בחירתו של חבר הכנסת יצחק בן־צבי כנשיאה השני של מדינת ישראל הפך למאורע לאומי, שעורר בלבבות הדי־שמחה ורגשי־גאוה. הפעם השכילו שליחי האומה בבית־המורשים הישראלי להבין לרצונו הכמוס של הישוב, שלבו נכסף לנשיא, אשר אישיותו תהיה מסמלת, בכל הויתו, בכל הליכות־חייו, הויותיו ושאיפותיו, את איש הארץ: את האזרח, שנתייסר, בחמש עשרות שנות כינון “הבית השלישי”, ביסוריו חלם את חלומותיו, שמח בשמחותיו, נמנה עם מניחי יסודותיו בכל השטחים, נאבק במאבקו ללא רתיעה וזכה לראות בעיניו, יחד עם כל בני הדור, את חזון תקומתו הממלכתית של עמו.

כי יצחק בן־צבי הוא איש־העם; בשר מבשרו ועצם מעצמיו, שצמח מתוך העם, מתוך אותו חלק הימנו, שהטיל על עצמו, הלכה למעשה, את דבר הגשמת רעיון התחיה הלאומית, בנפשו ובגופו, על אדמת אבותינו. הנשיא הראשון, הפרופיסור חיים וייצמן, איש הרוח ובעל הכשרונות המעולים – עיקר מעשהו נעשה מבחוץ. הוא סייע לכינון המדינה ובא על שכרו, כשהועמד בראש האומה עם ההכרזה הדראמטית על עצמאות ישראל, הוא נהג ברמה את נשיאות־עמו. פיאר את כהונתו העליונה במדינה באישיותו הדגולה והמהוללה וסימל את תכונתה־מגמתה של מולדתנו לשלום, לצדק ולתרבות. אבל הוא לא היה איש ארץ־ישראל. נסיבות־חייו אילצוהו לנדוד בנכר ולפעול רוב־ימיו למען הציונות ומימושה מחוצה לה. ורק בסוף־חייו זכה להשתקע בארץ ולעשות בה את שנותיו האחרונות.

הנשיא השני יכול להחשב כבן־הארץ, בה הוא מתגורר זה כחמשים שנה; הוא היכה שרשים עמוקים בירושלים, בתוכה הוא שוכן למעלה מארבעים וחמש שנה. אמנם קיבל את חינוכו העממי, התיכוני והעליון בפולטאבה שבאוקראינה הרוסית, ואת ראשית פעולתו כעסקן החל בארץ־מוצאו. אך בכל הויתו הוא איש הארץ, בה עוצבה דמותו. “עוד בימי ילדותי, כותב הוא בזכרונותיו, נזדמן לי לשמוע ספורים על ארץ־ישראל החדשה, המתחילה להיבנות, והסיפורים האלה כאילו באו להשלים את כתבי־הקודש ואגדות התלמוד, שלמדתי בחדר. התנ”ך והאגדה, יוסיפון וחוברותיו של יעב“ץ היו כשלשלת אחת. הסיפורים העממיים וסיפורי התורה, ששמעתי מפי אמי המנוחה – אם גם נאמרו ברוסית – נחרתו בזכרוני לכל ימי; לאחר שנים, בשוב אבא מביקורו בארץ (ב־1891) ובספרו לנו, הילדים, על כל מראה עיניו ומשמע אזניו, על חורבות ירושלים ועל המושבות החדשות, על פאר הכרמל והדר השרון… היו הדברים המשך שבעל־פה להגדה הידועה מכבר והקרובה ללב”. הוא חי ברוסיה ולבו בארץ־ישראל.

