רקע
שלמה צמח
הַשְּׁקִיעָה וּצְלָלֶיהָ

ספרו של שפנגלר “שקיעת המערב” הטיל גל סוער מאד בצבור הגרמני ובספרותו. כי לא מתוך שויון־נפש יקבל עם בימי מצוקה אלה את ה“מנא מנא תקל ופרסין” שלו. אלא ששיטת שפנגלר אינה רק תורה לארצו. שפנגלר קובע עקרים השליטים בתולדות העמים ובדברי־ימיהם ככחות טבע איתנים. אין כאן, אפוא, נבואת־סתם, אשר קולה יעומם בגבולות מדינתה אשר עליה נאמרה. לפנינו חזון־דורות שיטיל השפעתו על מהלך הדעות ועל כוון דרכי האדם בכל מקום.

אמרתי: יטיל השפעתו. זה אינו נכון. צריך לאמר: כבר הטיל. אינני יודע, איך קרה הדבר, אך ודאי הוא, כי ההארה ההיסטורית של שפנגלר משמשת מעכשו לקו, לנטיה, לנקודת משען גם בצבורנו אנו. מעלים על הפה את השם “שקיעת־המערב” מתוך גיל פנימי, כאילו נרדף הוא לזריחת־המזרח, המזרח שלנו; מן הראוי הוא, אפוא, לבחון יפה אם יש אמנם ביכלתנו להשליך את יהבה של תקופת החיים העברית של הימים האלה על שקיעה זו, כמו שיסדה, הבינה, העריכה, הגזימה, עִרפלה וסבכה אוסבַאלד שפנגלר.


 

א.    🔗

ספר זה, אשר עם פרוץ המלחמה היה כבר מונח בתיק כותבו, הוא אחד המאורעות הגדולים, והמעטים בגדלם, בספרות העולם. יש כאן כל כך הרבה, עד שקשה לפרטו. יש כאן כשרון מלולי, הבעה, הערכה, הבנה, חדירה אל תוך ההווה הגלויה והחבויה; יש כאן דמיון־יוצר, תנועת־נפש, רוח־לוהטת; יש כאן משק כנפי־ענק, המקיפות מתוך טיסה עילאית אינטואיטיבית ורגשת עולמות מחשבה חדשים, המבריקים כסערת אביב ביפים, ברהב גאוניותם, בזרמת השירה האבירה, היודעת להעיז, לכונן צעדה לקראת הסכנה, לחבק מוסדות עולם ולהשמיע המיתה הנצחית, הנוגה, ההכרחית והמלאה מחשכי תהומות. אוסבאלד שפנגלר הוא איש הגדולות והמזוין בכחות־יצירה כה עצומים, עד שהם מדכאים בגדלם, בעוז־רוחם, בעשרם ובשפע גוניהם. זהו “דוֹם” גוטי מרכב, מצולב, מגובב, גדוש, אשר מרחוק תראהו והוא נשא השמימה ומקרוב תלאה, תאבד בתוך סבכי ערבוביתו. תקטן עד מאד מתוך אימת הרבות האלה, ועד מהרה תמלט על נפשך אל תחת שמי־יה, הפורשים ממשלתם מעל למגדלים רוממים אלה ואשר תכלתם לא תשפילך ולא תעיק עליך.

זהו שפנגלר. הוא גוזל עניניך, הוא מוצא חן בעיניך, הוא מפליאך, הוא אינו מכריעך. מדוע? למען מצוא מענה לשאלת־מדוע זו אני מחויב תחלה להתעכב על עצם שיטתו. ואני אומר, על עצם שיטתו ולא על כל ספרו. כי בו נמצא שני צדדי הערכה. האחד, הן הדעות היסודיות, הקובעות את השקפת־עולמו של שפנגלר. השני, הן הראיות וההוכחות, הבאות לחזק את האמת שבהשקפתו. אני אטפל בעקר רק בראשון. כי השני, הלקוח מכל ענפי המדע, האמנות, המדיניות בתקופות שונות, אינו נתן להתפס על נקלה. רק החכמים, וכל איש במקצועו, יכולים לחוות דעתם, עד כמה יש מן האמת האוביקטיבית והמעשית בנושאי הראיות, ששפנגלר משתמש בהם למען בסס את אדני שיטתו.

עקרים אלה מה הם?

א. ההיסטוריה (או חייה והשתלשלותה של האנושיות, אשר שפנגלר אינו מאמין במציאותה) הנה ביקום הופעה חיונית, אורגאנית, מאקרוקוסמית (כמו הצמחים, למשל), המתבטאת והנתונה בגבולות חוקי היקום האורגאני כלו:

1) היא פרי רגב־העפר;

2) בבטויה חלות שלוש תקופות של גיל, המסמנות כל חי: לידה, גידול, זקנה.

ב. אין כלל־אנושי שיש לו יכולת של קבלה־בירושה את קניני התרבות שקדמו והנותן ידו ומעניק מטובו, מתוספת הקרן שלו לדורות הבאים; אלא לפנינו תרבויות בודדות, עומדות ברשות עצמן עם תחומיהן הקבועים, ואשר היקף השתלשלות חייהן והשפעתן כלוא בתוכן; והשנויים הנולדים בהן אינם מתהוים אלא על פני הקו ההכרחי של נושא התרבות, אשר עליו עוברות שנות הנוער, הגברות והזקנה. עם רגע קפאון התרבות בא גם העדרה, סוף עצם קיומה כהופעה חיונית, מתהוה, כי היא הגיעה אז אל קצה.

