רקע
שלמה צמח
עַזוּת־הַפָּנִים וְעֹז־הָרוּחַ

אם נשפוט רק על פי אפני התגשמותן של שתי מדות־הנפש האלו, אין לראות בסקירה ראשונה הפרש בולט בין עזי־הרוח ובין עזי־הפנים. כאלו כן גם אלו מכחישים איזה־דבר בעקשנות, מפחיתים באכזריות ובמרי רב את ערכם של הופעות, על פי רוב, מקובלות, קרובות וחביבות מתוך הרגל והסכמה. סוף־סוף אין ציניקים גדולים מעזי־הרוח הלוחמים, אשר קמו לספרות בכל דור ודור. יושר הבטוי, קריאת הדברים בשמם, זאת החריפות הקהה, אשר בפשטות אמריהם מביאים אותם לידי הגזמה, המגיעה עד כדי חלול ופגיעה בצדדים שאין לפגוע בהם. אם הכהונה הפראבוסלאבית מכריזה חרם על טולסטוי, בעקר הצדק אתה. כי אין זה מן ההכרח ואין זה מגבורת־האמת להזכיר ולהוכיח, שהאגדה המסתורית המאהילה על הנצרות הנולדת והבוקעת דרך לתקופה אנושית חדשה. אינה אלא מאורע ריאלי, פעוט, על צעירה שזנתה וילדה. כשם שאין זה מן ההכרח ולא מן גבורת־האמת, ברצות יוצר להראות לנו את אפסות־האדם, להוריד שאלה זו עד כדי תאור מפורט ואטי של ילד העושה את צרכיו. כי זאת אינה ההפרזה הפשוטה, פרי ההשתכחות, הגדשת הסאה ואבוד שווי־המשקל. היא מזידה, היודעת מראש את תוקף פעולת לחצה והמתכונת אמנם בכחו להחריד את מי־שהוא ממנוחתו.

עזות־הפנים הגסה, המשפילה, המחללת כל קודש נפגשת, אפוא, פה ושם בעוז־הרוח הנעלה והנשגב. כי גם היא מעמידה פנים, כאילו יש ברצונה להוקיע לעיני השמש את המזויף, לעשות לאל את חסר־הערך המתנשא ולדכא גדוּלה שלא במקומה. ויתר על כן. אילו היתה מדת עוז־הרוח בטהרתה תמיד ושכיחה מאד, ההפרש היה מתבלט בנקל. אין אדם שרוי בטעות זמן רב, מבלי להבדיל מה בין בדיל לכסף. גם הברק החיצוני המתעה יעומם באחד מהם, וסוף האמת להגלות. אך דא עקא. מדה אחרונה זו בטהרתה היא חזון בלתי נפרץ. על־פי־רוב נמצא גם בה סיגים ויסודות־חוץ. לא אומַר עזות־הפנים, אולם קוים זרים מפחיתי־ערך ישנם; כעין רדיפה אחרי גרויים רוחניים, אחרי השערוריה המוסרית. וכאן הדרך לערבוב מושגים פתוחה לרוחה.

אויגוסט סטרינדברג, זה הענק חסר־המרגוע אשר הרעים את שמי המאה התשע־עשרה, בעל הלב התוסס, הפתוח לכל הרוחות הבאות ואשר עוד יבואו ממרחקים, הוא בודאי אדם מזוין בחוש מיוחד במינו – בחוש חרדת־הזיוף. ולא שנפשו סלדה והוא נרתע מפניו, התרחק מעליו. מן האיסטניסים מוגי־הלב לא היה. בחילתו בזיוף הביאתהו ליציאה למלחמה נגדו. ולא רק לשם השמדתו, אלא לשם קיומה והגנתה של איזו אמת. בהפילו חללים, למען החיים הוא מפילם. “ברצונתנו להאדיר את שגשוג היער, הוא אומר, נניף את קרדם־הכורת על זקני ואיתני האילנות”. הנפת הקרדם באה, אפוא, לשם שגשוג היער ונִפּופו. ואשרי האדם, אשר כלי זה נפל בגורלו! אף־על־פי־כן לא תמיד רק רוחו עזה. כי אם אין ביכלתנו להסחף בלי הרף ולהִנשא בסערת נפשו, אין זאת שגם אש זרה מתלקחת בה. יחד עם הרוח העשויה לבלי חת, הגואלת, המחדשת, המטהרת, שכן היה בו חפץ למצוא גרויים, הבאים לספק את רגשות האנוכיות ואת היהירות. ודוקא בענינים, אשר הכחדת כל התאוות הפרטיות היא הנותנת את הרשות לנגוע בהם, לצעוק חמס, להרים דגל ולהראות דרך לתועים.

