¹

(להצעת ה“חלוקה”)

אומרי הלאו – מצבם היה נוח עד עתה; מסיבות החיים המדיניים בחדשים האחרונים העמידום בתנאים מיוחדים, שבהם ניתנה להם היכולת ליתן מבע לעמדתם בשאלת “החלוקה”; ולא עוד אלא שמטעמים תכסיסיים, היה משום הכרח לחזק בעולם כולו את הד־דבריהם, להבליט את עצמת־טענותיהם ולהשמיע את צער הציונים על אשר צומצם מושג “הבית הלאומי, קמעה קמעה, ועל אשר, נוסף על גזלת עבר־הירדן, הנה מנתקים מארץ־ישראל העברית גם חלק ממערב מדינתנו. אוסישקין פרסם מאמר גדול ב”הארץ" והוכיח את הבלתי מוטל בספק, כי הציונות שואפת להחיות את האומה העברית על אדמת ארצנו בכל גבולותיה ההיסטוריים. הפאתוס שבדבריו, הכאב שבלבו מוצדקים ואין יהודי בעולם, שלא יהא חולם על מדינה עברית רחבה משני עברי הירדן. מחאתו העזה היתה הכרחית מאחר שלא יכול לשים מעצור לרוחו. רשאי היה לגלות את טעמי התנגדותו להצעה, שעליה החלו מדברים בעולם כולו: הלא היא: הקמת “מדינה עברית” מצערה, הצעה שהכתה גלים כה סוערים בלבות יהודי כל הארצות.

לא כן אומרי ההן. הללו היו שרויים באוירה קשה ועדינה כאחת, מחניקה וטעונה זהירות. מצווים היו, מטעמים מדיניים מובנים מאליהם, להחריש לבל יאָמר, כי אכן מרוצים הם היהודים מן ההצעה המוצעת. שהרי אף אומרי ההן מבינים יפה לאותה עובדה, שעם הקמת “מדינה מצומצמת” לאורך החוף, לא הוגשם עדיין חלום הרצל ולא הומחש חזון הציונות הגדולה. לא קול ענות גבורה בפיהם, אף לא קול ענות חלושה. הם לא הוכו בסנוורים; אבל עיניהם היו פקוחות לראות נכוחה את המתרחש סביבנו, הכוחות הפועלים כנגדנו בתוך ארצנו, בתוך בריטניה ובזירה המדינית בין־הלאומית – אותם כוחות שהגיעו בהתפרצותם ובדחיפות גורמים מרובים ושונים לשיא עצמתם והתלהבותם; ובהיותם חדורים ההכרה והתחושה העמוקות, כי אין להחמיץ הזדמנות היסטורית ולו תהא עתה מצערה, – גמרו אומר בנפשם, שאין לוותר, בשום פנים, על עובדה בין־לאומית של קיום מדינה עברית.

כי מלבד מה שכל נסיון להתעלם מאותה החזות הקשה של עתיד מפעלנו במסיבות המיוחדות של חיי־פעולה בתוך אוירה ערבית־אנגלית, המלווה עד כה בהופעות של מהומות, הנתמכות על ידי גורמי־חוץ ופנים, של הגבלות הכרחיות בעליה, צמצום באפשרות הגברת חילנו הקרקעי, שפירושן הוא אבדן תקוותנו הלאומית למעשה – מלבד מה שנסיון זה יעלה בתוהו, הנה דבר הקמת מדינה עברית – ולוּ גם מצערה, תוצאתה הראשונה והמוחשית היא הכפלת העליה והרכוש הקרקעי, ר"ל יצירה תכופה ובלתי אמצעית של מכשיר לאומי־חפשי לקליטת רבבות יהודים מיד ולהגדלת אדמת הלאום להתישבות רחבה ומוצקת.

