רקע
שמואל כפרי
זכרונותיו של חלוץ
0.jpg

 

פתח דבר    🔗

מאז שאני זוכרת את אבא, הוא דיבר על כך, שהוא מתכוון לכתוב את זיכרונותיו. אף על פי כן הוא ניגש לכתיבה רק באחרית ימיו כשהוא קרוב לגיל שמונים וחמש. מיום שהחל בכתיבת הזיכרונות, סמוך לראש השנה תשמ“ד, היה קם כדרכו לפני שהאיר השחר, ובטרם ירד לחצר האהובה ﬠליו, היה מﬠלה ﬠל הכתב את זיכרונותיו. הוא המשיך בכתיבה עד אמצע שבט תשמ”ד. בי“ז בשבט חש ברע, ומאז לא חזר לכתיבה. בכ”ד באב תשמ"ד (22.8.1984) נפטר אבא, ושאיפתו לראות את זיכרונותיו מגיעים לידי סיום לא נתמלאה. עזרתי לאבא לערוך את דבריו עוד כשהיה אתנו. הוא נתן לי יד חופשית לערוך את הדברים על פי הבנתי, אך השתדלתי בעיקר לארגן את החומר בצורה שוטפת בלי לפגוע באופי המיוחד של ראייתו את הדברים ותוך שמירה עד כמה שאפשר על סגנונו של אבא, שהוא בעיני גם סגנון של דור, שהולך ונעלם. בסיום הוסיפה אמא שלנו, שתיבדל לחיים ארוכים, דפים אחדים, המנסים להשלים ולו בקצרה את מה שנקטע. אנו מביאים את הזיכרונות האישיים לדפוס מתוך תחושה, שהמסופר בהם הוא לא רק סיפור של איש, אלא גם סיפורה של תקופה, שהולכת ומתרחקת מידיעת הציבור, וסיפורו של מקום - העיר חדרה, שאבא היה מראשוני הפועלים בה וחייו היו ארוגים בתולדותיה.

בתו עפרה

1984


 

מבוא למהדורה האלקטרונית    🔗

זכרונותיו של אבא יצאו לאור ב-1984 במהדורה מודפסת של 500 עותקים בעריכתה המקצועית של עפרה אחותי, ז“ל, שנפטרה ב-2005. המהדורה, רובה ככולה, נתרמה בשעתו למוזיאון חדרה ונמכרה זה מכבר. מספר עותקים שנשארו בידנו חולקו לבני המשפחה ולחברים. להפתעתנו, רוב האנשים שקיבלו את הספר, סיפרו לנו שקראו אותו בנשימה עצורה, וזאת למרות שרובם לא הכירו את כפרי ואף לא הכירו את חדרה של פעם. הספר מתאר בפרטי פרטים, כולל שמות של מקומות, אירועים היסטורים ושמות של אנשים, את חייו של חלוץ מלידתו וחינוכו בשטייטל, גיוסו לצבא הרוסי במלחמת העולם הראשונה, עלייתו לארץ ב-1921, התישבותו בחדרה ובנית משק חקלאי המבוסס על עבודה עצמית. כל זאת לאור הקשיים של ראשית המאה העשרים: מלחמת העולם הראשונה, המשבר הכלכלי הגדול בשנות השלושים ומלחמת העולם השנייה. הסיפור נפסק, לפני שהספיק להשלים אותו, ב-1941. תיאור המאורעות המפורט המלווה בתאריכים מדוייקים ובשמות אנשים, שחלקם דמויות ידועות בהיסטוריה הציונית, וחלקם היו ידועים בשעתם ונשכחו ע”י ההיסטוריה, הופכים את הזכרונות האישיים של אדם יוצא דופן זה ליצירה ספרותית תיעודית בנוסח טרומן קפוטה. כי ככלות הכל, החיים עצמם הם הסיפור הטוב ביותר.

בטרם תעלם המהדורה המודפסת, החלטנו שמן הראוי לשמר תיעוד זה במהדורה אלקטרונית, שתעניין אולי גם אנשים שאינם ממקורבינו. חוה, אשתי וכלתו של כפרי, לקחה על עצמה את הוצאת המהדורה החדשה והשתמשה בפלאי האינטרנט להוסיף לחלק מהדמויות המתוארות תצלום וביאורי רקע, ולהתאימה במעט שבמעט לדרישות הכתיב המלא המקובל היום.

בנו עודד

2015


 

ילדות ונעורים בגולה    🔗

1.jpg

שמואל כפרי בילדותו


…"אָז יַגֵּדְךָ לִבְּךָ,

כִּי רַגְלְךָ עַל-מִפְתַּן בֵּית חַיֵּינוּ תִּדְרֹךְ,

וְעֵינְךָ תִרְאֶה אוֹצַר נִשְׁמָתֵנוּ."


(“אם יש את נפשך לדעת”, ביאליק)


בית סבי, אבי אמי ר' נחמן מנשה’ס, היה בן שתי קומות. למטה בקומה התחתונה לצד הרחוב הפוסטשובי (ﬠל שם בית הדואר, שהיה סמוך לבית סבי) היתה חנות גדולה לצרכים חקלאיים. החנות היתה של אבי סבי ר' מנשה ויינשנקר, ולאחר מותו ניהלה אותה אשתו שרה, שהאריכה ימים אחריו. כשהגיעה האלמנה לגיל מופלג לא יכלה עוד להמשיך לנהל את החנות, והחנות ננעלה משום שבניה לא רצו לעסוק בחנות. כל ימיה חיתה שרה בדירה ליד החנות. כשכלו כוחותיה לאחר גיל מאה היו כלותיה רוחצות אותה כל אחת לפי תור. כשאמי גרה בבית סבי ﬠל הקיסט (= מגורים ואוכל על חשבון אביה) טיפלה היא בזקנה שרה, ונחשב לה הדבר לצדקה.

2.jpg

ר' נחמן מנשה’ס, סבו של כפרי

סבי נחמן היה עוסק בצרכי ציבור שלא על מנת לקבל פרס. שלוש מצוות עיקריות היו לו. הראשונה ביקור חולים. כדי לקיים מצוות ביקור חולים כהלכתה החתימו סבי וידידו יוסל לייבוש’ס את כל בתי האב בעיר על סכום קבוע מדי חודש. סבי וידידו היו עוברים מבית לבית מדי חודש כדי לגבות את הכספים. בידיניץ היו רק שני רופאים: ד“ר זילברמן, שהיה יהודי, וד”ר נימלובסקי, שהיה גוי ועבד בבית החולים הממשלתי (זמסטה). בית חולים יהודי לא היה באותה תקופה בידיניץ, וחולה יהודי, שנזקק לטיפול, שכב בבית והיה חייב לשלם לרופא ﬠבור ביקוריו. עניי העיר, שלא היה בידם לשלם עבור הטיפול הרפואי ועבור התרופות, היו מקבלים מסבי כל יום שני וחמישי פתקאות של ביקור חולים, ובהן היו משלמים עבור הטיפול והתרופות. בימי שני וחמישי היו המדרגות לקומה השנייה, שבה גר סבי, עמוסות במבקשים את הפתקאות, וקשה היה באותם ימים לעלות לבית סבי במשך שעות אחדות.

המצווה השנייה, שעסק בה סבי, היתה הכנסת כלה. סבא תרם מכיסו והתרים אחרים כדי לעזור לחתן את בנות הנזקקים. המצווה השלישית היתה הכנסת אורחים. היה נהוג, שכל פושטי היד, שהזדמנו לעיר, היו באים לבתי הכנסת, וכל גבאי היה מחלק את האורחים לבעלי הבתים. כשהיו יותר מדי קבצנים היו מוסיפים לבעלי היכולת עוד קבצן ואפילו עוד שניים. המצווה היתה כל כך נפוצה, בעיקר בשבתות, עד שהיה משעמם אם לא היה מגיע אורח לשבת. ואולם מצווה זו לא תמיד כללה לינה, כי לא לכולם היתה האפשרות להלין בביתם. ואז יסד סבי את לינת הצדק. אספו כסף בכל מיני הזדמנויות, כגון חתונות וסעודות מצווה אחרות, ובנו בניין בקצה העיר, לא רחוק מבית המרחץ, וקראו למקום “ההקדש”. הכניסו לשם מיטות, וכל קבצן, שבא לעיר, היה פונה ל“הקדש”. אמנם לא היה זה מקום נעים ביותר, שכן ב“הקדש” קנו להם שביתה כל מיני קבצנים חולים, שלא עזבו את המקום אלא כדי לפשוט יד.

סבי נחמן הקדיש זמן רב ללימוד גמרא, ולא רק ללימוד, אלא גם ללמד אחרים. כל הבחורים, שיצאו מה“חדרים” של המלמדים וכבר החלו לעזור להוריהם בפרנסה, היו מייסדים כיתות כדי ללמוד אצל סבי, שהיתה לו ספרייה גדולה ולימד, כמובן, ללא תשלום כלשהו. גם אבי היה מהבחורים שלמדו אצל סבא. להורי אבי היתה חנות גדולה של מכולת ומעדנים. הלקוחות היו גם מיהודי ידיניץ, אבל בעיקר באה הפרנסה מהאצולה ומהכמורה של סביבת העיר. היה מקובל לומר על החנות “החנות של בבא” משום שסבתי, אם אבי, ניהלה את החנות. כשבגר אבי היה עוזר בחנות, ובמשך הזמן אפילו היה המוכר הראשי. אבא היה בין הבחורים, שקבעו עתים לתורה, ולמד אצל ר' נחמן, אבי אמי.

אמי היתה נערה יפהפייה, תמירה, ואף שהיתה אדוקה מאד ואוהבת מצוות, היתה בכל זאת מתגנדרת ומתלבשת בטעם רב. היתה לה חייטת מומחית בעלת טעם מיוחד. החייטת היתה אחותו של מרדכי שיינדלמן, שהיה חייט ידוע לבגדי נשים, אך אחותו נחשבה למומחית גדולה אף ממנו. היא תפרה לאמי את בגדיה מנערותה ועד פטירתה.

אמי היתה צעירה מאבי בשנה אחת. בבית אביה ר' נחמן היתה רואה את כל עניי העיר, שהיו באים לקבל את עזרתו, וחינכה עצמה מגיל צעיר לעזור לזולת ככל יכולתה ואף מעבר לכך. שמה יצא בעיר כעושת-חסדים. כשהגיע אבי לגיל עשרים היה עליו להתגייס לצבא הרוסי, אבל הצליח לקבל דחייה לשנה, ובזכות דחייה זו עלה בידו לישא את אמי. הוא הכיר אותה מבית אביה, ונפשו חשקה בה. כנהוג בימים ההם ביקש מאמו, שתשלח שדכן לבקש את ידה. השדכן הצליח בתפקידו ונערכו התנאים, כלומר, ההורים קבעו את הנדוניה, שתביא הכלה מבית אביה, ואת משך הזמן, שיגור הזוג אצל ההורים. נקבע, שהזוג הצעיר יגור בשנתיים הראשונות בבית אבי-אמי, שהיה גדול ומרווח, ושנה אחת נוספת בבית אבי-אבא, ולאחר שלוש השנים הראשונות יוכלו לצאת ולעמוד ברשות עצמם.

חודש לאחר החתונה הציע סבי נחמן לאבי להשקיע את כסף הנדוניה בזריעת תבואה בשותפות עם הפריץ פארדויאה. אבא קיבל את ההצעה ברצון כי חשב, שכך יוותר בידו זמן מספיק כדי לעבוד בחנות. אבל הסוף היה, שאבי הפסיד את כל כסף הנדוניה, וכישלון ראשון זה השפיע עליו מאד.

בשנה השנייה לנישואיהם נולדה להורי בת, שנפטרה בטרם היתה בת שלושים יום, וכך, כשנולדתי אני לא הייתי ﬠוד בגדר בכור ﬠל כל החובות הכרוכים בכך. בזאת חנוכה תרנ"ט (16.12.1898), היום שבו נולדתי, היה קור איום וסופת שלג השתוללה בחוץ. את החדרים הגדולים בבית סבי חיממו בﬠצים, שהוכנו בהתאם למידות התנורים. לתנורים היו ארובות להוצאת הﬠשן, ולאחר גמר שריפת הﬠצים נהגו לכסות את פתחי הארובות במיכסאות ברזל, שנוﬠדו לשמור ﬠל החום. במיכסאות ברזל מחוממים אלה, ﬠטופים במגבות, השתמשו גם לחמם את אמי היולדת. המיילדת, שהתרגשה מהולדת בן זכר, השמיטה מידיה מכסה מלובן, והוא נפל ﬠל זרוﬠי השמאלית. הכוויה הייתה קשה ביותר, ושלושה חודשים חלפו ﬠד שנרפאה. את הברית קבﬠו בזמן, ולמרות הסבל הייתה השמחה גדולה.

כשנסתיימו השנתיים בבית אבי אמי, ﬠברו הורי לגור בבית אבי אבי. סבי ר' יﬠנקל קוזלובר היה אדם מכובד ﬠל הבריות משום שהיה תלמיד חכם ואדוק במצוות. הוא היה בﬠל מרה שחורה, הירבה להיאנח, וסבל כל חייו מﬠצירות. היה מרבה לאחר לבית הכנסת משום שלא רצה להתפלל לפני שסיים לברך ברכת “שﬠשה לי כל צרכי” (הברכה לאחר שנפנה אדם לצרכיו). בשבת היו מתפללים בבית הכנסת הסדיגורי, שהיה במרחק רב מבית סבא. אבי, שהיה זריז מאביו, היה נאלץ להמתין ﬠד שסבא היה מוכן ללכת. לא פﬠם פקﬠה סבלנותו, אך לא הﬠז לתת לכך ביטוי, ולו ברמז. באחת השבתות כשסוף-סוף החלו ללכת - סבי בראש, אבי לידו, ואחריהם הבן הצﬠיר דודי זנויל – וכבר הגיﬠו לרחוב הפוסטשובי, אמר אבא דבר, שלא היה לרוח אביו, וקיבל מיד סטירת לחי. אבא היה כבר אב לילד וגידל זקן, וסטירת לחי באמצﬠ הרחוב מאביו, שלא נהג מﬠולם לסטור אלא לאיים במבט בלבד, היתה אירוﬠ מדהים. אף ﬠל פי כן המשיכו ללכת לבית הכנסת כאילו לא אירﬠ דבר. גם סﬠודת השבת התנהלה כרגיל, ולאחריה פרשו הכל לחדריהם לקיום מצוות השינה בשבת תﬠנוג. כשהיה אבא בחדר ﬠם אמא סיפר לה על סטירת הלחי. ﬠם צאת השבת לאחר הסﬠודה של מלווה מלכה אמרה אמי, שאם ירצה השם למחרת בבוקר הם חוזרים לבית הוריה. לא הוﬠילו ההפצרות של סבתי - סבא לא התﬠרב, כי היה ﬠסוק מדי במחשבות ﬠל ﬠניינים, שﬠומדים ברומו של ﬠולם - וביום ראשון בבוקר רתמו את הﬠגלה, והﬠגלון הגוי הוביל את הזוג הצﬠיר ותינוקם חזרה לבית סבי ר' נחמן. אמא סיפרה לאביה ﬠל סטירת הלחי, והסבירה שהפגיﬠה בכבוד בﬠלה שקולה כפגיﬠה בה ﬠצמה. במשך השבוﬠ החליטו לרכוש בית וחנות ולﬠמוד ברשות ﬠצמם. סבי נחמן הסכים אתם ואמר, שהואיל ואת כסף הנדוניה הפסידו באשמת הצﬠתו, הרי הוא מוצא לנחוץ לתת להם את הכסף, שהפסידו לפריץ פארדויאה. אבא מצא בית קטן בן שני חדרים ברחוב הצוﬠנים. רחוב הצוﬠנים היה רחוב ארוך, שראשיתו ברחוב הפוסטשובי. מחציתו הסמוכה לרחוב הפוסטשובי היתה מיושבת ביהודים. שם ﬠמד בית הכנסת הוולוסטי, ולידו בית הגביר של ידיניץ - ר' נפתלי קורמנסקי. הבית, שרכש אבי, היה הבית האחרון לפני שהתחילו בתי הצוﬠנים. אבא שכר פוﬠלים ובﬠלי מלאכה מבין הגויים, קנה חומרי בניין ובנה מחדש את הבית שקנה: מתחתיו נבנה מרתף גדול לאכסון סחורות, לצד החדרים נוספה חנות גדולה, ולבקשת אמי נבנתה סוכה גדולה בנויה לתפארת. בקצה המגרש נחפרה חפירה מיוחדת לאכסון גושי קרח, שכוסו בגג מקש. הבנייה נמשכה כשנה וחצי.

בהיותי בן שנתיים, ואני והורי ﬠדיין בבית סבא נחמן, חבשו לי בלילה כיפה קטנה להבדיל מכובﬠ, שהייתי חובש ביום. הייתי ישן ﬠדיין ﬠם אבי במיטה, כי פחדתי לישון לבד. ליד המיטה עמדה נטלה לנטילת ידיים. לפני השינה היו אומרים אתי את קריאת שמﬠ. לפני קריאת שמﬠ היה ﬠליי לנטול ידיים. בהתעוררי בבוקר היתה אמא אומרת אתי את ה“מודה אני” עוד לפני שנטלתי את ידיי. הסדר היה כזה: אמא אומרת “מודה” ואני אחריה - “מודה”, אמא אומרת “אני” ואני אחריה - “אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך”. כך כל בוקר ﬠם הקימה. כשגדלתי קצת ביארה לי אמא את פשר המילים: הסבירה לי, שכאשר האדם נרדם, הקב"ה מוציא את הנשמה, כלומר ההכרה, וכשהוא מתעורר הנשמה חוזרת, וﬠל זה חייבים להודות לשם. וכן הסבירה לי מדוﬠ אפשר לומר “מודה” בלי נטילת ידיים – כיוון שלא נזכר בברכה שם ה'.

בינתיים ﬠברנו לגור בביתנו ברחוב הצוﬠנים. בהיותי כבן שלוש נולדה אחותי מרים. תחילה חשבו לקרוא לה מרים צירל, אבל ﬠוד לפני שקבﬠו את שמה הגיעה הידיﬠה ﬠל מות בת הדודה של אמי דבורה, ולכך קראו לאחותי מרים צירל דבורה, ובקיצור מרים דבורצ’ה. בחנוכה תרס“ב (דצמבר 1901) מלאו לי שלוש. ביום האחרון של חנוכה חל יום הולדתי. ﬠדיין לא חגגו את יום הולדתי כמו בשנים שלאחר מכך. יום לאחר החג הלבישוני בגדים חדשים, ואמרו לי כי יכניסוני לחדר כי ﬠליי ללמוד תורה. החדר היה מול ביתנו, והמלמד היה דניאל הﬠיוור. הוא לא היה ﬠיוור לגמרי, אבל ﬠיניו היו טרוטות, וﬠשה רושם כאילו הוא ﬠיוור. המלמד בכבודו ובﬠצמו בא לקחתני לחדר, אבל לא רציתי ללכת אתו. באותו זמן כבר היתה החנות החדשה ברחבת הבנין גמורה. הכניסו מהחנות כל מיני תופינים וקופסאות יפות מלאות בסוכריות, והבטיחו לי כי כל זה יינתן לי אם אסכים ללכת ﬠם הרבי, אבל זה לא ﬠזר, ואני בכיתי. אבא ﬠטפני במﬠיל פרווה, הﬠבירני את כל הדרך ﬠד החדר והכניסני לחדר, שהיה מלא זאטוטים כמוני, אשר ישבו בשקט וחיכו לבוא הרבי. ﬠל ידם היה גם הריש דוכנא, שתפקידו היה לאסוף את הילדים כל בוקר לחדר ואחרי הלימודים להביאם לביתם. הוא גם ﬠזר לילדים ללמוד לקרוא. אני הייתי ﬠדיין ביד אבי, בוכה וצוﬠק. לאחר שנכנסנו הוריד אבי מﬠליי את המﬠיל והשאירני בין הילדים. אני זוﬠק וצוﬠק, ואף אחד אינו שומﬠ אותי, לא אבא ולא אמא. לצאת לבד לרחוב לא הﬠזתי, מה גם שהיה יום קר מאד. כנראה, הזהירו את המלמד שלא להכותני, אבל צﬠקותיי הלכו וגברו והפריﬠו. הרבי הרימני והובילני לדיר הסמוך לחדר, שבו היתה ﬠז. הרבי אמר לי: “אם תמשיך לצﬠוק, אשאירך פה עם הﬠז, ואם תהיה ילד טוב - אכניס אותך בין הילדים ואלמדך א”ב.” פחדי היה גדול להישאר לבד ﬠם הﬠז, ובפרט כשהﬠז התקרבה אל הרבי יצאה נשמתי מפחד. בקול בוכים הסכמתי לחזור לחדר וכך התחלתי ללמוד את הא“ב. לדניאל היה טייטיל - מקלון ﬠשוי מﬠצם - ובו סימן את האותיות. הוא התחיל מא‘, ﬠבר לב’ וכן הלאה. במשך ימים אחדים הכרתי את כל הא”ב, וﬠד סוף החורף ידעתי לקרוא מלים. למדנו מסידור התפילה הרגיל, שבו היו אותיות גדולות, בינוניות וקטנות, וממנו רכשתי את ראשית השכלתי.

לאחר הפסח ﬠברתי לחדר אחר של אברהם ישﬠיהו. גם חדר זה היה ברחובנו במרחק בתים אחדים בלבד מהחדר הראשון. בחדר של אברהם ישﬠיהו למדו ילדים, שכבר ידעו לקרוא אותיות גדולות, והיו צריכים לתרגל את הקריאה באותיות הקטנות וללמוד חומש ותפילה. בחדר זה למדתי שתי עונות, והייתי כבן ארבﬠ וחצי כאשר ﬠברתי לחדר של איציק ﬠם המשקפיים. איציק היה מורה מיוחד במינו. הוא כבר לא היה מלמד דרדקי, אלא לימד ילדים גדולים יותר חומש ﬠם רש“י, למתקדמים לימד אפילו פרקים קלים מהגמרא. מלבד יכולתו לחבב ﬠל תלמידיו את סיפורי התורה היתה לו תבונת כפיים. כשהגﬠנו לפרשות תרומה, תצווה, ויקהל ופיקודי ﬠל מﬠשה המשכן, ארון הקודש והמנורה, הביא לפנינו איציק דגמים של אהל מוﬠד ﬠם כל האביזרים מעשה ידיו להתפאר. הכל היה בנוי מלוחות קטנים ﬠם כל הקרסים והכפתורים ככתוב בתורה. הוא לא הרביץ לתלמידיו, לא גﬠר בהם ודרכיו היו דרכי נוﬠם. השיטה היתה לימוד פרשת השבוﬠ לפי סדר הﬠולים לקריאת התורה בשבת בבית הכנסת. ביום הראשון למדנו את מה שקורא הﬠולה הראשון (הכהן) וכך הלאה. ביום החמישי בשבוﬠ חזרו ﬠל כל הפרשה. כשהתחלתי ללמוד אצל איציק ﬠם המשקפיים הייתי כבן ארבﬠ וחצי שנים ולמדתי אצלו ﬠד היותי כבן שש. בתקופה זו למדתי אצלו את כל חמישה חומשי תורה ﬠם פירוש רש”י. זכורני, שבזמן שלמדנו פרשת ויחי, פרשה קשה במיוחד, מסר לידי הרבי שני תלמידים, שנתקשו בלימודים, כדי שאלמד אותם, והגﬠתי לפסוק “ואני בבואי מפדן מתה ﬠלי רחל בארץ כנﬠן בדרך בﬠוד כברת ארץ לבוא אפרתה ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם” (בר׳ מח, ז). את הפסוק הזה מתרגמים לאידיש בניגון מיוחד כך: " ‘ואני’ - יﬠקב, אף ﬠל פי שאני מטריח ﬠליך שתביא אותי לקבורה בארץ כנﬠן, אבל ﬠם אמך רחל לא נהגתי כך; ‘בבואי מפדן’ - בחוזרי מפדן ארם מתה ﬠלי אמך רחל לא רחוק מאפרת, ובכל זאת קברתי אותה בדרך, כי צפיתי ברוח הקודש שﬠתיד נבוזראדן להגלות את בני ישראל והם יﬠברו כדרך זו, ואז רחל תצא ותבכה לפני רבונו של עולם, כמו שכתוב ‘קול ברמה נשמﬠ נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להינחם ﬠל בניה כי איננו’ (יר׳ לא, טו)". אני בן השש הייתי צריך ללמד את כל זה לשני הנﬠרים, שהיו כבני שתים ﬠשרה ולא תפסו כלום. אני משנן פﬠם וﬠוד פﬠם, והם אינם מתקדמים. פתאום חשתי שראשי ﬠליי סחרחר והתחלתי להקיא מרוב ﬠייפות. ﬠדיין לא הגיﬠה השﬠה ללכת הביתה, אבל ר' איציק הלביש אותי במﬠילי הﬠליון ובﬠרדליים והובילני הביתה. בדרך ביקשני ר' איציק לא לספר להורי, כי לימדתי את שני הנﬠרים. הורי היו ﬠדיין בחנות והתפלאו לראותני בא מוקדם ובחברת הרבי. כמובן, אני שתקתי, ואילו ר' איציק אמר, שהתאוננתי ﬠל כאבי ראש והקאתי ולכן מצא לנחוץ להביאני בﬠצמו. למחרת כשחזרתי לחדר הכין לי הרבי צﬠצוﬠ מﬠשה ידיו מקליפת אגוז וחבל דק, שניתן היה לסובבו.

אצל איציק הספקתי להתחיל ללמוד גמרא. הייתי היחיד, שלמד גמרא באותה ﬠונה. אני זוכר, שלימדני את המשנה “המניח את הכד וכו' “. ביום למחרת התחלנו בגמרא. הגמרא פותחת בשאלה: “פתח בכד וסיים בחבית?”, וﬠוד לפני שהסביר לי ר' איציק את הﬠניין, הסברתי אני בﬠצמי. שהמשנה פתחה ב”המניח את הכד” וסיימה בחבית. בﬠיני הרבי מאד מצא חן כיצד תפסתי לבדי את הﬠניין. ביום הולדתי השישי סיפר אבי למוזמנים הרבים מחסידי סדיגורא, שאני כבר לומד גמרא, והסבים שלי בקשו לשמוﬠ במו אוזניהם מה אני יודﬠ. קראתי לפניהם מה שידﬠתי, ואף כי לא היה זה הרבה, זכיתי לצביטות בלחי כסימן להצלחתי ולשביﬠות רצונם.

יום הולדתי השישי היה הראשון לסדרת ימי ההולדת שלי, שנﬠרכו בזאת חנוכה בפאר ובהדר כל זמן שאמי היתה ﬠדיין בריאה. אותי היו מושיבים בין שני הסבים שישבו בראש השולחן. עליי הוטל לברך ברכת “לחיים” את כל הקרואים הרבים, שהיו שותים לכבודי כוס יין שרף. אבל לאחר יום ההולדת היו מתחילים הימים הﬠצובים. אבא ואמא היו צמים בﬠשרה בטבת. הימים היו קצרים, השמים מﬠוננים ובחדר היו מתחילים ללמוד ﬠד שמונה בﬠרב. אחרי הלימודים היינו חוזרים לבושים בגדי חורף ובידינו פנסים להאיר את הדרך. ההליכה בחשיכה היתה מרגשת מאד. היינו יוצאים בחבורה, שהלכה ונתמﬠטה בהדרגה, ואני הייתי תמיד נשאר אחרון משום שביתנו היה האחרון לבתי היהודים. את כברת הדרך, שנותרה לי ללכת לבד, הייתי ﬠובר בריצה. בט"ו בשבט היו השמים לרוב מתבהרים מﬠט, ואמי היתה מדגישה, כי זה לכבוד ראש השנה לאילנות. באותו יום לא היו הולכים לחדר, והבית היה מלא בפירות ארץ ישראל. האווירה היתה אווירת חג. אבא היה הולך לבית הכנסת בבגדי חג, וכשהיה חוזר ואוכל פת שחרית ומברך ﬠל פירות האילן של ארץ ישראל היה מקפיד לברך “שהחיינו וקיימנו והגיﬠנו לזמן הזה”, ואמא היתה עונה “אמן” בכוונה רבה, והיתה אומרת “ולוואי שנזכה לחיות בארץ הקודש”. באותו יום היו תורמים הרבה לקופת ר' מאיר בﬠל הנס.

הורי לא החסירו אף יום צום, וכמובן, צמו גם בתענית אסתר. בהבדל מימי צום אחרים, לצום זה סמוך היה חג הפורים ﬠם המאכלים המיוחדים לו. תיכף ﬠם גמר הצום היתה קריאת המגילה. המגילה היתה נתונה כל השנה בקופסת פח ﬠגולה ומיוחדת, ועם תום הקריאה היו מחזירים אותה לארון כלי הכסף. החשוב בחגים היה חג הפסח. ההכנות היו מרובות. קודם היו מכינים מים מיוחדים - מים שלנו לפחות לילה אחד - ואחר כך היו מורידים את הארגזים ﬠם כלי הפסח המיוחדים, כלי זכוכית צבﬠוניים, שהרשימו מאד אותי ואת אחותי. אם כי היינו מוזמנים לבית הסבים, ה“סדר” נערך תמיד בביתנו. משפחתנו היתה מן המהדרין שבמהדרין, וקראו להם “שמורניקים” ﬠל שם שאכלו רק מצה שמורה ולא טבלו את המצה במים כל ימי החג. משום כך המאכלים, שנוﬠדו להשביﬠ, היו מתפוחי אדמה, ובשבילי הם היו מאכל תאווה.

כשסיימתי לימודיי אצל ר' איציק הﬠבירוני לבﬠרוש המלמד. ר' בﬠרוש כבר לימד גמרא, אבל רק למתחילים. בחדר החדש היו לי חברים חדשים. אחד מהם היה איציק מהמקצצת. לאביו היתה מקצצת קש, שבה היו הגויים מקצצים את הקש לתבן בשביל הסוסים. אני אהבתי מאד להצחיק בחיקויים ובהﬠויות, אך כדי להצחיק הייתי זקוק לקהל. התלמידים בחדר היו מתגלגלים מצחוק, אבל איציק היה צוחק יותר מכולם. תמיד ביקשני לﬠשות דברים מצחיקים. אני נﬠניתי ברצון, והוא התגלגל מצחוק. כך הלכה ידידותנו והתהדקה. איציק היה גדול ממני בשלוש שנים לﬠרך, אבל היות ובית אביו היה סמוך לחדר של ר' בﬠרוש, הכניסו אותו לחדר של ר' בﬠרוש. הוא לא היה תלמיד טוב, אבל ניחן במﬠלות אחרות - היה נﬠר חזק וטוב לב. באמצﬠ הקיץ, כשבאו הגויים למקצצה של אביו, ﬠזר איציק לאביו, וידו נתפסה במקצצה. היו נאלצים לקטוﬠ לו את היד ﬠד לכתף. יותר לא המשיך איציק ללמוד, ואני מתוך רחמים התביישתי לדבר אתו. כשנרפא הפצﬠ היה ﬠומד קטוﬠ יד ליד שﬠר ביתו ומתבונן ברחוב, ואני הייתי ﬠובר לצד השני של הרחוב כדי לא להיפגש ﬠמו. הרבה שנים המשכתי לﬠקוף את ביתו, ויותר לא ראיתיו.

המצב הכלכלי של הורי באותן שנים היה איתן. אבי היה מוכשר למסחר. החנות גדלה, המחסנים היו מלאים סחורה והפרנסה היתה בשפﬠ. אבא היה משכים קום ולומד שﬠה גמרא, ואחר כך היה פותח את החנות. אמא היתה נכנסת לחנות מאוחר יותר, ואז היה אבא הולך לבית הכנסת להתפלל בציבור במניין שני, שנמשך כשﬠתיים. באותן שנים הנהיגה אמא ארוחה למניין מﬠניי הﬠיר בכל יום חמישי בשבוﬠ. בכלל הרבתה אמא במﬠשי צדקה. היא הקימה קופה משלה למטרת גמילות חסדים, ורבים, שנקלﬠו למצוקה, ידﬠו שאם יפנו אליה ייﬠנו. פﬠם ירד אחד מבני הטובים בﬠיר מנכסיו ונזקק להלוואה לרכישת ﬠגלה וסוס כדי למצוא פרנסה. הוא פנה לאמא, אבל באותה ﬠת בדיוק היתה הקופה ריקה. אמא לקחה הלוואה ﬠל חשבונה אצל מלווה ברבית, ונתנה אותה ללא רבית לנזקק, שהצליח בזכות הﬠזרה להשתקם. כשנישאה גיסתה דובצ’ה, אחות אבי, לאליﬠזר בארון היה מצבם הכלכלי בכי רﬠ. הם פנו לאמא בבקשת עצה ועזרה, והורי נתנו להם סכום כסף כדי לפתוח בית מסחר משותף לאריגים, שבהם היה אליעזר מומחה. גם אטל בת דודה של אבי, פנתה לאמי לאחר שבﬠלה פשט את הרגל וביקשה ממנה כסף לפתיחת מאפייה משותפת. אמי הזמינה אליה את פישל, בﬠלה של אטל, ואמרה לו, שלהשתתף במאפייה אינה יכולה, אבל הלוותה לו מאתיים רובל במטבﬠות זהב כדי שיפתח את המאפייה בﬠצמו. את התמורה ללא רבית ביקשה שיחזיר בלחם, שיספק לחנותה. במשך שנים החזיר פישל את חובו.

כשמלאו לי שמונה טﬠן אבי, שﬠליי לﬠזור לו בגביית חובות של הלקוחות בשﬠות שאני חופשי מלימודים. לא נטיתי לכך משום שאהבתי לקרוא ספרים, ואפילו בשﬠת האוכל. קריאת הספרים בשﬠת הסﬠודה הﬠלתה את חמת אבי, והייתי סופג ﬠל כך מלקות. כך ירדתי למחתרת כדי לקרוא ספרים. במרתף שמתחת לבית יצרתי לי פינה בין חביות מלאות צבﬠ, סידרתי לי ארגז ובו החזקתי את הספרייה שלי. היתה לנו גם ﬠליית גג (בוידם), שבה נמצאו הארובות של תנורי החימום. ליד הארובות היה חם ונﬠים בחורף, וגם שם מצאתי לי מסתור טוב לקריאת ספרים. אבי לא היה אדוק בדת בקנאות כאביו, והוא קנה לי לפﬠמים ספרים בﬠברית, בﬠיקר בכתב רש“י, וגם הוא ﬠצמו היה מﬠיין בהם לפﬠמים. כמובן, מדרשי רבא ומדרשים אחרים קנה גם לﬠצמו, ואלו היו מונחים בארון הספרים הגדול, שבו היו החומשים הרבים והש”ס דפוס זיטומיר בכריכות ﬠור מהודרות וﬠליהן חקוקים שם אבי ושם משפחתו באותיות זהב. ספרי חסידים היו רבים בביתנו, וגם בהם אהבתי לקרוא.

למרות אהבתי לספרים נאלצתי לﬠזור לאבא בגביית החובות. בﬠיקר היה ﬠליי לגבות את חובותיהם של בﬠלי הקרפיפים, שהיו מרוחקים מביתנו וגם לא מיהרו לשלם את חובם. ביום שישי הייתי יוצא ﬠם רשימת בﬠלי החוב, והייתי מזהירם, שאם לא ישלמו יפסיקו למכור להם. לפני שהייתי מתחיל בגבייה, הייתי פונה לﬠבר הנהר, שהיה סמוך לקרפיפים, ורק אחר כך מתחיל בﬠבודתי. בﬠלי החוב נטו בתחילה לזלזל בי, אבל משהוצאתי את הרשימה של החובות ושטחתי את טﬠנותי לפניהם, חלק שילמו מיד וחלק הבטיחו לשלם תוך שבוﬠ או שבוﬠיים. אני הקפדתי לחזור ביום המובטח. גביית החובות היתה בﬠיקר בימי הקיץ. בימי החורף הייתי יוצא בשליחויות של אמא, שהיתה נותנת ﬠרבויות לאלה שנזקקו להלוואה בריבית. היא היתה מלבישה אותי בבגדים חמים, ונוסף למה שהבטיחה לי שכר מצוות כיבוד-אם לﬠתיד לבוא, היתה משלמת לי בכסף ﬠבור השליחות לפי המרחק.

לאחר הפסח בשנת תרס"ז (אפריל 1907) כבר לא הספיק עבורי החדר של ר' בﬠרוש והﬠבירוני לר' יואל גרבר, שהיה למדן גדול ויודﬠ לזמר. בימים הנוראים הוא היה בﬠל תפילת המוסף. בהבדל מהחדרים הקודמים, החדר של ר' יואל היה מרוחק מביתנו ונמצא סמוך לשוק הישן, לא רחוק מבית המרחץ לנשים של אייגי הבלנית. ר' יואל היה מורה בחסד ﬠליון, ואת התלמידים קיבל רק לאחר בחינה. היתה בחדר כיתה אחת בלבד של תלמידים, כולם בﬠלי תפיסה טובה, והיה נﬠים ללמוד אצלו. באותו קיץ לימד את הפרקים הפנימיים של בבא מציעא - השוכר את האומנין, השוכר את הפוﬠלים והשואל - אבל בסוף הקיץ בﬠוד ר' יואל מתכונן וחוזר ﬠל תפילת הימים הנוראים וﬠל הניגונים המיוחדים, הוא שבק חיים לכל חי.

נשארתי מיותם מהרבי, ובבית התחילו לדאוג למורה מתאים ללמד את הבן היחיד. בﬠיקר דאגה אמא, שרצתה שאהיה גדול בתורה ולא למﬠן פרנסה. לבסוף הוחלט לקבל את ר' אליה. ר' אליה לא גר בידיניץ וגם לא היה לו חדר משלו, אלא היה מלמד בבתי הגבירים. שם לימד את בניהם בלבד והיה גר שם כל שנת הלימודים. לאבא לא היה די כסף להחזיק את ר' אליה רק בשבילי, ולכן הציﬠ ליהודים אחרים בידיניץ לשלוח את בניהם ללמוד יחד אתי אצל ר' אליה. כך יסד אבא שתי כיתות, בכל כיתה היו חמישה תלמידים, ומקום הלימודים היה בביתנו. הרבי גר אצלנו ואכל אצלנו. כמובן, היתה זו טרחה רבה בשביל אמא, אבל היא קיבלה אותה עליה באהבה.

באותה שנה, תרס"ח (אוקטובר 1907), אחרי חגי תשרי ליוינו את סבא נחמן מנשה’ס, סבתא אילנה, בתם פסיה ובן הזקונים ישראל לתחנת הרכבת דונדישון. משם היה ﬠליהם להגיﬠ לאודיסה כדי להפליג לארץ ישראל. סבי כבר היה נגוﬠ במחלת השחפת, אבל לא זו היתה הסיבה לﬠלייתו ארצה, אלא רצונו לחנך את הבן היחיד (שנולד אחרי חמש בנות), שלא הלך בדרכי אביו וﬠסק בהפרחת יונים ובמשחקי קלפים. סבי, שהתורה היתה כל מﬠייניו, אולי לא ידﬠ בדיוק מה מﬠשה בנו, אבל ידﬠ שלא בתורה ﬠיסוקו. הטפת מוסר לא הוﬠילה, ואת שבטו חסך ממנו משום שהיה בן יחיד. הדרך היחידה להחזיר את דוד ישראל למוטב היתה לנתקו מהחברה, שבה נמצא, ולהﬠבירו לסביבה אחרת.

בכלל היתה דרכו של סבא נחמן לחנך לא ביד קשה, אלא בנוﬠם הליכות. פﬠם כשהייתי בן שמונה ולמדתי בחדר מסכת כתובות, פרק נערה המאורשה, הציﬠ סבא נחמן לבחון אותי, והבטיח, שאם אדﬠ את החומר אקבל קניש חם מﬠשה ידיה של סבתא. מובן שנכשלתי, כי מה מבין ילד בן שמונה בנﬠרות וקטינות, ומה גם שאימת הבחינה היתה ﬠליי. בכיתי מרות, ולא ﬠל הקניש, אלא ﬠל החרפה והכישלון, ﬠד שסבא מצא לנחוץ ללטפני ולנחמני, והביא במו ידיו קניש חם. באותה שנה ביום הכיפורים החלטתי לצום כל היום. הורי וסבי מצד אבא התפללו בבית הכנסת הסדיגורי. כשהגיﬠה שﬠת הצהרים באה אמא כמקובל לחלק את הכבדים והקורקבנים של הכפרות לי ולאחותי. אני סירבתי לאכול, והודﬠתי שאצום ﬠד הﬠרב. אמא אמרה, שאסור לילד לפני גיל שתים עשרה לצום כל היום, אבל התﬠקשתי ולא הוﬠילו תחנוני אמא ואיומי אבא. ידﬠתי, שאף ﬠל פי שיד אבא התרוממה ﬠלי בנקל, הוא לא ירים אותה ביום הכיפורים. אז פנתה אמא לסבא נחמן, שהתפלל בבית הכנסת הבויאני ונמצא לא רחוק מבית הכנסת הסדיגורי, שיבוא לשכנﬠני. סבי בא ﬠטוף בטלית ובקיטל כדי לשדלני להפסיק לצום, אך ללא הוﬠיל. כשראה כך אמר לאמא, שתניח לי לנפשי. מאותו יום כיפור אני ממשיך לצום מדי שנה בשנה.

סבא נחמן והנלוים אליו הגיﬠו לירושלים משאת נפשם. סבא כתב מכתב ארוך בכתב יד צפוף, ובו פירט את כל ההרפתקאות, שﬠברו ﬠליהם בדרך, וכיצד הציﬠו לו להשקיﬠ את כספו. הוא כתב, שהתיישב במוצא הסמוכה לירושלים (לא בלי לציין את דף הגמרא, שבו נזכרת מוצא). היו לו פרות, שטיפל בהן שכיר יהודי, ואת החלב שיווקו בירושלים. סבא נחמן ﬠצמו המשיך לﬠסוק בתורה ונתחבב ﬠל לומדי התורה בירושלים וﬠל המשכילים הדתיים. הוא חי במוצא ﬠד יום מותו - כ“ח תמוז, תר”ﬠ (8.4.1910) - ונקבר בהר הזיתים.

אחרי שנסﬠ סבא נחמן לארץ ישראל היתה ﬠדיין השנה שנת ילדות יפה ללא בﬠיות. ר' אליה גר בביתנו ולמדנו מסכת שבת. אחרי שכל התלמידים הלכו לבתיהם, הייתי לומד ﬠם ר' אליה פרקים חדשים, שלא למדו האחרים. אהבתי את הגמרא ואהבתי את דרך ההוראה של ר' אליה. הוא היה יהודי חם, תמיד שמח בחלקו, והיה נﬠים להימצא בחברתו. בﬠרב שבת היינו מפסיקים את לימוד הגמרא מוקדם, והיינו ﬠוברים ﬠל פרשת השבוﬠ שניים מקרא ואחד תרגום, וכן לומדים רש“י ו”אור החיים" של כל פרשת השבוﬠ ואת ההפטרה של אותה שבת. לפנות ﬠרב הייתי הולך ﬠם ר' אליה לבית המרחץ. הוא אהב את החום של בית המרחץ, והיה ﬠולה ﬠל האצטבה הﬠליונה. הבלן ידﬠ כבר להוסיף ﬠבורו אדים חמים במיוחד. במשך הזמן למדתי ממנו לﬠלות לאצטבאות הﬠליונות. לאחר שחבטו אותנו במטאטים מיוחדים, היינו נכנסים למקווה הקרה, משם לחמה וחוזר חלילה. לאחר בית המרחץ היינו חוזרים בבגדי שבת הביתה, קוראים פרקי שיר השירים, ואחר כך הולכים לבית הכנסת.

בשנת תרס“ט (מאי 1909) החלו הצרות להעיב על חיינו. אבי נסﬠ, כמנהגו מדי שנה, לקראת חג השבועות לחצר האדמו”ר בסדיגורא. סדיגורא נמצאת באוסטריה, שבאותה תקופה שלט בה הקיר“ה פרנץ יוזף. אבא נהג לשלוח גלויה מדי יום כיום. גם באותה שנה בימים הראשונים הגיﬠו הגלויות כסדרן, ופתאום לא הגיﬠו ﬠוד גלויות. כל חודש סיון חלף, ולא היו גלויות. החלו שמועות שאבא חלה, ואפילו נפטר. אמא היתה בוכה בלילות. בימים היתה עסוקה בחנות, וגם לא רצתה לחשוף בפני אחרים את צﬠרה. כך ﬠברו חמישים יום של דאגות וצﬠר, ואז חזר אבא הביתה חלש ורזה. התברר, שהוא חלה בטיפוס ונשקפה סכנה לחייו. בכל ימי מחלתו היה האדמו”ר מסדיגורא ﬠובר ליד חלון החדר, שבו שכב, ומבטיח שאם ירצה השם אבא יבריא.

כשחזר אבי סוף סוף הביתה, חלתה אמא. היא החלה להשתﬠל וחומה ﬠלה. סבתי מצד אבא הזעיקה מיד את ד“ר נימלובסקי, שלא היה אוהב ישראל, אבל נחשב לרופא מומחה, ואת ד”ר זילברמן. שני הרופאים קבﬠו, שזו התחלה של שחפת, ושﬠל אמי לנסוﬠ למﬠון קיט של יﬠרות אורן. הוחלט שתיסע לסלוויטה, שהיתה רחוקה מאד מידיניץ. אבא היה צריך לנסוע עם אמא, והיה קשה למצוא פיתרון הן לחנות והן לילדים. החנות היתה גדולה, והיה צריך למצוא מישהו שיוכל לטפל בה כהלכה בתקופת העדרם של הורי, מה גם שאבא כבר נﬠדר ממנה חודשיים בשל מחלתו. אני ואחותי היינו ילדים קטנים - בני אחת ﬠשרה ושמונה - ואי אפשר היה להשאירנו לבד. לבסוף הוחלט, שאברומקה, השמש של בית הכנסת הוולוסטי, שהיה אלמן וﬠרירי, יישן אתנו בלילות. את הטיפול בחנות מסרו לידיה של דודתי צביה, אחותו הצﬠירה של אבא, שהיתה אז בת שמונה עשרה בלבד.

היו אלה ימים אפלים בשבילי, והתמסרתי כולי ללימודים ולקריאת ספרים. הייתי קורא בכל רגﬠ פנוי, ולא היה חשוב אם היו אלה סיפורי דמיון או דברי מדﬠ. בלﬠתי הכל. ויכוחי עם צביה היו בﬠניני לבוש. היא רצתה שאלבש בגדים מצוחצחים, ואני אהבתי בגדים פשוטים. כשחזרו הורי היה כבר סמוך לימים הנוראים. אמא הביאה אתה מסלוויטה כלי מיוחד לליחה כדי לשמור שלא להדביק את האחרים. מﬠתה ואילך עמדו החיים בסימן מחלתה של אמא. השחפת באותם ימים היתה כמו הסרטן בימינו - מחלה חשוכת מרפא, שהחולה בה נדון למות.

אני ﬠברתי לחדר של ר' גדליה, שלימד גמרא ופוסקים. הואיל וידﬠתי כבר גמרא, למדתי בﬠיקר את הפירושים השונים. בקיץ אותה שנה שוב נסﬠו הורי לסלוויטה, ודודה צביה חזרה לנהל את החנות. כשחזרו הורי החליטו, שבשל מצבה החמור של אמא עליהם לחסל את החנות, למכור את כל הרכוש ולעבור לגור בדירה שכורה במקום מאוורר יותר. ﬠברנו לגור בבית גדול מידות ליד השוק החדש, אבל הבית היה גדול מדי עבור אמא, ולאחר שנה עברנו לבית קטן יותר. אמי ידﬠה, שלא תאריך ימים, אבל היא לא נﬠצבה אל ליבה. היא האמינה באמונה שלימה, כי הﬠולם הזה הוא רק פרוזדור לטרקלין, והﬠיקר הוא הﬠולם הבא, שלקראתו חייב אדם להתקין ﬠצמו. הואיל ואני קראתי הרבה ספרות ﬠברית, שנכתבה באותה תקופה, לא סמכה אמא ﬠליי בכל שנוגﬠ לקיום המצוות ולחיי הﬠולם הבא. גם המצוות של גמילות חסדים, שמילאה כל חייה, לא היו די בﬠיניה. היא הזמינה את איצי, סופר סת"ם ויהודי ירא שמים, כדי שיכין תפילין ﬠבורי לקראת היותי בר מצווה וכן ספר תורה בפורמט גדול יותר. היא התנתה אתו שני תנאים: א. שיטבול במקווה לפני כל כתיבת שם ההויה. ב. שהמלאכה של הﬠתקת ספר התורה תושלם לפני חגיגת בר המצווה שלי. איצי הסופר הסכים לתנאים, ואמא שילמה לו מראש את מלוא התשלום.

חגיגת בר המצווה שלי היתה ברוב ﬠם, וﬠם תזמורת לכבוד הכנסת ספר התורה למניין של ניסן וייסמן. את ספר התורה מסרו לשם מכמה סיבות. אנו התפללנו שם בקביﬠות, והם התחייבו לקרוא בספר במשך שנתיים רצופות. זה גם היה המקום הקרוב ביותר לדירתנו, ולאמא כבר היה קשה ללכת למרחקים, בפרט ביום מלא התרגשות. אני זוכר היטב את היום ההוא. היום היה ב' בטבת, יום בהיר וכפור ﬠז שרר. בבוקר השכם בא אלינו ר' גדליה והלכנו למקווה לטבול לפני הנחת התפילין. בית המרחץ והמקווה היו בקצה השני של הﬠיר, והמרחק היה גדול. אני כבר הייתי נגוﬠ במינות ר"ל1, ואולם בכל זאת התלבשתי והלכתי ﬠם ר' גדליה. בדרך הוא בחן אותי בﬠנייני הדרשות, שהיה ﬠלי לדרוש כפני הקהל. כל הדרשות היו בﬠנייני הנחת תפילין. ידﬠתי את כל מה ששאלני. כשחזרנו מהטבילה לקחתי את התפילין מתוך תיק הקטיפה, שהכינה אמי לכבודם, והלכתי ﬠם אבא וﬠם ר' גדליה לבית הכנסת. בית הכנסת היה כבר מלא מכל הקרואים, שהיו ברובם חסידי סדיגורא. ﬠליתי לתורה בתור לוי. אבא ﬠמד לידי ובירך בקול רם “ברוך שפטרני מﬠונשו של זה”. ﬠם סיום התפילה הוגשו שתייה וכיבוד קל, ואחר כך נהר כל הקהל לﬠבר ביתנו. שם היה כבר קהל גדול של גברים ונשים. התזמורת כבר היתה, ואמא היתה מקושטת בבגדי חמודות וﬠנדה תכשיטים, אשר בדרך כלל לא אהבה להתקשט בהם. לאחר הכיבוד התחילה התהלוכה בהמון רב, ואני התפלאתי כיצד נכנס כל הקהל הזה פנימה. לאחר הכנסת ספר התורה התפזר רוב הקהל, ונשארו רק הקרובים והידידים, שהיו גם כן קהל די גדול. הגיﬠ תורי לשאת את הדרשה. ר' גדליה הציﬠ, שלפני הכל אגיד את השאלה שבהלכות תפילין בטורי זהב. בהסכמת הכל ובמיוחד בהסכמת סבי מצד אבא דרשתי בשאלה. כל מה ששאלוני ידﬠתי לענות ופני אמא קרנו מאושר. החגיגה נמשכה בהפסקות לתפילות מנחה וﬠרבית ﬠד מאוחר בﬠרב. אמא שכבה רוב הזמן בחדרה, ורק לפני הפרידה יצאה לחדר האורחים לקבל את ברכות הפרידה. זו היתה השמחה האחרונה בביתנו. למחרת החגיגה הלך המצב והחמיר. כחצי שנה ﬠוד המשיכה לשאת ביסוריה ולהתכונן לקראת הצﬠדה לגן ﬠדן. נשים צדקניות, בﬠיקר נשות החסידים, היו מרבות לבקרה. כן בקרו אותה כל אלה, שעזרה להם בימי חייה המﬠטים. ﬠוד בימי חוליה ידﬠה לﬠודד כל מיני מרי נפש, שהיו באים לבקש ﬠזרה בכסף או בﬠצה טובה. לא פﬠם שמﬠתי שיחות נשים בינן לבין ﬠצמן, שסיפרו כיצד הגיﬠו מיואשות ויצאו מאמא מלאות תקווה.

ימים אחדים לפני פטירתה של אמא הייתי אתה לבדי בחדר. היא קראה לי ואמרה, שימיה ספורים, והיא רוצה לחלק את תכשיטי הזהב ביני לבין אחותי. היא הועידה חלקם לבתה וחלקם לכלתה לﬠתיד.

אמא נפטרה בשﬠה 11 בצהרים ביום כ“ג בתמוז, תרע”ב (7.8.1912). היא גססה במשך שלושה ימים. בלילה שלפני מותה התאספו בביתנו קרובים וידידים והחליטו להﬠביר אותי ואת אחותי לבית סבא. אני זוכר, שהלילה היה חשוך והכלבים נבחו, ונזכרתי במאמר הגמרא “כלבים בוכים, מלאך המוות בﬠיר”. הגﬠנו לבית סבא ודודה צביה קיבלה את פנינו. לא ראינו על פניה סימני ﬠצבות. היא השכיבה אותנו לישון ללא אומר. הייתי כבר בן שלוש ﬠשרה וחצי והבינותי את גודל הצﬠר והאסון. בבוקר השכמתי ועמדתי להתפלל בכוונה רבה. צביה הגישה לי אוכל וחזרתי לבית הורי, שהיה מלא מתפללים. אמי שכבה בחדר השני, ועוד אמרה “ברוך הוא וברוך שמו” וענתה “אמן” ﬠל ברכות שמונה ﬠשרה. לפתﬠ החלה לחרחר. אני ואבא נכנסנו לחדרה והושבנו אותה, וכך בישיבה החזירה נשמתה לבורא.

כשנפטרה אמא ישבנו שבﬠה אני ואבא לבד. לאחיותיה הנשואות ולאמה, שגרו הרחק מידיניץ, לא הודיﬠו מיד על מותה כדי לחסוך מהם את הצורך לשבת שבﬠה. בין המנחמים, שמילאו את הבית, גיליתי גם שדכנים, שבאו בהצﬠות שידוך לאבי. דבר זה העלה את חמתי, וגירשתי אותם מהבית. אבא לא הגיב כל ימי השבﬠה, אבל כשתמו ימי השבﬠה ואני המשכתי לגרש את השדכנים התרגז אבא, הרביץ לי מכות נאמנות ואסר ﬠליי להתﬠרב בﬠנייניו.

מבין הנשים, שהוצﬠו לאבא, נראתה בﬠיניו חסיה בת ר' פרנקל ממוהילוב. כשנה קודם לכך השיאו אותה לאיש ידיניץ, שהיתה לו ﬠין מזכוכית. בלילה הראשון הוא הוציא את ﬠין הזכוכית לכוס. חסיה נבהלה ולמחרת בבוקר חזרה לבית הוריה. בﬠלה הבין לליבה ונתן לה גט. חסיה היתה כבת עשרים ואחת, היה לה גם סכום כסף משלה ואבא מצא בה שידוך טוב. לאחר החגים בשנת תרﬠ"ג (אוקטובר 1912) נסﬠ אתי אבא למוהילוב וסידר אותי בישיבה שם. הוא שילם לישראל משהל’ס, מורה לעברית, סכום נכבד (12 רובל) עבור מגורים ושלוש ארוחות ליום בשבילי. הגﬠתי ﬠם אבא לבחינה אצל ראש הישיבה. ראש הישיבה בחן אותי בתוספות בקטﬠ קשה, ואני, שבידיניץ נחשבתי ללמדן גדול, נכשלתי בבחינה. הואיל וכך נכנסתי לכיתה הנמוכה יותר מזו שלמדה ﬠם ראש הישיבה ﬠצמו. בחנוכה באותה שנה הגיﬠ אבא ולקחני לבית הוריה של חסיה. הכרתי שם את אחיה יﬠקב פרנקל ואת יתר בני המשפחה. לאחר החג חזרתי לישיבה, ואילו אבא חזר ﬠם חסיה לידיניץ. הוא שכר בית בקרבת בית הוריו, והחל לשקם את חייו מחדש.

הלימודים בישיבה כבר לא היו בﬠיני כמו אלה שבתקופות החדר. בעל הבית, שגרתי אצלו, היה משכיל והיו לו ספרי השכלה, ששמח למכור לי. באחד הימים הבאתי את הספר “הירושה” מאת פרץ סמולנסקין לחבר בישיבה. הרבי, שנכנס במקרה, ראה את הספר, ורצה להחרימו ולגרשני מהישיבה. המקרה טושטש רק משום שאבי היה מהתורמים לישיבה, ואני לא נזקקתי לתמיכה כספית. כשנסעתי לחג הפסח של שנת תרע“ג (אפריל 1913) לבית אבי החלטתי שלא לחזור עוד לישיבה במוהילוב. אבא לא התנגד ביותר, בﬠיקר משום ששמח לחסוך את ההוצאות הכרוכות בכך. אשתו השנייה כבר היתה בהריון, ובחנוכה תרﬠ”ד (דצמבר 1913) נולדה אחותי רבקה’לה, שאהבתיה מאד. בכלל אהבתי תינוקות, וביניהם את בן דודתי דובצ’ה, שנקרא נחצ’ה ﬠל שם סבי נחמן. שמחתי מאד שנולדה תינוקת, שראיתי בה משהו משלי, אבל הדבר לא היה לרוחה של אשת-אבי, חסיה. מהספרים שקראתי ידﬠתי על התופﬠה של אם חורגת, וזה הגביר את נטייתי להסתכסך ﬠמה. למﬠשה היתה אישה טובה, ואני הייתי זה, שלא ידﬠ באותה תקופה כיצד לחיות אתה בשלום.

לאבא לא היתה פרנסה בידיניץ, ונתגבשה תוכנית לרכישת בית גדול ﬠם חנות בﬠיירה רישקאני במרחק לא רב מידיניץ. הכסף שהיה לו לא הספיק לרכישת הבית, ואבי פנה בבקשה לדוד משה, אחי אביו, שילווה לו את הסכום החסר. הדוד אמנם הלווה את הכסף תמורת משכנתא ﬠל הבית, וכל שלושה חודשים היה צריך לשלם את הרבית. אבל בינתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה, וכל התוכנית לﬠבור לרישקאני נגנזה. כדי להשתחרר מחובת הרבית מסר אבא את הבית לאחיו הצﬠיר זנויל, והוא אכן עשה חיל בחנות ברישקאני.

אני נשארתי לגור בבית אבא וחיפשתי דרכים כיצד להרוויח מﬠט כסף כדי לא להזדקק לכספו של אבי. דודי ישראל, שחזר בינתיים מארץ ישראל, נתן שיﬠורים פרטיים והשתכר יפה. הוא נתן לי לתקן מחברות של תלמידיו, ותמורת זה היה משלם לי מדי פﬠם סכום כסף לא גדול. מקור נוסף היה משחק הקלפים. היינו מתכנסים בבית אבי חבורה של בני טובים ומשחקים בﬠיקר שני משחקים- בנק וﬠשרים ואחת. התמחיתי בשני משחקים אלה, ויצאתי ברווח מידי ﬠרב. במשך הזמן הצטרף למשחקים גם אבי, אף ﬠל פי שהיה דתי מאד. לאט לאט צברתי לי כסף ממשחקי הקלפים. מקור אחר היו ההגרלות. הייתי קונה ספרים וﬠורך הגרלות. הספר היה ﬠולה לי חצי רובל, והייתי מוכר תלושים להגרלה בסכום של שלושה רובל. את התלושים הייתי מוכר לילדים שלמדו בחדרים. הייתי נותן לאחד מהם תלוש חינם, ותמורתו הוא היה מוכר לי ﬠשרים תלושים נוספים. אברהם קליגר, אחיו של יוסף, היה אחד מהלקוחות החשובים שלי. הוא היה מקבל הרבה דמי כיס מסבו, וכל הגרלה היה משתתף בסכום, שעלה בהרבה ﬠל סכום הספר. במשך הזמן זכה בהגרלות אחדות, ונצטברו אצלו ספרים חדשים בבית. יום אחד חקר אותו אביו מניין רכש כל כך הרבה ספרים, והוא סיפר לו כיצד זכה בהגרלות. מובן שאביו הבין מיד מה פשר ה“הצלחה” של בנו, ואני במשך שנים התחבאתי כדי שלא יראני מיכל קליגר. ﬠם אברהם קליגר שיחקתי גם קלפים. הוא תמיד נשאר חייב לי סכומים ﬠצומים. אני לא נתכוונתי לקחת ממנו כל כך הרבה כסף, והוא גם לא שילמו, אבל רובל או שניים לחודש היה תמיד נותן לי ﬠל חשבון החוב.

3.jpg הדוד ישראל

בכספים שהרווחתי שכרתי לי מורה, א“ל יגולניצר, שהיה משורר ﬠברי וסטודנט נצחי. באותו זמן היה כבר נשוי ואב לשניים. למדתי אצלו עברית ורוסית. ממנו ﬠברתי ללמוד רוסית אצל סטודנט אחר, ישראל רוזנברג, שהיה ידﬠן גדול. ואמנם בתום לימודיי אצלו שלטתי ברוסית היטב ﬠד שיכולתי ללמד אחרים. נוסף ללימודי הﬠברית והרוסית הרביתי לקרוא באותם ימים כל ספר שבא לידי ומכל תחום שהוא, וכך הרחבתי את השכלתי. הייתי קורא גם את הﬠתונות היומית. היו אז שני עתונים באידיש – ה”היינט" וה“מומנט” וﬠתון אחד בﬠברית – “הצפירה”. אבי חתם ﬠל ה“היינט”, ודודה דובצ’ה ﬠל ה“מומנט”. בשני הﬠתונים באידיש היו מדפיסים נוסף לחדשות ולמאמרים גם רומני-מתח בהמשכים בנוסח שומר (נחום מאיר שייקביץ), שחיבר מאות ספרים באידיש. הם נחשבו לספרים למשרתות, אבל אני לא בחלתי בהם, והייתי קורא אותם לפני הקהל, שהתאסף בבית דודתי דובצ’ה. באותה תקופה הציﬠה לי דודתי צביה ללמד אותה עברית תמורת תשלום, עד פרוץ המלחמה לימדתי אותה ﬠברית יום יום במשר שﬠה.

4.jpg

כשהייתי בן חמש עשרה פרצה מלחמת העולם הראשונה. קדמה לה בשנתיים מלחמה פחות מפורסמת - מלחמת הבלקנים. רומניה וסרביה נלחמו נגד תורכיה ששלטה ברוב האיזורים של שלוש מדינות אלה. המﬠצמות - רוסיה, אנגליה וצרפת - תמכו במדינות הבלקן והתיצבו כנגד תורכיה. בתקופה זו היתה ברוסיה עלילת הדם ﬠל מנדל בייליס. את הﬠלילה יזם הארגון האנטישמי “המאה השחורה”, שארגן גם את הפוגרום בקישינוב ב-1905 וכן פוגרומים אחרים. בﬠיר קיוב נמצא הרוג נﬠר בן שתים עשרה. אמו הפרוצה הﬠידה, שראתה את היהודי מנדל בייליס, שהיה מפוﬠלי בית החרושת לסוכר של היהודי הﬠשיר ברודצקי, לוקח את דם הנﬠר ושופך אותו לתוך בקבוק. העלילה ﬠוררה את הﬠם היהודי בכל קצוי תבל, ובין השאר נתנה דחיפה לתנוﬠה הציונית. המשפט נמשך זמן רב. טובי ﬠורכי הדין היהודיים, וגם ﬠורכי דין רוסיים, נﬠנו לשמש סניגוריה לבייליס. בﬠיקר הצטיין ﬠורך הדין אוסקר גרוזנברג, ונאומיו התפרסמו בﬠתונות האידית והעברית ונקראו בﬠניין רב. אחד הﬠם פרסם אז את מאמרו “חצי נחמה”. העתונות היתה מלאה הן בﬠנייני היהודים והן במצב הפוליטי, ששרר באירופה.

בשנת תרﬠ“ד (1914) פרצה מלחמת הﬠולם הראשונה. הסיבה האחרונה לפרוץ המלחמה היתה כאילו בגלל דבר חסר חשיבות. יורש העצר האוסטרי, בן אחיו של הקיר”ה פרנץ יוזף, נורה למוות בסרביה. כתגובה הכריזה אוסטריה מלחמה ﬠל סרביה, שהיתה בת ברית של רוסיה. מובן, שרוסיה הכריזה מלחמה ﬠל אוסטריה, וגרמניה, שהיתה בברית ﬠם אוסטריה, הכריזה מלחמה ﬠל רוסיה. בﬠקבות כך הצטרפו אנגליה וצרפת כבנות הברית של רוסיה. איטליה ותורכיה הצטרפו לגרמניה והחלה מלחמת הכל בכל.

עליי באופן אישי ﬠדיין לא השפיﬠ המצב החדש משום שהייתי רק בן חמש ﬠשרה וטרם חלה ﬠליי חובת הגיוס. לא כן חבריי, שלרוב היו מבוגרים ממני בשנתיים או בשלוש, וחיפשו דרכים כיצד לא ללכת לצבא. כך, למשל, ידידי יהושﬠ קולקר הלך ועקר את כל שיניו כדי לא להתגייס. היה אחד שסימא ﬠין, והרוב בחרו להטיל לﬠצמם שבר (קילה) אצל מומחה יהודי, שידﬠ לעשות זאת ללא כאבים. חלק אחר בחר לסגף ﬠצמו. נוצר חוג של סגפנים. הם היו מתכנסים בבית אחד מהם ונמנﬠים מלאכול ומלישון במשך שבוﬠות אחדים. דודי ישראל, שגם עליו חלה חובת הגיוס, היה כבר נגוﬠ בשחפת, אבל חשש שמא בכל זאת יקבלוהו לצבא, והחליט להקדים תרופה למכה והסתגף במשך חודש ימים. זו היתה תקופה ﬠצובה. ראית כיצד אנשים צﬠירים מוכנים לקפח את בריאותם כדי להתחמק מהצבא, ומצד שני לא יכולת שלא להבין אותם. איזה טﬠם היה להילחם ולהגן ﬠל אלה השונאים אותך? כשחזר דודי ישראל ובידו הכרטיס הלבן שכה ייחל לקבלו, שמח מאד, ואני חשבתי בלבי: לשמחה מה זו עושה?

דודי ישראל גר אז ﬠם אמו, סבתי אילנה. כל חייה וכל הﬠולם כולו היו שווים בﬠיניה כקליפת השום לעומת מבט אחד של בנה. היא הצטﬠרה מאד ﬠל שבנה סיגף ﬠצמו, אבל לא יכלה להתנגד. כשחזר הביתה התחילה לפטם אותו ותוך זמן קצר השמין ונראה בריא יותר מאשר לפני הסיגוף. אבל סבתי מרוב הדאגות והצﬠר חלתה בשושנה. הרופא ציוה ﬠליה לשכב במיטה בלי לקום, והואיל ודודי ישראל היה ﬠסוק בשיעורים שנתן, ישבתי אני ימים אחדים ליד מיטתה. ימים אלה לא היו נﬠימים משום שאת סבתי אילנה לא אהבתי ביותר. בﬠיקר לא סלחתי לה את יחסה לאמי לאחר שחזרה מארץ ישראל לידיניץ. אמי כבר שכבה באותה תקופה על ﬠרש דווי, וסבתי, שחזרה באופן בלתי צפוי, נתקבלה בביתנו בכבוד. ואולם לאחר ימים אחדים התחילה לטﬠון כנגד אמי, שהיא ואחיותיה קיפחו את חלקם של פסיה וישראל. כל הסבריה של אמא לא הוﬠילו, אפילו לא הבטחתה להגיﬠ לﬠמק השווה ﬠם פסיה וישראל ﬠצמם. לבסוף אמרה אמי לאמה: מה את רוצה? לקצר לי את חיי? והרי הם ממילא קצרים. ﬠליי הדברים השפיﬠו מאד, ויחסי לסבתי נﬠשה מסוייג.

לאחר שפרצה המלחמה הגלו הרוסים את הנתינים הגרמנים, שגרו ברוסיה. בﬠקבות זאת נתאפשר לאבא לשכור מהממשלה בית אחוזה גדול ﬠם גן ﬠצי פרי וטחנת קמח מחוץ לידיניץ מﬠבר לנהר. הגן, שטח האדמה והטחנה הקלו ﬠל הפרנסה. אבא, חורגתי ואני ﬠשינו שימורים מהפירות, זרﬠנו תפוחי אדמה ושכרנו גוי, שהפﬠיל את הטחנה. באותו זמן עבר כומר רוסי, שגר בסביבת ידיניץ, לﬠיר מרוחקת, ומכר את כל ספרייתו לסבתי מצד אבא במחיר הנייר בלבד. הספרייה היתה ﬠצומה - כﬠשרת אלפים ספר - ואני קראתי את רוב הספרים. בצד קריאת הספרים ניצלתי את קרבת הנהר ולמדתי לשחות היטב.

בסוף שנת תרﬠ“ו (1916) נישאה בת שבﬠ, בת דודה של אבי, לליב קלינרמן מהכפר לנקוביץ. אבא נסﬠ לחתונה, ובאותה הזדמנות סיפר ﬠליי, שהנה קרב מוﬠד גיוסי ואיני רוצה מצד אחד להטיל מום בגופי, אר מצד אחר גם איני רוצה להיות ארנבת ולהתחבא מפני השלטונות. המחותן, ר' שלמה קלינרמן, שהיה אדם ﬠשיר מאד, הציﬠ שאני אבוא ללמד אצלו את שני בניו - אחד היה לפני בר המצווה והשני היה כבן שבﬠ - והבטיח לשלם מאה רובל עבור ההוראה במשך ﬠונה אחת וכן לספק את כל צרכיי היומיומיים. הסכמתי להצﬠה, ולאחר החגים של ראשית שבת תרﬠ”ז ﬠברתי לכפר לנקוביץ.

בבית קלינרמן התנהלו העניינים ﬠל מי מנוחות. לימדתי את הבנים כמובטח, והכרתי גם את הבנות במשפחה. אחת הבנות, קילה, היתה בת חמש ﬠשרה. היא ידﬠה רוסית ואידיש ואני לימדתי אותה ﬠברית. לא חלפו הימים והתאהבתי בה מעל לראש. כשהתקרב חג החנוכה גמלה בלבי ההחלטה לגלות לפניה את אהבתי. השארתי לה פתק, ובו כתבתי לה ﬠל רגשותיי, והוספתי, שאם גם היא אוהבת אותי אמתין לה באותו ﬠרב ליד התנור הגדול שבחדר האורחים. ואכן באותו ﬠרב נפגשנו לראשונה, ומאז המשכנו בפגישותינו מדי ﬠרב בﬠרב. הרומן הראשון שלי נקטﬠ באופן בלתי צפוי. איני יודﬠ כיצד נודﬠ לרשויות ﬠל שהותי בכפר, אבל באחד הימים הופיﬠ האורדניק (קצין משטרה מקומי) וביקש לבדוק את התﬠודות שלי. הוא הבין שאין לי התﬠודות המתאימות ורצה לﬠוצרני במקום בﬠוון ﬠריקות. ר' קלינרמן התﬠרב ואמר, שאני אורח שלו, והוא הציﬠ לשלם לאורדניק מאה רובל תמורת שחרורי. האורדניק הסכים בתנאי שתוך יומיים אסתלק מהמקום. וכך היה. לקילה הבטחתי, שכאשר יבוא היום וארצה לשאת אישה אפנה אליה, וחזרתי לידיניץ ב-9 בפברואר 1917. ב-17 באותו חודש פרצה המהפיכה הרוסית.

כשפרצה המהפיכה הוכרזה חנינה לכל הﬠריקים, והכל נתבקשו לחזור להתגייס תוך שלושה חודשים. גם אני וגם אבי היינו חייבי גיוס, אבל נותרו לנו שלושה חודשים כדי להתארגן. האווירה של ראשית המהפיכה היתה אופטימית. סיסמת המהפיכה היתה: אחווה ושויון ומהפיכה ללא שפיכות דמים. בפסח אותה שנה חגגנו את החג בשמחה. יהודים וגויים התחבקו ברחובות וקיוו לﬠתיד טוב יותר. מובן שגם אני, אף כי לא הייתי פטריוט רוסי, ראיתי מחובתי להתגייס בתקופה זו לצבא. החלטתי שאתגייס באודיסה, שהיתה מרכז תרבות גדול. באותו זמן כבר ﬠברה דודתי דובצ’ה לאודיסה ופתחה שם בית מלון. כל אנשי ידיניץ שהגיﬠו לאודיסה התארחו אצלה, וכמובן גם אני ואבי. מיד לאחר הפסח נסﬠתי לאודיסה. עוד לפני שהגיﬠ מוﬠד גיוסי הספקתי ללמד שני תלמידים באופן פרטי ולחסוך מﬠט כסף. בשבתות הייתי מבקר בבית הכנסת “יבנה”, שבו נתכנסו מגדולי אנשי התרבות העברית באותם ימים – מנדלי מוכר ספרים, ביאליק, אחד הﬠם, רב צﬠיר, יוסף קלויזנר, י"ח רבניצקי ואחרים; בכל שבת הרצה אחד מהם בﬠברית, ואני שמחתי להזדמנות לשמוﬠ אותם.

כשהגיﬠ תאריך גיוסי הודﬠתי לווﬠדת הגיוסים שאני בריא ואיני זקוק לבדיקות. הם אכן קיבלוני מיד לצבא. תורו של אבא היה לאחר שלושה ימים. הוא התיצב לבדיקות, והרופא שאל אותר לפשר פניו המודאגות. הוא הסביר לו, שבנו כבר מגויס, ושﬠליו מוטל לפרנס את המשפחה והוא גם אינו בריא לחלוטין. הרופא הרגיﬠו ואמר לו שלא ידאג, ואמנם באותו יום שוחרר אבא מחובת הגיוס וחזר לביתו בידיניץ.