ג. תעודות ההיסטוריה, זאת התורה החוקרת את דברי ימי התרבויות השונות, אינה למצוא את חוט־הסיקרא, המתפתל ועובר מתקופה לתקופה (לסדר את ההיסטוריה לתקופות כמו ימי־בינים, תחיה, מודֶרן אינו אלא פרי משגה וחוסר־הבנה), אך להשוות את התרבות המתהוה אל סוגי התרבויות שכבר היו ואינן ובעזרת ההיקש וההקבלה לקבוע בדיוק את הגיל ההיסטורי שבו אנו קיימים.

ד. קביעת גיל זה תתן את היכולת להגיד מראש את הבאות האפשריות (וממילא הכרחיות) ועל־פיהן יטה האיש בן התרבות הזאת את דרכו בעתיד; למען היות בתוך תפקידו ההיסטורי, להמצא ולחיות את המציאות החיונית ולא לתעתע סתם כרודף־רוח ומבלה עולם. הלוא אם אנו חיים בגיל הזקנה או בשעת השקיעה של אחת התרבויות, אך הבל הוא, בזבוז־כחות לשוא לרצות ליצור ערכים תרבותיים, כגון אמנות, פילוסופיה וכדומה, שהם מתבטאים רק בגיל הפריחה והגברות.

ה. אנו נתונים בכבלי שלטון־הגורל המחלט. החרות או הבחירה החפשית אין בכחן לשנות במאום את מהלך המאורעות. האנשים עושים את מעשיהם לא לפי רצונם, אלא לפי הגיל התרבותי אשר בו הכניסם הגורל. בתקופת הפריחה הם יוצרים את השירה, את הפילוסופיה, את יסודות המדע, את האמנות ושאר הקנינים הרוחניים. ובתקופת השקיעה אחת דינם לנצל את הרכוש התרבותי הזה לטובת הרוָחה החמרית; הם בונים גשרים, ספינות, מסילות־ברזל; לנצל את הרכוש התרבותי ולהפיצו ברבים. (“…בני־חורין היינו אומר שפנגלר, עד עכשיו (כלומר, טרם קראנו את ספריו) לדרוש מן העתיד את אשר אִותה נפשנו. הלא בהעדר העובדות בא תמיד שלטון הרגש. אך מן היום הזה והלאה חובת האיש היא לדרוש מן הבאות את האפשר שיבוא, וממילא גם בוא־יבוא מתוך הכרח הגורל, שאין החליפות חלות בו ושאיננו תלוי בשאיפות הפרט, תקוותיו, אות־נפשו. ואם נשתמש במבטא חרות חסר־הדיוק, עלינו לומר, כי אין אנו עוד בני־חורין להוציא לפועל את זאת או את אחרת, אפס נוציא לפועל את ההכרחי ואם לאו – נאַבד כחותינו לשוא. לקבל את המצב הזה כ”טוב" – בזאת יבחן איש המציאות. אך להצטער על זה ולקלל את יום בואו אין זה אומר, כי יש לאל ידנו לשנותו; אל הלידה בא המות ואל הבחרות – הזקנה").

ו. הערכים הרוחניים אינם מחלטים. הם יחסיים. אין אמנות הפותחת עם האדם והולכת ומשתלמת עד ימינו אלה ותלך ותשתלם בימים הבאים. יש הבעה, אופן התגשמות של פרצוף אחת התרבויות, סגנונה, קצבה על פני המצע האמנותי. הפסל והדראמה היוניים הם אפני־הבעה של תוכן חיוני מתהוה אשר לתרבות הזאת, ואשר עם קפאונה חדלו גם הם להיות, להתהוות. ואפילו תורת־חשבון אינה. יש שמוש במספרים והוא המצע, שעל פניו מתגלית צורתה של אחת התרבויות; המאתימתיקה היונית והערבית הן שתי הבעות שונות ומסוימות ואין האחת באה להשלים את חברתה. הן בודדות, עזובות לנפשן כתרבות הערבית וכתרבות ההילינית. ועם קפאון שתי תרבויות אלו נסתם גם עליהן הגולל.

ז. נולד בהכרח מצב של התבדלות בתוך תחומי ההיסטוריה. מצב של אי־חדירה, אטמות. כי כל ההבעה היא פרי של המתהוה ואין היא יכולה להיות לקנינה של תרבות אחרת, אשר המתהוה שלה אחר הוא. ואם אנו נתקלים בתקופות, שתרבויות רבות משמשות בהן בערבוביה (ביצאנץ, היַינות הסורית וכדומה) אין הן המשך או מזיגה, אלא תוך זר, הממלא והנמצא תחת לחצה של קלפה תרבותית אשר נתרוקנה, זקנה, קפאה. הופעות אלו הן גלגולים היסטוריים מדומים (Historische Pesudometamorphosen.) רוסיה של היום, המודרנית (או כמו ששפנגלר קורא לה – “של בית רומנוב”) היא מין גלגול היסטורי מדומה כזה. (“…ובמקום הדת, אשר היתה השפה האחת ההולמת אותה, באה תרבות־המערב עם קפאונה. “אירופה” היתה, אפוא, שם־נרדף לכל דבר לא־רוסי. כן היו לאדם המאגי [התרבות הערבית של עם הפלחים] רומה ואתונא וגם מצרים ובבל לעתיקות, לאליליות, לממשלת השטן”).

