מוקדש לאמי
* * *
ספרותנו חסרה את השתתפותה של החצי השני מהאנושות: זו של המין החלש.
בהכנסי עתה אל חוג זר תקותי היותר עזה היא שתעוררנה רבות מבנות מיני ללכת בעקבותי. כל עוד לא תקחנה אלו חלק בה תהיה ספרותנו מדולדלת ומחוסרה גַוָן ידוע.
בכל פעם שאנו מתפעלות ומשתוממות על כשרונו הגדול של “מפליא לעשות”, של “חודר לב אשה” הננו מרגישות יחד עם זה כי יד זרה נגעה בנו. אנו יש לנו עולמנו, צערנו וגעגוענו אנו, ולפחות בתאור אלה זה צריכות אנו לקחת חלק.
יודעת אני שעוד טרם הגעתי למלוי הדרישות שאני בעצמי מציגה להיוצר או יוצרת. קובץ ציורים זה הוא רק נסיון, התחלת התגלות רוחה של בת המין, האנוס להפקיד את הטפול “בעצבו ומשושו שברו מאוויו” בידי אחרים.
יודעת אני ומכירה גם את החתחתים והמעצורים המונחים בכונה, בצדיה ושלא בכונה על דרך הספרות, בכלל, ומכירה אני את דלותה וקטנותה של ספרותנו בפרט. אולם גם כל ערמומיותם של צרי־הלב שבה לא תעצר כח להרחיקני ממקומי.
ההשתלמות האומנותית זו היא שאיפתי וקץ מטרתי.
ובשלחי עתה את “קובץ ציורי” לאור מלאה אני בטחון, כי יקבלוהו כנסיון של מעיזה לצעוד על שדה חדש.
קאנד. פיִל. חוה שפירא.
(אם כל חי).
“ספרי לנו ספרי את אשר עבר עליך!” בקשו שושנות רבות את רעותן היפה והנוגה מעט.
“הניחו! תנינה לי לשאוף רוח, לבלוע אור, להתענג על חפש… ואז אספר!”
והשושנות, כעבור רגעים אחדים, הוסיפו לבקש.
והשושנה ספרה:
"כן, רעותי! רבות סבלתי מאז נפרדתי ממקום עמדי! גברתי צותה לשום אותי עם קמץ העפר אשר שרַש עמי אל תוך אגרטל פרחים ולהעמיד אותי בפנת הבית.
וגם אמנם דאגה האשה הזאת לנפשי ולהפרחתי…
את שפחתה צותה להספיק לי די מים, לזרוק עלי לעתים טפות מן הגשם, להסיר למעני לפעמים את היריעות מעל החלון, למען אראה מרחוק את האור.
אולם אחת שכחה. שכחה כי אין אויר לי לשאף!
אני נחנקת – והיא סוגרת את החלון!
“אל נא יכנס הרוח המזיק להשושנה”, היתה אומרת וחוזרת ואומרת כפעם בפעם.
אני צמאה לנטפי הגשם ככל בנות מיני – והיא תשקני מים עכורים!
לי נחוץ טל בקר, טל של תחיה, – והיא תרעיף עלי מי מדמנה!
וכל זה היה בחדר גדול אשר פנו לי בו מקום קטן!
אמנם לפעמים נתנה רשות לשפחתה, לנשאני ולהעמידני על המעקה תחת כפת־השמים.
אבל בזה רק הגדילו פצעי לבבי.
אז ראיתי – והנה על כל היקום שפוך אור!
ראיתי מרחוק את בנות מיני, והן מתענגות על האור, על האויר, על החפש!
ראיתי רסיסי טל נוצצים על פני אחדות מרעותי שם לעין השמש, וקנאתי בהן!
קוי אור אחדים הגיעו גם אלי, ואז שכחתי את עניי ולבי גאה גאה!
שכחתי כי על מעקה הבית אני עומדת, שכחתי את מצבי המשונה.
ואחדות מרעותי הניעו לי בראשן בחמלה רבה.
הה! לו ידעתן מה מכאיבים, מרעילים, מכעיסים ומלעיבים אותי רגשי חמלה אלה!
עוד מעט תבוא השפחה ותכלאני, ותשים מחנק לנפשי השואפת למרחב יה… והיא באה ותשיבני אל פנת החדר הנועד בעדי.
ואז חשך העולם בעדי!
והעולם נראה לי קטן ודל עוד יותר, ומחנק עוד יותר.
“האח, מה יפה ומה גדלה השושנה שלי!” קראה גברתי ותעופף עינה עלי.
והיופי מה עושה לי, אם חיי נמאסים בעיני? למה לי יופי, אם אויר, אם מרחב, אם אור שמש אין לי! אנא הוציאוני, אתם הבריות הגסות שתומי־היופי, הגנה, כי שם רק שם יפרח יפיי!
התחננתי, התמרמרתי, התפללתי, אבל הגבירה את שפתי לא הבינה, כי רק עָלַי נעים וקולי לא ישמע!
אז גמרתי לשאת ולסבול את כל התלאות הבאות עלי בקומה זקופה, באמץ רוח ובבטחון רב.
אולם לא עברו ימים רבים, ואני החלותי לנבול ולקמול; ראשי יורד למטה, עלי נושרים ונופלים כמושים, ופני כפני גועת.
פּנה הודי, פנה זיוי!
אז ראתה הגברת את גסיסתי…
ראתה ותצו להשיבני אל הגן, אל המקום אשר שם שרש נשמתי.
ועתה לא צר לי עוד המקום, עתה לא אדאג, לא אפחד!
אשחק לסופה ולסערה!
עתה לא אשים לבי לידים מלוכלכות, לבריות קטנות ושפלות הבאות לכלותני ולהשמידני, להפרידני מן החיים לטובתן ולהנאתן כמעט־רגע!
שוחקת אני לשונאי בנפש, וגם לאוהבי הרבים! שוחקת אני לאוהבי אלה, אשר מאהבתם הגדולה אלי ומהתפעלותם הרבה ליפיי החיצוני והפנימי – הם באים לקטפני ולהעבירני מן העולם!
שוחקת אני לכל אלה החוקרים והידענים הגדולים אשר מאהבתם את האמת ואת החכמה – הם חושבים להם לחוב קדוש לקטוף אחת מבנות מיננו ולחקור את טבענו, את סוד גדולנו ואת צמיחתנו.
שוחקת אני לכל אלה הזוחלים והרמשים הקטנים שאינם יכולים להתרומם ולהגיע עדי, ומשנאתם וקנאתם אלי, הם מכרכרים ומתאמצים לחתור חתירה תחת שרשי.
עתה אני שוחקת להם!
גבוהה אני מעליהם וחצי חמתם לא יגיעו עדי!" – כך ספרה השושנה.
“אבל איך זה שבת למקומך וקומתך לא נכפפה ואור פניך לא נדעך ואמץ רוחך לא כבה? הן גדלת ויפית גם עתה!” קראו השושנות.
כן, רעותי, גם עתה גבוהה אני מכן! אתן אינכן יכולות להתנשא ממקום עמידתכן. לכן רק את קולי תשמענה, ופני לא תראנה!
אני גדלתי מכלכן ואתן אלי לא תגענה! אני רואה ראשונה את השמש בעלותה בהדר גאונה בטרם אשר תאיר לקטני הנפש, השקועים בהבליהם ומזימותיהם הבזוים.
אני רואה את קויה הראשונים והם מלאי אור מזהיר! חודרים הם אל נפשי וימלאוני חיים גיל וטהר – ואתן לא תרגשנה דבר!
אני שומעת את לשון הצללים בהתלחשם איש אל רעהו, שפתם אני יודעת. גם הם ינטו עלי ויברכוני ואתן לא תביננה!
אני מתעוררת לקול שירת הזמיר. מרגשת את השירה בקרבי ומתעלה, ומרוממת ומתחזקת.
מנוחה כמוכן לא אדע, ואתן – את מכאובי לא תדענה ואין אתן יכולות לדעת…
“חוצפה, עזות, גדלות!” התמרמרו ואמרו השושנות האחרות ותגשנה אשה לאשה את ראשיהן ותלחשנה אשה באזני רעותה בלאט ותתגעשנה ותזעפנה ותשמענה את קצפן לרעותן בלבן.
והן לא הבינו כי השושנה ממעל תראה את הוויותיהן ואת קריצותיהן ותבין ללחישתן.
* * *
רוח חזק עלה ונשב בחזקה.
והוא כמתקצף ומתרגז ומילל
וסוער הוא בחזקה, ומבקש הוא מפלט לו בכל חלונות הבתים הגבוהים – ואולם שם לא יתנוהו לבוא.
סוגרים שם במהירוּת את החלונות בפניו.
אל תוך הבתים הקטנים, הרעועים והנוטים לנפול, אל חדריהם המעפשים והצרים, הוא מתגנב דרך סדקי הכתלים.
גם בשדה ובגן גדול כחו לכפּוף קומות זקופות, להפיל ולהשריש, וגם השושנות בגן חרדו לקראתו.
וכלן השתחוו ותכרענה ותכפנה את ראשיהן.
ורק השושנה העליונה עומדת במריה. לא תכרע, לא תכף ולא תכנע.
את ראשה הרימה למעלה ותשחק ותלעג לרעותיה, לא תפחד ולא תרעד, כי אם בעז ובבטחה תעמוד ולא תנוע.
הרוח נשב בחזקה מסביב לה ומתאמץ לעקור אותה ממקומה ומשרשה, והיא – כמו מסמר נטוע!
הנה הוא מפיל את חלליו סביב סביב לה, הנה רבות מרעותיה נעקרו, הנה גם רעותה הקרובה לה מתגלגלת ארצה.
עוד מעט ויגיע עדיה.
“ראו נא קראו רעותיה, עוד מעט ובא גם קצה. עוד מעט ותפּול גם הגאה הזאת!”
והיא לדבריהן לא תשעה ותוסיף לעמוד בקומתה הזקופה.
והרוח עושה שמות בכל.
והיא רק את ראשה הטתה הצדה.
* * *
עברה הסופה. שקט הרוח. דממה גם בגן. “הגידי נא רעותי הטובה, שאלה שושנה קרובה אל העליונה, במה כחך גדול להתקומם נגד סופה וסער? גלי לנו את סודך!”
"סודי זה גלוי לרבים, אבל הרבים לא יבינוהו. גם לכן אגלה את סודי.
שרשי היה זרוע בעמל רב עמוק עמוק בלב האדמה.
צמחתי ויפיתי, ושרשי הוא אשר יחייני ויתּן לי אמץ ועז. התחזקתי והתאמצתי, יען כי האמנתי בכחי.
עתה לו גם יקטפוני ויגזרוני – אך אותי לבדי יעבירו מן העולם, כי אז תצמח על מקומי שושנה חדשה ביתר עז ובטחה, שושנה צעירה אשר תאמין בעצמה ובכחה, שושנה חפשית אשר לא תקבל עליה את עולכן ולא תכיר את גבולותיכן אשר שמתן לה.
אני אבול, ואולם גזעי יחיה לנצח!"
“נפלא הדבר!” השתוממו ואמרו השושנות.
עזוּב ושומם חי בקנו נץ זקן. כחותיו עזבוהו, מעוף כנפיו רפה.
ויהי באחד הימים ויאנה המקרה דרור קטנה וצעירה לפני קן הנץ.
והדרור מבולבלה ונבוכה – מקן מולדתה תעתה…
וימָלך הנץ בלבו ויחליט למשוך אליו את הדרור.
לניחומים לעת זקנתו תהיה לו, בעזוב אותו כח כנפיו כליל…
החליט ויעש. התחיל בדברי חבה, החליק לשונו, קרב אליה ויעודדה… לטפה על כנפיה, דבר רכות – ויכניס את הדרור המבולבלה תחת כנפיו…
והדרור התמימה שמחה למצוא גואל ומושיע ולבה בטח בו…
וימלא הקן העזוב חיים ותנועה, עליצות ונוער…
והנץ הלך שבי אחרי שביו הקטן ותקשר נפשו בו…
ובאהבתו פחד לבבו… ולא ידע את נפשו…
וירבה את השגחתו…
כי יצא תצא הדרור לדאות במרומים וילָוה גם הוא להגן עליה…
וכי תנסה מעוף קל, עז וגבוה – הוא מוכיח לה על הסכנה הנשקפה…
והאמינה התמימה ולא נועזה לעשות דבר בלעדיו…
ובהרם הדרור את קולה לשיר ויתערב גם הזקן. וישכילה ויחנכה להתאים מנגינותיה לקולו הצרוד…
ולא שרה עוד הדרור, כי אם הגתה נכאים…
והאביב הולך וקרוב והדרור הולכת ומתנערת.
