לזכר נשמת אבי אבא צמח ז“ל שנהרג בפלונסק כ”ו אדר תרע“ד
ולזכר נשמת חמי יוסף סמילנסקי ז“ל שנהרג בעיר צירקסי כ”ג אב תרע”ט

“על רגליו לא יכון אדם”. יש רגעים, אשר בהם גם המשורר הבודד לנפשו לא יוסיף עוד להתלונן בחביוני חלומותיו. באה הרוח עם סערתה ובהלתה. החיים באים עם זעפם ומפקדים את פקודותיהם. ההתרחקות, העמידה מן־הצד אינן אז גודל־נפש ושאר־רוח, המרומם, היהיר, האצילי. רק קהות ומורך־לב, הפשוט, הרגיל, השפל. תקופות אלה בולעות את האמן אל קרבן, שוטפות אותו בשטף זרמתן, כי הן גדולות מן עולמו של הפרַט, עשירות ממנו, קדושות ממנו. רבבות בני־אדם עם צוחתם וערבוביתם נעשים לזמן־מה ליחיד, ליחיד ענקי, איום, רב־אברים, יחיד עם פרצופו, נפשו, סגולותיו, כעורו ויפיו, רצונו ומיאונו, רכותו ואכזריותו. תקופות כאלה עושות את מילטון האלהי למזכירו של הזד קרומביל, את הצייר דויד – לבן־בריתו של רובספייר, את הכומר לאמנה, חביב האב־הקדוש – לפייטן השויון והחרות; הן המעלות את שינייה האמלל על במת־ההרגה, השולחות את מדם־די־סטאעל הענוגה – לכתת רגליה בארצות נכריות.

והנה המהפכה הרוסית. אי־אפשר להשמט בחשאי ולהחבא אל הכלים. על המשורר להגיד בפה מלא ובדברים ברורים, המקבל הוא את השנויים, המתהוים לעיניו והמפלסים להם נתיב, כמו שהם, עם דמי וחבלי לידתם, או הוא מתקומם לנגדם ומשוללם. ואין לקבל את ההופעות מתוך זהירותו של בעל־בית, של פיליסטר, לקבל רק מקצתן, את הנבחר שבהן; מחויבים אנו – עם בדעתנו לקבלן – להתיחס אליהן באמונה ובבטחון, בבטחון זה אשר בו התיחס איוב אל אלהיו, לקבל את הטובה ואת הרעה ולברך על שתיהן כאחת.

לקבל את החדש – לא קל הוא הדבר. ישנן חרצובות הישן החביב, הרחוק והקרוב, הנראה לנו ככל מאודה של נפש. ישנו גם פחד החדש, המתפתל ובא כנחש עקלתון. אין לך מחזה נורא מהתגלמותה ורגעי התהוותה של משאת־נפש. משורר אחד בכה כל ימיו, שלא הלב, הלב הטהור והחם, הוא הרושם את רגשותיו, רק הידים, הידים הגסות, הן המטפלות בעבודה זו. גם החיים לא לבם מגשם את התקוות הרוממות, רק ידי החיים, הידים הגסות הן הנן המטפלות בעבודה זו. מתכרכמות, אפוא, פני האידיאה בשעה שהיא נסגרת במסגרת המציאות. ודי בזיון וקצף. יתר על־כן. דרוש גם עוז־רוח וגודל־לב כדי לקבל את החדש. מה שעבר והיה גם אלהים לא ישנהו, ומה שעתיד להיות האדם לא ינחשנו. נחוץ, אפוא, להפקיר את כל האישיות ולשימה על קרן העתיד. והאנשים זהירים למדי ותמיד הם משאירים פתח־חרטה, אשר דרך בו ישובו אחורנית בשעה הרצויה.

מזוין במדות אלה היה א. בלוק כל ימיו. בין הפחדנים לא נמנה מעולם וכן הוא נראה לנו גם בשירי המהפכה שלו. לו היה העוז להביע את רגשותיו ואת יחסו אל המהפכה הרוסית גלוי, בלי עקיפות, ואת שמו חתם עליה – ואצבעותיו לא רעדו. בזרועות פתוחות ובלב חרד קבל אותה עם כל גדלה, יפעתה, התלהבותה, פראיותה, משובתה, ורפיונה הכביר. הוא לא שקע בבצת הפרטים ולא ירד אל היום־יום הצר, הפעוט והמוגבל. הערבה הרוסית הירוקה ורחבת־הידים קמה, זעה ואִתה קם בלוק כאחד מסוסיה פרועי הרעמה. בלוק הבחין ותפס את השאיפות היצירתיות המונחות חתולות בסערתה של הערבה הרוסית, והוא הרגיש את רעבון־הרצון השגיא אשר הוליד סערה זאת. הפוליטיקאי רואה, כמובן, ברעבון זה את החולשה, את חוסר־הבגרות, את המות. אבל בלוק אינו פוליטיקאי ואין הוא מתיחס אל המהפכה רק מנקודת־הראות של החוקים וסדרי הממלכה. הפוליטיקה עויינת תמיד את השנויים; השירה רואה בהם את קרבת־רוחה, את מקורה.

לפני מונחת החוברת הקטנה של א. בלוק, “שנים־עשר”. השער באותיות תולע. ההוצאה – “הנתיב־החדש”. צביעות החנונים, אותם החנונים הזהירים והנבונים, היודעים תמיד את הנולד, – צביעות זאת תדין בודאי את השירים האלה ברותחים. איך זה בא אדם והרהיב עוז בנפשו להשוות את המהפכה הרוסית, אשר המערב המגוהץ ואכול־התרבות מביט עליה כעל מרד חיות רעות במכלאות הזירה, – להשוותה אל תנועת הנצרות בעצם הולדתה? ימצאו בזה בודאי גם חלול־הקודש, התרזה כלפי מעלה. ופה תתחיל השלשלת הארוכה של הדבקות באמנות טהורה (המגינה תמיד על מורך־לב!), של החקירות העמוקות על יחס המשורר אל ההמון, אל השוק, וימצאו סוף־סוף, כי שירים אלה הם מקרה אי־נעים בחיי־המשורר, וטוב לו ולאחרים שיסיחו מהם את דעתם.

ובכל זאת יש בשירי המהפכה של בלוק נימה חדשה, שלא שמענו רעדה עוד בשירים אחרים ממין זה. פה תועים הדים טראגיים על סדרי־עולם ובנות־קול של פקפוק חשאי ושל חוסר־און חבוי מרפרפות בשירים אלה פה ושם. גם א. בלוק ראה את “הרגל המתנוססת ברמה על פני עגלת הפגרים, רגל שמימית זאת, המקרינה עם מותה בקרני אל־מות” ואשר החרידה את מנוחת־נפשו של סיבאסטיאן מירסייה. הלוא הוא אומר:

אך הוא ראה גם:

כמעט כל משוררי המהפכות ראו את שני הרגעים האלה – מעבר האחד חוסר קדושת־שם ומעבר האחר צל אלהים עצמו עם כל יפעתו. אבל את הניגודים הפנימיים האלה, המלווים תמיד את התאמצות־האדם להתגבר על עצמו, ראו הם כשתי הופעות בודדות ושונות, וכאלו האחת באה להעיד ולסתור את האחרת. ולכן באה תחלה התקוה הנפרזה. את מקומה לקח אחרי־כן מפח־נפש. א. בלוק תפס את הניגודים במהותה של המהפכה, במהלכה ההכרחי. לא זה־מול־זה. רק זה בתוך זה. עלינו, אפוא, להמר בבכי, אבל לא להתיאש. בלוק כבן־מהפכה הוא אומלל, טראגי. הוא אינו יכול לעמוד מתחת לדגל־הבד ולמנות את מספר המכנסים אשר בד זה מכיל בקרבו. בלוק הוא מופשט, רוחני, אידיאליסט. הוא מאמין בהכרה וברצון, ולכן אומלל הוא בראותו את האידיאה בשעה שהיא נמזגת במציאות ובאה בכח המזיגה הזאת לידי המעטת ערך־עצמה. אכן גם א. בלוק לא ניצל מן ההערצה והפאטיטיות. שיירי הסעיפים של התכנית הפוליטית ושל האמרות הצעקניות נשמעים גם מתוך דבריו. אבל בשיריו יש חפץ אמנות והד רליגיוזי. ואפשר שונה הוא בלוק לא במה שיש בו, רק במה שאין בו. אין בו ההתפארות, ההתגדרות, הממלאה את שירת המהפכה הצרפתית; אין בו הטון הדוחה של אדם, המדבר בשם השויון ועונד כתרים לאחוה, ויחד עם זה אינו פוסק מלהשמיע את דבריו בסגנון: “אנו הגלייאים, נבחרי האנושיות”, לא רק ביראנזיה הקל, אלא אפילו לאמנה הקנאי, אשר לא ידע כל פשרות, אשר אמר תמיד: “הוו זאת או אחרת, ובל תהיו גם זאת וגם אחרת”, אפילו לאמנה, אשר גם אחרי מותו זכר את העניים ואת הנדכאים ובין קבריהם כרה לו קבר, – לא יכול להשתחרר מהתפארות זאת, המונחה בטבעו של הצרפתי, שבה מהול דמו. אפס בקול בלוק נשמע רעד־יגון, הכנעה, דכוי ורפיון־עולם. יש בו אותו הרפיון והדכוי הסלאבי ואותה ההכרה הנכאה, כי אין תומך ואין מסייע. בלוק לא מצא עוד. עודנו מחפש, ועל החפושים והבדיקות הוא שר. ואם נכה־רוח הנהו, בכל זאת תלוש וחסר־קרקע איננו. גם הוא רואה את עמו הרוסי צועד בראש ועל שכם אומתו יעמיס את תעודת האהבה והאושר, תעודת הסקיתים. הסקיתים. שבטים אלה אינם צאצאי ארמונות, יפעת מלכים, פרדסי־חמד מלאכותיים, מזויפים, אשר שפרו את היכלי וירסיי, את ההיכלים המלאים שקר, חונף, צביעות, תזנונים והפקרות, לא גדלו תעודה זאת. הערבה הרוסית, המזרח הרחוק, עם הררי אוראל ועין־המונגולים העקומה והחושדת המביטה אחריהם. לא וולטיריאניות שטחית וכפירה גסה הולידו את התקופה הזאת. “ידים גסות־ענוגות” טפחוה. ורבה האנדרלמוסיה. האלהים והשטן נתנו ידם זה לזה להרוס איש את מלאכת רעהו. וגדול הוא ערבוב התחומים, ואין ביכלתנו לדעת אל־נכון, מי הוא המנצח על עבודת־הקודש ומי הוא השליט בה. אין פלא, אפוא, כי בטחון הנצחון איננו. רק אפשרות, יכולת, אבל בטחה או הכרח ויהא גם רצוני – אין.

השיר “סקיתים” הוא המביע את המחשבות האלה והוא המחטט בפקפוקים אלה. עולה הוא בצורתו, בשקט־רוחו, בהתעלות ובנשגב שבו על הגרוטיסקה “שנים־עשר”. א. בלוק חדל להראות את תעתועיו, את הוללותו ואת עוויותיו. לבו מלא חרדה ופחד ויחד עם זה הוא סריוזי, גא ונבון וידו רוממה.

אפשר לחשוב, כי הנצחון קרוב. יש במלים אלה כעין אזהרה, איוּם. אבל באות עוד הפעם הסתירות הפנימיות ומטשטשות את הכל, ואין לדעת ואין להבחין.

ששון ויגון, שנאה ואהבה – הרגשות קודחות אלו באות בשירי בלוק משולבות יחד. בת־קולה של המהפכה הרוסית. במקום אחר – ששון לחוד ויגון לחוד. ברוסיה נגעו שפתי אלהים בכוס התרעלה. לא הימנונים ומזמורים הם שיריה של מהפכה זו. או שהפנים מתעקמים מתעתועי השדים, או שהלב נשבר וכמה מתוגת־עולם.

זאת איננה מהפכה של המאה השמונה־עשרה עם מעט הדעת והחכמה שלה. מהפכה זו היא זכויותיו של האדם בן המאה העשרים עם נפשו הפצועה, האכולה געגועי־אל ויוקדת אש־גיהינום.

וכאדם כן שירתו:

געגועי אל ואש גיהינום.

מצב הנפש, אשר נקרא לו אולת־האדם, אינו שם־נרדף לבערות, לחוסר־בינה. הנבער מדעת חסר דבר־מה; הוא חסר את הדעת. הבערות תהיה, אפוא, מום שלילי, מושג של ריקות. ומן ההכרח הוא, כי במדה שריקות זו תלך ותתמלא, באותה מדה תלך ותפחת גם הבערות. כי היא אינה דבר קיים בפני עצמו. היא העדרו של דבר־מה. הבערות היא כירח פגום עם ראש החדש. יבוא לילה והוא יעמוד במלואו. זו ועוד אחרת. הבערות תהיה תמיד מומו של הפרט או של הרבה פרטים. אולם היא אינה הופעה הכרחית והיא רעה עוברת, או שיש ביכלתה להיות רעה עוברת. התרבות, החנוך, באים להמעיטה. ולאט־לאט הם גם ממעיטים אותה עד שיש לקוות, כי באחד הימים תאפס כליל מעל פני הארץ.

אחרת היא אולת־האדם. מדה זו אינה באה לסמן את הדבר שהאדם חסר אותו. בה, באולת זו, הוא נתון כבבית־אסורים. אין לשים דבר־מה אל לב־האדם, ושנתינה זו עצמה תגרור אחריה גם את הפתרון. את האולת צריך להוציא מן הלב, להשמידה, כי היא מהות קימה, שעל האדם להיות חסר אותה. זהו כוכב־מתעה המדריך את האנושיות לזהרי אורו השוא. ועוד דבר. אולת־האדם אינה מתבטאת בפנימת הפרט, היחיד. היא מופיעה גלומה בתוך עלילות, שהן מעשי־ידיהם של הרבים. היא כעין מצב נפשו של הכלל. בהתאסף מאות אנשים חכמים ונבונים יחד, יש ביכלתם לעשות מעשי שטות רבים ועצומים. הנה בזה אולתו של האדם.

ישנו עוד קו שלישי, והוא אפשר העקרי, המבדיל בין שתי המדות האלה. הבערות אין בכחה להשיג את ההופעות המרככות, אשר סבותיהן רחוקות ומסובכות. לא תדע לנתח. לא תבין את החיים. היא מקבלת את המתהוה לסירוגין. הופעה והופעה במסגרת רגעיה הספורים ובשטח ד' אמותיה הצרות. הבערות היא הסוגר של השכל האנושי. הפוכה תהא אולת־האדם. ביכלתה אין לתפוס את ההופעה הרגילה, הפשוטה, הפשוטה מאד ואשר כה תגדל בפשטותה, עד שאין להשיגה אלא בבת־אחת; מתוכה, מתוך הפתעה, מתוך הכרח פנימי, מבלי לצאת ולחפש אחרי הסבה יולדתה. אולת־האדם היא החיה הרעה אשר תאכל את האנושיות.

פילוסוף רב־מחשבה וגם שונא־אנוש גדול אמר פעם: איזהו אויל? המביא לשם הסברת הופעה, סבה, שאינה במקומה. במימרא זו הכה את האנושיות מכת־מות. כי זאת היא תמיד גם דרכה של אולת־האדם. לכל מקרי החיים, העוברים לנגד עיניה תמציא סבות ואבותיהן, העושות לאפשר, להכרח את בוא המקרים. לא תדע את החופש המוחלט. היא תדע רק את האונס. ועד כמה שלא יגדל המרחק בין המקרה והסבות, הבאות לעשותו להכרח, היא תוסיף בשארית מאמצי כחותיה לגשר את הגשר מעל לתהומות. לגשר גשר־שוא ולצעד עליו בצעדי־און לקראת מחשכי התהום.

ההתנגדות לאולת־האדם, ההתאמצות להכירה – אלו הם תוך־תוכן של עלילות ומחשבות מיטב־האדם במאת השנים האחרונות. רבים ושונים היו הדרכים, שעל פניהן נטושה המלחמה. אולם לאסון־האדם ערבבו תמיד את שני המושגים; את האולת חשבו לבערות. ומכיון שלא יצאו ישר בכשיל ובכילפות לרוצץ את ראש הצפעוני, היה פרי היגיעות הרבות הבל ורעות־רוח. אחר עמל דורות עומד האדם ובידיו השערה, הקרובה אל האמונה במופת דתי, על עולם שנהפך צונן ונוסחה חימאית מטושטשת ומוטלת בספק על חומר, היוצר את החיים. וזה עשרות שנים מחבקת האנושיות קרחי־בראשית אלה, מעלה גרה את היסודות התפלים והאפורים ואולתה הנה כשהיתה… הראשון, שחדר אל עמקי מחשכים אלה היה הנזיר הגדול מקרואַזֶה, גוסטב פלובר. הוא ראה בפעם הראשונה את אולת־האדם במלוא־עיניו, בכל נוראותיה. הוא ראה אותה עירומה כביום הולדה; אותה, ולא הכסות המחפה עליה. כי מה הם האנשים אשר תאר לנו? נבערי מדעת? לאו דוקא. הלוא הם יודעים כמעט את הכל. הם יודעים גם דברים שלא נתנו לדעת. הרוקח ב“מַדם־בובארי” יודע ברור, כנכון היום, שהאלהים איננו, לא בשמים ולא בארץ. ואף־על־פי־כן איזה צל של טפשות נסוך על הכל. ואדרבה. במדה שהדעת מתרבה מתבלטת האולת. האנשים הפשוטים עדיין בערותם מעלימה על אולתם. ערבוב הרשויות מתעה. עם הופעת הדעת מתיצבת האולת כאלילת־שיש, אשר לא תמות ולא תחיה ותהא קיימת לעד.

אפס פלובר בראותו את פרצופה המתועב של האולת נרתע לאחור. לא מתוך פחד. מתוך גועל ובעקר – מתוך יאוש. כי אם האולת מהות היא – מוצא אין. יש בידי האדם להוסיף על רוחו דברים שהוא חסר אותם. אולם לעולם לא יעלה בידו לגרוע מרוחו דבר. פלובר חלק את האנושיות לשני מחנות. המחנה האחד גדול לאין ערוך, הכל – האוילים. המחנה השני קטן, מתי־מספר, בחירי־יה – האמנים הרואים את האולת, מבחינים אותה, לועגים לה, מתעמקים בה עד שהראש ילך סחרחר, עד אשר יכאב הלב והשנה תדד בלילות. אנו נמצאים, אפוא, בתוך עבי־הסבך של היאוש המחלט, הקר והאכזרי. ומעבי־סבך זה יצאה הנזירות האסתיטית, הנהנית מעקת עניבת־התליין, ששמה בעצם ידיה על צוארה.

במאה האחרונה היה עוד איש אחד שפגע באולת־האדם פנים אל פנים – הנזיר הגדול מיַסְנָה־פּוֹלֵנָה – ליב טולסטוי. גם הוא ראה אותה במלוא עיניו בכל נוראותיה ונרתע לאחור. הוא כפר בתרבות, בהשכלה, כי הבין שהדעת מכוונת חציה אל הבערות ולא אל האולת. ואם יש דבר המבדיל בין שתי אישיות אלו, ששאבו כחות יצירתם, חפץ תקונם ממקור אחד, ההבדל הוא בהד אשר השמיעה הכרת אולת־האדם בחדרי לבותיהם. בשעה שפלובר, אחר שהכיר את האולת, התחיל בז לרבים אלה נושאיה, בא טולסטוי לנוד להם ולשפוך רחמיו עליהם. הראשון בודאי אמר אל נפשו: האדם אינו אפילו רשע. מי יתן והיה! החטא הוא פעולה רצונית, שנטיתה רעה. הנטיה היא דבר הנתן להשתנות. העקר, שכח המניע הפנימי ישנו. אפס האדם אינו אפילו רשע. אויל האדם, כלי מלא בושה וכלמה, רקוק בפניו ועבור הלאה… אחרים היו הדברים בודאי אשר אמר טולסטוי אל לבו: – ובכן… ובכן למה שפכתי חמתי על האדם? למה תליתי בו את כל התקוות והאשמות? רשע? לא, האדם אינו רשע. אויל האדם. אוי ואבוי! אויל האדם. נבוא ונחוס עליו, נרד אליו ונשפוך רחמינו על כל מעשיו ותהלוכותיו.

ממקור אחד יצאו שניהם. ההד היה אחר. באחד הוא היה בוז. בשני – רחמים. שנוי זה הרחיק את שטף רגשותיהם כקוי זהר המתפצלים מתוך נקודת אור אחת. אך הם נפגשו ונתמזגו שנית באחרית מגמתם – הם נתרכזו ביחיד. הנטיה היתה שונה. פלובר הטה יחידו אל היפה. טולסטוי – אל הטוב. פרי הבוז – היפה; פרי הרחמים – הטוב. אולם אל היחיד, אל הנזירות התכוונו שניהם. ויראת הרבים היתה תמיד על פניהם.

שני נזירי ההרגשה והמחשבה האנושית הכירו את אולת־האדם, אך הם לא ירדו עד סוף קוי פרצופה. הם ראו שהאולת היא מהות, שהיא אינה הבערות. על זאת בעקר כונן מבטו פלובר. הם ראו גם שאין מדרכה ומיכלתה להשיג את ההופעה הרגילה, שאין צורך בסבה, שתבוא להסבירה. בזה רִכז בעקר טולסטוי את רחשי לבו. מה שנעלם מעיני שניהם הוא, שהאולת אינה בנמצא אלא בנפש הכלל. הם באו, אפוא, אל היחיד. האחד חשב להציל מה שיש להציל. השני האמין, אמונה הבאה מן היאוש המחלט, להגיע דרך היחיד אל הרבים. והם לא הבינו שהדרך היא דוקא מעבר מזה. מן הכלל היא תצא ותגיע עד היחיד. כי אי אפשר לעקור מתוך לב כל אחד ואחד דבר, שאינו שוכן בו, בשעה שהוא אחד ושמתגלה בו רק אחרי שהצטרף ונעשה כלל. הם גלו, אפוא, רק טפחַיִם. הטפח השלישי נשאר עטוף עלטה כשהיה.

למען יתגלה גם הטפח השלישי צריך שהכרת אולת־הרבים תבוא מתוכם, מעצמם. ואם היחיד יכול להגיע אל ההכרה הזאת מתוך מחשבה ורגש, כי הוא יצור חושב ומרגיש, הרבים אינם מגיעים להכרה זו אלא בידי המעשה; כי הכלל הנו יצור עושה, פועל. צריך שיעשה מעשה על־ידי הרבים שיעורר את הכרת אולתם. מאורע זה בא. מלחמת־העולם. מעל לקרקור העורבים למיניהם הולכת ומתבלטת ההופעה הפשוטה: שבע שנים עמדנו וירינו איש בפני רעהו, חמסנו (לשון רבים!) הרגנו, עוינו. מדוע ולמה? אך אולת היו כל מעשינו אלה! כמעט שאין איש המגיד את הדברים האלה. אדרבא. היחידים, הנבונים, עושים כל מה שביכלתם לטשטש את ההכרה הזו, כאקרובטים שחוקי־עצמות הם מתפתלים להסביר את ההכרחיות שמעשה־אולת זה; את החכמה העליונה, את ההוד האנושי. ההכרה בוקעת מתוך שלשים המליונים שיָרו, שחמסו, שהרגו. מעתה הקו הוא ישר. וודאי שהבוז האנושי, אשר מלא את חדר העבודה של פלובר וה“פֵּרַד” המוסרי אשר מלא את הכפר יסנה־פולנה עזרו, סללו דרך להבקעת ההכרה הזאת. אפס בעקר היא באה מן ההמונות, מן האדם, מן המליונים; מעתה הקו הוא ישר.

הכרת אולת האדם על ידי הרבים, שמלחמת־העולם גררה אחריה, היא כה גדולה בתוצאותיה, עד שאין לראות מראש את אחריתה. קרה דבר, שאיש לא פלל לו. מעולם לא היתה האנושיות כה מלאה אמונה באדם כבימים המתחילים אחרי כלות המלחמה. והרי השכל הישר היה מחייב שהדבר לא יהיה כן. נהרי נחלי דמים אלה, עוני ויתמות אלה, האם הם יכולים לשמש מקור לאמונה? מדוע לא נואש האדם בראותו את עצמו משחת, מנוול, חמוּץ דמים? בשנת 1914 הוא היה יגע, פקפקן, אפס אונים. מה היו מחשבותיו? אבק פורח. מה היו שאיפותיו? קטנות. ומתוך הצרות שעברו ועדיין מכבידות עליו בכל נטלן הרב, הוא כאלו הזדקף, אסף כחות ואחז גורלו בידיו. מה קרה?

האדם הכיר את אולתו. הנה הדבר אשר קרה. כשהיחיד הכירהּ – התוצאה היתה מפח־נפש. גם תורת טולסטוי היא פרי רגש זה. גם הבוז וגם הרחמים לא מן התוקף העצמי הם באים. בשעה שהאדם פונה אל היחיד מן ההכרח שיקדם לזה היאוש ברבים. שלא מדעת ושלא מרצון היתה תורה זו גם אבן־פנה לאידיאולוגיה של כחות־העמידה אשר באדם. הם נפגשו ביחס אל האדם. אחרת היא בשעה שיצא האדם בהמונותיו לקראת הכרת־אולתו. בחצותו עד צואר את דמיו, מעל לתלי פגריו הוא ראה אותה במלוא עיניו בכל נוראותיה. ראה ולא נרתע לאחור. ראִיה זו עצמה היתה התגלות. הכרה זו עצמה היתה כבר מקצת מן הנצחון, שעודד והוסיף אונים. והאדם הסתער על אולתו ויתגר בחיה הרעה האוכלת אותו כל ימי היותו על האדמה.

מן הרבים האלה, המלאים אושר הכרת־אולתם, נשפכים קוי־זהר גם על היחידים. מנשבת עכשיו בעולם איזו רוח, אשר לא אדע איך אכנה. והיא עולה ומציצה מן הספרות, האמנות ומן שאר הופעות־היצירה האישיות, העצמיות, קנינן של הפרט. אמנם גם היא מכה קצף הזעם לאולת האדם. לא מתוך בוז, לא מתוך רחמים. אולי מתוך ערבוב שניהם. ואולי דבר חדש הוא. אפס בעקר זה מצטרף לקול מלחמה ולחפץ נצחון, שאינו יודע את הבדידות ואת הנזירות, שהוא כה קרוב לחיים, לשתות החיים, ושהייתי רוצה לכנותו בשם השיבה הגדולה אל האדם המשתחרר, הלוחם, היודע אויבו, השיבה אל האדם המכיר אולתו.

מבלי להרבות אמרים ופלפולים ארוכים המתיגעים למצוא את תוך הבקורת ותעודתה, אני מגדירה לעצמי לאמור:

הבקורת היא הערכה חפשית, אשר ביסודה שומָה אמת ספרותית (לא האמת, רק אמת), נקיה מכל תערובת של פניות צדדיות והלוקחת לעצמה שתי נקודות־מוצא, אשר השפעתן היא הדדית ומתמידה על היחס ועל חות־הדעת – את היוצר המסמן ובא ללמוד על היצירה ואת היצירה המסמנת ובאה ללמוד על היוצר.

לזה נוסיף תנאי מוקדם: הדחיפה לבקורת, מקורה הנפשי חייבים להיות האהבה וההתמכרות המחלטת לספרות הנידונה; והאהבה וההתמכרות חייבות להיות המצע המוסרי היחידי שלה, השאר יהא נובע מן הטעם המשופר, מן הכח האנאליטי, מן יכולת־ההבעה ומהרבה מדות אסתיטיות אחרות, שהן מהותה ונפשה של כל הופעה ספרותית.

הנה אמת־המדה, אשר בה אני בא למוד בהערותי האחדות את סדרי ודרכי הבקורת השולטים בספרותנו. ולא בי האשם אם משפטי יהיה לשבט ולא לחסד.

א. בִּקֹּרֶת־הָרֶשַׁע

בקורת זו מזוינת בחוד־עט התוסס והמפעפע בלי הרף רעל ומי־ראש. היא משוללת יכולת למצוא ביצירה אף קו־אור אחד. שבחיה הם זלזולים. ואין זאת הבקורת השלילית, השיטתית בשלילתה והפוסקת כהלכה, כי תעודתו של המבקר היא להטות את לבו ביותר אחרי צללי היצירה ולא אחרי אורותיה (בְּרוּנטיֶר). בקורת־הרשע מקורה לא בשיטה אך ברוע־לב. על־פי טבעה היא אנאליטית, אלא שיש בה רק מן הכִרסום ולא מן הנתוח. עם כל טקט ומוסר ספרותי לא תתחשב, יהיה אחרי מותו של סופר, כשהגולל לא נסתם עליו עוד, יהיה על הופעה ספרותית, אשר מצד מהותה ורגעי התהוותה אינה ראויה להפחתה ולהורדה – היא יודעת רק מלאכה אחת, להרבות דברים מרים בכל עת־מצוא. יושר לבה המדומה מגיע עד לציניזם גם. מבקרים אלה דומים אל הצרעה, שהטבע העניקה בכח מעקץ גדול ושהחסיר אותה את כח רדיית הדבש. עליהם אין גם לבוא בטענות. כה היא מדתם ואין לשנותה. הלוא אינם מתאמצים כל עקר להעלים על כונתם, הבאה לנקר, לזלזל, להחפיר. גלוי־לב זה אמנם מבאר במדה ידועה את ההופעה האנושית הזאת, אולם אין בכחו להצדיקה ולהמעיט את הרעה הכרוכה בעקבות בקורת זו. צרעות־ספרות אלה, אם גם נניח שהאמת המיוחדת להם מדברת מתוך לבם, אינם מסוגלים להקנות את האמת הזאת גם לזולתם. הם מעבירים שלא מדעת את נקודת הכובד של ההערכה אל ההתנפלות. אם מדברים רק רעות, אין איש נותן אמון בדברים. ופה פותחת שורה ארוכה של חפוש פניות, סבות גלויות ונסתרות, והדין הספרותי נהפך לסבך דבות והלוּך־רכיל, אשר דבר אין לו על עקרי הספרות ותביעותיה.

הצרעה בודאי שיש זכות־קיום לה. ראיה לדבר – היא קיימה. אך אוי לה לספרות, הטחה כַּוָרות לצרעותיה.

ב. הַמְלַהֲגִים

את הסוג הזה אין לקרב אל הקודם לו. נופל הוא ממנו בכשרון, בהבנה, בכחות־בטוי וגם ביושר לבב. אל המלהגים שולחים הסופרים המבוקרים מכתבים גלויים לעתים קרובות ומוכיחים אותם על פניהם, שלא קראו את הספר המנותח או שלא ירדו לסוף דעתו. כמה תמימים שולחי אגרות אלה. הם קראו; בטוח אני בזאת. וזה אינו מוסיף ואינו גורע. כי המוכרחים הם להבין את אשר קראו, או המחויבים הם באמת להתעמק בשעת קריאה? האנשים האלה יודעים על־פי־רוב גם מעט תולדות־הספרות והם זוכרים, כי גוֹטְיֶה היה הולך אל התיאטרון, ישן בשעת ההצגה הראשונה את שנתו המתוקה ואחר בא הביתה וכותב מאמר מיוסד, מפליא, מבריק על המחזה החדש. אפשר, אפוא, וגם מותר לכתוב בקורת מבלי לקרוא את המבוקר. כי סוף־סוף הם אינם קוראים ספרים להנאתם, לספק צרכיהם הרוחניים. הם קוראים בכונה תחלה להנאות אותנו בחות־דעתם. והם יודעים מראש את המשפט אשר יחרצו. הדרך פשוטה וקלה: אם לפניהם סופר ידוע, אשר פרצופו קבוע בספרותנו, אין להם אלא לחזור על הדברים שכבר נאמרו מפי אחרים בהוספת הערות־מספר, קלות־ערך, זהירות מאד; אם לפניהם סופר אשר כוכבו לא דרך עוד, נותנים ערבוב טובות ורעות, עד שאין להציל דבר־אמת, ואם הוא מנחות־דרגא, הלא אוֶלת היא לטפל בנפש מסכנה זו בכובד־ראש. העט אשר בין אצבעותיהם, חזקה עליו, שימצא מאליו את המלה הנכונה.

אמתחתם מלאה תמיד הערכות מן המוכן, פסקאות קצרות חדות, הפולחות כליות ולב: שיר טוב, ספור רע, מאמר יפה, ספר באנאלי, אם אין מילודיה כאן הרי יש רעיון ואם אין רעיון הרי יש מילודיה, ואם שניהם אינם הרי יש דבר שלישי. והעיקר הטון, הטון הפוסק, הבטוח, הגוזר אמרים כדרבנות והמדבר תמיד בלשון ו“טוב יעשו סופרינו אם ישימו אל לבם וכו'”. היש מנוס מפניהם? צריך להודות על האמת, הם הקובעים את היחס בקהל הקוראים אל היצירות הספרותיות. דבריהם נקראים בנעימות, הם פיקאנטיים, הם קלים, שטחיותם נראית כלב־גלוי ועזות־מצחם כעוז־ספרותי, אשר לא ידע חנף. ומנוס מפניהן אין.

אני מחויב להודות עוד על אמת אחת: אנשים אלה הם בעיני כחדה סתומה. הלוא את הספרות העברית אינם אוהבים ביותר ואינם מכבדים אותה. את הסופרים על אחת כמה וכמה שלא – מהו, אפוא, הכח הרודף אחריהם והמאלצם להקדיש עתותיהם למלאכת כתיבה זאת?

אכן רבות תאוות האדם. רבות ומשונות.

ג. בִּקֹּרֶת נֹפֶת־צוּפִים

פיה מפיק תמיד מרגלות. טובות, אך טובות. אפס הלוא בלי הבחנה אי־אפשר, הנה היא מובעת בערך־היתרון של שלשלת האפיטֶטים, ומראשיתה עד אחריתה היא נהפכת לאבסורד, נושא לעתון־התולים. לעולם לא תאמר על הרע שהוא רע. על רגל אחת תרקד, סחור־סחור. בעקרה היא מוגת־לב. חמס לא תצעק ולבה לא יחם. מתקה – מתק רעל, כי מרוב טובה היא מעקמת על האמת. ועוד דבר: ההתפעלות המתמדת, מן ההכרח, שתטשטש ותעשה לאל את הרעננות והרוך המלולי של המושג הבא בשעתו ובמקומו. בחוסר־האחריות שבה היא מביאה, אפוא, את סגנון הבקורת לידי אפס־כחות וחוָרון.

בשני דרכים מגיעה בקורת זו אל מטרתה. הדרך הראשונה: היא מוציאה את היצירה העברית מתוך חוג ההשפעה של ספרות־העולם ומשאירה אותה ביחידות, בתחומי הספרות העברית בלבד. לאחר מעשה זה היא מוציאה את כלי־השמוש המנֻוָנים של הבקורת העולמית ומלבישה את ספרותנו מחלצות. תקופות נפתחות ונסגרות. יצירות גאוניות עולות ויורדות. לוקחים שורות אחדות שיש בהן מעט רגש, מעט טכניקה ומדברים עליהן בטון ממושך אחד על טורגניב, בודליר ועל השורות האלה. ואתה עומד משתומם, מה הדבר אשר לפניך: שכל מוגבל או שפת־חלקות?

הדרך השני נובע מן העקר, “עוד לא בא כבושם הזה במחננו”. גם הוא, כדרך הראשון, מוציא את הספרות העברית מתוך תחומי ספרות העולם, אלא שיחד עם ההלל והתשבחות שבסוף, הוא מפחית את דרישותיו מראש ומתנה תנאי מוקדם, כי אין לדון את הענין רק מנקודת־הראות של מצב הספרות העברית בימינו. לשונו היא בערך: “אם נאמר ניטה ובאלזק, הלא אין זאת אלא קלפת השום, אבל אם נתחיל מליבושיצקי ויכנה”ז הרי וכו'". גדולים רחמיה של בקורת זו, אך פי שבע יגדל העלבון.

תוצאות בקורת זו עם הנופת־צופים שבה קרובות אל תוצאות בקורת־הרשע. היא מסיעה את ההערכה אל האפולוגיה, אל צדוק־הדין וכמוה היא פותחת לרוחה את השערים לכל מיני השערות, יחסי־רעות, מעשי גומלין ופניות צדדיות. את הטעם אינה משפרת ואת הספרות אינה מעשירה.

ד. בִּקֹרֶת־הַהַכְנָעָה

גם דרכה להגזים. אך בל נערבבה עם הקודמות לה. יסודותיה בתום־לב ומקורה טוהר־נפש. אם אדם דבק באמת באדם גדול ממנו, נתיחס לדֶבק זה בכבוד, בזהירות וגם בחבה. הרגשות־אנוש, אם אינן מזויפות, הנן כשהן לעצמן ענין לענות בו. והאהבה וההתמכרות, המפעמות בלבות הדבקים, מגלות ביצירה צדדים וקוים, אשר עין המבקר, הנגש אליה בלי דעה משוחדת, לא תבחנם עד מהרה. אהבה זו מרימה את הצעיף מעל פני אישיותו של היוצר בידים רועדות, מעוררת שימת־לב לתהלוכותיו ודרכי חייו הפנימיים, יחסו לאנשים, לחברה, ובזה היא מטילה אור על הרבה קרני־זוית ומחבואי־נפש, השרויים באפלה ואינם נתנים להתפס בסקירה הראשונה והרגילה.

אלא שיחד עם כל המעלות אשר פרטנו בה, מצֵרה בקרת־ההכנעה בהתפתחותה של ההערכה החפשית. רבה שטנתה וקנאתה לכל אדם המתנגד במשהו לדעותיה; הגזמתה רבה עוברת גם את גבולי ההערצה. ויתר על־כן: אליה נטפלים אנשים, אשר אין להם יחס ישר ונכון אל הסופר. במקום שיש קולטוס ומקטרים קטורת, באים גם אנשים בעלי כונות זרות ומעלים מעט הלבונה אשר בקמצם הקטנה. ובתוך ענני־דבקות אלה, המאהילים על הסופר נבלע תארו, וקוים טפלים, חסרי־ערך נעשים לסמנים מובהקים, העוברים מפה לפה ומעֵט לעֵט, והתוך העקרי, האופיי לו נטשטש ואפס.

בקורת ההכנעה מדה ספרותית היא ורבה הטובה הכנוסה בה. אפס כל כחותיה יוצאים רק מן הסופר ודבר אין לה אל יצירותיו. נוסף לזה היא חסרת סבלנות. אינה מעריכה רק מחפה, מגינה. יש בה התמכרות שלימה. בזה היא מביאה אתה אל הבקורת את הטון התמים, האינטימי, המעריץ, המתיחס בהדרת כבוד. דבר זה גדול הוא. אך, כמו הקודמת לה, היא מסיטה את הבקורת אל צדוק־הדין, אל ההגזמה ויצא שכרה בהפסדה.

ה. בִּקֹרֶת־הַתֵּימָה

התזכרו את הצעיר בן־העניים גבה־הקומה ורזה־הפנים, אשר היה יוצא ובא לבתי העשירים, לחבר לילדיהם, תלמידי המחלקות הגבוהות המטומטמים והעצלים, את החבורים, שהיו מקבלים בגמנסיה מאת המורה ל“סלוביסטנוסט” הקפדן, התובע, לעתים אנטישמי ולעתים בן־מפלגה קיצונית, ושהתלמידים היו מוכרחים להבין את אשר לפניהם ולהכין מטעמים כאשר אהב?

בלילות היה צעיר רזה־פנים זה כותב על פי הזמנה, במהירות מפליאה גליון אחרי גליון, בעברו מחבור לחבור ומנקודת־ראות לנקודת־ראות, את ההקבלות הגדולות, בנות הכובד ורבות החשיבות, כשכל זקני וחכמי הספרות הרוסית הרחבה עוברים תחת שבטו כבני מרון: פקיד הממשלה ביצירות גוגול, לרמונטוב ובירון, רגש האחריות הצבורית בכתבי טורגניב, ערכו התרבותי של לומונוסוב, השפעת הזרים על הספרות הרוסית בימי ממשלת אקטירינה… ולפנות בקר היה כתב־היד מגיע אל הנער המטומטם והעצל להעתקה, וכעבור שעות מספר מוגש בגאוה ובבטחון לידי מורה “הסלובייסטנוסט” והציון לרבע הבא היה כמונח בקופסה.

גלגולו של הצעיר רזה־הפנים תמצאו גם בספרות העברית. התימה. ההקבלה. הפרובלימה הגדולה. ההרצאה הארוכה, שאינה זזה ממקומה. הבאור המפורט והכללים של ה“אוצ’בניק”. ועל הכל אותו ריח של ליריקה מעושה, פטפטנית, המתמתחת כדונג מוּתך, והמקומות הכבושים והשאולים שכבר נמעכו מרוב־שמוש. מבקרי־התימה לא יטבלו עטם, אם לא יעלו על הניר את שם שכספיר ואת שם גיטה; את הלַאוקואון של לסינג לא ישכחו עד יום מותם. ואחרי קראך את דבריהם מתהוה איזו ריקות משונה, כאלו מלאת ראשך תבן דק. ומה שמגביר את רגזונך הוא, שהאנשים האלה ישרים הם בתכלית הישרות, ודבריהם דברי אמת הם, ואת מלאכתם הם עושים באמונה. תמיד הם יגעים להרבות את ידיעותיהם, ובכל מאמצי כחותיהם הם חורשים את שדה־הספרות העברית והכללית פנים ואחור, אך, קללת אלהים, האדמה אינה נענית להם.

בהם יש אהבה וענין לספרות וליוצריה, מחשבותיהם לעתים נכונות מאד, הבנתם ישרה, מה שהם חסרים הן שאר המדות העושות את הסופר לסופר. הם נולדו בלילות חשוכי טל ואורה. השעמום הכביר כרוך בעקבותיהם לכל אשר יפנו. איני חורש להם כל רע. לבי, לבי עליהם.

ו. בִּקֹרֶת־הַפַּטֶנְטִים

היא אקדמית. חשובה ומיושבת. מזוינת בכל הידיעות הדרושות. שופטת בהכרעה, בהכרה ומעיקה על הספרות בכל המשא הכבד של הספרים, שהיא נושאת על שכמה. גם היא אוהבת את הפרובלימה. מדברת תמיד מתוך תביעות מוסריות. מדברת גדולות. חושבת את משפטה לקובע את החותם, לחותך את גזר־הדין. מסדרת את הסופרים למדרגות: מדרגה ראשונה, שניה… שמה את ידיה על ראשי הסופרים ומכשירה אותם, כרצונה הטוב, להענד בזרי־נצחון וכבוד־דורות או להקבר חיים. נותנת את הסמיכה הספרותית. את הפטנט.

אין לבַטְלָהּ. אם אדם מתאמץ בכל כחותיו לצאת בראש, סוף־סוף מתרגלים לפנות לו את המקום הזה. במונופוליה, שלקחה לעצמה להיות הדנה יחידה בספרות, סוף־סוף היא נעשית לבאת־כחה. נעשית לרשמית. וכאן פותחת הסכנה. ככל כח רשמי, היודע כובד השפעתו – סופה לקלקול. בחלוק הפטנטים ואותות־ההצטינות היא מכניסה את חשבונותיה הפרטיים. משתמשת בכחה להנאתה. מרימה את האחד בכונה להשפיל את השני. בבקרתה – ימינה תדחה ושמאלה תקרב. למרות צרות־מחה ועינה היא די ערומה. מכונת את השעה להלל ולחלל. יודעת את כל הדרכים העקומות. יודעת שהתאר “משורר ממדרגה שניה” נזרק כלאחר יד. אמור בטון של מומחה וחוקר אמת, שאין להרהר אחריו, פועל, פועל פי עשר מכל ההערכות שבעולם, פועל כמקל־חובלים. היא שואפת להגמוניה בספרות. מסמאה את העין בצניעותה, בענותנותה ובדבקות שבה. היא מסוכנת מאד, כי רבים משחריה וגם תלמידים היא מקימה. זאת היא בקורת של צביעות, יזואיטית ואסור לעמוד בארבע אמותיה.

* * *

מבקרים עברים שיענו, פחות או יותר, לדרישת הגדרתי, אשר שמתיה בראש דברי, מעטים מאד. הרוב הגדול, ומספרם לגיון, נכנסים באחד מסוגי הבקורת אשר מניתים פה, ומרובה הקלקול, שהם גוררים אחריהם, מאשר הטובה שהם חושבים להכניס.

ואני זוכר, באחד מערבי הקיץ, בטיילנו ברחובות ורשה, אמר לי סופר אחד, שהבקורת והספרות העברית קרובים אל לבו עד מאד; אם אני קורא מאה שורות בספרותנו, כתובות בכשרון ובטעם, יום זה חג הוא לי. ודאי חבה זאת, כשהיא לעצמה, אינה עוד קריטריון. אבל מי שאין בכחו לחוג חגים כאלה, ינפץ עטו ובל יכתב בקרת.

המודרניזמוס הקיצוני והרעשני נפץ והפריד את הצורות המקובלות והמגמות הרגילות ליסודותיהן, ועתה עומדת הרוח היוצרת על עיי־חרבות אלו ומתאמצת להגיע אל סינתיזה חדשה, אל אמת ספרותית חדשה. ימים רבים היו תעיות ותהיות אלו מתחבטות בין תחומי השיבה לטבע על־פי סגנון רוסו, מעורבבת עם רגשי יאוש אצילי והכנעה של נצרות אסתיטית ואנכית. אפקי הקוסמוס, החביבים כל כך על המאה התשע־עשרה, התכוצו והצטמצמו בתוך חדרי־הלב. והניאו־רומאנטיזים גאה ועלה כנחשול גועש על כל הלבבות. והנה סוף־סוף התחילו חודרים מדעת ושלא־מדעת לתוך גבולי הספרות־היפה כמה שאלות, הנמצאות כבר מעבר לתחומי האני והיחיד. המוסר האנושי, ארחות חייו של אדם, חובותיו לעצמו ולאחרים אלו הן נקודות שהסופר עומד עליהן היום ברצון. המאה התשע־עשרה שאפה לדעת מהיכן אנו באים, ואולם המאה העשרים עקר שאלתה הוא: לאן פנינו מועדות.

לאן פני האדם מועדות, ביתר דיוק: לאן עליו להטות דרכו בחיים? שאלה זו חרותה באותיות אש מבריקות בכל יצירותיו של מאכס ברוד. מכל התשובות שניתנו לו מכל עבר לא מצא ספוק לעצמו. כמו לשאר חבריו בני דורו לא די לו בהכרחיות הגיונית לבד. גם מאכס ברוד יודע רק חשבון אחד: את חשבון הנפש; גם הוא אינו דן על החיים על־פי סבותיהם וגורמיהם, אלא על־פי תוצאותיהם ועלילותיהם. אין הוא יכול ואין הוא רוצה להתיאש מן העתיד ולהשאיר לעצמו הוה ממאיר, שהשחרור ממנו הוא המוצא האחד. אין הוא מכיר באלהים השוכן מעבר לחיים. גם בקשת־האמת בחדרי חדרים וחתולי המסתורין שבה, עם כל קסם ההוד השפוך עליה, אינה משביעתו רצון. האמת המסתורית היא לו אמת פחותה, אמת ממדרגה שניה. האמת שאחריה ירדוף צריכה להיות אנושית, אמת־הכל, שוה לכל נפש. ולא להסגר בין מסגרות הנבחר והנזיר, או להתלות כירח כסף במרומי רקיע, אשר לשוא ישלחו בני־אדם את ידיהם אליו והם לא ישיגוהו לעולם.

ברומאן האחרון, שפרסם מאכס ברוד בשנות־המלחמה, הוא בא ותשובתו בידו. אותה הוא שם בפי גבורו, ששמו נקרא על הספר, טיחו די בראהי, התוכן המפורסם, שחי בסוף המאה השש־עשרה והיה רבו של התוכן הגרמני קפלר. רומאן זה הוא מאורע ספרותי. נדיבות־הרוח, אצילות־הנפש, הנשא והנשגב, המרפרפים בין דפי הספר כטל בקר, מגביהים אותו מעל לחיי קטנות. בקראנו את הרומאן אנו מתעלים עמו. מי יודע, אם אין נתיב־אלוה של טיחו בראהי – נתיבנו אנו. טיחו בראהי הוא אישיות זקופת־קומה כארז בלבנון והוא שולח צמרתו אל כוכבי שחר ומוריד ארצה מבין נתיבות־החלב אשר בגבהי שחקים את נתיב־אלוה שהוא מבקש. –

שקט ושאנן ישב טיחו די בראהי באחד האיים, אשר מלך דאניה נתן לו במתנה. שם תכן ארחות מזלות ודרש את חוקות תנועותיהם וגלגוליהם. בכחותיו השופעים והטמירים הפך אי קטן זה לגן־עדן, לממלכת החכמה והאמת. רוזנים ושרים היו באי־ביתו וכבוד מלכים היה כבודו. אך לא לעולם חוסן. המלך חריסטיאן השני מת. טיחו מוכרח לעזוב את האי החביב עליו ולגלות אל ארץ זרה, להיות לתוכן החצר של המלך הגרמני רודולף. גלות זו והרדיפות שגרמו לה, מחרידות את רוח בראהי. פתאום נודע לו, כי שונאים עוינים לו מכל עבר. על מה? – אין הוא יודע ואין איש שיוכל להסביר לו דבר זה. נעשה לו מעשה רשע שאין להצדיקו. בראהי מקבל עליו את הדין, לא משום שמחל לרודפיו, אלא מפני שהוא מרגיש, כי כחו אתו להמשיך מלחמתו. איש כבראהי לא ימהר לאמר נואש. הנה הוא בא אל ארץ נכריה, מגורש ונדח, אבל עד מהרה הוא מחדש את סדרי חייו. בירת־המזלות נוסדת מחדש. ידי בראהי מלאות תמיד עבודה. זהו אדם רב־פעלים אשר לבו ער תמיד ועינו צופיה הליכות־הכל. לפנות בקר הוא קם ומנצח על הפועלים החורשים, הנוטעים והגודרים, ובערב הוא עומד כפוף על שפופרותיו הארוכות, אשר המציא והכין בעצם ידיו, ומשקיף אל הכוכבים המבריקים והרומזים לו באורותיהם הרחוקים.

