גוסטאב מיארינק הוא בלי ספק סופר בעל שאיפות מוסריות ואסתיטיות גדולות ומיוחדות במינן. אפיו ורעד־נפשו טפוסיים הם לתקופה שאנו עומדים בה. אותו היאוש מן השכל האנושי הישר, מן ההגיון של סבה ומסובב, אותה ההכרה הברורה, שכבושיה הממשיים של התרבות האנושית אינם פותרים את חידות חיינו ואינם מקרבים אותנו אל האמת, ועם זה אמונה שלמה וסמויה בכחות שהם למעלה מן הטבע ובטחון, שרק הם יכולים לפתור את החידה במלואה ולהשרות עלינו את מנוחת הנפש המקווה ונוסף על אלה זו האנדרלמוסיה המשונה של אמונות ודעות, זה השגיון שבהגיון, פכחות פנאטסטית, ערבוביה מסודרת ובנויה על פי תכנית מראש ועקמומיות עקשנית לראות את ההופעות לא על פני השטח אלא מן הצד, בתוך כדי תנועתן הרַבְצַלְעָנִית – כל המדות האלו הן התוססות בתוך נשמתו של מיארינק ומקימות לפני עיניו חזיוני־בלהות והזיות, שלאט־לאט הם נהפכים לסמלים ולרמיזות ובעזרתם הוא מקוה להסיר את צעיף מַאיָיה מעל פני כל היקום כלו…
“הגולם” של מיארינק מטפל גם הוא בשאלות ובפתרונים הללו. בשעה שההגיון הבריא מתחיל מפקפק בזכות קיומו, צפים ועולים בהכרה אדי ימי הבינים, ספוני הסודות, ומערפלים את קמטי מחנו. שרידי והדי ימי הבינים הם המתוארים גם ברומאן זה. נמצאים אנו בעיר פראג, בגיטו היהודי. והאישיות המרכזית, פרנאט, אישיות בדויה, אשר נתן רגליו בסד, שה“גולם” הידוע העמיד לו. הסביבה היא, אפוא, מלאה מסתורין, מין תמצית של רזי ימי הבינים וענני כבודם.
הספור כשהוא לעצמו מסובך מאד. זהו חלום; חלום ממש. ואין אדם אחראי על הרהורי לילה. אם אחד התיירים, הבא לראות את פראג העתיקה, נרדם במלונו ושנתו מטורפת עליו, ועל שולחנו מונח עוד פתוח “מורה הדרך”, ודאי שמשונים מאד יהיו חלומותיו. והנה תייר זה רואה את עצמו כבוש בעורו של אדם ששמו אתנסיוס פרנאט. גם על זה אין להתפלא. נוסע זה כשיצא מבית־מסגד שם על ראשו כובע של אדם אחר. ואחר זה פרנאט שמו; ושם זה רשום באותיות בולטות בשולי המגבעת. לעת עתה עומדות רגלינו הכן על אדמת הריאליות.
אך חגרו מתניכם, אנו נכנסים בעבי הסבך. פרנאט זה הוא אדם משונה מאד. כדי לרפאותו ממחלת אהבה חזקה הכריחוהו הרופאים למחות מעל לבו את כל מה שעבר עליו. עתה יושב בסימטאות הגיטו, עושה מלאכת מחשבת בשן וחורת קמיעות. באחד הימים בא אליו בן־אדם ומשאיר בידו מגלה עתיקה לתקן אחת מאותיות הזהב שבה. מסֵפר זה נגלה לפרנאט סוד העבור וכמה מעקרי הקבלה. הוא מספר דבר זה לרעיו האמנים. אומרים, אדם זה, שמסר בידו את המגלה, פניו כפני הגולם, המופיע בגיטו אחת לל"ג שנה. הערפל הולך ועבה. פחד וזועה.