והיא מצפצפת ומזמרת את זמרותיה היא…
והנץ שומע ולבו רועד בקרבו… ומבקר הוא את שירת הצרוד, נוהם ולועג…
ובבקרתו מאס את השיר עליה…
וקרני השמש מתגנבים אל תוך הקן, דולגים ומשעשעים בקרבו…
וקסם האביב מביא געגועים בלב הדרור והם הולכים וגדלים, הולכים ומתאמצים בקרבה…
ותשתפך עליה נפשה ותהי שירתה מלאה געגועים, תקוה וחפש…
ולא יכול הנץ למלאות אחריה ושומע הוא ומנענע בראשו…
ותתגנב פעם אחת הדרור ותצא לפני הקן. ותמָצא לבדה בחוץ – ומרחב יה לפניה. וקרני השמש מגיעים אליה, משעשעים על כנפיה, מעורים את עיניה, והרוח הקל מלטפה, מלבבה. –
ומקיסמה עומדת היא ומשתאה. –
ומתעורר בקרבה החפץ העז לנסות את כח עצמה… –
רגע – והיא פורשת את כנפיה ומתרוממת… –
וממעל לה מתנשאים העבים הקלים וזהר התכלת, ומסביבה מרחב גדול ואופק נהדר ממולה.. –
והגובה מצוֹדד, האופק מושך… והיא הולכת ומתרוממת מעלה מעלה.. –
ומרגישה היא כי מעופה קל ממעוף מגינה והוא לא יגיע עדיה. –
והאופק הולך וגדול והשאיפה הלך וגבר. –
ומעיפה היא עין לאחוריה ותראה מרחוק את הקן והוא ישן וצר.. –
ותדאה הלאה לדרכה.. –
והנץ הזקן יושב ומחכה לשיבת הנמלטה – הבוגדה… בינתים הוא מתאונן ומתלונן..–
בלילה היה הכפור הראשון. בבקר יצאתי הגנה – מה שנה מראה ערוגת הפרחים!
הציצים החליפו את מראיהם, העלים לא היו להם צבעיהם עוד, והשושנות – – – הוי, שושנות אומללות, מה קשה גורלכן!
יבשו, התכוצו ויתפרדו העלים אשר דבקו אליהן, כהו, השחירו, והם תולים יבשים, צנומים ובלים סביב סביב.
ואיה העלים הירוקים אשר רק זה אתמול עוד השתגשגו, התרחבו ויהיו סוככים על כל שושנה ושושנה, כמו להגן עליה? התפּרדו, התרחקו כלם, פנו מעל האומללות, אשר היו עד כה כל הודם והדרם, אשר התנוססו ויצודדו כל נפש בתפארתן ואצלו מהודן על כל אשר מסביב להן.
האלה פניכן אומללות?!
רק זה אתמול השתאו אל יפיכן ולבנתכן הצחה; רק זה אתמול הייתן כמתגאות ויודעות את יתרונכן מכל בנות מינכן – וגבהכן והודכן והדרכן הצדיקוכן…
איך נכנעתן, גדלות לבב? מה הכריעכן?
אלו המלאות תקוה ועז, חיים ופריחה, עדנה ונוער הפכו עתה ותהיינה שושנות נובלות.
ראשיהן כפפו, פניהן צמקו, ריחן נדף, יפין גז ועבר, צבען פג… מכל גדלן, שגשוגן ותארן לא נשאר בלתי אם צל, צל חיים עוברים, מראה מעורר חמלה, רחמים וכאב לב.
הוי, שושנות אמולות! עוד אתמול בזיתן לרגשות האלה, עוד אתמול הייתן מנידות את ראשיכן בגאוה ובשחוק לשמוע כאלה, האתן תעוררום היום?…
אולם שונות אתן גם במותכן!
נגשתי אל אחת השושנות וקטפתיה. נדמה לי, כי הנידה ראשה ותודה לי על החסד האחרון הזה.
אולי צר היה לה לעמוד ולהראות במראיה עתה בין יתר הפרחים.
הן למראה אחר הסכינה.
הרגשתי כאב לב עמוק מאד.
הפניתי את עיני על סביבי וארא פרחים רבים עומדים פה ושם. מראיהם ומראה העלים והירק מסביבם השתנה הרבה, אבל – עוד הם מתיצבים וקמים, עודם חיים…
אך אתן, שושנים עדינות, לא יכולתן נשוא את הכפור הראשון!
רכות אתן מכל רעותיכן והכפור משחית לכן.
הבינותי מה הכריעכן וידעתי כי לעולם לא תתרגלנה ולא תשלמנה את הכפור והקפאון…
כי על כן שונות אתן גם בחייכן גם במותכן.
ואני לא רחמתי עוד את השושנות, כי אם קנאתי בהן…
צפור דרור טסה, עפה, דאה בין המרומים ותרחף במרחקים. ותהיינה עיניה נשואות רק למעלה, אל נקודה עליונה. שם ראתה את מקור אשרה, את מטרת געגועיה ושאיפותיה.
היא לא הרכינה ראשה, לא פנתה ימין ושמאל, – היא רק רחפה והתנשאה. האויר היה צח, המעוף קל, השמים בהירים והעננים רחוקים…
ופתאום ותסובב עליה ראשה… ותרד ותעמוד לנוח על אחד מענפי העץ הסבוכים. ונערים שובבים למטה מחכים ורשתם פרושה לכל המתנסה לעוף…
ותלָכד הצפור בידי הנערים השובבים… ויקצצו הנערים מעט את כנפיה וישימוה בכלוב מוזהב יפה וירקדו וירננו לקראתה: “הנה בכלובנו היא; בכלובנו היא!”
והצפור ישבה שוממה ונדהמה בכלובה ולא ידעה את נפשה… וימים עברו והנערים לא שבעו רצון משביתם. לא פזזה, לא כרכרה, לא צפצפה ולא השמיעה קולה… התכוצה באחת הפנות ותשב דומם כל היום….
ויתיעצו הנערים אם לשלוח את הצפור ולעזבה על נפשה משום שלא פתחה את פיה לשיר ולא פנתה למעניה – ויחליטו לחכות.
ובאחד הימים ותרם הצפור את עיניה ותבט מחלון כלובה ותרא מחנות מחנות של בנות מינה עוברות ומתרחקות אל ארצות הרחוקות, אל ארצות חמות, ובעופן הן מקשקשות בכנפיהן, מצפצפות ורועשות.
ותזכור הצפור את השמים הבהירים שהתגעגעה להם אז, את האויר הזך ואת המרחב החפשי… והאויר פה משועמם, הכלוב צר והשמים מעוננים…
ותשתפּך עליה נפשה ותשא קולה ותשר.
ותהי שירתה נוגה ועצובה, מלאה כאב לב ויגון קודר, כליון הנפש ועצבון הרוח…
וישמעו השומעים ויתענגו על שירת עצב זו…
והנערים רקדו וימחאו כף: “הנה התעוררה הצפור” עוד מעט ושרה לנו משירתנו אנו, עוד מעט ושלנו תהיה!"
והצפור שומעת ומתאנחת: “הוי, מעני! הבו לי חופש, הבו לי דרור! טוב לי למות שם במרחב־יה המבורך מהיות מפוטמה בכלובכם הצר…”
והנערים לא שמו לב לתחנוניה ויסגרו את דלת כלובה בעדה…
ומבעד חלון מאסרה ראתה הצפור את אחת מרעותיה מפזזת ומשתובבת על ענפי עץ שממול כלובה, מצפצפת ומדלגת מענף אחד על משנהו ואיננה שמה לב לסביבה… והאורב הציד מלמטה מחכה.. ותחפוץ להזהיר את רעותה, ותכרכר בכלובה ותנקר בחרטומה באשנבו ותתחלחל ותרגש ותרעד…
ופתאום טררר! רעותה נפלה מתבוססת בדמה ארצה…
ויוכיחו הנערים את הצפור על משוגתה וידברו על לבה: “הלא רואה אַתּ, שם סכנה מרחפת על ראשך ופה בטוחה הנך.. ואַתּ עודך מתרעמת!..”
והצפור שומעת ונאנקת דֹם.
ובשירתה היא מבליטה את כל צער לבבה ומכאוב נפשה, את צרת הכלל ואת תוגת הפרט… והשירה משתפכת ביגון וממלאה את האויר עצבון חרישי.
ותפּתח פעם אחת במקרה דלת הכלוב.
ותגש הצפור ותוציא את ראשה. ותחרד ותסג אחור…
עוד מעט והנה היא על ענף העץ שם נרצחה רעותה.
והאויר בא אל קרבה וישכרנה, ותפרש את כנפיה ותעף. והאופק הרחב מלבבה, וקול הדרור הצוהל לקראתה. ותאזור כחותיה… והנה היא מנדנדת באויר לאט לאט ולהתרומם לא תוכל…
ופתאום זכרה, אויה: כנפיה קצוצות!…
באולם המחולות הגדול, המלא אור האלקטרון, התעתדו הזוגות לצאת במחול הוַלס. הצעירים, העומדים מרחוק, מתלחשים בדבר “בחירת הזוג”, מביטים, מתבוננים ומתוכחים…
והנשים, היושבות על מקומותיהן, מחכות להיות “נבחרות”… על פני היפות והצעירות ביותר ניכרים אותות קוצר־רוח ותוחלת מסותרת… פניהן חורות מהתרגשות לבבן, המחכה, המשתוקק והמקוה…
עיניהן מזהירות, ושפתותיהן רועדות…
על פני הבלות והאי־יפות מרחף שחוק עשוי, המיועד ליפּותן והמעַות את פניהן עוד יותר… יושבות הן במנוחה עשויה…
עוד רגע וה“נבחרות” המאושרות קמות ממקומותיהן, אוחזות בזרוע האיש, המשתחוה לפניהן, ומתרחקות אל תוך האולם. לבותיהן דופקות, ופניהן מפיקים התרגשות רבה…
גם על שפתי אלו, שנשארו על מקומותיהן, עוד טרם בחרון אל המחול, נקפא השחוק של רצון, הערוך עוד מקודם…
הלב מתיאש, והשחוק עודנו מרחף על השפתים…
שם בתוך האולם החל המחול והבליע את הכל הרעיונות של הלוקחים חלק בו.
הרגלים ממהרות את תנועותיהן, הידים מתלכדות, הלבבות משמיעים זה לזה את דפיקותיהם… הגויות מתדבקות ומתלכדות, העינים מזהירות ומבריקות, והשפתיים דובבות ומתנועעות…
בפנים האולם תחת ראי גדול מואר משני עבריו יושבת עלמה כבת עשרים ושמונה. על פניה הצנומים והחורים ניכר איזה כאב נסתר, והוא נשקף ביותר מעיניה מתחת השמורות המורדות. בקצות פיה מרפרף שחוק עשוי, המלא מרירות ודאבה. שמלתה הבהירה מדגישה עוד יותר את חורת פניה המעוננים ואת צבעם הירקרק. שערותיה הכהות קצוצות, והקווצות הקטנות על מצחה אינן מספיקות להסתיר את הקמטים אשר עליו.
“כל המשתה והשמחה הזו הן למעני ולכבודי הם, חשבה, ובכל זאת כאלו שכחוני הנאספים… והם עודם מאמינים, כי התהלות והתשבחות מספיקות לי… תמימים! כבוד כבר שבעתי, חיים אני חפצה! חיים! חיים!”
והיא הביטה כמעט למרות חפצה על אחותה הקטנה והנחמדה העוברת מול פניה חבוקה ודבוקה בזרועות צעיר גבה קומה. שחוק מאושר על שפתיה, זהר נפלא בעיניה וכולה רועדת משפעת החיים…
איזה נימים דקים במסתרי לבבה התעוררו… היא העבירה את עיניה מאחותה… היא תקנא?… באחותה? ועל דברים ריקים כאלה?… מה לה ולחיים האלה? לא בשבילה נועדו…
רחוקה היתה תמיד משמחת החיים ואת תענוגותיהם טרם הכירה. אחותה יכולה להתענג עליהם, כי אין לה אף מושג קל מדברים יתר חשובים ונעלים… אבל היא! היא! ומדוע בכל זאת, כה יכאב לבבה?…
ולפני עיני רוחה עברו כל הלילות הארוכים, כל הימים והשנים אשר בלתה שם בחו"ל כפופה על ספריה וגליונותיה. אז חשבה כי אך זהו כל אושר החיים, אך כל זה תוכנם, והשאר אינו אלא ריקות והוללות… והיא לא שמה לבה כי אם ללמודיה.
אבל אז… כאשר הכירה אותו – – – – והקמטים על מצחה התרחבו והתעמקו, ושפתיה התעקמו והכאב הנסתר בָּלט ביותר, ועיניה נחשכו ומלבה התמלטה אנחה כבדה כמו צר היה לה המקום שם…
אז… אז הכירה כי אמנם שונה היא מכל הנשים! ובמה עלתה לה ההכרה ההיא!…
אז הכירה כי יחסר לה החן המיוחד של האשה… ואז… היתה מוכנה להחליף את גורלה בגורל שפחתה היפה, בגורל מוכרת הפרחים העניה!… אז מאסה בכשרונותיה ויתרונותיה ותבז בלבה להתהלות והתשבחות אשר פזרו לה… אז כאשר אמר לה כי אותה יכבד מכל הנשים – אז הרגישה עד מה אומללה היא!…
אז ידעה מהי אסונה…
ברגע זה נגמר המחול. קול המנגנים נשתק ולעומת זה נשמע קול המולה דקה של המחוללים העיפים השבים למקומותיהם.
“הידעת דבורה כי גם הד”ר נ. יבוא היום לכבודך? אמרה אחותה בקרבה אליה ובהניעה את המניפה מול פניה, אבל שכחתי, אַתּ הן הרי מכֶּרת אותו בלי שום ספק עוד משם… לוּ ידעת עד כמה הוא מעלה את כשרונותיך ומתפלא עליהן!"
פני דבורה חורו עוד יותר. “האם כה יזכרני?” שאלה בקול חרד, ותתאמץ להבליג על רגשותיה ולהסתיר את מבוכתה?
“ומדוע לא יזכרך? האם פה יפגש עלמות כמוך?”… אמרה אחותה ותשחק, ופניה הרכות האירו עוד יותר, ושניה הלבנות נראו מבין שפתותיה הרעננות, וגם עיניה שחקו. לדבורה נדמה כי שומעת היא עקיצה בולטת בשחוק זה.