ח. המסגרת החברתית המתאימה לכל גיל וגיל של אחת התרבויות, בחרותה, גברותה, זקנתה היא: בחרות – עובדי אדמה או בכלל הקרבה היתרה עם המאקרוקוסמוס (ההיסטוריה הבוטאנית), עם הבעתה הדתית הטהורה. גברות – הכפר הבנוי, הפרובינציה עם חברת האצילים שבה, שהיא ההתגשמות המלאה וההבעה הקולטורית, הבונה את הפילוסופיה, המאתימתיקה, האמנות והמדע המיוחדים לתרבות הזאת; היוצרת את הפרצוף, את הנוסח של התקופה. זקנה – הכרך הציביליזאציוני, העושה את החיים לחמריים, לתכליתיים; המנצל את קניני התקופה הקולטורית הקודמת ומסגלם לחיי־רוָחה; השואף להתפשטות ולממשלת המרובים חסרי המעמד (קפיטאליזם או סוציאליות – שניהם אינם מעמד, כי לא מתוך האצילות הכפרית מוצאם), ממשלת הממון, רעיונות השויון וכו', ובסוף בא הקפאון המלא. (“… היהודים הם כפרסים, כביצאנצים, כמושלמים אנשי הציביליזאציה והכרכים. העולם הגרמני־רומאני היה חי את חייו בכפר חסר העיר. ובתוך ישובי־מעט, סביב המסגדים והשוָקים, התרקם עולם זה דורות־דורות נְטול נפשו העצמית. היהודי לא תפס את הפנים הגוטי, את הבוּרג, את המסגד; הנוצרי לא הבין את האינטיליגנציה המיושבת, הצִינית כמעט ואת “מהלך־המחשבות הממוני”, שמצא כבר את מלוא בטויו. האחד שנא ויבז לשני לא מתך הכרת ההפרש הגזעי, אלא מתוך אי־שויון זמני. ובכל הערים ובנותיהן בנתה הקהלה העברית את הגיטו הכרכי והפרוליטארי שלה. הגיטו היהודי הוא בעיר הגוטית אלף שנים לפניה. כן גם רבצו בזמן ישו הנוצרי כרכי רומא בין כפרי־הגליל על חוף הכנרת”.

“– – – היהדות של אירופה המערבית אִבדה את יחסה לאדמה, שהתקים עוד בתקופה הערבית־הספרדית – אבדה בהחלט. את האכרים היא חסרה כיום. הגיטוֹ, הקטן ביותר, הנהו, אם גם מִסְכן מאד, הנהו בכל זאת חלק הכרך; ויושביו מתחלקים, כיושבי הודו וסין הקופאים, לכתות – הרבנים הם הברהמנים והמנדרינים של הגיטו – והמון הקוּלים נושא בקרבו אינטליגנציה קרה, משכילה, מיושבת וטעונה חוש־מסחרי, שאינו יודע כל מעצורים”).

ט. כל תרבות מביאה אתה, בהִתְָּלשה מרגב אדמתה, איזה נושא מיטאפיזי, את הסגנון שלה, את הקצב שלה המגדיר אותה; ושמסביבו היא מאספת כל קניניה, את כל סמליה (ההשגה האלהית, ההכרה האמנותית וכו'); על ידו ועל פי פקודתו היא מגשימה את המתהוה שלה ומרוחו היא נאצלת. נפשה של תרבות זו (האם אין זה ה“מוטיב” של הדיטירמיניסטים?) היא הרגע ההכרחי שבה, המסמן מלכתחלה את הדרך לפני המתהוה והסותם לפניו את פתחן של האפשרויות האחרות, עד שהדרך האפשרית היא גם ההכרחית, היא גורלו של המתהוה. (“… גם מאתימתיקה היא אמנות. יש לה סגנוניה ועתותי סגנונה. היא אינה כחשוב האדם הפשוט – וגם הפילוסוף אם הוא דן בענין זה כאחד האנשים הפשוטים – היא אינה לפי מהותה חסרת שנויים. ככל אמנות היא נתונה בידי החליפות המתרחשות מתקופה לתקופה. – – – אין מאתימתיקה אחת. יש רק מאתימתיקות רבות. את אשר אנו מכנים בשם תולדות המאתימתיקה, כלומר, התגשמותו שאינה פוסקת של אידיאל אחד ובלתי משתנה, הנן בעצם, בהרחיקנו את התמונה המתעה מעל פני ההיסטוריה, מרבית של התפתחיות כלואות בתוך עצמן ובלתי תלויות אחת ברעותה; הנן לידה חוזרת של צורות־עולם חדשות, הסתגלות אל עולמות זרים, שנוי דמותם וטשטוש צורתם; הנן פריחה, בכורים, כמישה ומות אורגאניים הקשורים באורך־ימיהם הקבוע”).

כי ברגע המסתורי, בשעה שמתוך חיק היקום נִתק עֻֻבּר של אחד מסוגי התרבות, לפניו שתי אפשריות: או לקבל אחד הגלגולים המדומים, להשפך אל תוך קלפה־שנתרוקנה של אחת התרבויות הנמצאות כבר במצב של קפאון או המתקרבות אליו, וממילא אין היא מוצאת את בטויה המלא, אלא נחלשת, מתעוה ונפגמת או, שהיא באה כהופעה אורגאנית מלאת חיים עם סגנונה הטהור, עם גורלה והיא צועדת דחופה על ידו על פני נתיבות הבחרות, הגברות והזקנה, עד שהיא שוקעת ויורדת אל נקודת קפאונה.

