בעלת שכל מרפרף ועיון בלתי עמוק היתה. רק על שדה אחד הראתה אותות של כשרון בלתי מצוי: בהשערת היחס שבין האיש להאשה.
חוש מפותח היה לה על שדה זה. אל תוך נשמתם של הנפשות הפועלות היתה חודרת ומכירה את מצב הדברים, עוד טרם נתברר לבעלי הדבר בעצמם. דיה היתה לה מלה נמלטה אחת, מלה שלא הספיקו להוציאה כולה, רמז, מבט עובר – והמצב הפנימי היה גלוי וידוע לפניה. דבר סתום לא היה מפניה. אם חפצו להסתיר ממנה דבר – מיד הכירה בזה ושחקה בלבה על העמל השוא.
אף נדנוד קל, אף תנועה עוברת לא היו נעלמים מעיניה. זה היה חוש מיוחד של “מחונן” כל החושים הטבעיים האחרים היו כטפלים לו.
היא בעצמה לא היו לה “מאורעות” הרבּה בחייה וגם לא ענינו אותה ביותר. נקלים היו בעיניה, מחוסרים תוכן הם חייה, היתה אומרת, תוכן פנימי. נשואה היתה, והכל היה כה רגיל. כה חול, כה משועמם; כה מחוסר ענין ומחוסר הפתעות מיוחדות. ותקל בחיים האלה.
הא לא קנאה ברעותיה, שחייהן היו יותר מוצלחים. נכונה היתה לותּר גם על אשרה ועל שלותה ובלבד שיהיה “ענין” גם בחייה היא, ענין המביא הפתעות, חכוי, כליון נפש ומלים מלאות חבה וגעגועים – – –
אולם לאט לאט התיאשה מתקותה המסותרה ותשתקע כולה בענינים של אחרים – ובהם מצאה תנחומים. היא ראתה בהם את עולמה הפנימי היא, ובכל “ענין” נכבד של אחרים היתה מכניסה את כל הויתה. שאיפתה העיקרית היתה לעורר קנאה, אם לא לעצמה – לפחות לאותן בריות שהיא העריכה את מצב “עניניהן”. כל אשר היה “הענין” יותר מסובך ויותר רחוק מן הרגילים כן לקח את לבבה ביותר. כל אשר גברו המכשולים והחתחתים כן הלכו וגדלו גבורתה ואומץ רוחה. האמצעים והדרכים לא הפחידוה. מזוינה לקרב יצאה, ההתחכמויות, העצות, ההצעות והתחבולות נולדו וצצו אצלה כאלו מוכנות היו מכבר. כשרונותיה והמצאותיה להסיר את המכשולים לקרב את “האוהבים” היו מצוינים.
חצוניותה התאימה לגמרי לתפקידה ולנטיותיה. ידיים ואזנים ארוכות, תנועות מהירות ועינים כמהות, דורשות ומשתוקקות. וכשהיו מספרים לה על איזה “ענין” נעשו אזניה עוד יותר ארוכות, תנועותיה עוד יותר מהירות ועיניה כמעט שיצאו מחוריהן מהשתוקקות עזה…
על הנוגעים בדבר הביטה ביראת הרוממות. מיד נעשה “הענין” לשלה והיא התמכרה לו כולה ולא מנעה מעמל נפשה. הנצחון היה נצחונה.
אולם כשנגמר “הענין” שוב נעשו לה הנפשות פשוטות ורחוקות. – הן היו לה רק ל“מטה־זעם” לכלי תכסיסה.
היא מלאה את תפקידה באמונה. זה היה הסכום הכולל של חייה, הנקודה התיכונה שלהם, תמציתם ותוכנם.
את ה“מלומדות” והעלמות המשתלמות שנאה תכלית שנאה. בכל מקרה הבא לידה התאמצה לבטל את ערכן, להקניטן ולהבזותן. את כל חצי לגלוגיה הריקה עליהן. את ההבדל שבינה לבינן היתה מטעימה בהערות אירוניות: “אני אינני סטודנטית” “לא חוננתי בכשרונות…” ובדברה היה נשמע חיוך של בטול להאחרות. היא הסתפקה בידיעותיה ובהשכלתה שרכשה לה לפנים ולא חשבה מעולם על דבר השתלמות. בהעברת גבול של “הידיעות הנחוצות” ראתה שאיפות ותביעות שאינן מתאימות עם תכונת “האשה האמיתית”.
ההכרה העצמית לא היתה מפותחה אצלה ביותר, אולם כשנגעו בפרק “אשה” היה חושה מתחדד ולא היה עובר גם על רמז קל.
יכולת מיוחדה היתה לה להפוך כל דבר רציני ולצרף לו מובן של שחוק. אולם נטיתה היא גדלה ביותר למי שהראה לה פנים רצינים, בעיקר הדבר נכונה היתה “לאהוב” את כל מי שהראה לה סימני חבה, אולם בעומק לבבה לא האמינה בכל אהבה.