אף ﬠל פי שכבר גויסתי באופן רשמי, בפוﬠל שלחו אותי להמתין לגיוס ﬠצמו, וחיי היומיום שלי נמשכו כרגיל. רק בחודש מאי זומנתי לצבא וצורפתי לגדוד 48. הגדוד היה מורכב ברובו מיהודים, רבים ביניהם היו ציונים. קיבלנו רשות להניף דגל כחול-לבן בצד הדגל הרוסי. כדי לשמור על אוכל כשר הודﬠתי שאני צמחוני, והפכתי לצמחוני מאז וﬠד היום הזה. עברנו סידרת אימונים, ואז הגיﬠ קרנסקי לנאום בפנינו ולהודיﬠ לנו שעלינו לצאת לחזית. באותו זמן היו בין המהפכנים שני זרמים. הזרם האחד, שבראשן ﬠמד קרנסקי, היה בﬠד להמשיך במלחמה לצד אנגליה וצרפת ﬠד שיושג שלום. סיסמתם היתה בלי סיפוחים ובלי פיצויים. הזרם השני, שלימים עמד בראשו לנין, היה בﬠד הפסקת המלחמה מיד ובכל מחיר. הצבא היה ﬠדיין תחת מרותו של קרנסקי, ואנחנו נשלחנו לחזית. הגﬠנו לﬠיר יאסי, ומשם המשכנו ברגל לאיזור החזית שבין רומניה לאוסטריה. ﬠוד בטרם הגﬠנו לאיזור החזית הותקפנו בהפצצה כבדה מהאויר. אני התגלגלתי מראש ההר, שﬠליו טיפסנו, ואיבדתי את הרובה ואת הכובﬠ. לידי שכבו חיילים שנהרגו. חברי הטוב דודל, שהיה גם הוא מידיניץ וצמחוני כמוני, איבד את הכינור, שכה אהב לנגן בו. ﬠם תום ההפצצה ניסינו להתארגן. מישהו אמר לי, שאקח רובה וכובﬠ מאחד החללים, וﬠל אף הרתיﬠה זה מה שﬠשיתי. המשכנו בדרך לחזית. במהלך הימים אימנו אותנו גם באש חיה כדי שנוכל למלא את תפקידנו כלוחמים. בחזית מצאנו איזור של חפירות ובתוכן ישבו החיילים. העונה היתה ﬠונת הבשלת הפרי, והחיילים המחופרים נתפתו להוציא ראשם ולקטוף מהפרי הבשל. לא פעם ראיתי כיצד חייל מוציא ﬠצמו מהחפירה ונופל חלל. אני נזהרתי שלא לצאת מהחפירות. שהינו באותו איזור כחודש ימים. בסוף אותו חודש הגיﬠה הפקודה לצאת מהחפירות ולהתקדם לﬠבר ההר הסמוך. המפקד שלנו סירב למלא את הפקודה. הוא טﬠן שזהו גזר דין מוות לחייליו. במקומנו נשלחו חיילים רומנים, ואנו ראינו במו ﬠינינו כיצד נקטלו אחד אחד.

לאחר מכן הועברנו לאיזור שהיה בבחינת הﬠורף. היה עלינו לחפור חפירה גדולה ועמוקה כדי להכין מקום לימות החורף. הודות לכך למדתי את מלאכת החפירה, ששימשה אותי הרבה בשנים לאחר מכן. בינתיים הגיﬠו הימים הנוראים. מפקדת הצבא הﬠבירה את היהודים שבגדוד לכפר פאונצ’סטה, שבו היו יהודים ובית כנסת. בסוף חודש תשרי הוﬠברנו לﬠיר פיאטרונימצה למרגלות הרי הקרפטים הדרומיים ﬠל שפת נהר הביסטריצה. מהעיר ﬠלינו לחפירות שבהרים ושהינו בחפירות כחודשיים. כשירדנו שוב לﬠיר נודﬠ לנו על נצחון הבולשביקים בהנהגתם של לנין וטרוצקי. אותנו הﬠבירו לחיל האפסנאות, ואני ﬠבדתי במאפייה בלישת בצק. לאחר תקופה ארוכה של אכילת צנימים נהניתי לאכול לחם טרי. הואיל ולישת הבצק נחשבה לﬠבודה קשה, לאחר זמן מינו אותי כשרת של אחד הקצינים. הייתי מצחצח את נﬠליו ומסדר לו את החדר, אבל את רוב הזמן ביליתי בקריאת ספרים רוסיים, שהיו בספריתו של אותו קצין. יום אחד הוא נכנס לחדר והתפלא למצוא חייל פשוט יושב וקורא בספריתו. הוא לא האמין, שאני מבין מה שאני קורא, אך כששוחחנו גילה, שאני יודﬠ הרבה. הוא הכיר לי את חבריו הקצינים, ואולם לא רצה להמשיך להﬠסיקני בתפקיד שרת, אף כי בﬠיני התפקיד מצא חן בזכות הספרים שקראתי. שוחררתי באופן זמני לחודש ימים, ובינתיים נגמרה המלחמה. אני שוחררתי מהצבא ויצאתי ברכבת לכיוון יאסי כדי לחזור הביתה. הרכבות היו מלאות ﬠד אפס מקום, וחלק מאתנו שכב ﬠל גג הקרונות. לידי שכב חייל רומני. הוא ירד לפניי, ובזמן שירד לקח ﬠמו את שני השקים, שבהם היו חפציי האישיים כולל הספרים שרכשתי במשך הזמן. כך חזרתי לידיניץ בידים ריקות ובחוסר כל.

הגﬠתי לידיניץ סמוך לחג הפסח. בשביﬠי של פסח הייתי בבית סבי ומשם הלכתי לבית אבי, שהיה מחוץ לﬠיר. בהגיﬠי לרחוב הדואר ראו אותי מרחוק שני חיילים רומנים. החיילים היו בידיניץ בﬠקבות הסכם השלום, לפיו סופחה בסרביה לרומניה. אני הייתי לבוש במדי הצבא הרוסי, והחיילים ציוו ﬠליי לﬠמוד. ביודﬠי את שנאתם לאנשי הצבא הרוסי, החלטתי שהטוב ביותר הוא להרים רגליים ולברוח. הם דלקו אחריי, אבל אני היטבתי לרוץ והצלחתי להגיﬠ לאיזור בתי הכנסת ולחמוק לתוך בית הכנסת הבויאני. כך ניצלתי באותו יום מסכנה גדולה.

הואיל והיה כבר שלום עם גרמניה, הנתין הגרמני, שבביתו גר אבי ומשפחתו, חזר לידניץ, ואבא נאלץ למצוא לו מקום חדש. הוחלט לעבור למוהילוב, ששם היה לחסיה חורגתי בית, שקיבלה מהוריה. הבית ﬠמד ברחוב הפולטבי. היה זה רחוב חדש יחסית לשאר הרחובות במוהילוב. מהﬠיר היו ﬠוברים לרחוב דרך מנהרה לא גדולה, אשר מﬠליה ﬠברה רכבת, שהיתה נוסעת ﬠל הגשר מﬠל הדניסטר, שחיבר את בסרביה ﬠם אוקראינה. בימי שלוט הרוסים במוהילוב היה הגשר הרוס משום שהרומנים שלטו בבסרביה, ויהודי מוהילוב היו מביטים בקנאה אל ﬠבר הנהר, ששם היה משטר יציב, והיהודים נהנו מחיי רווחה יחסית. הרחוב הפולטבי היה יוצא דופן, כי הוא נבנה בעיקר ﬠל ידי עובדי מנסרת מלכזון. מלכזון היה בﬠל מנסרות וטחנות ﬠל חוף הדניסטר, ורוב הפוﬠלים והפקידים במפﬠליו היו יהודים. אפשר לומר, שמפﬠל מלכזון בנה את הרחוב.

במרכז הרחוב היה ארמון הגביר וממולו עמד בית הכנסת המפואר. תקרת בית הכנסת היתה ﬠשויה תמונות שמן אמנותיות וקירותיו היר צבוﬠים בצבﬠי שמן. כל בתי הרחוב היו יפים. הרחוב גבל מצד אחד ﬠם מסילת הברזל של מוהילוב ומﬠברו השני היו יורדות סמטאות למנסרות ולנהר הדניסטר. אנשי הרחוב היו כﬠין חטיבה לאומית. רוב האנשים היו בﬠלי השכלה ﬠברית וממילא היו גם ציונים.

מוהילוב היתה בחבל האוקראיני שהיה באותו זמן בשלטון האוסטרים. בחלקי אוקראינה האחרים שלטו הגרמנים. גם הגרמנים וגם האוסטרים התיחסו יפה ליהודים. יחסם לגויים היה אכזרי. הם דרשו מהם מכסות של תבואה, וכשלא ﬠמדו בהן נﬠנשו קשות. אבא החל לדאוג כיצד להתפרנס במקום החדש. הוא נסﬠ לאודיסה לקנות סחורות כדי לפתוח חנות משלו, נוספת על החנות, שכבר היתה ברחוב הפולטבי. באודיסה הכיר אבא את יחיאל פרלמוטר, סוכן של בית חרושת לטבק, מהﬠיירה קרילוביץ, שנמצאת במרחק 80 ק"מ ממוהילוב. אבי הפקיד בידי פרלמוטר דמי קדימה והבטיח לשלם את הסכום הנותר ﬠם קבלת הטבק. כשחזר אבא הטיל ﬠליי לנסוﬠ ולהביא את הטבק. הייתי ביישן ולא מבין גדול בﬠסקים, אבל הבנתי שﬠליי לﬠזור לאבא כדי לא לאכול לחם חסד. יצאתי לקרילוביץ, שכרתי עגלה, הﬠמסתי את הסחורה ויצאתי בחזרה לﬠבר מוהילוב. בדרך עצר אותנו שוטר וביקש רישיון מיוחד להﬠברת הטבק. הואיל ולא היה לנו רישיון ﬠיכב השוטר את הﬠגלה ולא נתן לי להמשיך בדרכי. החלטתי להיווﬠץ בדוד אבי שמעריל מנוליס, שגר בﬠיירה יארישﬠב, הסמוכה גם היא למוהילוב. מנוליס הלך ﬠמי למשטרה והציﬠ לשוטר סכום כסף תמורת שחרור הסחורה. השוטר הסכים, ואני שילמתי את הכסף בלב כבד לא בגלל הכסף, אלא בגלל הﬠיקרון, שנגד את מצפוני. הגﬠנו למוהילוב בחצות הלילה לשמחת לב אבי, שהיה כבר מודאג ביותר. ביקשתי מאבא שלא ישלחני יותר למשימות מסוג זה. הﬠדפתי כל ﬠבודה שהיא, אבל לא רציתי ﬠסק ﬠם שוטרים וﬠם מתן שוחד.

בתקופה הראשונה לשהותי במוהילוב הייתי לבוש תמיד במדי הצבא משום שלא היו לי בגדים אחרים. נהגתי לפנות לאנשים ברוסית כהרגלי בצבא, ורבים ראו בי גוי לכל דבר. באחד הימים נכנסתי למספרה של יהודים, והאישה במספרה אמרה לי להמתין עד שבנה הספר יסיים לאכול. כשחזר אמרה לו להזדרז כי הﬠרל מחכה לו.

את רב הﬠיר ר' יצחק ביק זכרתי ﬠוד מימי לימודיי בישיבה. גם אז נטה לי חסד בזכות ידיעותיי, אבל כשחזרתי לידינייץ ניתקו כל הקשרים אתו. ﬠכשיר החלטתי לבקרו וקיוויתי, שאולי יוכל למצוא לי שיעורים פרטיים בﬠברית או ברוסית. למרות שש השנים שחלפו מאז נפגשנו, ר׳ יצחק זכר אותי והקשר בינינו חודש. יום אחד ביקשני להראות לו את ספרייתי, ואני נﬠניתי ברצון. הספרייה בביתנו היתה עשירה בספרי קודש וחול. הרב התלהב מאד והזמינני לבקר אצלו בכל זמן שאחפוץ. באחד מביקוריי הועיד לי פגישה ﬠם חנא מלכזון. במהלך הפגישה אמר לי מלכזון, שהוא מחפש מורה לשני בניו הצﬠירים - האחד יוסקה, שלמד בתיכון, והשני איזיק, שלמד בבית ספר למסחר. הוא הציﬠ לי ללמד אותם עברית בשעות אחר הצהריים, אך הזהירני שיוסקה שובב גדול, ואף מורה לא הצליח ﬠד כה להסתדר אתו. הוא לא דיבר ﬠל השכר ורק הבטיח, שאם אצליח במשימה, הוא ישלם ביד רחבה. קיבלתי ﬠליי את המשימה, והשארתי למלכזון את רשימת הספרים שﬠל הבנים לרכוש לקראת השיﬠור הראשון. כשבאתי לשיעור הראשון הייתי עדיין לבוש במדי הצבא ונראיתי יותר כחייל מאשר כמורה. דווקא בגדיי הרשימו את יוסקה. הוא התﬠניין לדﬠת אם הייתי בחזית, ואני סיפרתי לו מקצת מחוויותי כמו הפצצת האווירון ואובדן הכינור של חברי דודל. אחר כך קראתי לפניו את סיפורו של יהודה שטיינברג “החטופים”, המספר ﬠל נערי ישראל, שנחטפו והוחזקו 25 שנה בכוונה להﬠבירם ﬠל דתם. כך כבשתי את לב יוסקה השובב מהשיﬠור הראשון ונתקבלתי כמורה קבוﬠ לשני בניו של מלכזון.

למלכזון היו ﬠוד שלושה ילדים נשואים - בת ושני בנים. על הבנים, מאיר ואברהם, ידﬠתי הרבה משום שבנﬠרותם למדו אצל ר' אליה, ור׳ אליה היה מרבה לספר ﬠליהם בשﬠת הארוחות, ואני הייתי שותה בצמא את סיפוריו. מאיר הלך בתלם, וכשבגר נכנס לﬠסקי אביו. לא כן אברהם, שהתאהב בנﬠרה שלא לרצון אביו. מלכזון הדיר את בנו מנכסיו, אר כשפרצה המלחמה נכנﬠ האב והחזיר את הבן. לכל אחד מבניו הנשואים של מלכזון היו ילדים וגם אותם לימדתי ﬠברית. אשת אברהם היתה בת אחותו של חיים ויצמן, שהיה כבר מפורסם בימים ההם. היא היתה מרבה לשוחח אתי על הציונות וﬠל השפה הﬠברית. אם כי פﬠם אחת נזף בי אחד מקרוביה ﬠל בגדיי המרושלים, שלדﬠתו לא הלמו מורה לילדים, הייתי מאד מקובל בבית מלכזון, והמשכתי ללמד את ילדיהם עד שﬠזבתי את מוהילוב.

בינתיים הלכה החנות של אבא והתפתחה. אבא קשר קשרים ﬠם האפסנאי של הצבא האוסטרי, וקנה מהצבא סחורות, בﬠיקר סיגריות וסוכר. כדי לאכסן את הסחורות החליט לבנות מחסן בחצר הבית. המחסן היה בן שתי קומות. בקומה התחתונה היה חדר נסתר, שבו החביאו את הסוכר והמלח, שהיו מצרכים אסורים למכירה חופשית. את הסחורות היו מביאים בלילות. העבודה היתה קשה, ומשום שהסחורה היתה אסורה אי אפשר היה לשכור פוﬠלים לעזרה, וﬠליי היה לﬠזור לאבא להוריד את השקים למחסן הסתר. באותה תקופה היו חילופי שלטון גם באוסטריה, והצבא האוסטרי חזר לארצו באופן פתאומי.

בשﬠת הפנאי הבלתי מתוכנן מכרו בזיל הזול מכל מה שהיה במחסניהם, שהיו סמוכים לדניסטר, ואבא רכש את רוב הסחורה. היו אלה ימים של ﬠבודה קשה, אבל המצב הכלכלי של אבא הלך והתבסס. בשעות הפנאי הייתי מרבה לשחות בדניסטר, ולﬠתים לקחתי אתי את אחי הקטן אליﬠזר כדי שיתבונן. יום אחד בﬠודי שוחה, נכנס אליﬠזר לנהר והחל טובﬠ. שמﬠתי צﬠקות, חזרתי כל ﬠוד נפשי בי והצלחתי להוציאו בשלום.

שנת תרﬠ“ח (1918) חלפה. מצבנו הכלכלי השתפר, ואף כי היינו חדשים ברחוב היינו מוכרים כוותיקים. בהבדל מרוב תושבי הרחוב הפולטבי, שהיו תלויים לפרנסתם בﬠסקי מלכזון, אנחנו היינו בלתי תלויים ואמידים למדיי. חברי בן ציון רוטברג, שגר מולנו, הציﬠ לי לפתוח אתו בית ספר לילדי הרחוב. ואכן הקמנו בית ספר בן ארבﬠ כיתות, ולמדו בו ילדים מגיל שמונה ﬠד אחת ﬠשרה. חילקנו את הילדים לכיתות לפי רמת ידיﬠותיהם. הם למדו בשעות שלפני הצהריים ﬠברית, רוסית, חשבון, תנ”ך ותפילה. המבוגרים יותר, שכבר למדו בתיכון, למדו אצלי באופן פרטי בשﬠות אחר הצהריים בﬠיקר לימודי ﬠברית. בבית הספר היינו רק שני מורים, והואיל והיו ארבﬠ כיתות, כל פﬠם שתי כיתות למדו מפי מורה ושתי כיתות קיבלו ﬠבודה ﬠצמית. הצלחנו יפה בהוראה, והילדים נקשרו אלינו מאד. אני אהבתי ילדים, והם הרגישו בזה, והיו באים אליי גם בשﬠות אחר הצהריים. הייתי מספר להם הרבה על ארץ ישראל ותולדותיה. סיפרתי להם ﬠל ר' עקיבא, שהיה בור והחל ללמוד רק בגיל ארבﬠים וﬠל ר' יהודה הלוי וﬠל אהבתו וגﬠגוﬠיו לארץ ישראל, והם היו שותים בצמא את דבריי. סיפרתי להם הרבה גם על ארץ ישראל בהווה. אם כי לא הייתי בארץ, ידעתי ﬠליה הרבה מסיפורים של דודי ישראל, שחזר משם, מהמכתבים של סבי ר' נחמן, שכתב כל זמן שהיה בחיים, וגם ממכתביו של אליﬠזר יפה, אחיו של שמואל יפה, שאתו הייתי מיודד מאד. שניים מחמשת ילדיו של שמואל למדו אצלי בבית הספר. שמואל היה ציוני נלהב וקרוב מאד ללבי. הוא נפטר לפתﬠ בגיל ארבﬠים וחמש, ובשבילי זו הייתה אבידה כבידה. כל זמן שהותי במוהילוב המשכתי להיות בן בית בביתם וﬠזרתי לאלמנתו בהוראת הילדים ובﬠצות.

השלטון באותה תקופה היה בלתי יציב ועל רקﬠ זה נתרבו מקרי שוד וביזה. אחד ממקרי השוד פגﬠ גם בנו. אבא היה באותם ימים באודיסה ואשתו חסיה נסﬠה ללדת את ברכה. נשארתי בבית ﬠם אחותי מרים דבורצ’ה ושני הפﬠוטים רבק’לה ואליעזר. כן היתה בבית אמה הזקנה של חסיה. בחלק מהבית גר חיים גורפינקל, סוחר פרוות, שמחזור ﬠסקיו היה גדול מאד. באותו יום מכר פרוות בסך 50,000 רובל במזומן וחזר הביתה. השודדים ﬠקבו אחריו. ועם רדת הלילה שמו מצור סביב ביתנו, הכניסו את כל הﬠוברים ושבים לתוך הבית ובאיומי אקדח הצליחו לשדוד מאתנו את כל כלי הכסף והזהב, שהיו ירושה מאבות אבותינו, ואת כל התכשיטים ובגדי החמודות של אמי ז"ל. אצל גורפינקל הם הצליחו פחות. כששמﬠ ﬠל הנﬠשה אצלנו זרק את חבילת הכסף לחצר. לאחר שהסתלקו השודדים עם כרכרות ﬠמוסות, שוחררו האנשים והלכו לבתיהם, ואילו גורפינקל יצא לחצר ומצא את כל כספו. הגשנו תלונה למיליציה. לאחר ימים אחדים הוזמנתי למיליציה מפני שנתפסו מספר שודדים ונמצא אצלם רכוש גנוב. לא הצלחתי לזהות אף חפץ. מקרי השוד היו כל כך רבים, שהסיכוי לגלות את הרכוש הנשדד היה אפסי.

לאחר עזיבת האוסטרים תפס את השלטון בﬠיר הבירה קיוב ההטמן סקורופדסקי, ואילו למוהילוב, הנמצאת בקצה אוקראינה, נכנס פטלורה ﬠם צבאו. פטלורה היה לאומני אוקראיני, סוציאליסט ﬠם נטייה לדמוקרטיה, ובתחילה נטה חסד גם ליהודים. הוא נלחם הן ﬠם הצבא הלבן, שנתמך ﬠל ידי מתנגדי הבולשביקים, והן ﬠם הצבא האדום. צבאו ניגף לפני הצבא האדום, ואז פרﬠו גדודי פטלורה ביהודי אוקראינה. במשך שישה שבוﬠות נﬠרכו כ-60 פוגרומים ונרצחו המונים. אחד מגדודי פטלורה ﬠרך פוגרום במוהילוב. ברחוב הפולטבי, שהיה מעבר לגשר, היו רק מקרי שוד וביזה, אבל במרכז מוהילוב היו גם הרוגים. בﬠיקר זוﬠזﬠה הקהילה היהודית משמונים מקרי אונס של בחורות צﬠירות ויפות. לאחר שנרגﬠו הרוחות פנינו לשלטונות האוקראינים וביקשנו נשק להגנה ﬠצמית. ארגנו מﬠין משמר אזרחי והיינו שומרים ברחובות היהודים לפי תור.

בסוף חורף תרﬠ"ט (1919) אבא היה באודיסה, ואני הייתי הגבר היחיד בבית. פרצה מגיפת טיפוס הבהרות וגם שפﬠת ספרדית, ורבים מתו במחלות. באותם ימים נפטרה חנה, דודתה של חסיה. היא היתה ערירית וﬠליי היה לטפל בקבורתה. פניתי לחברה קדישא בﬠיר, אך ידיהם היו ﬠמוסות, והם לא הצליחו לקבור אפילו חצי ממספר המתים בכל יום. לא נותר לי אלא לטפל בקבורתה בכוחות ﬠצמי. ביקשתי מידידי אברהם סופר שיﬠזור לי. שמנו את הגופה בשק והלכנו לﬠבר בית הקברות היהודי, שהיה ﬠל הר גבוה ובמרחק רב מרחובנו. הדרך היתה ארוכה וקשה. בשﬠת ﬠרב מאוחרת הגﬠנו לבית הקברות וקברנו את בת הגביר בלי תכריכים ובלי טקס.

למרות מצוקת הﬠתים החיים בביתנו נמשכו עדיין כסדרם. אני המשכתי ללמד בבית הספר ואבא המשיך לﬠשות חיל במסחר. לקראת סוף החורף של תר"פ התבסס שלטון הבולשביקים במוהילוב. בהתחלה גילו יחס טוב לתושבים, אבל לאחר זמן גזרו גזרות קשות בﬠיקר כלפי המﬠמד הבינוני, שאליו השתייכו רוב היהודים. הם החרימו סחורות מהחנויות, הלאימו מפﬠלים - ביניהם גם את מפﬠלי מלכזון - וכדי להטיל אימתם היו מוציאים מדי פﬠם אנשים נכבדים לﬠבודות ציבוריות. לא פﬠם הוציאו גם אנשים להורג בלי להﬠמידם כלל למשפט. בפי האנשים היתה שגורה האמרה “אל הקיר”, שפירושה – הוצאה להורג ליד הקיר ללא משפט. הרחוב הפולטבי היה שקט יחסית. אנשים המשיכו ברובם לﬠבוד במפﬠלים המולאמים של מלכזון. ואולם השלטונות אסרו כל פﬠולה תרבותית עברית וציונית, ואנו נאלצנו לסגור את בית הספר. אני המשכתי ללמד את התלמידים היותר מבוגרים בשﬠות אחר הצהריים.

בפסח תר"פ (1920) החליט אבא, שﬠלינו לﬠזוב את משטר האימים של הבולשביקים ולחזור לידיניץ. אי אפשר היה לחסל את כל ﬠסקי אבא בקלות, ולכן הוחלט, שאבא יﬠבור לבדו ואני עם בני המשפחה נשאר במוהילוב ﬠד לחיסול כל מלאי הסחורות הגדול. לﬠבור את הגבול היה מסוכן, ואבא נﬠזר ביאשה קבנצל. קבנצל יצר קשרים טובים ﬠם קציני משמר החוף וﬠזר ליהודים לעבור את הגבול תמורת תשלום. הואיל והצבא האדום לא היה ﬠדיין מגובש, אפשר היה למצוא פרצות בין המשמרות ולהסתנן מﬠבר לגבול. יאשה היה קובﬠ את מועד המﬠבר, אך במקרים של שינוי בלתי צפוי היה דואג להזהיר מראש, וכך הצליח לﬠזור ליהודים רבים. אבא עבר את הדניסטר בסירה. באתקי, ﬠיירה בצד הרומני של הדניסטר, היה לנו איש קשר בשם בן ציון כץ. אליו היינו מﬠבירים לאבא מכתבים באמצﬠות קבנצל. אבל אבא לא הסתפק במכתבים. פעמיים בשבוﬠ היה מודיﬠ לנו את השﬠה, שבה ימתין לנו ﬠל חוף הדניסטר באתקי. אני הייתי שוחה לﬠברו ﬠד אמצﬠ הנהר ומשם צוﬠק לﬠברו את מה שהיה צריר להודיﬠ.

התקופה היתה קשה ﬠבורי. היה עליי למצוא סוחרים כדי למכור להם את כל הסחורות, ולהוציא בהסתר את שקי הסוכר הכבדים. במחסן הסתר הייתי ﬠובד בשﬠות הלילה, ואפילו לקונים אסור היה לדעת מהיכן הוצאתי את הסחורה. לאט הלכה המשימה והתקרבה לסיומה. באחד הימים האלה שחיתי בדניסטר כדי לפגוש את אבא כהרגלנו. כשהגעתי לאמצﬠ הנהר לא ראיתי את המשמרות והתקדמתי מעט יותר מן הרגיל. לפתﬠ חשתי בכדור רובה חולף ליד ראשי. הסתובבתי וראיתי חייל מכוון רובהו לﬠברי. מובן, שחזרתי על עקביי. החייל ﬠצר אותי והוביל אותי למרכז החקירות בתחנת הרכבת מול ביתנו. לאחר שﬠזב החייל ואני עדיין חכיתי לתורי, ראיתי שהאנשים רבים. החלטתי לחמוק ולחזור הביתה. ﬠברתי את פסי הרכבת והגﬠתי בשלום. כבר חודש קודם לכן ניצלתי בנס מידיו של חייל חמוש, שביקש לעצרני ברחוב ללא סיבה. אז הצלחתי לחמוק מפניו ולהתחבא ליד אחד מבולי הﬠץ הגדולים שבחצר המנסרה של מלכזון. לאחר שני המקרים האלה החלטתי להיעלם עד שתגיﬠ שﬠתי לﬠבור את הגבול. כמקום מסתור שימש לי בית הכנסת של מלכזון, שהיה נעול כל ימות השבוﬠ. קיבלתי מפתח לרשותי, ובמשך שעות היום הייתי מבלה בבית הכנסת בקריאת ספרים. בלילות הייתי חוזר הביתה להשלים את מכירת הסחורות, אחדים מהורי תלמידיי לשﬠבר ידﬠו על מקום מושבי בבית הכנסת ואחד מהם, זאב ויזנטל, הביא באחד הימים את הסופר אליﬠזר שטיינמן כדי שיכירני. את שטיינמן הכרתי על פי ספרו “סחור סחור”, שנדפס בהמשכים ב“התקופה” בהוצאת שטיבל. שטיבל היה ﬠני בצעירותו. לאחר שﬠשה הון רב בﬠסקים, החליט להקדיש את כל הונו לייסוד הוצאת ספרים ולתמיכה בסופרים ﬠבריים. שטיינמן ואני החלפנו דﬠות בﬠניינים תורניים ודיברנו ﬠל האהבה המופלאה לארץ ישראל וﬠל השאיפה הﬠזה לﬠלות אליה. שטיינמן, שהיה גדול ממני בשנים, אמר לי, כי אסור לשאוף בלהט כזה להגשמת האידיאה משום שאחר כך מתאכזבים. אבל תשובתי היתה, שהלוואי ואזכה כבר להגשים את חלומי.

הרוחות במוהילוב נרגﬠו קמעה ואני יצאתי ממחבואי. התחלתי להתארגן לקראת ﬠזיבתי את הﬠיר. בסוף תר“פ התקשרתי עם קבנצל כדי שיﬠזור לי לﬠבור את הגבול. דווקא באותה ﬠת התחלפו הקצינים, שאתם היה קשור, והוא יﬠץ לי לﬠבור את הגבול דרך אחד הכפרים, שהיה במרחק כ-30 ק׳׳מ ממוהילוב. הצﬠתי לאלמנתו של ידידי שמואל יפה ז”ל לקחת אתי את בנה ישראל לארץ ישראל. האם הסכימה, ואני והנﬠר יצאנו לכפר. במשך שלושה ימים המתנו למבריח, אבל הוא לא הצליח להﬠבירנו. לאחר שלושה ימים חזרנו כלﬠומת שבאנו למוהילוב. נשארתי לתקופת החגים במוהילוב, וישראל הנﬠר חזר בלית ברירה לבית אמו. לאחר החגים הציﬠ קבנצל, שאמתין ﬠד לחורף, וכשהדניסטר יקפא אﬠבור אותו ברגל.

הואיל והתכוננתי לﬠבור את הגבול ברגל לא יכולתי לקחת אתי אלא חבילה קטנה בלבד. מכל הספרים הרבים שבספרייתי לקחתי רק את ספריו של ישראל סירקיס. סירקיס, סופר ופילוסוף, גר במוהילוב והיתה לו ספרייה ﬠשירה בﬠברית וברוסית. לאחר שכבר נסגר בית הספר שלנו הלכתי באחד הימים לביתו, והצגתי ﬠצמי בפניו. סיפרתי לו, שקראתי את ספריו וכי התלהבתי מרעיונותיו. סירקיס היה יהודי זקן וﬠרירי, ושמח לכל מי שהיה מוכן להקשיב לו, וכך הלכה ידידותנו והתהדקה. ספרייתו הﬠשירה היתה בלתי מסודרת, ואני התנדבתי לסדר לו את כל הספרייה, כולל את הﬠתונות הﬠנפה, שהיתה מונחת בﬠליית הגג. בﬠליית הגג היו כל כרכי “השילוח”, כל כרכי “הצפירה” וכל כרכי “אחיאסף”. בכתבי ﬠת אלה פירסמו באותם ימים כל גדולי הספרות הﬠברית של התקופה, והיה זה מקור עשיר להשכלתי. את הﬠותקים הכפולים נתן לי סירקיס לספרייתי, אבל אלה נשארו ﬠם יתר הספרים במוהילוב. לספריו הוסיף סירקיס הקדשה מיוחדת לי, ואותם בחרתי לקחת אתי ﬠם פרידתי מתקופת מוהילוב. כמו כן לקחתי אתי את מכתבי סבא נחמן. נפרדתי מבני הבית לﬠת ﬠרב והלכתי לאטי כדי לא לﬠורר חשד. לפתﬠ נדמה היה לי שמישהו ﬠוקב אחריי. נכנסתי לאחת החצרות והנחתי בה את החבילות, שהיו בידי. צﬠדתי לﬠבר הדניסטר בידים ריקות מכל.

את הגבול ﬠבר יחד אתי הרב יצחק ביק, שהחליט להצטרף אליי. בﬠזרתו של קבנצל ﬠברנו את הגבול בשלום ופגשנו את בן ציון כץ, שﬠזר לנו רבות כל אותה תקופה. הוא לא הכירני אישית, אבל ידﬠ ﬠליי הרבה מהמכתבים, שהייתי כותב לאבא והוא ברשות אבא היה קורא אותם. הוא שמח לפוגשני. בן ציון כץ ﬠזר לרב ביק להגיﬠ לחוטין מקום חפצו, ואילו אני נסﬠתי ﬠוד באותו לילה בעגלת החורף ששלח אבא כדי לקחתני. אבא לא שכח לשלוח לי גם אדרת כדי שלא אקפא מקור. הגﬠתי לבית סבא יﬠקב, שבו התגורר באותם ימים גם אבי.


 

בדרך ארצה    🔗

5.jpg

ערב העליה ארצה 1920


"מִי יִתֶּן-לִי אֵבֶר וְעַפְתִּי אֶל-אֶרֶץ

בָּה יָנֵץ הַשָּׁקֵד, הַתֹּמֶר!"


(“אל הציפור”, ביאליק)

6.jpg

כשחזרתי לידיניץ בחורף תרפ"א (1921) הייתי כבר בן 22 שנה. הרגשתי, שהזמן חולף ואני כבר אדם מבוגר, אבל ﬠדיין חסר אמצﬠים כדי לשאת אישה ולהקים משפחה. ידﬠתי, שקודם כל ﬠליי לעלות לארץ ישראל. לא היו לי קשרים ﬠם שום מוסד ציוני, ולא היה לי מושג כיצד משיגים רשיון ﬠליה. למזלי הלכתי לבקר את חברי יוסף קליגר, וממנו שמﬠתי, שדודו ליב בלצן מקישינוב יכול לסדר את ﬠלייתי ארצה ללא כל קושי. מיד הלכתי לבית בלצן, ושטחתי לפני ליב את דאגותיי, אבל הוא השיבני בזו הלשון: "הסר דאגה מלבך. אני אﬠשה לך הכרה עם מרכז החלוצים בקישינוב ודרכם תﬠלה לארץ ישראל. תנוח ימים אחדים, וניסﬠ יחד לקישינוב. כל דאגותיך “ﬠליי וﬠל צוארי”.

יצאתי מליב בלצן שמח וטוב לב ומלא תקוות לעתיד. את הימים שנותרו ﬠד לנסיﬠה לקישינוב הקדשתי לפרידה מכל בני המשפחה ומכל המכרים. נסﬠתי לרישקאני להיפרד מדודי ישראל. היה זה ביקור ﬠצוב ביותר. ישראל היה נשוי לאישה, צﬠירה ממנו. היא ניאותה להינשא לו חרף היותו נגוﬠ בשחפת ואפילו ילדה לו בת. כשבאתי שכב ישראל ﬠל ﬠרש דווי. ישבתי אצלו שלוש שﬠות וסיפרתי לו ﬠל הקורות אותי בארבﬠ השנים שלא נתראינו. כשנפרדנו ידﬠנו שנינו שלא נתראה ﬠוד, ובכינו שנינו. מישראל הלכתי לבית רוזמן כדי להכיר את בוריס, שרצה לשאת את דודתי צביה. צביה כבר לא היתה צﬠירה ביותר ורצתה להינשא לבוריס, אבל פחדה שמשפחתה תתנגד לנישואים משום שבמשפחת רוזמן היו מקרי שחפת. דיברתי ﬠם בוריס בגילוי לב והסברתי לו את חששה של צביה. הוא הודה לי ﬠל כנותי, ואמר, שהוא מוכן להיבדק אצל כל רופא לפי בקשת משפחתנו. כך נסללה הדרך לנישואיה של צביה ﬠם בוריס.

הלכתי להיפרד מדוד אמי שמראל ויינשנקר, שהיה מראשוני הציונים בידיניץ. סיפרתי לו, שאני ﬠולה לארץ ומטרתי להיות איכר ﬠברי. הוא שאל אם יש לי כסף, וכששמﬠ שיש בידי רק להוצאות הנסיﬠה ﬠצמה, סיפר כי נתקבל מכתב מיוסף קלויזנר, לפיו אין מה לﬠשות ﬠם החלוצים הצﬠירים בארץ. הדוד יﬠץ לי לא למהר לﬠלות ארצה, אלא לחכות ﬠד שישתפר שם המצב. השיבותי לו, כי אני כבר מבוגר, וכל יום נוסף שאני שוהה בחוץ לארץ מרחיק אותי מהמטרה משאת נפשי. כששמﬠ כך ברכני לשלום, ונפרדנו לﬠולם.

מהכסף שנותר לי לאחר שהפרשתי את הסכום להוצאות העלייה שילמתי ﬠבור תפירת חליפות בגדים מבד פשוט וﬠבור מﬠיל וזוג נﬠליים. נפרדתי מבני משפחתי בידיניץ ויצאתי ﬠם ליב בלצן לקישינוב. ליב הביאני לבית החלוצים, אשר שכן באולם גדול, שהיה שייך לאחיו של ליב והוקדש ﬠל ידו לשכן את החלוצים הﬠולים ארצה. בקוצר רוח חיכיתי לפגישה ﬠם חברי מרכז “החלוץ”, שנועדה לשעה חמש לפנות ﬠרב. בווﬠד ישבו מ' כספי ונחום טל ז"ל וייבדל לחיים ליב גלנץ, שהיה אז סטודנט בקונסרבטוריה. הם פנו אליי בשאלות באידיש, אך השיבותי להם בﬠברית. ﬠניתי להם, כי לדﬠתי כל הרוצה לﬠלות ארצה חייב קודם כל להיבחן בﬠברית, ואם אינו יודﬠ ﬠברית יש להזהירו כי ﬠליו ללמוד ﬠברית משום שההתחדשות בארץ תיﬠשה ﬠל ידי ﬠבודת כפיים, בﬠיקר חקלאות, וﬠל ידי השפה הﬠברית. השלושה הסכימו אתי. הם שאלו מה אני חושב לﬠשות בארץ. הואיל והיו אנשי ארץ ישראל הﬠובדת, הזדﬠזﬠו לשמוﬠ, כי בכוונתי להיות איכר. הם התﬠניינו אם יש בידי כסף לבניית משק משלי, ואני הסברתי להם, שכסף אין לי אבל יש בדﬠתי לﬠבוד, לחסוך, לקנות אדמה ולהקים משק. דﬠתם נחה, והסכימו לצרפני לקבוצת הﬠלייה השישית, כי החמישית היתה כבר מלאה.

רוב הבחורים, שהתגוררו בבית החלוצים, היו מן הקבוצה החמישית ורק מﬠטים מן השישית. שאיפתם לﬠלות לארץ היתה ﬠצומה, אך לרובם לא היו האמצﬠים הכספיים ולא הידיﬠה כיצד להגיﬠ לארץ. הם לא השתייכו ﬠדיין לארגונים ציונים, והתארגנו בﬠיקר לפי ﬠיר מוצאם. אני הייתי בודד אך מאושר בהיותי בן חורין וקרוב להגשמת חלומי.

הואיל והיה ﬠלינו להמתין ﬠך לﬠלייה החלטתי לנצל את הזמן ולחפש ﬠבודה כדי להסתגל לחיי ﬠבודה. יצאתי לרחובות קישינוב ולנגד ﬠיניי נראו רק חנויות ובתי מסחר, שלא מצאתי בהם ﬠניין. פניתי לרחובות הצדדיים, ובאחד מהם גיליתי קרפיף ﬠצים. ראיתי אנשים חוטבים ﬠצים, וחשבתי שזו ﬠבודה מתאימה. ביקשתי את הדרך לבﬠל הקרפיף, ומה גדול היה תמהוני להיווכח שהיה זה שמואל בלצן, אבי הבלצנים הידוﬠים. בלי להציג את ﬠצמי ביקשתי ממנו לﬠבוד בחטיבת ﬠצים, והצﬠתי שישלם לי לפי התוצרת. הוא הסכים ואמר לי שאוכל לﬠבוד אצלו כל ימי שהותי בקישינוב, וכן הסכים לקבל ﬠוד בחורים אחדים לﬠבודה.

למחרת יצאנו לﬠבודה ארבﬠה בחורים. שניים חטבו את הﬠצים ושניים ניסרו אותם במשור. התלהבותנו היתה רבה וגם הספקנו יפה משום ששניים בינינו היו בﬠלי נסיון בﬠבודה וידﬠו לארגן אותה היטב. גם השכר היה לא רﬠ. ידינו היו אמנם מלאות יבלות, אבל התגברנו והסתגלנו.

את הﬠרבים הקדשתי להיכרות ﬠם החלוצים. התיידדתי בﬠיקר עם יצחק כספי ז"ל, שהיה אחד משני השליחים מהארץ. הוא נתן לי תמונה שלו, שבה הוא בﬠת הﬠבודה בדגניה, אני אמרתי לו כי אני משתוקק כבר לﬠלות לארץ ולﬠבוד בה. הוא היה מנחמני ואומר: “אתה תזכה לﬠלות רק אם יהיה לך הרצון לכך”. כספי היה בשבילי סמל. הוא דיבר ﬠברית בהברה ספרדית, ואני סיגלתי לי אותה. היינו יושבים בלילות ומשוחחים ﬠל ארץ ישראל, ﬠל השומרים וﬠל הפועלים וﬠוד. הסיפורים השפיﬠו עליי מאד, והתחלתי מרגיש כאילו אני כבר בארץ.

החלטתי שעליי לדאוג להכשיר את חבריי הﬠולים לדבר ﬠברית. הסברתי להם, שאנו באים ממקומות שונים ומשפות שונות, אך כשנגיﬠ לארץ ישראל ﬠלינו להיות לﬠם, ואם הארץ תוכל לתת לנו הרגשה של מדינה, השפה הﬠברית היא שתהפוך אותנו לﬠם מאוחד. המﬠטים, שידﬠו ﬠברית, הסכימו אתי, אבל הרבים לא גילו התלהבות. ראיתי, כי ניאלץ לכפות ﬠליהם הר כגיגית ﬠד שיאמרו “רוצים אנו”. בינתיים הלכו ונתמﬠטו בני הקבוצה החמישית, ואת מקומם מילאו בני הקבוצה השישית. הקבוצה התחילה להתארגן כקבוצה, בחרנו וﬠד, שאליו נבחרתי גם אני, ולקחתי ﬠל ﬠצמי את ﬠנייני התרבות, שנראו לי כמשימה הﬠיקרית. חילקתי את חברי הקבוצה לשלוש קבוצות לפי מידת ידיﬠתם את הﬠברית: יודﬠי עברית; יודﬠי קרוא וכתוב, שאינם יודﬠים לדבר ﬠברית; אלה שאינם יודﬠים ולא כלום. האחרונים היו הרוב. כל אחד מיודﬠי הﬠברית לימד שמונה, שלא ידﬠו ﬠברית. את היותר מתקדמים לימדתי אני. התוצאות היו טובות מאד, ולאט הלכה הﬠברית ותפסה את מקומה בשפת דיבור בבית החלוצים.

לבית החלוצים היו מגיﬠים אנשים רבים, שהיה להם יחס לארץ ישראל, וגם אנשים, שﬠלו ארצה בזכות ﬠצמם או בזכות בניהם. אני זוכר את ביקור הוריו של שמואל דיין. בזכותם שמﬠנו הרצאה רבת ﬠניין בﬠברית ארץֵ ישראלית מפי בנם שמואל. כל מי שבא מהארץ היה בﬠינינו כמלאך ה'. כך גם יצא לי להכיר את הרץ ברסקי, שלאחר נפילת בנו הראשון בארץ, שלח לארץ את בנו השני. שוחחתי אתו הרבה וחשתי כלפיו הﬠרצה.

מקישינוב ﬠברנו לגלץ, והתמקמנו במקומה של הקבוצה החמישית. הגﬠנו כבר כקבוצה מאורגנת. הרוב כבר ידﬠ ﬠברית, וﬠל כך היתה גאוותי. ﬠתה היה צריך לדאוג לתﬠסוקה. סידרנו מﬠין לישכת ﬠבודה. חלק מהאנשים יצאו לﬠבודות חוץ, וחלק נשארו לדאוג לצרכי החברים. אני ﬠבדתי ב“אלבינו”, בית חרושת גדול למשחת נﬠליים. קראתי הרבה ﬠל העבודה בחרושת, אר מﬠולם לא ראיתיה בﬠיניי. אף כי לא שאפתי להיות פוﬠל בבית חרושת, שמחתי לנצל את תקופת המﬠבר להכרת תחום ﬠבודה זה. לאחר הﬠבודה בחטיבת ﬠצים הﬠברת קופסאות משחה ממקום למקום היתה בﬠיניי כמשחק. מה שהפליא אותי היה, שﬠם הישמﬠ צלצול הפﬠמון להפסקת הﬠבודה או לסיומה היתה הﬠבודה נפסקת מיד, ואפילו סולם שﬠמד באמצﬠ הדרך נשאר שם. לא יכולתי להבין זאת. בשﬠר היציאה של בית החרושת ﬠמד שוﬠר, שהיה בודק בבגדי כל אחד אם לא גנב משהו. בﬠיניי זה היה ﬠלבון. הייתי נוהג להריק את כיסיי, אך לא נתתי לו לגﬠת בי. לימים הכירני וויתר ﬠל הבדיקה אצלי. באחד הימים חש בזאת המנהל. הוא לא הסכים למנהגו של השוﬠר, ותבﬠ שיחפשו גם אצלי. אני סירבתי לכך, וביקשתי מהמנהל להחזיר לי את כרטיס הﬠבודה. בצהרי היום נכנסתי למשרד וביקשתי את שכרי. זה לא היה דבר מקובל, אבל הפקידים במשרד, שהיו יהודים, התיחסו בכבוד לﬠמדתי, ואפילו הבטיחו לבוא לבקר את החלוצים.

מגלץ נסﬠנו באניה לקונסטנצא ומשם לקושטא, שהיתה במשך דורות רבים השﬠר לארץ ישראל. השמחה בﬠלותנו ﬠל האניה היתה רבה, והשירים לא משו מפינו. חיים שורר, השליח מארץ ישראל, ורﬠייתו ליוו אותנו. לכבודם היינו שרים: “שורר יבנה הגליל וזמירה תבנה הגליל”. כשהגﬠנו לקושטא התאכסנו באורטקי, ארמון גדול שרכשה ההסתדרות הציונית, והרגשנו את ﬠצמנו כמﬠט אזרחי ארץ ישראל. הואיל וממשלת המנדט נתנה את רשיונות הﬠליה להסתדרות הציונית, דימינו שארץ ישראל היא כבר שלנו. בליל הסדר של פסח תרפ“א (אפריל 1921), יום לפני ﬠלותנו ﬠל האניה, קראתי את ההגדה בפני קהל של מאות צﬠירים. כשהגﬠתי ל”השתא הכא לשנה הבאה בארﬠא דישראל" זלגו ﬠינינו דמﬠות שמחה.

ﬠלינו לאניה “דלמציה”, שהובילה נוסﬠים ומשאות. במשך ארבﬠה ﬠשר ימי הנסיﬠה ﬠגנו באיים שבין קושטא לארץ ישראל, ואני נזכרתי במסﬠות בני ישראל במדבר. לנו לא היה רשיון לרדת מהאניה, אבל כששמﬠו יהודי המקומות, שבהם ﬠגנו, שחלוצים ﬠוברים בדרכם לארץ ישראל, היו באים לחוף וקוראים לﬠברנו “שמﬠ ישראל”, ואנו ﬠנינו להם. בייחוד אני זוכר כיצד הגיﬠו יהודי רודוס בהמוניהם.

ב-2 במאי 1192 הגﬠנו לנמל חיפה נרגשים ומלאי שמחה. ואז עלה דב הוז ﬠל האנייה, סיפר לנו ﬠל רצח ברנר וחבריו, והסביר, שלפי שﬠה לא נוכל לרדת מהאנייה וﬠלינו להמשיך לﬠבר יפו. לא היה לנו כבר מזון באנייה, אבל דב הוז הבטיח, שביפו הכל יבוא על מקומו בשלום. הגﬠנו ליפו. דב הוז דאג לנו למזון, אך לאכזבתנו אמר, שהמאורﬠות שיבשו את התוכניות וכי ﬠלינו לנסוﬠ לפורט סﬠיד, וממנה ידאגו להחזירנו ברכבת לארץ.

כשהגﬠנו לפורט סﬠיד איש לא חיכה לנו ולא נתנו לנו לרדת מהאנייה. היינו רﬠבים וממורמרים, והרגשנו מרומים. חשבנו שלו היו אומרים לנו את האמת, יכולנו להגיﬠ לחוף בשחייה. למזלנו היה אתנו באנייה הורביץ, יהודי ציוני דובר עברית. הוא הﬠלה את הוריו מאוקראינה לארץ והיה נתין אמריקאי. לפיכך קיבל רשות לרדת מהאנייה. הורביץ הלך לווﬠד הקהילה בפורט-סﬠיד, שלא ידﬠו מכל הקורות אותנו, והצליח לקבל מהם מזון עבורנו. כשחזר לאנייה ﬠם האוכל היה דומה בﬠינינו לﬠושה הנפלאות בסיפורו של י"ל פרץ. בשבילי היה זה לחם חסד, הראשון והאחרון שאכלתי בחיי. אכלתי אותו בדמﬠות, והרגשתי שﬠולמי חרב. נזכרתי בדברי שטיינמן ﬠל האכזבה הצפויה, והחלטתי שאסור לי להתייאש.

מפורט סﬠיד המשיכה האנייה לאלכסנדריה. שם הורידו אותנו וסידרו אותנו באהלים ובצריפים, שהיו נתונים בהסגר. השליחים מהארץ הגיﬠו, נאמו לפנינו, אך לארץ לא החזירו אותנו. הדאגה החלה לכרסם בלבנו, וחשבנו ﬠל דרכים להתגנב וללכת ברגל לארץ. ואולם בשל דאגתנו לכלל, לא הרשינו לﬠצמנו למצוא פתרון לﬠצמנו. לבסוף הﬠלו אותנו ﬠל אניית משא עלובה, שהובילה גרﬠיני תירס לקושטא. אוכל לא היה, והיינו לוקחים גרעיני תירס ומבשלים אותם במי הים כדי לשבור את הרﬠב. למזלנו נמשכה הנסיﬠה רק ארבﬠה ימים. חזרנו לקושטא אבלים וחפויי ראש.

באורטקי ישבה כבר הקבוצה השביﬠית, ולכך העבירו אותנו למחנה ב“מסילה חדשה”, מושבה עברית בסמוך לקושטא. במושבה היו איכרים ﬠבריים, ששאפו לעלות לארץ ולהיות בה חקלאים, אך ﬠקב קשיים כספיים השתקעו בינתיים בתורכיה משום שהאדמה היתה זולה וגם התנאים נוחים יותר מאשר בארץ. לאחר רוסיה נראתה תורכיה ליהודים כגן ﬠדן. התארגנו במחנה חלוצים. הﬠונה היתה ﬠונת קציר השחת והחיטה. אני עבדתי אצל אחד האיכרים בקציר. ﬠז היה רצוני ללמוד את מלאכת הקציר בחרמש. למדתי את הﬠבודה ﬠד מהרה וגם השתכרתי יפה. לאחר הﬠבודה היינו מתאספים יחד גם ﬠם אנשי הקבוצה השביﬠית. במשך הזמן התאחדנו אתם לקבוצה אחת. אני התידדתי מאד ﬠם יצחק לישבסקי, שברבות הימים יסד בארץ את פוﬠלי ציון שמאל. הוא צחק לﬠקרונותי ולדרכי בניהול השיחות, אבל ﬠשה זאת ברוח טובה. בﬠיקר אהב לקרוא לפניי משיריו, שחיבר ברוסית ובﬠברית. הוא ידﬠ ﬠברית צחה והיה בﬠל נפש פיוטית. בין הבחורים היה גם מורה לﬠברית מטﬠם ההסתדרות הציונית. שמו היה חז׳ס. אהבתי הרבה לשפה הﬠברית יצרה באופן טבﬠי ידידות נפש בינינו. בימות הפנאי היינו מטיילים יחד בהרים המיוערים שבסביבה. הטיולים האלה הﬠשירו את דמיוני, והייתי מרגיש כאילו טיילתי בארץ, שלא הפסקתי לחלום ﬠליה. המﬠניין הוא, שרק לאחר מספר שנים בארץ נודﬠ לי כי ידידי חז׳ס הוא חיים הזז.

7.jpg

יצחק לישיבסקי

8.jpg

חיים הזז


בינתיים החלו מלחשים, שבקרוב יגיﬠו נציגים משלטון המנדט שיחקרו אותנו, בﬠיקר אם יש בינינו קומוניסטים, והם יקבﬠו מי מאתנו יﬠלה. ציפינו לבואם בקוצר רוח והתכונה היתה רבה. החקירה היתה באורטקי והתנהלה באנגלית. קניפלד, פקיד הג’וינט, תרגם מאנגלית לאידיש ולהיפך. כשהגיﬠ תורי השיבותי בﬠברית. הואיל וקניפלד לא ידﬠ ﬠברית, לא הבינו החוקרים את דבריי. ואולם כדרכי התﬠקשתי לﬠנות בﬠברית, ולבסוף נמצא מתרגם מﬠברית לאידיש. חקירתי נמשכה למﬠלה משﬠה, אולי משום היותי יוצא דופן ואולי משום שסתם ﬠוררתי את חשד החוקרים. נשאלתי מדוﬠ אני כל כך רוצה לבוא לארץ, מה כוונתי לﬠשות בה, ואם השתייכתי אי פﬠם למפלגה פוליטית. תשובותיי, כנראה, הניחו את דﬠתם. מכל מקום הייתי בין הראשונים שקיבלו תור לﬠליה.


 

העשור הראשון    🔗

9.jpg

כפרי בצוותא עם פועלי חדרה ביום הראשון לבואו, 1921


"שְׂדוֹת בָּר, נַחֲלַת אָבוֹת, וּמֶרְחָב וּדְרוֹר

הֲיֵשׁ עוֹד בָּאָרֶץ מְבֹרָך כָּמוֹךָ?"

(“אגרת קטנה”, ביאליק)


בסוף סיון תרפ“א (ראשית מאי 1921) נפרדתי מחבריי ומידידיי ועליתי ﬠל האנייה “קורינל” יחד ﬠם ﬠוד כארבעים איש מקבוצת העלייה המאוחדת. ﬠל האנייה היו גם ﬠולים אחרים, ובמשך ימי הנסיﬠה, שנמשכה ארבעה ﬠשר יום, הספקתי ללמד אותם קצת ﬠברית. בי' בתמוז (16 ביולי) הגיﬠה האנייה לחיפה. חברי חיים חרמוני (אז זורקובסקי) הגיﬠ בשחייה אל האנייה וביקש שיקראו לי. השמחה היתה רבה. הוא שמﬠ ﬠל כל תלאותינו והבטיח שמﬠתה הכל יסודר. בינתיים ﬠלה ﬠל האנייה מר דוסטרובסקי, אבי הרמטכ”ל הראשון יעקב דורי, שהיה אז בא כח ההסתדרות הציונית. התייעצנו אתו כיצד להעביר את האקדחים, שרכשנו מחסכונותינו. בעצתו זרקנו את האקדחים לﬠבר הצעירים היהודים, שהמתינו לנו מﬠבר לחוטי התיל, והם כבר הרימו אותם. לאחר הסגר במשך יממה הגענו לבית הﬠולים בחיפה.

השﬠה היתה שﬠת צהריים והיינו צמאים. התאכזבנו ממי חיפה המלוחים והתפלים. לראשונה בחיי טﬠמתי מים כה גרועים. אפילו בחזית הרומנית, שבה יצא לנו לשתות מים ﬠומדים, שתולﬠים שמנות שרצו בהם, היו המים טעימים יותר. לאחר שאכלנו לחם ומרק יצאתי לרחוב כדי לראות בﬠיני את מראה הארץ. ראיתי ﬠרבי גבוה ﬠם חבית זכוכית הולך ומכריז “לימון, לימון”. השתוקקתי מאד לטﬠום מהמשקה הקר, אבל לא היתה בידי פרוטה לפורטה.

בﬠרב הגיﬠו אחדים מחבריי בקבוצה החמישית והציﬠו לי להצטרף אליהם. הם ﬠבדו בכביש חיפה-ג׳דה, שמימנה ממשלת המנדט. לשאלתי ﬠל תנאי הﬠבודה והשכר השיבו כי הם ﬠובדים ללא חשבון: מקבלים בגדים, אוכלים במטבח המשותף ומשלמים ﬠבורם את מסי קופת חולים וההסתדרות. התשובה לא הלהיבה אותי להצטרף אליהם.

את ﬠרב השבת הראשון בארץ ביליתי במסיבה לכבוד נישואיו של נחום קרמר, שהכרתיו ﬠוד מבית החלוצים בקישינוב, ﬠם חברתו שושנה. הלכתי למסיבה ﬠם חבריי, ובדרך שמﬠתי צחוק משונה. לתמיהתי ﬠל פשר הצחוק הוסבר לי, שזה הצבוﬠ, המפתה בצחוקו את האדם ללכת אחריו ואחר כך טורפו, ולכן יש להיזהר ממנו. המסיבה היתה ﬠליזה, מלווה בכיבוד, בשירים ובריקודים. ביליתי ﬠם חבריי משכבר הימים ﬠד ﬠלות השחר.

למחרת הגיﬠ חברי יוסף בלינקי, והציﬠ לי לבוא אתו לחדרה, ששם אוכל לקבל ﬠבודה חודשית קבוﬠה בשכר של שש וחצי לירות מצריות לחודש. הﬠבודה היתה ﬠבודה קשה בפרדס, שבו ﬠבדו שני חלוצים - שוורצמן מהקבוצה החמישית וליוברסקי. ליוברסקי חלה בקדחת, והרופא ציווה ﬠליו לﬠזוב את חדרה אם חפץ חיים הוא. חברי יוסף סיפר, כי הבטיח להביא חלוץ אחר שלא יירתﬠ מﬠבודה קשה או מקדחת. בתוכניתי המקורית היה לפנות לגליל ולﬠבוד בפלחה, אבל יוסף הסביר לי, שהזמנים קשים ולא קל למצוא ﬠבודה קבוﬠה והחלטתי להיﬠנות להצﬠה. נפרדתי מדוסטרובסקי ויצאנו לתחנת הרכבת. כסף לא היה לי, אך חברי יוסף אמר, שﬠד שאקבל את המשכורת הראשונה כל מחסורי יהיה ﬠליו.

הגﬠנו לתחנת הרכבת של חדרה בﬠרך בשﬠה שתיים. היינו שני הנוסﬠים היחידים, שירדו בתחנה. היה חודש תמוז, החום היה רב ושנינו צﬠדנו באדמה השחורה של חדרה. בשדות היה תירס בﬠל, והמראה המרהיב הזכיר לי את שירו הנפלא של ביאליק “אגרת קטנה”: “שדות בר, נחלת אבות, ומרחב ודרור - היש ﬠוד בארץ מבורך כמוך?”. בדרך פגשנו את מוצ’ניק מאנשי הﬠליה השנייה, שהתﬠתד להתישב במושב חﬠובדים הראשון, אך לﬠת ﬠתה היה חבר בקבוצת גן-שמואל. מוצ’ניק החזיק בידו חוברות “המוצא” של ברנר, שההסתדרות הדפיסה והטילה ﬠליו למוכרן. יוסף רכש חוברת אחת. והמשכנו בדרכנו ﬠד שהגﬠנו לחולות. אף כי היינו נﬠולים, החול החם והיבש חדר לתוך הנﬠליים. הגﬠנו לרחוב הראשון של חדרה, שהיה נטוﬠ ﬠצי אקליפטוס, עלינו בו ﬠד לבאר המים. היינו צמאים מאד והרווינו צמאוננו במים הטובים של חדרה, שטﬠמו לחכי במיוחד לאחר המים של חיפה.

היה ﬠלינו להמתין לפגישה ﬠם נחום סמסונוב, מנהל הפרדס. נגשנו לבית הפּוﬠלים, שהיה בקרבת הבאר, ושם פגשנו את הפוﬠלים, שכבר ﬠבדו בחדרה. הם סיפרו, שצלם מזכרון יﬠקב ﬠומד להגיﬠ כדי לצלם אותם, ואני שמחתי להזדמנות להצטלם ﬠם חבורת הפוﬠלים. לפני שהלכנו לפגישה הﬠיר לי יוסף, כי שמﬠ שאני מתﬠקש לדבר רק ﬠברית, וכי זה עלול להפריﬠ לי להתקבל לﬠבודה. הוא יﬠץ לי שאם יהיה צורך אדבר קצת אידיש, אבל אני ﬠניתי לו, שﬠל זה איני יכול לוותר. נכנסנו לביתו של סמסונוב, ולאחר שיחה קלה ﬠל אנשי חדרה סיכמנו, שלמחרת אצא ﬠם שוורצמן לפרדס והוא יורני מה ﬠלי לﬠשות. כמו כן סוכם, שאגור בבית פיינברג, שﬠמד כמﬠט מול ביתו של נחום סמסונוב. בית סמסונוב היה בית קטן, ﬠשוי לוחות ﬠץ, שמולאו בדֶבֶש (אבנים קטנות בלתי מסותתות), ומטויח. בית פיינברג, הﬠומד במקומו ﬠד היום, היה בנוי אבן. היו בו חדרים אחדים קטנים יותר ואולם גדול מרוצף באריחים אדומים. במאורﬠות 1921 נפגﬠ בית פיינברג הראשון כיוון שהיה הקיצוני בבנייני המושבה, אבל לא ניזוק הרבה משום שהיה בנוי היטב. באולם המרווח התגוררו פוﬠלי הפרדס, שהיה שייך למשפחת פיינברג, וגם חברי יוסף. כמו כן גרו שם משפחת חוטורצקי ואדם כשם רוסוב, חקלאי שבא לקנות אדמה בשביל חברה קנדית, ובינתיים זרﬠ באותו קיץ חלקת אדמה בחדרה.

10.jpg

בית פיינברג

מול בית פיינברג ﬠמד בית וזילינסקי, שגם הוא נפגﬠ במאורﬠות ובבואי לחדרה ﬠדיין לא תוקן. בבית החרב גרה אלמנת וזילינסקי ﬠם שתי בנותיה - חופשיה ומרים. ליד בית וזילינסקי ﬠמד בית קוטלר. הבית היה מושכר לקצינים יהודים מצבאו של וראנגל (מפקד ה“לבנים” לאחר המהפכה הרוסית), שﬠזבו את רוסיה לאחר כשלון מפקדם. הקצינים השתתפו בהגנת חדרה בתקופת המאורﬠות, ואולי בזכותם לא היו נפגﬠים מבין האנשים.

פרדס פיינברג היה נטוﬠ בין פרדסי אגודת נטﬠים, שנוסדה ביוזמתו של אהרון אייזנברג מרחובות. הוא גייס כספים מיהודים ציוניים בחוץ לארץ כדי לנטוﬠ להם פרדסים במקומות שונים בארץ, וביניהם גם בחדרה, שהיתה ﬠשירה במים, בﬠיקר בברכת ﬠטה - מקום נמוך שכל מי הסביבה התרכזו בו ויצרו ביצה גדולה, שהיתה גם מקור ליתושים ולקדחת. את האגודה בחדרה ניהל משה ליובין. כשנטﬠה האגודה את הפרדסים, נטﬠו גם חלק מאיכרי חדרה פרדסים ליד פרדסי האגודה.

הﬠבודה בפרדס בﬠונת הקיץ היתה הכנת הבורות להשקאה כדי שהמים מהבריכה שבצד הפרדס. שהוזרמו בתﬠלות מיוחדות, יגיﬠו לכל ﬠץ וﬠץ. היה חשוב להקפיד, שהמים לא יפרצו משום שאת המים היו מקבלים אחת לשלושה שבוﬠות, וﬠץ שאינו שותה דיו משיר את פריו. לאחר כל השקאה היה צריך לקצץ את הﬠשבים בבורות ההשקאה וכﬠיקר בתﬠלות, שהובילו את המים, לתקן את הבורות ולהגביה את דפנותיהם.

בבוקר הראשון יצאתי ﬠם שוורצמן לﬠבר הפרדס של פיינברג. שוורצמן הוציא מהמחסן שתי טוריות גדולות, ואני ראיתי לראשונה בחיי כלי ﬠבודה זה. הלכנו לﬠבר שורות הﬠצים. הﬠצים היו נמוכים מאד, והיה ﬠלינו לﬠבוד כפופים, דבר שלא הייתי רגיל אליו. שוורצמן הסביר לי כיצד להשתמש בטוריה בלי לפצוﬠ את הרגליים, והתחלנו לﬠבוד בשתי שורות מקבילות. שוורצמן התקדם מﬠץ לﬠץ, ואילו אני התאמצתי בכל כוחי לתקן את הבורות, אך לא הצלחתי להוציא מתחת ידי בור מרובﬠ כהלכה; יצאו לי בורות, שצדם האחד רחב והשני צר. בﬠיקר לא הצלחתי לﬠמוד בקצב של שוורצמן. הייתי מיואש וחששתי שמא יבוא סמסונוב ויפטרני. לאחר שלושת רבﬠי שﬠה הכריז שוורצמן ﬠל מנוחה של רבﬠ שﬠה כנהוג. למרות ייאושי ﬠל שלא הספקתי לﬠמוד בקצב שמחתי למנוחה. ידיי היו כבר מיובלות ומבוקﬠות. במנוחה השנייה ישבנו לאכול ארוחת בוקר תחת הﬠצים. רצתי קודם כל לבריכה כדי לטבול את גופי הלוהט וידיי הפצוﬠות. רציתי לחזור מהר כדי להספיק לאכול, אך דא ﬠקא, נכנסתי בסבך השורות שהיו דומות זו לזו ולא ידﬠתי כיצד לחזור למקום מושבנו. צﬠקתי בקול רם בשמו של שוורצמן, וﬠד ששמﬠ אותי נחרדתי מאד, סופו של דבר שמﬠתיו ﬠונה לי והצלחתי להגיﬠ אליו. כשראיתי את הבורות שﬠשיתי והשוויתי אותם לבורות של שוורצמן נחמץ לבי וגבר חששי פן אפוטר. למזלי לא הגיﬠ סמסונוב באותו יום לפרדס, ואני נשארתי לאחר שﬠות הﬠבודה והמשכתי. לא הצלחתי למלא את כל המכסה, אבל הספקתי לﬠשות ﬠוד מספר בורות ﬠד רדת הﬠרב.

11.jpg

משה ליובין

חזרתי לבית פיינברג ﬠייף, ולאחר שיוסף הזמינני לארוחת ﬠרב חמה באחת המסﬠדות, הﬠדפתי ללכת לישון. לפתﬠ שמﬠתי יללות משונות, שהפחידוני במיוחד משום שנדמה היה לי כי הקולות הולכים ומתקרבים אליי. קמתי ממשכבי ורצתי לחלון, אבל דיירי הבית הסבירו לי שאלה יללות התנים, ומשום שבית פיינברג היה האחרון הם מﬠיזים אמנם להתקרב ﬠד לחלון, אבל בהרגישם שאין כל טרף בשבילם הם מסתלקים. לאחר שנרגﬠתי שקﬠתי בשינה ﬠמוקה ﬠד אור הבוקר. השכמתי קום כדי להספיק להניח תפילין, לקנות לי מﬠט צרכי אוכל בחנות של יובל ולחם במאפיה של רוסו, וכך להספיק להגיﬠ לבריכת המים לרחוץ את פניי משום שמים לא היו אז בבתים, וכל אחד היה צריך לדאוג למלא מים בחביות. לאחר שהשלמתי את הסידורים יצאתי ﬠם שוורצמן לﬠבודה. ביום השני הגיﬠ סמסונוב לפרדס רכוב ﬠל חמורו. הוא קשר את החמור לאחד הברושים, שהיו נטוﬠים בכל פרדס כדי להגן ﬠל הﬠצים מפני רוחות החורף, וניגש להתבונן בﬠבודתנו. הוא הﬠיר לי שﬠליי להחזיק את הטוריה בצורה אחרת, אבל לא אמר דבר ﬠל טיב הﬠבודה. כנראה, הבין שﬠלי להתרגל. שמחתי שﬠברתי את טבילת האש הראשונה. במשך כל השבוﬠ הראשון נשארתי בפרדס כל יום שﬠה נוספת.

השבוﬠ הראשן היה קשה מאד. ﬠבדתי קשה, ושוורצמן לא רק הקדימני, אלא היה גם מגדפני, ודיבוריו ציﬠרוני יותר מאשר הﬠבודה הקשה. לא ﬠניתי לו למרות כינוייו המﬠליבים. ידﬠתי שאני קשה תפיסה בﬠנייני ﬠבודה ומהיר תפיסה בﬠנייני תרבות. חשבתי בלבי, שאולי לא בחרתי בדרך הנכונה, אבל הייתי ﬠקשן ולא רציתי להיכנﬠ. תמיד נזכרתי באליהו תפוחי, שלמרות כל אהבתו לארץ ישראל לא ﬠצר כוח וחזר בבושת פנים לידיניץ ומשם היגר לארצות הברית, אני לא רציתי לוותר.

בשבת הראשונה בחדרה הלכתי לבית הכנסת. בית הכנסת, שﬠדיין ﬠומד באותו מקום, היה באותם ימים חדר קטן ולידו ﬠזרת נשים קטנה. רק מﬠט היו מתפללים בו. גיליתי משהו חדש בﬠנייני בית הכנסת - השמש הוא גם החזן, ואפילו בימים הנוראים, שלא כמו בחוץ לארץ, ששם השמש היה נחות דרגה. השמש-החזן בחדרה היה פרל, מיוצאי הונגריה. הוא היה נשוי לאשה ממשפחת שטמפר המהוללה. פרל היה נﬠים זמירות, וקבלת השבת בבית הכנסת היתה יפה מאד. בשבת השנייה היה יום הזיכרון לאמי, וביקשתי מפרל לרדת לפני התיבה בקבלת השבת ולמחרת בתפילת השבת. באותה שבת התפללתי לראשונה בפני ציבור בהברה ספרדית. הנוכחים בבית הכנסת לא היו רגילים להברה הספרדית, אבל התנהגו באדיבות ולא הﬠירו לי ﬠל כך, והגבאי מרדכי רוטמן אפילו כיבדני במפטיר, שהיה באותה שבת פרק א' בירמיהו. הכל הופתﬠו כשקראתי את ההפטרה בלי הטﬠמים, אך גם ﬠל כך לא הﬠירו לי. רק לאחר תום התפילות הﬠיר לי ﬠל כך פרל, והסברתי לו, כי במקומותינו קוראים את ההפטרה בלי טﬠמים. פרל המשיך בתפקידו בבית הכנסת בחדרה שנים רבות ﬠד שכמו רבים מאנשי חדרה ﬠבר לנתניה.

בשבת לאחר התפילה יצאתי לשוטט לבדי בצד הדרומי שמחוץ למושבה. באיזור זה היו תﬠלות הגנה ﬠוד מימי מלחמת הﬠולם הראשונה. מצאתי בתﬠלות קופסאות שימורים של בשר (בוליביף) וריבה. הבאתי אותם לחבריי בבית פיינברג. השימורים היו מצויינים. חבריי שמחו בבשר ואני בריבה. הייתי מורח לי ריבה ﬠל הלחם וחוסך בכך את הצורך ללכת למסﬠדות.

באותם ימים היתה בחדרה ﬠבודה רבה הן בפלחה והן בפרדסים. הואיל ולאחר מאורﬠות 1921 החליטו איכרי חדרה להﬠסיק רק פוﬠלים ﬠבריים, הם פנו ללשכת הﬠבודה, שתשלח להם פוﬠלים. מנהל הלשכה היה אליﬠזר פרלסון, איש משכיל ובﬠל יוזמה, שﬠלה באותה תקופה לארץ ונשלח לחדרה. בווﬠד הפוﬠלים היו אז אברהם לבזובסקי, איש הפוﬠל הצﬠיר מאנשי הﬠלייה השנייה, ויהודה חצרוני מקבוצת סוקולקה. לבזובסקי ﬠלה ארצה לפני המלחמה ﬠם אמו ושתי אחיותיו. האחות הבכירה נישאה לאלתר מדורסקי, בן איכרים ממיסדי חדרה. האחות השנייה ﬠבדה ﬠם אחיה במשתלות שלו. הוא גידל במשתלות ﬠצי סרק שונים, שניתן היה לגדלם בלא מים. לשתילים היה ביקוש רב והוא מצא את פרנסתו בכבוד. לבזובסקי יﬠץ הרבה לפרלסון. מדי פﬠם היה נוסﬠ פרלסון לחיפה ומביא לחדרה קבוצת פוﬠלים חדשה. בינתיים נסתיימה גם הﬠבודה בכביש חיפה-ג’דה, וחלק מחבריי, שרכשו ניסיון בﬠבודות שונות, הגיﬠו אף הם לחדרה והתאקלמו בה. ציבור הפוﬠלים מנה כבר כ-300 איש, והיה טוב לראות מושבה ﬠברית מאוכלסת בפוﬠלים ﬠבריים והשפה הﬠברית חוגגת את נצחונה.

כשקבלתי את המשכורת הראשונה בסך ארבﬠ וחצי לירות מצריות (הואיל והתחלתי לﬠבוד בﬠשרה בחודש הורידו לי שתי לירות) שילמתי לירה אחת ליוסף חברי. בשבת נסﬠתי לחיפה לבית הﬠולים כדי לשלם לדוסטרובסקי ארבﬠים וחמש אגורות ﬠבור שלושת ימי שהותי בבית הﬠולים. דוסטרובסקי צחק ממני, ושאל “מי משלם להסתדרות הציונית?”. הוא לא רצה לקבל את הכסף, אבל אני השארתי את הכסף ﬠל השולחן, כי לא רציתי להרגיש חייב לאיש. קיבלתי ממנו את חפציי הנותרים, כולל האקדח ﬠם הכדורים, וחזרתי לחדרה שמח ﬠל שאיני חייב כספים. ביום ראשון קניתי לי פרימוס וכן רבﬠ פח נפט. במחסני פיינברג מצאתי קומקום גדול מאמאיל, וסמסונוב נתן לי אותו במתנה. בפרוטות אחדות קניתי לי סיר מאמאיל וכילה כנגד היתושים. בזכות הרכישות האלה הצלחתי להיפטר מהצורך ללכת למסﬠדות, שבישלו בלי טﬠם ובלי ריח. החודש היה חודש אב, ימי החופש הגדול. שני תלמידים מבית הספר באו וחילקו לנו כדורי חינין, והסבירו שכל אחד חייב לקחת כל יום שישה כדורים כדי למנוﬠ את הקדחת. כל דיירי הבית השתמשו בחינין, כל אחד לפי מידת סבלנותו.

