(שיחותיהם על שפת הלימן)

א    🔗

מותו הטראגי של גאנדי הדהים את העולם. נביא תורת אי־אלימות נהרג ביד מתנקש. פטירתו זו לבשה מיד בעיני המערב המזועזע והאכול ניגודים צורה סמלית. זמן קצר קודם לכן ישב בתענית ובכוח צומו הביא את עמי הודו לידי הבנה הדדית זמנית. מעשהו זה עורר הערצה בלב רבים מבין הסופרים והמדינאים. הכול הזכירו את דבריו מכבר על עצמתו של מצפון האדם. הוא אמר אז: “העריץ היחידי, שהנני מכיר בו בעולם הוא אותו קול־דממה הדקה, שהננו מאזינים לו בחובנו”.

והנה לא עבר זמן רב (מני אז) והוא הומת, כשאמר לשפוך את לבו בתפילה… אין תימה, אם רצח זה עורר התרגשות עצומה בכל הארצות. גאנדי גילם באישיותו את רצון האנושות לשלום ובמותו כאילו נאלם אותו “קול־הדממה הדקה”, שקרא לאהבה ואסר על “שפיכת דמים”. בלום כתב למחרת פטירתו: “לא ראיתיו מעולם; איני יודע את הלשון, בה דיבר; מעולם לא דרכתי על אדמת ארצו ומרגיש הנני אותו יגון, שהייתי חש בו, אילו אבד לי יצור קרוב”.

כי מאז הקדיש רומן רולאן ספר לתולדות חייו ולתורתו של גאנדי, הפך “המאהאטמה” לאישיות עולמית, המבטאת את מצפון האנושיות. יוצר “ז’אן כריסטוף” ידע להלביש את דעותיו וחויותיו של ההודי הגדול לבוש מערבי; הוא השכיל להבהיר את הלך־נפשו ואף אולי לפרש לגאנדי עצמו את מהותה של תורתו, המזרחית והמעורפלת. רולאן טולטל טלטלות אידיאולוגיות קשות ומסובכות. בימי המלחמה הראשונה עמד “מעל למערכה” והשמיע את קולו, באומץ, כנות וכשרון כנגד מחרחרי הריב בין העמים ומחוללי המלחמות. גם הוא הפך בימים ההם לסמל, סמל אישיות חפשית, המרהיבה עוז בנפשה לחשוב מחשבה עצמאית ולהלחם, מטעמי הכרה פנימית, לרעיונות של שלום וחירות. ברומאן “קליראמבו”, שחיבר בשנות 1916־20, תיאר תיאור מפורט את “תולדותיו של מצפון חפשי בימי המלחמה”. עם פרוץ המהפכה הבולשבית, הביע את רגשי הערצתו ללנין ולטרוצקי, ואולם דחה כל רעיון דיקטאטורי, את “העריצות הנושנה כאת העריצות הפרולטארית”. במאמריו שכונסו בשם “עשר שנות מערכה” ו“בני לויה”, היה העולם התרבותי עד ראיה לסערת־נפשה של אישיות חפשית, מוסרית ומחוננת זו, שעמדה איתן בלב נחשולי היצרים המתלקחים בחברה האנושית. הכל העריצו את עוז־רוחו והוקירו את מאבקו עם עצמו. חייו היו בחינת סכסוך בין החלום והמעשה, בין השאיפות של אידיאליזם אישי לבין האוביקטיביות העליונה של הטבע המטיל את חוקיו על רוח האדם.

גאנדי והקדושים ההודיים שמשו לו אילן לתלות בו כל תורתו. תורת אי־האלימות של בני המזרח הצילתו לזמן־מה מספקות־נפשו, ממבוכת־לבו ומתהיותיו. ביד אמן המאמין בגבורה רוחנית העלה את דמותו של גאנדי ושיווה ללבטיו ולחייו ערך עולמי כללי. בעצם מצא מפלט מחרדתו למתהווה לנגד עיניו בחברה האנושית בבריחה אל המזרח, אל “קדושיהם וצדיקיהם”.