טיחו בראהי הוא גם אב למשפחתו ורב לתלמידיו. בין תלמידים אלה מצטיין האחד, שבראהי רוצה לעשותו לתלמידו המובהק. אחרי רוב סרובים מתרצה קפלר (זהו התלמיד) לבוא ולחסות בצל מורו וליצוק מים על ידיו. וכאן פותח הקונפליקט. עם בוא קפלר לבית בראהי פותח גם הרומאן. לפנינו שני טפוסים. האחד חכם, יודע ומכיר את חוקי החיים, שם לב לכל הנעשה מסביבו, יודע לשנוא ולאהוב, להלחם ולנצח; אדם, ששונאים לו עד אין מספר והמעצורים עומדים על נתיבות חייו כהררי־עד; אדם שהשמים לא הדבירוהו תחתיהם; הכן הוא עומד בין אנשים, דורש חברתם, דואג לגורלם, חושב על הטוב להם ועל הרע להם. נאבק עם נגודיו ותאוותיו, לפעמים הוא המשתיקם ולפעמים הם המתגברים עליו; אדם שרוחו יציקהו לפעמים לכתוב שירים בלשון רומא ואשר פיו חוצב להבות אש; גלוי־לב, מקבל אורחיו בסבר פנים יפות, דואג לצרכי ביתו ועונה על מאות המכתבים של ידידיו וחבריו; אדם האוחז את עוגב החיים ברבבות נימיו הדקות ואצבעותיו פורטות עליהן בלי הרף, יום ולילה משמיעות שירת אדם החי על אדמות – אדם זה טיחו בראהי שמו. ולעומתו אדם שני, אחר, אשר הטבע חננהו במעלות מרובות, קבע ברוחו את השלימות, את השלוה ואת התמימות; אדם שאינו נלחם עם עצמו מעולם, כי הכל מתנהל לו בקרבו למישרים; הארץ ובני־האדם הם כאפס בעיניו, בעינים אלה; הנטויות תמיד אל הכוכבים ומסלותיהם; אדם הפוגש בחייו רק אהבה וטובות והיודע רק גלובוסים וצרופי חשבונות – ואדם זה קפלר שמו.

בראשונה רואה בראהי את גאולתו בקרבת קפלר. יותר משהיה רוצה ללמד את תלמידו קוה בחשאי ללמוד מפיו את תורת חייו, לדעת סוד מנוחתו ואשרו. ואולם קפלר זה מכניס אתו לתומו ובתוקף שלותו התמימה והאיגואיסטית מארה לבית רבו. כל בני משפחת בראהי מתקוממים כנגדו כאיש אחד – טיחו מפקיר את הכל. את משפחתו, את כבוד בתו, את אשתו, את הכל, רק כדי לעכב את קפלר בצל קורתו. ליורשו הרוחני הוא רוצה לעשותו, למסור בידו פרי עמל ימים ושנים, את מחברותיו, מכונותיו, כתביו וידיעותיו העצומות. ואז, לגודל תמהונו של בראהי, מתחיל הערפל להתפזר מלפני עיניו. הוא מתחיל להרגיש, כי נשמתו קורצה מחומר אחר שלא כנשמתו של קפלר. קפלר מקבל, מקבל בלי הרף ואינו נותן מאומה. הוא הבחין, כי אין לשון משותפת לשניהם. בראהי אינו יכול להסביר לעצמו את השתיקה האלמת שבנפש תלמידו. אמנם, הוא מכיר בכשרונותיו הנעלים, הבלתי־אמצעיים, מכיר הוא בישרת לבו הטבעית והפשוטה, מכיר גם בדרכו הנכונה והסוגה בשושנים, אבל סוף־סוף הוא רואה, כי הרבה ניתן במחירה של דרך זו, של אותה שלוה ותמימות, שאינה נזקקת לנגודי החיים ולצערם; רואה הוא, שכל זה נקנה במחיר האהבה; שקפלר אינו מסתבך בפגעי בני־אדם ובמלחמותיהם, מפני שאין הוא מרגיש בצערם של בני־אדם ואינו רואה כלום חוץ משאלות־תכונה. מדוע קפלר זה אינו מגין עליו, על בראהי, בשעה ששונאים מתנפלים עליו ומשתמשים במכתב קפלר – שבאמת כתב אותו אדם אחר בשמו – לדעתו של בראהי? משום מה אין קפלר משתתף בצרתו של שום אדם? אין בראהי מבין דבר זה.

ומעולם לא קראתי עמודים יפים מאלה, שבהם מעמיד מאכס ברוד את בראהי הקודח קדחת הפעולה מול קפלר התמים, ההולך לבטח ומתוך רישול דרכו. מצד אחד כח אנושי איתן, המסתגל אל כל התנאים ומתגבר עליהם מעצמת כחותיו, ומצד אחר מח חריף היודע לצרף משולש אל משולש במהירות נפלאה ודבר אין לו בחיים מחוץ למשולשים אלה. הנה שניהם יושבים בחדר העבודה, בראהי מדבר גדולות על רדיפותיו, נצחונותיו, עמלו הרב ומכשוליו. ופתאום הוא מרגיש שאין אוזן מקשיבה לדבריו; קפלר עומד וסבר־פניו נעים ומתוק כרגיל, והוא מחטט בידיו בין הכתבים ומונה מספריו אחור וקדם.

פתאום לפתע נפקחות עיני בראהי. האסון אשר קפלר ממיט על ביתו, מתגלה לו בכל נוראותיו. הלוא בשבילו הרחיק את טננגר תלמידו, ארוס בתו אהובת נפשו, ואומללה זאת עומדת לפניו מתמוגגת ביגונה והרה ללדת; הלוא בשבילו התרחק מכל עניני משפחתו; הלוא כדי להיות דומה לקפלר חדל בראהי לדאוג לצרכי־ביתו ולא שם לב אל כל המעשים הנעשים בקרבתו. והתוצאות אינן מאחרות לבוא. טננגר ובני בראהי אוסרים קרב. לגיונות שכירי־יום מתנגשים משני הצדדים. יריות. תבערות. יערות בראהי החביבים עליו בוערים באש המרד. בראהי חולה. והנה בא הרגע המכריע. בשעת הסכנה יוצא בראהי לפעול, להציל, וקפלר נשאר בביתו עם כתביו ומספריו.

באותו ערב נודע הסוד. שיטת קפלר מחטיאה את המטרה הראשית. אמנם הצדק אתו. אפשר, שמזל זה או אחר סובב על־פי חוקי קפלר. אבל לא זה העקר. קפלר זה לא עשה מעולם רעה, אבל הוא מביא אתו את הרעה. קפלר הוא ישר לא מרצונו הטוב, אלא שלא בחפצו, מטבעו. “מה שקט הוא אדם זה, חדל־מעשים וחסר כל חפץ, ובכל זאת מסביבו תתחולל תמיד השואה…” תום־לב זה, בור־כפים זה הסגור בתוך נפש קפלר – חסר הכרה הוא. זוהי מדת הטוב ממדרגה פחותה. גם האבן אין בדעתה לעשות רעה, ובכל זאת תכשל בה רגל ההלך התמים. “קפלר הוא תמיד חף מפשע, אבל הוא אוכל את נפש השני, כמו החומץ החף מפשע, המאַכֵּל את המתכת, הנמצאת בקרבתו”.

ובראהי שבע־הנדודים, למוד חיי־העמל יגיע אל מחוז חפצו. קפלר הביא אתו רעה, אולם גם טובה עשה, שלא מדעת. הוא הרס בעיני בראהי את האליל קפלר. עתה הוא יודע אותו, יודע הוא שעליו שלא להיות כמוהו. מתוך גלוי לב מגרש בראהי את קפלר מעל פניו. הנה נקודת האושר. בראהי השתחרר מן היחיד. הוא הכיר את עצמו, את האדם ולא את האני. עוד צרותיו לא תמו. ימים רעים מאלה יבואו. בראהי יגלה שנית. אל פראג ההומיה יבוא. שם לא ימצא מקום מנוחה לעבודתו וגם צרים השמים להבחין בהם את הכוכבים במסלותיהם. הימים עוברים. הזקנה קופצת. השיטה עוד לא נסתיימה. רק עתה, אחרי שהשתחרר מקפלר, עליו לגשת לעבודתו ביתר שאת. ורוח בראהי מטה. למה ירדפהו אלהים?

אחרי רוב שדולים מקבלהו המלך רודולף לראיון. הרגע המכריע הנה בא, עליו לפרש בקשתו לפני המלך, שיקציע לו מקום להמשיך את עבודתו. אך למה לעו דבריו בהכנסו לראות פני המלך? בראהי התחיל מטיל ספק בצורך בקשתו. הבאמת שיטתו החדשה זקוקה למכונות, שפופרות ומכשירים? לכל אלה זקוק קפלר. קפלר האומלל. אבל מה לבראהי ולהם? ולא נשאר לו אלא לבקש מאת המלך – למנות את קפלר לתוכן החצר. בקשתו נתמלאה, טיחו עוזב את ארמון המלך, ובפעם הראשונה בימי חייו הוא מרגיש, כי רוח אלהים ירדה עליו. את עצמו נצח. את העבד הגס המית. בצעדים קלים הוא יוצא את העיר. שדות שרועים ושמים מעל להם. לילה. מעל לראשו כוכבים עד אין מספר. בראהי יודע אותם. מקורביו היו בכל הלילות. אבל אחר הוא העומד תחתם ומקבל אורם ואחרת היא לשונם הפעם. הפעם זכה טיחו בראהי לראות בעיני בשר מה שלא זכה לראות מבעד למכשיריו הנפלאים: את תורתו בת־אל־מות, התגשמותה של שיטתו, את ה־Theatrum Astronimcum האמתי ראה. קול רעם ירד מגבהי שחקים: “טיחו עבדי!” אז פרש זרועותיו: הנני! ויפול ארצה באין־אונים.

טיחו בראהי ראה את אלהיו. “אלהים מתחת לו הבא לעזרתו ואלהים ממעל לו אשר בראהי מושיט לו יד לעזרה”. “מה נעמו השגיאות, המוליכות את האדם אל הדרך הנכונה”. חכמה זאת, ידיעת חיים זאת, אמנם צערתו, הטעתו, השפילתו, אבל סוף־סוף על ידה הגיע אל המרחב. קפלר התמים מטבע לא יגיע אליו לעולם. “מה רב אושר בראהי, מה שבקש מאת המלך בשביל עצמו לא נתמלא, אבל מה שבקש בשביל קפלר יקום ויהיה. טהורה היא היד שעשתה אלה ומה גדול האות ומה רב חקרו: חכם אדם, אך למען זולתך ולא למענך”. בראהי מרגיש מאז את משא־האחריות הנעים, המוטל על האדם, על מעשיו, על גורלו וגורל אחרים.

הנה שיטת בראהי הנכונה. אל נתיב אלוה הגיע בימים האחרונים. על תורה זאת חשב בשעה שאחז לפני מותו ביד קפלר ויבקשהו לשמור על שיטת בראהי. אך איש לא הבינו. גם קפלר לא ירד לסוף דעתו. ויצא להבחין בכוכבים ולצרף משולשים.

* * *

את הדברים האלה כתבתי, לא כדי להוציא את הקורא העברי ידי קריאת ספרו של מאכס ברוד. דוקא ההפך היתה כונתי. ספר זה ראוי הוא שיקראהו העברי. השקפת־עולם זו, שהגיע אליה טיחו די בראהי מתוך מלחמות ונגודים טראגיים, היא היא השקפת־העולם שהגיע אליה מאכס ברוד, אחד המעולים והעמקנים שבין העברים החדשים, הנלחמים מלחמה קשה על נפשם ועל עולמם החדש. אין זו האחדות התמימה שבלב, שאינה יודעת את הקרעים וצער הקרעים, האחדות הסמויה מיסודו של קפלר. זוהי האחדות, שאדם מגיע אליה מתוך מלחמה פנימית קשה, מתוך התגברות על הקרעים והנגודים על־ידי המפעל המוסרי – זוהי האחדות ממינו של בראהי. דרכו של בראהי אל האלהים היא היא דרכו של מאכס ברוד. בראש ספרו העמיד ברוד את ספור התורה על יעקב, ששרה עם אלהים ויוכל לו. הרגע המכריע בחיי בראהי הוא פגישתו עם אחד מקדושי ישראל, מהר“ל מפראג, קודם שהוא נכנס לראיון אצל הקיסר רודולף. הרב מעמיד את התוכן הגדול על כבשונו של עולם, מגלה לו את סוד היהדות וקיומה בעולם ומשמיע לו מפי חז”ל את תורת האדם ומשלחתו האלהית, תורת המפעל והאחריות המוסרית. טיחו די בראהי נעשה סמל המוסר המעשי, מוסר החיים והרצון. מוסר האדם האחראי על מעשיו ולא מוסר של שיות תמימות, שהכל הוא להן מתנה מגבוה ועם זה השואה מתחוללת סביבן. טוב לקרוא ספרים כאלה. סוגר אני רומאן זה, שעמקותו אינה פוגמת אף משהו בציוריותו ובבהירותו הפיוטית, ואני מרגיש, שהנני אדם, אדם חי, פועל. הוחזרה לי בחירתי החופשית. חפשי הנני במעשי, וממילא אני אחראי על מעשי. אני זקוק לאלהים ואלהים זקוק לי. יד אל יד נלך ונזרע טובה, רחמים ואהבה.

אכן, יש אלהים בארץ ואני לא ידעתי.

נהוג היה בספרות הצרפתית, שכל מתחיל חייב היה להודיע ולפרסם את הופעתו בעולם הספרותי ביצירה פיוטית כתובה בחרוזים. ויצאו פרוזאיקים מוחלטים כמופאסאן וזולא וחברו ספרי־שירים. לנו, העברים, אין עוד טראדיציות ספרותיות, אך נדמה לי, שהן הולכות ונקלטות בשדה ספרותנו וכמובן, שלא לטובתה. בימים האחרונים נעשה למנהג קבוע לכל מבקרי ישראל להופיע לפני הקהל במאמר על שתיקתו של ביאליק. דבר זה הוא מענין, מעציב גם מצחיק. יש לנו משורר וח. נ. ביאליק שמו. סבות שונות, והן אינן ידועות לא לי ולא לאחרים, ואפשר גם ביאליק איננו יכול לבררן לעצמו, הביאוהו לידי זה, שהתחיל בשנים האחרונות למעט בהדפסת שירים. אפשר הוא כותב בביתו בחשאי, לאחר חצות ואין ברצונו לפרסם את ילדי רוחו. ואפשר שאינו כותב. מי יצא ויבחין אלה. סוף־סוף זה הוא ענין המשורר עצמו. נזכור גם, כי ביאליק לא היה מעולם פורה ביותר, ואנחנו לא באנו אליו בטענות על זה, כי ידענו, שהשירה של ביאליק, הניתנת לנו במדה ובמשקל, איננה סחורה הנקנית בשוק. ידענו גם, שבספריות אחרות קרו מקרים דומים לאלה. משוררים רבים כתבו, פסקו; כתבו מחדש ופסקו מחדש. זה אינו סימן לא לטובה ולא לרעה. כעבור מאה שנה, יבוא כותב תולדות ספרותנו החדשה ויתעכב על הופעה זו ויפרשה כרצונו וכהבנתו. אבל ביאליק הלוא אתנו הוא. ב“כנסת” פרסם שיר, “יהי חלקי עמכם” המשך ל“והיה מי האיש”. כנראה מתהוה דבר־מה בנשמתו. אולי יקום ביום בהיר אחד ויפליא אותנו עוד פעם, כמו שהפליא אותנו זה פעמים רבות. ואפשר לא. אינני יודע דבר. ביאליק שותק, אשתוק גם אני.

והנה באים הבל מלהגים, טובלים עטם ברהב ועומדים לבאר, למצוא את העִלות הראשונות של השתיקה, להפיץ אור על ההופעה, כיד החריפות הטובה עליהם. ביאליק שותק, "אין זאת כי… “לא, הטעם עמוק יותר, הוא מוכרח לשתוק…” וכו' וכו'. והדברים מתובלים בפלפול דק ומחודד של סריקת־שער ומטוגנים במתק חבה מזויפת, מליצית ומלאה השתפכות נפש. ואין אנשים, אוהבים נאמנים אלה, חשים, כי נוגעים הם בדברים שאין לגעת בהם. כי סוף־סוף אסור לחטט במחבואי־נפש אלה. יש פה חוסר טקט אנושי, פשוט, אלף־בית של יחס אדם אל רעהו. אמת, ביאליק הוא קנין האומה, קנין כולנו, אבל הפקר איננו, אשר כל יד מן החוץ תבוא וטלטלהו כרצונה.

וצאו וראו: עוד מעט והרבו לכתוב על ביאליק השותק מאשר על ביאליק המשורר. את המשורר עזבה הבקורת העברית בידי הפובליציסטים המושבעים, והם ממלאים את מלאכתם באמונה. זה כשלש או חמש שנים והפובליציסטיקה העברית מתנקשת בנפשה של שירת ביאליק. זהו עלבון, לא לביאליק, רק לבקורת שלנו. זאת היא עניות־דעת שאין כמוה. ודאי שיש לכתוב על ביאליק. אין בספרותנו אף מאמר אחד אשר יקיפהו, אשר יציגו חי בשירתו, יראה לנו אפני הבעתו, ינפה את צרופיו, את חרוזיו, את מבנה חרוזיו, בתיו וסוגריו. אדרבה יבוא אחד המבקרים ויקח את ספר השירים אל ביתו, יתיחד עם הספר חדשים מספר, ואחר יודיע גם לנו את מחשבותיו ופרי מחקרו על משורר זה. כן הלוא עשה, למשל, סענט־ביב בתקופתו הראשונה למשוררו האהוב עליו, לוויקטור הוגו; כן הלוא יעשה כל מבקר הגון.

אבל לא, אני תמים מאד. דורש הנני מן המבקר העברי, כי יתיחד עם שירי המשורר חדשים מספר. כזאת לא יעשה אצלנו. אותנו למדו לכתוב בקורת באופן אחר, לאמור, לטייל בין טפות הגשם מבלי להרטיב את המעיל. אנו נכתוב, אפוא, על זה, שביאליק לא כתב, ולא נכתב על זה שביאליק כתב. ומובן מאליו, תימה זאת מענינת היא. המלאכה קלה אם גם אינה נקיה ביותר. לכתוב על שירי ביאליק אשר יצאו לאור והמונחים לפנינו – קשה. כי על האדם הכותב להגיד דבר־מה. אבל לכתוב על שירי ביאליק אשר לא באו עוד לעולם אין לך קל מזה; אפשר להרבות להג כמים לים מכסים.

(למותו).

אם יש בנו כח מתפרץ, רב־איתנים, אשר ייטיב מאד לדעת את הדבר שעליו למָאֵן ואשר לא יֵדע אל נכון ובודאות גמורה את הדבר שעליו לרצות – ברדיצבסקי הוא הכח הזה. הוא היה מן האנשים הרעבים תמיד. השובע הרוחני לא השקיט מעולם את סער נפשו. הוא לא ידע רק את הטוב. הוא לא ידע רק את הרע. הוא ידע את שניהם. בכחו היה להדליק נרות. בכחו גם לכבותם. ואם בתוך אופל חיינו אישיותו היתה מפיצה בלי הרף אורות מסביבה, אין זאת כי רבה היתה האש העצורה בקרבו.

אותו לא נמנה על בעלי ההתאמצות. ההתאמצות מתקרבת אל מבוּקשה בקו ישר, בצעדים מדודים ובבטחון. ואם היא מהססת ומפגרת בלכתה, זה בא רק ממרבית המכשולים, שהיא נפגעת בהם בדרכה אל המבוּקש. ברדיצבסקי לא ידע את בטחון־ההתאמצות ולא את כָבְדָה. לפני עיניו פזזו זיקי זוהר בשלל צבעיהם והוא היה מדַדה לקראתם, כנער אחוז־חלומות, הרודף אחרי פרפרי־פז באפָר ביום קיץ בהיר. על המכשולים לא התגבר. לא התאמץ להתגבר. היה קם ונופל, נופל וקם, וזיקי הזוהר היו מפַזזים ממנו והלאה.

ברדיצבסקי היה מן התובעים; מן התובעים הגדולים. ולא מן הנותנים; הנותנים מעט. הוא לא רצה לפרוש לפני האדם נתיבה אשר ידוש בה; תורת מגן, שתַעַל על הנפש כשריון, אשר לא יתן מעבר לחִצֵי החיים השנונים ואשר יביא גם את הבשר החי שמתחתיו אל ההתאבנות. תורתו לא היתה תורת־אמת ממין ידוע. היא היתה צעירה, אדומה, רותחת כדם־עלומים, כמוהו מתרשמת ופועלת וכמוהו חיה ומחַיה. בו לא היה רק מהלך־מחשבות. בו היה הלך־נפש. כי מיתרי עוגבו, בכרו, ספרו וסַיפו, סיפו החדה, ארבעתם ירדו לו מן השמים כרוכים יחד.

אלא תביעה זו עצמה, לאחר שלא פסקה ולאחר שחוסר הקביעות ונדנודי הנפש שבה נעשו להופעה קבועה ומתמידה – נהפכה סוף־סוף ברבות הימים לשיטה ולתורה. זאת התורה, הבאה בעקר להורות שאינה במציאות. היא לא תשמש קנה־משען לכושלים ולמוכי־סנורים. חרב פיפיות תהיה בידי החזקים, פקוחי־העין. שיעמדו על נפשם להמלט מן האמתיות הרבות, המוצקות, השוקרות עין על כל מדרך כף־רגל, למען הטות את האדם מן הדרך אשר בחר בה מרצונו החפשי. הנה האמת שנתן ברדיצבסקי. הבחינה ולא העצם. הכוון ולא המעשה. אך גם היא לא היתה השלטת עליו מכל וכל. גם אותה הדביר תחתיו והיה לאדון לה. כי הוא היה בן־חורין. ולשם רעיון־החופש אהב לנתק את המוסרות אשר שזר בעצם ידיו.

רעיון החרות, שהיה יקר וקדוש לו מתוכן החרות; רעיון החרות, שהיה בעיניו הנקודה האחת, ראש המעלות, הלפנַי־ולפנים, ההכל – הכניס בו את זה, שאנו רגילים לקרוא ושברדיצבסקי היה רגיל לכנותו בשם קרע, שניות. אם לא המתהוה העקר; אם האדם יכול להיות עבד־נרצע להֲוָיַת החופש, הלא מן ההכרח הוא, שהמצע האחד, אשר על פניו תשתרע תנועת ההכרה הזאת, תהיינה החליפות והתמורות. הוא יתגרה, אפוא, במסורת. כל ימיו יחרוק לה שניו. ואבק־הדורות אשר רגליו תעַפֵּרנה יקיפהו בענני כבוד לאורך מסלת־חייו. הוא יהיה נביא־הארץ והשמים ירננו לו מן הבקר עד הערב. הוא יקרא להפוך את הקערה על פיה. ומקערה זו עצמה ישבור צמאונו הרב; באצבעות רועדות יאחז בה מוכן לשבירת־כלים ומבין ידיו לא תזוז עד יומו האחרון. הוא ילחם בעבר, ירגז על ההוה ולא יאמין בעתיד ובשלשתם יחד יטפח ברתת אב. הוא יקום כאויב־נפש לספר, הוא, שאין ערוך לאהבתו לו. והספרות העברית, שהיה נד לה בכל יום, תהיה פנת־יגונו, אשרו ומנוחתו האחת, האחת…

מה שהיה, אפוא, בעיני אחרים תהפוכות, היה לו, למיכה יוסף ברדיצבסקי, לנצחונות, נצחונות כבירים. ואת העקלקלות אשר השאירו עקבות הבריחה מפני הרשתות, שאמיתיות־אסימונים היו פורשות לו, חשבו אנשים קצרי־ראות והשגה לנגודים, לסתירות, לתעתועים. לא, באמת זאת לא היתה גם בריחה. זאת היתה החכמה הטהורה, חכמת־הנפש, שלמדתהו להמלט מפני ערמת־החיים האורבת בכל פנה ועבר.

אך למה אני מתיגע לשוא? הוא, אשר הדברים לא היו לו מעולם מובנים מאיליהם, אשר שנא תכלית שנאה את הדברים המובנים מאיליהם, למה אני בא להסבירהו, לנתחו ולקרבו אל השכל? נעזוב את הפרט ונבוא אל הכלל. ברדיצבסקי היה אמן. משורר ברוך־אלהים. לכן אהב את הכל. לכן נלחם בכל. וביותר – בזה שאהב. כן. הוא נלחם בזה שאהב. וביותר – נלחם בו בעצמו. כי היה אמן, ברוך־אלהים.

באספת הסופרים ביפו, אשר בין קרואיה נמצא גם אחד־העם, נסה ה' יעקב פיכמן, בתוך שאר דבריו על התרגומים, לבוא לידי המסקנות הבאות:

א. – תקופת התרגומים בימי ההשכלה היתה חסרת־ערך ספרותי. הלשון המליצית, כלי־הבטוי הדלים, עניות־הדעת עשו את התקופה ההיא לקצרת־כח ולא עלה לה לברוא דבר־קיים, בולט בצורתו ומשפיע לדורות.

ב. – התרגומים של היום, אחרי שכלי־הבטוי של הלשון העברית הגיעו להתפתחות ולגובה מסוימים, הם נהפכים לאט־לאט להופעה בת מדרגה ראשונה, הפותחת תקופה חדשה בספרות העברית. ואין לפחד שהם ידחקו את היצירה המקורית. אדרבה. היוצרים הגדולים לא ימחו מן הארץ. “בעלי־היכולת” יוסיפו ליצור. אלא הקטנים והחלשים יבליעו את עצמם בתוך התרגום, ובזה יביאו ברכה רבה לספרות. כי במקום לכתוב יצירות מקוריות רעות יתנו תרגומים משובחים.

מובן מאליו, דברים אלה אינם דברי מר פיכמן במלואם, מִלה במלה. הוא הלוא התעכב על פרטים, חזק דעותיו בראיות מפה ומשם והתאמץ להוכיח צדקת הנחותיו קבל־עם. אלא שבעקר, תמצית מחשבתו היתה כך. וכאן, במהלך־מחשבות זה, שהוא גם הדעה המתהלכת, עצורה לא רק השגיאה אלא גם הסכנה.

כי אימתי מתעלים התרגומים בספרות־עם עד לגובה של הופעה ספרותית רבת־ערך והשפעה, הנושאת את עצמה? בשעה שמקורה הוא מתוך כחות היצירה של העם. אם באחד ממרכזי התרבות מצטברים ונערמים אוצרות־רוח, פרי הלב והמח האנושי וכשאוצרות אלה בכבדם מתחילים מעיקים על עצמם, מסתבכים בתוך כבלי המסורת וסוף־סוף נחנקים ומתנַונים מחוסר מרחב ומעוף – אז, למען מצוא מפלט, באה הספיגה מתוך שדות זרים, באה התמורה בין הדעות וההרגשות, שנתרכזו במקום אחר, עד כדי שווי־מצב ועד כדי מזיגה ויצירת ערכים, צורות, דעות והשקפות חדשות. התרגום בא, אפוא, לשם האידיאה ולשם המטרה. יש לו נטיה ברורה. אין מתרגמים סתם. הוא בא למלאות פגם; מתרגמים דברים אשר צמאים להם והם באים לרוות צמאון ידוע.

בתקופות כאלה אנו נפגשים בתולדות הספרות. אביא כדוגמה (ובכונה מראש אני מביא דוגמה זו, כי יש קרבת־הרוח בין הימים ההם ובין הימים האלה) את תקופת התרגומים בצרפת במאה השמונה־עשרה. מה היה אז? בצרפת התגבשה תרבות של קשוט, מיופה מאד, מעושה מאד, אשר התאמצה להרגיש בקצב ובמדה, להרגיש על פי חוקי הנמוס; תרבות חריפה ומתעדנת, אשר חשבה את הפרץ הפשוט של החושים הטבעים כחוסר־חנוך, כגסות ואשר הביאה את ההרמוניה לידי סדר הגיוני, קר, מאובן. כל המדות האלו, לאחר שפרחה נשמתן היוצרת גררו אחריהן בהכרח את היובש, את החקוי, את הנוסח עם כלליו, את השעשועים הספרותיים ועשו את הספרות תפלה, חסרת־נפש, מתה.

והנה אם ביום בהיר אחד, יעזוב אחד הסופרים הגדולים, חניך התרבות המזויפת והמפורכסת הזאת, את ארצו, יבוא אל ארץ אחרת ולפני עיניו יופיע פתאום שכספיר עם ברקיו ורעמיו, עם הרגשות־אנוש הגדולות הטבעיות, הפשוטות (ולא המפשטות), את חופש היצירה, את הטבע עצמו והאנדרלמוסיה שבו – אין פלא כי ימהר לשוב למולדתו, יעמוד בראש קהל אנשי־רוח ויכריז בקול: כל זה שאנו עושים אך שעשועי הבל הם; יש דרך אחת: אל שכספיר! – איש זה לא משל הוא. וולטיר היה האיש. אמנם, הוא עצמו לא יכול בעקר לשנות את רוחו. הוא נשאר חניך ראסין כשהיה. אפס אם רוחו לא נשתנתה, את טעמו שנה מאד. הוא הבין מה רב ערכה של התפרצות טבעית זו הצורחת מבין איי בריטניה, והוא פתח לקולות קדומים אלה את שערי ארצו. ואם ב“ברוטוס” אין עוד שכספיר, יש כבר בדידרו מקצת מן ריכארדסון. וברוסו הרבה מן ריכארדסון ומן לוק. אז נפתחה התקופה. היא נמשכה עד הוגו ודי־וויג’י, כבשה חצרות מלכים, הקיפה לבבות המונים. נתנה ידיה לתנועה מקבילה לה בגרמניה, יצרה שנוי ערכין בכל, בספר ובחיים, בכל העולם כלו.

בימים ההם אין התרגום העקר, אלא תוך התרגומים והרוח החיה שבהם. זהו קולטום, הלך־נפש, דבר כולל, גדול, הצד את כל האיש לרום ולמעמקים. ואם מתרגמים את הספרות האנגלית באה הערכת והסברת הספרות בראש. מתחלה “המכתבים על האנגלים” ואחרי כן שכספיר. כי יש נקודה מרכזית לכל התנועה הזאת, אשר מסביב לה תתנועע ותדע את כל מוצאיה ומבואיה.

תקופת ההשכלה נתנה לנו גם היא תרגומים, אומרים, גרועים מאד. אפס הם קרובים לי, כי הם אות־הזמן. ובעייני בהם, מתגוללת לפני יריעת חיי אבותי הדלים. גם בתרגומיהם הם נשארו נאמנים לעצמם, לרוחם ולתהלוכותיהם. בין “מסתרי־פריז”, שתרגם ק. ל. שולמן, ובין “אהבת ציון” של א. מפו יש קשר פנימי, אמיץ. כשם שיש קו המאחד את “פול־ווִרגיניה” של ברנארדין די־סין־פייר (מפו בודאי קרא ספר זה), ובין “מסתרי־פריז” של אויג’ן־סיו. ואם תרגמו אז את “נתן החכם” של ליסינג, הלוא זה כה מובן, כה פשוט והכרחי. אלה שלמדו תנ“ך עם הבאור של ה”דעסער" ואשר חשבו את תורת מנדלסון כתורת משה, הלוא נתן־החכם היה שלהם, עצמם ובשרם. ואין לבוא היום בטענות על הדור ההוא שכתב מליצות. אם כתבו שברי פסוקים, אין זאת כי התנ"ך עמד אז במרכז חייהם. כשם שהטרגדיה היתה מלאה פעם רעל, חרבות ודם – משום ששכספיר עמד במרכז. ואם קריאת התרגומים בסגנונם־הם מעוררת שעמום, גם זה אינו מוכיח כלום. לראות את “קרומביל” של ו. הוגו גם כן אינו מושך כיום את הלב ביותר. העקר, שהתרגומים בימים ההם נובעים מתוך ההיקף הנפשי של כל הדור כולו, השקפת עולמו וחלומותיו. אין הם אי בודד ורחוק, שנברא במטה־קסם, אלא הופעת חייהם, ראי חייהם, נובעים מן הספרות ובאים אל הספרות שמתוכה יצאו. ויתר על כן. הם גם הד, הד רחוק ורפה של המית החיים העזים אשר סערו מסביבם, הד רחוק ורפה – אף על פי כן קרוב לי, מובן לי ונשמע לי עד היום הזה.

התרגומים של עכשיו מה הם? לשוא אני מתיגע למצוא את מקורותיהם בתוך היצירה העברית ומאווייה; את היוצר העומד בראשם; את החפץ הפנימי המניע את התהוותם. אדרבה. ממש ההפך. האידיאה האחת אשר היתה כאן, פשטה רגלה. דוד פרישמן, שתבע תמיד “תנו מאתים אלף רובל ואתן ספרות”, נוכח היום לדעת כי אין בכח הרובלים לבראה. הוא ראה סכום גדול משתבע, והספרות לא נוצרה. יש ספרים טובים, בינונים ורעים. יש חומר־קריאה, אבל הספרות לא נבראה. גם תנועה ספרותית אין. כי אין קשר ויחס פנימי אשר יאחד את אוסקאר אוולד ואת טביוב, את קילירמן ואת מתרגמו, את הזמן שאנו חיים בו, את העובר עלינו ועל הכל מסביב לנו ואת הספרים המופיעים. ובמקום תקופה ספרותית אני רואה רק תקופת חיי איש נפלֶה, חיי האחד, התאמצותו הרבה והיפה, חפצו האדיר. אפס זוהי הופעת הפרט, אשר בעקר דבר אין לה עם מקורותיה החיוניים של היצירה העברית.

ומסוכן מאד הוא לבוא ולאמר: שדה תרגומים זה נברא בשביל ה“דלים והרפים” למען הטותם בדרך הטובה להם ולהציל את הספרות מן “יצירות מקוריות” שערכן מוטל בספק. הנחה כזאת, שהיא מתקבלת על הלב בקלות יתרה, היא סם המות לספרות העברית. ראשית, החילוקים האלה “בעלי יכולת” ו“דלים ורפים” אינם בנמצא בספרות. מי שהוא “בעל יכולת” היום יכול להיות “דל ורפה” למחרתו. ולהפך. כמה גדולים בזמנם בא הזמן והקטינם עד אפס. ובעלי יכולת, שאין להטיל ספק גם בעתידם, נבראים בספרות־עם – אחד בדור או שנים. ואף על פי כן זכות הקטנים במקומה עומדת. כי ישנם קטנים המכינים את הקרקע לגדול הבא, וערכם רב מן הגדולים הרבים, שהם רק המשך של הגדול האחד שהיה לפניהם. שנית, גם הגדול מטפס ועולה על כתפי הקטנים. כחו של הגדול הוא, שהוא מזוין בכח־עליה זה. כי ספרות אינה אוסף של ערערים על פני מדבר החיים. הספרות היא הופעה חיונית, מסובכת כיער עד, על אילניו הרמים, שיחיו ודשאיו. והאיש אשר ירים ידו לקצץ בשיחים האלה, ידע כי ידו הווה ביער כלו.

1. הַשִּׁיבָה אֶל הָאָדָם.

בין שדות תירס מוריקים ובין חומות קמה מזהיבה, כפופת שבלים, אשר ברשרושם ובהמיתם אינם פוסקים מללחוש אל אזני: אנו הטובים והיפים בהחלט, הגיעו אל ידי ספרי ג’ורז' דיהמל. ובקראי בהם הרגשתי, כי יש אמנם חבור פנימי וחיוני, חבור הבא עד כדי התמזגות, בין השדות והקמה אשר מסביבי ובין הספרים אשר לפני. יש איזו טבעיות עדינה, תום נשגב ורוח נדיבה המשותפים לשניהם. כטבע המוליד מן השכיח ביותר (מה יותר אוניברסאלי ומצוי משבולת חטה!) את המראה המרהיב־עין והצד לבבות, כטבע המעורר בנו בפשטותו, בשטפו רעיונות היופי והמוסר הנצחיים, כן יש בכח דיהמל להוציא מתוך נפש בני־אדם פשוטים, חסרי כל קומה ובליטה את החזיון הרב והנפלה; ומתוך המאורעות הקטנים, מאורעות יום־יום, שאנו דשים אותם בעקבותינו – תורת־מוסר שלמה, מיוסדת ומפליאה בחנה ובעוּזה.

זה מכבר הימים לא השמעתי לנפשי את אלה הדברים ואת אלה המחשבות. ספרות ושירת־העולם, אשר לויתיה בעשרות שנות חיי המעטות, השרישה בקרבי בעקשנות רשע, בדרכים ובאפנים שונים, מתוך השקפות ונקודות־ראות רבות, השרישה בקרבי דבר אחד – את היחס השלילי אל האדם בן־התקופה. יחס זה התבטא לפעמים ברגש־איבה גלוי, לפעמים כבטול קופא ויהיר, לפעמים כבוז ממאיר או כשויון־נפש רשלני, אך תמיד היתה הכונה אחת וברורה למדי: הוא האדם, חדל־היצורים! אל החולות השוממות האלו נשברו כל גלי המחשבה והיצירה. ושני הצירים הראשיים, שלארכם הסתובבה הקטיגוריה האכזרית על “הנברא בצלם אלהים”, הם גם שהניעו את אבני־הרכב הכבדות, אשר שחקו והדיקו את הכל לאבק־פורח. המחשבה האחת, והמוסר הנובע הימנה על שויון כל האדם, לא ינקה את עסיס החיים שלה מתוך שמצאה באדם את היכולת הטבעית להתעלות ולהתרומם; היא נשענה בכל כבדה על הקרקע המדומה אשר לשפלותו; היא לא אמרה: הבה ונשאף ונתאמץ היות באחד הימים שוים, צפופים יחד כצפרי־דרור על צמרת אילן רם ונשא; היא אמרה: כלנו היינו בימות־קדם שוים, כי מתוך רגב־העפר הדל וחסר־הצורה מכורתנו. והמחשבה השניה, שאמנם נתנה תודה ברוממות האדם, בסגולת־ההתעלות אשר בקרבו, היתה כה אנוכית, כלואה בתוך עצמה ומפרשה מן הצבור ולפרקים גם קמצנית וצרת־עין, עד שמושב־בחירים זה היה סוף־סוף למעון פריצים; כי היא כאלו שמחה ליפה־הנוף הפורה והמבורך, אך משום שהבליט את חוֹרב המדבר רחב־הידים, שתקוה אין לו.

שני מקורות אלה הם שבראו את כל זרמי הספרות במאה התשע עשרה. גם ברומאנטיזם, שלבו המורד כאלו פג תמיד ושנאנח את אנחת־העולם ושפך דמעות כל הימים – גם ברומאנטיזם נבעו הרגשות והרחמים הגדולים שבו לא מתוך האהבה הפשוטה והגלויה לאדם, לכל אדם, אלא מתוך מנוד־ראש לו. בל נשכח, כי יחד עם אנחת צער־העולם ברא הרומאנטיזם את השעמום בחלל ובזמן. את השעמום הגא והנצחי. אם גדולי־הרוח בורחים למצא מקלט באהלי פראי־אדם ומגלים בהם את המדות התרומיות, את כל הטוב והנעלה, יש בזה יותר שאט־נפש לאדם בן־התקופה, מאשר התפעלות ליפי ולהדרת הקדמון ורוחו היפה. כי בל יעַוְרו אותנו אִשי־הקסם של המקלט. נתעכב בעקר על העננה השחורה, אשר מאחוריהם, הגורמת ומחייבת את הבריחה. ועד מהרה נוכח אז, שהם אוהבים את שבטי־הכושי, לא שיבואו ויעידו על התכונות הטבעיות הטובות של האדם, שיש תקוה ואחרית להן, אלא כדי להוקיע לעיני השמש את היצור המשונה, שסורו רע בעצם, ואשר גם בהיותו מזוין ומחונן בידי הכחות האיתנים של היקום בשלמות ורוך־המדות, הוא (האדם!), מחמת ההשחתה הפנימית שבו, עוֵת, השמיד, עשה לאל את מתנות־האלהים והפכן למקור רשע וחמס. ואם יש בהשתפכות ההרגשות חפץ אדיר להתמזגות עם היקום כלו, התמזגות זו אינה השתתפות הפעולות, אלא ניסה מתוך תחומי האנושיות אל תוך זרועות העולם, זרועות ה“וֶלטאַל”, עד כדי התבטלות העצם ועקירתו משרש.

ועכשו, מאחר שברור לנו למדי, כי ה“אמנות לשם־אמנות”, אשר באה אחרי־כן אינה אלא המשך (ויהא בתור ריאקציה להמוניות) ותולדה ישירה של הרומאנטיזם הטס בערפלי־מרומים; המשך אמרתי, כעין התפלגות התכונות עם שטף הזמן, שהביאה לידי גלוי נקודות־אופי, שהיו חנוקות תחת צעיף כבד של הקוים השליטים והמאפילים – עכשיו אין דברי הקודמים צריכים להראות כרחוקים ומוזרים. כי מה היתה תנועה ספרותית זו (“אמנות לשם־אמנות”) אם לא התגדרות, ובמדה ידועה גם בטול, לכל אשר מסביב? הלוא הארטיסטיזם הוא שחלק את בני־אדם לשני מחנות לא שוים; האחד – רבוא רבואות שאינם מאומה או, יותר נכון, שהנם דבר־מה שפל ופחות־ערך, שאי־אפשר להביאו בחשבון אלא מצד שפלותו וכעורו; והשני – מתי־מספר, שבדרך נס, מתוך השתנות עצמית ופתאומית, היו לסוג אנושי מיוחד (כלומר, “לא־אנשים” במדה מרובה) ונמלטו בעוד מועד מפני מחנק אשפת־העולם, אשר עמד לבלעם. היכלי היופי, אשר בין חומותיהם נכלאו אצילי רוח אלה, אינם, אפוא מגדלי־אור, המזכירים בשלל צבעיהם לספינת האנושיות החגה והתועה, כי יש תקוה לאחריתה. אדרבה. אלה הם צריחי־ההתבודדות של כת פרושים, יוצאים מן הכלל, כעין טעות־התולדה, שאין ללמוד מפרט זה אף דבר על הכלל כלו.

ועוד פסיעה אחת. הספרות הממשית, הנטוראליסטית, שהאמינה בהקדמה ובהתפתחות, אהבה לתאר את חיי ההמונים (ואפילו את גסותם, בהמיותם) ואשר שויון כל חי והשפעת הדוממים עליו עמדו במרכז כל כחות היצירה שלה – בעמקי לבה היתה נוטרת שנאה מיוחדת במינה, או התיחסה, לכל הפחות, בבטול אל האדם. השקפת העולם הזואולוגית (כך מכנה אותה סטרינדברג), אשר שפכה מרוחה על ספרות זו, לא יכלה לשמש לה מקור חבה והתמכרות לו. זה לא היה גם היקום הרומאנטי, הטבעיות של ענני הכבוד ורחש הכוכבים המסתננים מבין חשכת יערות־עד. כאן עומדות הרגלים, כתקועות במסמרים, על האדמה, כמעט שקועות בה; כי אדמה זו נתרככה בפסיעות הגסות של הרבים והיתה לבצה עמוקה. ואם ספרות זו מביאה את הכל לידי שעור קומה אחד – גובה הכל רק זרת קטנה. כי לא חפשה את המרומים הנעלמים (ואפשר להגיע אליהם רק בקפיצות־און ולא בזחילה), אלא את השפלה מאז. גם ענין ולמוד החפצים באוביקטיביות גמורה ואכזרית, ואותה שימת־הלב הנתונה להם, כמו אל ההתגלות הנפשית – גם זה אינו מעיד על הכבוד שרחשו לאדם ולעצמת־רוחו. הלוא אל החפצים לא באו מתוך התגברות עליהם, למען דעת אותם לרכשם לעצמם ועל ידי עצמם. הם נמצאו אתם בשטח אחד וברשות אחת. ויתר על כן. גם כאן היו החפצים, כיערות־העד של הרומאנטיזם, כעין מקלט מפני האדם וכעורו וגסותו. זוֹלא נמלט תמיד מחלאת בתי מרזח, סימטאות אפלות ונרפשות, אהלי דלות מנוולת וצבור אנשים אכולי רקבון, מחלות ותאוות, אל אחר הדוממים, שאפילו בסביבה ירודה זו יש בהם כעין שריד מדה, שאינה מן הכעור והגסות.

הבריחה אל החפצים, המחבואים בין הכלים הגיעו אל תכליתם, עד כדי קיצוניות מפרזה בספרות־הסמלים. הסמל אינו אלא דומם שהורם להיות נושא ומבטא לסוג הופעות, המיוחדות רק ליצורים בעלי־נפש ורצון. המימרה “נפש־הדברים” השגורה בפי הסימבוליסתים הנה מתאימה ונכונה מאוד. היא באה להורות על ההרכבה הפנימית של זרם ספרותי זה. כי ספרות זו האמינה ברמזי טבע (או, יותר נכון, האמינה שהטבע הוא רמז), בהבעת כחות־מעל, בחוסר מציאותם של הדברים, בהפשטתם, בסודיותו וברוחניותו של החומר; היא האמינה בכל, אך בדבר אחד כפרה – באדם החי, היום־יומי. אם היא הסיטה את יצירותיה אל הרעיון הישועי, נקודת המגע והמשיכה היו כאן רמזי המסתורין. שלילת החיים הארציים שבתורת הנצרות ולא הצווי המעשי של אהבת־הרע. ודאי שאינה כה גאותנית, קופאת ומשמיעה דבריה מן הצד כמו הפארנאס. ספרות הסמל היא אינטימית ומוקפת ענני־ערפל רך ומגוון. אבל גם בה האדם אינו מאומה, כלו נכנע, עטוף, סרח־עודף, הנגרר אחרי ההופעות כפרפר אל האש ואשר עלותו על המוקד, מותו הוא גם גאולתו, תכליתו האחרונה והמבוקשה.

ובכן, ג’ורז' דיהמל, אשר בא אחרי כל אלה, אי־אפשר שלא יהיו בו כל אלה; “אף דבר אשר קדם לו אינו זר לרוחו”. אלא שיש לו תוספת־דבר המשנה אותו תכלית שנוי. ודאי גם בו נמצא את ערבוב התחומים של החומר והרוח, שהם הכרחיים לספרות הסמלים; נמצא בו את הארציות והממשיות של הריאליזם הטוב; נמצא בו אהבת אין מצרים לטבע, שהוא יודע אותו (יודע ממש!) שהוא מקנהו לעצמו, ושנאה כבושה לתרבות האוטומאטית, המקלקלת והמעוה; וגם נמצא בו את ברק־המבטא, את המבטא אשר צליל מתכת לו. אך בכל אלה, מכיון שנקודת־המוצא היא אחרת, גם פני הדברים אחרים הם. ישנה כאן אהבה ויחס פשוט אל האדם אשר אתו ואשר מסביבו. לא אל איזה “אדם” בדוי שאינו במציאות. אלא – פשוטו כמשמעו. וכאן חדושו. ממקום זה פותחת גם הנטיה החדשה של הספרות בימינו. מתחילה השיבה אל האדם. מתוך קרבת־דם ורוח, מתוך פשטות. “הליריקה של היום, אומר דיהמל, משנה צורתה. היא חדלה לשאת אמרותיה. היא מדברת. עיני המשורר לא תרבינה לשוטט בגבהי השחקים, בעיניו־הוא יבקש את עיני זולתו. דרושה כריתת ברית כמו אחרי ימי מריבה ארוכים. המשוררים עוזבים את המגדלים והם משתוקקים ללחץ ידי־אדם ולדבר אל מי־שהוא דברים היוצאים מן הלב, דברי אמת… ונוצרת שירת־שלום אשר אין זכר בה לרשמיות ולמלאכותיות…” זאת היא שירת האדם אל האדם.

!Homo sum

2. “תַּרְבּוּת”

(1914–1917)

אם כל אלה ישנם בו, מן הנמנע הוא שלא להתקל בסתירה. אהבת האדם והשנאה לו הם תחומים כה קרובים אחד אל רעהו, עד שהם מעורבים זה בזה. כי קבלת האדם כמו־שהוא אינה אפשרית ואינה כדאית. האדם הרע סוף־סוף קיים הוא וקבלתו יהיה עָוֶל מוסרי. הנה הסתירה המפרכסת תמיד בלב היוצר. בלב דיהמל צרבה וכרסמה בלי רחמים וחנינה. בתקופת חייו זרמה הרעה האנושית כלבת הר־געש. הוא ראה את “המדרון אשר על פניו התגלגל העולם כלו מטה־מטה”. הוא ראה את המלחמה על כל תבוסותיה הרוחניות. יש, אפוא, שגם דיהמל נאחז בבריחה כמוצא, והוא מכונן צעדיו:

"… אל אחד המקומות הרחוקים מחלאת בתי־החרושת, פנה אשר לא אשמע את משק אוירוניכם ושקשוק כל מכונותיכם, אשר בימים ההם, בשעה שלא הבינותי עוד מאומה, היו לי לענין רב והמטילים עלי עכשו את פחדם, כי הם הנם נשמת המלחמה הזאת, מקורה והרוח המחיה אותה…

“שונא אני את אירופה ואת העולם כולו, שעליו משתרעת אירופה זו, ככתם בוץ מבריק. ויודעני, מגוחך הוא לגבב מליצות אלו. אבל מה אכפת! מוטב שאעורר צחוק בזאת, מאשר לעוררו באחרת. אלך אל ההרים וכפי יכלתי אסדר שם את חיי־בדידותי. אמרתי לבקש מפלט בין הפראים, בין הכושים. אפס כיום הלוא אפסו הכושים מן הארץ. כלם כאיש אחד אִמנו רגליהם לרכב על אפנים וחפצם האחד להתקשט באותות־הצטינות. לא אלך אל הכושים”…

דיהמל יוצא, אפוא, בדרך הכבושה של בריחה מפני האדם התרבותי וההליכה אל הכושי. זאת היא סתירה עמוקה לכל מהלך מחשבותיו. כי מקלט הפראים אינו אפילו הצלת הפרט; כי עצם “כתם הבוץ המבריק” עומד בעינו. והדעה נותנת, שכתם זה עוד יתגבר בעקב הבריחה, כי לא ימצא כל כח מוסרי מטהר, המתקומם לו. אבל אין אדם נתפש בצערו. והלוא במקום אחר מתוך שקט־רוח דיהמל זה עצמו מכחיש את חפץ הבריחה. הוא אומר:

"… לפני כמה שנים פנה ירחון אחד אל סופרים מפורסמים, מהו המראה החביב עליהם ביותר ואשר בו אוו לשבת שעות מספר? עמיל וורהארן ענה: “באחת הפנות של נמל האמבורג”.

"וורהארן, הוא אשר חשף לנו את הגודל היגוני של מראות־הכרך, ערי־החרושת; המקומות אשר קללת־אלהים רובצת עליהם ושנדמה, כי האושר הגלה מתוכם לעולמי עד.

"בקרתי מתוך איזה פחד את הדוֹקים של ליבירפול. שם התנוססו בתי־לבנים ענקים; גגותיהם אבדו בערפל; זגוגותיהם כוּסו ותוכם – מפלצת של תלי־תלים חבילות צמר־גפן. שם זחלו אנשים חיים כזבובים. ריחות עובש ואדי רקבון העלה כל דבר. הפועלים עבדו תחת הלמות פטישים ובתוך אלומות רשפי־אש. המכונות קדחו ויללו כחתולים מוכי־שוטים. יום נתעב, חנוק־עשן וערפלי המֵרְסֵי הציפו את הכל בקֵיאם.