*

בפעם הראשונה בתולדות עמנו מאז הוגלה מעל ארצנו – תנתן לו היכולת לשלוט על עצמו, על גורלו, לכוון את פעולותיו בכוח דחיפתו העצמית, לסדר את עלית בניו, לבלתי הזדקק בהרבה משטחי־חייו לזולתו, לגבות את מסיו, את המכס, להגן על עצמו ועל חייו. המנגנון המדיני יעמוד בחלקו הגדול – כי אין אנו נגררים אחרי הונאת־שוא ומבינים יפה, שגם מדינות הקיימות מאז תלויות בהרבה בחסדי זולתן בהרבה ממקצועות־חייהן – לרשות שליחי הישוב העברי,; במפת העולם תהיה קיימת נקודה מדינית חדשה: המדינה העברית. מי לא יהיה רגיש לתופעה בין־לאומית כזו, שכבוד ותפארת כרוכים בה – בעצם קיומה – לכל יהודי בעולם? הנשמה שהיתה תועה ערטילאית, ללא גוף במשך אלפים שנה כשהיא מטילה אימתה על האומות, שבתוכן נגזר עליה לשכון וכשהיא נרדפת, על לא עוון – אותה נשמה תלבש גוף, תקרים עור, גידים ובשר. לא עוד תהיה נושא לבוז; וההכרה העצמית תקנן בלב כל יהודי ויהודי, אף אם התוהו ובוהו דהאידנא, על הזועה שבתופעה האנטישמית, יוסיף להשתרר בעולם. זהו חזון היסטורי שלשוא נאמר להתנכר לו, לכפור בכוחו, בסמלו ובערכו, אפילו מבחינת עתיד עמנו והתפשטותו כאן.

שכן, גם השיבה לציון בימי־קדם לא היתה בתחילה אלא מצערה. בעצם תחיתנו המדינית, בעצם קיום מדינה עברית בעולם יש משום בשורה להמוני ישראל, משום החזרת כבודו לאדם מישראל. אף אם צרות יאפפוהו מכל העברים, ממנה ישאב כוחות־חיים ובה יחזה את עתידה של האומה. כי קיום המדינה נושא בחובו את דבר־התפשטותו בעתיד בצורה זו או אחרת ובהתאם לתנאי החיים המדיניים, שיתהוו להבא. אוי ואבוי לתנועתנו הלאומית, אם נהא לקויים בראית הנולד. אוי לנו ואבוי לכל הויתנו הלאומית, אם תנטל מאתנו האפשרות לחיות חיי־עצמאות – ולו לעת־עתה בצורה מצערה. מכל הבחינות – בחינת ההווה כבחינת העתיד – יש הכרח, שתיווצר אותה מדינה עצמאית, אשר תשמש מנוף להתקדמות מפעלנו בדורנו זה ובדורות הבאים.

*

במקום אחר ובזמן אחר הטעמנו, כי במסיבות־חיינו עתה יש לומר נואש מאפשרות של חיי־שיתוף עם הערבים. המאורעות המתארעים בעולם הלהיבו את רוחם והפיחו בלבם את ההכרה, כי רק באמצעי־אלמות יעלה בידם להשתלט בארץ. אין לבם לשלום, וביחוד להתפשרות כלשהי עם הציונים. הקנאות וההסתה המערבית הזרה “אוכלת” אותם. הם קיצוניים; הם מורדים אפילו באנגליה, ומתוך ניצול מצב הקיסרות בעולם בכלל והיותה ממלכה מושלמית בפרט הם עושים מאמצים כבירים ומיואשים למען הביאה לידי הפרת הכרזת בלפור. אין להסיח את הדעת מן העובדה, שבחלקם עלה בידם להשפיע על אנגליה ולהכריחה, בתוקף מלחמתם הקיצונית, להקשיב לתלונותיהם־התקוממותם. בריטניה זקוקה למיעוט יהודי איתן, אבל אין היא להוטה אחרי קיום ישוב יהודי מרובה־האוכלוסין ומדינה עברית רחבה.