ואולם עלית הפאשיזם הביאתו לידי מסקנה, כי יש “להשלים בין מחשבת הודו למחשבת מוסקבה”. נתחוור לו כי בנצחון מוסוליני כרוכה סכנה לקיום התרבות והוא נתמלא כולו אי־מנוחה נפשית. קמעה־קמעה טולטל מספק לספק, עד שלבסוף נצטרף לבולשביות. כשם שמרוב מבוכה נמלט על נפשו מן הניגודים, הסכסוכים והמלחמות באירופה ותקע יתדו במזרח, כן ברח עתה מסכנת הפאשיזם וביקש הצלה לרוחו במהפכה הסוביטית. בעצם לא בחר בבולשביות אלא בדלית ברירה, כברעה הקטנה ביותר. פרשת לבטיו אלה באה לידי ביטוי אמנותי ברומאן הגדול שלו, ב“הנפש הקסומה” שבה הפליג, אחרי “ז’אן כריסטוף”, במסע ארוך חדש. הוא השלה עצמו באידיאה, כי “קיימת התאמה טבעית בין הקומוניזם וההומאניזם”.

ב    🔗

יוצר “דאנטון” נוהג היה לרשום פעם בפעם ביומן כל שעבר עליו; אישי העולם הדגולים ביותר מכל הארצות ומכל הסוגים היו סרים אליו, משוחחים עמו על המתרחש והולך בכל המדינות, מתווכחים עמו על בעיות הדור. יומן זה, שנמשך עשרות שנים, הוא אוצר בלום לרחשי התקופה ואין גבול לערכו. לעתים מתפרסמים פרקים הימנו, המפיצים אור על מאורעות הימים ותגובות האישים המרכזיים בכל שטחי החיים. מיד אחרי מותו של גאנדי מסרה אלמנתו של רולאן פרקים מספר על ימי שהותו של המאהאטמה בביתו של יוצר “ז’אן כריסטוף” בזילניב אשר בשוויצריה בשנת 1932. גאנדי חזר אז מועידת “השולחן העגול בלונדון”. הוא עשה חמשה ימים במקום־מגוריו של רולאן. תלמידתו האנגליה מיס סלאד ובנו ליווהו במסעו זה. ביום בואו לבית ידידו, היה גאנדי שרוי כמנהגו בכל יום שני ב“שתיקה”. באותו יום היה “המאהאטמה” גוזר על עצמו להקשיב לכל מה שמדברים אליו ונוהג היה לומר מתוך צחוק: “זוהי הזדמנות טובה לכל אדם להשמיע לפני כל שרוצים להגיד לי”. רולאן משתמש בהזדמנות זו ומתנה את צערו על המתרחש בעולם. “אני מרצה לפניו ארוכות על מצבה המוסרי והתרבותי של אירופה היבשתית וביתר־יחוד על צרפת. אני עובר בקיצור לתקופת 1900־14 כדי לבאר את כשלונם הכפול, במשך המלחמה ואחריה, של אלה המכונים ריאליסטים (פוליטיקאים) ושל האידיאליסטים – שאת תבוסתם הסופית הכפולה מגלמים קלימנסו ווילסון. אני מגלה את פרצופה האמיתי, החבוי של המדיניות, שלא החילונו לחשוד בה אלא באמצע המלחמה: – הכסף, ההרפתקנים הגדולים וראשי התעשיה (זאחארוב, דיטרידינג), הטרסטים והקארטלים הבינלאומיים… זוהי בקיצור ההרצאה, שהרציתי בפני גאנדי ונמשכה שעה וחצי. גאנדי מקשיב לדברי בתשומת־לב, לרוב מבלי להסתכל בי… לא אחת הוא מנענע חזקות בראשו לאות הסכמה. רולאן מגן על המטריאליזם של ההמונים הרוסים המקריבים עצמם על מזבח עתידה של האנושות; אני אומר, כי אני רואה בחזיון זה אידיאליזם העולה על “הפסידו־אידיאליזם” של בני המערב, שאינם מקריבים כל קרבן לאידיאל שלהם, שהוא כולו מילולי גרידא”. הוא מקדש בשיחתו תשומת־לב גדולה לנעשה והולך באיטליה ומדבר רתת בכל שמתארע במשטר זה, השנוא עליו ומעורר את זעמו.