י. פילוסופיה היסטורית זו חדשה היא. איש לא היה לפני שפנגלר אשר יתפסה מתוך השקפה ומהלך מחשבות אלה. על זה מעיד שפנגלר עצמו. אך גם אלה אינם מקרה בעלמא. רק התרבות המערבית (הפויסתית) יכלה להגיע אל אמת היסטורית זו. ("… גם זאת, חזון ראשית מעללי הגורל, אשר מנוס מפניו אין, גם זאת הנה תוספת להשקפה ההיסטורית, שרק הרוח הפויסתית יכלה לרכוש לעצמה. גם התקופה העתיקה מתה. אך היא לא ידעה על זאת מאומה. היא האמינה בהוויה נצחית.

– – – אנחנו יודעים ומכירים את דברי־ימינו. הצמרת, השיא האחרון של החכמה הפויסתית היא, ויהא אפילו רק ברגעיה הרמים ביותר, התמזגות ותמיסת כל הידיעה בשיטה ענקית של קרבות מורפולוגיות. הדינאמיקה [התרבות הפויסתית כהבעת הכח] והאנאליזה הן לחוש, לשפת־הצורה, לעצם אידנטיים לבנָיַת־הפאר הרומאנית, המסגד הגוטי, הדוגמה הנוצרית־גרמנית והמדינה הדינאסטית. רגש־עולם אחד משמיע קולו מלב הכל. הם נולדו ביום הולדת הנפש הפויסתית ואתה יחד נזדקנו").


 

ב.    🔗

השקפת־עולם זו היא פסימיסטית מאד. ולא משום שהיא קושרת את ההיסטוריה אל ההכרחיות ומוחקת את הפעולה הרצונית מתוך הגורמים המשפיעים על מהלך המאורעות, אלא משום שהיא מוצאת את ההכרח הזה חסר כל שאיפה מוסרית־אנושית. אם הכליון מאונס הוא גם התכלית האחת, ודאי שהרע אינו רק כח מפריע, אבן־הנגף בחיים, אלא הוא גם הכח המכריע. פסימיזמוס זה, צריך להודות, יעיד יותר על מפח־נפש בדבר־מה מאשר על פסימיזמוס המתבטא “כמטאפיזיקה של ההוָי”. כי הדטרמיניזמוס כשהוא לעצמו אינו מחייב עוד את שלילת מציאותה של ההליכה לקראת ההתקדמות המוסרית. אני יכול לראות בהיסטוריה כחות קבועים, אורגאניים המכריעים ומכריחים את לידת ההופעות ולא לכפור בהתקדמות הזאת. כשם שאפשר להתנגד לתורת האיבולוציה ולהאמין בהתקדמות המוסרית; למחוק את היחיד וערכו בהיסטוריה ולהאמין בה. שפנגלר, שאינו רוצה להשיג זאת (כי אז עליו לכפור בו־עצמו, לא בשיטתו אלא בו, בעצמו), ממשיך סוף־סוף את מהלך המחשבות של הדרויניזם, אם גם באופן חלקי ומקוטע. גם הוא רואה בסביבה את ראשית־הכל. רגב העפר הוא לו אֵם כל. אלא שיחד עם זה שפנגלר כופר בפסיעות הקטנות המצטברות לקצר את הדרך הארוכה, והוא מכניס את הקאטסטרופה (קפאון, מות־התרבות) כרגע סיום מוחלט. זהו נכון. אפס מה שמפליא, הוא ההכרח, שהוא מוצא, הכרח של חוסר קשר, בין רגעי הסיום הבודדים ונטיה ידועה בהם אל ההתקדמות המוסרית. זה אינו הכרחי. זה אינו גם נכון. שפנגלר עצמו בכל מהותו החשופה והחבויה מתכחש לאמת זו. כי הרושם הנשאר אחרי קריאת ספריו הוא, שהתרבות הפויסתית (המערבית) היתה עד היום לתרבות הרמה והנשאה מכל התרבויות האחרות אשר היו לפניה1. יש, אפוא, איזה יתרון; וכל יתרון מחייב קנה־מדה מחלט, והלוא שפנגלר יודע בהחלט שהמוחלט איננו.

מהיכן נובעת סתירה זו? – מן הפסימיזמוס השטחי שאינו אלא מפח־נפש ואי־שביעת רצון. כי נתאר לפנינו, שתקופת הקולטורה המערבית (ואזכיר שוב, כי לפי שפנגלר קולטורה – זהו גיל הפריחה והיצירה, וציביליזאציה – גיל הכמישה והזקנה) הולכת ונמשכת בלי זעזועים ותנודות, האם יש אז יסוד לשפנגלר לשפוך את המרה השחורה שלו? הלוא הוא מרומם קולטורה זו עד גבהי שחקים, מעריצה ושמה לאלהי חייו. אין זאת, שהפסימיזם2 שלו אינו נקי, אינו אלא אופטימיזמוס, שהמאורעות הביאוהו לידי ירידה, כלומר, הוא פרי אי־שביעת רצון.