“אבל למה אני מתעכבת פה, ושם יחכו לי… סלחי נא”… קראה אחותה ובמעוף עין עברה לעבר האולם השני בקלות נפלאה ובחן מיוחד, והמשי הדק של שמלתה הדגיש את כל תנועותיה המהירות. שם חכו לה אגודת צעירים וצעירות אשר התוכחו יחד בהתלהבות עצומה – – –
* * *
“שלום לך, שלום וברכות! קרא זקן בעל ראש קרח, בקרבו אל דבורה בלוית צעיר קטן הקומה, הכרתיך כרגע, אבל האמנם זאת היא דבורה הקטנה אשר ידעתי אז?”
האם כה השתניתי?" שאלה דבורה בצחוק מאונס.
“כן, כן, השתנית, אבל לטובה בעדך. עתה ניכר עוד יותר כי שונה אַתּ מכל בנות מינך המתיפּות והריקות”…
“סלחי נא, גברתי, אמר הצעיר בהניפוֹ את משקפיו המוזהבים, כי אחרנו מעט לבוא. הן אנחנו לא נקח חלק בהבלים האלה”… ובדברו רמז בעיניו הסגורות לחצין מתחת למשקפיו על המתעתדים לצאת במחול.
“ידעתי כי שלנו אַתּ! הוסיף הזקן, וכי תבכרי תמיד שיחה מענינת מתענוגותיהם הם… קבלי איפוא את ברכותינו עתה!”
"תודה! ענתה דבורה בקול נחנק ושפתיה התעקמו משחוק מר, שבו נא!
ושניהם ישבו לימין דבורה, בעל המשקפים הרים את ראשו ויביט על הנשים אשר עוברות מול פניו, על שמלותיהן הבהירות, על כתפיהן וצואריהן הגלויות, על הגברים המלחשים באזניהן ושחוק של בוז ולעג עבר על שפתיו.
“את האמת להגיד לך גברתי, כי בקראי לפני שנים את הדיסֶרטַציא שלך לא האמנתי כי יד אשה כתבתה, אמר בפנותו אל דבורה ובהיטיבו את משקפיו, לא האמנתי כי מח עלמה מסוגל לחשוב מחשבות כאלו”.
“אשה מאלו, אמר הזקן בהעבירו את עיניו על הנמצאות באולם, אינה מסוגלת אמנם… אבל הן אחרת היא דבורה, לא כמוהן כמוה!”
“כן, כן, מהר להוסיף בעל המשקפים, עתה אמנם נוכחתי כי שונה גברתי מכולן!… והנני מבקש את סליחתך”…
“אין אני יודעת מה לסלוח לך, אמרה דבורה במרירות, לא היית משפיל את כבודי, לוּ גם לא חשבת אותי לשונה מכל הנשים”.
“אבל, הוסיפה והעבירה ידה על מצחה, כאלו חפצה להרחיק ממנה מחשבות מעיקות, עלי לבקש עתה את סליחתכם, כי מוכרחת אני לעזבכם לעת־מה”.
והיא קמה ממקומה ותפן אל החדר המיועד להנפש שם אחרי המחולות. פניה היו חורים כפני חולה, מהלכה כבד.
מסביב לה אור, חם, תנועה וחיים, – ובלבה – ריקות נוראה. היא בקשה להתרחק לבלי שמוע עוד את התהלות והתשבחות אשר העיקו לה עתה והדאיבו יותר מכלימות – – –
בלכתה העבירה עוד הפעם את עיניה על החיים על התנועה והנוער… ותתרחק, מבלי אשר תסב אליה עין איש.
* * *
שם, בחדר השני, ישבה מבלי אונים על האקביטא, סגרה את עיניה ותתאמץ לבלי חשוב עוד מחשבות.
את ראשה תמכה בידה האחת הנשענת בראש האקביטא. על שפתיה רחף שחוק מר, הדומה לאותו השחוק של חולי העצבים, המתאמץ להתפרץ בכל רגע…
פתאם והיא הזדעזעה כולה. לאזניה הגיע אותו הקול… קול הד“ר נ. ושחוק אחותה מבעד המסך. דבורה הסבה את ראשה לבל תשמע את דבריהם, אבל באותו הרגע הגיעו לאזניה דברי הד”ר נ. וקולו הנפסק מסערות נפשו.
“… אהבתיך מהרגע הראשון שראיתיך. לבבתיני בעיניך הגדולות והיפות אשר רואה אני בהן ים של רגשות…”
"ככה דברת בלי ספק גם לאחותי…?
“מה?… אני?. אני דברתי ככה?… לאחותך?!”
“והיא היתה יכולה גם להאמין לך”…
“מדוע?”
“יען כי גדולה וחכמה היא ממני”…
“ח – ח! עתה הבינותי! ובעד חכמתה עלי לאהוב אותה? אמנם ילדה תמימה הנך!”
“וילדה תמימה תמצא חן בעיניך, ועלמה משכלת” – – –
“הנח לי! הנני יודע, מכיר ואוהב אך אותך!… את אחותך אכבד, אבל לא אהבנה לעולם”…
“האמנם? אבל… היית חפץ, כי אהיה משכלת כאחותי? האין זאת?”
“כאחותך – לא! אהבתיך כמו שהנך. בקרבתי תשתלמי.”
“כן, אלמוד ואשכיל… אבל – מה תתפלא אחותי! היא חשבה בלי ספק… צר לי עליה”.
"צר לך עליה? ח – ח! לה ענינים אחרים לגמרי, היא לא תשים לבה לדברים בטלים כאלה! אמר הדוקטור וישחק.
ו“מה לנו ולה?”… הוסיף.
דבורה לא שמעה עוד את אחרית דבריהם. היא הרגישה פתאם כי בודדה וגלמודה היא, עזובה לנפשה, בודדה בבית הזה ובכל התבל.
היא הרגישה דקירה שנונה ועצומה בלבבה…
כחותיה רפו ועשתונותיה עזבוה…
יום יום לפנות ערב בשובה מן הלשכה היתה נכנסת לגן העיר, בוחרת מקום על אחד הספסלים ומסתכלת לשעשועי הילדים…
לפעמים היתה מנשקת להם בחשאי בהביטה מסביבה בחרדה… לא פעם היתה למטרה לחצי הלעג של האנשים בגלל חולשתה זו…
והילדים היו כל כך נחמדים ומלאים חן. לעקוץ ולהדאיב לא ידעו…
הגדולים, נדמה לה, כולם מתכונים לזה. גם בעיני האנשים הזרים לה היתה רואה שחוק של לעג בהסתכלם בפניה… והיא שונאה את האנשים ומתרחקת מהם…
את מצפוני לבבה היו חפצים כולם לדעת, את מסתריה, את מכאובה…
שונאה היא אותם ואת רחמיהם…
היא נכנסה אל הגן וישבה מול מרחב השעשועים של הילדים. יום קיץ היה לעת ערב. האויר מלא עדן וגעגועים… הילדים טסו, עברו, התחלקו לקבוצות, התחברו, רעשו, קפּצו, התקוטטו ושחקו. האומנות ישבו, התהלכו מסביב ושוחחו ביניהן. שני נערים מלאים חיים ותנועה, עזים וחצופים, נפרדו מחבריהם ויתחרו בריצה. כמעט שהשיג הגדול את חברו ויט זה בערמה הצדה ויגיע בחדוה צוהלת אל המקום המיועד.
“אמא אמא! קרא בקול, הכריעי נא את!” וישתער עליה – נדהמה ונרעשת ישבה ולא העיזה לזוז ממקומה. כל כך נעים היה לה…
הילד חבק את ברכיה ויט את ראשו אל חיקה. ים של רגשות פרצו אל לבה… פתאום הרים הנער את ראשו “אח, לא אמא!” אמר במבוכה “חשבתי שזאת היא אמא…” ומהר ללכת ממנה כולו אדום ונבוך.
היא נשארה על מקומה ולא נעה. דבר מה החניק פתאום את גרונה ולבבה התפלץ מכאב נורא.
הקטנים… הם מדאיבים שלא מדעת ולא מרצון. הכל רק מעליב, מדאיב – – –
ועלה על זכרונה עוד הפעם שכנתה הסטודנטית שפגשה בבוקר, כשהאחרונה טילה עם מכירה, “הבתולה הזקנה!” אמרה זו לבן לויתה כאשר עברו על ידה.
הדברים הגיעו לאזניה… רגש של עלבון מכאיב וצער מהול חמה מלא את לבבה…
כל היום התאמצה לשכוח, למחוק מזכרונה את הרושם המכאיב… לשוא… הכנוי המעליב צלצל באזניה ולא סר ממנה. –
בהלשכה עשתה את מלאכתה כמכונה, כתבה את המכתבים, ענתה על שאלות העוזר – בכל ראתה רק שחוק, רק להג והתול…
“בתולה זקנה” צלצל גם עתה באזניה בשובה לביתה, לחדרה השומם והבודד – – –
בראש מורד ובקומה כפופה עברה על פני החוצות. העוברים והשבים רבו. זוגות אחרים מהרו, התלחשו, שחקו ולא הרגישו בהאחרים…
היא הביטה עליהם, אלה מרגישים את החיים… בדידותה התגברה; לבבה מלא כאב כהה – – –
בכל גוה הרגישה ליאות. – – –
בהכנסה אל מעונה, אך פתחה את הדלת והנה פרצה עליה בתה של בעלת הבית עם בכורה היונק על ידה.
“הביטי נא, התבונני אל מחמדי… לרקוד הוא חפץ, כבר הוגיע אותי, השובב!…” ובדברה חפצה למסור לה את היונק.
האשה הצעירה התגאתה בילד שעשועיה ולכל הבא היתה מראה את אשרה ושואלת בגאון: “יפה הוא, הלא?”
הילד נטה את ראשו הקטן עם עיניו השוחקות אליה, והושיט את ידיו המלאות והערומות ופטפט בלשונו הקטנה – – – כרגע הפנה ראשו אל אמו וילחץ אל לבה במבקש מפלט לו. הוא פגש במבט קר וזועם… גם האם הביטה עליה בתמהון…
היא פנתה אל חדרה מבלי דבר דבר.
בחדר שרר חצי אופל. היא לא העלתה נר. רק את מגבעתה ומעילה הסירה וישבה אל החלון.
דרך החלון הפתוח התפרץ האויר המשכר של ערב הקיץ… מהמסדרון נשמע קול שכנתה הסטודנטית בנגנה וברקדה עם הילד. כל הבית היה מלא שאונה ושחוקה העליז – – –
התנועה והחיים שבחוץ הגבירו את הצער, הגדילו את הריקנות והשממון שבלבה… גרונה נחנק עוד יותר ולבבה התכוץ הלוך והתכוץ – –
* * *
נזכרו לה ימי ילדותה, נעוריה… בדידות ושממון – – – עבורה מלחמת החיים ועוד הפעם בדידות – – –
כך עברו השנים היותר יפות… יפות בעד אחרים… אולם לה מה היו? אף צל של זכרונות נעימים לא השאירו… את אבותיה לא זכרה, יתומה היתה עוד בילדותה, חבה ואהבה לא הכירה מעודה – – –
רק פעם אחת אהבה… וגם אהבתה זו אנוסה היתה להחניק, להמית בקרבה.
וכל כך צמאה היא לה… לדברי חבה ואהבה – ולו גם מזויפים – את נפשה ונשמתה היתה מוסרת עליה… מתמכרת היתה לה יותר מכל הצעירות קלות־הדעת… גם את הצער היתה מקבלת באהבה – – –
וצער גדול בנים?.. רעד קל עבר בכל נפשה… היא שמעה פתאום את אותו הצלצול האיום – “בתולה זקנה!…”
במהירות קמה פתאום ממקומה ואחזה בראי הקטן העומד על השלחן. לאור המגיע דרך החלון התאמצה לראות את רשמי פניה, למצוא את הסימנים המיוחדים שעל פיהם מוצאים האנשים את אותו הדבר הנורא בהסתכלם בפניה…
ונדמה היה לה כי הפנים אינם מכוערים כלל כל כך… לולא השנים הבולטות מלפנים וחסרונן מן הצד, לולא השערות הקצרות ההולכות ונושרות, לולא הקמטים שעל המצח הנמוך ולקצות השפתים – – –
הקמטים… אוי, הקמטים הארורים… אין להישירם! וכשהיא מגחכת המה מתעמקים, המוסרים…
והיא העמידה את הראי במרירות וצנחה על הכסא – – –
וכך יהיה לעולם? לעולם? היא – בתולה זקנה… היא וכנויה…
ונפש קרובה, אהובה – אותה תהיה חסרה גם בהִזָקנה?… ו“אמא!” לא תשמע?…
הבריה הקטנה, הפה המנשק, העינים המבקשות והידים הרכות, המדבקות באהבה את צואר האם – אותו היצור לא תראה לעולם!?…
ואותה הדבר הנסתר שלחץ על לבה הולך וכבד… העינים הוחשכו, הידים הושטו… ופתאום השמיעה קול מרגיז של דמעות נחנקות. – –
* * *
בעלת המעון התפלאה… לכל שכניה ספרה כי שנוי בא ב“הבתולה הזקנה”… איננה מזלזלת עוד את הצעירות… מצהילה קולה… מזקיפה קומתה… העוזר שבלשכתה נכנס אליה לפעמים. שואלת היא את האם הצעירה שאלות מתמיהות… מוציאה דברים מוזרים מפיה… חוזרת ואומרת שאיננה שמה לב למשפט האנשים… הבתולה הזקנה מתעתדת, מקוה למאורע חייה…
טפוסי נשים
מאתחוה שפירא
המבינה
מאתחוה שפירא
בעלת שכל מרפרף ועיון בלתי עמוק היתה. רק על שדה אחד הראתה אותות של כשרון בלתי מצוי: בהשערת היחס שבין האיש להאשה.