“ובכל־זאת מן היום ההוא והלאה יש שמקום זה הוא ראש חלומותי ולחיות בו הוא חפצי האדיר…”

הנה הסתירה. כאן ערות שתי הרגשות זו לעומת זו. מעבר מזה הניסה הידועה של הרומאנטיזם מפני הרע הקיים, הניסה העתיקה, המונה שנותיה מימי ישיבת הטַיָל הבודד באי “פטר־הקדוש”, ומעבר מזה אומץ־לב המקבל את החיים המודרניים כמו שהם. דיהמל האמתי הוא כאן. לא בסתירה אלא בהתאמצות להביאה לידי מרגוע; סתירה זו הביאה את נפשו לידי תנועה רבה, לידי החפושים, שעיניו מחפשות את עיני זולתו ולחפץ האדיר להשיח לבו ללב אחר. אמנם, ספוריו, שהוא מפרסם בקובץ “תרבות”, באו לכתחלה להראות לעיני־כל את אפסותם של חיי־תקופתנו. אך האמצעים אשר בהם ישתמש הביאוהו אל מרחקים אחרים. מרחקים אלה אינם זוללי־אדם. ואין צורך להרחיק לכת עד גדות הקונגו למען מצוא אנשים. והם כה קרובים. ודיהמל מוצאם בכל מקום ואף בגיהינום שדות הקרב בשנות אלף תשע מאות ארבע־עשרה ושבע־עשרה.

למעלה אמרתי, יש בכח דיהמל להוציא מתוך נפש בני־אדם פשוטים חסרי כל קומה ובליטה את החזיון הרב והנפלה. זאת היא בודאי מדה אמנותית יקרת־ערך עד מאד, אך יותר מזה היא מדה נפשית עמוקה, המעידה על יחס קבוע ומתמיד אל האדם וגורלו. דיהמל אינו מוסר לנו את תמונת המלחמה. הוא אינו צייר־הקרב במובן הרגיל. אין כאן לא סוסים פרועי רעמה ותוססים קצף־אונים ולא תותחי־אש, סמל הגבורה ותפארתה. המלחמה בעצם ובהמון אינה. בעקר לפנינו בית־החולים, פצועים שבים לאיתנם, רופאים, מתים (לא הרוגים), אחיות־רחמניות, חיילים שקבלו חופש, אדירי־השלטון מבקרי החזית, השולחים אותות הצטינות ודברי־נחומים. ישנם אנשים מתוארים בקוים בולטים וממשיים, ולעתים קרובות אינם חסרים את השרטוטים המאוורים, הפזיזים, הספונים לבביות חמימה, המעלים על לבנו את מופאסאן ואת דודֶה ממוזגים יחד. הקִינֵימָה אינה כאן. הרעש והצעקניות של בורסקי הבא להלהיב את החושים (“את העצבים אשר עביָם כעבי עבותות הסַפָנִים”) הנמוכים והגסים ביותר אינם. אין כאן גם שקט רוח ציָרי הבא מן המרומים חסר ענין והשתתפות, המגיע עד להתאבנות וקהות. כל הכתוב כאן הוא אנושי, דק, עצבני, טבול הומור מזהיב, זע, שוטף, שאינו נח אף רגע. ישנה איזו פשטות־התאורים, כמעט שיחת־רעים רגילה. ואף־על־פי־כן (יותר נכון מפני זה דוקא) החזיון המבעית שאנו קוראים לו “מלחמת־עולם”, או כמו שדיהמל קורא לו “מכונת־ההרגה”, מתרומם מבין פרורי הרשמים אלה כראש נחש בלחשו ובארסו על פני החולות הלוהטות של מדבר־מוסרי זה.

שמא רגשנות? כן. היא ישנה. קמעא. במדה הדרושה, עד כדי לקרבנו ולהכניסנו אל הסביבה המלאה כעור איום ומחלט, אשר בה נפל האדם שבוי. ושמא העלמת־עין מן המציאות? לא. זה אין. יש מציאות הכי פשוטה. אבל היחס, היחס אחר הוא. אני מתאר לי מה היה עושה סופר נטוראליסטי לו עלה ברצונו להציג לפני החייל רֵיבוֹ האומלל, המוטל במטתו, שהכדור פצעהו במקום סתר, “קלקל את מכונתו” והוא עושה צרכיו תחתיו מבלי שירגיש בהם. זאת היתה בודאי החתיכה הראויה להתכבד, ה“שפלות הרצויה”, שהיו מתנפלים עליה כעל שלל רב. אבל ראו איך הוא מטפל בסחי זה. האדם מבצבץ בלי הרף; האדם האומלל המחפש אשרו בכל מקום ושדיהמל אוהבו אהבת־נפש. ואני מביא את הקטע כלו לדוגמה, כי נחמד הוא:

"… אלה האנשים חיו חייהם סרוחים על גבם, איש איש במקומו בתוך ערבוביה של ריחות, רעש, ולפרקים של קטעי מחשבות. רק בקולו הכיר איש את רעהו ולא בפניו, ואל סאנדארפּ, אשר שהה זה שבוע בחדר, קרא רֵיבוֹ פתאום בעברו מוטל באלונקה על יד מטתו: – צאו וראו! סאנדארפּ, ראשך – משונה הוא ראשך! ושערותיך משונות גם הן!

הגברת בויגאן היתה באה בשעה שמונה בבקר ועם כניסתה היתה מרימה קולה:

– ריח לא טוב כאן. אוי! אוי! אשבע, ודאי שוב עשית…

רֵיבוֹ נסה להשתמט:

– אכן, אמר, יפה ישנתי… על זה אין להתלונן, יפה ישנתי…

אז היתה הג' בויגאן מתחילה להוציא מתחתיו את הסדינים, בשים הריח המעציב והגס מחנק לצוארה, ואשה טובת־לב זו היתה מוסיפה בקטעים:

– אוי! ריבו, אינך אדם מיושב! האם לכל ימי חייך לא תוכל לעצור בעדך!

ריבו לא יכול עוד לטשטש את הדבר והוא הסכים בעצלתים:

– הביטה, אכן אמת הדבר! וכאלו נשאר עוד סל מלא… אך למה תאשימיני, גברת מסכנה? אין בכחי לעשות אחרת.

הג' בויגאן היתה באה והולכת, דורשת לבנים ומים. מתחילה לנקות את ריבו, כנקות אֵם את ילדה, ובשימה את ידיה הענוגות והזעירות בסחי זה מתוך אומץ לב טבעי, היתה מתריזה:

– ואני בטוחה, כי יש ביכלתך לעצור בעדך, ריבו, הביטה וראה מה העבודה לי!

אז, פתאום, תפוס עלבון ויאוש נאנק הפצוע:

– גברת בויגאן, למה לבך רע עלי, לא כזה הייתי טרם הכנסי לצבא…

הג' בויגאן פרצה בצחוק. גם ריבו מהר להתחבר אליה וימלא גם הוא צחוק פיו; כי כל פרצופו וכל הויתו נבראו מלכתחלה להשמיע צחוק, והוא חמד להשמיעו גם במרי עניו.

תשובה זאת, מכיון, שמצאה חן בעיניה, הוא היה משתמש בה כל הימים. ומבלי הכחש והעלם על גורלו המר, היה רגיל לאמור לכל עובר ושב: לא כזה הייתי טרם הכנסי לצבא, הלוא יפה תדעו!

פעם בבקר, בהציע הג' בויגאן את מטת מֵירִי, נזעקה: המשותק עשה את צרכיו!

– מה! מירי! גם אתה! ידידי המסכן!

מירי, מי שהיה בחור, הדר־הכפר, בעל גו רענן הסתכל ברגליו המתות ונאנח:

– אפשר מאד, גברת, איני מרגיש עוד מאומה בכל העובר עלי.

אבל נפש ריבו רננה. כל הבקר הכריז בקול: לא רק עוד אני לבדי; לא עוד אני לבדי! ועל חדות־לבו זו לא התרעם איש. כי בנפול האדם בתהום אסונו, גם אז ירוח לו, במצאו שם אנשים מספר לארח אתם לחברה.

אין כאן, אפוא, לא נצחונות־פאר ולא גבורת ענקים. כמה ענוַת־היצירה בתאורים האלה! והרעה עומדת בכל פתיותה כחורבה פרוצה. כי אין טעם לסבלות אנשים אלה, אשר חפץ־האושר טבוע עמוק בלבם ואשר גם ביגונם ובירידתם עודם מגששים אותו בידיהם המתעלפות והמשותקות. עם יחס כזה אל האדם אי־אפשר לשיר שיר תהלה למלחמה. ראשיה, דַבָּריה יהיו תמיד חשודים וקרבנותיה – קדושים. רֵיבוֹ בצואתו, בגמגומו – מטוהר. הגינירל בזהבו ובפיו הממלמל על חרף־נפש ואהבת המולדת מעורר גועל וצחוק. אמנם דיהמל אינו אומר לא את הראשון ולא את השני. אלא כשאתה גומר את ששה־עשר הספורים הקטנים, אתה מרגיש, שכל אלה כאלו נכתבו רק למען השרש בלבך את ההוכחה הזאת.

התעכבתי עד עכשיו רק על הצד המוסרי־החברתי שבספורים, כי הוא המפליא ביותר. אומץ־רוח מלבב תמיד. ועל האדם להיות מזוין באומץ־רוח יוצא מן הכלל, כדי להשמיע מחשבות אלו בשאון הקצף הלאומי המפרז, הגועש מסביבו. אפס אין זה מפחית במה־שהוא מן דיהמל האמן. הוא אינו דרשני ואומר דברי תוכחה סתם. דיהמל הוא אמן־המלה שאין רבים כדוגמתו. יש בו כל התכונות הנעלות והטפוסיות של נוביליסט צרפתי. קצור, דיאלוג חי וטבעי, כניסה ישרה בצעד רחב אל הסביבה המתוארת והטלת האור המהירה מכל העברים, עד שלאחר קריאת שורות מספר אתה שקוע בה בראשך וברובך. את הטפוס הוא מוסר בקוים מחיים, מבליטים, מבוררים בהבנה רבה ובקמצנות. תאור אולם הנתוחים בבית־החולים על סף החזית אינו רק איום מצד רגשי הבלהות שהוא מעורר, אלא הוא תמונה גדולה, פרי התרשמות אמנותית עזה, מרכבת ודקת־ההרגשה. (כדוגמא: “הם היו לבושים לבנים מראשם עד כף רגלם, פניהם היו מכוסים מסוות כפני הטוּאַרֶג ובעדם נשקפו רק העינים. את ידיהם החזיקו, כמרקדים סינים, מורמות למעלה באויר ומפושקות, עטופות קאוטשוק ורקותיהם נזלו זיעה”). אל טפוסיו אתה מוכרח להתיחס, כהתיחס אליהם מחברם: הם ידידיך שתאהבם או מתנגדיך שתמרוד בהם. אתה בז גם לרב היהודי הצרפתי הקוסמופוליטי עם קפאון ערמתו וגם לכומר הכפרי המבוהל עם תנועותיו ופטפוטו הרתחנים, בשעה שהם עומדים על קבר שר־הצבא לימברג, ספק קתולי, ספק ישראלי בן דת־משה, וכל אחד, גם הרב וגם הכומר, מושכו אל חנותו־דתו. אתה מחבב את קלמל, זה הגבור הענו וטוב הלב. וקול האדם, הבא לנחמהו על פצעיו האנושים ומדבר גדולות על השמות שנעשו במחנה האויב, צורם גם את אזניך. וכשמדברים אודות טנקים ומעל האלונקה מתעורר אחד הפצועים חסר־רגלים ופרצוף, אשר עוד מעט ותצא נשמתו על שלחן הנתוחים והוא מתפאר: “טנקים, מי מדבר על טנקים? אני ידעתים, אני נפצעתי בטנק”, אתה מרגיש עם המחבר יחד, כי קול התפארות זה, זאת ההתנשאות היא אחד הגורמים העקריים לשדות ההרגה אשר מסביב. ובעבור רכבת־החולים באישון לילה על יד החזית ואחד הנוסעים מביע השערתו, כי בודאי עד האביב תהיה השלוה שרויה בגליל זה, וכשחברו איש־הצבא העדין, הפקח, אשר שמונה הסתערויות כבר עברו על ראשו, עונה לו: “לא, יקירי, עד האביב, מובטחני, ימצאו עוד ידים שיביאונו לעשות עוד אולת אחת”, אתה כאן יד ליד עם דיהמל והנך רואה בעיניו ובעיניך את האולת, האולת המכוערה הבזויה והנוראה, את אולת האדם!

וכשאתה בא בספר זה עד הסוף וזכר האנשים הטובים, הטובים והאומללים, אשר הקים לפניך דיהמל קמים בלי הרף נגד עיניך ותובעים ממך כעין שלומים, תהיה תמים דעות עם דיהמל, כי תרבות זו, כמו שהיא עכשיו, מלא המלקחים, אוטוקלבים, איזמלים מבריקים למען רפאות ונתח פצועי־מלחמה, כי תרבות זו אשר התכוננה בחשבון ודעת לקראת הרעה, שרכזה את כל נצחונותיה בה, שנבראה בעצם ידיה, כי תרבות זו היא המדרון החד והחלקלק שעל פניו מתגלגלת האנושיות אל תהום אפלה ואתו יחד תקרא: "התרבות, האמתית, אני חושב עליה לעתים קרובות. היא חיה ברוחי כמקהלת קולות הרמוניים השרה את המנונה… היא כפסל שיש על גבעה שוממה, היא האדם אשר יקרא בקול: “אהבו איש את רעהו!”.

3. “קִנְיַן־הָעוֹלָם”

הספר הזה הנהו המשך של ההתנגשות הנפשית אשר סמנתיה למעלה. שלטת כאן מדה אחת המצוה לא להתנגד לרעה ושרשיה נמתחים מן הסטואיקים, הנצרות וטולסטוי. אך ממולה שוכנת מדה שניה, בת האדם המודרני, המהרסת את כח הראשונה; זאת ההתמרמרות הטבעית למארה הרעה, זו היודעת “כי גדולה העולה של אפס־מעשה. כחטא עשית דברים אשר לא יעשו”. מתוך התנגשות זו נולדת נטית פשרה: המלחמה ברעה על ידי המפעל הטוב ועל ידי חנוך בלתי פוסק, הקורא את האדם אל ההסתפקות החמרית והמגלה את פני האושר האמתי, עד שישתתק המפעל הרע. הנה, במלים קצרות משאת־נפשו המוסרית של דיהמל. נודה, שאינה חדשה. היא טובת־לב וסלחנית, אבל לא קנאית ונלחמת על נפשה. וסוף־סוף גם משאת־נפש זו היא ספרותית למדי. כי בה מגיע המשטר המוסרי המקווה אל עצמו רק בעזרת התאמצות מוסרית גדולה ואינו מביא בחשבון, כי כל התאמצות זקוקה לכח מניע.

ואולי הכח המניע להתאמצות זו ישנו? אולי זוהי הַמִּלְחָמָה!? בשפיכות הדמים, בהרס ובאבדון התבלטה פשיטות הרגל של ה“תרבות המדעית” בכל נוראותיה, וקם כח המפלס דרך לתרבות חדשה, תרבות־הלב (דרך־אגב אעיר, שאין בכונת דיהמל להנהיג חיי נזירים ושיבה אל המצב הטבעי מתוך כִווץ הצרכים. הוא אומר בפירוש, שאין ברצונו לותר על הופעות התרבות שיש בהן משום תועלת והנאה כמו חבור דרכים ושאר קניני המדע; הוא רק מתקומם נגד שלטונה על רוח האדם. “את התרבות המדעית אנו צריכים, אומר הוא, להעביד כשפחה ולא להעריצה כאֵלָה”). כי אם על מפלת חיים זאת לא תבנה השגת־חיים אחרת מן הקיימה, הרי באמת אבד הכל. אבל הנחה מיואשת כזאת אינה במקומה. אדרבא. יהיה כעין צדוק־הדין וטעם לשואת הפראים המתחוללת והעוברת על ראש האנושיות, אם העינים תפקחנה. ואי־אפשר שלא תפקחנה. ולשם הרגע המכריע הזה צריכים מתי המספר, אותו המועט, אשר רינאן מעיד עליו ש“הוא היוצר את הערכים רבי־התושיה”, להתכונן מעכשו. צריכים לשנות את כל השגת־החיים: את ערכי־הכסף ושלטונו, האושר ומהותו, התענוגים, המאוים, ההנאה, הרכוש, היחס שבין אדם לחברו, המגע שבין האדם ובין היקום, את המושג קנין; ובעקר מושג אחרון זה. קנין אינו צריך להיות הרכישה־החמרית של העצמים אלא הכרתם, ידיעתם, השגתם (תמונה התלויה באולמי אדירי־ההון, בעצם, אינם שייכת להם, אלא לנהנה מיפיה והיודע אותה). העושר לא יהיה, אפוא, הרכוש, אלא הקנין הרוחני. חיבים על ידי חנוך, על ידי הטפה בלתי־פוסקת לעקור את פירוש־המלים הרגיל השורר כיום ולהכניס בהן תוכן חדש, אחר. בעתיד אם אדם יאמר לחברו “התענגתי היום” לא בא להגיד: שחקתי בקלפים, בקרתי בתי זונות, עשיתי את חברי לצחוק (אם גם הצדק היה אתו) באספה פומבית, שתיתי לשכרה. אלא כונתו תהא: ראיתי תפוח בלבלובו, נפגשתי ברע קרוב ושחתי לו כל לבי, ישבתי על־יד עריסת ילדי ועל שפתיו עברה בת־צחוק; כשהאדם יגיד אושר, אין זה ארמון קופא מוקף גדר, רוָחים גדולים במשחק הבורסה, אלא אושר, משמעותו כפשוטו – פרי הכח המוסרי הקיים לעד; ובאמרי רכוש, כונתי תהא, לא קנין הפרט, אשר במדה שנחלקו לרבים כן ילך ויפחת, עד שבסוף יהפך לחסר כל ערך, כמו כסף, אבני חן, שטרות – אלא קנין אחר, שבמדה שהרבים יתאחזו בו כן יגדל ערכו, כמו מחשבה הגיונית של שפינוזה או פסל שיש של רודֶן!

דעת־הדבר זהו קנינו. דיהמל אינו כאן מתקן סדרי החברה. הוא חולם על תקון נושאי־החברה. לא שנוי הבא מן ההיקף, אלא החל בנקודה המרכזית עצמה. כי יברא יחס חדש אל החיים. כי האדם עם התגברות ידועה על תאוותיו (שהן אושר מדומה), המובילה סוף־סוף אל השתתקותן ועם התאמצות ידועה להכניס שנויים בתוכן המושגים והמלים, שהוא רגיל להשתמש בהן (הלא אלה דברי אנטול פרנס: “המלים הן אידיאות… אני חושב, כי העם הגדול בארץ הוא העם שהסינטַכס שלו הטוב ביותר. לעתים קרובות האנשים שופכים דם רעיהם בעקב מלים שלא יבינו שחרן, הם היו נופלים איש על צוארי רעהו, אילו ירד האחד לסוף דעתו של השני”), יִוָצר מצע חדש, שעליו ישתרעו ימי האושר הבאים. האפשרי הדבר? אה, כן! אי־אפשר שלא יהיה אפשרי. אחרי מלחמת עמים זו הכרחי הוא. כי, היתכן, שלא יראו ושלא יוכחו, שהתרבות־המדעית, זו שהעריכה את ההופעות מצד תועלתן החומרית בלבד, הביאה את האנושיות “שלעולם לא היתה כה שכורת רעננותה הבשרית ויפעתה הבהמית כביום פרוץ המלחמה” אל זדון הלב הכי נורא, אל היגון הכי עמוק ואל העוני הכי גדול!

את רעיונותיו אלה אני מכַוֵץ וכאלו הכנסתים במטה סדומית. אפס להרגיש את כל עמקותם ויפים אי אפשר אם לא נקרא את הספר מהחל ועד כלה בסגנונו, הרצאתו, נשימתו הלוהטת. זה נמתח כחלום פז אחד, כקול נבל עצוב ומתוק. והאמרים נשאים איש על רעהו גבוה־גבוה. פרקים רבים וקטעי ציורים הם שירת לב רכה ועדינה הנובעת ממקורות הכי־טהורים שבנפש האדם. לפי דיהמל אין לעת עתה עוד שונאים. לכל היותר הוא מכיר במתנגדים. ובל נשכח אף רגע, כי רעשו הרגשות אלו הובעו, בשעה שידיו היו מלוכלכות יום ולילה בדם בכורי בני אומתו הנשחטים והנחנקים לעיניו (לעיניו ממש!) על לא דבר, עדרים־עדרים.

מן הדבר הזה אין להסיח דעת אף לרגע אחד. אך גם על דבר אחר אין לעבור בשתיקה. צרת עמו מעיקה עליו מאד; הלוא זה כה טבעי, הכרחי ומובן. דיהמל רואה את כל קלקולי הדור עם תרבותו חסרת־הלב, שהביאו בכנפיהם השחורות את המפלצת האיומה, את מלחמת העמים. אך את המניע העקרי, לא רק שלא ראה, אלא הוא נושאו בקרבו וגם נִשא אתו. את אליל גאון ארץ־אבות לא נפץ גם הוא. הוא לא ראה את “האהבה הזורעת שנאה”. רוממות האדם שבגרונו סוף־סוף מכוונת אל הצרפתי, אל הגליָאִי. במקום מולדתו לא שמו בודאי לב לזה. שם בלי־ספק חשבוהו למחלל קדושת הלאומיות. כי הלוא מצועקי “הידד” איננו והוא רואה את הבצה העמוקה, שבה שוקעים עמודי־הנצחון המקושטים אורות־שוא. אבל לזה הנגש אל הספר מתוך רגש אנושי סתמי, עוד בת־הקול של הפטריוטיזם של המאה התשע־עשרה מנסרת ועולה. שדיהמל רוצה לראות את עמו (“את צרפת המזבח והקרבן”) כנושא אבוקת התרבות החדשה, תרבות־הלב – זה מובן. מה שאינו מובן הוא, כי עיניו כמעט שאינן פוגשות לאורך הדרך הזרועה עוני, יסורים, השטופה דם, אלא את אחיו הצרפתים בלבד, ואפשר אהבתו להם גם גדושה, מעוורת, לאומית מאד ולא אנושית.

באחד המקומות הוא מתאר פגישה קטנה. להקה של גרמנים מובלים מוקפים אנשי צבא צרפתים. היום חם והאבק רב. השבויים יגעים ואדישים מאד. לשוא הן פקודות המכניעים לנכנעים. עשב הערבה רך, מזמין למנוחה. והם רובצים וקמים, קמים ורובצים. מתחלה חוסר־המשמעת מעורר אי־רצון. נראה, כאלו שבויים אלה חומדים להם לצון. מתהוה כעין תנועת רוגז. אבל הלב הפשוט והשכיח ידו על העליונה. את מקום אי־הרצון לוקח רגש רחמים טבעי לאומללים האלה, והיד המפקדת והקשה והאכזרית רפתה. עצם הציור נחמד הוא. תמונת אלף האנשים חסרי הנשק, חסרי השפה, יציאי הגיהינום, הניתנים לאורך החזית מעבר מזה, בין “שונאים” ורגשנות החילים הצרפתים צמאי הנצחון, המצוים ואינם נשמעים והמתעתדים כבר לקפוץ את האגרוף, ובסוף הרפיון הנעים והשקט המשתרר מסביב – כל אלה יד־אמן חרוצה מאד חרתה אותם. אבל דבר אחד, שאינו נתן כמעט להתפס, כאלו צורב אותך. נדמה, שיש כאן הרגשה אחת שלא הובעה די צרכה, איזו יהירות חשאית, וחבויה, זהירה מאד ובכל זאת היא מכרזת לעצמה: למעשי חסד אלה מסוגלים אנו, הצרפתים! דיהמל זוכר לעתים קרובות ויותר מן הדרוש את עמו ורק את עמו. שהוא אוהב אותו – זה מובן. אבל שהוא מתהדר בו – זה קשה מאד. כי אם יד הספרות היתה גם היא (אהה, וכמה שהיתה!) בפשעי המלחמה, חטאה הוא, שהתאמצה להכניס אל תוך האהבה הטבעית והגדולה, אהבת־המולדת, את ההתחרות ואת ההתגדרות על עמים אחרים. דיהמל אינו חפשי מרגשות אלה. הוא מתגדר כמעט שלא מדעת. גם בו יש כעין הד קול איש־הצבא המתפאר, “טנקים, אני ידעתים, נפצעתי בטנק”. ונדמה, כאלו אתה שומע לפרקים! “אהבת האדם, אנחנו ידענוה, הנה כך אוהבים אנחנו”! זה פוגם. פוגם.

שהפטריוטיזם המפרז הזה הביאהו לידי מסקנות פוליטיות והערכת המאורעות מוטעות ומשובשות, זה מובן מאליו. גם הוא נגרר אחרי אמונת־השוא, כי השבט הפרוסי אשם בכל. אמנם לא דיקתי בלשוני. לא השבט הפרוסי אלא שלושת אלפים מנהיגיו. ואם נדבת לבו הנוצרית סולחת להמונים, שהלכו שולל ועשו מעשיהם מחסרון דעת וחשבון, הנה אל מול שלשת אלפים המנהיגים הוא שולח גם את חצי לעגו והוא דורש עונש. אך למה לא יסוב ראשו לאחור? למה יביט רק לפניו? מדוע אינו מוצא את המנהיגים גם מעבר מזה? גם אצל דיהמל, האדם עודנו מפשט ורחוק. ובמציאות יש צרפתי, כעין גביש אנושי ראשון אשר מסביב לו יתגבש כל החמר חסר־הצורה; וכאן שגיאתו מכפלת היא: ראשית, זה מהרס את כל שנאמר על ידו עד הנה, ושנית, זה אינו נכון.

על רגש זה כתב בן ארצו של דיהמל בשנת 1918 דברים אחדים. 1918. אז נחרשו שדות מולדתו לעיי חרבות. שורת הארונות של חללי עמו – רבבות פרסאות. דליקות. עוני. והוא כתב את הדברים האלה:

"… ורעיון־המולדת?… מעולם לא הרהבתי עוז לראותו פנים אל פנים. הנה עמדתי בלכתי ובהסתכלותי. היתכן, גם הוא?… אפס מחי אינו נופל בישרו מלבי. הוא המדריכני ללכת הלאה. אמנם כן. גם הוא. – – –

"במקומות הקרובים אל נפשי עם בדידותם הנעימה, על מרומי הפסגה בפרשת־הדרכים, אשר אליה הוליכתני מסלתי כמו רע עלומים, שם, לא הרחק מן המורד החביב המצפה לך למשכך אחריו. הקשבתי לקול מחשבותי ולחלול קדשי וארעד. רעיון־המולדת – – הוא שהעביר תמיד רטט־יקר והתלהבות בבשרי, כבימים מאז – האלהים!…

"אפס הלא בשמו, כמו לפנים בשם האל היחיד והמיוחד, מעיקה האנושיות על עצמה ואומרת לשים בידיה־היא מחנק לנפשה; ועוד מעט וחפצה גם יצליח. לטובת המולדת מדבירות תחתן המדינות הרמות ורבות־הדמים את אחיותיהן הקטנות. לטובת המולדת הרים דבָּר הלאומיות הגרמנית את חרבו על ארץ צרפת והעביר שוט מלחמת אזרחים בעם העולם כלו. נראה, אפוא, פנים אל פנים ובסקירה אחת את הרבים רחבי־הידים הקמים לעינינו ואשר כל אחד ואחד מהם מכריז בקולו: אנכי!

"רעיון־המולדת אינו רעיון־רוח. אבל הוא רעיון קטן ומתחומיו בל יצא.

"אם תסיר מעליו את חפץ ההכנעה, את השנאה, את הקנאה ואת תאות הנצחון; אם תסיר מעליו את חפץ השלטון, את האלמות, מהו הדבר אשר ישאר בו?

"הוא אינו אוסף חוקים. החוק הוא חסר גון. אין זה שתוף הענינים. ענינים חמריים של הלאום אינם בנמצא, או יסודם בשקר. אין זאת אחדות הגזע – מפת הארצות אינה מפת הגזעים. מה נשאר, אפוא?

"נשארת קרבה צרה, עמוקה ונעימה, חפץ חמים ורגש ליפעת השפה, יתרון אישי על צורות ידועות של יפי־הנוף, היצירות והתבונה. אך גם היקף זה גבול לו. קולטוס־היצירה של האמנות והמחשבה, מתוך הסכמה כללית, היה תמיד העוז הנפשי האחד אשר המריא מעל לקטנות הפטריוטיות.

"אולם, נשמעת תרועת הקולות הרשמיים, ישנה הגדרת־קסם אחת: העבר הגדול המשותף לכל חלקי האומה. אמנם כן, העבר הזה ישנו. תלי תלים של עבדות ושעבוד; חוקי רמי־היד, אשר הפכו את חג החיים הדל לאבל כבד, חדשים לבקרים; שנות דור ודור של השמדת קניני החמר והרוח, עת הנפש השואפת חדשות נחשבה כעוכרת עמה; וקנונית השליטים לכרות ברית, להפירה, להרבות בחובות, להוריש ולסדר עניניהם להנאתם בגלילות־ארץ, בדמי תושביהם; כשעמים ומדינות היו לשוד ותבוסה וכשהקדמה המוסרית המעטה, הטוב, האחדות החתומים בחותם האמת, התגבשו באטיות של מפח־נפש, בעכובים ספוגי יגונים ובעליות־וירידות נוראות על פני שבילי הזדון והמשובה; עבר אפל זה של אכזריות, עבר זה של חטאים ומכאובים, אשר כל אומה שבעת־ימים אגרה בחייה – ואשר אנו מחויבים ללמדו למען דעת ולמען שנוא! – אחד הוא לכל האומות יחד כעוני, כחרפה וככאב!

"ואשרי האומה הרכה בשנים, אשר רגשי נוחם לא יחרידוה!

“וחסרי העבר: זוהר המהפכה הצרפתית ויוצאי ארחות ימים אשר הוסיפו עולמות חדשים על התבל הקימה, ומעשי הנפלאות של תגליות המדע, אשר בנס לא נבלו בעודן באבן – האם אין אלה מורשת־הכל כיפי חרבות הפנתיאון אשר לא יכרתו לנצח, כברקי שכספיר וסערות בטהובן, כאהבה, כגיל”.

הנרי ברביס לא נרתע לאחור. הוא ידע כי בדרכו אל האדם מחויב לקצץ בצרפתי שבו. דיהמל הסס, הסס ונטה הצדה. ובכל זאת הדרך אשר בחר בה דרך־אמת היא. צרופי התגלות רגשות אנוש הטובים, שהוא חורזם בהתמכרות רבה, ותהיינה התגליות אלו מצערות ומפרזות על ידי ההתגדרות הלאומית, אך הן ישנן. וחיה הנאקה החנוקה, המכרסמת והמקעקעת, אותה נאקת “אל דמי לי” – שהשנוי מוכרח לבוא, שאנו מוכרחים להביאו. לכפוף את השכם ולהעמיס עליה את כל נטלו הרב…

4. שִׂיחוֹת בִּשְׁאוֹן־חוּצוֹת

(1918–1919)

את ספרו “קנין העולם” סיים דיהמל במלים האלה: "אם גרם מזל ארצי, כי תהא המבשרת לאנושיות שטופת־היגונים דברי שלום, נחומים ואהבה – תנו לה למלאות את תעודתה הרמה, תנו לה להורות לכל העמים את חוקות הנדיבות של קנין־עולם אמתי. ומובן היאוש (וגם הכעס) שתקף את דיהמל, בשעה שצרפת נכנסה אל נצחונה והתחילה להתכונן להעלותו גרה. כי המאורעות הלוא השתלשלו כרצונו. ארץ זו, שהוא חשבה כמאור־לגויים (“à le tête des nations” ) קבלה מאת הגורל העִוֵר את כל התנאים הדרושים, למען “הורות לעמים את החוקות הנדיבות של קנין־עולם אמת”. אך למה לא עמדה בנסיון? למה שבה “אל קיאה”? למה עשתה מעשיה כאחת האומות האחרות הפשוטות “עבדי האוטומטיזם”? ויתר על כן. צרפת זו “שהיתה תמיד ארץ ההתחלות והתגלויות, ארץ הבחירה של מהפכות הרוח” (אלה דברי דיהמל) היתה פתאום, למחרת הנצחון “למזבלה גדולה” (גם אלה דברי דיהמל), המפיצה אדי־רעל של שנאה, קטנות, נקמה, מורך־לב, התנשאות־אוילים, חמס, אכזריות, קהות, שפך דם־נקיים, אלמנות ויתומים, אשר עין אדם לא ראתה עוד כדוגמתם.

עכשיו יש גם לדיהמל שונאים בנפש אשר ילחם בהם. בספר זה מן ההתחלה עד הסוף מתרוממת בלי־הרף מעלת ההתמרמרות. ובמדה שיגדל מפח־הנפש כן תגדל גם היא. דיהמל מופיע כאן בכל לעגו השנון, הצורב, המכאיב, וכמה מענין הוא לראות את האופי הרך הזה, שהיה כלו רחמים, כלו משי, אשר גם בהתקלו ברע השתדל לסור הצדה, להבליג על כעסו, לסלוח – והנה הוא מותח כפו ומגלה את צפרניו. באחת השיחות בשאון־חוצות, המכונה “האשנב”, בא תאור יאוש זה, תקוות שנכזבו: הנה באים לוחמי־העולם מכתרי הנצחונות לעזוב את מערכותיהם לשוב אל ביתם ואל עמלם. הם עומדים במשרד ומחכים. המחזה האחרון. והנה מופיעה בעד האשנב יד הלבלר ומושיטה את תעודת הדימוביליזציה המעוכה. הורד המסך. ואחד החילים לגלגן, קורא בקול: כל זה נגמר בנירה קטנה מאד!

העינים לא נפקחו. עכשיו אין העינים צריכות להיות נתונות רק לעתיד. כל החלומות נֻפצו. דיהמל רואה את ההוה לא מחוץ לו. לא אצל עמים אחרים “עבדי האוטומטיזם”, אלא בביתו, בין הגליָאים בכבודם ובעצמם. הוא רואה ברור ובולט את שני המחנות בתוך העם. את ההמון הגדול התמים, את בני־האדם מצד אחד, ואת השולטים, המנהיגים, המרשיעים, המשחיתים, המשחתים מצד שני. דיהמל העדין והטאקטי אינו בורר עוד את מבטאיו. ובתקוף אותו חמת רוחו, הוא אומר הכל, בפה מלא. אה, כמה אהבתי פגישה זו ברכבת! הקרון מלא מפה לפה. חילים השבים אל המערכה וסתם נוסעים. על אחד הספסלים יושבת צעירה ועל ידה תותחני בריא, ורחב־כתפים. ממולם אשה זקנה ומן הצד גברת נכבדה, מקושטה, מפורכסת, מקרית כאן, כי מרוב דחק הביאוה רגליה אל המחלקה השלישית. איש־הצבא העליז מתחיל חוזר אחרי שכנתו הכפרית בעקשנות ובהפקרות. הזקנה מביעה מחאתה: “האם אינך חושב, כי חוטא הנך לאחד מחבריך למערכה, שנערה זו אולי נארסה לו?” אז קמה הגברת הנכבדה: “אינני מבינה מי נתן רשות להפריע בעד בן־חיל זה, ההולך מחר לקראת המות, לשובב נפשו בתענוגות, אשר כל נשי צרפת מוכנות להושיטן לו…” לא אאריך. התותחני מתנצל. ומאת הגברת הנכבדה המקושטת והמפורכסת אינו רוצה לקחת מאומה… ודיהמל גומר: “לגבירות האלו טוב יהיה לשלוח באחד הימים דיויזיה שלימה בשובה מן החזית בדרישה לעבור מן הדבור אל המעשה ולגמול חסדן לבני החיל!” והלוא תודו, כך מדברת לשון האמת הזורקת מרה ולא לשון הטרקלין המזויפת והזהירה.

טרם בוא הנצחון בשדות־ההרגה נזהר דיהמל להוציא מפיו את המלה “מלחמה”. ואם הוא מזכירה לגנאי הוא מזכירה. כי כונתו המלחמה הרעה והבזויה אשר על יד המארנה והסוֹם. מן מלחמה אחרת, הטובה והפוריה, הסיח דעתו, התאמץ לא לחשוב עליה. הוא האמין, שהרעה הגדולה עצמה תוליד את השנוי המקווה. צריך רק לעורר, להכריז, להתוות את קו־הנטיה. אך המציאות היתה מרה ואכזרית מאד. באלף תשע־מאת ותשע־עשרה נוכח דיהמל כי שגה. המאורע הגדול לא נגמר לפני השערים הפתוחים לרוחה, אלא על יד האשנב הצר. הכל שב להיות כמו שהיה. דיהמל, לאחר יאוש, מכניס, אפוא, את המושג מלחמת־מצוה אל תוך רשת חלומותיו המוסריים. כי המפעל הטוב הבודד אינו מביא לידי הוכחה, הוא נטמע ונחנק באדי הרעל אשר מסביב, וחברו הרעה הגדולה מוליד לכל היותר את ההתמרמרות ולא את השנוי עצמו. צריך אפוא, להלחם. במי? עכשיו גם זה ברור לו, הוא יודע את כל סמני שונאיו. הם אומרים: “אנחנו אוהבים את מולדתנו! רק אנו בלבדנו אוהבים אותה! ואל שלום לאיש זולתנו!” אפס את הכסף ואת השלטון ירבו לאהוב ממנה. בצרור דינרי־זהב ימכרו את מולדתם, בתנאי שהענין יגמר בכבוד ובחשאי… הם עשירים, מלומדים, מכובדים, ובשם בחירי־האומה יקראו להם. מקצתם מְכַהנים באינסטוטי־המדע, או שהם משחירים פני גליונות המיועדים להמונים. ואחרים אם אינם מושכים בשבט סופרים, רמות ידברו, הם פועלים… בלי הרף ידברו על החובה. אולם הם משַכְּלים לסדר עניניהם, שהחובות הנעימות ביותר יפלו במנת חלקם; חובות – שאינן אלא זכויות… ובכן, אוי לכם הצבועים!… אתם לא וִתַרתם על מאומה, אתם, אשר קראתם תמיד לקרבנות. יום יבוא ותוַתרו על הכל, מרצון או מאונס!"

ובזה הגענו אל גבול מעגל־הקסם, שאין מוצא לו. מה זה אונס? האם אין הוא בא לאמר לנו, שהמפעל המוסרי לא יוכל להתגלות בצורתו הטבעית, עד שלא יְפַנֶה לעצמו מַעְבָּר דרך הרעה השלטת? ויתר על כן. פִּלוס הנתיבה הזה לא יעשה באמצעים שהם מוסריים על פי חיצוניותם. כי הכח כמהות אינו מוסרי. הוא רק כלי השומר על איזה תוך. והתוך הוא המסמנו, לאט־לאט ואנו מתקרבים, אפוא, אל המחשבה, כי השנוי החברתי הרצוי זקוק להסתננות קודמת דרך האונס והאַלְמות. עכשו אי אפשר עוד לכלול ולאמר: “כל פעולה של אונס הוא הבעה של נסיגה לאחור אל הברבריות”. ודיהמל, מכיון שהסכים פעם לשתף את הכח כגורם מסַים בשעת המעבר מן הרע אל הטוב, מוכרח להיות עקבי ולקבל עליו את כל המסקנות של הנחה זו.

דא עקא, הוא אינו מקבלן במלואן ומשתדל להשתמט מתחת לחץ הגיונו. נועם־הרגשותיו (ומי יעיז לבוא בטענות עליהן!) מכריח אותו להתעות את עצמו כמעט מדעת. ונגיד את האמת. אין הדברים קלים ביותר. וכבר אמר פאסקל: “הצדקה היא נושאת לוכוחים. הכח נכר יפה ואין מתוַכחים עליו… ומכיון שאי־אפשר היה לסדר, כי אשר צדק הוא יהיה גם חזק, סדרו כי אשר חזק לו גם הצדק”. דיהמל מפחד, אפוא, מפני האונס הבא לעזור להשלטת היושר בעולם. הוא מצפה לנס מן השמים. הוא חפץ שהצדקה תבוא כרוח ים משׁובבת נפש ולא כשואת פתאום העוקרת והמבָעֶרֶת. כמה הוא מחא כף לוילסון ואין קץ לשושנים שהוא מפזרן לכל צעדיו. זה עושה רושם של תמימות עליונה. ביחוד עכשו, בדעתנו יפה מה היה וילסון ומה היה כחו. אך דיהמל אינו תמים. אולם אין ביכלתו, ויותר נכון אין בחפצו, להשתחרר מן פלאי הנאום, שעליו השליך עד עתה את כל יהבו. האפשר הדבר, שיבואו ויקראו והאנשים לא ינהרו אחרי קול־הקורא? וביחוד, האפשרי הדבר עכשו, אחרי ארבע שנות מלחמה? האם לא נפקחו עוד העינים? ואם באמת מן ההכרח הוא, כי השנוי הגדול יהא פרי קאטסטרופה, האין מלחמה זו עצמה, שמלאה את כוס התרעלה על גדותיה?

תעיות אלו, הַרְדָמַת־עצמו זו מרובות הן אצלו, הן אולי כמות מכרעת. אלא שפה ושם מבצבצת ועולה מתוך אפר הרמץ גם הגחלת הבוערת בעינה ובאִשהּ. כי למרות כל הפלפולים על האונס ועל האַלמות, שאינם יכולים לשמש כלי־שרת למפעל המוסרי, כי הלוא הם בעקר מצד מהותם רעים, המהפכים גם את הכונה הטובה לרועץ – למרות כל אלה ישנה בכל זאת הבחנה ברורה וסמן מובהק, העושים לאפשרית את הערכת ההופעות. אמנם הכח הוא בעצם רע. אפס איזהו הכח הטוב? זה הנלחם באונס על מנת להשמידו ולהעבירו מן הדבר המבער את האונס מן הארץ, כח זה מוסרי הוא בהחלט. דיהמל יודע זאת. ולכן למרות כמיהתו הרבה, שהכל יבוא על מקומו בשלום הוא מוכרח לסַיֵם: ואם אי־אפשר בדרך זו להגשים את החלום? ואם ישנו מפריע העומד כסלע מוצק ומסתיר את אפקי המרחקים – תבוא המלחמה! תבוא המהפכה! “… אחרי כל אשר לִמְדַנוּ הדור הזה, היוכלו עוד האנשים, וחרפה לא תכסה פניהם, לדור בכפיפה אחת עם אי־שויון מלאכותי זה, הבדוי, האיום, אשר כח־הכסף מכניס אל בין יצורים בני סוג אחד? האם אין זאת חובה נהדרה להסתער בראש וראשונה על רעה זו, להקטינה, להתגבר עליה ולהכותה נפש? היא, אֵם כל הרעות, בל תחפשו לה אמתלאות טבעיות: אך לשנוא אותה, כי ממנה מקור כל שנאה. אין דבר שיצדיקה לאור השכל. רק הכח יש בידו להמשיך את קיומה. אפס כח אשר לא יִתָקל בכח גדול ממנו עוד לא נברא בעולם”. עכשו הדרך משתרעת גדולה ורחבה. ואחת היא.

מהפכה?

אמנם כן.

5.

ואשתמש בלשונו: הוא אשר יאהב כה את הפרחים והיודע אותם.

סוף סוף גם דיהמל מאדים כפרח הפרג. בראשונה הטעה מעט. אפס אחר שהשיר מעליו את טרפי גביעו הירוק, הזמני, גלה את כותרת הארגמן המקופלת בהם. זהו אמן־החיים הבאים. אחד מבאי־כח של השירה החדשה בעולם. שירת הרבים שהסתננה בעד לב ענוג ועדין מאד. שירת האדם אל האדם.

(ראשון למאי באודיסה)

זאת היא שאלה עתיקה, חמורה ומסובכת, בפתרונה תלוי עתיד האנושיות כולה, וגאוני המחשבה אשר קמו לבני אדם מתחבטים בה זה דורי־דורות:

– עבודה מהי: אושר האדם או אסונו?

לעתים קרובות אמרו לנו: עבודה – זאת היא קללת אלהים הרובצת עלינו. בני־אדם שואפים להיטיב ולשפר את תנאי חייהם, ואולם במדה, שהם משביחים ומרבים את צרכיהם, במדה זו הולך העמל ועבודת הפרך הלוך ורוב, והם הגוררים אחריהם את העיפות הנפשית, את הירידה המוסרית, את הרדיפה אחרי הבצע, את ההתנונות ואת המעשים המשחתים. אמנם החיים הולכים וטובים, אבל הם נעשים גם כבדים, מסובכים עד בלי נשוא, וממילא הם נעשים גם רעים משהיו. כי הטיוב הוא מקור הרע. וכן אנו נחנקים יותר ויותר בחבלי תאוותינו המשונות; וביחוד מביאה אותנו עד דכא התאוה, המפעפעת כרעל בקרב לב האדם, לחיות חיים יותר שלמים ועשירים מחיי־אבותינו שהיו לפנינו. ואין איש מרגיש, כי תאוה זאת אחד הלצים בדאה מלבו, להתהולל בנו, לאחז עינינו ולעשותנו לאותו חולה־רוח אומלל, העומד במעמקי האוקינוס ולוגם את מימיו המלוחים, ואין הוא שם אל לב, כי כאשר יוסיף לשתות כן יגדל צמאונו וכן ישאר עד עולם בלי מוצא ותשועה, ארור ומנודה.

אלה שחשבו כן, באו לפנינו עם עצתם: בן־אדם, שוב אחורנית! הבה ונמית בנו את שאיפותינו, נשתיק את הרצון להתעלות ונעקור מן השורש את התאוה המגונה של רבוי־צרכים. אדרבה, מטרתנו היום לרדת ולא לעלות; לשוב ולצאת בעקבות דורות עברו; להיות לטבעיים, עד שנגיע שנית בזמן מן הזמנים, לא מתוך הכרח רק מתוך הכרה ברורה, אל מדרגת האדם הראשון, עם ידיו הרפויות, המצפות מתוך אפס־צרכים ומעשה לפרי הגמל, הנושר מאליו מן צמרת האילן המצלה על הראש. החנקת התאוות והשאיפות – זאת היא המטרה העקרית. עלינו להשאיר בנו רק תאוה אחת – לא להתאוות. אז נפדה מן העמל וגם מן הרעות הכרוכות בו. צרכינו ימעטו, גם עמלנו יפחת; ימעט העמל יאָפס גם הרע מן העולם.

יחידי סגולה הסתגלו אל מהלך־מחשבות זה וגם התאמצו לסדר חייהם על פי מערכי לבם. את הגאולה לא הביאו אתם. רצונם הטוב לא הועיל מאומה. אל האושר לא באו. ועל חיי זולתם מעטה היתה השפעתם. ממש ההיפך. פרי עקרים אלה עוד הִרבה את הרעה בעולם. כי בחשבם, שהיסוד בעמל־האדם רעוע הוא, מן ההכרח היה, שישארו מוּקפים מחיצותיהם הצרות ומכלל בעלי־הזיה לא יצאו. הרבים, התבל ומלואה, הביאו רק בחשבון את דברי התורה הזאת, והאנשים הטו את דרכם על פיה. אם העבודה היא אסון־האדם, ואם השחרור מכבלי העבודה הוא הוא האושר המקווה, הבה, אפוא, ונמלט מפניה בכל הדרכים. נהיה אמנם כצבי זה שאינו קַיָץ לעולם. כל אחד ימלא את תפקידו לפי יכלתו וכחותיו. מי שיש בידו – יהיה מאושר ומי שאין בידו – ישאר אומלל. על המוסר, היושר אין להרבות אמרי־שוא. בשעת סכנה שוררת רק חוקה אחת – למצוא מנוס. והתוצאות הנובעות מתוך מהלך־מחשבות זה הן ברורות למדי: מתי־מספר מאושרים על חשבונם של רבבות אומללים; ואת המלים “מאושר” ו“אומלל” נשיג כנרדפות למלים “בטל” ו“עמל”.

אולם יחד עם המושג עבודה־אסון הלך והתחקה בהכרת האדם מושג שני: עבודה־אושר. כח העבודה וההתאמצות אשר בנו הוא מתנת אלהים, יתרוננו על הכל. איננו רוצים להיות כצבי זה ואיננו מקנאים בו. עבודה – זהו הכח הפורה, הנצוץ הקדוש הצפון בחיינו, זאת היא אמת החיים, או הדרך המוליכה אל האמת הזאת. הכחות הפרודוקטיביים של האנושיות – זאת היא שאיפת האדם לרצות וליצור! זהו גיל החיים ואושר האדם; עבודה – היא היא אלהי האדם. וכשם שהקריאה הנלהבת לחופש ולדרוש עברה דוקא בפעם הראשונה על שפתיו הצורבות של העבד המעונה, למען הראות לעיני כל, כי כשל כח האדם לעמֵם את זיק החירות גם בלב המשועבד לעבדות ולכליון, כך גם נולד המושג עבודה־אושר דוקא בלב האיש אשר העמל עשהו לאומלל; למען היות לסמל ולמראה דרך. בחשכת מכרות־הפחם ובבית האכר המט והשפל התרקמה מחשבה זאת. היא נעשתה לרגש אנושי עמוק, רגש, העולה בעמקותו וביפיו על שאר רגשות אנוש. לא בעבודה עצמה מקור הרעה, רק בתנאי העבודה. העמל כשהוא לעצמו הוא אמנם נקודת המרכז של אושר האדם.

עבודה־אושר.

ואם רק הגיע האדם אל מושג זה ויקבלהו כתורת חייו, הנה גם הדרך אל האושר שרועה לפניו. כי תנאים וסביבה הם רק חומר מת. אמש היו ומחר ישאם הרוח. את התנאים לא ברא אלהים, רק האנשים. הם שהמציאו להם את כבלי סביבתם. כי עירומים, בני־חורין וקדושים ברא אלהים את האדם, ובידיהם מסר את הרשות ואת היכולת לסדר את ארחות חייהם. – אך פה פותחת הערבוביה הגדולה. מעטים האנשים, אשר קבלו את המושג עבודה־אושר בכל רחבותו. גם תנועות־שחרור כבירות לא ראו פני האמת הזאת. הם הטיפו בשם שנאת האחרים ולא שמו לא לב, כי השנאה היא מתנגדת ומהרסת את האושר. הם החליפו את תנאי העבודה בעבודה עצמה. ובשעה שהם יוצאים למלחמה נגד התנאים, הם שמים את כל משגבם בחוקי־הברזל של התנאים. הם, שבאו לשחרר את האחרים, לא השתחררו עוד מן המושג עבודה־אסון. ולכן באו לשנות את הנושאים ולא את הנשוא. הם לא ידעו, כי הגם שדרך המוליכה אל האושר אינה סוגה בשושנים, בכל זאת עקובה מדם נקיים איננה ואיננה יכולה להיות. האושר לא יתבטא בזה, שהוא מרבה את מספר המאושרים למראית עין. האושר מוחלט הוא, מוכרח להיות מוחלט, מקיף את הכל ואם לא, אבדה זכות קיומו. אבדה זכות קיומו. הם לא ידעו עוד דבר. העמלים, גם בתנאיהם הרעים, סוף־סוף הם המאושרים, כי בידם עקר האושר – העבודה. לוּ ידעו זאת לא היו עושים מעשיהם הרעים. אנשים מאושרים הם אנשים טובים, כי בנפש המאושר שכן אלוה.

