הדמיון הוא בודאי אחת המדות וסגולות־הנפש היקרות והיפות ביותר אשר בהן חוּנן האדם. הוא בודאי אותו היסוד העקרי, אשר אמנם לא נמצא לעולם את המלים הנכונות להגדרתו ושבכל זאת נרגיש את הוויתו השופעת תמיד ובכל מקום; היסוד העקרי, אני אומר, המפאר את האישיות והנותן לה את זכות הכרתה העצמית. הדמיון האמתי, היוצר, באיזו צורה שלא יתגשם, הנהו קרן אורה חדה החודרת ומטילה מזיוה בתוך גבולות השטח אשר מלפנינו, ממנו והלאה. בעברי את סף האולם הלוכסמבורגי, ועיני נתקלת על פני הקיר מצד ימין ב“משפחת הדיגים” של פואי־די־שַוַן, הרושם הראשון, המפתיע ותוקף אותי, הוא שלפני הופעה חדשה, שאני עומד לרגלי המקור עצמו. ואין זאת המקוריות העם־הארצית התלויה בעקרה בחוסר־הידיעות של המתרשם. לא. כאן היא מחלטת. הופעה זו אינה חשובה וחדשה בעיני, משום שאני לא ראיתיה עוד, שאני לא ידעתי עליה דבר עד היום. חדשה היא כי יש בה יסודות השייכים אל העתיד ממש, שכמוהם לא היו עוד ובהכרח לא ראה אותם איש גם מבלעדי; יסודות השייכים אל מצבי־נפש והרגשות שאינם עוד במציאות ושלא באו עוד לעולם. הדמיון היוצר הוא הפכו של ההגיון. הוא הלוא נשען כלו על החיים שכבר היו ועל פיהם הוא בונה את מגדלי הימים הבאים. ההגיון שייך, אפוא, אל העבר. וגם בהיותו מפשט ותוצאות חריפות השכל הטהור. תמיד בתחלתו נמצא, שהוא נעוץ באבן־השתיה של הימים־מאז, או, כמו שרגילים לכנותו החכמים, פרי נסיון־דורות. והנסיון מתוך מהותו יליד העבר הוא. בה בשעה שהדמיון, אבי כל חדש, מנופף שיאו בגבהי חזון העתידות.

האוּטוֹפיה הספרותית, זו היצירה, אשר שמה לה למטרה לתאר לנו את צורתם הממשית של החיים הבאים, אותם החיים אשר הדמיון האנושי הרימם כסמל בתכלת שמיו – האוּטוֹפיה עושה תמיד רושם, למרות התאמצותה להתהדר במחלצות העתיד, כלבושה בגדי־עדים של העבר. “בקראי את בלאמי נדמה לי, כי לפני חברה בורגנית ירודה, מרוככת, בעלת־צדקה, עצלה, שמשאת נפשה האחת, לחיות חיים טובים, שבעים ושאננים”. מרכס כותב לידידו בסלי, המפרסם מאמר על עתיד מעמד הפועלים, וקורא לו ריאקציונר. “כי מי שמחבר תכנית לסדרי החיים הבאים, משַׁמר הוא”. “היכן מוצאים את החמרים אשר מהם נבנית האוּטוֹפיה? – שואל ז’ורז' סורל, – רק בעבר ולעתים קרובות מאד בעבר הרחוק”. כן היה הדבר תמיד מימי תומאס מורוס עד ימינו אלה.