בתשﬠה באב התלבטתי אם לצום או ללכת לﬠבוד. החלטתי ללכת לﬠבוד, אבל לא אכלתי ארוחת בוקר, ורק לקחתי ﬠמי בקבוק חלב, שהרתחתי לי לפני לכתי לﬠבודה, ולחם. היום היה חם, הנחתי את החלב בתוך מים קרים בבריכה קטנה. באותו יום שוורצמן היה בתל אביב והתימנים, שﬠבדו בדרך כלל בפרדסי אגודת נטﬠים, לא הגיﬠו לﬠבודה מחמת הצום. בשﬠת הצהריים גיליתי שהחלב התגבן. בטני כאבה מחמת הדיזנטריה, שהיתה פוקדת אותי לﬠתים קרובות. באותו יום ﬠבדתי בחלק של הפרדס, שהיה קשה במיוחד משום שהאדמה היתה אדמה כבדה. הבורות שﬠשיתי היו חסרי צורה. ולא ידﬠתי כיצד לﬠשותם כהלכה. הייתי מיואש והיה לי מר ﬠל הנשמה. שכבתי בצל אחד הﬠצים וגﬠיתי בבכי בקול רם. פתאום הופיﬠ לנגד ﬠיני יצחק אוקראיניץ, שהיה מנהל ﬠבודה בפרדסי אגודת נטﬠים. הוא שאלני אם בכיתי, והשיבותי לו: “לא, שרתי בקול רם”. אז קמתי והמשכתי לﬠבוד ﬠד סוף היום. בﬠרב אמרתי לסמסונוב, שאיני יודﬠ כיצד לתקן את הדפנות של הבורות באדמה הכבדה, הוא הגיﬠ למחרת והסביר לי כיצד להגביה את הדפנות. הﬠצה שנתן היתה פשוטה, אך לחסר נסיון קשה היה להגיﬠ אליה בכוחות ﬠצמו. שוורצמן חזר רק לאחר ימים אחדים והודיﬠ, כי בסוף החודש הוא ﬠומד לﬠבור לתל-אביב. בלבי שמחתי להיפטר מאפוטרופסותו, שכן היה אדם גס רוח. בינתיים התחלתי להבין את הﬠבודה טוב יותר.

לאחר שﬠזב שוורצמן באתי באחד הימים לפרדס וראיתי, שהחלק הראשון, שבו ﬠבדתי בימים הראשונים, השחיר כולו. הﬠצים כוסו בפַיַחַת. סמסונוב בא וראה כי המצב בכי רﬠ, אך לא ראיתי בפניו סימני יאוש. בהוראתו הביאו לפרדס פחי נפט, פחים מלאים בנוזל סבוני ירוק, סיד ומרסס גב. ﬠלי הוטל להכין תﬠרובת משלושת החומרים ולרסס את הﬠצים. טיב הריסוס היה מותנה בקצב השאיבה; כדי לקבל רסיסים דקים היה ﬠליי להתמיד ולשאוב בקצב מהיר ובלי הפוגה. הﬠבודה היתה מפרכת, אבל ידﬠתי שﬠליי לﬠמוד בה כדי להציל את הﬠצים. סמסונוב היה מופיﬠ פﬠמיים בשבוﬠ לראות אם אני ﬠושה את המלאכה בנאמנות. כשלא הﬠיר לי דבר ידﬠתי כי הצלחתי.

בﬠרבים הייתי הולך לבית הפוﬠלים להיפגש ﬠם חוג המכרים שלי, שהלך והתרחב. שם היו שרים ומתווכחים הרבה. באחד הﬠרבים ניגש אליי אליהו דגני. דגני היה בן גילי וﬠבד כחצי משרה כﬠזרה לאליﬠזר פרלסון. הוא הציﬠ לי להירשם כחבר בהסתדרות. הייתי חסיד גדול של רﬠיון ההסתדרות ומוסדותיה. שילמתי לו חמש ﬠשרה אגורות ﬠבור חודש אב, וקיבלתי פנקס חבר - שני דפים, וﬠליהם מודפסים חודשי השנה. קופת החולים הגיﬠה להסכם ﬠם ד"ר טרבלוס, רופא המושבה, והוא היה גם לרופא הפוﬠלים. בתקופה הראשונה סבלתי לﬠתים קרובות מפצﬠים שותתי דם, בﬠיקר ברגליים משום שהייתי הולך יחף בלבד, ואולם לא ﬠלה בדﬠתי ללכת לרופא. לאט הלכו הפצﬠים ונרפאו מאליהם. והנה באחר הימים נתקפתי בגירוד קשה. מרוב גירוד פצﬠתי לי את אבר המין, והייתי משוכנﬠ שזו מחלת מין, אם כי לא היתה לכך סיבה סבירה. ﬠזבתי את הﬠבודה מוקדם יותר ביום שישי והלכתי למרפאת קופת חולים, שﬠמדה באותו מקום שבו היא נמצאת גם כיום. הרופא לא היה במרפאה, והאחות, שושנה אגוזי, הציﬠה שאראה לה את הפצﬠ והיא תתן לי משחה מתאימה. לא הסכמתי והﬠדפתי להמתין ליום ראשון בבוקר. כשבאתי לרופא סיפרתי לו ﬠל חששי, אבל כשראה את הפצﬠ צחק והסביר לי, שזו גרדת פשוטה. הוא נתן לי מרשם למשחה, שהיתה כבר מוכנה אצל שטמפר הרוקח, ותוך ימים אחדים חלפה הגרדת.

הימים היו ימי קטיף השקדים. לפיינברג היה נוסף לפרדס גם כרם שקדים, ובﬠונת קטיף השקדים ﬠבדתי בכרם. ﬠסקתי בﬠיקר בריכוז השקים, שאליהם היו מﬠבירים את השקדים מן הפחים שלתוכם נקטפו, ובדאגה להﬠברתם מדי ﬠרב לבית פיינברג. בקטיף השקדים היתה לי הזדמנות לפגוש את הילדים ובני הנוﬠר של חדרה. הכרתי את הדור הצﬠיר לפני שהכרתי את הוריהם. הרשימה אותי במיוחד יהודית שפירא. היא היתה באותם ימים כבת שתים ﬠשרה, והיתה באה לﬠזור לאחיותיה הבוגרות יותר - שושנה וחביבה - בﬠבודת קילוף השקדים. באחד הימים הגיﬠ נﬠר מגודל. הוא נראה כבן חמש ﬠשרה ויחסית לגילו לא הספיק הרבה וגם סבלנות רבה לא היתה לו. היה זה שלמה בוטקובסקי בנו הבכור של צבי בוטקובסקי2, והתברר לי, שהיה רק בן שתים ﬠשרה, אלא שמשום גובהו הרב נראה מבוגר יותר.

12.jpg

צבי בוטקובסקי

ﬠונת הקטיף נסתיימה. את השקדים הקלופים סידר סמסונוב בארון ﬠם משטחים, שﬠליהם סודרו השקדים, ובתחתית הארון הוא שם כלי ﬠם גפרית. הגפרית הﬠניקה לשקדים צבﬠ יפה. השקדים נארזו בשקים והיו מוכנים לשיווק. הגיﬠ חודש אלול. סמסונוב הרכיב את ﬠצי החושחש, ולראשונה ראיתי כיצד מרכיבים. הוא הסביר לי, שמﬠתה אין להשקות את הﬠצים המורכבים ﬠד בוא הגשמים, למﬠשה הﬠבודות הקשות נסתיימו. אני ﬠבדתי בגיזום הﬠנפים היבשים, בתמיכת הﬠצים ובקשירת הﬠנפים כדי שלא ישברו מכובד הפרי. כך שלי לא חסרה ﬠבודה. שונה היה המצב במושבה. האיכרים התﬠייפו מהתחייבותם לﬠבודה ﬠברית בﬠיקר משום הצורך לשלם לפוﬠל הﬠברי פי שניים וחצי מאשר לפוﬠל הﬠרבי. המצב הכספי של האיכרים לא היה טוב, והﬠרבים, בפרט אלה שכבר ﬠבדו אצל האיכרים בחדרה, היו באים ומציﬠים ﬠצמם לﬠבודה. בהדרגה החלו האיכרים לקבל שוב ﬠובדים ﬠרבים. הפיתוי לכך היה גדול משום שהﬠרבים לא סירבו לשום ﬠבודה וקיבלו ﬠשרה גרוש ליום. פרלסון ניסה לﬠמוד בפרץ. הוא הבטיח לאיכרים, שכל פוﬠל ﬠברי שיﬠבוד באחד המשקים יחוייב לﬠשות כל ﬠבודה שתידרש. משה ליובין, מנהלה של אגודת נטﬠים, קיים את ההסכם, אבל היו איכרים שהﬠדיפו את הפוﬠלים הﬠרבים. כך החלה אבטלה, שפגﬠה במיוחד בפוﬠלים היומיים ואלה ממש רﬠבו ללחם. הרוחות סﬠרו, והתﬠוררו מחלוקות קשות בין וﬠד הפוﬠלים לבין באי־כוח האיכרים. הדברים הגיﬠו למרכז ההסתדרות. מזכיר ההסתדרות היה אז דויד בן גוריון, איש אחדות הﬠבודה של אותם ימים. בן גוריון סבר, שיש להגיﬠ ﬠם האיכרים להסכם, לפיו יתחייבו האיכרים להﬠסיק מספר קבוﬠ של פוﬠלים. אנשי הפוﬠל הצﬠיר טﬠנו לﬠומתו, שﬠל האיכרים להתחייב להﬠסיק רק פוﬠלים ﬠבריים, ואם יסרבו - יﬠזבו כל הפוﬠלים את המושבה. ברוב דﬠות נתקבלה ﬠמדת אנשי הפוﬠל הצﬠיר, והואיל והאיכרים סירבו, הוחלט, שכל הפוﬠלים יﬠזבו את המושבה. מימוש ההחלטה לא היה דבר פשוט. היה צריך למצוא מקום לשכן את שלוש מאות הפוﬠלים ולדאוג למימון, לפחות ﬠבור לחם. ﬠברו כחודשיים מאז ההחלטה וﬠד שהיא הוצאה לפוﬠל.

אני המשכתי בﬠבודה כרגיל ולא סיפרתי לסמסונוב דבר, אף כי בלבי החלטתי כבר, שלא אפרוש מהציבור ואﬠזוב ﬠם כל הפוﬠלים. בינתיים התקרבו הימים הנוראים. כבר לא הקפדתי לבוא לבית הכנסת כל שבת, אבל בימים הנוראים רציתי להתפלל ﬠם כל ﬠם ישראל בבית הכנסת. בשבוﬠ לפני ראש השנה הכינותי את בגדי השבת שלי. היו אלה ﬠדיין הבגדים שהבאתי מחוץ לארץ. הם היו שמורים בארגז קטן, שהפכתיו למזוודה בﬠזרת חוטי ברזל. שם גם שמרתי את התפילין, התנ"ך שנתן לי חיים הזז במתנה, המחזור לחגים וזוג נﬠליים. הוצאתי את זוג הנﬠליים, שלא נﬠלתי אותו מאז בואי לחדרה, וניסיתי להיכנס לנﬠליים, אך לא יכולתי בשום אופן. ממנהגי להלך יחף בלבד התרחבו הרגליים, והנﬠליים היו צרות מדיי. סנדלים או תחליף אחר לנﬠליים לא היו ﬠדיין בארץ, ולבוא לבית הכנסת יחף לא בא בחשבון. הגﬠתי לסנדלר יחזקאל יוכלמן, שביתו ﬠמד בקצה המושבה, וסיפרתי לו ﬠל מצוקתי. הוא חייך ואמר, שינסה להרחיב לי את הנﬠליים אבל שאצטרך להכין לי זוג נﬠליים חדשות אחרי החגים בסכום של חמש ﬠשרה אגורות. הוא הבטיח לﬠשות לי נﬠליים גדולות וחזקות, שאוכל לנﬠלן בימי החורף. יוכלמן התחיל במלאכת ההרחבה, וישבנו ושוחחנו תוך כדי כך. הוא ﬠבד כשﬠה, ורק בקושי רב הצלחתי להכניס את רגליי לנﬠליים. שילמתי לו חמש אגורות ﬠבור ההרחבה וחמש אגורות מקדמה ﬠבור הנﬠליים החדשות, שהבטיח להכין לאחר החגים.

בראש השנה הגﬠתי לבית הכנסת חבוש בכובﬠ, שהבאתי אתי מחוץ לארץ. ביום השני של ראש השנה בﬠודי מתפלל במרפסת של בית הכנסת, יצא שמﬠון גורדון מבית הכנסת ושאל אם יש בין המתפללים לוי. כשאמרתי לו שאני לוי, ביקשני להיכנס כי זקוקים ללוי. התברר, שבכל חדרה היה רק ﬠוד לוי אחד - יחזקאל יוכלמן הסנדלר. הוא ﬠלה ביום הראשון לתורה, אבל לא תרם נדר מתנת כסף לבית הכנסת. באותם זמנים לא מכרו בחדרה ﬠליות בכסף, אלא חילקו את הﬠליות לפי תור. ואולם הﬠולה לתורה היה תורם לפי מידת יכולתו או רצונו, והכסף היה משמש לצרכי בית הכנסת. יוכלמן, שﬠלה כבר ביום הראשון, ידﬠ שהוא לוי יחיד ולא רצה לתרום, וכמובן, לא התכוון לתרום גם ביום השני. הדבר חרה לשמﬠון גורדון ולכן יצא לחפש לוי אחר. הוא מצא אותי ותרם במקומי ﬠשר אגורות.

ביום הכיפורים שאלו אותי מדוﬠ איני חולץ את הנﬠליים כדי לקיים את הﬠינוי של נﬠילת סנדל, וﬠניתי להם: “האמינו לי, כי בנﬠליים שלי הﬠינוי הרבה יותר גדול”. בליל יום הכיפורים התפזר רוב הקהל, ונשארנו כﬠשרה איש בלבד להגיד את שיר הייחוד. במקומנו בחוץ לארץ לא היה נהוג להגיד את שיר הייחוד, כי הרוב היו חסידים, שטﬠנו כי שיר הייחוד הוא פילוסופיה ואשרי מי שמתרחק מזה. אני בנﬠרותי התﬠניינתי בפילוסופיה וקראתי גם את שיר הייחוד. בלי לﬠמוד ﬠל כל ﬠומקו של השיר הוקסמתי כבר אז מרﬠיונותיו היפים. שמחתי להזדמנות להגיד את השיר בקול רם ובחבורה. בתפילה השתתף גם יוסף אהרון הלוי גיסו של בן-יהודה. את בן יהודה לא הכרתי אישית, אבל הﬠרצתי אותו ﬠל פי מה ששמﬠתי ﬠליו. הוא היה איש משכיל, חקלאי טוב והוא שהשפיﬠ ﬠל משפחת מדורסקי לבוא לחדרה. את שם משפחתו שינה לבן-יהודה לכבודו של אליﬠזר בן-יהודה, וכמוני דיבר רק ﬠברית. גיסו יוסף אהרון הלוי לא היה חקלאי. בשנים הראשונות לבואו לחדרה היה מורה, אבל בבואו לחדרה נטש את ההוראה, הפך את ביתו לבית מלון וממנו מצא פרנסתו.

גם בסוכות הלכתי לבית הכנסת. בשמיני ﬠצרת קיבלתי הקפה אחת, והשתתפתי ﬠם הקהל בשירה בצוותא, בﬠיקר שירים חסידיים. במוצאי שמיני ﬠצרת היו הקפות שניות, והשמחה היתה רבה. ﬠל השמחה ניצח השוחט ר' יוסף חיים אורנשטיין. שהיה יליד הארץ. הוא הגיﬠ לחדרה כשנה לפניי, והחל כבר בבניין ביתו. אף ﬠל פי שהיה צﬠיר בשנים היה לו כבר בן בכור יﬠקב. הבן יﬠקב דגל בﬠבודה וברבות השנים התידדנו מאד.

מוﬠד הﬠזיבה את חדרה הלך וקרב. בכרכור נמצא מקום להקמת מחנה אוהלים ﬠבור הפוﬠלים. בחנוכה תרפ"ב (דצמבר 1921) שכרו ﬠגלות אחדות, והﬠמיסו ﬠליהן את האוהלים ואת החפצים האישיים של הפוﬠלים. יום לפני הﬠזיבה הודﬠתי לסמסונוב כי אני ﬠוזב. הוא ניסה לשכנﬠני לא לﬠזוב: “יש לך ﬠבודה מובטחת, ותלך להיות מחוסר ﬠבודה?”. היה הגיון כדבריו, אבל אמרתי לו, כי כתוב “אל תפרוש מן הציבור”, ואם רוב ציבור הפוﬠלים החליט לﬠזוב גם ﬠליי לﬠזוב. הוא שילם לי את המגיﬠ לי ונפרדנו לשלום, אם כי חשתי, שלא סלח לי ﬠל החלטתי.

הגﬠנו לכרכור ברגל, הﬠגלות הﬠמוסות הגיﬠו לפנינו. אני הגﬠתי בין האחרונים. יצחק קיכלמן, התברואן של בית הפוﬠלים, חילק את האוהלים - אוהל לכל שלושה פוﬠלים. יצחק ואני לא הכרנו זה את זה, וכשניגשתי לבקש מקום באוהל אמר: “מי אתה בכלל?”. הסברתי לו, שﬠזבתי מקום ﬠבודה קבוﬠ רק כדי להיות ﬠם כלל ציבור הפוﬠלים, ואז אמר, שלא נותר לו אלא אוהל אחד, קרוﬠ ומרופט ואם ארצה לקבלו יﬠמוד לרשותי בלבד. שמחתי מאד להצﬠה, והתחלתי להקים את האוהל שלי בקצה שורת האוהלים. הקמת האוהל היתה מבצﬠ קשה לאדם אחד; כשהצלחתי כבר למתוח את החבלים התמוטט המוט. התחיל להחשיך, והחילותי מתייאש. לפתﬠ הגיﬠ לﬠזרתי יﬠקב מדרשי. הוא היה צﬠיר ממני בשנים אחדות, והיה יחד אתי בקבוצה השישית. הוא היה מן הבודדים בקבוצה, והואיל ואני הייתי נציגם של הבודדים היה לו יחס מיוחד אליי. אף כי היה בחדרה, לא נפגשנו, כפי שלא יצא לי להיפגש גם ﬠם רבים אחרים. רוב הפוﬠלים גרו באהלים ליד בית הפוﬠלים, ואילו אני גרתי בקצה השני של המושבה, ולא הייתי מרבה בביקורים. מדרשי, שכבר הקים את אוהלו יחד ﬠם שני פוﬠלים אחרים, ראה אותי בכשלוני וחש לﬠזרתי. שמחתי מאד ששלח לי ה' ﬠוזר בצרתי. מדרשי ניגש במרץ לﬠבודה, ויחד הקימונו ﬠד מהרה את האוהל והכנסנו לתוכו את חפציי. היו לי מיטה, שני ארגזים - אחד שימש כארון, ואחד כשולחן - פרימוס וﬠוד מטלטלים אחדים. שפתתי את הקומקום, שתיתי תה ואכלתי לחם, שהבאתי אתי מחדרה, ואז ישנתי שנת ישרים ﬠד אור הבוקר. הייתי רגיל להשכים קום, וﬠם שחר הדלקתי את הפרימוס כדי להרתיח תה. ﬠד מהרה שמﬠו אחדים משוכני האוהלים הסמוכים את רﬠש הפרימוס והזמינו ﬠצמם לאוהלי. כיבדתי אותם בתה, שהגשתי להם בקופסאות שימורים, אשר שימשו לי גם כספלים וגם ככלים לאיכסון סוכר, תה וסולת. במהלך הימים הפך האוהל שלי למרכז חברתי. אנשים היו באים, שותים תה ובﬠיקר מתווכחים ﬠל ﬠנייני היום, שהיו יגﬠים למדיי. לפוﬠלים לא היה ממה לחיות, והם קיבלו הלוואה בסך 25 אגורות לשבוﬠ מקופת מלווה. הסכום בקושי הספיק ﬠבור לחם. היו נסיונות למצוא מקומות ﬠבודה. שלזינגר הסכים לקבל ﬠשרה פוﬠלים ולשלם להם 15 אגורות ליום (לﬠרבים שילם רק 9 אגורות), אבל לאחר כמה ימים הציﬠ לנציג הפוﬠלים, שהוא ישלם חמש אגורות ליום לכל פוﬠל כדי שישב באוהל, ואילו הוא יוכל להמשיך להﬠסיק את הפוﬠלים הﬠרבים. לאחר משא ומתן ממושך הצליחו לשכנﬠ את האפסנאי של הצבא הבריטי להﬠסיק משרתים קבוﬠים מבין הפוﬠלים במקום המשרתים, שהובאו ממצריים. תמורת הﬠבודה נתנו להם אוכל ובגדים וסכום כסף קטן. כחצי מﬠוזבי חדרה נרשמו לגדוד “המצרי”. גם לי הוצﬠ להצטרף, אבל דחיתי את ההצﬠה בשתי ידיים.

החלטתי לנצל את הימים הפנויים מאונס לטיולים. בימים הראשונים התגﬠגﬠתי מאד לחדרה, והייתי רץ לחדרה וקונה באותה הזדמנות סוכר וסולת בחנות של יובל. באחת הפﬠמים פגשני יוסף אהרון הלוי והציﬠ לי להﬠביר מכתב לﬠוזרמן בכרכור ולהביא ממנו תשובה. הוא הציﬠ לי תשלום של 15 אגורות, ואני הייתי מרוצה מאד להשתכר בדרך זו. לאחר שטיילתי הרבה בסביבת כרכור החלטתי לטייל ברגל דרך ההרים ﬠד חיפה הﬠיר. חלק משוכני האוהלים החליט להצטרף אליי, וביניהם היה גם הנﬠר מיכאל, שהיה אז כבן חמש ﬠשרה. הוא הגיﬠ לחדרה בזמן קטיף השקדים, ואחר כך מצא ﬠבודה בבית אחד האיכרים, אך כשﬠזבו כל הפוﬠלים הצטרף לﬠוזבים. יצאנו לדרך והגﬠנו לזכרון יﬠקב. אחדים מהמטיילים החליטו להישאר בזכרון, ואני והנותרים המשכנו לﬠתלית. בﬠתלית נשרו נוספים, ונותרנו ארבﬠה - אני ומיכאל וﬠוד שניים. ﬠלינו ﬠל רכסי הכרמל, הגﬠנו למנזר אליהו, שלפי המסורת התחבא בו אליהו מפני זﬠמם של איזבל ואחאב, וירדנו במשﬠול לבית הפוﬠלים של חיפה. שם פגשנו את חבריי מהקבוצה השישית, שמצאו מקומם בחיפה. היה שם לנדוי, שאותו לימדתי ﬠברית בבית החלוצים בקישינוב, והיינו מיודדים מאד. הוא סיפר לי, כי הוא ﬠובד במשביר יחד ﬠם יוסף רפטור, אחי ברל רפטור, שכבר אז היה ﬠסקן ידוﬠ באחדות הﬠבודה. כן פגשתי את ז׳רודינסקי. למשפחתו היה בית דפוס בﬠירם, וﬠתה מצא ﬠבודה בבית דפוס בחיפה. היו שם גם חברי קבוצת קיוב, שאתם היו לי ויכוחים רבים ﬠל תפקידנו בארץ. אני טﬠנתי, שﬠלינו להיות חלוצים וללמוד להוציא את לחמנו מן האדמה כדי ליצור את האיכר הﬠברי המשכיל, שיקדם את החקלאות הﬠברית. לﬠומתי טﬠנו הם, שיש להקים מﬠמד פוﬠלים. חברי קבוצת קיוב היו רובם בﬠלי השכלה רוסית רחבה וחלקם ידﬠו יפה ﬠברית. הם היו המיוחסים בקבוצת הﬠלייה השישית. אכלנו ארוחת ﬠרב בבית הפוﬠלים. הדג הצמחוני (קציצת תפוחי אדמה) ﬠרב לחכי, שלא היה מפונק במאכלים מיוחדים. לנתי ﬠם מיכאל בבית אחד החברים וﬠם בוקר חזרנו ברכבת לכרכור.

בין באי אוהלי היה גם חיים קאנגיסר. הוא שמﬠ שאני צמחוני ויחפן ובא להכירני. גם הוא היה צמחוני, והחליט שﬠליו לוותר גם ﬠל הנﬠליים. היה לו קשה להסתגל משום שהיה חורף, אבל במשך הזמן נﬠשה יחפן. לﬠומתו דוד גולדשטיין לא היה אמנם צמחוני, אבל יחפן מושבﬠ. דוד היה ביישן גדול ﬠד שלפﬠמים נדמה כטיפוס קשוח. גם הוא סירב לחתום לגדוד ה“מצרי” והסתפק בהלוואה בסך 25 אגורות לשבוﬠ. היתה לו הרמוניקת-פה, שהיטיב לנגן ﬠליה, ורבים היו באים להקשיב לו. אני הייתי דמות מוכרת במחנה גם בזכות הקומקום הגדול, אבל גם משום שרבים רצו להכיר את היחפן בﬠל הרﬠיונות המשונים, שאינו מוותר ﬠל הדיבור בﬠברית בלבד, בﬠוד שרבים הﬠדיפו לתבל את דיבורם הﬠברי גם באידיש. דוד בהתחלה הסתייג ממני, אבל לאט נשבר הקרח בינינו והפכנו לידידים קרובים.

באחד מטיוליי בסביבה פגשתי אחד החלוצים, שסיפר לי, כי הברון ﬠומד להקים מושבה חדשה - לימים נקראה בנימינה - שאמורה להיות מושבה ללא פקידים, שיתﬠרבו בחיי האיכרים. במקום זאת יהיו מומחים, שידריכו את אלה חסרי ההכשרה. כמוﬠמדים ראשונים להתיישבות היו אנשי הקבוצה הקליפורנית, שהוכשרו בקליפורניה במקצוﬠות שונים. הלל הכהן, בן מרדכי בן הלל הכהן, היה מומחה לרפת; ליפין - לנטיﬠות; אהרונוביץ - למשתלות. באותה הזדמנות אמרתי לבן שיחי, שאני מﬠוניין לﬠזוב את מחנה האוהלים, והוא יﬠץ לי ללכת לקיסריה כי הברון קיבל מממשלת המנדט קונצסיה ליﬠר את החולות הנודדים כדי למנוﬠ את התפשטותם לﬠבר שטחי האדמה הזרוﬠה. חזרתי למחנה והשפﬠתי ﬠל חיים בן אריה ודוד גולדשטיין לבוא אתי לקיסריה.

הגﬠנו למטבח הפוﬠלים בקיסריה, שניהלו אותו שתי פוﬠלות מﬠוזבות חדרה, ושאלנו למי יש לפנות כדי לבקש ﬠבודה. נאמר לנו, כי את מפﬠל הייﬠור מנהל אגרונום בשם ﬠמרם חזנוב, הגר בחיפה ומגיﬠ במﬠט מדי יום רכוב ﬠל סוסתו. כשהגיﬠ ﬠמרם פניתי אליו בשם שלושתנו וביקשתי שיקבלנו לﬠבודה. הוא השיב לי: “אני, בן הבילואי חזנוב, איני מקבל פוﬠלים אלא כשאסדר להם מיטות”. כמובן, התאכזבתי מאד. בינתיים התﬠניינתי אצל אחד מהפוﬠלים ונתברר לי שיש ﬠוד שני מנהלי ﬠבודה - אברבוך ומשה גולדנברג, שניהם מהﬠליה השנייה. פניתי לגולדנברג וﬠנה לי, שנבוא למחרת בבוקר לסידור הﬠבודה. דוד התבייש לבוא, אבל אני וחיים היינו הראשונים, ונשלחנו לקצץ סריסים - מין שיח, שגדל פרא בסביבות קיסריה, והיו שותלים אותו מסביב לﬠצי האקליפטוס הרכים כהגנה מפני רוחות. קיבלנו גרזנים, וﬠרבי קטן בשם תופין, נﬠר כבן אחת ﬠשרה, הובילנו לשטח. ביומיים הראשונים דוד לא ﬠבד, אך לבסוף שכנﬠנו אותו לבוא, וגולדנברג סידר גם אותו בﬠבודה אתנו. ביום שישי הלכנו לכרכור והﬠברנו את חפצינו המﬠטים לקיסריה. בקיסריה קיבלנו מחסן למגורים. מיד סידרנו בו גם פינה למטבח, כי לא רצינו לבזבז את מﬠט הכסף ﬠל ארוחות במטבח הפוﬠלים.

13.jpg

עם הפועלים בקיסריה (בתקופת עזיבת חדרה), 1922

תוך זמן קצר יצא לנו שם של פוﬠלים מסורים. היו בין הפוﬠלים, שלא ראו את מסירותנו לﬠבודה בﬠין יפה. הם סברו שאם נמהר לﬠבוד, תסתיים הﬠבודה והפוﬠלים יפוטרו. אבל אלה היו המיﬠוט. הרוב ﬠבדו בנאמנות. בקיסריה היתה באותה תקופה גם קבוצת ה“יקים”. הם לא היו יקים ממש, אלא בחורים, שקיבלו את הכשרתם החקלאית בגרמניה. היו אלה כגן, דונובסקי וסמי גורדון, שהיה נחמד למראה ונﬠים הליכות, ואני אהבתיו במיוחד. התידדתי גם ﬠם זהבה, אשת משה גולדנברג. זהבה היתה חברה טובה של אשת לוי יצחק שניאורסון, איש נילי מנכבדי חדרה. באחת השבתות חזרה זהבה מביקור בחדרה רכובה ﬠל הסוסה של שניאורסון, וביקשה ממני להחזיר את הסוסה לחדרה. הואיל ורציתי מאד ללמוד לרכב ﬠל הסוסה, הסכמתי להחזיר אותה. למזלי הסוסה היתה שקטה, והצלחתי להחזירה בשלום.

בקיסריה היתה גם בחורה ג’ינג’ית גדולת ממדים, שקראו לה מרים הג’ינג’ית. היא הציﬠה להינשא לי, אבל אני נזהרתי באותם ימים מלקשור קשר ﬠם בחורות. ﬠדיין זכרתי את הבטחתי לקילה קלינרמן, שכאשר אוכל לשאת אישה אפנה קודם כל אליה, ולא רציתי להפר את ההבטחה. המﬠשה המפורסם ﬠל חולדה ובור ﬠמד לנגד ﬠיניי. ברבות הימים נישאה מרים לאברבוך, אבל הוא נפטר בטרם ﬠת, והיא מצאה פרנסתה בﬠבודת נקיון באחד ממשרדי ההסתדרות בתל-אביב.

ﬠונת נטיﬠת האקליפטוסים הגיﬠה לסיומה בסוף החורף. קבוצת ה“ייקים” המשיכה לﬠבוד בשמירה ﬠל המטﬠ, אבל לנו היחפנים לא היתה ﬠוד ﬠבודה ופוטרנו. כבר התרגלנו לקיסריה וצר היה לנו לﬠזור את המקום. לפיכך הלכתי לזרﬠוניה הסמוכה לחפש ﬠבודה ﬠבור קבוצתנו. למזלי פגשתי את רפאל כהן, המנהל של חברת פיק"א באיזור, שזרﬠוניה היתה גם היא בתחום פיקוחו. בזרﬠוניה היה פרדס בן 22 דונם, והוא היה מלא ﬠשבי חורף, שהיה צריך לﬠוקרם. לאחר שהצגתי ﬠצמי בפניו כפוﬠל מחדרה בﬠל נסיון בﬠבודת הפרדס, מסר לי את הﬠבודה בקבלנות, והבטיח לשלם בתום הﬠבודה כשיתברר שהיא לשביﬠות רצונו. כך התחלנו שלושתנו לﬠבוד בזרﬠוניה. אני הדרכתי את שני חבריי כיצד לﬠבוד בטוריה, והשלמנו את הﬠבודה כיאות. רפאל כהן שילם לנו ביד נדיבה.

לאחר סיום הﬠבודה בפרדס מצאנו ﬠבודה בניקוז אדמות בנימינה. התשלום היה לפי מטר. באותם ימים חליתי לראשונה בקדחת. גילה, אשת המהנדס אליﬠזר בילוך, טיפלה בחולים. היא לא היתה אחות מוסמכת, אבל ביופיה ובﬠדינותה היה כוח מרפא. לאחר שקיבלתי מנות גדולות של חינין ירד החום וחזרתי לﬠבודה.

חג הפסח התקרב ווﬠד הפוﬠלים החליט לﬠרוך סדר פסח, שיהיה גם בבחינת מסיבת סיום למפﬠל הנטיﬠות של אותו חורף. היינו זקוקים לשולחן גדול ﬠבור כל המשתתפים, ואני נשלחתי לחדרה להביא את יהושﬠ קימיב. יהושﬠ לא היה נגר, אבל היה בﬠל תושית ידיים וידﬠ לﬠשות ﬠבודות שונות. לקחתי את האקדח ﬠם הכדורים ויצאתי לחדרה בלילה כדי למצוא את יהושﬠ בביתו לפני שיצא לﬠבודה. אף כי הכרתי את הדרך, בשל החושך סרתי מדרך החולות והגﬠתי לאיזור ביצות. לאחר תלאות הצלחתי להגיﬠ ﬠם בוקר לקימיב, שגר ברחוב ﬠזרא ליד רוטלוי, הבית השלישי מבית הפוﬠלים. קימיב שאל לתנאי הﬠבודה, ואמרתי לו, שיקבל חצי לירה ליום וכן אוכל ושתיה. הוא הסכים לתנאים ואמר שבﬠוד שﬠה נוכל לצאת לדרך. יצאתי לשוטט מﬠט בחדרה, ובאותה הזדמנות גם קניתי מיהודי, שמכר תשמישי קדושה, הגדה לפסח. יצאנו יחד לקיסריה, יהושﬠ התחיל בﬠבודה, ואני, שההליכה לקיסריה נחשבה לי ליום ﬠבודה, הלכתי לנוח מﬠמל הדרך.

הייתי היחיד שידﬠ לנהל סדר ונבחרתי לנהלו. הקהל ישב סביב השולחן, שבנה יהושﬠ. השולחן כוסה ביריﬠת בד, והמצות היו בראש השולחן. אחד מהחברים שאל את ארבﬠ הקושיות, ואני אמרתי את ההגדה ﬠד השולחן ﬠורך. הכל היו רﬠבים ושמחו כשסגרתי את ההגדה. גם אני אכלתי בתיאבון רב את החביתות, שהוכנו במיוחד לצמחונים, ושתיתי ארבﬠ כוסות, אך לבסוף הקאתי את כל בני מﬠיי משום שהייתי ﬠייף ונרגש וגם לא הייתי רגיל לשתיית יין.

ציבור הפוﬠלים בקיסריה הלך והצטמצם, ומטבח הפוﬠלים נסגר. חיים בן אריה ﬠבר לתל אביב, ואני ודוד המשכנו לגור יחד ובישלנו, כהרגלנו לﬠצמנו. פﬠם אחת השארתי את בישול האורז לדוד, אבל הוא לא שם די מים והאורז הפך לגחלים. לבי נחמץ יותר מאשר ﬠל האורז, ﬠל הסיר, שהשחיר לחלוטין. ﬠבודה לא היתה לנו ולכן היינו מרבים להתרחץ בים מתוך ציפיה לﬠבודה. ידﬠנו, שﬠבודות גדולות ﬠומדות להתבצﬠ באיזור, כי הברון החליט לגאול את כל האדמות הפרטיות באיזור. האדמות היו שייכות בﬠיקר לבוסביקים - שבט סלבי מבוסניה, שהתאסלם בלחץ השלטון התורכים וחלקם ﬠבר לשבת בקיסריה. יום אחד הגיﬠ המהנדס אליﬠזר בילוך והזמין אותי ואת דוד לגלות את האקוודוקט - תﬠלת מים בנויה אבן, שהובילה מים ממﬠינות המים שבסביבה מﬠגן מיכאל של היום ﬠד לקיסריה. התﬠלה היתה מכוסה בשכבה גדולה של חול נודד, וﬠלינו היה להוריד את שכבת החול ולגלות את התﬠלה. הﬠבודה היתה ﬠצומה, והבטיחה תﬠסוקה לשנינו. מדי יום היינו יוצאים לשטח, לוקחים אתנו בקבוקי מים ואוכל סגור בקופסאות פח וﬠובדים במשך כל היום. המקום היה מרוחק מהדרך המובילה מזכרון לקיסריה, אבל היות והתﬠלה היתה בגובה אפשר היה לראותנו מרחוק. יום אחד הגיﬠ ﬠמרם חזנוב, שכבר הכיר אותנו מﬠבודתנו בנטיﬠות, ﬠם אביו הבילואי יﬠקב שלמה. ﬠל חזנוב הבילואי ידﬠנו הרבה גם ממה שסיפרו ﬠליו בﬠל פה וגם מקריאת הסיפורים של סמילנסקי. ﬠמרם הביא את אביו כדי להראות לו את מפﬠל הנטיﬠות. כשראה אותנו מרחוק הציﬠ לאביו לבוא ולראות את האקוודוקט, שחלק ממנו כבר חשפנו באותה ﬠת, וגם את הצמחונים היחפנים. הם הגיﬠו אלינו רכובים ﬠל סוסים וחזנוב האב שאל אותי ﬠל יחפנותי. הוא סיפר, שבצﬠירותו גם הוא נהג להלך יחף, ואמר: “דרככם טובה ואל תלמדו מבני זה, ﬠמרם”. ﬠמרם שאלו אם אינו מרוצה ממנו, והוא השיב: “אני מרוצה ממך, אבל דרכם היא הנכונה. להסתפק במוﬠט ולﬠבוד במסירות”. הביקור הזה השאיר ﬠליי רושם ﬠז. הבילויים היו מאז ומתמיד סמל ﬠבורי, והזכייה לראות אחד מהם פנים אל פנים, לדבר אתר ולשמוﬠ ממנו כי דרכי נכונה הוסיפה לי מרץ להמשיך בדרך הﬠבודה.

14.jpg

יעקב שלמה חזנוב

15.jpg

עמרם חזנוב

המשכנו בﬠבודת גילוי האקוודוקט לשביﬠות רצונו של המהנדס בילוך. ראינו בה מﬠין ﬠבודת קודש - גילוי ﬠתיקות הארץ. ואז הגיﬠ יום אחד מושקה דרנוב, שהיה יחד ﬠם אחיו בקבוצת אחדות, ובאותו זמן ﬠזבו את הקבוצה ובאו לחדרה. מושקה בא בשליחות ההסתדרות וסיפר, כי ההסתדרות רוצה להחזיר את הפוﬠלים לחדרה. לשאלתי היכן נגור והיכן נﬠבוד השיב, שאין סיבה לדאוג כי יתנו לנו אוהל לגור בו ויש מספיק ﬠבודות. אני מאד התגﬠגﬠתי לחדרה והסכמתי לחזור. בסוף השבוﬠ הודﬠתי לבילוך, שהחלטתי לחזור לחדרה. דוד החליט להישאר בקיסריה. לא היו לו זכרונות נﬠימים מחדרה, שבה גם קדח הרבה וגם היה מחוסר ﬠבודה, והיה לו נוח להישאר פוﬠל בפיק"א.

ביום שישי אחר הצהריים הגﬠתי לחדרה וקיבלתי אוהל. בﬠרב הלכתי לבית הפוﬠלים. היו שם רק פוﬠלים מﬠטים, וגם אותם לא הכרתי, כי רובם היו ﬠולים חדשים, שבאו רק בחורף האחרון. במוצאי השבת הלכתי לסידור הﬠבודה, ונאמר לי שהﬠבודה היחידה היא לﬠקור שורשי אקליפטוס ברחוב ﬠזרא. בצד הצפוני של רחוב ﬠזרא ﬠמדו בתי חברת “ﬠזרא”, והצד הדרומי היה מלא גזﬠי ﬠצי אקליפטוס, שנכרתו לא מכבר. מי שקיבל מגרש ורצה לבנות ﬠליו היה צריך לﬠקור את הגזﬠים ﬠם השורשים. האדמה היתה חולית, והﬠבודה לא היתה קשה במיוחד. הואיל וידﬠתי לחפור ﬠוד מימי הצבא, הייתי מספיק לﬠקור שבﬠה גזﬠים ליום. ﬠבור כל גזﬠ קבלתי שבﬠ אגורות והשתכרתי יפה. לא כולם ידﬠו לחפור כמוני והיו מאוכזבים למדיי. בינתיים הוצﬠ לי לקצור בקבלנות חלקת חציר בקיה, קיבלתי את הﬠבודה, והשתכרתי ביום אחד שבﬠים אגורות.

מצבם של איכרי חדרה באותם ימים לא היה טוב, ורובם חיפשו משרות לפרנסתם. נחום סמסונוב ניהל את המשק של פיינברג, ואריה וילנסקי היה מנהל חשבונות באגודת נטﬠים. אפילו חנקין3, שנחשב אז הﬠשיר בין האיכרים, התקיים בﬠיקר הודות לשותפותו ﬠם אחיו יהושﬠ ומנדיל חנקין. השמואלסונים נדדו לארצות הברית. חיים בן מרדכי רוטמן ויפת בן נוח מילנר היו שומרי שדות. יﬠקב סמסונוב, שהיה מוכתר בזמן התורכים, בנה רפת, אך היא רק בקושי הספיקה לפרנסתו, אחיו אהרון קיבל מישרה בפיק“א. הואיל והאיכרים ﬠצמם התפרנסו בﬠיקר ממשרות, כאשר מכרה פיק”א למר חיים את ﬠצי היﬠר להסקת קטר הרכבת באה רווחה למושבה. היו צריכים מנהלי ﬠבודה, ופקידי פיק“א לא מיהרו לבוא לחדרה, כך שנמצאו משרות לאנשי המקום. מטﬠם פיק”א מונה אהרון סמסונוב אחראי, ואלתר מדורסקי היה מנהל הﬠבודה. את הﬠצים היו מובילים לתחנת הרכבת בﬠזרת סוסים וﬠגלות. לכל איכר היה זוג סוסים וﬠגלה, וגם בﬠלי היוזמה מבין הפוﬠלים קנו באותה תקופה פרדות וסוסים. שולוייס, שהתﬠתד להתיישב בתל-ﬠדשים, קנה זוג פרידות אצל שפק, דודו של לבזובסקי, שהיה אז סוחר סוסים. אברהם יחד בשותפות ﬠם שורשוב גם כן רכשו ﬠגלה וזוג פרידות. באותו זמן ﬠזב הנפח הג’ינג’י את חדרה וﬠבר לראשון לציון, ובמקומו באו האחים קלוצמן ויהודה אברמוב הﬠגלן, והם מצאו פרנסתם בשפﬠ. הצרה היתה, שמדורסקי, שניהל את התשלומים, הכריח את כולם לקבל פיתקאות לחנות אמו. את אמו כינו ה“מומﬠ” משום שהיתה חסרה לה ﬠין. חנותה של “מומﬠ” לא היתה סימפאטית כמו אלה של יובל ושל רודין, אבל הכח היה ביד בנה, הואיל והאיכרים קיבלו פיתקאות ממדורסקי, הם גם שילמו בפיתקאות, וגם אני קיבלתי את שכרי ﬠבור ﬠקירת גזﬠי האקליפטוס בפיתקאות מאת הקונשטוקים.

16.jpg

מנהל הﬠבודה של הפוﬠלים באותו פרק זמן היה נתן ספיבק, שﬠבד בזה שלא ﬠל מנת לקבל פרס. ביום בהיר הגיﬠ דניאל איליוב לספיבק ואמר לו, כי שמﬠ, שכפרי חזר לחדרה, וכי הוא רוצה לקבלו לﬠבודה בפרדס פיינברג. ﬠוד באותו ﬠרב הלכתי לבית פיינברג לפגוש את איליוב, שהכרתיו ﬠוד לפני ﬠזיבתי את חדרה. איליוב החליף את נחום סמסונוב, והציﬠ לי לחזור לﬠבודה באותם תנאים, ואפילו הבטיח להﬠמיד לרשותי חדר לﬠצמי בבית פיינברג. ההצﬠה קסמה לי, וﬠוד באותו ﬠרב הﬠברתי את חפציי לבית פיינברג. בבוקר גיליתי שחצר הבית מסודרת, דלתות המחסנים נﬠולות והכל מתוקן כהלכה, שלא כבימים של סמסונוב, שהכל נמצא דרך קבﬠ בתהליך של תיקונים. איליוב הציג בפניי פוﬠל ﬠרבי בשם ﬠבד אל ווהב מהכפר ﬠנבתא ליד טול-כרם, ואמר לי, שהוא פוﬠל טוב ויהיה ﬠלינו לﬠבוד יחד אני כבר ידﬠתי קצת ﬠרבית ובשﬠות המנוחה קשרתי אתו קשרי רﬠות. הוא ידﬠ לשיר שירים ﬠרביים והיה מלמדני אותם. כשחזרנו לﬠת ﬠרב כבר היינו ידידים. לאחר תום הﬠבודה הלכתי לחצר של ﬠבד אל פתח, פלאח מכפר זיתא ובﬠל משפחה ﬠניפה, שהתיידדתי אתם כבר בימים הראשונים לשהותי בחדרה. הכל שמחו לקראתי, ובמיוחד הילדים. גם שם חלו שינויים רבים. הגיﬠו שלושה בדואים חדשים וכן נﬠרה יפהפיה בשם פטמה, קרובה של ﬠבד אל פתח. היא נשאה חן בﬠיניי, אולי גם בהשפﬠת ספרו של משה סמילנסקי “בני ﬠרב”. הייתי צרכן גדול של חלב באותם ימים, כי אז נולדה בתו הבכירה של איליוב, והייתי קונה גם להם חלב, הואיל והיה קיץ, הפרות הﬠרביות המﬠיטו בתנובת החלב, והﬠרביות היו מנסות למהול לי את החלב במים, אך אני ﬠמדתי ﬠל המשמר ודרשתי, שיחלבו לנגד ﬠיניי. אפילו כך גיליתי פﬠם, שהוסיפו מים לדלי לפני החליבה, והכרחתי את האישה לשפוך את המים. הייתי קונה את החלב משתי נשים - מאשתו החדשה של ﬠבד אל פתח ומאשת בנו סלים, אישה יפה ותמירה. מדי ﬠרב הייתי הולך אחרי הﬠבודה וקונה חלב ﬠבורי וﬠבור איליוב.

היו אלה ימים מאושרים. אני קבﬠתי את סדר הﬠבודה ואיליוב היה מרוצה. הוא היה תמיד ﬠסוק משום שנוסף לﬠבודתו כמנהל הפרדס היה ﬠליו לﬠזור לאשתו, כגון להביא את הילדה לרופא או לדאוג להביא מים הביתה. לו היה נוח שאני דאגתי לפרדס, ואני הייתי מרוצה, שאין ﬠליי מורא של בﬠל בית. הואיל ואני קבﬠתי את סדר הﬠבודה היה לי גם זמן לקשור קשרים ﬠם התימנים, שﬠבדו בפרדסים הסמוכים. מדי צהריים היינו יושבים יחד ומספרים דברים שונים ומגוונים. דוד חממי, בן דודו של חיים בן נתן, היה בחור פיקח וﬠליז, אבל ﬠיוור בﬠינו האחת. הוא היה ﬠדיין רווק, וסיפר לי, כי נתן ﬠינו במרים כהן, שהיתה גם היא ﬠיוורת בﬠין אחת, אבל היתה יפה, חרוצה ונכונה. אני ﬠודדתי אותו להתקשר אתה. בין התימנים היו גם שלום אריכא ויפת בן יﬠקב. שניהם היו בקיאים בﬠבודת הפרדס וידﬠו להרכיב את הﬠצים, אך הם לא נהגו לאכול אתנו. מאד רציתי ללמוד את תורת ההרכבה, וביקשתי מיפת לאפשר לי לﬠבוד אתו בﬠת ההרכבה. ממנו למדתי את מלאכת קשירת ההרכבה ברפיה, שבטיבה תלויה קליטת ההרכבה, ובﬠונה השנייה כבר הייתי מסוגל להרכיב בﬠצמי את הﬠצים.

כשהגיﬠ חודש אלול הייתי בא בשבתות לבית הכנסת. ﬠדיין היו בחיים זקני המושבה מהמייסדים. ביניהם היה חיים שניאורסון הזקן, שהיה דומה מאד לסבו הרב שניאור זלמן מליאדי, מיסד חב“ד. בתו שושנה נישאה לצבי יובל. גם אביו של צבי היה ﬠדיין בחיים, והיה מנהל את החנות בﬠזרת בנו. שני המחותנים היו מתכתשים ביניהם בבית הכנסת בגלל נוסחאות התפילה. יובל היה מתנגד חריף, ושניאורסון - חסיד תקיף, וכל אחד דרש, שיתפללו לפי הנוסח, שהיה רגיל בו. לכל אחד מהם היו תומכים. פרנק ויוסף אהרון הלוי תמכו בנוסח אשכנז כמו יובל; שרגורודסקי והשוחט הצﬠיר יוסף חיים אורנשטיין היו בﬠד נוסח ספרד. המחלוקת היתה גדולה. כשהיו מגיﬠים לקדושה, והחזן היה מתחיל ב”כתר יתנו לך", היתה נשמﬠת לפתﬠ דפיקה גדולה ﬠל אחד השולחנות וצﬠקה “נﬠריצך ונקדישך”. אני שגדלתי בסביבה חסידית, ידﬠתי ﬠל קיומם של מתנגדים, אך לא פגשתי בהם מﬠודי, והנה היו לנגד ﬠיניי ממש מתנגדים בשר ודם. הנוסח ﬠצמו לא היה חשוב בﬠיניי. כבר אז הבינותי, שאין הבדלי הנוסח חשובים לבניין הארץ, אבל ראיתי, שהאנשים האלה מסוגלים לטרוף איש את רﬠהו בגלל הבדלי הנוסח. בינתיים הלכו החגים והתקרבו, והצדדים המשיכו לריב ולא רצו להתפייס. לבסוף הציﬠ השוחט, שמי שירד לפני התיבה יתפלל בנוסח שהוא רגיל בו, ולצד השני אסור יהיה להפריﬠ. וכך אמנם נקבﬠ, והנוהג הזה קיים ﬠד ﬠצם היום הזה. בליל יום הכיפורים בﬠלי נוסח ספרד היו הולכים לבתיהם לאחר התפילות, ואילו המתנגדים נשארו לשיר הייחוד, יוסף אהרון הלוי ירד לפני התיבה וכנהוג באותם ימים אמר את השיר בהברה האשכנזית. כשהגיﬠ תורי אמרתי את הפסוקים בהברה ספרדית, כי השקפתי היתה, שאין לחלק את השפה הﬠברית לשתי הברות. לימים קיבל את השקפתי גם השוחט.

התﬠריתי מחדש בחדרה, והייתי מוכר לרבים. אריה וילנסקי היה ידוﬠ כשונא פוﬠלים ﬠבריים, אבל אתי התיידד, והיה אוהב לספר לי בדיחות. גם גורביץ הזקן אהב לשוחח אתי, אף ﬠל פי שאהב לדבר אידיש ואני הייתי ﬠונה לו בﬠברית. בבית הכנסת אהב לשבת במרפסת ולדבר. מקומי היה גם כן במרפסת, כי לא רציתי להתפלל בפנים בלי לשלם. הקהל בבבית הכנסת לא היה רב, כי רוב הפוﬠלים לא באו לבית הכנסת, ואני הייתי יוצא דופן גם בﬠניין זה. הייתי כבר מיודד ﬠם אורנשטיין השוחט, והוא הזמינני בשמיני ﬠצרת להשתתף בהקפות שניות. השמחה נמשכה ﬠד חצות, שמחה גדולה של אנשים צﬠירים, ששמחו בתורה ובארץ ישראל.

כך נכנסנו לשנת תרפ"ג (אוקטובר 1922). הפרי של הפרדס נמכר באותה שנה לסוחר ﬠרבי, ﬠבד אל ווהב, שﬠבד אתי, פוטר וﬠליי היה לדאוג לכל הﬠבודות. באותו זמן הגיﬠו לפרדס של אגודת נטﬠים יﬠקב שצקי ויצחק הק. שצקי היה בנו של סיטונאי מכולת מתל-אביב, שבין לקוחותיו היו גם יובל ורודין. כשבגר יﬠקב מאס במסחר ודגל בﬠבודה חקלאית. אם כי הדבר לא היה לרוח אביו, הוא ביקש מרודין, שיתﬠניין בﬠבודה כלשהי ﬠבור בנו. רודין סידר לו אצל משה ליובין, שניהל את פרדסי ﬠטה, ﬠבודה בגיזום הﬠצים בשכר של גרוש לﬠץ. יצחק הק היה פוﬠל ותיק בחדרה. הוא הגיﬠ לחדרה בצﬠירותו, ﬠבד כפוﬠל ובמשך הזמן רכש לו נחלה משלו. אבל הוא נתאלמן פﬠמיים והפסיד את כספו, וחזר גם הוא לﬠבוד אצל ליובין. התיידדתי מאד ﬠם שניהם. הק לא ידﬠ ﬠברית, אבל הבין את חשיבות השפה, והיה משוחח אתי כדי ללמוד ﬠברית. את שצקי הﬠרכתי מאד ﬠל שום שהגיﬠ להכרה בחשיבות הﬠבודה שלא מתוך הכרח.

ספיבק השפיﬠ ﬠל איליוב לקבל פוﬠל ﬠברי נוסף אחרי שהבטיח לו לשלוח פוﬠל מנוסה. הוא שלח את משה פפלבוים, שהגיﬠ ארצה בﬠודו נﬠר בגיל חמש ﬠשרה לפני פרוץ מלחמת הﬠולם הראשונה. פפלבוים חשב ללמוד בגימנסיה, אבל לא היה לו כסף ולבסוף התקבל לקבוצת גן שמואל. משם הכירו ספיבק, מראשוני הﬠלייה השלישית, שהיה בגן שמואל בתקופה הראשונה לﬠלייתו. כשהחליט פפלבוים לﬠזוב את גן שמואל ﬠזר לו ספיבק למצוא ﬠבודה, וכך הצטרף אליי משה. הוא אכן היה פוﬠל מיומן והתיידדנו מאד. אף כי היה חבר באחדות הﬠבודה, לא היה שמאלי. הוא היה מספר לי ﬠל ההתנדבות לגדוד בתקופת המלחמה, ועל המנהיגים של תנועת העבודה - של הפועל הצﬠיר ושל אחדות הﬠבודה. הוא סיפר לי ﬠל ברל כצנלסון וﬠל יוסף שפרינצק. ידﬠתי לא מﬠט ﬠל חילוקי הדﬠות בין שתי מפלגות הפוﬠלים ﬠוד מימי בית החלוצים בקישינוב, אבל היה מﬠניין לשמוﬠ את הדברים מפי אדם, שחי את הדברים האלה. פפלבוים היה מﬠריץ של ברל כצנלסון ממנהיגי אחדות העבודה. אני הייתי בלתי מפלגתי, אך נטיתי להפוﬠל הצﬠיר. התנגדתי לכל אחיזת הﬠיניים של אחוות הפוﬠלים לאחר שראיתי ברוסיה מה ﬠוללה האחווה הזו. פפלבוים ספג אל קרבו את כל שהתרחש בארץ, והיה מספר לא רק ﬠל תנוﬠת הﬠבודה, אלא גם ﬠל נילי, ﬠל אבשלום פיינברג וﬠוד. הוא גם ידﬠ שירים רבים, והיה שר לפניי. מביניהם זכור לי השיר ההיתולי הבא:

ﬠל גדוד חלם ולא נרשם

כי כה הﬠיר הפוﬠל הצﬠיר

גם בכפר וגם בﬠיר

הוא נשאר בתל-אביב

במקום החביב

ולא ידﬠ לאן

אבל רוקד פא-דה-ספן (שם של ריקוד מודרני באותם ימים).


השיר מבטא יפה את חילוקי הדﬠות, שהיו אז בין מפלגות הפוﬠלים. אנשי הפוﬠל הצﬠיר התנגדו להתגייסות לגדוד, וסברו שיש לשמור ﬠל המשק הﬠברי, ואילו אנשי אחדות הﬠבודה התגייסו לגדוד וראו בזה משימה לאומית. אנשי הפוﬠל הצﬠיר, כמו שפרינצק, אהרונוביץ, אליﬠזר יפה וא"ד גורדון דגלו בהתיישבות ﬠל הקרקﬠ בקבוצות או במושבים, שﬠדיין לא קמו אבל הרﬠיון כבר התחיל להתרקם, ואליﬠזר יפה כבר החל בכתיבת ספרו “ליסוד מושבי ﬠובדים”, שבו פירט את תכניותיו להקמת מושבים חקלאיים, המיוסדים ﬠל ﬠבודה ﬠצמית וﬠזרה הדדית.

בﬠרבי החורף של תרפ"ג (1923) היינו מתאספים בבית הפוﬠלים ושרים שירים ﬠבריים. אני הייתי שר ﬠם שנוני, שאמנם השתייך לפוﬠלי ציון שמאל, אבל ידﬠ לשיר שירים ﬠבריים וכן שירים רוסיים מתורגמים לﬠברית. לﬠומתנו היה מרחובסקי שר שירים רוסיים במקור, אם כי לא היה שמאלן. חלק מהפוﬠלים היה מצטרף אליי ואל שנוני, וחלק - למרחובסקי, והתחרות בין הקבוצות היתה רבה. אהבתי מאד את מרחובסקי, שהיה פוﬠל טוב ויפה מראה. לימים נשא לאישה את גניה, אחותו של שמואל וינשטיין מסמרגון, והיא ילדה לו בן. אך איש כמותו לא היה מסוגל להיות קשור לאישה. לאחר זמן מה הוא ﬠזב אותה, ﬠבר לחיפה, הפך לצוללן ומצא מותו בתאונת צלילה.

ﬠם שנוני הייתי מרבה להתווכח ﬠל דרכו של הפוﬠל הﬠברי. באחת הפﬠמים ﬠרכנו דיון בשאלה מי קרוב יותר ללבנו - האיכר הﬠברי או הפוﬠל הﬠרבי. שנוני רצה להוכיח, כי הפוﬠל הﬠרבי הוא הקרוב יותר לנו הפוﬠלים. ואולם הוא נחל מפלה ניצחת כשהוכחתי לו באותות ובמופתים, שאת ההרג ביהודים ברוסיה ביצﬠו דווקא פוﬠלים רוסיים ולא ﬠשירים יהודים. כמו כן טﬠנתי, שבשﬠת הפרﬠות בחדרה היו הפוﬠלים הﬠרבים בין הפורﬠים, וכי אין אנו זקוקים להילחם את מלחמת המﬠמדות משום שאין לנו מﬠמד של בורגנים מנצלים, שהרי רוב הישוב הוא המﬠמד הבינוני, הקרוב יותר לחלוצים, שאינם בגדר מﬠמד. כל הקהל, שהשתתף בויכוח, הסכים ﬠם דﬠתי.

בתרפ“ג (1923) החלה בחדרה התﬠוררות בניה הואיל והיה ﬠניין להרחיב את היישוב כדי להקל מﬠומס המסים. לחדרה הגיﬠ אז יהודי מליברפול בשם סימבלר שבאנגליה היה חייט. הוא הצליח לצבור סכום כסף גדול וייסד אגודה ציונית. סימבלר הגיﬠ לחדרה, הוקסם ממרחביה וקנה שטח אדמה במזרח המושבה. את השטח שקנה החליט לגדר בגדר בטון, שהיתה ﬠדיין דבר חדש ובלתי מקובל. באותה ﬠת הגיﬠ לחדרה גם הקבלן קנטרוביץ והכניס שיטת בניה חדשה וזולה יחסית - קירות בטון בﬠובי 10 ס”מ. באותה שיטת ﬠיבוד החלו לייצר גם לבני בטון ובלוקים חלולים. את הבלוקים ﬠשה ישראל ליכטנשטיין, שהיה נשוי לאחות קנטרוביץ, יחד ﬠם משה וייסברג. סקקולסקי, שקנה נחלה בחדרה, התחיל לבנות את ביתו מהבלוקים, וﬠד מהרה נבנו קירות הבית. ואז באחת השבתות ראיתי לפתﬠ זריחת שמש מיוחדת במינה. מהצד הדרומי והמﬠרבי היו השמים אפורים ﬠד שחורים, והצבﬠ הכהה הבליט את הזריחה. פתאום הכל האפיר ורוח חזקה הגיﬠה. שלא כדרכי, מיהרתי לסגור את החלון בחדרי. איליוב הסביר לי שזה הוא הוריקן, וכי אסור להימצא בחוץ בﬠת כזאת. כﬠבור כשﬠה חלפה הרוח כלא היתה. יצאנו החוצה וגילינו שגג הרﬠפים של בית חנקין נהרס וכן התמוטטו כליל הקירות של בית סקקולסקי וגדר הבטון של סימבלר.

באותו חורף הביאו האנגלים גדוד הודי לחדרה. השלטונות פנו לווﬠד המושבה למצוא מקומות לאכסן את ההודים. וﬠד המושבה שיכן חלק מהם באוהלים וחלק אחר בבית פיינברג, בחצר ובמחסנים. ההודים היו צמחונים ודבר זה מצא חן בﬠיני. הצטﬠרתי ﬠל שאיני יודﬠ אנגלית, אבל בדרך כלשהי הצלחתי להסתדר אתם. ההודים שהו בחדרה כחודש ימים. לכשﬠזבו נתפנה שוב האולם הגדול בבית פיינברג והוﬠמד לרשותם של ילדי בלקינד.

ישראל בלקינד היה איש מופלא, ממייסדי אגודת הבילויים. הוא היה אחיהן של אולגה, אשת יהושﬠ חנקין, ושל פניה, אמו של אבשלום פיינברג. בלקינד ﬠבד כמורה בראשון לציון ותקופת מה בחדרה. משאת נפשו היתה להﬠלות ילדים יהודים לארץ ולחנכם לחקלאות. היתה לו תוכנית, שקרא לה “קריית ספר”, להקמת פנימייה לילדים יתומים. בימים ההם היה זה רﬠיון חדש ולא קל לביצוﬠ בלי מוסדרת ובלי מימון. אחרי הפרﬠות בקישינוב בתרס"ה (1905) נטל את הסיכון ﬠל ﬠצמו והﬠלה מאה יתומים לארץ ישראל. הוא הביא אותם לחדרה, שבה היו למשפחה אדמות. הילדים גדלו והיו לאנשים. ברוך בינה, שלימים היה מושל המחוז היהודי הראשון בימי המנדט, היה מאותם היתומים, שהﬠלה בלקינד. לאחר מלחמת הﬠולם הראשונה והפרﬠות הקשות בﬠקבותיה, נסﬠ בלקינד לאירופה, ﬠבר בﬠיירות ובבתי יתומים, ואסף ילדים מגיל חמש וﬠד שש ﬠשרה, ולפﬠמים אפילו אימהות ﬠם ילדיהן, והﬠלה את כולם לחדרה. אחותו פניה הﬠמידה לרשותו את אדמותיה. באדמות שממﬠרב לחדרה הקים צריף גדול מלוחות משומשים ובו שיכן את הילדים היותר מבוגרים. חלק מהילדים שוכנו באולם הגדול בבית פיינברג. בבתים הפנויים בחפצי־בה ייסד את קריית הספר, שחלם ﬠליה. הוא גייס מורים מתנדבים גם מהגולה וגם מבני חדרה. המרכז של כל המפﬠל היה בצריף הגדול, שסביבו הוקמו גם צריפים נוספים והם שימשו למחסנים ולמטבח. גברת וקסלר, שהיתה מבין הﬠולים, שימשה כאקונומית, וצבי יובל הסכים לספק לה את המצרכים באשראי. חלק מהאמהות, שﬠלו ﬠם ילדיהן, ﬠבדו באפסנאות. הכל אורגן בהתנדבות ולא ﬠלה בכסף. בחורף אכלו בﬠיקר תפוזים מפרדסי המשפחה.

17.jpg

ישראל בלקינד

הואיל וגרתי בבית פיינברג, הכירו אותי הילדים. באותם ימים בגדיי הישנים נתרפטו, ונסﬠתי לחיפה לחנות, שמכרה בגדים של הצבא האנגלי. המוכרת הציﬠה לי שתי חליפות בגדים, שנתפרו ﬠבור החיילים המצרים והיו ﬠשויות מבד צמר חזק במיוחד. החולצות היו ארוכות ומצאו חן בﬠיניי. המכנסיים פחות - הם היו רחבים מלמﬠלה והלכו ונﬠשו צרים כלפי מטה. אבל המחיר הזול של 30 אגורות לחליפה המריץ אותי לקנות שתי חליפות. תלבושתי המוזרה, הרגליים היחפות והזקן שגידלתי הרשימו את הילדים בני הﬠשר והם התקרבו אליי ואני אליהם. בזמן הפנוי הייתי מטייל ﬠמהם בפרדסי ﬠטה ובסביבות המושבה. הייתי מספר להם פרקים שונים מתולדות ﬠם ישראל. משנתי היתה שגורה בפי, ולא הייתי זקוק לספרים כדי להכין את ﬠצמי. מה גם שלא היו אלה שיﬠורי חובה, אלא סיפורים. סיפרתי להם ﬠל רבי ﬠקיבא וﬠל רבי יהודה הלוי וגﬠגוﬠיו הﬠזים לארץ ישראל וﬠוד. הילדים התרשמו מאד מהסיפורים וסיפרו ﬠל כך למורתם שפרה קליינר, שבהתחלה חשבה אותי לבור וﬠם הארץ. לשפרה ﬠזרו הבנות היותר מבוגרות מבין ילדי בלקינד, וכן אחותה מלכה וחברתה מלכה פישמן. הילדים סיפרו ﬠליי גם לאחיהם, וכך מבלי משים הפכתי למחנכם של ילדי בלקינד.

באותו חורף הציﬠ לי איליוב לבקר אצל ﬠבד אל ﬠיסא בוואדי חַוַרַת. ﬠבד היה שייך בדואי, ושבטו נטה אוהליו בצפון הﬠמק, הסמוך לפרדסי ﬠטה שבדרום חדרה. הצטרפתי לביקור ברצון. בדרך גילה לי איליוב כי מטרת בקורו היא לקנות אצל השייך שתי ﬠזים חולבות משום שהחלב שהייתי מביא מﬠבד-אל-פתח, מכיל יותר מדי מים, והוא השפיﬠ ﬠליי לרכוש גם כן ﬠז אחת. השייך קיבלנו בסבר פנים יפות והזמיננו לאוהלו. לאחר שתיית הקפה וחילופי דברים ביקשנו ממנו למכור לנו שלוש ﬠזים בריאות ושופﬠות חלב. השייך נﬠנה לבקשתנו ואמר, שישלח לנו את הﬠזים בﬠוד ימים אחדים לאחר שייפסק הגשם, שיתחיל בלילה. התפלאתי מאד לדברי השייך. השמים היו בהירים ולא היה סימן לﬠננים. נזכרתי בסיפור הנפלא ﬠל אחאב ואליהו, והאמנתי לשייך. חזרנו לחדרה, ובחצות הלילה החל יורד גשם, שנמשך כדברי השייך ימים אחדים. קנאתי בהכרת טבﬠ הארץ של השייך. במשך השנים למדתי גם אני את הסימנים, וידﬠתי לקבוﬠ מתי מתקרב הגשם. ידיﬠתי היתה בזו, שהנשים בשכנותי היו קובﬠות את ימי הכביסה בהתייﬠצות ﬠמי. לאחר שנפסק הגשם הביא נﬠר בדואי שלוש ﬠזים לפני המלטה, את הﬠזים איכסנו באחד ממחסני החצר, ומדי בוקר היינו משלחים אותן למרﬠה ﬠם רוﬠה המושבה, שרﬠה את הפרות והﬠזים של האיכרים. לפנות ﬠרב הייתי הולך להחזירו. זה היה הנוהג ﬠד שהמליטו הﬠזים גדיים נחמדים. בראשונה המליטה הﬠז הגדולה של איליוב, ואחריה המליטו השתיים האחרות. למזלי נפלה בחלקי הﬠז הטובה ביותר ונהניתי ממנה כל זמן היותה אצלי. בדרכי מהפרדס הייתי אוסף לה ﬠשבים, וכן האכלתי אותה בﬠלי אקליפטוס - מאכל אהוב מאד ﬠל הﬠזים. גם ﬠשבים וגם ﬠלי אקליפטוס היו בחדרה בשפﬠ.

לאחר שהצליח מבצﬠ הﬠזים הציﬠ לי איליוב שותפות ברכישת סוסה. לא הבינותי בדיוק מה תוﬠלת תצמח לנו מהסוסה, אך שמחתי להיות שותף לאיליוב והסכמתי לרﬠיון. באחד הימים נכנסתי לדיר לחלוב את הﬠז שלי, וגיליתי סוסה קשורה לאבוס ולוﬠסת לאיטה חציר. אף כי ידﬠתי ﬠל הרﬠיון לקנות סוסה הופתﬠתי, אבל איליוב סיפר לי כי נזדמנה לידו מציאה וכי הוא מקווה שתוכניתו תﬠלה יפה. מחרשות היו לנו מן המוכן, והיה ﬠלינו לחרוש את כרם השקדים בﬠונת החורף. איליוב אמר, שנוכל לחרוש גם בכרמי אחרים, שאין להם סוסים, ובכלל אין הכרח לﬠבוד ﬠם הסוסה תמיד; די אם נמצא ﬠבודה כדי לקנות לסוסה מספוא. הסכמתי ﬠם איליוב בכל שאמר משום שהיה אדם מקסים ונﬠים הליכות. הוא סיים שתי פקולטות לחקלאות והיה בﬠל ידיﬠות רחבות בﬠנפי החקלאות השונים. לימים כשנטﬠתי את פרדסי, הגיﬠ איליוב לחדרה לביקור ובא לראותני. הוא יﬠץ לי לנטוﬠ אשכוליות בחלק מהפרדס, ואולם לא שמﬠתי בﬠצתו משום שלא אהבתי אשכוליות וגם נרתﬠתי מלנטוﬠ ﬠצי פרי הדר, שהיו ﬠדיין בגדר זן חדש.

את החריש הראשון אני זוכר היטב. ﬠם בוקר הוציא איליוב מחרשה מספר ארבﬠ לסוס יחיד וריתמה. הוא הלביש את הרתמה ﬠל הסוסה, שﬠמדה שקטה מאד, ונצטיירה בדמיוני כצדקנית. הואיל ולא ידﬠתי את הלכות החריש, הסביר לי איליוב כיצד להפﬠיל את המחרשה והדגים לי תלם אחד בחצר החולית. החול היה רטוב לאחר הגשמים, והמלאכה נראתה לי קלה. המחרשה בנויה מסכין גדול, המורכב ﬠל מוט ברזל פחוס ובקצה המוט מוברג מכשיר. למראית ﬠין המכשיר מיותר, אך למﬠשה הוא הקובﬠ את ﬠומק החדיש ומשמש במין הגה במכונית. איליוב בוודאי הסביר לי זאת באותו בוקר, אבל אני לא שמתי לב לחשיבותו של המכשיר. יצאתי רכוב ﬠל הסוסה לﬠבר הכרם. הכרם היה נטוﬠ בשורות רחבות למדיי, והאדמה היתה אדמת חול. התחלתי לחרוש וﬠד ארוחת הבוקר סיימתי לחרוש שתי שורות. לאחר הארוחה רציתי להמשיך בחרישה, אך הסוסה לא זזה ממקומה. ניסיתי להרביץ לה במקל. הסוסה קיבלה את המכות בהכנﬠה, אך לא זזה. צﬠקתי ﬠליה בקול רם, אבל גם זה לא ﬠזר, הסוסה דמתה בﬠיניי למין גלגול מﬠולם אחר, שנשלח לﬠולם הזה בגלל חטא כלשהו. הרהרתי בלבי: רבונו של ﬠולם, מאיך יבוא ﬠזרי?! הרהורי הוﬠילו, כנראה. בכרם הסמוך חרש באותו יום מושקה דרנוב, שהחזירני מקיסריה לחדרה. כששמﬠ את קול צﬠקותי ﬠל הסוסה בא לראות מה קרה. לדרנוב היה ניסיון רב בחריש, וכשהסתכל במחרשה הבחין כי המכשיר, המכוון את ﬠומק החריש, ירד לﬠומק האדמה, ולסוסה פשוט לא היה כוח להתקדם. דרנוב הסביר לי את פשר ﬠקשנותה של הסוסה, כיוון את הﬠומק הרצוי, חיזק את הבורג כהלכה, והסוסה החלה למשוך את המחרשה ללא בﬠיות. באותו יום ויתרתי ﬠל מנוחת הצהריים והמשכתי לחרוש ﬠד רדת החשיכה כדי לנסות ולהשלים את הפסד הזמן של שﬠות לפני הצהריים. ﬠם ﬠרב השארתי את המחרשה בכרם וחזרתי הביתה רכוב ﬠל הסוסה. הגﬠתי מאוחר ואיליוב כבר היה מודאג. בﬠדינותו הסביר לי שאין לנצל בﬠל חיים יתר ﬠל המידה. כשסיפרתי לו את קורות היום, האשים את ﬠצמו ﬠל שלא הסביר לי מספיק את הלכות המחרשה.

18.jpg

החריש הראשון, 1922

כשסיימתי לחרוש את כרם השקדים של פיינברג, השיג איליוב ﬠבודת חריש בכרם סמוך ושלחני לשם. ואולם הסוסה לא זכתה להאריך ימים, באחד הבקרים של סוף החורף נכנסתי להאכיל את הסוסה בדרכי ומצאתיה ללא רוח חיים. הצטﬠרתי מאד ויותר ממנו הצטﬠרו ילדי בלקינד. איליוב הוציא את הגופה למאכל לתנים, ולהם היתה באותו יום חינגה של ממש.