אם נשפוט רק על פי אפני התגשמותן של שתי מדות־הנפש האלו, אין לראות בסקירה ראשונה הפרש בולט בין עזי־הרוח ובין עזי־הפנים. כאלו כן גם אלו מכחישים איזה־דבר בעקשנות, מפחיתים באכזריות ובמרי רב את ערכם של הופעות, על פי רוב, מקובלות, קרובות וחביבות מתוך הרגל והסכמה. סוף־סוף אין ציניקים גדולים מעזי־הרוח הלוחמים, אשר קמו לספרות בכל דור ודור. יושר הבטוי, קריאת הדברים בשמם, זאת החריפות הקהה, אשר בפשטות אמריהם מביאים אותם לידי הגזמה, המגיעה עד כדי חלול ופגיעה בצדדים שאין לפגוע בהם. אם הכהונה הפראבוסלאבית מכריזה חרם על טולסטוי, בעקר הצדק אתה. כי אין זה מן ההכרח ואין זה מגבורת־האמת להזכיר ולהוכיח, שהאגדה המסתורית המאהילה על הנצרות הנולדת והבוקעת דרך לתקופה אנושית חדשה. אינה אלא מאורע ריאלי, פעוט, על צעירה שזנתה וילדה. כשם שאין זה מן ההכרח ולא מן גבורת־האמת, ברצות יוצר להראות לנו את אפסות־האדם, להוריד שאלה זו עד כדי תאור מפורט ואטי של ילד העושה את צרכיו. כי זאת אינה ההפרזה הפשוטה, פרי ההשתכחות, הגדשת הסאה ואבוד שווי־המשקל. היא מזידה, היודעת מראש את תוקף פעולת לחצה והמתכונת אמנם בכחו להחריד את מי־שהוא ממנוחתו.

עזות־הפנים הגסה, המשפילה, המחללת כל קודש נפגשת, אפוא, פה ושם בעוז־הרוח הנעלה והנשגב. כי גם היא מעמידה פנים, כאילו יש ברצונה להוקיע לעיני השמש את המזויף, לעשות לאל את חסר־הערך המתנשא ולדכא גדוּלה שלא במקומה. ויתר על כן. אילו היתה מדת עוז־הרוח בטהרתה תמיד ושכיחה מאד, ההפרש היה מתבלט בנקל. אין אדם שרוי בטעות זמן רב, מבלי להבדיל מה בין בדיל לכסף. גם הברק החיצוני המתעה יעומם באחד מהם, וסוף האמת להגלות. אך דא עקא. מדה אחרונה זו בטהרתה היא חזון בלתי נפרץ. על־פי־רוב נמצא גם בה סיגים ויסודות־חוץ. לא אומַר עזות־הפנים, אולם קוים זרים מפחיתי־ערך ישנם; כעין רדיפה אחרי גרויים רוחניים, אחרי השערוריה המוסרית. וכאן הדרך לערבוב מושגים פתוחה לרוחה.

אויגוסט סטרינדברג, זה הענק חסר־המרגוע אשר הרעים את שמי המאה התשע־עשרה, בעל הלב התוסס, הפתוח לכל הרוחות הבאות ואשר עוד יבואו ממרחקים, הוא בודאי אדם מזוין בחוש מיוחד במינו – בחוש חרדת־הזיוף. ולא שנפשו סלדה והוא נרתע מפניו, התרחק מעליו. מן האיסטניסים מוגי־הלב לא היה. בחילתו בזיוף הביאתהו ליציאה למלחמה נגדו. ולא רק לשם השמדתו, אלא לשם קיומה והגנתה של איזו אמת. בהפילו חללים, למען החיים הוא מפילם. “ברצונתנו להאדיר את שגשוג היער, הוא אומר, נניף את קרדם־הכורת על זקני ואיתני האילנות”. הנפת הקרדם באה, אפוא, לשם שגשוג היער ונִפּופו. ואשרי האדם, אשר כלי זה נפל בגורלו! אף־על־פי־כן לא תמיד רק רוחו עזה. כי אם אין ביכלתנו להסחף בלי הרף ולהִנשא בסערת נפשו, אין זאת שגם אש זרה מתלקחת בה. יחד עם הרוח העשויה לבלי חת, הגואלת, המחדשת, המטהרת, שכן היה בו חפץ למצוא גרויים, הבאים לספק את רגשות האנוכיות ואת היהירות. ודוקא בענינים, אשר הכחדת כל התאוות הפרטיות היא הנותנת את הרשות לנגוע בהם, לצעוק חמס, להרים דגל ולהראות דרך לתועים.

כשנרד עוד דרגה אחת, לא נמצא עוד את שתי המדות, אשר עליהן אני דן, נתונות אחת בצד חברתה, נפרדות, מוצגות כל אחת ברשותה, אלא מעורבות, כמעט ממוזגות וכשהן מאפילות זו על גבי זו. בקראי את מאכסימיליאן הרדן או את ברנארד שו, קשה לי באמת להבחין ברגע ראשון, בטרם הספיק קסם אבירי־עט אלה לצוד את לבי, היכן מתחילה ההתפרצות העצורה כאש בעצמות והיכן מתחיל הגרוי, הרוגז, תאות הקנטור והחפץ להרע. רק לאט־לאט הולכת ומתחורת האישיות אשר שֻׁנו מראיה ואשר שמה אפר מלים־רועשות ותנועות־יד רחבות, קפוצות־אגרוף על פניה. יש אנשים הנזעקים מתוך שנתם. ובשמעך בחרדת הליל את הנאקה החנוקה היוצאת מתוך פיהם, נדמה, כי חית היער החבויה במעמקי נפשם עזבה את כלאה ופרצה החוצה. ובאמת אין זאת אלא קול עקת־לבם…

את עקת־הלב אֵם אנקת־הפראים, מקור הזרם הנפשי הזה רואים רק מתי מספר, קרובי הדם, ויודעים ומבחינים; הרבים שאין דעתם פנויה ונתונה להבחנת ההופעות ולהערכתן, באזניהם רק המְיַת ורעש תוצאותיו. והן הן המסמאות תמיד את העינים. ולשם זה, כדי לסמא את העינים, אמנם בחרה לה עזות־הפנים על מערומיה, על רגליה השעירות. מצד זה עזות־הפנים שונה מן הצביעות. מדה אחרונה זו דוקא שקטה, נוחה, מתוקה, מצניעה־לכת. הצביעות אינה מתמרמרת לעולם. היא מלטפת, ענותָנית ובמקצת נכאת־רוח. דרכה לא להקים שאון. לרדוף שלום. היא כאילו משתתפת, כואבת מכאוב כל בריה. על פי התגלותה השטחית היא, אפוא, מוסרית בהחלט. מה שעושה את הצביעות לאחת המדות המגונות והשפלות ביותר והוא חוסר המקור. גם היא פרי התוצאות. לעיניה המורמות אין שמים מעל לראש. תולדות הצביעות הן, אפוא, בהכרח לרעה. ענות־תהלוכותיה, מתקה מביאים תמיד לידי חרחור־ריב, סכסוכים, יד איש ברעהו. וכאן היא מושיטה שוב זרועה לעזות־הפנים. כמוה גם היא אינה מטהרת את האויר אלא מכבידה את ענני החשדים בחברה. אינה מתקנת כל מעֻוָת. היא עוכרת גם את המים הטהורים.

עוד קו משותף אחד לשתי המדות האלה – מורך־הלב. חוסר המקור עושה בהכרח את נושאיהן, את הצבוע ועַז־הפנים, למוגי־לב. כשאין יסוד לבנין הוא נרעד לכל רוח קלה. וכשם שהצביעות, למרות נוחיותה ולטיפותיה, שרויה בפחד תמיד, כן עזות הפנים, למרות צחצוח החרבות וקול האבירים שלה, מחכה בחרדה למהלומה אשר תנחת על ראשה. כי את האחרים הם יכולים לרמות. את עצמם – לא. ההונאה העצמית היא במדה ידועה אמת. ואפשר אין אמת אחרת מלבדה. אבל עַז־הפנים והצבוע יודעים יפה את נפשם. את עצמם אינם מרמים לעולם. ולכן הם שרויים בפחד־תמיד פן יוָדע הדבר גם לזולתם. עזות־הפנים תהא אפוא, זהירה מאד. תתנפל – אפס תברור תחלה את העצם, את המקום, את השעה. על פי רוב תהא האבן הנתלית בצוואר הטובע. תעשה בחשבון מעשיה, למרות פזיזותה ופזור־רוחה המדומה. תהא בטוחה שההכנסה תעלה על ההוצאה. תספק את מאוויי האינסטינקטים הגסים של החנונים. תגרה את מח הפיליסטרים ותעלה במטעמיה את הריר בין שפתותיהם, ותמצא חן בעיני האנשים הרשעים המצפים בחשאי והמקדמים בגיל פני כל ירידה מוסרית בחברה.

מהי הסבה, כי הצביעות ועזות־הפנים, שתי מדות כה רחוקות על־פי אפני התגלותן, הן כה קרובות בעצם הרכבתן בתוצאותיהן ובכחות המניעים אשר בקרבן? היא פשוטה מאד. שתיהן פרי עוז־רוח שהתפלג ונעשה פלסתר. כי שונים, אם חושבים את הנפש־הלוחמת למהוקצעת, הרמונית ושלימה. הנפש הלוחמת היא רבת־זויות כגלגלת הגאון רבת־הבליטות. זאת היא הרכבה ומזינה משני יסודות, חרדת הזיוף וטוהר־הלב. הראשון נתן את ההתמרמרות, את עוז הקרב, את לשון הבוקֵר הפשוטה, השולחת אמרותיה כמדקרות חרב. השני נתן את הענוה, את העדר הפניות, את חוסר גבהות־האדם, את המעשים פרי האהבה הגדולה. הנבואה העברית, זו שדברה בסגנון “כי זנתה אמכם” (עזי הפנים נשענים תמיד בפסוקים אלה!) ואשר שמעה באזנים קשובות אנקת האסיר, היתה כנקודת מוצא לכל הבנין הנפשי הזה ושלחה יונקותיה בכל דור ודור, עד שהיא מתגלה בלי הרף בצורות ובצרופים שונים. אך סמן־מובהק מלוה אותה בדרכה כל הימים: היא רחוקה משכר וקרובה להפסד. בה אין ממהרים להאמין. החנונים המוחאים כף לכל מלה גסה וחצופה, אוטמים אזניהם משמוע את דבריה הקשים. הם עוינים אותה. הם חושבים, והצדק אתם, כי חרון־אף זה מכוון נגדם. אין נביא לפיליסטרים.

שני קוים אלה: מלחמת האמת, המרד בזיוף והענוה, טוהר־הלב, כשהם נעשים פלסתר ומתפלגים ליסודותיהם, הראשון יוליד את עזות־הפנים והשני את הצביעות המתחסדת. אחיות הן, אפוא, שתי מדות אלו, כי עור אחד להן. עז־הפנים אוחז את העינים בדברו בלב נרתח ובעטותו קנאת אמת. כשם שהצבוע גונב את הלבבות בכופפו כאגמון ראשו ובמלאו פיו חלקות. כי לא הדבור העקר, אלא הפה האומרו. ולא הפה, אלא האזנים הקולטות את אמרי הפה. אם חטא הבולשביזמוס בארצו, חטאו הוא, כי המון אזנים רעות שמעו לו. ואם זכה מחוץ לגבולות ממשלתו, הזכות היא, שאנטול פרַנס, ג’ורז' סוֹרֶל, הרדֶן, בַּרביס, ברנארד שוֹ ענו לקולו. האנשים רואים אש אדומה המכסה את שמי האופק ואינם יודעים להבחין וחושבים ששמש־צדקה עולה לפניהם. אך יתקרבו ויראו את האנשים המתחממים לאורה ויבינו, כי רק מדורת קוצים וגללים מסריחים לפניהם.

עזות־הפנים הנה הופעה מסוכנת מאד בחברה. היא גם אות הזמן. כדֶבֶר – היא פרי הזוהמה והירידה המוסרית. כשפסו עזי־הרוח או כשנאלמו דום מרוב יאוש ומכאובים – היא הקופצת בראש ועוברת לפני התיבה. ועוד דבר. היא משתיקה בזיופה את קול הבקורת ורגשות ההתמרמרות הכנים, המחַטאים את החברה והמטהרים אוירה. המלחמה נגדה, בלי רחמים, היא העבודה ההכרחית הראשונה, המפנה דרך לבקורת וההתמרמרות הישרות והפוריות. כדי שהן לא תשתקנה, צריך לבלום תחלה את פי עזות־הפנים. המלאכה, אני מודה, מאוסה למדי. אבל היא אינה קשה ביותר. כבר הראיתי למעלה, כי אין גבורתה מופלגת. צריך אפוא, לאחזה בקרניה ולקרא עליה מה שקרא פעם וולטֶר על צביעות הכהונה הקתולית אכולת הרקבון:

– רמסו ברגלכם את השרץ!

!‎ ‎Ecrasez l’infame ‏ ‏ ‏

גוסטאב מיארינק הוא בלי ספק סופר בעל שאיפות מוסריות ואסתיטיות גדולות ומיוחדות במינן. אפיו ורעד־נפשו טפוסיים הם לתקופה שאנו עומדים בה. אותו היאוש מן השכל האנושי הישר, מן ההגיון של סבה ומסובב, אותה ההכרה הברורה, שכבושיה הממשיים של התרבות האנושית אינם פותרים את חידות חיינו ואינם מקרבים אותנו אל האמת, ועם זה אמונה שלמה וסמויה בכחות שהם למעלה מן הטבע ובטחון, שרק הם יכולים לפתור את החידה במלואה ולהשרות עלינו את מנוחת הנפש המקווה ונוסף על אלה זו האנדרלמוסיה המשונה של אמונות ודעות, זה השגיון שבהגיון, פכחות פנאטסטית, ערבוביה מסודרת ובנויה על פי תכנית מראש ועקמומיות עקשנית לראות את ההופעות לא על פני השטח אלא מן הצד, בתוך כדי תנועתן הרַבְצַלְעָנִית – כל המדות האלו הן התוססות בתוך נשמתו של מיארינק ומקימות לפני עיניו חזיוני־בלהות והזיות, שלאט־לאט הם נהפכים לסמלים ולרמיזות ובעזרתם הוא מקוה להסיר את צעיף מַאיָיה מעל פני כל היקום כלו…

“הגולם” של מיארינק מטפל גם הוא בשאלות ובפתרונים הללו. בשעה שההגיון הבריא מתחיל מפקפק בזכות קיומו, צפים ועולים בהכרה אדי ימי הבינים, ספוני הסודות, ומערפלים את קמטי מחנו. שרידי והדי ימי הבינים הם המתוארים גם ברומאן זה. נמצאים אנו בעיר פראג, בגיטו היהודי. והאישיות המרכזית, פרנאט, אישיות בדויה, אשר נתן רגליו בסד, שה“גולם” הידוע העמיד לו. הסביבה היא, אפוא, מלאה מסתורין, מין תמצית של רזי ימי הבינים וענני כבודם.

הספור כשהוא לעצמו מסובך מאד. זהו חלום; חלום ממש. ואין אדם אחראי על הרהורי לילה. אם אחד התיירים, הבא לראות את פראג העתיקה, נרדם במלונו ושנתו מטורפת עליו, ועל שולחנו מונח עוד פתוח “מורה הדרך”, ודאי שמשונים מאד יהיו חלומותיו. והנה תייר זה רואה את עצמו כבוש בעורו של אדם ששמו אתנסיוס פרנאט. גם על זה אין להתפלא. נוסע זה כשיצא מבית־מסגד שם על ראשו כובע של אדם אחר. ואחר זה פרנאט שמו; ושם זה רשום באותיות בולטות בשולי המגבעת. לעת עתה עומדות רגלינו הכן על אדמת הריאליות.

אך חגרו מתניכם, אנו נכנסים בעבי הסבך. פרנאט זה הוא אדם משונה מאד. כדי לרפאותו ממחלת אהבה חזקה הכריחוהו הרופאים למחות מעל לבו את כל מה שעבר עליו. עתה יושב בסימטאות הגיטו, עושה מלאכת מחשבת בשן וחורת קמיעות. באחד הימים בא אליו בן־אדם ומשאיר בידו מגלה עתיקה לתקן אחת מאותיות הזהב שבה. מסֵפר זה נגלה לפרנאט סוד העבור וכמה מעקרי הקבלה. הוא מספר דבר זה לרעיו האמנים. אומרים, אדם זה, שמסר בידו את המגלה, פניו כפני הגולם, המופיע בגיטו אחת לל"ג שנה. הערפל הולך ועבה. פחד וזועה.

מול ביתו של פרנאט יושב רוכל וואסרטרום, שסוע־שפתים, עשיר־הרחוב, סמל הכעור, התרמית, הבוז והנווּל. רוכל זה צד לב נשים בגיטו. בנים ובנות יוצאי חלציו, אשר שמו אינו נקרא עליהם, מתגוללים באשפתות. הנה רוזינה, ריבה צהובה, פרועת שער, לבושה סחבות, סמל התאוה הקודחת וחמדת שאר האשה בחלאתה. הנה הסטודנט לרפואה שארוזיק, חולה שחפת, הוזה, שונא שנאת מות את אביו וואסרטרום ונלחם אתו באכזריות חמה בכלי־זינו של הרוכל עצמו: הערמומיות. בתוך קהל חדלי־אישים אלה, חולי רוח ומטורפים בדעת, מתפתלים ארחי־פרחי, ריבות בתי־זמרה מן המין הידוע, פרוצות, רמאים מחזרים על פתחים וכו'. רק אישיות אחת מתנוססת מעל לאשפה זאת. שמעיה־הלל, מזכיר העדה. שמעיה־הלל יודע סוד חיי אמת. תורתו העניקה לו סם חיים זה. מרפא הוא לכל דך ומעונה. הרוכל ומזכיר העדה הם שני הפכים. ובת יש לשמעיה־הלל ומרים שמה. גם היא יודעת את סוד החיים. היא מאמינה באותות ומופתים. זוהר לה ויופי ועדנה לה. רוזינה ומרים – דבר והפכו.

ובתוך סימטאות אפלות אלה, בתוך סדרי חיים משונים, ספוגי אבק וטחב דורות, משרך דרכו פרנאט האמן וסוד העבור בלבו. רעיונותיו הרופפים מתנדפים ועיניו קמות בחוריהן. ולאט־לאט מתגנבת הכרה עמומה ומטושטשת אל תוך לבו, כי פה בין מבואות אלה רועדת לה בחשאי איזו אמת עילאית, שאין לה דבר עם רעש החיים הממשיים, הסוערים מסביב, שם על הגשרים וברחובות הקריה. מה שלמעלה מן הטבע נתון בתוך מסגרת מנוולת זו, וכחו גדול בכל־זאת מכחם של חיי־היופי הרועשים ההם. ולשוא באים החיים ההם ומתדפקים על דלתי לבו. גם אהובתו חמדת נפשו, אנגילינה הרוזנת, לא תוציאהו מן ערפלי הגיטו. יש לו נר, מתנת ידו של שמעיה־הלל, אשר יאיר לו מחשכים אלה. הוא יתענה בסבלותיו וביסוריו. הרוכל וואסרטרום יטיל עליו אשמת רוצח. פרנאט ישב בבית־האסורים וכפשע יהיה בינו ובין המות. אבל מדרכו לא יסור. ובאחד הלילות, בליל הולדת הנוצרי, יפאר את האשוח ויעלה נרותיו. ופתאום מעלים נרות אלה דליקה בבית. הגיטו בוער כולו באש. פרנאט נופל מעל הגג. ובנפילתו רואה הוא את שמעיה־הלל ומרים, אשר לא מצאם מיום שעזב את בית־כלאו.

ופרנאט עולה בסערה מעלה מעלה. –

הנוסע מתעורר משנתו והנה חלום. הוא יוצא אחרי־כן לחקור אחרי פרטי חלומו, והנה הם קרובים אל האמת ברב או במעט.

זהו תכנו של הרומן כמו שנקלט במחי. אפשר ששגיתי בטבעת אחת או שתים שבשלשלת המאורעות; כי הדברים סבוכים ומשונים מאד. אבל לא זהו העקר. העקר הוא התמונה הכללית היוצאת לנו. ומתמונה זו מבצבצת ועולה התאמצות לחתור מחתרת מתחת לממשלת המציאות. פה מדברים חושים שאינם מתרשמים מן העולם הקיים והממשי, ודומה כאילו הם מגרים את עצמם. מאירינק מצא בסגנונו העדין בטוי להרגשת אויריות אלו. אנו מוחלים לו במחילה גמורה את עם־הארץ שבו בשעה שהוא נוגע בענינים של הדת והמוסר היהודי. יש בספר זה תמונות וקטעים ספוגים עדנה ורוך. ובכל זאת, כן ובכל זאת, איזה צל של מלאכותיות מאפיל על חמש מאות עמודים אלה. אין בו הכח הטבעי להעלות את הבלתי־מובן למדרגת מובן מאליו. אין בו התמימות הגדולה וההשתכחות הרבה, הנושאות את דָכְיֵי הנפש והיורדות עד ערפלי תהומותיה.

מאירינק הוא ארדיכל, והוא בונה עולמות תהו מדעת ומרצון. למרות השאיפה להוריד את ממשלת הגוף והחומר מגדולתה, הבולטת כאן, הרי ספר זה ממשי וחמרי מאד מאד. כשאדם שם כובע זר על ראשו נעשה גם הבלתי אפשרי אפשרי; כי החומר הנה הוא, נקודת המוצא ישנה. ומה שמלהיב את מחנו הרי היא דוקא אותה הערפליות, שגם כובע זר לא קדם לה.

מאירינק אף־על־פי שהוא משתדל לחטט בפסיכולוגיה נקיה, עדיין הוא עושה זאת על־פי הרצפט המקובל: פסיכולוגיה היוצאת מן הפיזיולוגיה. היפוליט תין ודאי היה קורא ספרו זה בעונג. במקום אחד ב“גולם” אומר מאירינק: “דאס איבערמענשליכע איסט דאך דאס רייצפאללסטע”. ה“דאך” הזה קלקל את הכל.

* * *

ליל הרוחות.

חלומות, צללי בלהות, אשפים – את אלה הכרנו גם ב“גולם”. ובכל זאת אחרים הם ב“ליל הרוחות”; המצע הפסיכולוגי אחר הוא. אם העבר של הגיטו עם רפשו ודלות־עמו מושפע הוא מאורו של שמעיה־הלל וספוג זוהר נפשו של זה, הנה עברו של פרור החראדז’ין, מקום מושבם של אצילי העם עם יחס המשפחות שבו אינו אלא מאורת דובים שכולים, אשר מלתעותיהם קהו והרקבון פוררן עד השורש. פרנאט שכח את כל הקורות אותו והוא מבקש לו דרך חדשה אל מבואות הגיטו. פה בחראדז’ין אין אדם מבקש מאומה, רק יד איש ברעהו. אנשים אלה אטומי אזנים הם ואין ביכלתם לתפוס את המתרחש ובא.

סער ממוטט מוסדות אירופה. מלחמת עמים. שנות הרעם, מחסור, רעב. ההמונות מתקוממים כי הותרה הרצועה והם עצמם בידם להכריע את כף גורלם. ובצדם – יושבי היכלי תפארת, החיים על תמונות אבותיהם, שהיו מושלים באכזריות חמה, והם ממשיכים את סדרי חייהם המלאים מחשכים, חסרי תוך ואמת ואלהים – ואין דבר. הרוזנת צאיראדקה הזקנה והבלה מוסיפה לחיות על “מה שהיה”. אותו “מה שהיה”, שעבר ולא ישוב עוד לעולם. על חזה מעיק רגש פחד ונוחם: ידיה מגואלות בדם רצח נורא וערפילי. פשעים וזוהמה הטילו אפלה רבה בין קמטי מחה הרופף. ובכל זאת היא המשפיעה מרוחה על כל החברה הזאת. צאיראדקה אינה אשה רעה בעצם, ולא עוד אלא אף לב ער נתון בחזה. אבל מה יועילו לה אלה בתוך משכנות אלה, בין צללי תמונות האבות שבהם היא מתלוננת? הרוכל שסוע־השפה שבגיטו סוף־סוף עינו הבהירה של שמעיה־הלל תחזירו למוטב. נחוץ רק, ששני אלה יפגשו יחד ולרשעה לא תהא תקומה. צאיראדקה אין לה במי להפגש. לכל היותר יתעוררו בה פצעי פשעיה הנואשים וירגיזו את רוחה.

ויום השילומים יבוא, בהכרח יבוא. לא אמת חדשה ולא נתיב־חיים חדש יביא אתו. רק את מה שנחרב מכבר הימים יחריב ואת מה שעתיד להבנות לא יבנה. הוא גם לא ישחרר את האדם ולא יכשירו לקראת בוא העתיד. כי אנשים אלה, הבאים להפוך לעיי שממה את החראדז’ין והיכליו, אינם משתנים כלום מיושבי הארמונות האלה עצמם. לא שקט רוחו של שמעיה־הלל, אמונתו הרבה במוסרו הבהיר, פרי נקיון־נפש וטוהר מחשבות (הה, הליריזם המהפכני! גם הוא לא ישנה מאומה), ואף לא תמימותה היפה של מרים בתו הבוטחת בנפלאות הבורא וברחמי־שמים, לא אלה הם כלי־זינם. חברה זו, אשר עליה הם מסתערים, יסודתה בדם ואכזריות, ובדם ובאכזריות הם באים להרסה. רכבים אלה, מוז’יק רוסי זה, הקורא כתבי קרופוטקין ואשר ידו כבר שלוחה בצואר רעהו, אותם משרתי הבית, המתקוממים לקראת יד השלטון המעיקה אותם עד דכא, – כל אלה רק אהבת הבצע, החפץ למגר אחרים ארצה, שאיפת הנקם הם המדברים מתוך גרונם. ואהבת־בצע וחפץ־שלטון הלוא אלה היו גם משענת אדוניהם. המלחמה אינה מלחמת האור עם החשך. זאת היא מלחמה כל כחות. וכחו הגס של מי יגבר, ידו תהיה על העליונה. אל נתפלא, אפוא, אם מנהלם הרוחני של ההמונות המורדים האלה הוא אוטוקר, אוטוקר זה, היושב בבית השוער של אחד המגדלים העתיקים, ששמש בית־כלא ושהכלואים בו היו גועים מרעב. אוטוקר זה אמנם בין דלת העם הוא יושב, אבל הוא המנגן לפני הרוזנת צאיראדקה, כדי לגרש מלפניה את רוחה הרעה, ומוצאו – סוד כמוס. נדמה, שהוא מיוצאי־חלציהם של בית־צאיראדקה. העוזרת על ידו היא פליקסינה, בת אחותה של הרוזנת, והוא אוהבה אהבת נפש. כל המרד נעשה כמעט על־פי רצונה, על־פי תכניתה. רז נודע לה מפי אחד הטאטארים, איך להטיל את שלטונה על האחרים. ובכח הטמא הזה היא מסיתה ומפתה אחרים לעשות רצונה.

רק אדם אחד מרגיש בכל הנעשה – זה רופא המלך פלוגבייל. צל בלהות, מאניאק, מוכה ירח, צרקאלדה, שהוא היוצא ובא בשעת כל ההתקוממות ההמונית הזאת, ושמעורו יעשה ההמון המורד תוף הקורא לנקם ולרצח. צרקאלדה זה מתגנב אל לב הרופא ומביא אותו לידי מהפכה פנימית. הוא מכיר עתה ויודע את רקבון דעותיו אשר עליהן נשען כל הימים. הוא מנסה לחזור אחורנית, לתקן את המעוות. בדעתו לשוב אל ליזינקה, זונה זקנה, מכשפה, בעלת ביתו של צרקאלדה, שבימי נעוריה, בימי פריחתה ויפיה, צדה את לב הרופא. סוף־סוף בליזינקה זו עדיין מהבהב אור אמת. היא שנשארה נאמנה לאהבתה לו גם בחלאתה. ובשעה ששאר חבריו עוזבים אותו לנפשו ביום סכנה, היא המצליתו בחרף נפש. והשיבה אל ליזינקה אינה גמילות־חסדים לבד. זו היא שיבה אל עצמו; נסיון לשבר את מסגרות המקובל המזויף, ולהתקרב אל האמת. נסיון זה אינו עולה לו במלואו. בדרכו אל השחרור הפנימי הוא פוגש את המסע, שבקרונותיו יושבים אנשי־צבא הממהרים להשקיט את סער ההמונות. בחזקת היד ומתוך שפך דמים רבים. תחת גלגלי מסע זה מוצא הרופא את קבורתו.

הסער ישך. לוציפר יגיל מתוך תרועת נצחון. האלהים לא ירדו לרדות בארץ. מעולם לא היו פה ולעולם לא יבראו פה.

* * *

ודאי שיש סמיכות־הפרשיות בין הספר הראשון ובין הספר השני. אותה הכמיה ל“מזרח” העתיד להביא גאולה לאנושיות השרויה בצער יש בה מרוח הזמן. גם גיטה, מטעמים אחרים ומתוך נטיות אחרות, ברח אל המזרח, אל הודו, לפני וואטירלואו ואחר ווטירלואו. גם עתה, בשעה שהמערב הראה את כל אפסותו, את כל אנכיותו הגסה והאכזריה, אין פלא, שהאנשים אשר לב־האדם עוד לא הפך אבן בקרבם, מבקשים להם משען ומוצא.

ובאין מוצא אחר הם פונים אל המזרח ומצפים אל הגאולה שתבוא משם.

התבוא?

מדוע מתיאש האדם? ובאמרי אדם כונתי: הטוב, בעל שאר־רוח, המסוגל להסחף עם זרמה של משאת־נפש ולעבדה. כי בזה יודו הכל, היאוש הגדול, ככל רגש עמוק, המחריד את האישיות ביסודותיה הכי חזקים והכי טבעיים, אינו בן ההרגשה הפעוטה והנקלה. ובכן, מדוע מתיאש האדם? האם בשביל שעשה בדיוק הנדסי את חשבון הבאות ונקבעה בו ההוכחה הברורה, כי את אשר חשב עד היום לאפשרי, להכרחי, לדבר המובן מאליו, אין לו כל יסוד, הוא מן הנמנע, חלום־שוא? כך, על־כל־פנים, רגילים לבאר את סבת מצב־נפש זה. אך לוּ היתה הוכחה זו בלבדה הגורם לו, ודאי שקל היה לנצחו ולהתגבר עליו. כי סתירתו נתונה בתוכו כתולעת בלב התפוח. היאוש יהיה לפי־זה פרי המכשול, בת המשנה והטעות; הלוא הוא עצמו אומר: עד היום חשבתי כך וכך והאמנתי, אלא עכשיו נוכחתי, שעלי לחשוב אחרת ונואשתי. ואם כן הוא, נצא ונמשיך, נמשיך בהכרח, את השלשלת ההגיונית. אם היאוש הוא פרי ההשתנות, אין זה מן הנמנע וכמעט ברור הוא, שההשתנות תהא חלה גם בו עצמו. וכשם שכבתה גחלת האמונה כן ימס קפאון היאוש. יש, אפוא, בתוך מהותו יסוד, העושה אותו מלכתחילה לאל ולחסר יסוד.

ובכל זאת בהופיע היאוש באדם או בחברה, כהופעה מוחלטת, שאין לה לא פנים ולא אחור – הוא בא. מחלטת בהרבה מן האמונה. כי מדה אחרונה זו מוסיפה על הקרן הרוחנית והמפשטת שלה את ההתאמצות החמרית והחיונית. אין אמונה, אשר תקומתה תהא מהותה בלבד. היא פועלת. היא לא רק שואפת, אינה רק מצב נפש, אלא עושה, מתגשמת. פעולה זו מקטינה בלי הרף את הצורך באמונה בתקפה הראשון. אין הסוציאליות של היום, שהיתה לזרם חיים שוטף, זקוקה לאמונה סתמית של חוזי עתידות בדורות קדומים. אותו החלק אשר עזב את תחומי משאת הנפש ועבר אל תוך זרמת חיי יום יום משתחרר מן הצורך באמונה. ויתר־על־כן. הוא עצמו נהפך לכח מעודד ולמקור משפיע. אפס היאוש אינו נשען על דבר; הוא נושא את עצמו. זהו היצור המסתורי, אשר זנבו נעוץ בראשו והוא ניזון ומתחדש מתוכו. כי היאוש אינו יכול להתמזג בחיים ובבטוייהם הוא ההעדר, הוא עומד מחוץ להם, מעל או מתחת להם. רק הויתו היא מקור חיוניותו. הוא, כאלו מתוך שהוא ישנו, מתחזק ומרבה כחותיו. זו ועוד אחרת. דוקא האמונה, היא מדה הנמצאת כמעט תמיד תחת שלטון ההשתנות. קנאיה הגדולים הם אנשים העוברים ממחנה למחנה. כי האמונה אינה מקיפה הכל. היא יכולה להיות חלקית ומוגבלה. הנפש נותנת אמון בדבר אחד, כופרת בו ועוברת באותה ההתמכרות גופא אל דבר אחר. והכפירה אינה יאוש. הכפירה היא לעתים קרובות רגע חלופי־הנושאים של האמונה בלב אדם המסוגל ושדרכו להאמין. אך היאוש הוא הכל. כי אין דבר אשר אורו הקופא לא ישתפך עליו, כי אי אפשר שימצא דבר־מה מחוץ לאפס המחלט.

ישנה עוד דעה אחת המבארת את סבת היאוש: חוסר תקוה. שני המושגים האלה תקוה ויאוש, נתונים בפי האנשים תמיד אחד על יד רעהו. ואם ברצוני להגדיר לעצמי את המושג תקוה, ובניגוד לו להגיע אל הגדרת היאוש, אמצא כדבר הזה: התקוה היא הוֹוֶה קטן מאד החי וניזון על חשבון אפשרויותיו הגדולות של העתיד. היאוש יהיה, אפוא, מצב נפש המתלבט בקטנות והוא חסר את הבטחון באפשריות הגדולות של העתיד. אמנם באור זה אינו שונה מן הקודם לו בהרבה. שניהם תולים את סבת היאוש בעתיד. ההפרש הנהו רק בהטעמה ובנקודת המוצא. בה בשעה, שהבאור הראשון תומך דבריו על ההוכחה ועל שקול הדעת, הנובעים מתוך התנאים האוביקטיביים והנולדים עם השתנות התנאים לרוע, ובהכרח אינו יכול למחוק את העתיד, כי עצם חוק ההשתנות של התנאים קיים הוא – בא השני ומעמיד את הסבה על ההרגשה הסמויה ועל הלקוי הנפשי: נסתמאה עין התקוה ונטלה ממנה הסגולה להסתכל בשמי התכלת הרחוקים. וודאי שהגדרה שניה זו מתקרבת אל האמת. האדם אשר אמר נואש בשמיו, לו, לא ינצנץ זיו השחר לעולם. לא רק עטוף עלטה יהיה אפקו, אלא קרוב מאד לעיניו הורד המסך השחור. אבל האם אפלה זו הנה סבת היאוש? הדעת נותנת שהיא רק פריה, אחד מסעיפיה, קו־לוָי הכרחי, סימנה המובהק. ורק זה ולא יותר. אבל ההסבה עצמה אינה כאן. אותה נהיה מוכרחים לחפש במקום אחר.

היא, האמתית, המוליכה את האדם עד פתחי שאול באביב ימיו, אם נסתכל בה בעינים בוחנות, נמצא שאיננה תלויה בעתיד (וכאן השגיאה בשתי ההערכות הקודמות), אלא נובעת בעיקר מן העבר. אך מפני זה עצמו, דוקא ההכרה בצדקת ההופעות היא המביאה את ההרגשה הסמויה והמרעלה, כי אבד הכל, כי הכרת המשנה אינה לעולם אֵם־היאוש. ממש ההפך. כל משגה תקונו בצדו. וההכרה בו תגרור אחריה את המשבר הנפשי, שהוא תמיד אבן הפנה למגדלי מרץ ואמונה חדשים ורמים…

בספרות העברית יש מאורע רב ענין המעיד ומבליט עדותו על דברי אלה. כונתי, ליל הפרעות באודיסה בשנות השמונים, שבו כותב לילנבלום בפנקסו את קריאתו המרה: “את אשר בניתי אני הורס” וכו'. האם לא נוכח אדם ישר־דרך ושבע־עמל זה, כי כל אשר הרה והגה עד עכשיו היה רק רעות־רוח? האם לא הוברר לו, ולפתע פתאום, כי כל דרכיו, תקוותיו ומלחמותיו – הם משגה גדול אחד? ובכל זאת לְמה הביאתו הכרתו זו? אל היאוש? לאו דוקא. הלא באותו לילה גופו הוקמה אמונתו החדשה, על חרבות הישנה. היו רק חלופי־נושאים. הקו, אם אשתמש בלשונו של אחד־העם, לא נשבר. הוא נכפף, סמן זוית ישרה ונמתח הלאה לפניו מול אפקים חדשים. בא משבר נפשי. והוא אינו ההעדר. הוא המשך בשנוי הנטיה. ולא רק בעצם רע, אלא הוא מאורע־גואל. מראה לאדם את נתיבתו, מאיר עיניו. כי אין אדם מתיאש אם נודע לו פתאום, כי כל אשר ראה עד עכשו לא נכוחה ראה. אדרבה, הכרה זו משמחת, מעודדת, כי בה כרוך התוקף להגיד לעצמו: מה שיבוא מכאן והלאה יהיה נכון כנכון היום.

היאוש שאינו קו־הזוהר הנכפף בזוית ישרה להמשיך את דרכו בנטיה חדשה, אלא כבוי האור במקורו, אך סבה אחת לו – הַהִתְעַלְלוּת. הוא בא, בהתגנב בלב האדם החשד כי רמו אותו, כי מרמים אותו, כי מתעללים בו. לא ששגה או שאחרים שגו. אדם סולח שגיאות זולתו ושגיאותיו הוא יש שהן גם חביבות עליו. אפס אין אדם סולח לא לעצמו ולא לזולתו אם השגו אותו בכונה מראש, אם מתחַוֵר לו לפתע־פתאום, כי תמימותו, אמונתו, התמכרותו – אלה הדברים שהם כל עצמיותו, כל מאדו, פנת־קדשו, היו למשחק בידי שרלטנים גונבי־לבבות, השוחקים למשבתיו. את זה לא יסלח האדם לעצמו לעולם. זהו המסך השחור היורד קרוב מאד אל העינים ומאפילן. כי יתוש מפח־הנפש ילָוה תמיד ובכל מקום. ולא שהעתיד איננו. הוא, בודאי שאיננו. אך, יותר מזה, העבר, זה העבר שהוא חביב, מלא יפעה גם עכשיו, אף הוא איננו. את האמת אפשר לחשוף בתנאי, שתהא אפשרות, אמונה, שהיא ישנה במציאות. אז מחפשים אותה בכל הדרכים, עד שנפגשים בה פנים אל פנים. אבל המיואש אין לו לחפש מאומה. האמת שלו אומרת: "בעצם שטף המאורעות נתון ההגה בספינת החיים שלנו ביד־הרמאי החרוצה. עם אמת זו בלב – אבד הכל. הלוא כה שר המשורר:

את רעל הפתנים של היאוש פרי ההתעללות בכל טהרתו, כשהנפש נצרחת בעלבון הכי מכאיב, הכי המשפיל ומדכא – עלבון ההונאה, מזג לנו אלפרד־די־מיסֶה כוס מלאה. הוא אהב את ג’ורז’־זַאנד באותה האהבה הגדושה, הסוערת, הלומת־הלב של המשוררת בתקופה הרומאנטית בצרפת. ופעם עמד כל הלילה תחת שמי איטליה הרועפים טל וחכה לבואה. וכשהגיעה אליו, עם עלות השחר, מאדם אחר ומלב אחר, ואש־חטאה עודנה פורחת ומתלקחת בעיניה, ופרשה לקראתו את זרועותיה כדרכה תמיד זה שנים מספר – נתחלחלה ונתמוטטה נפש הפיטן הכואבת והאומללה, כי השקר הגלוי והתרמית הבזויה נצבה לפניו. אז בא היאוש הקר, המחלט, אשר לא ידע גבול ונחומים אל תוכו, והדו עכר את כל שיריו עד יום קצו הנמהר. שירי־יאוש נשגבים מאלה לא קראתי מעולם.

והמיה אחת חשאית נוקבת בהם בלי הרף. לא על האשה שחדלה לאהוב. זה אפשר לסלוח. אפשר לחיות על זכר העבר, שהיה ואיננו ושבכל זאת הוא הווה ויהיה. לא על האבדה שאבדה. זה אפשר לשכח. אך בו התעללו. אותו רמו. ואבדה הבטחה, שגם אז, כל הימים, בשעה שהוא נתן מחלבו ומדמו לאהבה הזאת, כי גם אז היה משחק בידי אשה, שכחשה לו בלי הרף, אשר עמדה על נפשו התמימה במרמה, בנכלי־שוא. התעללה בו. זה המה בתוך יצירותיו כשירת הברבור עם ודאי המות אשר בלב, זה מוסר לנו גם היום הרגשת־יאוש גראנדיוזית, כי אתה מכיר ברגע הראשון, כי נתקלת ביסוד ולפניך לא רגש־חלקי מעורב, אלא המקור, המקור עצמו של אחת מהרגשות אנוש המעולפת מסתרי האפס.

את התגלותו של מצב־הנפש הזה, לא אצל היחיד, היוצא מן הכלל, שהתרשמותו מעודנת, מיוחדת ועצמית, אלא אצל הכלל עם נפשו הפשוטה וההמונית הראתה לנו המהפכה האומללה ברוסיה בשנת 1905. מה קרה אז? כמעט כל כותבי ומעריכי הימים ההם באים לכלל דעה אחת, כי סבת היאוש אשר תקף את הרבים, עד כדי אבוד עצמם לדעת ובהמון, לא היתה אי־הצלחתה של המהפכה. אדרבה, כנסיון ראשון, לא פלל איש, ששביתת המליונים תופיע כיום שבת חוגג, מלא מרגוע נשגב. הסבה האמתית, למחרת הנסיון שלא הצליח, היתה ההתעללות הפאטאלית ברגשות האדם. מכיון שנודע, כי בתוך לב המהפכה, במרכזה, בין האנשים אשר נתנו את פקודת הקרב, ישבו זה שנים רבות באי־כח, שליחי, מרגלי החרש של האויב, והם הם שהיו המכוננים צעדי רבוא רבואות האנשים התמימים והישרים לקראת חרף נפש, אל תוך הרחובות ההומים, למען שימם מטרה לכדורי להקות פראי אדם, כשחדרה ההכרה שעל יד הגה המאורעות ישבה התרמית, הבגד והמעל – אז כתוצאה הכרחית בא אחריה היאוש, הקר והמחלט היוצא בשני דרכים: באחת – אל ההפקרות המוסדית וממנה אל ההעדר. אל ההעדר, אל השאול.

* * *

נבחן יפה את כל העובר עלינו, נראה את ההתעללות הממושכה שהיתה מנת חלקנו זה ארבע שנים, באכזריות, במשחק למשבתנו, באין מוצא – ונבין מהיכן נובע מצב־רוח זה כיום בתוכנו. ואם יש צורך לעמוד בפרץ, אחת היא האפשרות: לא הגברת התקוות המדומות בעתיד, אלא עקירת אחיזת העינים אשר בעבר, עקירה בלי רחמים עד היסוד. וייבש מקור ההתעללות ואתו סבת היאוש ויהיה גם קץ למחול האקרובטים, אשר לקולם אנו מדדים זה שנים מספר אל האפס, אל התהום.

פֶּתַח־דָּבָר

למעלה מכל ספק הוא: הופעת הבולשביזם ונצחונו על שדה המהפכה המוסקובית לקחו בבת־אחת את כל הלבבות הישרים והעֵרים, אשר בארבע כנפות הארץ. הנה פרצה מתוך אנקת־ההרג החנוקה והממושכה שאגת־האדם הראשונה. רגש החבה למחוללי משטר המועצות עלה מעל להכרה המעמדית. בהתגלות הזאת לא ראו רק את העמל בלבד, הנלחם על שחרורו והמפוצץ כבלי שעבודו רק לעצמו. בה מצאו הבעה אנושית, מקפת וכוללת, שוה לכל נפש־אמת, אשר זוהמת מלחמת הדמים והעמים לא כבתה עוד את זיק האמונה בה.

ועוד דבר. עשרות שנים הורו, חִנכו, הפיצו בקהל בהתאמצות־שֵדים את התורה ספוגת הרעל, כי רצונו ואונו של אדם נתונים כבכבלי ברזל רק במסגרתם של התנאים החומריים, החיצוניים, ומוצא אין. והנה פתאום מתוך מחשכי בית־מדרש זה, בית־המדרש, המובהק של התורה הזאת, קמה תנועה והוציאה מחדש את הרצון האנושי מתוך נרתיקו שהעלה חלודה. במקום התפתחות אוטומטית, זחילת־צב, חריקת הגלגל של הסבה והמסובב ההכרחית והמשעבדת, באה הקפיצה הרצונית, ונפתחו לרוחה כל שערי המעוף, ההתמכרות, חרף־הנפש; במקום צפית אין־אונים לגורל הממשי, לפטַליות ההגיונית בא המפעל, השאיפה, ההתקוממות. עבד־התנאים הנרצע היה לאדון־המעשים, המפקד, המטה והשורר בעתידו. על האדם הוטלה שנית אחריות־הפעלים. וסלול־נתיבות, גאולה – מלים אלה, אשר היו לשחוק וללעג, הורמו לאותות ולמראי־דרך.

בימים ההם היה כרוז הבולשביקים פתק־גאולה, שנפל בהיסח־הדעת לאנושיות הטרפנית, המקיזה דם, דם בלי הרף. וחסד־נעורים זה לא נַשנו מלבנו עד עולם. וגם היום בבֹאי להעביר תחת שבט הבקרת, לפרקים קשה ואכזרי מאד, את מעשי ממשלת־המועצות, תהלוכותיה ותהפוכותיה, אין בלבבי אף משהו מן השמחה־לאיד לירידתה. התנַונותה – מחזה תוגה לי ואת נפשי לא תשעשע. בזה אפשר יבָדלו דברי מן השופכים, שהולכים ונשפכים זה ארבע שנים על ראשי תנועת המועצות ומחולליה. אחד האסונות של התנועה הכבירה הזאת הוא, כי הבקורת בה רבתה בצד שכנגדה וכה מעטה מתוכה. זה ישמש לי גם כתריס מפני מחיאות הכפים מעבר מזה, מתוך מחנה העכבישים. את דברי, אני מקוה, לא ילַוו, עד כמה שלא יהיו מרים “מרים כמות, המות עצמו”. להם שם, לעכבישים, יש חוש־ריח דק מאד. הם יבחינו עד מהרה, כי לא להם אני; כי אני לצריהם.

עוד מלים מספר. דברי הבאים אינם דברי־מחקר. הם מצבי־נפש, כמו שהתעוררו בקרבי וכמו שהתעוררו בקרב רבבות אנשים כמוני, בהתאמץ עם בן עשרות מיליונים להִשמט מתוך עורו ולקפוץ מעל לקומתו. יש בקפיצה זו הרבה מן המגוחך, אפס יש בה, עוד רב מזה, מן האֱיָל ומן היגונים הגדולים.

א. מִמֶּרְחַקִּים

לחץ הכמיהה אל סדרי המועצות יורד על האדם, הנמצא מחוץ להשפעתה הישרה, בכח רב כזה, עד שאינו נִתן להתאר. כן בודאי חכו בימי שבתי צבי בבתי הכנסיות ובגיטות האפלות לביאת הגואל. בכל יום ובכל רגע. האויר כֻלו ספוג צפיה וחרדה. לשוא כל הדבות עם כל השמועות הרעות על השוד ועל המחסור השולט מעבר לתחומים. אין איש נותן ואין איש רוצה לתת אמון בדברים אלה, עד כמה שיהיו נראים כנכונים וכקרובים אל האמת. האדם רואה רק את הרע אשר לפניו, את הרעה הגדולה והמכוערה – את ההוללות הבורגנית, ההוללות הזאת העוברת את גבולי ההשגה האנושית. היא ספציפית, פרי מלחמת־העמים, המצטיינת בעזותה ובסיסמה החצופה וההפקרית: אכול ושתה, כי מחר נמות; ובמלחמתה הגלויה הדרסנית בהמוני העמלים המדוכאים והרעבים לפת לחם. פסק כחו של המעמד הבורגני, הממציא, המסדר, היוצר, פרי ההתאמצות האישית או תוצאת ירושת הדורות… הקו הענוג, המתפנק, המרוכך עם נדיבת־הלב החיצונית ועם הפשטות ההומאנית המלאכותית, שהיה חופף על אדירי ההון, על באי־כחם ועל צאצאי שלשלת היוחסין – נטשטש ואיננו. נחשף הפרצוף האמתי של המעמד. עירום ועריה עם חושיו הטרפניים ועם חלאתו המוסרית. היוצאים בראש והרוכבים בערבות הנם כעת המקולקלים שבהם: מפקיעי־שערים, זַיְפנים, בעלי־מלונות ובתי־זונות, משחקים בקלפים, רודפי־רוח, אפיריסטים, שרלטאנים – הם העוברים לפני תיבת המעמד הבורגני, הם המתוים את הדרך, הם בעלי־הטון ועל פי רצונם והנאתם נחתכים סדרי החיים והממשלה. על הרע המוסרי, השולט תמיד במשטר־הרכוש נוסף, אפוא, הכעור והנווּל. והחלאה שהיתה שקועה על פני קרקעית החברה צפה עם צחנתה למעלה.

אילי־הכסף, אשר מקרוב באו ואשר לא הדר להם, גזלו את כל החיים לעצמם. על פי פקודתם מכינים בתי־החרשת נעלי־יד ורגל בנות מספרים גבוהים (היד הענוגה, האצילית אינה עוד!) לידיהן ורגליהן של נשותיהם הגסות. לכבודם מתנוססים דגלי הצלב האדום מעל לגגות, להגן על ההיכלים המפוארים, אשר באולמיהם יושבים האדונים הנכבדים משחקים בפּוֹקֶר, בבַּנק, מדליקים פפירוסות בשטרי־מלוכה, זוכים ומאבדים כסף וזהב, הון עצום. אתם שוכבות סרוחות שגלותיהם הצעקניות, עם אצבעותיהן הסמוקות המבריקות באש עשרות טבעות וצוחקות באותו הצחוק הפרוע, הפוער את הפה, הגס והמחשיף את עשרות השנים המצופות זהב מתנוצץ. אל תוך בתי־המרזח והמשתה שלהם יורדים מיטב האמנים והמשוררים, ידועי־שם ורבי־כשרון, להנעים להם את שעות הוללותם בנבל ושיר. ומאות השוטרים, הפקידים, התליָנים, שרי הצבא, המרגלים בזהב כפתוריהם, בצלצול כלי זינם – הכל עומד לשרותם, להגן עליהם ולהקל על שכמם את משא־חייהם.