רק למחרתו בבוקר בשעות 9־8 מופיע גאנדי ומשיב לרולאן. הוא מספר לו, כי הוזמן לביקור באיטליה מטעם “מוסד התרבות”, שמנהלו הוא סקארפה, קונסול בהודו, אדם משכיל ותרבותי. סקארפה מציע לפניו לנסוע בשני קרונות־רכבת מיוחדים. אין הדבר נעים לו, לגאנדי, אבל הוא החליט, שלא להפוך את דבר דרך־נסיעתו זו לענין של משא ומתן. אומרים לו, כי הנסיעה היא בלתי־רשמית, ואילו אין הוא מרמה עצמו. הוא מבין יפה, כי מאחורי ההזמנה הזאת מסתתרת ממשלת איטליה. הוא חפץ לנסוע שמה, אלא שתנאי התנה, כי יאמר את אשר עם לבו, בגלוי. רולאן אומר לו, כי איטליה שרוייה במשטר עריץ; הוא מתאר לפניו את סבלו של העם, את דיכוי החופש. “חשוב על מה שאתה מגלם באישיותך בעיני אלפי איטלקים נרדפים, שניטל מהם חופש הדיבור! שימה־לב, כי הסכמתך החיצונית למשטר המדכא אותם עשויה להביאם לידי דימוראליזציה”. הוא מפציר בו לבל יסכים לכל הכנסת־אורחים רשמית. “אם ברצונך לראות את האפיפיור, את הוואטיקאן – מה טוב! אבל הימנע מכל מה שנושא אופי רשמי”. אך גאנדי משיב, כי עליו לקבל את הזמנת סקארפה ולהאמין לכל שהוא אומר לו. ורולאן מתחנן אליו ואומר לו: דרוש, כי סופרי־חוץ ישמעו את דבריך". בלעדיהם (אף־על־פי שרובם פאשיסטים), יסלפו את דבריו. גאנדי מבין לתחנוניו של ידידו, אבל עונה, כי אין הוא נוהג “לסדר סידורים, שהם בניגוד לטבעו”. “לא ביקשתי לערוך את הביקור. אך הוזמנתי, ונדמה לי, כי לא יבצר ממני לדבר אפילו באוירה זו”. כל השיחה הזאת, הטבעית, הסוערת, המביאה לידי התנגשות שני עולמות מחשבה והויה, יש בה כדי להבליט את אי־ההתאמה שבין איש המזרח, החוזה ועם זה איש המציאות, לבין איש המערב, איש החירות האישית, האזרח החפשי שהוא עם זה פייטן ואיש השיטה וההגיון.

ואילו רומן רולאן אינו אומר די במשא ומתן זה על איטליה. “אתמול ערכתי אני “מונולוג”. עתה אמור לי אתה מה הם הרהוריך אתה על כל שאמרתי לך”. גאנדי משיב: “בשעה שהקשבתי אתמול לדבריך, ראיתי מה גדול סבלך ותיארתי לעצמי את העמל הרב, שהשקעת כדי להגיע למסקנותיך. אך אני קורצתי מחומר אחר, כל המסקנות שהסקתי בחיי, לא פרי ההיסטוריה הן: זו לא מילאה כל תפקיד בעיצוב דמותי; כל מסקנותי בנויות על יסודות של נסיונות אישיים. מודה אני, כי בדבר זה יש בודאי משום סכנה של אשליה; שיטתי היא אמפירית. יש משוגעים המאמינים בהנחות ידועות; אין לנתקם מתפיסתם זו. אלה הם נסיונותיהם הם. סימני התחומים בין נסיונות המשוגעים האלה לבין נסיונותי אני הם דקים עד למאוד. אף־על־פי־כן אי אפשר לי שלא לתת אימון בנסיונותי. החכמים מימי־קדם ציינו נסיונות הבנויים על יסודות אינטואינטיביים; הכל מאמינים כיום, כי נסיונות אלה היו נכונים… הנני משעשע עצמי במחשבה, כי אף נסיונותי אינם נטולי יסוד… בשעה ששמעתיך מדבר, הרהרתי, כיצד יש להגיב?… הבעיות שהצגת לפני הן נוראות. בעוד אי־האלימות תפעל את פעולתה בהודו, הרי יתכן, כי תכשל באירופה. אבל אין בדבר זה כדי להביאני במבוכה. אני מאמין כי תורת “אי־האלימות” שלי נושאת אופי, שהוא בעל כוח ביצוע עולמי־כללי. אמונתי היא, כי רק בתורה זו טמון סוד הצלת אירופה… מה שמתרחש ברוסיה הוא בשבילי בחינת חידה”.