ככל בני דורו נתפס בן־צבי לתנועת השחרור החברותי ולתורת הסוציאליזם. אבל אם גם הלך שבי אחרי שאיפות המהפכנים־השתפנים, תמיד היה חרד לגורל עמו וחלם על גאולתו. באורח טבעי וללא מאמץ־נפש הלביש את דעותיו על תעודת הפרוליטריון בעולם מחלצות עבריות; לא הלך שולל, כרבים מבני הנעורים שבסביבתו, אחרי סיסמאות המפלגות הרוסיות ואחרי ההתבוללות הכרוכה בהצטרפות אליהן, ויסד, בעודנו עלם לומד בגמנסיה, את מפלגת “פועלי ציון”. מן הנמנע היה, שהוא, בן למשפחה יהודית, עמוקת שרשים ביהדות והנושאת לבה לציון, יהא מסיח את דעתו מצרכי אומתו ובעיותיה הקשות והמסובכות. ובלהט־עלומים הפך לא רק למארגנה של תנועת הסוציאליזם היהודי בעירו, אלא גם לאחד מיוצרי הלכתה, ממתכני תכניתה וממנסחי סיסמאותיה. הוא היה ה“סייפא והספרא” כאחד, יחד עם בורוכוב, שבהשפעתו היה לציוני וכבר אז היה הוגה־דעות מעמיק ומקורי של תנועת הפועלים הלאומית.

הוא אסף סביבו את בני האינטליגנציה היהודית, איגד איגודי פועלים, אירגן את ההגנה, אך אנוס היה גם לפתח בלב חבריו את הכרת־ערכם העברית, להרצות לפניהם הרצאות על תולדות עמו, על מעמדם בתפוצות ולגולל לפניהם את פרשת חתירתם לגאולה בעתיד. בעצם מילא את התעודה, היאה ביותר לאפיו, תעודה של מורה־מחנך. כי י. בן־צבי הוא, בכל רמ"ח אבריו, מנהיג־מחנך, החש בחובה לא רק לכוון את פעולות בני תנועתו להשגת זכויות בחברה, אלא גם להדריכם הדרכה רוחנית וללמדם תורת עמם.

אין תימה, איפוא, אם בעיצומה של המהפכה הרוסית, עת אזרחיה, וביתר־יחוד אזרחיה היהודיים, היו שיכורים מאוירת “הנצחון” בשנת 1905, שמר י. בן־צבי על קור־רוח ודעתו לא הוסחה מציון. בספרו על “פועלי ציון” וב“עליה השניה” הוא מתאר אספת־עם בעירו, בה נטלו חלק בגלוי כל המפלגות, שיצאו מן המחתרת, ובין נואמיה רבו היהודים, שנשאו את דברם כרוסים וכאוקראינים. ומשעלה י. בן־צבי על הבמה, לאחר שהואילו מארגני־המיטינג להענות לתביעת תנועתו לתת מקום גם לבא־כוחה לנאום כיהודי, והבליט את חלקם של היהודים במהפכה ושאיפתם לחיי עם חפשי בציון, “ניצבה בשעה שנשאתי את דברי על הגזוזטרה של התיאטרון לנגד עיני רוחי דמותה החיה של ירושלים, עיר הקודש, על חורבותיה, שוממה מבניה, כאשר ראיתיה כשנה לפני כן בביקורי הראשון בארץ בשנת התרס”ד".

“שאלתי את עצמי: אל מי אני נושא דברי ואם יבינוני שומעי אלה בפולטאבה, האם יאמינו?… האם מהפכה זו המבשרת גאולה לרוסים, תביא את הגאולה המקווה גם לנו? למה אנו כאן ולא שם? אותה שעה החלטתי החלטה גמורה, שמקומי בארץ־ישראל ושעלי לעלות לשם, להקדיש חיי לבנינה, ובהקדם האפשרי”.