כשנרד עוד דרגה אחת, לא נמצא עוד את שתי המדות, אשר עליהן אני דן, נתונות אחת בצד חברתה, נפרדות, מוצגות כל אחת ברשותה, אלא מעורבות, כמעט ממוזגות וכשהן מאפילות זו על גבי זו. בקראי את מאכסימיליאן הרדן או את ברנארד שו, קשה לי באמת להבחין ברגע ראשון, בטרם הספיק קסם אבירי־עט אלה לצוד את לבי, היכן מתחילה ההתפרצות העצורה כאש בעצמות והיכן מתחיל הגרוי, הרוגז, תאות הקנטור והחפץ להרע. רק לאט־לאט הולכת ומתחורת האישיות אשר שֻׁנו מראיה ואשר שמה אפר מלים־רועשות ותנועות־יד רחבות, קפוצות־אגרוף על פניה. יש אנשים הנזעקים מתוך שנתם. ובשמעך בחרדת הליל את הנאקה החנוקה היוצאת מתוך פיהם, נדמה, כי חית היער החבויה במעמקי נפשם עזבה את כלאה ופרצה החוצה. ובאמת אין זאת אלא קול עקת־לבם…

את עקת־הלב אֵם אנקת־הפראים, מקור הזרם הנפשי הזה רואים רק מתי מספר, קרובי הדם, ויודעים ומבחינים; הרבים שאין דעתם פנויה ונתונה להבחנת ההופעות ולהערכתן, באזניהם רק המְיַת ורעש תוצאותיו. והן הן המסמאות תמיד את העינים. ולשם זה, כדי לסמא את העינים, אמנם בחרה לה עזות־הפנים על מערומיה, על רגליה השעירות. מצד זה עזות־הפנים שונה מן הצביעות. מדה אחרונה זו דוקא שקטה, נוחה, מתוקה, מצניעה־לכת. הצביעות אינה מתמרמרת לעולם. היא מלטפת, ענותָנית ובמקצת נכאת־רוח. דרכה לא להקים שאון. לרדוף שלום. היא כאילו משתתפת, כואבת מכאוב כל בריה. על פי התגלותה השטחית היא, אפוא, מוסרית בהחלט. מה שעושה את הצביעות לאחת המדות המגונות והשפלות ביותר והוא חוסר המקור. גם היא פרי התוצאות. לעיניה המורמות אין שמים מעל לראש. תולדות הצביעות הן, אפוא, בהכרח לרעה. ענות־תהלוכותיה, מתקה מביאים תמיד לידי חרחור־ריב, סכסוכים, יד איש ברעהו. וכאן היא מושיטה שוב זרועה לעזות־הפנים. כמוה גם היא אינה מטהרת את האויר אלא מכבידה את ענני החשדים בחברה. אינה מתקנת כל מעֻוָת. היא עוכרת גם את המים הטהורים.

עוד קו משותף אחד לשתי המדות האלה – מורך־הלב. חוסר המקור עושה בהכרח את נושאיהן, את הצבוע ועַז־הפנים, למוגי־לב. כשאין יסוד לבנין הוא נרעד לכל רוח קלה. וכשם שהצביעות, למרות נוחיותה ולטיפותיה, שרויה בפחד תמיד, כן עזות הפנים, למרות צחצוח החרבות וקול האבירים שלה, מחכה בחרדה למהלומה אשר תנחת על ראשה. כי את האחרים הם יכולים לרמות. את עצמם – לא. ההונאה העצמית היא במדה ידועה אמת. ואפשר אין אמת אחרת מלבדה. אבל עַז־הפנים והצבוע יודעים יפה את נפשם. את עצמם אינם מרמים לעולם. ולכן הם שרויים בפחד־תמיד פן יוָדע הדבר גם לזולתם. עזות־הפנים תהא אפוא, זהירה מאד. תתנפל – אפס תברור תחלה את העצם, את המקום, את השעה. על פי רוב תהא האבן הנתלית בצוואר הטובע. תעשה בחשבון מעשיה, למרות פזיזותה ופזור־רוחה המדומה. תהא בטוחה שההכנסה תעלה על ההוצאה. תספק את מאוויי האינסטינקטים הגסים של החנונים. תגרה את מח הפיליסטרים ותעלה במטעמיה את הריר בין שפתותיהם, ותמצא חן בעיני האנשים הרשעים המצפים בחשאי והמקדמים בגיל פני כל ירידה מוסרית בחברה.