זוהי המציאות המרה, אשר בתוכה מתפתח המפעל העברי ופועלת הציונות. מציאות זו חיזקה את הערבים בשאיפותיהם והביאה אותם לידי התפרצות, שהיא פרי יאוש. וכאמור, המצב בעולם, ההתחרות בין המעצמות הצמיחו כנפים להעזתם והמציאו להם את כל האמצעים הדרושים להתקוממותם. הם לא נלחמו בציונות בלבד; הם הרהיבו עוז להאבק עם בריטניה. היה מי שלעג ואמר, כי “קלקיליה נלחמה בבריטניה”. המימרה שנונה, אבל עצם הדבר, כי “קלקיליה” העיזה למרוד הוכיח, כי נוצר מצב חדש בחיי הערבים, כי חל שינוי בלבם וכי הם מבינים לריעה של אנגליה. אותו מצב רוח הפיח בלבם שגעון־הגדלות. המרד החדיר בה את ההכרה, כי אין להשלים עם הציונות וכי סופם לנצח. אין הם מוכשרים להבין להצעת מעטים מבינינו לחיות אפילו חיי־שוויון – לחיות בתוך מדינה, אשר זכויות שוות בה לערבים וליהודים. מאידך גיסא הוכיחו מהומות השנה, כי אין, לכל הפחות עתה, מקום לחיים משותפים של אלה בתוך אלה, בארצנו, כי אם אלה בצד אלה. ואין זה מקרה, שמתוך תחושה בריאה שאף הישוב החדש מראשית התהוותו לחיים טריטוריאליים, להקמת מועצות ועיריות. מושבותינו כתל־אביב הן בבחינת חוליות־חוליות הכרחיות בתוך שרשרת זו של חיים עצמיים.

והנה אם יש בתוכנו החולמים עדיין על חיי שיתוף עם הערבים, ואף מניחים שסופנו להיות חלק מחברי הקונפידירציה הערבית, הרי רק בכוח היותנו מדינה עצמאית, עומדת ופועלת ברשות עצמנו, בלתי תלויה בזולתנו, יהא סיפק בידינו – אם יהא צורך בכך בעתיד – למלא תפקיד אנושי ולאומי נאה בתוך אותה ברית ערבית. שכן יחסי־שכנות טובים לא יקומו אלא אם כן נהיה חזקים ושולטים לכל הפחות בפינתנו – ואף אפשרות התפשטותנו לא תהא לעובדה אלא בתוקף הויתנו העצמאית.

אין אנו יודעים את אשר אומרים להגיש לנו: את הגבולות שאומרים לתחום בתוך מדינתנו, באם יבוצע רעיון החלוקה. דומה כי העין צרה בנו, אפילו לאחר צימצום שטחי־המדינה העברית. אנגליה הזקוקה כצרפת ללבנון עברי – והלבנון מן ההכרח שיהא בעתיד קשור קשר אמיץ בנו, שכן הרגשתם בתוך ים הערבים הוא כהרגשתנו אנו ואולי עוד גרועה מזו, משום שמעטים הם המארוניטים בעולם – אנוסה ליתן סיפוק־מה גם לעברים; והיא משתדלת להקטין במדת האפשר את “הלבנון העברי”. אנגליה לומדת מצרפת, כשם שזו לומדת מבריטניה: האחרונה הביאה את פראנציה, אחרי מעשה עיראק, להנהיג גם בתוך סוריה את המשטר העצמאי והשתחררה כחברתה מעול, שעתה, עם אלכסנדריטה וההכרח להקים את המדינה, על מנגנונה, רובץ עליה בכובד מיוחד. ואנגליה הולכת בעקבות צרפת ומקימה לבנון עברי.

ר"ל המקור להצעה זו הוא האינטרס של הקיסרות הבריטית. האם נוותר בשל כך על העובדה ההיסטורית והנלבבת, אם כי מצערה, העלולה להווצר עם יסוד המדינה העברית? הרי אין אנו משוגעי־גדלות עד כדי כך, שלא נהא מבינים להכרח להיות בני ברית למעצמה אירופית בתוך ים הערבים, שהננו בתוכו כאי קטן ובודד! רבים מבין האנגלים עודם מתנכרים לנו, אבל המפעל שהיה כבר לעובדה בין־לאומית הביא את הועדה לידי התחשבות בו ולידי הצעה להקים מדינה עברית מצומצמת. שהרי אין לכחד, כי בעצם ההצעה הזאת יש משום נצחון גדול. סח לי בימים אלה אחד מותיקי המורים, הנמצא בארץ למעלה משלושים וחמש שנה, שאילו אמרו אז לו ולחבריו, כי כעבור שלוש עשרות שנים – תהיה העברית לשון הדיבור והמדינה, בתי הספר והאוניברסיטה, הארץ זרועה רשת של מושבות ומפעלים, וערים עבריות תהיינה קיימות ולאחרונה, כי יציעו מדינה עברית – ולו תהא זו אך רצועה לאורך החוף – כי אז היה לבו מתפלץ מרוב אושר והפתעה. שאכן לא לחינם עמל בחייו, יצר וזכה לראות בתחיה המדינית.

