רקע
יעקב נפתלי שמחוני
דברי ימי ישראל: ספר־עזר למורים, למתלמדים ולתלמידי המחלקות העליונות של בתי־ספר תיכונים

 

מבוא    🔗

בחיי האומה הישראלית הגיעה שעת־משבר, שלא היתה כמוה בדברי הימים הקודמים. חורבן ירושלים ובית־המקדש עקר את שארית ישראל מתנאי גִדוּלוֹ הטבעי, שחי בהם מאות שנים רבות. אוכלוסי ישראל שנשארו בארץ היו מעטים ומדולדלים עד מאד, טובי העם, המנהיגים, הכהנים והנביאים, אנשי הצבא ויושבי הערים נדדו אל ארצות רחוקות. שם ישבו בין עמים חזקים בעלי תרבות עתיקה ועשירה, שנהנו מכל ברכות ארצותיהם הפוריות. סכנת־טמיעה עצומה נשקפה לגולי יהודה בין העמים האלה, – התנאים החיצונים היו נוחים לטמיעה זו לא פחות מאלה, שהכשירו בשעתם, את טמיעתם של גולי ארץ ישראל הצפונית לפני מאה וחמשים שנה. בבבל ובמצרים לא היה שבט הנוגש קשה, הגולים באו בקשר תמידי עם תושבי הארץ העתיקים, ומן השורה הוא שילמדו מהם את ארחות חייהם ומנהגיהם. מלבד זה, התדלדלה הצורה הלאומית המקורית של עם ישראל בגלות: כל “מחמדי העם” התלויים בישיבה על אדמת־אבות – עבודת האלהים המקובלת, הרבה מנהגים לאומיים עתיקים – פסקו, וגם יתר מנהגי־העם, שאינם תלויים כל כך בארץ אבות, עלולים היו אף הם לעבור מן העולם במשך הזמן. – אבל בשעת סכנת־ההתבוללות והחדלון הלאומי התגלה בכל כחו רצון־הקיום של העם: שארית־יהודה בגלות מאנה להטמע בקרב העמים הסובבים אותה ונלחמה לשם התיחדותה הלאומית, והמלחמה הזאת הביאה לידי נצחון גמור. – רצון־הקיום הנפלא של גולי יהודה נזון מן התוכן הרוחני הגדול שצברה לה האומה במשך מאות שנים, וביותר, מן הָעֲרָכִים הגדולים שהגיעו אליה על ידי הנביאים: האמונה החזקה בכחות עצמה והבטחון באלהי הצדק נתנו לשארית ישראל בארצות זרות את אמץ הרוח להתקים שם ולשאת נפשה אל ארץ־המולדת. ההצלחה המדינית, החיים הטובים, התרבות המפותחת של העמים אשר מסביב לא הכו את עיני הגולים בסנורים ולא משכו את לבם להתכחש לעצמם ולחקות את הזרים התקיפים: הם ידעו, כי בחיל ובכח וגם בקנינים תרבותיים הרבה הם נופלים מן העמים הגדולים, אבל לעומת זאת הם עולים לאין ערוך עליהם בכחותיהם הרוחניים והמוסריים, כי הם בני עם סגולת האלהים, למרות החורבן והגלות ולמרות הלעג והקלס של העמים המנצחים. כל שאיפות הגולים היו מכווָנות לטפוח ערכי־הרוח הגדולים, אשר יצרו לפנים בארץ ואשר יקרו וגדלו בעיניהם עוד יותר על אדמה זרה, – ותנאי קודם לכך היה – רצון השיבה אל ארץ האבות, ששם היה מקור־רוח ישראל החי והבלתי־פוסק. – רצון־הקיום של האומה הישראלית חשף בשעת־המשבר הגדול כח יצירה אדיר, שלא נראה כמהו אצל יתר העמים: מסורת העבר שמשה לו חמר לבנין הגדול של העתיד. מצורות החיים הלאומיים, שאפשר היה להעתיקן גם אל ארץ זרה, הקים לו העם מצודות על גבי מצודות לשם ההתיחדות הלאומית בגלות, וצורות החיים שבטלו בהכרח בגלות, מנהגי העם התלויים בארץ מולדת, – נכנסו אל אוצר קדשי־הרוח הנעלים שלו; ככה נתרקמה בגלות בבל הצורה החדשה של עם ישראל, על יסוד זכרונות־העבר ודרישות הנביאים ואנשי־הרוח. הגולים לא רצו לשוב אל שגיאות־האבות, כשתגיע שעת השיבה אל ארצם; הם נשאו את נפשם להיות עם מיוחד בקרב העמים, “ממלכת כהנים וגוי קדוש”. הערכים המדיניים התערבו עם הערכים הרוחניים. – ולפיכך גם הצורה של עם ישראל מימי גלות בבל ואילך – היא מדינית־רוחנית יחד. דרך המזיגה המדינית־הרוחנית הזאת, שהתווּ הגולים בבבל, היתה דרך החיים של האומה הישראלית בכל הדורות המאוחרים.


 

פרק ראשון: זמן גלות בבל    🔗

המצב בארץ יהודה. – אחרי מות גדליה בן אחיקם ומנוסת־שארית חיל יהודה אל מצרים, נשארה ארץ יהודה, ברובה הגדול, שוממה. בני דלת העם, האכרים והרועים, שנותרו בארץ היו חדלי־כח להתאחד וליצור סדרים חדשים. הרעב שת קציר לשארית העם, העזובה בארץ התגברה. שכני ישראל, שכרתו קודם לכן ברית עם צדקיהו להלחם יחדיו בכשדים, ואחרי החורבן בגדו בבני יהודה והיו להם לאויבים, – מצאו שעה זו כשרה להם לשלוח ידם בנחלת ישראל ומהרו לזכות מן ההפקר. העמונים והמואבים פרצו ממזרח, עברו את הירדן ובזזו את הארץ; הפלשתים (האשדודים) הרחיבו את גבולם בשפלת יהודה. ואולם האדומים הרבו להציק לשארית יהודה מכלם. האחים הנפשעים האלה, שחללו את הברית הכרותה עם צדקיהו ועמדו מנגד בשעת מצור ירושלים, חשו אחרי מפלת־יהודה להראות את אמון־רוחם למנצחים, בפרצם בגבול יהודה ובתפשם את הפליטים להסגירם בידי חיל הכשדים. בשכר זה קבלו מן הכשדים את הרשות להאחז בנגב יהודה עד חברון. שרידי ישראל בארץ יהודה התמרמרו מאד על מעשי השוד של שונאיהם אלה, וביותר מרה נפשם על מעשי האדומים, וקוו ליום נקם ושִלם (איכה, עובדיה) לשרידים ההם נשאר צפון נחלת יהודה העתיקה וחלק מסוים של נחלת בנימין במערב־הירדן. ביניהם נמצאו “נביאים” אשר “לא מצאו חזון מה'”, גם כהנים וזקנים מעטים. מלבד חזון עובדיה נכתבו בזמן ההוא בארץ יהודה רובי הקינות על החורבן (איכה א‘, ב’, ה'). קינות אלו מוסרות לנו בתמונות מזעזעות לב את הפרטים הנוראים של המלחמות האחרונות, את היסורים הגדולים של העם אחרי החורבן ואת היאוש שתקף אותו למראה העונש הגדול. אבל גם מתוכן אנו שומעים את קולם של האמונה באלהים, של ההכרה הלאומית המיוחדה ושל רצון הקיום הכביר. ולעתים, כאלו גם קו אור חלש של תקוה לאחרית טובה בוקע מתוך חשכת המציאות ומציץ מבין דברי הקינות. אין זאת, כי אם שרידי יהודה בארץ היו חזקים באמונתם ובהכרתם העצמית משרידי ישראל, שנשארו בארצם אחרי גלות שמרון.

הגלות בבבל. – עם הגלות השניה גדל מספר הגולים בבבל והגיע לרבבות. הגולים האלה היו סלת האומה, בתוכם נמצאו כמעט כל השרים והזקנים, הכהנים והנביאים; הכשדים אשר נטו חסד לגולים, נתנו להם להתישב בהמון במקומות מעטים, והקשר נשאר אמיץ ביניהם. הנה כן קמה ארץ יהודה קטנה על נהרות בבל ונוסד מעין מרכז של שארית ישראל על אדמת הגלות. במובן חמרי לא היה מצב הגולָה רע: אלה שבאו עם צדקיהו מצאו להם אחים ועוזרים בגולים הראשונים, שנאחזו כבר בארץ במשך עשר שנים; ואולם רוחם של הגולים היה מדוכא מאד. כל תקותם של הגולים הראשונים לשיבה קרובה אל ארצם היתה לאַל על ידי החורבן והגלות האחרונה. האפק המדיני היה אפל מאד: ממשלת הכשדים נמצאה במרום גדולתה, שום תמורה מחוץ לא נראתה לעין, והחלום על דבר התנערות שארית ישראל בכח עצמה ושיבתה אל ארצה נראה עתה כחלום בטל. – ואף על פי כן לא נכרתה מלבם התקוה לשיבת־גלויות. האמונה באלהי ישראל ובקרבת ישראל המיוחדת אליו היתה חזקה בקרב אנשי הרוח העומדים בראש הגולים, והיא דרשה בהחלט את הגאולה הלאומית בזמן פחות או יותר קרוב. האהבה לארץ־המולדת פעלה נפלאות בקרב הגולים: על נהרות בבל ישבו ובכו בזכרם אותה, ולעתים היו שרים “שירי ציון” ומחיים רוחם במסורות־האבות ובזכרונות העבר. זכרונות אלה לבשו צורה אידיאלית: הרגשת קדושת ירושלים התרוממה בלבות הגולים ונמסרה לבניהם אשר נולדו בארץ הגלות; גם אלה זרה רוחם כאבותיהם למולדת החדשה ולא חדלו מלקוות, שתעלה שעת־רצון מאת האלהים להשיב את נדחי עמו אל ארצם. אמנם במצב הזה לא חדלו אנשים, שהתפשרו עם חיי הגלות ומצאו בהם את ספוקם, וכן גם נמצאו קטני־אמנה, אשר התוחלת הממושכה העבירה אותם על כח בטחונם והביאתם לידי יאוש. גם בקרב המשכילים והמנהיגים נמצאו פה ושם אנשים שהחורבן היה בעיניהם לאות, כי עזב אלהים את ארצו ואת עמו, ולא יכלו להאמין, כי ישוב ויפקוד אותם לאחר זמן. אך הרוב הגדול של הגולים לא נמשך אחרי אנשי הספק והיאוש: חוש־הקיום הבריא של הגולים לא נתן להם להואש מתקותם, למרות כל הספקות והמרירות של המציאות, וברצון הקשיבו לדברי נביאי האלהים, שקמו בתוכם לחזק את אמונתם ולעודד את בטחונם בכחות עצמם.

יחזקאל הנביא ונבואת־התשובה. – האחד המיוחד בין הנביאים, שהפיחו בלב הגולים תקוה לאחרית טובה, היה יחזקאל בן בוזי הכהן מירושלים, שגלה אל ארץ בבל יחד עם יהויכין וישב את אחיו על נהר כבר. כל הימים שעברו בין גלות יהויכין ובין גלות צדקיהו, היה יחזקאל נביא פורענות מובהק ואיש מלחמה ל“נביאי השקר”, שהבטיחו את הגולים ישועת אלהים קרובה ושיבה אל ארץ המולדת בעזרת אחיהם הנשארים בה. לו היה ברי, כי גם הנשארים האלה צפויים לחורבן ולגלות והצדיק מראש עונש־אלהים זה בתוכחותיו הקשות והמרות. בכל דברי ימי ישראל ראה יחזקאל – עוד יותר מהושע בשעתו – שלשלת ארוכה של חסדים גדולים מצד האלהים וכפית טובה מתמדת מצד העם. עם ישראל היה עוזב תמיד את אלהיו, נמשך אחרי העמים השכנים, לומד מהם את ארחות חייהם ומשחית עוד דרכו מהם. בזה התכחש העם למטרה הגדולה שיעד לו אלהים. לשוא נסה אלהים להחזיר את העם למוטב, פעם בחסד וברחמים, בתתו לו משפטים טובים ובהצליחו את דרכו, פעם בחמת קרי על ידי “חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם” – ישראל לא רצה לשוב אליו, ואפשרות התשובה נטלה ממנו, כי המרי והמרד נעשו לתכונות יסודיות בנפשו. העיר ירושלים – סמל עם יהודה – היתה טמאה כבר מלדה, “אביה אמורי ואמה חתית”, ואפילו שמרון לא הרבתה חטאים כמוה. רק מהפכה כללית יש בכחה לרפא את נפש העם – בלי חורבן ופזור לא תבוא הגאולה. נבואות יחזקאל הרגיזו את הגולים בני מסבתו, ואלה השתדלו ככל אשר יכלו לסתום את פיו ורדפו אותו בשנאה ובזעם. אך כשנתקימה נבואתו נוכחו הגולים כי “נביא היה בתוכם” והטו לדבריו אזן. עם החורבן בא שנוי יסודי במצב־הרוח של יחזקאל ומסבתו: הגולים, שכל תקותם לשיבה קרובה נכזבה, נואשו מכל אמונה – והנביא, שנבא קודם לכן לפורענות ולעונש אלהים, התחזק עתה באמונתו הגדולה כי הפורענות הזאת לא באה אלא לתקן את ישראל תקון גמור, והתחיל להנבא לגאולת ה', שתבוא אחרי האסון הגדול. עבודה גדולה עמדה עתה נגד עיני יחזקאל – לדבר על לב הגולים דברי־נחומים ולהפיג מהם את רוח היאוש שתקף אותם, – והנביא מלא את העבודה הזאת באמונה. בדברי נבואות רבים פנה אל הגולים לאמץ את רוחם ולהראותם, כי אין החורבן – קץ החיים הלאומיים, כי אם מקור חיים חדשים וטובים מחיי העבר. לא רק אל הכלל – אל העם – פנה יחזקאל, כי אם גם אל הפרט, אל היחידים, לעודד את כל איש באמונתו ובכח בטחונו. הדבר הזה נתגלגל מתוך המצב של הימים ההם: כשנתק העם מארץ מולדתו ונשאר לפי שעה קהל יחידים מחוברים על ידי מסורות העבר וקניני רוח משותפים התחילה שאלת היחיד (האינדיבידואלית) להעסיק את אנשי הרוח; דברי הנביאים, שנבאו לחורבן בתור תוצאה ישרה ומוכרחת של חטאת העם ההסטורית, הביאו את בני הדור ההוא לידי התמרמרות על משפט אלהים: מה ראה להאריך אפו לכמה דורות שלפניהם ולהפרע עתה מהם? כלום אין מקום עוד לתשובה, ומדוע לא רצה איפוא לפתוח להם פתח חרטה על עונותיהם? על כן היה שגור בפיהם הפתגם: “אבות אכלו בסר ושני בנים תקהינה” – או בצורה אחרת: “אבותינו חטאו – ואינם, ואנחנו עונותיהם סבלנו”. רבים מן הגולים החליטו כי מעשי אלהים לא יתכנו, ואלה שהאמינו לנביאים חשבו, כי אין זאת כי אם מאשר הֵרעו מאבותיהם על כן באה הפורענות בימיהם – ומתוך כך הגיעו להִוָאֵש יאוש גמור מכחותיהם ומעתידם, “פשעינו וחטאותינו עלינו ובם אנחנו נמקים – ואיך נחיה?” – שאלה שניה ודומה לזו היתה שאלת הצדיקים והרשעים: כלום אפשר היה להוכיח, כי חרב נבוכדנאצר מלך בבל הבחינה בשעת חורבן ירושלים בין צדיק לרשע, ואם נספה הצדיק יחד עם הרשעים – הצָדַק אלהים במשפטו? על השאלות האלו ענה יחזקאל בנבואת התשובה: אמנם אלהים מדקדק מאד עם הצדיקים ושוקל את כל מעשיהם במדת־הדין, אבל עם זה הוא רוצה בתשובת הרשעים, מאריך אפו להם ופושט להם יד, כי לא יחפוץ במות הרשע, כי אם בשובו מדרכו וחיה. את הרעיון הזה הטעים יחזקאל הטעמה יתרה, וכן נלחם בהרגשת העון המעיקה על הגולים. “שובו שובו מדרכיכם הרעים – ולמה תמותו בית ישראל”. את בעלי־התשובה הבטיח, כי אלהים יסיֵע להם בכונתם הטובה – ויתן להם לב חדש ורוח חדשה. דברי יחזקאל על ערכה הגדול של התשובה עשו רשם עז על הגולים, ובקרבם התרוממה השאיפה המוסרית לתקן את חייהם בדרך הישר בעיני אלהים. בדרישת התשובה וההשתלמות העצמית של היחיד מישראל הכניס הנביא תוכן חדש אל השקפת הנבואה והציב אבן פנה לאמונה הישראלית.

עבודת האלהים בגלות. – נתינת מקום לתשובה של הגולים מחיבת, כי היחס שהיה בין האלהים ובין ישראל בארץ־הקדש לא נפסק בגלות, למרות חורבן הארץ והמקדש. נגד החושבים כי הגולים “רחקו מעל גבול ה'”, אחרי שנתקו מעל אדמתו ואינם יכולים לעבדו בצורה המקובלת, גלה יחזקאל את דעתו, כי הוא ואחיו “אנשי גאולתו” עמדו באמונתם לאלהיהם גם בארץ הנכריה, והאלהים קרוב אליהם. מפיו נזרקה הנבואה הנפלאה: “כי הרחקתים בגויים וכי הפיצותים בארצות, ואהי להם למקדש מעט בארצות אשר באו שם”. אמנם עבודת האלהים בצורת קרבנות לא יכלה להתקים מחוץ לבית המקדש בירושלים, אבל הנביאים כבר העבירו את נקודת־הכֹבד של היחס בין האלהים ובין עמו אל עבודה אחרת – אל האמונה ואל שמירת מצוות האלהים. אפשרות העבודה הזאת נתקימה לגולים, כי בידיהם נמצאו חוקי אלהים הכתובים בספר משנה תורה ובתורת הכהנים. יחזקאל הדגיש את מעלת העבודה הזאת הרצויה בעיני אלהים והבטיח את הגולים, כי על ידה יזכו לעזרת־אלהים, לגאולה פרטית ולאומית. החשיבות של שמירת המצוות נמצאה בזה, שהן קנינים מקוריים של העם, המבדילים בינו ובין כל עמי־הארץ. יחזקאל שם לב לתנאי החיים בגלות והכניס מנהגים רבים, שאין קיומם תלוי בישיבת הארץ (אף כי בזמן ישיבת העם על אדמתו הרבה זה להזהר בהם), אל מרכז שאיפת ההתיחדות הלאומית. ביותר קדשה אצל יחזקאל השבת – זה החג היחיד, שיכלו בני ישראל לחוג אותו בגלות כהלכתו, לפי שלא היה תלוי בעליה לירושלים, כימי הרגל. בשבתות ובמועדים היו הגולים מתאספים והולכים לדרוש את ה' על־ידי הנביאים שבתוכם וגם לשמוע מפיהם ומפי הכהנים את חוקי התורה הכתובה. על ידי כך הונח היסוד לאספת־קדש בלי זבחים, שממנה התפתח בזמן מאוחר בית־הכנסת. עוד הרבה מנהגים עתיקים קדושים, שנחשבו לאות ברית בין ישראל ובין האלהים, נשמרו והתפתחו בגלות, למשל, הזהירות מהתערב עם “עמי־הארץ” במאכל ובמשתה, שיסודה היה החשש מיחוסים קרובים עם הגויים ומסכנת הטמיעה. – על כל הדרישות האלו הוסיף יחזקאל – בעקבות הנביאים הקודמים – את עבודת האלהים בצורת מצוות־המוסר החברתי: “איש לא יונה, חבלתו שוב ישיב, גזלה לא יגזול, לחמו לרעב יתן ועירום יכסה בגד, בנשך לא יתן ותרבית לא יקח, מעול ישיב ידו, משפט־אמת יעשה בין איש לאיש”. חוקי האלהים הכתובים בספר משנה תורה קבלו יפוי־כח של דת נתונה בימי קדם, שאי אפשר לה להשתנות. יחזקאל היה הראשון בנביאים, שהעמיד במרכז דרישותיו הנבואיות את הערך המיוחד הזה שבכל דור יקים האלהים לישראל נביא כמשׁה להודיעהו את החוקים, אבל בגלות פסק מעין־היצירה של האמונה, וקניניה של זו קפאו בצורתם שהיתה להם בשעת החורבן. בצורה זו נקדשה האמונה, נעשתה לדת שאין להרהר אחריה, להוסיף או לגרוע, – וליסוד הבנין החדש של רוח ישראל.

נבואה הנחמה של יחזקאל. – יחזקאל לא הסתפק בדרישות התשובה ובסדר החיים הרוחניים של הגולים, כי אם גם נבא לעתידות האומה הישראלית והעולם בכלל. כשהגיעה שעת החורבן ונקמת האלהים מעמו, שדרשו אותה הנביאים, כבר באה, הרגיש יחזקאל כי יסורי החורבן ימרקו את עונות האומה, והגלות תחזיר אותה למוטב. מצד שני ראה את כל העמים הסובבים את ישראל ואת אכזריותם, ונוכח לדעת, כי הם השחיתו את מעשיהם הרבה יותר מישראל ועדין לא קבלו את ענשם. על יסוד זה התחזקה אמונתו בקרבת ישראל המיוחדה אל האלהים, אשר רק אותו הוא אוהב ומוכיח, והרגשתו כי היחס בין האלהים ובין ישראל קובע את מהלך העולם הכללי. יחזקאל התחיל לדרוש נקמת אלהים מן הגוים, לא על מעשיהם הרעים סתם, כי אם על המצוקות שגרמו לישראל, על עלבון עם סגולת ה' (נבואות יחזקאל לחורבן הגוים מציקי ישראל, לא היו נבואות לזמן קרוב, כי אם לדורות מאוחרים, ואחדות מהן התקימו אחרי מאות בשנים באופן נפלא). יום הנקם בגוים יהיה גם יום הגאולה לישראל. הגאולה הזאת מוכרחת היא לבוא, כמו שבא החורבן: כמו שחטאת ישראל זקקה את העונש החמור של האלהים, ככה גלות ישראל זוקקת את ישועת־האלהים, כי עלבון הוא לא לישראל לבד, כי אם גם לאלהיו: כל עמי הארץ רואים בגלות ישראל, מצד אחד, את פחיתות ערך העם הזה, ומהצד השני את חולשת האלהים, שקצרה ידו להציל את עם סגולתו. מצב בלתי טבעי זה, החוּרבן של ארץ ישראל, ארץ הקדש, והפזור של עם ישראל, עם הקדש, הוא הכפרה הגדולה ביותר על עונות העבר. האלהים מוכרח להשיב את עם ישראל אליו ולנטוע אותו על ארצו, לא למען ישראל, כי אם למען שמו – כדי להראות לכל באי עולם, כי מרצונו הטוב הגלה את עמו ולא מקוצר ידו. הוא יטהר את העם מכל חטאיו, יתן בקרבו לב חדש ליראה אותו ואחרי הכשירו אותו לעבודתו הנכונה, ישיב אותו אל נחלתו. אחת הנבואות הנפלאות ביותר על הגאולה העתידה הוא חזון יחזקאל על תחית העצמות היבשות, חזון שכונן אותו הנביא נגד היאוש של אלה מן הגולים, האומרים: “יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו”. הנביא האמין, כי התחיה העתידה תתפשט לא על עם יהודה בלבד, כי אם גם על בני ישראל הפזורים בגלות אשור. יחזקאל רואה במחזה לעתיד את ארץ ישראל החרבה, אשר היתה ללעג ולקלס ונשאה את “כלמת הגוים”, – והנה נהפכה לגן עדן ולצבי־ארצות, הערים הנשמות יושבות בצורות ומלאות כצאן אדם. כשישב ישראל בשלום בארצו אחרי הגאולה, יקים אלהים גם את דבריו אשר שם בפי הנביאים הראשונים, כי יביא על ארץ ישראל אויב מארץ הצפון. הגוים המקנאים בנחמת ישראל יתאספו מכל עברים תחת פקודת “גוג מארץ המגוג” ויעלו על ארץ ישראל. אבל יום עלות גוג על ארץ הקדש יהפך ליום המשפט הגדול, אשר דרשו אותו הנביאים על כל העמים. האלהים משמים ילחם עם שונאי ישראל, תבוסת הגויים תהיה שלמה, בעונש זה יַראה האלהים לכל העמים את כח שלטונו בעולם ואת צדקת משפטו. אך אחרי כן יקום שלום־אמת בארץ. אלהים לבדו ימלך על ישראל וירעה אותו על ידי נשיא מבית דוד, הוא המלך המשיח המקווה של ישעיהו הנביא (יחזקאל קורא לו גם “דוד” סתם). הנשיא הזה ובניו ימשלו עד עולם. על יד הנשיא הזה יעמדו בראש העם הכהנים בני צדוק משרתי האלהים, בתור מנהיגיו הרוחניים.

