יום יום לפנות ערב בשובה מן הלשכה היתה נכנסת לגן העיר, בוחרת מקום על אחד הספסלים ומסתכלת לשעשועי הילדים…

לפעמים היתה מנשקת להם בחשאי בהביטה מסביבה בחרדה… לא פעם היתה למטרה לחצי הלעג של האנשים בגלל חולשתה זו…

והילדים היו כל כך נחמדים ומלאים חן. לעקוץ ולהדאיב לא ידעו…

הגדולים, נדמה לה, כולם מתכונים לזה. גם בעיני האנשים הזרים לה היתה רואה שחוק של לעג בהסתכלם בפניה… והיא שונאה את האנשים ומתרחקת מהם…

את מצפוני לבבה היו חפצים כולם לדעת, את מסתריה, את מכאובה…

שונאה היא אותם ואת רחמיהם…

היא נכנסה אל הגן וישבה מול מרחב השעשועים של הילדים. יום קיץ היה לעת ערב. האויר מלא עדן וגעגועים… הילדים טסו, עברו, התחלקו לקבוצות, התחברו, רעשו, קפּצו, התקוטטו ושחקו. האומנות ישבו, התהלכו מסביב ושוחחו ביניהן. שני נערים מלאים חיים ותנועה, עזים וחצופים, נפרדו מחבריהם ויתחרו בריצה. כמעט שהשיג הגדול את חברו ויט זה בערמה הצדה ויגיע בחדוה צוהלת אל המקום המיועד.

“אמא אמא! קרא בקול, הכריעי נא את!” וישתער עליה – נדהמה ונרעשת ישבה ולא העיזה לזוז ממקומה. כל כך נעים היה לה…

הילד חבק את ברכיה ויט את ראשו אל חיקה. ים של רגשות פרצו אל לבה… פתאום הרים הנער את ראשו “אח, לא אמא!” אמר במבוכה “חשבתי שזאת היא אמא…” ומהר ללכת ממנה כולו אדום ונבוך.

היא נשארה על מקומה ולא נעה. דבר מה החניק פתאום את גרונה ולבבה התפלץ מכאב נורא.

הקטנים… הם מדאיבים שלא מדעת ולא מרצון. הכל רק מעליב, מדאיב – – –

ועלה על זכרונה עוד הפעם שכנתה הסטודנטית שפגשה בבוקר, כשהאחרונה טילה עם מכירה, “הבתולה הזקנה!” אמרה זו לבן לויתה כאשר עברו על ידה.

הדברים הגיעו לאזניה… רגש של עלבון מכאיב וצער מהול חמה מלא את לבבה…

כל היום התאמצה לשכוח, למחוק מזכרונה את הרושם המכאיב… לשוא… הכנוי המעליב צלצל באזניה ולא סר ממנה. –

בהלשכה עשתה את מלאכתה כמכונה, כתבה את המכתבים, ענתה על שאלות העוזר – בכל ראתה רק שחוק, רק להג והתול…

“בתולה זקנה” צלצל גם עתה באזניה בשובה לביתה, לחדרה השומם והבודד – – –

בראש מורד ובקומה כפופה עברה על פני החוצות. העוברים והשבים רבו. זוגות אחרים מהרו, התלחשו, שחקו ולא הרגישו בהאחרים…

היא הביטה עליהם, אלה מרגישים את החיים… בדידותה התגברה; לבבה מלא כאב כהה – – –

בכל גוה הרגישה ליאות. – – –

בהכנסה אל מעונה, אך פתחה את הדלת והנה פרצה עליה בתה של בעלת הבית עם בכורה היונק על ידה.

“הביטי נא, התבונני אל מחמדי… לרקוד הוא חפץ, כבר הוגיע אותי, השובב!…” ובדברה חפצה למסור לה את היונק.

האשה הצעירה התגאתה בילד שעשועיה ולכל הבא היתה מראה את אשרה ושואלת בגאון: “יפה הוא, הלא?”