גם יומנו של הירצל רבים מעמודיו שייכים אל האוּטוֹפיה, והם כאלו מבוא ל“מדינת־היהודים” או ל“אלטנילנד”. כאן ממילא הוא עומד בשתי רגליו בתחומי עבר, קרוב ורחוק. ואין לך קל מלראות בהם את כל האורות המתעים, בני־החלוף וקלי־הערך שבתאורים בדויים אלה. אך אין להתעכב עליהם ביותר. בזה שגה גם אחד־העם בבקרתו החריפה על “אלטנילנד”. הוא דרש בספר הזה את השפה העברית ולא מצאה ולבו חם בקרבו: היתכן, ישוב עברי חי בלי תחית השפה? וכתב מה שכתב. אפס, בעקר אין להאשים את הירצל, כשם שאין לשבח את אחד־העם. העבר, שמתוכו שאב הירצל את החמרים הבאים להגשים את חלומות לבו, היה חסר יסוד זה. בו מצא את השאלה החברותית, את הניגודים המעמדיים בעצם תוקף מרירותם. ומכיון שגם בעבר הרחוק העברי מצא כעין רמזים לפתרון שאלות אלו חשב, כי מן הנכון הוא לחבר שתי נקודות אלה בתוך מסגרת החלום הציוני. ואם הפתרונים עצמם אינם מצטיינים בהיקפם ובעמקם, הלוא גם הוא פרי העבר. אז עמדו בתקופת הוותורים האטיים אשר יבואו לשתק ולהחליש את מרד הפרולטאריון העולמי הסוער. אחד־העם או לוינסקי, שקול הראשון מדבר מתוך גרונו, ראו והתרשמו מעבר אחר, יותר רחוק; את רוח היהדות, את תעודת־הנבואה, את המנהגים הדתיים מימות קדומים – ועבר זה היה, כמובן, ארג העתידות; הם ראו את החובבים הרומאנטיים, את הספרות העברית, קראו את בן־יהודה וממילא מגמות אלו שוו לנגד עיניהם, בהעלותם את משאת נפשם עד כדי דמות. ההבדל הנהו, אפוא, מקרי, פרי הסביבה והתנאים החיצוניים. מצד מהותם עומדים שניהם על פני קו משותף אחד: את העתיד הם בונים בחמרי העבר.

הנה מדוע אין להתעכב ולבוא בטענות על קוים אוּטוֹפיים טפלים אשר אנו מוצאים ביומן זה. אין אלה מוכיחים ומביאים ראיה לשום דבר. הם מאשרים רק את הידוע מכבר, כי כל אוּטוֹפיה אינה חדוש, היא בת העבר. אפס בספר זה ישנו מלבד בדויות אלה עוד דבר, החסר את החפץ לפרוט את דינר הזהב פרוטות־פרוטות. ישנה גם נשימה חזקה, כוללת, המרימה את המאוּוה לסמל גדול הצד את הלב ומקסימו. ימי ההתגלות הראשונה הם באמת נשגבים. זאת היא מהפכת־פתאום המתוה קו – עד כאן ומכאן והלאה. לפני העינים מנתרים בלי הרף צללי חיים חסרי דמות ותכלית, שהם עוד קודם ליצירתם. ישנה רק נקודה אחת, האחרונה, המורה את הנטיה, מבלי למצוא גם צורך בנקודות הרבות המבטאות את ההופעות העלולות לבוא בצורה הנדסית מפורטת וברורה לכל.

אותה נקודה באופק, הבודדת, החתולה אור ערפלי ומקרין, התנשאה לפני הירצל כסמל, כאפשרות דמיונית הבאה להניע את הלבבות. בשעה שהוא בודה תאורים ממשיים לענינים שהם למעלה מן הממשיות, אנו נמצאים ביון הטיט של התרבות האירופית הצרפתית של שנות התשעים: אנשי צבא ובגדי שרד, פוליטיקאים שארלטנים, סיסמאות שנתרוקנו מתכנן, מדע פעוט, זול, מפרז, מתגנדר ומעמד בורגני חסר שדרה ואפס אונים, אשר פחד הסערה המתקרבת מרעיד את כל גופו. ציון זו ודאי מכוערת מאד. אך בהסיחו דעת מן ההזיות האוּטוֹפיות האלה הכל משנה נטיתו וצורתו. לפנינו בוקעת שיבת־ציון כאגדת הלב, כסוד אשר להם עתידים ההמונות לעבור בכל נפשם ומאדם. ואגדה זו אין לבטא בעזרת אפני חיים מובנים וקונקרטיים. בטויים אלה לא יחזקוה אלא יפחיתו מערכה הפועל ומכחה המניע.