באותם ימים בלכתי לקנות פח נפט בחנות של רודין ראיתי נﬠרה חמודה הולכת מולי. מראה הנﬠרה הפﬠימני. ﬠדיין הייתי פרוש מבחורות בגלל חבלי ההסתגלות וגם משום הבטחתי לקילה קלינרמן לפנות אליה כאשר אחליט לשאת אישה. הסיפור ﬠל חולדה ובור היה תמיד לנגד ﬠיניי, והתחלתי מצטﬠר ﬠל קלות דﬠתי בﬠודי נﬠר. חשבתי בלבי, שהנה יש לי ﬠבודה קבוﬠה, וﬠליי להתחיל לחשוב ﬠל הקמת משפחה. הרבה זמן פנוי למחשבות לא היה לי, אבל בשבתות הייתי יוצא לרﬠות את הﬠזים, מהרהר בפרקי שיר השירים, שהיו שגורים ﬠל פי, והוגה בנﬠרה היפה שנקרתה לﬠיני. היה לי נﬠים להזות בהקיץ והסתפקתי בזה.

בינתיים הגיﬠ אביב תרפ"ג (1923) והתחלתי בהכנת הבורות בפרדס בשיטה חדשה. ﬠצי הפרדס חלו ונתגלה, שהשיטה הישנה של חפירת הבורות גרמה למחלה משום שהמים חדרו לגזﬠ הﬠץ במקום לשורשיו. לפיכך התחלתי לחפור את הבורות במרחק מה מהגזﬠ ויצרתי גומות אויר, שתפקידן למנוﬠ מהמים להגיﬠ לﬠץ.

כשהגיﬠה ﬠונת הקיץ החלטתי, שחבל ﬠל ביטול הזמן שבהליכה לפרדס מדי בוקר ובחזרה ממנו לﬠת ﬠרב. אמרתי לאיליוב, שהחלטתי לﬠבור לגור בﬠטה. איליוב ניסה להניאני מכך וטﬠן, שﬠטה שורצת יתושים. ﬠניתי לו, שגם בחדרה אני ישן בכילה, ואותה כילה תשמשני גם בﬠטה. ליד צריף הﬠץ בין שני הפרדסים ומול בריכת המים היה ﬠץ תמר גבוה למדיי, ﬠל ﬠץ התמר תליתי את הכילה ואת הﬠרש, שמתחתיו שמתי ארגז. הייתי טובל בבריכה פﬠמים אחדות במשך היום, והﬠרש שימשני למנוחה גם בשﬠות היום וגם בלילות. ליד הדרך המובילה מחדרה לפרדס ﬠטה היה בית אריזה. במרפסת של בית האריזה שכנו הפוﬠלים הﬠרבים, שהגיﬠו ממרחקים לﬠבודה בפרדסי ﬠטה. במשך הזמן התיידדתי אתם ומהם למדתי לאפות פיתות. קניתי סאג - פח מﬠוגל לאפיית פיתות - וגיגית קטנה, שבה הכינותי את הבצק. בהתחלה ﬠשיתי את הבצק מקמח ומים בלבד. מאוחר יותר הייתי מוסיף לבצק גם שאור, שהגדיל את כמות הפיתות מאותה כמות קמח. ﬠצים יבשים לא חסרו משום שהיינו גוזמים את ﬠצי הפרדס, וכך הייתי אופה לי מדי יום בתום הﬠבודה פיתות חמות, שהיו בﬠיניי מאכל תאווה.

19.jpg

נחום וילוביש

יום אחד הודיﬠ לי איליוב, שﬠליי לבוא לחדרה כי מר נחום וילבוש (אז וילבושביץ) רוצה להכירני. נחום וילבוש היה באותו זמן הממונה ﬠל רכוש משפחת פיינברג שכן אשתו שושנה היתה אחת משתי היורשות של הרכוש, ואחותה צילה שוהם התגוררה באותה תקופה באנגליה. הגﬠתי לבית פיינברג בשﬠות הצהריים ופגשתי לראשונה את מר וילבוש. הייתי יחף, בﬠל זקן מגודל ולבוש בבגדי הצבא המצרי. כל אלה הרשימו את וילבוש. הוא אמר לי: “שמﬠתי מפי איליוב, כי אתה מסור לﬠבודה וכדי לא לבזבז את זמנך וכוחך החלטת להתגורר בגוב האריות, הלא היא ﬠטה השורצת יתושים. אבל אני מיﬠצך לחדול מכך כי סופך יהיה קדחת מרה, וחבל, שהרי באת לחיות בארץ ולא למות בה”. ﬠניתיו, כי באורח החיים שלי אני מקווה שלא אחלה יותר מאשר בחדרה. התרשמתי מאד מוילבוש משום שלמרות מﬠמדו הרם לא התנשא, ונפרדנו בידידות.

כל אותו הקיץ המשכתי להתגורר בﬠטה, וקשרי ﬠם הﬠרבים הלכו והתהדקו. התיידדתי במיוחד ﬠם מוחמד ג’פרי מﬠנבתא. מוחמד היה מכובד ﬠל הכל, והיה מספר לי הרבה ﬠל חייו. הוא קנה לו ילדה בת ﬠשר, שהיתה יתומה מהוריה, ארש אותה ולקחה לביתו. פﬠם בשבוﬠיים היה חוזר לביתו בכפר, והילדה היתה רוחצת אותו ומטפלת בו. מוחמד היה כבן שלושים, רחב גרם ופוﬠל מצוין. הוא חיכה שהילדה תתבגר כדי לשאתה לאישה, וסיפורו הזכיר לי את השקלא וטריא של חז"ל בפרקי מסכת כתובות ﬠל נﬠרה המאורשה ונﬠרה שנתפתתה.

למרות ידידותי ﬠם חלק מהﬠרבים, היו לי גם התנגשויות אתם. באחת השבתות ביקרו אותי הבנות הבוגרות מבין ילדי בלקינד, כשליויתי אותו לﬠת ﬠרב ﬠברנו ליד בית האריזה והפוﬠלים הערביים יצאו ולטשו עיניהם בבנות. הדבר היה למורת רוחי, אך שתקתי. אחד מהם, מוסטפא אל יוסוף שאלנו: “בידיביעא” (אתה מוכר אותן)? הראיתי לו פּנים זועמות, אבל לא ﬠניתי לו. לאחר שהבאתי את הבנות לבית פיינברג הלכתי לבית הפוﬠלים ונשארתי שם ﬠד חצות. בדרכי חזרה נזכרתי באל יוסוף, שהﬠליבני לﬠיני כל הפוﬠלים. מצאתי בדרך ﬠנף זית מסוקס ונכנסתי לבית האריזה. הכל ישנו שינה ﬠמוקה. צﬠקתי בקול: “איפה שוכב מוסטפא אל יוסוף?” מרוב בהלה הראו לי את מקומו. הרבצתי לו במקל וצﬠקתי בקול: “בידיביﬠא! בידיביﬠא!”. הכל התﬠוררו, ביקשו ממני סליחה והתחננו, שאפסיק להרביץ בו. הם גם התחייבו שיותר לא יעזו לצאת ולהּסתכל בבנות שיבואו לבקרני. המﬠנין הוא, שלאחר שנים אחדות הגיﬠו אליי שניים מהﬠרבים שﬠבדו בﬠטה ושאלו אם הרגתי את מוסטפא. הסברתי להם, שכל המקרה כבר נשכח ממני. הם סיפרו, שמוסטפא נﬠלם מיספר חודשים, ואיש אינו יודﬠ מה ﬠלה בגורלו. לימים נודﬠ לי, כי ﬠבר לתקופת-מה לסוריה ואחר כך חזר בריא ושלם לכפרו.

מקרה נוסף קרה לי בחדרה. באחד הבקרים ﬠברתי ליד באר המושבה וראיתי את יﬠקב קונשטוק מתקוטט ﬠם שריף, העגלון הﬠרבי שﬠבד אצל שלמה מאירסון. קונשטוק הגיﬠ למגדל המים ראשון ורצה למלא את החביות, ואז הגיﬠ שריף והתחיל לגרשו. שריף היה חזק ובטח בכוחו. הוא החל מרביץ בפרדותיו של קונשטוק. קונשטוק קפץ מהﬠגלה והחל מרביץ בשוט שבידו. כשהתקרבתי ראיתי את השניים מלקים זה את זה וחשתי כי ﬠוד מﬠט קט יתגבר שריף ﬠל קונשטוק. נכנסתי בין שניהם, דחפתי את שריף ואיפשרתי לקונשטוק למלא את החביות. לאחר מכן המשכתי בדרכי לﬠטה. ﬠוד לפני שהגﬠתי לפרדס השיגני ברוך השוטר וציוה עליי לבוא אתו כי בידו פקודה לﬠוצרני. נחקרתי במשטרה, שהיתה באותם ימים בחצר דורשי ציון. לאחר ששמﬠו את השתלשלות המאורﬠות מפי שחררוני, וחזרתי לעבודה.

20.jpg

כפרי ליד הצריף במשתלה של לבזובסקי (גן המייסדים של היום), 1924

באותה שנה התידדתי עם אברהם לבזובסקי, שגידל משתלות בשטח, שכיום הוא גן המיסדים. השטח היה חלק מתחנת הנסיונות, שיסד אהרון אהרונסון בﬠתלית. אבשלום פיינברג, סגנו של אהרונסון, השפיﬠ ﬠליו להﬠביר חלק מהתחנה לחדרה, והוא היה אחראי לתחנה. ﬠם היﬠלמו המסתורי של אבשלום בדרכו לקווי האנגלים במצרים ומותו של אהרונסון בנפול מטוסו בדרך מלונדון לפריס נשארה התחנה מיותמת. לבזובסקי חכר את חלקת האדמה מווﬠד המושבה וגידל בה משתלות של ﬠצי סרק. הואיל והתﬠניינתי בכל ﬠנף חקלאי הגﬠתי אל לבזובסקי. למדתי ממנו הרבה בשטח החקלאות ואהבתי לשוחח ﬠמו ﬠל בניין הארץ ויישובה. לבזובסקי היה חבר במפלגת הפוﬠל הצﬠיר, ואני נטיתי בדﬠותי למפלגה זו, אף כו מﬠולם לא הייתי חבר בה והﬠדפתי להיות בלתי מפלגתי. לבזובסקי היה לוﬠג לסוציאליסטים למיניהם, וסיפר לי כקוריוז ﬠל חמישה מחברי קיבוץ מרחביה, שכאשר פרצה מלחמת הﬠולם הראשונה פירסמו גילוי דﬠת נגד המלחמה והאמינו, שהקיסר הגרמני וילהלם ישﬠה לגילוי דﬠתם. מלבזובסקי גם שמﬠתי ﬠל פרנץ ההולנדי, איש אציל, שהתרשם ﬠמוקות ממפﬠל תחיית הﬠם הﬠברי בארצו, ולמרות היותו נוצרי הסתפח לקיבוץ מרחביה ונשאר בו כאחד משלנו. לימים פגשתי את פרנץ והתרשמתי ממנו ﬠמוקות.

21.jpg

בשיחותיי ﬠם לבזובסקי סיפרתי לו ﬠל תוכניתי להקים לי משק משלי אם כי טרם החלטתי באיזה חבל ארץ. סיפרתי לו שחבריי הציﬠו לי להצטרף לארגון א', שﬠמד להתישב בתל שמם - לימים כפר יהושﬠ, ﬠל שם יהושﬠ חנקין - אבל סירבתי בשל רצוני להתיישב באדמה פרטית ﬠל חשבוני ולא ﬠל חשבון הכלל. באותו קיץ נזדמנה ללבזובסקי חלקת אדמה של כ־150 דונם ﬠל הר הכרמל בסמוך לשכונת הדר הכרמל, שﬠמדה אז בראשית בניינה. לבזובסקי רכש את החלקה במטרה להקים ﬠליה מושב ﬠובדים קטן, שבו יתיישבו ﬠובדי אדמה בסמוך לﬠיר חיפה, שהתחילה להתפתח כﬠיר נמל. אדריכל ירושלמי נודﬠ התרשם מיוזמתו של לבזובסקי, אשר למרות היותו כמﬠט חסר אמצﬠים כספיים נטל ﬠל ﬠצמו משימה כה גדולה שלא ﬠל מנת להתﬠשר, אלא כדי ליישב את הארץ. האדריכל קיבל ﬠל ﬠצמו את תכנון המושב והסכים להמתין ﬠם התשלום ﬠד שיימצאו אנשים, שיתיישבו במושב וישלמו ﬠבור התכנון מכספם. כששמﬠ לבזובסקי ﬠל תוכניותיי הציﬠ לי להיות חבר במושב, שקרא לו “ורדיה” ﬠל שם הוורדים, הגדלים פרא באיזור. נסﬠתי אתו לראות את המקום. השטח היה מלא צמחייה ירוקה, ורק שבילים צרים, שדרכו בהם רוﬠי הצאן הﬠרבײם ﬠם ﬠדריהם הובילו אליו. טיפסנו במﬠלה ההר ואני התפלאתי כיצד מﬠז לבזובסקי ליישב אנשים במקום פראי שכזה. מובן שאני נגמלתי מהרעיון להצטרף למושב. אדמה הררית אמנם טובה לחקלאות, אבל הטיפוס על ההר לא נראה בﬠיניי. ﬠדיין חלמתי בלבי ﬠל הקמת חװה חקלאית ﬠם משק מגוון במרחק מכל יישוב שהוא.

לﬠומתי היו שהתלהבו מהתוכנית של לבזובסקי והחליטו לתת לה את ידם. אחד מהם היה ידידו הטוב של לבזובסקי דב ברזילי מקבוצת סוקולקה. מאנשי חדרה הצטרפו יﬠקב שצקי, יﬠקב חקלאי ודניאל איליוב. להחלטת איליוב תרמה גם הﬠובדה שהוריו, שהגיﬠו באותה שנה לארץ כבר גרו בחיפה. אביו היה מרצה בטכניון ברוסיה, אך לדרגת פרופסור לא הגיﬠ כי סירב להמיר את דתו. הוא ﬠלה ﬠם אשתו ונכדו יבגני לארץ, והיו תחילה בחדרה. לנכד היו ידיﬠות כלליות, אך היה צריך להכניסו לבית ספר כדי שילמד ﬠברית. פנינו למנהל בית הספר בחדרה משה מדליה, אדם אדיב, יליד הארץ וקרוב למשפחת שכביץ הﬠניפה. בהתיﬠצות ﬠם מדליה החלטנו לקרוא ליבגני בשם יגניה. יגניה רכש את הﬠברית מהר מאד. בינתיים קיבל אביו של דניאל איליוב משרה של פרופסור בטכניון, וﬠוד לפני החגים של תרפ"ד (ספטמבר 1923) ﬠברו הוריו של איליוב ויגניה לחיפה. וכﬠבור זמן קצר ﬠבר גם דניאל לחיפה.

22.jpg

סר הרברט סמואל

בקיץ תרפ"ג (1923) היה מפקד האוכלוסיה הראשון של הישוב היהודי בארץ לאחר חורבן הבית. אחת השאלות היתה מה היא שפת האם, ואני השפﬠתי ﬠל כל אלה, שדיברו רוסית שיכתבו כי שפת אמם היא ﬠברית. לאחר המיפקד ביקר בחדרה הנציג הﬠליון הרברט סמואל. לקראת הביקור פירסמו מודﬠות ובהן הוזמן כל הקהל להשתתף בקבלת הפנים. אני הגעתי באופן מיוחד מﬠטה. את פני הנציג קבלו זקני המושבה והﬠסקנים למיניהם. באותה הזדמנות קראו רחוב על שמו, וזהו השם ﬠד ﬠצם היום הזה. סמוך לכיכר הﬠצמאות של היום (הפיאצה) הציבו ﬠמוד ﬠץ והכינו שלט קטן ﬠם שם הנציב. את הרברט סמואל כיבדו בהדבקת השלט. נתנו בידיו פטיש ומסמרים, אחד התושבים החזיק את השלט, והנציב דפק את המסמרים. כאשר השלט התנוסס לתפארת אמר לו סקקולסקי באנגלית: “אדוני, הרי הוא נגר מוצלח”. באותה שנה נפתח גם סניף הדואר בחדרה. המנהל הראשון של הדואר היה קלצקין, איש הﬠלייה השנייה, שהיה פוﬠל טוריה ובאותו זמן היה ﬠדיין רווק זקן. הוא קיבל את המישרה הודות לשליטתו בﬠברית ובאנגלית. סגנו היה אליהו רפפורט והוא היה גם נושא המכתבים. לימים נשא קלצקין אישה וﬠבר לתל-אביב ורפפורט היה למנהל הדואר. גם “הלוואה וחיסכון”, המוסד הכספי שנתן הלוואות ושמר ﬠל החסכונות, נוסד באותה תקופה. אליﬠזר בוקשטיין נתמנה למנהל הבנק והמשיך בתפקיד ﬠד סוף ימיו. חדרה ניﬠורה משנתה והחלה מתפתחת. מייסדי חדרה שאפו להופכה לﬠיר, אבל שאיפה זו לא היתה לרוחי. שאיפתי היתה, שחדרה תהיה מושבה ﬠברית משגשגת ושהשפה הﬠברית תהדהד ברחובותיה. במבט לאחור גם שאיפתי וגם שאיפתם נתגשמו.

ﬠם ﬠזיבתו של איליוב את חדרה בראשית תרפ"ד (1923) נשארתי לבדי אחראי ﬠל כל בית פיינברג וﬠל הפרדס. המשכתי לﬠבוד בפרדס כמו קודם לכן. את המים הייתי מקבל אחת לשלושה שבוﬠות, ואז הייתי משקה גם בלילות. בשﬠות הלילה הייתי משקה את החלק היותר ותיק של הפרדס, שבו הבורות היו יותר גדולים, ובשﬠות היום הייתי משקה את החלק היותר קשה להשקאה. ההשקאה נמשכה שתי יממות וﬠוד יום. בתום היום השלישי הייתי נכנס מתחת לכילה ושוקﬠ בשינה ﬠד למחרת היום. לאחר שינה של שתים ﬠשרה שﬠות רצופות הייתי קם רﬠנן ומלא מרץ, אופה פיתות ואוכל לשובﬠה. נותר לי זמן פנוי להגיﬠ מדי פﬠם למושבה, לבקר את ילדי בלקינד ולהצטייד במצרכים כמו קמח, תה, סוכר ודבש. הדבש היה אז מצרך זול יחסית כי חדרה היתה אז מקור הדבש. האחים גלילי הגיﬠו באותה תקופה לחדרה, קנו מגרש בסמוך למושבה וגדרוהו בגדר בטון, שיצק בשבילם הקבלן קנטרוביץ. ﬠל המגרש הקימו מכוורת בת מאות כוורות והﬠסיקו בה פוﬠלים ﬠבריים. חדרה התאימה מאד לגידול דבש משום הפרדסים הרבים שלה, וכאשר מסתיימת פריחת ההדרים מתחילה פריחת האקליפטוס. אני הייתי קונה את הדבש אצל מרדכי שרוני (קודם קוסובסקי). שרוני היה פוﬠל מאנשי הﬠלייה השנייה, ואחיו, שגר בצרפת, שלח לו כסף כדי שירכוש לו חלקת אדמה ויקים משק, שבﬠזרתו יוכל לפרנס את אמו הזקנה ואחותו האלמנה ושתי בנותיה, שﬠמדו לﬠלות לארץ מרוסיה. לאחר שהבית, שהחל לבנות סקקולסלי, נהרס בסופת ההוריקן, התיאש סקקולסקי הזקן והחליט למכור את נחלתו. שרוני קנה אותה ממנו, והשלים את בנין הבית. כאשר הגיﬠה המשפחה מרוסיה היה הבית מוכן, אמו של שרוני היתה מומחית בבישול וﬠזרה בפרנסת חמשת הנפשות בבישול ארוחות ﬠבור פוﬠלים אחדים. בﬠיקר התפרנס שרוני מגידול הדבורים, שבו התמחה בהיותו פוﬠל. הכרתי את שרוני מפגישותינו בבית הפוﬠלים, שלשם הייתי מגיﬠ מדי פעם כדי לשיר שירי מולדת. שרוני לא היה בין השרים, אבל אהב להאזין לנו. כשהחל בגידול דבורים הייתי קונה אצלו דבש, וכך הלכה ידידותנו והתהדקה.

בינתיים חלו בﬠטה שינויים והיתה להם השפﬠה ﬠל חיי. באותה שנה לא הצליחו ההכנסות לכסות את הוצאות הטיפול בפרדסי אגודת נטﬠים וההנהלה הציﬠה לליובין, מנהל הפרדסים בﬠטה, לכסות את החוב בחלקת פרדס גדולה ויפה, שבﬠליה היה ברוסיה ולא יכול היה לﬠמוד בתשלומים. ליובין ﬠזב את הנהלת הפרדסים והאגודה הביאה במקומו את אליהו ישראלי מבאר טוביה. ישראלי היה מומחה בגידול הדרים ובניהול החשבונות ﬠזר לו אשר כהן. אני ﬠדיין המשכתי לﬠבוד בפרדס של פיינברג. אחראי לא היה ﬠליי והייתי קובﬠ את סדר הﬠבודות בﬠצמי. באחד הימים החלטתי ליפות את הﬠצים בחלקה היותר מבוגרת. ﬠצים אלה הוציאו ﬠנפים, שצמחו כלפי מﬠלה, וﬠלה בדﬠתי שהפרדס יהיה יפה אם כל הﬠצים יהיו בגובה שווה. ניגשתי במרץ למלאכה, ואת ﬠרימת הﬠנפים הגזומים הוצאתי אל מחוץ לפרדס. אליהו ישראלי הבחין בﬠרימת הﬠנפים ושאלני מדוﬠ אני גוזם אם הענפים ומי נתן לי הוראה זו. השבתי לו, שאין ﬠליי משגיח, והרﬠיון הוא שלי. ישראלי הסביר לי שאסור לגזום את הﬠנפים משום שהם משמשים יסוד לקומה נוספת של הﬠץ, וככל שהﬠץ גבוה יותר הוא נותן יותר פרי. כמובן, קיבלתי את דבריו וחדלתי ממלאכת יפוי הפרדס. כעבור ימים אחדים הגיﬠ משה סמילנסקי לבקר את פרדסי ﬠטה מטעם אגודת נטﬠים, ושמﬠ מפי ישראלי ﬠל מﬠלליי. כשהגיﬠ סמילנסקי להﬠיף מבט בפרדס פיינברג, שהיה במצב טוב, אמר לי כי הוא מתפלא ﬠליי שקיצצתי בנטיﬠות בﬠוד שאצלו ﬠובדת צפורה בת ﬠמי, חלוצה רק שלוש שנים, והיא כבר לא היתה ﬠושה שגיאה חמורה כזו. הסברתי לו שאני רק כשנתיים בארץ, ואז השיב: “אם כך אפשר לסלוח לך. הייתי סבור, שאתה מאנשי הﬠלייה השנייה”.

אליהו ישראלי לטש ﬠין ﬠל פרדס פיינברג, שהיה היחיד בין פרדסי ﬠטה שלא היה בהנהלתו. אף כי גם הפרדס של בן יהודה לא היה שייך לאגודה, הוא נמסר לטיפולו של ישראלי. ישראלי ידﬠ, שמי שיקבל את ﬠיבוד הפרדס יקבל לרשותו גם את הכרם ובﬠיקר את הבית הגדול והמרווח, וחשקה נפשו לגור בבית פיינברג ולשכן בו את המשרד של החברה. לפיכך הציﬠ לממונים ﬠליו להציﬠ לוילבוש, הממונה מטﬠם המשפחה ﬠל הרכוש בחדרה, תנאים טובים כדי שיאות להﬠביר את הטיפול בפרדס לידיהם. משפחת פיינברג כבר הרהרה במכירת המשק בחדרה משום שהיה ﬠליה להשקיﬠ כספים בהחזקתו. אין פלא שכאשר הוצעו לוילבוש תנאים מצוינים הסכים להﬠביר את הפרדס לניהולו של ישראלי. ואולם וילבוש דאג שלא אפגﬠ מהﬠברת הניהול, ובהסכם נכתב תנאי מפורש - שהפוﬠל כפרי יישאר לﬠבוד בפרדסים באותו שכר של שש וחצי לי"מ לפחות וימשיך לגור בחדרו בבית פיינברג. נוסף לכך אמר לי וילבוש, שאם יופר התנאי בחוזה אוכל לפנות למשה ליובין, שנשא באותה שנה את ימימה בת שמשון בלקינד אחי אשת פיינברג, או לתנחום חנקין אחי יהושﬠ חנקין, שהיה נשוי לאחותה של אשת פיינברג. וכך ﬠברתי לﬠבוד תחת הנהלתו של אליהו ישראלי.

ישראלי מינה למשגיח ﬠל פרדס פיינברג את חיים בן נתן, שאותו הכרתי היטב ﬠוד מהישיבה המשותפת לארוחות בימים הראשונים לבואי לﬠטה. הוא אמנם התייחס אליי בכבוד, אבל הטיל ﬠליי את הﬠבודות היותר קשות, כגון סחיבת שקי הזבל. אם כי ידﬠתי שﬠליי לﬠבוד בכל ﬠבודה ולא התנגדתי לכך התחלתי חש, שבן נתן קיבל הוראה להכביד ﬠליי. בתום הקיץ חזרתי לגור בבית פיינברג, שבו גרו ﬠתה גם אשר כהן וגם ישראלי. כהן היה נשוי לאישה משכילה דוברת אנגלית, אך לא היו להם ﬠדיין ילדים. לﬠומתו היה ישראלי מטופל בבנים ובנות ונזקק ליותר חדרים. הוא חמד את חדרי הגדול והטוב, ולא התלהב מכך שיחפן תמהוני תופס את החדר, אבל לא יכול היה להפר את החוזה הכתוב.

וילבוש ביקשני לדאוג להﬠברת כל נכסי משפחת פיינברג לביתו בחיפה. שכרתי שתי ﬠגלות של האחים זלצמן והﬠמסנו ﬠליהן את כל הרהיטים והחפצים של המשפחה. בין החפצים היו גם דברי דואר, שהתייחסתי אליהם ביראת קודש, שירים שכתב אבשלום וכן ספר מודפס שלו ﬠל גידול הדרים. אספתי בזהירות את כל החומר בשקים, קשרתי אותם היטב ויצאנו לדרך. הﬠגלות היו ﬠמוסות מאד והתנהלו בכבדות. נסﬠנו כל הלילה ושרנו שירים בﬠברית. הגﬠנו לחיפה לפנות בוקר. חששתי להﬠיר את בני הבית כל כך מוקדם והמתנתי ﬠד השﬠה שבﬠ. אז דפקתי בדלת, ושושנה, אם המשפחה, פתחה את הדלת. התנצלתי ﬠל השﬠה המוקדמת, אך הסברתי לה, כי הﬠגלות צריכות לחזור לחדרה בﬠוד מוﬠד. אחרי שפרקנו את כל המטﬠן אמרתי לוילבוש, כי הבאתי את כל שהיה בבית למﬠט לוחות אקליפטוס אחדים, שאותם אני מבקש לקבל לרשותי כדי לבנות מקלט לﬠזים. וילבוש נאות לבקשתי ונפרדנו בידידות.

להלכה ﬠוד נשארתי פוﬠל בפרדס פיינברג, אבל יותר ויותר הרגשתי כי מתנכלים לי, בסוף חודש אוקטובר 1924 הלכתי למשרד, שכבר שכן בבית פיינברג, לקבל את משכורתי. ישראלי ביקשני להמתין ﬠד שישלם ליתר הפוﬠלים משום שהוא רוצה לשוחח אתי. הואיל וממילא גרתי באותו בית, המתנתי בסבלנות. לאחר שהלך אחרון הפוﬠלים אמר לי ישראלי בזו הלשון: “אתה רשום אצלנו כפוﬠל ומקבל שכר כמנהל. הגשנו להנהלה את החשבונות ﬠבור חודש ספטמבר, והם הﬠירו, כי השכר שלך גבוה מדיי, ושאלו איזה מיוחס הוא הפוﬠל שמואל כפרי. לכן אני מציﬠ לך, שנצרף לפרדס פיינברג את פרדס בן יהודה הסמוך לו, ואתה תשגיח ﬠל פוﬠלי שני הפרדסים האלה. בדרך זו אוכל להמשיך לשלם לך אותו השכר ואולי אפילו להוסיף ﬠליו במשך הזמן כמו השכר שמקבל יהושﬠ כנפי, המשגיח ﬠל שתי חלקות פרדס”. ﬠניתי לו, שאני מודה לו ﬠל הצﬠתו, אך לﬠולם לא אהיה משגיח ﬠל ﬠבודת אחרים, ולא לשם כך ﬠליתי לארץ. הוא הגיב, “כנראה ﬠוד לא רﬠבת ללחם”, ואני השיבותי: “אני מקווה שלא ארﬠב גם להבא”. שאלתי אותו אם פירוש דבריו שלא אבוא למחרת לﬠבודה, והוא השיבני: “נכון”. למחרת הלכתי למשה ליובין וסיפרתי לו ﬠל השיחה ﬠם ישראלי. הוא אמר, שישראלי מתנהג אתי כﬠרבי אך הציﬠ לי לא לﬠזוב. אמרתי לו, שלפי דברי ישראלי אני אוכל לחם חסד, ואיני רוצה להמשיך לﬠבוד תחת ידו. סיפרתי ﬠל הדברים גם ללבזובסקי, והוא ﬠודדני לﬠזוב את הﬠבודה ואפילו הציﬠ לי לבוא לﬠבוד אצלו בנטיﬠת ﬠצי אקליפטוס, שﬠמדו להתחיל לאחר רדת הגשמים. הוא הציﬠ לשלם לי 25 אגורות ליום. הייתי צריך לדאוג למקום להתגורר בו, וביקשתי מלבזובסקי רשות להקים לי צריפון קטן בשטח המשתלה, והוא הסכים לכך. שכרתי ﬠגלה, הﬠמסתי ﬠליה את לוחות האקליפטוס, שוילבוש הרשה לי לקחתם, ואת כל חפציי וﬠזבתי את מקום הﬠבודה הראשון והאהוב.

ניגשתי במרץ להקים את מﬠוני. חפרתי ארבﬠה בורות ותקﬠתי בהם ארבﬠה ﬠמודי אקליפטוס באורך של שניים וחצי מטר. חצי מטר תקﬠתי באדמה, ושני מטר בלטו לגובה. במסמרים חיברתי ארבﬠ רפפות לﬠמודים, ואת הקירות יצרתי מלוחות האקליפטוס, שהבאתי מבית פיינברג. גם לﬠזים סידרתי מלוחות ﬠץ גגון, שנשﬠן ﬠל הצריף. היו לי חסכונות בסך 45 לי“מ ואותן הפקדתי בידו לבזובסקי, והשארתי לי רק סכום קטן לצרכי היומיום. הואיל והגשמים ﬠמדו בפתח, היה ﬠלײ לדאוג לכיסוי הצריף בגג כלשהו. בחנות של יובל השגתי רק שני פחים, ולכיסוי הצריף כולו הייתי זקוק לארבﬠה פחים. בחדרה לא היתה חנות נוספת, שהחזיקה פחים, ולבזובסקי הבטיח לי, שכאשר יסﬠ בﬠוד יומיים לוורדיה יקנה לי בחיפה שני פחים. סמכתי ﬠליו ולא ביקשתי מיובל לדאוג לי לשני פחים נוספים. בינתיים התחיל לרדת גשם, והייתי צריך לדאוג בדחיפות לכיסוי הצריף. במשתלה של לבזובסקי היתה פיילﬠ - גיגית גדולה - ולבזובסקי הרשה לי להשתמש בה לכיסוי גופי ﬠד שיבואו הפחים. לבזובסקי אמנם נסﬠ לחיפה, אבל כנראה לא היה לו כסף כדי לשלם בﬠד הפחים, ומשום שידﬠ שיש כבר סידור זמני ﬠם הפיילﬠ, דחה את קניית הפחים לפﬠם אחרת. בחדרה פשטה השמוﬠה, שכפרי מתכסה בפיילﬠ. בינתיים חליתי בקדחת ובדיזאנטריה. נשארתי לשכב בצריף ולא הגﬠתי כדרכי לבית הפוﬠלים. אברהם בוקשטיין הגיﬠ לצריף לחפשני ומצא אותי קודח בחום גבוה. הייתי בהכרה, אבל הוא הרגיש, שאני חולה מאוד. לאחר השבת שלחו אותי ל”הדסה" בחיפה. בית החולים היה מצוחצח ונקי, וגרינשפן, התברואן של “הדסה”, היה צריך לנקותני כדי שאהיה ראוי להיכנס למיטה הנקייה. הוא הסיר את בגדי הגדוד המצרי, שהייתי לבוש בהם, ואת הגוף ניקה בקלות יחסית באמבטיה חמה, אך כשהגיﬠ לרגליים ﬠלתה חמתו. שנתיים רצופות של יחפנות יצרו ברגליי סוליה קשה בצבﬠ ﬠפר וחרצו בהן סדקים ﬠמוקים. גרינשפן היה אדם קפדן, ואפילו האחיות פחדו ממנו. הוא שפשף את רגליי במרץ רב, אבל צבﬠן נשאר כצבﬠ הﬠפר. הייתי תשוש ונזכרתי בהרוגי המלכות, שסרקו את בשרם במסרקות ברזל. גרינשפן לא ידﬠ די ﬠברית כדי לבטא את כל זﬠמו, אבל ﬠד שהגﬠתי למיטה שמﬠתי מפיו קללות רבות. הרופא הראשי היה ד“ר ניסנבוים, איש נחמד ונﬠים הליכות. הוא התﬠלם מצבﬠ רגליי ומיד החל בבדיקות דם ובטיפול בתרופות, ואני חשתי שאני בידיים נאמנות. במשך שנים כאשר הייתי מקבל התקפת דיזינטריה הייתי נוסﬠ ישר ל”הדסה" בלי הוראה של הרופא מחדרה. ותמיד זכיתי לטיפול מסור.

לבזובסקי הרגיש את ﬠצמו אשם במחלתי, וכשחזרתי לחדרה מצאתי שני פחים ליד הצריף. חיברתי את הפחים לגג המשופﬠ, שחלקו היותר גבוה היה בגובהי, אבל בחלק היותר נמוך לא יכולתי לזקוף קומתי. כשהחלמתי יצאתי ﬠם לבזובסקי לנטוﬠ חלקת אקליפטוסים סמוך לחדרה, את השתילים הובלנו לשטח בשקים, שהﬠמסנו ﬠל חמור. לא ידﬠתי את מלאכת הנטיﬠה, ולבזובסקי לימדני כיצד לסמן את מקומות הנטיﬠה, כיצד לחפור את הבורות - במﬠדר ולא בטוריה - וכיצד לנטוﬠ את השתילים הרכים. באותו יום סיימנו לנטוﬠ את כל החלקה, וחשתי שלבזובסקי מרוצה מﬠבודתי. אם כי שמﬠ מאחרים, שאני פוﬠל טוב, ﬠד אותו יום לא ראה זאת בﬠיניו. למחרת יצאנו לשטח אחר, שאותו היה ﬠלינו להכין לחריש. השטח היה מלא ﬠשבים שוטים בﬠלי שורשים ﬠבים, וﬠלינו היה לﬠוקרם. בﬠבודה זו היה לי ניסיון והצטיינתי בה. ללבזובסקי היתה די ﬠבודה, והמשכנו לﬠבוד יחד. בשﬠות המנוחה היינו מרבים לשוחח, לרוב מתוך תמימות דﬠים. הוא היה איש נﬠים לשיחה ובפרט כשמצב רוחו היה טוב ﬠליו.

החזקת הﬠזים היתה ﬠליי לטורח משום שהימים היו קצרים ומﬠוננים, וכשחזרתי מהﬠבודה היה כבר חושך וﬠוד נותר לי לטפל בﬠזים. היו לי אז ארבﬠ ﬠזים - שתיים שלי ושתיים שהשאיר לי איליוב. הצﬠתי לשרוני שיקנה ממני את הﬠזים. לאחר שראה אותן הסכים למחיר, אך כסף לא היה לו והסכמתי להמתין לתשלום ﬠד שיהא בידו לשלם. אחת הﬠזים של איליוב היתה זקנה, וﬠד שבא שרוני לשלם לי כבר נפחה נשמתה. שרוני טﬠן, שאין הוא צריך לשלם ﬠבור אותה ﬠז, ואילו אני סברתי, שהואיל והיתה ברשותו הנזק שלו. הסכמנו לבוררות, ולמגינת לבי פסק הבורר לטובת שרוני.

הואיל וללבזובסקי היתה ﬠבודה רבה הוא קיבל לﬠבודה גם את יﬠקב חקלאי. ﬠבדנו יחד והתידדנו מאד. יﬠקב סיפר לי כי אביו, שהיה בﬠל חווה בליטא והיגר לאמריקה, מפציר בו לבוא אליו, אבל יﬠקב סירב לﬠזוב את הארץ, וכתב לאביו, שאם הוא רוצה להיות אתו ﬠליו לﬠלות ארצה. חקלאי ﬠבד אתנו כל אותו חורף ולאחר מכן ﬠבר לוורדיה. בינתיים התחילו להגיﬠ לחדרה יהודים מהאגודה של סימבלר באנגליה, וכל מי שרצה להשתקﬠ בחדרה היה בא להתיﬠץ ﬠם לבזובסקי. לﬠומת הﬠולים החדשים דווקא צﬠירי המקום החלו לרדת מהארץ - מי לאמריקה ומי לאוסטרליה. שטמפר הרוקח היגר לאוסטרליה וחדרה נשארה ללא רוקח. בני רבינוביץ היגרו למכסיקו וכן אחרים. לא לחינם צﬠק באותם ימים חיים ויצמן: “ﬠם ישראל איכה?” להﬠרכתי גם האנגלים, שנתנו את הצהרת בלפור, קיוו כי נזדרז לבנות את הארץ, והתאכזבו בראותם את צﬠדי הצב שלנו.

הּצריפון שלי הפך למרכז לצﬠירים. ﬠם השינויים שחלו בבית פיינברג הוﬠברו ממנו ילדי בלקינד, ומצב מפﬠלו של בלקינד היה בכי רﬠ. ההצלה הגיﬠה בזכות מפﬠל ﬠליית הנוﬠר, שקם בﬠזרתה של הנרייטה סולד. ﬠליית הנוﬠר הﬠבירה את הקטנים בין ילדי בלקינד לכפר הילדים, שנוסד בﬠמק יזרﬠאל, אבל התנאי היה, שהשם בלקינד לא יוזכר ﬠוד. בלקינד נאבק נגד השינויים, אך כוחו לא ﬠמד לו להמשיך במפﬠל. הילדים היותר גדולים נשרו ונשארו בחדרה. הם היו בקשרי ידידות ﬠם בני האיכרים, וכך הגיﬠו לצריפי גם הנﬠרים מילדי בלקינד וגם בניהם של איכרי חדרה. הראשון הגיﬠ שלמה פרנק, ואחריו אליהו לבוצקין, שלמה בוטקובסקי ואביחיל אחיו, בר כוכבא רוטמן ואחרים. בשבתות היינו מטיילים בחפצי-בה ובקיסריה. לﬠתים היינו שוחים בנחל חפצי-בה, שהיה ﬠדיין נקי ונﬠים לשחייה. רכשתי לי גם ידידים נוספים מבין תושבי חדרה המבוגרים יותר. באותם ימים הכרתי לראשונה את קורט לוי, בן למשפחה מתבוללת בגרמניה, שהתﬠורר בו הרגש הלאומי. ﬠוד לפני ﬠלייתו ארצה נסﬠ לליטא כדי להכיר יהודים לא מתבוללים. כשהגיﬠ ארצה הוקסם מהשם חדרה והתישב בה. תחביבו היה צילום, והוא הרבה לצלם בחדרה והתחרה בצלמים המקצוﬠיים - קריסטל מזכרון יﬠקב וסוניה קולודני, שפתחה אז סטודיו לצילום בחדרה. באותו חורף התידדתי מאד גם ﬠם קולר, חבר גן־שמואל, שהתמסר לﬠנייני ההסתדרות.

כל חורף תרפ“ד (1923) ﬠבדתי אצל לבזובסקי. ימים אחדים לפני פורים היה ﬠליו לנסוﬠ לירושלים כדי להיפגש ﬠם האדריכל של ורדיה. הואיל וﬠמד לשהות בירושלים כשבוﬠ פנה לידידו ניסן רוטמן שיקבלני לﬠבודה לאותו שבוﬠ. רוטמן קיבל באותו זמן חלקת קרקﬠ מפיק”א והחליט לזרוﬠ בה שקדים. הוא קיבל אותי לﬠבודת הזריﬠה. החלקה היתה במקום שומם במרחק שﬠה הליכה ממשכני. האדמה היתה חולית, והﬠבודה לא היתה קשה. הייתי פותח ביד גומות וטומן בהן את הזרﬠים. המרחק בין גומה לגומה היה 5 מטר, וﬠיקר הﬠבודה היה לﬠבור את השטח. הייתי יחף והתקדמתי מהר מאוד. ביום השלישי לﬠבודה לא נותר לי הרבה כדי לסיים. השמיים התקשרו בﬠננים וראיתי שﬠוד מﬠט יתחיל גשם גדול, אבל הואיל ובאתי ממרחק חשבתי שﬠליי לגמור את הﬠבודה. ﬠוד אני זורﬠ וגשם ﬠז, מגשמי המלקוש המוקדמים של אדר, החל ניתך. לא היה לי קר והמשכתי לזרוﬠ ﬠד שסיימתי. הלחם שהבאתי אתי נרטב אף הוא, אבל אכלתי אותו ﬠם התפוז שהבאתי. את אכילת הלחם ﬠם תפוזים למדתי מלבזובסקי, וזה היה ﬠיקר מאכלי באותם ימים. הגשם לא הפסיק, ומקום מחסה לא היה ולכן החלטתי לרוץ למושבה. הגﬠתי בריצה לבית רוטמן רטוב ﬠד לשד ﬠצמותיי. אמרתי לניסן שסיימתי, והוא שילם לי ﬠבור שלושה ימי ﬠבודה. חזרתי לצריף, החלפתי את הבגדים הרטובים בבגדי שבת - אותם בגדי הגדוד המצרי רק מﬠט יותר נקיים - ובינתיים זרחה השמש וחצי יום ﬠמד לרשותי. ניצלתי אותו בהנאה לקריאת ספרים, תחביבי לשﬠות הפנאי ולימי גשם. הייתי משיג בחדרה גם ספרים חדשים וכן הייתי מחליף ספרים בספריית הפוﬠלים. הספרן היה גורבטי. פירוש השם ברוסית הוא גיבן, ואני הייתי קורא לו גבנוני. לשמﬠ שמו הﬠברי בפי היה מתרגז, אך לא מנﬠ ממני החלפת ספרים.

באותו חורף הגיﬠ לחדרה שוורץ, בן אחותו של אריה וילנסקי, איכר מאנשי הימין בחדרה, ואילו שוורץ בן אחותו היה איש השמאל ופﬠיל מאד בהסתדרות. שוורץ ייסד בחדרה את הסניף הראשון של “הפוﬠל” וידו היתה בכל אירוﬠ תרבותי של ההסתדרות בחדרה. סבו של שוורץ היה ממייסדי חדרה, והיה לו מגרש ברחוב הלל יפה, לא רחוק מבית וﬠדיה. שוורץ החל לבנות לו בית ﬠל מגרש סבו, וﬠבד בניהול כרם הזיתים של רבינוביץ, שהיה גם הוא ממייסדיי חדרה וﬠבר לגור בבירות. שוורץ שאלני אם אוכל להמליץ ﬠל פוﬠלים, שיקבלו ﬠל ﬠצמם את ﬠידור הכרם. אמרתי לשוורץ, שאני פנוי ﬠתה ואוכל לסדר קבוצה של פוﬠלים ולגמור את ﬠידור הכרם בן שבﬠת הדונמים במספר ימים. השגתי שלושה פוﬠלים ולמחרת יצאנו לﬠבודה. דירבנתי את הפוﬠלים לﬠבוד היטב משום שהובטח לנו שכר טוב. ﬠבדנו במרץ וﬠשינו מלאכה יפה. שוורץ היה מגיﬠ לראות כיצד מתקדמת הﬠבודה, והתפﬠל מיפי הﬠבודה. שוורץ היה ﬠסוק באותם ימים בהכנת נשף פורים, שﬠמד להיﬠרך בחצר בית הפוﬠלים. החצר היתה בצורת חית, ושוורץ הקים במה, שסגרה את החית למרובﬠ, וסידר ﬠליה מסך. למרות ﬠיסוקו בהכנות לנשף היה מגיﬠ בשﬠות מנוחת הצהריים ויושב אתנו. בﬠרב חג הפורים בשﬠת המנוחה אמר לי דיגי, אחד משלושת הפוﬠלים: “מה דﬠתך כפרי, שתוריד את זקנך, תלבש חליפה ותנﬠל נﬠליים ותהיה זו התחפושת שלך? נראה אם יכירו אותך”. אמרתי לו שזה רﬠיון טוב, אבל היכן אמצא חליפה ונﬠליים. שוורץ אמר, שהוא מוכן לתרום את נﬠלי השבת שלו אם יתאימו למידתי. הוא חלץ נﬠל אחת מרגלו, מדדתי אותה, והנה הפלא ופלא - כאילו תפרוה למידתי. כך נפתרה בﬠיית הנﬠליים ונותר לדאוג לחליפה ובﬠיקר לﬠניבה, כי החלטתי לדבר בשבח הﬠניבה. דמיוננו התלהב והחלטנו להשיג גם מגבﬠת יפה ואם אפשר גם זוג משקפיים. דיגי קיבל ﬠל ﬠצמו לדאוג לבגדים ולכל האביזרים האחרים. בתום הﬠבודה נפרדנו וסיכמנו להיפגש לפנות ﬠרב בבית הפוﬠלים. הלכתי לרוטלוי, הספר היחיד בחדרה באותם ימים, וביקשתי ממנו לספר אותי ולﬠשות לי תסרוקת. הוא השתומם לבקשתי. כרגיל הייתי בא אליו אחת לארבﬠה חודשים והיה מוריד לי את השיﬠר במכונה ובלי כל תסרוקת. הסברתי לו את ﬠניין התחפושת, וביקשתי ממנו שגם יגלח את זקני. הוא טיפל בשﬠרי ובזקני כמידת יכולתו, והגﬠתי לבית הפוﬠלים. דיגי כבר חיכה ﬠם החליפה, המגבﬠת, הﬠניבה והנﬠליים. התלבשתי והלכתי לﬠבר הבמה, כל מי שהתחפש היה צריך להתייצב לפני וﬠדת הנשף - שוורץ וﬠוד שני פוﬠלים - ואחר כך לﬠלות ﬠל הבמה. כשהגיﬠ תורי לﬠבור ליד הווﬠדה פנה אלי שוורץ ואמר: “מה אדוני רוצה כאן? הבמה היא רק בשביל בﬠלי המסכות”. לא ﬠניתי לו מיד וחיכיתי קצת, אבל ראיתי, שארשת פניו רצינית ואמרתי לו: “מה אתך שוורץ, אינך מכירני? האם שכחת מה שסיכמנו היום בשﬠת הצהרים?”. שוורץ פרץ בצחוק ונתן לי לﬠלות ﬠל הבמה. כשנפתח המסך התקרבתי לקצה הבמה בסמוך לקהל ואמרתי, כי באתי לדבר בשבח הﬠניבה. ﬠוד לפני שהספקתי לסיים את המשפט התחילו ילדי בלקינד לצﬠוק “כפרי! כפרי!”, ואחריהם החל לצﬠוק כל הקהל בשמחה רבה. זכיתי לתשואות רמות וזכיתי בפרס - הספר “ברכת האדמה” מאת קנוט המסון, שיצא אז לאור בהוצאת שטיבל. ואולם, הואיל וכבר קראתי את הספר הוא נשאר אצל וﬠדת הפרסים. למחרת פגשני חנקין ואמר: “שמﬠתי שזכית בפרס בזכות התלבושת שלך”. אמרתי לו: “גם בגלל התגלחת”.

לבזובסקי השתהה בירושלים יותר מאשר תיכנן, והיה לו מוסר כליות ﬠל שהשאירני בלי סידור ﬠבודה. כשסיפרתי לו, כי את זריﬠת הכרם סיימתי ביומיים וחצי וכי קיבלתי בקבלנות את ﬠידור כרם הזיתים של רבינוביץ, ראיתי שהוא כﬠוס והסתלקתי לצריפי. כך נסתיימה פרשת ﬠבודתי ﬠם לבזובסקי. ﬠוד יומיים ﬠבדתי ﬠם שלושת חבריי בכרם. שוורץ שילם לנו את השכר המובטח. את התשלום חילקתי שווה בשווה ונפרדנו בידידות. לבזובסקי לא הזמין אותי לﬠבוד אצלו, וידﬠתי שﬠליי לדאוג לﬠצמי לﬠבודה. לא היה זה קל משום שהכל ידﬠו בחדרה, שאני ﬠובד ﬠם לבזובסקי. למזלי קיבוץ גן-שמואל התחיל להתרחב ואריה שרון (ליושק) ﬠסק בבנייה אצלם והוא היה מיודד אתו, והציﬠ לי לﬠבוד אתו בשכר של 25 אגורות ליום, ב־5 אגורות יותר משהיה מקובל בﬠבודת הבניין. מידי יום הייתי מגיﬠ לגן שמואל ומביא אתי את האוכל שלי. מנהגי זה היה למורת רוחם של ידידי הרבים בגן שמואל, ואולם הסברתי להם שאיני נוהג לאכול אצל אחרים ולו החברים הטובים ביותר. אף כי מנהגי היה משונה בﬠיניהם הם התרגלו לזה, והניחו לי לשבת לאכול את ארוחת הצהריים בצל ﬠצי הפרדס.

כשהגיﬠ חג הפסח הצטרפתי לטיול מאורגן בהדרכת יוסף ברסלבי. טיילנו להר גריזים לראות את חגיגת הפסח של השומרונים. אני הייתי ﬠדיין ביחפנותי, והﬠלייה ﬠל ההר היתה קשה מאוד משום שכל הדרך היתה רצופה אבנים חדות. הﬠור הﬠבה והקשה של כפות רגליי מנﬠ את פציﬠתן, אך רגליי כאבו מאד. עם תום טקס הקרבן, שהרשימני מאוד כי התנהל לפי הכתוב בתורה, ראיתי משאית של קבוצת פוﬠלים מירושלים וﬠליתי ﬠליה. איש לא שאלני מי אני ומה אני מחפש במשאית, וכך הגﬠתי לירושלים משאת נפשי. תמיד רציתי לבקר בירושלים, אך לא היה לי הזמן הפנוי, ובﬠיקר לא יכולתי להרשות לﬠצמי הוצאה כספית גדולה. ﬠתה, משנפלה ההזדמנות לידי, החלטתי לנצלה ולטייל בסביבות ירושלים ﬠם מורה דרך. מצאתי טיול מאורגן מטﬠם ההסתדרות והצטרפתי אליו. המדריך היה אלישר, איש ירושלים, שהכיר את כל פינותיה. ביום הראשון של הטיול לקחנו למסגד עומר, הראה לנו את אבן השתייה והסביר, שהיא נשמרה ﬠוד מתקופת בית המקדש. למחרת הוצﬠ לנו טיול ליריחו ולים המלח. יצאנו לטיול בשלוש משאיות. שתי הראשונות ﬠברו בשלום, אך השלישית, שבה נסﬠתי גם אני, התהפכה באחד המדרונות. למזלנו לא היו פצוﬠים קשה, ואלה שנפצﬠו נחבשו במקום, אבל הטיול כבר לא יצא אל הפוﬠל. החלטתי לנצל את היום הנותר לביקור אצל מכרים בירושלים. תחילה הלכתי לאליהו תפוחי, שכתב לי ﬠל שובו מארה"ב לארץ. היתה לו מסﬠדה בירושלים, ושיﬠרתי, שתלבושתי ומראי לא ינﬠמו לו, אבל ראיתי חובה לבקרו. כפי ששיﬠרתי כך היה, ותפוחי התרשם לרﬠה מהופﬠתי. הוא לא אמר דבר והציﬠ לי לאכול, אבל חשתי בהסתייגותו. ממסﬠדתו של תפוחי הלכתי לבית המדרש למורים בבית הכרם, שבו למד אהרון זילברג, חברי מימות החדר. אהרון שינה את שם משפחתו לטור־כספא, וזה מצא חן בﬠיניי. בהבדל מתפוחי הוא שמח לקראתי. הוא ידﬠ כי אני צמחוני ויחפן והתﬠניין במﬠשיי. לאחר מכך ראיתי מודﬠה ﬠל ההצגה “רומיאו ויוליה” בביצוﬠ האופרה הﬠברית ובבימויו של גולינקין, שהיה במאי ידוﬠ ﬠוד ברוסיה. ההצגה ﬠמדה להיות באותו ﬠרב והחלטתי לקנות כרטיס. הגﬠתי לקופה ונאמר לי, שכל הכרטיסים אזלו ונותר רק כרטיס אחד במחיר לירה מצרית. זה היה הרבה כסף אבל תשוקתי לראות האופרה הﬠברית הראשונה היתה ﬠזה. שילמתי את הכסף ובﬠרב באתי לאולם. הסדרן התבונן בכרטיס והתבונן בי וחשד כי הכרטיס מזוייף. ואולם הכרטיס היה כרטיס והוא נאלץ להובילני למקומי. כשהגﬠתי לכיסא גיליתי, שאני יושב בדיוק מאחרי הנציב הﬠליון ורﬠיתו. במהלך ההצגה חזר הסדרן מספר פעמים כדי לבדוק את כרטיסי.

כשחזרתי לחדרה קיבלני לבזובסקי במאור פנים וסיפר לי הרבה חדשות. בין השאר סיפר, שמוסדות הפוﬠלים רכשו את חלקת שמידט, הסמוכה למושבה, וכי עומדים להקים בה משק פוﬠלות, שבו תכשרנה ﬠצמן חלוצות לﬠבודה חקלאית. בינתיים הגיﬠ הקיץ, ורבים בחדרה החלו לזרוﬠ טבק לאור הצלחתם של אלה, שגידלו טבק בשנת תרפ"ג (1923). אפילו פוﬠלים חכרו אדמה וזרﬠו טבק. לכשﬠצמי לא נטיתי לכך, אבל החברים השפיﬠו ﬠליי, והחלטתי לחכור דונם אדמה מווﬠד המושבה ולגדל טבק. הסיכון לא היה גדול משום שידﬠתי את כל הﬠבודות, וﬠיבדתי את השטח בﬠצמי אחרי שﬠות הﬠבודה הרגילות.

באחד הימים קיבלתי גלויה מיוסף קליגר חברי. יוסף כתב לי שהוא נמצא מזה שבוﬠיים בﬠין חרוד, ושאל אם יוכל למצוא ﬠבודה בחדרה. כתבתי לו, שאﬠזור לו למצוא ﬠבודה. שאלתי את ליושק אם יסכים לקבל לﬠבודה חבר שלי, והוא הסכים. כשהגﬠתי לצריפי לﬠת ﬠרב כבר מצאתי את יוסף מחכה לי. שמחתי לקראתו, וסיפרתי לו, שסידרתי לו ﬠבודה בגן שמואל בשכר של 20 אגורות ליום בﬠוד שהשכר המקובל במושבה הוא רק 17.5 אגורות. יוסף שאל לשכרי, ואמרתי לו, שאני מקבל ב־5 אגורות יותר מפני שאני פוﬠל מנוסה, והוא השיב לי: “אסויחﬠר” (=סוחר). כשסﬠדנו לבנו סיפר לי שבא לארץ מפני שהחליט לברוח מבלה, בת דודתי, שהשביﬠה אותו מרורים. היא ידﬠה שיוסף מקנא לה, ונהגה ﬠם הבחורים בחופשיות יתרה. יוסף ניסה לﬠוזבה פﬠמים אחדות, אך קשה היה לו להיפרד ממנה, והחליט שהטוב ביותר יהיה לﬠלות לארץ ולהתרחק ממנה. יוסף סיפר לי גם ﬠל ידידותו ﬠם האדמו“ר ר׳ יﬠקבק’ה, שהכירו בﬠת לימודיו ביאסי. השפﬠת האדמו”ר ﬠל יוסף היתה רבה, וכשבא לארץ היה מניח כל יום תפילין ומתפלל.

הייתי כבר בן ﬠשרים וחמש, והתחלתי לחשוב ﬠל נישואים. אהבתי לאותה נﬠרה, שבמשך הזמן גיליתי כי היא אחותו של שלמה פרנק, היתה ﬠזה. כצﬠד ראשון כתבתי מכתב לדודתי צביה, שידﬠה ﬠל קשריי ﬠם קילה. צירפתי למכתב חצי לירה ומכתב לקילה. במכתב לקילה כתבתי, כי אני מקיים את הבטחתי לכתוב אליה לכשאחליט לשאת אישה, אבל ﬠליה לדﬠת שאיני ﬠוד אותו נﬠר שהכירה בﬠבר. כתבתי, שאני פוﬠל חקלאי במושבה נגוﬠה בקדחת, וכי אני חושב להתקשר למקום הזה. מלבד זה ﬠליה לדﬠת כי אני מדבר רק ﬠברית, וכן אני צמחוני ויחפן ובכלל אדם אחר. קילה כתבה לי ברוסית יפה, שגם היא שומרת לי אמונים ואינה נענית לשידוכים משום שהיא ידﬠה, כי אקיים את הבטחתי, אבל אינה מבינה מדוﬠ אני מפחידה בכל מיני מרﬠין בישין. היא שאלה אם לא אדבר אתה אם אינה יודﬠת ﬠברית. החזרתי לה תשובה בﬠברית, וכדי לתת יותר תוקף לסיפורײ ﬠל ﬠצמי צירפתי תמונה שלי, שצילם ידידי קורט. התמונה ﬠשתה את שלה, ולאחר ארבﬠה מכתבים נפרדנו זה מזה. אגב, אותה התמונה שלחתי גם לאבי, והוא כתב לי, שגרמתי להם צﬠר רב ﬠד שחשבו לשבת ﬠליי שבﬠה. כשיצאתי ידי חובת הבטחתי לקילה התחלתי לכתוב במחברת את פרשת אהבתי לנﬠרה החדרתית והחבאתי את המחברת במקום סתר. יום אחד הגﬠתי לצריף ומצאתי את יוסף יושב וקורא בﬠניין רב במחברת. הוא היה שקוﬠ כל כך בקריאה ﬠד שלא הרגיש בבואי. יוסף הצטדק ﬠל שקרא בלא רשותי וביקשני להרשות לו לקרוא את הדברים ﬠד תומם. הוא התלהב מהכתוב וﬠודדני לשלוח את ה“מגילה” לאהובת לבבי. כﬠבור זמן אזרתי אומץ ושלחתי לה את הכתוב, אך תגובתה היתה שלילית.

כשהגיﬠ ל“ג בﬠומר החלטתי להצטרף לטיול מאורגן בן ארבﬠה ימים לגליל הﬠליון בהדרכת יוסף ברסלבי. שלמה פרנק, שהיה דבוק אליי, ביקש שאקח אותו אתי לטיול. הסכמתי בתנאי שיקבל רשות מהוריו. הוא הצליח להשפיﬠ ﬠל אמו להסכים, והיא אפילו הבטיחה לתת לו את ההוצאות - 4 לי”מ - וצידה לדרך, אבל ביקשה שאבוא לפני כן לדבר איתה. כמובן, הסכמתי לבקשה. גברת פרנק קיבלה את פניי בסבר פנים יפות ואמרה, שלא היתה מרשה לשלמה לצאת לטיול ממושך, אבל היא סומכת ﬠליי, ורק מבקשת ממני להשגיח, ששלמה יניח כל בוקר תפילין. הטיול היה חלקו ברגל וחלקו במשאית. שמנו את הצידה במשאית ויצאנו ברגל דרך ואדי ﬠרה לכיוון טבריה, שבה היינו אמורים ללון. להפתﬠתי הגיﬠ גם דויד חברי לטיול, והיינו צמד היחפנים של הטיול. במהלך הטיול נפגשנו ﬠם קבוצה נוספת של מטיילים בהדרכת זאב וילנאי, והיו בה חברים שלי מקבוצת הﬠלייה השישית. שלמה שמח להזדמנות להכיר את חבריי משכבר הימים. למחרת טיילנו בצפת ובﬠין זיתים, ובל"ג בﬠומר הגﬠנו להילולה במירון. הריקודים והשמחה של ההמונים הזכירו לי את ימי ילדותי. בחצות חזרנו ללון בצפת ולמחרת הגﬠנו לפקיﬠין ולתרשיחא. משם ﬠלינו ﬠל הר הﬠצמון (כיום הר מירון), המקום היותר גבוה בארץ, וﬠם ﬠרב חזרנו בשלום לחדרה.

כשחזרתי לחדרה אמר לי לבזובסקי, שאני יותר מדבר ﬠל הקמת משק משלי ופחות ﬠושה למﬠן זה. ﬠניתי לו, שטרם החלטתי סופית אם להשתקﬠ בחדרה, וכי יש בדﬠתי לבדוק גם מקומות אחרים להתיישבות. מפיו שמﬠתי, שניסן רוטמן ﬠומד לסיים ﬠיסקה גדולה של רכישת אדמת שבט פוקורה ואז תהיה אדמה טובה להתנחל בה. אמרתי לו, שזה נתון נוסף לטובת הכרﬠתי להשתקע בחדרה. בינתיים ﬠלה גידול הטבק יפה. לאחר שקטפתי אותו השחלתי אותו ﬠל החוטים המיוﬠדים לייבושו. באחד הימים בהיותי משחיל את הטבק הגיﬠו לפתח צריפי כעשרה מילדי בלקינד מכפר הילדים. התפלאתי מאד לבואם. הם סיפרו, שהם מתגﬠגעים מאד לחדרה ושרק אני יכול לﬠזור להם לשוב אליה. הסברתי להם, שהם תמימים, ובדרכם זו רק יביאו לﬠצמם צרות, שהרי לו יכול היה בלקינד להושיﬠם לא היה כלל מוסרם לכפר ילדים. הסכמתי להאכילם ולהלינם באותו לילה על שקים, שפרשתי ליד הצריף. ﬠם בוקר ליויתי אותם לרכבת היוצאת לחיפה. הוספתי להם שתי לי"מ כדי שיספיק להם הכסף להגיﬠ ברכבת הﬠמק לכפר ילדים וביקשתי מהם שיבינו את מצבם; שעליהם לסיים את לימודיהם בבית הספר, ואחר כך יוכלו לﬠבוד במושבי הﬠובדים בﬠמק, ולכשיתבגרו יותר יוכלו להתיישב בﬠצמם באדמת ארץ ישראל.

ליושק נסﬠ לחו“ל להשתלם בהנדסת בניין, ואני ויוסף נשארנו ללא ﬠבודה קבוﬠה. ליוסף נמאסה הבטלה, ומצד אחר לא חשב, כי יש לשלם לפועל עברי בלתי מנוסה שכר גבוה יותר מלפוﬠל ﬠרבי מנוסה. וכך הלך למשה ליובין והציﬠ לו לﬠבוד בשכר של 10 אגורות ליום כמו ששילם לפוﬠלים הﬠרבים. כך התקבל יוסף לﬠבודה קבוﬠה אצל ליובין. בהתחלה המשיך לגור בצריפי, ולאחר זמן רכש לו אוהל והקימו ליד צריפי. שנינו היינו מתרחצים ב”מקלחת", שׂאילתר לבזובסקי: סביב ארבﬠ סמוכות אקליפטוס כרך שקים ﬠבים. סמוכה חמישית תקﬠ באמצﬠ “המבנה” וﬠליה שם פח ﬠגול, שלקרקﬠיתו היה מחובר ראש משפךְ בﬠל נקבים זﬠירים. היינו ממלאים את הפח במים ומתקלחים.

הקיץ של תרפ"ד (1924) הלך והתקרב לסיומו. לימים אחדים נמצאה לי עבודה בﬠשיית שמן זית ﬠבור גן שמואל, שהיה להם כרם זיתים. את הזיתים היו מביאים לבית הבד בחאן בחדרה, ואני הייתי טוחנם במכבש, שהופﬠל בﬠזרת סוס. נוסף לשכרי ﬠבור ימי הﬠבודה קיבלתי גם פך שמן מהטיפות הראשונות, שהן המזוקקות ביותר. במשך שלוש שנים בﬠונת הבשלת הזיתים ﬠבדתי בבית הבד. את ימי חוסר הﬠבודה ניצלתי כדי לשוטט בארץ. סידרתי לי תרמיל גב משק ויצאתי לדרך. בהמלצת הטבﬠונים בחדרה, שמדרך הטבﬠ הייתי מיודד אתם, החלטתי לבקר את נתן חופשי הטבﬠוני מנהלל. כשהגﬠתי לנהלל פניתי קודם כל לביתם של מרדכי ויהודית שמחוני, מאנשי הﬠלייה השלישית ומומחים גדולים בחקלאות משום שהיו בני איכרים ממושבות היהודים בפלך חרסון. אחר כך ביקרתי אצל נתן חופשי, שכבר שמﬠ ﬠליי מפי מכריו בחדרה. לאחר הפצרותיו הרבות סרתי ממנהגי ונשארתי לאכול אצלם ארוחת צהריים. מנהלל שמתי פניי לכפר יחזקאל כדי לפגוש את ברסקי, שﬠבר בצרכנייה. הכרתי את ברסקי ﬠוד מימי שהותי בקישינוב. מאז ששלח את בנו השני לארץ לאחר שנודﬠ לו, כי בנו האחד נרצח בידי הﬠרבים, הפך בﬠיני סמל לאהבת הארץ. מכפר יחזקאל הלכתי לﬠין חרוד, שבה היו לי חברים מקבוצת הﬠלייה. למחרת הלכתי לבית שאן, שהיתה באותם ימים ﬠיירה ﬠרבית וישבו בה רק יהודים בודדים. בחנות של אחד היהודים גיליתי לראשונה את הקמרדין (דפי מישמיש לחוץ), שהיה בﬠיניי מאכל תאווה, והחלטתי לקנות בדרכי חזרה מלאי לחדרה, שכן לא ﬠלה אז בדﬠתי, שאוכל למצוא קמרדין גם בחיפה. המשכתי לשתי הדגניות וטבלתי בירדן ובכנרת. בינתיים שמﬠתי, שבמגדל שליד טבריה יש תנאים טובים להתנחלות. כשהגﬠתי למגדל הפנוני לגליקין. הוא היה אדם זקן וקיבלני במשרדו. כששאלתי בדבר התנאים להתיישב במגדל, נתן בידי פרוספקט ואמר, כי הכל כתוב בו. החום באותו יום היה רב, ובמקום היתה ﬠזובה רבה. בשיחותיי ﬠם המתיישבים שמﬠתי תלונות ﬠל המצב. כמו כן נתברר לי, שהשטח המוקצה לכל מתיישב מוגבל ﬠד ﬠשרה דונם לאחד. החלטתי שמגדל אינה מקום כלבבי וחזרתי לחדרה, כשבלבי הולכת ומתגבשת ההחלטה להשתקﬠ בה.

חדרה היתה נגוﬠה בקדחת, אבל היה נﬠים להיות בה. היו בה הרבה פוﬠלים ﬠבריים, והﬠרבים בבית הפוﬠלים היו תוססים ומלאי חיים. אני ויוסף היינו מרבים לבקר שם בﬠרבים, ושם גם הכרנו זוג צﬠיר, שזה מקרוב בא לחדרה - יﬠקב רזניק ואשתו שושנה. רזניק היה משכיל ודיבר ﬠברית צחה. בﬠוד שהוא היה בﬠל שיﬠר שחור, שושנה היתה בלונדינית, דקת גו וﬠדינה. במשך הזמן נודﬠ לי, שהיא בתו של יחיאל פרלמוטר מקריליביץ, שהייתי בביתו כששלחני אבי להביא את הטבק. ידידותנו הלכה וגברה במיוחד כאשר אני, שושנה וﬠוד שניים חלינו בדיזנטריה. ד“ר טרבלס, שאתו הייתי מיודד מאד משום שקדחתי הרבה, ﬠזב את חדרה, ובמקומו בא רופא צﬠיר - ד”ר קורץ (לימים – אביאור). שיטתו לריפוי הדיזנטריה היתה להימנﬠ מכל אוכל מוצק ולשתות רק מי אורז מבושלים ללא סוכר וללא מלח. ארבﬠת חולי הדיזנטריה התרכזו בצריפי, והפרימוס שלי שימש אותנו בנאמנות. נוסף למי האורז הזריק לנו ד"ר קורץ שש זריקות אמיטין, שהיה אמור להרוג את האמבות. זה אמנם ﬠזר, אלא שאני תמיד הייתי מקבל ﬠם הדיזנטריה גם קדחת, ונזקקתי למנות גדולות של חינין. לפיכך נחלשתי מאוד ואיבדתי את מצב רוחי הﬠליז. היינו מבלים בצריף בסיפורים ﬠל מחלותינו וסבלותינו. שושנה הﬠדינה סבלה יותר מכולנו. באחד הימים אמר לי יוסף, שהזוג רזניק ﬠתיד להיפרד שכן הם באים יותר מדי לבית הפוﬠלים, ולדﬠתו זוג צﬠיר צריך להתייחד יותר בביתו. כﬠבור זמן נוכחתי בטביﬠת ﬠינו החכמה. לימים ﬠזבו הרזניקים את חדרה כזוג נשוי, וכﬠבור שנה חזר רזניק בגפו (שושנה פרלמוטר הצטרפה כשחקנית ל“האוהל”).

23.jpg

שושנה פרלמוטר מימין בהצגה של “האוהל”

למרות הקדחת והצרות האחרות כולנו אהבנו את חדרה, ובלבי גמלה ההחלטה להתיישב בה. היו בין ידידיי שיﬠצוני לא למהר, ואני למרות החלטתי באמת לא מיהרתי. אבל לבזובסקי היה ממריצני ואומר, שﬠליי להחליט משום שאין הזמן ﬠומד, ואם כבר החלטתי כדאי למהר לרכוש אדמה, כי הרבה אנשים באים לחדרה והאדמה מתייקרת. ואכן אדמה, שבבואי לחדרה הוצﬠה במחיר לירה מצרית אחת לדונם, נמכרה באותם ימים במחיר ﬠשר לי"מ לדונם. ראיתי שﬠליי להזדרז, אך לא היה לי כסף מספיק. החלטתי לפנות לווﬠד המושבה ולראות מה ניתן לקנות ובאיזה מחיר. בראש הווﬠד ﬠמד אז זאב בן יהודה, אבל מפאת מחלתו טיפל בפונים לווﬠד צבי בוטקובסקי, ﬠסקן צﬠיר של האיכרים, שהיה כותב לﬠתונות הימין, וחותם את כתבותיו בשם “מצﬠירי היישוב”. שאלתי את בוטקובסקי אם אפשר לרכוש נחלה של אחר ממתנחלי החוץ, וﬠנני, שאין הם נותנים לכל אחד לקנות נחלה כזו, אלא רק למי שקונה מגרש ובונה ﬠליו בית, ומוכיח בכך את כוונתו להתיישב בחדרה. הוא הסביר לי, שאם אקנה נחלה, ואחר כר אחליט ללכת לקיבוץ או למושב, שוב יהיה להם מתנחל חוץ, וממילא מתנחלי החוץ כבר רבים מאלה היושבים בחדרה. דבריו נראו לי נכוחים אלא שבידי לא היה ﬠדיין מספיק כסף גם לקנות אדמה וגם לבנות בית, וﬠוד הייתי מחוסר ﬠבודה. החלטתי שﬠליי למצוא לי ﬠבודה כלשהי. הואיל והשתדלתי לא לפנות ללשכת ﬠבודה, פניתי לשרוני והצﬠתי לו לﬠזור לו ברדיית הדבש. את הﬠבודה הכרתי כבר משום שתמיד בﬠונת הרדייה - בפסח ובשבוﬠות - נזקק שרוני לﬠזרה, ולפﬠמים הײתי ﬠוזר לו, והוא היה משלם לי בדבש. באותה שנה היה יבול גדול של דבש, ושרוני קיבל אותי וגם את יוסף, שהתלהב מאוד מﬠנף הכוורנות. לאחר הרדייה ﬠבדנו בסידור החלות ובהמסת הדונג. אחר כך היה ﬠלינו להרוס בלילות את קיני הדבּורים, אויבי הדבורים. בשﬠות היום היינו הולכים לגלות את מקום הקינים, שהיו לרוב באדמות בור, ומסמנים את המקומות באופן שנזהה אותם בלילה; בשﬠות החשיכה היינו יוצאים ﬠם טוריות, פחי נפט וסמרטוטים. על פי כל קן שמנו סמרטוט טבול בנפט, ולאחר חסימת הקן הדלקנו את הסמרטוט. אחרי השמדת הקינים חפרנו בטוריות כדי לחסל את חלות הדבורים משום שגם הדבּורים מגדלים את צאצאיהם בחלות בתוך האדמה. ﬠבודה נוספת שהשגתי היתה ניקוי נחל חדרה מצמחי הבר. זו היתה ﬠבודה קשה ודרשה מומחיות מסוג זה שהיה לי.

את נוח וולפובסקי הכרתי לראשונה בﬠת ששכבנו יחד בבית החולים בחדרה. אני סבלתי מקדחת והוא מתולﬠים. נוח היה בקבוצת מישמר הוולגה לפני ﬠלותו ארצה. בארץ הצטרף תחילה לקבוצת תל-צור, שישבה ﬠל גבﬠה ליד קבוצת שוני, ומשם הגיﬠ לחדרה. נוח לא נהג לבוא לבית הפועלים, אבל לאחר שהכירני היה מבקרני לﬠתים בצריפי בלילי שבת. באותה שנה קיבל ﬠבודה אצל משפחת פרנק. מצב המשפחה השתפר לאחר שפיינברג קנה מהם חלקת אדמה, הבן משה התחתן ﬠם בת פיינברג וﬠזב את הבית, וכן מכרו חלקה נוספת של אדמה. אז החליט פרנק לקבל פוﬠל ﬠברי, שימריץ את הפוﬠלים הﬠרבים לﬠבוד יותר. הוא שילם לנוח 2.5 לי"מ לחודש נוסף לאוכל ולכביסה. נוח היה פוﬠל מצויין וחרוץ והוא השתלב יפה במשפחת פרנק לשביﬠות רצונם.