הוא עלה לארץ, כי זו היתה מולדתו האמיתית, ובה היה לאזרח טבעי ונאמן; את ריחה ספג אל קרבו, אוירה נשם ובאוירתה היה שרוי בכל הויתו הנפשית. הוא עבר בארץ לארכה ולרחבה, הכיר לדעת את תנאיה הגיאוגראפיים, התעמק בעברה, התחקה על כל שרידיה, למד לשון שכניה וקורותיהם, חקר את אורח־חייהם, מנהגיהם וניביהם של כל שבטי ישראל, בדק את מוצאם ובחן את דרכי נדודיהם עד הגיעם לארץ, התרועע עמם, חי בתוכם ועמם, היה להם לפה בימי תהפוכות ופורעניות בפני מושלים זרים והפך לפטרונם המוכּר. במסעותיו ובטיוליו המרובים בא במגע עם השומרונים, ומפיו של אחד מהם, אברהם בן מרחיב צדקה, “איש זקן, שפניו עטורים זקן לבן, היורד על פי מידותיו ומשווה לו כבוד”, למד לא רק שומרונית, אלא גם ראשית ידיעת הערבית.

אכן בכל הויתו הנפשית, בן־צבי הוא מנהיג־מחנך, החרד לגורלם התרבותי־הלאומי של בני עמו. אין תכונה זו ממצה את כל אפיו. אולי יותר משנועד להיות עסקן, נועד לעסוק בתורה ובמדע. ואמנם משהחל מתחקה על שרשי עברם של שבטי ישראל, חוקר את שרידי הישוב הקדמון בארץ ומתעמק בידיעת הארץ, העלה מסקנות היסטוריות, שהיה בהן כדי להפרות את מחשבתנו הלאומית, לחזק את זיקתנו לארץ, להגביר את הכרת זכויותינו עליה ולבסס את יסודות התישבותנו העברית.

אין חקירתו של י. בן־צבי לובשת צורה מדעית גרידה, צורה מופשטת ויבשה, ללא קשר חי עם חיי הארץ, והאומה. דעותיו ההיסטוריות על ארצנו ועברה הקרימו עור, בשר וגידים על רעיון תחיתנו ושיוו לו ערך ומשקל, שהיה בהם משום עידוד להעמקת שרשי מפעלנו הלאומי. כל שהעסיק את רוחו והדריך את מנוחתו בשדה העיון הוא פרי חרדתו לקיום העם ולגאולתו. בעיניו לא נודעת חשיבות למדע אלא אם כן מגמתו היא הרחבת תחומי ידיעת מולדתנו והכרת עמנו. מבחינה זו יש בתפיסתו משהו משותף לזו של הנשיא הראשון, שכל עיסוקו – בכימיה, ומטרתו – “יצירת שטחי מחיה נוספים לעמו”.

במחקריו – וביחוד בספר שכינהו בשם “שאר־ישוב” – שקד בן־צבי להוכיח, כי אין אמת בהנחה, שהישוב הקדמון נעקר מן הארץ “בבת אחת ובאופן קאטאסטרופלי”; “שאר־הישוב לא נעקר מעולם מהארץ”. מסקנה זו “נשענת על חקירה ובדיקה היסטורית מפורטת והיא מסתייעת בעדויות חשובות ונאמנות”; כי “ארץ ישראל היתה הארץ היחידה, אשר בה נשאר עוד איזה קשר שהוא בין האומה והקרקע. לא רק בסוף התקופה הביזאנטית, אלא גם בימי הבינים מוצאים אנו ישובים חקלאיים”. עקבותיהם שרדו עוד בימינו, כאותם עקבות יערי־עד, שמקורם מן התקופה הקדומה. ומכאן אותה דבקות בה דבקה נפשו של הנשיא לישוב היהודי בכפר פקיעין, שכה הרבה להתעמק בתולדותיו, במעמדו הגיאוגראפי בין שאר נקודות הישוב היהודי, שהאריכו ימים, ולדאוג, כאב החרד לילדו, לגורלו. י. בן־צבי ראה לפניו שריד חי מאותם החקלאים היהודיים, עליהם סיפרו נוסעים ושבתפוצות שמעו עליהם כשמוע דברי אגדה – והוא הוקסם מן התופעה הפלאית המלבבת והמעודדת הזאת. הוא נוכח לדעת, כי “הפלחים היהודיים אינם אגדה, אלא דבר שבמציאות”. לבו התרונן בקרבו והוא נתמכר התמכרות גוף ונפש, התמכרות־שכרון, לחיזוק קיומם, לפיתוחם, להעמקת הכרתם ולחינוכם. בעיני רוחו ראה אותם כעדות מוחשית, נאמנה וסמלית כאחת, לאותו קשר היסטורי חי שבין ישראל לארצו, עליו הוא מייחד את הדיבור במחקריו והוא המשמש יסוד־מוסד בכל תפיסתו הציונית.