קרבת הרוח והנפש לא ידעה, ואם הבטיחה ונשבעה על אהבתה או “נטיתה המיוחדה”, – קשה היה לדעת אם רמתה במחשבה תחלה או האמינה בהבטחותיה ובשבועותיה.
העיקר היה לה “לצוד” את הנפש ולתכלית זו היו כל האמצעים נוחים לה…
לכל אחד הבטיחה כי רק אותו תאהוב; ואם האהוב ידע גם ע"ד (על דבר?) הבטחותיה לאחרים, – הבטיחתהו כי הוא עולה בעיניה על כולם…
ובקרב לבה לא באה לעולם לידי החלטה למי היתרון בעיניה… קשה היה לה להבדיל. בכל אחד מצאה איזה קו מצוין בחיצוניותו או בתכונתו, קו זה “שלקח את לבבה”.
אולם באותה השעה לא שכחה גם את השני ואת השלישי – – מה שלא מצאה בהאחד נתן לה השני. בכל סוגי וחוגי האנשים היתה מוצאה את האיש ה“מתאים” לה.
ורגילה ובקיאה היתה בהבחנת הגברים, מהמבט הראשון יכולה היתה להכיר אם כדאי לה ליגע בדבר – אם יעלה בחכה… אם נוכחה כי לשוא יהיה עמלה זכתה אותו – שלא בפניו – בכל הכנויים המשפילים בתור איש, ואם ניכר זיק של אפשרות – פנתה מיד להאמצעים שהיתה בקיאה ובטוחה בהם.
כשרון מיוחד היה לה לכסות ולכחד מה שהיה צריך כסוי. כשהכחישה להאחד את יחוסה להשני העמידה פנים של תמימות שאי־אפשר היה להיות מסופק באמתתם.
ואמנם אף לאחד לא שקרה…
מלאה הפכים היתה. מלאה חיים, תנועה, שחוק ורעננות. היא אהבה את החיים והתמכרה להם; ובעומק נפשה היתה מנקרת ומבקרת גם את הרגשותיה ומעשיה.
בת הרגע היתה. התפעלה, התלהבה, והתמכרה בכל נפשה ועצביה לרושם הרגע, בו חיתה, בו התגלתה.
עבר הרגע – ועש הנקרנות שב והתגנב אל קרבה. היא נעשתה עצובה, עגומה ונוגה.
התיחסותה לאנשים היתה קיצונית, או שאהבה והתפעלה או ששנאה והתרחקה כליל.
חצוניותה התאימה לפנימיותה. במבט ראשון נראו פניה אי־יפים, אולם בשעה שדיברו אתה, וכשדבר־מה ענין אותה והניע את לבבה – השתנתה כל חצוניותה. העינים – כשתי לפידות אש ששלהבת־יה השתקפה בהן – התלקחו, התנוצצו, הבריקו וספרו על הרגשות התוססים עמוק, וגלו עמקי־נפש אין קץ… יפה היתה אז. על תארה ופניה נסוכה היתה אצילות, רוחניות ויופי נפש מיוחד. אז, ברגעים ההם, התחבאה התולעת שמנקרת לאיזו פנה שבמעמקי הנפש ורק לרגעים היתה מציצה מתוך עיניה כעורב מסתתר.
היא הכירה רק חיי שעה. אבל בעומק נשמתה הרגישתם כתקופות עוברות, כרגעים ארעים, ובעיניה השתקפו תמיד תביעות, שאיפות וגעגועים כמוסים ונסתרים.
על פי רוב היו פניה מביעות שויון־נפש והיודעים אותה מרחוק כניה “קרת־לב”. אולם כשהרימה את קולה לשחוק, היה שחוקה כל כך בהיר, מצלצל ומלא רגש בטבעיותו וברעננותו, עד שהיה מגרה גם את עצבי השחוק של האחרים…
חליפות ותמורות אהבה, להשאר במצב אחד, פנימי או חיצוני, לא יכלה. כששאפה לאיזה דבר, נראה לה נעלה, נפלא, מושך את הלב. אבל, אך הגיעה אליו נעשה לה רגיל, חול, משועמם, ושוב התגברו הגעגועים, השממון והשאיפות…
אז היו נולדים ומתרקמים בקרבה חלומות חדשים והיא היתה מגנה על מטמונה הפנימי, על חוג מלכותה זה, לבל יתגַלה לאחרים ולבל יחולל על ידיהם – וכולה היתה מתכנסת בתוך נפשה.
חצאיות לא ידעה. כשהתחברה לרעה או לרע התמכרה להם בכל נפשה וחננה אותם בכל עושר דמיונה.
בת־הרגע היתה ובאותו הרגע לא חשבה חשבונות ולא קמצה. בותרנות גמורה היתה מפזרת מפניני רוחה ומאוצר נפשה…
ואת היודעים את נפשה היא היתה מקסימה בההוד הפנימי שלה ובעצמיותה המלאה אמיצת־רוח ותמימות ילדותית. –
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.