24.jpg

נוח וולפובסקי

הנﬠרים בחדרה הלכו ונקשרו אליי יותר ויותר. אליהו לבוצקין נסﬠ בהשפﬠתי ללמוד במקווה ישראל, ומשם היה כותב לי מכתבים ומתייﬠץ ﬠמי בבﬠיותיו. שלמה פרנק היה כרוך אחריי במיוחד. הוא היה נﬠר רגיש, וההבדל הרב בין אורח חיי לאורח חיי משפחתו קסם לו. הייתי מרבה לספר לו ﬠל התקוות הגדולות של ﬠם ישראל כמו גם ﬠל האכזבות וﬠל משיחי השקר. אמרתי לו, כי הדרך היחידה לבנות את הﬠם כﬠם בריא היא הﬠבודה בארץ, וכל אדם היוצר משהו בשתי ידיו כאילו משתתף במﬠשה בראשית. דבריי נספגו בלבו, ורצה לﬠזוב את בית הוריו. אבל אני מנﬠתי אותו מכך והסברתי לו, שהוא ﬠדיין צﬠיר וﬠליו לﬠבוד לפי שﬠה במשק אביו, למצוא סיפוק בﬠבודתו ולהיות מאושר ﬠל שנולד בחדרה רחבת הידיים. הוריו חשו בהשפﬠה הטובה, שהיתה לי ﬠליו, והודו לי ﬠל כך. גם יצחק גורדון ושלמה בוטקובסקי היו מרבים לבקרני והייתי משוחח אתם ﬠל חשיבות הﬠבודה הﬠברית. הייתי מסביר להם, שהפוﬠל הﬠברי לא רק בונה את הארץ, אלא גם מגן ﬠליה בזמן ההתנפלויות של הﬠרבים. באותה תקופה נתמנה אמין אל-חוסייני למופתי של ירושלים. המופתי היה שונא ישראל, וידﬠ לקשור קשרים אמיצים ﬠם הפקידות הבריטית. בהשפﬠתו נגזרו הרבה גזרות לרﬠת הישוב היהודי. אחת הרﬠות החולות היתה הבאת חורנים וגולנים מﬠבר הירדן המזרחי לﬠבודה בארץ. הם היו רגילים לשכר ﬠבודה אפסי, ובשבילם ﬠשר אגורות ליום היה שכר חלומי. האנגלים הﬠסיקו אותם בﬠבודות ממשלתיות ונימקו זאת בטﬠמי חיסכון. לבי היה נחמץ לראותם באים בהמוניהם באים ומשתכנים בסביבות המושבה, ואילו הﬠם היהודי נרדם, וחלוצים אינם ארצה.

בינתיים הצלחתי לחסוך חמישים לי“מ, שהיו אצל לבזובסקי, וﬠוד ﬠשרים לי”מ, שהחזקתי תחת פחי הגג של צריפי. נודע לי, שווﬠד המושבה הקטין את שטח המגרשים לבנייה ל-1600 מ“ר כדי שהמרחק בין הבתים יהיה קטן יותר, ויהיה קל יותר להגן ﬠליהם בשﬠת פורﬠנות. לפיכך לקחתי עשרים לירות מלבזובסקי והחלטתי ללכת בהקדם לווﬠד המושבה ולשלם בﬠד המגרש. ﬠוד לפני שהספקתי ללכת לווﬠד המושבה חליתי בקדחת ובדיזנטריה, וד”ר קורץ שלחני בדחיפות ל“הדסה” בחיפה. הﬠבירו אותי ל“הדסה” בחום גברה ושכחתי שכספי בסך 40 לי“מ נשאר בצריף ללא השגחה. לאחר שלושה ימים ﬠברה הקדחת אבל לא הדיזנטריה. ד”ר ניסנבוים אמר, שיהא ﬠליי להישאר בבית החולים לפחות ﬠוד שבוע. התחלחלתי לשמוﬠ זאת והחלטתי, שאני חייב לחזור לחורף ויהי מה, כי בנוסף לדאגתי לכסף היה ﬠליי גם למסור את הטבק. ביקשתי מד"ר ניסנבוים שיאפשר לי לנסוﬠ לפחות לחצי יום. הוא נאות לבקשתו בתנאי שלביקור הרופאים בשﬠה חמש אחר הצהרים אחזור לבית החולים. נסﬠתי ברכבת ולשמחתי מצאתי את הכל ﬠל מכונו. לקחתי את הכסף והלכתי למסור את הטבק למקום הריכוז, שהיה סמוך למשתלה. במקום הריכוז פגשתי את צבי קנטרג’י וסיפרתי לו, כי אני ﬠומד לרכוש מגרש בווﬠד המושבה. אמר לי קנטרג’י4: “למה לך וﬠד המושבה? תן לי את ארבﬠים הלירות שבידך, ואתן לך מגרש שלם בכל מקום פנוי לפי בחירתך”. הסברתי לו שאני ממהר לחזור לבית החולים, והבטחתי לדבר אתו לכשאחזור.

את אברהם זוסמן הכרתי לראשונה בקיסריה. הוא היה חבר מפלגת הפוﬠל הצעיר והיה בא מחדרה לבקר את חברתו מרים, שﬠבדה יחד עם חברתה עטרה בניהול מטבח הפּוﬠלים בקיסריה. כשﬠלה ארצה למד בנאות אצל בנאי ﬠרבי. כשﬠברו איכרי חדרה לﬠבודה ﬠברית לאחר מאורﬠות 1921 אמרו לאליﬠזר פרלסון (לימים פרי), שחנקין רוצה לבנות רפת ואין בנאי יהודי. פרלסון נסﬠ לתל אביב והשפיﬠ ﬠל זוסמן וﬠל מנדל לבוא לﬠבוד בחדרה. הם השלימו את בניין הרפת לשביﬠות רצונו של חנקין, ולאחר מבן הוסיפו חדר מגורים בביתו של יובל וקיבלו גם ﬠבודות אחרות. בהיתר ההסתדרות נשארו זוסמן ומגדל לﬠבוד בחדרה גם כאשר ﬠזבו כל הפוﬠלים הﬠברים את חדרה. לזוסמן היתה ﬠבודה בשפﬠ, כי היה הבנאי היחיד בחדרה באותו זמן. הוא הכניס שיטת בנייה חדשה בחדרה - במקום אבנים החל להשתמש בלבנים, שהיו מכינים אותן במקום הבנייה. זה הקל את הﬠבודה והוזיל את הבנייה משום שלא נזקקו להובלה. כשרבתה הﬠבודה ריכז זוסמן קבוצת פוﬠלים, וביניהם היו גם ספיבק ואברהם כהנא. אני ידﬠתי להכין טיט לבניין מימי ﬠבודתי בגן־שמואל, ולפרקים הייתי ﬠובד אצל זוסמן. הוא הציﬠ לי לﬠבוד אצלו בקביﬠות, אבל לא רציתי לנטוש את הﬠבודה החקלאית. זוסמן החליט לבנות את ביתו בחדרה, ורכש מגרש שלם ﬠל גבﬠת חול גבוהה. כששמﬠ שבכוונתי לקנות מגרש, הציﬠ לי לקנות את המגרש לידו. הלכתי לראות את השטח, וכשראיתי לנגד ﬠיניי גבﬠת חול נודד לא נתפתיתי. את המגרש רכש במקומי ברוך הלביץ.

החלטתי לקנות מגרש היתה נחושה. הואיל ולא פגשתי את קנטרג’י הלכתי שוב לווﬠד המושבה. צבי בוטקובסקי הראה לי את המגרשים, שמהם הייתי צריך לבחור לי מגרש. לאחר התייﬠצות ﬠם חברים בחרתי את המגרש, שﬠליו ﬠומד ביתי ﬠד ﬠצם היום הזה. המגרש היה במקורו חציו השני של המגרש של קולודני ושל המגרש של הלל מולדבסקי, שקנה את המגרש הפינתי. הלל מולדבסקי הגיﬠ ﬠם הוריו ליפו מרומניה, ששינאת היהודים שם ﬠלתה אפילו ﬠל זו שהיתה ברוסיה. הוא היה הבן הבכור במשפחה מרובת ילדים. ביפו למד רצﬠנות והגיﬠ לחדרה כרצﬠן. לאיכרי חדרה היו סוסים וﬠגלות, וﬠגלן, נפח ורצﬠן היו מקצוﬠות מבוקשים. ברווקותו גר מולדבסקי אצל קימיב בסמוך לבית הפוﬠלים. הוא היה מוזיקלי מאוד וידﬠ לנגן באקורדיון, ובכל הזדמנות היה משמח את הפוﬠלים בבית הפוﬠלים, אם כי לא היה איש רﬠים ולא איש מפלגה. כשנשא אשה, קנה את המגרש הפינתי, הסמוך למגרשי, וﬠליו בנה את ביתו, שבו שכנה במשך שנים רבות משפחתו הﬠניפה.

לפני שסיכמתי את החוזה ﬠם וﬠד המושבה הלכתי להלל מולדבסקי ולקואופרטיב הנגרים של קולודני. אמרתי להם, שאני ﬠומד לרכוש את המגרש הגובל אתם, ושאלתי אם אין להם התנגדות לשכנותי. כשהכל הביﬠו הסכמתם חזרתי לווﬠד המושבה, וחתמתי ﬠל התחייבות לבנות במשך שנתיים בנין בן-קיימא ﬠל המגרש.

25.jpg

לפי שעה פרקתי את צריפי והﬠברתיו למגרש החדש. לאור נסיוני החלטתי להגביה מﬠט את הצריף, להגדילו ולהרחיב את הכניסה כדי שאוכל להכניס את המיטה שרכשתי. לשם כך היה ﬠליי לקנות לוחות חדשים משום שישנים לא השגתי. לאחר שהכנתי את כל החומרים התנדב מרדכי ויינברג שלמד נגרות בתור חלוץ והיה מקבוצת חוטבי הﬠצים בחדרה, לעזור לי בהקמת הצריף, ותוך יום השלמנו בצוותא את המלאכה. לא היה נהוג באותם ימים לומר תודה, אבל מרדכי הרגיש שאני אסיר תודה לו וכל זמן היותו בחדרה היה מבקרני. כשﬠמד הצריף התחלתי לטכם ﬠצה כיצד לﬠמוד בהבטחתי ולבנות בית ממש, והחלטתי להתייﬠץ ﬠם זוסמן, שגר ﬠדיין בבית שמואלסון מול החאן. באותם ימים נולד בנו הבכור צבי, והוזמנתי לברית המילה. המוהל היה חיים דוב משפיה, טיפוס מיוחד במינו. הוא היה אדם קשיש, שו"ב5 ומוהל וגם חבר במפלגת הפועל הצעיר. לברית הגיע גם יוסף שפרינצק, שהיה אז מזכיר המפלגה וכל ﬠנײניה נחתכו על פיו. דיברתי ﬠם זוסמן בﬠניין הבית והצﬠתי לו, שאﬠבוד אצלו בבניין ביתו שני ימים, והוא יﬠבוד אצלי יום אחד בבניין ביתי. זוסמן אמר שחבל כי איני רוצה ללמוד לבנות משום שﬠבודת הבניין קלה יותר מﬠשיית הטיט והגשתו. עניתי לו, כי אני מכיר את ﬠצמי, ואם אדע לבנות אקבל ﬠבודות בקבלנות כדי להרוויח כסף, וזה ירחיקני ממטרתי להקים משק ולהיות חקלאי.

ממול למגרשי היתה חורשת אקליפטוס, שהפרידה בין הרחוב, שכבר כונה בשם רחוב הגליל, לבין השטח הבלתי מיושב, שנמשך עד שכונת נחליאל. בשטח פנוי זה התמקמה חבורת “השומרון”, שנוצרה כדי לעזור לחלוצים להיקלט בארץ. החבורה באמת הקלה על קליטת החלוצים, ורבים מפועלי הארץ עברו דרכה. אני הייתי בא לפעמים אליהם ונוטל חלק בשיחותיהם. פעם אמרתי בנוכחות הרצפלד, שאין לשלוח חלוצים בלי הדרכה מתאימה, ולפני ששולחים חלוץ לעבוד בטוריה יש להדריכו כיצד להחזיק טוריה. הוספתי שכבר שמעתי איכרים האומרים, שיש להיזהר מלקבל פועלים מן החבורה. ענה לי הרצפלד: “אם זו דעתך, מדוע אינך מתנדב להדריך אותם?”. ידעתי שהוא צודק, אבל נזהרתי מלהתערב בענייני ציבור.

ליד חבורת “השומרון” התמקמה גם קבוצת “שניר”, שייסד ידידי קורט לוי. הוא הוקסם מרעיון יישוב הארץ ובניינה, והחליט להקים קבוצה שיתופית, שבה יﬠבדו יחד, יחיו יחד ויתחלקו בכל שווה בשווה. קורט היה בﬠל חלומות, האמין בטוב ושאף אליו. הוא לא הבחין בין שלי לשלך במובן הטוב של המושג, ותמיד היה מוכן לוותר ﬠל שלו. הוא הציﬠ להרצל יﬠקבי, בנו של מורה בגימנסיה הﬠברית בירושלים, להצטרף לקבוצה. הרצל היה בחור מופנם, רציני ושאף למשהו נﬠלה. הוא הצטרף לקבוצה, וכשקורט רצה לבחור שם לקבוצה, הציﬠ לו לפתוח את התנ“ך ולבחור את השם הראשון שיגיﬠו אליו. כך קיבלה הקבוצה את השם “שניר” ﬠל פי הפסוק בשיר השירים “הרי שניר וחרמון”. נוסף להרצל יﬠקבי הצטרפו לקבוצה שתקני וחבר נוסף, שלא הכרתיו. קורט ביקש ממני להמליץ בפניו ﬠל אחד מילדי בלקינד כדי שיצרפו לקבוצה, והמלצתי בכל לב ﬠל פרומרמן, שהﬠריך מאוד את קורט, וגם קורט היה מרוצה מהנﬠר. הקבוצה לא האריכה ימים. קורט הרויח יפה מהצילומים, אבל השאר השתכרו מﬠט. כששוקן הגיﬠ לחדרה לבית גיסו ד”ר ברין, הלך קורט לפוגשו, סיפר לו ﬠל הקבוצה וביקש ממנו תמיכה. שוקן נתן לו 50 לי"מ, וקורט ידﬠ להﬠריך את התרומה, אך היא לא הספיקה לזמן רב. הרצל יﬠקבי היה בחור ישר ולא רצה לחיות ﬠל חשבון אחרים. הוא החליט לצאת לטיול למדבר יהודה, ומאז לא נודﬠו ﬠקבותיו. שתקני החליט לﬠזוב ותבﬠ מקורט, שישלם לו ﬠבור הזמן ששהה בקבוצה. קורט התמים והטוב שילם לו. כשנתפרקה הקבוצה ﬠבר פרומרמן לקבוצה של הנוﬠר הﬠובד, וברבות הימים היה חבר בקבוצת נﬠן. כשהגﬠתי כﬠבור שנים לנﬠן לחתונת גילה בת בנימין אופנהנדין נאמר לי, שאחד בשם כפרי מחכה לי בכיליון ﬠיניים. זה היה פרומרמן, והוא סיפר לי, שבהתייﬠצות ﬠם ברל כצנלסון החליט להמיר את שמו בשם כפרי משום גﬠגוﬠיו אליי והﬠרצתו אותי.

כשנתפרדה קבוצת "שניר׳׳ החליט קורט להתיישב לידי, וקנה בווﬠד המושבה את המגרש הסמוך למגרשי. ﬠל המגרש הקים צריף מלוחות, וכשסיים את הקמתו נסﬠ לגרמניה ושם נשא לאישה את בת דודתו אלזה. כשבאה לארץ שינינו את שמה לﬠליזה. ﬠליזה כיבדה את שאיפותיו של קורט ותכונותיו הנﬠלות ﬠוד מהימים בגרמניה, וﬠתה התרשמה לטובה גם מהתנאים בחדרה. הצריף שבנה קורט היה מרווח, והיה נﬠים לגור בו. גם השכנים - אני, ויוסף קליגר, שﬠבר לגור אתי בצריף החדש - מצאו חן בﬠיניה.


26.jpg

בינתיים הציﬠ לי זוסמן ללבן ﬠבורו לבנים. הלבנים בגודל ﬠשרים ﬠל ﬠשרה ס“מ ובגודל ﬠשרים וחמישה ﬠל שנים ﬠשר וחצי ס”מ היו מלבנים ממלט, שהובא מאיטליה, מזיפזיף ומחול. הואיל וזיפזיף וחול היו בחדרה בשפﬠ, הבנייה מהלבנים היתה גם זולה יחסית וגם חזקה. את הלבנים היו יוצקים בתבנית כפולה, שהיתה מﬠין מכונה ידנית. זוסמן הציﬠ לתת לי את המכונה והלוחות להנחת הלבנים, ותמורתם הייתי משלם לו חמש אגורות לכל אלף לבנים. אני ויוסף קיבלנו ﬠל ﬠצמנו לספק את הלבנים. כאשר זוסמן היה מקבל ממישהו הזמנה לבניין בית, היה שולח אותנו להכין את הלבנים. יוסף ﬠזב לשם כך את ﬠבודתו אצל ליובין, אף ﬠל פי שﬠתה היו האחים ליובין מוכנים לשלם לו יותר, כי הבינו סוף סוף את ההבדל בין פוﬠל ﬠברי לפוﬠל ﬠרבי. בשנת תרפ“ה (1925) היתה בחדרה הרבה ﬠבודה בבנייה, כי חדרה הלכה והתרחבה. במזרח הוקם משק הפוﬠלות, ולידו תיכננו להקים בית חרושת לדיקטים מﬠצי האקליפטוס הﬠבים, שﬠדיין לא ﬠלתה ﬠליהם יד הכורת. ﬠדיין היתה קדחת בחדרה, אבל כבר הוסיפו רשתות לחלונות, והיא הרתיﬠה פחות מבﬠבר. אנשים החלו לבנות בתים, ולזוסמן היתה ﬠבודה רבה. כשהגיﬠ מחו”ל אביהם של ישﬠיהו ובן־ציון כנפי, שהיה בנאי ותיק, צירף אותו זוסמן לקבוצת הבנייה שלו. אני הפכתי למלבן הלבנים הראשי של חדרה, ולא היה לי מתחרה. יצרתי לבנים חזקות ויפות, המחזיקות מﬠמד ﬠד היום הזה בלי שיד הזמן פגﬠה בהן. כמובן, את הﬠבודה סיפק לי זוסמן. באותו זמן כבר סיים לבנות את ביתו והיה דחוק בכסף. הוצאתי את הכסף, שהיה בידי לבזובסקי, הוספתי ﬠליו את חסכונותיי מﬠבודת הלבנים ונתתי את כל הסכום לזוסמן. לזוסמן היה אשראי גדול אצל יובל. באמצﬠות הפתקאות של זוסמן קניתי אצל יובל חביות מלט כדי להתחיל להכין לבנים לבנין ביתי. את הלבנים האלה ליבנתי לבדי, כי לא רציתי לשלם בﬠד ﬠזרה.

בין המבקרים אותי ואת יוסף קליגר היו גם בחורות. אחת מהן נשאה חן בﬠיני יוסף, והוא החל להרהר באפשרות להתחתן אתה. ואולם באותו זמן הוא גם קיבל מכתבים מאוטיליה פלד, שלמדה אתו בסמינר של פרופ' שור ברוסיה. אוטיליה כתבה בﬠברית יפה, ויוסף היה נותן לי לקרוא את מכתביה. יוסף היה אומר, שלפי התמדתה בכתיבה אליו ייתכן והיתה מסכימה להינשא לו, והוא שאלני לדﬠתי ﬠל כך. השיבותי, שלפי מכתבים קשה לדﬠת, אבל יוסף הוסיף לשבחה בפניי.

באותו פרק זמן התכוננו למבצﬠ גדול: הוריו של קורט החליטו לﬠלות ארצה כדי לחיות בקרבת בנם. אביו של קורט היה אורטופד נודﬠ בגרמניה, והוציא ספר בגרמנית ﬠל האורטופדיה. גם בנו הבכור ארנסט למד את המקצוﬠ. יוסף ואני לא רצינו לבייש את קורט, והחלטנו להכניס סדר בצריף לקראת בוא הוריו. את החבית, שבה היינו שוטפים את הכלים, צחצחנו, סידרנו את הכלים במקום וניקינו כל פינה בצריף. הוריו של קורט היו אמורים להגיﬠ לתחנת הרכבת בשﬠות אחר הצהריים, ואני ויוסף התפנינו מﬠבודתנו והמתנו להם. קורט הוציא מגינתו צנוניות אדומות לחיים ובצלים ירוקים, איגד אותם לצרור ולקח אותם אתו במקום זר פרחים. כשנסﬠו קורט וﬠליזה בדיליג’נס כדי לקבל את פני האורחים, אמר לי יוסף: “יקה נשאר יקה. מה היה סבי או סבך אומר לקבלת פנים ﬠם צנוניות ובצלים?”. חייכתי, אבל בליבי חשבתי שקורט נהג כראוי, שהרי קיבל את פני הוריו בפרי יצירתו. כשהגיﬠה כל הכבודה ﬠם המטﬠן ניגשנו להכיר את הבאים ולﬠזור לשאת את המזוודות. אביו של קורט היה גבר יפה וזקוף קומה. מראהו דמה יותר לנוצרי מאשר ליהודי. לﬠומת זאת אמו היתה אישה נמוכת קומה, בﬠלת ﬠיניים שחורות וﬠרות. היא היתה בת רב, ושאלות בנושאי דת היו נושא ﬠיקרי בשיחותיה. הוריו של קורט כבר ידﬠו ﬠליי הרבה משום שקורט הרבה לספר להם ﬠליי. הם גם ידﬠו, שאני מדבר רק ﬠברית, אבל מבין גרמנית, וקורט הבטיח להם שיוכלו לדבר אליי בשפתם, והוא יתרגם להם את דבריי. לאמו של קורט הציקה שאלת הנצרות. היא לא יכלה להבין כיצד הﬠם היהודי, שמטבﬠו שואף לטוב ולרחמים, החרים את תורת ישו, שהכניס תיקונים חברתיים בדת הנוצרית. הסברתי לה, שהיהדות לא החרימה את דﬠותיו של ישו, אלא את דﬠות תלמידיו, שפירשו את תורת ישו לא כפי שהוא חשב, וכך במהלך הזמן ﬠיוותו את רﬠיונותיו היפים של ישו והתגלגלו ﬠד כדי הקמת האינקוויזיציה. הייתי מביא לה הוכחות מכתבי הנצרות, שלפיהם ניכר כיצד סולפה תורת ישו. מדי ﬠרב היה ﬠליי להיכנס ולשבת ﬠם אמו של קורט, ובﬠיקר להקשיב לה, ויוסף היה מתפﬠל מסבלנותי.

הוריו של קורט שהו בחדרה תקופה קצרה, ואחר כך החליטו לטייל בארץ ולבחון אפשרות להשתקﬠ במקום מתאים. היה אז מחסור גדול ברופאים, ולרופא מקצוﬠי כמו ד"ר לוי לא היה קשה למצוא פרנסה. בסופו של דבר הם התיישבו בתל-אביב. אביה של ﬠליזה, אשת קורט, היה בנקאי ﬠשיר בגרמניה, והורי קורט ידﬠו שדי ברמז מﬠליזה כדי שהאב ישלח כסף. לאחר שהסתדרו בתל-אביב רמזו לﬠליזה שתבקש כסף כדי שקורט ײטﬠ פרדס משלו. קורט רצה לטﬠת פרדס בחדרה, אבל הוריו נרתﬠו מהקדחת, ויﬠצו לו לﬠבור לרחובות. לבסוף ﬠברו קורט וﬠליזה לרחובות והשאירו לי את המגרש ואת הצריף. הוסכם, שכאשר יהיה לי כסף אשלם להם ﬠבורם. הצריף של קורט היה הרבה יותר נוח מצריפי. אף ﬠל פי כן לא ﬠברתי לגור בו. סגרתי אותו ושמרתיו למקרה שקורט יתחרט וירצה לחזור לחדרה.

אני ויוסף חזרנו לאורח החיים הרגיל. יום אחד כשחזרנו לﬠת ערב לצריף מצאנו בו בחורה. היא הציגה ﬠצמה בשם מלווינה (כיום מלכה) ואמרה, שהיא אחותה של אוטיליה פלר, וכי אנו הכתובת היחידה שיש לה בארץ. הזמנו אותה לסﬠוד ﬠמנו. במהלך הארוחה הרבתה לספר ﬠל ﬠצמה, ﬠל שלוש אחיותיה וﬠל אחיה היחיד ומשפחתו. בערב הלכתי אתה לבית הפוﬠלים, וביקשתי שיסדרו אותה בﬠבודה בגיזום ﬠם סימה (לימים סימה פרימק), שהיתה כבר פוﬠלת ותיקה ומנוסה. כשחזרה למחרת מהﬠבודה שאלנו אותה איך הﬠבודה, והיא השיבה: “הﬠבודה בסדר גמור, אך סימה מצוקה לי ומתייחסת אלי בבוז”. ניחמתי אותה, שאלה רק חבלי הסתגלות.

באחד הימים קיבלתי מכתב מצביה דודתי ובו כתבה, שבלה בת דודתי בוכה יום ולילה ﬠל שיוסף ﬠזבה. צביה בקשה ממני להשפיﬠ ﬠל יוסף, שישלח לכלה דרישה כדי שתוכל לבוא ארצה ולהיות אתו. נתתי את המכתב ליוסף בלי להוסיף ולו מלה אחת. מצד אחד ידﬠתי שהוא ברח מפניה, אך מצד אחר חשתי, כי בסתר לבו הוא ﬠדיין אוהב אותה, וחשבתי, שﬠליו להכריﬠ בﬠצמו בין מה שהבין לפי שכלו לבין מה שחש בלבו. יוסף שלח לבלה את הדרישה, וכשהגיﬠה בלה מיהר לנסוﬠ לחיפה והﬠמיד חופה. במﬠמד הנישואין נוכח גם בן ציון בלצן, דודו של יוסף. בלצן ציטט לבלה את הּפסוק “הכרתי לך חסד נﬠוריך אהבת כלולותיר, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרוﬠה” (יר׳ ב, ב) והוסיף, “זה ﬠומד לזכותך, אך זכרי, שיש לך גם חובות כלפי בﬠלך. דﬠי שדרך קשה לפניו, וﬠלײך להשתדל להיות לו לﬠזר, או אז יהיה טוב לשניכם”. כשחזרו יוסף ובלה לחדרה נתתי להם את המיטה הרחבה שלי, והם ﬠברו לגור בצריף של קורט. גם את המגרש של קורט נתתי ליוסף. את המגרש הסמוך רכש באותו זמן החייט טוב, והוא החל לבנות ﬠליו בית.

בינתיים התפנה אברהם זוסמן ובא לסמן את היסודות לבית. למחרת חפרתי הכל, הכינותי את המשטח ﬠבור הבטון, והייתי צריך לדאוג לחבית מים כדי שנוכל לצקת את היסודות. ליצחק זילברשטיין, בﬠלה של גניה היה סוס ועגלה, והיה ﬠובד בהובלות. הוא כבר התחיל לבנות את ביתו והיה זקוק להלוואות, ופנה אליי שאהיה ﬠרב. אני, כמובן, הסכמתי ברצון משום שחשבתי, שאנחנו בני אותו מﬠמד וצריכים לﬠזור זה לזה. באותו ﬠרב לקחתי 15 אגורות – המחיר המקובל להובלת חבית מים - וביקשתי מזילברשטיין שיביא לי חבית מים כדי לצקת את היסודות. לתדהמתי הוא סירב. הוא ידﬠ, שלא אוכל להשיג ﬠגלה אצל מישהו אחר והסברתי לו שאם לא אשיג את המים החפירה תיהרס. בכל זאת התﬠקש ואמר כי אינו יכול להביא לי את המים. רשﬠותו הﬠלתה את חמתי ואמרתי לו, שאם כך גם אני לא אתן לו יותר ﬠרבות כשיזדקק לכך. דבריי ריככו אותו, ולמחרת הביא לי את חבית המים. אבל המקרה לימד אותי לקח, וחיפשתי דרך להשיג מים בלי להיות תלוי בﬠגלון. שכני מדרום היה חיים לבוצ’קין, והיתה לו טחנת קמח וכן ﬠסק במסגרות. לאחר שרב פﬠם ﬠם וﬠד המושבה, חפר לﬠצמו באר צרה והגיﬠ למקור מים. הוא הרכיב לבאר משאבה ובשﬠה של שאיבה היה מפיק מ"ק אחד של מים. סיכמתי אתו, שאﬠביר צינור של חצי צול, שיתחבר לצינור שלו, וכאשר אהיה צריך אקח מים מהבאר שלו. כמובן, שילמתי לו ﬠבור המים, אבל הסידור היה נוח מאד בשבילי, ממש גן ﬠדן ﬠלי אדמות.

זוסמן הגיﬠ לצקת את היסודות. הוא סידר את הברזלים, אני הכינותי את הבטון, ותוך יום הושלמה יציקת היסודות. ﬠוד לפני שהתחלנו בהקמת הקירות הלכתי למאיר פנסקי, שלמד נגרות ﬠוד לפני שﬠלה ארצה וﬠבד בחדרה בנגרות. הוא גר ﬠם אשתו בבית שבנה ﬠל מגרשו, שגבל ﬠם המגרש הפינתי הגדול של רבינוביץ. פנסקי היה אדם משכיל, דיבר ﬠם אשתו ﬠברית, ואני הייתי מיודד איתם. פנסקי הגיﬠ אליי וקבﬠנו יחד את מקום החלונות והדלתות: בקיר המﬠרבי שני חלונות, בקיר הצפוני, הפונה לרחוב, דלת וחלון; בקיר הדרומי דלת ובקיר המזרחי - חלון; ובקיר המפריד בין שני החדרים קבﬠנו שיהיה משקוף בלבד. סוכם שהכל ײﬠשה מﬠץ אורן, שנחשב לﬠץ מיוחס. כן תיכננו לבנות ﬠליית גג מתחת לגג הרﬠפים המשופﬠ. הלכתי ﬠם פנסקי ליובל, בחרנו את הﬠצים והלוחות והﬠברנו הכל לחצרו של פנסקי. לפנסקי לא היתה אז ﬠבודה רבה משום שהיה גם הקואופרטיב לנגרות בראשותו של שמאי קולודני, והוא סיים את כל ﬠבודת הנגרות ﬠוד לפני שהחלנו בהקמת הקירות.

את הקירות בנינו זוסמן ואני. אני הייתי המגיש, וזוסמן הציב את הקירות. הייתי מגיש טוב מאד, וכשיש מגיש טוב גם הבנאי מספיק הרבה. במשך ימים ספורים סיימנו את כל הבנייה, ונותר לדאוג לרﬠפים בלבד. הואיל ופנסקי לא ﬠשה גגות רﬠפים, מסרתי את כיסוי הגג לשמאי קולודני. הרﬠפים היו מיובאים לארץ ממרסל, וניתן היה להשיגם רק בחיפה. נתתי לשמאי כסף מזומן, אך הוא לא מיהר לקנות את הרﬠפים. כל ﬠרב הייתי נכנס ומבקשו לקנות את הרﬠפים, אבל הוא היה דוחני באמתלות שונות. מי יודﬠ כמה זמן היה ממשיך לדחותני לולי גמר חיים אייזנברג, אחד הנגרים בקואופרטיב, את בניין ביתו. כשנסﬠ שמאי לחיפה לקנות רﬠפים בשביל אייזנברג קנה כבר גם את הרﬠפים בשבילי. הגג כוסה, אבל הם לא ידﬠו להשלים את הרוכבים - חיבורים משופﬠים ﬠשויים מטיט - והבית טרם הושלם. רציתי להיפטר מﬠול הבית ולהתמסר לﬠניינים אחרים. כשהתﬠניינתי מי יכול לﬠשות את הרוכבים הפנו אותי לﬠולה חדש. היה זה וייסרברג הזקן, שלא ידﬠ ﬠברית ולא היטיב לשמוﬠ. הגﬠתי אליו, הרמתי את קולי והסברתי לו, שאני רוצה כי ירכיב לי את הרוכבים. לא היתה לו עדיין ﬠבודה, והוא היה להוט לﬠבוד. למחרת בבוקר הגיﬠ ﬠם בנו בנימין, הכינו טיט מיוחד בצבﬠ אדום כצבﬠ הרﬠפים, וﬠוד באותו יום נשלמה המלאכה. זוסמן טייח את הבית מבפנים, והצד החיצוני נשאר בלתי מטויח. גם באריחים לא רציתי להשקיﬠ כסף. הבאתי מהמגרש אדמת חמרה אדומה והידקתיה לרצפה מוצקה. כשהכל נסתיים מסרתי חדר אחד ליוסף ולבלה, ובחדר השני גרתי אני. במשקוף בין שני החדרים תלינו מסך מבד. כשהשלמתי את בניין ביתי כתבתי מכתב הביתה וסיפרתי שהשתקﬠתי בחדרה. סבי יﬠקב קוזלובר ﬠנה לי, כי שגיתי והייתי צריך לקנות מגרש בבני ברק, שהרי חדרה אינה קהלת קודש, אין בה לא מקווה ולא רב.

כאשר שמﬠ אבי שיש לי בית משלי החליט לשלוח אליי את אחותי מרים. היא כבר ﬠברה אז את גיל הﬠשרים, ואבא חשב שאולי בארץ תוכל להינשא ולבנות את ביתה. יחסיי ﬠם אחותי היו קרירים ביותר. מﬠולם לא דיברתי איתה ﬠל מה שהﬠסיק אותי, וגם היא לא סיפרה לי דבר ולא התﬠניינה בי. ואולם חשבתי, שאם היא מסכימה לﬠלות לארץ חובה ﬠליי לﬠזור לה. ﬠלייה לארץ היתה בﬠיני מצווה גדולה. בשנתיים הראשונות לבואי לארץ הייתי מתכתב ﬠם פסיה, אחות אמי ז“ל. היא חזרה מהארץ לידיניץ, ואחר בך היגרה לארה”ב, ומיוזמתה החלה כותבת אליי. אחרי שנתיים של התכתבות כתבה לי, שתשלח לי דרישה כדי שאהגר לארה"ב. ﬠל כך ﬠניתי לה, שהיא בﬠיני כירבﬠם בן נבט, שחטא והחטיא את האחרים; לא די שﬠזבה את הארץ, היא ﬠכשיו ﬠסוקה במחשבה איך להוציאני מהארץ, שבאתי אליה כדי לבנותה. כתבתי לה, שזהו מכתבי האחרון אליה, ובכך נפסקו קשרײ איתה ולא חודשו לﬠולם. מובן היה לי, שאם אני יכול לﬠזור למישהו לﬠלות ארצה - זו חובתי. הדרך לﬠזור לאחותי היתה למצוא מישהו, שיסכים לשלוח לה דרישה בתור ארוסתו. פוﬠל בשם חיים צ’סיס נﬠתר לבקשתי, ואחותי מרים הגיﬠה ארצה. בבואה הביאה איתה ארגז גדול, ובו היו טס הכסף וקופסת הכסף הקטנה, שנשארו לפליטה מירושת אבי אמי. כמו כן הביאה שני כרים גדולים - אחד בשבילי ואחד בשבילה - ובגדים רבים. שכרתי דיליג׳נס מאפרים שטרנין ונסﬠתי להביאה מהרכבת, כשפגשתיה התפלאתי לגלות שהיא מדברת ﬠברית. היא לא ידﬠה ﬠברית קודם לכן, אבל הידיﬠה, שלא אדבר אתה בשפה אחרת, המריצה אותה ללמוד ﬠברית. מרים הגיﬠה ביום חמישי. סיכמתי ﬠם יוסף, שניתן לה לﬠבוד בהשקאת הלבנים ובהורדתן מהלוחות, ונשלם לה 25 אגורות ליום. החלטנו שתתחיל לﬠבוד ביום ראשון כדי שתוכל לנוח ﬠד אז מטלטולי הדרך. בשבת בבוקר הבחינה ביהודי נוסﬠ בﬠגלה ואמרה: “זאת היא גזלה. יהודי נוסﬠ בשבת בארץ-ישראל”. הרגﬠתי אותה ואמרתי, שיהא ﬠליה להתרגל לזה. למחרת השבת לקחתי אותה למקום הﬠבודה והסברתי לה כיצד ﬠליה להשקות את הלבנים וכיצד יש לסדרן בﬠרמות. היה ﬠליה לﬠדור קמﬠה את מקום הﬠרימה, לישר את המקום במגב יד ולהקפיד, שהשורה הראשונה תהיה ישרה בלא שהלבנים יבלטו. השורה הראשונה היא הקובﬠת את טיב הﬠבודה, שהיתה בגובה מטר וחצי ולﬠיתים אפילו קצת יותר. כאשר הﬠרימה אינה בנויה כהלכה היא ﬠלולה להתמוטט בﬠת ההשקאה ולהרוס את הלבנים. החומר היה ﬠל חשבון נותן הﬠבודה, ואין זה נﬠים כאשר הוא הולך לאיבוד. מרים קלטה את הסבריי כהלכה וﬠשתה ﬠבודה יפה מאד. היא התגלתה כפוﬠלת טובה, ובכלל כל ﬠבודה שﬠשתה ﬠשתה בטﬠם טוב. קניתי ﬠבורה ספה, והיא גרה אתי בחדר והכניסה בו הרבה חידושים. ﬠל הארגז, ששימש בשביל הפרימוס, פרשה מפה וכן פרשה מפיות ﬠל ארגזי הנפט, ששימשו בכיסאות. את הסירים צחצחה ובישלה לנו מטﬠמים צמחוניים. היא קנתה אצל יובל צלחות, והיתה מגישה לנו את האוכל בצלחות. כפות היו לי, אבל לא הייתי רגיל לאכול בצלחת, אלא ישר מהסיר. כשהייתי מבשל סולת בחלב הייתי טוﬠם מהדייסה בזמן שהתבשלה, וﬠד שתם זמן הבישול תמה גם הסﬠודה. היו לי קצת ירקות ﬠל המגרש, והייתי מביא הביתה גם ﬠגבניות פרא, שגדלו באדמות הבור הסמוכות. אמרתי לאחותי, שאת הכסף תחסוך לﬠצמה, והוצאות האוכל יהיו ﬠליי, וכך היה. במשך הזמן התאקלמה יפה בחדרה, התבגרה, ואי אפשר היה ﬠוד להכיר את הנﬠרה, שבאה מהגולה לארץ.

27.jpg

כפרי, יצחק (קורט) לוי, מרים וחיים בן אריה (יושב) ליד הבית הראשון, חדרה 1926


יום אחד הגיﬠ אליי משה גולדנברג, שקיבל אותי בﬠבר לﬠבודה בקיסריה, וסיפר, שחזנוב מקים משתלה גדולה והוא זקוק לפוﬠל טוב ואחראי. הוא הציﬠ לי את הﬠבודה. ﬠניתי לו, שאני כבר קשור בטבורי לחדרה ורוצה להקים משק משלי, אבל אני ממליץ בכל לב ﬠל יוסף חברי. יוסף אכן החליט לקבל ﬠל ﬠצמו את הﬠבודה, ﬠבר לגור באחד מבתי פיק"א בקיסריה וﬠבד במשתלה.

לאחר שﬠזב יוסף קליגר את חדרה המשכתי לﬠבוד בלבנים בﬠצמי, ומרים היתה ﬠוזרת לידי. נוסף לכך ﬠיבדתי גם את המגרש. לאחר שניקיתי אותו מהיבלית, שתלתי משתלת הדרים משום שהתחילה כבר נטיﬠת הפרדסים בחדרה. בקצה המגרש הדרומי סידרתי לי ﬠשר כוורות.

כשהגיﬠה ﬠונת הרדייה הייתי זקוק למכונה, אבל אי אפשר היה להשיג מכונה בהשאלה הואיל וכל מי שהייתה לו מכונה נזקק לה באותו פרק זמן ﬠצמו. למזלי חיסל סקיבין את הכוורות שהיו לו, והסכים למכור לי את המכונה בתשלומים, וחלק מהמחיר שילמתי לו בדבש. לרדות רדיתי בﬠצמי, וכשנשלמה המלאכה איכסנתי את המכונה בצריף, ששימש מאז שהושלם הבית כמחסן. בקיר המﬠרבי של הצריף היתה תלויה תמונת שמן שצייר הנצ’ר. כשבאתי לחדרה הוא היה פוﬠל, אבל לא היכרנו זה את זה. לימים נסﬠ לצרפת ללמוד ציור, וכשחזר לחדרה שמח לפוגשני וביקש לצייר את דיוקני בצבﬠי שמן ללא תשלום ורק בתנאי שאקבל את התמונה. אף כי הדבר היה כרוך בביטול זמן הסכמתי. מדי יום לאחר הﬠבודה הייתי יושב לפניו שﬠה תמימה, כשתמה המלאכה קיבלתי את התמונה וקבﬠתיה ﬠל הקיר בצריף ושם נשארה. כשהפך מאוחר יותר הצריף לרפת, היתה פרתי נהנית מתמונת השמן.

בינתיים חלו שינויים הן בחדרה והן בהסתדרות. ציבור הפוﬠלים גדל, ורוב הפוﬠלים היו חברים בהסתדרות ובקופת חולים. רבים מהפוﬠלים היו חברים במפלגת אחדות הﬠבודה, שדגלה באיחוד פוﬠלי כל הﬠולם. במוסדות ההסתדרות החלו לﬠבוד פקידים בﬠוד שקודם לכן הﬠבודה נﬠשתה בהתנדבות. את הﬠסקת הפקידים נימקו בצורך לנהל את ﬠנייני הציבור באופן קבוﬠ ובאמצﬠות אנשים בﬠלי ניסיון, אבל מה שקרה בפוﬠל הוא, שמי שלא רצה לﬠבוד ﬠבודת כפיים נדחף לפקידות, ובסופו של דבר ﬠבדו במוסדות ההסתדרות אנשים, שבניין ﬠם ﬠובד לא היה בראש מﬠיינם. ראיתי, שהרﬠיון היסודי של ההסתדרות מתנוון, והודﬠתי, שאני ﬠוזב את ההסתדרות ואת קופת חולים. טﬠנו נגדי, שאני ממילא שואף להיות איכר וסופי יהיה להﬠסיק ﬠרבים כמו איכרים אחרים. לא רציתי להתווכח. הרגשתי שאין מקומי במחנה הזה. אמנם המשכתי להצביﬠ בעד רשימת הפוﬠלים משום שחשבתי, שהם הגונים יותר מהאיכרים, הטוﬠנים לחופש הפרט ומנצלים את זולתם. שאיפתי היתה ליצור משק ﬠל טהרת הﬠבודה הﬠצמית, אבל הייתי ﬠדיין מﬠורה בציבור הפוﬠלים. המשכתי לבקר מדי פﬠם בבית הפוﬠלים, ולפעמים הייתי מפריﬠ לנואמים הסוציאליסטים, שדיברו גבוהה ﬠל אחדות הפוﬠלים, אך לﬠבוד ﬠבודת כפיים - הס מלהזכיר. לﬠומת זאת נהניתי לשמוﬠ את חיים ארלוזורוב, איש הפועל הצﬠיר, שבﬠיניי היה ראוי להיות המנהיג של הפוﬠלים בארץ, וגם את ברל כצנלסון, איש אחדות הﬠבודה.

בחדרה סללו באותם ימים כביש מתחנת הרכבת למרכז המושבה, והכביש ﬠבר גם דרך ביתי. וﬠד המושבה החליט לדאוג להספקת מים בצנורות לבתים. לשם כך בנו את בריכת המים, שבה נאגרו המים מהבאר, ואת המים חילקו בצנורות למגרשים. בכל מגרש הרכיבו שﬠון מים, וכדי להגן ﬠל השﬠונים הוחלט לבנות להם ארגזי בטון. לביצוﬠ הﬠבודה היה אחראי מטﬠם הווﬠד יﬠקב סמסונוב, הוא הכיר אותי בזמן שליבנתי לבנים לבניין החדש והמורחב של וﬠד המושבה, שבו היו חדרים גם ל“החקלאי” ול“הלוואה וחיסכון”, ומסר לי את הכנת ארגזי הבטון. הﬠבודה היתה חדשה בשבילי, וגם לא ידﬠתי כמה כסף ﬠלײ לבקש תמורתה. הצﬠתי להרצל אנצילביץ, שהיה כבר ידוﬠ בתור פוﬠל בטון מצוין, שנקבל את הﬠבודה יחד. הרצל חישב את המחיר וכלל בו גם את מחיר הﬠצים והברזל, שהיה צורך לקנות בשביל הﬠבודה. קיבלנו את ההזמנה ל-200 ארגזים וﬠשינו אותם לשביﬠות רצונו של סמסונוב. הרווח היה יפה, ואת הﬠצים שקנינו ﬠבור המשטחים ליציקה הארגזים, חילקנו בינינו. הרצל ﬠזר לי לבנות מהם סככה בסמוך לצריף, שגרתי בו קודם, וﬠכשיו הפך למקלחת, ששימשה אותי במשך זמן רב.

באחד הימים קיבלתי מווﬠד המושבה מכתב עבור קורט לוי. במכתב כתבו לו, שהואיל וﬠברו שנתיים מאז רכישת המגרש וטרם בנה ﬠליו בניין, אם לא יבנה בית תוך חודשיים מיום קבלת המכתב - יופקﬠ המגרש. המכתב הדאיגני ביותר. כסף לא היה לי, ובינתיים קמו לי מתחרים בליבון הלבנים מבין הפוﬠלים, שהביא קצמן לבניית בריכת המים. הם רצו להישאר בחדרה והורידו את המחיר בﬠשר אגורות לכל אלף לבנים. התחרות היתה מאוסה ﬠליי, ולא הייתי בטוח, שתימצא לי ﬠבודה. בכלל חשבתי, שאין לי צורך בבית נוסף. באותם ימים שמו ﬠין ﬠל המגרש הריק יﬠקב אופנהנדין ופייטל דיקנשטיין מהמאפיה הקואופרטיבית. אופנהנדין בא אליי והציﬠ לי למכור לקואופרטיב את 300 המטרים, הפונים לכביש. הוא אמר לי, שלהם השטח יספיק ולי הוא לא יחסר במיוחד. דבריו נכנסו בלבי והסכמתי. הוא שילם לי ﬠבור 300 המטרים וקיבל ממני פתק, המאשר את המכירה. למחרת היום הביאו למגרש זיפזיף, חול, חביות אחדות של מלט וחבילות ברזל. בינתיים ﬠזב דיקנשטיין את המאפייה וﬠבר לתל אביב, ובמאפייה נשארו אופנהנדין ומדברי. מדברי היה אופה את הלחם, ואופנהנדין היה הסוחר - דאג לחומרים ולאשראי, הוא בא אליי ואמר, שהשטח שמכרתי לו אינו מספיק למאפייה, והוא רוצה שאמכור לו חצי מהמגרש. הוא ידﬠ, שאין בידי לשלם את מחיר החומרים, שהביא למגרש, וכל מה שניסיתי לטﬠון לא ﬠזר. התייﬠצתי ﬠם זוסמן וﬠם לבזובסקי ושניהם אמרו שכל אחד יפסוק לטובתו של אופנהנדין. לבי נחמץ בקרבי. התחלתי כבר להשלים ﬠם רוﬠ הגזירה, אך כעסתי ﬠל אופנהנדין, שניצל את תמימותי ורימני. והנה ﬠרב אחד הגﬠתי לבית הפוﬠלים ומצאתי פתק, ובו כתוב בזו הלשון: “ﬠומדים למכירה חמישה מגרשי בנייה. מי שימצא קונים לכל המגרשים, יקבל חמש לירות מצריות. המביא את הקונים יפנה לדויד לבוצ’קין”. ראשית דבר הורדתי את הפתק ושמתיו בכיסי. ידﬠתי שספיבק, שמואלי ובוקשטיין רוצים לקנות מגרשים. כמו כן ידﬠתי שירמלובסקי, שאשתו הגיﬠה ﬠם שתי בנותיו ובנו ארצה, קנה צריף, שהקימו אייזנר ואיינהבר ﬠל אדמת לא שלהם, והוא מחפש מגרש להﬠביר אליו את הצריף. כך היו לי כבר ארבﬠה מוﬠמדים, וחשבתי שאני אהיה החמישי. אמנם כסף לא היה לי, אבל תוכניתי היתה למכור לאופנהנדין את חצי המגרש שביקש בכסף מלא, או להציﬠ לו להיות הקונה החמישי בתנאי שיסכים להמתין לי ﬠם הכסף בﬠד החומרים, שהביא למגרש. דבר ראשון הלכתי ללבוצ׳קין לברר אם הכתוב בפתק אכן נכון. הוא אמר לי, שהוא אינו צד בﬠניין, וכי יחזקאל דנין פנה אליו שיציﬠ מה שהציﬠ, אבל אם אביא חמישה קונים אקבל מדנין חמש לי"מ כמובטח.

התחלתי לטפל בﬠניין במרץ רב. אופנהנדין הסכים להיות הקונה החמישי, והסכים להמתין ﬠם הכסף. אפילו סיכמנו, שאת רוב הסכום אשלם לו בליבון לבנים. הבאתי את חמשת הקונים ליחזקאל דנין. הם שילמו ﬠבור המגרשים, ואני קיבלתי את חמש הלירות, שהיו נחוצות לי מאוד. החומרים שהביא אופנהנדין למגרש הרגיﬠו את ועד המושבה, ולא הוסיפו להטרידני, וכך נשאר כל המגרש לרשותי.

בונה אדם בית, נוטﬠ כרם, ואחר כך נושא אישה. נוח היה מבקרני בלילי שבת ולﬠיתים גם באמצﬠ השבוﬠ. הוא כבר ידﬠ ﬠל אהבתי, והיה נוהג לספר לי ﬠל המתרחש בבית פרנק. מדבריו הבינותי, שיש לי ﬠדיין תקווה למרות תשובתה השלילית של הנﬠרה. באותו זמן הגיﬠ לביקור בארץ משה דורף, דודו של אבי, והודיﬠ שיבוא לבקרני. מרים צחצחה את הבית, שהיה ממילא די נקי משום שהיה חדש, ואני הכינותי ביצים וירקות שיהיה במה להאכילו. הדוד הגיﬠ בדיליג’נס ﬠד ביתי. הוא היה איש חכם והתלהב ממה שראו ﬠיניו. הוא אמר, כי ראה הרבה אנשים צﬠירים ומשכילים ﬠולים לארץ, וכי יש תקווה, שהארץ תיבנה. הוא לא היה ציוני, אך גם לא התנגד למפﬠל הציוני. לפני שנסﬠ יﬠץ לי למכור את מגרשי במרכז המושבה ולקנות אדמה זולה יותר במקום מרוחק ולהקים לי משק חקלאי. בואו השאיר רושם במושבה. המושבה היתה קטנה, והכל ידﬠו ﬠל כל דבר שקורה. מפי נוח נודﬠ לי, שדיברו במשפחת פרנק בשבחו של הדוד, וגם זה נטﬠ בי תקווה.

ﬠבודת הלבנים הלכה ונמאסה ﬠליי בﬠיקר בגלל התחרות ﬠם בלומברג, שהוריד את המחיר. החלטתי שﬠליי לחזור לחקלאות משאת נפשי, אבל לפי שﬠה ﬠדיין הייתי נאלץ להרוויח בﬠשיית לבנים כי כדי להקים משק הייתי זקוק לכסף. ראשית חיפשתי דרכים לקמץ בהוצאות שלי בהכנת הלבנים. במקום הלוחות המיוחדים, שﬠליהם יכולתי להניח ארבﬠ לבנים, קניתי לוחות רגילים באורך 4 מטר. ﬠל כל לוח שמתי ארבﬠ לבנים במרחק מטר זה מזה וכך יכולתי לשים לוח ﬠל גבי לוח. אצל יﬠקב קלוצמן הנפח הזמנתי שלוש תבניות בשביל כל גדלי הלבנים. נוסף לשני הגדלים הרגילים היו גם לבנים, שקראו להם “שלושת רבﬠי”. זו היתה המצאה של זוסמן: במקום לשבור לבנים כדי להתאימן לסוף השורה, ליבנו מלכתחילה לבנים קטנות יותר, וכך נחסך גם חומר וגם זמן ﬠבודתו של הבנאי. רכישת התבניות שיחררה אותי מהתלות בזוסמן. כשדוב בורקין החליט לבנות את ביתו וחנותו ﬠל המגרש של שמﬠון גורדון חותנו פנה אליי ואמר: “אני זקוק לחמישים אלף לבנים. בלומברג הציﬠ לי מחיר זול, אבל אני רוצה, שאתה תﬠשה את הלבנים, אלא שﬠליך להוריד קצת מהמחיר. אתן לך חמש אגורות יותר מהמחיר שהציﬠ בלומברג”. בסופו של דבר הסכמתי כי הייתי חייב הרבה כסף לאופנהנדין, מה גם שהייתי קונה אצלו לחם באשראי וכבר השתמשתי בחומרים שהביא למגרש לבניין הרפת. יצקתי את היסודות, ומהחומר הנותר יצרתי לבנים. וזוסמן, שהיה חייב לי כסף, בא ובנה את הרפת. החומר הספיק אמנם רק לחצי בניין בגובה של מטר, אבל פרה ﬠוד לא היתה לי ולא הייתי זקוק לרפת באותו הזמן. לאחר שליבנתי לבנים בשביל בורקין במשך כחודשיים קיבלתי ﬠבודה גדולה בשביל בית החרושת לדיקטים, שבנו אז הולצמן ומנדל קוסובסקי. קוסובסקי ﬠלה לארץ מפולניה בתור בﬠל רכוש, וגר בדירה שכורה אצל הלל מולדבסקי שכני.

לאחר שתי הﬠבודות הגדולות הגיﬠ הזמן לשלם לאופנהנדין. יוסף חלילי (קסטל) נתן לי ללבן לו ﬠשרת אלפים לבנים להרחבת ביתו. באותה שנה זרﬠ חיטה בשותפות ﬠם ﬠרבי בשם מוחמד בדוי, והבטיח לשלם לי לאחר הקציר בחיטה. אופנהנדין הסכים לקבל את החיטה ﬠל חשבון החוב, אבל החיטה לא הספיקה אפילו ﬠבור ﬠשירית החוב. לפיכך כשהתחיל אופנהנדין לבנות התחלתי ללבן לו לבנים. כמות הלבנים היתה ﬠצומה, ורציתי לספק לו אותן בזמן כדי לא לגרום לﬠיכוב הבנייה. הייתי מתחיל לﬠבוד בארבﬠ לפנות בוקר, ובלילות ירח הייתי ממשיך לﬠבוד ﬠד ﬠשר בלילה. לפﬠמים הפוﬠלים, שהיו בדרכם לבית הפוﬠלים, היו נﬠצרים לידי וﬠוזרים לי למלא את התבניות. השלמתי את כל מיכסת הלבנים, אך גם זה לא הספיק לכיסוי החוב גם משום שכל הזמן המשכתי לקנות באשראי לחם, שהיה אז ﬠיקר מזוני. הצﬠתי לו שאﬠבוד כמגיש לבנאי, אך הוא סירב משום שלא רצה לכפות ﬠל הבנאי לקבל פוﬠל. בצר לי ﬠלה בדﬠתי לנקוט בדרכם של זוסמן ולבזובסקי, שכאשר היו במצוקה כספית סידרו אשראי אצל יובל. יובל הסכים, שאשלח אליו את בﬠלי חובי, ואפרﬠ לו את החשבון בשטר לשלושה חודשים. את הפיתקאות ליובל הייתי נותן לבﬠלי חובי בראשית החודש, וכך נשאר לי פרק זמן של ארבﬠה חודשים לתשלום החוב. השיטה ﬠלתה יפה והצלחתי לפרוﬠ את חובי לאופנהנדין.

לחלילי היתה חלקת אדמה בת ﬠשרה דונם בסמוך למשק הפוﬠלות. הואיל והיתה טובה לנטיﬠה וקרובה לביתי שמתי ﬠין ﬠליה, וחלילי הסכים למוכרה לי במחיר של 100 לי“מ. הסכמתי למחיר, אבל כסף לא היה לי. ﬠוד קודם לכן הוצﬠה לי הלוואה בסך 100 לי”מ מטﬠם ההסתדרות הציונית, שהלוותה כסף לפוﬠלי המושבות. בתחילה סירבתי להצﬠה כי לא רציתי להסתבך בהלוואות, אבל כשנזדמנה לי החלקה של חלילי החלטתי לקחת את ההלוואה. לתומי סיפרתי לאנשים, שקניתי את החלקה של חלילי. ﬠוד באותו ﬠרב הלך משה רפלנסקי, שהיה השותף השלישי בבית החרושת לדיקטים, לחלילי ושילם לו 150 לי"מ ﬠבור החלקה. למחרת סיפר לי חלילי, שמכר את החלקה. לא יכולתי להגיד לו דבר, וחשבתי כי, כנראה, לא נגזר משמיים. מובן שאת ההלוואה כבר לא ביקשתי.

נוח היה ממשיך לבקרני וכך הייתי מﬠודכן בנﬠשה בבית פרנק. באחד הﬠרבים הגיﬠו אליי רבינוביץ, המורה של ילדי התימנים, ותנחום פרנק וביקשו ממני לחתום ﬠל בקשה לווﬠד המושבה, שיזמינו רב למושבה וישלמו לו מקופת הווﬠד. הסכמתי לחתום. למחרת פגשני אריה וילנסקי ואמר: “שמﬠתי שהזמנת רב למושבה! הכל יש לך ורק רב חסר לך, שתהיה מחלוקת במושבה”. ﬠניתיו, כי אין זה הכרחי, שדווקא רב יﬠורר מחלוקת, ואם יש תושבים המבקשים רב יש לסייﬠ בידם. לﬠומת זאת סיפר לי נוח, שפרנק הזקן סיפר בחוג משפחתו, שהייתי בין החותמים. לאחר זמן קצר בא נוח ובישר לי, שהנﬠרה מסכימה להיפגש ﬠמי. קבﬠנו שאגיﬠ לבית הרב יוסף דוב הכוהן, שגר בדירה בביתו של חלילי. הגﬠתי לדירת הרב והﬠמדתי פנים שיש לי שאלה בסוגיה, שאני מתקשה בה. הﬠניין החמיא לרב, וגם הרבנית ﬠשתה מאמצים לדבר אתי ﬠברית. כשאמרה הנﬠרה, שהיא הולכת לביתה, הצעתי ללוותה. בדרך סיפרתי לה ﬠל אהבתי אותה וﬠל דרכי בחיים, וסיכמנו להיפגש פﬠם נוספת במגרשו של משה ליובין, שהיה סמוך לביתה. בפגישה השנייה, נוכחנו, שאין לנו שפה משותפת ונפרדנו בלי לקבוﬠ פגישה נוספת. ﬠייפתי מאהבתי זו, והחלטתי לתת לזמן לעשות את שלו.

בראש השנה תרפ“ח (27.9.1927) ישבתי כדרכי בבית הכנסת והתפללתי בכוונה רבה. ישבתי בקצה, כי לא נהגתי ﬠדיין לשלם בﬠד מקום קבוﬠ, וﬠל פניי ﬠבר איש יפה תואר, שהרשימני מאד. גם הוא התרשם ממני ושאל ﬠליי בחוג מכריו. למחרת החג בא לבקרני. היה זה אלכסנדר ﬠליאש, שבא על מנת להשתקﬠ בחדרה. אלכסנדר היה אחיו של ד”ר מרדכי ﬠליאש, שניהל באותן שנים את משפט הקרקﬠות מטﬠם ניסן רוטמן. רוטמן היה מתווך קרקﬠות בשביל פיק“א, ובאותו זמן קנה 2500 דונם אדמה בשביל גב' פלז מארה”ב, שבהשפﬠת ידידה אלכס אהרונסון, אחי אהרון ז“ל, החליטה לרכוש נחלה בארץ. אהרונסון המליץ בפניה ﬠל השטח של חדרה-זיתא. הרכישה ﬠברה בטאבו ללא בעיות משום שלכל המפריﬠים האפשריים שילמו שוחד מראש. ואולם הצרה היתה, שהאדמות בכפר זיתא היו “מושא”, כלומר אדמה בלתי מחולקת, ולפי חוק הקרקﬠות, שנשאר ﬠוד מימי התורכים, כל מי שהיתה לו אדמה בכפר זיתא יכול היה לבוא ולהחזיק באחד מהשטחים. לפיכך חשוב היה לתפוס את האדמה אם ﬠל ידי נטיﬠה ואם ﬠל ידי הקמת בתים. וﬠד המושבה יזם להקים שכונת פוﬠלים סמוך לים, אך כשהתעוררה הבﬠייה של אדמות חדרה-זיתא החליט הווﬠד לבנות שם ארבﬠים בתים. את השכונה תיכנן ﬠמנואל מול מטﬠם “החברה הכלכלית לישראל”, שבראשה ﬠמד השופט לואיס ברנדס. ברנדס התנגד לריכוז פﬠולת ההתיישבות ומימונה באמצﬠות “קרן היסוד”, ותבﬠ לממן את בניין הארץ באופן מסחרי. החברה שלו קיבלה בחדרה-זיתא מאה דונם אדמה, והוחל בבניין ארבﬠים הבתים, כל בית בן 22 מ”ר ללא שירותים, שﬠדיין לא היו מקובלים אז. לכל בית הוקצו שניים ורבﬠ דונם אדמה למשק ﬠזר. כל משתכן היה צריך לשלם מראש 25 לי“מ ואת הנותר בתשלומים של חצי לי”מ לחודש. למחוסרי ﬠבודה הסכום הראשוני היה גבוה, ולא נמצאו הרבה מוﬠמדים. אז טיכס צבי בוטקובסקי ﬠצה להשגת הלוואות בהלוואה וחיסכון. הקופה היתה מﬠוניינת לתת הלוואות משום שכל לווה שילם לה דמי חבר בגובה 10% מסכום ההלוואה. כך ניתנה אפשרות לכל ארחי פרחי להתיישב שם, ובצד אנשים חלוצים, שהתיישבו מפני שרצו לבנות את הארץ ולהיבנות בה, התיישבו גם אנשים חסרי כל אידיאלים.

ﬠל חשבון שכר הטירחה של משפט הקרקﬠות קיבל מרדכי ﬠליאש 1000 דונם אדמה והוא התכוון לטﬠת ﬠליהם פרדס. אבי הﬠליאשים הגה את רﬠיון נטיﬠת הפרדס והציﬠ, שאלכסנדר יהיה מנהל הפרדס, ואילו אני אהיה בﬠל המקצוﬠ, ואת המשתלה של שתילי לימון וחושחש נﬠשה במשותף ﬠל המגרש שלי. כבר יצא לי בחדרה שם של מומחה למשתלות. באותה שנה שתלתי ﬠל המגרש משתלת הדרים, וקופמן, שהיה מומחה להדרים ﬠוד בקליפורניה, קנה אצלי שתילים, וגם ד“ר ברין קנה אצלי שתילים והזמין כמות נוספת לשנה הבאה, כך הצלחתי לצאת מהסבך הכספי והיתה לי רווחה פורתא. התלבטתי אם להסכים להצﬠת ﬠליאש, אך לבסוף הסכמתי לאחר שהבטיח, כי אוכל להמשיך לגדל משתלות בﬠצמי נוסף ﬠל המשתלה המשותפת, וכן אקבל חלקה בת ﬠשרה דונם לפרדס משלי. כסף לרכישת החלקה לא היה לי, אבל קורט לוי, שהיה בא מדי פﬠם לבקרני, נתן בידי שטר של 100 לי”מ כהלוואה. חתמתי ﬠל השטר בלי תאריך ובלי לנקוב בשם המלווה. את הכסף הכנסתי ל“הלוואה וחיסכון” ושמרתי אותו למוﬠד רכישת הפרדס.

את משתלת הלימונים סידרתי בחלק המגרש הסמוך לכביש ואת משתלת החושחש בחלק הפנימי. היינו זורﬠים את גרﬠיני הפרי בחורף, וכשהנבטים היו מגיﬠים לגודל הרצוי היינו שותלים אותם באדמה מזובלת, שחולקה לﬠרוגות. במשך הזמן היינו משרים זבל ﬠופות בחביות מים, והנוזל הזה היה ממריץ את גידול השתילים. ﬠליאש התמסר לﬠבודה בכל ליבו, אף כי לא היה רגיל בﬠבודה ולא היה לו קל. ידידותנו הלכה והתהדקה והייתי מבקרו בדירתו בקומה הﬠליונה בבית גורביץ שברחוב שדרות רוטשילד של היום. אשתו פניה היתה אישה תמירה, ﬠדינה ויפת תואר. היא דיברה ﬠברית, וזה קרבני אליה. כבר בביקור הראשון גילינו שלי ולפניה קרבת דם - היא היתה נכדתה של שושי קלידרמן, אחות סבתי אילנה - וזה ﬠוד הוסיף לידידותנו.

באותה שנה הגיﬠו לחדרה יהודים רבים בﬠלי ממון וקנו אצל האיכרים חלקות אדמה. האיכרים מכרו בﬠיקר את חלקות האדמה הקלה, שלא הכניסו להם הרבה, אבל התברר, שדווקא אדמות אלה הן המתאימות לנטיﬠת פרדסים. גם לאיכרים באה הרווחה, והם החלו נוטﬠים פרדסים. משפחת שניאורסון מכרה חלק מאדמותיה לליס, ﬠולה ﬠשיר מפולניה שנטﬠ ﬠל החלקה שקנה פרדס גדול, ואחר כך נטﬠו השניאורסונים פרדס גדול לידו. הואיל ונטﬠו הרבה פרדסים, נזקקו למומחים לנטיﬠות, ואלה היו מﬠטים. המומחה בהא הידיﬠה היה לבזובסקי, והוא קיבל הרבה מאוד ﬠבודה. היו משלמים לו לפי דונם ﬠבור הנטיﬠה וניהול הפרדס, והפוﬠל לשﬠבר, איש הפוﬠל הצﬠיר, הפך לשם דבר בחדרה. הוא הﬠסיק רק פוﬠלים ﬠבריים, והיה משלם להם 25 אגורות ליום, בﬠוד שבדרך כלל שילמו לפוﬠל בחקלאות רק 17.5 אגורות ליום. נוצר מﬠמד מיוחד בשם “פוﬠלי לבזובסקי”. שלמה פרנק היה אז כבר בן 16, ובא להתייﬠץ אתי אם הוא יכול כבר לﬠזוב את בית אביו ולﬠבוד אצל לבזובסקי, שממנו ילמד גם לﬠבוד וגם כיצד לארגן ﬠבודה. דיברתי ﬠם לבזובסקי והוא קיבל את שלמה לﬠבודה אצלו. שלמה שכר חדר אצל משפחת וﬠדיה, שהיתה מבין היהודים הבוכרים מירושלים, שﬠברו זמן מה לפני כן לחדרה. ﬠזיבת שלמה את בית הוריו ﬠשתה רושם בחדרה, והיו שהאשימוני בהרחקת בנים מהוריהם.

הגביר הוביל היה בן ﬠירו של זוסמן. בגליציה היה לו בית חרושת ללבנים שרופות. הוא הגיﬠ לחדרה וקנה משניאורסון שטח אדמה בן 100 דונם. הוביל התייﬠץ ﬠם זוסמן בידי מי להפקיד את נטיﬠת הפרדס וזוסמן המליץ ﬠליי, אבל הוביל הלך להתייﬠץ גם ﬠם צבי בוטקובסקי, והוא אמר לו: “למה לך לקחת מישהו בלתי נודﬠ? אני אנהל לך את הפרדס ואקח ממך מחיר זול מאחרים”. הוביל השתכנﬠ ומסר את נטיﬠת הפרדס לבוטקובסקי. בוטקובסקי לא היה מומחה גדול בניהול פרדס ובשתילי הדרים לא היה לו מושג. הוא קנה שתילי חושחש ולימון בזול ונטﬠ אותם לא באדמה המתאימה לכל זן. גם ניסיון בהשקאת הנטיﬠות לא היה לו, והנטיﬠות לא ﬠלו יפה. הוביל ראה וﬠיניו כלו. הוא השקיﬠ את כל הונו בפרדס, והנה התחילו השתילים למות בזה אחר זה. בצר לו הלך להתייﬠץ ﬠם חנקין, שהיה מוותיקי הפרדסנים. חנקין יﬠץ לו להוציא את הנהלת הפרדס מידי בוטקובסקי ולמוסרה ללבזובסקי, וכך היה. ﬠסקי הנטיﬠות של לבוזבסקי הלכו ונתרחבו והוא נזקק למנהל חשבונות מוסמך. נודﬠ לו, שנוח וולפובסקי היה בחו"ל מנהל חשבונות, והוא הוציאו מבית פרנק, נתן לו לגור בצריף, שנבנה בפרדס של הוביל בקצהו של רחוב הגליל, ושילם לו משכורת חודשית טובה. להוביל היו שני גיסים, אחי אשתו, והוא דרש מלבזובסקי להﬠסיקם בﬠבודה בפרדסו וללמדם את הﬠבודה. כך נכנסו האחים ברכני לﬠבוד בפרדס הוביל והתמחו בﬠבודה.

כשהגיﬠה ﬠונת השתילה של הנבטים חלה אלכסנדר ﬠליאש בקדחת קשה. הוא טרם נתנסה במצבים קשים, והמחלה גרמה לו בהלה של ממש. הזﬠיקו את אביו, איש מרשים, חכם ובﬠל הדרת פנים. אף כי אביו היה בﬠל הרﬠיון לטﬠת פרדס בחדרה, כששמﬠ ﬠל הקשיים וראה את בנו קודח, שינה את טﬠמו. הוא יﬠץ לבנו הבכור למכור את החלקה בחדרה ולקנות במקומה חלקת אדמה ברחובות. אלכסנדר נואש מיכולתו להסתגל לﬠבודה, ויתר ﬠל הרﬠיון של הנהלת הפרדס והקים בנק בירושלים. ﬠיקר הכסף של הבנק הגיﬠ מאחיו ﬠורך הדין ומלקוחותיו. בﬠקבות כך נתבטלה תוכניתי לנטוﬠ פרדס משלי בחדרה-זיתא, והתחלתי בחיפושים אחר חלקה אחרת.

תחילה חשבתי שאוכל לרכוש חלקה בﬠטה, שבה היתה לאוקראיניץ חלקה בת 50 דונם והיתה טובה מאוד לפרדס. בﬠבר היה מוכן למוכרה לי במאה לי“מ, אבל אז לא היה לי כסף. ﬠכשיו ﬠמדה לרשותי ההלוואה של קורט לוי ופניתי אליו, אלא שהוא ביקש ﬠבור החלקה חמש מאות לי”מ. הסכום היה מﬠבר ליכולתי, והצטﬠרתי מאד משום שלטשתי ﬠין ﬠל החלקה ותליתי בה תקוות. בצר לי פניתי להתייﬠץ ﬠם לבזובסקי, שבאותם ימים כבר נשא לאישה את צ’רנה לבית וייסבלך והיה ﬠמוס בﬠבודה למﬠלה ראש. הוא אפילו נטש את חלומו לﬠבוד לוורדיה, מכר את החלקה והבית שבנה ﬠליה, וקנה במקום זאת בית ברחוב הרצל של היום. ﬠל אף ﬠיסוקיו הרבים הקדיש לי תמיד מזמנו. מפיו נודﬠ לי, שקראוזה, מנהל מקווה ישראל וגיס של חנקין, רוצה למכור 30 דונם אדמה, הגובלת ﬠם פרדסו של חנקין וקרובה למושבה. המחיר היה 15 לי"מ לדונם, ולבזובסקי יﬠץ לי לא להתרשם מגובה המחיר ולקנות את האדמה, שכן ﬠרכה של אדמה בקרבת המושבה רב יותר מזו שבﬠטה. דבריו נכנסו ללבי, וחשבתי שﬠליי למצוא שותפים לקניית האדמה. ראשית הצﬠתי ליוסף קליגר לקנות 10 דונם. היתה לו אמנם ﬠבודה קבוﬠה, אך יﬠצתי לו שלא לסמוך רק ﬠל ﬠבודה אצל אחרים, אלא לחשוב ﬠל דרך להגיﬠ לﬠצמאות כלכלית. ואכן יוסף הסכים להצﬠתי ואף כי לא היה לו כסף פנוי וכבר החל להתמחות בגידול פרות – הוא היה קונה ﬠגלות מיוחסות אצל איכרי בנימינה ומגדלם בזרﬠוניה ברשות הנהלת החווה, שהיתה מרוצה מאוד מﬠבודתו במשתלות. כשותף שני רציתי את נוח וולפובסקי. תגובתו הראשונה היתה, שאין לו פרוטה לפורטה. ניסיתי להשפיﬠ ﬠליו שיתחיל לחסוך ממשכורתו. שהיתה יחסית מצוינת. כמו כן סיפרתי ללבזובסקי ﬠל היסוסיו של נוח, והוא דיבר ﬠל לבו של נוח ﬠד שהסכים להיות שותפי.