ואם לא תמו מן הארץ שרידי עבר חיים, הנה ברור לו, כי “תערובת עמי־כנען בין שבטי ישראל לא שינתה את אפיו היסודי של הגזע היהודי הישראלי בדרום הארץ”. משטר בא ומשטר הלך; כובש פלש אל תוך הארץ וכובש הורחק או נעלם הימנה; תושב הארץ העיקרי, יליד הארץ ולא הוזז מעולם מכפרו; הוא שמר תמיד ובכל הנסיבות על אפיו. ומכאן יחסו המיוחד והפטריוטי של י. בן־צבי לכל שבטי ישראל – ובתוכם לקראים ולשומרונים, שהעמיק חקור את קורותיהם, את מקומות מגוריהם בכל תולדותיהם, את אמונתם, תורתם והוויים והפך למגינם המסור ולדואג התמידי לקיומם, לשלומם ולחינוך ילדיהם. מחקרו על השבט הזה, שלדעתו “לא נפסקה השלשלת, על אף הנחות מלומדים מערביים, בין השומרונים ובין צאצאיהם, אשר שאריתם מתגוררת בארצנו; המשיך את קיומו בחרכים ובחורי סלעים, בערי ישראל, ומה שיותר חשוב, בכפריהם; שמלך אשור לא הוליך שבי אלא מיעוט מהישוב הישראלי והרוב נשאר במקומו והשפיע על המתיישבים במובן הגזע והדת היהודיים” – מחקרו זה, רב החשיבות, המלא וגדוש חקירות עצמיות ומעלה עובדות חדשות המגיהות אור־יקרות על תולדות השומרונים, משלים את כל דרך פעולתו כעסקן וכאיש־מדע, שמאז עמד על דעתו, חתר לליכוד כל השבטים לאומה אחת.

בין שאר עבודותיו – עבודות של איש ציבור, עתונאי, מנהיג מפלגה ומלומד – עסק גם בהוראה בהיותו לומד בגמנסיה ואחר באוניברסיטה. הוא היה מורה והתקיים על מתן שיעורים, פרטיים וציבוריים. בארץ נמנה עם מייסדי הגמנסיה העברית בירושלים, בה לימד, יחד עם רעיתו, בשתי שנות קיומה הראשונות. הוא הורה בה תנ"ך, לשון עברית ודקדוק עברי. והנה דבריו: “השנתיים הראשונות לקיום הגמנסיה היו הקשות והאחראיות ביותר, כי על כן שנות היסוד היו ובהן נחתך גורלו לעתיד.”

בכל ימיו – היה בחינת מורה, ובעצם אף בהיותו מנהיג תנועה כראש הועד הלאומי, מילא בן־צבי תפקיד של מחנך, במובן הרחב של המלה, וזכה להיות עד ואף לסייע להרחבת מערכת בתי־הספר, בלעדיה לא היה מקום למשאת נפשו מני אז: הפיכת כל חלקי הישוב לחטיבה עברית אחת, בעלת הכרה לאומית, שכוח לה לעמוד, בימי חירום, בפני פרעניות, ויכולת לפלס נתיב מוצק לכינון עצמאותנו.