התלבטות זו אנו מוצאים ביומן הירצל בולטת כל כך, עד שהיא נעשית לרגע טראגי ממושך. אלה הם העקלתונים והקפנדריות המסובכות שבין המציאות הקיימה, הלוחצת בכל נטלה הכבד, ובין הסמל המשתמט מכל הגשמה והגבלה ופורח אל על עם כל נגיעת יד קרובה כענפי האילן אשר מעל לראש טאנטלוס. כל הספר החביב הזה הנהו השתמטות ארוכה מן העקר. לעתים משתמט הירצל ממנו ולעתים משתמט העקר מהירצל. אולם בלי הרף קיימת אותה הרדיפה בתוך הריק, שאינה מגיעה לעולם לידי קרע, לידי פרוד שלם. זאת היא התאבקות שני איתנים, שאין בכח האחד להפיל את רעהו והם נמנעים להפגש פנים אל פנים. אמרתי: שני איתנים. זה אינו נכון. לפנינו שני כחות שונים מאד במהותם: הסמל הגדול והענקי האחד – מעבר מזה והמון דברים קטנים ופעוטים שנערמו לתל גבוה – מעבר מזה.

סוף־סוף, היפָגש הירצל פנים אל פנים עם סמלו? אתי רק החלק הראשון מיומנו וקשה לענות על שאלה זו. אפס גם כאן הוא בדרכו אל הפגישה, וכל עמוד ועמוד מפחית את המרחק ביניהם. כי שניהם, גם הסמל וגם הירצל, הם כחות תנועה וכאלו כל אחד מקדם ונמשך אל פני חברו. לא, לא מתוך נצחונות מדומים תבוא הפגישה. זה יהיה מקלט המנודה המפלס לו ולסמלו נתיב בין חתחתים ואבני הנגף. בכוס היאוש יפעפע הסמל כמעין חיים. “אתמול נסה יועץ הממשלה האהן, בהיותנו יחד בקונקורדיה־קלוב לשימיני ללעג: – מהו המקום שתתפוש במדינת־היהודים? ראש המיניסטרים או ראש בית־הנבחרים? ואני עניתי: – המתכונן למפעל כמפעלי הלוא חזה מראש, כי בין הראשונים אשר יקראו עליו מלא יהיו שליי־הסנדלרים”.

ובמקום אחר: “נעבוד ובל נבקש חשבונות רבים; זאת היא הדרך האחת לשאת את החיים”.

הרוגז הממלא את הספר הזה אותו הגרוי והחשד שאינם פוסקים, אותה העמידה על המשמר במצב הגנה בפני כל המתקרב – כל אלה הם אותות נאמנים על קרבת הפגישה. הירצל כאילו מרגיש באופן בלתי אמצעי שהוא נושא בקרבו דבר החסר לאחרים אשר מסביב לו. הוא רואה את הדבר בדמיונו הטהור, חש את כחו ואת אדנותו עליו – אך בשעה שברצונו למצוא לבוש לצללי לבו, למען הסבירם גם לזולתו הם נהפכים למפלצת, לדמות מרוסקת המעוררת תמהון, בת־צחוק ויאוש רב. הירצל מוכרח, אפוא, באחד הימים לצאת מתוך ההגנה לעמוד במערכה ולהסתער. הדברים שאמר יועץ הממשלה האהן והתשובה שנתן הירצל הם־הם אולי הבשורה הראשונה לסער הבא. זאת היא התהום העמוקה המבדילה בין שניהם. מסלות העבר, עבר זה, שיועץ הממשלה האהן הנהו אחד מבאי־כחו הכי חשובים, שוממו. נשארה רק דרך אחת: אל עצמו, אל סמלו.

בחלק הראשון של היומן הפגישה איננה עוד. אפס דבר אחד ודאי הוא, שני הענקים, הירצל וסמלו, נשארו בודדים, איש מול רעהו, ואי־אפשר שלא יפגשו. היום או מחר. פה ושם הד הצעדים המתקרבים ובאים מכה על אזננו…