ולנו נדמה, כי אף הרצל לא היה נמנע מתת ידו להצעה זו, מתוך תקוה לעתיד, בירת בטחון מתוך הרגשת הכבוד שיחוש כל יהודי־אזרח בעצם אפשרותה של אותה הצעה ומתוך ההכרה, שמפעל־הציונים שהוקם בתוך ים סוער, זרוע חתחתים ואבני־נגף – לא נופץ אל סלע שבו נתקל והתגבר בדרכו הקשה עד כה. ואין כמובן תימה, אם כל נצחון עבודתנו מגביר את כוח ההתנגדות אלינו ואף הביא את אויבינו לנקודת־פיסגתם.

עתה דומה כאילו מן השמים נלחמים בנו. מסיבות החיים באירופה פעלו את פעולתן על מדינה כאיטליה, שהיתה למדינה “מושלמית” ואנגליה בתוקף מצבה, להתחשב באותה מציאות חדשה גם בשטח חיינו.

בתנאים אלה משגה הוא, שלא להענות לאותה הצעה, שבכוחה, יהיה לאל ידינו להתחיל – ולו גם באורח מצער – בחיי מדינה עצמאיים ואומה חפשית – משגה וחטא היסטורי, לעצום עינינו ולא לראות נכוחה את המציאות, על כל תכונותיה המרות ועל חזון העתיד הטמון בה.

*

אחד מן העברים של אמריקה, שנדהם לשמע הידיעה על החלוקה והופתע מעמדתי החיובית בשאלה זו, הוכיחני על פני, שאין אני משקיף על בעית־היהודים, כדרך כל בני הארץ, אלא מבעד למשקפת ארצית; מעלים אני עין מן הגולה, שעם יסוד “המדינה העברית” הקטנה ניטלת ממנה כמעט זכות־קיומה ותפקיד חדש יוטל עליה ליצור לה לשם קיומה תורת יהדות חדשה.

נודה על האמת: דאגתו של אותו יהודי לעתידם של בני הגולה מובנת וקרובה לנפשי. זוהי בעיה חשובה ונימוק רב־משקל. אולם מלבד מה שבכל הויכוח הזה, אין הלב יכול ורשאי להעלות על הכתב את אשר תוסס בקרבו בנדון זה, הלא המסקנה ההגיונית הנובעת מאותו נימוק היא כי לשם קיום היהדות בגולה, כדאי וכדאי אולי לקיים אף אילוסיה ציונית. ודבר זה בודאי שאיננו בגדר מחשבה כנה. והעובדה היא, כי מבחינת הכנסת כל מיליוני ישראל לתוך הארץ, הרי הגענו לנקודת משבר. השאלה כיום היא בדבר אותו חלק מן היהדות, שיש להביא לארץ – ר"ל שאלה של כמות זו או אחרת – פחות או יותר גדולה. ההדגשה היא על פחות או יותר. אבל הכמות היא חלקית מתוך הכרח. לשוא ננסה לכפור בכגון דא. ובתנאים אלה – אף אם לא נוכל להרבות דברים על כך – הרי אין לוותר על עובדה, שתהא בה משום עידוד וכבוד לאומה, חדוה לכוח יצירתה, על אף הקשיים המרובים והתכופים שניתקל בהם בימי היווצר המדינה העברית.

אותה ה“מדינה” שתהא למנוף כביר בחיי עמנו.