חברה שטופת הוללות וזמה זו מהפכת, אפוא, בעצם הויתה את המושג המעורפל של יסודות הקלקול, אשר משטר־הרכוש הקים נושא בחבו, לעצם מוחשי, שלם, מחלט, תמציתי, כשהוא חסר את התערובת של תרבות, טקט וצביעות, המחפה ומסמאה את העין בשנים כתקונן. כאן תתקומם הנפש ולא הדיאלקטיקה. עכשיו אין צורך בהוכחות וראיות שאובות מתוך מעמקי המדע וההגיון. מגלת הירידה, ההעדר המוסרי והשחתת המדות פרושה בכל נוראותיה, והיד תמששה ועיני כל תנקר. ושני המעמדות, העמל הרעב (כן, הרעב כפשוטו וכמשמעו) והמנצל, שאינו יודע שבעה (גם כן, כפשוטו וכמשמעו) מתיצבים באופן טבעי הכן במערכה איש לקראת רעהו. הנגודים הם כה בולטים וממשיים, עד שהמעמד המתַוך, המטשטש, מעמד המעבד אינו נכר ואינו בא בחשבון; או שהוא נמנה על המועטים ומגביר חילם, או שהוא נבלע בתוך המרובים ובטל.

וממרחקים?

במרחקים שפוך האופק באור גנוז של משואות־המרד, המנפנפות באִשן על כל גבעה רמה והמביאות בחפניהם חיים חדשים וסדרים אחרים. ויהיו אורות אלה אורות־כזב – אין דבר. חוש־הבקרת המנתח – אפס. אין פנאי ואין חפץ להביא בחשבון ולשקול: הטובים החיים הבאים מן ההווים. חיים אחרים! האין זה מספיק? וממילא נתלית העין בשלהבת האדומה של דליקת המהפכה כבאזור־ההצלה האחרון. יש עוז ויש קסם בקול השופר המגיע ממרחקים והקורא לקרב, למרד, להתקוממות. וצאו וראו: הוא קורא רק למרד. והמרד, על פי מהותו, אינו עוד קביעת החדש. זהו עוית־הגועל אשר יעורר ההווה הקים. צוויוֹ – בעיטה בישן. ורגל מי לא תבעט בגל האשפה אשר לפניו? נולדה הכרת־תודה והשתתפות, בלי העמק במחשבות, ללוחמים מעבר ההוא, המעודדים את לב־האדם בעצם הויתם, והלוחשים על אזנו: לא, נהרי חלאה אלה לא אל ימי הנצח ילכו, מקורם ייבש וימיהם ספורים. אז שוכח האדם את הפילוסופיה שלו, את השקפת־עולמו, את דעותיו, את כל הנרכש בנסיון, בשכל וביגיעת־מח. לפניו הופעה פשוטה עד מאד ויחסו לה גם כן פשוט מאד: ובערת הרע מקרבך. ודוקא ההפרזה, הקו הישר, אשר עליו מתקדם מחנה המורדים ומסתער על המשטר הקים לוקח אז את הלב. המציאות הבזויה מולידה את העריגה אל החלום הנהדר, השלם, חלום־הכל ובבת־אחת, – ויהי החלום הזה אך חלום עובר.

עם הנצחונות הראשונים – וגם זה אות־השמים הוא, הם מנצחים תמיד – של גדודי הפרוליטריון מרגישים כבר את עקבות המציאות הבאה. היא מתבטאת בבהלה, התוקפת את העכבישים, ובהתרוממות־הרוח השוכנת במחנה שכנגד. אז נפגשים ברחובות הקריה אנשים ועיניהם הרעבות נוצצות באור משונה. אדם מכיר את חברו־לדעה באינסטינקט מיוחד; כן בודאי יכיר זאב ערבות את חברו בלילות סופה וחשכה. התכוצותו, מורך־לבו ומנוסת־העכברים של המעמד הבורגני, אותו הסוחר רב־הפעלים, גאון הבורסה, אשר רק תמול מוטט מוסדות עולם, אשר ידע רק לעַור בשחד את העינים ואשר לעולם לא יקח רובה להגן על רכושו, שלטונו וקיומו – כל זה מראה בעליל את האפסות, את הרפיון ואת השפלות של המעמד כלו. במקום ממשלת היד הגדולה והחזקה באה האנרכיה. נוף החברה מתפרד ליסודותיו, כחומר אשר הרקבון קוססו. נשאר רק גוש אחד איתן, אשר בו לא נגעה הרעה: העמלים. הוא האחד אשר יש בכחו להטעין על שכמו את נטל האחריות ורסן הממשלה עובר אל ידו. תמיד קודמת המפלה עוד טרם בא הנצחון. וכבר רואים בעין, כי הנה עוד מעט והנשר הענקי, נשר הדורות, אשר העלה מעל לתהומות ואשר עליו צעדה האנושיות לבטח דרכה, אבד שווי־משקלו והוא תלוי על בלימה, ועוד מעט ותהומות תפערנה מחדש את לוען ומוצא לא יהיה. במומנטי הרס ומפל אלה יש הוד נורא. דבר־מה איום בתוצאותיו הקרובות אך נשגב בשאיפותיו, הולך ובא. ואף לב־אמת אחד לא ימָצא, אשר יבכה להולכים. גם הזהירים והמתונים שבחברה מפקפקים רק בשלמותו של הבא, אבל ברקבונו ובהעדר זכות קיומו של הקיָם אין מי שיטיל ספק. מכוערים ובזויים הם רגעי גסיסתו והסתלקותו של המשטר הבורגני. ערירי ישאר, בלי מנחם ומציל, ואף יד אחת לא תוּשט לזרועותיו הפרושות הקוראות לעזרה.

אז יופיע גם השטן, לצאת במחול השדים. הוא מופיע תמיד ברגעי נעילה ואין לדעת אל נכון ממקור מי יצא; הנחלת העבר הוא או נִצָן העתיד. את דרכו הוא עושה בחשבון. ראשית, עליו להסתיר את חטאיו, מפני העונש המצפה לו. ושנית, עליו לקנות את לב החדש, התקיף, הממלא מקום החלל המתגולל בחוצות קריה. ולמען טשטש את צורתו האמתית ואת כונותיו הזרות הוא שם על פניו את אפר הנקמה. לנָקם! פתאום, מן הצד פורצת קריאה זאת. נקם? למה? ואיך זה? ולרגע שב קור־הרוח ותוהה: האם אין קריאה זאת מסוכנת בשעות נדנוד אלה, כשנחשולי ההמונות קמים לסערה? האם רגש הנקמה לא פזר תמיד אבני־נגף שעל נתיבותיהם של מתקני־עולם? כי בכחו לגנוב את הדעת ולהשתיק את רגשי־הנוחם. הנקמה דרכה להצדיק את רשעתה, ותחת כנפיה יצאו חסות המעשים היותר נוראים והיותר אכזריים. ואף תנועה מוסרית כבירה כתנועת שלטון־המועצות, פרי מחאה והתקוממות נגד סדרים חסרי־מוסר והיונקת את מבחר כחותיה מן המקורות הטובים והישרים, העמומים והשקועים בצנעה בהכרת ההמונים – האם גם תנועה זאת, מכיון שרגש הנקמה יתגנב אל מחנה, לא יביאה באחד הימים אל עברי פי פחת? כי חסר הוא רגש זה את העקרים, אשר עליהם יכולה להתחדש תבל ויושביה – את הרחמים הגדולים ואת האהבה הרבה.

ולרגע קט אתה מתעכב בלכתך ודורש ושואל. אבל לא – אין פנאי. המאורעות נופלים על ראשך כגל ים־סוער, זה אחר זה וזה בתוך זה. גדודי הפרולטריון, חלוצי מהפכת־העולם הנה הנם! הנה הם באים, בידיהם המיובלות ובפניהם המפוחמות אבק שרפה ודרכים, הטהורים והענוים. שיר הגאולה בגרונם. קשרי־תולע מפארים רעמות סוסיהם. דגלי ארגמן חוצים את אויר חוצות. כל הטוב והיפה, אשר האנושות ההינה פעם לראות בחלומה, חרות על לוחותיהם, הוקע הפקר לעיני השמש וקום וזכה בו. האמת הגדולה, העזה אשר לא תדע חנף הולכת לפניהם. כאן צועדת דלות־הדורות, – השעבוד, הצער מכתרים זרי נצחון ונושאים ברמה חוליות כבליה המנופצים. ועוז הדרור, אשר סולל דרכם ואשר נלחם להם, משרה מיפעתו על כל שעל אדמה אשר תגע בו פרסת רוכביהם.

ומי הוא האיש, אשר לא ירכין ראשו להם, וזרועות מי לא תפָתחנה לקראתם?

ב. עַרְפְּלֵי־אַרְגָּמָן

המים הרבים, אשר יכבו את אש־ההתלהבות הראשונה, לא יפגרו לבוא. הנפש עיפת־ההרג והדמים, בקשה לה מפלט בין קמטי הדגל האדום ובנפנפו ממרחקים התנשאה גם אתו, ספגה אל תוכה כמיהה מוסרית גדולה, רצון־גאולה שלימה, אהבת־אדם ואשר נתעתה לחשוב לרגע, הנה בא האות הגדול, בא הקץ לכל התעלולים והמעקשים – נפש זו, אשר תנועת המועצות טִפחתָּה ורִבתָּה בארבע כנפות הארץ, מר תבכה עתה, בהפגשה פנים אל פנים עם המציאות הגסה; תבכה במסתרים. אגרוף נחושה, ורע מזה, מצח־נחושה לא תמו מן הארץ. הגב הכפוף אחר הוא, הידים המכות אחרות הן. והמכות הוות כאשר היו. והמתקת־הדין, הצטדקות לא כאן מקומן. הצדק הוא הופעה פשוטה מאד, ישרה ומובנה מאד, שאין צרוך לבררה, להטעימה ולקרבה אל הלב. אמנם שם מִדלדלים גופות בני־אדם בתכלת האויר ולעיני־השמש. ומה בכך? הרי הבריחה משם היתה מפני הרע הזה, היתה מפני העושק הזה. ואם גם כאן אתה כובש פניך בשבילי הדם, הנמתחים לאורך רחובות הקריה, ואם אתה הוא האיש, אשר קול תרועתך הריע לקראת שופכי־הדמים האלה, הלוא אח הנך לרצח ברצון או שלא ברצון. ורגש זה אינו ההתחסדות הבורגנית והרגשנית (הוי, כמה מרוּבים רחמיה!) המקימה שאון וצוחה על קדושת החיים שחוללה ואשר עיניה המאוימות מפלבלות בגנבה מול זהבה וסמרטוטיה, שנפרשו לעיני־כל כדומן חוצות. רגש זה עם כח מחאתו, התנגדותו וכאבו – אחר הוא. לא על הקנינים החומריים שנהרסו, לא על עגל־הזהב שעֵרפוהו והוא מוטל פגר־מובס על פרשו, ידאב הלב. הלב ידאב על האמונה ההולכת ודועכת. כי אם הדרך אל הטוב, אל הנכון מן ההכרח הוא שתתפתל בין שבילי דמים אלה, אולי צָדק יאוש־החכמים הקר והמיושב, המסתכל בעין־לעג בשעשועי־השדים משני העברים, ולבו סמוך ובטוח, כי גם גל זה יעבור, והחיים ישובו עם שעמומם וקטנותם כאשר היו.

וסוף־סוף גם זה לא העִקר. נקבל גם קרבן זה אם אין מוצא אחר. נקבל צעקות ודמעות עשוקים. נקבל אוטובוסים מסריחים, מלאים צאן־נידונים, עקודי־רגל, המובלים לטבח וקולות שכורים, חלאת האנושיות, מחרישים אנחות־אדם האחרונות, העולות אל שמי־רום הטהורים, היפים, הזרועים כוכבי־אור. נקבל את הגסות, את החוצפה, את העצלות, את השנאה, את ההונאה, את הדלדול, את הנצול, את הגאוה הרומסת, את העוני, את המות – את הכל נקבל באהבה אם אין מוצא אחר. ובל נהיה רשעים קטנים ורעים עד סוף כל הדורות. אבל העקר הוא שבתוך החיים האלה, בין ערפלי־ארגמן אלה הכח השולט הוא שלטון־הפחד. הטלת־פחד מהי? אות לאמת, להכרה פנימית, היודעת את אשר לפניה? לא. רק הירא מפני עצמו הוא בא להטיל פחד על האחרים. יש כאן, אפוא, לא חרב טמאה, אלא גם אש־מלחמה שאיננה טהורה. יש כאן רקבון פנימי בלב המאורעות עצמם ולא רק בלבושם ובקלפתם. כי אם אני משתמש באמצעים אכזריים, אשר מסבות הזמן הולידום, אם אני משתמש בהם לשם מטרה נשגבה, יש עוד ביכלתי, לא להצדיק את האכזריות, לקבלה מתוך אונס, מאין ברירה ולקוות, שמסבות הזמן אשר הולידוה, הן־הן שגם יחרימוה. אבל אם האכזריות נושאת את עצמה, נהפכת לדבר קים, מזל־לְוָי של ההופעה, בטוי־חיים הכרחי, הרי היא באה להעיד על מקור היניקה, על המעמקים, אשר על שתותיהם נוסדו כל החיים האלה. שלטון־הפחד בא, אפוא, לעקור את הכל. אם אני הורג כדי להגיע למטרתי, זאת היא רעה גדולה, אבל אפשר רעה עוברת. אפס אם ברצוני רק להטיל פחד, וכדי להגיע למטרה הזאת ולשמה אני מוציא את האדם להורג, הנה הגעתי אל התהום האפלה, אשר כל באיה לא ישובו.

ועוד דבר. ישנה עוד נקודה אחת, המסמנת ומלוה תמיד את אפני החיים המתבססים על הטלת־הפחד. הבטחון, שסדר־חיים זה בוטח, בבערות האדם, בבערות הרבים. שלטון זה יהיה בהכרח גם שלטון התרמית. כי כל מרמה מיוסדת על ההנחה הקדומה, שהמרומה די נבער הוא שיבחין במרמתו, ובודאי ילכד ברשת שאני פורש לו. כל דכוי הרבים, שאינו יכול להשען על הכח, כי הכח הממשי הוא תמיד עם הרבים, בהכרח שתלוה אותה האמונה בבערות־האדם. שלטון־הפרולטריון, הרבים, הנשען על הטלת־הפחד ואשר ברגע הראשון נראתה לנו כאמצעי זמני, חולף, אחרי שאנו מפרידים אותה ליסודותיה ואחרי שאנו מסתכלים בהופעות השומרות והעוטרות עליה, היא מתגלה בכל נוראותיה. הטלת־פחד כמקור הכח, המיוסדת על דכוי הרבים, הנשען על המרמה, הבאה בהכרח כפרי האמונה בבערות־האדם – הרי רגלינו טובעות שנית בבצת החיים הרגילה, בצת הדורות, אשר רק זה רגע חשבנו שנמלטנו מתוכה. זאת לא תהא, אפוא, רעה סתם, רעה ככל הרעות. היא תהיה רעה, שאין על עפר משלה. מפלצת!

אפס למה, בשבתך שם, באחד הכרכים האומללים אשר בערבות רוסיה רחבת־הידים, בחדרך המשמים, האפל, קופא מקור, מזה־רעב, כעסך ויאושך הגדול בלב ובין שפתיך תרתח קללת־אלהים אשר תרבץ על ראש מחוללי סדר־חיים זה, למה תפרכס הקללה ותפרכס ועל דל שפתיך לא תעבור? ומדוע, כשאתה עוצם רק לרגע את עיניך ומעלימן מכל הנעשה לפניהן, תופיע תמיד תמונת־יפעה, שאתה עבד לה: הרג־עולמים. המית הכחות השחורים והזידונים. נהרות נחלי דמים. שלטון השנאה, האוכל את כל הלבבות, גם את הטהורים, היפים והקדושים. ובתוך שאון מרצחים ואוילים זה קול נשמע ברמה, מעל הררי־אלף, קול, אשר קניני־רוח מדומים, גאון־לאומי מתעה לא החרידוהו, לא החניקוהו, אשר ידע רק קו ישר אחד, בהיר, פשוט, פשוט כאמת עצמה ואשר לא ידע רגש אחר זולת רגש האהבה העמוקה לאדם, לאדם הפועל, העמל, המִטהר בעמלו? ולמה מזמזמות באזניך בלי הרף דברות המשורר, אשר לא כזב לו, אשר ידע רחם כמוך, אשר אהב אדם ואמת כמוך ואשר שר:

ההופעה שלפנינו איננה, אפוא, הופעה רגילה, בת תפיסה אחת. היא מרכבת, או יותר נכון, מעורבת מיסודות שונים, המתרחקים ודוחים איש את רעהו, ואשר כח־דחיתם עצמו, הוא המוליד את תנועת החיים התמידית ואת שאיפת ההתקדמות על פני נטיה אחת, הכרחית־אל מחוז־החפש, אל משאת הנפש. ושהדבר כן הוא, באות שתי הוכחות לאַמתו ולחזקו. ראשית, התביעות שאנו תובעים מסדרי חיים אלה. תביעה זאת, כאלו באה להעיד על הכובד הפנימי, הסמוי מן העין, שהם נושאים בקרבם. מעֵבר לסדרי חיים אלה אנו פעוטים, סלחנים, בעלי דרישות קטנות, מוגבלות. כח התקוממותנו מצטמק ומסתפק במועט. כאן אנו תובעים הכל, את האמת, את האושר. מדה זאת ערכה רב מאד. תביעת האמת והאושר היא אֵם האמת והאושר. מדה זאת ערכה רב מאד. תביעה לדבר נובעת בהכרח מן האמונה במציאות הדבר. אין דורשים דבר שלא יבוא לעולם. תובעים את האפשרי או את הנראה לאפשרי. ולכן למרות חלאת המציאות מרחפת בכל זאת על פניה רוח־טהורה. ושנית, סדרי־חיים אלה, בשעה שהם נמצאים בגבולות השאיפה והמלחמה הם נהפכים לכח מרומם, אשר יסודותיו הנעלים מתגלים לעיני־כל. יש בהם עוז וקסם, הנשפך על כל הבא במגע בשאיפה הזאת. יש בה כח הטהרה; החִטוּא ולא רק החֵטא. וכל המדות המגונות, אשר רצינו תחלה לשׂימן בעקר הויתם של סדרי חיים אלה, מחוץ למציאות הן מופיעות, מופיעות כהופעה מתנגדת, בשלילה. בערות־האדם, הצביעות, התרמית, פריקת־עול הפחד, החרות, מי קשר להם קשר אם לא הם? אהבת האדם, מי נלחם לה מלחמת חיים ומות אם לא הם? ורק נבערי־דעת ימהרו להחליט, כי מציאות תנועת־המועצות היא, היא גם המצע הרוחני, הכח הדוחף ומקור החיים של התנועה. אולי ממש ההפך מזה. אולי אינה מציאות זו אלא יסוד זר, ירושת העבר, כי על פי סמניה היא שיכת אל הישן ההולך ולא אל החדש המפלס לו נתיב ובא.

ועל כל אלה, אפילו בתוך יוֵן־הטיט של המציאות המגואלת, הלא ישנו דבר, המפליא עין רואהו: פעולת־החיים הגדולה והמסירות שאין גבולים לה, אשר תנועה זאת מזוינת בהן. היכן מוצאה פעולה זו את כחותיה, את יניקתה? מהיכן נובע מקור חפץ־קיום זה, על אפם של רבבות הזרועות המלפפות את הצואר ושמות לו מחנק? חפץ השלטון? חפץ השלטון בלבד? אולם עדים הלא היינו עד כמה מטים הם אדניה של התאוה הזאת. ואם רק לרגע קל אחד הסתירה ההצלחה את פניה והתאוה הזאת התפוררה כאבק פורח; כי לה יש רק ענינים ולא דבר העומד מעל להם. אין זאת כי כאן, בתנועת המועצות, לפנינו כח היונק את עוזו ממקורות אחרים מלבד התאוה והחפץ; מן ההכרה הברורה כנכון היום בלי עקיפין, בלי התאמצות, שהצדק, הצדק המוחלט על צדו ומן האמונה העזה, שסוף סוף הנצחון, אם גם יאחר, בא יבוא. ואם הכרה זו ישנה גם מקום הצדק לא יפקד. כי כשם שהשאיפה אל הטוב היא־היא הטוב עצמו, כן הכרת הצדק הפשוט, המובן והאמונה בו הן־הן הצדק עצמו.

אחרי קפנדריות ותעיות ארוכות בתוך ערפלי־תולע אלה, אתה שב על עקביך ויוצא סוף־סוף שנית למרחב. ישנה נקודת־אחיזה ויחוס לכל המתהוה לפני עיניך. נצלת מן הרע, לאמר על הרע שהוא טוב; נצלת מן הרע, לאמר על הטוב שהוא רע. לפניך הופעת־חיים, הופעת־מעבר מלאה ניגודים כרמון ורבת־תנועה בכח ניגודיה; אשר פעם תתמוגג בדמעות רחמים ופעם תרחץ בשרה בדם אדם. ורק עתה, בעלות אחת אגדות־הנעורים על זכרונך, אתה יורד לסוף דעתה. אותה האגדה הנפלאה על בן־האלים המנודה, שהאורים והתומים נבאו לו כי גאולתו תבוא, בהִבנות עיר על ידו. ויצא בן־האלים אל דרכו ויבוא אל בקעה רחבה ויאות לשבת בה. אולם רע היה המקום לשבת, כי דרקון שמר עליו והטיל חתיתו מסביב. בן־האלים גמר אומר בלבו לערוך קרב לקראתו. ואחרי מלחמה כבדה המיתו לפי חרב. אחר זרע עצמות הדרקון על פני כל הבקעה, אשר צמחו עם תקופת השנה והיו להמון ענקים, אשר בנו בתים וישבו בהם. והעיר כוננה לעד.

ואם כך הוא הדבר, אם מעצמות הדרקון יקום הדור, הלא אין לפנות אל ימין ואל שמאל והתעודה ברורה ומסוימה: מות לדרקון! וסוף העיר להבנות.

מות לדרקון!

ג. בְּאִישׁוֹן־לָיְלָה

ההרגשה התוקפת אותך בערבוביַת סדרי חברה אלה אינה מרכבה ביותר. היא פשוטה ואילימינטארית כהרגשת החשכה: מלאה, שחורה, מחלטת. כי על הכל שליט בטוי אחד: חפץ־הקיום האדיר. קיום בכל הדרכים ובכל המצבים, המוליד את לחצו מכל העברים, כלחץ תא חי ופורה, העומד בעצם התפלגותו ואשר המדה שתעריכהו לא נולדה עוד. את העקה האורגאנית הזאת אתה חש תמיד ובכל מקום. אך את רסיסי החיים החבויים והפועלים בסתר רקמותיהם, העין משיגה לראותם רק לעתים רחוקות מאד. נבראת, אפוא, כעין חידת־פלאים, אשר הוָיתה מביאה אתה רק את הרעה ואשר פתרונה נעלם מעיניך. כי מצד אחד הכח איתן הוא, הממלא שליחותו הטבעית מתוך מקורותיו־הוא, ומצד שני מוטל גוש פאסיבי המקבל אל תוכו מאונס את צורת ההתגשמות ונהפך לשדה פעולה דומם, מצע לבטוי־הכחות, שבעצם אינם נִתנים להתפס.

קיום זה לשם מה הוא בא? האם הוא דבר הנושא את עצמו או רק מקור כח אשר יעבר על אחרים? מי שחי זמן־מה תחת שלטון־המועצות התהלך ברחובות ההומים והשוממים, בימי מלחמותיו, חגיו, תבוסותיו, פזור־נפשו, בערותו, הוללותו, משובתו, שגעונו ורחמיו הרבים – מי שחי רק זמן־מה בין גלי סערות הנפש האלו לא יפקפק בתשובתו. קיום זה אינו הדבר המוגמר, אינו ההכל שהחיים יבואו ויפחיתוהו. הוא הצעד הראשון, הפתיחה. זהו החפץ לפרוץ מחדש את פרוצי־המעמד אשר רעיונות־סחבות של סוציאליות מִתקנת, זחלנית, מוגת־לב, בוגדת החלה לסתמם; זו הסוציאליות שהתנַוְנה, אשר אִבדה את כחה המסתער והמפלבלת בעיניה בלי הרף בין שתי המערכות, למען בקש מן האחת רחמים ומן השניה קור־רוח, למען מנוע מהתנגש ברחובות קריה.

יש, אפוא, באַלמות זו הבאה בדמים לא רק הופעה הכרחית, כעין רע שאין להמלט מפניו, למען הטל פחד ולהתקיים, אלא האלמות היא השיטה, עצם הקיום; זהו הקרדום המונף, המוליד את הבקע, אשר תעודתו לחלק ולרכז את האספסוף המבוהל והאובד עצות לשתי מערכות, יודעות את נטיותיהן, את דרכן ואשר מן ההכרח הוא, שבאחד הימים הקרובים יבואו לידי התנגשות. האלמות אינה מקרית, הופעת־לוי, פתאומית, בלתי רצויה. היא רצונית כמעט, כי היא המקור ומרכז הכח, השופע את גלי תנועתו על הכל מסביב. ומגוחך הוא לבוא בשם מדות שונות, שהן בודאי יפות וטובות, ולהתאמץ להשרות את השלום ואת המנוחה. לדרוש כזאת מן שלטון המועצות, דומה, כאלו דרשנו ממנו, להפסיק את קיומו.

בין חפץ־הקיום האדיר, המתבטא באלמות הפרוליטארית, שאינה רוצה בשום אופן לרכך את הקרב, את הניגודים, אלא להקשותם, להבליטם, שאינה רוצה בשום אופן לקרב את הלבבות, אלא להרחיקם – בינה ובין המוסר הבעל־הביתי, השופך דמעותיו בשם האחוה והשלום אין אף קו משותף אחד, שיביא אל כריתות־ברית, אל כִתּוּת החרבות. כאן הכל תלוי בנצחון ולא בהבנה. “כי מנהלי המערכה הפרוליטארית אוחזים בתכסיסי מלחמה המביאים, כמו חילות נפוליון הגדול, אל השמדת האויב ולא אל המשא־ומתן אתו”.

זה מורגש על כל צעד ושעל. ואם אתה שומע מפי אחרים ולפעמים גם אתה בין השואלים: למה פקודות־כעס אלו ולמה כונה זו להרשיע? שאלה זו מוצאת הד בלבבות האנשים הנמצאים במערכה, מדעת או שלא מדעת, מעבר מזה, אבל מוזרה היא ובלתי מובנת לצד שכנגד. הישאלו את הדמומית למה תאדים כותרתה? הלא רוגז זה, הרשעה זו אינה מקרית, מהלך־נפש, קפריזה, אכזריות. זאת היא האש הקדושה, אש־המזבח אשר לשונותיה־ארגמן ילפפו ויטילו ב“עולם את דליקתה”. זהו הקול הקורא: גזורו! וכשבאים בטענות, מגלים את כל הירידה המוסרית השוטפת את ההמונות, כשההוכחות הן כה מבוססות, מנקרות־עינים, עד שאין להתכחש להן, לזממן, וכשאתה חושב: הנה אי־אפשר כי אנשים אלה לא יקחו מוסר – אז נתקל הנך באותה חדוה פראית, גיל חיה שבעה וצהלה, המכריזה על עצמה: אבל אנו קַיָמים ועומדים!

מלחמה זו מסדרת מערכותיה באופל לילה. כצללים, המלפפים זה את זה ומתלכדים לגוש שחור אחד עם שקיעת שמש, כן מתנגשות שורות האויב ומתמזגות יחד. אין אף קו־אור אחד, אשר יחדור מעבר לחשכה זו. רק האֹזן כאילו מקשיבה מרחוק את קול הענות, את שאון המנצחים ואת אנקת הנופלים; ופראים ומבעיתים הקולות, כזעקות אשה בציריה.

לפנינו זִעזוע. אנשים מגידים וחוזרים ומגידים, כי אינם חובבי־אדם; הם אומרים, שיש לפניהם שונאים, שונאים־נפש. והמלחמה נטושה. בטיבה, בתועלת שבה יפקפק כל אחד כרצונו. אבל בל נדרוש את הפקפוקים האלה בלבב היוצאים בראשה. את זאת, את הרעיון הפשוט וההגיוני הזה, לא הבין איש. איש לא הבין, כי מלחמה זוהי חובתם, חובתם הקדושה. ובל נדרוש מעכשיו את הדבר אשר לשמו יוצאים לקרב. כל לוחם משליך נפשו מנגד לשם נצחון אשר יש ולא יראהו ומפריו לא יאכל.

ד. יַד־הַשָּׂטָן

עמדתי פעם על יד שער ביתי. לפני עברו אדירי־ההון השבויים. אנשים ונשים מזוינים מטאטאים וקלשונות. הם הובלו לכבד את הרחובות. את פרוָרי הכרך. בראש להקה זו יצאה תזמורת ונגנה בעוז את שירת המהפכה; אותה שירה עצמה הרעישה את השמים אז בימי הכבוש. מצדי השבויים צעדו בחורים זקופי קומה, כוכב התולע על חזיהם והרובה על השכם. קרוב לי עמד שוער ביתי והסתכל בעובר לעיניו. פתאום פנה אלי:

– האם לטאטא את הרחובות חרפה היא, עונש? ואני המטפל במלאכה זו עשרים וחמש שנה, האם אלהים ענשו אותי, התכוונו לבזותני? הַ? לאו. לאו. אי־אפשר. כאן מושלת יד־השטן. אם טמאות הידים אין למסור להן את כלי־מלאכתי. את המטאטא שלי לא אתן ועל פנת הרחוב שברשותי לא אוַתר. –והוא הוציא את מכשיריו, את המטאטא הגבוה, הרחב, המסובך, אשר עץ־הידית כבר נשחק ממגע כפיו, ומתוך קנטור, מתוך כונה להכעיס ולגרות את מי שהוא התחיל מנקה את הרחוב פנים ואחור.

בסתירה גדולה זו, אשר עמדה לעיני כסמל בדמות שוער־ביתי, שוער פשוט זה, שחייו עברו עליו באבק חוצות, ובדמות חבל אדירי ההון, המוצגים לראוה והיוצאים לכבד את רחובות קרית ממשלתם, ממשלתם־אמש, מוקפים קול תרועת חצוצרות וחלילים – בסתירה זו אתה נתקל על כל צעד ושעל. איכה היתה העבודה לאחד הסעיפים מספר העונשין? האם אין זאת שריד המשפט שהיה? האם אין זאת המשך לאסיר־העולם עם רגליו הכפותות ועם צלצול כבלי הברזל המלַוה את התנועות הריתמיות והקדושות של האדם העובד? שאלה זו אינה כה פשוטה וקלת־ערך, כמו שהיא נראית בסקירה ראשונה. זאת לא שאלת אכזריות ומשגה. אלא יותר מזה. יש בשלטון המועצות רוח, הלך־נפש משונה מאד ומסוכן מאד, המעלה את חבוק־ידים על נס. יש ברדיפותיו כעין הד המשמיע בלי הרף את צרצורו הרע: עד היום היינו לעבדים מהיום והלאה נהיה האדונים. אדנות למי? האדנות, איזו שלא תהא, מחייבת את מציאותה של העבדות. יש, אפוא, כעין נטיה להשרות אותה בעולם, בעולם החדש; והשראה זו תבוא בלוית תופים ומצלתים, לעיני השמש ותרועת נצחון־הצדק העולמי תעבור לפניה…

כן. זה ישנו. זה היה. וכאן השגיאה לדורות של שלטון זה. אם כן אפוא, שמא ממשלת השקר והחושך? לא. אי־אפשר לומר כך. כאן בִתְרה יד השטן את הקרבן לשנים והשטן עצמו הוא המרקד את מחול־העִוְעים בין הבתרים. וכמה זה נוח לבוא טעון אחד מסוגי הודאי המטיְלים במרחבי עולם ולהפנות עורף לכל התהפוכות האלה. אבל אינך יכול. אתה כפות להן ככלב. ככורי הזהב אתה מהפך וחוזר ומהפך בעפר תחוח של חיים אלה, ובתוך עיניך בוערת תאות הבצע הגדולה ואש התקוה הגדולה, כי שם מלמטה, באחת השכבות בבטן האדמה, אם רק תעמיק לבקש – סוף הזהב להמצא. הננו, אפוא, בין הבתרים.

ואף־על־פי־כן שוער־ביתי עודנו שם; הכן על משמרתו. זה האדם הפשוט, הטוב, אשר כל ימיו עברו באבק חוצות ורפשם; זה האדם צמוק־הפנים, הקודר. אף פעם לא עמד מזוין כלי מלאכתו כביום הזה. מתוך גאוה, מתוך התמכרות, מתוך הכרה עמוקה, הכרת איש הממלא את שליחותו הטהורה על פני האדמה. הנה פרצופו, פרצוף זה, שהיה כל הימים קהה ומדוכא, מכוסה ומתעפר באבק כרכרות־פאר עם דהרת סוסיהן, הנה הוא כה ער, כה שקוע מחשבות. אף פעם לא רעדו עוד קמטי מחו כביום הזה. אף פעם לא שקל, לא העמיד למשפט כביום הזה. עתה נעשית במח נרדם זה עבודה כבירה. רחש דורות הומה, הומה בלי הפוגות. כנהר, שמימיו גאו מתחת שכבת קרחו בקול נפץ, הרס, זרם עז ובשטף זדונות, רצונו נמשך בחפזון הלאה אל מחוז חפצו, אשר עיניו עוד לא ראוהו.

אל עתידותיו.

ספרו של שפנגלר “שקיעת המערב” הטיל גל סוער מאד בצבור הגרמני ובספרותו. כי לא מתוך שויון־נפש יקבל עם בימי מצוקה אלה את ה“מנא מנא תקל ופרסין” שלו. אלא ששיטת שפנגלר אינה רק תורה לארצו. שפנגלר קובע עקרים השליטים בתולדות העמים ובדברי־ימיהם ככחות טבע איתנים. אין כאן, אפוא, נבואת־סתם, אשר קולה יעומם בגבולות מדינתה אשר עליה נאמרה. לפנינו חזון־דורות שיטיל השפעתו על מהלך הדעות ועל כוון דרכי האדם בכל מקום.

אמרתי: יטיל השפעתו. זה אינו נכון. צריך לאמר: כבר הטיל. אינני יודע, איך קרה הדבר, אך ודאי הוא, כי ההארה ההיסטורית של שפנגלר משמשת מעכשו לקו, לנטיה, לנקודת משען גם בצבורנו אנו. מעלים על הפה את השם “שקיעת־המערב” מתוך גיל פנימי, כאילו נרדף הוא לזריחת־המזרח, המזרח שלנו; מן הראוי הוא, אפוא, לבחון יפה אם יש אמנם ביכלתנו להשליך את יהבה של תקופת החיים העברית של הימים האלה על שקיעה זו, כמו שיסדה, הבינה, העריכה, הגזימה, עִרפלה וסבכה אוסבַאלד שפנגלר.

א.

ספר זה, אשר עם פרוץ המלחמה היה כבר מונח בתיק כותבו, הוא אחד המאורעות הגדולים, והמעטים בגדלם, בספרות העולם. יש כאן כל כך הרבה, עד שקשה לפרטו. יש כאן כשרון מלולי, הבעה, הערכה, הבנה, חדירה אל תוך ההווה הגלויה והחבויה; יש כאן דמיון־יוצר, תנועת־נפש, רוח־לוהטת; יש כאן משק כנפי־ענק, המקיפות מתוך טיסה עילאית אינטואיטיבית ורגשת עולמות מחשבה חדשים, המבריקים כסערת אביב ביפים, ברהב גאוניותם, בזרמת השירה האבירה, היודעת להעיז, לכונן צעדה לקראת הסכנה, לחבק מוסדות עולם ולהשמיע המיתה הנצחית, הנוגה, ההכרחית והמלאה מחשכי תהומות. אוסבאלד שפנגלר הוא איש הגדולות והמזוין בכחות־יצירה כה עצומים, עד שהם מדכאים בגדלם, בעוז־רוחם, בעשרם ובשפע גוניהם. זהו “דוֹם” גוטי מרכב, מצולב, מגובב, גדוש, אשר מרחוק תראהו והוא נשא השמימה ומקרוב תלאה, תאבד בתוך סבכי ערבוביתו. תקטן עד מאד מתוך אימת הרבות האלה, ועד מהרה תמלט על נפשך אל תחת שמי־יה, הפורשים ממשלתם מעל למגדלים רוממים אלה ואשר תכלתם לא תשפילך ולא תעיק עליך.

זהו שפנגלר. הוא גוזל עניניך, הוא מוצא חן בעיניך, הוא מפליאך, הוא אינו מכריעך. מדוע? למען מצוא מענה לשאלת־מדוע זו אני מחויב תחלה להתעכב על עצם שיטתו. ואני אומר, על עצם שיטתו ולא על כל ספרו. כי בו נמצא שני צדדי הערכה. האחד, הן הדעות היסודיות, הקובעות את השקפת־עולמו של שפנגלר. השני, הן הראיות וההוכחות, הבאות לחזק את האמת שבהשקפתו. אני אטפל בעקר רק בראשון. כי השני, הלקוח מכל ענפי המדע, האמנות, המדיניות בתקופות שונות, אינו נתן להתפס על נקלה. רק החכמים, וכל איש במקצועו, יכולים לחוות דעתם, עד כמה יש מן האמת האוביקטיבית והמעשית בנושאי הראיות, ששפנגלר משתמש בהם למען בסס את אדני שיטתו.

עקרים אלה מה הם?

א. ההיסטוריה (או חייה והשתלשלותה של האנושיות, אשר שפנגלר אינו מאמין במציאותה) הנה ביקום הופעה חיונית, אורגאנית, מאקרוקוסמית (כמו הצמחים, למשל), המתבטאת והנתונה בגבולות חוקי היקום האורגאני כלו:

1) היא פרי רגב־העפר;

2) בבטויה חלות שלוש תקופות של גיל, המסמנות כל חי: לידה, גידול, זקנה.

ב. אין כלל־אנושי שיש לו יכולת של קבלה־בירושה את קניני התרבות שקדמו והנותן ידו ומעניק מטובו, מתוספת הקרן שלו לדורות הבאים; אלא לפנינו תרבויות בודדות, עומדות ברשות עצמן עם תחומיהן הקבועים, ואשר היקף השתלשלות חייהן והשפעתן כלוא בתוכן; והשנויים הנולדים בהן אינם מתהוים אלא על פני הקו ההכרחי של נושא התרבות, אשר עליו עוברות שנות הנוער, הגברות והזקנה. עם רגע קפאון התרבות בא גם העדרה, סוף עצם קיומה כהופעה חיונית, מתהוה, כי היא הגיעה אז אל קצה.

ג. תעודות ההיסטוריה, זאת התורה החוקרת את דברי ימי התרבויות השונות, אינה למצוא את חוט־הסיקרא, המתפתל ועובר מתקופה לתקופה (לסדר את ההיסטוריה לתקופות כמו ימי־בינים, תחיה, מודֶרן אינו אלא פרי משגה וחוסר־הבנה), אך להשוות את התרבות המתהוה אל סוגי התרבויות שכבר היו ואינן ובעזרת ההיקש וההקבלה לקבוע בדיוק את הגיל ההיסטורי שבו אנו קיימים.

ד. קביעת גיל זה תתן את היכולת להגיד מראש את הבאות האפשריות (וממילא הכרחיות) ועל־פיהן יטה האיש בן התרבות הזאת את דרכו בעתיד; למען היות בתוך תפקידו ההיסטורי, להמצא ולחיות את המציאות החיונית ולא לתעתע סתם כרודף־רוח ומבלה עולם. הלוא אם אנו חיים בגיל הזקנה או בשעת השקיעה של אחת התרבויות, אך הבל הוא, בזבוז־כחות לשוא לרצות ליצור ערכים תרבותיים, כגון אמנות, פילוסופיה וכדומה, שהם מתבטאים רק בגיל הפריחה והגברות.

ה. אנו נתונים בכבלי שלטון־הגורל המחלט. החרות או הבחירה החפשית אין בכחן לשנות במאום את מהלך המאורעות. האנשים עושים את מעשיהם לא לפי רצונם, אלא לפי הגיל התרבותי אשר בו הכניסם הגורל. בתקופת הפריחה הם יוצרים את השירה, את הפילוסופיה, את יסודות המדע, את האמנות ושאר הקנינים הרוחניים. ובתקופת השקיעה אחת דינם לנצל את הרכוש התרבותי הזה לטובת הרוָחה החמרית; הם בונים גשרים, ספינות, מסילות־ברזל; לנצל את הרכוש התרבותי ולהפיצו ברבים. (“…בני־חורין היינו אומר שפנגלר, עד עכשיו (כלומר, טרם קראנו את ספריו) לדרוש מן העתיד את אשר אִותה נפשנו. הלא בהעדר העובדות בא תמיד שלטון הרגש. אך מן היום הזה והלאה חובת האיש היא לדרוש מן הבאות את האפשר שיבוא, וממילא גם בוא־יבוא מתוך הכרח הגורל, שאין החליפות חלות בו ושאיננו תלוי בשאיפות הפרט, תקוותיו, אות־נפשו. ואם נשתמש במבטא חרות חסר־הדיוק, עלינו לומר, כי אין אנו עוד בני־חורין להוציא לפועל את זאת או את אחרת, אפס נוציא לפועל את ההכרחי ואם לאו – נאַבד כחותינו לשוא. לקבל את המצב הזה כ”טוב" – בזאת יבחן איש המציאות. אך להצטער על זה ולקלל את יום בואו אין זה אומר, כי יש לאל ידנו לשנותו; אל הלידה בא המות ואל הבחרות – הזקנה").

ו. הערכים הרוחניים אינם מחלטים. הם יחסיים. אין אמנות הפותחת עם האדם והולכת ומשתלמת עד ימינו אלה ותלך ותשתלם בימים הבאים. יש הבעה, אופן התגשמות של פרצוף אחת התרבויות, סגנונה, קצבה על פני המצע האמנותי. הפסל והדראמה היוניים הם אפני־הבעה של תוכן חיוני מתהוה אשר לתרבות הזאת, ואשר עם קפאונה חדלו גם הם להיות, להתהוות. ואפילו תורת־חשבון אינה. יש שמוש במספרים והוא המצע, שעל פניו מתגלית צורתה של אחת התרבויות; המאתימתיקה היונית והערבית הן שתי הבעות שונות ומסוימות ואין האחת באה להשלים את חברתה. הן בודדות, עזובות לנפשן כתרבות הערבית וכתרבות ההילינית. ועם קפאון שתי תרבויות אלו נסתם גם עליהן הגולל.

ז. נולד בהכרח מצב של התבדלות בתוך תחומי ההיסטוריה. מצב של אי־חדירה, אטמות. כי כל ההבעה היא פרי של המתהוה ואין היא יכולה להיות לקנינה של תרבות אחרת, אשר המתהוה שלה אחר הוא. ואם אנו נתקלים בתקופות, שתרבויות רבות משמשות בהן בערבוביה (ביצאנץ, היַינות הסורית וכדומה) אין הן המשך או מזיגה, אלא תוך זר, הממלא והנמצא תחת לחצה של קלפה תרבותית אשר נתרוקנה, זקנה, קפאה. הופעות אלו הן גלגולים היסטוריים מדומים (Historische Pesudometamorphosen.) רוסיה של היום, המודרנית (או כמו ששפנגלר קורא לה – “של בית רומנוב”) היא מין גלגול היסטורי מדומה כזה. (“…ובמקום הדת, אשר היתה השפה האחת ההולמת אותה, באה תרבות־המערב עם קפאונה. “אירופה” היתה, אפוא, שם־נרדף לכל דבר לא־רוסי. כן היו לאדם המאגי [התרבות הערבית של עם הפלחים] רומה ואתונא וגם מצרים ובבל לעתיקות, לאליליות, לממשלת השטן”).

ח. המסגרת החברתית המתאימה לכל גיל וגיל של אחת התרבויות, בחרותה, גברותה, זקנתה היא: בחרות – עובדי אדמה או בכלל הקרבה היתרה עם המאקרוקוסמוס (ההיסטוריה הבוטאנית), עם הבעתה הדתית הטהורה. גברות – הכפר הבנוי, הפרובינציה עם חברת האצילים שבה, שהיא ההתגשמות המלאה וההבעה הקולטורית, הבונה את הפילוסופיה, המאתימתיקה, האמנות והמדע המיוחדים לתרבות הזאת; היוצרת את הפרצוף, את הנוסח של התקופה. זקנה – הכרך הציביליזאציוני, העושה את החיים לחמריים, לתכליתיים; המנצל את קניני התקופה הקולטורית הקודמת ומסגלם לחיי־רוָחה; השואף להתפשטות ולממשלת המרובים חסרי המעמד (קפיטאליזם או סוציאליות – שניהם אינם מעמד, כי לא מתוך האצילות הכפרית מוצאם), ממשלת הממון, רעיונות השויון וכו', ובסוף בא הקפאון המלא. (“… היהודים הם כפרסים, כביצאנצים, כמושלמים אנשי הציביליזאציה והכרכים. העולם הגרמני־רומאני היה חי את חייו בכפר חסר העיר. ובתוך ישובי־מעט, סביב המסגדים והשוָקים, התרקם עולם זה דורות־דורות נְטול נפשו העצמית. היהודי לא תפס את הפנים הגוטי, את הבוּרג, את המסגד; הנוצרי לא הבין את האינטיליגנציה המיושבת, הצִינית כמעט ואת “מהלך־המחשבות הממוני”, שמצא כבר את מלוא בטויו. האחד שנא ויבז לשני לא מתך הכרת ההפרש הגזעי, אלא מתוך אי־שויון זמני. ובכל הערים ובנותיהן בנתה הקהלה העברית את הגיטו הכרכי והפרוליטארי שלה. הגיטו היהודי הוא בעיר הגוטית אלף שנים לפניה. כן גם רבצו בזמן ישו הנוצרי כרכי רומא בין כפרי־הגליל על חוף הכנרת”.

“– – – היהדות של אירופה המערבית אִבדה את יחסה לאדמה, שהתקים עוד בתקופה הערבית־הספרדית – אבדה בהחלט. את האכרים היא חסרה כיום. הגיטוֹ, הקטן ביותר, הנהו, אם גם מִסְכן מאד, הנהו בכל זאת חלק הכרך; ויושביו מתחלקים, כיושבי הודו וסין הקופאים, לכתות – הרבנים הם הברהמנים והמנדרינים של הגיטו – והמון הקוּלים נושא בקרבו אינטליגנציה קרה, משכילה, מיושבת וטעונה חוש־מסחרי, שאינו יודע כל מעצורים”).

ט. כל תרבות מביאה אתה, בהִתְָּלשה מרגב אדמתה, איזה נושא מיטאפיזי, את הסגנון שלה, את הקצב שלה המגדיר אותה; ושמסביבו היא מאספת כל קניניה, את כל סמליה (ההשגה האלהית, ההכרה האמנותית וכו'); על ידו ועל פי פקודתו היא מגשימה את המתהוה שלה ומרוחו היא נאצלת. נפשה של תרבות זו (האם אין זה ה“מוטיב” של הדיטירמיניסטים?) היא הרגע ההכרחי שבה, המסמן מלכתחלה את הדרך לפני המתהוה והסותם לפניו את פתחן של האפשרויות האחרות, עד שהדרך האפשרית היא גם ההכרחית, היא גורלו של המתהוה. (“… גם מאתימתיקה היא אמנות. יש לה סגנוניה ועתותי סגנונה. היא אינה כחשוב האדם הפשוט – וגם הפילוסוף אם הוא דן בענין זה כאחד האנשים הפשוטים – היא אינה לפי מהותה חסרת שנויים. ככל אמנות היא נתונה בידי החליפות המתרחשות מתקופה לתקופה. – – – אין מאתימתיקה אחת. יש רק מאתימתיקות רבות. את אשר אנו מכנים בשם תולדות המאתימתיקה, כלומר, התגשמותו שאינה פוסקת של אידיאל אחד ובלתי משתנה, הנן בעצם, בהרחיקנו את התמונה המתעה מעל פני ההיסטוריה, מרבית של התפתחיות כלואות בתוך עצמן ובלתי תלויות אחת ברעותה; הנן לידה חוזרת של צורות־עולם חדשות, הסתגלות אל עולמות זרים, שנוי דמותם וטשטוש צורתם; הנן פריחה, בכורים, כמישה ומות אורגאניים הקשורים באורך־ימיהם הקבוע”).

כי ברגע המסתורי, בשעה שמתוך חיק היקום נִתק עֻֻבּר של אחד מסוגי התרבות, לפניו שתי אפשריות: או לקבל אחד הגלגולים המדומים, להשפך אל תוך קלפה־שנתרוקנה של אחת התרבויות הנמצאות כבר במצב של קפאון או המתקרבות אליו, וממילא אין היא מוצאת את בטויה המלא, אלא נחלשת, מתעוה ונפגמת או, שהיא באה כהופעה אורגאנית מלאת חיים עם סגנונה הטהור, עם גורלה והיא צועדת דחופה על ידו על פני נתיבות הבחרות, הגברות והזקנה, עד שהיא שוקעת ויורדת אל נקודת קפאונה.

י. פילוסופיה היסטורית זו חדשה היא. איש לא היה לפני שפנגלר אשר יתפסה מתוך השקפה ומהלך מחשבות אלה. על זה מעיד שפנגלר עצמו. אך גם אלה אינם מקרה בעלמא. רק התרבות המערבית (הפויסתית) יכלה להגיע אל אמת היסטורית זו. ("… גם זאת, חזון ראשית מעללי הגורל, אשר מנוס מפניו אין, גם זאת הנה תוספת להשקפה ההיסטורית, שרק הרוח הפויסתית יכלה לרכוש לעצמה. גם התקופה העתיקה מתה. אך היא לא ידעה על זאת מאומה. היא האמינה בהוויה נצחית.

– – – אנחנו יודעים ומכירים את דברי־ימינו. הצמרת, השיא האחרון של החכמה הפויסתית היא, ויהא אפילו רק ברגעיה הרמים ביותר, התמזגות ותמיסת כל הידיעה בשיטה ענקית של קרבות מורפולוגיות. הדינאמיקה [התרבות הפויסתית כהבעת הכח] והאנאליזה הן לחוש, לשפת־הצורה, לעצם אידנטיים לבנָיַת־הפאר הרומאנית, המסגד הגוטי, הדוגמה הנוצרית־גרמנית והמדינה הדינאסטית. רגש־עולם אחד משמיע קולו מלב הכל. הם נולדו ביום הולדת הנפש הפויסתית ואתה יחד נזדקנו").

ב.