פסימיזמוס זה הוא המקור העקרי לכל שיטתו; ביודעים ובלא יודעים. שפנגלר לא יכול לקבל את תורת ההתפתחות בשלימותה בתוך ההיסטוריה. כי אז היה עליו לחייב את השנויים העוברים לעיניו כהופעות רצויות, מכיון שהם המשך של התרבות הפויסתית שהיא בודאי טובה. לפניו נפתחה רק דרך־הצלה אחת, לראות את ההיסטוריה בצורתה הקבוצית ולקרא לעזרתו את הרגע הקאטאסטרופלי (את מות התרבות וירידתה) כנקודת מוצא. אלא שמצד שני לא היה בכחו להגיע אל המושג “קאטאסטרופה־יוצרת”, כי גם אז עליו היה להגיד, כי החולף, מתוך כליונו ותשישותו, מפנה מקומו לאיזה בלתי־נודע הטוב ממנו. הוא נשאר, אפוא, אופטימיסט שנתבדה, הזורק מרה. הנפש יוקדת מתוך געגועי אש אל איזה עבר קדוש ונערץ. וההכרה והחיים שואגים מסביב, אלה הם ימים אשר לא ישובו. ונשאר רק מוצא אחד לצעוק מתוך עצמת מכאובים: שנויים אלה אפס הם, אין מאומה!

אוסבאלד שפנגלר הנהו, אפוא, טפוס ימי מבוכה ומעבר; אדם השקוע בראשו ובלבו בתקופה שהיתה ושיחד עם זה אין בו התמימות הקהה, שיש בכח מי־שהוא להטות את החיים אחורנית. וסוף־סוף גם הדטרמיניזמוס שלו נובע ממקור זה ומתוך הרגשה זו. כי לעתים קרובות תורת ההכרחיות באה מתוך החפץ הכביר לשנות דבר־מה ומתוך ההוכחה הברורה, כי קצרה היד לשנותו. גם אוסבאלד שפנגלר היה רוצה שיהיה אחרת, לפי רוחו. אך חסר־אונים הוא להביא את רצונו לידי הגשמה. כי יש יסוד לדברי, על זה יעיד יחסו של שפנגלר אל הסוציאליות. הוא אינו מכריז (אמנם הוא בא־כח מעמדו, אבל הוא גם גלוי עינים), שהסוציאליות אינה במציאות; הוא אינו אומר, ששלטון־הפועלים אינו אפשרי, שהוא רק פרי של משובה פוליטית. אדרבה. שפנגלר מניח, שאולי אין צורה חברותית אחרת לדורות הקרובים זולתה, שהפרוסיות תִשקע בסוציאליזמוס. אלא לדבריו אלה יוסיף הערה האומרת: הסוציאליות בוֹא־תבוא משום שתרבות זו המביאהּ נמצאת במדרון, בשקיעתה, בכמישתה.

ויתר על כן. יחסו אל הסוציאליות (כלומר השגתו המעמדית) הוא שהביאו אל הכפירה בהתקדמות המוסרית. כי מהי הסוציאליות של היום? היא אינה עוד דוקטרינה מיכאנית גסה, שאין לפניה אלא החומריות המנצחת. מיום שעברה את גבולות השאיפה לדורות ונכנסה אל תוך תחומי המעשה, היתה לתנועת אנשים חיים, היתה להופעה “מתהוה” וגם צרפה אל מדותיה את הרגע המוסרי. כי אין מלחמה קבוצית הדורשת קרבנות, סגופים, סבל, שהנשגב המוסרי לא יעבור לפניה. היא זקוקה לתעודה, לדגל, לסמל3 כשם שהמהפכה הצרפתית של המעמד הבינוני היתה זקוקה לזכויות האדם המופשט (homme anhistorique) כסמל לקאטאסטרופה בהיסטוריה, שהיא הוציאה לפועל4. יש, אפוא, בקרב זה, המתהוה כעת לעינינו, רגע מוסרי רב ערך מאד, הקורא את האדם אל הנשגב ואל הנשא וששפנגלר (המכיר בערך הסמל והשפעתו בהיסטוריה, הרוצה לעשות את ההיסטוריה והופעותיה לקבוצים סמליים) יכול להשתחרר מקסמו רק על־ידי מחיקת המוסר, כגורם מחלט בהיסטוריה, וכפירה במציאותו.

זו ועוד אחרת. אם אנו מכניסים את הקאטאסטרופה המשמידה, שהיא תמיד פרי התנגשות, במחזה היסטורי, אנו מחויבים גם להודות בפעולה הרצונית, כלומר להחזיר לאדם את חרותו. מובן מאליו, חרות זו מוגבלת היא על ידי הכחות הקבועים ביקום. אדם חסר־רגלים אינו יכול להיות המנצח בשעת התחרות במרוץ של מרחקים. אולם בתוך גבולות שדה־ההתנגשות הוא יכול להיות צד הנלחם. כי מהי מלחמה, אם לא הרצון לגרור ולמשוך את הרבים, שיקבלו עליהם אפני פעולה וסדרי חיים של יחידים, אשר הגיעו לידי הכרה מוסרית ידועה? כי מה היתה כל התנועה הריפורמית, אשר הולידה את “הדוגמה הנוצרית־גרמנית”, ששפנגלר מעריכה ומעלה אותה על הנצרות המזרחית, מה היתה תנועה זו אם לא הרצון של הנוצרים היחידים, אשר הקאטוליות הרומית סגרה אותם בתוך תאי המסגדים, הפרישם מן הצבור כיוצאים מן הכלל, – הרצון של היחידים להפוך את כל בית ובית לתא מסגד? והלא סוף־סוף גם שפנגלר עצמו מודה באלה5. הוא אומר: “לקבל את המצב כ”טוב" (עיין למעלה) בזאת יבחן איש המציאות". מה זאת לקבל? האם אין זאת בחירה? ולשם מה יקבל האדם איזה דבר ויהא אפילו את ההשקפה ההיסטורית של שפנגלר? למען המצא בתוך תפקידו ההיסטורי, האם לא כן? אך בשעה שאני בא ומגיד, כי רגעי־הסיום אינם מתחברים בינם לבין עצמם לשם איזו התקדמות מוסרית, אלא הכליון מחלט הוא ואינו משאיר אחריו דבר מלבד השלד הקופא, הלוא laisser aller תהא דרך החיים האחת, אשר שכל וההכרה האנושית יוכלו להשיגה. אין כאן, אפוא, מקום לא לקבלה ולא לדחיה. יש רק מקום לספוק הצרכים החמריים והבהמיים, יש רק מקום לאפיקורסות גסה של אכול ושתה כי מחר נמות.