מול ביתו של פרנאט יושב רוכל וואסרטרום, שסוע־שפתים, עשיר־הרחוב, סמל הכעור, התרמית, הבוז והנווּל. רוכל זה צד לב נשים בגיטו. בנים ובנות יוצאי חלציו, אשר שמו אינו נקרא עליהם, מתגוללים באשפתות. הנה רוזינה, ריבה צהובה, פרועת שער, לבושה סחבות, סמל התאוה הקודחת וחמדת שאר האשה בחלאתה. הנה הסטודנט לרפואה שארוזיק, חולה שחפת, הוזה, שונא שנאת מות את אביו וואסרטרום ונלחם אתו באכזריות חמה בכלי־זינו של הרוכל עצמו: הערמומיות. בתוך קהל חדלי־אישים אלה, חולי רוח ומטורפים בדעת, מתפתלים ארחי־פרחי, ריבות בתי־זמרה מן המין הידוע, פרוצות, רמאים מחזרים על פתחים וכו'. רק אישיות אחת מתנוססת מעל לאשפה זאת. שמעיה־הלל, מזכיר העדה. שמעיה־הלל יודע סוד חיי אמת. תורתו העניקה לו סם חיים זה. מרפא הוא לכל דך ומעונה. הרוכל ומזכיר העדה הם שני הפכים. ובת יש לשמעיה־הלל ומרים שמה. גם היא יודעת את סוד החיים. היא מאמינה באותות ומופתים. זוהר לה ויופי ועדנה לה. רוזינה ומרים – דבר והפכו.
ובתוך סימטאות אפלות אלה, בתוך סדרי חיים משונים, ספוגי אבק וטחב דורות, משרך דרכו פרנאט האמן וסוד העבור בלבו. רעיונותיו הרופפים מתנדפים ועיניו קמות בחוריהן. ולאט־לאט מתגנבת הכרה עמומה ומטושטשת אל תוך לבו, כי פה בין מבואות אלה רועדת לה בחשאי איזו אמת עילאית, שאין לה דבר עם רעש החיים הממשיים, הסוערים מסביב, שם על הגשרים וברחובות הקריה. מה שלמעלה מן הטבע נתון בתוך מסגרת מנוולת זו, וכחו גדול בכל־זאת מכחם של חיי־היופי הרועשים ההם. ולשוא באים החיים ההם ומתדפקים על דלתי לבו. גם אהובתו חמדת נפשו, אנגילינה הרוזנת, לא תוציאהו מן ערפלי הגיטו. יש לו נר, מתנת ידו של שמעיה־הלל, אשר יאיר לו מחשכים אלה. הוא יתענה בסבלותיו וביסוריו. הרוכל וואסרטרום יטיל עליו אשמת רוצח. פרנאט ישב בבית־האסורים וכפשע יהיה בינו ובין המות. אבל מדרכו לא יסור. ובאחד הלילות, בליל הולדת הנוצרי, יפאר את האשוח ויעלה נרותיו. ופתאום מעלים נרות אלה דליקה בבית. הגיטו בוער כולו באש. פרנאט נופל מעל הגג. ובנפילתו רואה הוא את שמעיה־הלל ומרים, אשר לא מצאם מיום שעזב את בית־כלאו.
ופרנאט עולה בסערה מעלה מעלה. –
הנוסע מתעורר משנתו והנה חלום. הוא יוצא אחרי־כן לחקור אחרי פרטי חלומו, והנה הם קרובים אל האמת ברב או במעט.
זהו תכנו של הרומן כמו שנקלט במחי. אפשר ששגיתי בטבעת אחת או שתים שבשלשלת המאורעות; כי הדברים סבוכים ומשונים מאד. אבל לא זהו העקר. העקר הוא התמונה הכללית היוצאת לנו. ומתמונה זו מבצבצת ועולה התאמצות לחתור מחתרת מתחת לממשלת המציאות. פה מדברים חושים שאינם מתרשמים מן העולם הקיים והממשי, ודומה כאילו הם מגרים את עצמם. מאירינק מצא בסגנונו העדין בטוי להרגשת אויריות אלו. אנו מוחלים לו במחילה גמורה את עם־הארץ שבו בשעה שהוא נוגע בענינים של הדת והמוסר היהודי. יש בספר זה תמונות וקטעים ספוגים עדנה ורוך. ובכל זאת, כן ובכל זאת, איזה צל של מלאכותיות מאפיל על חמש מאות עמודים אלה. אין בו הכח הטבעי להעלות את הבלתי־מובן למדרגת מובן מאליו. אין בו התמימות הגדולה וההשתכחות הרבה, הנושאות את דָכְיֵי הנפש והיורדות עד ערפלי תהומותיה.