חוש מפותח היה לה על שדה זה. אל תוך נשמתם של הנפשות הפועלות היתה חודרת ומכירה את מצב הדברים, עוד טרם נתברר לבעלי הדבר בעצמם. דיה היתה לה מלה נמלטה אחת, מלה שלא הספיקו להוציאה כולה, רמז, מבט עובר – והמצב הפנימי היה גלוי וידוע לפניה. דבר סתום לא היה מפניה. אם חפצו להסתיר ממנה דבר – מיד הכירה בזה ושחקה בלבה על העמל השוא.
אף נדנוד קל, אף תנועה עוברת לא היו נעלמים מעיניה. זה היה חוש מיוחד של “מחונן” כל החושים הטבעיים האחרים היו כטפלים לו.
היא בעצמה לא היו לה “מאורעות” הרבּה בחייה וגם לא ענינו אותה ביותר. נקלים היו בעיניה, מחוסרים תוכן הם חייה, היתה אומרת, תוכן פנימי. נשואה היתה, והכל היה כה רגיל. כה חול, כה משועמם; כה מחוסר ענין ומחוסר הפתעות מיוחדות. ותקל בחיים האלה.
הא לא קנאה ברעותיה, שחייהן היו יותר מוצלחים. נכונה היתה לותּר גם על אשרה ועל שלותה ובלבד שיהיה “ענין” גם בחייה היא, ענין המביא הפתעות, חכוי, כליון נפש ומלים מלאות חבה וגעגועים – – –
אולם לאט לאט התיאשה מתקותה המסותרה ותשתקע כולה בענינים של אחרים – ובהם מצאה תנחומים. היא ראתה בהם את עולמה הפנימי היא, ובכל “ענין” נכבד של אחרים היתה מכניסה את כל הויתה. שאיפתה העיקרית היתה לעורר קנאה, אם לא לעצמה – לפחות לאותן בריות שהיא העריכה את מצב “עניניהן”. כל אשר היה “הענין” יותר מסובך ויותר רחוק מן הרגילים כן לקח את לבבה ביותר. כל אשר גברו המכשולים והחתחתים כן הלכו וגדלו גבורתה ואומץ רוחה. האמצעים והדרכים לא הפחידוה. מזוינה לקרב יצאה, ההתחכמויות, העצות, ההצעות והתחבולות נולדו וצצו אצלה כאלו מוכנות היו מכבר. כשרונותיה והמצאותיה להסיר את המכשולים לקרב את “האוהבים” היו מצוינים.
חצוניותה התאימה לגמרי לתפקידה ולנטיותיה. ידיים ואזנים ארוכות, תנועות מהירות ועינים כמהות, דורשות ומשתוקקות. וכשהיו מספרים לה על איזה “ענין” נעשו אזניה עוד יותר ארוכות, תנועותיה עוד יותר מהירות ועיניה כמעט שיצאו מחוריהן מהשתוקקות עזה…
על הנוגעים בדבר הביטה ביראת הרוממות. מיד נעשה “הענין” לשלה והיא התמכרה לו כולה ולא מנעה מעמל נפשה. הנצחון היה נצחונה.
אולם כשנגמר “הענין” שוב נעשו לה הנפשות פשוטות ורחוקות. – הן היו לה רק ל“מטה־זעם” לכלי תכסיסה.
היא מלאה את תפקידה באמונה. זה היה הסכום הכולל של חייה, הנקודה התיכונה שלהם, תמציתם ותוכנם.
האוהבת
מאתחוה שפירא
את ה“מלומדות” והעלמות המשתלמות שנאה תכלית שנאה. בכל מקרה הבא לידה התאמצה לבטל את ערכן, להקניטן ולהבזותן. את כל חצי לגלוגיה הריקה עליהן. את ההבדל שבינה לבינן היתה מטעימה בהערות אירוניות: “אני אינני סטודנטית” “לא חוננתי בכשרונות…” ובדברה היה נשמע חיוך של בטול להאחרות. היא הסתפקה בידיעותיה ובהשכלתה שרכשה לה לפנים ולא חשבה מעולם על דבר השתלמות. בהעברת גבול של “הידיעות הנחוצות” ראתה שאיפות ותביעות שאינן מתאימות עם תכונת “האשה האמיתית”.
ההכרה העצמית לא היתה מפותחה אצלה ביותר, אולם כשנגעו בפרק “אשה” היה חושה מתחדד ולא היה עובר גם על רמז קל.
יכולת מיוחדה היתה לה להפוך כל דבר רציני ולצרף לו מובן של שחוק. אולם נטיתה היא גדלה ביותר למי שהראה לה פנים רצינים, בעיקר הדבר נכונה היתה “לאהוב” את כל מי שהראה לה סימני חבה, אולם בעומק לבבה לא האמינה בכל אהבה.
קרבת הרוח והנפש לא ידעה, ואם הבטיחה ונשבעה על אהבתה או “נטיתה המיוחדה”, – קשה היה לדעת אם רמתה במחשבה תחלה או האמינה בהבטחותיה ובשבועותיה.
העיקר היה לה “לצוד” את הנפש ולתכלית זו היו כל האמצעים נוחים לה…
לכל אחד הבטיחה כי רק אותו תאהוב; ואם האהוב ידע גם ע"ד (על דבר?) הבטחותיה לאחרים, – הבטיחתהו כי הוא עולה בעיניה על כולם…
ובקרב לבה לא באה לעולם לידי החלטה למי היתרון בעיניה… קשה היה לה להבדיל. בכל אחד מצאה איזה קו מצוין בחיצוניותו או בתכונתו, קו זה “שלקח את לבבה”.
אולם באותה השעה לא שכחה גם את השני ואת השלישי – – מה שלא מצאה בהאחד נתן לה השני. בכל סוגי וחוגי האנשים היתה מוצאה את האיש ה“מתאים” לה.
ורגילה ובקיאה היתה בהבחנת הגברים, מהמבט הראשון יכולה היתה להכיר אם כדאי לה ליגע בדבר – אם יעלה בחכה… אם נוכחה כי לשוא יהיה עמלה זכתה אותו – שלא בפניו – בכל הכנויים המשפילים בתור איש, ואם ניכר זיק של אפשרות – פנתה מיד להאמצעים שהיתה בקיאה ובטוחה בהם.
כשרון מיוחד היה לה לכסות ולכחד מה שהיה צריך כסוי. כשהכחישה להאחד את יחוסה להשני העמידה פנים של תמימות שאי־אפשר היה להיות מסופק באמתתם.
ואמנם אף לאחד לא שקרה…
הפכפכנית
מאתחוה שפירא
מלאה הפכים היתה. מלאה חיים, תנועה, שחוק ורעננות. היא אהבה את החיים והתמכרה להם; ובעומק נפשה היתה מנקרת ומבקרת גם את הרגשותיה ומעשיה.
בת הרגע היתה. התפעלה, התלהבה, והתמכרה בכל נפשה ועצביה לרושם הרגע, בו חיתה, בו התגלתה.
עבר הרגע – ועש הנקרנות שב והתגנב אל קרבה. היא נעשתה עצובה, עגומה ונוגה.
התיחסותה לאנשים היתה קיצונית, או שאהבה והתפעלה או ששנאה והתרחקה כליל.
חצוניותה התאימה לפנימיותה. במבט ראשון נראו פניה אי־יפים, אולם בשעה שדיברו אתה, וכשדבר־מה ענין אותה והניע את לבבה – השתנתה כל חצוניותה. העינים – כשתי לפידות אש ששלהבת־יה השתקפה בהן – התלקחו, התנוצצו, הבריקו וספרו על הרגשות התוססים עמוק, וגלו עמקי־נפש אין קץ… יפה היתה אז. על תארה ופניה נסוכה היתה אצילות, רוחניות ויופי נפש מיוחד. אז, ברגעים ההם, התחבאה התולעת שמנקרת לאיזו פנה שבמעמקי הנפש ורק לרגעים היתה מציצה מתוך עיניה כעורב מסתתר.
היא הכירה רק חיי שעה. אבל בעומק נשמתה הרגישתם כתקופות עוברות, כרגעים ארעים, ובעיניה השתקפו תמיד תביעות, שאיפות וגעגועים כמוסים ונסתרים.
על פי רוב היו פניה מביעות שויון־נפש והיודעים אותה מרחוק כניה “קרת־לב”. אולם כשהרימה את קולה לשחוק, היה שחוקה כל כך בהיר, מצלצל ומלא רגש בטבעיותו וברעננותו, עד שהיה מגרה גם את עצבי השחוק של האחרים…
חליפות ותמורות אהבה, להשאר במצב אחד, פנימי או חיצוני, לא יכלה. כששאפה לאיזה דבר, נראה לה נעלה, נפלא, מושך את הלב. אבל, אך הגיעה אליו נעשה לה רגיל, חול, משועמם, ושוב התגברו הגעגועים, השממון והשאיפות…
אז היו נולדים ומתרקמים בקרבה חלומות חדשים והיא היתה מגנה על מטמונה הפנימי, על חוג מלכותה זה, לבל יתגַלה לאחרים ולבל יחולל על ידיהם – וכולה היתה מתכנסת בתוך נפשה.
חצאיות לא ידעה. כשהתחברה לרעה או לרע התמכרה להם בכל נפשה וחננה אותם בכל עושר דמיונה.
בת־הרגע היתה ובאותו הרגע לא חשבה חשבונות ולא קמצה. בותרנות גמורה היתה מפזרת מפניני רוחה ומאוצר נפשה…
ואת היודעים את נפשה היא היתה מקסימה בההוד הפנימי שלה ובעצמיותה המלאה אמיצת־רוח ותמימות ילדותית. –
שתיהן באו בעת אחת לבית מקרא הספרים. האחת פנתה למקומה הרגיל בפסיעות מסוימות. מושבה זה היה לקנינה. במתינות ובלי רעש היה מהלכה; הפנים רצינים, עגומים, ומראה אפר להם; העינים עמוקות ושקועות בחוריהן; השערות סרוקות ישר מן המצח לאחוריהן.
בסקירה אחת, כיודעת את מקום כל ספר וספר, בחרה לה בין המון מאספים ועתונים שונים מאסף עב ותשב על מקומה לקרוא בו.
השנית בחרה לה מקום ממול רעותה ותפרש עתון לפניה. בריה צעירה היתה זו, ובמבטיה הסוקרים נכר, כי זר לה המקום פה. בתנועותיה, במהלכה ובכל תארה התגלו נצוצי חיים, אשר נתזו מן היצור הנפלא הזה.
הלחיים הנוצצות בזוהר עלומים נתאדמו מן הקור בחוץ ונראו כפורחות. העינים מזהירות, ומתחת למגבעת נופלות קווצות תלתלים על המצח הקטן והצח וסמוך להאזנים הקטנות.
גם היא ישבה לקרוא.
ראשה הקטן נכפף והורם חליפות, בתנועותיה המהירות ובמבטי עיניה, הדולגות מן העתון אל החלון הגדול ומשם אל המבוא, נראה איזה קצר־רוח, תוחלת וצפיה…
היושבים בקרבתה הביטו אליה לרגעים והתענגו על שטף החיים, שפרץ פתאום עמה אל המקום הזה. כעבור רגעים אחדים הרימה מעט את ראשה ותביט מן הצד אל רעותה ואל היושבים מסביבה, ובהוכחה כי כלם שקועים בקריאה, הביטה כמתגנבת אל השעון הקטן הנצמד לשמלתה. משם העבירה את מבטה אל השעון הגדול התלוי על הקיר ותוציא אנחה קלה, כמו משפעת הרגשות, אחר קמה ממושבה ותשב על כסא אחר ממול הדלת הפתוחה למסדרון החדר.
היא התאמצה להשקע בקריאת העתון ונדמה לה, כי באופן כזה תעבור העת בלי משים; אולם בעבור עת מה נוכחה לצערה, כי מוחה אינו מסוגל עתה לתפוש איזה רעיון כלשהוא.
מבטה תעה מעבר לחלון… משם נשקפו אליה שמים זכים, טהורים וזרועים כוכבים נוצצים, ולה נדמה כי מביטים הם כולם אליה וקוראים לה לצאת מזה…
ההמולה העולה מן החוץ, המולת המרכבות, המולת העוברים והשבים, המטיילים והנחפזים, קול שריקת השלג והכפור תחת צעדי העוברים והאד הקל המתנשא באויר – כל אלה, נדמה, מפריעים אותה מקרוא. – – –
ושם במסדרון נפתחה הדלת. היא הזדעזעה כולה ותנעץ עיניה בפנים החדשות שנכנס אל אולם המקרא. כרגע שבה והשחה את ראשה אל העתון – תוחלתה נכזבה…
לבבה רעד בקרבה, קפץ ודפק בחזקה… כפות ידיה ופניה, הרגישה, להטו… מבטה נמשך אל פני רעותה.
“פסל שיש קר, חשבה, מה לה ולעולם הזה? מה לה ולהשמים הבהירים ולהכוכבים הנוצצים? תנו לה את הספרים העבים האלה, שימו את האותיות המתות נגד עיניה והיא תשב עליהם בראש כפוף שעות שלמות, בלי הפנות את לבה, בלי הרגש מאוּמה. היא לא תדע דפיקות הלב, קוצר הרוח. ורגש עז, פנימי זה לה… מאושרה!”