השקפת עולמו של שפנגלר היא סובייקטיבית. אליו ואל הקבוצה ההיסטורית, שעליה הוא נמנה, אמנם הולך ומתקרב הקץ; עליה עוברת עכשו הקאטאסטרופה של הסיום; בה פסקו, נוסיף אנחנו, כל המקורות המוסריים. אבל אין זה אומר, כי השקפת־עולם זו היא דבר השוה לכל נפש. לאנשים אחרים, שאינם שייכים לקבוצה ההיסטורית של שפנגלר אין הקץ מורגש כל עקר. אדרבה. הם חשים את ראשיתם6 (ולא דוקא ברוסיה אלא גם באירופה המערבית), תחלת הופעתם בהיסטוריה ככח פועל, פורח ומשגשג. והם רואים בקאטאסטרופה המסירה ומשמידה את מה שהיה, הם רואים בזה את עצם רגע ההפרָיָה של החדש, הנושא בקרבו את היתרון, את ההתקדמות. ולאנשים אלה יש, כמו שהיו לאנשים אשר שפנגלר נמנה עליהם, סמל מוסרי ההולך לפניהם, הדורש מהם קרבנות, עצמיות, רצון, התאמצות, לקרב את רגעי־הסיום, לא לתת לטשטשם, לא לתת לעכבם על ידי רצונות אחרים, אלא להמצא בתוך התפקיד ההיסטורי “להמית את אשר עליו למות” ולהוָלד מתוך עצם מלחמת ההשמדה. ואנשים אלה יכולים (ולא רק יכולים, את זאת הם אומרים השכם והערב) גם הם להסכים, כי התרבות הבאה תהא שונה מן הקיימת. ודאי. שונה בתכלית שנוי. אפס הם גם יוסיפו, לא רק אחרת תהא, אלא גם טובה ויפה מן הקודמת לה. ואם נקח את גיתה, אשר שפנגלר נשען עליו ורואה בו את מקור שיטתו, כסמל, נזכיר את הדברים שהשאיר אחריו עם יציאת נשמתו: “יֶתֶר אור!”. מתוך המות והכליון אין בא רק אור אחר, אלא האור הבא הוא גדול מן המת!…


 

ג.    🔗

לאוסבאלד שפנגלר אירע מה שאירע לכל אנשי הרוח, אשר אלהים חננם בשאר מחשבה אינטואיטיבית ומנע מהם יכולת להביא את רעיונותיהם לידי מזיגה מלאה. שפנגלר הוא הוגה דעות תוסס. הוא ירבה לעורר ענין בפרטי דבריו מאשר בתוצאותיהם הכוללות. הוא לא יוכיח ויַקנה את האמת שלו לאחרים. הוא יזעזע את המחשבה באמתיות הרבות הפזורות ביצירותיו. לאנשים מסוגו אין סכנה מ“היות חסידי עצמם ולרכז כחותיהם, למען סדר את האינטואיציות אשר הביאו לעולם בצורה קבועה ושלימה”. ואם “על שיטת הֶגל לגלגו, כי אמר בלבו, שהאנושיות מבראשיתה, אך התאמצה ללדת את הפילוסופיה ההגלית ושעם הופעתה סיְמה רוח־אנוש את כל תנועתה” – דברי־לצון אלה הנם במקומם גם בשעה שאנו דנים על שיטת שפנגלר.

למעלה אמרתי “הוא יזעזע את המחשבה באמתיות הרבות הפזורות ביצירותיו”. חייבים לקראו בעיון, למען הוָכח בעומק ההערכה הזאת. ראשית כל, לפנינו סופר, יוצא מן הכלל, המביע את רעיונותיו העזים בשפה מרוקעת וטעונה דיאליקטיקה חזקה, דקה וסוערה. קשה להגיד עד כמה יש יסוד להיקשיו. אך רשת ההקבלות כשהיא לעצמה היא פרי מח כביר־מחשבות7. זהו ראש ההומה בלי הרף סברות והשקפות חדות ודקות. עוקר הרים אם גם ההלכה אינה כמותו.