28.jpg

אליהו קראוזה

באחד הﬠרבים ישבנו אני ונוח בביתי ודיברנו ﬠל הקשיים הכספיים שבמימון ההתיישבות. ﬠוד אנו משוחחים הגיﬠ השוחט ר' אורנשטיין וסיפר, שהוא חבר בהנהלת “הלוואה וחיסכון”, וכי ההנהלה החליטה שכדי להרחיב את מיספר החברים היא תייסד קבוצת חוסכים: כל חוסך יפקיד 80 אגורות לחודש, ואם יהיו מאה חוסכים יהיו 80 לי“מ לחודש. כל חודש תיﬠרך הגרלה, והזוכה יקבל הלוואה של 100 לי”מ, שאותה ישלם בתשלומים חודשיים קבוﬠים של 80 אגורות בצירוף ריבית של 7%. לפי החשבון ייגמר התשלום כﬠבור ﬠשר שנים. לחברות בקבוצת החוסכים יכול היה להירשם רק מי שיש לו בית, שאמור היה לשמש במשכנתא. לי היה קשה באותו זמן להתחייב לחסוך כל חודש, כי לא היו לי הכנסות קבוﬠות, וכל כספי בא רק ממכירת שתילים. אף ﬠל פי כן הסכמתי מתוך תקווה, שאולי אזכה בהלוואה שתﬠזור לי לממן את רכישת האדמה. כמוני הצטרפו גם אברהם טוב, שכבר השלים ביתו בסמוך לי, ויוסף ברמן, שבנה אז את ביתו הראשון בסמוך לטוב. מהר מאד נרשמו מאה חברים, ומידי חודש נﬠרכה הגרלה. בהגרלה הראשונה זכה שכני טוב, ולאחר מספר הגרלות זכיתי גם אני. יוסף ונוח נתנו לי חלק מהכסף והצלחתי לאסוף 250 לי“מ, שהיה אז סכום אדיר. באמצﬠות תנחום חנקין קבﬠתי פגישה ﬠם קראוזה. באתי והצﬠתי לו, שימכור לי את האדמה אם כי יש בידי כרגﬠ רק 250 לי”מ. קראוזה אמר בכﬠס: “אני מוכר אדמה כדי שיהיה בידי כסף לנטוﬠ פרדס, ואתה בא ומציﬠ לי חצי מהמחיר בﬠוד שגם מלוא המחיר לא יספיק לי. לא אדוני, אין זה בא בחשבון. תשיג לך ﬠוד 200 לי”מ ואז אמכור לך את האדמה“. הצטﬠרתי ﬠל כﬠסו, אך נזכרתי בפסוק “מﬠנה רך ישיב חימה” (משלי ט׳׳ו, א׳) ואמרתי לו בנחת: “אדון קראוזה הנכבד, לרגﬠ לא חשבתי לקפח אותך, וברור לי, שﬠליך לקבל את מלוא מחיר הקרקﬠ, אך אני זקוק לרצונו הטוב. אנחנו שלושה חברים, פוﬠלים שהגיﬠו מחוסרי כל מחו”ל, ורצוננו לבנות את הארץ, לנטוﬠ בה פרדסים ולהתפרנס מהם במשך הזמן. ובאשר לתשלום - הרי אתה צריך להשקיﬠ בכריית באר וברכישת משאבה ומנוﬠ לשאיבה. את המנוﬠ, המשאבה והחומרים לבאר ניתן לקבל באשראי. אני אקח את האשראי אם תסכים אתה להיות ﬠרב, שהרי לארחי פרחי כמוני לא יתנו אשראי כה גבוה, ואתה לא תצא נפסד, שהרי אנחנו בידך, והאדמה רשומה ﬠל שמך”. קראוזה אכן נתרכך והבטיח לתת תשובה כﬠבור שבוﬠ. מסבר פניו ראיתי, שדבריי נכנסו בלבו. כﬠבור שבוﬠ מסר לי חנקין, שﬠליי לבוא ﬠם הכסף ושני השותפים כדי לחתום ﬠל החוזה. קראוזה אכן הסכים להצﬠתי, אבל אמר, שהחליט למכור רק 25 דונם. אני מאד הצטﬠרתי משום שﬠל רוב האדמה היה כרם שקדים, וחמשת הדונמים, שסירב למכור, היו פנויים ומתאימים לפרדס, אבל יוסף ונוח שמחו משום שהיו אפופי פחד מגודל המבצﬠ ומהסיכון הרב. הסכום הכולל היה 375 לי“מ. שילמנו במזומן 250 לי”מ, וﬠבור החוב התחייבתי להקים את הבאר תוך התייﬠצות ﬠם קראוזה. סוכם, ש־70% מהבאר יהיו של קראוזה ו־30% שלנו. הסיכום הזה הושג לאחר דיון ממושך, שכן קראוזה הﬠדיף תחילה למכור לנו את המים, אבל ﬠמדתי ﬠל דﬠתי, שבאר שאני אטפל בהקמתה צריכה לפחות בחלקה להיות שלי. קראוזה התחייב להיות ﬠרב לאשראי לצרכי מפﬠל המים, ואנו התחייבנו לשלם את הריבית. את התשלום למהנדס הסכים קראוזה לקחת ﬠל ﬠצמו. הזמנתי את אליﬠזר בילוך, חברי הטוב ומי שהﬠסיקני בﬠבר בקיסריה, ולאחר שמדד את השטח, הצבנו יתדות בגבול המפריד בינינו לבין קראוזה. מקום חפירת הבאר היה כולו ﬠל אדמתנו.

בחלק הצפוני של השטח היו גזﬠי אקליפטוס, שהיו שייכים לחברת פיק“א. קראוזה התחייב לדרוש מפיק”א לדאוג לﬠקירת הגזﬠים. הוא אמנם פנה לאהרון סמסונוב, שהיה פקיד בפיק"א, אבל סמסונוב לא מיהר במיוחד. לבסוף שלח ארבﬠה פוﬠלים, אבל הﬠבודה היתה קשה והתנהלה בﬠצלתיים. בינינו החלטנו כבר לא לנטוﬠ את הפרדס באותה שנה משום שﬠונת הנטיﬠה התקרבה וכסף לא היה לנו. הואיל ואני טיפלתי בהקמת הבאר סוכם, שאקבל משכורת של 25 אגורות ליום. לﬠומתנו החליט קראוזה לנטוﬠ ﬠוד באותה שנה ודחק בי להתחיל בﬠבודת הבאר כדי שיהיו לו מים לנטיﬠה. ביום ראשון השכם בבוקר יצאתי לשטח הבאר ﬠם טוריה טובה ואת-זריקה טוב. סימנתי בחבל את הﬠיגול בקוטר 4 מטר והתחלתי בחפירה. האדמה היתה חולית ולחה, ואת ﬠבודת החפירה ידﬠתי היטב ﬠוד מימי הצבא, כך שהﬠבודה התקדמה יפה. בשﬠה שבﬠ בבוקר הגיﬠ סמסונוב ואצלי כבר היה חפור שטח, שפוﬠל אחר ﬠושה ביום. סמסונוב התפלא ושאלני מתי התחלתי לחפור. כששמﬠ כי התחלתי בחמש בבוקר סירב להאמין. בצהרי יום חמישי באותו שבוﬠ סיימתי את חפירת הבאר. סמסונוב, שבנו הבכור אריה היה בין הנﬠרים שנהגו לבוא לביתי, אמר לבנו: “לך ותראה איך הרבי שלך חפר באר ﬠמוקה במשך פחות משבוﬠ”.

כשנגמרה החפירה הלכתי לפריד, מפוﬠלי קצמן, שﬠסק גם ביציקת בארות, והצﬠתי לו שאﬠבוד אצלו בהכנת בטון ותמורת זאת הוא ייצק לי את הבאר. בתום היציקה החלטנו להקים לבאר בניין - חדר בן 8 מטר אורך ו־4 מטר רוחב. הזמנתי את החומרים, הבאתי את הלוחות והמכונה ללבנים והתחלתי בליבון הלבנים. תוכניתי היתה להקים את הבניין בכוחות ﬠצמי ולא פניתי לזוסמן, אחרי שקודם לכן הוא קיבל ﬠבודת בנייה ולא נתן לי את הכנת הלבנים. אבל זוסמן, שהיה זקוק אז לכסף, בא אליי לשטח הבאר ובכה בדמﬠות כדי שאתן לו את הﬠבודה. כשמישהו בוכה גם אני בוכה, וכך בכינו שנינו, ולבסוף הסכמתי למסור לו את הﬠבודה. בנינו את הבניין לבאר אני וזוסמן בדיוק כמו שבנינו את ביתי שלי.

באותו זמן נטﬠ פרנק פרדס גדול בסביבת גן שמואל והיה זקוק ללבנים, המתחרים שלי הציﬠו ﬠצמם לגברת פרנק, אבל היא אמרה להם, שאני בשבילם מחוץ לתחרות, וכך קיבלתי את הﬠבודה. אף ﬠל פי כן מצבי הכספי היה בכי רﬠ. במצוקתי הלכתי לד“ר ברין וביקשתי ממנו מקדמה ﬠל חשבון השתילים שהזמין אצלי. הוא שאלני כמה אני מבקש, ונתן לי 10 לי”מ כפי שביקשתי. ﬠונת הנטיﬠה נתקרבה והיה ﬠליי לדאוג למשאבה, למנוﬠ ולצינורות. ראשית היה צריך לקדוח בקרקﬠ הבאר כדי להגיﬠ למים התחתונים. המומחה לקידוח בארות היה יחזקאל קלויזנר, בן אחיו של ד"ר יוסף קלויזנר, ﬠזרתי לידו בקידוח ובהרכבת הצינור והמסננת. בﬠצתו של קראוזה התקשרתי ﬠם מהנדס המיס ברנהרד יגר, שהגיﬠ אז לחדרה, ויגר יﬠץ לי לרכוש משאבת “בורזיג”. הוא היה סוכן של החברה, והבטיח להיות אחראי לפﬠולתה. ﬠתה הייתי צריך לקנות את המנוﬠ להפﬠלת המשאבה. נסﬠתי לתל-אביב ונכנסתי תחילה ללבונטין, שהיה סוכן ידוﬠ למנוﬠים. כשראני לבונטין חשב שבאתי לבקש ﬠבודה ומיד אמר, שאין לו כל ﬠבודה. הסברתי לו, שבאתי לקבל הצﬠת מחיר למנוﬠ לשאיבת מים. הוא שינה את טﬠמו, הזמינני לשבת ושאלני לﬠומק הבאר ולסוג המשאבה. מסרתי לו את הפרטים וציינתי בפניו, שהקונה הוא קראוזה ממקווה ישראל. לאחר שקיבלתי מלבונטין הצﬠת מחיר הלכתי לאבא נאמן (אביו של יובל נאמן) שיצר משאבות ומנוﬠים, וקיבלתי גם ממנו הצﬠת מחיר. ﬠם שתי ההצﬠות הגﬠתי למקווה ישראל. קראוזה קיבלני בסבר פנים יפות. הוא הזמינני לחדר האוכל של התלמידים, שאכלו בדיוק את ארוחת הבוקר, ואני הייתי רﬠב מאד ואכלתי בתיאבון. קראוזה הציﬠ, שנתﬠניין גם בחיפה ביחס למחיר המנוﬠ. סיפרתי לו, שבחיפה יש לי ידיד טוב - נחום וילבוש. הוא שמח לשמוﬠ משום שמשפחות חנקין ופיינברג היו כﬠין קרובות משפחה, שכן אולגה פיינברג היתה אשת יהושﬠ חנקין, ואשת קראוזה היתה אחות החנקינים. סיכמנו שבשבת הקרובה יגיﬠ קראוזה לאחותו בחיפה וניפגש בבית וילבוש. וילבוש שמח לפוגשני והתﬠניין מאד במﬠשיי מאז ﬠזיבתי את פרדס פיינברג, ואני סיפרתי לו את כל הקורות אותי. כשהגיﬠ קראוזה הסביר לוילבוש את מטרת בואנו. וילבוש לא יכול היה לייﬠצנו באותה שבת, אבל הבטיח להתﬠניין במשך השבוﬠ אצל אחיו גדליהו ואצל בנו, שגם הוא ﬠסק במנוﬠים. סיכמנו שבשבת הבאה אחזור לחיפה ואקבל את התשובה. לפני שנפרדנו שיבחני וילבוש בפני קראוזה, ואני אמרתי: “זכיתי להיות במחיצתם של שני אנשים דגולים”. ﬠל זה ﬠנני קראוזה: “אצל היהודים אין מיוחסים. כל אחד מהם הוא בן מלך”.

בשבת שלאחר מכן הגﬠתי שוב לחיפה, ווילבוש אמר, שלדﬠת הכל כדאי לנו לקנות את המנוﬠ של חברת “קרוסלי” מאנגליה. אמנם המנוﬠ פוﬠל ﬠל נפט, אבל אינו מתקלקל, ואם יהיה בתוך בניין יאריך ימים. סוכן החברה היה טוביה דוניה, גיסו של חיים ויצמן, ווילבוש התנדב ללכת אתי אליו ולהציגני בפניו. דוניה נתן לי הצﬠת מחיר ואמר, שנוכל לקבל את המנוﬠ לאחר שלושה שבוﬠות. סוכם, שאביא לו שטרות בﬠרבות של קראוזה, והוא יזמין לנו את המנוﬠ.

ﬠד מוﬠד יציאת הרכבת נותרו לי שﬠתײם, ונחום וילבוש יﬠצני לבוא ﬠמו אל בית אחיו משה. בדרך סיפר לי נחום ﬠל אחיו. משה היה כימאי ידוﬠ והוא שהמציא את המרגרינה. הוא הוציא פטנט ﬠל המרגרינה וזה פירנס אותו בכבוד, ואז ﬠזב את מחקריו בכימיה והחל לﬠסוק בפילוסופיה. הוא נהג להרצות את רﬠיונותיו בפני תלמידים מחוגים שונים, שבאו לביתו, והם היו מקשיבים לדבריו. מדי שבת היו מתאספים בביתו אנשים כדי לשמוﬠ את רﬠיונותיו. כשהגﬠנו היו כבר כבית כﬠשרה אנשים, רובם צﬠירים בני גילי, והתיישבנו ביניהם. לאחר זמן קצר הופיﬠ משה לבוש בכפתן לבן, שהגיﬠ ﬠד לרצפה, שﬠר ראשו היה ארור ובזקנו השחור כבר הופיﬠו שﬠרות שיבה. הוא התפלא לראות פנים חדשות, ונחום הציגני כאיש חדרה ﬠובד אדמה. את תוכן דרשתו איני זוכר משום שבימים ההם כבר לא היה ראשי נתון לפילוסופיה, התרחקתי מﬠנייני הגות כדי לא לבטל את זמני, אם כי המשכתי לקרוא ספרים.

למחרת השבת נסﬠתי למקווה ישראל, וקראוזה חתם ﬠל השטרות. המשכתי משם לכיוון חיפה, ודוניה הבטיח לשלוח לנו את המנוﬠ ברכבת. ﬠכשיר נותר לי לדאוג לצינורות. סוכם, שנקנה צינור משותף של 5 אינץ' לשטח שבין שתי חלקות הפרדס, ובחלקות ﬠצמן כל אחד יקנה ﬠל חשבונו צינורות בני 4 אינץ'. כדי להבטיח, שﬠם בוא המנוﬠ לא יהיו ﬠיכובים נוספים, התקשרתי ﬠם יונה רוזוב, שלפני בואו לחדרה ﬠבד בנהלל ושם למד מכונאות. הוא לא היה מומחה גדול למכונאות, אך היה בﬠל המקצוﬠ היחיד בחדרה וידﬠ לקרוא תוכניות ולﬠבוד היטב. היתה לו ﬠבודה למﬠלה מכוחותיו של איש אחד, ואז הביא לחדרה את משפחת אביו, שﬠלתה באותו זמן לארץ. אביו זלמן היה פחח בחו"ל והיה לו מושג בכל מיני ﬠבודות. את אחיו אליהו ואברשק’ה לימד יונה את המקצוﬠ, ואחיו יﬠקב למד אצל חנקין את מלאכת האריזה, וברבות הימים היה האורז הראשי של חנקין. כשסיפרתי לרוזוב, כי קנינו מנוﬠ “קרוסלי”, אמר לי, שיש כבר בחדרה מנוﬠ מסוגו והוא מכירו. הוא קיבל ﬠל ﬠצמו להרכיב את המנוﬠ וללמדני לטפל בו.

בינתיים חלפו שלושה שבוﬠות ומדוניה אין קול. חיכיתי וחיכיתי ולבסוף נסﬠתי אליו לחיפה. הגﬠתי לביתו בשש בבוקר, וחיכיתי ﬠד שאשמﬠ סימן לתנוﬠה כלשהי בבית. השﬠה היתה כבר שמונה ולא נשמﬠ כל זיﬠ. בשמונה דפקתי בדלת. הﬠוזרת פתחה לי ואמרה, שהאדון ישן. סוף סוף התﬠורר דוניה ואמר, שהמנוﬠ לא הגיﬠ ואין זו אשמתו. כל טﬠנותיי נﬠנו בניחותא, אך מנוﬠ לא היה. מדי שבוﬠ הייתי נוסﬠ לחיפה ﬠד שסוף סוף זכיתי לשמוﬠ, כי המנוﬠ הגיﬠ ברכבת לחדרה. הﬠמסנו אותו ﬠל ﬠגלה, ובדרך אספנו את יונה רוזוב כדי שיﬠזור לנו בפירוק. הכנסנו את כל חלקי המנוﬠ לבניין. יונה סימן את מקום המנוﬠ והבטיח לבוא למחרת כדי לצקת אצטבה מבטון, שﬠליה יﬠמוד המנוﬠ. למחרת גמרנו לצקת את האצטבה, ולפתﬠ החל הכל מתנדנד, הבניין והאצטבה, שﬠדיין היתה רטובה. רוזוב אמר, שזו רﬠידת אדמה חזקה ומי יודﬠ אם לא נצטרך לצקת הכל מחדש. היתה זו רﬠידת האדמה הידוﬠה של 1927, שגרמה נזק לבתים בחדרה ובמקומות אחרים בארץ, ובמיוחד נפגﬠה שכם, אבל כשפירקנו את תכניות הﬠץ של היציקה לאחר שלושה ימים גילינו, שהיציקה לא ניזוקה כלל.

כדי שהמנוﬠ יתחיל לﬠבוד היה צורך להרכיב ﬠליו גלגל מﬠץ ברוחב של חצי מטר. הזמנתי את הגלגל אצל שמאי קולודני, אבל הוא משך את הﬠבודה בלי סוף. סבלנותי פקﬠה וצﬠקתי ﬠליו: “נגר היית ונגר תישאר, מדוﬠ אתה מושך את הﬠבודה כשאתה יודﬠ שבלי הגלגל אי אפשר להתחיל להשקות”. נשמתי יצאה מרוב ﬠצבנות, שכן בינתיים הביאו כבר ממקווה ישראל את השתילים לפרדס של קראוזה והתחילו בנטיﬠה. מי שהרגיﬠני היה דווקא זאב בייליס, בוגר מקווה ישראל, שהגיﬠ לחדרה יחד ﬠם קבוצת מקוואים, כולם בני טובים, בחורי חמד וידﬠו לﬠבוד. המקוואים מצאו ﬠבודה אצל האיכרים, ואפילו אריה וילנסקי, שהﬠסיק פוﬠלים ﬠרבים בהתלהבות, קיבל לﬠבודה אחד מהם. קראוזה מסר לבייליס את ניהול הפרדס. כשראה בייליס את מאמציי וצרותי ניחמני ואמר, שלא אדאג; לכל היותר ישקו את הנטיﬠות הרכות ימים אחדים בגומות השקאה. לאחר ימים של הפצרות וﬠמידה בנגריה קיבלתי את הגלגל הנכסף. מייד רצתי לרוזוב והוא יצא להרכיבו. ﬠוד באותו יום נסﬠתי לתל־אביב כדי לקנות רצוﬠת ﬠור מתאימה, שניתן היה להזמינה רק לאחר הרכבת הגלגל. כשחזרתי חיבר רוזוב את הרצוﬠה לגלגל והנﬠנו את המנוﬠ. זרם מים חיים פרץ ואתו פרץ מﬠיניי זרם דמﬠות. בכיתי כילד קטן, והסובבים אותי לא יכלו להרגיﬠני. לבסוף נרגﬠתי, רחצתי את פניי במי הבאר וטﬠמתי מהם. הם היו טﬠימים יותר ממי חדרה הרגילים, שהיו המים הטﬠימים ביותר בכל הארץ.

29.jpg

הפרדס הראשון לאחר הנטיעה, חדרה 1928

לאחר שﬠבר המתח הרב ישבתי לסכם את החשבונות של מפﬠל המים כרי להגישם לקראוזה. כשסיכמתי את החשבון ראיתי שאני קרוב לפשיטת רגל. השכר היומי שקיבלתי היה מגוחך לאור כמות הﬠבודה שהשקﬠתי וגובה החוב. השקﬠנו במפﬠל המים 350 לי“מ, ומזה היה ﬠליי וﬠל שותפיי לשלם 30% וזה בנוסף ﬠל חובנו לקראוזה. הייתי צריך לשלם לרוזוב ﬠבור הﬠבודה, ושנתי נדדה בלילות. החלטתי לבקש מקראוזה לשלם לי גם ﬠבור הנהלת מפﬠל המים. הדבר לא היה נﬠים, אבל ההכרח לא יגונה. נסﬠתי למקווה ישראל, הגשתי לקראוזה את החשבונות ואמרתי לו שאני סבור שﬠליי לקבל משהו ﬠבור ההתרוצצויות הרבות. הוא הזמינני ללון בביתו והבטיח לתת תשובה למחרת בבוקר. בבוקר סﬠדתי אתם. לכל סוﬠד הוגשו שתי פרוסות לחם דקיקות, וﬠל השולחן שמו כיכר לחם קטנה. גמרתי את שתי הפרוסות שלי ואת כל הכיכר, אר יצאתי רﬠב. קראוזה לקחני ﬠמו למיסדר הבוקר של התלמידים ולאחר מכן אמר, שהחליט להוסיף לי ﬠוד 400 לי”מ ﬠל כל השותפות. הודיתי לו מאד ונפרדנו בידידות.

כשנסתיים מפﬠל המים התחלתי להוציא מהמשתלה את השתילים, שאת הכסף ﬠבורם כבר קיבלתי, ושתלתי במקומם נבטי לימון וחושחש כדי שיהיו לי נטיﬠות לפרדס שלנו. ﬠונת השתילה התקרבה לקצה, והﬠבודה היתה רבה. ליסטגרטן, בחור חרוץ ופוﬠל טוב, שבא לחדרה ﬠם קבוצת “שחריה”, הציﬠ לי לשתפו במשתלות. הסכמתי בתנאי ששתילי הלימון והחושחש, שכבר שתלתי ﬠבור הפרדס שלנו, לא יהיו במסגרת השותפות. התחלנו לﬠבוד יחד בהכנת הﬠרוגות, בשתילה ובהשקאת הנבטים במים ובמי זבל ﬠופרת. היינו ﬠובדים מחושך ﬠד לחושך. באחת השבתות הרגיש בנו שכני טוב. אף כי לא היה קנאי, היה שומר מסורת והלך לבית הכנסת כל שבת. הוא לא אמר דבר, אבל ארשת פניו הﬠידה, כי הוא רוצה לביישני: כיצד אני בא לבית הכנסת בחגים ומחלל שבת בפרהסיא? אמרתי לליסטגרטן: “ﬠד ﬠשר ﬠלינו לגמור את הﬠבודה ולהסתלק מהמגרש. יש לי הרגשה, שהמתפללים ייכנסו לחצר בדרכם מבית הכנסת, ואיני רוצה להתכתש אתם”. השﬠרתי היתה נכונה. כשחזרו המתפללים מבית הכנסת נכנסו יחד ﬠם טוב לחצר, אך אני הייתי כבר בבית, לבוש בבגדים נקיים, וכשלא מצאוני בחצר הלכו כלﬠומת שבאו.

ﬠונת קטיף השקדים הגיﬠה. קטפתי את השקדים בשטח שלנו, ולקילופם לקחתי לﬠזרה את בתו של קרר, שהיתה אז בת שלוש ﬠשרה. לאחר הקטיף ﬠקרנו את ﬠצי השקד והתחלתי להכין את השטח לקראת נטיﬠת הפרדס. הקרקﬠ היתה מלאה יבלית, שלהוצאתה היו שתי שיטות: חריש בﬠומק 80 ס“מ או בחר - ﬠידור היבלית בטוריה והוצאת השורשים אחד אחד. את החלקה הלא נטוﬠה מסרתי לצבי לבוצ׳קין, היחיד בחדרה שהיה לו טרקטור גדול, והוא חרש אותה. בחלק הצפוני היו ﬠדיין גזﬠי אקליפטוס. הפוﬠלים, שהביא סמסונוב, לא התגברו ﬠליהם, ולבסוף בלחצו של קראוזה שלחו מפיק”א מכונה מתאימה וניקו את השטח מהגזﬠים. בחלקה זו הוצאנו את היבלית בשיטת הבחר. את הﬠבודה מסרנו ללשכת הﬠבודה, ושילמנו 22.5 אגורות ליום - יותר מהמקובל בלשכה, אך פחות ממה ששילם לבזובסקי לפוﬠליו. מנהל הלשכה היה יוסף ברש, איש הﬠלייה השנייה. הוא הבטיח לשלוח פוﬠלים מנוסים, וסיכמנו שאשלם ﬠבור הﬠבודה בשטרות. אני התחייבתי לשלם את הריבית, והם הבטיחו להחליף את השטרות כל זמן שאצטרך. רוב הפוﬠלים היו פוﬠלים טובים, אבל היה ביניהם גם נוח רוטר, שﬠם כל רצונו הטוב לא היה מסוגל לﬠבודת הבחר, ורק הפריﬠ לאחרים. כמו כן היה בין הפוﬠלים יהודה זייגר, אחיו של שמואל חברי הטוב מקבוצת הﬠלייה. שמואל היה פוﬠל טוב וחרוץ. לﬠומתו אחיו היה חזק, אבל דגל בהשקפה, שהפוﬠל צריך קודם כל לשמור ﬠל כוחותיו ולא להתמסר יותר מדיי לﬠבודה. הוא התרשל בﬠבודה ﬠד כדי כך, שהפוﬠלים האחרים באו להתאונן ﬠליו לפניי. הייתי נאמן לשיטתי ולא רציתי להיות משגיח ﬠל הפוﬠלים. הפניתי אותם ליוסף ברש, והוא אמנם לא שלח יותר את רוטר וזייגר.

30.jpg

כפרי על גזע האקליפטוס, 1928

באותה תקופה מכרה פיק“א את האדמות שרכשה מפוקורה לתושבי חדרה בתנאים נוחים מאד. מי שרצה לקנות את האדמה נזקק להמלצה מווﬠד המושבה. הגשתי בקשה, אבל הווﬠד לא נתן את ההמלצה, ולא נכללתי בקבוצת הקונים הראשונה. ידﬠתי שפיק”א ﬠומדת למכור ﬠוד אדמה לקבוצת קונים שנייה. כשנסﬠתי לקראוזה להחליף את השטרות סיפרתי לו, שווﬠד המושבה לא נתן לי המלצה, ושאני מאד מﬠוניין באדמה. בנוכחותי הרים את הטלפון ודיבר ﬠם רוזנהם, הפקיד הראשי של פיק“א. הוא אמר לו בצרפתית ששני הבחורים כפרי וקליגר שנוטﬠים פרדס באדמה שקנו אצלו, רוצים לקבל השנה מהאדמה, שמוכרת פיק”א. רוזנהם רשם את שמותינו והכניסנו לרשימת הקונים נגד רצונו של וﬠד המושבה.

ניכוש היבלית נשלם והגיﬠ זמן הנטיﬠה. היינו זקוקים לקו צינורות. זאב בייליס הסכים לתת לנו בהשאלה את קו הצינורות, שהיה בשטח של קראוזה. פניתי בבקשה לﬠזרה לאהרון ברשטיין. ﬠל משפחת ברשטיין שמﬠתי הרבה בילדותי מרבי אליה, ואת אהרון הכרחי לראשונה באמצﬠות יוסף קליגר. התיידדנו מאד משום שגם הוא דגל בחיי ﬠבודה. הוא התנדב לﬠזור לי, ובשבת שלפני הנטיﬠה השגתי מציפקין שני מפתחות של צינורות והרכבנו את קו הצינורות.

31.jpg

(התאריך על תעודת הרשום מאוחר לתאריך הקנייה)

באותם ימים התחבטו בשאלת המרחק הטוב ביותר בין ﬠצי הפרדס. התברר, שהשיטה הקודמת של מרחק ארבﬠה ﬠל ארבﬠה מטר אינה טובה, כי ﬠד שהפרדס מתחיל לתת פרי סוגרים הﬠלים את השורות ולא ניתן לחרוש ביניהן. גם הצל הרב מונﬠ מהתפוז את אור השמש, שהוא זקוק לו. לﬠומת זאת מרחק של שישה מטרים בין ﬠץ לﬠץ הוא רב מדיי. היו שהתחילו לנטוﬠ במרחק חמישה מטר - מﬠין פשרה בין שתי השיטות. קראוזה התייﬠץ ﬠם המורים במקווה ישראל, ובﬠצתם נטﬠו את פרדסו במרחק שישה מטר בין השורות ובמרחק שלושה מטר בין ﬠץ לﬠץ. כן יﬠצוהו לנטוﬠ ﬠץ אחד חושחש וﬠץ אחד לימון מתוק משום שהלימון המתוק אינו מאריך ימים כמו החושחש, אך מקדים לתת יבולים טובים בשנים הראשונות. התייﬠצנו ﬠם לבזובסקי והחלטנו לנטוﬠ באותם מרחקים בין הﬠצים כמו בפרדס של קראוזה, אבל החלטנו לנטוﬠ באדמה הקלה רק לימון מתוק ובאדמה הכבדה רק חושחש.

תוכניתי המקורית היתה לנטוﬠ את הפרדס לבדי. ידﬠתי שהﬠבודה תימשך כחודש, אבל הרﬠיון הלם את שאיפתי לﬠבודה ﬠצמית, ואולם נוח, שהתיﬠץ ﬠם לבזובסקי, הﬠדיף שנמסור את הנטיﬠה ללבזובסקי. ביום ראשון בבוקר הביא לבזובסקי את כל פוﬠליו ותוך יום הושלמה הנטיﬠה.

כשהושלמה הנטיﬠה היה ﬠליי להרכיב בחזרה את קו הצינורות בפרדס של קראוזה. כבר לא היתה לי ﬠזרה והרכבתי אותו לבד. החלטנו, שﬠלינו לקנות קו צינורות משלנו. הואיל וכסף לא היה, נסﬠתי לקראוזה כדי לקבל ﬠרבות וקניתי את הצינורות בחיפה, מקום שם הכירוני כבר מהקנייה הראשונה. ﬠוד באותו יום הﬠברתי את הצינורות ברכבת לחדרה ומשם בﬠגלה לפרדס. הרכבתי את הצינורות, ובﬠיית ההשקאה נפתרה, אלא שלאחר שתי השקאות החלה האדמה, בﬠיקר בחלקה המﬠרבית, להיסחף. התיﬠצנו כיצד למנוﬠ את הסחף בדרך הזולה ביותר וחשבנו לﬠשות תﬠלות מפח. לא ראינו שיטה מﬠין זו, אך חשבנו, שאם זלמן רוזוב, שהיה פחח מיומן, ימצא את השיטה הגיונית, ננסה אותה. רוזוב אמר, שהדרך הטובה יותר היא רשת צינורות בטון בתוך האדמה, אבל שיטה זו היתה גם יותר יקרה וגם הצריכה בﬠלי מקצוﬠ, שלא היו באותם ימים בחדרה. רוזוב הסכים לﬠשות לנו את תﬠלות הפח, והן שימשו אותנו היטב שלוש שנים.

פּיק“א הודיﬠה ﬠל ﬠריכת ההגרלה בין אחד-ﬠשר המוﬠמדים לקבלת החלקות. סדר הזוכים בהגרלה של חלקות הﬠידית בנות ﬠשרה דונם היה כזה: שבתאי אוקראיניץ; זאב מדורסלי; זלמן רוזוב; דוד פיקרש; אני; יוסף קליגר; בונים ירמלובסקי; אליﬠזר ציפקין; שמאי קולודני; זלמן ברוקסון; משפחת וﬠדיה. מחיר כל דונם היה 4 לי”מ, והתשלום היה במשך ﬠשר שנים. אחר כך נﬠרכה הגרלה לחלקות האדמה הפחות טובה, כל חלקה בת 16 דונם במחיר 2.5 לי“מ לדונם, ולבסוף הוגרלו אדמות היﬠר, כל חלקה בת 11 דונם במחיר 1.5 לי”מ לדונם. כן קיבל כל אחד 5 דונם אדמת חולות נודדים במחיר חצי לירה לדונם. מחיר כל האדמות שקיבל כל אחד היה 94 לי“מ, ובצירוף הרבית ל-10 שנים ﬠלה הסכום ל־125 לי”מ לנחלה. אני ויוסף שילמנו 50 לי“מ תשלום ראשון, והאדמות נרשמו ﬠל שמנו בפיק”א. ﬠלינו היה לﬠמוד בתשלומים, ופיק"א התחייבה להﬠביר כﬠבור ﬠשר שנים את האדמות ﬠל שמנו במשרד ספרי האחוזה הממשלתית (טאבו).

בינתיים התקרב מוﬠד הרכבת הﬠצים. שתילי הלימון התפתחו יפה. לא כן שתילי החושחש - הם היו ירוקים ובריאים, אך לא ﬠבים מספיק. אליהו ישראלי ﬠבר ליד הפרדס בדרכו לחפצי-בה, וכשראה את שתילי החושחש אמר לי: “איך זה שיש לך נסיון בפרדסנות מאז שﬠבדת בﬠטה, והלכת וקברת את כספך וﬠמלך באדמה זיבורית כזו?”. בתגובה ביקשתי אותו שייכנס לראות את הפרדס. הוא ירד מהחמור ונכנס, וכשראה את כל הפרדס אמר: “תבוא ﬠליך ברכה. כל פﬠם שﬠברתי ליד הפרדס חשבתי בלבי מה ﬠשה בחור זה, שנטﬠ פרדס באדמה זיבורית, ולבי היה צר ﬠליך. אבל אני רואה שטﬠיתי. השטח כולו יפה מאד, ואם יש שני דונם אדמה פחות יפים אין זה אסון”. המחמאות שימחוני מאד, ונפרדנו בידידות.

נוכחתי שﬠבודת ההרכבה רבה מדי בשביל אדם אחד וﬠלולה להימשך יותר מדי זמן. ביקשתי מבייליס, שישלח לי מרכיב, ואני רק אקשור את ההרכבות. בייליס קיבל ﬠבודות הרכבה בקבלנות, ונתן לי בתור שכן הנחה. תוך מספר ימים הושלמה מלאכת ההרכבה. לאחר שסיימתי בא אליי גדﬠון מיכלסון לקנות שתילים לפרדס של ד“ר ברין במגד. הוא היה מנהל המטﬠים של ד”ר ברין, והציﬠ לי לבוא לﬠבוד אצלם בשכר של 15 לי“מ לחודש. אף כי הייתי זקוק לכסף סירבתי, כי רציתי לﬠבוד ברשות ﬠצמי ללא בﬠלים. מלניק, חברו של מיכלסון, ﬠבד במטﬠי ד”ר ברין, והיה ידיד טוב שלי. הוא הﬠריך את סירובי משום שידﬠ ﬠד כמה היה קשה מצבי הכספי, שנגרם בﬠיקר משום ששותפיי פיגרו תמיד בתשלומים. מלניק היה מלווה לי את חסכונותיו, וכל פﬠם שהיה זקוק לכסף היה מודיﬠ לי, שאכין לו את הסכום הדרוש. אז הייתי משיג את הכסף במקור אחר ונותן לו. מנהג זה נמשך ﬠד שﬠזב מלניק את איזור חדרה.

את ﬠבודת הפרדס בשנה הראשונה השלמתי בזריﬠת השטח בזבל ירוק. באדמה הקלה זרﬠתי תורמוס ובכבדה - חילבה. לאחר שזרﬠתי והירק גדל, שכרתי סוס ומחרשה וכיסיתי את כל השטח. באותו קיץ החלטתי לקנות פרה, ונסﬠתי להתיﬠץ ﬠם קלנר בבנימינה. את קלנר הכרתי מהימים שﬠבד במשק של בן יהודה בחדרה. הוא נשא לאישה אחת מהפוﬠלות שﬠבדה אתו. כשנפטרה מקדחת נסﬠ לוינה ﬠיר מולדתו ושם נשא אישה שנייה. מאז שﬠזב את חדרה לא ראיתיו, והוא שמח לבואי. הוא הזמינני לארוחת צהריים, וביודﬠו שאני צמחוני הדגיש בפניי, כי הארוחה צמחונית. קלנר שאלני אם יש לי ניסיון בגידול פרות. ﬠניתי, שאין לי כל ניסיון, ואפילו לחלוב אני יודﬠ רק ﬠזים. כששמﬠ כך יﬠצני לקנות קודם פרה ﬠרבית, ורק כשארכוש ניסיון לﬠבור לרפת גזﬠית. קיבלתי את ﬠצתו, וסיפרתי ﬠל כך גם ללבזובסקי. אמר לי לבזובסקי: “אם רצונך בפרה ﬠרבית לך ליהודה לייקין, שרוצה למכור את פרתו. תשלם לו מה שיבקש, כי הוא איש ישר ולא ירמה אותך”. ﬠשיתי כדבריו וקניתי אצל לייקין פרה וﬠגלה. שילמתי בכסף, שקיבלתי ממכירת השתילים, ולקחתי את הפרה כדי להביאה לצריפי. הפרה הלכה בלי חשק, והיה ﬠליי למושכה בחבל, שקשר לייקין בקרניה. הכנסתי אותה לצריף ונתתי לה ﬠשבים, אך היא לא טﬠמה מהם. בבוקר ניגשתי לחלוב אותה והיא ﬠצרה חלבה. קרבתי לפטמותיה את הﬠגלה, ואיכשהו הצלחתי לסיים את החליבה הראשונה, כשהﬠגלה יונקת מנה יותר גדולה מהרגיל. לאחר מכן השארתי את הﬠגלה בצריף ושלחתי את הפרה לﬠדר, שהיה מתאסף ליד באר המושבה. לפנות ﬠרב ראיתי, שהפרה לא חזרה, והבינותי כי חזרה לבית אדוניה. היה קשה לי מאד ﬠם הפרה. בכל הזדמנות ברחה בדרכים שונות ומשונות כדי לחזור לבית לייקין. הפרה היתה חכמה וﬠיקשת, והיתה מריצה אותי לכל מיני מקומות, שלא היה ﬠולה ﬠל דﬠתי, שאפשר להגיﬠ לשם. זה היה מﬠלה את חמתי והייתי מרביץ בה כהוגן, אבל היא קיבלה את המכות והמשיכה במריה. כחצי שנה ﬠינתה אותי ﬠד שהמליטה את הﬠגל הראשון ברשותי. או אז היתה חוזרת מהﬠדר כילדה טובה. כשנולד הﬠגל כבר היה חורף, והיתה אוכלת הרבה במרﬠה ונתנה חלב בשפﬠ.

באחד מימי הקיץ חליתי בקדחת, שכבתי בבית לבוש בבגדי ﬠבודה משום שכאשר הצמרמררת היתה חולפת, הייתי יוצא למגרש וממשיך לﬠבוד בﬠבודות קלות יותר. ﬠוד אני שוכב קודח, נפתחה הדלת האחורית ונכנסו דרכה משה הסקלברג, שהיה אז בווﬠד הפוﬠלים, וטוביה מילר, פרדסן ידוﬠ מרחובות וﬠסקן בהתאחדות האיכרים. את מילר היכרתי באחד במביקוריי אצל קורט לוי ברחובות. הוא היה איש מﬠניין ותלמיד חכם. מילר שאלני כמה דונם פרדס נטﬠתי, סיפרתי לו, שיחד ﬠם שני שותפים יש לנו 25 דונם. אמר מילר: “כהתחלה זה מספיק, אבל במשך הזמן תיטﬠ ﬠוד פרדסים”. ﬠניתי לו, שאני שואף לﬠבודה ﬠצמית ואיני מתכוון לנטוﬠ יותר. מילר אמר: “חכה ﬠד שתקבל את ההכנסה הראשונה. אחר כך תראה, שתרצה לנטוﬠ ﬠוד פרדסים”. הוא היה בטוח בדבריו ואני – בﬠמדתי.

בﬠונה הבאה נחלשה מכירת שתילי ההדרים, וחיסלנו את המשתלה המשותפת לי ולליסטגרטן. החלטתי להכין במקום זאת משתלת אקליפטוסים גם בשביל היﬠר שלי וגם כדי למכור שתילים במקום לבזובסקי, שהפסיק לﬠסוק במשתלות. דוד שרשוב פיתח שיטה חדשה לגידול שתילים בארגזים. השיטה היתה טובה וזולה, אבל לא הכרתיה היטב וחששתי להישאר לﬠונת הנטיﬠה של האקליפטוסים בלי שתילים. לכן קניתי כמה אלפים של ﬠציצים והנבטתי בהם זרﬠי אקליפטוס וזרﬠי ברוש משני זנים. את הﬠציצים סידרתי בﬠרוגות סמוך לבית כדי שאוכל להשקותם מדי פﬠם. מאיר אייזנברג ואדם נוימן היו נוהגים לבוא מפרדס חנה לﬠבודה בחדרה רכובים ﬠל חמורים, וביקשו אותי להרשות להם לקשור את החמורים אצלי במגרש. הסכמתי בתנאי, שאם החמורים יגרמו נזק כלשהו הם ישאו בהוצאות, והם הסכימו. בוקר אחד התייחמו החמורים, קרﬠו את החבלים ורמסו את השתילים הרכים. הנס היה, שחמורים אינם אוכלים שתילי אקליפטוס. כשהגיﬠו אייזנברג ונוימן לﬠת ﬠרב ראו במו ﬠיניהם את הנזק. הﬠרכנו את הנזק והם שילמו לי 20 אגורות, אך רטנו ואמרו, שﬠליי לוותר להם. השיבותי להם, שהנזק לאין ﬠרוך יותר גבוה ממה ששילמו. למרות המקרה המשיכו להחזיק את החמורים ﬠל מגרשי ﬠד שהגיﬠו לנחלה משלהם. בכלל אנשים אהבו להניח אצלי את דבריהם, והיה לי קשה להבחין מה שייך למי. פיקהולץ, מראשוני הטרקטוריסטים, היה משאיר ברפת הבנויה למחצה את המחרשות. חיים חרמוני היה בתחילה שומר כרמים בבת שלמה, והיינו בידידות רבה. לﬠיתים בשבתות הייתי הולך ברגל לבת שלמה, ממלא את כרסי בﬠנבים וﬠם חשיכה חוזר ברגל לחדרה. כשﬠזב חיים את השמירה ﬠבר לﬠבוד בקבלנות במחצבה. הוא קנה לﬠצמו כלי חציבה והיה מאכסנם אצלי.

באותה תקופה הגיﬠה למשק הפוﬠלות קבוצת בנות, בוגרות בית הספר החקלאי לבנות בנהלל מיסודה של חנה מייזל. הגיﬠו שמונה בנות וביניהן היו רות נימצוביץ, רבקה ולדמן, בתיה מאזײה וצפורה קמפנה. בחדרה קראו להן הבנות הנהלליות. הן היו בנות אותו מחזור, שבו למדו גם מלכה פלר ומילדי בלקינד מלכה קליינר, ומהן שמﬠו הנהלליות ﬠליי ﬠוד בהיותן בנהלל. כשהגיﬠו לחדרה רצו להכירני והגיﬠו אל ביתי. הן דגלו בהשקפה, שבנות צריכו לﬠבוד כל ﬠבודה חקלאית, ואפילו בטוריה, ואילו אני טﬠנתי, שﬠבודה בטוריה נוﬠדה לגברים בלבד. למרות חילוקי הדﬠות הרבו לבקרני והצטרפו לחוג הרחב של המבקרים בביתי - פוﬠלים ובני האיכרים כאחד. בין הפוﬠלים היו גם קומוניסטים, שידﬠו ﬠל התנגדותי לרﬠיונותיהם. לא אהבתי את דיבוריהם הרמים ﬠל מלחמת המﬠמדות וﬠל שנאת הפוﬠל הﬠברי את האיכר הﬠברי. מצד אחר גם לא הטפתי לשינאת הﬠרבים. נגד ﬠיני היה הכתוב “ואהבת את הגר”. אני הייתי בטוח בצדקת השקפותיי והייתי משמיﬠ אותן בהתלהבות רבה. בייחוד הרביתי לדבר ﬠל הרﬠיון, שאדם צריך לדרוש מﬠצמו ולא מזולתו, ושיש לוותר לזולת, והשתדלתי להתנהג בהתאם לכך. הצﬠירים אהבו להקשיב לי, וחלקם אימצו את ﬠקרונותיי. שלמה פרנק, שכבר ﬠזב את בית הוריו וﬠבד אצל לבזובסקי, החליט ﬠתה לﬠבור לﬠבוד בדגניה, אנשי דגניה הכירו את חדרה והתפלאו מאד, שנﬠר ממשפחת איכרים דתית בא לﬠבוד בקבוצתם. לשאלה מה הביאו לדגניה השיב שלמה, שהוא תלמיד של כפרי. לימים הגיﬠ יוסף ברץ, איש דגניה, בהזדמנות לחדרה ובא לבקרני באומרו, שﬠליו להכירני כדי להבין את מקור כוחי להחדיר בבן איכרים את רﬠיון הﬠבודה הﬠצמית. לאחר זמן חזר שלמה לחדרה מאוכזב מהﬠובדה, שבדגניה מסרו את דישת החיטה בקבלנות לכפר ﬠרבי. אמרתי לו, שאין צדיק בארץ אשר לא יחטא, והﬠיקר הוא החיפוש אחר הדרך הנכונה, שסופה להימצא. הוא קיבל את דבריי, אך בתוכו פנימה נפגם משהו מאמונתו.

כבר התקרבתי לגיל שלושים ולבי היה צמא לאהבה. מדי ﬠרב היו באות לביתי בחורות צﬠירות ויפות, ואין פלא שהתאהבתי בבתיה, היפה מביניהן, וקיוויתי שתטה לי חסדה. כדרכי בימים ﬠברו החלטתי לכתוב לה דברי אהבה. כתבתי מכתב ארוך, מסרתיו לידה וחיכיתי לראות כיצד יפול דבר. היא המשיכה לבקרני ﬠם חברותיה, אך לא אמרה דבר. כתבתי לה מכתב נוסף, ושוב המשיכה בביקוריה בלי לתת לי רמז כלשהו. בתיה היתה הגזברית של הנהלליות, והן הפקידו את חסכונותיהן אצלי. כששתיים מהן החליטו לﬠזוב את הקבוצה, באה בתיה לבדה לבקשני, שאכין לה את הכסף ﬠבורן. ניצלתי את ההזדמנות ושאלתיה אם קראה את המכתבים. היא ﬠנתה בחיוב, אבל סיפרה, שליבה נתון לאחר. כך נסתיימה ﬠוד פרשת אהבים ללא נישואים.

בינתיים הצטרפה למשך הפוﬠלות חבורת בנות מבנימינה. אחת מהן היתה רות הקר, בתו של מנהל הטכניון בחיפה, שﬠזב את הטכניון לאחר מלחמת השפות וﬠבר לירושלים. רות סיימה לימודיה בגימנסיה הﬠברית בירושלים בהנהלתו של שלמה שילר. בהשפﬠתו הברוכה של שילר הצטרפה לתנוﬠת הﬠבודה והלכה ללמוד בבית הספר החקלאי לבנות בנהלל. ﬠם תום לימודיה ﬠברה לחבורת הפוﬠלות בבנימינה, שנוסדה כדי לﬠזור לפוﬠלות לכבוש את הﬠבודה לפוﬠלת הﬠברייה. לחבורה זו הגיﬠו גם שתי בנות צﬠירות מגדרה הבילויית. מבנימינה ﬠברה החבורה למשק הפוﬠלות בחדרה, שהיו בו תנאי דיור טובים וכן יותר ﬠנפי ﬠבודה. מנהלת החבורה בבנימינה היתה רות ביתן, אחותו של המורה משולם ביתן, שלימד שנים רבות בגדרה. מוﬠצת הפוﬠלות החליטה לאחד את שתי חבורות הפוﬠלות, ומרים ביתן נבחרה לנהל את החבורה המאוחדת. אני לא התﬠניינתי במיוחד בנﬠשה במשק הפוﬠלות, והבנות של המשק לא משכו את לבי. יום בהיר אחד נכנסתי ל“הלוואה וחיסכון”, ולנגד ﬠיניי נתגלתה נﬠרה יפהפיה. לא הﬠלתי בדﬠתי, שיש בחדרה יפהפייה בזו. שאלתי את זאב בייליס: “מי זו היפה בנﬠרות?” והשיבני: “כשיש יפות כאלה כדאי לחיות”, ואני הסכמתי אתו. מפיו שמﬠתי כי היא בתו של אחד ממייסדי חדרה, שנפטר בגיל צﬠיר בקדחת, שאמה נישאה שנית וﬠברה לגליל, ואילו הנﬠרה ואחותה גדלו בגדרה אצל אחות אביהן. לימים נתגלה לי, שהיא מרים, בתו של יצחק הנקין. רציתי מאד לשאת אשה ﬠד גיל שלושים, אך בשל אכזבותי כבר חששתי להתאהב בקלות.

יוסף קליגר היה שולח אליי מדי פﬠם את אשתו בלה ובנם הקטן אשר. ארחתי אותם ברצון, שכך בלה היתה גם אשת חברי הטוב וגם בת דודתי. באחד הימים חלה אשר, ויוסף בא לבקשני לארח את בלה ואשר משום שבזרﬠוניה לא היה רופא, וגם האחות היתה ללא השכלה מקצוﬠית. כמובן, הסכמתי מיד, וﬠוד באותו ﬠרב הלכתי אתם לד“ר קורץ. הוא קבﬠ שהילד סובל מהרﬠלת קיבה ונתן לו תרופה. ﬠברו ימים אחדים, והטיפול לא הוﬠיל. ד”ר קורץ לא התרגש במיוחד, ואפילו הרצה בפניי, שמות ילד אינו אסון גדול לאנשים צﬠירים, שיוכלו ללדת ילדים נוספים בﬠתיד. דבריו ﬠוררו בי חלחלה. הפצרתי בו שייתן לי מכתב הפנייה לד׳׳ר כספרי, רופא הילדים של “הדסה” בחיפה. ד“ר קורץ חש בכﬠסי ונﬠתר. הרגשתי חובה לﬠשות הכל להצלת הילד גם משום שבﬠצתי הגיﬠ יוסף לגור במקום נידח. כשקיבלתי את המכתב יצאתי ברגל לזרﬠוניה, כי רכבת כבר לא היתה באותו יום. יוסף נבהל בראותו אותי, והסברתי לו, שיש להﬠביר את הילד בדחיפות לחיפה. חזרנו שנינו לחדרה, וﬠם בוקר הﬠברנו את הילד למחלקת הילדים של ד”ר כספרי. אשר היה ירוד מאד, כולו ﬠור וﬠצמות, אבל היה יפה מאד גם במחלתו. הרהרתי בלבי. שאם אמות פתאום, יהיה הוא יורשי. הייתי כה מסור להצלתו ﬠד ששכחתי לרגﬠ שיש לי אבא, אחים ואחיות. אשר נשאר בבית החולים ובלה נשארה ליד מיטתו. לאחר ימים אחדים בחצות הלילה ראתה שהילד החל גוסס. היא רצה לד“ר כספרי, שגר באחד החדרים של בית החולים, הﬠירה אותו משנתו ואמרה: “הילד הולך למות”. ד”ר בספרי התﬠורר, נתן לה סטירת לחי מצלצלת, אבל הלך למיטת הילד. הוא נתן לו זריקה והציל את חייו. לאט הלך המצב והשתפר ﬠד שאשר הבריא לחלוטין.

איזור חדרה היה בין האיזורים הראשונים, שממשלת המנדט קבﬠה להﬠביר את רישום קרקﬠותיהם בספרי האחוזה. לשם כך נשלח לחדרה אל-חסיד, יהודי ממוצא ספרדי, שהיה פקיד ותיק במשרד ספרי האחוזה בחיפה. אל-חסיד היה איש נחמד, לבבי מאד ואוהב את ﬠמו. הוא שמﬠ ﬠליי טובות וכשבאתי אליו להתﬠניין בקשר לאדמותיי קיבלני בחמימות ובמאור פנים. הוא שאלני כיצד הגﬠתי לרכישת הנכסי דלא ניידי והבטיחני, כי יסייﬠ בידי ככל האפשר. מפיו שמﬠתי, כי הכוונה היא לחלק את כל הקרקﬠות לגושים, והﬠניין יימשך שנים אחדות. לכשﬠצמי לא חשבתי להקדיש זמן לנושא רישום האדמות, וטיפלתי בדבר רק משום שנוח שותפי היה מזרזני לכך. ואולם אהבתי להיפגש ﬠם אל-חסיד, וכאשר היה לי מﬠט זמן פנוי הייתי בא לפוגשו במשרדו בבית וﬠד המושבה. הוא סיפר לי, שהספרים, שבהם רשומות הקרקﬠות של חדרה, מסודרים יפה מאד הודות לפנחס בראון, מזכיר הווﬠד, ולצבי בוטקובסקי, המוציא לפוﬠל, שטיפלו ברישום ﬠד בואו.

באחת הפﬠמים של בואי לראות את אל-חסיד ראיתי את יהושﬠ חנקין יוצא מבית הווﬠד וﬠל פניו שביﬠות רצון מזדקרת לﬠין. לימים נודﬠ לי, שבאותו יום סיים חנקין את חשבונו ﬠם וﬠד המושבה. חנקין, כידוﬠ, קנה את אדמת חדרה ומכרה לחברות, שבאו להתיישב בה. בינתיים נתגלתה צרת הקדחת. חלק ממתנחלי חדרה נפטרו, ורבים אחרים ﬠזבו את חדרה ונשארו בגדר מתנחלי חוץ. החובות לחנקין הלכו ותפחו במשך השנים, ובשל כך חלק מהאדמות לא נרשמו ﬠל שם הרוכשים אותן. בﬠקבות מלחמה הﬠולם התחלף המשטר הטורקי, ורישום הקרקﬠות התנהל בﬠצלתיים. באותם ימים התמסר יהושﬠ חנקין לגאולת אדמת הארץ והיה לאיש הקרן הקימת לישראל, ולא היה לו זמן לטפל באדמות חדרה, שקנה בראשית דרכו. כשהגיﬠ אל-חסיד הוא לחץ ﬠל וﬠד המושבה לסיים את החשבון ﬠם חנקין. וכך הגיﬠ חנקין לימים אחדים לחדרה ובהשתתפות אל-חסיד כצד ניטרלי הגיﬠו להסכם לפיו כל איזור חוף הים – החל מיישוב הﬠרבים של אנפיﬠת וﬠד היישוב של ﬠרבי אל פוקורה ובירכת ספרא (השטח שכיום הוא גבﬠת אולגה) - יירשם בספרי הקרקﬠות ﬠל שם חנקין תמורת החוב. השטח היה כולו אדמת חולות נודדים ולא היה ראוי לﬠיבוד חקלאי. רק בﬠלי חזון יכלו לצפות אפשרות כלשהי לניצולו. אבל חנקין היה מרוצה מאד. לאחר שנים ﬠשה ﬠיסקה ﬠם “אגרובנק”, וחלק מהשטח נמכר במגרשים לתושבי חדרה. אשר שומרוני, שהיה פוﬠל קבוﬠ אצל חנקין, היה אחראי לחלוקת המגרשים. מכל מגרש שמכר קיבל לירה אחת, ובכסף שהשתכר פתח לו מסﬠדה ﬠל כביש פתח-תקווה - חיפה. חנקין מינה אחראי גם ﬠל שטח החוף שנשאר ברשותו והיה מקור הזיפזיף והחול לבנייה. מאז כל מי שהיה זקוק לזיפזיף ולחול היה חייב לשלם סכום כסף מסוים לנציגו של חנקין. חלק מהשטח שליד הים הקדיש חנקין לצרכי ציבור וקרא לו ﬠל שם אשתו “גבﬠת אולגה”. השטח גבל במﬠרב ﬠם פרדס הוביל (אחר כך פרדס טיכו), במזרח ﬠם הפרדס הישן של חנקין, בדרום ﬠם רחוב הנשיא של היום ובצפון ﬠם פרדס האשכוליות, שניטﬠ בשנת תרפ"ז ונרשם ﬠל שם אברהם, הבן היחיד של המשפחה, שהגיﬠ באותה שנה למצוות. כל השטח ניטﬠ פרדס, וההכנסות ממנו יוﬠדו לקופת “אוצר מקרקﬠי ישראל”, שיהושﬠ חנקין ראה בה מקור למימון גאולת אדמת הארץ. בפרדס טיפל תנחום חנקין כאילו היה פרדסו הפרטי, והפרדס אכן התפתח יפה וﬠורר תקוות.

שטח הפרדס שלנו גבל בדרום באדמת חדרה הראשונה, שנקראה “בקﬠת השיקמה” ﬠל שם השיקמה הגדולה, שﬠומדת ﬠד ﬠצם היום הזה ליד בית האריזה של פרדס חנקין, ובצפון גבל באדמת הפוקורה. כשמדד לנו בזמנו המהנדס בילוך את השטח נוצר שטח של אדמת בור ברוחב 12 מטר במקום 6 מטר, הרוחב של הדרך בין פרדס קראוזה לבין אדמת פיק“א. לפיכך יﬠצני בילוך להשאיר לדרך רק 6 מטר ואת הנשאר לצרף לשטחנו בלי לטﬠת בו פרדס, אלא לגדל בו ירקות או גידול לא קבוﬠ אחר ﬠד שחלוקת השטח תירשם בספרי האחוזה. הואיל ונשארו לי מאות אחדות של שתילי חושחש שתלתי אותם בשטח אדמת הבור, וחשבתי להרכיבם בבוא היום כדי שיהיו לנו שתילים מורכבים למכירה. השתילים התפתחו יפה מאד, אבל ביום בהיר אחד קיבלתי הודﬠה, שﬠליי להיות בפרדס במוﬠד הנקוב בהודﬠה, כי פקידי משרד ספרי האחוזה יגיﬠו לקבוﬠ את הגבולות המדויקים של שטח הפרדס. הגﬠתי לשטח במוﬠד, ובשﬠות הצהריים הגיﬠה הווﬠדה ובראשה שבתאי לוי, הפקיד הראשי של פיק”א. לשבתאי לוי היתה מפה של השטח, ולפיה ראה, כי שטח שתילי החושחש אינו שייך לנו. הוא סירב לסמן את הגבולות ודרש ממני לסלק את השתילים מייד. למזלי היה גם אל־חסיד ידידי בווﬠדה, והוא הציﬠ ללוי לרשום את הגבולות לפי המפה ולחייב אותי לגדור את השטח ולהתחייב לפנות את הנותר לאחר שאמכור את שתילי החושחש. לוי הסכים ויצאנו בשלום מן הפרשה. ﬠוד באותו שבוﬠ גדרתי את הפרדס כמובטח, ושתילי החושחש נותרו מחוץ לגדר.

באדמה השחורה שרכשנו מפיק"א החלטתי לגדל ירק לפרה ותירס, ורציתי לדאוג לסידור קבוﬠ של השקאה מהנחל. התקשרתי ﬠם בﬠלי החלקות האחרות ושיכנﬠתי אותם להקים מפﬠל מים. שמאי קולודני ואני טיפלנו בהקמתו. הזמנתי לשם כך את ברנהרד יגר, שכבר הכרתיו וידﬠתי את יושרו. יגר הציﬠ לבנות בית קטן ﬠל שפת הנחל, שבו יהיו המנוﬠ והמשאבה, ולהרכיב צינור של 6 אינץ‘, שיוטמן בﬠומק כדי שלא יפריﬠ לחריש, וממנו יוﬠברו המים לחלקות. בכל חלקה יותקנו צינורות של 4 אינץ’ וברז, וכך כל אחד יוכל להשקות לפי צרכיו. כל אחד מבﬠלי החלקות הכניס סכום כסף ראשוני, ויגר הסכים להמתין ﬠם חלק מהתשלום כדי לא להכביד ﬠל השותפים. ניגשנו לﬠבודה במרץ. הקמנו את הבנין וחפרנו את התﬠלה ﬠבור הצינור המרכזי. בינתיים הגיﬠ החורף, והשארנו את השלמת המפﬠל לשנה הבאה, אבל אני כבר ראיתי ﬠצמי שותף בשתי בארות מים, וההרגשה היתה נﬠימה מאוד. ההרכבות של הלימון המתוק התפתחו יפה מאד והפכו לﬠצים ממש.

ההרכבות של החושחש היו ﬠדיין חלשות, אר לא דאגתי כי הן היו ירוקות וידﬠתי שהן מתפתחות באופן איטי. התפניתי לטפל באדמת היﬠר. משלמה פרנק, שרכש זוג סוסים והתחיל לﬠבד את האדמה שקיבל מאביו אשר שמח לשוב בנו לחדרה, שכרתי את הסוסים והמחרשה וחרשתי את השטח שלי ושל יוסף קליגר. בצהרי היום ישבתי לנוח, ולפתﬠ הופיﬠ בחור צﬠיר ויפה, לבוש נאה ורכוב ﬠל גבי סוסה אצילה. הוא הציג ﬠצמו כמחמוד אל־יוסוף בנו של המוכתר של שבט פוקורה. כששמﬠ שאני ﬠומד לנטוﬠ יﬠר אקליפטוס אמר: “תצטרך שומר, ולא ﬠזינו יבקרו את השטח וישמידו את הנטיﬠות”. אמרתי לו: “נﬠשה גדר”. והוא אמר: “גם גדר צריך לשמור”. השיבותי, כי ﬠד הגשם ממילא לא ניטﬠ, ולכשניטﬠ - נדאג לכך. כשסיימתי לחרוש הצﬠתי לבﬠלי החלקות לנטוﬠ אקליפטוסים ולגדור במשותף את החלקות. אם כי לא היה להם כסף מיותר, לאחר הניסיון המוצלח בהקמת מפﬠל המים באדמה השחורה, הם הסכימו לרﬠיון.

ﬠונת הגשמים הלכה והתקרבה והחלטתי לזרוﬠ חציר בחלקתי השלישית, שנרשמה כסוג ב'. בשביל פרתי היחידה לא הייתי זקוק להרבה חציר ולקחתי כשותף את שמﬠון פליישמן, שﬠזב את “קבוצת הכפר” - קבוצת הכשרה של צﬠירים בני אותה ﬠיירה, וביניהם היו האחים נחום ומשה וייסבלך, מיכאל פישמן, דויד ויצמן ושושנה אחותו של שמﬠון פליישמן. נתתי לשמﬠון את האדמה ללא תשלום ובתמורה הוא קיבל ﬠל ﬠצמו לטפל בכל הﬠבודות – החל מזריﬠת השטח וﬠד אריזת החציר בחבילות ומכירתו. את הזרﬠים קנינו במשותף. לשמﬠון היתה הכשרה חקלאית והוא ידﬠ לﬠבוד היטב. לפני הגשמים זרﬠ בכל השטח בקיה ושﬠורה. לאחר הגשמים נבטו הזרﬠים יפה ורווינו נחת. זו היתה החלקה היחידה המﬠובדת באותו זמן, ומסרנו את שמירתה לאל־יוסוף בשכר 3 לירות לחודש.

לאחר הגשמים החילונו בהקמת הגדר ליﬠר ובנטיﬠה. ﬠמודי ברזל וחוטי תיל רכשנו במשותף אצל יובל, וכל בﬠל חלקה יצא לﬠזור בהקמת הגדר למﬠט רוזוב, ששלח במקומו אח הפוﬠל פסח טבוריסקי, וכך יצא לי להכירו לראשונה. תוך יום השלמנו את הגדר וניגשנו לנטיﬠה. מכל בﬠלי החלקות רק בניהו וﬠדיה קנה אצלי שתילים ושילם לי תמורתם בﬠבודה של סוסו. בבוקר יום הנטיﬠה הגיﬠ נסים אחיו ﬠם ﬠגלה רתומה לשמגר, הסוס של משפחת וﬠדיה. הﬠמסנו בזהירות את הﬠציצים ויצאנו לדרך. כשהגﬠנו לפינת הפרדס שלנו שקﬠה הﬠגלה בבוץ. היום היה מﬠונן וחששתי כי יתחיל גשם, אבל נסים אמר: “שמגר לא יזוז”, והוא צדק. בלית ברירה הורדנו את כל הﬠציצים, הוצאנו את הﬠגלה מהבוץ והﬠמסנוה מחדש. ﬠד שהגﬠנו ליﬠר כבר ﬠבר היום. ﬠבודת הנטיﬠה יﬠילה יותר כשיש שני אנשים - אחד פותח את הגומות ואחד נוטﬠ. הואיל והשתדלתי לשמור ﬠל ﬠיקרון הﬠבודה הﬠצמית לא רציתי לקחת פוﬠל שכיר. למזלי פגשתי בזכריה כהן, תימני שגר כנחליאל וﬠבד בחפצי-בה, והצﬠתי לו, שיﬠזור לי בנטיﬠת היﬠר ובתמורה אﬠבוד אתו במגרשו בנחליאל. הוא שמח להצﬠתי, ותוך שלושה ימים השלמתי את הנטיﬠה. מיד לאחר מכן הלכתי לביתו של זכריה והוא ביקשנו לנקות את חצרו מהיבלית. זכריה יצא כדרכו לﬠבודתו בחפצי-בה, והתימנים השתוממו לראותני ﬠובד כפוﬠל אצל זכריה.

כשנסתיימה נטיﬠת היﬠר הגיﬠ סאלים אסﬠד משבט פוקורה והציﬠ ﬠצמו בשומר בשכר נמוך יותר מזה שהציﬠ אלי-יוסוף. לא סיכמתי אתו מייד, כי היה ﬠליי להתייﬠץ ﬠם יתר בﬠלי החלקות. ﬠוד לפני שהספקנו להתאסף ﬠקר לי סאלים ﬠשרה שתילים כדי להראותני, שבלי שמירה אי אפשר. לבסוף החלטנו למסור את השמירה בשכר היותר זול, וסאלים אכן היה לשומר השטח.

הפרדס נכנס לﬠונה השנייה והיה צריך לטפל בהרכבות. באותה שנה הכניס לבזובסקי שיטה חדשה לטיפול בהרכבות - בין הﬠנפים הצﬠירים הוכנסו גלגלים, שאליהם נקשרו הﬠנפים. בשיטה זו התפתחו הﬠנפים בצורת גביﬠ, הצורה האידיאלית, המאפשרת לשמש לחדור לתוך הﬠץ. נוח רצה שגם אני אטפל בהרכבות בשיטה זו, אבל יוסף ואני לא היינו להוטים להשקיﬠ כסף נוסף בשיטה החדשנית, מה גם שבפרדס קראוזה, שהתפתח לתפארת, טיפלו בהרכבות בשיטה הישנה. היה ויכוח בינינו, אבל לבסוף המשכתי לטפל בפרדס בדרכי, והפרדס התפתח יפה. משום כך גם גדרנו אותו בגדר של ﬠמודי אקליפטוס וחוטי תיל. אף ﬠל פי כן היו הﬠרבים מדי פﬠם פורצים את הגדר ומכניסים את ﬠדריהם לאכול מהﬠשבים. לא היה היגיון לשלם בﬠד שמירה לפרדס שטרם מניב פרי, ולשמור בﬠצמי לא יכולתי, אבל הפריצות הטרידוני. בוקר אחד השכמתי קום ורצתי לפרדס. הצלחתי לתפוס ﬠדר שלם ואחד משני הנﬠרים הﬠרביים, שרﬠו אותו. השני הספיק לחמוק ורץ להזﬠיק את אביו - חסן פראס, מנכבדי השבט, שﬠזר לרוטמן בקניית אדמות השבט. אמרתי לפארס: “כיצד אתה ﬠושה דבר כזה?”. הוא הצטדק ואמר, שהבנים ﬠשו זאת ﬠל דﬠת ﬠצמם, ואם אתפוס אותם פﬠם נוספת הוא מרשה לי לקחתם למשטרה. ידﬠתי שהדברים הם מן השפה ולחוץ, וכי הפריצות תימשכנה, אבל שיחררתי את הﬠדר.

בתום השנה השנייה של הפרדס ניגשתי להכנת הדין וחשבון ﬠל הﬠבודות וההוצאות. מצבי הכספי היה דחוק, והקדשתי זמן רב להשגת כספים. למזלי נוסף לאשראי אצל יובל הציﬠו לי סידור דומה גם חוטרצקי ווייסבלך. חוטרצקי, שהכרתיו ﬠוד מהימים הראשונים בבית פיינברג, חזר לחדרה, שבה היה לו מגרש גדול. בחלק המגרש נטﬠ ﬠצי הדר ובחלק האחר הקים בית, שבחזיתו שתי חנויות - באחת פתח בית מרקחת ובשנייה חנות מכולת. חוטרצקי ﬠצמו היה תמיד ﬠסוק בﬠניינים רבים, וכשותף למכולת לקח את יוסף וייסבלך. כשוייסבלך התמחה בﬠסק והכיר את הקונים ﬠזב את השותפות ופתח מכולת משל ﬠצמו. גם וייסבלך וגם חוטרצקי הציﬠו לי את הסידור ﬠם פתקאות האשראי, ולי היתה בזה הקלה. אני אפילו התחכמתי וסיכמתי ﬠם בﬠלי החנויות, שיתנו מצרכים בסכום של ﬠד 5 לי“מ, וכאשר יגיﬠ הסכום ל־5 לירות אתן להם שטר של 5 לירות ואפתח חשבון חדש. הואיל והיו לי שלוש חנויות יכולתי לתמרן ולא להגיﬠ כמﬠט לחוב של 5 לירות. נוסף לפתקאות האשראי קיבלתי גם אשראי בסך 20 לירות מ”הלוואה וחיסכון“. לצורך האשראי הייתי צריך שלושה ﬠרבים, והﬠרבים שלי היו ניסן רוטמן, יוסף אהרון הלוי ומשה ליובין. לבנק הפוﬠלים הייתי חייב כסף ﬠל חשבון הוצאת היבלית מהפרדס. לחוב זה ﬠרבה לשכת הﬠבודה. כל זמן שיוסף ברש ניהל את הלשכה הכל התנהל למישרין. מדיי ארבﬠה חודשים הייתי מביא לו את השטר ﬠם הריבית והוא היה נוסﬠ לתל-אביב ומסדר הכל בﬠצמו. כשﬠזב ברש נתמנה כמנהל הלשכה שלמה ברגר, שגר בבית וﬠדיה. שלמה דרש ממני לנסוﬠ אתו לתל-אביב להחליף את השטר. ייתכן והיתה זו הוראה חדשה של הבנק, אבל ﬠליי הדבר הכביד מאד. ביום המיוﬠד הייתי משכים קום, מסיים את הﬠבודה ההכרחית לאותו יום ורץ לבית וﬠדיה. שלמה תמיד היה ﬠדיין ישן, ואשתו היתה מספרת לי כי הגיﬠ מאוחר בלילה מישיבה במוﬠצת הפוﬠלים, וכי ﬠליי להמתין ﬠד שיתﬠורר. ברגר לא היה אדם בריא, וכשהיה מתﬠורר היה סוﬠד בנחת את לבו, ורק אחר כך היינו נוסﬠים לתחנת הרכבת ומשם לתל-אביב. יום החלפת השטר היה בשבילי סיוט שחזר שלוש פﬠמים בשנה, והתפללתי ליום שאוכל להיפטר מﬠול זה. אגב, אני הייתי ﬠרב לשלמה ברגר ﬠל הלוואה של 20 לירות מ”הלוואה וחיסכון“. למזלי הﬠרב השני היה לבזובסקי. שלמה לא שילם אף תשלום, וכשﬠזב את חדרה אני ולבזובסקי היינו חייבים לשלם במקומו. בשביל לבזובסקי לא היה לתשלום ﬠרך גדול, אבל ﬠליי הדבר הכביד מאד. ברבות הזמן התהפך הגלגל, וגם לבזובסקי לא יכול היה לﬠמוד בתשלומים. הוא פנה אז למרכז החקלאי, והם שילמו את החוב גם במקומי. בינתיים גם חברי אהרון ברשטיין רכש בשותפות ﬠם גובר ﬠגלה וזוג פרדות ונזקק לחמישים הלירות שהחזיק אצלי. לא הצלחתי להשיג לו את הכסף בחדרה ותקוותי היחידה היתה הבנק של ﬠליאש. נסﬠתי לירושלים, אבל לא מצאתי את אלכסנדר בביתו. סיפרתי לאשתו ﬠל מצוקתי והשארתי בידיה את השטרות. כﬠבור יום הﬠביר לי ﬠליאש ל”הלוואה וחיסכון" את הסכום, אך במכתב אליי הסביר, שהריבית גבוהה מהרגיל. לא היתה לי ברירה, ובמשך כשנתיים המשכתי לשלם את הריבית הגבוהה ﬠד שהצלחתי לפרוﬠ את ההלוואה.

כשסיכמתי את החשבונות ﬠבור הפרדס ﬠלתה בפניי שאלת הריבית ﬠל החובות, ההוצאות ﬠל הנסיﬠות הרבות וביטול הזמן בﬠקבותיהן. נוח היה נותן לי כל חודש סכום מסוים ממשכורתו הקבוﬠה, והיה חייב פחות, אבל החוב הכללי היה גדול. נוח הציﬠ, שכל אחד ישלם את הריבית ביחס לגודל חובו. אמרתי לו; “נניח, שאתה צודק. אבל מי צריך לשלם את ימי הﬠבודה, שאני מבזבז ﬠל השגת הכספים, ואת הריבית הכפולה ﬠל החוב בירושלים, ומי צריך ליהנות מהכספים שאני משיג בלא ריבית?”. לבסוף סוכם, שהריבית תיזקף כיתר ההוצאות ﬠל חשבון הפרדס המשותף, וסידור זה הפך לקבﬠ. קיבלתי שכר של שש וחצי לירות לחודש בניכוי ימי הﬠבודה, שלא הייתי ﬠובד בפרדס, ובימות הגשמים היו הרבה ימים כאלה. לאחר הסיכום חיברתי את הדין וחשבון בשלושה ﬠותקים - ﬠותק לכל שותף. לפי החשבון הסופי התברר, שמחיר הפרדס היה שווה למחיר שהיה ﬠלינו לשלם כדי לקנות פרדס מוכן בגיל שנתיים. ההבדל היה, שלקנות פרדס מובן לא היה באפשרותנו, וכך היינו פרדסנים ﬠם חובות.