*
ורעותה יושבת אמנם בראש כפוף ופנים קופאים על הספר שלפניה. דומה היה, כאילו נקפאה במצבה זה. אולם בכל פעם כשמזדעזעת רעותה ומחזרת את ראשה ומבטה לצד הדלת, היא מתבוננת בלי משים אל זו מן הצד, ופניה מחשיכים כמו מכאב עצור.
רגש אי־ברור מזדעזע בקרבה, והיא יודעת כי איזה שם שיקראו לו, לא יפה הוא. – – –
מה זאת: חמה, משטמה, קנאה? – קנאה? היא מקנאה?!
מתעמקת היא בספרה ומתאמצת לבלי שים לב לרעותה.–
פתאם קפצה זו ממושבה ונחפזה לצאת אל הפרוזדור. מבעד הדלת הפתוחה נראתה תמונת איש צעיר גבה קומה, העומד באמצע הפרוזדור וכובעו בידו. הנה הרגיש בקרבת העלמה ועיניו הבריקו. נגשה זו והושיטה לו את ידה, הוא מחזיק בה ומביט אל תוך עיניה בחבה גלויה… רגע הם מתלחשים, – הצעיר נשאר בפרוזדור על עמדו וזו נכנסה אל אולם המקרא. –
אל אלהים! מה שֻׁנוּ הפנים האלה! העינים מאירות, נוצצות, מבריקות ומזהירות בשפע אורות; על השפתים שחוק מאושר, הנוסך ששון של חן והדר על כל פניה.
“היי שלום!” – אמרה בהושיטה את ידה לרעותה “סלחי נא. עלי ללכת עתה מזה. מחר אבקרך בביתך”. ובתנועה נמהרה ומלאה חן סבבה על מקומה וחזרה אל הפרוזדור.
“מהלכה – כאלו נצמדו לה כנפים… כולה – כצפור מרחפת…” חשבה רעותה בהביטה אחרי ההולכת.
היא כפפה עוד הפעם את ראשה על ספרה.
גם עתה לא הבינה את מהות רגשותיה, אבל… מדוע גברו פתאום דפיקות לבבה? ודפיקות כאלה הרגישה גם ברקותיה – – – בקרב נפשה המה, התגעש דבר מה…
נכונה היתה לפרוץ בקול צחוק אדיר או בקול בוכים נורא… אולם לא לבדה הנה פה. זוכרת היא, כי אנשים זרים בקרבתה ורגשות החכמים שהיה בכיה עלול לעורר עליה מעליבים אותה – – – ומכוננת היא את כל רעיונותיה לספרה.
“צריך להכניע, לנצח את הרגשות” חושבת היא. אולם – הם מבלבלים אותה בקריאותה, זה שעה תמימה מאז יצאה רעותה, והיא לא קראה מאומה או קראה ולא הבינה דבר.
“מה הם הרגשות האלה?” שוב מעסיקה רעיון, הן לא קנאה היא. קנאה בבריה קלת דעת כרעותה?! היא מקנאה? הדבר מעליב ומכאיב.
ורעיון חולף פתאום במוחה: אולי הוא רגש המוסר החזק, שהתקומם בה כמחאה נמרצת על קלות דעתה של רעותה?
וברעיון הזה היא דבקה בכל עז. היא מוציאה בו גם את הזכות להתנשא על רעותה – ומתאמצה להאמין בו. – – –
“כן –, משננת היא לעצמה – רגש המוסר שבי מוחה! –” ובלבה מנקר ומנקר דבר מה…
זה עתה שבה מערב המחולות. את מעילה ושמלתה הלבנה עם הפרחים הנובלים שעליה הסירה, את שערותיה הוציאה מתחת סבלת המון התכשיטים, ויתפזרו מסביב לראשה.
ולבושה שמלה קלה ורחבה, היא עוברת הלוך ושוב על פני המרבד1, הפרוש על הרצפה המבריקה.
עיפה ויגעה היא, אבל… אלה הם חייה, ואך באלה תמצא חפץ!… והזקנות המכוערות אשר עינן צרה בה?… תבער בהן חמתן העצורה וקנאתן המסותרות בראותן את הצלחתה!… הן היא תמשוך אליה את כולם יתר מכל העלמות הצעירות, הבישניות והפתיות….
כן, נחוץ אך לדעת איך להתהלך אתם… גם נ. כבר “נלכד” ובטוחה היא, שלא ימלט עוד ממנה… היא ראתה היטב, איך התבונן אליה מרחוק, איך חפץ לקרב אליה, איך עזב את המסדרון, בראותו, כי נכונה היא ללכת, למען צאת אתה יחד… אבל היא עשתה עצמה כלא רואה… כך צריך…
והוא?… חאַ חאַ חאַ! הוא בוטח בה כל כך!…
אמנם היא בעצמה הבטיחתהו… אבל הן אחרת אי־אפשר… להם נחוץ אך להבטיח דברים כאלה… כלומר… לכל אחד… כי אך הוא לקח את כל לבבך, ואך לו מכוונות כל מחשבותיך, מעשיך ורגשותיך… בעת שלכל איש אחר לא תשימי את לבך, לוּ גם יהיה הגדול שבגדולים…
וגם הוא, מאמין בה, ומדוע לא?… האם לא תדע לשים לאל, את כל הגברים, המכירים, כשהיא מדברת אתו?…
כן, כן, אך לשקר, לשקר ולשקר! אל האמת לא ישימו לב!…
אולם את זה הצעיר מ. אשר שחוק של לעג מרחף תמיד על שפתיו – מדוע אותו אי־אפשר למשוך?… איזה יגון שוכן עליו, והוא מביט על הכל בשחוק והתולים… כמו מגבוה… ודוקא בשביל זה צריך לפעול עליו… אנשים כאלה העומדים מנגד… היו לוקחים את לבבה תמיד ביותר…
אבל תמשכהו אליה ויהי מה!…
ועל שפתיה עבר שחוק בטחון.
… ואיזה עול יש בזה, כי חפצה היא לחיות, ואם אך אלה לה חיים?… ומה היא עושה?… האם לא ראוים הם הגברים, שיוליכום מעט תועה?… ומדוע יתעמרו הם ככה בנו, בפעלם… יתעללו, יוליכו שולל ויתעמרו מבלי שישולם להם כפעלם… מבלי קבל כל תשלום וגמול בעד מעשיהם?! –
ועודם מתרעמים… ישחקו ילעגו לנו… יאשימונו יעוללו עלילות עלינו, על מעשינו והליכותינו… ובמה נפלנו מהם?…
מאתנו יבקשו צניעות, תמימות… הוי, טמאי־לב, למה?… הלא אך לטובתכם אתם תדרשו את כל אלה. האם לנו תחפוצו?
ושחוק מר עוה את פניה.
והאם בה לא התעוללו?… האם לא טמנו לה רשת וילכדוה?…
ו“אותו” הן אהבה באמת, כי היתה זו אהבתה הראשונה, הטהורה. התמימה, טרם ידעה עוד ל“צודד”… ואז צדו אותה…
ואחר כך לעגו לה… לאמונתה, לקלות דעתה, לתמימותה…
ומני אז למדה הרבה, חכמה, השכילה וידעה איך לכלכל דבר… אבל במה עלו לה כל אלה?! – –
והיא זכרה “אותו”, את אהבתה הראשונה, את אמונתה, טהרותה ותמימותה. אז לא יכלה לשקר… היא האמינה בו, היא ידעה אך אותו, וכל החיים, כל תכנם וכל הוראתם היו כלולים אך בו, היא ידעה, כי כל לבבה ונפשה נתונים לו, כי אין לה חפץ, רצון, כי אם שלו. את הכל הגישה, הקריבה והיא לא התעצבה על זה, כי אז גם לא ידעה איך אפשר להיות אחרת…
אבל אז, אחר כך… כאשר החל להתרחק מעט מעט… והיא מתחלה גם לא הכירה, כי לא חדל מהבטיחה כי אך אחת היא לו ואך אותה יאהב…
אבל אח“כ… אח”כ… כאשר ראתה את הצל על פניו, כאשר ראתה והכירה את דאגתו… ואז כאשר החלה להציקהו בדברים, והוא לא הסתיר עוד ממנה כי… אנוס הוא, כי יכריחוהו… לישא אשה… כי אותה לא ישכח אמנם… ואך אותה יאהב… אבל… אי־אפשר…
אז לא האמינה מתחלה למשמע אזניה… אז נדמה לה כי הכל יהרס, יאבד, יכלה….
אבל היא לא חפצה להראות לו את מצב נפשה האמתי היא היתה גאה יותר מדי, היא לא חפצה להיות עליו לטורח למשא… גם מוסר לא חפצה להשמיעהו.
במעמקי נפשה הסתירה את כאבה, ואך כעבור זמן רב כאשר עברה המרירות הראשונה, הרגישה צורך לנקום את נקמתה…
היא חפצה להשקיט דבר מה בקרבה, את השפלת ערכה וכבודה, את מרותה, ואולי את אהבתה?… מי יודע?…
אח"כ ראתה, כי אפשר לחיות, לשכוח את הכאב ולהתענג על חיי שעה…ואז התחילה לשקר, להבטיחם אהבת עולם ולקבל את כזביהם כאמת קדושה…
וכזביהם מה רבו!…
אהבה!… הה, עתה יודעת היא הוראתה האמתית בפי האנשים האלה!…
והמה מעיזים להזכיר את השם הזה אשר בשמו ימיטו קלון וחרפה על ראשי אהובותיהם!… על אלו האומללות שאינן מסוגלות עוד לחשוב את האהבה כשחוק קל, כשעשועי רגע, והנן מקריבות לה את לבביהן ונשמותיהן ולפעמים גם את חייהן וכבודן, מבלי דעת כי שחוק של לעג ובוז על “קלות־דעתן”, שחוק של בנות מינן השוקטות והשאננות, המוכרות את לבביהן במחיר… אחת היא, אם במחיר שאננותן ושלותן או במחיר אחר…
כי שחוק של אלו ולעג של הגברים התקיפים יהיה מנת גורלן…
והם עודם מוצאים עוז בנפשם להטיף מוסר לקרבנותיהם!…
הן גם חטאה היותר גדול שחטאה לנפשה, היא – כי אהבה באמת ובתמים וחפצה באמת ובתמים להיות אהובה.
בעד החפץ הזה משלמות רבות, רבות מאד בדם לבבן, באשרן ובכבודן…
*
עתה לא ידעה עוד עולם אחר ותענוגות אחרים גם לא חפצה לדעת…
אבל… לפעמים הרגישה כאב ושאיפת נקם, בראותה נערות או נשים צעירות, תמימות…
הה, גם חמתה גדלה אז עד להשחית. והיא השחיתה…
היא ידעה, כי תחשבנה אותה לשפלה, לנשחתה, היא ידעה את משפטיהן אודותיה… ולכן התענגה כאשר נצחה אותן…
אחת הפתיות ההן מעסיקה עתה את מוחה…
היא פגשה אותה פעמים אחדות בלוית נ. ומבטי העלמה הצעירה הספיקו לעורר את חמתה וקנאתה…
המבטים ההם פצעו את לבבה היא…
ואז תחל מלחמתה הרגילה ותפן לכלי נשקה הנאמנים שלא בגדו בה… פה מכירה היא את מקומה הנכון…
והיא… התמימה ההיא חפצה להתחרות אתה!…
“הוי פתיה, האם בתמימותך תחשבי לקחת את לבבו?”…
“ואני? אין אני אוהבת לחלק” כולו שלי או שלך יהיה!…
ועיניה התלקחו פתאום כעיני חיה טורפת.
“לא, שלך לא יהיה עוד וגם אהבתך המרוממה, הנשאה והאידיאלית לא תועיל… יודעת אני במה כחי גדול…”
ותפן ותבט אל הראי אשר ממולה.
היש איש, שיוכל לעמוד לפני יפיה?…
והיא העבירה את עיניה על גוה הרענן ועל פניה הרכים והיפים, ועיניה הבריקו והתנוצצו…
ושחוק של רצון עבר על שפתיה.
-
במקור כתוב “מדבר” – הערת פב"י ↩
עוד בהיותה ילדה הסתמנה בה נטיה להזות. מתרחקת היתה לעתים מחברת הילדים. יושבת לה בפנה, מבלי השתתף בשעשועי בני גילה, וכל עמלם של הקטנים לפתותה לקחת חלק בשעשועיהם היה לשוא.
הם היו מתרחקים ממנה, קוראים לה “בעלת מרה שחורה”; אולם כשהיתה נעתרת לבקשותיהם לספר להם “מעשיות”, היו כולם נמשכים אליה וסובבים אותה.
וסגולה נפלאה היתה לסיפוריה. היא ספּרה בדברים סתומים, מאורעות, שקשה להם להתקבל על הדעת; אולם תארה את כל אלה בצבעים בהירים כל כך, בהתלהבות כל כך עצומה, עד כי נמשכו גם השומעים מבלי משים אחרי פנטזיותיה של המספרת וכאלו ראו בעיניהם את כל התמונות הנהדרות אשר תארה לפניהם.
כאשר גדלה, גדלה גם נטיתה להזות; אולם עתה לא רק ספרה, כי גם הגינה על חלומה; משפט אחד, זכות שוה לשני המינים בחברה. היא התקוממה נגד כל הגבלה, פדות וחוק, המביא להקטנת ערך המין החלש.