תמונת ישראל בעתיד. – יחזקאל נסה לשרטט את תכנית ההסתדרות העתידה של עם ישראל ולקבוע את החוקים, אשר על פיהם יתנהג העם אחרי שובו אל ארצו. ביסוד ציורי העתיד שלו הונחו רעיונותיה של תורת הכהנים, שלא היתה עוד לנחלת כל העם, וההשקפות המיוחדות של הכהונה הגדולה בירושלים. אמנם בראש ישראל לעתיד ימשול נשיא מבית דוד, אבל ממשלתו תהיה מוגבלת מעקרה, כי לתפקיד ממשלת־חול אין מקום בשלטון האלהים, כשתכלינה המלחמות והמריבות ועלילות הזדון תעבורנה מן הארץ. ולפיכך אין הנשיא כי אם נשיא הכבוד, ובזכיותיו המשפטיות אינו עולה על העם. לצרכי הכנסותיו הפרטיות נקצבו לו אחוזות בקרבת ירושלים. כאיש הנכבד מכל ישראל עומד הנשיא מבית דוד בתור בא־כח־העם הראשי לפני האלהים, גובה את תרומת הקדש, מסדר את עבודת התמיד בבית המקדש ומקריב – על ידי הכהנים – את זבחי הצבור בשבתות, בראשי חדשים ובמועדי השנה. אבל בעקר תהיה מלכות ישראל לעתיד ממשלת־אלהים (תיאוקרטיה), שבראשה יעמדו הכהנים משרתיו. לא כל הכהנים יהיו רשאים לתפוש את המשרה העליונה בעם – רק בני הכהנים, ששרתו בבית המקדש בירושלים, שעמדו באמונתם לאלהים בשעה שרוב העם שגה בעבודת הבמות והאלילים, – בני צדוק היודעים להבדיל בין הטהור (טהרת הגוף והנפש) ובין הטמא (טמאת הגוף והנפש) השנוא לאלהים – יזכו לעתיד לשרת בבית המקדש החדש ולמשול בישראל. מובן מאליו, כי מרכז החיים החדשים תהיה עבודת האלהים בבית המקדש בירושלים, עיר הקדש של אלהים. העיר הזאת תחלק לשלשה חלקים שונים במדרגת הקדושה, האחד (“תרומת קדש הקדשים”) – שבו ימצא בית המקדש ועל ידו מגרש הכהנים, – השני (“תרומת הקדש”) – נחלת הלויים, שאבותיהם היו לפנים מכהנים בבמות, ולפיכך הורע כחם מכח כהני בית המקדש, והשלישי (חלק החול) – בשביל יתר בני העיר. כל הארץ מצפון ומדרום לירושלים ומן הירדן ועד הים הגדול (עבר הירדן לא נחשב בעיני יחזקאל לארץ־הקדש) תחלק לשנים עשר חלקים שוים לכל שבטי ישראל. הסתדרות השבטים העתיקה תתחדש עוד הפעם, כל שבט ימשול בנחלתו, והאחוזה הנמכרת תחזור לבעליה בשנת הדרור (שנת החמשים) “למען אשר לא יפוץ העם איש מאחוזתו”. גם הנשיא אינו רשאי לקחת מבן־ישראל את אחוזתו, אפילו בכסף. – אל תמונת העתיד של יחזקאל נכנס גם ציור בית המקדש בכל פרטיו ותבנית כלי הקדש אשר בו, גם משפט הזבחים בחגי השנה: הנביא־הכהן לא רצה למחול על קרבנות המזבח, שערכם התרומם בעיני אנשי הרוח בגלות אחרי חורבן בית המקדש.

נבואת יחזקאל על עתידות ישראל צמחה בזמן שממשלת בבל עמדה במרום גדולתה ותנאי המציאות היו רחוקים מאד מתת מקום לשיבת גליות. ובכל זאת היתה אמונת הנביא בעתידו של ישראל חזקה כל כך, עד שיצר לו תמונה מפורטת ממנו. הבטחון האדיר של הנביא עשה נפלאות ונאצל אל בני מסבתו. השפעת יחזקאל התחזקה עוד יותר, כששבו אחרי כן הגולים אל ארצם וראו בכך את קיום נבואתו. ביסוד בנין בית המקדש הניחו את התכנית, שהכין לו הנביא במחזה שראה על נהר כבר.

התחזקות הכהונה. – דרישות העתיד של יחזקאל מראות לנו כי בגלות בבל התעלה ערך הכהונה מאד, הכהנים היו למנהיגי העם הרוחניים וטבעו את חותמם המיוחד על כל תקוות הגאולה. אמונת האלהים הלאומית והעבודה העתיקה היו בעיני הגולים כתריס אחרון ויחידי מפני כליון לאומי, ובגעגועים מיוחדים העלו על לבם את זכר בית המקדש בירושלים ועבודת הקדש אשר בו; הכהנים היו סמל זכרון של העבודה הזאת וזכו להערצה גדולה. טענות הנביאים, שראו גם את פגמיה של הכהונה בירושלים וחשבו כי היתה להוטה יותר מדי אחרי הצורה ולא שמה לב לתוכן של עבודת האלהים, נסתתמו בגלות, אחרי אשר עברה צורה זו מן העולם לפי שעה ונכנסה לרשות הזכרונות היקרים ללב. משאת־נפש העם היתה לשוב אל הארץ ולחדש את חיי ימי הקדם, לכַון את אלה כפי האפשרות אל דרישות המוסר של הנביאים ולהתרחק מחטאות האבות, שהיו לדעת הנביאים סבת המהפכה הנוראה. עתה חזקו דרישות־הנביאים העתיקים את כח־הכהונה. רחוקים מארץ המולדת התחילו הגולים להשקיף על העבר באספקלרית הנביאים, שמאסו את המדיניות ואת הסכסוכים התמידיים, הסבות לחורבן – ובקשו להיות עם־סגולה וגוי קדוש לאלהים. העברת הדרישה המרכזית של החיים הלאומיים אל עבודת האלהים גרמה בהכרח להתרוממות ערך הכהונה, כי הלא הכהנים היו לשעבר העומדים בראש עבודה זו. על ידי זה עבר גם מרכז התורה הלאומית אל תורת־הכהנים, ותחת אשר נחשבה קודם רק לנחלת הכהונה, נקדשה עתה על כל העם.

ספר הקדושה. – הרכבת רעיונות הנבואה עם מסורות הכהונה, שנמצאה בספר “משנה תורה” ובחזיונות יחזקאל, מתגלה לפנינו גם בחלקי תורת הכהנים שהתפשטו בקרב אנשי הרוח בגלות בבל. החלק החשוב ביותר של התורה הזאת הם הפרקים, שנקראו על ידי חוקרי זמננו בשם “ספר הקדושה” (ויקרא י“ט־כ”ז). ספר זה ערוך במתכנת ספר משנה תורה, כמהו הוא מיוחס למשה רבנו, כולל מצוות וחוקים ששמירתם חובה על כל העם, ומסים בברכה לעם ישראל כי ישב לבטח בארצו, אם ימלא אחרי החוקים האלה, ובקללה (תוכחה), שיהיה צפוי לחורבן ולגלות, אם יפר את דברי התורה. הרעיון המרכזי של הספר הזה הוא רעיון הקדושה. האלהים הוא קדוש ולפיכך גם על עמו הנבחר להיות עם קדוש, ונחלתו – ארץ הקדש. האלהים נתן לעם ישראל את אפשרות החיים הקדושים על ידי הדת המיוחדה – החוקים והנמוסים הקבועים בספר־התורה המשמשים ל“אות” ביניהם. תעודת עם ישראל בעולם – היא למלא בכל תקף אחרי החוקים האלה ולהתרחק מדרכי העמים השכנים, ובזה יתקרב אל תכליתו העליונה – להתקדש ולהדמות לאלהים. בקדושה זו יש תפקיד עליון לעבודת־האלהים העתיקה – לרבות הקרבנות, ומפני זה דיני עבודת המקדש תופשים מקום גדול בספר. שבט־הכהנים בני אהרן קדוש לאלהיו מכל ישראל והעם צריך להזהר מאוד בכבודו “כי את לחם אלהיו1 הוא מקריב”. אבל הקדושה היתרה הזאת מטילה גם חובות יתרות. על הכהנים להזהר במצוות יותר מכל העם ולעלות עליו במעשי־קדושה. העבודה־הזרה (הפסילים, המצבות, הקרבת הבנים וכדומה), אפילו כשהיא מכוֶנֶת לכבוד אלהים, חמורה מכל העברות, כי היא מחללת את שם קדשו ומטמאה לא את מקדשו לבד, כי אם גם את כל העם ואת ארץ־הקדש. מפני זה דורש ספר הקדושה משפט־מות לעובד עבודה־זרה ומוסיף, שאם לא יענש פושע זה בידי אדם, ישפט בדין־שמים, והאלהים יכרית אותו ואת הזונים אחריו מקרב עמם. כל החגים והמועדים של העם קשורים בעבודת־אלהים ואסורים בעשית כל מלאכה (השבת, חג־המצות, חג הבכורים, או שני הלחם, חג האסיף או סוכות). העשור לחדש השביעי (יום הכפורים, שבת־שבתון), הקשור במושג חטאת ישראל וברעיון התשובה, הוא יום מיוחד בשנה. ספר הקדושה מקפיד מאד על שמירת היום הזה ומאים על המזלזלים בו בעונש־כרת. מלבד האופי הלאומי של החג הזה, היה לו גם ערך רב בשביל היחיד מישראל, כי הוא יום־תשובה לרשעים לכפר על עונותיהם.

דרישות־המוסר של ספר הקדושה. – המצוות, אשר בהן קדש אלהים את ישראל והבדילו מיתר הגוים אינן כוללות דברים שבין אדם למקום בלבד, כי אם מתפשטות גם על כל היחוסים שבין אדם לחברו. ספר הקדושה דורש שויון־זכיות גמור לגרים (“משפט אחד יהיה לכם, כגר כאזרח יהיה”) ובמדה לא פחותה מזו הוא דואג למצב העבדים. הוא אוסר על בעל עבד עברי לרדות בו בפרך (“כי לי בני ישראל עבדים”). העבד העברי רשאי לגאול את עצמו ואם לא יעשה דבר זה – הרי הוא יוצא חנם בשנת־הדרור או ה“יובל”, היא שנת החמשים הבאה אחרי שבע שבתות שנה. שנה זו היא שנת גאולה כללית בארץ – בה כל בני ישראל צריכים לשוב “איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו”. השויון החברתי הזה ומעשה הטוב והישר הם רצון האלהים ודרישה יסודית של קדושת החיים. את הדרישות המוסריות של היושר והרחמים מרחיב ספר הקדושה גם על יחס האדם אל כל מה שמחוץ לו: האלהים ברא את כל העולם ישר, ולפיכך אסור לשנות טבע הנמצאות, כי כל מה שהוא נגד הטבע הוא נגד החק האלהי, נגד המוסר והקדושה: אסור להרביע את הבהמה כלאים, לזרוע את השדה כלאים, ואפילו ללבוש בגד־כלאים. כמו שהאדם ובעלי החיים זקוקים למנוחה, ויום השבת נתן להם להנפש מעמל השבוע, – כן גם הארץ דורשת לה מנוחה אחרי תתה לאדם את פריה זמן רב. שנה אחת בכל מחזור של שבע שנים היא שנת־“שבתון” לארץ, וגם שבת זו היא “שבת לה'”. אסור לזרוע לקצור ולבצור בשנה זו, רק ספיח הארץ מותר באכילה לעניים ולבהמה ולחיה. בחורבן הארץ רואה הספר את העונש על העון הגדול, ששבת־הארץ לא נשמרה במשך זמן רב, ולפיכך נגזר על האדמה לשבות שנים רבות תכופות זו אחר זו: “אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי הָשמה, ואתם בארץ אויביכם”. – עוד יותר חשובה השקפת ספר הקדושה על המוסר האנושי הכללי: הרעיונות הגדולים של הנביאים ואנשי הרוח בישראל נתגשמו פה לא בצורת מצוות מעשיות בלבד, כי אם גם בצורת דרישות מוסריות יסודיות. הרעיון המרכזי – רעיון הקדושה – מבטא את שאיפת האדם להשתלמות בדרך הטוב, השאיפה המוסרית העליונה שאינה יודעת שום גבול. בדרך המובילה אל הקדושה נמצאו הנעלים בכל רגשות האדם, היקרים בכל ערכי המוסר: הכרת המעלה הגדולה של האדם, הצדק ביחס לכל היצורים, החמלה על החלשים אבל כל המעשים המוסריים לא יכונו בלי נפש טהורה ולב טוב – ומפני זה דורש ספר הקדושה מן האדם את הכנעת היצר הרע, את השאיפה לזווג שלם של הכונה והמעשה. שלש מצוות נפלאות נמצאו בספר זה: “לא תקם ולא תטר את בני־עמך, לא תשנא את אחיך בלבבך, ואהבת לרעך כמוך”2 על ידי הכללים המוסריים האלה המכוָנים לתקון לב האדם נעשה ספר התורה של עם ישראל לספר הראשי של המוסר האנושי הכללי.


 

פרק שני: התמורות בבבל ועלית הגולה    🔗

המצב אחרי מות נבוכדנאצר. – אחרי מות נבוכדנאצר (ג“א ר', 561 לפני מנין או”ה) מלך בנו אויל־מראדך. בעלות המלך על כסאו זכר לטובה את יהויכין מלך יהודה, שישב אסור בבית־הכלא בבבל כשלשים ושבע שנה, הוציאהו לחפשי ועשה לו כבוד גדול. הדבר הזה נתן תקוה טובה בלב הגולים, אך מלכות אויל מראדך נמשכה רק זמן קצר, ואחרי מותו התחוללו סערות מדיניות בבבל. לבסוף (555) עלה על כסא בבל נבוניד, הוא מלך כשדים האחרון. כבר בראשית מלכותו התמוטטה ממשלתו לרגלי השנויים הגדולים שבאו בעולם המדיני. מלכות מדי, בעלת בריתו של נבוכדנאצר, נפלה לפני כובש חדש – כרש מלך פרס ועילם. מן המלך הגבור, ששלט עתה במזרח ארץ בבל ובצפונה, נשקפה סכנה גדולה למלכות הכשדים. לקדם את פני הסכנה הזאת כרת מלך בבל ברית עם מלכות לוד באסיה הקטנה ועם מצרים, אך ההתחברות של צבאות מלכי הברית לא יצאה לפעל, כי מהר כרש להלחם עם שונאיו אחד אחד ולהכריעם. לא עברו שנים רבות וכרש הכריע את מלכות הלודים וכבש את כל ארץ אסיה הקטנה (546).

הנבואה על חורבן בבל. – נצחונות המלך כרש בצפון עשו רשם אדיר על גולי יהודה. בלב נפעם חכו לחדשות המתרגשות בעולם המדיני והאמינו בלבם כי המלך הכובש החדש לא ינוח עד שיכניע את ממלכת הכשדים. התקוה למפלת ממשלת בבל, שהחריבה את ירושלים ובית־המקדש, גרמה להתרוממות־רוח גדולה ולהתחזקות רעיון שיבת־הגלות.

בפרק הזמן הקצר ההוא קמו בתוך הגולים נביאים אלמונים אשר נבאו על חורבן בבל והביע את שמחתם על נקמת־אלהים העתידה בעם חרמם (ירמיה נ', נ“א, ישעיה י”ג–י“ד, כ”א) מנבואותיהם אפשר להקשיב עוד עתה הלם־לב הגולים באותו זמן, את משאות רוחם ותוחלתם ואת הפחד, פן תכזב תקותם. אחד הנביאים פנה אל הגולים לזרזם שלא ירך לבם בראותם, כי קץ הכשדים לא ימהר לבוא, אחרי אשר משפט האלהים על בבל כבר נגזר. – המשפט הזה הוא גמול האלהים המוכרח לבוא על הכשדים העריצים, מחריבי ארצו, שהגלו את עם ישראל (“עשוקים בני ישראל ובני יהודה יחדו, וכל שוביהם החזיקו בם, מאנו שלחם”. “גואלם חזק, ה' צבאות שמו, יריב את ריבם”3, “כי אל גמולות ה' – שלם ישלם”). כמו שראו הנביאים הקודמים בנבוכדנאצר מלך בבל את עבד האלהים הממלא את גזר דינו על ישראל, ככה חשבו נביאי הגולים עתה, כי מלכי מדי (כרש ושריו) הם צירי האלהים, שנועדו לכלות נקמתם בארץ בבל “אשר התגרתה בה'”, כי הם “מקודשי האלהים, עליזי גאותו”4: האלהים בעצמו מפקד את צבאם ויוצא במערכותיהם נגד הכשדים זעומי נפשו, – וקרוב יום המשפט הגדול בממלכה החטאה וימיה לא ימשכו, מהפכת בבל תהי שלמה כמהפכת סדום ועמורה. אחד מנביאי הזמן ההוא השוה במשא נפלא (ישעיה י"ד) את הירידה המקֻוָה של ממשלת בבל עם גדולתה ותפארתה לפנים ותאר לנו תמונה נהדרה של חורבנה העתיד: כשירד מלך בבל שאולה, ירגזו כל יושביה למראהו, אבל ארץ החיים תשקוט עתה, כי שלום ומנוחה ישכנו בה; גם עצי הלבנון ישמחו, כי לא יעלה הכורת עליהם. לא רק את חזון מפלת האויבים אנו מוצאים בדברי נביאי הגולים, כי אם גם תקוה להטבת־המצב של ישראל. חורבן בבל קשור בשיבת בני הגולה אל ארץ־ישראל: “בימים ההמה ובעת ההיא נאם ה' – יבואו בני ישראל, המה ובני יהודה יחדו, הלוך ובכו ילכו ואת ה' יבקשו, ציון ישאלו”5. אחרי שיפקוד אלהים את זעמו בבבל ישיב את ישראל אל נוהו, “ורעה הכרמל והבשן ובהר אפרים והגלעד תשבע נפשו”, “אז יבקש את עון ישראל ואיננו ואת חטאות יהודה ולא תמצאינה”6. הנביאים דחקו את הקץ וזרזו את הגולים לעזוב את בבל ולמהר אל ארץ ישראל: “צאו מתוכה, עמי, מלטו איש נפשו מחרון אף ה'”… “פליטים מחרב, הלכו אל תעמדו, זכרו מרחוק את ה' וירושלים תעלה על לבבכם”. יש מהם שבקשו לראות בחורבן בבל העתיד גם את יום־הדין הגדול על כל הגוים שנבאו לו הנביאים הקדמונים: “קרוב יום ה‘, כשד משדי יבוא… הנה יום ה’ בא, אכזרי ועברה וחרון אף לשום הארץ לשמה וחטאיה ישמיד ממנה”.

נבואת הנחמה. – לא כל הגולים שמחו לתמורות המדיניות המתרחשות, בתקוה, כי על ידן ישתנה המצב לטובה. – בקרבם נמצאו קטני־אמנה, שפחדו, פן לא יצליחו הפרסים לנצח את בבל כליל, ואחרים חרדו, פן ינקמו הכשדים מהם בשעת התמורה הגדולה על שמחתם לאידם, “יראו מאנוש ימות ומבן־אדם חציר ינתן, שכחו את ה' עושהם ופחדו כל היום מפני חמת המציק”7 – כדברי הנביא של אותו זמן. נמצאו גם כאלה, שנהגו קלות־ראש ברעיון תחית ישראל, שלא באה מכח העם עצמו, כי אם על־ידי עם זר, וגם לא בטחו בכובשים החדשים, כי יפקדו אותם לטובה אחרי נצחונם על הכשדים. בתוך עדת קטני־אמנה אלה קם אחד הנביאים, מן הגדולים ביותר שהיו לעם ישראל, לחזק את אמונתם בעתיד הגדול ולעודד את שאיפתם לגאולה. הנביא הזה, אשר נבואותיו נתקימו לנו בחלק השני של ספר ישעיהו (מן מ' ואילך), ומפני זה נקרא בפי החוקרים: “ישעיה השני”, היה נביא הנחמה המובהק ביותר, והשפעתו על הלך־הרוח של העם בזמנים הבאים היתה גדולה מאד. הוא העיר את הגולים להסתכל בעין בוחנת במהלך המאורעות ולראות בהם את אצבע האלהים (“החרשים שמעו, והעורים הביטו לראות!”). לפנים הגלה אלהים את ישראל על עונותיו מארצו והפיצו בגוים, אבל עתה הגיעה השעה להשיב את העם אל נחלת אבותיו, כי נרצה עונו, אחרי אשר “לקחה ירושלים מיד ה' כפלים ככל חטאתיה”8. גאולת העם היא הכרח מצד הצדק האלהי, מצד שלטון האלהים בכלל, למען יגלה “כבוד ה' לעיני כל בשר”. כשם שעונש האלהים נתגלגל ובא על ישראל על־ידי עושי דברו הכשדים, אף כי בני עם זר הם, כך תבוא גאולת ישראל גם היא על־ידי נכרים, על־ידי הפרסים, שגם הם אינם אלא שליחי אלהים וממלאי רצונו. כרש הוא “משיח האלהים”, הנועד להוציא את מחשבתו לפעל – ולפיכך נתן האלהים בידו כח להתגבר על אויביו: “אנכי העירתיהו בצדק, וכל דרכיו אישר, הוא יבנה עירי וגלותי ישלח, לא במחיר ולא בשחד, אמר ה' צבאות”. כל התמורות הגדולות האלו הן גלוי חדש של האלהים לישראל, למען הקים את הבטחות הנביאים הקודמים, שבפיהם הגיד האלהים את האותיות (העתידות), כי גאל את ישראל אחרי כלות שנות סבל עונו.