מהי הסבה, כי הצביעות ועזות־הפנים, שתי מדות כה רחוקות על־פי אפני התגלותן, הן כה קרובות בעצם הרכבתן בתוצאותיהן ובכחות המניעים אשר בקרבן? היא פשוטה מאד. שתיהן פרי עוז־רוח שהתפלג ונעשה פלסתר. כי שונים, אם חושבים את הנפש־הלוחמת למהוקצעת, הרמונית ושלימה. הנפש הלוחמת היא רבת־זויות כגלגלת הגאון רבת־הבליטות. זאת היא הרכבה ומזינה משני יסודות, חרדת הזיוף וטוהר־הלב. הראשון נתן את ההתמרמרות, את עוז הקרב, את לשון הבוקֵר הפשוטה, השולחת אמרותיה כמדקרות חרב. השני נתן את הענוה, את העדר הפניות, את חוסר גבהות־האדם, את המעשים פרי האהבה הגדולה. הנבואה העברית, זו שדברה בסגנון “כי זנתה אמכם” (עזי הפנים נשענים תמיד בפסוקים אלה!) ואשר שמעה באזנים קשובות אנקת האסיר, היתה כנקודת מוצא לכל הבנין הנפשי הזה ושלחה יונקותיה בכל דור ודור, עד שהיא מתגלה בלי הרף בצורות ובצרופים שונים. אך סמן־מובהק מלוה אותה בדרכה כל הימים: היא רחוקה משכר וקרובה להפסד. בה אין ממהרים להאמין. החנונים המוחאים כף לכל מלה גסה וחצופה, אוטמים אזניהם משמוע את דבריה הקשים. הם עוינים אותה. הם חושבים, והצדק אתם, כי חרון־אף זה מכוון נגדם. אין נביא לפיליסטרים.

שני קוים אלה: מלחמת האמת, המרד בזיוף והענוה, טוהר־הלב, כשהם נעשים פלסתר ומתפלגים ליסודותיהם, הראשון יוליד את עזות־הפנים והשני את הצביעות המתחסדת. אחיות הן, אפוא, שתי מדות אלו, כי עור אחד להן. עז־הפנים אוחז את העינים בדברו בלב נרתח ובעטותו קנאת אמת. כשם שהצבוע גונב את הלבבות בכופפו כאגמון ראשו ובמלאו פיו חלקות. כי לא הדבור העקר, אלא הפה האומרו. ולא הפה, אלא האזנים הקולטות את אמרי הפה. אם חטא הבולשביזמוס בארצו, חטאו הוא, כי המון אזנים רעות שמעו לו. ואם זכה מחוץ לגבולות ממשלתו, הזכות היא, שאנטול פרַנס, ג’ורז' סוֹרֶל, הרדֶן, בַּרביס, ברנארד שוֹ ענו לקולו. האנשים רואים אש אדומה המכסה את שמי האופק ואינם יודעים להבחין וחושבים ששמש־צדקה עולה לפניהם. אך יתקרבו ויראו את האנשים המתחממים לאורה ויבינו, כי רק מדורת קוצים וגללים מסריחים לפניהם.

עזות־הפנים הנה הופעה מסוכנת מאד בחברה. היא גם אות הזמן. כדֶבֶר – היא פרי הזוהמה והירידה המוסרית. כשפסו עזי־הרוח או כשנאלמו דום מרוב יאוש ומכאובים – היא הקופצת בראש ועוברת לפני התיבה. ועוד דבר. היא משתיקה בזיופה את קול הבקורת ורגשות ההתמרמרות הכנים, המחַטאים את החברה והמטהרים אוירה. המלחמה נגדה, בלי רחמים, היא העבודה ההכרחית הראשונה, המפנה דרך לבקורת וההתמרמרות הישרות והפוריות. כדי שהן לא תשתקנה, צריך לבלום תחלה את פי עזות־הפנים. המלאכה, אני מודה, מאוסה למדי. אבל היא אינה קשה ביותר. כבר הראיתי למעלה, כי אין גבורתה מופלגת. צריך אפוא, לאחזה בקרניה ולקרא עליה מה שקרא פעם וולטֶר על צביעות הכהונה הקתולית אכולת הרקבון:

– רמסו ברגלכם את השרץ!

!‎ ‎Ecrasez l’infame ‏ ‏ ‏



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48467 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!