הכבוד הנהוג והנאצל רק להן היה בעיניה כהוכחה גלויה עד כמה נקלות הן בעיני הגברים; החלקות ושימת־הלב מצד הצעירים – כנכלי מרמה, המכסים רק כונה זרה ולעג נסתר.
כל דעה, כל רגש של רחמים ביחוד להן, כאל בריות חלשות עורר את התנגדותה היותר נמרצה. היא היתה מתלהבת, מתקוממת ועיניה בוערות, פניה חורים ולוהטים חליפות.
“אתם רק אתם המתם בקרבנו את האומץ והעז ברגשי הרחמים שלכם, לתועלתכם ולהנאתכם!” – היתה קוראת, וכולה מזדעזעת – “תנו לנו להתפּתח, אל תדכאו את רוחנו, אל תצמצמו את חוגנו ואל תעמדו כשטן על דרכנו, אז תראו את יתרונותינו!”
והיא חלמה והטיפה, כי עוד יבוא יום ולא יהיה כל חוק, אשר יעצור את המין החלש על מדרגה יותר נמוכה ויכלאו בחוג צר ומוגבל. לא יהיו כל מעצורים וכל הגבלות בנוגע לזכויותיהן ואז תגענה לכל מצב גבוה בחברה, באנושיות.
*
עברו ימים רבים, והנערה נשאה, היתה לאם.
מדרישותיה, שאיפותיה וחלומותיה הקודמים לא נשאר כי אם זכרון בלבד, שהיה מעלה רק בת־שחוק על שפתי האנשים, המכירים אותה מכבר…
את משושה ויגונה הפנימי מסתירה היא עתה; על חלומותיה לא תריע עוד: הם יולדו, יצמחו ויקברו בלבה פנימה. – חושבת היא כל התגלות־לב כחלול מקדשה.
הוזה היא גם עתה; רק שהחלומות נשתנו…
*
“הגידי נא לי, רעותי, איך שונית ככה?” היתה שואלת אותה רעותה, הנאמנה להדעות הקודמות שלהן “איך החלפת ככה את דעותיך וטבעך?”
על שפתי החולמת נראה שחוק־רצון.
– “רק האשה המרגישה עצמה אומללה בתור אשה, יכולה להתמכר לדעות ולשאיפות כאלו, שהייתי מפיצה אז”, היתה משיבה.
– “או יותר נכון, מסוגלה עוד ללחום בעד השגת זכויותיה הגבוהות” אמרה הרֵעה בעקיצה.
– “חה־חה; הנה הם חלומותי הקודמים: זכיות גבוהות הניחו להן! זכיות אחרות לנו ובהן עלינו להשתמש!”
– “איך, הנך מכחישה איפוא גם את צדקת דרישותיהן?” שאלה הרעה בזעף.
– “לא, אבל לנו זכויות מיוחדות, ועלינו לבלי בגוד בהן”, ענתה בקול בטוח.
הרעה התקצפה יותר ויותר, “החוג הצר…” התמלט מפיה דבור בהביטה על רעותה ברחמים.
– “אבל מדוע נלחמת אז ככה על דעותיך?” שאלה פתאום.
– “כי הרהיבוני הפרזות היפות והמצלצלות, שהסכלתי להאמין בהן, מבלי הכר את עצמיותה האמתית של האשה”.
“ועתה הנך מכירה אותה?” שאלה רעותה כלועגת.
“כן, לא רק את עצמיותה, כי אם גם את תעודתה האמתית”, השיבה בבטחון.
“אם כן הלא תוכלי לגלות גם לי סוד זה!” התלוצצה הרעה.
היא סרה מעל רעותה, מבלי הגד דבר. אך מסתריה לא תגלה לה.
*
שלש בנות היו לה וחלומה היותר גדול והיותר כמוס הוא עתה… בן.
לועגת היא עתה להאשה, המקוה והשואפת לזכיות ולתעודות אחרות, זרות לתבונתה…
אף אחד מחלומותיה לא היה כל כך דרוש, כל כך צפוי, כל כך מקווה כחלומה האחרון.
ערב. החוצות מוארים זעיר פה זעיר שם. הבתים נראים באור דמיוני והיער מקצה מלא רמזים. השמים טהורים, בהירים, מקושטים כוכבים נוצצים. האויר מרווה טל, חום, וגעגועי האביב. –
הם הולכים שלובי־יד על הדרך העולה אל היער. היא נלחצת אליו, הוא מביט פעם בפעם בפניה. בפגשו את מבט עיניה המתנוצצות, הוא לוחץ את ידה ביתר שאת.
היא מפסיקה את שתיקתו:
– הטוב לך על ידי?
– מבטא דל. אין די מלים בפי להביע את רגשותי!
– וחושב אתה כי בי מצאת את הראויה לך?
– אינני חושב – ודאי לי הדבר!
– מה הוכיחך?
הוא העיף מבטו עליה וענה: “נשמתך המשתקפת מתוך עיניך!”
– ומה היא נשמתי?
– נשמה טהורה וכבירה – ואני מצאתיה!
– הנח לי! חפצה אני להגיד לך הרבה ואיני יכולה.
– למה? יודע אני כי חלק מנפשי אַתּ, האור שבה…
– אל תדבר דברים כאלה באזני!
– למה?…
– המה מבלבלים אותי… יראה אני… פן תנחם…
– מה חפצת להגיד?
– אולי תוואש ממני… עלמה פשוטה ועניה אני…
– אבל נפש עשירה לך ודי לי!…
– אתה תצא מזה, תשתלם, תעלה מעלה ותתרחק ממני…
הוא לחץ את כפה הקטנה, הביט בעיניה וישחק בקול מלא חדות־הנוער. גם היא שחקה בלאט.
“כל העולם ממלא אותי ואני מלא העולם כולו כשמרגיש אני את קרבתך!”
היא לא ענתה. מבטה הלך אחרי העננים הקלים העוברים וחולפים ופניה כסה עב קל ועגום.
"אולי לגדולות נוצרת… הרף ממני. למה תעורר את געגועי? אומללה אהיה אז בלעדיך…
– את בלעדי? רק המות יפריד בינינו!
שחוק קל עבר על שפתיה…
– השמיעיני את קולך. למה תשתקי?
– דבריך מזכירים את הכתוב בספרי אהבה… “שפת המשוררים” היא, עוד אגלה את אוצרות רוחי לפניך, נשמת נשמתי, את נימי נפשי עוררת…
– מתי תלך מזה?
– בימי הסתיו, נא אל תדברי לי על אדות הימים ההם: כבר עתה מתעוררים הגעגועים עליך…
– אולי טוב הוא שתסע מפה…
– אלך מפה, אכין את מעמדי, ואז תבואי אלי, הלא?
– אני לדרכי אלך!
– דרכך אחוזה בדרכי… לא תשמטי ממני…
– יראה אני מפניך!
– הנך עושה לי עול. נשמתי מזדקקת, מטהרת על ידך!…
– אל תמשכני. אבקש בעצמי את דרכי בחיים.
– בלעדיך הנני אפס ואין!
– דרכיך יובילוך למקום אחר. הנח לי. שכחני. חברה, ידידה אשאר לך…
– הכל תהיי לי. אינני מכיר את הגבולים שקבעת… אהבתיך ועד נשימתי האחרונה רק לך נפשי תהיה…
ערב של חורף. החדר הקטן מואר באור העששית העומדת על השולחן. על כתלי החדר משתרעים הצללים הכהים. ספרים אחדים מפוזרים על השולחן, על הכסא ועל המטה. מן החוץ נשמע רעש האופנים של המרכבות העוברות ומשק החשמלית. הקור והשלג מודבקים אל החלון.
הם יושבים על האקביטה הישנה הסמוכה אל התנור.
– מדוע את מתעטפת במטפחתך? הקר לך?
– כך, מעט, שמחה אני שבאתי…
– לא חשבתי כי יעמוד בך הרוח…
היא התאדמה קצת. “הלא אמרתי לך כי חפצה אני לבקש לי דרך בחיים!”
– אבל הודי שאלי באת, יקירתי!
היא לא ענתה.
"כשלא ראיתיך היה מוחי מלא רעיונות שגעון…
– איזה?
– רגזתי, התמרמרתי, כעסתי, קצפתי, השתוללתי…
– הלא ידעת – את נפשי מסרתי לך…
– עתה נוכחתי…
– ולימודיך מה? ספר נא!
"למודי? מה לי ולצרה זו? הלימודים רק מחשיכים, רק מכבים את “שביב האלהים…”
היא העבירה כפה על בלוריתו.
“איזה שנוי! – האמנם גלית בקרבך את השביב?”
– לא, אחרים גלו. עתה ידעתי: תעודה גדולה לי בחיים…
בעיניו נוצצה הבעה אי־מוכרה לה. גאוה? נצחון? לא, איזה בטחון, איזו אמונה תמימה…
“געגועי עליך העירו את רוחי, את ה”שביב" שבי…"
– ועתה יכבה?
הוא שחק בקול ויאחז את כפה בידו.
“את היית הרוח המפעם אותי, כשלא ראיתיך עוד גברה אהבתי”
– האמנם?
– את לא תתחרי עמדי… הנשים אינן מכירות את עומק האהבה והצער שבה…
– מאין באה לך הוכחה זו?
– נולדו בי רעיונות, השקפות חדשות. רק על פי דרכּו לאהוב יוכר האיש.
– וגם אתה תתגלה באהבתך?
– בשיר השירים שלי. אמת המדה של עצמותי תהיה! ועיניו הביטו נכחו והתנוצצו. אותה לא ראה.
– וכשתגמור את השיר? – אמרה בקול נמוך ורוה געגועים ועל פניה ענן תוגה חרישית.
הוא הפנה אליה את ראשו בהפתעה.
– למה השאלות התמידות? מדת נשים היא! ובקולו נשמעה התרגזות קלה.
– אה, כך?
– כולנו רק חיי שעה נחיה, התאמץ לפיס אותה…
ערב של קיץ בהיר, החוצות מוארים בפנסי החשמל המרובים, שמשיות החנויות הגדולות מבהיקות באלפי צעצועים מתנוצצים ומושכות אליהן את עיני העוברים. נדחקים בתוך ההמון הם מבקשים לצאת ולהתרחק ממנו. היא חורת פנים ועיניה למטה. הוא – בלוריתו מגודלה, משקפים על עיניו ומבטו מודד בהבעה של בוז את הנפגשים בדרכו.
– ומה תאמרי לעשות?
– טרם אדע…
– צריכה את להבין אותי… לא אני ולא את אשמים…
– למה תצטדק? את צערי לא תקיל…
“הגידי, כשתצטרכי הלא תפני לעזרה אלי?”
היא רעדה מחמה עצורה.
– נדבות לא אבקש ממך!…
– את כועסת. ואני לגורלך אדאג.
– לגורלי? ח־ח! מדוע לא דאגת אז?
– אהבתיך…
– איזו הצטדקות?
– עליך להבין ולא להאשים.
– מבינה אני… כן מבינה אני.
– הרגשות משתנים…
– ידעתי… די!
– גם עתה די רק שתביטי בי ולבבי סוער, עוד הפעם הולם… התביני קרע זה?…
היא נעצה עיניה בו. מבטו היה למביע עצב:
“כשזוכר אני את אותם הערבים, כשהיית מעבירה ידך הרכה על שערות ראשי…” דבר כמו לנפשו.
– רק הגעגועים נחוצים לך… ואני את נשמתי מסרתי לך באהבתי.
– צערי גדול משלך!
היא העיפה עין עליו ותכוץ את שפתותיה למעוג מלא לעג: “חבל!”
– אל נא תרחימיני. יפה הצער להמשוררים!
– כן. הצער, “הצער המדומה”…
– כן אבל הצער הזה נובע מתכנתי, מהקרע הפנימי שבקרבי!…
– השם מלבב אותך.
הוא הביט אליה ברחמים.
“את לא תביני… לולא הצער הייתי נעשה גס, פעוט, רגיל…”
אנחה התפרצה מלבה:
– ולרעיון שוא זה הנך מקריב את אשרך?
– אשרי – זהו כשרוני. תוכחי – עוד יבוא היום….
הם נפרדו.
היא בקשה תנחומים בלא שירה… הוא “התגלה” בשירי הצער שלו.
ובכל שיר חדש, בכל ספור היה מתחיל בתלונות על “בת שירתו” הקודמת שהכזיבה את תקוותיו… על הרעה שבגדה בו. וישר על הצער שהוא נושא בקרבו…
(רשימות)
שניהם נפגשו על ראש ההר.
הוא היה יגע־חיים, שבע עמל, תלאה, צער, טרדות, יאושים, תקוות שלא נמלאו ודרישות שלא הושגו…
בלבבו נשא צערו שלו וצער אחרים, צער העולם והרע שבו, צער יגונו המתמיד וצער יאושיו…
צער האומלל, המדוכא, הנענה, הסובל ומכיר את סבת צרותיו… וצער המאושר־המתיאש, שהכיר את יופי העולם ותענוגיו, את מנעמי התבל והבליה, שהרגיש את ההרגשה העמוקה והמבוקקה של העיון וההכרה, את נועם הידידות וצער הכזבה, את תענוגי האהבה ופצעיה; צער המאושר־המתיאש שאינו מכיר בסבת צרותיו וטעמן…
הוא היה מדוכא, מעונה, יגע…
היא היתה מלאת חיים. מלאה אמונה בצדקת האנשים ויושר לבבם, בטוהר הרגשתם ואמתיותם. מלאה ששון החיים וצמאה להם…
שניהם שאפו, שניהם חפצו לעלות… אולם שונות היו דרישותיהם, שונות גם סבות שאיפתם.