* הדעות של נבואת־הנחמה על האלהים וישראל. – נבואת ישעיהו השני מסמנת התפתחות חדשה של רעיון האלהים. הנביאים הקודמים, וביחוד יחזקאל, כבר הרחיבו את הרעיון הזה והרימו את תכן המושג האלהי הרבה על השקפות הזמן העתיק. אבל כל הנביאים האלה לא הגיעו לידי השקפה נעלה כל־כך על האלהים, כמו שאנו מוצאים אותה בנבואת ישעיהו השני. הרבה קיתונות של לעג ובוז הוא שופך על העמים העובדים ל“אלהים אחרים”, היוצרים את אלהיהם בידיהם, המשתחוים לפסיליהם ומתפללים להם: “הצילני כי אבי אתה”. כל אלהי העמים הם “אפס ותהו”, פרי הדמיון הריק וחדלי־ממשות. האלהים הגדול, אלהי האמת, יכול להיות רק אחד: “אלהי עולם”, הוא “ראשון” והוא “אחרון”, ומבלעדיו אין אלהים, הוא נעלה מעל העולם, גבוה מן השמים והארץ. הוא ברא את כל היקום וקבע את חוקי התבל הנצחיים, הוא יצר את האור ואת החשך, את הטוב ואת הרע, כי יוצר אחר אין זולתו. הוא גם המנהיג התמידי של כל העולם, “קורא הדורות מראש”, נמצא יחד עם הראשונים ועם האחרונים, פעולתו נמשכת תמיד, כי “לא ייעף ולא ייגע”, אין קץ לכחו ואין חקר לתבונתו בהנהגת העולם. לעומת האלהים הגדול והמוחלט הזה – הבריאה החלשה במה היא נחשבת? יושבי הארץ כחגבים בעיניו – הגוים כולם “כמר מדלי וכשחק מאזנים”. אלו רצו כל באי עולם להקריב לו את תודתם על מעשיו הגדולים, לא היו מספיקים, ומה להם כי יהרהרו אחרי מדותיו? הכרה רוממה זו של גדולת האלהים קשורה בהרגשה, כי אלהי העולם, שאין רואה אותו מכיר את מקומו, הוא אלהי־הצדק, הקרוב לכל דורשיו ונענה לכל קוראיו. ועוד הרגשה אחת עמוקה בלב הנביא: אלהי העולם היחיד והמיוחד הוא אלהי ישראל, הוא הוא שבחר בזרע אברהם, “החזיק אותו מקצות הארץ ומאציליה קרא אותו”9 והבטיחהו, כי לא יעזוב אותו לעולם. נפלא הוא יחס האלהים לעמו: “עמוסים מני בטן ונשואים מני רחם”10 הם בני ישראל בידי האלהים, “עד זקנה ושיבה” הוא נושא את סבלם. השגחת האלהים המיוחדת אינה פוסקת מישראל: “כי תעבר במים – אתך אני, ונהרות לא ישטפוך; כי תלך במו אש לא תכוה, ולהבה לא תבער בך”. מדעתו, כי קשה־ערף הוא עם ישראל, שלח אלהים נביאים להזהירו לשוב ממעשיו הרעים, וכשלא רצה העם לקבל מוסר – העניש אותו קשה ונתן אותו “לחרם ולגדופים”. על ידי יסורי הגלות צרף האלהים את העם, “מחה כעב פשעיו, וכענן חטאותיו”11. הגיעה שעת הגאולה, האלהים יקרב את ישועתו למענו ולמען שמו (“למעני, למעני אעשה כי איך יחל? וכבודי לאחר לא אתן”). לעומת הגאולה העתידה כל חיי העם בגלות הם רק רגע קטן עובר, והיחס בין העם ובין אלהיו לא נפסק ברגע הזה, ועל אחת כמה וכמה שלא יפסק אחרי הגאולה. האלהים יגמול לעמו חסד על כל יסורי הגלות ויקים עמו ברית־נצח: “כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה, וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט – אמר מרחמך ה'”.

ישראל והעמים. – מה ראה אלהי העולם לבחור לסגולתו את העם הקטן השרוי עתה בגלות, “תולעת־יעקב, בזֹה־נפש, מתעב גוי ועבד מושלים”12, ואיה הערובה, כי יפקד אותו לגאלו ולהשיבו אל ארצו? נביא־הנחמה עונה: מדת הצדק של האלהים מחיבת זאת – העם שב בתשובה בגלות. אמנם קטני־האמנה חושבים כי התשובה לא הביאה פרי והישועה רחוקה: “לריק יגעתי, לתהו והבל כחי כליתי” אבל משפט העם שמור אצל ה' ושכר פעולתו מוכרח לבא. מתוך הכרת המעלה הגדולה של ישראל וצדקתו – רואה הנביא אפילו בצרותיו סמן של קרבת־אלהים יתרה (הרעיון: “את אשר יאהב ה' – אותו יוכיח”)13. העמים שעשו את גזר דין האלהים בישראל רעים הרבה ממנו, ובכל זאת הם חושבים, כי גדולים וטובים הם מישראל ושופכים לעגם עליו ועל אלהיו. ככה נוצר מצב משונה: העמים מחריבי ישראל עומדים במרום גדולתם, והעם בחיר־האלהים “בזוז ושסוי,… נִתַּן לבז ואין מציל”, – ואלהים לא יוכל לסבול מצב כזה, למען שמו וצדקתו. לא רחוק היום אשר יעמדו בו ישראל והגוים אשר החריבו אותו (מוֹגיו ומוֹניו) למשפט לפני כסא האלהים, ובמשפט זה יצאו בני ישראל זכאים בהכרח. אבל יום המשפט הגדול הזה לא יהיה יום עונש וכליון לגוים, כי אם יום התשובה הגדולה. כל העמים יוָכחו לדעת, כי טעו בראותם בסבל־העונות של עם ישראל סמן חולשה ופחיתות־הערך, וילמדו להבין, כי יסוריהם של ישראל הם חסד האלהים הפרטי אליו. אז יגלה לעיניהם הערך הרם של העם הנבחר: עם ישראל הוא נביא האלהים בקרב הגוים, – וכמו שהנביא הוא מופת לעמו, מגלה את רצון האלהים לא רק בפיו, כי אם גם במאורעות חייו, ככה עם ישראל הוא מופת לכל העולם לא רק באמונתו, כי אם גם בסבלותיו; אותו נתן האלהים “לברית־עם לאור־גוים, לפקוח עינים עורות, להוציא ממסגר אסיר, מבית כלא יושבי חשך”. האמת הגדולה, אשר גלה אותה אלהים לישראל והקנה אותה לו על ידי יסורים (“גֵוי נתתי למכים ולחיי למורטים”) היא האמת בשביל כל העולם. העמים אינם מבינים את זאת כמו שלא הבינו בני ישראל בשעתם את דברי הנביאים השלוחים אליהם, אבל סוף סוף תפקחנה עיני כל באי עולם לראות, כי יסורי ישראל לא שמשו אלא כדי לזכך אותו ואת כל הגוים, כי לא מוסר עונו הפרטי נשא ישראל בגולה, אלא את עונות כל העולם (“הוא מחולל מפשעינו, מדכא מעונותינו, מוסר שלומנו עליו ובחברתו נרפא לנו”). כל זמן שישראל שרוי בסבל הגלות, העמים רואים רק את שפלותו ואינם עלולים להבין אותו ואת האמת האלהית, אבל כשיגאל אלהים את עמו, אז יראו כל הגוים את גדולת ישראל ויקחו מוסר, רק אז ימלא ישראל את תעודתו הרמה, להיות לאור לכל הגוים. גאולת עם הסגולה תביא לידי גאולת העולם.*

ערך נבואת הנחמה. – “ישעיהו השני” הוא הנביא הראשון אשר כל נבואותיו הן דברי נחמה. חרון אלהים וזעמו, המניעים הראשיים של הנבואה העתיקה, נעלמו מאופק הנבואה שלו ועל מקומם באו האהבה והחסד (צדקת אלהים) של האלהים לעם ישראל ולכל היצורים. בהתרוממות־רוחו הגדולה ובאמונתו הרַבה באלהים לא דחה הנביא את הגאולה לזמן רחוק. הוא הרגיש, כי קרובה ישועת אלהים, וכל אדם שיש לו לב מבין ושאר־רוח, מכיר בה עכשו. אל הגולים פנה בכרוז, לעזוב את הארץ הזרה מיד ולשוב אל ארץ המולדת: “צאו מבבל, עלו מכשדים בקול רנה”14. על הטענות, כי מדבר וציה מפרידים בין בבל ובין ארץ ישראל והדרכים בחזקת סכנה, ענה הנביא, כי השאיפה החזקה לשוב אל ארץ האבות צריכה להתגבר על כל המעצורים – ולעולי הגולה ישלח אלהים את עזרתו ממרום: יישר את הדרכים לפניהם ויהפוך את ארץ הציה למוצאי מים, למען ידעו, כי פיו קרא להם. הבטחון האדיר של הנביא עשה רשם חזק על קטני־האמנה במסבתו. ביותר עלולים היו לעודד את נפשות הגולים דברי הנביא, כי קרבת אלהים לעמו לא פסקה בגלות, ונהפוך הוא. כי ביסורי ישראל יש כונה פנימית עליונה, שמאצלת עליו הוד במיוחד, וכי הוא לא חדל מהיות נביא־אלהים בעולם בשפלותו כמו בשלותו. ככה הרימה נבואת ישעיהו השני את ההכרה העצמית של הגולים למעלה גבוהה. הוא הראה לעם, כי מדת יסוריו עברו הרבה את מדת עוונותיו, ובאותו התוקף שהיו הנביאים הקדושים דורשים את העונש האלהי בתור תוצאה מוכרחת של חטאת־העם, דרש הוא את הישועה האלהית בתור תוצאה מוכרחת של תשובת ישראל וצדקתו. יחד עם זה הכניס תוכן חדש ועליון אל השקפת־העולם של הגולים, בגלותו להם, כי העם הנגאל הוא בעל תעודה רוממה – להיות המתַוֵך בין האלהים ובין כל עמי הארץ. אמנם קטן ודל הוא העם הזה בחומר, אבל גדול הוא ברוחו ובאמונתו באלהיו, ובנשק הרוח הזה ינצח את כל העמים, שלא הכירו עוד את האלהים. ככה קבלה רוח ישראל בהשקפת הנביא הזה תפקיד עולמי (אוניברסלי): יצירות עם ישראל הן האמת הגדולה, שהיא חובה לכל העולם. התפתחות האמונה הישראלית בזמן מאוחר מושפעת הרבה מהשקפה זו. ממנה יצאה גם השאיפה להפיץ את תרבות ישראל, את אמונתו ואפני חייו בקרב עמים אחרים. ועם זאת לא פסק הנביא מלהטעים, כי ישועת העולם דורשת בתור תנאי קודם את גאולת ישראל. ככה שלטה הרמוניה שלמה בין השקפתו על העולם ובין השקפתו על ישראל, ודרישת האמונה העולמית לא עמדה לשטן לדרישותיו הלאומיות. דעות אלו התנחלו בקרב הגולים וביניהם ונעשו ליסודות השקפת־העולם של היהודים בזמנים הבאים.

נצחון כרש ועלית גלויות הראשונה. – דברי הנביאים על קץ מלכות הכשדים ושיבת גלויות ישראל, החלו להתקים. המלך כרש הכריע את אויביו בצפון ובמערב ופנה להלחם במלכות הכשדים. ואחרי שצר זמן מה על העיר בבל, לכדה, תפש את מלכה והגלהו לארץ רחוקה. כל מדינות הכשדים נכנעו תחתיו. המלך המנצח ראה ונוכח, כי שאיפת גולי יהודה בבבל לשוב אל ארץ אבותיהם חזקה מאד, ובהבינו, כי יסוּד ממשלה ישראלית תחת חסות מלכי פרס יביא תועלת גדולה לשלטון פרס במדינות אשר ממערב לנהר פרת, נתן להם את הרשיון לעלות אל ארץ יהודה ולחיות שם על־פי חוקיהם ומנהגיהם (ג“א רכ”ג – 538 לפני מאו"ה). בתנאי הזמן ההוא לא היתה העליה אפשרית לכל בני הגולה יחדו. לתכלית העליה הזאת הסתדרו בתי האבות של שבט יהודה ובנימין, וכל בית־אב שלח מקרבו את העולים לארץ ישראל. באופן כזה נשאר קשר קים ומתמיד בין העולים ובין הנשארים בגולה, וכל משפחה בבבל היתה דואגת לקרוביה העולים בארץ ישראל ומביאה להם סיוע חמרי ומוסרי. מספר העולים בראשית מלכות כרש היה רב ועצום, יותר מארבעים אלף נפש, אנשים ונשים וטף, ושבעת אלפים נתינים (משרתי המקדש) ומאתים וארבעים וחמשה משוררים, שנחשבו לגרים. מספר הכהנים היה גדול מאד, כדי עשרה אחוזים של כל העולים, לעומת זאת היה מספר הלויים קטן. בראש עולי הגולה עמדו שנים־עשר זקנים, ובכללם בני בית־דוד ובני משפחת הכהן הראש האחרון ששרת בבית־המקדש בירושלים. ככה שב חלק גדול של גולי יהודה ובניהם, לקץ ששים שנה אחרי הגלות הראשונה (גלות יהויכין) וחמשים שנה אחרי הגלות השניה (גלות צדקיהו), אל ארץ האבות, לברוא שם חיים חדשים. העליה הזאת לא עשתה בשעתה רושם גדול בעולם המדיני הכללי, אבל אין קץ להשפעתה על המהלך הבא של ההסתוריה.

עולי הגולה ושרידי יהודה. – במשך הזמן שעבר מראשית הגלות עד העליה, התרופף הקשר בין הנשארים בארץ ובין אחיהם הגולים. גם בלב הנשארים התגברה ההכרה, כי החורבן הגדול בא מפני חטאת העם והעבודה הזרה שנשתרשה בקרבו, והתעוררה דרישת התשובה אל האלהים, אבל התשובה הזאת לא יצאה לפעל בצורה קיצונית כמו אצל הגולים, ובעבודת האלהים נשמרו עוד הרבה מנהגים עתיקים מן הזמן שקדם לתקנות יאשיהו; בעיני הגולים נחשבו מנהגים אלה לעבודה זרה. שבי הגולה התיחסו בזמן הראשון בגאוה לשרידי יהודה, אשר לא נצרפו כמוהם בכור הגלות. בהתיחסות זו יש לראות גם את הכרת הבדל המעמדות: הנשארים היו בני “עם הארץ”, ועולי הגולה – בני השרים והזקנים והכהנים המיוחסים, “זרע הקדש”, שלא התערבו ביתר הגויים, ולמדו בגלותם למלא את כל חוקי התורה וללכת בדרכי האלהים הרצויים. בעשרות השנים הראשונות של העליה שרר נגוד ידוע בין “בני הגולה” ובין “הפלטה הנשארת מן השבי”, כמו שנקראו אלה ואלה בספרות של הזמן ההוא; רק לאט־לאט צמחה וגברה התקרבות ביניהם ועולי הגולה ויושבי הארץ שבו ונעשו לעם אחד. ראשי המדברים בקרב העם הזה היו עולי הגולה התקיפים יותר במצבם הרוחני וגם במצבם החמרי. – עולי הגולה קבלו ממלך פרס את הרשות להתישב בארצם העתיקה, שמלבד נחלת יהודה ובנימין נחשב עליה גם קצה הדרום של נחלת אפרים לפנים (בית־אל ועוד). מקצת העולים רצו לשכון בעיר הקדש ובמסבותיה ובנו את ירושלים מחורבותיה. שם התישבו מקצת הכהנים, ראשי בתי האבות וטובי העם. אבל רוב העולים נפוצו בצפון ארץ יהודה ובנחלת בנימין עד בית־אל, חדיד, לוד בצפון, ושם ישבו בקרב אחיהם הנשארים בארץ. השם השגור של בני יהודה העולים ואחיהם הנשארים בארץ, שהחזיקו בו בעצמם ושנקראו בו בפי כל הגויים, הוא יהודים (בזמן הראשון לפרקים: “יהודה ובנימין”; השם “ישראל” משמש מעתה רק לעתים רחוקות, על הרוב בשיר ובמליצה). – הארץ השוממה לא היתה אז מיושבת יהודים בלבד, כי אחרי החורבן השתקעו בה משפחות עמוניות, פלשתיות ואדומיות רבות, והמצב הזכיר במקצת את הימים הראשונים, בשבת בני ישראל בקרב הכנענים והאמורים. אך היהודים עלו בכחם הרוחני על כל המשפחות הזרות ולבסוף התבוללו אלו בתוכם, אף כי עולי הגולה התיחסו בשלילה לבני הנכר וזמן רב לא רצו להביאם “בקהל ה'”. בצפון הארץ ישבו “השומרונים”, תערובת שארית ישראל בעמים השונים (עין לעיל), שעבדו למחצה את אלהי ישראל וחשבו את עצמם לבני ישראל – הסתדרות מרכזית לא נמצאה לא לשרידי יהודה בארץ ולא לשכניהם. רק על־ידי עולי הגולה נוצר מעין מוסד כזה. בראשם העמיד מלך פרס את ששבצר, או שנאצר, בן המלך יהויכין בתור פחה. בפחה הזה, שיצא מבית־דוד, ראה העם את מנהיגו הכשר, ועל ידו עמדו הכהנים וראשי בתי האבות בראש העם.

המצב אחרי העליה הראשונה. – מלאי תקוה טובה עלו הגולים אל ארץ מולדתם העתיקה. הרשם הגדול של השעה ההיא נשמר לנו במזמור נפלא אחד (“בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים”). נביאי הדור הבטיחו ישועת אלהים קרובה ונבאו, כי כל דברי־הנחמה של הנביאים הראשונים והאחרונים יקומו ויבאו כתומם אחרי השיבה אל הארץ. אבל בין התקוות הנעלות ובין תנאי המציאות הדלים היה מרחק רב. במקום העתיד המזהיר שבחזון נביאי הנחמה ארב לעולי הגולה “יום־קטנות”. מצב העולים לא היה טוב. העליה דרשה מהם הרבה כחות חמריים ורוחניים ובראשית זמן ישיבתם בארץ לא באו על שכרם. הארץ היתה חרֵבה ברובה וקשה היה לעורר אותה לחיים חדשים. יבול השנים היה רע, רעב ושדפון נשנו לעתים קרובות. העולים לא יכלו, מפני מספרם הרב, לבסס את עמדתם הכלכלית בארץ בבת־אחת. הפרנסה לא היתה מצויה (“המשתכר משתכר אל צרור נקוב”). רק לאט לאט יכלה ירושלים להתנער מעפרה: אוכלוסיה היו מעטים והחיים בה – בחזקת סכנה. בהתאם למצב החמרי הקשה ולדאגות המתמידות של חיי־שעה באה גם ירידה רוחנית גדולה. הגולים שבו אל ארצם בכונה לבנות את בית־המקדש, סמל הברית בין האלהים ובין עמו. המלך כרש חזק אה ידיהם בזה והרשה לששבצר להתחיל בבנין הבית וגם השיב לו את כלי־הזהב והכסף של הבית הראשון, שהוליכו מלכי בבל בשבי; מלבד זה התנדב להפריש מאוצרו כסף וזהב וחמרים דרושים לבנין בית המקדש. ששבצר מהר לעשות את הדבר, ובשנה השניה לשיבת־הגולים (ג“א רכ”ד – 537) הניח את אבן־היסוד לתקומת הבית. אך עבודת־הבניה נפסקה מיד מסבות שונות: מלכות פרס לא נזדרזה לסַפק את האמצעים החמריים לבנין המקדש מאוצרה ועולי הגולה נִדַלדלו ולא יכלו לפי שעה לבנות את הבית על חשבונם. גם ההתיחדות היתרה של עולי־הגולה עמדה לשטן לבנין ההיכל: שכני היהודים, השומרונים, בקשו להשתתף בעבודת האלהים של העולים, אך אלה חשבו אותם לעם זר, ועל כל פנים לפחותים בקדושתם ול“טמאים” והשיבו את פניהם באמרם: “לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו”. מפני זה התחילו שכני היהודים להפריע את העולים מבנין מקדשם. על כרחם הסתפקו לבסוף עולי הגולה בזה שבנו לפי שעה מזבח על מקום בית־המקדש, ועליו היו מעלים את קרבנות ה‘. אנשי הרוח הרגישו, כי מצב כזה, אם יתמיד, יהי הפסדו מרובה, אך דעת רוב העם היתה, כי לא הגיעה עוד "עת בית ה’ להבנות" לפיכך נמשך מצב הבינים הזה יותר מחמש עשרה שנה, כל ימי מלכות כרש ובנו כנבוזי (Kambyses).

זרבבל, חגי וזכריה – אחרי מות המלך כנבוזי עלה דריוש בן ושטספה על כסא מלכות פרס (ג“א רל”ט – 522). מהומות גדולות התחוללו בארץ לרגלי שבתו על הכסא, הרבה מדינות במזרח מלכותו התפרצו מפניו, ובכללם גם בבל. אך המלך הגבור הכניע את המרד בזמן קצר וחדש את מלכות כרש האדירה. – מדינות המערב לא השתתפו בהתקוממות, ומשום כך החזיק להן המלך טובה. כמו כל תמורה בעולם המדיני, כן גם תמורת־הכסא הצמיחה תקוות חדשות בקרב היהודים. הכרת תעודתם הלאומית הגבוהה התגברה בם משהיתה, וכח המאמינים בישועת ה' נצח את רפיון הרוח של הספקנים! גם המצב בארץ יהודה השתנה בינתים. ששבצר מת ולפחת יהודה עמד במקומו זרבבל בן שאלתיאל בן יהויכין, ואליו קוו החרדים לדבר ה' כי ימהר לבנות את בית־המקדש. יהושע בן יהוצדק נכד הכהן הראש האחרון בירושלים התעלה בינתים ל“כהן גדול” במקדש העתיד, ובשאפו למַמֵש את משרתו הגבוהה בפועל, עמד בראש המפלגה שבקשה להחיש את בנין הבית. שני נביאים, חגי וזכריה בן בֶּרֶכְיָה בן עִדוֹא, קמו לזרז את העם לגשת לעבודת בית־המקדש. חגי הוכיח את העם ואת הכהנים, שהם מעכבים את הגאולה על ידי התרשלותם בבנין בית־ה‘, וכי כל הקללה השרויה במעשי ידיהם והטרדות הקשות של חיי יום יום לא באו אלא מפני שהם דואגים לטובת־עצמם בלבד ומזניחים את עבודת־הקדש. האלהים פוקד עליהם לבנות את היכלו ואם ימלאו את פקודתו – יצו עליהם את הברכה. נגד הטוענים, שאין בידם האמצעים החמריים די הצרך לבנין הבית, גלה חגי את דעתו, כי הכסף והזהב. הם לה’, ואחרי בנין מקדשו יביא את חיל כל הגוים אליו וימלא את הבית כבוד. מלבד זה הבטיח הנביא, שלא יארכו הימים אחרי בנין הבית – והאלהים ירעיש את השמים ואת הארץ וישמיד “חֹזֹק ממלכות הגוים” ומלכותו תכון בארץ ישראל. חגי פנה אל זרבבל והודיעהו, כי הוא משיח־ה‘, מלך ישראל המקווה מבית־דוד, וביום הדין יקחהו אלהים “ושם אותו כחותם”15, כי בו בחר. – לדרישת חגי נטפל גם זכריה הנביא, שדרש גם הוא את בנין בית המקדש. כמוהו נבא לגאולה שלמה שתבוא בארץ על ידי הבית הזה, וכמהו חשב את זרבבל למשיח־אלהים וקוה כי ישב על כסא אבותיו, ינהג את עמו בחסד "לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוח ה’ צבאות“־ו”ידיו תבצענה" את בנין בית־המקדש. הנביא הזה העריץ גם את יהושע בן יהוצדק, אשר בו בחר אלהים לשרת לפניו וצוה להלבישו “צניף טהור” של מושל בעם. זכריה חלק את המשרה העליונה בעם בין “שני צנתרות הזהב 16 העומדים לפני אדון כל הארץ” – זרבבל יבנה את היכל ה' “וישא הוד ומשל על כסאו”17 ויהושע בן יהוצדק יהיה “כהן על ידו”. המלך והכהן הגדול יחדו ישאו עטרות זהב וכסף, ועצת־שלום תהיה בין שניהם, – בפעם הראשונה נחשבה כאן הכהונה הגדולה לשוה במעלתה עם המלכות, ובזה אנו רואים את השפעת רוח־הכהנים תלמידי־יחזקאל. – זכריה הוא הנביא הראשון שדרש שתי רשויות עליונות בחברת האדם, רשות־חול ורשות קדש, ולהשקפה זו היה תפקיד מכריע בהתפתחות ההסטוריה האנושית הכללית, אבל מהלך דברי הימים הורה אחרי־כן כי מצב של שתי רשויות עליונות, אשר עצת שלום שוררת בין שתיהן, אפשרי הוא רק במדרש ולא במעשה. רעיון זכריה פנה את הדרך לתגבורת המשרה העליונה החדשה (הכהונה הגדולה) על הישנה (המלכות).