“ספרו של שפנגלר, אשר בקול נביא יבשר את שקיעת המערב ואשר כרוזו מצא הד גדול בנפש העם הגרמני המזועזעת, הראה לדעת מה קל הוא לרוח־קבלנית (Unternehmer) להקנות לעצמה את הדבר אשר רק יד הגאון הקדושה עלולה לאספו”8. יש אולי בפסקה זו הרבה מן המרירות, אבל במקצתה היא נכונה. שפנגלר קבלן הוא ורושם תכניות מפליא לעשות. הוא הולך לקראת מטרתו ישר, בלי עכובים. ואם הוא נתקל במעצורים, ובמעצורים הוא מוכרח להתקל, כי כל ההופעות באות לחזק את שיטתו המשובשת ביסודה, – ובכן, אוי להם למעצורים אלה. להם מוכנה המטה הסדומית של דעותיו היסודיות. הוא יאשר את האנטישמיות, את הפרעות מתוך אובייקטיביות של ההכרח ההיסטורי המגיעה עד כדי אכזריות וקהות; הוא יעשה את רוסו לבן־כרך. רוסו אומלל זה אשר כל סבלותיו היו אי־הסתגלותו אל חיי הכרך והבריחה מפניהם; הוא יעשה את שפינוזה (מכיון שהוא יהודי הגיטו) לחוקר שהאין־סוף אינו מושג לו; את החסידות (שהוא מכירה מספרי בובר; וכבר התלוצצו וקראו את שפנגלר הגאון של ספרי־עזר – Handbücher) לא יבין ובדוחק ומתוך פלפול יתרץ את הופעתה ביהדות; יהדות זו שסימה כבר את לידת הכחות התרבותיים שבה זה דורות רבים; הוא יעשה את הגיטו העברי למוסד או למדינה קופאת בהחלט, וידבר על המדינה והזרות היהודית בתוך ממלכות המערב בסגנון של שונאי ישראל; וכראיה יביא, כי אוריאל אקוסטו וברוך שפינוזה גורשו ממדינה זו; ובצדוקים ימצא שותפות־הרוח בינם ובין דוסטוייבסקי.

יש כאן, אפוא, מקומות כבושים ופזיזות רבה. זה ישנו. אלא שנוסף על אלה לפנינו סופר כביר וחוקר־משורר רב אוצרות. ובקראך את הפרק על המוסיקה ואת תאור הכחות הנפשיים הפועלים על ואגנר, ובקראך את העמודים על ההופעות המאקרוקוסמיות של הטבע על פני שדה הפרחים הנרדם, אתה שוכח את השיטה, אתה מסיח דעת בכונה לשם מה נאמרו הדברים ואתה נהנה הנאה אסתיתית מהם כמו שהם, כדבר העומד ברשות עצמו ואינו בא להיות משען לזולתו. ההרגיש בזה שפנגלר? הידע מראש, כי נקודת הכובד שלו אינה בהוכחה שהוא מכניס בספריו אלא בהנאת יפיו הפיוטי אשר יהנה? אמנם כן. שפנגלר הרגיש בזה. הוא אומר: את ההיסטוריה חייבים לשיר. חייבים – לאו דוקא. אני הייתי אומר, אל ההיסטוריה, כלומר אל הסך־הכל של המניעים הטבעיים המביאים את האנושיות לידי הבעה, חייבים לגשת מתוך השקפת עולם אנושית. אנושית ולא זואולוגית ולא בוטאנית. אלא שהשקפת עולם בלבד אינה מספיקה, אם אין הגיון זה מחונן מטבעו בחדירה אינטואיטיבית, המראה את השביל המתפתל דרך פקעת המאורעות של העמים והמדינות לתקופותיהם, לנקודות המגע שבהם, להשפעות־הגומלין, להתנגדותם מתוך חיוב והסכמה, להכנעתם מתוך שלילה. אפס שפנגלר המעמיד את החקירה הזאת על הספיקולאציה (מפני שהוא אינו חפשי, כי הוא הבעה של מעמדו השוקע) מוכרח היה לבוא אל ההנחה, שהשירה בלבד, כלומר איזה חוש סובייקטיבי־מסתורי, נביאי, הוא הפוסק והמוציא את גזר הדין על חיי ועתיד תרבויות עמים וארצות. וסוף־סוף בעקר אין גם בזה כל רע. אולם אם רוצים לראות באלה, ורוצים גם להראות לאחרים, את השיטה בה' הידיעה, האחת והמיוחדת, את האמת האחת והמיוחדת, את האמת האובייקטיבית, את קנה המדה, אשר בו ימוד האדם את הדרך שיבור לו, הרי זה טעות מעיקרא וטעות מסוכנת. כי לעתים קרובות אמת מדומה זו מוליכה אל הריק. אל האפס ולא אל האין־סוף ולא אל אפסי עולם.


 

ד.    🔗

שפנגלר הוא הופעת ימי מעבר ושנות אנדרלמוסיה ומבוכה. השפעתו לא תאריך ימים. עם קץ המבוכה תעבור גם היא. בידו לא עלה לדלות מתוך מעמקי סודות החיים אחת מאבני הפנה, אשר תקשר את העבר, ההוה והעתיד. ואשר תהא למראה־דרך לאדם בנתיבותיו הקרובות והרחוקות. הוא פרי הופעה היסטורית חולפת, ההולכת למות. ואת הרגשת מות זו הוא שר. אפס שפנגלר, שהתאמץ גם לחזות מראש את המתרחש לבוא, בזה עצמו כרת את הענף אשר עליו ישב. ביום, שהחיים החדשים, ואפילו במערב, יתגבשו ויקבלו צורתם, ביום הזה תכלה כעשן כל שיטתו. כי אז, הופעה חיונית אחת כחה יהיה גדול מכל נפתולי המחשבה והראיות המאליפות. הנבואה היא דרך מסוכנת. את נבואת שפנגלר יבואו החיים ויעשוהו לבדויה. כי הנבואה מוכרחה להיות יש, יש מוסרי. נבואת שפנגלר היא האפסות, אשר החיים לא ידעוה וגם לא יֵדעוה בימי הבאים.