הוא חפץ להתרחק מעמק השקר והצביעות, חפץ להשליך מעליו את יהבן של הבריות ולַהגן, להתנער משקר החיים שדבק גם בו…
היא בתמימותה התהלכה. חובבה הכל. התפּעלה והאמינה גם פה בעמק… מה נעלה ונפלא איפא שם במרום!
חדשות נהדרות קותה למצוא שם, לגלות ולהסתכל…
הוא שאף רק לשכוח, למחוק מזכרונו דברים מעליבים, להוציא מלבב דברים מדאיבים…
היא חפצה לרשום בלבבה דברים חדשים, התגעגעה על האי־ידוע, הנסתר, הנעלה שעוד טרם הכירה…
*
בעלותם נפגשו שניהם. –
הוא מצא בה עז, משען, נשיבת רוח טהורה…
היא מצאה בו נסיון, הוראה ודעת…
היא התפעלה והתעצבה חליפות, השתוממה והתיאשה…
חפצה להכיר בעצמה, לחיות את החיים שחלמה להם ושהוא דבר עליהם. היא התגעגעה עליהם…
הוא לא התפעל ולא השתומם, לא שאף ולא קוה…
הוא חפץ רק לנוח ולהתעודד מהחיים שכבר הניחו עליו את חותמם…
היא השלימה את החסר לו. ההפרחה, ההתהוות, הנציצה נשבו עליו ברוחן – ויתנער…
פרחים חדשים צצו בלבו..
וישר לה שירה חדשה, נפלאה, נעלה… את שירת לבבו שר לה…
והיא שמעה, האזינה לו. ובלבבה גדלו הגעגועים הכמוסים, הגעגועים להנפלא ממנה, למה שלא הכירה ולא ידעה. –
הוא היה לה למעורר, למראה דרך.
ואת הדרך חפצה ללכת בלעדו, למצוא מה שיצרה בדמיונה.
והפרחים שבלבבו לא משכוה… פרחים חיים חפצה. והשירה ששר לה לא הספיקה. לשירת־ החיים התגעגעה…
*
ותפן ותרד לעמק החיים.
והמחזות שבעמק רבים ושונים.
מחזות של צער ועוני, לחץ ודחק ומבוכה… פני דאגה, יגון ופחד, פנים מעוותים מכאב עצור…
קול נאקה המולה דקה של התאוננות חשאית…
ופערת פיהם של האחרים הנוהמים בשאגתם, נהמת כפיר, חיות בני אדם…
ומחזות של צער פרטי, יחידי…
בריות בודדות ומתרחקות, הנושאות את צערן הכמוס בלבן ושומרות עליו מעין זר ומיד גסה…
וצערה הכמוס של הנפש הדואבת בפניה מתגלה, מסתמן בתארה…
התוגה מהות נשמתה, לובשת צורה ופורשת צלליה…
ופורשת גם היא בבריות צעירות ורעננות… נשמות אמיצות וכבירות… עינים מריקות אש, דורשות ושואפות… בעלי לב רגש ומזג חם…
ומאחרי זהר העינים האלו משתקף יגון נסתר וצער אי־מובע… מתוך רעידת השפתים התובעות מבצבץ דבר מר וענן כבד על המצח…
ותבין ותכיר את צערם של בני אדם. את צער הכלל ואת תוגת הפרט…
האזינה לשברון לבם ויאושם ותבין להגיגם…
וצערן של בנות מינה ומסתרי לבבה של כל אחת גלויים וידועים לפניה…
והיא חפצה לגהות מזור, להקל, לעזור, לשנות ולהפוך – לעקור את מקור הרעה…
היא פַּנתה מהקוסם והמושך את לבבה… תתמכר בכל נפשה לרעיונה ולמטרתה החדשה.
ותתנכר לגעגועיה ולשאיפותיה הקודמות… הרחיקה את כל מבקש קרבתה…
אולם אך שפלות ועבדות, קנאה ושנאה, קטנות־המוח וצרת־הלב היא פוגשת בכל ונפשה השואפת מתכוצת, סולדת ונסוגה אחור…
ומתגברים באזניה צלצלי שירתו ששר לה שם למעלה ובלבבה מתחילים ומתעוררים, רועדים נימי נפש כמוסים שהתעוררו לשירתו זו…
וצלצלי השירה – מה נהדרים! עולם אחר מקסימים הם, עולם החי בתוכה פנימה…
ומתרוממת היא מתהום הקטנות ומרחפת במלכות החזיונות שלה…
וגדל ההבדל בינה ובין הסובב אותה בין הדרישות והמציאות, בין נפשה הגדולה והפּעוטיות המצויה…
והשירה המתעוררת בנפשה מעלה ומרימה אותה, ומלאה השירה הוד וקסם…
והד קולה, נדמה לה, הולך ומגיע אליה ממנו… גם צער הנפש ויגון הרוח שלו משתפך לקרבה. את קול לבבו קורא לה היא שומעת, קול מתחנן לה, קול מתגעגע ואובד בעניו…
והיא הולכת אחרי הקול הקורא…
*
ושנית נפגשו שניהם.
קם וחי בזכרונו חלום העבר… הזדקפה קומתו, התלקחו עיניו, שביב אלהים הבריק בהן… אולם רגע – והאור נכבה…
אז – בעזבה אותו – אבד לו המשען האחרון… ויתרוקן אוצרו הפנימי ויעזבהו האומץ, המעוף הרחב… הוא נפל.
ופנה אורו פנה זיוו, זיו האור הפנימי – יתרונו על אחרים…
ויהי לאור נדעך, למקדש שכבה בו נר אלוה והשביבים הולכים ומתפזרים וכלים…
אז נשתקעה שירתו…
הד השיר ששמעה, שהלהיבה – אך שירת לבבה היתה, אנחות נפשה הטבעית…
הדאבה, המועקה, המחאה שבלב רבות התגשמה בה ומגרונה נתנו את קולם…
געגוע נפשה בקשו מוצא להם, געגועים על מה שלא הושג בחיים, על הנעלם והנפלא, על החלום והנסתר…
והגעגועים גרפוה והיא האמינה כי עליו הם…
ותשנה… לאור מתעה התהלכה, למאור שוא…
פגשתהו ותוכח…
וגדל כאב המשגה מצער האפס…
עולם חי ומלא, מתגעגע ומבקש, חולם והוזה נפגש בעבר ובטל…
(ציור)
זה כבר הכרתיו.
הוא היה מהלך בחוץ וידיו מונחות בכיסי בגדו העליון הבלה, מתכוץ ומביט על כל אדם הנפגש בדרכו בפחד, כאלו חשד את כל אחד במחשבה מסותרת להרע לו.
לפעמים היה הולך במהירות ולא שם לבו ולא התבונן לכל הנעשה מסביב. אז היו גבות עיניו מתנשאות ומתקרבות זו לזו. מצחו קומט לארכו וקצות שפתיו רועדות, והוא מתכוץ עוד יותר ומגמגם דבר־מה בלחישה כמדבר לעצמו.
תמיד היה נושא איזה ספר תחת זרועו, וראשו וכתפיו נרכנים כאלו גבר עליו משאו.
אז היה עוד מורה עני שהיה שמח למצוא איזה שיעור. לפעמים היה מדפיס דבר מה מפרי עטו. כאשר היו מהללים את יצירי רוחו בפניו היה מתמוגג מרוב התפעלות, עיניו היו מתחילות נוצצות, תוי פניו להתנועע, קומתו להתישר וכולו מביע התעודדות. אולם לסוף השפיל ראשו כאילו הכיר את עצמו לאשם באיזה דבר.
מעולם לא היה מגין על יצירותיו בדברים בנליים, וכאשר היו מבקרים בבקורת קשה את יצירי רוחו ומראים על חסרונותיהם היה שבע רצון. פניו היו מלבינים מהתרגשות נפשו, על שפתיו נראה שחוק של רצון ולכל הגה יוצא מפי מבקריו היה מרכין את ראשו לאות הסכמה, כאלו מצאו את מחשבות לבבו הוא.
הכירו בו כי רק מעט מאשר היה בלבבו הגיד, ובהיות דבריו נדפסים מצא אותם דלים, צנומים ואינם מבליטים את רחשי לבבו, את כל המתהוה והמתרקם בקרב נפשו, במסתרי רוחו, ודבר זה היה מסבב לו יסורי רוח אין קץ.
למשפטי אחרים היה מתיחס בכבד ראש ומאזין ומקשיב לכל דברי חבריו, שהיה חושבם לגדולים ממנו, בתשומת לב ושומרם בלבו.
*
עברו שנים רבות. פגשתיו עוד הפעם. כמעט שלא הכרתיו. שערות ראשו גדלו והקיפו את פניו החורים. פניו שמנו ועיניו הפיקו מנוחה ולעג קל. כל תנועותיו הביעו איזה בטחון ופזיזות מיוחדה. הכל בו מעיד כי מכיר הוא ומתגאה בערכו.
“רואה אני בך, אמר אלי בתוך יתר דבריו, כי בזכרונך חי עוד אותו האיש שידעת לפני עשר שנים. עתות חדשות – רוחות חדשות…”
“כן, יצירותיך האחרונות מעידות על זה, השיבותי לו, אחרת חכינו ממך ואם תרשה לי אגיד לך…”
"ומה, ומה תגיד לי! הפסיק את דברי, אין אני צריך עוד להסכמת הקורא. זה לא כבר הגיד לי המבקר הנודע נ. “הנך סופר נעלה והסופר היחיד שאינו מקביל את עבודתו הספרותית לפי דרישת ההמון, האינו מבין והאינו מרגיש…”
“אבל לפנים אחרת חשבת! גם סבלת על דעותיך…”
“אלו ידעתי אז לחשוב מחשבות כמו עתה לא הייתי סובל כל כך. אז דמיתי כי עולמו הפנימי של הסופר הוא קדש קדשים, וכדאי הוא כולו שיהפך לתהו ובהו בשביל רעיון אחד, בשביל אחת השאיפות או הדעות של הסופר”.
“ואיך נהפך פתאם לבבך?”
"לא פתאם נעשה הדבר, השיב לי ובמבטי עיניו, בהקמטת מצחו ובהתקרבות גבות עיניו הכרתיו כמו שהיה לפני עשר שנים. “הרבה סבלתי עד אשר נוכחתי כי העולם לא יהפך וגם ליבותיהם של הבריות לא יהפכו, לא ירככו ולא ישתנו. אחת להם אם יכתוב להם הסופר בדמי לבבו ובלשד עצמותיו, אם יגלה את מכאובי רוחו, רוח ענק, או יגיש להם דעות מרפרפות, יתלוצץ ויעבור על הכל בשחוק קל, בחדוֹד מחוכם”.
ובדברו הוציא מכיסו קוּנטרס קטן העשוי לדבר ובעפרון החל לרשום בו במהירות דבר מה.
“האם אפשר לדעת מה רשמת שם?” שאלתיו.
על שפתיו הופיעה בת צחוק ועיניו הפיקו רצון. הוא בעצמו התענג על פּקחותו ורוממותו.
“הסכנתי לבלי עבור על דבר או מקרה קל שבקלים מבלי הפיק ממנו תועלת. בדברך אתי עלה על לבי הרעיון לרשום דברים אחדים על דבר תמימותו של הקורא מדור העבר – והדבר כבר מוכן”. ובדברו את דבריו אלה הראה לי את מלאכתו.
“כן, אבל לפנים הייתי מעבד ולוטש את דבריך…” חפצתי להגיד לו.
“חאַ־חאַ! הפריעני עוד הפעם המוסמך, כבר אמרתי כי זוכר הנך עוד את הימים שהייתי מעבד, משכלל, משפר ומגיה מאה פעמים ואחת את כל היוצא מעטי עד אשר מסרתיו לדפוס. זוכר אני עוד את ימות עבודתי אז. באיזה רטט של קודש הייתי נגש אליה! חאַ־חאַ! אילו הייתי חפץ לעבד ולשכלל ככה את כל היוצא מעטי היום הייתי צריך לעבוד יומם ולילה, וגם אז לא הייתי מספיק”.
“לפי דעתי הנך חוטא לכשרונך בעשותך אותו לחול”.
הוא הביט אלי בהתממות וברחמים כאילו נד לי על אשר לא ירדתי לעומק דעותיו.
“אני יודע למשול בכשרוני ולהטותו לחפצי. זהו הדבר, אמר, צריך להבין… לי ישנן פרוגרמות מדויקות, השקפות גדולות ודעות מקוריות הרחוקות מהבנתם של אלה הכתבנים הפעוטים…”
“ומדוע לא אותן?”
“אבל אם לא יבינו אותי עתה – יבינוני במשך הימים, הוסיף כאלו לא שמע את שאלתי, זה גורלם של כל האנשים הגדולים… רק אחרי מותנו ידעו לערוך את ערכנו ולרדת לסוף דעותינו.. כך מזלנו!..” גמר בהוציאו אנחה קלה ובהרימו את עיניו.
*
נפרדתי ממנו והרגשתי צער פנימי כאלו אבד לי איזה דבר יקר, כאילו נעקרה מלבי איזו אמונה שחיתה בקרבי עד עתה.
“איה, איפה הן השאיפות, החפץ והרצון הכביר של סופר צעיר בהעשותו לסופר נודע? איה עולמו הפנימי המלא קודש ורגש? איה התיחסותו הקודמת אל עבודתו?” עלו השאלות במוחי.