מאירינק הוא ארדיכל, והוא בונה עולמות תהו מדעת ומרצון. למרות השאיפה להוריד את ממשלת הגוף והחומר מגדולתה, הבולטת כאן, הרי ספר זה ממשי וחמרי מאד מאד. כשאדם שם כובע זר על ראשו נעשה גם הבלתי אפשרי אפשרי; כי החומר הנה הוא, נקודת המוצא ישנה. ומה שמלהיב את מחנו הרי היא דוקא אותה הערפליות, שגם כובע זר לא קדם לה.
מאירינק אף־על־פי שהוא משתדל לחטט בפסיכולוגיה נקיה, עדיין הוא עושה זאת על־פי הרצפט המקובל: פסיכולוגיה היוצאת מן הפיזיולוגיה. היפוליט תין ודאי היה קורא ספרו זה בעונג. במקום אחד ב“גולם” אומר מאירינק: “דאס איבערמענשליכע איסט דאך דאס רייצפאללסטע”. ה“דאך” הזה קלקל את הכל.
* * *
ליל הרוחות.
חלומות, צללי בלהות, אשפים – את אלה הכרנו גם ב“גולם”. ובכל זאת אחרים הם ב“ליל הרוחות”; המצע הפסיכולוגי אחר הוא. אם העבר של הגיטו עם רפשו ודלות־עמו מושפע הוא מאורו של שמעיה־הלל וספוג זוהר נפשו של זה, הנה עברו של פרור החראדז’ין, מקום מושבם של אצילי העם עם יחס המשפחות שבו אינו אלא מאורת דובים שכולים, אשר מלתעותיהם קהו והרקבון פוררן עד השורש. פרנאט שכח את כל הקורות אותו והוא מבקש לו דרך חדשה אל מבואות הגיטו. פה בחראדז’ין אין אדם מבקש מאומה, רק יד איש ברעהו. אנשים אלה אטומי אזנים הם ואין ביכלתם לתפוס את המתרחש ובא.
סער ממוטט מוסדות אירופה. מלחמת עמים. שנות הרעם, מחסור, רעב. ההמונות מתקוממים כי הותרה הרצועה והם עצמם בידם להכריע את כף גורלם. ובצדם – יושבי היכלי תפארת, החיים על תמונות אבותיהם, שהיו מושלים באכזריות חמה, והם ממשיכים את סדרי חייהם המלאים מחשכים, חסרי תוך ואמת ואלהים – ואין דבר. הרוזנת צאיראדקה הזקנה והבלה מוסיפה לחיות על “מה שהיה”. אותו “מה שהיה”, שעבר ולא ישוב עוד לעולם. על חזה מעיק רגש פחד ונוחם: ידיה מגואלות בדם רצח נורא וערפילי. פשעים וזוהמה הטילו אפלה רבה בין קמטי מחה הרופף. ובכל זאת היא המשפיעה מרוחה על כל החברה הזאת. צאיראדקה אינה אשה רעה בעצם, ולא עוד אלא אף לב ער נתון בחזה. אבל מה יועילו לה אלה בתוך משכנות אלה, בין צללי תמונות האבות שבהם היא מתלוננת? הרוכל שסוע־השפה שבגיטו סוף־סוף עינו הבהירה של שמעיה־הלל תחזירו למוטב. נחוץ רק, ששני אלה יפגשו יחד ולרשעה לא תהא תקומה. צאיראדקה אין לה במי להפגש. לכל היותר יתעוררו בה פצעי פשעיה הנואשים וירגיזו את רוחה.