בנין בית־המקדש השני. – נבואות חגי וזכריה עשו פרי: זרבבל ויהושע התעוררו לבנות את היכל־ה‘. בשנה השניה למלכות דריוש (ג“א רמ”א – 520) בחדש הששי (אלול) התחילו היהודים לבנות את הבית. הדבר נודע לתַתְּנַי פחת מלך פרס ב“עבר הנהר” (בשם זה קראו הפרסים היושבים במזרח את הארץ ממערב נהר פרת, ארם וארץ ישראל) והוא בא עם שריו אל ירושלים לשאול את היהודים, מתי קבלו רשות לבנות את הבית. עולי הגולה ענוהו, כי כרש מלך פרס נתן להם רשיון וגם מסר בידם על ידי ששבצר את כל כלי הקדש של הבית הראשון. תתני הודיע את הדבר למלך דריוש, וזה צוה לעשות חקירה ודרישה בגנזי המלך בבבל, אם יש יסוד לדברי היהודים. אבל אחרי כן נמצא פתשגן כתב־הדת של כרש באוצר כתבי המלוכה אשר באחמתא ( Ekbatana עתה חַמַדָן) העיר הראשית במדינות מדי. כשנודע הדבר לדריוש, צוה לתתני לאשר את רשיון כרש ולעזור ליהודים בבנין הבית. גם מלא את ידו לספק כסף וחמרי־בנין מאוצר המלך, וכמו כן להפריש לצרך עבודת התמיד בבית המקדש בירושלים בקר, שמן ויין, כדי שיתפללו היהודים לאלהיהם, אלהי השמים, לחיי־המלך ומשפחתו. מאז היה למנהג קבוע בבית המקדש להקריב זבחים בעד מלכי הנכר המושלים על ישראל, ועל המנהג הזה השגיחו מלכי פרס ואחרי כן מלכי יון וגם קיסרי רומא המאוחרים, וספקו לבית־המקדש על חשבון הממשלה קרבנות מיוחדים. – בנין בית־המקדש נמשך ארבע שנים וחצי, ונגמר בשנה הששית למלך דריוש (ג' רמ"ה – 516). בקרב העולים והעם הנשאר בארץ נמצאו עוד ישישים, שזכרו את בית־המקדש הראשון שחרב לפני שבעים שנה, והם בכו למראה הבית החדש הקטן ממנו במדתו ובתפארתו, כי “כמהו כאין” היה בעיניהם. אבל רוב העולים שמחו שמחה גדולה על הבנין. חגי הנביא הבטיח את העם, כי רוח־ה’ תשרה בו, “גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון” ועל ידו תבאנה התקוות הלאומיות הגדולות והבטחות הנביאים לישראל. – הנבואה הזאת נתקימה במדה גדולה לאחר זמן רב, אבל הימים הראשונים של בית־המקדש השני לא היו ימי ברכה, ההבטחות של הנביאים לא נמלאו. יושבי ערי השדה החזיקו עדין בצומות, שנקבעו בשעת חורבן בית־המקדש הראשון לזכר הפורעניות שעברו על העם, וזכריה הנביא לא מצא כח בנפשו להתיר את הצומות האלה. במגנת־לב ראה הנביא הזה כי ישועת ה' לא באה כהרף עין, אבל אמונתו היתה חזקה, כי סוף סוף תבוא הברכה. הוא עודד את בוני המקדש לבלי להואש בצוק העתים, ולהסתפק בעבודה זעירה ומתמדת (“מי בז ליום קטנות”?), ונחם אותם, כי יבואו ימים והאלהים יקנא קנאה גדולה לירושלים וירבה את אוכלוסיה כקדם, זרע השלום יצמח בארץ, הגפן תתן את פריה והארץ – את יבולה.

חתימת הנבואה. – חגי וזכריה הם הנביאים האחרונים ששמותם נודעו לנו. מדבריהם אנו מכירים, כי מקור הנבואה דלל מאד ועמד להִפָּסֵק. ביותר אפשר לראות זה בהופעת זכריה. רעיונות מקוריים נמצאו בספרו רק מעט, השקפתו על המציאות של זמנו שאולה מנבואות ישעיהו ויחזקאל ומדרישות נביאי־הנחמה בגלות בבל. הוא רואה את עצמו בבחינת אחרון לגבם וקורא להם בשם “הנביאים הראשונים”. בתור אדם שגדל על מסורות עולי בבל יודע זכריה, כי האלהים גדול ונעלם מעיני כל בשר ולפיכך מדבר זכריה בצניעות גדולה על הופעת השכינה אליו. הוא אינו מקבל את דברי־נבואתו ישר מאת האלהים, כנביאים הקודמים בחזיונותיהם, כי אם מן המלאכים העומדים בינו וביניהם. היחס הישר בין האלהים והנביא נפסק, ובזה בא הקץ על הנבואה. זכריה בעצמו ידע כי הנבואה נחתמה או עומדת להחתם: בעתיד לא יקומו נביאים, כל “לובש אדרת שער”18 ידבר שקר בשם אלהים, קרוביו יכירו כי הוא רמאי, יתפשו אותו וימיתוהו. אם גם כה וכה שמענו על דבר נביאים אחרי זכריה, הנה השפעתם שלהם על העם רפתה מאד. על ידי התורה והחוקים נעשו האמונה באלהים והעבודה הרצויה לו לנחלת כל אדם מישראל, רעיונות הנביאים העתיקים נכנסו אל הקרן הקימת של האמונה המחודשת; יורשי הנביאים היו ה“חסידים”, הם “יראי האלהים החרֵדים על דברו”19, אשר הקדישו את ימיהם ללמוד התורה הכתובה, שראו בה את רצון האלהים הנצחי ושאפו להתאים את חייהם עם הדרישות המוסריות של הנביאים כפי שנקבעו בחוקי התורה. אבל האמונה הגדולה של הנביאים לבשה ביד אלה צורה אישית. את תכלית החיים, את האושר העליון ראו במעשה הטוב והישר כשהם לעצמם ובקשו אותם בעולמם הפרטי; רגש האחריות הצבורית החזק, שעורר את הנביאים להשמיע דבריהם בקהל ולהוכיח את הרבים, לא היה נפרץ אצלם. על ידם שבה הנבואה אל צורתה העתיקה, שהיתה לה בראשיתה – אל עבודת האלהים של היחיד.


 

פרק שלישי: ראשית ימי הבית עזרא ונחמיה    🔗

המצב הכללי בראשית ימי הבית השני. – התקוות הגדולות שנתלו בבנין הבית השני נכזבו. מצב העולים לא הוטב הרבה בארץ. זרבבל בן שאלתיאל לא היה למלך יהודה וירד בחשאי מעל הבמה. בניו משולם וחנניה נחשבו לחורי יהודה, אבל השלטון נלקח מהם, ולא שב עוד אל משפחת דוד: המלכות הפרסית הטילה חשד במשפחה הזאת ובחרה את הפחות החדשים בארץ יהודה ממשפחות יהודיות שלא היתה להן זכות לשבת על כסא המלוכה; מדברי ימי ארץ יהודה במשך ששים השנה הראשונות אחרי בנין הבית לא נודע לנו דבר מפורט. היהודים ישבו בארצם “ברעה גדולה ובחרפה”; הפחות היהודים, שמשלו בעם, הכבידו עולם עליו; גם יד ממשלת פרס בכלל קשתה מאד על היהודים; המסים היו רבים ועצומים: מס־הקרקע, מס־הגלגולת, מם־הבהמה, מם־הסחורה (בלו, מנדה והלך) עולי הגולה הרגישו את עצמם כעבדים על הארץ אשר היתה לאבותיהם והביעו את הרגשתם זו בדברים מרים (“ועל גויותינו מושלים ובבהמתנו כרצונם, ובצרה גדולה אנחנו”). נוסף על זה, גם מצב העם על אדמתו לא היה בטוח, כי בחצר־מלכי פרס, שליטי העולם של הזמן ההוא, שררו נכלים וסכסוכים תמידיים, ויחס הממשלה לעמים השונים היה יחס של שרירות־לב משתנה לעתים קרובות. בשער המלך ובארמונות שריו היושבים ראשונה במלכות ענו הכסף והשחד את הכל. בתנאים כאלה עמד כל דבר הישוב בארץ יהודה כמה פעמים בסכנה, ביחוד לרגלי דברי השטנה הרבים, שנכתבו עליו על ידי שכניו־צורריו. שטנה אחת, שתכנה לא נודע לנו בברור, נכתבה בראשית ימי המלך אחשורש (בפי היונים Xerxes) ואחריה באו כתבי שטנה רבים אחרים. לאושר היהודים אשר בארץ, עמדו אחיהם הגולים, שנשארו בבבל וביתר ארצות המזרח, תמיד על המשמר וידעו לכלכל דבר בחצר־המלוכה ולהעביר את הגזרות המתרגשות לבוא.

המצב הפנימי בראשית ימי הבית השני. – אחרי הלקח ההנהגה מבית־דוד, גדל עוד כחה של השפעת הכהונה בארץ יהודה, והממשלה המרכזית מצאה קורת רוח בזה. המלך דריוש התאמץ לחדש את שלטונו בקרב העמים הרבים הכפופים לו על ידי תשומת־לב מיוחדה לצרכיהם הדתיים ולפצות אותם בחרות־דתית על אבדן חרותם המדינית; לפיכך קרב מאד את כהני־היהודים. הוא פטר את הכהנים, הלויים (משרתי־הבית) השוערים, הנתינים והמשוררים ממסי הממשלה ועל ידי זה יִפָּה את כח שבט הכהונה יפוי מיוחד. בראש הכהנים עמד בהסכמתה ובסיועה של ממשלת פרס הכהן הגדול, והוא היה “משיח־האלהים” היחיד בישראל. משרת יהושע בן יהוצדק עברה בירושה אל בנו יהויקים, ואחריו היה לכהן גדול אלישיב בנו. ההשגחה המדינית עמדה עוד לפי שעה ביד הפחה היהודי, ששלטונו לא התנחל לבנו, ומפני זה הורגל העם לראות בו מושל ארעי. נוסף על זה שמש הפחה בתור פקיד של ממשלה זרה, בעוד אשר הכהן הגדול נחשב למנהיגו הכשר של העם אפילו בענינים מדיניים, כי הוא היה השופט העליון בחוקי הדת על פי דין התורה. מלבד הכהן־הגדול עמדו בראש העם “החורים והסגנים”, בני משפחת דוד ובני השרים והזקנים, ששפטו את אחיהם קודם החורבן והשפעתם המיוחדת התמידה גם בגלות. אלה היו ברובם עשירים, שהעלו אתם מבבל רכוש מסוים ויכלו להסתגל על נקלה לתנאי החיים החדשים בארץ־האבות ולבצר שם את מעמדם. דרישות הנביאים, כי בשוב העם אל הארץ יתנחלו בה כל היהודים חלק כחלק, והנחלות תהיינה לצמיתות בידי משפחות בעליהן, לא יכלו להתקים בתנאי־המציאות. בנחלות הגולים והנשארים בארץ קמו תמורות גדולות במשך הזמן. המצב הכללי הרופף, הרעב והשדפון דלדלו את אלה המשפחות שלא היו חזקות למדי במצבן הכלכלי והעשירו משפחות אחרות, ושוב התחדש הבדל המעמדות. בכלל היה מצב עולי הגולה, כאמור, טוב ממצב הנשארים בארץ ומעט מעט התרכז השלטון הפנימי בעקרו בידי המיוחסים והעשירים שבין העולים. ככה קמה עוד הפעם שדֵרה עליונה מנהיגה בעם. מלבד שלטון הכהן הגדול והמיוחסים נתקַיֵם עוד המוסד העתיק של אספת עם, שבה השתתפו ראשי בתי־האבות היושבים בעיר ירושלים ובערי־השדה, ולעתים גם יתר העם – ואספה זו דנה בשאלות חשובות. אבל גם באספות העם האלה הגיעו השרים והעשירים מעט מעט להשפעה יתרה, עד שהשתנתה למועצה של בני־עליה על יד הכהן הגדול והחורים העומדים בראש השלטון הפנימי. – שאיפת ההתיחדות, שהתחזקה בגלות בבל, התחילה להתרופף בקרב עולי הגולה אחרי שבתם זמן מה בארץ, ומפני דרישות החיים והיחוסים התדירים עם השכנים הנכרים ותרו על כמה מצוות חמורות של התורה. הגרים והעבדים נחשבו ליהודים גמורים, לפי דרישות תורת־הכהנים והנביאים האחרונים; גם לשכני היהודים – עם כל הקטטות התמידיות שבין אלה ואלה – היתה רשות לבוא אל ירושלים ולהשתתף בעבודת־האלהים. מנהיגי העמים השכנים והמשפחות הנכריות, שישבו בקרב ארץ יהודה, התהלכו בשלום וברעות עם רבים מטובי היהודים, והתערבו במחלקות הפנימיות בין המשפחות בירושלים, וגם היו רשאים להשתתף בעבודת־האלהים בבית־המקדש. קרבה ידועה נתקרבו היהודים אל “צרי יהודה ובנימין”, השמרונים, אשר שאפו כל העת להתקרב אל עולי הגולה ולהתחבר אתם לעם אחד. בתחילה פגשה התחברות זו מעצורים גדולים מצד ראשי עולי הגולה, כי אלה הקפידו על טהרת גזעם והתגאו ביחוסם, והשמרונים היו בעיניהם ערב־רב של עמי־הארצות, שעובדים את ה' אלהי ישראל עבודה חיצונית, אבל לא הגיעו לאותה התפתחות האמונה, שבקעה לה דרך בארץ יהודה מימי הברית של יאשיהו. ואולם חיי־השכנות בימי עשרות שנים אחדות טשטשו את הנגודים, השנאה רפתה, – ובין היהודים והשמרונים נקבעו יחוסים טובים מן הראשונים. לעבודה בבית־המקדש היה כח מושך גדול, וכל העמים הזרים אשר נאחזו בארץ יהודה אחרי החורבן בקשו להלוות אל אלהי ישראל. כשני דורות אחרי עלית הגולה הראשונה עמד בראש העמונים, שגרו בקרבת הירדן בגבול יהודה, איש נכבד ששמו ישראלי, טוביה, וברית ידידות היתה בינו ובין הכהן הגדול בירושלים.

המצב הדתי. – כששבו הגולים אל ארצם, הביאו אתם תורה שלמה, הקובעת את חוקי החיים לעם וליחיד. המנהגים העתיקים והתביעות של אנשי הרוח בישראל קבלו צורת מצוות אלהים, ששמירתן חובה על האדם, והמצוות האלו הצטרפו והיו לדת לאומית שלמה. הדת הזאת כללה את חוקי ספר משנה תורה וחלקי תורת הכהנים שעלו מבבל, ובמדה ידועה היתה מספקת להופעות החיים של הזמן ההוא. במרכז הדת עמדה עבודת האלהים המסודרת, בראש המצוות המעשיות נמצאו האותות המבדילים בין ישראל לגויים: טהרת־הגזע, השבת ושאר חגי השנה, המילה, הזהירות בטהרה ובטומאה על פי מנהגי הכהנים העתיקים, (אסור אכילת נבלה וטרפה ובהמות טמאות, דם וחֵלב וסיָגִים אחרים, וגם שבת הארץ בשנה השביעית – שמטה). לצרכי העבודה הקבועה בבית־המקדש ולצרכי הכהנים, הלויים ומשרתי הבית, הטילה התורה על העם ממון מסים (תרומה, מעשר, מתנות כהנים ולויים). מלבד זה דאגה התורה הזאת לטובת העניים והנדכאים ודרשה מאחיהם האמידים להפריש להם הרבה מרכושם. לא על נקלה נכנע העם תחת עול התורה הזאת ומצוותיה הנעלות, שדרשו ממנו קרבנות רבים. שבת־הארץ גרמה הפסד להתפתחות התנאים הכלכליים. עבודת־התמיד בבית־המקדש וחק הכהנים והלויים דרשו הוצאות מרובות וקשה היה לעם לקבל עליו משא זה נוסף על המסים הכבדים, שהיה מעלה למלכי פרס. המדרש והמעשה רחוקים זה מזה, – ותורת הכהנים שהתפשטה בעם בגלות בבל ברחוק מקום מן החיים בארץ ישראל – יכולה היתה להתגשם בתנאי־המציאות רק למחצה ולהקלט בתוך העם למעשה רק בהדרגה אטית, אחרי ותורים ידועים לדרישות החיים הממשיים של העם. בדורות הראשונים, בהיות עוד חוקי הדת חדשים, היה מספר העברינים רב מאד. חלק גדול מן העם מאן להפריש את תרומת־המקדש והכהונה ומתנות הלויים כהלכתן (“היה קובע את המעשר והתרומה”). גם הכהנים המשרתים בבית המקדש לא נזהרו בתורתם והיו מערימים להעלות על המזבח את הבהמה, שאינה ראויה למאכל אדם. גם במנוחת השבת וביתר החוקים היה העם מזלזל. הנסיון של המציאות הראה לקצרי־הראות, כי עבודת־אלהים על פי חוקי התורה והחיים על יסוד הדת לא הטיבו את המצב הכללי; העם שרוי בעבדות, המארה אינה סרה מן הארץ, חרבה ויובש פוקדים אותה מזמן לזמן, כמו לשעבר, ומשא החיים לא הוקל כלל. מתוך זה נואשו רבים מכל התקוות אשר תלו בקיום חוקי תורת האלהים ובאו לידי מחשבה: “שוא עֲבד אלהים, ומה בצע כי שמרנו משמרתו וכי הלכנו קדורנית מפני ה' צבאות?”. ההתקוממות נגד החיים ברוח הדת התגברה בקרב רבים עם הכרת העובדה, כי הזדים הפורקים עול המצוות נמלטים בכל זאת מן העונש (“בחנו אלהים וימלטו”), ובלב רבים עלתה השאלה החמורה: “כל עושה רע טוב בעיני ה', ובהם הוא חפץ, ואי אלהי המשפט?”20. כמו כן לא לקחו את לב העם מצוות ההתיחדות הגזעית בספר התורה. למרות האסור החמור של נשואי תערובות בין ישראל ובין הגויים לא היו היהודים מקפידים בדבר, והיחוסים התדירים עם השכנים הביאו לידי התרבות נשואים כאלה. לא רק המון־העם, שארית הפלטה בארץ, נהג קלות־ראש במצוה זו, כי אם גם טובי עולי הגולה, הכהנים, החורים והסגנים, התחתנו במשך הזמן בעמונים (נגד החוקה מפורש במשנה תורה), באשדודים וביתר העמים משכניהם. אמנם אלה שבאו ביחוסי משפחה עם היהודים קבלו על עצמם את דתם ואת מסורותיהם – בכל זאת היתה בזה סכנה גדולה, כי לרגלי רבוי נשואי התערובות ישתנה הגזע הישראלי ותעובר צורתו הלאומית המיוחדת, שהתפתחה בסוף ימי הבית הראשון ובגלות בבל. האמונה, באלהי העולם, שהוא אלהי ישראל, וההרגשה כי עם ישראל עם סגולה הוא, עלולות היו להדלדל מאד, ו“זרע הקדש” עמד לצלול במשפחת העמים היושבים במערב נהר פרת, אשר דברו אז ברובם ארמית, וההבדלים הלאומיים שביניהם טושטשו כבר למדי ואחרי כן כמעט עברו כלה.

זרמים שונים בקרב העם. מלאכי. – רבים מטובי העם צפו את הסכנה הזאת, הנשקפה לעם לרגלי התמוטטות הדת והתפשטות נשואי התערובות והתעוררו לעצור בעד הרעה בעוד מועד. בקרב עם יהודה וירושלים קמה מפלגה קיצונית של יראי־אלהים, אשר הקפידה על שמירת מצוות התורה בכל פרטיהן ודרשה מאת העם אדיקות קיצונית. לעומת הקיצונים האלה קמה מפלגה שניה של אנשים מתונים (אופורטוניסטים), שלא הקפידה ביותר על שמירת מצוות־הדת ולא נזהרה בטהרת־הגזע. הכהנים היו פוסחים על שתי הסעפים. חלק גדול מהם נזהר בתורתו ונטה לצד כת יראי אלהים, וחלק שני – למפלגה המתונה. גם הכהן הגדול, החורים והסגנים נמשכו אחרי המתונים, בעוד אשר העם ברובו הגדול לא נטה בהחלט לשום מפלגה; מקצת אדיקותו במצוות התורה היתה קשורה בשאיפה להשתחרר מעול החוקים הדורשים ממנו קרבנות חמריים רבים. – במפלגת היראים קם אז סופר נביא, שהעלים את שמו בתואר מלאך־ה' (מלאכי), ליסר את הצבור על הזלזול במצוות הדת. בימים ההם (במחצית הראשונה של המאה החמישית קודם מנין א"ה) פרצו נודדים חדשים ממדבר ערב אל ארץ אדום העקרית (הסלע, הר־שעיר) והחריבו אותה. האדומים נשארו רק בדרום ארץ יהודה (חברון ובנותיה, מרשה), היא נחלת ישראל אשר גזלוה בזמן חורבן־הארץ. בעונש האלהים זה, אשר מצא את האחים הנפשעים של ישראל, השתמש מלאכי להראות את העם, כי בכל היות המצב קשה בארץ, האלהים אוהב את יעקב, ואולם את עשו הוא שונא ושׂם “הריו שממה ואת נחלתו לתנות מדבר”. מלאכי לִמד את העם לראות בנקמת אלהים זו את הגמול העליון שבא סוף סוף, כאשר צפו הנביאים, לקחת מוסר ולהתחזק בעבודת האלהים ובהתיחדות הלאומית. משרת הכהונה היתה קדושה בעיני מלאכי, בגאון הזכיר את נושאיה בזמן העבר, המובחרים בבני שבט לוי (“בריתי היתה אתו החיים והשלום… תורת אמת נמצא בפיהו… בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון: כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא”). ומפני זה התחמץ לבו, בראותו את הכהנים שבזמנו מזלזלים במסורות אבותיהם ובעבודת האלהים המקובלת; הם אינם מרגישים את הערך הרם של תפקיד משרתי “המלך הגדול ה' צבאות, אשר שמו נורא בגוים”21. כנביאים הקודמים וכישעיהו השני כן הטעים מלאכי גם הוא, כי האלהים, ששכן את שמו בבית־המקדש בירושלים, הוא אלהי־העולם והוסיף, כי שם האלהים הזה גדול ממזרח שמש עד מבואו ובכל מקום “מקטר מגש לשמו”22. בפעם הראשונה בספרות ישראל מובעת פה ההשקפה, כי כל העמים עובדים לאל אחד אפילו כשהם קוראים לו בשמות שונים. אבל הדבר הזה יש בו כדי להגדיל עוד את עון ישראל, עם־הסגולה, כשהוא מזלזל במצוות אלהיו. מלאכי ראה בעיניו כי בני־יהודה לא היטיבו את דרכיהם גם אחרי הגלויות, כי נמצאו בקרבם רשעים, מכשפים ומנאפים, נשבעים לשקר, עושקי שכר שכיר אלמנה ויתום ומטי גר, ומצא בזה, כמו בזלזול העם בהפרשת מעשרות־הקדש, את סבת המארה שנשלחה בארץ: “הביאו את כל המעשר אל בית־האוצר, ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת " – אמר ה' צבאות – אם לא אפתח לכם את ארבות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די”. מלאכי נלחם בנשואי התערובות שהתפשטו בקרב העם: “בגדה יהודה ותועבה נעשתה בישראל ובירושלים, כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת־אל נכר”, והתמרמר עוד יותר על האנשים, שלקחו נשים זרות והתרחקו מנשיהם היהודיות. הוא היה בטוח כי האלהים מבדיל “בין צדיק לרשע, בין עובד אלהים לאשר לא עבדו”, ופוקד בספר זכרון לפניו את שמות יראיו וחושבי שמו. בזמן קרוב יגיע המשפט הגדול וישים קץ לכל השערורה בארץ. בתחלה ישלח האלהים את מלאכו לפנות דרך לפניו “וטהר את בני לוי כמצרף כסף”23 ואחרי כן יבוא יום־הדין “הבוער כתנור”, האלהים ישים פדות בין הצדיקים ובין עושי־הרשעה, שמש צדקה תזרח ליראי אלהים והזדים כולם יכרתו. מלאכי דורש את יום האלהים בתור משפט פרטי של כל אחד ואחד מן העם, לא בתור משפט כללי של האומה כולה. השקפה זו, כי אין האומה אחראית עוד על חטאות בניה היחידים, שוררת גם אחרי כן בימי הבית השני: היא מותנה בהתחזקות הדת בקרב העם, שעל ידה נברא קנה־המדה להבדיל בין היחידים השונים על יסוד מעשיהם.