הפרדס נכנס לשנתו השלישית. ידﬠתי שפרדס מתחיל להניב פרי רק לאחר חמש שנים, ולכן הופתﬠתי יום אחד לגלות שכל ההרכבות שﬠל הלימון פרחו כמו בפרדס בן חמש. התייﬠצתי ﬠם לבזובסקי ובייליס ושניהם הרגיﬠוני, שהפריחה תישור מאליה, והפרדס ימשיך להתפתח כרגיל, ובלבי קיוויתי שכך יהיה. באותה שנה שתלתי ליד בית המנוﬠ בננות. את הבננות הכרתי לראשונה כשﬠבדתי בﬠטה. הﬠצים, שגדלו ליד ברכות המים הקטנות, נראו לי משונים, וגם סמסונוב לא ידﬠ מה הם. כשחזרתי לﬠבוד בפרדס לאחר ﬠזיבת חדרה הם כבר הניבו פרי, ואיליוב הסביר לי, שאלה הן בננות. איליוב לא התﬠניין בפירות, אבל אני טﬠמתי מהם וטﬠמם היה בﬠיניי כצפיחית בדבש. חיים לבוצ’קין שכני גידל במגרשו בננות כדי לנצל את המים, ששימשו לקירור המנוﬠ של טחנת הקמח שלו. הואיל וגם ליד בית המנוﬠ בפרדס היו מים, והשטח לא היה נטוﬠ משום שהיה שייך לשותפות הבאר, החלטתי לנצלו לגידול בננות. קניתי שתילים אחדים אצל לבוצ’קין ושתלתי אותם ליד הבאר. האדמה היתה טובה מאד לגידול בננות, והשתילים התפתחו יפה. במשך הזמן היו לי גם שתילי בננות נוספים וגם פירות בשפﬠ.

בקיץ תרפ“ט (1929) התפשטה כנימה צהובה בפרדסנו ובפרדס של קראוזה. הכנימה הצהובה מתפתחת בﬠיקר ﬠל ﬠצים צﬠירים. היא פחות מסוכנת מהכנימה השחורה, האופיינית לפרדסים מבוגרים וגורמת לפסילת הפרי, אבל היא צרה בפני ﬠצמה והכרחי להילחם בה לפני התפשטותה ﬠל הﬠלים וﬠל הגזﬠ. למזלנו הופיﬠ באותם ימים תכשיר חדש לטיפול בכנימה בשם וולך - מין שמן לבן, שאותו היו מוהלים במים - והגיﬠו גם מרססים חדשים. ﬠדיין לא היו אלה מרססים כמו בימינו, וטיב הריסוס היה מותנה בהצלחת האדם המרסס להﬠלות את דחיסת האויר לגובה המﬠלה היותר גבוהה, שאותה הראה השﬠון הצמוד למרסס. בייליס הסכים לתת לי בהשאלה מרסס, אבל בﬠד שתי חביות הוולך היה ﬠליי לשלם במזומן, ומזומנים תמיד חסרו לי. לא ידﬠתי מאין יבוא ﬠזרי, אך הוא בא בדמותו של יﬠקב שמואלי, שאותו הכרתי ﬠוד בתקופת היותי בקיסריה ﬠת שבא לבקר את בני ﬠירו, שﬠבדו שם. שמואלי היה חבר בקבוצת אחדות, שהיתה זמן מה בגן־שמואל בניסיון להתאחד ﬠם גן שמואל. הניסיון לא ﬠלה יפה, ושמואלי חזר לחדרה. צבי בוטקובסקי היה בן ﬠירו של שמואלי, וידﬠ כי לפני שפנה להכשרה חקלאית היה מנהל חשבונות. כשנוסד באותם ימים סניף “החקלאי” בחדרה, הציﬠ בוטקובסקי לשמואלי להיות המזכיר. אם כי שמואלי היה איש מפלגת אחדות הﬠבודה, ו”החקלאי" היה ארגון של איכרי חדרה, הוא נתמנה למזכיר לשביﬠות רצון כולם. שמואלי הציﬠ לי להיכנס כחבר ל“החקלאי”, והוסיף שכחבר אוכל לקבל הלוואה לזמן ממושך מהבנק המרכזי למוסדות שיתופיים. אמרתי לשמואלי: “ﬠל הראשונות אני מצטﬠר, שאני מסובך בחובות וﬠליי לחפש בלי הרף אמצﬠים לשלמם, ואתה בא ומציﬠ לי להוסיף חטא ﬠל פשﬠ ולהיכנס לחובות חדשים. מהיכן אקח 15 לירות ﬠבור מניה של חבר?”. ﬠנה לי שמואלי, שאת מחיר המניה אוכל לשלם לאחר שיאשרו לי את ההלוואה. לבסוף הסכמתי וביקשתי שיתנו לי באשראי שתי חביות וולך.

היה זה הריסוס הראשון שלי בפרדסנו המשותף. הייתי מגיﬠ לפרדס ﬠוד לפני שהאיר הבוקר ומרסס ﬠד השﬠה ﬠשר בבוקר. בין ﬠשר לשלוש אחר הצהריים לא הייתי מרסס מחמת החום, שﬠלול לצרוב את הﬠלים המרוססים. משלוש ﬠד רדת החשיכה הײתי ממשיך בריסוס. הריסוס הוﬠיל, ונפטרנו מצרת הכנימות.

את ההלוואה המובטחת מ“החקלאי” לא קיבלתי כל כך מהר. ראשית היה ﬠליי להגיש בקשה להתקבל כחבר, וﬠל ההנהלה היה לאשר את חברותי. למזלי היו לי מליצי יושר בדמותם של ד“ר ברין ותנחום חנקין וחברותי אושרה. אז הגשתי בקשה להלוואה ﬠבור פרדס בן 25 דונם. לא ﬠלה ﬠל דﬠתם לבדוק אם יש לי שותפים לפרדס. צבי ויטלס, מנהל הבנק המרכזי למוסדות שיתופיים מיסודה של החברה של לואיס ברנדס אישר את בקשתי, ונשלח מﬠריך מטﬠם “החקלאי” לבדוק אם מצב הפרדס מאפשר לתת את ההלוואה. התנאי היה, שﬠם התחלת היבול המסחרי אתחיל לשלם את ההלוואה. כשקיבלתי סוף סוף את ההלוואה בסך של 375 לירות (היו אלה כבר לירות של פלשתינה - א"י, שהחליפו את הלירות המצריות) נשמתי זמן מה לרווחה. ראשית שילמתי את חובי לﬠליאש הן בגלל הריבית הגבוהה והן בגלל טרדות הנסיﬠות לירושלים להחליף את השטרות. כמו כן שילמתי את ההלוואה לבנק הפוﬠלים והשתחררתי מהסיוט לנסוﬠ ﬠם שלמה ברגר לתל-אביב. לבסוף שילמתי חלק מהﬠרבויות של קראוזה ואת מחיר המניה וחומר הריסוס ל”החקלאי". בקיצור, מכל הכסף לא נשארה בכיסי פרוטה לפורטה.

החורף של תרפ"ט (1929) התקרב, והפירות, שניבאו לי כי יישרו מﬠצמם, נשארו ﬠל הﬠצים. ﬠרביי הסביבה הבחינו בפירות והיו קוטפים לי אותם. שלמה פרנק התנדב לבוא אתי ﬠרב אחד כדי לתפוס את הגנבים. באחד מלילי שבת הגﬠנו שלמה ואני לפרדס, מצאנו את הפירצה שﬠשו ונכנסנו דרכה. הﬠרבים הרגישו בנו ולבד מאחד הספיקו כולם לברוח. גם את הﬠרבי הזה תפס שלמה, שהיה זריז ממני. הבאנו את הﬠרבי ﬠם אחד משני שקי התפוזים שקטף לביתי, ומשם למשטרה, שהיתה ברחוב הגיבורים. השארתי את הﬠרבי ﬠם השק במשטרה וביקשתי מהשוטרים לבוא לפרדס ולראות את הנזק. בשבת בבוקר יצאנו לפרוס, וכשחזרנו למשטרה מצאנו בה את כל נכבדי השבטים הﬠרביים, וביניהם היו גם חסן פארס, שאת ﬠדרו תפסתי בפﬠם הקודמת, אל־יוסף, ששמר ﬠל החציר שלי, והשייך מוחמד בן חילו, שקברו ﬠומד ﬠד ﬠצם היום הזה בצפון חדרה. מיד הבנתי את סיבת בואם - הם חששו פן יﬠרכו חיפוש אצלם. ואולם אני ﬠדיין לא הﬠזתי לדרוש מהשוטרים לﬠרוך חיפוש במגורי הﬠרבים, והשארתי את הנושא לטיפול המשטרה. כﬠבור חודש הוזמנתי למשפט בפני השופט הרכבי בזכרון יﬠקב. הוא פסק לﬠרבי חודש מאסר בפוﬠל, אך ידﬠתי, שהגנבים האמיתיים לא קיבלו את ﬠונשם.

באותה שנה החליט יוסף קליגר לﬠזוב את השותפות בפרדס ובאדמות. הצטﬠרתי מאד משום שיוסף היה חברי הטוב ושותף נוח, אבל כיבדתי את החלטתו. הבטחתי להחזיר לו במשך הזמן את הסכום שהשקיﬠ ונשארתי ﬠם נחלתו. ﬠתה היו לי בפרדס שני חלקים ולנוח חלק אחד, ולא ידﬠתי כיצד לחלק בינינו את השטח, כי חלק אחד מהפרדס היה במצב מצויין וחלק אחר היה ﬠדיין חלש. לא רציתי לקפח וגם לא להתקפח, ולפי שﬠה דחיתי את שאלת החלוקה.

הפרדס נראה במצב טוב כשלפתﬠ החלו היפים בﬠצים להצהיב ללא כל סיבה נראית לﬠין. המחלה פגﬠה דווקא בפרדסים המוצלחים, וגם המומחים לא ידﬠו את פישרה. משום כך קראנו לה “המחלה החדשה”. פתחתי חריץ בקליפה כמו בﬠת ההרכבה וגיליתי כﬠין בליטות חדות יוצאות מהשכבה שבין קליפת הﬠץ לבין החומר הﬠצי. נתקפתי ייאוש וחלחלה שמא כל ﬠמלי ירד לטמיון, ואיש לא ידﬠ לתת ﬠצה. ﬠל דﬠת ﬠצמי פתחתי את הקליפות של כל הﬠצים החולים. פﬠולה זו הוﬠילה במקצת, וגמלה בלבי החלטה לנטוﬠ ליד כל ﬠץ שתיל חושחש ולהרכיבו בתוך הﬠץ, המורכב כבר ﬠל הלימון, אבל ﬠבודה זו דחיתי לקיץ הבא. את הפירות המוקדמים מכרנו לחברה מיסודו של ש' טולקובסקי. הובטח לנו מחיר של 15 אגורות לתיבה, וכל תוספת ﬠל מחיר זה היתה ﬠניין של מזל. ﬠל הפרי הגדול לא קיבלנו יותר, אבל ﬠל הפרי הקטן, שבאותה תקופה נחשב למיוחס קיבלנו 20 אגורות לתיבה. הפרי נשלח לליברפול, ומידי שבוﬠ הייתי מקבל דוחות ﬠל מצב המחירים של פרי ההדר בליברפול. בלבי צחקתי ﬠל ששולחים לי דיווח ﬠל המחירים כאילו הייתי פרדסן גדול.

בחודש אב תרפ“ט (אוגוסט 1929) פרצו המאורﬠות בחברון. השחיטה הגדולה של יהודי חברון זﬠזﬠה את היישוב, ולי הזכירה את הפוגרומים ברוסיה. במיוחד הרגיזה אותי ההחלטה לנטוש את חברון. ברחבי הארץ החלו להתכונן לקראת המאורﬠות. ה”הגנה“, שﬠד אז היתה נחלת מﬠטים ובכל יישוב היתה בנפרד, הפכה לארגון ארצי ﬠם מרכז, שחלש ﬠל כל מקומות היישוב בארץ. מובן, שגם חדרה הצטרפה לארגון ה”הגנה“. כחבר ב”הגנה" ניתן היה להתקבל רק לאחר המלצה. ﬠליי המליץ אברהם בוקשטיין, ואני המלצתי ﬠל אחרים. כל מצטרף החל בסידרת אימונים. כשבאתי לאימון הראשון הופתﬠתי לגלות, שהמדריך לא היה אחר מאשר זאב בייליס, והתברר לי, שיוצאי מקווה ישראל היו מראשוני הפﬠילים ב“הגנה” בחדרה. במהירות התרבו הקבוצות, ולחדרה הגיﬠ מהמרכז בתל־אביב מדריך ראשי, שהיה אחראי למדריכים מאנשי חדרה.המצטיינים ﬠברו קורס הדרכה והפכו למדריכים. באימונים הראשונים הרבו בתרגילי סדר גם משום שלא היו מספיק רובים, והמﬠטים שהיו שימשו להגנה ולאימון אלה, שנבחרו להיות מדריכים. כדי להﬠניק לחברים הרגשה של מגינים הזמינו אצל הנפחים, האחים קלוצמן, מוטות ברזל בﬠלי קצוות מחודדים. בסופו של דבר גם ﬠיקר הנשק של הפורﬠים הצפויים היה הנבוט (=אלה). אותי רשמו כמי ששירת בצבא הרוסי ויודﬠ להשתמש ברובה, וכל אלה שהיו רשומים כחיילים גויסו למשטרה, שהוצבה בחאן, ומפקדה היה קצין המשטרה קרמר מזכרון יﬠקב. סגנו של קרמר היה אדולף וייסברג, והוא פיקד ﬠלינו. למﬠשה היינו כשנים ﬠשר שוטרים, ביניהם גם אליﬠזר ציפקין, ובלילות ﬠרכנו שמירה בקבוצות בנות ארבﬠה איש. הקבוצה שלי שמרה בחורשה שבין חדרה לברנדס. באחד הלילות שמﬠנו רחש של גמל. שניים מאנשינו נשארו בצל האקליפטוס, ואני ווייסברג התקדמנו בלאט לﬠבר הגמל. כשהתקרבנו ראינו ﬠרבי בלתי חמוש נוהג בגמל ﬠמוס מצﬠים. כשנתברר לנו, שהוא ﬠובר ﬠם משפחתו לגור בזיתא הסמוכה, איפשרנו לו להמשיך בדרכו.

כל ימי המתיחות הייתי במשטרה, אבל הורשיתי לחזור מידי יום לביתי כדי לחלוב את הפרה ולהשקות את שתילי האקליפטוס. הייתי ﬠובר מהחאן דרך מגרשו של לבוצ’קין והייתי מגיﬠ במהירות. מובן, שלפרדס לא יכולתי להגיﬠ, וחזרתי אליו רק לאחר שנרגﬠו הרוחות, ואז הספקתי להשקותו ולסיים את הורדת הזיזים, שנקטﬠה בשל המצב.


 

הקמת המשפחה    🔗

32.jpg

כפרי, צביה, עפרה והפרה לבנונה, חדרה 1931


" כִּי אֵין יוֹדֵעַ נְתִיב הָרוּחַ –

זֶה כְּבָר יָדוּעַ; עַתָּה בָאתִי

לְהָבִיא רְאָיָה מֵאַהֲבָתִי."

(“בשל תפוח”, ביאליק)


באחת השבתות של קיץ תרפ“ט (1929) הגיﬠה רות הקר בחברת ﬠוד שתי נﬠרות לבקרני. אחת מהן היתה מרים הנקין, שהתלהבתי מיופיה בראותי אותה לראשונה ב”הלוואה וחיסכון“, והשנייה היתה נﬠרה דקת־גו וצמה אדומה תלויה מאחוריה. כדרכי קיבלתי אותן בסבר פנים יפות. לאחר שהלכו הבנות אמרתי ליוסף קליגר, שביקרני באותה שבת: “הנﬠרה האדמונית מסכנה. מי ירצה לשאת אותה?”. ﬠנה לי יוסף: “הא, אל תרחם ﬠליה. היא אחותו של גדﬠון חזנוב ובחורה חכמה מאד”. שמﬠתי והחרשתי. הימים היו ימי הקיץ, היתה לי ﬠבודה רבה וכל הﬠניין פרח מראשי. בינתיים פרצו המאורﬠות של תרפ”ט וכל סדרי החיים נשתנו.

באחת השבתות של סוף תרפ"ט חזרתי מהאימונים וליד קופת חולים פגשתי את צביה לבדה. זכרתיה מאותו ביקור בביתי וקשרתי אתה שיחה. היא סיפרה ﬠל המתח הרב בﬠקבות המאורﬠות, מתח שגבר במיוחד לאחר שהﬠבירו את הבחורות ממשק הפוﬠלות לגור לזמן מה במרכז המושבה. הואיל ואת רוב זמני ביליתי אז בחאן לא ידﬠתי כמﬠט ﬠל הנﬠשה במושבה. שאלתיה כיצד ﬠברו הימים הקשים במושבה, והיא סיפרה לי ﬠל כך בטוב טﬠם. דרכנו היתה שלובה והמשכנו ללכת יחד. ביקשתיה לספר ﬠל משפחתה וכיצד מצאה דרכה למשק הפוﬠלות. ﬠל משפחת חזנוב כבר ידﬠתי הרבה כי הכרתי את ﬠמרם ואח אביו, וﬠל גדﬠון שמﬠתי רבות מפי יוסף קליגר ודויד גולדשטיין. שניהם התפﬠלו מגדﬠון, ובﬠיקר דויד, שהיה אדם רגיש וציוני נלהב. בﬠיני דויד היה גדﬠון סמל האיש הﬠברי החדש, שאנו רוצים ליצור בארץ. ממילא מובן, ששמﬠתי בﬠנין רב את סיפוריה של צביה, ומכיון שהם לא נסתיימו כשהגﬠנו לביתי המשכתי ללוותה לכיוון משק הפוﬠלות. בדרך פגשנו את אליהו לבוצ׳קין, שהתפלא לראותני מלווה נﬠרה אחת משום שכרגיל הייתי נראה בחברת בחורות אחדות. כשהגﬠנו למשק הפוﬠלות אמרתי לצביה, שהיה מﬠניין מאוד לשמוﬠ אותה ואני מוכן לשמוﬠ ﬠוד מפיה. בכך נפרדנו. כשחזרתי מצאתי את אליהו ממתין לי. הוא סיפר כדרכו ﬠל ﬠנייניו ולבסוף אמר: “אתה תתחתן ﬠם זו שליווית”. השיבותי לו, שהיא צﬠירה מאד, וגם אינה הטיפוס, שאני רוצה להתחתן אתה.

לאחר זמן ﬠברה צביה ליד ביתי בﬠגלה. היא ברכתני לשלום ואמרה, כי תגיﬠ אליי ﬠם חברתה מרים. השתוקקתי להכיר את מרים היפה, ואמרתי לצביה, שביתי פתוח תמיד, ואפילו כשאיני בבית הן יכולות לבוא. הבנות הגיﬠו לביקור, ומדבריהן הבינותי, שמרים היא חברתו של גדﬠון. שיבחתי בפניהן את גדﬠון ﬠל פי הסיפורים ששמﬠתי, וידידותי ﬠם שתי הצבריות הלכה והתפתחה. בכל הזדמנות שנפגשנו היו מרבות לספר ﬠל חייהן בתקופה שלפני בואן לחדרה. בינתיים הגיﬠ החורף. צביה ﬠבדה בלול, והלולניות היו צריכות ללון לפי תור במדגרה של המשק. היא הזמינה אותי לבוא לבקרה בלול, ואני נﬠניתי להזמנה, ואפילו ﬠזרתי לה קצת בבירור הביצים. לאחר ימים אחדים חלתה צביה בקדחת קשה ושכבת במיטת חוליה. יוסטה, שהיתה ﬠולה חדשה והגיﬠה מקיבוץ שומריה (כיום ﬠין שמר) להכשרה חקלאית במשק הפוﬠלות, פגשה אותי ואמרה: “כיצד זה, שחברתך, האוהבת אותך, חולה, ואינך מוצא לנחוץ לבקרה?”. הופתﬠתי לשמוﬠ, שנﬠרה צﬠירה אוהבת אותי. בזמנים ﬠברו לא היה זה חידוש בשבילי, אבל באותו זמן הייתי כבר בן שלושים ולא ציפיתי לאהבתה של נﬠרה ואמרתי ליוסטה, שתמסור לצביה כי בﬠרב אגיﬠ. לﬠת ﬠרב הגﬠתי לחדרה ומצאתיה במיטה, שמצﬠיה הבהיקו מלובן. חשתי בשמחתה לביקורי, אך ﬠדיין היססתי אם להציﬠ לה את ידי. כשהחלימה הגיﬠה לביתי וסיפרה, כי היא נוסﬠת לנוח אצל משפחתה בגדרה, והציﬠה כי במשך החודש שלא תהיה בחדרה נשמור ﬠל קשר מכתבים. במכתביי אליה כיניתיה במילים ﬠדינות וגיליתי לה את אהבתי. בין השאר כתבתי לה שאמנם אני אוהב נﬠרות שחורות, אבל אותה אני אוהב בשל טוב טﬠמה וקסם דיבורה.

כשחזרה צביה למשק הפוﬠלות הזמנתי אצלה חמש ביצים. מחיר הביצים בחורף היה גבוה, ואני שילמתי לה מראש. כשהגיﬠה צביה ﬠם הביצים התברר ששתיים מהן נשברו. היא הצטﬠרה מאד, אבל הרגﬠתי אותה באומרי, כי אשתמש גם בביצים השבורות. לקראת הפסח ﬠזבה צביה את משק הפוﬠלות כדי לﬠזור למשפחתה, שﬠברה מגדרה לפרדס חנה. אחותה רוחמה למדה באותם ימים בסמינר בירושלים, והיתה מגיﬠה לפרדס חנה רק לחופשות. רחל’ה וחפצי היו ﬠדיין ילדות, וצביה ﬠזרה לאמה בסידור הבית החדש וכן ﬠזרה בנטיﬠת הפרדס. לפרקים היתה מגיﬠה לבקרני. אף כי נפשי כלתה לשאת אישה לא דיברתי ﬠל נישואים וגם צביה, שידﬠה ﬠל רצוני להינשא, לא אמרה דבר. באחד במאי באה צביה אליי ﬠם אחותה הקטנה רחל’ה, והלכנו יחד לנשף של ההסתדרות. לאחר מכן השכבנו את רחל’ה במיטתי, ובילינו את הזמן בנﬠימים. תקוותי הלכה והתגברה, שצביה תיאות להינשא לי, אך ﬠדיין לא הייתי בטוח. ידﬠתי שיש לה מחזרים צﬠירים ויפים, ואת ﬠצמי חשבתי למכוﬠר וזקן שכמﬠט אין לו תקווה. בכל זאת היינו קובﬠים פגישות בינינו, וצביה היתה מגיﬠה בקביﬠות. בשבת שלפני חג השבוﬠות אמרה לי צביה, שהיא החליטה להינשא לי. שמחתי מאד וקבﬠנו, שבשבת שלאחר החג היא תגיﬠ אליי ﬠם חברתה מרים ולמחרת ניסﬠ לחיפה ונﬠמיד חופה. ﬠוד באותו שבוﬠ נסﬠתי לרבנות בחיפה, קבﬠתי את המוﬠד לחופה ושילמתי את המס. הרב הזקן היה אדיב, והתהליכים אצלו היו פשוטים וללא בﬠיות. לא נדרשתי להביא ﬠדים להוכיח שאני וצביה פנויים, וסיכמתי אתו, שאני בא ﬠם הכלה ללא קהל.

צביה הגיﬠה כמוסכם בﬠרב שבת. בשבת בבוקר ביקשה ממני ללכת לפרדס חנה כדי להביא לה את בגדי השבת שלה ולהודיﬠ לאמה ﬠל נישואינו ביום ראשון. לא היו לי בגדים מתאימים כדי להתייצב בפני משפחת אשתי לﬠתיד. הלכתי ליוסף וייסבלך, שהיה לי ﬠדיין אשראי בחנותו, וביקשתי ממנו חולצה ומכנסיים מבד חאקי. הוא נכנס לחנות והביא בגדים לפי מידתי. חסרונם היו שהיו מﬠומלנים כל כך שיכלו לﬠמוד בפני ﬠצמם. בשבת אחר-הצהריים הלכתי לפרדס חנה. היה יום קיץ נﬠים, והלכתי לאיטי כדי לא להפריﬠ למשפחה את מנוחת הצהריים. אף ﬠל פי כן הגﬠתי מוקדם מדיי והמתנתי תחת הﬠץ כשﬠה ﬠד שיצא גדﬠון. כשיצא מהבית יצאתי ממחבואי ושאלתי אם אפשר לראות את אמו. הוא הכניסני הביתה והציגני בפני אמו, שידﬠתי כי כבר שמﬠה ﬠליי קודם לכן. אמרתי לה שבאתי בשליחותה של צביה, שביקשה את שמלת השבת, המונחת ﬠל מﬠקה המיטה בחדרה, והוספתי: “אם ירצה השם, מחר נﬠמיד חופה בחיפה”. ﬠנתה אמה: “שיהיה במזל טוב. הילדים של היום אינם מוצאים לנכון להודיﬠ להוריהם ﬠל המתרחש אצלם”. בכך נגמרה ההיכרות הראשונה. קיבלתי את בגדיה של צביה ונפרדנו לשלום.

כשחזרתי לחדרה מצאתי בביתי גם את מרים. צביה אמרה, שמרים ﬠזבה את משק הפוﬠלות ומחר תיסﬠ אתנו לחיפה בתור שושבינית, וגם לאחר החופה תישאר אתנו, ואני הסכמתי. צביה שאלה מה דﬠתי ﬠל ירח דבש. ﬠניתי לה, שלי אין צורך בירח דבש, אבל אם היא רוצה בכך אאפשר לה לבלות לאחר החופה ﬠם מרים חברתה, וכמובן, אשלם ﬠבור הבילוי. היצﬠתי לה, שבמסגרת הבילוי תגיﬠ גם לאליהו תפוחי, שבינתיים החליף את המסﬠדה בירושלים בחברת לרהיטים בתל-אביב, ותוכל לקנות אצלו רהיטים לפי טﬠמה. הבטחתי לתת לה שטר פתוח, שתוכל למלאו לאחר שתבחר את הרהיטים.

למחרת השכמתי כדרכי וﬠבדתי ﬠד הצהריים כרגיל. לקראת הצהרים התקלחתי, לבשתי את בגדי החאקי החדשים והלכתי להוציא קצת כסף מ“הלוואה וחיסכון”. בדרך פגשני יﬠקב רחוב, וכשראני לבוש בגדים חדשים ביום חול שאל: “איזה חג ﬠליך כפרי? האם אתה מתחתן?”. ﬠניתי לו: “במקרה ניחשת”, והמשכתי בדרכי. אחר הצהריים יצאנו לחיפה. החלטנו שצביה ומרים תיסﬠנה בדיליג’נס היוצא לקראת הרכבת לתל־אביב, ואני אגיﬠ שﬠה מאוחר יותר. כשהגיﬠה הרכבת לחיפה ﬠלינו ﬠל אותו קרון, ולשמחתנו לא פגשנו מכרים, בחיפה אמרה צביה, שלא ייתכן שאקדשנה לאישה בחולצת החאקי המﬠומלנת, וכי ﬠליי להיכנﬠ וללבוש חולצה יותר אנושית. היא נכנסה לחנות בגדים ובחרה ﬠבורי חולצת בד לבנה, שאפשר היה להכניסה לתוך המכנסיים. החולצה לא היתה לטﬠמי, אבל לא רציתי להﬠכיר את מצב הרוח המרומם ולבשתי את החולצה ללא ויכוחים. הבנות היו צמאות ונגשו לקנות משקה, ואני נשארתי להמתין להן. כשחזרו לא הכירוני משום ששכחו כי הלבישו אותי בחולצה לבנה, וﬠבר זמן ﬠד שזיהו אותי.

הלכנו לרבנות והרב הקשיש ביקשני ללכת להביא ארבﬠה ﬠוברי אורח, שישלימו את המניין. ללא קושי מצאתי ארבﬠה מתנדבים. הביאו את החופה, והרב, שהיה בטוח כי מרים הכלה, קרא לה. הﬠמדתיו ﬠל טﬠותו, וראיתי כי התפלא מאד משום שצביה נראתה כנﬠרה וגם בגדיה לא הﬠידו בה, שהיא הכלה. ﬠנדתי לצביה את הטבﬠת ואמרתי לבדי: “הרי את מקודשת לי בטבﬠת זו כדת משה וישראל”. שברתי בקלות רבה את הכוס, והרהרתי בלבי כמה תלאות ויסורים ﬠברתי ﬠד שהגﬠתי למﬠמד זה. הגישו כיבוד ויין, כנראה, ﬠל חשבון הסכום הפﬠוט ששילמתי לפני כן, ולאחר שבﬠ הברכות, שנאמרו באותו מוﬠד, מסר הרב לצביה את הכתובה, שבה נרשם סכום של ﬠשר לירות.

כשיצאנו מהרבנות היה כבר לפנות ﬠרב. צביה החליטה שﬠלינו לקנות מזרון חדש וﬠוד זוטות אחדות, והגﬠנו לחדרה רק לﬠת ﬠרב. הירח ﬠדיין לא היה במלואו, אבל כבר היגיה אורו. כדי לא לחשוף את סוד נישואינו החליטו הבנות ללכת ברגל, ואילו אני נסﬠתי בדיליג’נס ﬠם המזרון ושאר הקניות. הן יצאו לדרכן ואני הﬠמסתי את הדברים ונסﬠתי אחריהן. בדרך ראה את הבנות משה מרימצ’ק הנהג של הדיליג’נס, שהסיﬠ אותן לרכבת בצהרים וידﬠ שאני שילמתי ﬠבור נסיﬠתן. הוא התבונן בי כאומר איזה מחזר אתה, ואחר ﬠצר את הדיליג’נס ואמר: “ﬠלינה בנות”. הן ﬠלו ברצון, אבל ליד משק הפוﬠלות ירדו והגיﬠו לביתי ברגל. משה לא ביקש ממני כסף ﬠבור הסﬠת הבנות, אך שילמתי לו גם ﬠבורן.

לאחר שהגﬠנו הביתה תיכננו איזה רהיטים תקנה צביה אצל תפוחי. החלטנו שתזמין ארון בגדים ומזנון בגובה ידיה, שאת חציו הﬠליון נכסה בפח מגולוון, לבן וחזק. המזנון היה אמור לשמש כמטבח משום שבביתי היו רק שני חדרים וברז המים היה בחוץ. התלבטנו אם לקנות ספה נוספת, כי בחדר השני היתה ספה. לבסוף סיכמנו, שתקנה גם ספה אנושית יותר שכן הספה היתה כבר רﬠוﬠה למדיי, וכשרחל’ה לנה אצלנו התלוננה ﬠל ה“בור” בספה. ביום שני בבוקר התעופפו שתי הצפורים מהבית, ואני נשארתי שוב לבדי. בעוד שצביה ומרים מבלות את ירח הדבש הגיﬠ אליי זלמן בורקין ואמר, שלמד לטייח בתים, אך הינו מחוסר ﬠבודה. הוא הציﬠ לטייח לי מבחוץ את הבית והסכים לקבל את התשלום לכשאוכל. הרﬠיון נראה לי מוצלח ביודﬠי שרﬠיתי הצﬠירה תשמח לגלות התקדמות בביתה החדש. בנוסף נסﬠתי לחיפה כדי להזמין התקנת חשמל לבית. באותה תקופה ﬠדיין לא היה חשמל בבתים בחדרה, ורק בבתי המלאכה כבר הכניסו חשמל. גם משרד של חברת החשמל טרם היה בחדרה, וקישיצקי היה בא מידי פﬠם להתקין את החשמל לפי הזמנה. לשמאי קולודני היה כבר חשמל בנגריה ובבית, והודות לקרבת ביתי לנגריה נתקבלה בקשתי להתקנת חשמל מייד.

כשחזרו הבנות מהטיול סיפרו לי ﬠל הנסים והנפלאות שהתרחשו להן. בבואן לירושלים פגשו בשמואלי, חתנו של הורביץ ואביה של הדה בושס. הוא שאלן לאן פניהן מוﬠדות, וכשהשיבו לו כי הן מבלות ירח דבש, אמר: “החתן אינו אתכן כי הכסף לא הספיק”. לאחר מכן בילו ﬠם רוחמה ואכלו יחד גלידה. הגלידה לא טﬠמה לחיכן, ומרים הציﬠה, שילכו לאכול גלידה בקפה “וינה” שהיה ידוﬠ בגלידתו הטﬠימה. מרים טﬠמה מהגלידה בקפה “וינה” בחברת אחותה שרה, שהיתה גננת בירושלים, והרבתה לבלות ﬠם ייבין, אורי צבי גרינברג ואחרים, אך מרים לא ידﬠה מה מחיר הגלידה. שלוש הצﬠירות נכנסו לבית הקפה והזמינו שלוש מנות גלידה. למזלן שאלו בﬠת ההזמנה למחיר. כששמﬠו שמחיר מנה גלידה הוא 15 אגורות ביטלו את ההזמנה והסתלקו במהירות. רק כשיצאו פרצו בצחוק אדיר. ללינה בירושלים דאגה להן שרה, והן חזרו לחדרה במצב רוח מרומם.

המבצﬠ הראשון, שנגשו אליו בתום ימי הבילוי, היה מלחמה בפשפשים, שהתמקמו בהמוניהם בתקרת הﬠץ של הבית. צביה השיגה פרימוס מיוחד והפשפשים נפלו חללים. לאחר מכן הגיﬠו להתקין את החשמל, ואז הזמנו צבﬠ והוא סייד את הבית. הבית לבש מראה חדש ונקי וﬠמד מוכן לקבלת הרהיטים החדשים. צרכי אוכל קנינו אצל יובל ושילמנו כרגיל בפיתקאות. לפﬠמים הלכה מרים לקניות ולפﬠמים הלכה צביה, ויובל שאל אם כפרי ייסד קבוצה.

האורח הראשון שביקרנו לאחר הנישואים היה גדﬠון. כדרכו לא הרבה בדיבורים. הוא התבונן בבית ובחצר, והזמין אותנו לבקר בפרדס חנה. באותו שבוﬠ קיבלנו מכתב ברכה מﬠמרם חזנוב בצירוף צ’ק ﬠל סך חמש לירות. בﬠיניי היה זה באותם ימים ﬠלבון לקבל מתנות בכלל ומתנת כסף בפרט. בﬠצה אחת ﬠם רﬠייתי (כך כיניתי את צביה) שלחנו את הצ’ק בחזרה בצירוף מכתב תודה, אבל הוספתי כי “שונא מתנות יחיה”. כﬠבור זמן מה הגיﬠה הדודה מגדרה, אמו של ﬠמרם, והביאה אתה שולחן ﬠגול, שישה כיסאות נאים וכלי שולחן. מתנה זו קיבלנו ברצון והיא שימשה אותנו שנים רבות מאד. קיבלנו את הדודה בסבר פנים יפות, וגם אני הקדשתי לה מזמני ושוחחתי אתה, אף כי ידﬠתי שהיא משברת את שיניה לדבר אתי ﬠברית. הדודה היתה חסידה גדולה של יוצאי ליטא וזלזלה בדרומיים - יוצאי אוקראינה, בסרביה וכל הארצות האחרות בדרום רוסיה. באידיש שלה היתה מכנה את הדרומיים יוז’ינר (ברוסית יוג פירושו דרום ויוזאנין דרומי, ובאידיש השתבש והפך ליוז’ינר), אך ﬠלה בגורלה, והדרומיים חדרו למשפחתה הליטאית: אסתר, אשת בנה יחידה ﬠמרם, היתה מאוקראינה; יﬠקב, בﬠלה של שולמית, היה דרומי, וﬠתה נוספתי אני – דרומי שבדרומיים. הדודה הרבתה לדבר טובות ﬠל גדﬠון והיתה אומרת, שהוא צדיק אמיתי. צביה ידﬠה את המאכלים האהובים ﬠל הדודה, וטרחה להכינם לה, והדודה יצאה מרוצה מאד מהביקור.

גזﬠי האקליפטוס, שהוצאו מחלקת הפרדס שלנו, ﬠדיין נשארו בשטח והיוו מכשול. הﬠברתם למקום אחר היתה כרוכה בממון רב, והחלטתי להיפטר מהם ולﬠשות מהם פחמים. המליצו לי ﬠל ﬠרבי, ﬠיוור בﬠין אחת, שהיה מומחה לﬠשיית פחמים וידﬠ גם למי אפשר למוכרם. סיכמתי אתו, שאני אﬠבוד אתו ואתן לו את הגזﬠים, וברווחים נתחלק שווה בשווה. הﬠרבי באמת היה מומחה, וידﬠ כיצד לרכז את הגזﬠים כך, שכאשר הﬠלינו אותם באש הם לא נשרפו, אלא הפכו לגחלי פחמים. קראוזה היה מגיﬠ לﬠתים קרובות לראות את פרדסו, וכשראה את ﬠרימות הגזﬠים רמז לי, שיסכים למסור לי את גזﬠי האקליפטוס שליד שטחו. הבטחתי לו, שאם אצליח להוציא מהפחמים את מחיר ﬠבודתי, אטפל גם בגזﬠים שלו. שנה לאחר מכן ﬠשיתי פחמים גם מהגזﬠים של קראוזה. קראוזה היה בצﬠירותו ג’ינג’י, וסיפרתי לו כי נשאתי לאשה אדמונית. זאב בייליס התחכם ואמר: “אצל כפרי היא תשחיר”. קראוזה היה אדם צנוﬠ וﬠדין נפש, אף כי ידﬠ להטיל מורא ﬠל תלמידי מקווה ישראל. הוא ראה בי סמל לאדם, שללא ﬠזרת המוסדות הקים משק חקלאי בארץ. כששמﬠ ﬠל נישואיי בא לבקרני ﬠם זאב בייליס. משכנותי לפרדסו הפקתי תוﬠלת רבה במשך השנים. באותה שנה הובא לארץ לראשונה זן חדש של מנדרינה - הקלמנטינה - שהיה אז יקר המציאות. קראוזה שלח מומחה, שהרכיב בפרדסו ﬠץ אחד, ואני למדתי ממנו והרכבתי ﬠצים אחדים מהזן המיוחס. בנוסף הרכבתי גם מנדרינה רגילה, שהיתה מכונה אז יוסוף אפנדי.

באותם ימים הגיﬠו לאיזורנו שני אנשים בﬠלי הון. האחד היה נאסאטיסין, שליצני הדור כינוהו “נתון תתן”, והשני - בלום, שהמציא את השיניים התותבות והן הכניסו לו הון תוﬠפות. בלום היה אדם רחב לב וציוני נלהב. הוא רכש חלק מאדמות שלזינגר שליד כרכור. בשטח זה, שבﬠבר ﬠמדו בו האהלים של ﬠוזבי חדרה, נבחרה חלקה מתאימה לנטיﬠת פרדס, והﬠבודה נמסרה ללבזובסקי. כרכור היתה ידוﬠה אז כמקום יבש ממים, אבל לבזובסקי שמﬠ מגיאולוג אנגלי, שבמﬠמקי האדמה יש מﬠיין מים ﬠצום, והאמין לדבריו. המצב הכלכלי של לבזובסקי היה טוב מאד, ואת הבית שרכש מאחד ממייסדי חדרה הפר לארמון זוטא. אף ﬠל פי כן לא יכול היה לגשת למבצﬠ הקידוח בכוחות ﬠצמו והציﬠ לבלום להשתתף ﬠמו במפﬠל המים. בלום ראה את גודל אמונתו של לבזובסקי והתלהבותו לרﬠיון, והסכים להצטרף. לאחר שהשלימו את נטיﬠת הפרדס של בלום, התחילו בקידוח. הקידוח הוכיח את ﬠצמו, וברבות הימים נתגלו מים רבים, שהיו מקור ברכה לאיזור. חג גילוי המים נﬠרך ברוב פאר, נכבדים הוזמנו מכל חלקי הארץ, וצלמי ראינוﬠ הנציחו את המאורﬠ. במשר הזמן בנה לבזובסקי גם בניין בשביל המשטרה וﬠשרה בתים כשביל לשכן בהם את הﬠובדים.

הואיל ואצל לבזובסקי היתה ﬠבודה רבה, גם נוח שותפי היה ﬠסוק מאד בניהול החשבונות, וכך ﬠברו שבוﬠות ולא נפגשנו. כחודשיים לאחר נישואיי פגשני נוח ברחוב ושאל אם נכון הסיפור שנשאתי אישה. אמרתי לו: “אם מצלצלים בפﬠמונים סימן שחג”. למחרת הגיﬠה לביתנו ﬠגלה וﬠליה מזנון גבוה, מזנון נמוך יותר ומﬠרכת שלימה של כלי חרסינה סינית יפה מאד. שאלתי את הﬠגלון אם לא טﬠה בכתובת, אך הוא השיבני, כי נוח שלח את כל המטﬠן.

מצבו הכספי של נוח השתפר, כי לבזובסקי, שהיה מרוצה מאד מﬠבודתו המסורה, הוסיף לו מידי פﬠם ﬠל משכורתו. באותה שנה הציﬠ נוח ללבזובסקי, שבמקום להוסיף לו ﬠל המשכורת יקנה לו אצלי חלקת פרדס מפרדסו של יוסף.

נוח ידﬠ שאני דחוק בכסף משום שנוסף למחסור הרגיל היה ﬠליי גם לשנות את סדרי ההשקאה, כי תﬠלות הפח, שסידרתי בשנה הראשונה, לא הוﬠילו ﬠוד. לבזובסקי שמח להצﬠתו של נוח והציﬠ לקנות אצלי 2.5 דונם. חישבתי את ההוצאות ונתקבל סכום של 95 לירות, מﬠט יותר זול מהמחיר הרגיל לדונם פרדס באותו גיל. נוח שילם לי ﬠבור החלקה שרכש, וסוכם שמﬠתה ואילך הוא יקבל 40% מההכנסות ואני 60%. חלוקה זו נשארה ﬠד היום. מהכסף שקיבלתי מסרתי 50 לירות לידי ﬠליזה, אשת קורט לוי, ﬠל חשבון גמילות החסד שנתן לי. הבטחתי להחזיר את הסכום הנותר בבוא היום ﬠם ריבית, והיא שמרה את דבריי בליבה. שנים לאחר מכן, כשנזקקו לכסף, מלאתי את הבטחתי כלשונה. כמו כן שילמתי את ההלוואות, שהﬠיקו ﬠליי במיוחד, וניגשתי לסידור ההשקאה בפרדס. הגיﬠו אז לחדרה קרונהויז והיימן, שהיו מומחים בצינורות בטון והיו אנשים ישרים מאד. הם הניחו את הצנורות בﬠומק האדמה, ומאז השקאת הפרדס היתה נוחה וקלה. הרכבתי אז גם שתילי חושחש לﬠצים שחלו במחלה “החדשה”. ההרכבה ﬠלתה יפה והודות להצלחתה קיים פרדסנו ﬠד היום.

זאב בייליס ﬠזב את פרדס קראוזה וﬠבר להתיישב בפרדס חנה. במקומו הגיﬠ לﬠבוד בפרדס נחום ליבשין (לימים קרא לﬠצמו לב-שן). גם הוא היה מבוגרי מקווה ישראל וקראוזה הﬠריך מאד את יושרו. בהתחלה היה מגונדר, לבש מכנסי צ’רלסטון, וכל הליכותיו נראו לי מוזרות. כשהיה צורך להשקות את הפרדס, הייתי צריך להניﬠ לו כל בוקר את המשאבה משום שהתקשה לתפוס את הﬠיקרון. הנﬠת הגלגל דרשה מאמץ רב במשך דקה אר שתיים ﬠד שנדלק המנוﬠ, וגם כשידע כבר כיצד להניﬠ, השתדל שאני אניﬠ. ואמנם פﬠם אחת בזמן ההנﬠה הוא נסחף ﬠם הרצוﬠה ובנס ניצל ממוות. שﬠון הקיץ שהנהיגו היה מרגיזו, כי אהב לישון מאוחר, והיה טוﬠן שזו המצאה אנגלית. הייתי משבח בפניו את ההשכמה בבוקר, אך זה לא הוﬠיל הרבה. לא פﬠם היו מגיﬠים הפוﬠלים לפניו, ואותי זה היה מרגיז, אבל במשך השנים למדתי לחבבו ולסלוח לו ﬠל חולשותיו, והוא הפך לידיד ביתנו במשך שנים רבות.

בחורף תרצ"א (1930) ﬠברה חפצי לגור אתנו בחדרה. היא סיימה את כיתה ז' בפרדס חנה, והואיל וכיתה ח' לא היתה שם יﬠץ לה אפרים דוידזון, מנהל בית הספר, ללמוד בחדרה. חפצי היתה נﬠרה חמודה, נקייה ותלמידה טובה מאד, ואנו קיבלנוה לביתנו ברצון. היה נﬠים, שנﬠרת חמד כזו נמצאת אצלנו, ואני ראיתיה כאחות קטנה, וכך הרגשתי כלפיה.

כששמﬠ יוסף קליגר ﬠל נישואיי החליט לגדל בﬠבורי ﬠגלה בשם לבנונה. לבנונה אמורה היתה להיות אצל יוסף ﬠד שתמליט, ואז לﬠבור לרשותי. כשזמן המלטתה החל מתקרב, זירזני יוסף לגמור את בניין הרפת. באותו חורף היה חוסר ﬠבודה בבניין, וצבי יוסף פיקרש, אחי חיים דויד שכבר היה ותיק בחדרה, הציﬠ לי להשלים את בניין הרפת ולהמתין ﬠם התשלום ﬠבור הﬠבודה. הצﬠתו באה בﬠיתה. את חומרי הבניין לקחתי באשראי אצל יובל. קניתי שקי סיד, שהובאו ממשרפות הסיד ﬠל גבי גמל, וכיביתי אותו בבור, שהכינותי לשם כך. את הלבנים הכינותי בﬠצמי, וישראל פריד, שותפו של פיקרש, הביא את כלי הﬠבודה ואת הלוחות לבניית הקירות וליציקת הגג. רציתי גג מבטון, שﬠליו אוכל להניח חבילות חציר וקש, ותכננתי לבנות מﬠליו במשך הזמן גג רﬠפים, שייצור מﬠין ﬠלייה מﬠל לרפת. ﬠבדתי יחד ﬠם הכבאים ובמשך ימים אחדים הושלמה כל המלאכה.

ביום האחרון של טבת תרצ“א (18.1.1931) הלכה צביה לד”ר קורץ לביקורת בקשר להריונה. כשחזרה סיפרה לי, שד“ר קורץ קבﬠ שיש לה ﬠוד כחודש ﬠד הלידה, ומכיון שברוב שﬠות היום אין תחבורה מחדרה כדאי שבﬠוד שבוﬠיים תﬠשה כמנהג היולדות ותיסﬠ לﬠפולה ותחכה שם ללידה. את ההוצאות ﬠבור השהייה היו משלמים בﬠבודה במכבסה. הסידור לא נראה לי, בﬠיקר משום שלא רציתי שצביה תיסﬠ לכל כך הרבה זמן, ואמרתי לה שאין מה למהר לנסוﬠ. צביה התרגזה ואמרה: “בינתיים יש ﬠוד שבוﬠיים ומוקדם להתווכח”. מרים, חברתה של צביה, ﬠבדה באותה תקופה בחדרה והיתה באה לביתנו מידי יום. באותו ﬠרב ישבנו לאכול, וצביה התלוננה ﬠל חוסר תיאבון ולא אכלה ﬠמנו. שכבנו לישון, ובחוץ השתוללה סופה. לפתﬠ התﬠוררה צביה והתאוננה ﬠל כאבים חזקים בבטנה. חרף מזג האויר הסוﬠר הבנתי שﬠליי להזﬠיק את ד”ר קורץ. השארתי אותה לבדה בבית ורצתי. ד“ר קורץ גר במרחק רב למדיי בבית פרידלנדר. כשהגﬠתי דפקתי בדלת, אך בשל הסﬠרה דפיקותיי לא נשמﬠו. התחלתי לדפוק בשמשות. סוף סוף התﬠורר ד”ר קורץ וכששמﬠ את דבריי הבטיח לבוא מייד, ושלח אותי לקרוא למיילדת גב' פרידלנדר, שגרה באותו בית ﬠצמו. כשהגﬠתי ﬠם המיילדת והצגתי אותה, נבהלה צביה ושאלה בפחד: “מה זו לידה?”. המיילדת הרגיﬠה אותה ואמרה, שאי אפשר לדﬠת וייתכן שאלה סתם כאבים. בינתיים הכאבים הלכו וגברו. ד“ר קורץ הגיﬠ ואמר לי, שניקח את צביה ביחד להסתובב בחדר. היא צﬠקה והצטﬠרה ﬠל שהיא יולדת בבית, אך ד”ר קורץ ניחמה באומרו, שפה אני והוא מטפלים בה, ובבית החולים נותנים ליולדת לזﬠוק ואין מתרגשים במיוחד. הלידה היתה מהירה ובלי הפסקות בין כאב לכאב. תוך ארבﬠ שﬠות הכל נגמר ונולדה בת במזל טוב. הודות לסﬠרה הﬠזה איש מהשכנים לא שמﬠ את הזﬠקות של צביה. כשד"ר קורץ גמר את הטיפול הוא יצא לרחוב, פגש את גניה זילברשטיין, שבדיוק פתחה את המחלבה, וסיפר לה, שלכפרי נולדה בת. כשﬠברה מרים לﬠבודתה דרך המחלבה סיפרה לה גניה ﬠל הלידה. מרים רצה אלינו כשהיא כולה פליאה ﬠל שצביה כבר ילדה.

המיילדת נשארה בביתנו ימים אחדים כדי לטפל ביולדת הצﬠירה. היא השיגה בשר ובישלה לה וליולדת. כשﬠזבה המיילדת התחלנו לחשוב ﬠל שם לילדה. היה בדﬠתנו לקרוא לה ﬠל שם סבה, שאול דויד, שנפטר בגלות ארם צובא. בינתיים הגיﬠ לבקרנו שמריהו רוטברג, חברי מימי לימודיי בישיבת מוהילוב. סיפרנו לו שבדﬠתנו לקרוא לילדה שאולה, והוא טﬠן שאין זה שם הולם לילדה, והציﬠ את השם ﬠפרה. בﬠיני השם מצא חן, אבל צביה אמרה, שלאחיה גדﬠון היתה בגדרה חמורה בשם ﬠפרה, ואינה רוצה ששם בתה הבכורה יהיה כשם חמורה. לבסוף שכנﬠנו אותה, כי בחדרה אין יודﬠים ﬠל ﬠפרה החמורה, וכי השם מתאים לבתה - שהיא צביה והבת ﬠפרת אילים, ואם תהיה בת נוספת בﬠתיד נוכל לקרוא לה אילה. כך נקבﬠ לבת הבכורה השם ﬠפרה.

לאחר מיספר ימים הגיﬠה אמה של צביה לראות את נכדתה הראשונה. היא התפלאה לראות תינוקת מגודלת למדיי, בﬠלת שיﬠר שחור, אך אינה בוכה ואינה רוצה לאכול. בשביל להניקה היה צריך להﬠירה, וגם אז היתה חוזרת ונרדמת לאחר שניות אחדות. כשדיברנו ﬠל הצורך לקנות מיטה, אמרה הסבתא שאין צורך למהר. כנראה, חשבה בלבה, שמי יודﬠ אם התינוקת תוציא את ימיה. אבל ﬠפרה התﬠוררה מהר מאד מתרדמתה וזיכתה אותנו בצריחות, שהיו מזﬠזﬠות את כל אנשי הרחוב. הייתי מאושר, שסוף סוף זיכני הקב"ה ביוצאת חלציי, ויש טﬠם לﬠמלי, כי יש בשביל מי.

לבנונה המליטה ﬠגלה, ויוסף קליגר הﬠבירה לרשותי. לבנונה שפﬠה חלב ולא ידﬠנו מה לﬠשות ﬠם כל כך הרבה חלב. צביה היתה מתרגזת, ואני הרגﬠתי אותה והבטחתי לשתות הרבה חלב. קניתי סיר של שישה ליטר ובו היינו מרתיחים את החלב, ואני הייתי שותה. אבל באמת היה קשה לשתות 20 ליטר חלב ליום. למזלנו הגיﬠ יוסף לביקור, וכשסיפרנו לו ﬠל מצוקת שפﬠ החלב, יﬠץ לנו לקנות פחי נפט משומשים, לנקותם יפה ﬠד שיפוג ריח הנפט ולשים בהם את החלב, ובﬠזרת כדורי פפסין לﬠשות מהם גבינה שמנה, שלאחר שממליחים אותה יכולה להשתמר זמן רב.

באותה שנה מכרנו את הפרי של הפרדס במחיר 18 אגורות לתיבה ארוזה. המכירה סודרה דרך “החקלאי” בחדרה, שבראשו ﬠמד אהרון סמסונוב. היו לי ויכוחים ﬠם סמסונוב ביחס לקטיף. אני דרשתי שבפרדסי יקטפו רק פוﬠלים ﬠבריים, ואילו סמסונוב טﬠן, שאין הוא יכול לדרוש מהסוחר - פריד אפנדי - שיסדר קבוצת קטיף מיוחדת בשביל מﬠט הפרי שלי. ביקשתי מסמסונוב רשות לדבר ﬠם פריד אפנדי בﬠצמי. הסברתי לפריד, שאני בﬠצמי פוﬠל ﬠברי, ולא ייתכן, שבפרדסי יﬠבדו פוﬠלים זרים. פריד הסכים והרכיב קבוצת פוﬠלים מטﬠם הלשכה. הם היו פוﬠלים מנוסים בקטיף, ובסופו של דבר ﬠבדו ﬠבורו גם בפרדסים אחרים.

ראיתי שאין בכוחי לﬠבד בﬠצמי את חלקת האדמה השחורה, והחכרתיה לבניהו וﬠדיה. לבניהו היתה רפת גדולה, והאדמה השחורה שלי התאימה לגידול שלחין. באותה ﬠת הוא הרחיב את משקו והיה זקוק לכסף. באחת מפגישותינו אמר לי, שחלקת האדמה שקיבל מפיק"א אינה לפי רוחו משום שאין לה מים ואינה אדמה משובחת, והציﬠ למוכרה לי בתנאים נוחים - שטרות לשלושה, לשישה ולתשﬠה חודשים. הייתי להוט לאדמה והסכמתי. בניהו השאיר לﬠצמו רק את שטח היﬠר, ואת כל השאר מכר לי בסכום של 120 לירות בשטרות של 40 לירות לשטר. נוח היה שותפי לרכישה זו. לאחר שפרﬠנו את השטר הראשון סיפר לי בניהו, שגיסו אליהו דגני נזף בו ﬠל שמכר לי את האדמה במחיר זול כל כך. חשתי כי הוא מתחרט ﬠל הﬠיסקה. הגיﬠ זמן פרﬠון השטר השני, ומחיר האדמות ﬠלה, אך בניהו לא אמר דבר. רק כשהגיﬠ פרﬠון השטר השלישי הביﬠ חרטה ﬠל הﬠיסקה, אמרתי לו: “אם אתה מצטﬠר, אשאיר לך את האדמה השחורה, שהיא הלוז של הﬠיסקה, ו-80 הלירות שכבר שילמתי לך יהיו בתשלום ﬠבור אדמת החול, שאין לך צורך בה וﬠלתה לך רק מחצית הסכום ששילמתי לך”. בניהו שמח ﬠל נדיבות לבי, והחזיר לי את השטר השלישי.

כשנודﬠ לקורט לוי ﬠל נישואיי בא לבקרני והבטיח לתת לנו במתנה 25 פרגיות לגהורן. כדי לקבל את הפרגיות הייתי זקוק ללול, ויצקתי אותו מבטון. דלת וחלונות ללול הזמנתי אצל יﬠקב קלוצמן ידידי. בימי בחרותי זלזלתי בבﬠלי מלאכה, שהיו בﬠיני חסרי השכלה ולא ידﬠו אפילו להתפלל כהלכה, אבל את קלוצמן כיבדתי בשל האינטליגנציה הטבﬠית שלו, חריצותו ואהבתו את מקצוﬠ הנפחות. קלוצמן היה הנפח היחיד בחדרה, ותמיד היתה לו ﬠבודה רבה. כמוני גם הוא לא הגביל ﬠצמו בזמן, וכאשר היום לא הספיק לו המשיך לﬠבוד בלילות לאור האש של הנפחייה. את הﬠבודות שהזמנתי אצלו הכין במהירות, וכשהגיﬠו הפרגיות היה הלול מוכן. נותר לי ﬠוד להזמין את אליﬠזר אמנותי לחבר את גג הפח למוטות ברזל. המשק שלי התחיל לקבל צורה של משק מﬠורב. פרה ברפת, ﬠופות בלול, אישה צﬠירה וחרוצה וילדה קטנה בבית. קנינו לתינוקת ﬠגלה משומשת אצל ברוקסון ואצל יוסף ברמן הנגר הזמנו לול. היתה לי סיבה טובה לחשוב, שﬠליתי ﬠל דרך המלך. צביה גידלה במגרש ירקות. לשם כך רכשה טוריה קלה, ובמקום המשפך, שבו הייתי משקה, קנתה ממטרת לגן, שהוכנסה לשימוש בימים ההם. היא הצליחה להוכיח לי, כי אין הכרח בﬠבודה קשה ומאומצת דווקא, ואפשר להפיק תוﬠלת מההמצאות החדשות. היא גידלה סוגי ירקות אחדים ושיפרה את התפריט. במגרש צמחה מﬠצמה ריג’לה, וצביה היתה מבשלת ממנה חמיצות, אם כי לפﬠמים הן יצאו מתחת ידיה חמוצות להפליא. בליל הפסח הראשון לנישואינו ישבתי במנהגי מקדמת דנא לסדר פסח כהלכתו, וצביה שאלה את ארבﬠ הקושיות. כשהגﬠתי לשולחן ﬠורך הגישה לי צביה מרק של קווקר - חמץ שבחמץ. נזכרתי באותו רגﬠ בשירו הידוﬠ של יל"ג “אשקא דריספק”, המספר ﬠל הרס המשפחה בשל גרגיר שﬠורה. מובן, שאמרתי לה לשפוך מייד את המרק האסור בהנאה, והסתפקתי באותו סדר במצה ובמרור. ברוך השם לא היה בזה כדי לפגום בחיי המשפחה, ותיתי לך יהודה ליב גורדון ﬠל שיריך הנפלאים. החיים זרמו להם בנחת. הייתי בﬠל תיאבון, אך לא בררן גדול והסתפקתי תמיד במה שיש, וצביה בכלל לא היתה להוטה לאוכל. היא קנתה אצל יובל כלי אלומיניום בן שלוש קומות, והיתה מכינה לי בו כריכים מלחם וביצה קשה, ואת הירקות היתה קולפת ומסדרת יפה. בﬠיניי גם זה היה בגדר מותרות, והצורך לזכור להביא את הכלי חזרה הביתה היה בﬠיניי מיטרד, אך קיבלתי אותו ﬠליי. לחפצי, שגרה אתנו כל אותה שנה, היתה אמה שולחת לפﬠמים כל מיני מאכלים ﬠם גרשוני, חתנו של אופנהנדין. גרשוני קיבל את המונופול להוביל את הלחם לפרדס חנה ולכרכור והיה נוסﬠ מידי יום לפרדס חנה ובחזרה. כסף תמיד חסר, ואף כי כבר היה לנו חשמל בבית, לאחר זמן נאלצנו להפסיק להשתמש בו בגלל המחיר, וחזרנו להאיר את הבית בﬠששית נפט. ﬠפרה התפתחה לאט, אבל הראתה סימנים של הבנה, ולא דאגנו גם כשלאה’לה בתו של גרשוני שהיתה באותו גיל, התפתחה ביתר מהירות ובגיל שנה כבר דיברה אידיש וﬠברית. ﬠפרה היתה כרוכה אחרי אמה, והיתה ﬠומדת בלול וצורחת. כשהיו מﬠירים לצביה מדוﬠ היא נותנת לה לצﬠוק, אמרה, שהדבר לא יזיק לה, ורק קולה יתפתח. באחד הימים הגיﬠ שלמה פרנק והביא לנו במתנה ﬠגלת טיול לילדה. הוא אהב את ﬠפרה מאד, והרבה לצלמה במצלמתו. ﬠל התמונות היה רושם “זה מתוק”, וﬠוד מיני כינויים דומים. בשנה שנולדה ﬠפרה הנהיג נוח את מנהג משלוח המנות בפורים, והתמיד בו ﬠשרות שנים.

שנת תרצ“ב (מרץ 1932) הגיﬠה ובארץ החלו בהכנות לקראת המכבייה, שתלו בה תקוות כי תיפתח תקופה חדשה של ﬠלייה שנפסקה. הנציב הﬠליון באותם ימים היה סר ארתור ווקופ, שבא במקומו של צ’נסלור, בימיו של צ’נסלור, שלא אהד את מפﬠלנו, התרחשו מאורﬠות תרפ”ט, והוא גרם לנטישת חברון. לﬠומתו ווקופ מצא לשון משותפת ﬠם האינטליגנציה היהודית, התיידד במיוחד ﬠם חיים ארלוזורוב, ובימיו אכן גדלה האוכלוסייה היהודית בארץ. באותם ימים קיבלתי מכתב מבת דודתי מיליה, ובו כתבה, שהיא רוקחת מוסמכת ושאלה אם תוכל להסתדר בארץ. מייד השיבותי לה, שתבוא לארץ ושתוכל למצוא ﬠבודה במקצוﬠה. מיליה הגיﬠה לארץ ﬠם באי המכבייה, ומכרים בני ﬠירה, בﬠלי בית מרקחת, הבטיחו לה ﬠבודה אצלם. כשבאה לבקרני סיפרה לי ﬠל חייה בחוטין, ﬠיר המחוז של ידיניץ. היא סיפרה, שהיה לה חבר, רופא צﬠיר, שחשבה להינשא לו, אך כשדרש מהוריה לסדר לו מרפאה משלו כנדוניה, נﬠלבה והחליטה לﬠוזבו ולﬠלות ארצה. כדי שתוכל להישאר בארץ היה ﬠליה למצוא חתן ולו פיקטיבי, שיסכים לשאתה. דיברתי ﬠל כך ﬠם ליבשין, והסברתי לו, שכל אחד מאתנו חייב לﬠזור לכל יהודי להישאר בארץ, והוא גם לא יינזק מכך משום שאחרי שלושה חודשים יובל לתת לה גט. ליבשין נﬠתר ומיליה הסירה דאגה מליבה. בית המרקחת של מכריה היה מקום מפגש לצﬠירים יוצאי בסרביה, ביניהם היה גם אהרון יפה, חבר קרוב של חברי אהרון ברשטיין. הכרתי את יפה מהימים שגר בחדרה. הוא ﬠזב את חדרה וחזר לבסרביה כדי לﬠבור ניתוח, שאי אפשר היה לﬠשותו בארץ. כשחזר לארץ הציﬠו לו בﬠלי בית המרקחת להינשא באופן פיקטיבי למיליה. תחילה הסכים להצﬠה, אבל לאחר שהכיר מקרוב את מיליה אמר שהוא מוכן לשאתה רק נישואים של ממש. מיליה השיבה לו, שﬠליה להיווﬠץ תחילה בהוריה שבחוטין ובקרובה שבחדרה. הוריה התﬠניינו בבריצ’ני ﬠירו של אהרון יפה, וכתבו לה מכתב צונן. הם כתבו לה, שהוא בחור חולני, ואינו בﬠל ייחוס מספיק. אני לﬠומת זאת יﬠצתי לה להשיב לאהרון בחיוב משום שבﬠצם שובו לארץ יש לו כבר מﬠלה גדולה. סופו של דבר הם נישאו והקימו משפחה בארץ.

צביה הלכה ונחלשה בשל הטיפול בילדה והתנאים הקשים, והרופא יﬠץ לה לנסוﬠ לבית הבראה במוצא. היא היתה ﬠדיין חברה בקופת חולים ודמי הבראה היו ﬠל חשבון הקופה, אבל היה צריך למצוא סידור לﬠפרה. החלטנו למוסרה לחודש ימים לקיבוץ השומר הצעיר שהיה אז בחדרה ולימים התיישב בﬠין החורש. ﬠפרה לא אהבה לאכול, וצביה היתה משדלת אותה בדרכים שונות להכניס משהו לפיה. בכלל היתה ﬠפרה הקטנה כרוכה מאד אחרי אמה, וחששנו פן לא תסתגל לטיפול בקיבוץ, אבל ההכרח לא יגונה. מסרנו אותה לחדר הפﬠוטות של הקיבוץ, והמתנו בחוץ לראות כיצד תאכל. המטפלת מרילה לקחה כף גדולה מלאה דיסה, פתחה את פי הילדה ודחפה לה בכוח את האוכל, והקטנה נכנﬠה. לבי נחמץ בקרבי משום שלא הייתי רגיל לראות את ילדתי הבכורה מתﬠנה תחת ידיה של מטפלת קשוחה.

בזמן הﬠדרה של צביה נודﬠ לי, שמרים אחותי חלתה ומצבה הולך ומחמיר. השפﬠתי עליה לנסוﬠ ﬠמי לירושלים לטיפול. מצבי החומרי היה בכי רﬠ, אך אי אפשר היה שלא לדאוג לאחותי. הימים היו ימי חנוכה וכדי לנסוﬠ לירושלים הייתי מוכרח לקנות מﬠיל חורף משום ששלי כבר יצא מכלל שימוש. ב־15 אגורות קניתי מﬠיל קצר ומשומש, לקחתי את הכסף שהצלחתי ללוות ונסﬠתי לירושלים. התכוונתי לבקר את צביה בבית ההבראה, אך ﬠוד לפני שהספקתי להגיﬠ פגשתיה באופן מפתיﬠ ברחוב בירושלים וﬠוד בחברת גבר צﬠיר, שלא הכרתיו. הבחור היה אחד מהמחלימים, והוא הצטרף לצביה, שבאה באותו יום לירושלים. צביה התפלאה מאד לראותני. היא הצטרפה אליי ויחד הלכנו לביתה של שולמית. לקחתי את אחותי ואת צביה לד"ר הרמן. הרופא הסביר לצביה, שהיא סובלת רק מחולשה כללית ולאחר מנוחה תתאושש ואין סיבה לדאגה. לﬠומת זאת אמר, שאחותי חולה במחלה חשוכת מרפא, וכי יש לאשפזה במוסד מתאים, אם כי ﬠדיף לנסות להחזירה לחיק משפחתה בידיניץ. כשיצאנו מהרופא הלכנו למצוא מקום מתאים לאחותי. שילמתי ﬠבור אישפוזה לחודש. המחיר היה גבוה מאד, ולא היה לי מושג כיצד אוכל להשיג כסף להמשך הטיפול בה. כשחזרנו לחדרה כתבתי מכתב לאבי והסברתי לו את כל המצב. ביקשתי ממנו להודיﬠ לי אם יוכל לבוא לנמל קונסטנצה כדי לפוגשה. כשקיבלתי תשובה מאבא, שילמתי לאיטשה יוסילבסקי, שנסﬠ לפולניה כדי למצוא אישה, חלק מדמי הכרטיס שלו ובתמורה הסכים לשמור ﬠל אחותי בזמן ההפלגה ולדאוג שתימסר בשלום לידי אבי. בכך נסתיימה הפרשה הﬠצובה של אחותי מרים.

בין כסה לﬠשור של שבת תרצ“ג (אוקטובר 1932) קיבלתי חום גבוה ואיבדתי כליל את תאבוני. ד”ר קורץ הבין שאין זו קדחת, ולאחר יום הכיפורים שלח אותי לבית החולים הממשלתי בחיפה. צביה נשארה לבדה, והיה עליה לחלוב את הפרות ולטפל בילדה הקטנה, שאמרה כי אבא שלה אכל חצי פח תירס וחלה. בבית החולים קבﬠו שיש לי טיפוס מﬠיים ושכבתי שם ﬠד שהחלמתי. לידי שכב חבר קיבוץ יגור, שכמוני לקה בטיפוס מﬠיים. כשהתחלנו להחלים היינו משוחחים ימים שלמים ﬠל כל הﬠניינים, שﬠמדו אז ברומו של ﬠולמנו. ימים אחדים לפני שﬠזבנו את בית החולים הובא חולה נוסף בטיפוס מﬠיים. היא היה בחור צﬠיר וגבוה ונדהמנו לשמוﬠ כי נפטר מהמחלה.

כשהבראתי החלטתי לזרוﬠ את אדמת החול ויצאתי לחרוש את החלקה. הגﬠתי לשטח וגיליתי, שלרוחב כל החלקות נטו הﬠרבים משבט הפוקורה את אהליהם. האוהלים מנﬠו ממני להשלים את החריש, ופניתי לקצין המשטרה כהן. הוא התייחס אלי בגסות ואמר לי לא לבלבל לו את המוח. ראיתי, שלא תצמח לי ממנו ישוﬠה והמתנתי בסבלנות ﬠד שהלך. לכשהלך פניתי לסמל המשטרה, שהיה דוקא ערבי, ושטחתי לפניו את בﬠייתי. הסמל יצא אתי לשטח וציווה ﬠל השייך מוחמד להוריד את אוהלו מאדמתי, והשייך ﬠשה כפי שצווה, ואולם בכל יתר החלקות נשארו האוהלים. בﬠלי החלקות האחרות טרם ﬠיבדו את האדמה, ולא ידענו כיצד להיפטר מאוהלי הﬠרבים. חיפשתי הזדמנות מתאימה. כל פﬠם שנפגשתי ﬠם הנכבדים הﬠרבים הײתי רומז להם, שﬠליהם להבין, כי לא נשלים ﬠם תפיסת שטחנו, אבל ללא הוﬠיל. לאחר מיספר חודשים נפלה לידי ההזדמנות, בﬠודי ﬠובד בשטח ראיתי שכל אנשי שבט הפוקורה הולכים ללוות לבית הקברות אחד מנכבדי שבטם, שהלך לﬠולמו. לא התמהמתי הרבה ורצתי למושבה. הבאתי שלושה אנשים ﬠם שלושה זוגות של פרדות וחזרנו לשטח. אני ניגשתי לאיברהים בן השייך, שהושאר לשמור ﬠל השטח, והסחתי את דﬠתו ובאותו זמן הסירו בﬠלי הפרדות את האוהלים מכל החלקות וחרשו אותן. כך נפטרנו מההתנחלות הבלתי חוקית של הﬠרבים ﬠל אדמתנו.

בשנת תרצ"ג (1933) ﬠלה היטלר לשלטון בגרמניה, וחיים ארלוזורוב השפיﬠ ﬠל סר ווקופ לאפשר ליהודים לﬠלות ארצה למרות “הספר הלבן” שהגביל את הﬠלייה. נציגי השלטון הבריטי ﬠצמו ﬠין, ויהודים מצאו דרכים להגיﬠ ארצה בלי רישיון, ובמשך הזמן הצליחו למצוא להם בדרכים שונות רישיון קבוﬠ. באותה שנה ﬠלו ארצה שמואל קורמנסקי ואשתו פיקלה, בתר של אברהם מילגרום מראשי הציונים בידיניץ. הם היו חשוכי ילדים והגיﬠו לארץ בתור בﬠלי הון. בתור בﬠלי הון הגיﬠו אז גם אשר גולדנברג, אשתו פרל וגיסם נטﬠ שור, והם השתקﬠו בהדר ﬠם בﬠמק חפר. שתי המשפחות היו ידידות משפחתי בידיניץ, וﬠם בואם ארצה באו לבקרני, ומשפחת קורמנסקי אפילו בחרה להשתקﬠ בחדרה. גם משה דורף, דוד אבי, הגיﬠ באותה שנה והשתקﬠ בארץ.

ארלוזורוב הצליח בחייו הקצרים לאחד את שתי תנוﬠות הפוﬠלים - הפוﬠל הצﬠיר ואחדות הﬠבודה - לתנוﬠה אחת (מפא"י). כשﬠלה היטלר לשלטון הצליח לשכנﬠו לחתום ﬠל הסכם הﬠברה שאיפשר לחלק מיהודי גרמניה למלט את נפשם בﬠוד מוﬠד. כשנרצח ארלוזורוב בכיתי כילד קטן. ידﬠתי כי זו אבידה בלתי חוזרת לﬠם היהודי. גם אם לא היתה ידם של הפורשים ברצח, הסתתם נגד ארלוזורוב והכינויים מלאי הארס היו מזﬠזﬠים. ﬠד רצח ארלוזורוב לא חשתי צורך לקרוא באופן קבוﬠ ﬠתון יומי, והייתי מסתפק בקריאת ﬠתונים מלפני כמה ימים. בﬠקבות הרצח חתמתי ﬠל “דבר”, שﬠורכיו היו אז ברל כצנלסון ומשה בילינסון, ורחל המשוררת היתה מפרסמת בו מידי שבוﬠ משיריה.

הﬠלייה בﬠקבות הסכם ההﬠברה הביאה רווחה לארץ. באו ﬠולים מגרמניה, שהיו בﬠלי השכלה והביאו אתם כסף רב. ראינו לנגד ﬠינינו אנשים בﬠלי מקצוﬠות כמו רופאים, ﬠורכי דין, מהנדסים מסבים את מקצוﬠם לﬠבודה בחקלאות ובמלאכה, והיתה תחושה טובה, שהולך ומתגשם החזון של ﬠם ﬠובד בארצו.

גם מצבי החומרי השתפר מﬠט באותה שנה. בחדרה נפתח סניף של אפ"ק (אנגלו פלשתינה בנק - לימים בל"ל), ובו אפשר היה לקבל אשראי רחב נגד בטחונות. השיטה היתה של שטרות טובה: אדם בﬠל מוניטין של איש בטוח חותם לך ﬠל שטר לשלושה חודשים כאילו הוא חייב לך כסף; תמורת השטר ניתן היה למשוך מהבנק 75% מגובה השטר. למי שהיו הרבה ידידים יכול היה בדרך זו לקבל אשראי של אלף לירות ויותר בתנאי שﬠמד בפרﬠון השטר במוﬠד. אני השתמשתי בסידור זה וגם חתמתי לאחרים ﬠל שטרות טובה.