ויום השילומים יבוא, בהכרח יבוא. לא אמת חדשה ולא נתיב־חיים חדש יביא אתו. רק את מה שנחרב מכבר הימים יחריב ואת מה שעתיד להבנות לא יבנה. הוא גם לא ישחרר את האדם ולא יכשירו לקראת בוא העתיד. כי אנשים אלה, הבאים להפוך לעיי שממה את החראדז’ין והיכליו, אינם משתנים כלום מיושבי הארמונות האלה עצמם. לא שקט רוחו של שמעיה־הלל, אמונתו הרבה במוסרו הבהיר, פרי נקיון־נפש וטוהר מחשבות (הה, הליריזם המהפכני! גם הוא לא ישנה מאומה), ואף לא תמימותה היפה של מרים בתו הבוטחת בנפלאות הבורא וברחמי־שמים, לא אלה הם כלי־זינם. חברה זו, אשר עליה הם מסתערים, יסודתה בדם ואכזריות, ובדם ובאכזריות הם באים להרסה. רכבים אלה, מוז’יק רוסי זה, הקורא כתבי קרופוטקין ואשר ידו כבר שלוחה בצואר רעהו, אותם משרתי הבית, המתקוממים לקראת יד השלטון המעיקה אותם עד דכא, – כל אלה רק אהבת הבצע, החפץ למגר אחרים ארצה, שאיפת הנקם הם המדברים מתוך גרונם. ואהבת־בצע וחפץ־שלטון הלוא אלה היו גם משענת אדוניהם. המלחמה אינה מלחמת האור עם החשך. זאת היא מלחמה כל כחות. וכחו הגס של מי יגבר, ידו תהיה על העליונה. אל נתפלא, אפוא, אם מנהלם הרוחני של ההמונות המורדים האלה הוא אוטוקר, אוטוקר זה, היושב בבית השוער של אחד המגדלים העתיקים, ששמש בית־כלא ושהכלואים בו היו גועים מרעב. אוטוקר זה אמנם בין דלת העם הוא יושב, אבל הוא המנגן לפני הרוזנת צאיראדקה, כדי לגרש מלפניה את רוחה הרעה, ומוצאו – סוד כמוס. נדמה, שהוא מיוצאי־חלציהם של בית־צאיראדקה. העוזרת על ידו היא פליקסינה, בת אחותה של הרוזנת, והוא אוהבה אהבת נפש. כל המרד נעשה כמעט על־פי רצונה, על־פי תכניתה. רז נודע לה מפי אחד הטאטארים, איך להטיל את שלטונה על האחרים. ובכח הטמא הזה היא מסיתה ומפתה אחרים לעשות רצונה.
רק אדם אחד מרגיש בכל הנעשה – זה רופא המלך פלוגבייל. צל בלהות, מאניאק, מוכה ירח, צרקאלדה, שהוא היוצא ובא בשעת כל ההתקוממות ההמונית הזאת, ושמעורו יעשה ההמון המורד תוף הקורא לנקם ולרצח. צרקאלדה זה מתגנב אל לב הרופא ומביא אותו לידי מהפכה פנימית. הוא מכיר עתה ויודע את רקבון דעותיו אשר עליהן נשען כל הימים. הוא מנסה לחזור אחורנית, לתקן את המעוות. בדעתו לשוב אל ליזינקה, זונה זקנה, מכשפה, בעלת ביתו של צרקאלדה, שבימי נעוריה, בימי פריחתה ויפיה, צדה את לב הרופא. סוף־סוף בליזינקה זו עדיין מהבהב אור אמת. היא שנשארה נאמנה לאהבתה לו גם בחלאתה. ובשעה ששאר חבריו עוזבים אותו לנפשו ביום סכנה, היא המצליתו בחרף נפש. והשיבה אל ליזינקה אינה גמילות־חסדים לבד. זו היא שיבה אל עצמו; נסיון לשבר את מסגרות המקובל המזויף, ולהתקרב אל האמת. נסיון זה אינו עולה לו במלואו. בדרכו אל השחרור הפנימי הוא פוגש את המסע, שבקרונותיו יושבים אנשי־צבא הממהרים להשקיט את סער ההמונות. בחזקת היד ומתוך שפך דמים רבים. תחת גלגלי מסע זה מוצא הרופא את קבורתו.
הסער ישך. לוציפר יגיל מתוך תרועת נצחון. האלהים לא ירדו לרדות בארץ. מעולם לא היו פה ולעולם לא יבראו פה.
* * *
ודאי שיש סמיכות־הפרשיות בין הספר הראשון ובין הספר השני. אותה הכמיה ל“מזרח” העתיד להביא גאולה לאנושיות השרויה בצער יש בה מרוח הזמן. גם גיטה, מטעמים אחרים ומתוך נטיות אחרות, ברח אל המזרח, אל הודו, לפני וואטירלואו ואחר ווטירלואו. גם עתה, בשעה שהמערב הראה את כל אפסותו, את כל אנכיותו הגסה והאכזריה, אין פלא, שהאנשים אשר לב־האדם עוד לא הפך אבן בקרבם, מבקשים להם משען ומוצא.
ובאין מוצא אחר הם פונים אל המזרח ומצפים אל הגאולה שתבוא משם.
התבוא?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.