*תנועה נגד ההתיחדות הגזעית. – השקפת מלאכי, כי היחס המיוחד בין אלהים ובין ישראל מבוסס על טהרת הגזע, וכי אין חפץ לאלהים בבנים הנולדים מנשואי־תערובות, והתוצאה הישרה מזו, כי אין האלהים רוצה שעמי הנכר יתקרבו אל עבודתו בקרב ישראל ויקבלו את חוקי תורתו, עוררה התנגדות ידועה אפילו במפלגת “יראי ה'”. בימים ההם חי ופעל סופר־נביא אחד, שדבריו נמסרו לנו בספר ישעיה נ“ו ואילך, ומפני זה נקרא בפי חוקרי זמננו בשם “ישעיה השלישי”. הוא בטא את דעתו: “אל יאמר בן הנכר הנלוה אל ה' לאמר: הבדל הבדילנו24 ה' מעל עמו”. התורה שנתן אלהים לישראל היא תורת חיים לכל העולם ולזרים המשתעבדים לחוקיה ומחזיקים בברית־ה', “כל שומר שבת (אות הברית בין האלהים ובין ישראל) מחללו ושומר ידו מעשות כל רע” חביבים לאלהים ורשאים להשתתף בעבודתו, כי בית־אלהים בירושלים “בית תפלה יקרא לכל העמים”. – הגרים הם כישראלים גמורים. הסופר הזה דרש הרחבת־הגבולים בשביל ישראל והעמיד את תוכן הרעיון הישראלי לא על הגזע, כי אם על ה”רוח“, שאמנם בגזע הזה התפתחה, אבל היא יכולה להמסר גם לנכרים; הוא קרב את גרות־הצדק ועל ידי זה התרומם במדה ידועה מעל לרעיון הלאומיות הטהורה של עם ישראל. הוא הראשון שיצר את ההבדל בין “ישראל בחמר” ובין “ישראל ברוח”, הבדל אשר ערך גדול היה לו בהתפתחות שלאחר־כך. מעלת ישראל לא באה לו מ”אבותיו", כי אם בחסד האלהים (“כי אתה אבינו, כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו, אתה ה' אבינו, גואלנו מעולם שמך”). קרובים בהשקפתם לסופר־הנביא הזה היו גם אנשי־רוח אחרים, מהם העורך האחרון של ספר “מלכים” אשר שם בפי המלך שלמה – בשעת חנוכת בית־המקדש – את התפלה לאלהים, כי יפנה גם אל הנכרי אשר לא מעם ישראל, שיבוא להתפלל אל הבית “למען ידעון כל עמי הארץ ליראה אותך כעמך ישראל”.25 מן החוגים האלה יצא, לפי השערת החוקרים, גם מחבר ספר יונה, שמטרתו העקרית היא להראות, כי האלהים מקבל גם את תשובת העמים הזרים (“וינחם האלהים על הרעה אשר דבר לעשות להם – לבני נינוה – ולא עשה”). התנגדות לדעת מלאכי ויראי־ה' הקיצוניים, שדרשו להמנע מכל נשואי תערובות, מוצאים חוקרים רבים גם במגלה הנפלאה רות, שנכתבה קרוב לזמן ההוא ביד סופר בעל־כשרון גדול: מחבר המגלה מציר לנו בציור נפלא לוקח לב את רות המואביה, שמזרעה יצא דויד מלך ישראל, את אהבתה לישראל ולאלהיו, ובצניעות נפלאה הוא מכסה על הכונה הראשית של ספרו, להמליץ על הנשים הנכריות, שנלוו על דת ישראל ברצונן הטוב, ורק פעם אחת הוא מגלה לנו את דעתו בצורת ברכת הזקנים: “יתן ה' את האשה (המואביה) הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל”. – אם גם דעות מתנגדי מלאכי לא היו מבוססות פחות מדעות מפלגת יראי־ה' הקיצוניים, הנה נתנו תנאי־הזמן צדק לדרישותיה של זו. ההסתדרות החדשה של היהודים היושבים בארץ לא היתה עוד מוצקה, ולולי הרגשת הנגוד הגדול שבין ישראל ובין יתר העמים, מי יודע אם היו יכולים לעמוד ולהתקים קיום לאומי בתוך שכניהם וביניהם. קיום מצוות התורה בכל הקפן היה תנאי מוכרח בתור תריס בפני ההתבוללות אפילו בארץ־המולדת.

הגולים בבבל. – בסכסוכים הפנימיים בין המפלגות בארץ יהודה היתה גם דעת הגולים בבבל נשמעת. אמנם עם העליה בימי כרש, ומה גם כשנבנה בית־המקדש, חזר המרכז הרוחני אל ירושלים; אבל הגולים ששלחו את מתנותיהם להיכל־ה' ונשארו בקשר תמידי עם אחיהם העולים, לא חדלו גם הם מלעסוק בטפוח הערכים הרוחניים ולא נמנעו מעבודה של יצירה במקצוע הדת והנמוסים הלאומיים. רגש ההתיחדות, אשר היה חזק בקרבם מזמן הגלות, התגבר עוד יותר אחרי העליה ובנין בית־המקדש. קרני המרכז הלאומי החדש בארץ ישראל האירו בגלות יותר מאשר בארץ עצמה והשאלות שעמדו על הפרק בירושלים נמסרו עד מהרה אל בבל ונפתרו שם פתרון יותר קיצוני. יותר מאחיהם היושבים בארץ ראו הגולים את סוד קיומם בהבדל הגדול בין ישראל לגויים. הם הרגישו את עצמם בתור בני העם הנבחר “זרע הקדש” וחשבו את שכניהם לפחותים מהם לאין ערך בכחם הרוחני, אם גם קבלו מבלי משים השפעה ידועה מהם והעשירו את השקפת־עולמם ברעיונות חדשים הרבה ממקור התרבות העתיקה – ההשכלה הבבלית. חוש הקיום שלהם למד אותם להתרחק מכל פשרות בעולם־הדת, ומפני זה היו אדוקים מאד בקניני המסורת הלאומית. עבודת האלהים בגלות התרכזה בקיום המצוות שאינן תלויות בארץ ובתלמוד התורה, ומכיון שהמצוות והלמוד היו הספוק הרוחני־הלאומי היחיד שלהם, הקפידו עליהם הרבה יותר מאשר בארץ־ישראל. הם הרבו לשקוד על דברי הנביאים העתיקים וביחוד על תורת־הכהנים. את מקום הנביאים, שהיו משמיעים את דבר האלהים החי, נחלו עתה הסופרים המלמדים את דברי־אלהים הכתובים בספר התורה. התורה הזאת לא התאבנה עדין בפי הסופרים, אשר לא היו מעתיקים אותה בלבד, כי אם מרחיבים אותה בכללים וחוקים חדשים על יסוד מסקנות שכלם ודרישות זמנם. הסופרים הראשונים יצאו ברובם מבין הכהנים והמשיכו את מסרות יחזקאל ותלמידיו. הם אספו את כל חלקי תורת הכהנים ובידם נמצאה מהדורה שלמה של התורה, שלא היתה עוד מקובלת בארץ ישראל. – מובן שהתיחסות הגולים אל מפלגת המתונים בירושלים היתה שלילית, תחת אשר יראי אלהים הקיצוניים היו אנשי שלומם, ואף אלה היו בעיניהם לפרקים ותרנים יתרים, מפני שהוכרחו לבקש פשרה בין החק ובין תנאי החיים בארץ ולא עצרו כח להעמיד את חיי העם על גבה דרישות הקדושה. – המצב החמרי של הגולים היה טוב ממצב אחיהם בארץ. הרבה כתבות על גבי הלבנים, שנתגלו במאת השנים האחרונה, מעידות על דבר עסקיהם הגדולים, שפרצו בארץ. רבים מהם התישבו במדינת עילם, ששם נמצאה שושן, אחת ערי המלוכה של מלכי פרס, ואחרים הגיעו למדינות מדי ופרס. בקרבם נמצאו אנשים שהגיעו לגדולה בחצר המלוכה. בכל התיחדותם הגדולה בדתיהם ובמנהגיהם, היו הגולים מעורבים בין הבריות, מבינים את הליכות העולם ויודעים להתהלך עם ראשי המדברים במלכות. בידיעות העולם שלהם ובחשיבותם המדינית היו משתמשים לטובת אחיהם היושבים בארץ ישראל והנפוצים בארצות זרות. מדות הצדקה וגמילות חסדים התפתחו אצלם מאד: הם היו משתדלים למלא כפי כחם את חובותיהם לאחיהם על פי דיני התורה, מספיקים עזרה לעניים ומקימים להם מעמד בחיים וגם פודים את השבויים מידי שוביהם. – השפעת הגולים האלה, הקרובים לממשלה המרכזית, היתה גדולה בירושלים ועל ידם התחזקה שם מפלגת יראי־האלהים; מהם יצאו גם אנשי־הרוח, שבאו לעזרת הישוב הצעיר בארץ וקבעו את צורתו הרוחנית לדורות, עזרא ונחמיה.

עלית עזרא. – שמנים שנה אחרי העליה הראשונה (ג' ש"ג – 458) התנדב שוב קהל־גולים גדול לעלות לירושלים. העולים החדשים היו בני אותן המשפחות, שמקרבן יצאו גם העולים הראשונים, ואחיהם הנשארים בגולה הספיקו להם אמצעים חמריים לצורך העליה ושלחו בידם הרבה כסף וזהב לבית־המקדש בירושלים. בראש העולים עמד עזרא בן שריה ממשפחת כהנים קרובה למשפחת הכהן־הגדול בירושלים. הוא היה “סופר מהיר בתורת ה'”26, מורה התורה ואחד מראשי המנהיגים הרוחניים של הגולים, ולקח עמו מבבל את תורת ה' השלמה, שנמצאה בידי הסופרים שם. – יהודי בבל השיגו מהמלך ארתחשסתא הראשון (שקראו לו היונים “ארך־היד”, ברומית Longimanus) רשיון מיוחד ויפוי־כח רחב מאד בשביל עזרא. המלך ושבעת יועציו מלאו בכתב הזה את ידי “עזרא הכהן סופר תורת אלהי השמים” להתיצב בראש קהל המתנדבים לעלות אל ארץ יהודה “ולבקר את הארץ בתורת־האלהים אשר בידו” – למנות שופטים ודינים, לשפוט את כל היהודים אשר בעבר הנהר ולהודיע לעם את תורת־האלהים וגם להטיל על העברינים ענשים קשים, מלבד זה שלח המלך ביד עזרא נדבות כסף וזהב “לאלהי ישראל אשר משכנו בירושלים” וצוה לכל הגזברים, (פקידי אוצר־המלך) בעבר הנהר להספיק לעזרא ולעולים עמו את כל צרכיהם לעבודת אלהים. – מספר הגולים, שהתנדבו לעלות עם עזרא, היה כאלף וחמש מאות גברים, מלבד הנשים והטף, שתי משפחות כהנים ומשפחה אחת מבית־דוד. על נהר אַהֳוָא (מקומו לא נודע בברור) נקבצו העולים ועזרא פקד אותם ולא מצא ביניהם לויים; ופנה אל אדוֺ, ראש הגולים בכָסִפְיָא בבקשה, להביא משרתים לבית־אלהים, וזה שלח אליו שתי משפחות לויים ונתינים רבים. ככה נאסף מסביב לעזרא על נהר אהוא המון גדול, שהיה בבחינת עם שלם (כהנים, לויים וישראלים), אם גם מספרו היה קטן ממספר עולי הגולה הראשונים. אחרי שקרא עזרא צום, לבקש מאלהים דרך ישרה (כי בוש לבקש מהמלך משמר־צבא, פן יחשב לו הדבר לסמן חסר־בטחון באלהיו), פנה בי"ב לחדש ניסן מנהר אהוא והגיע אל ירושלים, הוא וקהל העולים עמו, בראש חדש אב. שם שקלו העולים את הכסף והזהב על ידי כהני בית המקדש והקריבו קרבנות תודה לאלהים, אשר הגן עליהם בדרכם וזכם לבוא בשלום אל הר קדשו.

תקוני עזרא. – דבר בואו של עזרא בראש קהל עולים חדשים וביפוי כח מאת המלך עשה רשם חזק על העם היושב בירושלים. אחדים מראשי־העם, החרדים למצוות אלהים, באו וקָבלו לפני עזרא על נשואי התערובות הרבים והודיעוהו, כי “יד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה”. לשמע הדבר קרע עזרא את בגדיו ומרט את שער־ראשו – והתוַדה במעמד כל הקהל על חטאת העם הגדולה, ובתפלתו יסר את העם, ששכח את חסדי האלהים והפר את מצוותיו “ואשמתו גדלה עד לשמים”27. כשמוע הקהל הנאסף את תפלת עזרא, נמוג כלו בבכי ואחד ממנהיגי היראים, שכניה בן יחיאל, בקש מאת העולים החדשים להסיר את המכשלה מן העם. אז השביע עזרא את כל העם הנאסף לשלח את הנשים הנכריות ואת בניהן. המנהיגים נשמעו לו והעבירו קול ביהודה להאסף אל ירושלים, כדי להוציא את התקנה לפעל, ואימו על המסרבים בהחרמת רכושם וב“הבדלתם מקהל־הגולה”. באמצע זמן הגשמים (כ' כסלו) נקבצו בני העם אל ירושלים ועמדו בשעת ירידת מטר סוחף בחצר בית־המקדש ועזרא דרש מהם לשוב על עונם ולהבדל מהנשים הנכריות. אחרי משא ומתן בדבר קבלו עליהם זקני העם לעשות בדיקה בדבר נשואי התערובות בעריהם ולהמציא את חמר החקירה לועד המיוחד בירושלים, שבחר עזרא מבין ראשי בתי האבות. הועד גמר את החקירה בשלשה חדשים, ואחרי שנרשמו שמות כל האנשים בעלי הנשים הנכריות גזרו עזרא והזקנים עליהם להוציא את נשיהם ולהביא קרבן איל על אשמתם. יותר ממאה איש מבני המשפחות החשובות בירושלים נמנו בין הרשומים, ובכללם שלשה עשר כהנים פשוטים וארבעה מבית הכהונה הגדולה. מובן, כי בכל האזהרות ואיומי הענשים לא יכלה תקנת־המשפחה החמורה, שדרשה להתֵיר בפעם אחת קשרים חזקים, לצאת לפעל תכף במלואה. לא קל היה לעברינים להפרד מנשיהם ולגרש את בניהן, ועזרא לא מצא די אמץ להשתמש בכל חמר־הדין בשאלות אלו ומוכרח היה להניח את קיום־התקנה להרגשת האחריות הצבורית של היחידים. – לפי שעה הזניח עזרא את תעודתו הראשית שלשמה קבל רשיון מאת המלך – להנהיג את שלטון־התורה בערי־יהודה, כי נוכח, שעדין לא הוכשר העם לקבל את התורה הזאת. עזרא שם את לבו לבנות את חומת העיר ירושלים, שהייתה עד עתה עיר פרזות, כי בבנין חומה זו קוו החרדים להרחיק מן העיר את הזרים ולפקח על המשא והמתן בין היהודים ובין שכניהם. כשפרצו מבוכות מדיניות ב“עבר הנהר” (מרד האחשדרפן מגביזוס במלך) מצאו היהודים יראי ה' שעת הכשר להוציא את חפצם לפעולה. שכני היהודים ובראשם השמרונים כעסו מאד על היהודים, הרוצים להתיחד, והתקוממו נגד הבנין. כששבו הסדרים בארץ, שלחו השמרונים כתב שטנה אל המלך והודיעוהו, כי ירושלים היתה לפנים קרית מלכים גדולים, שמלכו בכל עבר הנהר והיהודים מתכונים במעשיהם לחדש את הממשלה הראשונה. לשמע דבר זה מלא המלך את ידי השמרונים ושכניהם להשבית את בנין החומה, ואלה באו “בזרוע וחיל” אל ירושלים, גרשו את עושי החומה, פרצו בה פרצים ושלחו את שעריה באש. אחרי שהופרה עצת עזרא והחרדים, רפתה השפעתם בארץ והעם התחיל שוב לנהוג קלות־ראש בנשואי־בנות־נכר. עזרא לא יכול לפי־שעה להוציא את רצונו אל הפעל.

נחמיה בן חכליה. – יראי אלהים בארץ יהודה פנו אל אחיהם הגולים לעזרה, והפעם נמצא להם איש ירא־אלהים שלא מן הכהנים והסופרים, אך בעל מרץ ופעולה הרבה יותר מעזרא, הוא נחמיה בן חכליה, שר המשקים של המלך ארתחשסתא בשושן הבירה. בשבתו בחצר המלך למד נחמיה להתהלך עם המושלים ואדירי הזמן ולהכיר את האמצעים המוליכים אל המטרה. עם זה לא שכח נחמיה את עמו ודאג מאד למצב ירושלים ואחיו היושבים בארץ. כשבאו אליו שליחי מפלגת החרדים וספרו לו, כי “חומת־ירושלים נפרצה ושעריה אכלו באש והיהודים ברעה גדולה ובחרפה”, התעורר תכף לפעולה נמרצה. בחכמתו השכיל לקבל חֻפשה מאת המלך והמלכה ללכת “לפקוד את מקום קברות אבותיו”, והמלך נתן לו הרשאה רחבה, הקים אותו לפחה ביהודה ומלא את ידו לשלוט שם כרצונו ולבנות את חומת העיר. בצאתו לדרך קבל נחמיה מאת המלך משמר של שרי חיל ופרשים ופקודה לנציבי הממשלה בעבר הנהר למלא את כל דרישותיו. באהבתו הגדולה לעמו עזב נחמיה את היכלו בשושן הבירה וסכן את עצמו בדרך רחוקה כדי להיטיב את מצב אחיו בארץ ישראל. דבר בואו של השר היהודי, הקרוב למלך, אל ארץ יהודה היה כקוץ בעיני שכני היהודים, שדעתם נשמעה בירושלים. הם רגזו בשמעם שבא אדם “לבקש טובה” לבני ישראל, אולם לא יכלו להפר את מחשבת האיש אשר המלך חפץ ביקרו.