בחדר קטן של בית מלון זול בקומה הרביעית יושב איש צעיר אל השולחן הקטן ועיניו תועות מעבר לחלון…
החלון פונה לחצר הבית, ומבעדו נראים רק גגות מכוסים שלג מתמזמז ושטח קטן של שמים מעוננים וחשכים. באויר מסובבות פתיתי שלג לח. הכל מעונן, הכל רטוב, הכל מעציב.
הצעיר מעביר מבטו אל תוך חדרו.
השלחן שלפניו מכוסה אבק וכתמים של דיו. הקירות חשכים, ועצבת פרושה עליהם. התמונה היחידה, התלויה על הקיר לפני השלחן, מעוררת גועל נפש. הצורות שעליה משונות. הצבעים גסים, מרגיזים גם את העין הבלתי מעונגה והמסגרת גסה, חסרת טעם.
ממול הפתח מטה, שעליה פרושה סדין כהה, ועל הקיר ממעל ראי קטן, שזכוכיותו ירקרקת ומשנה את הפנים המשתקפים בה עד כדי לעורר שחוק. הרצפה מרופשה, התקרה נמוכה, כהה, ובקצותיה נראו קורי־עכביש.
מבטי הצעיר מדלגים מפנה לפנה.
ראשו מורד על כפות ידיו, הנשענות על השלחן. פניו דלים וחורים ועיניו מפיצות רוח כהה, עצבת מדכאה ויגון נסתר.
כל אשר מסביב לו ועל כל אשר יניח מבטו – מסוגל רק לדכא את רוחו עוד יותר, והוא מבקש להתרומם ולהרחיב את נפשו.
מחפש הוא ברעיונותיו זכרונות מלבבים: תמונה מרהיבה. תקוה מזהירה; אולם שם הכל מכוסה בצעיף של עוני, צער, לחץ, שפלות־נפש, צרות ודאגות פעוטות ורגעים של שמחה פעוטה.
רק הרצון הכביר, רק השאיפה העצומה והחפץ העז, להפטר משעוריו, מההליכה והחפזון התמידים, מתלמידיו ריקי־המוח ושאלותיהם הטפּשיות – אלה הם מעוררים לפעמים את רוחו ומעודדים את נפשו.
וכל השאר – חיים כהים של יום־יום בלי קו אור של אושר מרעיש, של עונג מרחיב דעת, מלהיב, גם בלי מקרים ומאורעות קשים, רגשות חזקים לוהטים, שונים מהרגילים, הנרדמים. אין זכר לרגשות, המעבירים בחוזק את השעמום, את הכהות. שבה שקועה כל הויתו.
מאומה לא קרה, וכמדומה, מאומה לא יוכל גם לקרות בחייו.
איש לא יתחשב אתו, רעים וידידים אין לו פה, במקום זר. אף בבתי תלמידיו מביטים עליו כעל צרה מוכרחת ועוברת, שנחוץ לסבלה במשך שעה או שעתים.
ובצאתו ישכחוהו.
דומה, כאלו לא בא בחשבון הבריות.
רק פה, בחדר זה, הנהו “בן־בית”. לכלי הבית ולכותלי החדר לא זר הוא. עדים המה לרעיונותיו ולהרהוריו, אבל השתתפותם של אלה אינה מספקת…
יקרהו מה שיקרה, אבל יבוא נא גם הוא במספר האנשים החיים, הפועלים, השואפים והמקוים, תבואנה עליו כל הצרות שבעולם, אבל ירגישו נא גם אחרים במציאותו, ישימו נא גם אליו לב.
ובזכרונו מתעוררות תמונות, המעלות שחוק מר על שפתיו. פעם, זוכר הוא, בא לבית אחד מתלמידיו. אך נגע בכפתור האיליקטרי והנה נשמעו פסיעות מהירות, אי־רגילות על פני מסדרון הבית. כרגע ראה לפניו את אליל־הבית: בתו היחידה, היפה והמעונגה של בעל הבית.
הוא הבין אז, כי לא לו חכתה, בפתחה בעצמה את הדלת. כמתגנב סקר מן הצד את פניה ששוּנו והביעו תוחלת נכזבה. אז הרגיש את עצמו כאשם, השפיל את עיניו, התכוץ ונכנס בפיק ברכים לחדר תלמידו.
עוד עתה איננו יכול לסלוח לעצמו על הרעיון, שעבר אז במוחו: אילו חכו לו ככה!…
ועוד אירע לו, כי בבואו פעם אחת לבית אחד מתלמידיו, והמשרתת פתחה לו את הדלת, והנה כל בני הבית יוצאים אל המסדרון לקבל פני הבא.
תוחלתם נכזבה: האורח החביב שחיכו לו, לא בא, ובמקום זה עמד הוא בעצמו… בני־הבית שבו כרגע אל חדר האוכל, והוא שמע את הדברים היוצאים מפי בעלת הבית בענתה על שאלת אישה: מי בא? “איש לא בא, זהו המורה”.
*
הוא צועד בחדרו הנה והנה ומרגיש, שלבבו נמס, יתמוגג בקרבו. בא קץ לקרת רוחו ולשויון נפשו. הכח הפועל התעורר בכל תקפו. המרירות, היאוש עברו, נשתתקו – ורגש חדש הלך וגבר, הלך וגדל.
איזה נועם, פנוק ורוך השתפכו בקרבו, חבה מיוחדת לכל המין האנושי. דומה, שהיה יכול עתה לאהוב את הכל.
והוא צועד בחדרו הנה והנה, ועל שפתיו – שחוק של רצון. בעיניו מזהיר ברק מיוחד, ובידו הוא עושה את שפמו, מבטו עובר על הספרים, המונחים על השלחן, והוא מסב את פניו מהם: כמה נמאסים הם עתה עליו!
דפיקה בדלת, והנה בחדר הופיעה המשרתת. היא ידעה אותו זה כבר, אבל מעולם לא ראתה את פניו, אותו כלו במצב כזה, ותעמוד כמשתוממת.
– “האם ילך האדון עתה מזה?” שאלה בהביטה אליו רגע.
– “לא, אבל… חכי נא” אמר בראותו כי נכונה היא לצאת.
– “ומה?” שאלה.
– “חפצתי להגיד לך”… החל לגמגם ויביט עליה בעינים צוהלות “כן, מה חפצתי להגיד?”
הוא, אשר מחשבות רבות כאלה לו, הוא איננו מוצא בפיו מלים לדבר עם העלמה הפשוטה הזאת. הוא כעס על עצמו ויעמוד פנים רציניים ויתבונן בה.
– " מה?" שאלה העלמה עוד הפעם ותחכה.
– “חפצתי להגיד… כן”… גמגם בסלסלו את שפמו ובהשפילו את עיניו, "כן, כמה שנות חייך? שאל פתאום.
פני העלמה הפיקו תמהון.
– “ולמה זה פתאום שואל הוא?” התפלאה.
– “כן… חפצתי לדבר אתך… רואה את”… עוד הפעם לא ידע, איך להמשיך את דבריו.
פני העלמה הפיקו השתוממות יותר ויותר.
הוא חדל להתהלך בחדר ויעמוד נכחה. על שפתיו רפרפה בת צחוק משונה.
הוא ירא, פן תלך ולא תשמעהו גם היא.
– “אבל יגיד נא מה הוא חפץ?” שאלה בקוצר רוח ובהשתוממות הולכת וגדולה.
– “חכי נא… אבל, לא, שבי נא, פה… ונשוחח מעט”! אמר פתאום, ואת עיניו לא גרע ממנה.
העלמה אחזה בכף המנעול ונבהלה, נפחדה נמלטה מן החדר.
“הוא יצא מדעתו!”… שמע את קריאתה.
מהומה בבית: – מקדשים את הלבנה בחוץ. ורץ אחרי רץ יבוא ויודיע: “קדוש לבנה! כבר נגלתה; מהרו! כבר אפשר לקדש! עוד מעט ותעלם!”
והכל חשים, הכל רצים, הכל ממהרים…
אחד מאחי מחפש אחרי סדורו שנעלם מעיניו דוקא בשעה מבוהלת כזו.
השני – עומד וסדורו פתוח בידו. הוא מעלעל בו בחפזון עד שכמעט נקרעו דפיו.
חפץ הוא למצוא בו מקום קדוש הלבנה, אך, כמו להכעיס, אין הוא מוצא את המקום הדרוש לו.
הקטנים חוטפים את מעיליהם ושמים אותם בחפּזון על כתפותיהם. מפחדים הם פן יאחרו את המועד…
אנכי עומדת חרדה מרחוק.
יודעת אני כי בשעה כזו אהיה אני המטרה לחצי מהתלותיהם של אחי! “הביטו נא, גם היא! למה? הגם אַתּ צריכה לקדש את הלבנה?!”
בשעה כזו היו מתכונים לעקוץ אותי ולהכעיסני בחידודיהם, בהכירם את גודל יתרונם עלי בשעה זו…
*
אני עודני אז ילדה. והדבר היה מכאיב את לבי מפני כי בכל הדברים האחרים נחשבתי גם אני בין אחי כנער.
בכל שעשועיהם הייתי לוקחת תמיד חלק בראש. הייתי רצה, קופצת ומדלגת ממש כנער, וכל אנשי הבית כמעט שלא היו מבדילים ביני ובין אחי בכל דבר שבמצוה. כשהיו עוסקים בהכנת הסוכה הייתי אני מטפסת ועולה יחד את אחי על עלית הבית ועוזרת בכל. כמוהם הייתי מלקטת את ה“סכך” ומשטחת אותו על פי פקודתו של המשרת הזקן, שכולנו היינו נשמעים לקולו ומפחדים מפני גערתו.
יחד את אחי, שמעתי לקח מפי הרבי הזקן והוא היה מגיד את שבחי בפני: “אלו היתה היא נער!” “הוי, חבל!” היה מתאנח.
ואנחתו זו היתה נוקבת ויורדת עד תהום נפשי.
כיון שנולדתי ילדה, היה מוכרח רבי, שהיה חביב עלי, להוציאני מן הכלל בדבר שבקדושה כמו למוד התורה!
ונפשי חשקה כל כך בתורה!
כל כך חפצתי! –
*
וככה נהיתה שעת קדוש הלבנה לאחת מצרותי הכמוסות והנסתרות: נראה לי כי עושים עול גדול לנו הילדות ולא יכולתי להתנחם על דבר כזה, שהיה נראה לי אז כגזר דין קשה מאד…
אלו הוציאו רק אותי בלבד מן הכלל – לא היה צערי גדול כל כך, אבל לא יכולתי לותּר בשום אופן על כבוד אמי, שערכה היה בודאי גדול בעיני מערכם של רבים מן המרקדים שם נגד הלבנה…
ולא זו בלבד ששללו ממני את מצות קדוש הלבנה, שהיה נראה לי אז כאושר גדול, אלא שאחי היו עוד מזהירים אותי לבל אהין גם להביט בפני המברכים… וגם בעברי בקרבת המתפללים – היה עלי לכסות את עיני בכפות ידי, כי האשה או הנערה שהביטה בעיניה ושמעה באזניה את קולות המברכים – פורענויות מיוחדות עתידות לבוא עליה…
*
פעם אחת לא יכולתי להתאפק: התגנבתי החוצה ועמדתי בכונה לקראת המקדשים את הלבנה ושמעתי את קול נגונם… ויפחידוני אחי, בודאי יקרה לך, חלילה, אסון…
מתחלה לא שמתי לב לדבריהם, אולם כעבור ימים אחדים החילותי לפחוד מפני קול “עלה נידף”.
גם הדבור בלחש של האחרים היה מביא יראה בלבי.
ביחוד גבר פחדי בלילה. נדמה היה לי אז כי מיני בריות משונות הולכות, באות ונגשות עד מטתי, נכפפות עלי ומתנועעות… עצמתי את עיני מפחד והנה – הבריות הולכות ומשתנות… מתרחבות הן לרחבן ומשתרעות בקומתן… אני מתעוררת בקול פחדים.
ובאחד הלילות שכבתי על מטתי ולא יכולתי לישון. דממה שררה בכל הבית, גם בחדרנו – דממה. אחותי כבר היתה ישנה, ורק אני לבדי – ערה. מראות וחזיונות שונים הבהילוני ושכבתי מבלי ערב את לבי להטות את ראשי או לפקוח את עיני…
ופתאום ואני שומעת צעדי איש הולכים וקרבים אל הדלת הסגורה של חדרנו. “אולי ישנה אני? אולי חלום רע חלמתי?” חפצה אני לאַמץ את לבי, אבל דפיקות לבי אשר גברו עד כי כמעט היו נשמעות לאזני – הוכיחוני כי בהקיץ ולא בחלום אני שומעת את הצעדים.
עצרתי את נשימתי ולא הניעותי את אברי אף נדנוד קל… והצעדים הולכים וקרבים, הנה מגיעים הם עד לפני הדלת. הנה יד איש מגששת שם באפלה למצוא את כף המנעול.
זעה קרה כסתה את מצחי…
דפיקות לבבי נעצרו…
ופתאום שמעתי את קול השוער הנוצרי בקראו: “קומו וצאו להתפלל לפני הלבנה! זה עתה נגלתה!”
ונזכרתי כי צֻוה השוער בערבי חדש חשון המעוננים לשמור ולהשגיח כל הלילה את שעת צאת הלבנה…
ובצאתה – להודיע כרגע לכל אנשי הבית, מלבד הנשים… והוא תעה דוקא לפתח חדרנו אנו, חדר הנערות…
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.