השקפת־עולם זו היא פסימיסטית מאד. ולא משום שהיא קושרת את ההיסטוריה אל ההכרחיות ומוחקת את הפעולה הרצונית מתוך הגורמים המשפיעים על מהלך המאורעות, אלא משום שהיא מוצאת את ההכרח הזה חסר כל שאיפה מוסרית־אנושית. אם הכליון מאונס הוא גם התכלית האחת, ודאי שהרע אינו רק כח מפריע, אבן־הנגף בחיים, אלא הוא גם הכח המכריע. פסימיזמוס זה, צריך להודות, יעיד יותר על מפח־נפש בדבר־מה מאשר על פסימיזמוס המתבטא “כמטאפיזיקה של ההוָי”. כי הדטרמיניזמוס כשהוא לעצמו אינו מחייב עוד את שלילת מציאותה של ההליכה לקראת ההתקדמות המוסרית. אני יכול לראות בהיסטוריה כחות קבועים, אורגאניים המכריעים ומכריחים את לידת ההופעות ולא לכפור בהתקדמות הזאת. כשם שאפשר להתנגד לתורת האיבולוציה ולהאמין בהתקדמות המוסרית; למחוק את היחיד וערכו בהיסטוריה ולהאמין בה. שפנגלר, שאינו רוצה להשיג זאת (כי אז עליו לכפור בו־עצמו, לא בשיטתו אלא בו, בעצמו), ממשיך סוף־סוף את מהלך המחשבות של הדרויניזם, אם גם באופן חלקי ומקוטע. גם הוא רואה בסביבה את ראשית־הכל. רגב העפר הוא לו אֵם כל. אלא שיחד עם זה שפנגלר כופר בפסיעות הקטנות המצטברות לקצר את הדרך הארוכה, והוא מכניס את הקאטסטרופה (קפאון, מות־התרבות) כרגע סיום מוחלט. זהו נכון. אפס מה שמפליא, הוא ההכרח, שהוא מוצא, הכרח של חוסר קשר, בין רגעי הסיום הבודדים ונטיה ידועה בהם אל ההתקדמות המוסרית. זה אינו הכרחי. זה אינו גם נכון. שפנגלר עצמו בכל מהותו החשופה והחבויה מתכחש לאמת זו. כי הרושם הנשאר אחרי קריאת ספריו הוא, שהתרבות הפויסתית (המערבית) היתה עד היום לתרבות הרמה והנשאה מכל התרבויות האחרות אשר היו לפניה¹. יש, אפוא, איזה יתרון; וכל יתרון מחייב קנה־מדה מחלט, והלוא שפנגלר יודע בהחלט שהמוחלט איננו.

מהיכן נובעת סתירה זו? – מן הפסימיזמוס השטחי שאינו אלא מפח־נפש ואי־שביעת רצון. כי נתאר לפנינו, שתקופת הקולטורה המערבית (ואזכיר שוב, כי לפי שפנגלר קולטורה – זהו גיל הפריחה והיצירה, וציביליזאציה – גיל הכמישה והזקנה) הולכת ונמשכת בלי זעזועים ותנודות, האם יש אז יסוד לשפנגלר לשפוך את המרה השחורה שלו? הלוא הוא מרומם קולטורה זו עד גבהי שחקים, מעריצה ושמה לאלהי חייו. אין זאת, שהפסימיזם² שלו אינו נקי, אינו אלא אופטימיזמוס, שהמאורעות הביאוהו לידי ירידה, כלומר, הוא פרי אי־שביעת רצון.

פסימיזמוס זה הוא המקור העקרי לכל שיטתו; ביודעים ובלא יודעים. שפנגלר לא יכול לקבל את תורת ההתפתחות בשלימותה בתוך ההיסטוריה. כי אז היה עליו לחייב את השנויים העוברים לעיניו כהופעות רצויות, מכיון שהם המשך של התרבות הפויסתית שהיא בודאי טובה. לפניו נפתחה רק דרך־הצלה אחת, לראות את ההיסטוריה בצורתה הקבוצית ולקרא לעזרתו את הרגע הקאטאסטרופלי (את מות התרבות וירידתה) כנקודת מוצא. אלא שמצד שני לא היה בכחו להגיע אל המושג “קאטאסטרופה־יוצרת”, כי גם אז עליו היה להגיד, כי החולף, מתוך כליונו ותשישותו, מפנה מקומו לאיזה בלתי־נודע הטוב ממנו. הוא נשאר, אפוא, אופטימיסט שנתבדה, הזורק מרה. הנפש יוקדת מתוך געגועי אש אל איזה עבר קדוש ונערץ. וההכרה והחיים שואגים מסביב, אלה הם ימים אשר לא ישובו. ונשאר רק מוצא אחד לצעוק מתוך עצמת מכאובים: שנויים אלה אפס הם, אין מאומה!

אוסבאלד שפנגלר הנהו, אפוא, טפוס ימי מבוכה ומעבר; אדם השקוע בראשו ובלבו בתקופה שהיתה ושיחד עם זה אין בו התמימות הקהה, שיש בכח מי־שהוא להטות את החיים אחורנית. וסוף־סוף גם הדטרמיניזמוס שלו נובע ממקור זה ומתוך הרגשה זו. כי לעתים קרובות תורת ההכרחיות באה מתוך החפץ הכביר לשנות דבר־מה ומתוך ההוכחה הברורה, כי קצרה היד לשנותו. גם אוסבאלד שפנגלר היה רוצה שיהיה אחרת, לפי רוחו. אך חסר־אונים הוא להביא את רצונו לידי הגשמה. כי יש יסוד לדברי, על זה יעיד יחסו של שפנגלר אל הסוציאליות. הוא אינו מכריז (אמנם הוא בא־כח מעמדו, אבל הוא גם גלוי עינים), שהסוציאליות אינה במציאות; הוא אינו אומר, ששלטון־הפועלים אינו אפשרי, שהוא רק פרי של משובה פוליטית. אדרבה. שפנגלר מניח, שאולי אין צורה חברותית אחרת לדורות הקרובים זולתה, שהפרוסיות תִשקע בסוציאליזמוס. אלא לדבריו אלה יוסיף הערה האומרת: הסוציאליות בוֹא־תבוא משום שתרבות זו המביאהּ נמצאת במדרון, בשקיעתה, בכמישתה.

ויתר על כן. יחסו אל הסוציאליות (כלומר השגתו המעמדית) הוא שהביאו אל הכפירה בהתקדמות המוסרית. כי מהי הסוציאליות של היום? היא אינה עוד דוקטרינה מיכאנית גסה, שאין לפניה אלא החומריות המנצחת. מיום שעברה את גבולות השאיפה לדורות ונכנסה אל תוך תחומי המעשה, היתה לתנועת אנשים חיים, היתה להופעה “מתהוה” וגם צרפה אל מדותיה את הרגע המוסרי. כי אין מלחמה קבוצית הדורשת קרבנות, סגופים, סבל, שהנשגב המוסרי לא יעבור לפניה. היא זקוקה לתעודה, לדגל, לסמל³ כשם שהמהפכה הצרפתית של המעמד הבינוני היתה זקוקה לזכויות האדם המופשט (homme anhistorique) כסמל לקאטאסטרופה בהיסטוריה, שהיא הוציאה לפועל⁴. יש, אפוא, בקרב זה, המתהוה כעת לעינינו, רגע מוסרי רב ערך מאד, הקורא את האדם אל הנשגב ואל הנשא וששפנגלר (המכיר בערך הסמל והשפעתו בהיסטוריה, הרוצה לעשות את ההיסטוריה והופעותיה לקבוצים סמליים) יכול להשתחרר מקסמו רק על־ידי מחיקת המוסר, כגורם מחלט בהיסטוריה, וכפירה במציאותו.

זו ועוד אחרת. אם אנו מכניסים את הקאטאסטרופה המשמידה, שהיא תמיד פרי התנגשות, במחזה היסטורי, אנו מחויבים גם להודות בפעולה הרצונית, כלומר להחזיר לאדם את חרותו. מובן מאליו, חרות זו מוגבלת היא על ידי הכחות הקבועים ביקום. אדם חסר־רגלים אינו יכול להיות המנצח בשעת התחרות במרוץ של מרחקים. אולם בתוך גבולות שדה־ההתנגשות הוא יכול להיות צד הנלחם. כי מהי מלחמה, אם לא הרצון לגרור ולמשוך את הרבים, שיקבלו עליהם אפני פעולה וסדרי חיים של יחידים, אשר הגיעו לידי הכרה מוסרית ידועה? כי מה היתה כל התנועה הריפורמית, אשר הולידה את “הדוגמה הנוצרית־גרמנית”, ששפנגלר מעריכה ומעלה אותה על הנצרות המזרחית, מה היתה תנועה זו אם לא הרצון של הנוצרים היחידים, אשר הקאטוליות הרומית סגרה אותם בתוך תאי המסגדים, הפרישם מן הצבור כיוצאים מן הכלל, – הרצון של היחידים להפוך את כל בית ובית לתא מסגד? והלא סוף־סוף גם שפנגלר עצמו מודה באלה⁵. הוא אומר: “לקבל את המצב כ”טוב" (עיין למעלה) בזאת יבחן איש המציאות". מה זאת לקבל? האם אין זאת בחירה? ולשם מה יקבל האדם איזה דבר ויהא אפילו את ההשקפה ההיסטורית של שפנגלר? למען המצא בתוך תפקידו ההיסטורי, האם לא כן? אך בשעה שאני בא ומגיד, כי רגעי־הסיום אינם מתחברים בינם לבין עצמם לשם איזו התקדמות מוסרית, אלא הכליון מחלט הוא ואינו משאיר אחריו דבר מלבד השלד הקופא, הלוא laisser aller תהא דרך החיים האחת, אשר שכל וההכרה האנושית יוכלו להשיגה. אין כאן, אפוא, מקום לא לקבלה ולא לדחיה. יש רק מקום לספוק הצרכים החמריים והבהמיים, יש רק מקום לאפיקורסות גסה של אכול ושתה כי מחר נמות.

השקפת עולמו של שפנגלר היא סובייקטיבית. אליו ואל הקבוצה ההיסטורית, שעליה הוא נמנה, אמנם הולך ומתקרב הקץ; עליה עוברת עכשו הקאטאסטרופה של הסיום; בה פסקו, נוסיף אנחנו, כל המקורות המוסריים. אבל אין זה אומר, כי השקפת־עולם זו היא דבר השוה לכל נפש. לאנשים אחרים, שאינם שייכים לקבוצה ההיסטורית של שפנגלר אין הקץ מורגש כל עקר. אדרבה. הם חשים את ראשיתם⁶ (ולא דוקא ברוסיה אלא גם באירופה המערבית), תחלת הופעתם בהיסטוריה ככח פועל, פורח ומשגשג. והם רואים בקאטאסטרופה המסירה ומשמידה את מה שהיה, הם רואים בזה את עצם רגע ההפרָיָה של החדש, הנושא בקרבו את היתרון, את ההתקדמות. ולאנשים אלה יש, כמו שהיו לאנשים אשר שפנגלר נמנה עליהם, סמל מוסרי ההולך לפניהם, הדורש מהם קרבנות, עצמיות, רצון, התאמצות, לקרב את רגעי־הסיום, לא לתת לטשטשם, לא לתת לעכבם על ידי רצונות אחרים, אלא להמצא בתוך התפקיד ההיסטורי “להמית את אשר עליו למות” ולהוָלד מתוך עצם מלחמת ההשמדה. ואנשים אלה יכולים (ולא רק יכולים, את זאת הם אומרים השכם והערב) גם הם להסכים, כי התרבות הבאה תהא שונה מן הקיימת. ודאי. שונה בתכלית שנוי. אפס הם גם יוסיפו, לא רק אחרת תהא, אלא גם טובה ויפה מן הקודמת לה. ואם נקח את גיתה, אשר שפנגלר נשען עליו ורואה בו את מקור שיטתו, כסמל, נזכיר את הדברים שהשאיר אחריו עם יציאת נשמתו: “יֶתֶר אור!”. מתוך המות והכליון אין בא רק אור אחר, אלא האור הבא הוא גדול מן המת!…

ג.

לאוסבאלד שפנגלר אירע מה שאירע לכל אנשי הרוח, אשר אלהים חננם בשאר מחשבה אינטואיטיבית ומנע מהם יכולת להביא את רעיונותיהם לידי מזיגה מלאה. שפנגלר הוא הוגה דעות תוסס. הוא ירבה לעורר ענין בפרטי דבריו מאשר בתוצאותיהם הכוללות. הוא לא יוכיח ויַקנה את האמת שלו לאחרים. הוא יזעזע את המחשבה באמתיות הרבות הפזורות ביצירותיו. לאנשים מסוגו אין סכנה מ“היות חסידי עצמם ולרכז כחותיהם, למען סדר את האינטואיציות אשר הביאו לעולם בצורה קבועה ושלימה”. ואם “על שיטת הֶגל לגלגו, כי אמר בלבו, שהאנושיות מבראשיתה, אך התאמצה ללדת את הפילוסופיה ההגלית ושעם הופעתה סיְמה רוח־אנוש את כל תנועתה” – דברי־לצון אלה הנם במקומם גם בשעה שאנו דנים על שיטת שפנגלר.

למעלה אמרתי “הוא יזעזע את המחשבה באמתיות הרבות הפזורות ביצירותיו”. חייבים לקראו בעיון, למען הוָכח בעומק ההערכה הזאת. ראשית כל, לפנינו סופר, יוצא מן הכלל, המביע את רעיונותיו העזים בשפה מרוקעת וטעונה דיאליקטיקה חזקה, דקה וסוערה. קשה להגיד עד כמה יש יסוד להיקשיו. אך רשת ההקבלות כשהיא לעצמה היא פרי מח כביר־מחשבות⁷. זהו ראש ההומה בלי הרף סברות והשקפות חדות ודקות. עוקר הרים אם גם ההלכה אינה כמותו.

“ספרו של שפנגלר, אשר בקול נביא יבשר את שקיעת המערב ואשר כרוזו מצא הד גדול בנפש העם הגרמני המזועזעת, הראה לדעת מה קל הוא לרוח־קבלנית (Unternehmer) להקנות לעצמה את הדבר אשר רק יד הגאון הקדושה עלולה לאספו”⁸. יש אולי בפסקה זו הרבה מן המרירות, אבל במקצתה היא נכונה. שפנגלר קבלן הוא ורושם תכניות מפליא לעשות. הוא הולך לקראת מטרתו ישר, בלי עכובים. ואם הוא נתקל במעצורים, ובמעצורים הוא מוכרח להתקל, כי כל ההופעות באות לחזק את שיטתו המשובשת ביסודה, – ובכן, אוי להם למעצורים אלה. להם מוכנה המטה הסדומית של דעותיו היסודיות. הוא יאשר את האנטישמיות, את הפרעות מתוך אובייקטיביות של ההכרח ההיסטורי המגיעה עד כדי אכזריות וקהות; הוא יעשה את רוסו לבן־כרך. רוסו אומלל זה אשר כל סבלותיו היו אי־הסתגלותו אל חיי הכרך והבריחה מפניהם; הוא יעשה את שפינוזה (מכיון שהוא יהודי הגיטו) לחוקר שהאין־סוף אינו מושג לו; את החסידות (שהוא מכירה מספרי בובר; וכבר התלוצצו וקראו את שפנגלר הגאון של ספרי־עזר – Handbücher) לא יבין ובדוחק ומתוך פלפול יתרץ את הופעתה ביהדות; יהדות זו שסימה כבר את לידת הכחות התרבותיים שבה זה דורות רבים; הוא יעשה את הגיטו העברי למוסד או למדינה קופאת בהחלט, וידבר על המדינה והזרות היהודית בתוך ממלכות המערב בסגנון של שונאי ישראל; וכראיה יביא, כי אוריאל אקוסטו וברוך שפינוזה גורשו ממדינה זו; ובצדוקים ימצא שותפות־הרוח בינם ובין דוסטוייבסקי.

יש כאן, אפוא, מקומות כבושים ופזיזות רבה. זה ישנו. אלא שנוסף על אלה לפנינו סופר כביר וחוקר־משורר רב אוצרות. ובקראך את הפרק על המוסיקה ואת תאור הכחות הנפשיים הפועלים על ואגנר, ובקראך את העמודים על ההופעות המאקרוקוסמיות של הטבע על פני שדה הפרחים הנרדם, אתה שוכח את השיטה, אתה מסיח דעת בכונה לשם מה נאמרו הדברים ואתה נהנה הנאה אסתיתית מהם כמו שהם, כדבר העומד ברשות עצמו ואינו בא להיות משען לזולתו. ההרגיש בזה שפנגלר? הידע מראש, כי נקודת הכובד שלו אינה בהוכחה שהוא מכניס בספריו אלא בהנאת יפיו הפיוטי אשר יהנה? אמנם כן. שפנגלר הרגיש בזה. הוא אומר: את ההיסטוריה חייבים לשיר. חייבים – לאו דוקא. אני הייתי אומר, אל ההיסטוריה, כלומר אל הסך־הכל של המניעים הטבעיים המביאים את האנושיות לידי הבעה, חייבים לגשת מתוך השקפת עולם אנושית. אנושית ולא זואולוגית ולא בוטאנית. אלא שהשקפת עולם בלבד אינה מספיקה, אם אין הגיון זה מחונן מטבעו בחדירה אינטואיטיבית, המראה את השביל המתפתל דרך פקעת המאורעות של העמים והמדינות לתקופותיהם, לנקודות המגע שבהם, להשפעות־הגומלין, להתנגדותם מתוך חיוב והסכמה, להכנעתם מתוך שלילה. אפס שפנגלר המעמיד את החקירה הזאת על הספיקולאציה (מפני שהוא אינו חפשי, כי הוא הבעה של מעמדו השוקע) מוכרח היה לבוא אל ההנחה, שהשירה בלבד, כלומר איזה חוש סובייקטיבי־מסתורי, נביאי, הוא הפוסק והמוציא את גזר הדין על חיי ועתיד תרבויות עמים וארצות. וסוף־סוף בעקר אין גם בזה כל רע. אולם אם רוצים לראות באלה, ורוצים גם להראות לאחרים, את השיטה בה' הידיעה, האחת והמיוחדת, את האמת האחת והמיוחדת, את האמת האובייקטיבית, את קנה המדה, אשר בו ימוד האדם את הדרך שיבור לו, הרי זה טעות מעיקרא וטעות מסוכנת. כי לעתים קרובות אמת מדומה זו מוליכה אל הריק. אל האפס ולא אל האין־סוף ולא אל אפסי עולם.

ד.

שפנגלר הוא הופעת ימי מעבר ושנות אנדרלמוסיה ומבוכה. השפעתו לא תאריך ימים. עם קץ המבוכה תעבור גם היא. בידו לא עלה לדלות מתוך מעמקי סודות החיים אחת מאבני הפנה, אשר תקשר את העבר, ההוה והעתיד. ואשר תהא למראה־דרך לאדם בנתיבותיו הקרובות והרחוקות. הוא פרי הופעה היסטורית חולפת, ההולכת למות. ואת הרגשת מות זו הוא שר. אפס שפנגלר, שהתאמץ גם לחזות מראש את המתרחש לבוא, בזה עצמו כרת את הענף אשר עליו ישב. ביום, שהחיים החדשים, ואפילו במערב, יתגבשו ויקבלו צורתם, ביום הזה תכלה כעשן כל שיטתו. כי אז, הופעה חיונית אחת כחה יהיה גדול מכל נפתולי המחשבה והראיות המאליפות. הנבואה היא דרך מסוכנת. את נבואת שפנגלר יבואו החיים ויעשוהו לבדויה. כי הנבואה מוכרחה להיות יש, יש מוסרי. נבואת שפנגלר היא האפסות, אשר החיים לא ידעוה וגם לא יֵדעוה בימי הבאים.

הדמיון הוא בודאי אחת המדות וסגולות־הנפש היקרות והיפות ביותר אשר בהן חוּנן האדם. הוא בודאי אותו היסוד העקרי, אשר אמנם לא נמצא לעולם את המלים הנכונות להגדרתו ושבכל זאת נרגיש את הוויתו השופעת תמיד ובכל מקום; היסוד העקרי, אני אומר, המפאר את האישיות והנותן לה את זכות הכרתה העצמית. הדמיון האמתי, היוצר, באיזו צורה שלא יתגשם, הנהו קרן אורה חדה החודרת ומטילה מזיוה בתוך גבולות השטח אשר מלפנינו, ממנו והלאה. בעברי את סף האולם הלוכסמבורגי, ועיני נתקלת על פני הקיר מצד ימין ב“משפחת הדיגים” של פואי־די־שַוַן, הרושם הראשון, המפתיע ותוקף אותי, הוא שלפני הופעה חדשה, שאני עומד לרגלי המקור עצמו. ואין זאת המקוריות העם־הארצית התלויה בעקרה בחוסר־הידיעות של המתרשם. לא. כאן היא מחלטת. הופעה זו אינה חשובה וחדשה בעיני, משום שאני לא ראיתיה עוד, שאני לא ידעתי עליה דבר עד היום. חדשה היא כי יש בה יסודות השייכים אל העתיד ממש, שכמוהם לא היו עוד ובהכרח לא ראה אותם איש גם מבלעדי; יסודות השייכים אל מצבי־נפש והרגשות שאינם עוד במציאות ושלא באו עוד לעולם. הדמיון היוצר הוא הפכו של ההגיון. הוא הלוא נשען כלו על החיים שכבר היו ועל פיהם הוא בונה את מגדלי הימים הבאים. ההגיון שייך, אפוא, אל העבר. וגם בהיותו מפשט ותוצאות חריפות השכל הטהור. תמיד בתחלתו נמצא, שהוא נעוץ באבן־השתיה של הימים־מאז, או, כמו שרגילים לכנותו החכמים, פרי נסיון־דורות. והנסיון מתוך מהותו יליד העבר הוא. בה בשעה שהדמיון, אבי כל חדש, מנופף שיאו בגבהי חזון העתידות.

האוּטוֹפיה הספרותית, זו היצירה, אשר שמה לה למטרה לתאר לנו את צורתם הממשית של החיים הבאים, אותם החיים אשר הדמיון האנושי הרימם כסמל בתכלת שמיו – האוּטוֹפיה עושה תמיד רושם, למרות התאמצותה להתהדר במחלצות העתיד, כלבושה בגדי־עדים של העבר. “בקראי את בלאמי נדמה לי, כי לפני חברה בורגנית ירודה, מרוככת, בעלת־צדקה, עצלה, שמשאת נפשה האחת, לחיות חיים טובים, שבעים ושאננים”. מרכס כותב לידידו בסלי, המפרסם מאמר על עתיד מעמד הפועלים, וקורא לו ריאקציונר. “כי מי שמחבר תכנית לסדרי החיים הבאים, משַׁמר הוא”. “היכן מוצאים את החמרים אשר מהם נבנית האוּטוֹפיה? – שואל ז’ורז' סורל, – רק בעבר ולעתים קרובות מאד בעבר הרחוק”. כן היה הדבר תמיד מימי תומאס מורוס עד ימינו אלה.

גם יומנו של הירצל רבים מעמודיו שייכים אל האוּטוֹפיה, והם כאלו מבוא ל“מדינת־היהודים” או ל“אלטנילנד”. כאן ממילא הוא עומד בשתי רגליו בתחומי עבר, קרוב ורחוק. ואין לך קל מלראות בהם את כל האורות המתעים, בני־החלוף וקלי־הערך שבתאורים בדויים אלה. אך אין להתעכב עליהם ביותר. בזה שגה גם אחד־העם בבקרתו החריפה על “אלטנילנד”. הוא דרש בספר הזה את השפה העברית ולא מצאה ולבו חם בקרבו: היתכן, ישוב עברי חי בלי תחית השפה? וכתב מה שכתב. אפס, בעקר אין להאשים את הירצל, כשם שאין לשבח את אחד־העם. העבר, שמתוכו שאב הירצל את החמרים הבאים להגשים את חלומות לבו, היה חסר יסוד זה. בו מצא את השאלה החברותית, את הניגודים המעמדיים בעצם תוקף מרירותם. ומכיון שגם בעבר הרחוק העברי מצא כעין רמזים לפתרון שאלות אלו חשב, כי מן הנכון הוא לחבר שתי נקודות אלה בתוך מסגרת החלום הציוני. ואם הפתרונים עצמם אינם מצטיינים בהיקפם ובעמקם, הלוא גם הוא פרי העבר. אז עמדו בתקופת הוותורים האטיים אשר יבואו לשתק ולהחליש את מרד הפרולטאריון העולמי הסוער. אחד־העם או לוינסקי, שקול הראשון מדבר מתוך גרונו, ראו והתרשמו מעבר אחר, יותר רחוק; את רוח היהדות, את תעודת־הנבואה, את המנהגים הדתיים מימות קדומים – ועבר זה היה, כמובן, ארג העתידות; הם ראו את החובבים הרומאנטיים, את הספרות העברית, קראו את בן־יהודה וממילא מגמות אלו שוו לנגד עיניהם, בהעלותם את משאת נפשם עד כדי דמות. ההבדל הנהו, אפוא, מקרי, פרי הסביבה והתנאים החיצוניים. מצד מהותם עומדים שניהם על פני קו משותף אחד: את העתיד הם בונים בחמרי העבר.

הנה מדוע אין להתעכב ולבוא בטענות על קוים אוּטוֹפיים טפלים אשר אנו מוצאים ביומן זה. אין אלה מוכיחים ומביאים ראיה לשום דבר. הם מאשרים רק את הידוע מכבר, כי כל אוּטוֹפיה אינה חדוש, היא בת העבר. אפס בספר זה ישנו מלבד בדויות אלה עוד דבר, החסר את החפץ לפרוט את דינר הזהב פרוטות־פרוטות. ישנה גם נשימה חזקה, כוללת, המרימה את המאוּוה לסמל גדול הצד את הלב ומקסימו. ימי ההתגלות הראשונה הם באמת נשגבים. זאת היא מהפכת־פתאום המתוה קו – עד כאן ומכאן והלאה. לפני העינים מנתרים בלי הרף צללי חיים חסרי דמות ותכלית, שהם עוד קודם ליצירתם. ישנה רק נקודה אחת, האחרונה, המורה את הנטיה, מבלי למצוא גם צורך בנקודות הרבות המבטאות את ההופעות העלולות לבוא בצורה הנדסית מפורטת וברורה לכל.

אותה נקודה באופק, הבודדת, החתולה אור ערפלי ומקרין, התנשאה לפני הירצל כסמל, כאפשרות דמיונית הבאה להניע את הלבבות. בשעה שהוא בודה תאורים ממשיים לענינים שהם למעלה מן הממשיות, אנו נמצאים ביון הטיט של התרבות האירופית הצרפתית של שנות התשעים: אנשי צבא ובגדי שרד, פוליטיקאים שארלטנים, סיסמאות שנתרוקנו מתכנן, מדע פעוט, זול, מפרז, מתגנדר ומעמד בורגני חסר שדרה ואפס אונים, אשר פחד הסערה המתקרבת מרעיד את כל גופו. ציון זו ודאי מכוערת מאד. אך בהסיחו דעת מן ההזיות האוּטוֹפיות האלה הכל משנה נטיתו וצורתו. לפנינו בוקעת שיבת־ציון כאגדת הלב, כסוד אשר להם עתידים ההמונות לעבור בכל נפשם ומאדם. ואגדה זו אין לבטא בעזרת אפני חיים מובנים וקונקרטיים. בטויים אלה לא יחזקוה אלא יפחיתו מערכה הפועל ומכחה המניע.

התלבטות זו אנו מוצאים ביומן הירצל בולטת כל כך, עד שהיא נעשית לרגע טראגי ממושך. אלה הם העקלתונים והקפנדריות המסובכות שבין המציאות הקיימה, הלוחצת בכל נטלה הכבד, ובין הסמל המשתמט מכל הגשמה והגבלה ופורח אל על עם כל נגיעת יד קרובה כענפי האילן אשר מעל לראש טאנטלוס. כל הספר החביב הזה הנהו השתמטות ארוכה מן העקר. לעתים משתמט הירצל ממנו ולעתים משתמט העקר מהירצל. אולם בלי הרף קיימת אותה הרדיפה בתוך הריק, שאינה מגיעה לעולם לידי קרע, לידי פרוד שלם. זאת היא התאבקות שני איתנים, שאין בכח האחד להפיל את רעהו והם נמנעים להפגש פנים אל פנים. אמרתי: שני איתנים. זה אינו נכון. לפנינו שני כחות שונים מאד במהותם: הסמל הגדול והענקי האחד – מעבר מזה והמון דברים קטנים ופעוטים שנערמו לתל גבוה – מעבר מזה.

סוף־סוף, היפָגש הירצל פנים אל פנים עם סמלו? אתי רק החלק הראשון מיומנו וקשה לענות על שאלה זו. אפס גם כאן הוא בדרכו אל הפגישה, וכל עמוד ועמוד מפחית את המרחק ביניהם. כי שניהם, גם הסמל וגם הירצל, הם כחות תנועה וכאלו כל אחד מקדם ונמשך אל פני חברו. לא, לא מתוך נצחונות מדומים תבוא הפגישה. זה יהיה מקלט המנודה המפלס לו ולסמלו נתיב בין חתחתים ואבני הנגף. בכוס היאוש יפעפע הסמל כמעין חיים. “אתמול נסה יועץ הממשלה האהן, בהיותנו יחד בקונקורדיה־קלוב לשימיני ללעג: – מהו המקום שתתפוש במדינת־היהודים? ראש המיניסטרים או ראש בית־הנבחרים? ואני עניתי: – המתכונן למפעל כמפעלי הלוא חזה מראש, כי בין הראשונים אשר יקראו עליו מלא יהיו שליי־הסנדלרים”.

ובמקום אחר: “נעבוד ובל נבקש חשבונות רבים; זאת היא הדרך האחת לשאת את החיים”.

הרוגז הממלא את הספר הזה אותו הגרוי והחשד שאינם פוסקים, אותה העמידה על המשמר במצב הגנה בפני כל המתקרב – כל אלה הם אותות נאמנים על קרבת הפגישה. הירצל כאילו מרגיש באופן בלתי אמצעי שהוא נושא בקרבו דבר החסר לאחרים אשר מסביב לו. הוא רואה את הדבר בדמיונו הטהור, חש את כחו ואת אדנותו עליו – אך בשעה שברצונו למצוא לבוש לצללי לבו, למען הסבירם גם לזולתו הם נהפכים למפלצת, לדמות מרוסקת המעוררת תמהון, בת־צחוק ויאוש רב. הירצל מוכרח, אפוא, באחד הימים לצאת מתוך ההגנה לעמוד במערכה ולהסתער. הדברים שאמר יועץ הממשלה האהן והתשובה שנתן הירצל הם־הם אולי הבשורה הראשונה לסער הבא. זאת היא התהום העמוקה המבדילה בין שניהם. מסלות העבר, עבר זה, שיועץ הממשלה האהן הנהו אחד מבאי־כחו הכי חשובים, שוממו. נשארה רק דרך אחת: אל עצמו, אל סמלו.

בחלק הראשון של היומן הפגישה איננה עוד. אפס דבר אחד ודאי הוא, שני הענקים, הירצל וסמלו, נשארו בודדים, איש מול רעהו, ואי־אפשר שלא יפגשו. היום או מחר. פה ושם הד הצעדים המתקרבים ובאים מכה על אזננו…

לפני תשע שנים מצאתי לי הגדרה לרוחו היוצרת של שופמן בדברים האלה: זהו סופר הכי סובייקטיבי בספרות העברית. כי הוא אינו כותב בעקר על עצמו; הוא כותב לעצמו ורק לעצמו, מבלי להביא בחשבון את זולתו; הוא, אם אפשר לומר כן, בכל זאת לירי. והתוצאה הישרה של המדה הזאת, התאמצתי להוכיח, היא המיניאטורה; זו הצורה המהבהבת בלי הרף, התמציתית, המרוכזת, שאינה טעונה תאורי־מלואים של הארות ובירורים והמעוררת ברמזיה ובקטעי תנועותיה המון זכרונות־לואי הכרחיים, בעקר בלב כותבה ובמדה ידועה גם בלב מתי־מספר, המבקשים ומוצאים באמנות טוויה וסכימאטית זאת ספוק־נפש מיוחד במינו.

אני מחויב להגיד, כי מדה זו, אשר היתה אז בראשיתה וכעין נטיה וחפץ, קו־האופי ותביעה נפשית, אמנם ברורים במהלכם הכללי ובתחומי השפעתם, אך לא בולטים למדי בהוויתם – מדה זו באה בימים האחרונים אל קצה, עד כדי שלימות מוחלטת. ואם אני אומר, שהיא באה אל סופה, כונתי היא, שאם תוסיף להתפתח באותו המרץ והעקיבות גם בעתיד, כמו שהתפתחה מיום ששופמן פרסם “מאידך גיסא” עד הקטעים הנדפסים כיום ב“תקופות”, היא תעבור את גבולותיה, תהיה למאניה, או, הגרוע מזה, למאנירה ותאבד את היסוד העקרי והפורה שלה, את “הכבדות בלא יודעים, כאלו נולדת כפות ואינך יודע שאפשר אחרת”; היא תהא ביודעים, כלומר תחדל היות הופעה אמנותית פועלת. אך נמהר ונגיד, במקום שיצירת שופמן עומדת כיום סכנה זו רק נעה כצל בשעות בין הערבים ובעצם, בתוכה איננה עוד.

ואדרבה. מוטב, שהיא מתמתחת כקו־מאַיים. הסכנה היא למשורר כשופמן, שאינו מצד אחד, מן בעלי הפיות המלאים, שזמנם ויכלתם אינם מרשים להם אפילו לשמוע מה שהוציאו מפיהם, ומצד שני, אינו יכול מטבעו להיות עָקר, שופמן הנובט תמיד, אשר ידיו נוטפות תמיד מור – לו הסכנה פחות מסוכנת, מאשר השתרשות, קביעות, בטיחות. מה שעושה מקומות בודדים ברשימותיו החדשות לרפי־דמות היא דוקא מדה אחרונה זו. ולהפך, בשעה שהסכנה מהרסת ומקעקעת אותה על ידי היסוסה, רעדה, עיכוביה ופזור נפשה מפני האפשריות המרובות והמסובכות, הוא מופיע לפנינו שנית בכח חדש, מפתיע, לאמר, לא רק מאשר ומחזק את הידוע לנו עליו מכבר הימים, אלא מגלה בחפזון קאפריזי, מרגיז מכמני־רוח ופאר גנוזים עמוק־עמוק, רחוק־רחוק. וכמעט שיש ברצוני לכנות את כל אלה: שופמן המפחד מפני עצמו.

המפחד מפני עצמו. האין זאת האחריות האמנותית השוכנת בלב כל יוצר אמת? האין זאת אותה המזוזה הכשרה השומרת מפני שד החקוי העצמי? החקוי הנורא (נורא כי בחקותנו את האחר, כמה שנעשה כמעשהו נכניס, כשנרצה וכשלא נרצה, גם דבר־מה משלנו), שלא רק שאינו מוסיף על הדמות אלא גם גורע ממנה ומפחית ערכה. שופמן המפחד מפני החקוי העצמי – בדבר זה בלבד הוא נמלט מפניו. לא תמיד. לא בכל מקום. בנגעו בישן אין הוא מתחדש בנקל. העבר, העבר הספרותי בן־כובד הוא ומעיק. אך שופמן משתחרר, מתאמץ להשתחרר מלחצו. והדרכים המובילים אל השחרור, כשהם לעצמם, מענינים ורבי־ערך. ראשית, הוא הרבה לכוף ולצמצם את המסגרת. נולד זה הגמגום הנפלא, שהגיע לעומק התפתחותו והמשיח לנו הכל, הכל. שנית, הרחיב את האופק. קו האור החד, האלכסוני התפצל. נעשה יותר עולמי, כללי. קולט מנשימת הדור, מפגעיו. הוא מודרני לא רק על פי צורתו והרגשותיו. כזה היה תמיד. אלא על פי תכנו, הוא שר ומרומם לסמל את ההווה, את הצף ומתהווה אתנו, לנגד עינינו. כאן לא מצא עוד את כל דרכו. אך זהו המחייב. וזהו המשמח אותי. החקוי העצמי היא השיבה על העקבות. הגשוש – הצעד קדימה.

אינני יודע אם שמו לב כראוי לשנוי הזה המציץ פה ושם בין רגבי העבר. אני מודה, אמנם בסקירה ראשונה קשה גם לראותו. הקוים הטפוסיים לשופמן, שבעקר לא בנקל הם ניתנם להתפס, ושהוא עצמו חרתם בעקשנות, באטיות אכזרית על לוח לבנו, עד שהתמזגו בנו והיו לנו בהירים ושקופים כטפות בדולח טהורות – קוים אלה עודם המצע היסודי גם ביצירותיו החדשות. אותם הבחורים הנמקים בעוונותיהם הקטנים ובשעמומם הרע ואלה הבחורות הנושאות אתן את מפתחות לשכותיהן, אשר בהפתחן לא יגדילו את החטא ולא ימתיקו את השממון. אשר לא יסגרו ולא יפתחו מאומה. ואפע"כ גם כאן האנדרלמוסיה השופמנית, הידועה לנו מכבר והטפוסית לו מכבר, היתה למרכבת, למסובכת ולאכזרית משהיתה. בה עצורה נשימה אחרת. ישנו הדונוי ושבלתו, ישנה המלחמה. “עם מגבעות הקש של אשתקד”. והווה יד־סתר המנצחת ומכניסה סדר ומהַפְכה ליחידה אחת סתמית ואפסית את האנדרלמוסיה שלפניה, שבתוכה ושלאחריה. ישנו גם טימפו אחר. דלוגי־זמן משונים המתאמצים בריאותיהם הנפוחות להדביק את מרוץ החיים וגלי שטפם. ועל כל אלה יש חשבון. “הנהרות, הנהרות היקרים, שמימיהם הולכים בשפי, לא תוהו נבראו”.

יש חשבון. איזה? לא נבקש. אין זה גם חשוב ומענין, אפס הוא ישנו. זוהי לא שלילה המחייבת את עצמה. זה אינו עוד קלות־דעת ולא רוע־לב. זהו כאב וחשבון. “לא טוב, גבירותי הנכבדות. מה? סבורות הייתן, שכך ימשך לעולם, לעולם: נשיקות־יד ונדוניה ודוקטורים, נשיקות־יד ונדוניה ודוקטורים?!… הרי לכן!…” אני אוהב את שופמן זה. לא רק הסתכלות, וצד הקו המסמן, אמנות. לא רק השוואה מוצלחת ומיושבת (“הרעיון הנורא תקפו כל כך, עד שכל האנשים שנפגשו בדרכו עכשו, נדמו לו כשטים ומתרחקים ממנו – כאלה שנשארו על החוף למי שהפליג בספינה”.). אלה הם החיים. החיים עצמם. שאין האפשרות האמנותית הקיצונית והמכווצת קנה־מדה ויחס מספיקים להם. והם דורשים את ההשתתפות, את הלב, ובו את רתת ההשתתפות.

ההשתתפות – שופמן לא היה חסר אותה מעולם. הנערות הטהורות והעליזות היו נראות לו תמיד בחלונות הפתוחים לרוחה מנגד… אך האמן הקפדן שבו החניקה וחפה עליה בכוונה. שופמן התאפק תמיד. ההשתתפות היתה בו תמיד מבלי שהסכים לה, או כמעט שהיה משתמט מפניה, התביש בה. אך הסערה עברתהו. לפני עיני שופמן התגלגלו בשנות חייו האחרונות חזיונות כבירים ומשונים בגדלם, בחליפותיהם, בעליותיהם וירידותיהם. גם הם היו מתפוצצים כרמוני־משחית. או שהרסו בשואת פתאום את הנראה קיים לעולמי־עד, או שהיו לכח־שלוּמים אדיר ומקווה, הנושר בתוך הרחובות ההומיים על ראשי ההמונות כפרי בכורים מענף האילן. הרי לכן!

ודאי אין בי הילדות להרכיב על גבי יצירות שופמן מגמות ידועות. רצון שכזה היה די מגוחך ומעושה. אבל גם מזה אין להעלים עין, ששופמן לאחר הסער, “בשנות המלחמה התאווניות־קושמאריות”, אמנם בעצם נשאר מה שהיה מקודם להן, אפס יש בו תוספת של מה־שהוא, אשר לא הובררה לי, ואפשר גם לו, כל מהותה. ודאי, שחזיונות הירידה האיומים שהיה עד להם ושבאו בבת־אחת בשצף־קצף היו מתאימים ומקווים לרוחו. אך באותה שעה שפעתם השביעה גם את רוחו. ושופמן נראה לי היום שבע־ירידה.

שבע ירידה והתנוונות. מה זה אומר? מה יבוא אחרי־כן, בעתיד? האפסות? אמנם בודקו בטיילו על ה“קי” רעיון זה עובר במחו. אפס הקשיבו יפה, הרעיון הזה אינו נואל עוד. הוא נורא. האפסות וההעדר אינם, אפוא, מוצא רצוי, אלא איום ומטיל אימה, עד שכמעט אין לתת אמון באפשרותו. זו ועוד אחרת. בודקו זה הביט כבר פעמים אין מספר לתוך מימי הדונוי הנוהרים לאט ובקש בהם את ערש מרגועו. ובכל זאת המים האלה שוטפים ושוטפים. אין זאת כי יש כאן נטיה אחרת. בודקו מחויב לבוא באחד הימים לידי הכרה, כי לא המים השוטפים בשפי ולא אלה המכים גלי קצפם – שניהם לא לתוהו נבראו. היבוא לידי הכרה זו?

היבוא? אינני יודע. יותר מדי “נהירים לו כל משעולי הלב ודרכו הרחבה סתומה לפניו” (Il connait tous les sentiers du couer et il en ignore la grande route). שופמן לא שנה עוד במאומה את אפני יצירתו ובטויו. עוד הנקודה שומה מכל וכל על התנועה הטיפוסית הקטנה הבולטת, הדוקרת כקוץ, כשברי זכוכית רבי־גוונים. אמנם היא מבטאה הרבה, מסמנת הרבה, גוררת אחריה המון רשמים כנים, מקוריים ומפתיעים, אפס היא אינה מבטאה הכל. ובעקר, לעומת ההכל היא צרה קרה ומכווצת יותר מדי. והשנוי האמנותי אינו מוצא את סיפוקו בשאיפה, ברעד הכרה. הוא מוכרח להיות כח שליט בנפש המתגשם גם בבטוי הממשי. לעת־עתה עומד שופמן על סף הכרה זו. רשימותיו מן המלחמה והלאה מרגשת בהן ההבנה האמתית, שלהמשיך את הקו שלפני זה אי־אפשר. זה גם אינו מועיל אם יתאמצו להמשיכו. כי הקו סוף־סוף נשבר. ופה ושם באה הכרה זו לידי בטוי אמנותי דק, חמים, סולד, ספוג אקורדים ארוכים, החודרים אל הנפש ומשאירים בה המית־דממה מתוקה. אך לידי גלוי מלא לא באה עוד.

ובסוף עוד מלים מספר. בין כל המספרים העברים אני רואה רק אותו בתחומים האלה. השאר עודם קופאים על הטפוסים שהם בודים מלבם. הדעת אינה בודאי גדולה, אם מסיחים אותה מן כל אשר עבר עלינו בעשר השנים האחרונות. דבר זה עצמו, שאין הוא יכול לבדות מלב מעשיות על אנשים שלא היו ושלא נבראו, שאינם כיום, שלא יהיו מחר ושאינם יכולים להיות לעולם, אלא המפלצת מפרכסת בלי הרף לעיניו – דבר זה עצמו כבר מעיד למדי. ודאי שעיני שופמן לא הורגלו עוד אל האור הרב המשתפך על ההופעות ושורות טפלות כגון:

“… הוא תועה ונדחק בינות ליהודי גליציה המסתובבים כנופיות־כנופיות אצל הבורסה. כבר התריעו על זה בעתונים, כבר אימו בפוגרומים, הבולשת מציקה מכל צד – והכל לא הועיל, אפילו גרנטה אלו נפלה והתפוצצה כאן – לא היתה מפזרתן”.

כן. זה אינו דק ביותר. אך עוד פסיעה קטנה והנה שופמן הטהור והמזוקק:

“הנה יהודי חוור, בלי טפת־דם שלח ידו בבהלה אל חזהו – וקשה להבחין אם מפני שנדמה לו פתאום, כי ארנק הכסף איננו, או שחש שם דקירה חזקה…”.

זהו שופמן האמתי. הרואה: את הבורסה, את מַאקנזין על סוסו הצחור, את הד"ר יאשצ’ורקה, את עתוני־הבקר הרעננים והריחניים. ולאט לאט, כדרכו תמיד (הלא רק בשנים אחדות היה “בבית־זר” ל“על יד הדרך”), יתגבשו העצמים האלה בלבו והיו לאבן כבדה וגדולה מאד, אשר תעיק ותלחץ כקושמאר באישון לילה ומתחת עקתה תזנק מחדש המית שופמן.

נ. ב. אחר שנכתבו דברי אלה פרסם שופמן את “אדם בארץ” שלו. ספור זה מחרה־מחזיק את אשר אמרתי מלמעלה. יש חשבון. יש השתתפות. “אדם בארץ” היא אחת מהאבנים הכבדות והגדולות אשר נגולו מעל לבו…

א. קְדוּשַׁת־הָעֲבוֹדָה

להאמפ אירע, מה שאירע למאכסים גורקי. הוא יציא דלת־העם, פרוליטארי מלידה, שבע עמל בחייו, שנה את מלאכת־ידו פעמים אין מספר, עבר ארצות רבות, למד בחטיפה בשעות בין־השמשות, הסתכל, ראה עמים ומדינות, הכיר לדעת את החיים כמו שהם, ולאט לאט, יחד עם טלטוליו ונדודיו, היה שוליא־אופים קטן זה לטַבָּח חשוב בלונדון, לעוזר ראש בית־נתיבות בצפון צרפת, למנהל העבודות במסלת הברזל, לחבר אגודת המהנדסים, וביום בהיר אחד והנה הוא מופיע על שדה הספרות כסופר חרוץ, לוהט, פורה, רב־ענין וממהר לכבוש לו מקום נאמן בין סופרי ימינו. האמפ הוא הופעה.

בעצם אינני אוהב את ההקבלות. ואני מתחרט על אשר שמתי את שני המספרים (גורקי והאמפ) אחד מול רעהו. אלא מכיון שהזכרתי את שם גורקי, שם זה יכול להטעות ואני מוכרח להמשיך את אשר החילותי. ובכן– האמפ איננו גורקי. הצד השוה שבהם הנהו רק חיצוני; בהרפתקאות שעברו על שניהם. אבל האמפ חסר את היחס הרשלני, התמים, המדוכא, את הרכנת הראש המבטלת, העושה לאפס ושבהם מזוין משוררה של היחפוּת הרוסית. את האמפ לא רככו החיים. הם רקעוהו. הטלטולים, העוני, העבודה לא הטוהו אל צדי דרכים, אל צללי הופעות. הם חזקו את פסיעותיו, הרחיבו את צעדיו והטילו אור בהיר מסביב לכל הויתו. האמפ יודע את מטרתו ואת שליחותו אל נכון, ולעתים קרובות נהירים לו גם השבילים המוליכים אל התגשמותה.

בתוך־תוכו הוא בן ארצו. ערבוב של דיוק שכלי, ער, מתרשם, מעשי עד כדי פרוט יבש, מכווץ ומייגע, ומצד שני התפנקות, התרככות, מליצית קימעה, מתיפה, מתרגשת והשומרת בכל זאת מתחתיה רגש עמוק, מקיף, שליט, המתלקח תמיד ונמשך (אמנם בסירוגין) בעקשנות אל נקודת־אמת אחת. ואמת זו הנה באמת אחת; מרוכזת כאישון־עין וקבועה ותקיפה כגזע אלון. הוא לא הגיע אליה כלאחר־יד, מתוך צרופי מחשבות. היא פרי עבודתו, פרי חיי עמל ותלאה. וכה מוזר הדבר. אתו, עם האמפ, נחשפת האנושיות “השוטפת זיעת אפה בעמל היום הקשה”, בין תנועת גלגלים ורעש מכונות, הידועה לנו לכאורה למדי ומכבר הימים, כמוארה אורות חדשים. והתגלות זו אינה באה מתוך תאור מנהגיה וההוי שלה בלבד. בעקר היא באה כהופעת־גורל, שסער מסתורי המרחף עליה מרענן אותה ומזעזעה. כי תחת עטו של האמפ נהפכת אנושיות זו לגוש אחד, מוצק, כהה, קדמון כשן סלע בליל ערפל, שנושאת עליה מגדל־אור המנצנץ אשיו בלי הרף והרושם באותיות רשפים על פני יריעת השמים השחורה את דבר־האדם אשר יקרא: עבודה!

היש בו מן התכנית הפוליטית? בודאי. וגם במדה גדושה. האמפ אינו אמן הטס מעל לחיי אדם. הוא בתוכם, מעורב בין ההמונות וממילא הוא נאלץ לקבוע את מקומו בחברה. זו ועוד אחרת. אי אפשר שלא יהיה המשך ישר וטבעי בין חיי העבודה של האמפ ובין האמן שבו. אלא שמעל לתכנית ישנה עילה, מקור משפיע, כח אחד הקיים לעד, אשר אחדותו ונצחיותו עושות אותו למניע דתי כמעט, המרעיד את כל נימי הלב והמעביר גם את שפעת זרמתו על מעינות היפה והנשגב. העבודה, או יותר נכון ידי האדם העמלות והמיובלות, מתרוממות כאן עד כדי גורל סמוי ושליט, העומד מעל למעשים המתהווים ומנצח עליהם; הוא המולידם, המתוה להם קו נטיתם, את התחדשותם והוא גם הרשאי להכניע את כל הופעות החיים תחת שרביט ממשלתו. שירת השלטון הזה תהא, אפוא, רוממות־האל בפי המשורר, אשר ימָסר לו, ישתחוה לו ויעבדו בלב שלם. אין כאן מקום לשניות, להתפוררות, לתנודת־רוח. “העבודה לנו כיום את אשר היה הצלב בימי הבינים”. מקור הכל…

השגה זו אינה בכיינית, מתוקה, פעוטה. אין פרוליטארים אומללים אשר האמפ ישטוף עליהם דמעות־שוא. כאן כחות איתנים. הפועל מוטל כענק כפות, הנושא על שכמו את עץ החיים כלו: על פריו, פרחיו, שרשיו וקני צפרי־הרון החופפות בצל ענפיו. ואם המציאות מורדת במושלה, כופרת באלהיה, כפירה זו אסון היא, משגה, שבעצם אין הוא מפחית במשהו את הכח הקיים, העושה את שלו מתוך תנועה הכרחית ונצחית כתנועת־גלים אשר אין ראש ותכלית להם… יש, אפוא, בלב האמפ הממשי, השקוע כלו במציאות הפשוטה והיום־יומית עם כל פרטיה הדקים והמסובכים – יש דבר־מה המתאמץ להגביה את חיי קטנות אלו אל מרומי הנשגב. וההופעות הפשוטות, הכבדות, הארציות כאלו מתנכרות על כבדן, כאלו כל אחת מפרישה את תמציתה למען הצטרף יחד למהות אוירית, אשר יש ותמריא ותנשא אל על. ואם אין ביכלתי להגיד, כי עלה בידי האמפ לקשור כנפים לילדי רוחו ולשלחם במרחבי החיים כלהקת יונים אשר בשורת האושר בפיהן, הנה ידע, וכאן חדושו, להעלות את החומר ולמלאו תוכן ולהטותו אל משאת־נפש יקרה. כי המושג קדושת העבודה המלוהו תמיד, גם ברשמו חשבונות מקח וממכר, רוחיהם, מהירות הרכבות, מוצאן ומובאן, עושה את חיי החול הפשוטים האלה לקדושים.