בנין חומת ירושלים. – בקיץ של שנת עשרים לארתחשסתא (ג' שט"ז, 445) בא נחמיה לירושלים ותכף לבואו רכב בלילה עם אחדים מאנשיו אל סביבות העיר להתבונן אל הריסות החומה. כששב בבקר אל מעונו קרא לחורים ולסגנים ספר להם על־דבר מטרת בואו ועל דבר ההרשאה הרחבה שנתן לו המלך והֵעיר אותם לגשת בלי עכוב אל בנין חומת העיר. ראשי העם, כחרדים כמתונים, הסכימו ברצון או באונס לקחת חלק בעבודת הקדש. הכהנים, הלויים וראשי בתי האבות התחרו זה עם זה בעבודה זו: כל אחד קבל על עצמו חלק מסוים של החומה. גם בני ערי השדה מהרו לבוא אל ירושלים לעזור בבנין חומותיה, נחמיה ידע כי השעה דחוקה והאיץ בעושי המלאכה. התעוררות העם הרגיזה את ראשי שכני יהודה, סנבלט החרוני, ראש השמרונים, טוביה העמוני וגשם הערבי שהבינו בצדק, כי החרדים התקיפים ירחיקו אותם מעבודת בית־המקדש וגם יאסרו עליהם את הכניסה אל ירושלים, – ומפני זה נסו בכל מיני אמצעים להפר את מחשבת היהודים ולהפריע את העם מבנין החומה. בתחלה שלחו אל נחמיה להגיד לו, כי הם חושבים אותו למורד במלך, אבל הפחה לא נבהל מדבריהם והודיע כי אין להם “חלק וצדקה וזכרון בירושלים”. בראותם כי בדברים לבד לא יפחידו את נחמיה והבונים, החליטו סנבלט וטוביה להשבית את המלאכה בחזק יד ואספו את אנשיהם להתנפל פתאם על עושי המלאכה ולהשחית את מעשיהם. אך היהודים שגרו בקרבתם הכירו את ההכנות האלו ומהרו להודיע את הדבר לנחמיה, וזה הספיק לקדם את הסכנה בעוד זמן: הוא העמיד משמר על החומה יומם ולילה, נתן כלי נשק בידי הבונים והפיח בהם רוח גבורה להלחם בחרף נפש על אחיהם, בניהם ובנותיהם ולבטוח בעזרת־האלהים. הוא חצה את אנשיו, וחלק מהם היה מזוין תמיד ומוכן לכל צרה שלא תבוא, גם הבונים העוסקים בעבודה היו חגורי חרב ומזומנים בכל עת לעמוד על נפשם. כראות האויבים כי נגלתה עצתם ליהודים חבלו מחשבות ערומים: הם שלחו מלאכים אל נחמיה להועד עמו בענין חשוב, בקוותם כי יצלח בידם לתפשו ולפנותו מעל הדרך. הם הפחידו אותו בשמועה, כי הוא רוצה לשים על ראשו כתר־מלוכה, – שמועה שהיתה עלולה להגיע עד חצר מלכות פרס ולגרום לו סכנה גדולה. אך נחמיה לא פחד מנכליהם ולא הרפה מבנין החומה. גם בקרב ירושלים נסו סנבלט וטוביה להבאיש את ריח נחמיה בעיני הצבור ולסכסך אותו בעם. “נביאים” בוגדים נשכרו לסנבלט ולטוביה להפריע את הבנין בכל מיני אמצעים. אחד הנביאים האלה נבא לנחמיה, כי בלילה יבואו שונאיו להרגו ויעץ לו להסתתר בבית־המקדש, אך נחמיה הבין, כי נביא־השקר הזה רוצה לפתותו, כי יחלל את קדושת ההיכל, ולא שם לב לדבריו. ככה גבר נחמיה בכל רצונו הכביר ובאמונתו בקדושת העבודה על נכלי האויבים והבוגדים, – אבל גם מעצורים פנימיים עמדו לשטן לבנין החומה. מצב הבונים, שהיו צריכים תמיד להיות מוכנים למלחמה, נעשה קשה מאד. נחמיה משך אל העבודה רבים מיושבי ערי השדה, העבודה התכופה פרכה את גופם ואת כח סבלם; אך הפחה בעצמו שמש מופת לעובדי המלאכה לעמול בלי הרף, ובכל עת הבנין לא פשט את בגדיו מעליו. – העניים שהשתתפו בבנין החומה בטלו מעבודת אדמתם באותו זמן, ולנשיהם ולטפם נשקפה סכנת רעב; רבים מהם היו חיבים כסף לעשירים ונתנו להם לערבון את שדותיהם וכרמיהם, אחרים לא מצאו די כסף לשלם את מס־המלך ופנו גם הם לעזרת העשירים, ואלה השתמשו בשעת דחקם וכבשו את בניהם לעבדים. בעת עבודת הקדש של החומה והתרוממות הרוח מצאו העניים שעת הכשר לקבול על עלבונם בחזקה, וצעקתם הגיעה לאזני נחמיה. הוא התעורר לתקן את מצבם, קרא לחורים ולסגנים ולעשירי העם, יסר אותם בדברים קשים על התעמרם באחיהם העניים, והציג להם למופת את יהודי הגלות הפודים את אחיהם השבויים שנמכרו לעבדים לגויים, בעוד שהם – גדולי העם בארץ ישראל – כובשים את אחיהם לעבדים. נחמיה הוכיח את העם, כי רק ביראת אלהים ובמעשה הטוב והישר אפשר יהיה להוביש את מזמות הגויים מסביב, כי המוסר החברתי הוא סגולת עם ישראל ותפארתו לעיני כל יושבי־עולם. למופת לרבים מחל נחמיה לעיני הנאספים על כל הכסף, שנשו הוא ונעריו בעם מזמן התחלת בנין החומה, ודבר זה השפיע על החורים והסגנים, עד שהתרצו גם הם למחול לעניים על חובותיהם ולהשיב להם את כרמיהם ובתיהם החבולים. נחמיה קרא לכהנים להשביע את בעלי החובות במעמד כל העם לקים את הדבר הזה. ככה השיג נחמיה בדברי כבושים את מגמתו ולא הוזקק להשתמש ביפוי הכח שנתן לו מאת המלך, כדי להוציא את התקון החברתי הזה לפעל. אחרי שפנה את כל המעצורים השונים מדרכו, זכה לגמור את בנין החומה, שנמשך חמשים ושנים יום. שמחת היראים בירושלים היתה גדולה מאד, ושונאי ישראל נאלמו בהכירם, כי “מאת אלהים נעשתה המלאכה הזאת”. בנין חומת־ירושלים הוא המאורע היותר חשוב אחרי בנין בית־המקדש השני. היא מנעה את יושבי עיר־הקדש והגוים מהתקרבות יתרה, גם הגֵנה על העיר מהתנפלות שונאים מסוכנים, הם השבטים הערבים, ששוטטו בקרבת נחל יהודה. בעקב הבטחה הפנימית שבעיר, הוטב גם המצב הכלכלי שלה, ואפשרות התפתחותה גדלה. גם כבוד ירושלים והיהודים בכלל התרומם בעיני השכנים לרגלי בנין החומה, שנחשבה לסמל גבורה וחרות ידועה. ויש לשער, שבנין החומה גרם גם להטבת מצב־היהודים מצד מלכי פרס, כי זכויות יותר גדולות נחשבו אז לערי החומה, מאשר לערי־הפרזות.

* חנוכת החומה והִתרַבּוּת ירושלים. – כאשר נגמרה החומה הפקיד נחמיה על ירושלים שני אנשים יראי־אלהים, ועל ידי זה הבליט את נצחון מפלגת החרדים בארץ יהודה. אחרי כן התעורר לחג את חנוכת החומה בפאר ובהדר. לשם זה אסף את הלויים מערי השדה וגם את המשוררים יושבי החצרים סביב ירושלים וסדר שתי תהלוכות תודה גדולות אל בית־האלהים. הכהנים והמשוררים עברו בראש העם וזמרו מזמורים מיוחסים לדוד המלך. בראש הכהנים עבר עזרא הסופר, שהגיע שוב לגדולה. כשנפגשו שתי התהלוכות בחצר־בית־המקדש, היתה שמחת העם גדולה מאד ותרועת גיל נשמעה למרחוק. בחשיבות־הרגע השתמש נחמיה להעיר את העם, כי יקבל עליו להספיק באמונה את תרומת־הכהנים והלויים, כדי שיוכלו אלה לשבת בירושלים בלא דאגת פרנסה. שאיפת הפחה היהודי היתה עתה להגדיל את אוכלוסי עיר־הקדש ולעשותה למרכז גדול כקדם: מלבד הכהנים והלויים, אשר כנס מערי השדה והבטיח להם את לחם חוקם, השתדל למשוך עוד חוגים רבים אל ישוב־העיר. לצרך זה הקהיל את החורים והסגנים והעם, וצוה להפיל גורל ולהושיב אחד אחוז מעשרה מכל יושבי ערי השדה בירושלים. ככה קבלה עיר־הקדש את מעשר־הקדש של עם יהודה; אבל גם אנשים רבים, שלא נפל עליהם הגורל, החליטו בחפץ לב להעתיק משכנם אל ירושלים, שנוסף על קדושתה, גדל בטחון־החיים בתוכה עם בנין החומה. ככה השיג מפעל נחמיה הגדול את תכליתו הרמה. ירושלים גדלה ורחבה מהרה. לא עברו דורות מרובים – והיא היתה שוב לעיר רבתי עם. נחמיה תקן גם את משמר העיר והטיל אותו חובה על בעלי הבתים. השומרים הראשונים היו יראי ה', שהרגישו את קדושת עבודתם והיו שרים מזמורים לאלהים בעת עמדם על משמרתם, וזכר למצב־הרוח של הזמן ההוא נשאר בכתבי־הקדש שחוברו אז (“על חומותיך ירושלים הפקדתי שומרים, כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו, המזכירים את ה', אל דמי לכם!”) בנין החומה הרים את התקוות הגדולות בקרב אנשי־הרוח ביהודה. חרבות עולם נבנו על ידי היהודים, ירושלים חדלה מהיות עזובה – ובעיני המאמינים היה הדבר לאות, “כי ישועת אלהים קרובה לבוא וצדקתו להגלות”.28 *

קבלת ספר התורה. – מעשי נחמיה נתנו אמץ לעזרא הסופר לגשת למלא את הדבר, אשר לשמו עלה אל הארץ. טובי העם פנו אליו בבקשה לקרוא לפניהם את ספר־התורה, שהביא עמו מבבל, וביום הראשון לחדש תשרי, יום זכרון תרועה קדוש לאלהים (ג“א שי”ד, או 444), הקהיל את כל העם בעלות־השחר אל הרחוב שלפני שער־המים בירושלים, ושם עמד על מגדל עץ מוכן לדבר ועל ידו נחמיה, הכהנים והלויים וראשי העם. במעמד כלם פתח עזרא את ספר התורה וברך את האלהים, וכל העם ענה אחריו “אמן” במועל ידים. אחרי כן קרא לפני העם את הדברים הכתובים בספר, והלויים בארו אותם לפני הנאספים. הקריאה נגמרה עד חצות היום, וכשמוע העם את דברי התורה, בכה בקול בהכירו, כי עד עתה לא שמר את מצוות האלהים. עזרא ונחמיה והלויים הרגיעו את העם וצוו עליו לחֺג את ראש־השנה כפי הכתוב בתורה. אז שבו כל בני ישראל לבתיהם. מדי יום ביומו נאספו ראשי האבות אל עזרא והוא קרא לפניהם מעל ספר התורה, – כהגיע מועד חג הסכות התעוררו כל יושבי ירושלים לקים את מצות התורה, עשו להם סוכות על הגגות, בחצרות וברחובות וגם בחצר־בית־האלהים, ישבו שבעה ימים בסוכות, קראו בכל יום בתורת אלהים וביום השמיני עשו עצרת. ככלות החג קראו עזרא ונחמיה ליום צום בעשרים וארבעה לחדש תשרי. היהודים נאספו לירושלים בלבוש שק, נבדלו מכל בני הנכר והתודו על חטאותיהם ועונות אבותיהם, כי לא קימו עד עתה את התורה כהלכתה. אחרי שמעם את דברי התורה בהתעוררות גדולה, פנו בתפלה אל האלהים והצדיקו עליהם את כל משפטיו וקבלו עליהם כלם, ובראשם השרים, הכהנים והלויים, לשמור מהיום והלאה את מצוות התורה הזאת לדורות עולם. קבלת התורה נעשתה בשבועה חמורה, וכל ראשי בתי האבות – ובראשם נחמיה בן חכליה “התרשתא” – חתמו בידם על האֲמָנה. בין המצוות שקבלו עליהם לחובה את שמירתן חשובות ביותר: ההתרחקות מן החִתוּן בעמי הארץ, הזהירות במנחת השבת ובחוקי השנה השביעית (השמִטה), הספקת הצרכים ועבודת־התמיד לבית־המקדש וחק הכהנים והלויים. לשם זה התחיבו כל היהודים לשלם לשנה שלישית השקל לגלגלת בשביל עבודת בית אלהים, להביא את קרבן־העצים העולים על המזבח על פי הגורל ולהמציא את בכורי האדמה ופרי העץ, את בכורי־הבהמה ופדיון בכורי האדם אל לשכות בית האלהים בשביל הכהנים, וכמו כן להפריש את מעשר האדמה כחֹק ולהניחו בלשכות המקדש בשביל הלויים. ככה עלה בידי עזרא הסופר לאחר זמן להשיג את מטרתו בעזרת נחמיה הפחה.

נחמיה והכהונה הגדולה. – שתים עשרה שנה היה נחמיה פחה ביהודה מטעם המלך, נהג את משרתו בצדק ובאהבת העם ולא דרש מהיהודים בארץ את “לחם הפחה”, אלא הספיק מכיסו הוא את כל צרכי חצרו. יראי האלהים עמדו בראש ההנהגה בירושלים, והתורה שהביא עמו עזרא התחילה להכות שרשים בעם. אמנם גם אחרי השבועה לקבל את התורה נמצאו מתנגדים לתקנות עזרא. בראש המתנגדים האלה עמד אלישיב הכהן הגדול, מנהיג היהודים שנכוה מחֻפתם של העולים החדשים. הוא היה קרוב למפלגת המתונים, שדרשה הרחבת הגבולים של עם ה', לא דקדק במצוות ההתיחדות הקיצונית וחי בשלום ובאהבה עם סנבלט וטוביה, בחשבו אותם לגרי צדק. – נחמיה צריך היה לעתים קרובות לשוב אל חצר המלך, ובשעה שלא נמצא בירושלים היה הכהן הגדול חותר חתירות תחת הבנין שהקימו החרדים: את טוביה העמוני קבל בסבר פנים יפות ופנה לו אכסניה בלשכה גדולה בבית המקדש, שהוציא ממנה את כלי הקדש. מלבד זה הרגיז את החרדים, בקחתו לאחד מנכדיו לאשה את בת סנבלט החרוני, ובזה עשה פומבי גדול להשקפה, כי השמרונים הם ישראלים גמורים, וגם משפחת הכהונה הגדולה רשאית להתחתן בהם. התנגדותו הגלויה של הכהן הגדול לתורת עזרא לא עברה בלי רֺשם על גדולי ישראל ועל העם בערי־השדה, והם התחילו לזלזל במצוות התלויות בחסרון־כיס. כשלא היה נחמיה בירושלים, לא הספיק העם כהלכה את מעשר הלויים, גם מנהיגי ירושלים לא הזדרזו לחלק ללויים את התרומה הראויה להם על פי חקי התורה, ואלה נשארו בחסר כל והוכרחו לעזוב את העיר כדי לעסוק בעבודת־האדמה. גם בקדושת היום השביעי לא נזהרו רבים מהיהודים והיו דורכים גתות ונושאים ערמות וכל משא אל ירושלים בשבת, והרוכלים הצוריים היו מביאים את סחורתם אל העיר ביום זה ומוכרים אותה כמו בימי החול. בני ערי־השדה לקחו להם נשים “עמוניות, מואביות ואשדודיות”, והבנים הנולדים להם לא דברו עברית־יהודית נקיה, אלא מעורבת ובלולה בלשון אמותיהם. כששב נחמיה אל ירושלים אחרי זמן (ג“א שכ”ט, 432), חרד מאד לעזובה הדתית הזאת. נגד הכהן הגדול המשיח לא יצא ביד רמה, אבל את נכדו חתן סנבלט הבריח מעליו (גרשו מירושלים) והשליך את כל כלי בית־טוביה העמוני מלשכת בית המקדש וצוה לטהר אותה ולהשיב אליה את כלי הקדש. בדברים קשים יסר את העם על הזלזול במתנות הכהנים והלויים ותקן פקידות מיוחדה בירושלים להשגיח על גבית המתנות האלו ועל חלוקתן. כדי לשמור את מנוחת יום השביעי צוה נחמיה לסגור את שערי ירושלים מערב־שבת עד מוצאי־שבת והעמיד שומרים לפקח על הדבר, שלא יכנס משא אל העיר ביום הקדוש. את הרוכלים הצוריים הבאים לסחור ביום השבת גרש נחמיה ואים עליהם בענשים קשים, אם יעזו שוב להפריע את מנוחת היהודים. באמצעים נמרצים נלחם בנשואי התערובות הנפוצים בקרב העם בערי השדה. הוא רב עם האנשים, קלל אותם, מרט את זקנם של המסרבים לשמוע בקולו והשביעם באלהים לבל יוסיפו להתחתן בעמי־הארץ. את זכר המעשים שעשה נחמיה, השאיר לנו בספר הזכרון שלו.

ערך תקנות עזרא ונחמיה. – קבלת התורה בימי עזרא היא מאורע מכריע בדברי ימי ישראל: על ידה נחתמה ההתפתחות הדתית אשר החלה עם ברית יאשיהו, ועל יסוד ספר התורה הזה הסתדרו חיי־היהודים הכלליים בימי הבית השני. העם שמר את השבועה אשר נשבע לקים את חקי־התורה. אם גם יש שנמצאו עוברים על החקים, ביחוד בימים הראשונים, הנה מעט מעט נקלטה התורה ונעשתה לקנין העליון של העם, וזה היה מוכן למסור את נפשו עליה. כשהתחזק העם בקיום מצוות התורה, קבל על ידי כך את צורתו המיוחדה שעמד בה אלפי שנים: היחס לכל הופעות החיים נקבע על פי חקי התורה. לא רק בארצות הגולה, ששם היתה ההתיחדות היתרה מותנה בחוש הקיום העצמי, – גם בארץ יהודה נבראה חומה מבדלת בין ישראל והעמים. על ידי זה עברה סכנת הטמיעה. – צמצום הגבולים על ידי עזרא ונחמיה הביא ברכה מרובה לעם, לפי שחזק אותו מבפנים. כשנעשה עם היהודים לחטיבה אחת מוצקת הגיע שוב זמן של הרחבת הגבולים. כמאה שנה אחרי עזרא ונחמיה לא נשקפה עוד סכנה ליהודים מן הקרבה לעמי־הארץ, כי בכל מקום היתה יד־ישראל תקיפה. היהודים לא התקרבו עתה אל עמי הארץ, כי אם קרבו אותם אליהם. השכנים שהתחברו עם ישראל, השתעבדו לו ולמסרותיו ונעשו לגרי־צדק ובניהם נטמעו בקרב היהודים. הערך ההסטורי הגדול של עזרא ונחמיה נמצא בזה, שהכירו את הדרישה האמתית של זמנם והרגישו כי התבדלות גמורה של ישראל יפה לפי שעה לקיומו ולחזוק עצמותו.


 

פרק רביעי: חיי היהודים בצלו של שלטון פרס    🔗

המצב המדיני. – דברי ימי היהודים בארץ ישראל מימי נחמיה עד חורבן ממלכת פרס – זמן של מאה שנה – מכוסים באפלה. בדרך כלל, ישבו היהודים במנוחה בארצם בצלה של המלכות, אך המסים הרבים, שהוטלו על היהודים להעלותם לאוצר־המלוכה, היו קשים מנשוא, ולעתים דכאו את העם מאד. בכל זאת משך העם בעול זה של העבדות המדינית, וכמעט שלא נסה לפרקו כל העת, אף כי כמה פעמים נזדמנה לו שעה כשרה לכך. במאה וחמשים השנה הראשונות לבית השני מרדו המצרים לעתים קרובות במלכי פרס, והמרד יש שנמשך עשרות שנים, אך היהודים שכני המצרים לא השתתפו בהתקוממותם ועמדו באמונתם למלכות פרס. סבות רבות גרמו לזה: מספר אוכלוסי היהודים לא היה רב ביותר ושכניהם מעברים היו שונאים אותם בנפש, לעומת זאת הגנה הממשלה המרכזית עליהם ועל בית מקדשם. גם הכרת־הטובה למלכות פרס על אשר נתנה לגולים רשות לשוב אל ארצם חִזקה את השלום, והשפעת היהודים הפזורים בארצות המזרח, העשירים והתקיפים, היתה עדין חזקה בארץ יהודה, ואלה דרשו שלום מתמיד בין ארץ יהודה ובין הממשלה המרכזית, כי ההתקוממות בארץ עלולה היתה להביאם בסכנה גדולה (הכלל “כל ישראל ערבים זה בזה” היה כבר לגורם חשוב בזמן ההוא). היהודים הסתפקו אפוא בחרות שהניחו להם הפרסים בהסתדרותם הפנימית ושמחו שבראשם עומדים הכהן הגדול וחורים וסגנים מקרב אחיהם ושהממשלה איננה מפריעה אותם מלחיות חייהם הדתיים. המצב של שעבוד וחרות למחצה הביא לידי זה, שבמשך זמן שלטון הפרסים התפשרו היהודים עם המצב של קיום ממשלה זרה והשאיפות לחרות מדינית גמורה הלכו ורפו. רעיון־הנביאים, כי ישראל אינו כשאר העמים, הכה שרשים עמוקים בנפש העם, ובעוד שעמים אחרים היו להוטים אחרי שלטון מדיני, הכירו היהודים, כי תעודתם היא “לא בחיל ולא בכח” כי אם “ברוח ה' צבאות”. ההשקפה, כי ישראל צריך לסדר את חייו בפנים, כדי שיֵעָשה לעם אלהים, העומד לנס כל הגוים, היא קבעה עתה את הלך־הרוח של העם. אפס כשהתרבו אוכלוסי היהודים, התעוררו בקרבם שאיפות מדיניות ותסיסות חדשות. סופרי היונים מודיעים, כי בימי ארתחשסתא השלישי, שנקרא בפי היונים בשם “אוכוס” (Ochos) (338–358 לפני מאו"ה) מרדו הפלשתים בשלטון פרס ובמרד הזה השתתפו גם היהודים (אבל לא כלם). אחרי שהכניע בגוהי (ביונית Bagoas) שר־צבא המלך את המורדים, עשה נקמות ביהודים, החריב את העיר יריחו והגלה את יושביה אל מדי הצפונית (הרקניה) על חוף הים הכספי.

הכהונה הגדולה. – בכל התמורות שהתחוללו בקרב היהודים מימי עלית הגולה, עמדה הכהונה הגדולה כסלע איתן. תקנות עזרא ונחמיה, אף שנעשו שלא בהסכמת הכהן־הגדול, חזקו את מצבו המדיני והרוחני. “הכהן הגדול מאחיו” נעשה לראש המדברים בעם על יסוד דרישות האלהים, והממשלה הפרסית אשרה את יפוי כחו המיוחד. צל הממשלה, שנשאר ליהודים ממלכי פרס, עבר אליו. כמו המלך לפנים כן נמשח גם הכהן הגדול בשמן המשחה ונקרא בשם “הכהן המשיח”; תלבשתו המיוחדה בשעת עבודת האלהים היתה תלבשת מלך, זכר למלוכה הקדומה בישראל. במקום אפוד־בד, לבוש־השרד של הכהנים העתיקים, בשעת עבודת־האלהים, לבש הכהן הגדול אפוד “זהב ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר” עם שתי כתפות, שהתנוססו עליהן מאחור אבני שוהם גדולות במשבצות מֻקָפות שרשרות זהב. מתחת לאפוד לבש מעיל־תכלת עם פעמוני־זהב ורמוני זהב בשוליו. על לבו נשא הכהן הגדול את חשן המשפט, שגם הוא היה רקום “זהב תכלת וארגמן תולעת־שני ושש משזר” ובו משובצות שתים עשרה אבנים יקרות, זכר לשבטי ישראל. על המצנפת נשא הכהן הגדול את ציץ־הזהב, הוא “נזר הקדש” על ראשו (זכר לעטרת־המלוכה). עבודתו המיוחדה של הכהן־הגדול היתה ביום הכפורים, שבו הקריב על המזבח פר־חטאת מיוחד לכפר בעדו ובעד ביתו (זכר הקרבן שהיו מביאים לפנים לכבוד המלך) ושעיר חטאת לכפר על בית־ישראל. עבודת יום הכפורים נעשתה ברב פאר, ובחרדת־קדש היה עם ירושלים מצפה ליציאת הכהן הגדול מבית קדש הקדשים, ששם היה מקטיר את הקטרת מבית לפרכת, ורק הוא היה רשאי להכנס שמה פעם אחת בשנה. על ידי זה התגברה השפעתו המוסרית של הכהן־הגדול על העם ויחד עמה גם השפעתו החמרית. אין לדעת, אם כבר בזמן ההוא עמד הכהן הגדול בראש המשפט בישראל, אבל דעתו היתה נשמעת ומכרעת בכל עניני־העם, ובפני הממשלה היה בא־כחם העליון של היהודים. עם התרוממות ערכה של הכהונה הגדולה רבו גם הכנסותיה. ההשגחה העליונה באוצר בית אלהים היתה מסורה ביד הכהן הגדול, ומה שעשה עשה. עזרא ונחמיה היו הראשונים והאחרונים, שנודע לנו מהם, כי נכנסו לרשות הכהן הגדול בזמנם וגם לתוך עניני משפחתו. משרת הכהונה הגדולה היתה ירושה במשפחת יהושע בן יהוצדק ולא נִתנה לעבור מבעליה כל ימי חייו, אם גם יש שנעשו קצת נסיונות להוציאה מיד הכהן הגדול על ידי אחד מקרוביו, שחשב את עצמו יותר ראוי למשרה זו. התרחבות שלטון הכהונה הגדולה והתרבות עשרה ונכסיה גרמו לירידתה המוסרית. יחוס האבות וחוקי התורה, שנתנו להם הרשאה כל־כך רחבה, שמשו לרבים מן הכהנים הגדולים אמצעים להגדיל את שררתם בקרב העם, ולעומת זאת לא הקפידו בעצמם לעתים קרובות על קיום מצוות התורה כהלכתן. מה שספרו לנו כתבי הקדש על בית עלי בשילה נשנה במדה ידועה בבית צדוֹק בירושלים בימי הבית השני: שלטון הכהנים בעם הביא לידי התנונות פנימית של הכהונה. מצב זה צריך היה לעורר לפעמים התמרמרות בקרב־העם, אך קדושת־הכהנים חופפה עליהם ואיש לא נועז להתקומם להם בגלוי. אחרי מות אלישיב כהן בכהונה גדולה בנו יהוידע וממנו עברה משרתו לבנו יהוחנן. בשנת ארבע עשרה לדריוש השני (ג“א ש”נ, 411) שלחו אליו היהודים בדרום מצרים מכתב בקשה, כפי שנזכר בכתבי הגֹמא שמצאו ביב (איליפנטיני). על הכהן הגדול הזה מספר לנו יוסף בן מתתיהו, כי אחיו ישוע התקומם לו ובקש תחבולה להדיחו ממשרתו ולכהן תחתיו, והנציב הפרסי ביהודה בגוהי (Bagoas) תמך את ידי ישוע. כששמש יהוחנן בבית־המקדש, פרצה קטטה בינו ובין ישוע אחיו והכהן הגדול המית את אחיו בהיכל־ה'. לשמע זאת בא בגוהי לירושלים ופרץ אל בית־המקדש, באמרו כי אין הזר מטמא את המקום הקדוש יותר מדם האח השפוך שם, בזז את אוצרות המקדש והטיל מס גדול על עבודת התמיד בבית־המקדש, שהגיע לסכום חמשים אדרכמונים לכל קרבן. הדבר הזה היה בראשית ימי המלך ארתחשסתא השני (שמלך 404 עד 358 לפני מאו"ה, היונים קראו לו Mnemon). אחרי מות יהוחנן נעשה לכהן גדול בנו ישוע, האחרון בין הכהנים הגדולים הנזכרים בכתבי־הקדש. לפי דברי יוסף בן מתתיהו עברה בימיו מלכות־העולם אל אלכסנדר הגדול מלך מקדון.