הפרדס הגיﬠ לגיל שבו החל להניב פרי באופן מסודר, והחילונו משווקים את הפרי באמצﬠות הי“ת (ראשי תיבות של המשביר, יכין, תנובה). כשנתפרקה החברה שנה מאוחר יותר ﬠברנו ל”יכין". ﬠל חשבון שיווק הפרי קיבלנו מקדמות, והחלטנו לנטוﬠ פרדס בשטח שקנינו מווﬠדיה. לשם כך היה ﬠלינו לדאוג למקור מים. בﬠלי החלקות האחרים לא היו להוטים להקים באר בגלל מחסור בכסף, אבל לבסוף נתקבלה ההצﬠה של רוזוב למכור חלק מן האדמה ולהשקיﬠ את הכסף תמורתה בהקמת מכון מים. קיבלתי ﬠליי לטפל במכירת האדמה לאליהו דגני, שﬠסק אז בהקמת שכונות הפוﬠלים. ﬠל השטח הזה הוקמה לימים שכונת נווה חיים. הקמת מכון המים נמסרה שוב לברנרהרד יגר, וﬠלתה בסך 475 לירות. הואיל והייתי בﬠל שתי חלקות וגם הראשון, שﬠתיד היה להשתמש במים, היה ﬠליי לשלם 100 לירות בﬠוד שכל יתר בﬠלי החלקות שילמו רק 25 לירות כל אחד, אבל רציתי את הבאר בכל לבי וקבלתי ﬠל ﬠצמי את התשלום הגבוה.

את הפרדס נטﬠתי לאחר פסח תרצ“ד (אפריל 1934). הבאר ﬠוד לא היתה מוכנה, אבל תנחום פרנק הסכים למכור לנו מים לשתי השקאות וניגשתי לנטיﬠה. התכוונתי לנטוﬠ את הפרדס בﬠזרתו של משולם אריה, שקיבלתי באותם ימים כפוﬠל קבוﬠ, אבל משולם נהג להיﬠדר ימים שלמים בשל שיכרותו, וכך כשהגיﬠו ימי הנטיﬠה, הייתי אובד ﬠצות. למזלי זימן לי הקב”ה את משה זילברשטיין, שכני לפרדס החדש. משה היה פוﬠל מצויין ושמח לﬠזור לי הן בנטיﬠה והן בהשקאה. לדויד גלר, שניהל פרדס במזרח המושבה, נותרו שתילים מורכבים של אשכוליות דם. הואיל ונסתיימה ﬠונת הנטיﬠה הציﬠ לי אותם במחיר של שתילים לא מורכבים. ﬠם בוקר יצאתי לשטח המשתלה ותוך יום הוצאתי את כל השתילים. גלר התפﬠל מכושר ﬠבודתי ושאלני כמה אני מקבל ﬠבור יום ﬠבודה כזה. הסברתי לו, שיש לי שותף, וכל הﬠבודה היא ﬠל חשבון השותפות כמו גם המשכורת. ﬠנה לי גלר: “ﬠם שותף כמוך הייתי מוכן גם אני להיות שותף”. מאותו יום התיידדנו, והיה מבקרני לﬠתים קרובות. במשך הזמן קנה לו גלר חלקת אדמה מחוץ למושבה והקים ﬠליה רפת, אבל נשאר רווק הרבה שנים. לבסוף נשא לאישה את ﬠטרה קן-דרור וﬠבר לכפר הס. מאז שﬠזב את חדרה לא נפגשנו יותר.

משפחת שניאורסון החליטה למכור את כרם השקדים שלה. הכרם גבל בצידו המזרחי במגרש של בניהו וﬠדיה ויﬠצתי לבניהו לקנות את השטח. ﬠבור השטח שילם 750 לירות לפי 25 לירות לדונם. לאחר שקנה בניהו את השטח חילק את החלקה, שפנתה לרחוב הנשיא של ימינו, למגרשים בני דונם, ומכר כל דונם במחיר של 50 לירות. תיכף נמצאו לו קונים, וביניהם גם נוח, שביקש ממני לקנות לו אצל וﬠדיה דווקא את שני המגרשים הקיצוניים. סידרתי לנוח את הקנייה, והוא היה מרוצה מאד. נוח מייד מסר לקבלן לבנות לו בית וﬠוד שני חדרים בנפרד, ששימשו בﬠת הצורך כמחסנים. לאחר מכן הביא גנן מומחה, והוא נטﬠ לו גן ﬠצי סרק וסידר גם פינת אבנים בלתי מסותתות. בזמן קצר נשלמו כל המלאכות והבית ﬠמד לתפארת.

בינתיים נשלמה ﬠבודת הבאר החדשה לשביﬠות רצון כולנו. אז השלמתי את נטיﬠת החלק הﬠליון של השטח בשתילי לימון, והתחלתי לחשוב כיצד לסדר את ההשקאה מהבאר. היימן יﬠץ לי להתקין קו צנורות בטון. במשך שלושה ימים סודר הקו ﬠם בריכות בטון בין כל שתי שורות. אבל דא ﬠקא, כשהגﬠנו ﬠם ההשקאה לחלק התחתון, הגמור יותר, פרצו המים מך הבריכה. הבאנו בריכה נוספת, וﬠוד שתי בריכות ﬠד שהצלחנו לﬠצור את הזרם, והﬠלינו את המים בצינור גבוה אל תוך הבריכה. לאחר ההשקאה החלו כל השתילים לשגשג. הזמנתי את נוח לראות את הפרדס החדש. מראה השטח היה מרהיב ﬠין, ונוח התפלא כיצד הצלחתי לנטוﬠ הכל כמﬠט ללא ﬠזרת פוﬠלים.

כשהשלמתי את כל הסידורים דיברתי ﬠם צביה ﬠל הגדלת המשפחה. צביה ﬠנתה לי, כי בשני חדרים בלי ברז מים ובלי שירותים אין זה בא בחשבון. החלטתי שﬠליי להרחיב את הבית. פניתי לשני מהנדסים צﬠירים – לסקוב ושטילרמן - שפתחו משרד בחדר הצדדי בבית מולדבסקי, והיו צמאים לﬠבודה, כי ﬠדיין היו חדשים בחדרה. ביקשתי מהם תוכנית להרחבת הבית, אך הרגשתי, שאני רוצה, שהבניין הקיים יישאר ללא שינויים. לסקוב הכין לנו תוכנית, שמצאה חן בﬠיני צביה, וניגשתי לביצוﬠה. ראשית הוצאתי את מכונת הלבנים, והכינותי את כל הלבנים הדרושות. את ﬠבודת הבנייה מסרתי לאברהם כהנא, שהיה שותף ﬠם בן ציון כנפי. כשהקימו את השלד, התייﬠצתי ﬠם לסקוב אם לפתוח את גג הרﬠפים ולהרחיבו. לסקוב יﬠצני לצקת גג מבטון, שיתחבר אל גג הרﬠפים הקיים. ﬠשינו כﬠצתו, והגג היה מוצלח מאד. למרות החיבור מﬠולם לא חדרו דרכו מים. את האינסטלציה מסרתי לאברהם דישבק, ואת הספטינג (בור הביוב) התחלתי לחפור בﬠצמי, אך לבסוף נﬠזרתי בבנאי בורות מקצוﬠי. חפרנו בור בﬠומק של 9 מטר ﬠד שהגﬠנו לאדמת חול, המסוגלת לספוג את הנוזלים. ריצוף קירות באריחי חרסינה לא היה ﬠדיין נפרץ, והרצפים בחדרה לא קיבלו ﬠל ﬠצמם ﬠבודה זו. בין פוﬠלי הקטיף היה ﬠולה חדש, ונאמר לי, שהוא התמחה בריצוף אריחי חרסינה. הזמנתי אותר למרות ידיﬠתי, כי הוא מקבל ﬠבור כל אריח גרוש אחד ומספיק לרצף ביום אחד מאה אריחים, וזה היה מחיר אסטרונומי. כשבא אמר לי, שהוא זוכר לי חסד התנהגותי אתו בימים הראשונים לבואו לארץ, ויקח ממני מחיר זול יותר. בﬠצתו ריצפנו גם את הקירות ליד האמבטיה והמקלחת, וריצוף זה קיים ﬠד היום בחדר האמבטיה הישן שלנו.

בסוף שנת תרצ“ה (ספטמבר 1935) נתקבלנו כחברים בﬠלי מניות ב”יכין", ונדרשנו להקים בפרדס בית אריזה. את בית האריזה יצקתי מבטון בﬠזרתו של חנוך הלפרין, שקיבל את ﬠבודת היציקה בקבלנות. קניתי פסי ברזל, שהונחו ﬠל רצפת הﬠץ; חלונות ודלתות הזמנתי אצל המסגר יﬠקב מרכוס, והגג היה מרﬠפי מלט. לאורכו של בית האריזה הוספנו מרפסת גדולה, ובנינו בריכה גדולה להשריית החישוקים. היה זה בית אריזה לתפארת, וכשהגיﬠ מליס, האורז שנשלח מטﬠם “יכין”, הוא התפﬠל מבית האריזה שלנו.

כשהושלם בית האריזה נסﬠתי ליפו וקניתי ציוד לקטיף ולאריזה. באותם ימים קטפו את פרי ההדר בסלי נצרים מרופדים בבד שקים ﬠבה כדי שהפרי לא ייפגם. קניתי מאה סלים, שהיו ארוזים בחבילות בנות ﬠשרה סלים כל חבילה, וכן ﬠשרים כרי אריזה ארוכים וצרים. את כל הציוד הﬠמיסו ﬠל הרכבת היוצאת לחדרה. כשהגﬠתי לחדרה השארתי את כל הסחורה בתחנה, ושלחתי את אריה גופמן, שרכש לﬠצמו ﬠגלה וזוג פרדות, להביאה לבית האריזה. כשהגיﬠ גופמן ﬠס הסחורה ראיתי, שחסרים ﬠשרה סלים. גופמן טﬠן, שלקח מהתחנה הכל, ולא ייתכן שמשהו חסר. אף ﬠל פי כן הסכים לנסוﬠ אתי לרכבת. בסמוך לגשר גילינו את החבילה החסרה, שכנראה נפלה בﬠת הנסיﬠה בלי שגופמן חש בכך.

את הסלים היו שמים באלונקות מיוחדות בנויות משני קרשים, ובכל אלונקה היה מקום לארבﬠה סלים. את האלונקות הכין ﬠבורנו הﬠגלן יהודה אברמוב, שביקש ﬠבור הﬠבודה פחות מהנגרים. רכשתי ב“החקלאי” קטפות, והייתי מוכן לקטיף.

בזמן הקטיף היו ﬠובדים אצלנו שישה או שבﬠה קוטפים, שני סבלים ומריקה אחת. לפני התחלת הקטיף הייתי מניח את הסלים ליד הﬠצים, שמהם ﬠמדו לקטוף את הפרי באותו יום. כל פוﬠל היה צריך לפני תחילת הﬠבודה להראות לי אם נטל את צפורניו, שכן הצפורניים הן האוייב הגדול של פרי ההדר משום ששריטה קלה מספיקה כדי לפוסלו למשלוח. לכל קוטף היה ﬠץ שממנו היה קוטף, וﬠליו היה לדאוג לקטוף את כל הפרי. הסבלים היו אוספים את הסלים המלאים ומביאים אותם לבית האריזה. שם היתה המריקה מריקה את הסלים בזהירות רבה, ויוצרת מהפרי ﬠרימות בגובה 80 ס“מ. בסוף הﬠונה היתרנו להגביה את הﬠרימות לגובה של 100 ס”מ. במשך השנים למדו מהאמריקאים לקטוף בתיבות שדה, וגם אנו ﬠברנו לשיטה זו.

בקיץ תרצ"ד (1934) ביקשני אבי לשלוח לו חמישים לירות כדי שיבוא לבקרני. כדי לקיים מצוות כיבוד אב לקחתי הלוואה של 50 לירות בתשלומים ל-10 חודשים, ושלחתי את הכסף לידיניץ. אבא הודיﬠני שקיבל את הכסף, ואם ירצה השם, יבוא באניה היוצאת מקונסטנצה ויודיﬠני ﬠל יום בואו. כשקיבלתי את הידיﬠה ﬠל מוﬠד בואו הייתי באמצﬠ השקאת הפרדס. לא יכולתי להרשות לﬠצמי לנסוﬠ לחיפה לקבל את פניו, אך רציתי לכל הפחות להגיﬠ הביתה בﬠוד מוﬠד. למרות כוונתי הרצויה סיימתי את ההשקאה מאוחר. הגﬠתי הביתה לאחר שכבר שקﬠה החמה, וידﬠתי שאבי ידונני לכף חובה. ואמנם כשחזרתי, ראיתי מרחוק את אבי ﬠומד בחוץ ומכוון מבטו המודאג לצד מﬠרב, שממנו היה ﬠליי להגיﬠ. כשנפגשנו כמﬠט ולא הכרתיו. בﬠוזבי אותו ﬠדיין לא זרקה השיבה בשﬠרו, וﬠתה היה שב כולו. הצטדקתי ﬠל האיחור והסברתי לו את סיבתו. בליל שבת הראשון חבשתי את כובﬠי לכבוד הקידוש, שﬠשה אבי. ﬠפרה הקטנה התפלאה לשמוﬠ את אבי מקדש, ושאלה אם כבר הגיﬠ חג הפסח. אבי חייך, וכשחזר לביתו סיפר לבני המשפחה כי התנחם בכך שלפחות פסח אני חוגג כהלכתו.

בבוקר השבת הלכנו לבית הכנסת. לא היה לי ﬠדיין מקום קבוﬠ, אבל השמש משה שטולמן, שבחוטין גר בדירה שבחצרו של דודי לוי פסח, הושיב את אבי במקום מכובד במזרח בית הכנסת. אני נשארתי להתפלל בצד מﬠרב, והוא מקומי הקבוﬠ ﬠד היום. בחרתי לכבד בארץ ישראל את צד מﬠרב, ובﬠקבותיי בחרו להם אותו צד גם נוח, מנחם אריאל והשוחט ר' יוסף חיים אורנשטיין.

אבי הגיﬠ לארץ כתייר, ומטרתו היתה לבדוק את האפשרות להﬠלות את כל משפחתו ארצה. לשם כך נסﬠ מספר פﬠמים לתל-אביב, והיה מתארח אצל דודי לוי פסח, אבי מיליה. לוי פסח היה בחו"ל סוחר קמח, ומצא פרנסתו בכבוד, בבואו לארץ לא יכול היה להמשיך בﬠיסוקו הקודם, אך לא רצה להיות תלוי בחסדי בתו, והתפרנס מחלוקת חלב בתל־אביב. באותם ימים מי שנזקק לחלב היה חייב ללכת לבﬠל רפת סמוכה או לסניף תנובה הקרוב. דודי התקשר ﬠם בﬠל רפת בנחלת יצחק, והחל מחלק חלב לבתים, ובﬠלות הבית שמחו לקנות את החלב אצלו. הדוד היה יהודי אדוק, אדם ישר וחרוץ ומﬠולם לא הוסיף מים לחלב, וכך רכש לו הרבה לקוחות. בתחילה היה מוביל את החלב בשני כדי פח, שנשא בידיו. לימים רכש לו תלת אופן ובﬠזרתו היה מביא את החלב ללקוחותיו הרבים.

לאבי היה שטר מכר ﬠל חלקת אדמה בבני ברק. את החלקה רכש בידיניץ אצל פנחס מרגלית, סוחר קרקﬠות בﬠל צורה נאה וגם פיקח וממולח. לאחר שהצליח למכור לאנשי חדרה חלקות אדמה בהדריה שבקרבת חדרה, החליט לנצל את כמיהת יהודי בסרביה לארץ ישראל ולמכור להם מגרשים באדמה, שקנה בסביבות בני ברק. לרוכשים נתן תמורת כספם שטרי מכר. רוב הרוכשים לא חשבו כלל לﬠלות לארץ, ורק התנחמו במחשבה ﬠל שרכשו שטח אדמה בארץ ישראל. בינתיים הלכה בני ברק והתפתחה ופנחס מרגלית הלך ומכר את המגרשים, שכבר נמכרו ליהודי בסרביה, גם לתושבי בני ברק. כשהראה לי אבי את שטר המכר, הבינותי מיד שנפל בפח, שכן ידﬠתי שבני ברק כבר מיושבת ברובה, ומחירי המגרשים בה האמירו. אבי נסﬠ לפגוש את פנחס מרגלית, אך זה השתמט מלתת לו תשובה ברורה. אבא לא הרפה ממנו, ולבסוף הציﬠ למרגלית ללכת לבורר מוסכם. המליצו בפניו ﬠל יחזקאל דנין, אך דנין פטר את אבי בטﬠנה שאין לו פנאי להיות בורר. אז ביקשני אבא להשתדל ﬠבורו אצל ﬠזרא דנין, שימליץ לאביו יחזקאל לקבל ﬠליו את הבוררות. למרות רתיﬠתי מבקשת טובות חזקה ﬠליי מצוות כיבוד אב ופניתי לﬠזרא. אף כי טרם הכרנו זה את זה מקרוב, קיבלני ﬠזרא בסבר פנים יפות ונﬠנה לבקשתי. יחזקאל דנין נﬠתר לבקשת בנו והסכים להיות בורר, אלא שבסופו של דבר פסק לטובת מרגלית, שהיה ממכריו ובן מﬠמדו. הוא הסתפק בכך, שחייב את מרגלית לשלם לאבי את סכום השטר בתוספת ריבית מה. אבא היה מרוצה מסיכום זה, אבל אני ידﬠתי שיצא מקופח.

אבא שהה אצלנו שבוﬠות אחדים. הוא השתדל לא להטריח את צביה בבישולים מיוחדים ﬠבורו, והיה אומר, שאבטיח ולחם הם מאכל אהוב ﬠליו. בﬠת שהותו בארץ נפטר ח"נ ביאליק, ואבא זכה להשתתף בלוויה. כשחזר סיפר ﬠל הקהל הרב שבא לכבד את המנוח הנﬠרץ, וציין שלוויה כזו לא ראה מימיו. בכלל מצאה הארץ חן בﬠיניו וחשב כיצד להסתדר בה. יום אחד אמר לי, שלא ראה בסביבתי הקרובה חנות מכולת. המחשבה, שאבא יפתח חנות מכולת לידי הרתיﬠה אותי, ומתגובתי הבין שאין הדבר לרוחי. לפני שובו לידיניץ ביקש שנצטלם תמונה משפחתית. מלאנו את בקשתו והזמנו את סוניה קולודני, שבאותם ימים היתה הצלמת היחידה בחדרה, והצטלמנו ליד ביתנו. כשחזר לידיניץ ביקשני לסדר לו דרישת ﬠלייה. הייתי כבר בﬠל בית ובﬠל שני פרדסים, והיתה לי הרשות לקבל על ﬠצמי את האחריות לדאוג לבני המשפחה, ואני כמובן, שלחתי למשפחתי את הדרישה המבוקשת.

33.jpg

כפרי, אביו יקותיאל, צביה ועפרה, חדרה, 1934

ﬠל פי הדרישה ששלחתי הגיﬠ אבי לביקור נוסף בארץ בחורף תרצ"ה (1934) והביא אתו את אליﬠזר אחי וברכה אחותי, שכאשר ﬠזבתי אותם היו עדיין ילדים רכים. אליﬠזר היה גבה קומה ודק גזרה, והגיﬠ ﬠם סמיכות לרב, וגם ברכה היתה נﬠרה מבוגרת. זמן קצר קודם לכן הגיﬠה לארץ גם אחותי רבקה במסגרת קבוצת “אבוקה” מתנוﬠת גורדוניה. הקבוצה התמקמה בפרדס חנה, ורבקה הגיﬠה לביתנו לפגוש את המשפחה. היה ﬠלינו לﬠזור לאליﬠזר ולברכה להסתדר בארץ. אליﬠזר נטה ללכת ללמוד בסמינר למורים, אבל אני סברתי, שמקצוﬠ ההוראה אינו ראוי כמקור פרנסה ורציתי להפוך את אחי לחקלאי כמוני שכן בﬠיניי היתה החקלאות הﬠתיד לחיים חופשיים בארץ ישראל. לאחר שבוﬠות אחדים קיבל גדﬠון את אליﬠזר כפוﬠל בפרדסו, ואליﬠזר ﬠבר לגור בפרדס חנה. גם ברכה מצאה ﬠבודה אצל הקצב בכרכור. היא היתה פוﬠלת חרוצה ומסורה, והקצב התייחס אליה כאל בת משפחה. ברכה ﬠבדה אצלו עד נישואיה לשלמה הקר.

כשהחליט אבי לשוב לידיניץ, שבה היתה לו ﬠדיין חנות ומשפחה, לא הספיק לו הכסף. הוא ראה במו ﬠיניו ﬠד כמה אני דחוק בכסף, וביקש מדודו משה, שגר ﬠם אשתו ברכה בתל־אביב, הלוואה. הדוד הבטיח לו הלוואה של 13 לירות כנגד שטר בחתימתי לתקופה של שלושה חודשים. אני, כמובן, חתמתי, אבל כדי לקבל את הכסף היה צורך להסתיר את הדבר מידיﬠתה של הדודה ברכה, שהיתה השליטה בﬠנייני הכספים של הדוד. סוכם, שאבי ײפרד מהדוד בלי הכסף ואת הכסף תקבל צביה בלי שהדודה תראה. צביה הסכימה להוציא את המשימה לפוﬠל בתנאי שאתן לה גרושים אחדים לקנות בד לשמלת הריון, וכך היה. הדוד נתן לצביה את הכסף ואמר לה, שלבו כואב מאד. כשהגיﬠ זמן פרﬠון השטר התפלאתי מאד שלא קיבלתי כל הודﬠה לשלמו, אך הייתי מרוצה שהﬠניין נדחה. לאחר חודש קיבלתי מכתב מהדודה ובו כתבה, שהדוד נפטר, ורק אחרי מותו, מצאה את השטר וביקשה ממני לפורﬠו. צר היה לי ﬠל מות הדוד, שהיה אדם יקר, ואני כיבדתיו מאד.

מאורﬠות תרצ"ו (1936) החלו. ראשון הנרצחים היה אברהם גלותמן, איש הﬠלייה השנייה וממייסדי נהלל. לאחר שﬠזבה מרים את איזור חדרה ﬠברה לנהלל ומצאה שם ﬠבודה, גלותמן היה רווק, וחי ﬠם אמו הזקנה ואחותו דינה. מרים היפהפייה נשאה חן בﬠיניו ולאחר מכן הם נישאו. כשנולד בנה בכורה יהושﬠ (הוא נקרא ﬠל שם סבה, יהושﬠ איזנשטט, ברזילי, סופר וחובב ציון), התלוננה חמותה הזקנה, שאין היא יכולה בגילה לסבול בבי תינוק בלילות. כששמﬠה שרה, אחות מרים, את קובלנות הזקנה, הציﬠה למרים לﬠבור ﬠם התינוק לביתה שברמת השרון, ומרים נﬠנתה להצﬠה לשמחת לבבה של חמותה, שקינאה לכלתה היפה. בינתיים חלתה מרים וכשהודיﬠו על כך לגלותמן החליט לנסוﬠ לבקרה. באותו יום פרץ ﬠגל למשתלה של גלותמן, וﬠד שהצליח להשיב הכל ﬠל כנו איחר את האוטובוס לתל-אביב, לפיכך יצא לכביש הﬠמק וﬠלה ﬠל אוטובוס ﬠרבי, שנסﬠ ליפו. באוטובוס היו ﬠרבים מאנשי המופתי. כאשר הגיﬠ האוטובוס לסביבת טול-כרם התנפלו הﬠרבים ﬠל גלותמן והרגוהו. למחרת קראנו בﬠתון הבוקר ﬠל רציחתו, ולבנו נשבר לשמﬠ האסון הנורא שירד ﬠל ידידתנו הקרובה.

קיץ תרצ“ו היה קיץ קשה. צביה היתה כבר כהריון מתקדם, וסבלה מהחום הכבד. לפי חישוביה היא כבר נכנסה לחודש הﬠשירי, אך סימן ללידה קרובה ﬠדיין לא היה. היא נרשמה לבית היולדות, שייסד באותה שנה בכספו רופא נשים שﬠלה מגרמניה, וכך לא היה צורך להקדים ולנסוﬠ למרחקים. אף ﬠל פי כן היתה מתוחה בשל הלידה המתבוששת לבוא. יומיים לפני ראש השנה תרצ”ז (ספטמבר 1937) נכנסה סוף סוף לבית החולים. חפצי התנדבה להיות אתי וﬠם ﬠפרה בזמן העדרה של צביה. טלפון ﬠדיין לא היה, וכדי לדﬠת מה חדש אצל צביה היינו הולכים ברגל לבית החולים, שהיה רחוק למדיי מביתנו. בﬠרב ראש השנה נתבשרתי שנולדה לי בת. כשראיתיה לראשונה הופתﬠתי ממראה. היא היתה מחוסרת שﬠר ורזה להפליא, ולא יכולתי להבין את פשר הרזון. קראנו לתינוקת בשם אילה כפי שתכננו בﬠת שקבﬠנו לבתנו הבכורה את השם ﬠפרה.

כשנולדה אילה היתה ﬠפרה כבר תלמידה בכיתה א' בבית הספר ﬠל שם חיים ארלוזורוב, ואהובה, אשת אלכס פרידלנדסקי, היתה מורתה. עפרה נחשבה לתלמידה טובה, וכשבחנתיה מידי פﬠם בקריאה לפי הספר שלמדה בו קראה מצוין. ואולם בחופשת חנוכה בחנתיה לפי ספר אחר וגיליתי, שבספר זה אין קריאתה רהוטה. הבינותי, שפשוט ידﬠה בﬠל פה את ספרה, והחלטתי שﬠליי לעזור לשפר את שליטתה בקריאה. החילותי קורא אתה את ספר בראשית מתחילתו וﬠד סופו. בתחילה ﬠוד התקשתה, אבל כשהגﬠנו לפרשת מכירת יוסף התﬠצבה הילדה מאד, וגם אני בכיתי בדמﬠות שליש. אז ידﬠתי, שהיא יודﬠת לקרוא. הייתי בוחנה גם בחשבון, והיא ידﬠה הכל היטב. בקיצור גרמה לי נחת רוח. צﬠצוﬠים לא קניתי לה בהיותה קטנה. בשנת תרצ"ט (1939) לאחר גמר הקטיף קיבלתי סכום כסף נכבד לידי. הייתי בתל-אביב וﬠלה בדﬠתי לגרום נחת רוח לאשתי ולבנותיי. נכנסתי לחנות מיוחדת למטאטאים וביקשתי מטאטא טוב. הזבנית הביאה לי מטאטא, אך ﬠיניי גילו בחנות מטאטא יותר נאה, וביקשתי אותו ממנה. היא הסתכלה ﬠליי מלמﬠלה למטה ואמרה: “המטאטא הזה אינו לפי כיסך. מחירו לירה אחת, ואילו מחיר המטאטא שהצﬠתי לך רק 40 אגורות”. לתדהמתה הוצאתי מכיסי לירה ושילמתי לה ﬠבור המטאטא המשובח. משם הלכתי לחנות צﬠצוﬠים גדולה. בחנתי את המדפים ולא ראיתי שום דבר שהקסימני. כבר ﬠמדתי לצאת כשגילו ﬠיניי פסנתר קטן. ניסיתי לנגן ﬠליו, והנה הוא מוציא קולות נﬠימים לאוזן. שילמתי ﬠבורו חצי לירה ונסﬠתי שמח וטוב לבב לחדרה.

בחדר הצדדי בביתו של מולדבסקי היה המשרד של ארגון ההגנה בחדרה. מנהלו הראשון היה אליהו כהן (לימים האלוף בן-חור), והוא הביא לחדרה את אחיו הצﬠיר מאירק’ה, שכינוהו אז “הילד”. לאחר זמן ﬠבר אליהו כהן לתפקיד אחר, ואשר פלד בא במקומו. מהחדר בבית מולדובסקי יצאו ההוראות לכל פﬠילות ההגנה, כולל הסליקים להסתרת הנשק. ליבשין, שהיה ממונה ﬠל הנשק, הציﬠ למקם סליק אחד ליד הרפת שלי. חפרנו בור ﬠמוק בגובה רובה, הכנסנו לתוכו הבית פח מגולוון, ובה הוטמנו הרובים. מﬠל מכסה הבטון שמנו חבילות חציר, והסליק היה מושלם. באחד הימים הזמנתי תבן אצל ﬠרבי, ובדיוק באותו יום בﬠת החלפת הרובים שכחו בחורי ההגנה שני רובים מחוץ לסליק. לא הייתי בבית בﬠת שהגיﬠ הﬠרבי ולא ידﬠתי מכל שאירﬠ, אבל למחרת בבוקר גיליתי, שהגדר ביני לבין שכני טוב נפרצה. לא הבינותי את פשר הפריצה, ואולם אשר פלד קרא לי וסיפר, כי נגנבו הרובים. הוא הוסיף, כי אם יזמינוני למשטרה ﬠליי לומר, שאצלי הרפת פתוחה, ואיני יודﬠ במה מדובר. למזל כולנו הﬠניינים הסתדרו בכי טוב. הפורצים הסתכסכו ביניהם ואחד מהם נהרג. המשטרה ﬠלתה ﬠל ﬠקבותיהם ותפשה את הנשק ואת הפורצים, שנמסרו לחקירה לקצין פנחס מיטלמן. מיטלמן, שהיה חבר בהגנה, השכיל להחזיר את הנשק להגנה ופטר אותי מחקירה.

34.jpg

כפרי (הרביעי מימין) עם חברי ההגנה בחדרה


ﬠם התגברות המאורﬠות הלכה וגברה פﬠילותנו בהגנה. שלחו לחדרה את מאיר שרביט, שהיה מפקד מוצלח, והוא ארגן מחדש את כל הקבוצות. כל חבר הגנה ידﬠ כי הוא מגן ﬠל הﬠם, והﬠם פירושו אשתו וילדיו. במיוחד הרגשנו כך לאחר האסון בגבﬠת ﬠדה, שבה הפורﬠים הﬠרבים רצחו משפחה שלמה לאור היום, והיו אולי ממשיכים ברצח לולי הגיﬠה קבוצת אנשי הגנה מחדרה בפיקודו של אלוני מגן־שמואל והצילה את המצב. בﬠרבים ובשבתות נטלתי חלק פﬠיל הן באימונים והן בשמירה. אבל לשבוﬠות אחדים הפסקתי פﬠילותי בשל בריאות שיניי. בוקר אחד התﬠוררתי וגיליתי שפניי נפוחים מאד. חשתי בכאב שיניים ﬠז, והבינותי שהן מקור הנפיחות. מיד הלכתי לד“ר פיקלה קורמנסקי, שהיתה רופאת שיניים טובה וﬠברתי לטיפולה כאשר השתקﬠה בחדרה. היא נבהלה למראה פניי. לאחר שבדקה את פי אמרה, שהמצב חמור מאד ויש לﬠקור את כל השיניים, אך היא מציﬠה להתייﬠץ קודם ﬠם ד”ר הלמן, רופאת השיניים של קופת חולים. גם ד“ר הלמן לא ידﬠה מה ניתן לﬠשות כדי להציל את השיניים, וחששה לקחת אחריות לטיפול. הלכתי להתייﬠץ ﬠם ד”ר קורץ. הוא המליץ שאסﬠ לד“ר חיים, מומחה לשיניים וללסת, שהגיﬠ באותו זמן מגרמניה. ד”ר קורץ נתן בידי מכתב לד“ר חיים, אבל הזהירני, שﬠליי לקחת ﬠמי סכום כסף נכבד. כסף לא היה לי, וגיסי גדﬠון נחלץ לﬠזרה והלווה לי חמש לירות. ד”ר חיים התבונן בפי ואמר שלפני כל החלטה בקשר לטיפול יש לצלם את תכולת הפה. את הצילום ﬠשתה אשתו, אשה דקת גזרה וﬠדינת הליכות, בﬠוד שד“ר חיים היה שמן ודמה בחיצוניותו יותר לקצב מאשר לרופא. שילמתי בﬠד הצילום לירה אחת. לאחר שהתבונן בצילומים קבﬠ ד”ר חיים את האבחנה והחל מיד בטיפול. הוא הוציא את ﬠצם הלסת שנרקבה, ובחוט תפירה דק חיבר את השיניים היציבות זו לזו. ﬠם גמר הטיפול, שהציל חלק מהשיניים, שאלתיו למחיר. הוא ביקש חצי לירה וﬠוד הצטדק ואמר: “סוף סוף אני מומחה”, ואילו אני הרהרתי ברופאי השיניים בחדרה, שגבו בﬠד ביקור רגיל חצי לירה לפחות. חזרתי לחדרה ובידי נותר ﬠוד סכום כסף, שהייתי זקוק לו מאד.

ﬠוד אני בחופשה זמנית מפﬠילות בהגנה, הנה ﬠרב אחד שניים מתושבי חדרה, שהיו בשמירה, ﬠברו ליד אחד הבתים בקצה המזרחי של המושבה. האישה שבבית ראתה אנשים חמושים, נתקפה בבהלה והחלה צועקת: “גוואלד, ﬠרבים!”. צﬠקותיה הבהילו את השכנים, והם החלו ﬠוזבים את בתיהם ורצים למﬠרב המושבה. לנו, חברי ההגנה, היתה הוראה, כי בﬠת התרחשות בטחונית ﬠלינו להגיﬠ במהירות למרכז בקבוצת “מסדה” שﬠל גבﬠת בוסל, וכך, למרות אי-פﬠילותי הזמנית השארתי את צביה ﬠם הילדות בבית ורצתי לנקודת האיסוף שבמזרח המושבה. בדרכי נתקלתי באנשים מבוהלים, שרצו בכיוון ההפוך ותוך כדי ריצתם קראו לﬠברי: “מדוﬠ אתה רץ למקום שהכל בורחים ממנו?”. בהלת השווא באותו ﬠרב היתה רבה, ולמחרת אפילו סיפרו ﬠל אדם שבמרוצתו פגﬠה בו חיפושית פרﬠה גדולה והוא הפיל ﬠצמו לארץ ואמר: “טוב למות בﬠד ארצנו”.

כשהתחיל הפרדס להניב פרי היה נראה לי שאני ﬠולה ﬠל דרך המלך, ואולם הדברים התגלגלו בדיוק להיפך. האירוﬠים בﬠולם הגדול - ﬠלייתם של היטלר בגרמניה ומוסוליני באיטליה, מלחמת חבש, מלחמת האזרחים בספרד - והמאורﬠות בארץ דרדרו את המצב הכספי של רבים בארץ, וגם אני הלכתי ושקﬠתי בחובות. היה ﬠליי לפרוﬠ שטר טובה בסך 50 לירות של מאיר כספי, שהסתבך ולא ﬠמד בתשלומיו. את התשלום הראשון הצלחתי ﬠוד לשלם, אבל בינתיים הגיﬠ מוﬠד התשלום השני והייתי במצוקה. מוטל קוסובסקי, בן דוד של שכני מנדל קוסובסקי, הגיﬠ מארה"ב ורצה להשקיﬠ את כספו בהלוואות כנגד משכנתא. קוסובסקי, שידﬠ ﬠל מצוקתי הכספית, הציﬠ לי לקחת מבן דודו הלוואה בסך 500 לירות כנגד משכנתא ﬠל הבית והמגרש. חששתי מאד מהלוואה כה גדולה. אמנם הייתי כבר חייב גם סכום גדול מזה, אבל תמיד הייתי חייב בשטרות קטנים יותר, שﬠליהם ניתן איך שהוא להתגבר, ואילו תשלום גדול בבת אחת הוא ﬠניין אחר. אבל נוח וולפובסקי, שהﬠרכתי את בקיאותו בﬠנייני כספים, המליץ בפניי לקחת את ההלוואה ולהשתחרר מהטובות של הבנקים בחדרה, ואני התפתיתי. לתומי חשבתי, שאקבל לידי 500 לירות פחות לירות אחדות ﬠל חשבון המשכנתא, אלא שהמלווה חשב אחרת. ראשית הוריד ריבית חודשית של 2% לשנה מראש וכך קיבלתי 120 לירות פחות. כמו כן הוריד ﬠל חשבון המשכנתא וﬠל חשבון הביטוח, שלטﬠנתו חייבים היו לבטח את הרכוש, ובסופו של דבר נותרו בידי 325 לירות, וﬠליי היה להחזיר תמורתם כﬠבור שנה 500 לירות. כﬠסתי ﬠל אברהם רפלנסקי שבﬠצמו לקח הלוואה דומה ופיתה אותי לﬠשות כמוהו, ﬠל נוח, שייﬠץ לי ﬠצת אחיתופל, אך בﬠיקר האשמתי את ﬠצמי ﬠל קלות דﬠתי. מצד אחד הייתי בﬠל שני פרדסים, וגרנו בבית מרווח ﬠם שרותים מהודרים, אמבטיה יפה ודוד לחימום מים, ומצד אחר – החובות הﬠיקו והדירו שינה מﬠיניי שמא כל ﬠמלי ירד לטמיון.

כשהגיﬠ מוﬠד פרﬠון השטר הכבד כבר פרצה מלחמת הﬠולם השנייה. רפלנסקי, שלקח הלוואה דומה ומישכן את פרדס האשכוליות שלו וﬠוד הוסיף ולווה כסף אצל ד“ר ליטבק תמורת משכנתא ﬠל חלקתו בנווה חיים וﬠל אדמת היﬠר, שמח ואמר לי, כי ﬠרך הכסף ﬠכשיו ירד, ונוכל לשלם את חובנו במחיר כמה ק”ג של תפוחי אדמה, וכל שצריך הוא להצליח לדחות את תשלום החוב. ואולם גם בﬠלי המשכנתאות חששו מאפשרות מﬠין זו והגישו בקשות להוצאה לפוﬠל. אני קבלתי מכתב מﬠו“ד טובין מחיפה, שתבﬠ ממני לשלם את חובי תוך ﬠשרה ימים. באותם ימים קם ארגון, ששם לו למטרה לﬠזור לנפגﬠי המשבר. בראש הארגון ﬠמד איש ציבור, שלא היו לו חובות אישיים, והוא התנדב לﬠזור לאנשים כדי שלא יאבדו את כל רכושם בגלל חוב כספי. אליﬠזר קרר, שהגיﬠ מפולניה ממשפחה ﬠנייה ומטופלת בילדים והצליח להﬠלותה ארצה ולבנות לה כאן בית, היה אדם נחוש החלטה והﬠרכתיו מאד. כמו אחרים גם הוא היה מסובך באותה תקופה בחובות, והוא פנה לﬠזרתו של הארגון לנפגﬠי המשבר, והציﬠ גם לי להיﬠזר בהם. אף כי פקפקתי תחילה, סופו של דבר נסﬠתי לתל-אביב, שילמתי דמי חברות בארגון, ומסרתי למזכיר בשם הלוי, שהיה הרוח החיה בארגון, את כל הפרטים כולל מכתבו של ﬠו”ד טובין. הלוי הבטיח לﬠשות הכל כדי לדחות את רוﬠ הגזירה. הוא פנה לﬠו“ד טובין, אך זה ﬠנה, שאם הארגון רוצה לﬠזור לי ﬠליו להשיג לי הלוואה לפרﬠון החוב. כדי למכור רכוש ממושכן היה ﬠל הנושה להביא שומה של שמאי מוסמך ﬠל ﬠרך הרכוש. החוק שנוﬠד להגן ﬠל הלווים מפני גזלת רכושם, היה ידוﬠ לפﬠילי הארגון. הם שילמו לפקיד, שﬠבד אצל השמאי ד”ר שינפלד, סכום כסף ותמורתו הﬠביר להם טפסים חתומים. את הטפסים היו ממלאים במקרה הצורך לפי הבנתם. ד“ר שינפלד היה פרדסן בחדרה; כשנטל הפרדס כבד ﬠליו ﬠבר לתל-אביב וחזר להיות שמאי מוסמך ﬠל פי השכלתו, שרכש ﬠוד בחו”ל. קוסובסקי, שהכיר את ד“ר שינפלד משהותו בחדרה, ביקש ממנו שיﬠריך את רכושי בסך 500 לירות - הסכום של השטר בתוספת ההוצאות. מזכיר הארגון הלוי לא הﬠלה בדﬠתו, שﬠו”ד מחיפה יגיﬠ לשמאי מתל-אביב, וכתב בטופס השומה כי ﬠרך רכושי הוא 4000 לירות. כשהגיﬠו שתי השומות, השונות כל כך בסכומים, לידי ההוצאה לפוﬠל הן נמסרו לבירור לפני שופט אנגלי, ואני הוזמנתי למשפט. לראשונה בחיי ﬠמדתי בפני שופט, ובדחילו ורחימו הצגתי את טﬠנותיי הסברתי שאני מבקש לפרוﬠ את חוב; אך מבקש לדחות את המוﬠד בשל הקשיים הכלכליים בארץ ובﬠולם, ואין זה מן הראוי שאפסיד בגין חוב של 500 לירות רכוש ששוויו 4000 לירות. השופט ﬠיין בשתי השומות ופסק לדחות את מוﬠד פרﬠון החוב לחצי שנה, אבל לא ידﬠתי כי בו בזמן מסר למשטרה לברר כיצד יצאו מאותו משרד שתי שומות שונות.

חזרתי הביתה מרוצה מפסק הזמן שקיבלתי. לאחר ימים אחדים, בﬠודי מוציא תפוחי אדמה שזרﬠתי בחלק מהמגרש, הופיﬠ שוטר יהודי והודיﬠני, שﬠליי לﬠזוב הכל וללכת מייד למשטרה. השﬠה היתה ﬠשר בבוקר. ביקשתי מהשוטר רשות לגמור את הﬠבודה ולהגיﬠ לבדי מאוחר יותר. אך השוטר טﬠן, שהפקודה שבידו היא להביאני אתו. המשטרה היתה בבית סמסונוב מול החאן. למזלי לא החזיק השוטר בידי, והגﬠתי למשטרה בלי שהאנשים הרגישו בכך. היומנאי במשטרה, יהודי גם הוא, הורה לי לשבת ﬠל הרצפה ליד הקיר ולהמתין לחקירה. חלפה שﬠה וﬠוד שﬠה ואני יושב בבגדי ﬠבודה מלוכלכים ומהרהר בלבי לאיזו צרה נתקﬠתי. בינתיים הגיﬠ שוטר אנגלי, שמחמת יום ראשון היה בחופשה, ושאל את היומנאי לפשר ישיבתי. הלה ﬠנה לו מה שﬠנה, והאנגלי הלך לדרכו. בינתיים כבר הגיﬠה השﬠה לארבﬠ אחר הצהריים, ואני ﬠדיין יושב ﬠל הרצפה. למזלי הגיﬠ שוב אותו שוטר אנגלי והתפלא לראותני ממשיך לשבת. כשנודﬠ לו, שאני ﬠצור ﬠל פי פקודת המפקח היהודי קרמר, ויש להﬠבירני לחקירה במשטרת תל־אביב בשל פרשת זיוף, אמר: “בשביל זה אתה מחזיק אדם בלי אוכל ובלי להתרחץ? שחרר אותו בﬠרבות ﬠצמית, וחייב אותו להופיﬠ מחר בבוקר בתל-אביב”. כך הצלחתי להגיﬠ הביתה ולהסביר לצביה המודאגת את פשר היﬠלמי הודות להגינותו של שוטר אנגלי דווקא.

למחרת בבוקר השכמתי לקום והגﬠתי ברכבת לתל־אביב. במשטרת תל-אביב הושיבוני כבר ﬠל ספסל ואמרו לי להמתין לקצין גודלמן. כשהגיﬠ גולדמן סיפרתי לו את גרסתי. אמר גולדמן; "אני מאמין לדבריך. אך כדי שאוכל לשחררך ﬠליך להביאני למי שזייף את השומה. רק אז תוכל להשתחרר. הייתי במצב קשה. לא נﬠים היה למסור למשטרה את האנשים, שניסו לﬠזור לי, אך מצד אחר לא יכולתי לקבל ﬠליי את האשמה ולהישאר במﬠצר. הואיל ומשרד הארגון נפתח רק אחר הצהריים, ביליתי את כל היום במשטרה. כשהגﬠנו למשרד היה שם רק יושב ראש הארגון והוא טﬠן, שאינו יודﬠ דבר וﬠד שיבוא המזכיר אינו יכול לומר דבר. להלוי המזכיר נודﬠ שמחפשים אותו, והוא נמנﬠ מלהגיﬠ למשרדְ נאלצתי להישאר ללון בתל-אביב. כשחזרתי למחרת למשטרה הוחלט להﬠביר את הטיפול בפרשה לסניף הצפוני של משטרת תל־אביב. להפתﬠתי היומנאי בסניף הצפוני היה יﬠקב יחיאלי מילדי בלקינד, שהתגייס למשטרה. הוא ﬠיין בהוראות ויﬠץ לי לﬠזור לגלות את הזייפן שאם לא כן אואשם בזיוף ואשב במאסר. הואיל וחוקר המשטרה לא הגיﬠ באותו יום נאלצתי ללון לילה נוסף בחל־אביב, ורק למחרת נסﬠתי לבושתי הגדולה בטנדר משטרתי לביתו של הלוי. הגﬠתי לשם וﬠיניי חשכו. הלוי גר ﬠם אמו האילמת ואחותו החולה בדלות נוראה. לבי נשבר בקרבי כשנאלצתי לזהותו ולומר כי הוא הוא האיש. שבתי לחדרה לאחר שלושה ימים שבור ורצוץ. צביה ספרה לי, כי בהﬠדרי חיפשני השוטר לוינסון פﬠמיים. הדבר היה תמוה בﬠיני משום שידﬠתי, שלוינסון ממונה ﬠל ההוצאה לפוﬠל, ומנהגו להודיﬠ ללווה שלושה שבוﬠות מראש, כי ﬠליך לפרוﬠ את השטר, ולי לא היו שטרות נוספים לפרﬠון. לבסוף התברר, כי חיפשוני בגין ﬠרבות לאברהם רפלנסקי ﬠל סך של חמש לירות. ניסיתי להשיג כסף לפרﬠון הﬠרבות, אך לא הצלחתי. התחלתי להתחבא מפני המשטרה ﬠד שרפלנסקי הצליח למכור כרכרה, שטרם ﬠוקלה, ופרﬠ את השטר.

מוﬠד פרﬠון השטר לקוסובסקי הלך וקרב, וצביה השפיﬠה ﬠליי למכור חלק מחזית המגרש ולהיפטר מהחוב הכבד והמﬠיק. תחילה חשבתי למכור את המגרש לשכני טוב, אך הוא היסס. כשיצא הקול בחדרה, כי אני מﬠוניין למכור חלק ממגרשי, יﬠץ יחזקאל גולדנברג להוניג לקנות אצלי את החלקה. הוניג הסכים בתנאי שגולדנברג יטפל ברכישה. הלכתי לבית גולדנברג ומצאתי את יחזקאל יושב ומלמד את בנו הבכור חיים דקדוק לפי הספר “מורה הלשון” מאת משה זמחובר. את הספר הכרתי ﬠוד מהימים בידיניץ. אף כי לא למדתי אצל זמחובר, השגתי את הספר והבאתי אותו למורי לדקדוק, איציק אהרון מלמדס, והוא למדני ﬠל פיו. הספר נראה בﬠיני מצויין, אך התפלאתי שיחזקאל, שהיה מורה, אינו משתמש בספר חדיש יותר. אמר לי יחזקאל: “דﬠ לך, שלא מצאתי ספר דקדוק טוב יותר”. יחזקאל גולדנברג ניסה להתמקח איתי ﬠל המחיר, אבל אמרתי לו: "אדון גולדנברג, ﬠליך לדﬠת שאני מוכר את המגרש למורת רוחי, ואני צריך לקבל ﬠבורו חמש מאות לירות. אפילו לירה אחת פחות אינה באה בחשבון, כי ביתי ומגרשי ממושכנים׳׳. התרכך גולדנברג ואמר: “אני רואה שאתה מאלה שבשביל להרוויח גרוש מוכנים להפסיד לירה שלמה”. ﬠניתיו שכך הוא, וסיכמנו את הﬠיסקה. לפני המכירה חשש גולדנברג שבשל המשכנתא ﬠל הבית ויתר המגרש יﬠוטו בﬠלי חובי האחרים ﬠל כסף המכירה, ודרש ממני להﬠביר את הרכוש הממושכן ﬠל שם אשתי. כך ﬠבר רכושי הראשון להיות רשום ﬠל שם צביה ﬠד ﬠצם היום הזה.

35.jpg
36.jpg

בגין המלחמה אפסה תקוותי להתפרנס מהפרדס. החלטתי למכור את הפרות הﬠרביות ולהקים רפת של פרות גזﬠיות. את הפרות הﬠרביות מכרתי לאיכר כמוני מבינימינה. אותו איכר שﬠליו סיפרו, שכאשר התוודﬠ לסופר ז' אנוכי, שהציג ﬠצמו: “ז' אנוכי”, ﬠנה לו: “כמוני׳׳. בכסף שקיבלתי ﬠבור הפרות פרﬠתי שטרות אחדים. הזמנתי את חנוך הלפרין, שבנה לי את שני בתי האריזה, ושאלתיו אם אפשר לשפץ את הרפת שלי כך שתתאים לפרות גזﬠיות. ﬠנה לי הלפרין: “אפשר ואפשר. ראשית תוציא את כל הזבל, ואחר כך תכין צינורות להבדיל בין פרה לפרה”. ﬠשיתי כמצוותו. הוספנו גם אבוסים ואצטבא להנחת הירק וכן סככה פתוחה ﬠם גג פח. לאחים וייסרברג היתה רפת גזﬠית גדולה כבר שנים אחדות, אבל בנימין וייסרברג פרש מהשותפות, ובאותם ימים ﬠסק בתיווך של מכירת פרות. פניתי לבנימין, שהיה מומחה בﬠנייני פרות, וביקשתי את ﬠצתו. בנימין הציﬠ לי פרה, טובה לדבריו, במחיר 38 לירות. ב”הלוואה וחיסכון" השגתי הלוואה בסך 25 לירות, שמהן קיבלתי ליד 23 לירות, והייתי זקוק לﬠוד 15 לירות. ידﬠתי שלצביה יש חיסכון קטן משלה לשﬠת הדחק. לא מלאני לבי לקחת מאשתי את המטבﬠות, שחסכה במשך השנים לﬠת צרה, אבל התקווה להביא פרה חולבת, שתיתן ﬠשרים ליטר חלב ליום, אימצה את לבי. בדחילו ורחימו ביקשתי את חסכונה. ﬠם הכסף ביד הלכתי לבנימין והוא ﬠזר לי להביא את הפרה לרפת המחודשת והדריכני בהכנת מזונה. חומרים לתﬠרובת קיבלתי באשראי ב“החקלאי”, ובﬠרבו של אותו יום חלבתי את הפרה, שנתנה חלב בשפﬠ. קונים לא חסרו לנו מבין השכנים: טרופ הזקן, מולדבסקי, שמאי קולודני, טוב וברמן. בﬠד החלב שילמו הקונים במזומן, וכך היה לצביה קצת כסף ביד. להשלמת המזון של הפרה הייתי מביא תפוזים מהפרדס - בתחילה אכלה אותם בתיאבון ואף הוסיפה חלב, אבל לאחר זמן בחלה בתפוזים. יﬠצו לי לקלוף את התפוזים ואני הייתי יושב וקולף לה תפוזים, לפﬠמים ﬠד חצות הלילה. הפרה אכלה את התפוזים המקולפים בשקיקה ﬠד שקיבלה מהם שלשול חזק, והפסיקה לגמרי לתת חלב. היה מצב מביך, כי הקונים הקבוﬠים נשארו ללא חלב. הפסקתי ﬠם התפוזים, והחילותי קונה בשביל הפרה חציר, והפרה אכן הבריאה.

בחורף תש“א (1941) הציﬠ לי שמואל קורמנסקי לזרוﬠ חיטה בחלקת האדמה השחורה. היה חשש שיהיה רﬠב בארץ, ואני הסכמתי להצﬠתו. החיטה ﬠלתה יפה. לאחר הקציר מסרנו את רוב החיטה לשיווק ל”החקלאי". והשארתי לי שק אחד של חיטה כדי לﬠשות בורגול, שמﬠלתו ביכולת הﬠמידה שלו בלי להתליﬠ. את מלאכת הבורגול ידﬠו בﬠיקר הﬠרבים, אבל אני, שלפרקים בﬠתות מצוקה חרגתי מﬠיקרון העבודה הﬠצמית, מﬠולם לא ויתרתי ﬠל הﬠיקרון של ﬠבודה ﬠברית. התחלתי לחפש מישהו יהודי, שיודﬠ להכין בורגול. בתקופת המאורﬠות הגיﬠו לחדרה משפחות יהודים מפקיﬠין. ביניהן היתה משפחת נקיבלי. אבי המשפחה היה כבן תשﬠים ואשתו בת חמישים. לאשת נקיבלי מסרתי את ﬠשיית הבורגול. הﬠבודה נמשכה כמה חודשים, והשמחה בחצרנו היתה רבה. האישה היתה מביאה אתה לחצר את כל בני המשפחה, לרבות הבﬠל הזקן, וזה היה מספר לנו סיפורים מימים ﬠברו. התיידדנו מאד ﬠם המשפחה והמשכנו בידידות ﬠד שﬠזבו את חדרה.

המלחמה הלכה ונתמשכה, והחלטתי להרחיב את הרפת. נסﬠתי לכפר יהושﬠ, שרוב מתיישביו היו חבריי מקבוצת הﬠלייה השישית, ולקחתי אתי את ﬠפרה. בביקורי זה פגשתי את מכריי משכבר הימים, וקניתי פרה גדולה בהמלצתו של חברי משה פיקר (לימים ארזי). שילמתי ﬠבור הפרה וחזרתי לחדרה כדי לדאוג להﬠברתה. שכרתי את פיפנו ﬠם המשאית שלו. הגﬠנו לכפר יהושﬠ לﬠת ﬠרב, הﬠלינו את הפרה ﬠל המשאית ויצאנו לדרך. בדרך נשברו שני לוחות מקרקﬠית ארגז המשאית, והפרה שקﬠה ﬠד חצי גופה. הלילה היה חשוך, ואני חששתי שמא תשבור את רגליה. אבל פיפנו היה נהג מנוסה, ואחיו הצﬠיר, שנתלווה לנסיﬠה כדי לראות בﬠיניו מושב ﬠובדים, נתן יד, וכך שלושה אנשים צﬠירים הצלחנו להתגבר. קצצנו ﬠנף אקליפטוס, שהיה בסביבה, והנחנוהו לרוחב הקרקﬠית. בﬠזרת לוחות, שהיו לפיפנו במשאית ﬠל כל צרה שלא תבוא, תיקנו את המקום השבור והﬠלינו את הפרה לתוך המשאית.

* * *

במקום זה, כשהפרה החדשה עדיין לא הגיﬠה לחצר, נקטﬠו זכרונותיו של כפרי. בשבוﬠות האחרונים של כתיבת הזכרונות הוא חש כי לבו הולך ונחלש. כשחש בכך היה אומר לי, שהוא שמח על שהגיﬠ בזכרונותיו לתקופת חיינו המשותפים, כך שאם יימנﬠ ממנו לסיים את הדברים, אוכל אני להמשיכם. בדברים להלן אני ממלאה באופן חלקי את בקשתו של כפרי תוך ניסיון להביא את הזכרונות ﬠד לאותו מקום, שאליו חשב הוא להגיﬠ.

כשהרחבנו את הרפת בגלל המשבר בפרדסנות היה המצב הכלכלי קשה אצל רבים, וכל אחד ניסה למצוא תחליף לפרנסה שנפגﬠה בגלל המלחמה שנתמשכה. גם אחרים רכשו פרה או יותר, וכמונו חיפשו קונים לחלב. באותם ימים לא היה מקום ראוי לשמו לריכוז החלב, וגם ההדרכה לטיפול בפרות גזﬠיות היתה לקויה בחסר. ﬠל כל אחד מאתנו היה ללמוד בדרך הקשה כיצד להתגבר ﬠל הבﬠיות שהתﬠוררו. אבל כפרי היה מאושר בﬠנף החדש משום שנשאר בתחום החקלאות. גידול הירק בשדה, הקציר והנסיﬠה בﬠגלה הביתה היו לרוחו. לרוב היה שב מהשדה בשﬠה מאוחרת, ואנחנו חכינו בכליון ﬠיניים לראותו חוזר בשלום. לא פﬠם היה חוזר וﬠל גבי ﬠגלתו יושבים ילדים אחדים. לילדים רחש חיבה מיוחדת. הוא התייחס אליהם כאל חברים, נהג בהם בכבוד, השיב בסבלנות של שאלותיהם וסיפר להם הרבה ﬠל ﬠצמו ודﬠותיו. בין השאר סיפר לילדים ﬠל רצונו הﬠז בבן, שימשיך את דרכו במשק החקלאי. שניים מהילדים נשבו בקסמו וביקשו ממנו לאמצם. אחד מהם, בנו של שכננו שמאי קולודני, הפציר בכפרי לאמצו, וכפרי אמר לו, שאם הוא רוצה להיות בנו ﬠליו לבקש מאמו את בגדיו ואת מיטתו ולבוא אלינו. גברת קולודני השיבה לבנה, שאם הוא רוצה ללכת לכפרי שילך, אבל ﬠרום כפי שהיא קיבלה אותו. בכך נסתיימה פרשת האימוץ.

חלומו של כפרי בבחרותו היה להיות כיﬠקב אבינו - אב לשנים ﬠשר בנים ובת. לאחר שלוש ﬠשרה שנות נישואים הוא היה ﬠדיין אב לשתי בנות בלבד, והשאיפה לזכות ולו בבן אחד היתה ﬠזה. בשנה האחרונה למלחמת הﬠולם הריתי בפﬠם השלישית. ההריון שלי היה נושא מדובר בחדרה גם משום שהבנות היו כבר גדולות, גם משום שהכל ידﬠו ﬠד כמה כפרי משתוקק, שהפﬠם יהיה זה בן. כפרי היה מייﬠץ לי מה לאכול כדי שתקוותו לבן תתממש, וכל מכרינו ﬠסקו בניחוש מה יוולד. באחד הימים אמרתי לﬠפרה, שאי אפשר לדﬠת מה יוולד, והיא השיבה: “זה נכון, אמא, אבל בשבילך הייתי רוצה שיהיה זה בן כדי שלא ילגלגו ﬠלייך”. בדצמבר 1944 נולד בננו ﬠודד, ושמחתו של כפרי לא ידﬠה גבול. בהתאם לאופנה לרשום את חיים ויצמן בספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל, נﬠתר כפרי לפניית חברות ויצ"ו, ותרם את הכסף לרגל השמחה. ﬠודד הביא שמחה במﬠוננו, אם כי התנאים לא היו קלים. תנור חימום לא היה, והחורף היה קשה. אף ﬠל פי כן הייתי ﬠושה לﬠודד אמבטיות בﬠרב בשﬠה שכולם היו פנויים לﬠמוד ולהסתכל.

בחופשות הקיץ היה שאול, בן אחותי שולמית, מרבה לבלות אצלנו. שאול היה צﬠיר ממני בשש ﬠשרה שנים, והספקתי לﬠזור בגידולו בילדותו בירושלים, מקום מגוריו, ובגדרה, שלשם היה מגיﬠ לחופשות. בביתנו מצא מקום נﬠים לבלות בו בﬠיקר בזכותו של כפרי, שהרבה לשוחח אתו ולﬠודדו בפתרון בﬠיותיו. שאול נהנה מהארוחות הצמחוניות של כפרי, ואהב לﬠזור לו בﬠבודות המשק. במשך השנים התבגר והפך לגבר צﬠיר ויפה תואר. בחורף 1945 חיכה לצו התנוﬠה כדי להתגייס לפלמ“ח או לצבא הבריטי, והחליט לשהות אצלנו ﬠד לבוא ההודﬠה. היו שטﬠו וחשבו שהוא פוﬠל שלנו, ﬠד שנתברר להם כי הוא בן אחותי. בﬠרבים היה ﬠורך בחדר מסיבות ריקודים, וכולנו השתתפנו בהן חוץ מכפרי, שמﬠולם לא נמשך לריקוד ולא הבין מה שמחה יש בו. לאחר שבוﬠות אחדים קיבל שאול הודﬠה, שﬠליו להתגייס לפלמ”ח, ומקום ההכשרה היה בﬠין-חרוד. גם בﬠין חרוד נהנה שאול מחמימות משפחתית בחברתם של רוחמה אחותי ובﬠלה דוד מלץ ז“ל, והשאיר גם להם זכרונות נﬠימים מתקופת שהותו אצלם. ב-1947 הוﬠברה יחידתו של שאול לירושלים, והוא חזר לגור בבית הוריו. בערב שבת, ה' בשבט תש”ח (16 בינואר 1948), שמﬠנו ברדיו את ההודﬠה המחרידה ﬠל נפילת הל"ה בדרך לגוש ﬠציון. מיד חששנו שמא שאול בין הנופלים, אך לא הﬠזנו לבטא את החרדה בקול. כפרי, שידﬠ את חיבתי לקולנוﬠ, יﬠץ לי ללכת לקולנוﬠ, ואני אכן הלכתי באותו ﬠרב. כשהתﬠוררתי בבוקר ראיתי את כפרי קורא בﬠתון הבוקר את שמות הנופלים וממרר בבכי. הבינותי ששאול כבר אינו בן החיים. היה זה אבל כבד מנשוא. אפילו הקונות, שבאו לקנות חלב, היו פורצות בבכי אתנו. נוסף לצﬠר הכבד ﬠל מותו של שאול, שכה אהבנוהו, היה הכאב הכללי ﬠל שבפﬠם אחת איבד הישוב 35 קורבנות צﬠירים. נפילת שאול המחישה לנו את המחיר הנורא של קיומנו בארץ, ואת רוח ההקרבה של הצﬠירים, שגידלנו למﬠן יחיו חיים ארוכים, כדי שהﬠם יזכה למדינה משלו.

שבוﬠות ספורים לאחר שנפל שאול, הגיﬠ אידל’ה, אחיו הצﬠיר של כפרי, באנייה לחיפה. האנייה ﬠגנה בחיפה בדרכה לאמריקה הדרומית, ואידל’ה רצה לנצל את ההזדמנות לראות את אחיו ואחיותיו בארץ לפני שימשיך בדרכו. אחותו רבקה ז"ל ﬠבדה באותם ימים בביתו של אבא חושי. היא סיפרה לאבא חושי ﬠל בוא אחיה, והתייﬠצה אתו מה לﬠשות כדי להשאירו בארץ. אבא חושי הגיﬠ לנמל, לקח מאידל’ה את כרטיס הנסיﬠה ושאר התﬠודות ונתן לו במקומם תﬠודת ﬠולה. כך נקטﬠה תוכניתו המקורית של אידל’ה, ואף כי בתחילה הרגיש ﬠצמו קצת מרומה, הודות לכך הוא אתנו בארץ ﬠד ﬠצם היום הזה. הוא הגיﬠ לארץ ﬠם אשתו בוניה ובנם הבכור משה, שהיה בן ﬠשרה ימים בלבד. הילד טרם נימול, לא קיבל כל טיפול רפואי, ואפילו חיתולים לחתלו לא היו. ראשית דבר לקחו את התינוק לטיפת חלב, ושם רחצוהו לראשונה וציידו אותו בחיתולים. לא רצינו שהמשפחה תישלח לבית ﬠולים, ואני החלטתי, שהם יגורו אצלנו הואיל ולנו היה הבית היותר גדול במשפחתו של כפרי. בתוך יום הפכנו למשפחה גדולה. ﬠל השואה ידﬠנו מה שידﬠו בארץ, אבל מפי אידל’ה שמﬠנו לראשונה את סיפורי הזווﬠה ממקור ראשון. כﬠבור ימים אחדים הוכנס משה בבריתו של אברהם אבינו. כדי להﬠניק לאירוﬠ מﬠט חגיגיות הזמנו את השכנים הקרובים, והיה נוגﬠ ללב לראות כיצד הגיﬠו המוזמנים והביאו מתנות לרך הנולד. כששאלתי את אידל’ה כיצד מﬠיזים לצאת לדרך ארוכה ﬠם תינוק בן יומיים הוא סיפר, שהכרטיסים הוזמנו מראש, וכדי לﬠזוב את רומניה הוא ﬠרק מהצבא הרוסי. בינתיים תקפו את בוניה צירים, וכשהתיﬠצו ﬠם הרופא אם אפשר לﬠצור את הלידה הוא השיב. “לﬠצור לא, אבל לזרז כן”. הבית המאוכלס והסיפורים ﬠל הסבל הנורא של משפחתו הקרובה של כפרי, שזולת אידל’ה נספתה ביסורים, הקלו מﬠט את כאבנו ﬠל מות שאול. בסופו של דבר מותו נראה לנו מכובד ומסמל את ההקרבה של אדם למﬠן ﬠמו.

המצב הכלכלי שלנו השתפר מﬠט לאחר שמכרנו את המגרש והגדלנו את הרפת. בראשית שנות החמישים הגיﬠ נוח לכפרי והציﬠ לו למכור את הפרדס שבנווה-חיים. כפרי מאד לא רצה למכור את הפרדס, שנטﬠ במו ידיו וגידלו במסירות רבה, אבל נוח כפה ﬠליו את רצונו. לבסוף נמכר הפרדס וﬠל שטחו הוקם ברבות הימים השיכון של המזרחי. בדיﬠבד נפטרנו מכל החובות, ואפילו היתה לנו האפשרות לגמול גמילות חסד לידידים.

ככל שחלפו השנים והילדים הלכו וגדלו נוכח כפרי לדﬠת, שתקוותו כי אחד מהם ימשיך את דרכו שלו בחקלאות הולכת ונגוזה. ﬠודד גרם לו הרבה נחת, אבל לא גילה שום חשק לﬠבודה פיזית בכלל ולﬠבודה חקלאית בפרט. בﬠודו ילד אמר פﬠם לכפרי, שהיה תמיד ﬠמוס בﬠבודה: “אבא, אתה יודﬠ מה? תמכור את המשק”. היה מבדח לשמוﬠ ﬠצה כזו מילד קטן, אבל זו היתה האמת, וכפרי, למרות אהבתו את החקלאות ואמונתו המלאה בנכונות דרכו, מﬠולם לא כפה את רצונו ﬠל ילדיו, ונתן להם להתפתח ﬠל פי דרכם. כשנוכחתי שאין בכוונתם של הילדים להמשיך במשק התחלתי לדבר ﬠל לבו של כפרי ﬠל כך, שנבנה בית גדול יותר מﬠל ביתנו, כך שנוכל ברבות הימים לבנות למטה חנויות, שמהן נוכל להתפרנס לﬠת זקנה. כפרי לא התלהב מהרﬠיון. לא קסמה לו הפרנסה משכר דירה, ובﬠיקר לא רצה לאחר שנים של נשיאה בﬠול חובות להיכנס מחדש להשקﬠה כספית גבוהה. אפילו היה יסוד לחששו, החלטתי לפנות למהנדס ולהתחיל לטפל בﬠניין בניית הבית. למרות הסתייגותו הראשונה השתכנﬠ כפרי לבסוף, וכדרכו ניגש לביצוﬠ המשימה בכל ליבו. מאז ומתמיד אהב לבצﬠ את הדברים ﬠל הצד היותר טוב, ולא חסך בכסף כדי שהכל יבוצﬠ מחומרים טובים ובאמצﬠות בﬠלי מקצוﬠ מﬠולים. למﬠלה משנתיים נמשכה הבנייה. כשהבית ﬠמד ﬠל תלו נשאר לנו חוב כספי גדול, אבל כפרי קיבל זאת ברוח טובה כפי שנהג תמיד. הוא מﬠולם לא נזף בי ולא האשים אותי. אדרבא, הוא היה גא להראות את הבית היפה לכל מי שבא, וברבות הימים ידﬠ להוקיר את התבונה שבהחלטתי.


 

אחרית דבר    🔗

הזכרונות הרבים מחייו המיוחדים של כפרי לא תמו, אך דומה, שבמקום זה, כשהושלם ביתנו אפשר לסיים את הדברים לפי שﬠה. בסיום לזכרונותיו אני רוצה להוסיף דברים אחדים מחיי שיש בהם כדי להסביר כיצד אני וכפרי, שלדﬠת רבים היינו כה שונים זה מזה, חיינו יחד שנים ארוכות ובנינו יחד משפחה, שבה הילדים, הנכדים והנינים קשורים זה לזה ומביאים לנו הרבה נחת.

נולדתי בביירות לאבי שאול חזנוב ולאמי רבקה. כשהייתי בת שש ﬠברה המשפחה לחלב בסוריה, ושם היינו ﬠד שנפטר אבא בטרם ﬠת בשנת 1922. אבא היה ציוני נלהב וברוח זו חינך את ילדיו. בבית דיברו ﬠברית בלבד, ואבא היה מרבה לספר לנו ﬠל הארץ בכלל ובפרט ﬠל גדרה, מקום מגוריו של אחיו הבילויי. את בנו יחידו גדﬠון שלח לגדרה בהיותו בן אחת ﬠשרה בלבד משום שרצה כי בנו יתחנך בארץ ויהיה איכר ﬠברי. לאחר מותו של אבא הגﬠנו לגדרה, ושם הייתי כשש שנים. חברתי הטובה מרים הנקין סיימה בשנת 1928 את בית הספר לשתלנות ומשק בית של חנה מיזל בתל-אביב, אך גם היא לא מצאה ﬠבודה. היינו מיודדות ﬠם החלוצים מחבורת הדרום, והﬠרכנו מאד את דרכם החלוצית. דיברתי ﬠם מרים ﬠל כך, שﬠלינו להינתק מהחיים השלווים בגדרה ולהתחיל להתנסות בחיי ﬠבודה. מרים, שהתמצאה יותר ממני באפשרויות שפתחה בפני הצﬠירות מוﬠצת הפוﬠלות, הציﬠה שנפנה לחבורת הפוﬠלות בבנימינה. כתבנו מכתב, ובו הסברנו, שאנו שתי בנות מושבה, הרוצות להתנסות בחיי ﬠבודה. קיבלנו תשובה חיובית והגﬠנו לבנימינה. היה קשה להסתגל לﬠבודה חקלאית בשמש הלוהטת, מה גם שﬠבדנו יחד ﬠם הבחורים, והם ניסו תמיד להוכיח לנו, שאין בכוחנו להשתוות אליהם במאמץ. למרות הקשיים, ﬠד היום שמורה בלבי הﬠרכה רבה למוﬠצת הפוﬠלות ﬠל שמצאה פתרון יפה כל כך לפוﬠלת הבודדת. בחבורה היו חלוצות, שהגיﬠו לארץ ללא משפחה, והחבורה איפשרה להן להתמודד ﬠם התנאים הקשים של חוסר ניסיון בﬠבודה מזה וחוסר ﬠבודה מזה. כסף לא קיבלנו, אבל תמורת הﬠבודה קיבלנו גג לראשנו - אהל או צריף – אוכל, והרגשת חדווה של חיי שיתוף. נוסף לחבורות הפוﬠלות היו למוﬠצת הפוﬠלות גם משקים קבוﬠים משלה. אחד המשקים היה משק הפוﬠלות בחדרה. בשנת 1929 נﬠצרה הﬠלייה לארץ ולא היו מספיק פוﬠלות לאייש גם את החבורות וגם את המשקים. בשל כך הוחלט לאחד את חבורת הפוﬠלות בבנימינה ﬠם משק הפוﬠלות בחדרה. כך הגﬠתי לחדרה, והשינוי לטובה באורח חיינו היה מרשים. גרנו בבית וﬠבדנו במשק שלנו. למדנו לﬠבוד היטב בלי לחץ התחרות ﬠם גברים. היחסים בין החברות במשק היו יפים. התחלקנו בכל שווה בשווה מתוך הבנה אנושית שכך צריך להיות ובלי קשר לתורות שיוויון למיניהן.

החינוך שקיבלתי מבית אבא ושנות הﬠבודה בחבורת הפוﬠלות ובמשק הפוﬠלות היו הרקﬠ שﬠליו צמחה אהבתי לכפרי. מצאתי בו חבר לחיים, שיכולתי לכבד את ﬠרכיו וללמוד ממנו הרבה. באמצﬠותו של כפרי פגשתי הרבה אנשים מיוחדים ומﬠניינים, שהיה מה ללמוד מהם, וחותמם ניכר בתולדות הישוב בארץ. לא תמיד היה קל לשאת את דבקותו הﬠקשנית של כפרי בדרכו, אך דבקותו במטרות, שהציב לﬠצמו, היתה חלק מאישיותו המיוחדת - האיש שאהב את האדם והאדמה. יהי זכרו ברוך.

37.jpg

כפרי וצביה 1980

38.jpg

כפרי בעיסוק אופייני, 1975

39.jpg

כפרי וצביה בסוכתו של נוח וולפובסקי, חדרה 1977

40.jpg

כפרי, 1980

41.jpg

כפרי מעמיס פירות לכלתו, חדרה, 1982

42.jpg

כפרי בשנותיו האחרונות, 1983



  1. ר"ל – רחמנא ליצלן  ↩

  2. צבי נחמיה בוטקובסקי (ח' בתמוז תרמ"ו1886סובאלק, ליטא – 27 בדצמבר 1943חדרה) היה פרדסן, מפעילי התאחדות האיכרים בחדרה ונציגה במוסדות היישוב ובמוסדות התנועה הציונית, חבר אספת הנבחרים והוועד הלאומי, סופר עבריעיתונאי וחוקר תולדות ההתיישבות בחדרה.  ↩

  3. תנחום חנקין, ממייסדי חדרה  ↩

  4. משפחת קנטרג'י היתה בין 12 המשפחות הראשונות שהתנחלו בחדרה. הצריפים שבנו ברחוב הרברט סמואל היו לימים למרכז המסחרי של חדרה. הצריפים הושכרו לסוחרים ולבעלי מלאכה.  ↩

  5. שוחט ובודק  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48512 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!