“האנושיות שטופת הזיעה בעמל היום הקשה”, שהיתה עד עכשיו רק הופעה חברתית, נושא לוכוח מדיני ומוסרי, היתה תחת עטו של האמפ למקור “שירת אלמים רבה ונשגבה כמזמורי הומירוס”. והוא מוסיף על אלה: המקור האחד אשר נשאר לנו לפליטה. “כי חזיוני האהבה והתפלה מקורם יבש לאמן. ואחרי התמונות שנתישנו מזוקן הנה התחיה: ארובת הכבשן תפתח לועה ותפלוט את נבחת אשה בפני אנשים אשר לא ידעו פחד. קלחות־ההתכה פורצות אל על את צחוק הרשפים הרב הנשא מעל לטיסת עוף השמים. בין אדים צחורים תופיע אורגת הפשתה. עטופה צללי בלהות ספוגי רטיבות מלאכתה הערפלית, אדים נדים יצנפו עטרת־פז סביב פניה החורים”.

יאמרו, התאמצות זו, לשחרר את היצירה מלחצה של סביבת הבטלה ולהכניסה בין תחומי האדם העמל, כי שם מקומה – יאמרו התאמצות זו היא רצונית יותר מדי ולכן אין היא עוד יכולה להיות עצם העבודה. ודאי. במדה ידועה נכונה היא טענה זו. אבל נחטא לאמת אם נעריך את יצירותיו רק בהתאמצות בלבד. האמפ איננו רק מתאר אנשי־עבודה, סביבתם, ארחות חייהם, טעמם, חפצם, אשרם, יגונם. אמנם הוא עושה גם את אלה. אפס הלוא את זאת עשו גם אחרים. האמפ מרומם את התוכן המתואר, מפרישו לקרן זוית שלו, מבליטו ומהפכו לדבר העומד בפני עצמו. כי עמל־האדם אינו לפייר האמפ דעה שאין להמלט מפניה. הוא מפעל־גבורה. והאנשים המגשימים מפעל זה הם צבאות מערכות קרב, המצטרפות למחנה של גודל־נפש, חרף־נפש, התמכרות, קדוש־השם, קרבנות והתגלות כחות היצירה העמוקים החבויים בנשמת האדם. “מחזה בית־החרשת, אומר הוא, אינו נופל בגבהו מן האיליאדה”. ואם נכונה היא ההערכה של איבסן האומרת, כי רק המלחמה אשר יש ביכלתנו לשיר אותה היא המלחמה הנכונה, הטובה, הכשרה, הרי קרב־העבודה הנשגב מכל אשר היה לפניו. חלליו הם חללי אל. כי הפועל הנופל מעל מערכת מטילי הברזל אל התהום אשר מתחתיו, “כשלונו שופך במרחבי־עולם שירת אלמים כבירה ונשגבה”. וישנו, אפוא, מקור לא־אכזב אשר ממנו ישתפכו כל ההרגשות הנעלות, הרגשות עוז וגודל־לבב, אשר ישמשו לטוי יריעת השירה החדשה. "וכשם שהמשוררים של עמי השדה כסו בנשיקות פיהם את אדמתם, וכשם שהמשוררים של עמי־הקרב הפכו לנערץ את הרצח, כן מן ההכרח, שמשוררי ימינו יעזבו את תעתועי המאוויים המיניים, יחדלו להעתיק את תנועת הולכי־בטל וישירו את העבודה וקדושתה, את עוז הרוח של האחריות המקצועית, את סבובי הגלגל השלוחים כזרועות ענק למרחקים להדביק משאת־נפש שאין כמעט להשיגה, יחדרו לנפשה של מלאכת־הידים וילמדו להרגיש, להתרשם, ליצור את יפי עמל־האדם.

שאיפה אמנותית זו אי אפשר שלא תגרור אחריה גם תביעות מוסריות וגם רעיונות ממשיים (לפרקים תמימים ומוגזמים) על תקון־עולם ושחרור האדם מן הבטלה. אצל האמפ אינם מתחברים לתורה אחת מקיפה, שתשמש לנקודת מוצא, למקור השתלשלות לכל המסקנות הבאות. הם תועים בכתביו קצת תלושים וקצת רגשנים בכל מקום. להאמפ אין פילוסופיה ברורה ומוצקה. לכל היותר יש לו חוש בקורת, יכולת וכחנית חדה ותוקפת. רעיון העבודה שלו הוא הרגשה, אמת החיים, הוכחה פנימית וגם חבה גלויה ועזה. אבל הוא אינו מחייב אותו בדרכי המחשבה ובהערכת הדברים. רעיון העבודה שלו הוא אמת־מדה נפשית המלהיבה את יחסו אל המאורעות, המכריחה אותו להגן על האחד ולהלחם בשני. אך אין הוא שומר עליו מפני התחתות ההגיון וסתירות פנימיות.

מכל האמור עד הנה נובע כמעט מאליו, כי לפנינו יוצר קצת מרוסק, רב־צלעני, פרי תערובת וכלאים, אשר אחה את ניגודיו, אבל לידי התמזגות מלאה לא הביאם. הגוון שבו מגיע רק בקושי אל ההתאמה. רבוי־הגונים מצטבר תלים־תלים ועושה רושם כהופעה כַאוטית. סופרים ממין זה קשה להגדיר. בשעה שאתה מגדיר אותם, אתה נתקל בפקעת של סתירות. כי ברגע הראשון הם כאלו חסרים את העקר להאחז בו. ורק אחרי שאתה נתקל בעקרים הרבים המפוזרים והמפורדים פה ושם, רושמם בזכרונך, מצרפם יחד – רק אז תמצא את המלט הפנימי המלכדם ורק אז יתחוור פרצופה הנכון של האישיות היוצרת, הלך־נפשה, מניעיה, צלליה ואורותיה. האמפ שייך אל הסוג הזה. רק אחרי עבודת צרוף אתה משיג, כי ריסוק זה הוא חיצוני, פרי להט רגשני ושבאמת בתוכו חי רגש אחד, יסודי (אינני אומר רעיון, השקפת־עולם), מסתורי, הכרח־נפשי העוטף את הכל והמטיל שלטונו על השאר. הכרח־נפשי זה הוא להאמפ יותר מהשקפת עולם ופחות ממנה. הנה מדוע יש שלמעשה הוא מתעתע, שהצעותיו לפרקים קלות־דעת ויש שהוא מרבה להרגיש את הסכנה מאשר את הדרכים הממשיים המובילים אל ההצלה. אלא מכיון שאל האנושיות העובדת לא בא מתוך רחמים, מתוך תביעות מוסריות והכרת הצדק, אלא מתוכה יצא, ובהיותו עוד ילד קטן למד מבשרו את עני האדם ועמלו, חי את חייו, חלם את חלומותיו, נלחם את מלחמותיו – עלה בידו להגביה עמל זה מעל לכל ולראות בו את כוכב השחר המאיר לכל מחשכיו.

האמפ היה, אפוא, ככל אדם אשר רגש עמוק ותקיף שליט עליו, למשוררה של האנושיות האוכלת לחמה בזיעת אפה. למשוררה, של האנושיות האוכלת לחמה בזעת אפה. למשוררה, כלומר, לאדם האוהבה אהבת־נפש, הקושר את עתידה בה והמחפש ומוצא את כל ספוקי הרוח והיופי בגבולותיה. ואם אי־אפשר להגיד שיצר דבר־מה מחלט, הנה הראה לדעת שהשירה יכולה להיות ניזונה ממקורות אחרים. יפי־הבטלה אינו, אפוא, הכרחי. האמפ עשה את הצעד המסוכן והעז: הוא רצה לברוא את נושאי האיסתיתיקה הפרוליטארית ולא את אפשריותיה. עד עכשו, או שהראו על שפל מדרגתו של הפועל וקראו לרחמים או שתארו לו את מצוקותיו וקראו למרד. האמפ שנה קולו. במקום לבוא לעזרת העמלים, הם היו למקור יניקתו. חייהם שגבו את רוחו היוצרת. ובשעה שהוא מגדלם, יגדלם בתודה.

ב. עֲמַל־הָאָדָם

פייר האמפ הוא ביצירותיו הבלטריסטיות ממשי מאד. אפס הוא מתקרב אל הריאליסתים מטפוס ידוע ומיוחד במינו. פרוט הקטנות מגיע כאן עד כדי הימום, השתכחות, שכרון וממילא מקבלת המציאות הצפופה והגדושה הזאת, שאין כל בדָיָה מלוה אותה ומשפרתה, צורת חלום קשה ועמוק. גם חיי הפועלים, אשר אל תוך סבכיהם מכניסים אותנו ספורי האמפ, מצטפפים מאד, מוצגים בקרבה יתרה לפני העין הרואה אותם וגיבוב הקוים כאילו מטשטש את הדמות. אפשר לחשוב שאין בכחו לברר את החומר אשר לפניו והוא לוקחו על היתר והתפל שבו. אך עד מהרה צפה הטעות למעלה. כשמתרגלים אל אפני־ההבעה של האמפ עם הסִפְרות המדויקות, עם התאור היבש והמעשי, המרבה להשתמש במונחי הטכניקה (גם את האמפ אין לקרוא בלי עזרת מלון, כשם שאין לקרוא את בלזאק וזולא) והנושא עליו חותם של תזכיר, דין־וחשבון מסודר באחד ממשרדי החרושת הכבדה¹ – כשמתרגלים אל כל זאת מתברר סוף־סוף, שהפרטים האלה, אינם נופלים כל עקר ביפים ובתנועת החיים שבהם “מפרטי המחזות, אשר אשה נשואה מוצאת בהם אמתלאות לפי רצונה למען רפד יצועיה לזרים”; אותם המחזות שספרות־בַּטָלה חנכה את קוראיה זה עשרות שנים להעריכם כגולת הכותרת של הנתוח הנפשי העמוק והדק.

יש, אפוא, ביצירותיו שנוי מרכז הכובד של ההסתכלות האמנותית המקובלת. האמפ ירכז מבטו בעקר אל פרכוס־החיים של העצמים המכניים והדוממים שעמל־האדם נוסך עליהם. לאיש מן הצד היוצא לו לתומו מתוך אפס מעשה לשוח על יד מטילי הברזל הצרים הנמתחים לאורך צדי דרכים, אין הם לו אלא קוים מצוחצחים הממזגים את ברק אורם באורות היקום כלו. למכונן המעביר רכבותיו באישון לילה במהירות של 100 ק“מ לשעה על פסי־ברזל אלה, לו הם שדה בטוי חייו, תעודתו, הם המצע היום־יומי, שעל פניו נחרתים כל זעזועי נשמתו, רצונו, שאיפותיו שאר־רוחו וגודל־נפשו. עכשו אין עוד מספר זה 100 ק”מ לשעה או קטר No. 3567 המאחר כניסתו לבית־הנתיבות, קו תפל ומיַגע. על כל קטר יושב בן אדם; והוא ספג אל תוכו כובד אין ערוך. כי היה הסמל להתאמצות האנושית ולגבורתה; והוא עומד בלי ספק בגובה אחד עם נפתולי המחשבות שבמח שר־צבאות, המעביר חילותיו לקראת מערכות האויב. לא לתוהו נבראו, אפוא, כל אלה הברגים (ולא במובן התועלתי), המניעים, הזרועות, המנופים, הבוכנאות, הרצועות, הגלגלים, אשר תרבות־בטלה תחת מסוה רוחניות מזויפת, עוברת עליהם בשויון־נפש ומכנה אותם מתוך בטול: האוטומאטיות. כל הדוממים הללו קמים יומם ולילה לתחיה מתוך מגע ידים מפוחמות, משומנות, עקומות, חזקות, והם קולטים אל תוכם את להט הדמים החמים אשר ידי האדם העמל שופעות להם בלי הרף.

את להט הדמים החמים אשר ידי האדם העמלות שופעות לדוממים יתַנֶה האמפ בכשרון, בחריפות, בהבנה, בדקות ובאהבה רבה. ואם הוא קשה ומוזר ואינו מושך את הלב, האשם בלב ולא בו; הלב הזה שהורגל להחיש דפיקותיו על כל זונה שמאהביה עזבוה והוא קופא וחסר השתתפות למראה דאגות איש, התאמצותו לפלס דרך לקטרו בין מטילי־ברזל מסובכים ושבכל רגע כפשע בינו לבין המות. “הרב הוא, שואל האמפ בספרו “הכבוד החדש”, מספר הנוסעים יושבי התאים של מחלקה I, אשר יתנו לבם לחשוב, כי האנשים על מכונותיהם מוציאים לפועל מלאכת יד, שבלעדיה כל התרבות מוט תתמוטט ובה תלויים חיי ורִוְחַת עמים? על קטרו בשעת הלוכו, זאת המכונה המולידה את המהירות והנושאת אתה למעלה ממאה ק”מ לשעה 1200 אנשים, ישב המכונן ויקשיב רב קשב לכל זעזוע קל הנולד בבטן מכונתו, לכל אות ליאות של אחד מאבריה. ערכו המקצועי של מכונן יִבָחן ביכלתו לשמוע את המתרחש בקרב מכונתו. כי במצב מנוחתה אין לדעת את טיבה. צריך להטות לה אזן כשהיא חיה חייה, בתוך עצם מרוצתה". מכונן שכזה, שהוא כלו שמיעה, מרוכז חושיו, העף בעננה נרדפת סערה הלאה, לאורך מטילי ברזל פתוחים, איתן ובוטח, נשען על מסירות חברי מלאכתו, אשר לא יכירם פנים אל פנים ואשר באישון לילה בגשם ובקור, אחוזי אחריות המקצועית ורק דאגה אחת בלבבם: לפנות לחברם, הבא ממרחקים, דרך בכל מקום – מכונן זה מגשים מפעל גבורה והאורות הכבויים הנותנים מעבר לרכבתו הם שערי־נצחונו!

זו ועוד אחרת. המקצוע אינו יוצר פרורי־אנשים, אינו יוצר, כמו חיי־הבטלה, קטעי־אופי. הוא עובר כבריח ומרתק את ההמונות, הנתונים במסגרת מלאכת־ידם, לגוש מוצק, מרכב, איתן. כאן אין רק יחס מופשט פרי רגשות שבין אדם לחברו. הלכוד הוא כאן אורגאני. כי עצם העבודה שעושה, שחיי האחד וכל מהותו תלויים ואחוזים בחברו. גוש בני־אדם שמלאכת־ידם רִתקַתָם, פסלַתָם והפכה אותם לאִי אנושי באוקינוס החיים – את דמות הגוש הזה, את המתרחש מסביבו ובקרבו פנימה, את “תנועותיו המתפתלות, המתמזגות, המצטרפות לתנועה אחת, תנועת־כל”, את קסמי האשים, את שלהבות החפזון המאירות פרצופה ואת כל נפשה של האומנות – את אלה מספר, שר פייר האמפ בעשרות ספוריו, בעברו ממקצוע למקצוע, מן פועלי הרכבת (Le Rail“”) אל תעשית הארג (“Le lin”) אל עבודת השדה, חרושת הברזל, מכרות סלעי האדמה. כאן בין רבבות האנשים, שאנו נתקלים בהם רק בשעה שהם משמשים אותנו ומספקים את צרכינו, מוצא האמפ את כל אחד ואחד הכן על מקומו עם הרגליו, בטוייו, אחריותו, סדר ימיו ולילותיו כהופעת תאומים רבת־סוד: האדם ועמלו. כי אם חי הוא ומקיש נול האורגים באחד המרתפים בכפרים של חופי הליס, ואם הלטיפה הממושכה, שירי אכרות עליזות מזגו בתוך חוטי המסכה היא שהחיתה אותו, הנה הוא עצמו הטיל גם הוא על האורג את כל הויתו, את קויו, כופף שכמו ועקם אצבעותיו ונוצרה בין המלאכה ובין האומן עבודת שגשוג ארוכה, עד ששניהם כאלו צמחו מתוך גזע אחד והיו לאחד.

מול האחד הזה נצב אחר. שהוא הפכו, ניגודו. ועם הניגוד באה ההתנגשות. על פני שדה־העמל נטושה המלחמה והאמפ לא יכול ולא רצה להעלים עינו ממנה (הספור “פסי־ברזל” הוא נושא של שלשלת ניגודים ארוכה הפורצת יום־יום באחת התחנות המרכזיות בצפון צרפת ושסיומה הקאטאסטרופלי נעשה למאורע נשגב, למאורע היסתורי) והוא מתארה כהופעת־פלאים, כאיפופיאה. יוצא בעקבות כל קמטי־הנפש והרגשותיה היסודיות והנצחיות, הגאוה, האהבה העצמית, תאות הנצחון, מורך־הלב, ההכנעה, חפץ השלטון, קלות־הדעת, העוז המרד וכח הסבל הכביר הדורש קרבנות ושאינו חת מפני כל – למדות האלה מוצא האמפ בטוי והן כאלו שולחות את בא־כחן בצורת אנשים חיים ופועלים לחזיון הקרב שהוא מגוללו לעינינו. ושוב פעם, אין כאן דברים יוצאים מן הכלל. המאורעות הם פשוטים מאד. כשהם לעצמם אינם ראויים אפילו לשימת־לב כל־שהיא. אלא בכח הניגוד הפנימי השוכן בקרבם (“… אנשים מעטים עשירים מאד, הרבה אנשים עניים מאד, באלה היתה העיר לרבת־תוצרת, לפורחת. מרחוק יצאה שמעה: אוצרות ארמאנטייר…”) גם המקרה קל־הערך נהפך לאבן קלע, אשר תצטבר גלים־גלים ותהא לכלי הרס איום ביום סערה.

בשעת־מלחמה אין לעמוד מן הצד ולהיות עד ראיה בלבד. על הרואה גם לאמור לנפשו ולהיטיב להבחין, עם מי משני הנלחמים הצדק, ובהכרח צריך גם לעורר את הרצון, שהצדיק יהיה גם המנצח. מתוך מלחמה זו, מתוך שהאמפ אינו פוסק לראותה בכל מקום ובכל שעה, נולדות, אפוא, שתי מדות־תרומה המלוות את דבריו היבשים והמפזרות כתמי אור מבהיקים בתוך סבך הפרטים: חבתו ומסירותו לאדם העמל ותביעה מוסרית המכריזה בלי הרף על אפסותם של הסדרים הקיימים. ואם אחת השביתות נגמרת לרעת הפועלים, אין האמפ רק מתארה. הוא שותף לצרתם. כי גם בו פגעה הרעה. שמעו יפה את סוף אחת התגרות בעיר ארמאנטייֶר: "… לחש חרישי ספוג תלונה בקע מאחד הבתים. שם מעבר לוילון שרה מנגינה בקול שפל. מתוך ענוה, במסתרים. וידעתי כי האיש המנגן שם נפשו עליו חרדה; חייו – חיי לחץ ומצוקה, והמקום אשר יתפוס הוא קטן המקומות. ונדמה, כאלו הגיעו לאזני אנחות ילד אשר העבירוהו מנחלתו; ילד רגשני מאד וגא מאד, אשר לא יחפוץ שיהיו מקשיבים לבכיו. כמה רציתי לראות את פניו! הבא כבר בימיו? העודנו צעיר? לעולם, לעולם לא אדע את אלה.

תלונה זאת היתה רוויה. מעבר לוילון לבן מאד. בתוך בית זעיר. שחור מאד. ואשר רוח־המישור הגדולה הכתה עליו בכנפיה; ולא אשכחנה עד יומי האחרון".

הילד הזה הוא האמפ עצמו. רגשני מאד, גא מאד ואשר אין בחפצו כי זרים ישמעו קולו. אפשר מעבר לוילון הלבן יוריד דמעותיו, דמעות ילד שהעבירוהו מנחלתו. הלוא אין לשער כי אדם זה, אשר אסף בזכרונו את כל להקות העובדים למקצעותיהם, למד לדעת את פרטי מלאכת־ידם, את שכר יומם ושעות עבודתם (… בעד השקים שימלאום עפר, בגודל 70 Cm על 35 Cm משלמים 3,25 פרנק המאה לפועלות דונקירג. את החוטים עליהן להביא על חשבונן, לכל הפחות פקעת אחת, שמחירה 0,40 פרנק המספיקה ל־100 שק שהן תופרות ליום"), שחקר אחרי מוצאם, את אשר היו ואת אשר עתידים להיות. אין לשער שאדם שכתב את הספר “העבודה שאין לנצחה” והעביר בו לפני הקורא לא גבורים מצחצחים בחרבות, אלא אנשים סתם “נסתרים”, צעירות תופרות, אורגים, אכרים, חיטים, מכוננים, אנשים הממשיכים את עמל חייהם גם בשנות־חרם; אכרים אלה, אשר מתחת למטר הכדורים יפלחו במחרשותיהם את כרי פלנדריה הדשנים – אין לשער שכל אלה נעשו רק מתוך חפץ־דעת וסקרנות בלבד. אדרבה ענין רב זה מעיד, כי כאן דפק הלב ושמעבר לוילון, במקום המנגינה, מתוכה תשמע האנחה לאזן אשר תלמד לשמוע. ומכאן, כלומר מתוך הכאב, שמא נובעת גם התקוה והבטיחות. כשאדם רואה בעמל את הכל, כשהוא רואה את כל גדלותו וכשהוא יודע ש“הכח הגדול בימינו הוא כח־העבודה ורק הוא המשנה את העולם וסדריו”, אין להתפלא כי בעמוד לפניו השאלה, גם בעצם ימות המבוכה של מלחמת־העולם, הנצחון על צד מי? התשובה תהא אחת וברורה: “מי יהיה הראשון אשר יכבה, שואל האמפ, כבשן החרושת או רעש התותחים? כל שלהבת הפורצת מלוע הארובה מפיצה את כרוזה על נצחון האושר האחד של האדם: העבודה. הפצצה בהפגעה בקרקע תקיא את אשה הקטועה ואת המצוקה בת־החלוף. אש העבודה תאריך ימיה מעל לשנות המלחמה, כי היא נצח האנושיות וגואלתה”. העבודה צריכה, אפוא, להיות מהיום כבוד האדם, שאתו, תפארתו, כי אין כבוד גדול ממנה!…

ג. דִבְרֵי הַיָּמִים

נוסף על המשורר האמפ השר את עמל־האדם, את קדושת העבודה, את נצחונה ישנו אחר – רושם מאורעות דורו וסופר דברי ימיו. האמפ הוא כרוניקה; ומן המעולים. הוא דן ומעמיד למשפט את המאורעות, הופעות־החיים, את המתהוה, את התפתחות החרושת וממשלתה, את המקצועות וגדלם לא על יסוד של סברות והשערות, אלא משפטו יחרץ על פי עובדות ותעודות. זאת היא אמנות בפני עצמה. מעטים הם הסופרים המחוננים בכשרון לרענן ולהפיח רוח־חיים בשלדי־מעשים כמוהו. לכאורה אין אלה אלא דוקומנטים סתם, שכדוגמתם יש למצוא לרבבות בכל משרד מרכזי. אפס אחרי הערות מספר, המרתתות על גליונות קופאים וחסרי נשמה אלו ככתמי אור ביום מעונן, ובבת אחת מתגבשת בתוכם איזו אמת אכזרית וקהה, שאינך בן־חורין לא להביע לה את יחסך.

היש סדר, התפתחות, הכרח ברשימות־הוי אלו? לא. האמפ עושה רושם כאדם אשר מלאכתו האחרונה, מלאכת הכתיבה, שהגורל העור הטיל עליו, ימעיט לאהוב ולכבד משאר העבודות שטפל בהן עד עכשיו. לכתוב, נראה לו, שעליו להמשיך מה שהיה, לסכם את כל אשר נתקל לו לאורך מסלות נדודיו וטלטוליו. הנה מדוע אין כמעט דבר שלא נגע בו. מכאן גם ידיעת הגופים הרבה המטילה אימה בשפעתה. הוא יודע הכל ובדיוק נמרץ. כשהוא מוכיח תבוא הוכחתו תקועה במספרים בעובדות כברגים מתוחים בדפני מכונה. ספינת פרטים זו היא סגולה מיוחדת במינה. מהלך מחשבותיו, תפיסתו כאלו נטויים רק אל ספינה זו. הוא קרון חזק שלא כדאי להזיזו ממקומו, עד שלא יכניסו בו את טענו המלא.

טַעַן זה האם לא יכביד על תנועת הקרון נושאו? אמנם כן. האמפ מייגע לעתים קרובות בעושר ידיעותיו. ההוכחה הברורה ביותר, שאין כל אפשרות של פקפוק בצדה, על הרוב מבלבלת, מטשטשת ואינה מוכיחה כלום. כשהוא מתחיל מספר בשבחה של הפרקמטיה, את ההכרח ההיסתורי שבה, את האפקים החדשים שהיא פותחת, ובהזמינו עת עמו לסדר חבורות סוחרים שיפיצו מעינותיהם על תבל ומלואה, וכשהוא רואה כמעט את כל עתיד ארצו רק בגלגולה החדש, להיות רוכלת העמים, והעקר, בכל זה נאמר באותה הבטיחות המציינת את כל דבריו ובאותה ידיעת הענין המחלטת שאין להרהר אחריה – אז, לא רק שהוא מכביד עליך במשא כבד, אלא הוא דוחה אותך ומטיל כאלו חשד גם על האש הגדולה, שלאורה התחממת עד עכשו… וגם בזה הוא בן־ארצו. טפוסי מאד. הצרפתי יודע תמיד את מלאכת ההשתכחות ואת השכרון הרצוני.

מחשבת האמפ מאבדת את ברקה, כשהוא בא בעצותיו הממשיות. על הרוב או שהן קמח טחון או שהן מעידות על חוסר הבנה. האמפ יודע את החיים. הוא אינו מבינם. הוא מרגיש את החיים. הוא אינו מבינם. ואם ידבר ברתת ובקצף על השפתים על הבטלה הצרפתית, זאת הארץ שהנֶשֶׁך הוא משאת־הנפש האחרונה, אשר כל אדם יצפה לה כל ימיו, דבריו כה מלאים, ספוגים אמת וכאב, כה נאמנים. אך בשעה שיתווה את הדרך שתוציא את עמו מטיט יון הבטלה – שוממות הדרכים ולא על פניהן תעבור רגל האנושיות…

לעומת זאת רבות־ענין וחן הן רשימותיו על שרידי האומנויות שהולכות ובטלות מן העולם. יגון הזהב של שקיעות סתיו מרחף באויר אשר מסביבן. מה עצמו רחמיו ומה עמקו רגשותיו! במקום אחד אומר האמפ: “על המכונן לאהוב את מכונתו”. האמפ עצמו, בהיותו פועל ודאי אהב את כלי מלאכתו. אחרת אין להבין מהיכן באו לו מעינות הרוך והחמלה המפכים והשוטפים על המצבות האלמות, שהוא מקים על קברות האומניות. יחסו אליהן הוא אלילי. ומעולם לא קראתי דפים יפים מאשר מצאתי בספרו על תעשית הפשתה שהולכת ואפסה: “כי הבנות אינן רוצות עוד להמשיך את העבודה המטרידה, שעקמה את אצבעות אמותיהן והן הולכות אל בית־החרושת לטוות צמר־גפן”. הוא יספר על זה מתוך יגון קודר, מתוך דממת־יקר, כאילו הוא מוליך אותך אחרי מטתו של מת קרוב מאד וחביב מאד. הוא יספר מבראשית. את תולדות צמח זה, טהרת שדותיו ואת אשר היה לאדם. הוא יספר את כל פרשת גדולתו. את המאורעות שבהם השתתף. הוא ימציא את כל הבטויים הנכונים, המפליאים באמת שבהם. הוא לא יכזב. הוא ידבר אליך, כדבר לוחם שבע־ימים על מערכות נעוריו, בשעה שדמיו הקודחים עוד צעקו בזרמתם. מבטאים ששחו מזוקן ונשכחו מלב, יוטל מעליהם אבק־דורות ויקומו לתחיתם, תשמע רשרוש מחלצות נשים כבודות. תרגיש חלקתן. תראה לָבְנָן. ובסוף כשתדע, שעוד מעט ופשתה זאת תאפס מן הארץ, שדות פלנדריה לא יכחילו בפרחיה, מימי הליס לא יהיו עכורים משמנה, שכם האכרה לא תשח על מפצתה והפלך לא יסתובב בין ידיה, תרגיש כי נלקח ממך דבר־מה אשר לא תמצא לעולם תמורתו, כי שוקעת כאן מלאכת־יד אשר אהבתיה. וכמיואש תקרא לעזרה ואין מציל.

ובכן גם כאן, ברשמו דברי ימי דורו, נשאר האמפ נאמן לעצמו. אמרתי למעלה: רעיון העבודה שלו היא אמת־מדה נפשית המכריחה אותו להגן על האחד ולהלחם בשני. אך אין הוא שומר עליו מפני התחתות ההגיון וסתירות פנימיות. זהו נכון. למען חדור אל תוך־תוכם של המאורעות, להבין את מניעיהם זקוק אדם להשקפת עולם מסוימה, שתנחהו לבטח אל מטרתו. האמפ חסר אותה. הוא, אפוא, מלא סתירות ושטחי בחזותו עתידות. אבל להאמפ יש רגש מרכזי ושליט אחד: רעיון העבודה ותפארת גדלה. והוא גבוה ואיתן בהרעד רגש זה את נימי לבו. ישנה איזו אמנות גולמית ברשימותיו החרבות. איש לא ערבב עוד כמוהו הרגשות, מספרים, תעודות ולכדם יחד להופעה אמנותית. גלמיות זו של האמפ, אם היא נולדת היום בספרות מפונקת ודקה כספרות ארצו, אינה סימן לגנאי. היא אות הזמן. והיא מבשרת דבר־מה.

* * *

בצרפת חיתה לפני מאות שנים אשה אחת אשר גם היא היתה רושמת את דברי ימי דורה, במכתביה אל בתה; כונתי: מַדַם די סיוויג’י. פעם יצאה מהיכלי ווירסי, אל אחוזותיה ונתקלה באחד מכפריה בנפח מפוחם עם פרצופו המכוסה זיעה על האח. הגברת העדינה הזאת פתחה עיניה לרוחה למראה רסיס הזיעה אשר גִון צבעיו והשתעשע באור השמש. היא מהרה, אפוא, לבשר לבתה על הפלא, על רסיס הזיעה רב הגוונים, שאלהים אנה לה בדרכה. דבר זה היה א"כ למאורע בספרות הצרפתית. הוא נשא על נס מאות שנים. רבים ראו בזה את הצעד הראשון אל השיבה לטבע בצרפת. והרבה דיו נשפכה מכל עבר.

אכן מה רב המרחק בין הימים ההם ובין ימינו אלה. האמפ, הטַבָּח מלונדון, משוררה של “האנושיות השוטפת זיעת עמל האדם”, גם הוא פתח עיניו לרוחה למראה הפלא הגדול. אך עכשו העינים היו אחרות. וגם הפלא אחר הוא…

מה זאת מודרניזמוס ספרותי? (וכונתי מודרניזמוס המקובל ממין ידוע שיעשה לנוסח רגיל) – זאת היא שבירת הקו הישר, המתוח, המתלכד בהתאמה אל חברו אשר בצדו או ממולו. זוהי שובע ההופעה המסודרת. המודרניזמוס הזה הוא ההפך מן העבודה. כשם שהמרד הוא רגע בודד לנפשו בין שתי תקופות הבנין. העבודה דורשת ראשית כל שעבוד ההרגשות הפתאומיות מתוך מלחמה נצחת של האדם בחומר המתנגד לחפצו והמורד בו. העבודה דורשת אמון יד, הרגל, תנועה מדודה וריתמית, אשר לכאורה היא כאלו נכנעת לחומר ובאמת מתוך המחתרת סוף־סוף ידה על העליונה. הצוחה המודרנית הגסה מלמדת את הקפיצה ואת ההליכה מתוך שכרון בעקלתונים ובנתורים. היא אינה רוצה בשום אופן להביא בחשבון את ההטיה הרצונית. היא נענית לכל זעזוע, הדוחפה אל הנקודות הסמויות, הסתמיות באחד המרחקים הנעלמים מתוך עורון וחוסר אונים.

אמנם גם בחיים פה בארץ פועל הגורם הזה. גם פה אין להביא בחשבון רק את המציאות הערטילאית והקרה ואת התנאים כשהם לעצמם. אם נעריך רק את האפשרי בלבד ועל פיו נכונן את כל צעדינו, מאד יוכל היות, שקוי הגיון אלה יוליכונו מעבר לחופי ים התיכון. זקוקים אנו, אפוא, לקפיצה. להתאמצות ולעורון ידוע. זקוקים אנו לאותם האימפולסים הדוחפים ומובילים אל אשר ישא הרוח. בלעדיהם אנו אובדי עצות. השכל הבריא לא יוציאנו מן המיצר. אפס (כן לא נפחד מפני ה“אבל” הזה ונכריז בקול רם!) התאמצות העורון הזאת לא תשמש לעולם כמקור־התמדה. היא הדחיפה ולא הקו שעל פניו מתגלגל הכדור אשר ספג אל תוכו את כח הדחיפה. היא אינה אפילו תנועתה. כשהכדור יקבל תמיד רק דחיפות מכל צד, יש שיטולטל וידחה עד שאול תחתיה ואל מחוז חפצו לא יגיע.

החיים שאנו רוצים למלאות כאן, להגשימם, להוציאם־לפועל – הם ההפך מן הקפיצה. הם עבודה, כלומר, סדר, קביעות, הקו הישר. בשימנו לבנים שלא כסדרן יפול הבית תחתיו או כתליו העקומים לא ישאו את כבדה של המעזיבה אשר תכסה אותם. אם חורשים את הניר בתלמים עקומים נשארת האדמה בור ובמקום בר נקצור קוצים. וכאן בונים בתים. וכאן חורשים שדות. בנין זה וחרישה זו אלה הם החדוש והסימן המובהק של החיים העצמיים בארץ. החיים המתהוים כאן, או שאנו מהוים אותם, דורשים כבוש־היצר והסתגלות אל החומר למען התאבק בו ולנצחו. האנך ופלס המים, שלש הנקודות של הקו הישר והסימטריה הקפדנית של הפצת הגרעינים מתוך חופן הזורע, אלה הם תוכן החיים ועל פיהם אנו מכוננים, או משתדלים לכל הפחות, לכונן את כל הפעולה האנושית היוצרת ערכי־קבע בארץ. מי שקופץ ומתעתע בעבודה – מועל בה וסופה שתקח ממנו את נקמתה. אי־אפשר, אפוא, לברא כעין קרע בין ההתעסקות היום־יומית, בין השאיפה הגדולה, בין ההתאמצות של כל הגוף ובין הלך־הנפש. הלך נפשו של האדם הוא בטוי עליון של עבודתו. כמעשי האדם כן מחשבתו והגיוני לבו. אין שתי מלכויות. האדם עבר את כל מרחבי תקופותיו כשידו מונחת על לבו. ובקצב מעשי היד דפק הלב.

בארץ־ישראל, אומרים, אנו מתרגלים לעבוד וזהו כור המצרף של העם העברי. אין אנו כעמי אירופה. שם שבעו עבודה. שם שבעו בטלה. ושתיהן הולידו, גם העבודה המגדשת וגם הבטלה המשעממת, את שבירת הקו. כאן צריך להיות הצמאון לעבודה השליט האחד המטיל את ממשלתו על הכל. ואם צמאון זה אינו, הלא צריך להמציאו, לשכללו, לטפחו.

וכך הוא הדבר. בחברה שהמרד עוזב את תחומיו הרגעים של הרס ולובש צורת בנין, עם שנוי זה מתגלגל המעוקב המחודד, הדוקר לקו קונסטרוקטיבי ישר וסימטרי. כאן בארץ, שהשנוי החברתי אינו בא מתוך הרס הקים אלא מתוך בנין החדש, אין טעם לכל הטון המרוסק הזה. וכשם שיש ממשות בקפיצה החברתית מעל להתפתחות האטית של תנאים אוביקטיביים, כן גם מחויבת אותה האמנות שתהא פרי הארץ, ספוגה זרמיה והרגשותיה לקפוץ מעל לזעזועים אלה ולהכנס ישר בשטף הבנין ונושאיו. והעבודה אינה אכספרסיה. היא התמדה. היא צוברת קימעה קימעה את ההרגלים הקטנים הנראים ברגע ראשון כפרי הכנעה – לכח כביר המנצח ומדביר תחתיו את החומר המשעבד עצמוֹ. אלה הן הנקודות הבודדות המצטרפות לקו ארוך עד אין סוף. בלי צרופים אלה כל המעשים אינם אלא שזירת חוטים מחול, והרוח המצויה הראשונה תפיצם כמוץ לכל עבר.

בזה טמונה אולי הרעה הכי נוראה. יש כאן סתירה כפולה. הראשונה מתלבטת בין הכח הדוחף ובין התנועה הנולדת ממנו. בה בשעה שהכח חייב להיות פתאומי, מלא מרד ושבירה, אין התנועה תולדתו יכולה להיות אלא ההפך ממנו. המשך. ושנית, הקפיצה והעקמומיות הן הבעותיהם הטבעיות, הקרובות וכמעט ההכרחיות של כל נושאי הפעולות כאן. בה בשעה שההתמדה והסימטריה הנן רק פרי התאמצות, התגברות על עצמו ושעבוד אל משאת הנפש ולא אל נטיותיה. סתירה כפולה זו בין עצם ההופעה ובין מגמתה הטבעית יוצרת בהכרח ערבוביה, שאינה מתבטאת רק בהרגשה, אלא שופכת שלטונה על החיים עצמם. בלשון פשוטה נאמר: היא מתבטאת בחוסר יכולת, בחוסר פשטות, בהופעות־נפל ובכשלונות.

וכאן הסכנה בזעזועים המודרניים ממין ידוע בספרותנו בארץ. הם מגרים את הסתירה, שרוצים לישנה וליטול מתוכה את ארסה המפעפע. אין קל לנו העברים מלכתוב יצירות מודרניות רסוקות אבר. אבל לא בזה היא ההתאמצות. לא אל הרסוק הזה שואפת הארץ. הוא פורח שם ברחובות העקומות של הגיטו העברי במלוא תפארתו. אפשר – שם גם מקומו. כאן, כשהעבודה היא הגורם העליון השופך שפעתו על הכל, הוא נטע זר. כי העבודה אינה אכספרסיה. העבודה היא זרם מים חיים המכבה בלי הרף את אש הקוצים המתלקחת בכל רגע בלב האדם.

הנה מדוע אני מעריך את כל פרסום של יצירות אולטרמודרניות, כחוקי הגויים, כהופעה ספרותית שלילית, לא רצויה ומתנגדת לכל נטיות החיים בארץ. אם יקרא אדם באחד הערבים אחרי עמל היום את הדברים הכתובים שם והם יגעו באמת אל לבו – למחרתו לא יבין למה שמו בידו את האנך ולמה כה מקפידים על כל הטיה קטנה, למה עליו לשמור על לכוד האריח אל האריח ולמה עליו לפלח את מעניתו כמיתר מתוח. אינסטינקטים קשים, אשר התאמצות רבה החניקתם בעמל גדול, יתעוררו מתוך תהום הנשיה כפתני רעל וילפפו את רוחו. את מנוחתו לא ימצא באלה. וקולות אלה לא יחשלו את מרצו לקראת פעולות חדשות. אפשר מאד, כי מעציב ומכאיב הדבר שאין התאמה בין פרץ ההרגשות ובין הופעות החיים. בין אפני ההתרשמות ובין הרשמים עצמם. זהו אולי האסון הנורא ביותר. אבל בפי אסון זה יש לשים מתג ולא לפרוע רעמתו מתוך טרוף ולשלחו כגלגל בסופה בין קוצי הערבה.

בין חוגי מקורביו היו רגילים לאמור: טרוצקי מעמיד פנים ומתעתד להיות גבורה הטרגי של מהפכת העולם. החיים הראו לדעת כי תחת המסכה הזאת סוף־סוף נמצא חבוי עמוק־עמוק יגון אמת. עד לזה הוא האבק הרב אשר חבריו אמש מעפרים סביבו כיום. אם הנדוי, האדם הנשאר כערער ללא־אזן אשר תשמע אנקתו, הוא הקו המלוה תמיד את הטרגיות – הוא הגיע גם אל מדרגה עליונה זו. הוא אשר בחרבו הגין על יכלתה ועל חייה של המהפכה הרוסית עכשיו כל פה פעור יקרא אחריו מלא. ואנשים שאינם מגיעים לקרסוליו הכריזוהו (הלא תמיד הקטנים הם הכָּרוֹזִים) הפקר לכל אבן מאבני הגדרות.

ולמה באו לו כל אלה? –פשוט מאד. הוא הרהיב עוז בנפשו לחשוב. לא להרבות ולחשוב. לא לעקור דבר מה משרשו. טרוצקי הגה הפעם בזהירות רבה. אבל בעצם אין זה משנה במאום. גם דבריו אלה עוררו פתאום פרץ מחשבות. כי הוא הודיע בקול שהגיעה השעה לבקר את המעשים לאורה של המחשבה. וכאן גדל עוונו מנשוא. האנשים יסלחו הכל. הם יותרו על הכל. רמיה, חנף, ריקניות, התגדרות, מעל ובגד. אך דבר אחד לא יוכלו לסבול בד' אמות אשר בקרבתם – בן־אדם אשר עשתונותיו לא אבדו. ובכן טרוצקי שלא היה מעולם תלמיד המרכסיזם הקדוש, המשעבד והמצמק מח אנוש, ואשר חשב והעריך את תורת מרכס בעיקר כמיתודה שבעזרתה מטילים אור, מנתחים, רואים מראש את השתלשלות חיי החברה, נטיותה ומגמותיה; טרוצקי אשר בעמקי לבו לא האמין במציאות של חיים שההכרח בלבד שליט בה אלא הניח גם שישנה פקעת של הופעות לואי, לא נראות מראש שהשפעתן לפעמים גם המכרעת (כי הופעות אלו ילכו למקום אשר לא ישובו עוד) ולכן על האדם לעמוד על המשמר הכן, עליו לברר לו שעתו, להכניס אל שטף מעשי העולם את הדחיפה האישית, את מרץ האופי; טרוצקי שהעמיק תורת רבו על אפני ודרכי המהפכה הפרוליטרית וצוה להתיחס אליה לא כאל דבר הבא מתוך חבוק־ידים, מאליו, אלא ראה אותה באמת כאמנות, לאמור כיצירה הבסיסית, שהיחיד (כמו האמן החפשי) מצרף אליה את שאר־רוחו, הבנתו, תפיסתו, מחזיר אותה לצדדים ומטה אותה קדימה בין כפי הסלעים של חוקי הברזל עד אשר יביאה אל החוף המקווה – טרוצקי זה ההין בתוך תנודת הרוחות השוררת כיום ברוסיה לעורר למחשבות. זהו חטא אשר לא יכופר לו ולכן כה מהרו לענשו.

ואף־על־פי־כן, מבלי לחדור אל כל פרטי הפרטים שספרו החדש גרר אחריו בחוגים הרשמיים של האינטרנציונל השלישי, הצדק אתו. לא מתוך דבריו נובע צדק זה. גם בהם מרובה הקנטור, המרירות והאהבה העצמית. אבל הוא נובע בעיקר מתוך תשובות מתנגדיו. כאן הוא צף כשמן על פני המים. במבול דברים זה נלחם האיש בחברו רק כשפחד האמת גוזל ממנו את לשון בני־אדם הטובה והפשוטה. את כל חטאיו, את כל פשעי ילדותו מגוללים לפני קהל עם ועדה, אחד־אחד. כאלו המשגה הוא הקו המסמן את הטמטום. וכאלו התמורות אינן מלוות תמיד את המחשבה הערה והחיה. האבן הדוממת לא שגתה מעולם. ביום אשר אמרה אל נפשה להיות עפר תחוח, מוריק ורענן אין קץ לשגיאותיה…

ועוד דבר. טרוצקי התחיל דורש שיש להרבות את מספר האנשים שביכלתם להגות מחשבות. הוא קרא לאור. דרש להאדיר גם תוצרת זו בין ערבות רוסיה. מלבד פחם, חשמל, חרושת סוכר וארג מצא צורך בטווי מחשבות אנוש. אה! את זאת בודאי שלא יכלו לסלוח לו. חפץ זה גורר אחריו בהכרח את חדלונו של שלטון העורון. הלא אין להניח את האדם שבעצם כחותיו יברר לעצמו את הדרך שהוא הולך בה. בו ביום אשר יעשה זאת הוסרה מעליו מרותה של היד השליטה מתוך המשך, קפאון, ריקניות. לחשוב – הלוא דבר זה כבר נעשה על ידי אחרים ולעולמי עד; הלוא זאת היתה תעודתם הקדושה. ועל האחרים רק להגשים מתוך הכנעה ומתוך קרבנות מחים את אשר הגו הם בשעות מנוחתם.

ההגנה על תנועת המחשבה ועל ערוּתה היה גם חפצו לא לתת למהפכה הרוסית להשקע בחולות הלוהטות והשוממות של האִכָּרוּת הרוסית. גם הפוֹעֲלוּת הדימגוגית נטיתה מסכנת וגבולים לה. היא הלא פותחת שבילים עקלקלים אל החנופה ואל ההתנשאות הריקה, שאינה מביאה לעולם תועלת לפועל ומשמשת רק סולם עליה לעורכי־הדין שלו שקפצו בראשו. אין בערות גדולה מאשר ההגנה על הבערות. אפס הפועל, פועל המשק המפותח, פועל החרושת המסובכת אינו יכול כצבור, כגוש היסתורי, להיות נבער מדעת. הוא כמהות – אדם יודע. אדם חושב. אבל להכניס את המהפכה הרוסית בתוך תחומי החשכה הכפרית – אין זה עוד שלטון המעמד הנלחם, השואף, הנושא עליו תעודת חיים, אלא יד עריצה הנמשכת אחרי התביעה הרגעית של המון חסר־צורה מדינית, חסר־חפץ היסתורי ואשר חפצו האחד הוא קיומו הפרטי בן־החלוף.

במקום בערות הכפרי נסה טרוצקי להציע לפרוש יד שלום לאנשי השכל, לתרבות. במקום האגרוף השבע, את האינטלקטואלי הרעב. אנשים אלה בעצם מה הם? – בעיקרם דומים הם אל איש השדה. גם הם חסרים את מגמתם ההיסטורית. אינם אוחזים בהגה החיים אלא נגררים עם שטפם לחיוב ולשלילה. אבל גרור זה אינו תמיד פרי אנכיות צרה. כאן לפנינו התנונותה של ההרגשה הטבעית מתוך ספקות והסוסים שתרבות מפונקת ומגזמה מכניסה ללב. ולכן ביום פרוץ ההמונות עמד איש השכל אובד עצות. הוא נהפך גם לכח עוצר, מעכב (כן היו זינוביב וריקוב בימי אוקטובר), המזכיר תמיד לא את הדרך הסלולה המובילה אל הנצחון, אלא את המכשולים ואבני הנגף החוסמים אותה לפניו. אין, אפוא, להוציא לפועל מהפכות לפי נטיותיו הטבעיות של סוג אנושי זה. המהפכה אינה הופעה שהרפליכסים באים לעזור לה בסלילת דרכה. היא זקוקה למח ולא לרפליכסים פרי תשישות הכחות. אפס ישנה שעה שתעודתו של איש השכל שבה ומתחדשת. כי כשם שמפתח החיים נתון בידי הפועל, מפתח שני נמצא בידי איש המחשבה ורק שניהם יחד הם הפותחים את שערי העתיד. זרם ההמונות הוא כח סמוי מן העין המוצא את בטויו רק בהופעותיו ובפעולותיו. הוא אינו בעל הכרה אשר ידע להעריך את עצמת כחותיו וישיג את הגורמים המביאים אותו לידי תנועה. היה, אפוא, ברצונו של טרוצקי להטות את המתהוה מול הכרתו, למדדו, להבינו, לדלות מתוך שטף המאורעות שעברו מגמה ידועה אשר תראה עקבות הויתה וחיוניותה, למען דעת הדבר העתיד לבוא ולמען הבן למה לא בא עד היום במקום אחר.

ללמוד את אשר היה – זהו מסוכן. ורבים הטעמים. ראשית, דבר זה מחייב להתנהג בימים הבאים על פי תוצאות החקירה. זה קושר, אפוא, את הידים פנים ואחור. שנית, העבר הוא גל של מאורעות שאין לנגוע בו ואין להזיזו ממקומו. השגיאות, הסתירות, קלות הדעת, ההבטחות שהיו לאפס, התקוות שנכזבו – כל אלה ידרדרו בקול ויתגלו בכל מערומיהן. לאדם המעכב דרכו לרגע קט על מנת להטות מבטו אחורנית ולהתוות הקו הבא – לו העבר הוא מקור חיים. אולם המפחד מפני צללי מעשיו, בדעתו מראש שגם מחר עליו לשנות, לחזור גלוי־עינים על השגגות שכבר נעשו ונתבדו, להבטיח דברים אשר לא יתקימו, לעורר תקוות שמקורן אכזב – אדם זה ימלט מפניו תמיד. והיד אשר תעיז לנגוע בגל מאורעות אלה – תקצץ. זהו חוש הגנה פשוט וטבעי. טרוצקי נסה להרים ידו – ותקצץ!