התפרדות השמרונים. – אחרי תקנות עזרא ונחמיה פסקה לפי־שעה אפשרות ההתחברות בין היהודים ושכניהם. על ידי שהרחיק נחמיה את סנבלט החרוני בחֹזק יד, הותר הקשר בין השמרונים ובין יושבי ירושלים. כשראו סנבלט והשמרונים, כי היהודים רואים אותם כבני־נכר, שאין להם רשות להשתתף בעבודת בית־המקדש בירושלים, החליטו לבנות להם בית־מקדש מיוחד לאלהי־ישראל בהר גרזים, שנחשב גם בארץ־יהודה לפנים להר קדוש, כי בו שם אלהים את הברכה (כמו שמסופר בספר משנה־תורה). כהנים מכת־המתונים בירושלים, שהיו קרובים לסנבלט והתנגדו לתקנות נחמיה ומפני זה הוכרחו לעזוב את ירושלים, עזרו לבנין בית־המקדש החדש הזה. גם חתנו של סנבלט, בן בנו של הכהן הגדול אלישיב, אשר גרשהו נחמיה מירושלים, מצא לו מנוס אצל חותנו, שנעשה בימים ההם לפחת־שמרון. לפי המסורת העמיד סנבלט את נכד־אלישיב זה, ששמו היה מנשה, לכהן־גדול במקדש אשר בהר גרזים. עם בנין בית־המקדש הזה נעשתה שכם לעיר קדושה של השמרונים, כמו שהיתה ירושלים ליהודה, וגם בבית הזה שמשו כהני בני־צדוק. השנאה בין היהודים ובין השמרונים התחזקה על ידי זה מאד. ואם לפני זה נמצאו־בקרב היהודים אנשים, שראו את השמרונים כשרידי ישראל ובקשו לקרבם אל היכל־ה‘, התחילו מעתה לראותם כעובדי עבודה זרה, מכיון שהקימו בית־מקדש חוץ לירושלים. לעומתם החליטו מעתה השמרונים, שנמשכו לפנים אחרי בית־המקדש בירושלים, כי רק הבית על הר גרזים הוא בית־ה’ הכשר, כי ההר הזה הוא הר־הקדש. השמרונים חסרו יצירות דתיות מקוריות שלהם, והם חקו בכל דבר את היהודים. כהני ירושלים שעברו אליהם, הביאו אתם את ספרות הקדש של היהודים ואחרי זמן קבלו השמרונים את ספר התורה של עזרא למרות שנאתם לאיש הזה. ככה הסתדרו שרידי שבטי ישראל ובני הנכר שהתבוללו בקרבם על בסיס ספר תורת היהודים בצורתו המובהקה שקבל בגלות בבל, ובזה הודו בעצמם, כי ההנהגה הרוחנית באומה הישראלית עברה אחרי חורבן־מלכות ישראל אל יהודה. דברי ימי השמרונים בזמנים המאוחרים לא נודעו לנו; רק כה וכה נמסרה לנו איזו ידיעה מהם על ידי סופרי היהודים. גם בעולם־הרוח לא השאירו הדורות המאוחרים של השמרונים שום רושם. בעוד שבארץ יהודה התפשטה ספרות הנביאים והכתובים ושמשה יסוד להתפתחות רוחנית גדולה, לא נמצאו לשמרונים שום ספרים מלבד ספר־התורה וספר יהושע, שגם הם נערכו על ידי היהודים, כאלו נדון העם הקטן הזה בגזר־דין ההסטוריה לעקרות רוחנית גמורה.

התנאים הכלכליים והתרַבות היהודים. – חותמה של התקופה ההיא טבוע ברוב מזמורי תהלים ומשלי שלמה ומהם אנו למדים במקצת גם על המצב הכלכלי והחברתי ביהודה. בעוד שחַגַי, זכריה ומלאכי מתאוננים על רעב ושדפון בארץ – מזמורי התהלים מעבירים לפנינו בכמה מקומות תמונה יותר נוחה, מוסרים לנו את רגשות השמחה של העם למראה ברכת־האדמה (כי “לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר, יתרועעו אף ישירו”). – מעט מעט חדשו היהודים את חייהם בארצם כקדם. השלום השורר בארץ היטיב את המצב, החיים נעשו בטוחים במדה ידועה. שנות השבע והברכה תָכפו משהיו, ובשנים אלו נשאר לעם עודף גדול על צרכי חייהם. בכל המסים הכבדים שהעלה העם לחצר המלוכה ומעשר הכהנים והלויים, היו האסמים לפרקים מלאים, מפיקים “מזן על זן”, הצאן “מאליפות מרֻבּבות” בחוצות, האלופים (הפרים והאילים) מסֻבָּלים בשר. בעודף של תבואת הארץ אפשר היה לסחור אל ארצות אחרות, כמו בימים הראשונים. המסחר, שלפנים לא היה חביב על היהודים, השתרש סוף סוף בקרב העם. היחוסים התדירים בין היהודים בארצם ובין אחיהם הגולים עזרו הרבה להתפתחות המסחר – אוכלוסי היהודים בארצם התרבו, ירושלים גדלה ורחבה; כשני דורות אחרי נחמיה נמצאו בה מגדלים וארמונות, שהרהיבו את עיני עולי־הרגלים. גם בערי־השדה גדל מספר העם. סדרי המשפחה הטובים, לפי מצוות התורה, עזרו להתרבות הטבעית. רבוי הנשים לא היה נפרץ, שלום ואהבה שררו בין הבעל ובין אשתו, בין האב ובין הבנים. ערך האשה בקרב המשפחה היה רב (מצא אשה – מצא טוב ויפק רצון מה'"). האשה היתה לעזר לבעלה בהנהגת הבית ופעמים גם בעסקים שונים, וזכיותיה היו מרובות מאד. חיי המשפחה נחשבו לתעודה רמה, והרבוי הטבעי נדרש בראשית התורה בתור תכלית האדם שקבע לפניו אלהים בשעת יצירתו. באושר חיי המשפחה מצא העם את ברכת אלהים (מזמור קכ"ח, משלים רבים). בתנאים הנוחים של מזג־הארץ התרומם גם מצב־הבריאות בעם. גאון העם למראה הבנים הבריאים והרעננים התבטא במזמור אחד (“אשר בנינו כנטיעים מגדלים בנעוריהם, בנותינו כזויות מחטבות תבנית היכל”). דברי נביאי הנחמה, כי ארץ יהודה “תצר מיושב”, לא היו עוד דברי חלומות של העבר. בסוף ימי שלטון פרס התרבו היהודים כל־כך עד שלא יכלה אדמת־יהודה הקטנה לשאתם, והתנאים הכלכליים הכריחו רבים מהם לקבל עליהם מרצונם גלות אל ארצות קרובות או רחוקות. אבל בכל מקום שישבו יוצאי ארץ יהודה לא שכחו את ארץ מולדתם “וכל מעיניהם היו בה” (מזמור פ"ז).

גרי הצדק. – זמן קצר אחר תקנות עזרא ונחמיה היתה כבר הסתדרות העם על בסיס תורת האלהים (הסדר התאוקרטי) כל כך חזקה ומוצקה, עד שלא נשקפה עוד סכנה לקיום העם מגרי הצדק הנלוים אליו, ודרישות ישעיהו השני ותלמידיו לא עוררו עוד את פחד יראי האלהים. היהודים התחילו להפיץ את תורתם ברבים ולקבל גרים לאמונתם. ההתיחסות השלילית לשמרונים יושבי הר אפרים לא עברה על יתר שרידי ישראל הנטמעים בין הגויים, שישבו מצפון לעמק יזרעאל בהרי הגליל. אחרי הקרע הגמור בין ירושלים ובין שכם זכרו היהודים את אחיהם אלה והתחילו לקרבם. במספר מסוים נספחו יושבי הגליל אל היהודים והתחילו לעבוד את האלהים בבית־המקדש. גם בעמק יזרעאל ובחלק ארץ אפרים התרחקו רבים מן השמרונים ונלוו אל היהודים לעבוד את האלהים בירושלים, – וכל דרום הר אפרים (לוד, תמנתה) נעשה על ידי זאת למדינה יהודית. גרות הצדק בצורה של קבלת עבודת אלהים (האמונה) של היהודים היתה גם גרות לאומית: בני הגרים ראו את עצמם כיהודים גמורים. – מלבד גרי הצדק בארץ ישראל העתיקה, שהיו קרובים בגזעם לעם היושב בארץ יהודה, נוספו על היהודים גרים מיתר העמים, שהתורה לא אסרה עליהם לבוא בקהל ה'. בכל מקום שנדחו שמה יוצאי יהודה עשו נפשות לאמונתם, ופזורי היהודים נמצאו אז לא רק בכל המדינות הרבות של ממשלת פרס הגדולה, כי אם גם באיי הים הקרובים והרחוקים, ואף בארצות המערב החלו להפיץ את דעת אלהים. היהודים והגרים היושבים מחוץ לארץ ישראל הוכרחו להתחשב עם תנאי ארצות מגוריהם, אבל שמרו את חקי התורה באדיקות יתרה, השתתפו מרחוק בחיים הדתיים בירושלים והרבו לשלוח מתנות אל בית־המקדש. ברבוי הגרים ראו היהודים את הנצחון הגדול של תורתם הלאומית ואת התחלת קיום הבטחות הנביאים: “ידבר עמים תחתנו ולאומים תחת רגלינו”. הגרים נחשבו ל“נדיבי עמים” שנלוו “לעם אלהי אברהם”, ובאחדים ממזמור־התהלים התבלטה ההכרה, כי כל העמים ראויים ועומדים לקבל את תורת האלהים.

ירושלים בתור מרכז־היהודים. – שני דברים אחדו את היהודים בארץ ובכל מקומות פזוריהם: קדושת המרכז הדתי־הלאומי (ירושלים ובית־המקדש) והתורה. עם התרבות אוכלוסי היהודים בכל הארצות גדל כבוד ירושלים. בכל מקום שנמצאו יהודים, היו עיניהם נשואות אל “עיר הקדש”. בשעת התפלה לאלהים, ששמשה ליהודים מחוץ לירושלים במקום עבודת האלהים בבית־המקדש, היו מכַוְנים פניהם אל ירושלים ואל היכל־ה‘. היהודים הפזורים ידעו כי "אוהב ה’ שערי ציון מכל משכנות יעקב" והתיחסו ביראת־הכבוד לילידי העיר הקדושה. מצות העליה־לרגל אל ירושלים נחשבה לחוב קדוש בעיני כל היהודים. אבל רק היהודים הגרים בקרבת ירושלים יכלו לקים את המצוה הזאת כהלכתה, מה שאין כן היהודים הרחוקים. אלה הוכרחו להסתפק בעליה לרגל פעם או פעמים אחדות בכל ימי חייהם. באספת התהלים נשארו לנו מזמורים אחדים המתארים את רגשי שמחתם והתרוממות רוחם של עולי רגלים למראה העיר ירושלים משאת נפשם בפעם הראשונה (מ“ח, קכ”ב ועוד). העליה לרגל עשתה רושם אדיר על לב היהודי הבא מארץ רחוקה, ומי שלקח חלק בחגיגת־המועד בהר הבית היה זוכר אחר שנים רבות בהשתפכות הנפש את הרגע המאושר ההוא (מזמור מ“ב – מ”ג). ככה נעשו שלשת החגים העתיקים, חג הסכות, חג המצות וחג השבועות למועדי־שמחה, שבהם נאספו פזורי היהודים מארצות שונות אל ירושלים, ולעדות גדולה ופומבית על אחדות ישראל. הנדחים בכל אפסי ארץ התודעו והתקרבו איש אל רעהו, ועל ידי זה התגברה הרגשת האחוה של חלקי העם הרחוקים במקום וקרובים ברוח, ויחד עם זאת ההכרה – כי סמל האחדות הלאומית הוא העיר ירושלים, שבה לבד יש מקום לכִנוס היהודים.

עבודת האלהים. – אחרי תקנות עזרא ונחמיה עברו שרידי האמונה העממית העתיקה (הבמות, המנהגים הזרים לרוח הנביאים וכדומה) מן הארץ, וגם האמונות הטפלות שהתפשטו כה וכה (ישעיה ס“ה, ס”ו) נשכחו לאט לאט. עבודת האלהים המקובלת בימי הבית השני, שהיתה טהורה בצורתה, נבנתה על יסוד חוקי התורה והתרכזה בבית־המקדש בירושלים. הצד המיוחד שבה הוא בזה שהיא קבועה: במקום קרבנות־היחידים שהובאו לפנים בימי החגים, היו עתה קרבנות־הצבור לעקר עבודת אלהים. הקרבנות האלה היו תמידים כסדרם (עבודת־התמיד) בכל יום בבקר ובערב (תמיד־השחר ותמיד הערב או הערבים), ועליהם נוספו קרבנות מיוחדים, קבועים גם הם, לשבתות־השנה, לראשי־החדשים והחגים (מוספים). עבודת האלהים בצורת הקרבנות הקבועים היתה מעין קשר מתמיד בין האלהים ועמו, שלא היה רשאי להפסק אפילו ליום אחד, והמצב של “הסרת התמיד” נחשב לאסון לאומי נורא (בספר דניאל וספרי המכבים). החול נעשה לקדש: קדושת־החגים (זכות־הקרבנות) התפשטה גם על שאר ימות השנה ומעלתם היתרה נשארה להם רק במוספים. כשהוטלו הקרבנות על הצבור, השתחררו יחידי העם מחוב־הזבחים. הקרבת העולה והמנחה נחשבה לרשות ולא לחובה. רק קרבן־יחיד אחד נשאר חובה, והוא – ה“חטאת” או ה“אשם” (סוג אחד שהתחלק לשני מינים), שהחוטא בשגגה (או המזיד ששב בתשובה) צריך להקריב לאלהים לכפר על אשמתו. מלבד חטאת־היחיד זו נחשבו על עבודת אלהים גם חטאות הצבור הקבועות (הקשורות עם עולות התמיד). בראשי־חדשים ובכל חגי־השנה (ומה גם בראש השנה ויום הכפורים) היה עולה על המזבח לפחות שעיר חטאת אחד לכפר על עונות בני ישראל. יחד עם הזבחים נסדרו גם הנסכים על המזבח באופן קבוע. התפלה הבאה יחד עם הזבחים תפשה מקום חשוב בעבודת אלהים (בית־המקדש נקרא בשם בית־תפלה). רבים מן היהודים בחרו להסתופף בחצרות בית־המקדש מרצון ושם הרגישו בנפשם את קרבת האלהים המיוחדת בשפכם לפניו שיחם או בשוררם לו שירי תהלה מתוך התרוממות הרוח (מזמורים כ“ג, כ”ז, מ“ב, פ”ד ועוד), ולאֹשר גדול נחשבה הישיבה במחיצת־הקדושה, “בבית ה' לארך ימים”. – אבל בית־המקדש לא היה עוד מקום עבודת אלהים היחיד. בימי החורבן התפתחה – ביחוד בקרב עולי בבל – עבודה אחרת באספת־קדש, שבה היו קוראים את התורה ואת דברי הנביאים (עיין למעלה). והיהודים החזיקו במנהג הזה גם בארצם. לא בערי יהודה (בגבולים) לבד, – גם בירושלים עצמה השתלם מוסד “בית הכנסת”, שבו לבש המנהג העתיק, לדרוש בשבתות ובראשי־חדשים את דבר־ה' מפי הנביא, צורה נאותה יותר לרוח הזמן: יראי האלהים היו מתקבצים במקום אחד, ויודעי התורה שביניהם היו קוראים לפניהם מתוך ספר תורת משה ופרשיות מדברי הנביאים ודורשים את הדברים, מסבירים אותם באופן נוח לרבים; קודם קריאת־התורה היו הנאספים מתפללים לאלהים, לפי שהיו בטוחים, שבכל מקום הוא קרוב אליהם. האספות האלו היו נערכות לפעמים באופן ארעי, בשדה על שפת הנחל, על שפת־הים, גם בבתים סתם. מעט מעט התיחדו מקומות קבועים לאספות יראי אלהים, מועדי־אל או בתי־כנסיות (כמו שנקראו בזמן מאוחר). גם התפלות שהיו לכתחלה ארעיות לבשו במשך הזמן צורה יותר קבועה, – ובעת קדומה למדי, היו היהודים מתפללים בכל יום שלש תפלות, המקבילות לאותן הנהוגות עד זמננו. כשהתפתח מוסד בית־הכנסת, נולד מעין נגוד פנימי בינו ובין בית־המקדש המרכזי. עינם של כהני המקדש היתה צרה ב“מקדשי מעט” שהחלו לצמוח, ובבתי הכנסיות התעוררה תנועה חשאית נגד עבודת־הקרבנות שלא יכלה עוד למלא נפשם של היחידים בישראל, ורבים מיראי אלהים חזרו על דברי הנביאים העתיקים, כי לא הקרבנות הם עקר עבודת האלהים, אלא הצניעות ומסירות הנפש. אמנם אחרי עבודת התמיד המצֻוה בתורה לא נועז איש להרהר, אבל דעתם של רבים מן החרדים לא היתה נוחה מקרבנות־היחידים (נדרים ונדבות) ועל יסוד זה נחלקו אנשי־הרוח ל“זובחים” ול“אינם זובחים” (קהלת).

מדרגות הקדושה בעם. – על יסוד תורת הכהנים נבדל העם לשלשה מעמדים, שלא היו שוים במצב הקדושה. העליונים במעלה היו הכהנים, שהתיחסו על אהרן אחי משה. בסוף ימי גלות בבל ובזמן העליה הראשונה לא הובלט עוד ההבדל בין בני־הכהנים הירושלמים (משפחת צדוק) ובין הלויים, – כהני ערי השדה, ורבים מאלה נכנסו אל משפחת הכהונה (למרות דרישות יחזקאל). על ידי זה התרבה מספר הכהנים, והלויים הפשוטים, שנשארו משרתי בית־המקדש ממדרגה שניה, היו פחותים מהם במספרם. הכנסות הכהנים היו גדולות בערך: רוב קרבנות החובה והרשות של היחיד (החטאות, האשמים, הנדרים והמנחות) תרומת־האלהים מפרי־האדמה ופרי־העץ, פטר־הרחם בבהמה הטהורה; גם מהקרבנות שאכילתם היתה מותרת להדיוטות (השלמים) היו הכהנים מקבלים את החזה (חזה־התנופה) ושוק הימין (שוק התרומה) על פי מנהג עתיק, ומלבד זאת, חלקים ידועים מזבחי החול של העם (זרוע ולחיים וקבה). עבודת המזבח (הקרבת זבחי הצבור והיחיד) ומשפט העם על פי חוקי התורה, היו תפקידם המיוחד של הכהנים, ולפיכך היו אלה רוב־מנין בבית־הדין הגדול בירושלים. במצבם החמרי לא היו כל הכהנים שוים, ורב היה ההבדל בין אנשי הכהונה הגדולה ובין הכהנים ההדיוטות, שרבים מהם היו עניים מאד. שניים במעלת הקדושה היו הלויים הפשוטים (שלא זכו לעלות לכהונה). הם נחשבו לקרובי הכהנים בגזעם (בני לוי) ולשומרי משמרת הבית. עליהם הוטל לפקח על הסדר בבית־המקדש, אבל לא הותרו לקרוב אל המזבח. גם הם היו יודעים את תורת הכהנים, “משכילים שכל טוב לה'”, מלמדים את העם את חוקי התורה ומבארים להם את הפסוקים, וסיעו הרבה להרבצת התורה בישראל. הכנסת הלויים המיוחדה היתה מעשר תבואת האדמה של כל העם, ומהמעשר הזה הוזקקו להפריש את החלק העשירי לכהנים. – מלבד הכהנים והלויים נמצאו עוד משרתים בהיכל־אלהים, הם: השוערים (שפתחו וסגרו את שערי בית־המקדש), הנתינים, משמשי הכהנים והלויים, שנחשבו לבני עבדי שלמה, והמשוררים שהיו מנגנים בכלי שיר לפני המזבח בשעת הקרבת הזבח. גם כל אלו המשרות היו עוברות בירושה. בתחלת העליה היה עוד הבדל במעמד בין הלויים ובין המשוררים והשוערים והנתינים, שעבודתם נחשבה לשפלה יותר. אבל מעט מעט נטשטש ההבדל ביניהם: כלם נעשו לבני מעמד אחד והתיחסו על משפחת לוי. על־ידי כך התרבה מספר הלויים. – המעלה השלישית בקדושה היתה “לישראלים”, שהתיחסו על שבטי יהודה ובנימין. אבל גם בקרבם נמצאו מדרגות־קדושה שונות. האנשים שחשבו את עצמם ליראי ה' ודקדקו בכל המצוות בזהירות יתרה, דרשו לעצמם קדושה יתרה על ההמון הגדול ונמנעו מלבוא במגע עמו, ומה גם עם האנשים המוחזקים למקִלי־ראש במצוות ידועות. אנשים כאלה נחשבו ל“טמאים” בעיני יראי ה'. ככה נוצר הבדל מדרגת־הקדושה בין “עובדי אלהים”, “הנבדל מעמי הארצות” – שנקרא אחרי כן בשם “פרוש” – ובין ההמון המזלזל במצוות, שנתכנה בשם “עם הארץ” – שם שנקראו בו גם בני־הנכר.