רומן רולאן – נטיותיו בימים ההם לרוסיה הסוביטית היו ברורות. אכזבתו מאירופה הדימוקראטית קירבה אותו אל הבולשביות. הוא עצמו הרגיש צורך לשכנע את עצמו בזה ולכן שוחח כך על הבולשביות עם גאנדי. עוד הטיף לחירות היחיד, לחברה החפשית, אם גם נתן את ידו לקומוניזם הרוסי. עדיין היה אכול ספקות. ואילו גאנדי היה איתן בדעותיו. הוא לא גרס את שיטת המהפכה, את דרך הדיכוי, את שפיכת־הדמים. לדעתו דיה באחדות הפועלים ובליכודם, למען יהא ביכלתם להתנות תנאים. אין הוא גורס את דרכי־המערכה החברותית שיש בהם אלימות; גם דרך של פעולות “מיעוטים בעלי הכרה ומרץ”, עליהם דיבר לפניו יוצר “ז’אן כריסטוף”, המבינים לרוח אחיהם ואומרים להשתמש “בדיקטאטורה של המעמד”, בכפיה לשם הטלת משטר פועלים – לא נראית לו. “אני מלמד, – אומר הוא לבן־שיחתו – כי הם־הם הרכושנים האמיתיים, משום שלא מטבע המתכת מהווה את ההון, אלא הכשרון והרצון לעבודה. בכלל, אין צורך, כי הפועלים יהיו קשורים לבתי־חרושת. מוטב לעזוב את בתי־התעשיה ולעבוד עבודה ללא תלות בזולת ובשכר נמוך, מאשר לקבל משכורת גדולה ופחות נכבדה”.

גאנדי לא נתפס, נבצר היה ממנו להתפס להשקפות המערביות על העבודה, על ההון, על השכר. העבודה היא ערך שבקדושה. אין הוא מבין לרוח המארכסיזם וכא. ד. גורדון יש לו פולחן “דת העבודה”. דרכו הוא ברורה: אי־האלימות, אהבת הבריות, הצמאון לשלום, עבודה, פשטות־חיים וכנות נפש – אלה מדברים אל לבו. קדחתנות של אירופה איננה מובנת לו – לאדם הנכסף לשלוה נפשית, לקצב איטי ולמעשים שקטים.

רומן רולאן שופך את לבו בפני גאנדי. דומה, כי הוא הולך בעקבות איש־האמונה הקאתולי המתוודה בפני הכוהן. הוא חוקר את “המאהאטמה” ומבקש לדעת מה היא עמדתו בשאלת האמנות. “אני מיחס, מכריז הוא, חשיבות מכרעת לאמנות וליופי. כלומר לאמנות האמתית וליופי הבריא. בכל ביטויי היופי חבויה הרמוניה, שיש בה ממהותו של המוסר”. לבו של בן־המערב, היוצר, הפייטן וההוגה, נקרע לגזרים. מאז ומעולם מעסיקים אותו התחומים שבין המוסר ליופי ומדריכים את מנוחתו. אחרי עמל נפשי רב השיג אותה הרמוניה כמוסה, שיש בה “ממהותו של המוסר”. ואילו הבעיה מטרידתו. מה שאין כן בגאנדי. מחשבתו פשוטה ושלמה. הנוסחה: “אמנות שאיננה קשורה קשר אמיץ עם האמת איננה אמנות”. מחשבה זו באה לו ללא עמל. היא בחינת מוסכם ראשון ומובן מאליו. הוא מבין יפה לנאבקים עם עצמם, “למבקשי האמת, שלבם רך כלוטוס וקשה כחלמיש”. הוא מבין יפה לרוחו המעונה והיפה של רולאן. ואילו האמת שלו פשוטה, בלתי־מסובכת וברורה. דרכו היא “אמפירית” ולא פילוסופית־מופשטת. הוא מעריך את הנצרות, אבל אינו מוקיר את הנוצרים, “שהנם רעים”. הוא איש־המזרח, ששאב וקלט אל תוכו רגשות, מחשבות ודרכי־פעולה מערביים. אבל הוא נאמן לאפיו, למוצאו ולמהותו הנפשית. בכל שהוא עושה, הוגה, אף באותם השטחים אשר דומה כאילו הוא שותף לרולאן בהרגשות ובשאיפות – תהום רובצת ביניהם – התהום שבין המזרח למערב.

פרקים אלה מיומנו של יוצר “הנפש הקסומה” הם תעודה אנושית, בעלת ערך אמנותי־מוסרי רב, המפיצה אור על שתי דמויות גדולות שחיו בדורנו.