היד הזו הורמה לא רק מול העבר. היא שולחה גם לקראת העתיד. השתלשַלות הענינים הביאוהו באופן פאטאלי להתקומם נגד האגדה לנין שהולכת ומתרקמת עכשיו. מתוך כונה גלויה טפחו בחריצות רבה פולחן האישיות הזאת. לא הערצה. פולחן מחלט שנעשה ונוצר בעקביות אכזרית ועריצות. עם סתימת הגולל של המת הגדול הכריזו על נעילת כל שערי המחשבה. פולחן זה בודאי היה נחוץ למי שהוא. הוא הוצא לפועל באותו המרץ המיוחד במינו המסמן את שלטון המועצות. תמונות לנין הדבקו אל דלתות בתי הניפמנים על פי פקודה, הגוררת אחריה ענשי כספים ומאסרים. ובכן – מח ער, חפשי, מתפרץ כמחו של טרוצקי (יש בודאי בזה גם גרוי של אדם היודע ערכו ומרגיש כונה להעיבו) התקומם נגד חזיון מבעית זה. כי אם מעלים את כובד האישיות על גבי מאזני המהפכה הרוסית (וכובד זה הלא מעלים גם מתנגדיו) אין צורך לעשותו מתוך עורון אלא לאורה של האמת כלה. והרשות וגם החובה להראות באצבע על מהלך המאורעות כמו שהוא. ודא עקא. כשאתה קורא את כל השיח ושיג של שני הצדדים נראה לך נכון כנכון היום, שאם היתה השפעת אנוש על מאורעות אוקטובר – השפעת טרוצקי היתה המכרעת. מתנגדיו־היום פחדו. הכל פחדו. הם היו אז אנשי השכל הרואים רק מכשולים שאין להסיעם מן הדרך. רק הוא היחידי שהעיז. בכח הערכה גאוני ובכח תכסיסים מפליא מצא את הרגע הנכון להסיט את נקודת הכובד של המהפכה בת המעמד הבינוני למהפכה המביאה בכנפיה את שלטון הפרוליטריון. טרוצקי נסה, אפוא, להראות על עובדה זו בחמש אצבעותיו, במלא אגרופו. זה הרגיז את הרוחות. מתנגדיו (אלה שלא הבינו כמותו להעריך את השעה ולפעול) אחזו בנשק עתיק שנשחק כבר מרוב שמוש: אתה, המחלל שם קדושים!

הפעם לא הועילו כל מעלות נפשו. הוא נאחז בסבך אשר לא יצא מתוכו. נקל לפתור שאלת עמים וארצות, לצאת לפניהם, לאלצם לעבור בדרך אשר הגיון מח אנוש סמנהו. אבל קשה עד אין ערוך להביא את הנפש לידי שווי משקל בהתנגש האדם עם עצמו. גרגירי החול החדים המתרוצצים בנשמת הפרט הרבו להכביד על התנועה החפשית מסלעי המגור של מהפכת העולם. סכסוך טרוצקי הוא אישי על פי עצם מהותו, ברצון ושלא ברצון. והצדק האובייקטיבי בלבד וההוכחה ההגיונית, הסגנון הנמרץ, המהודר, המכניע, המבריק והעז אין בכחם לשנות מאומה. יתרונות ומתנות אלהים אלו אשר הובילו את הרבבות אל הטבח ואשר הציתו את שלהבת חרף־נפש בחזה צבאות המהפכה היו לו עתה לרועץ. הן רק מגבירות את הקנאה בלבב מתנגדיו. צריך להקשיב יפה אל קולם בשעה שהם מונים את כשרונותיו ומודים בהם. מתוך התהלות והתשבחות מנסרת ועולה חריקת השנים הרעה, המעווה, הטרפנית. לשוא גם זהירותו הפקחית הרוצה להבריח את הפצע הכואב בתוך מכסה של דיאליקטיקה דקה ומגוהצת. היא לא הועילה ביום עברה. רוח הסכנה הרחיב בעוד מועד את נחירי שונאיו. והם מהרו להעמידו פרוש מן הצבור, יחיד ועזוב, שונא הכל. הם לעגו למשפט הריטורי המאורך, המלא־חן, הבנוי בהשכל ובדעת, המהודר, אשר בעזרתו רצה טרוצקי להוכיח צדקתו. לו הם ענו בלשון שוק עלגת ונפוחה המקימה הרגשות ארס בלבבות: הנה, הוא, האמן, המתעתע, המבזה עמוק בלבו, אתכם הרבים!

והם לא שגו. לא רק בפעולת דבריהם על אחרים אלא גם בעצם הערכתם. אם קדוש הוא לנין הלא הוא אשר חללוהו. ואם הרבים הם אלה הנגררים כפרה בבקעה אחרי כל מח מצומק וצר הלא הוא באמת בז להם. הנה בין המצרים אשר אל תוכם בא. כל העקיפים, הנפתולים, האמתלאות לא יצילוהו מן הסתירה הפנימית הזאת. הם ידברו על קיר ברזל מלוכד יחד כמערכת פִילִים היוצאת לקרב, והוא לא יחדל מלהזכיר כי בתוך המערכה עומדים בני אדם ומחשבותיהם ואֵין לחרזם כדגי רקק בחוט ארוך אחד. והנצחון לא יהיה על צדו. תמיד נצחו החרזנים האלה והם גם ינצחו הפעם. כי טענות האדם ומחשבותיו נושנות הן ואין שומע להן. הוא נאחז אפוא בסבך אשר ממנו לא ימלט. בלבי הוא מעורר עכשיו צער כארמון פאר אשר הרעם עברו ויחריבנו. אבל אין הוא מעורר דאגה בלב האנשים אשר רצה להטיל פחדו עליהם. עוד מעט וידבירוהו ארצה. הנה הוא עומד וקלון המעל והנדוי על כתפיו. וזרי הגבורה יענדו ראשי שונאיו שידעו בעוד מועד להציל את העם מידי עוכרו; גם זהו פזמון נושן החוזר ושב כרוחות סתיו וימי סגריר ככלות הקיץ… הנה רק זה עתה קראתי את תשובתו אל תוקפיו. אין זה כתב הכנעה של אדם המודה בפשעיו ואומר לשוב מדרכו הרעה. זאת היא הכחשה עלובה, זהירה, ובכל זאת ספוגה בוז ויהירות על דבות שוא שטפלו עליו (והיא החטיאה את המטרה, כי לא זאת בקשו ממנו). אבל מעליה כבר מרחפת הרגשת יגון חשאית של אדם אשר קול מארץ לוחש על אזנו: הפעם מעדה הרגל…

כך שקעה שמשה של אישיות רבת כשרונות, אמיצת אופי, בת הגיון ברזל, חריפה ומזוינת רצון וכח פעלים. שקעה בבת אחת. בלי דמדומי בין הערבים. מה שיבוא אחרי כן אינו מענין. פרפוריה יכונו בשם הגס וחסר הטעם – מֶרֶד. שתיקתה ויגונה – מזמות. והחבל יארך והעניבה תלך ותהדק מסביב הצואר. ובכל זאת אישיות זו אינה מן בעלי התריסר. נצטברו בנפשה סגולות שאין החיים מבזבזים לצרפן יחד בכל יום ויום. כאן שלט שכל חד, ספוג שקול דעת עמוק וחודר, עד אשר לעתים קרובות צעיף העלטה, המכסה את העתידות, גלה לפניו את שוליו. הוא היה מזוין בכח ראיה עצום עד שלפרקים נהפכה הראיה לחזון; אכן הרבה דברים אשר ראה, לבשו אחרי־כן בשר ועצמות. שכל זה היה גם ממוזג גמישות מפליאה אשר לא היתה פרי תנודת רוח קלה וחסרת כובד. היא היתה תוצאה ישרה של כח ראיתו. ותמיד הבהב וחִשְׁמֵל מח זה זיק של יופי אשר חמד את המתהוה הבא מתוך רצון מראש, מרוכז, ערוך, ריתמי. אדם אשר הצורה לקחה את לבו; את כל לבו. אשר הכאוס הרשלני הסלאווי לא התמזג בדמו. ושבעצם היה נטע זר בין כפרי ושדמות המזרח הרחוק. ולכן כה הרבו לשנאו; שנאוהו נפש. סופו איננו אפוא מקרה, שואת פתאום. הזחילה אל התהום בעינים עצומות, בידים מעוות הנאחזות בשיחי המורד ובאזובי כל הקירות לא היתה דרכו. הוא לא נברא להיות בין הזוחלים. הוא היה בנופלים!…

נ.ב. אחרי שנכתבו דברים אלה נודע שטרוצקי שב למוסקבה והטיל על עצמו אחד התפקידים בשלטון – עובדה זו אינה משנה במאום את עצם ההערכה הקודמת. במדה ידועה היא רק מקַיֶמת אותה. סוף סוף טרוצקי החוזר אינו דומה ליוצא.

(שירי אחד הסקנדליסטים)

וודאי לא לפי רוחי הם כל “העטינים, הפרות האדומות והצפרדעים” ושאר הדברות המפוצצות והחזקות אשר הפואימות החדשות שופעות עלינו זה כמה. ולא החקוי הוא המרגיזני. החקוי הוא מדה מצויה מאד, הכרחית ושאין להמלט ממנה. השירה אינה אחד המזלות התועים אשר לא ידעו את טעם הוויתם ולא יבינו למה ישפכו אורם בתכלת הרקיע. גם השירה זקוקה לנקודת אחיזה, לקרן זוית קטנה אשר בה תמצא את השראתה, את הגרוי, את החפץ ואת יניקתה. אלא שלפנינו לעת עתה הופעה ממין אחר. רימיניסינסים רגילים ודי מוחשיים. לא השפעה, אלא נטל ספרותי שאין יכולת להפטר ממנו כי הוא מעיק בכל כבדו, עד שהוא מוחץ תחתיו את כל האישיות. העברת התוכן על מבטאיו, על סמליו, על תמונותיו ועל הרחש הפנימי שבהן. דבר זה גם מעליב וגם מרגיז. ראשית, מדוע אהיה בעיני כותבם לאדם הרחוק מן הישוב שהטופס המקורי לא יגיע אלי לעולם; שנית, גרוי־זכרון אלו מעולפים תמיד בצעיף של מלאכותיות, של זרות המחללות את המקור עצמו ומטשטשות דמותו, והעיקר, הלוא על הרוב יש להם משלהם (ויהיה זה מה שיהיה שקול הוא פי כמה כנגד כל המטמונים גזל אחרים) ולמה ילכו לרעות בשדות זרים…

הנה לפני קובץ קטן ממיטב שיריו (על זה מעיד המשורר עצמו) של ייסינין. למה נפתח לבי להם ולמה הרעיד בי את כל הנימים. שדמות בר משתרעות בלי הרף לעיני זה ימים מספר; מאז בא הספר הזה אל ידי. שדמות אלו מרכינות שטחן המזהיב בקצב קסם, קמטים קמטים תחת לחצם של ריחות בושם, שלל צבעים. הכפר. האמתי. אשר בית לו – וגג לו משופע; פרה – ועטיניה מלאו חלב; סוסים – והם עומדים על רגליהם, צפרי רון, גללי בקר, ירח, ברכות עבותות, נחלי מים. כפר זה אשר אהבתיו משחר ילדותי. שהבאתיו אל נפשי מבין שורות שיחי תפוחי־אדמה מוריקים, שדות תורמס מצהיבים, מכחילים וקומת שפון זקופה רועדת אשר על פני חולות פולניה. גרגרי אהבה אלה נבטו פתאום ממגע קסם שירה זאת, ברעוף עליהם טללי חרוזיה. כי כאן רועדת כל הכרה בשברירי צהלת סיחים לפנות בקר, במרעה, באחו, על חוף זרמת נהרות. וכאן מזדעזע אותו רטט (Das Schaudern) אשר בלעדהו אין שירה, אין יופי, אין אמנות, אין דבר.

יש כאן עוד דבר. הזלזול למלה. “אני בן בית אומר ייסנין, בשירה הרוסית. לכן אני סוחב ומביא אל שפת השירה מלים מכל הגוונים. מלים לא־טהורות אין. רק הדמיונות הם לא־טהורים. לא עלי מוטל אפוא העלבון מפני המלה שבוטאה בחריפות; הוא מוטל על קוראה או על שומעה. מלים – אלו הם אזרחים. אני שר־צבאם. אני עובר בראשם. נפתולי מלים לוקחים את לבי. אני עורכם במערכה כטירונים. היום הם כבדי תנועה; בעוד יום יצעדו במערכת האמרים כחילי כל המחנה כלו”. האם זאת הרדיפה אחרי האש הכוזבת; האם פה רק תאוה להתגדר בעוז המלולי; האם פה רק חפץ להפתיע? אלו היה רק אלה לא היו בכחם לפעל. עוז, חדוש מלולי מרגיז, הפתעה, הם כשלעצמם אינם עוד מאומה. לכל היותר זה מתמיה. אחרת היא המדה אשר תבוז למבטא. “ועל כל בל תצא לבחר באמרותיך טרם בזית להן מעט.”

אדרבה מדה זו המוכיחה על הבטול הפנימי אל הקשוט החיצוני. רק המשורר הנשען על עצמו, על כחות נפשו התוססים הוא אשר יזדיין באותו הבוז המועט אשר בלעדהו לא יגש אל ברור גרמי שירתו.

ואגיד את כל האמת. אל ספר קטן זה נגשתי מתוך הסוס רב. מחברו הטיל עלי את פחדו. השם גם הוא מכין אותי לקראת שערוריה ספרותית. ובכן – לא מיניה ולא מקצתיה. כל הכחות הריקים האלה הנם רק מן השפה ולחוץ. בתוך־תוכו מפכה מעין השירה הטהור והענו בהלמות לב רגש וכואב. ייסינין שלם קנס לדורו ולתקופתו. הוא הכניס את מנת העקמומיות הדרושה; אשר דרשוה ממנו. לאחר שפרע חובו נשאר חפשי להגיגי לבו. “הוא נכשל באבן, אך אין דבר, מחר אין זכר לפצעו.” כי מתחת הפצע שותת דם הבשר החי, הבריא. דם אשר יאהב את משב השבלים ואת תוגתן כאשר אהבוה כל משוררי רוסיה הורתו. דם אשר יקשיב “אל אנחות קש השעורים היורד מעל שפתי פרות האחו אשר יתנועעו”; דם מלא ואדום שדרכו מסתנן עסיס כל שרשי אדמת אבותיו המסובכים והעמוקים.

ויש כאן עוד דבר. יגון וגעגועים. יש כאן תוגת אדם שהעבירוהו מעל נחלת אבותיו והוא כמה לה והוא שולח לקראתה את רגשותיו הלוהטים חופן־חופן בתנועת היד המבורכת, הגסה, העקומה, הגרמית, הכבדה, המאירה, המזהיבה של זורע ניר שדהו.

למשורר זה יש אפוא אב. אין אלה דבורים סתם ואפסיים. הוא אינו אדם המותח את עצמו בחשבון ודעת עד כדי שעור ידוע ואשר לא ימתח מעל לשעור קומתו. פה מנמנמים כחות קדומים, כחות איתנים שאין ביכלתם להעריך את עצמם. אין קץ, אפוא, לאפשרויות ולשנויים אשר חוק זה נושא בקרבו. כל מגע חיים ירעידהו. אך כל רעד זה יחצה תמיד את תכלת שדמות בית אבותיו, יטבול בה ויכסה בקסם צבעיו.

לייסינין יש גם אם, אשר תלעג לכל נפתולי שירתו.

כן, שם במרחקים ישבו אב ואם אשר ישלכו נעל על כל חרוזיו. אפס שלא מדעת תרחף דמות דיוקנה של האם לפניו בכל מקום אשר יהיה. אפילו במקום טמאה וסחי. כי טוב לזכרה. טוב מאד. לה ימצא מלים ומבטאים. צורות בטוי וצרופי תמונות שיהיו קרובים לרוחה, כה מובנים לה, ואשר ילטפו את קמטי פרצופה בחבה רבה. היא, האם, תקשיב לשירתו בכל זאת, אם גם חית הברזל מעכה את כל הוויתה. היא תרחם עליו. כי הלוא כן מלאו לב אכרי ארצו רחמים בפלוח חית הברזל את כליות אדמתם הירוקה השחורה. גם את בנה הלמה חיה רעה זו. אבל אין דבר. רחמיה גדולים. הם עוד ירבו. וכאן מקור אשרו. מרחמים אלה הנובעים מתוך חיק אם ישתה ייסינין עד לשכרה. הם יצלצלו בשיריו ברוך ובכאב במצלות עדרים רחוקים ועזובים. לא יועילו כל הכרכורים ומעשי הלהטים. מותרים לו כל הכרכורים ומעשי הלהטים. רחמי האם יהיו לעבותות אשר לעולם לא ימלט איש מבין חרצובותיהן. אלה הן עבותות אשר האיש יאהבן. זהו שעבוד אשר ישחררהו תמיד ויעניק לכנפיו עוז־המעוף ומשק חרישי; משק צפור הנושאת מתחת כנפיה, מתחת לנוצותיה הצחורות במרבית הצבעונים והגוונים את קור חץ הפלדה הסופגת חומה בלי הרף משטף הדמים הבוערים והחיים לעד.

בל נשים, אפוא, לב אל הקרנים הנוגחות. הנה הנן נעוצות כגידי שרשים מתוחים בשכבות העמוקות של האם הורתן – האדמה. בהכנעת קודש, בחרדת אהבה, אחוזות חלום חורשות צחורות וירק שדות.

* * *

א. “סֵפֶר־הָאַהֲבָה”

פתיחתו, צעדו הראשון היה הרגיל והשכיח. כעין המשך אל אשר היה מלפניו. המשורר. האמן. בחיר־יה. בלוית אותה ההתגדרות, ההכרה התמידית של סגולות הנפש והפוֹֹזה האמיצה שנגררו תמיד אחרי השירה המודרנית בסוף המאה התשע־עשרה. היתה, אפוא, גם כאן משהו מן הצעקנות. אבל עד מהרה נטה וילדרק מן הדרך הכבושה וסלל לא רחוק ממנה, בצדיה, את שבילו שלו. אמנם גם בראשית הופעתו נשמעו דבריו, צלצולם, צרופיהם ונשימתם כבאים מעולם אחר. אלא שכוָנתם היתה הכוָנה הידועה וקול הדברים בלבד לא הכריע. עד שבאה אמונתו.

אמונת־אז זו, אשר תבוא לפרוש כנפיה החדשות, זו המקווה והצפויה – לשרל וילדרק מהי? כל שורה, כל בית, כל רעיון המתפתל בין טורי שיריו העדינים, כל כתביו תשובה אחת הם, התאמצות אחת ממושכה אשר לא תדע מרגוע כרמזי נתיב־החלב באישון לילה ואשר מתוך שאיפת בטוי תשיר את התשובה הזאת, תשיר בלי־הרף–את האהבה לאדם. ואמהר ואוסיף, לא את הרגשת־האהבה, לא עליה הוא שר. לשיר עליה כמה זה ישן־נושן, תפל וחסר־ענין. אפס שרל וילדרק שר אותה, משום שהלב מלא רגשותיה. אהבתו זוהי אמונתו. ואם גם זה אינו חדש ביותר, אף־על־פי־כן וילדרק פורש תמיד את זרועותיו, זרועות ארוכות, חַמות ונוגות אלה המחבקות ולוחצות כל הימים את האדם אל לבו – הוא פורש אל העתיד ואל שמיו.

וַדאי אהבת־האדם אינה תגלית חדשה. כמה רגשנות מתוקה הולידה ומה רב מספר המשוררים, אשר מצאו ביערות דבשה את מיתתם בנשיקה. אך זו של וילדרק אחרת היא. מצד הרכבתה, הלָך־רוחה ותנועת־נפשה. אינה פרי אופטימיסמוס שטחי של ראית דברים באורותיהם הכוללים, המתעים, חסרי־האחיזה. אהבתו היא מפעל, עלילה חיונית, כבוש, התגברות ונצחון. אהבתו היא משא כבד, אשר וילדרק יטעינו על שכמו מתוך התעוררות והמולידה מעשים שהם למעלה מכחותיו, כהתאמצות אדם המציל רכושו מפני הדליקה. אהבתו היא לא שאיפה יפה, אלא אמת. והאמת היא גלוית־עין ואינה מחפה על כל פשע. האמת היא גם פשוטה מאד ואינה סובלת את ההתיפות המתגנדרת ואת הקשוט המגובב. האמת היא זרמת המעשים התמידית לעינינו, הקלה, חסרת־הערך לכאורה, חסרת הענין לכאורה, והיא היא השומרת בקרבה את סוד הוויתה – את האהבה.

אין, אפוא, למצוא כאן את הגדולות ואת הנצורות מעולפות אמרי־אש. אין כאן פולחן מפשט החסר את הכחות הטבעיים המעכבים בעד שטף המליצה הבאה לפארו. אנו בחברת בני־אדם רגילה, השמה גבולות ותחומים בעצם התגשמותה, שאינה פוסקת להבליט את מומיה ולקוייה וכאלו מסתירה בכוָנה, מאפילה, מקבּרת את מעט הטוב שבתוכה ואשר רק אחר רב עמל ויגיעה אתה תופסו ומַקנהו לעצמך. שירת וילדרק אינה התרוממות־רוח השטה בערפלים. היא עבודת־חפוש קשה, כבירה, הדולה מחיי־אמת את אמונתה, את רגעי אשרה ואת נצחונותיה. לא תרחיק לכת ולא תגביה עוף. לרגע קט תצלול במעמקים ותמהר לשוב על פני שטחם החלק של שפלת החיים ומלוא חפנה חול, רקק ואבני־חן. אין וילדרק משורר היושב בראש מגדל גבוה ומצלצל בפעמוניו. הוא מתהלך בין אנשים כאחד מהם ובשעת נגיעתו בהם, מתוך נגיעה בהם, הוא סופג אל תוכו וצובר את מטוה שירתו. ושימו אל לבכם: אין הוא נותן בכוָנה לאדם מאומה (רק בתקופתו הראשונה הופיע כמאור התלוי הרחק בשמי ספיר ושופע אורו). הוא מקבּל ממנו כל הימים.

המשורר המקבל נדבת בני־אדם אשר בתוכם יתהלך ומצרפה לקרן כל שירתו, לעצם הויתו – הופעה זו אינה מן השכיחות. היא פותחת דרכים חדשות להמון רגשות נוספים, פורים ורעננים. מקבל זה, אם כך היא תעודתו, אינו עני סתם החוזר על הפתחים. עוד מעט והיד הפשוטה והיד הנותנת ישתלבו יחד מתוך אחוה אחת. כי אם יש השפעת גומלין בין הנותן ובינו, נהפכת הנתינה לפקדון, לבית־אוצר, לחובה נעימה; ועוד מעט והיד שאספה את נדבת בני־אדם תפזר זהבה בראש כל חוצות. זו ועוד אחרת. אותה הכרה בלב, כי כל העושר הוא פרי נגיעתו בבני־אדם, מעוררת בקרבו בהכרח את הכרת־התודה התמידית, הבלתי־פוסקת להם. מכיון שכל החיים, כל העצמיות, כל אותו אושר וגיל היצירה באים רק מתוך הנגיעה הישרה והיום־יומית בבני־אדם. הם יהיו, אפוא, למשורר כאלהים, המשפיעים חסדם מעולם עד עולם. הם יקיפו את הכל ומחוץ להם לא יהיה מאומה. והכרת־תודה זו, המתקרבת אל הרגש הדתי, תמצא לפניה רק דרך־בטוי אחת: להחזיר ולתת את אשר הָפקד בידה, להחזירו כפל־כפלים, מתוך רוח נדיבה; כשם שהמאמין עושה טוב, למען השב את הטוב אשר קבל בחסדי־אל. שירת וילדרק תהא, אפוא, השבח, פרעון. אות תודה ויקר. לא תוכל היות דבר־מה רחוק מן הרבים ובלתי־מובן להם. מכיון שהיא אינה זרה להם, מכיון שהיא עצמם ובשרם.

הנה מהלך הרעיונות וזרם ההרגשות הטבועים בשירת וילדרק. היא אינה מרשה כל הפרָזה, התיַפות, מליצה, סגנון מעושה. אינה מכירה ברומַנטיסמוס מימי “השט בגבולות הבלתי־אפשרי של נשים יפות בתוקף הגדרתן ואנשים טובים מתוך עצם הוויתם”. וילדרק אינו מתנכר למציאות. הוא יודע אותה ואת מרירותה. ומתוך שהִייתו התמידית בה הוא בורא לו את כל אפשרויותיו. שירת וילדרק היא גם טובה. אך את טובתה אינה מביאה בכוָנה. אינה מתעטפת בטלית של גואלת האנושיות. אנושיות? היא אינה יודעת מה טיבה. ודאי היא חברתית. מכיון שהיא יונקת את כל לשַׁדה מקרבת האדם. ודאי היא אינה קול קורא במדבר. בדבריה היא פונה אל האדם. אבל כל מגמתה היא אך נתינת תודה לו. ואם אל השירה הזאת תִּלָוֶה הכרת־הגאולה אשר תאמר: מכיון שבכל אחד ואחד צפון אותו משהו טוהר, הלא לא מן הנמנע הוא וגם ראוי לשאיפה הוא, שטוהר בודד זה יצטרף פעם יחד ויהיה למוחלט – אין הכרת־לוי זו המגמה הישרה בה. היא נובעת מתוך האמת שבשירה זו. כי היא אינה באה להוכיח ולהורות. היא הופעה, בטוי־מציאות, שיש ביכלתם לשמש כהוכחה. “כי אמנות וילדרק, אומר ידידו דִיהַמֶל, אינה תועלתית, היא אמנות חיה”.

התהיה שירה זו שקטה, קופאת על טוב־לבה? לאו דוקא. הלא היא פרי חפוש והתגברות. אינה מעלימה עינה ממאומה, וממילא היא טרגית וספונה יגון ומֶרד; מרד נוגה וחשאי, שאינו משתיק עצמו בתנחומי־שוא, אלא אחרי נתחו את כל הרעות ההכרחיות והאפשריות, הוא מתנער מעפרו ושב אל מקומו הראשון. טרגיות מיוחדת במינה היא. למרות הסיום המיטיב שבה, היא נושאת תמיד בקרבה את עקצה של ההתאמצות של ה“אף־על־פי־כן”… אף־על־פי־כן – כלומר, אין צורך להסיח דעת מן ההופעה המעציבה והשוללת. אלא שיחד עם זה אין להכנע לה. ואם גם מוכרחים להתעכב על כל נקלה, כי בתוך המציאות אנו, ואם גם הכחות העושים לאַל את פרי יגיענו עומדים בכל רגע הכן להגיח ממסתריהם – אף־על־פי־כן לא זהו הדבר אשר יש להרימו על נס. נכרע ברך לפני הגרעין הזעיר והנלבב, לפני הרגע הקט אשר בו תתגלה אמת האהבה בכל תפארתה וממנה תפתח נקודת־המוצא. כי רגע קט זה הוא המכריע ואותו יביא המשורר בחשבון צרופיו. כי למשורר, אשר אלהים חננוהו בלב המרכז זיקי־אהבה מפוזרים ומפורדים, אין לפניו דרך אחרת מלבד דרך־הצרופים האלה. לאהוב על מנת להיות אהוב. על־ידי האהבה עצמה לבוא אל רבויה, אל התפשטותה, אשר לא תדע כל מעצור, עד שתפרוש ממשלתה על הכל, עד שתהא האחת בעולם ומלואו. הקשיבו יפה ואני מביא את השיר כולו:

נבראת, אפוא, כאן מזיגת־פלאים בין הדבר ההוה ובין הדבר אשר בוא יבוא. ובמזיגה זו מתרקמת נעימה חדשה ומקורית מאד. היא חסרה את המרירות המקנטרת, את היאוש המתרברב. היא חסרה את הכחש, את החנף הריק ואת המתק הכוזב. יש בה מן התפיסה, ההתרשמות וההסתכלות הישרה. כולה טבולה שטף גלי החיים, זעפם ויפיָם. היא שירת בני־אדם ממש. קרובה מאד להם, ולמעשיהם הקטנים והגדולים. אין כמעט יכולת להפרישה מהם. בלעדיהם אין לה כל זכות־קיום. אִתם יחד תתרומם מעל לאמנות סתם ותהָפך מבלי דעת, מבלי שתחפוץ בזה, להשקפת־עולם, לבטוי חברתי נכון־מאד, אשר רטט חמים, דתי מזעזע אותו בלי הרף; בטוי ספוג “אותו קו לבן הזורע אבקתו על פני כל מכאוב”. שירה המאמינה בנצחונה לא מתוך עוורון־ילדות ותמימות, אלא מתוך בַּגרות מלאה, מתוך האפשרות האחת, אשר תופיע כמופת, כנס מן השמים ותביא את הכל, מכח המעט־מזעיר, לידי הרחבת־הלב; כי מכיון ש“פי מאה הם יהיו אהובים, אין זאת כי פי מאה עליהם יהיה לאהב”. וסוף־סוף “יבוא יום אשר כל תולדות ארץ זו יִמָלאו רק מזמורי־אחדות, רק מחול אחד מסביב לבתים, רק אחד יהיה הקרב ואחד הנצחון”…

ב. “שִׁירַת־הַנּוֹאָשׁ”.

(1914–1920)

על האהבה הגדולה הזאת, אשר וילדרק מלא בה את ספרו, נוסף עכשו עוד דבר, הפכה של האהבה – המות. לא מות זה הרגיל, שאנו מחויבים לצרפו אל ההופעות, שאין להעלים עין מהן ושאף־על־פי־כן אין הן העִקר. עכשו אחר הוא. המות של שנאה. שנאת דמים רעה, שנאת שנות מלחמת העולם באלף תשע מאות ארבע־עשרה ועשרים. בימי עמל ותלאה אלה מה יעשה וילדרק? התרד גם “צפור גדולה ולבנה” זו ותכה בכנפיה בבִצת־העולם? ובידי מי יפקיד את אוצרות אהבתו בימים האלה?… לי, אשר כה אהבתי את אהבתו, היו שאלות אלה קשות מאד וברוח חרֵדה חכיתי לפתרונן. והנה בא הדבר אשר קויתי לו. וילדרק הלך אל דשא־השדה, אל עצי היער, אל אחָיו אלה אשר לא עברו תחת שבט המונה כבני־מרון ולא הסתדרו שורות־שורות למערכה ואשר יוסיפו לאִטם לסָעף ענף אל בד וראש האחד יצנח וישען בראש חברו. אל דשא השדה ילך. לפניו יכרע ברך ובו יצפין את פני האדם שהיו מחִתה לחית הארץ ובחיקי יפקיד את צער האדם ובשתו:

עוד לפני שתים־עשרה שנה בעמדו על פרשת דרכים, בפתיחה ל“ספר האהבה”, שר פעם וילדרק על הצפור הגדולה והלבנה אשר פרשה כנפיה בטוהר ובעוז ותעזוב את חביוני אילנותיה ללכת אל שפלת החיים. אך בהגיעה שמה, צפור גדולה ולבנה זו, כוסתה מטר אבני־החיים. מלמטה, מן האדמה. נפלו נוצות, השפילה לעוף. חגה נעה. אך נפול לא נפלה. אם גם בלי הרף היתה מטר ל:

אך הנה פתאום באה והגיעה אליה אבן כבדה מאד, שחורה, טבולה רפש־חוצות, חדרה לאחת מכנפיה וגם עברתה. נפשק פצע, חור שחור בכנף הלבנה והטהורה. הכחות אפסו. והצפור הגדולה צנחה ארצה ומקורה ננעץ באבק־דרכים… אפס עד מהרה התאוששה ומתוך עקשנות ומרי נסתה שנית את מעופה. “ובעזבה את שפלת החיים, הצפור הגדולה והלבנה סרחה אחריה על פני האדמה כנף בלויה, ואל עָל פרשה, ברוח־בקר, את כנפה האחת מלאה מטרות נעלות ואשר היתה כולה טוהר ואשר היתה כולה עדנה”.

זה היה וילדרק. כל ימיו. עם כנפו האחת הבלויה, אשר היתה רקבון לאבני־החיים, ועם כנפו השניה הטהורה והזכה, אשר בלי חת תמשיך טיסתה ברוח־בקר מלאה מטרות נשגבות. זה היה וילדרק. החביב האוהב, שהכניס את בת צחוקו המְקַוָה גם בשירו את שירת היגון… באלף תשע מאות וארבע־עשרה הגיעתהו לפתע פתאום אבן כבדה מאד וגם הכנף השניה, האחרונה, זו שהסיעתהו תמיד אל על – רוסקה. הוא צנח ארצה. מבלי הוסיף קום. ועם פניו הכבושים בקרקע פתח את שירת יאושו. וילדרק נואש – זהו החלל הכי־אכזרי אשר מלחמת־דמים זו הפילה. כי היאוש הזה אינו העז, הסוער, אשר יכול גם הוא היות למקור־חיים. יאושו הוא פצע פנימי, שותת דם, בלי מוצא. שמעו יפה:

שירת וילדרק, הממיתה את אגדת ימי המלחמה והימים אשר אחריה, היא הסתירה הכי־עמוקה והכי־נוראה אשר נתקלתי בה בימי חיי. הופעה זו חסרה כל הערכה הגיונית, שכלית. כי כל יצירתו, מהותו הפיוטית, צרופי בטוייו, כל רקמת שירתו, משקלה, תנועתה, קמטיה העדינים והחבויים – כל אלה נבראו מלכתחלה, חונכו, התפתחו מתוך כפיה נפשית, טופחו לשם הרגשות, מחשבות, רשמי־חיים ומאויים אחרים והנה עכשָׁו עליו להשתמש בהם למטרות אשר מעולם לא ידע טיבן, קולן, מציאותן. שירים אלה מטִילים אֵימתם עלי לא מתוך כבדן, אלא בַדיסונאנס הפנימי שבהם. זהו בכי תמרורים עם בת־צחוק חביבה, נשכחה על השפתים. זהו כעס, אשר לא מצא את בטויו אלא בין צלילי נֵבל רכים ונוגים. פה מלא אָלה ושפתים נעות של אשה אומללה חשוכת־בנים המתפללת מתוך בטחון אל אלוהיה על אשרה.

שירי היאוש של וילדרק אינם שירי־מאורע. בעִקר לא את המלחמה ונוראותיה הוא שר. גם הנורא מאד יהיה סוף־סוף הפשוט והרגיל. לא שדה־המלחמה הוא המבעית, אלא בית עזוב המחכה להרס השונא ו“אשר יושביו יצאוהו והוא שומר עוד חייו כחלל־מטה השומר את דפוס ואת חום הגוף”. אלא שכאן קרה דבר המסמר שערות הראש. המלחמה מצאה את האישיות הפיוטית הרכה הזאת בעצם לכתה אל פתרונה, עמדה לפניה כנד וירטה לה את הדרך. בל נתפלא, אפוא, אם וילדרק מסתער עליה בשארית כחותיו; אם הוא עושה מעשים שהם למעלה מכּחותיו ואם ידבר בשפה שאינה שפתו ויביא את כל מהותו הפיוטית לידי רסוק וקרעים. הוא אשר ידע רק לדבר, רק לשוחח, יצעק עכשו מרה:

הנה הפצע הרחב אשר לא יאוחה על נקלה. וילדרק, שידע את קשי החיים וששונם, מעורר עכשו רחמים רבים. לשוא יְשַׁנס מתניו כמתעַתד לצאת לקרב. מלחמתו הפעם אינה מקוָה עוד לנצחונות. וילדרק ראוי לחמלה, כגבעול־פרח ששתה בצמא אור־שמש ורסיסי טל והיה מתכונן להרהיב עיני־כל בשפעת גוניו הפשוטים והעדינים, והנה פתאום רמסתהו רגל גאוה והפכתהו לדֹמן־חוצות. המלחמה עשתה לוילדרק עול, שאין דוגמתו. היא גזלה ממנו את משען־חייו – את האדם. אִילו היה משורר הטס בערפלים, וַדאי שהיה עולה בידו למצוא בחרף־נפש למולדת, בעוז הקרב, בקרבן – אותו זיק אהבה, אשר רדף אחריו כל ימיו וגם הדביקהו. אפס וילדרק ראה תמיד נכוחה. ומעיניו לא נעלמה יד התגר הטורפת, המניסה ביורה זו, אשר יקראו לה ברהב בשם אהבת־המולדת. נפגם האֵמון באדם. הוא נתפלג. ובחברה זו אין להתהלך עוד סתם ולשוחח עם כל עובר ושב. יש שני מחנות. האדם הפשוט והחביב איננו!

ישנם, אפוא, הלוקחים, הם הלוקחים, והנלקחים, אנחנו הנלקחים. ואשר חובתנו היא להמלט מפניהם. ואי־אפשר עוד לגשת אל כל אדם. לשבת אליו פנים אל פנים ולדלות ממעמקיו החבויים והטמורים את ודויו הטהור. אי־אפשר עוד להיות ראשית־כל אדם. אדם עוד טרם היותך משורר. כי ישנו “עוז־כזב, כבוד כוזב”. יש דבר־מה אשר חובתך היא להמיתו באנקת שירתך. צריך אולי גם לשנוא. מי יודע, שמא גם לשנאה תעודה משלה? מכיון שפסק מעופה של הצפור הלבנה והטהורה ואת מקומה לקחו “נתורי הצפרים השחורות והפצועות”. ומכיון שאינך יכול עוד לחפוץ:

נולד, אפוא, קרע בין האהבה, שהיא כולה חיים, ובין המות, שהוא כולו שנאה. נולד גם וילדרק משונה, אומלל מאד, הנושא בקרבו את סתירתו הגדולה כ“כוכב כבד מאד”, שאינו מנפץ עוגבו טהר־הלב והעדין, אלא ממשיך מזמורו מתוך ערבוב אהבה ומות.

… אף־על־פי־כן, –

ג. הָאָמָן

כל המטוה הנפשי הזה, שירה הנובעת מתוך המגע ומשא התמידי באנשים והפונה בדבריה אל האדם, מחיבת את ההתרחקות מן הרדיפה אחרי הקו המסמא, התנועה המפליאה, מן זריקת־האבק הפיוטי. שירה זו צריכה להיות פשוטה, מובנת, קרובה וטבעית, לא רק על נושאה, אלא גם במבטאיה, בבנינה. עליה להיות שיחה רגילה, שיחת בני־אדם. הלא המשורר אינו פורש מן הצבור ועומד עליו. הוא הלא משתמש בלשונו. הישנו דבר זה? הוא ישנו במלואו, עד כדי שלֵמות רבה. ואפשר פניו הרגילים הם הגורמים למפח־הנפש התוקף אותך עם קריאת שיריו ברגע הראשון. הפשטות הגדולה עד שהיא נתפסת, נדמה, שהיא עושה את שירתו לנבובה ולחסרת כובד. ביחוד נראה זה לנו כיום אחרי תקופת הסימבוליסטים ויוצאי חלציהם, שהרגילו אותנו אל ההפתעה המרעישה, אל היוצא מן הכלל, אל המוזר, אל המשחק המלולי ואל ההטעמה הצעקנית. וילדרק עושה, אפוא, ברגע הראשון רושם של משורר חוור וחסר־דם. אפס עד מהרה אתה עומד על טעותך ואתה מכיר, כי כאן שולטת בכל אות ואות יד אמן עֵרה, דקה אשר אמצעי בטוייה הם הכרחיים ובהתאמה שלמה לרעד נפשה. ויתר על כן. פשטותו היא שהוליכתהו אל דרכי הבעה חדשים, אל השחרור מן בנין השיר המקובל. היא שהכריחתהו גם לצאת בעקבות הטור הטבעי והחפשי, המוחק את יסודות־החובה בשירה, שמסורת בת מאות שנים של סדרי החרוז וצרופיו, קביעות מספר התנועות, איכותן, חוקי־ההפסקה הפכוה לכבלי ברזל כבדים מאד, הנגררים אחרי האלכסנדרוני. וילדרק היה לוֶרְלִיבְּריסט לא מתוך פזור־נפש וחוסר־אחיזה, אלא מתוך צווי־פנימי של רגשותיו, רעיונותיו והשקפת עולמו.

בוכוח הגדול על ענין השירה המודרנית וצורותיה, שאנו מוצאים בספרות הצרפתית של סוף המאה התשע־עשרה וראש המאה העשרים, היה גם וילדרק בין ראשי־המדברים. הוא היה ממצדדי הטור החפשי. וכבר אמרתי למעלה, שהוא מוחק את יסודות־החובה בשירה. אלא מחיקה זו אינה פרי של קלות־דעת, אדרבה, חופש זה עצמו נהפך לאט־לאט לחובה ידועה. ראשית כל, הוא מכיר בריתמוס הקשור אל האידיאה; כלומר, הנכנע אל אחת ההרגשות התמונות או המחשבות, שהשיר מביע אותן. הריתמוס אינו דרך כבושה, שיש לקחתו ולהשתמש בו. הוא תלוי ומחובר אל הפואימה ונובע מתוכה. הוא יהיה אורגאני, אחד ושלם, כמו שהשיר הוא אחד ושלם. ואין כל ערך, כל גבול לאמצעים אשר האמן משתמש בהם למען הגיע אל האחדות שבין הרִיתמוס ובין האידיאה. האמצעים אינם חוקים, אלא יכלתו של האמן. כי אין חוק גדול ומכריע בשירה, מאשר התאמת הזרמה המלולית אל הרעיון הפיוטי. ההתמדה הצורתית, ויהא זה חרוז או סכום קבוע של הברות, אינה הדרך המובילה אל המטרה הזאת. כי השיר אינו לעולם מוצק, דומם, הוא פרי של רגש או מחשבה המתגלה, המתפתחת, המשתנה, ומן ההכרח שגם הריתמוס יכנע לכל תנודתה. השיר הוא, אפוא, חפשי, אלא שחופש זה עצמו אינו פרא, הוא חובה.

הטור יהיה חפשי, לא נצרף בסופו מלים המתקרבות בהדי קולן אחת לחברתה. זהו עוֹל, כלוב צר, חובה מעיקה. “החרוז יהיה גורם אשר השמוש בו ימָנה על סוג הגורמים המכונים בחזיון בשם מועילים”. החרוז מועיל, אפוא, כשיש צוֹרך בו. כחובה הוא מזיק. כי אין דבר יותר מעושה ומעכב מאותן המלים המצטלבות בקביעות מתמדת בין הדלתות והסוגרים כאילנות־שדרה בני מרחק מדוד ובני צל קדוש. כי התאמת הצלצול הזאת אינה מתאימה אל האמת שבשירה, המשתרעת בהויתה מלאת תנועה ואשר כל שאיפתה היא לחדול היות בכל רגע מה שהיתה עד הנה. לאמת זו יכִָּנע גם החרוז, ורק אחרי הכנעו יהָפך ליסוד מועיל. אין ביכלתו לקבוע לו את מקומו בטור. לפקודת השיר הוא עומד, ברצותו ישימו בסוף ויהָפך לרגע של נעילה, של צפִיָה, של הַפתעָה. וברצותו יפזרהו בכל מקום שיש צורך להטעמתו, לחבורו ולפרישותו. אין, אפוא, שירה המשרכת דרכה, למען ספק את צרכי החרוז, אלא הוא נגרר לאורך הטור ולרחבו ועומד הכן למלא את צרכי השירה.

מטעם זה עצמו. מכיון ששאיפת השירה היא לחדול היות מה שהיתה עד הנה, גם על הריתמוס להשמע לו. גם חובה זו, הקושרת את המשורר אל מספר תנועות קבוע, יטיל וילדרק מעל שכמו. אלא שיסוד זה אין להעריכו כדבר־רשות בהחלט. הריתמוס הוא חובה, במדה ידועה, כי בלעדיו נשמת השירה פורחת לה והיא תלויה על בלימה. הקונסטאנטה הריתמית מתוה את הגבול בין הפרוזה ובין השירה. כי הצורה הטיפּוֹגרפית זו המחלקת את השורות ואת הבתים וגם את המלים עצמן מתוך הפקרות גמורה חסרת כל עקר, אינה מטעמו של וילדרק. צורה זו אפשר מועילה היתה בשעתה, ביד מהרסת, שפררה את הטור האלכסנדרוני, אבל אין זאת מהות בת זכות־קיום. אדרבה, אנרכיה צורתית זו פותחת את הדרך לרוָחה לאנשים, שלבם אינו מרגיש וראשם אינו חושב ושכל יכלתם היא להרבות להג ולסרס את המשפט מתוך אכזריות של ואנדלים. השירה זקוקה לקונסטאנטה. אך אין לראותה כדבר המצר את צעדי המשורר. גם הִיא תמָסר כלה לרשותו, כי אין כל הכרח שתמלא את כל הטור. היא יכולה להמצא במחציתה הראשונה או השניה. מקומה אינו קבוע. היא נתונה כולה בידי תנועת הטור או הבית. היא עוברת ממקום למקום. היא, אפוא, לא תקועה במסמרים. היא חפשית. העיקר שתשעשע את האוזן בהוויתה ותתנגד במשקלה ובמנינה כלב דופק וחי בין בתי השיר כולו⁶.

וילדרק מכניס בשירתו עוד יסוד אחד, המגוון את צורתה, אם גם אינו קובעו כחובה. הוא קורא לו השווי המשקל הריתמי. ונשתמש בלשוני למען באר מושג זה: “לעתים קרובות, הוא אומר, יש ששני טורים היוצרים בית, ההפסקה בהם היא כזאת: מחצית הטור הראשונה הנה לחברתה כמו שתי המחציות האחרות של שני הטורים הנן אחת לחברתה. ושתי המחציות של הטור האחד הן בינן לבין עצמן כמו שתי המחציות של הטור השני. יחס מספרי זה מוליד בשיר את שווי־המשקל הריתמי”. המשל הבא יבאר על נקלה את האמור:

היחס יהיה:

טור א': 1. 2. 3. 4. 5. – 1. 2. 3. 4.

טור ב: 1. 2. 3. 4. 5. 6. – 1. 2. 3. 4. 5.

שווי־המשקל הריתמי מזכיר בעצם את ההקבלה, אולם הוא פחות מוחש ממנה וגמיש יותר. הדו רועד תמיד כבא ממרחקים.

אין ביכלתי הפעם להמשיך את דברי בענין זה. המטריקה הצרפתית המודרנית כדאית היא להערכה מיוחדת, אך מתוך כל האמור כאן, ברור הוא, כי אם וילדרק הטיל מעליו את כל המשא הכבד של מסורת בת מאות שנים, אשר לחצה על הטור הצרפתי (והלא מצרפת יצאה השפעה זו על ספרות העולם כולו), יחד עם זה הוא אסף מתוך שירת־ימינו, ברר קו שם קו כאן מתוך הערבוביה הגדולה וצרפם לכללים מספר, שאמנם אין הוא קובעם כחוקה מתה ומאובנת, בכל זאת הוא משתמש בהם ברצון ובאמנות רבה. ושלא מדעת סלל שביל חדש גם לשירת זולתו. את השאיפה הזאת אפשר לסכם, כחופש המחייב את תנאיו; כלומר, הוא אינו צריך להיות חסר־קרקע, החופש הזה. נפשה של השירה תחייבו ולא הקאפריזה או המשובה המלולית. ואם נכון הדבר, כי הטור אינו נשקל בהיותו בודד, אחד, והוא מקבל את כל ערכו וכבדו רק בהשתתפו עם חבריו הבאים אחריו, שהם כמותו בני מדה וקצב אחד, אף־על־פי־כן אמת אחת המכריעה על חוק זה, העושה גם את הטור עצמו בלתי תלוי באחרים, והיא – תנועתו הטבעית של הטור. צורך־תנועה זה יגזור תמיד את דינו. כי אף לרגע אין לשכוח, שהשיר, כמו כל בטויי־חיים, שאיפתו לא להיות בקפאונו, אלא לחדול היות בכל רגע את אשר היה עד הנה.

וילדרק הוא לא רק משורר המרגיש, האוהב, הוא גם אמן. כלומר, אדם המבטא את האידיאות שלו באמצעים המיוחדים לשירה. ואם שפתו היא כה פשוטה, רכה, גמישה, וחרוזיו, בתיו, תמונותיו, צלצוליו, הטעמותיו, כמעט שנבלעים בפשטות זו הווים בה רק כרמזי־אור כסף חוור ורועד, אין אלה פרי רפיון וכהות. זהו פרי יכולת רבה. כי גם כאן, באפני־הבטוי וצורותיו, ימשיך את הבעת רגשו היסודי המחיה את כל רחשי יצירתו. פשטותו היא נצחון. היא ה“אף־על־פי־כן” המוסרי שלו, המוצא את רוח התגשמותו. התגשמות שאינה מסיחה דעת לעולם, כי אינה באה לשם שעשוע, כי אין לה להתכחש למקור מחצבתה, לאדם! ועליה גם להכניע את אמצעי האמנות ולצוות עליהם לעמוד לפקודת האמת הגדולה בלב. אין לפנינו, אפוא פשטות סתם, מקרית. פשטות זו מתנת אלהים היא ומעטים הזוכים בה. ויש שהיא נוגעת בנשגב…

ד.

את וילדרק נמנה על אלה “הנמצאים מעבר לסימבוליסמוס, בלב אחת התנועות שהנן גם נסיגה־לאחור וגם צעד קדימה”. אתו ואת חבריו לעט בא הסימבוליסמוס אל קצו, “כי המשוררים התחילו כבר לחלום חלומות אחרים”… והחלום האחר הזה הוא בעיקר יחסו אל האדם. והענוה הגדולה שביחסו אליו. אותו חוסר העמדת־פנים, חוסר האפקטאציה והנטיה העמוקה להגיע אל המטרה הנשגבה בדרך הכי־ישרה והכי־גלויה. “אין כאן לא מודָה, לא אמצעי מוצלח ואפילו לא מאניירה”. יש כאן, כמו שאמר פעם הנרי נֵיאוֹן, משא כבד של אמונה באדם, אשר וילדרק לא רבץ לעולם תחתיו.

יאמרו: אין הוא מהגדולים. ודאי שאינו גדול, אבל אני אינני יודע ואינני משיג את הגַדלות כהערכה. וילדרק, כמדומני, אינו רוצה להיות גדול. ודאי הוא, כי לפנינו משורר. יש בו כל המדות שתואר זה מכיל בקרבו. יש לו רגש אחד, עמוק, מקיף, אמִתי, יפה מאד, נדיב־רוח, השופך שלטונו על כל כחות יצירתו; יש לו האומץ לנטות הצדה מן הדרך הכבושה ולהתאים את משעולו אל נפשו היוצרת; יש לו היכולת היקרה מפז להתחבב, לחדור אל לב האדם, להרעידו, ויש לו אמנות משלו. הקורא פעם את וילדרק יחפשנו כל הימים ויכירו במעוף עין הראשון. הוא אחד. זהו כתם בהיר מאד, שאינו מכה אותך בסנוֵרים בשפעת אורותיו המתעים, אבל אי אפשר שמבטך לא יצָמד אליו. ויש לו הסגולה העיקרית, העושה את הפיטן לפיטן – דרך הבעה אחת על כל העובר עליו: השירה!

עם וילדרק אנו נמצאים, אחרי ימי הרס ארוכים ואחרי התנוונותה של ספרות־הסמלים, בפִתחה של תקופת בנין בשירה. כל העקמומיות המניאקלית גורשה מכאן ביד אכזרית והיא מבשרת שוב ימי אורה, ימי זהב. ודאי עקמומיות זו עוד תעשן פה ושם כאודים אחרי התבערה ותאחר לבוא בספריות נמושות להטיל אימה בחדושיה ובכרכוריה על האנשים הרחוקים מן הישוב. אבל על פני דרכי המלך של ספרות־העולם כבר נשמעים הדי פסיעות אחרות. פסיעות הבאים. ואחד מאלה אשר הראה לדעת מה הן נטיותיה של השירה המודרנית ומה הן אפשרויותיה בעתיד – היה וילדרק: הוא אינו קלסי. ובשם זה אין לבטלו. הוא חדש, ואף־על־פי־כן אחר הוא מן החדש שקדמהו. אין זאת כי אתו גופו נתחדש דבר־מה.