  1. הפרופיסורה הגרמנית, שנסתה למתוח בקורת (עיין Logos כרך IX 1920–21 חוברת 2) על שיטת שפנגלר, נמצאת במצב של מבוכה גדולה ולכן היא זהירה ומנמנמת. מצד אחד מחניפים להם בחשאי דבריו והנחותיו הקובעים את התרבות הפויסתית עם וימאר וגיטה בראש כעמוד השדרה של התרבות המערבית כולה. ומצד שני אין הם רוצים להודות בנבואת הכליון ששפנגלר מנבא לתרבות זו.  ↩

  2. בניגוד לאופטומיומוס המאמין בטוב, שכל מהלך החיים עוזר להתפתחותו, ישנו פסימיזמוס המורה, כי עצם הוויתו של האדם בחיים מוליכה אל הרע והאדם זקוק לגאולה, ליד מושיעה, שתצילהו, תוציאהו מתוך החיים האלה. פסימיזמוס זה לִמדה הנַצרות.

    אפס ישנו שני לו, האומר: בדרכו אל הטוב מוצא האדם כל כך הרבה רע, מכשולים, יסורים, עד שדרך זו, מתוך שגיאה יסודית בחוויה, עקובה מדמיו וזרועה חללים חללים.

    הראשון מוליד את הנזירות, את הסיגוף, את ההתכחשות לחיים. השני – את המלחמה, את ההתקפה, את כבוש הטוב.

    שפנגלר, המוצא את הטוב בעבר שלו, אלא משום שהוא רואה את שקיעתו ההכרחית הוא מוחקו כמשאת נפש שאינה פוסקת בחיי האדם, מגיע אל ההוכחה, שהמצב רע הוא עכשיו, אלא שאת הרע הזה הוא עצמו מחייב “לקבל כטוב” מתוך אפס–אונים. זהו, אפוא, פסימיזמוס שטחי, ספרותי; אופטימיזמוס שנתבדה.  ↩

  3. עיין ספרו של סורֶל Reflexions sur la violence, 295.  ↩

  4. וגם אז הראו על המלאכותי שבסמל זה. די־מיסטר כותב: “… חוקים לאדם. הלוא האדם איננו בעולם. אני ראיתי צרפתים, איטלקים, רוסים וכו'. אפס את האדם, לעיני עם ועדה אני מכריז, כי מעולם לא נפגשתי בו פנים אל פנים. ואם באמת הוא בנמצא, הרי זה שלא בידיעתי… החוקה הנתנת לכל האומות אינה שוה אף לאחת מהן; זאת היא הפשטה שלמה, הופעה פלפולית, עשויה בכונה, למען הטות את המחשבה לפי השערה אידיאלית. והולמת היא רק את ”האדם" של עולמות הדמיון אשר שם תקע אהלו” (Considerations sur la France. VI). והאין בהתבדלות, האטמות הלאומית, אשר הציע די מיסטר לעומת הזכויות הטבעיות של האדם במהפכה הצרפתית, דבר־מה המזכיר את ההתבדלות התרבותית, שמציג שפנגלר לעומת הדעות המחלקות את התרבויות ליצרניות ולמנצלות, מבלי להביא בחשׁבון את רגב־העפר ולהעריכו כדַיק, שהזרם ההיסטורי לא ישטיפו לעולם?…  ↩

  5. “… כי שפינגלר אשר לא יבא בדרישותיו אל זרמת־העולם הקבועה, דורש הוא בכל זאת, כי אנו נעשה את ה”הכרחי“, משום שבלעדיו מעשינו אך מיותרים הם. יוצא, אפוא, שישנה ”בחירה חפשית“ וישׁ מעשים זולת ”ההכרחי“, ובכן גם השקיעה ה”הכרחית“ אינה ”הכרחית“. כי אם אנו לא נגשימה, מי הוא שיבוא להגשימה? שמא ”גורל הקולטורה המיסתורי"?

    אולם לפני התרבויות עומד כופר־בעקר זה מתוך דממת אמונה כמו לפני “המציאות־הנתנת־להשגה האחרונה”! האמנם אחרונה היא? אידיאליזמוס התרבויות שלו שוקע בנאטוראליזמוס; כי שפנגלר מבאר את “דבר־הסתר של כל האנושי” ב“מקור הסביבה הטבעית” של התרבויות, ב“חבור הנפש אל האדמה האמהית”. ותרבויות נעולות אלו הן הקשרים שבעזרתם יוסיף לאגד את הכל לאגודה אחת, אליהן ייחם את הכל, עליהן יטעין ובהן יקבר את האמנות והמדע, את המוסר והדת".

    ד"ר יואל, Logos  ↩

  6. שפנגלר רומז, כי באחד המקומות שברוסיה הולכת ונוצרת עכשו פתיחתה של תרבות חדשה. כמובן, כל התנועה המהפכנית ונושאיה אינם לו אלא גלגול מדומה של התרבות המערבית, שאין לו כל ערך חיוני.  ↩

  7. אמנם תורת ההקבלות, המשוה את היצורים מצד צורתם, קיימת מימי ויק ד'אזיר וגיתה חלוצי הטרַאנספורמיזם. חדושו של שפנגלר הוא בזה, שאת השיטה הזאת הוא מכַון לענינים מפשטים ורוחניים, שאין האיזמל שליט בהם.  ↩

  8. עמוד Logos. Band IX 1920/21 Heft 2 133.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48512 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!