הילד נטה את ראשו הקטן עם עיניו השוחקות אליה, והושיט את ידיו המלאות והערומות ופטפט בלשונו הקטנה – – – כרגע הפנה ראשו אל אמו וילחץ אל לבה במבקש מפלט לו. הוא פגש במבט קר וזועם… גם האם הביטה עליה בתמהון…

היא פנתה אל חדרה מבלי דבר דבר.

בחדר שרר חצי אופל. היא לא העלתה נר. רק את מגבעתה ומעילה הסירה וישבה אל החלון.

דרך החלון הפתוח התפרץ האויר המשכר של ערב הקיץ… מהמסדרון נשמע קול שכנתה הסטודנטית בנגנה וברקדה עם הילד. כל הבית היה מלא שאונה ושחוקה העליז – – –

התנועה והחיים שבחוץ הגבירו את הצער, הגדילו את הריקנות והשממון שבלבה… גרונה נחנק עוד יותר ולבבה התכוץ הלוך והתכוץ – –

* * *

נזכרו לה ימי ילדותה, נעוריה… בדידות ושממון – – – עבורה מלחמת החיים ועוד הפעם בדידות – – –

כך עברו השנים היותר יפות… יפות בעד אחרים… אולם לה מה היו? אף צל של זכרונות נעימים לא השאירו… את אבותיה לא זכרה, יתומה היתה עוד בילדותה, חבה ואהבה לא הכירה מעודה – – –

רק פעם אחת אהבה… וגם אהבתה זו אנוסה היתה להחניק, להמית בקרבה.

וכל כך צמאה היא לה… לדברי חבה ואהבה – ולו גם מזויפים – את נפשה ונשמתה היתה מוסרת עליה… מתמכרת היתה לה יותר מכל הצעירות קלות־הדעת… גם את הצער היתה מקבלת באהבה – – –

וצער גדול בנים?.. רעד קל עבר בכל נפשה… היא שמעה פתאום את אותו הצלצול האיום – “בתולה זקנה!…”

במהירות קמה פתאום ממקומה ואחזה בראי הקטן העומד על השלחן. לאור המגיע דרך החלון התאמצה לראות את רשמי פניה, למצוא את הסימנים המיוחדים שעל פיהם מוצאים האנשים את אותו הדבר הנורא בהסתכלם בפניה…

ונדמה היה לה כי הפנים אינם מכוערים כלל כל כך… לולא השנים הבולטות מלפנים וחסרונן מן הצד, לולא השערות הקצרות ההולכות ונושרות, לולא הקמטים שעל המצח הנמוך ולקצות השפתים – – –

הקמטים… אוי, הקמטים הארורים… אין להישירם! וכשהיא מגחכת המה מתעמקים, המוסרים…

והיא העמידה את הראי במרירות וצנחה על הכסא – – –

וכך יהיה לעולם? לעולם? היא – בתולה זקנה… היא וכנויה…

ונפש קרובה, אהובה – אותה תהיה חסרה גם בהִזָקנה?… ו“אמא!” לא תשמע?…

הבריה הקטנה, הפה המנשק, העינים המבקשות והידים הרכות, המדבקות באהבה את צואר האם – אותו היצור לא תראה לעולם!?…

ואותה הדבר הנסתר שלחץ על לבה הולך וכבד… העינים הוחשכו, הידים הושטו… ופתאום השמיעה קול מרגיז של דמעות נחנקות. – –

* * *

בעלת המעון התפלאה… לכל שכניה ספרה כי שנוי בא ב“הבתולה הזקנה”… איננה מזלזלת עוד את הצעירות… מצהילה קולה… מזקיפה קומתה… העוזר שבלשכתה נכנס אליה לפעמים. שואלת היא את האם הצעירה שאלות מתמיהות… מוציאה דברים מוזרים מפיה… חוזרת ואומרת שאיננה שמה לב למשפט האנשים… הבתולה הזקנה מתעתדת, מקוה למאורע חייה…