הסופרים ואנשי כנסת הגדולה. – על ידי התורה התגברה השפעת הסופרים, המעתיקים אותה והמלמדים אותה לרבים. בזמן הראשון היו הסופרים ברובם הגדול כהנים או לויים, אבל כשנתקבלה התורה לספר חוקים ונעשתה לדבר מסור לרבים, הרי כל אדם שהבין את הקריאה ואת הכתיבה והצטין בכשרון לשמור בזכרונו את דברי רבותיו ופרושיהם – מצא לו אפשרות גדולה להשתלם בתורה ולמסור אותה לאחרים. מעט מעט נספחו על הסופרים־הכהנים סופרים רבים שאינם מבני הכהנים ודרישותיהם של אלה לא תמיד התאימו עם אותן של הכהנים. הסופרים למדו את התורה, פרשו ובארו אותה. עקר למוד התורה היה “הלכה למעשה”, כלומר, בכונה להוציא מחוקי התורה הכתובים חוקים חדשים, לפתור את השאלות הדתיות, שהולידה אותן המציאות ובתורה לא באו מפורשות. מעט מעט התפתח תלמוד התורה לשִטָה מסוימה, שמסרוה המורים לתלמידיהם, והסופרים נעשו לחכמי דת ודין ובנו את “המשפט הישראלי”. יסוד המשפט הזה היו חוקי התורה, אבל אליהם נכנסו כמה מנהגים עתיקים או גם חדשים, שהתחבבו על העם, והסופרים בקשו להם יפוי כח מן התורה ודרשו אותם כתוצאות מוכרחות של חוקי התורה. לא תמיד נבעו המנהגים החביבים והחוקים החדשים ישר מחוקי התורה, וכדי להוכיח את הקשר בין אלה לאלה, הוכרחו הסופרים תדיר “לדרוש” את התורה, להכניס אליה תכן חדש. תורת משה נחשבה כבר לחתומה, לקדש העם, שבאמת לא נִתן להוסיף עליה או לגרוע ממנה, אבל על ידי “המדרש” אפשר היה להעשיר את תכנה ולרכך גם קצת את החוקים החמורים, שלא היו מתאימים להשקפת הזמן החדש, וכן גם לישב את דברי הכתובים המכחישים זה את זה. ככה נוסד מסביב לחוקי־התורה בנין חדש, בנין ההלכה, אספת המנהגים השגורים בעם והדינים שלא נכללו בתורה והם חובה. דברי ההלכה הלכו והתרחבו בפי הסופרים, המורים מסרוה לתלמידיהם מדור לדור, ואלה הוסיפו עליה. מעט מעט נעשתה ההלכה לתורה שניה, אשר, בהבדל מן התורה החתומה, היתה עלולה להתפתח ולהתאים את דרישותיה עם דרישות־הזמן. התורה הזאת נמסרה בעל פה ונקראה מפני זה “תורה שבעל פה”. הסופרים שטפחו אותה האמינו כי נִתנה למשה יחד עם התורה שבכתב, כדי להורות את דרך העשיה הישרה של חוקי התורה בתנאי־החיים. על ידי מסורת־מדרש התורה והתורה שבעל פה נעשו הסופרים למורי העם בדעת התורה וחוקיה. הסופרים של הזמן ההוא נחשבו בזמן מאוחר למוסד גדול ונקראו בשם “אנשי כנסת הגדולה” לא רק יסוד מדרש ההלכה (הסיָג לתורה) הונח על ידי הסופרים אנשי כנסת הגדולה, כי אם גם אותו של מדרש האגדה. המדרש הזה הוסיף פרטים רבים על דברי הכתובים מפרי העם או מדמיון המלמדים, פרטים, שתכנם היה על הרוב מוסר השכל, – כדי ללמוד ממאורעות העבר את הדרך הטובה בחיים וכללי יראת שמים. מדרש האגדה התפתח בבתי־הכנסיות, מקום שנאסף לשם העם להתפלל לאלהים ולשמוע את התורה, ונואמים מיוחדים מקרב הסופרים הטיפו לפניו על הדרך הישרה בעיני־אלהים והביאו מופתים על זה מדברי ימי העם ומהנביאים. – דברי הנביאים נעשו למעין המתגבר, שממנו שאבו הסופרים את השקפותיהם בתורת מוסרם

הספרות. – א) סדר הספרות העתיקה. – הסופרים אנשי כנסת הגדולה עסקו בעריכת כתבי הקדש, התורה והנביאים בצורתם שנמצאה לפנינו. התורה נערכה תכף אחרי עזרא ושמשה בסיס לתורה שבעל פה בזמן קדום, ובה נמצא יסוד ההגדה וההלכה המאוחרות: מצד אחד היא מעברת לפנינו את המסרות העתיקות ביותר של עם ישראל על דבר יצירת העולם והאדם וקדמותו, דברי ימי האבות, ימי העבדות בארץ זרה ויציאת מצרים, והספורים השונים נקלטו בנשמת העם והשפיעו השפעה חזקה על הדמיון להוסיף עליהם דברי אגדה. מן הצד השני כוללת התורה את המצוות הלאומיות המיוחסות למשה רבנו בהר סיני, – מצוות שכונתן העקרית היתה להכניע את כל החיים תחת שלטון החוק והביאה לידי כך, שבמקצעות החיים, אשר לא נגעה בהם התורה, התחילו הסופרים לעשות סיָג לתורה, כי הרגישו שם פרץ בחומת הדת. – באותה צורה שהיתה לה אצל היהודים, עברה התורה (חמשת החומשים) ויחד עמה גם ספר יהושע אל השמרונים; ואולם בין נוסח התורה שלנו לתורת השמרונים נמצאו כה וכה גם מקצת שנויים (לפי מסורת חכמינו “זיפו” השמרונים את תורתם). לעומת זאת עבר עוד זמן ידוע עד שנעשו ספרי הנביאים לאספה קדושה ומקובלה בעם (קַנונית). – בספרי הנביאים הרשו הסופרים הראשונים לעצמם חרות גדולה, הוסיפו דברים רבים, ביותר דברי־נחמה, כדי לרכך את נבואת הפורענות של הראשונים. – בצורה הקרובה ביותר לצורתו המקורית, אבל במהדורה משובשת מאד, נתקים בידנו ספר יחזקאל. ספר ישעיהו חובר משני חלקים, ורק החלק הראשון (א' – ל"ט) כולל דברי נבואות הנביא העתיק, שנכנסו לתוכם גם דברי נבואה מאוחרים, בעוד שהחלק השני יצא מידי נביא הנחמה הגדול בגלות בבל ותלמידיו. גם אל חלק ספר ירמיהו נכנסו הרבה תוספות (ביחוד בסופו). אספת שנים עשר הנביאים (שנקראה בשם הארמי “תרי עשר”) נעשתה על ידי הסופרים, וכוללת יצירות נבואיות של תקופה ארוכה יותר משלש מאות שנה (זמנו של אחד הנביאים האלה – יואל – הוא בחזקת ספק עד היום הזה). – גם הספרים הנקראים “נביאים ראשונים” הגיעו לידינו בעריכת הסופרים הראשונים ורשמם נכר במקומות רבים. – יחד עם ספרי שמואל ומלכים נמסרה לנו מהדורה מיוחדת שלהם, שבאה לעולם בסוף מלכות פרס (או בתחלת מלכות יון) – הוא ספר “דברי הימים” (של מלכות בית דוד עד החורבן), האחרון בספרי “הכתובים”.

*בספר הזה אנו רואים את עקבות המדרש שהתפתח אצל הסופרים: יחוסו אל ספר מלכים הוא כיחס המדרש אל הכתוב, האגדה – לדברי הימים. מאורעות הימים הראשונים נמסרו לפנינו לא כמו שהיו, אלא כמו שצריכים היו להיות לפי השקפת המחבר. במקום החוש ההסתורי, הדורש לתאר את הדברים מצד המצב המוכרח שלהם לשעתם, רואים אנו במחבר ספר זה שאיפת “מוסר־השכל”, ליפות על יסוד העבר את כח המנהגים וההשקפות של זמנו. מפני הקדושה שחופפת בהשקפת העם על תמונות דוד ושלמה, הבליע מחבר הספר את הצללים שבהן לגמרי. את הסדרים הקדושים בזמנו יחס הסופר לדוד המושל האידיאלי של העבר (סדרי הכהנים, הלויים, הנגינות בבית־המקדש ואפילו את חבור שירות הקדש). נוסף על זה הכניס הסופר הרבה קוים חדשים אל המקורות הישנים שמצא לפניו, כדי להראות כי השגחת־אלהים היתה מתמדת בימים הראשונים, והצדיקים והרשעים קבלו גמול מעשיהם בחייהם. הסופרים המאוחרים הבינו כי לספר־מלכים משפט הבכורה, ולא הכניסו את “דברי הימים” אל האספה השניה של כתבי הקדש (הנביאים), ורק אחר זמן נכנס אל האספה השלישית (הכתובים) יחד עם ספרי עזרא ונחמיה, שגם הם הגיעו לידינו בקטעים מסורים בידי סופרים מאוחרים, בשנוי צורתם הראשונה בכמה מקומות. *

ב) הספרות החדשה. – כשנעשו ספרי־התורה וספרי הנביאים לכתבי־הקדש לא פסקה רוח היצירה הספרותית מקרב היהודים. ספרות חדשה נולדה בחוגי הסופרים יראי אלהים ובקרב העם בכלל. התוכן שלה בנוי על יסודות הנבואה, והתפתח עם הדרישות של הזמנים ההם, והצורה שלה היא חדשה. הספרות הזאת ברובה היא אלמונית (אנונימית), המחברים לא גלו את שמותם, ולפרקים יחסו את דבריהם לגדולי העבר המקובלים בעם (ספרות פסֶבְדו־אֶפִּיגְרַפִית) החשובה ביותר בין היצירות הספרותיות של הזמן ההוא היא אספת מזמורי התהלים ברובה, ובה הרבה מזמורים מיוחסים לגדולי העבר (דוד, הימן, איתן האזרחי ועוד). ספר התהלים הוא חזיון חדש בספרות ישראל, המסמן צורת התפתחות עליונה אחרי שנקלט בנשמת העם רעיון יחזקאל, כי יחס מתמיד נמצא בין היחיד ובין האלהים. עם התפתחות האמונה בצורתה האישית, נוצרה התפלה לאלהים, שאנו מוצאים אותה כבר בספר ירמיהו, וביחוד היא מופיעה לפנינו במזמורים רבים בתהלים. מרגישים אנו פה את השתפכות הרוח של היחיד והצבור לפני האלהים בעת צרה; את ספקות־האדם, בשעה שנדמה לו, שאין הנהגת העולם מתאימה עם הדרישות המוסריות העליונות; את הבטחון הגדול, כי עם כל הרע הגדול השולט בעולם – אלהים הוא בכל זאת מנהיגו הכביר והכל־יכול, ואת התקוה, כי סוף סוף יחשוף אלהים את זרוע גבורתו בעולם, לשמח את לבות הצדיקים ולהוביש את הרשעים. אבל לא רק שירי תפלה, – כי אם גם שירי תהלה (הימנונים, אוֹדות) נכללו בספר הזה, (שעל שמם נקרא “תהלים”). אלה הם מזמורי היחיד והצבור, שירי מקהלה של הכהנים והלויים בבית־המקדש בעת עבודת אלהים (שירים ליטורגיים) מלאים תאורים חזקים של גדולת ה' וכח שלטונו בעולם. – אספת התהלים לא נגמרה בימי מלכות פרס, כי אם התרחבה אחרי כך. – המשלים המיוחסים לשלמה עתיקים בזמן, אבל רבים מהם נולדו בימי הבית השני, ובהם נמצאו כללי ארחות חיים לצבור הגדול, בנויים על יסוד האמונה באלהים. ממקצת המשלים שומעים אנו הד קול הנביאים הראשונים ודרישותיהם המוסריות. גם כללי הנהגה ישרה שאין להם גון ישראלי מוחלט נכנסו אל אספת המשלים. אחדים מהמשלים לא צמחו בארץ ישראל, אבל בתור דברי חכמה התחבבו על היהודים ונכנסו אל כתבי הקדש (דברי אגור בן יקא, למואל מלך משא ועוד). הספר החשוב השלישי של הזמן ההוא, ספר איוב, מוקדש כלו לברור שאלה חשובה שהעסיקה את יראי־האלהים (עיין להלן). – הספרות שהתחבבה על העם, היתה כֻלה קדש בימים ההם, ונחשבה מעין סניף לספר התורה והנביאים. קדושת התורה ודבר האלהים עברה אל הספר, וקדושת הספר (הדבר שנשמר בכתב) היתה עלולה לטהר את תכנו. רק בזמן מאוחר התבלט הבדל בין מיני הספרים השונים ובאה החלוקה לספרי־קדש ולספרי־חול (ספרים חיצוניים), אחרי שכבר נכנסו ספרים רבים בעלי תוכן חול אל כתבי־הקדש.

היהודים במזרח. – מדברי ימי היהודים בארצות המזרח בימי מלכות פרס כמעט שלא נודע לנו כלום. בין ספרי הכתובים נמצאה מגלת אסתר המספרת לנו על דבר גזרה שהתחוללה על היהודים היושבים מפוזרים ומפורדים בכל מדינות מלכי פרס ומדי, בשנה השתים עשרה למלך אחשורש (Xerxes ג' רפ“ו – 475 לפני מאו”ה). אחד השרים הקרובים למלך הזה, המן בן המדתא האגגי, היה צורר היהודים, ובקש להכרית את כל היהודים היושבים במדינות פרס ומדי ביום אחד. אך אשת המלך האהובה לו, אסתר היהודיה, השכילה להכריע את המן ולהעמיד במקומו את קרובה מרדכי בן יאיר הימיני. – המגלה הזאת נכתבה על יסוד מסורת ישנה בזמן מאוחר, ועל דבר ערכה ההסטורי דעות החוקרים חלוקות. חג הפורים, שנוסד, לפי קבלת מגלת אסתר לזכר ישועת היהודים מן הגזרה הזאת, הוזכר גם בספר המכבים (החשמונאים) השני ונקרא בשם יום־מרדכי.

היהודים במצרים הדרומית. – על תולדות היהודים הנדחים בארץ מצרים הפיצו אור כתבי־הגמא (האפיפורין, הפפירוסים) שנתגלו בשנים האחרונות באי אלפנטיני ביאור (נילוס) העליון. הכתבים האלה הם של היהודים שישבו במצרים הדרומית (העליונה, פתרוס) בערים סְוֵון או סְוֵנֵה (Syene, בזמננו אסואן) ויֵב (Elephantine). מהם למדים אנו, כי יהודים רבים ישבו מסוף ימי הבית הראשון בקצה דרום מצרים, ומלכי הארץ מסרו בידם את שמירת הגבולים מפני השכנים (הכושים). המושבה היהודית בארץ מצרים הדרומית היתה מושבה צבאית, הגברים היו אנשי־צבא, שקבלו מהממשלה נחלות והיו חפשים ממסים ידועים. ככה נעשו היהודים לשכירי־צבא במצרים העליונה, וישבו שם בקרב השכירים הנכרים מעמים אחרים (ארמים, פלשתים. יונים), אבל נבדלו מתוכם והיו לקהלה בפני עצמם, שנקראה בשם “חיל היהודים” וחיתה על פי מסורות אבותיה. “חיל היהודים” נחלק לדגלים שונים. בימי השלום עבדו היהודים האלה את האדמה הפוריה, עסקו במלאכות שונות וגם שלחו ידם במסחר. אחרי חורבן ירשלים התרבה מספר היהודים במצרים על ידי אחיהם הבורחים (יוחנן בן קרח). ירמיהו הנביא נבא להם חורבן גמור על ידי נבוכדנאצר, אך נבואתו לא התקימה. כאשר נכבשה ארץ מצרים על ידי כנבוזי מלך פרס (525) דכא את המצרים והחריב את בתי־אלהיהם, אבל ליהודים היושבים בפתרוס נטה חסד ואִשר את זכיותיהם. חיל היהודים במצרים עבר אל משמעת הפרסים והוסיפו לעמוד באמונה על משמרתם, משמרת הגבולים, לטובת המושלים החדשים. פעמים אחדות, כשמרדו המצרים בפרסים, מוכרחים היו היהודים לעבור אליהם. את מספר השנים שלהם היו מונים למלכי פרס ולפרקים גם למלכי מצרים המורדים. לרגלי עסקיהם היו לפעמים נוסעים אל הערים הגדולות בצפון נוא (נוא־אמון – Thebai) ומנפי (נוף – Memphis) וגם שם נמצאו אוכלוסים יהודים. במשך מאות־שנים שמרו היהודים על צורתם הלאומית והחזיקו בעבודת־אלהיהם המסורה. השמות שלהם נשארו ישראליים ברובם; כשהיו לפעמים מתחתנים בשכניהם, היו אלה מתבוללים בתוכם. באדיקות ידועה מלאו אחרי חוקיהם ומנהגיהם המיוחדים, אף כי לא נזהרו בכל מצוות ספר הברית של יאשיהו, שלא השריש עדין בקרב העם בעת גלות יהודי מצרים מארץ מולדתם. השפה שדברו יהודי מצרים היתה ארמית, שנתערבו בה הרבה מלים ומבטאים עברים (ז’רגון ארמי). אחרי שיבת גלות בבל, היו יהודי מצרים באים לפרקים במשא ובמתן עם היהודים בארץ ישראל. בשנה השביעית לדריוש השני מלך פרס (ג' שמ"ה – 416) שלחו להם היהודים מארץ ישראל ברשיון המלך אגרת להודיעם את זמן הפסח וללמדם את הדינים התלויים בו.

מקדש אלהים בעיר יֵב. – הבדל יסודי היה בין גולי בבל ובין הנדחים במצרים. גולי בבל נכנעו לפי דרישות הנביאים והתורה, להתיר עבודת־אלהים המקובלת רק במקום אחד, בירושלים, ומפני זה נמנעו בגלות מכל עבודת־אלהים חיצונית מלבד התפלה, התשובה ומעשי־הצדקה. אבל יהודי מצרים לא נכנעו אל החוקים החדשים, וכמו שהיו אבותיהם עובדים את אלהים בבמות ולא נמנעו גם מעבודה זרה (כמו שידענו מתוכחותיו של ירמיהו) ככה עשו גם הבנים שנולדו בגלות. ביב בנו להם במה גדולה (אגורא) או בית מקדש ל“יהו אלהי השמים” ומזבח, שהקריבו עליו מנחות ועולות בקר וצאן. בית המקדש הזה, הראשון שנבנה לה' על אדמת נכר, היה חקוי לבית־המקדש הראשון בירושלים (בזעיר־אנפין): הוא נבנה מאבן ועץ, דלתיו היו מצפות ברזל ונחושת, כלי הקדש היו זהב וכסף,־ והעבודה שבו נעשתה על ידי כהנים, שיצאו מזרע הכהונה מירושלים. בית־המקדש הזה נבנה זמן מסוים קודם שעת־כבוש מצרים על ידי הפרסים והיה גדול בשנים מבית־המקדש השני בירושלים. כשנבנה הבית השני לא הודו יהודי מצרים כי הוא משכן האלהים היחיד ולא מחלו על קדושת בית־מקדשם, ויהודי ארץ־ישראל צריכים היו לראותם כעובדי עבודה־זרה. – באמת התפשטה בקרב יהודי מצרים מלבד עבודת ה' גם עבודת אלהי עמי הנכר, כי הרבה מנהגים הביאו עוד אבותיהם איתם מארץ יהודה, ומקצת למדו מן הגוים היושבים סביבותיהם. הם היו נשבעים לא בה' בלבד, כי אם גם בסתי, אלילת המצרים, ובאלהי הארמים ויתר שכניהם.

תמורות בחיי היהודים במצרים. – יהודי מצרים השתתפו בחיים הכלליים של המדינה, ובכל זאת עמדו באמונתם למלכי פרס, שהכירו את זכויותיהם ולפרקים היה יחס הפרסים טוב אליהם מאשר לשכניהם המצרים, שהיו חשודים בעיניהם על מחשבות מרד. המצרים ראו את היהודים בקרב המדינה כראות אבר זר הנמשך אחרי גוף הממשלה המרכזית הזרה והשנואה להם, ושטמו אותם מאד. השנאה הלאומית־המדינית התגברה עוד על ידי הנגודים באמונה ובדת. היהודים היו מתעבים את החיות הקדושות בעיני המצרים, ולהפך, מקריבים לאלהיהם את הצאן תועבת מצרים. הם עבדו את ה' אלהיהם, בעוד אשר המצרים בדרום מצרים עבדו את האליל חנוב (Anubis), שנחשב לאלהי הארץ, והביטו בצרות עין על התפשטות עבודת ה' בארצם. משטמת כהני חנוב ליהודים הביאה לידי מעשי פרעות ונקמות בהם בימי המלך דריוש השני. כשעלה נציב המלך במצרים ארשם (Arsames), שהיה דורש טוב ליהודים, אל ארץ פרס (411) שחדו המצרים וכהניהם בכסף את השרים הפרסים ממלאי מקומו ויחד אתם עלו על העיר יב, השחיתו את משכנות היהודים והחריבו את המקדש עד היסוד. יהודי יב, ובראשם הכהן הגדול שלהם ידניה, התעצבו מאד על חורבן מקדשם, פנו אל שרי המלך להשיג על ידם רשיון לבנות אותו כבראשונה, ושלחו כתבי בקשה אל בגוהי הפחה הפרסי בארץ יהודה, אל יוחנן הכהן הגדול בירושלים, אל חורי יהודה ואל בני סנבלט החרוני בשמרון, כי ימליצו עליהם לפני המלך. בארץ יהודה נמצאו אנשי־רוח, שחשבו כי יש זכות הקיום למזבח־ה' אצל גבול מצרים “לאות ולעד לה' צבאות בארץ מצרים”, כי על ידי זה יתקרבו המצרים לעבודת אלהים, וסופרים ידועים הכניסו את הרעיון הזה בפי הנביא ישעיהו בן אמוץ (י“ט, י”ט–כ"ב). אבל בעיני אנשי הכהונה הגדולה בירושלים ובעיני בני מפלגת יראי ה' היה המזבח הזה כמו עבודה זרה ומנעו את עזרתם מיהודי מצרים. לעומת זאת תמכו בני סנבלט את הבקשה, ואחרי זמן קבלו יהודי מצרים רשות לבנות בית מזבח חדש ולהקריב עליו מנחות ולבונה, אבל לא זבחים ועולות. אחרי זמן התחוללו פרעות חדשות בקרב היהודים. לרגלי הקשר הגדול של המצרי אמורטיס (Amyrtaios) על מלך פרס והתרוממות רוח החפש בקרב המצרים, גדלה השנאה ליהודים. הקושרים פשטו על עיר יב ועשו בה שמות. הכהן ידניה ואחדים מטובי היהודים נהרגו, הרבה נשים לוקחו בשביה. גם אחרי הדבר הזה נשארו יהודים בארץ מצרים. חלק מהם התפשט לארץ כוש, וממנו יצאו יהודי הארץ הזאת (הפלשים). – היהודים בארץ ישראל התיחסו בשלילה ידועה ליהודי מצרים אלה, שלא מלאו אחרי חוקי התורה, ועל תנועות הרוח של היהודים בזמן מאוחר לא היתה לאבר המדולדל הרחוק מעל גוף העם שום השפעה. אחרי זמן נטמעו יהודי מצרים בקרב אחיהם החדשים שהתישבו בארץ, היהודים ההלניסטים, שדברו בשפה היונית, והארמית נכרתה מפיהם.

*ספרות היהודים במצרים. – מלבד השטרות הפרטיים והתעודות הנוגעות בחיי הצבור של היהודים ביב נמצאו בקרב כתבי הגמא דברים ספרותיים ששמשו לקריאה ליהודי־מצרים. כלם כתובים בשפה ארמית ובה הרבה מלים עבריות. החשוב מהם הוא ספר “אחיקר החכם”. גבור הספור הוא האשורי אחיקר, אחד מיועצי סנחריב ואסר־חדון מלכי־אשור. הוא חנך והעלה לגדולה את קרובו נדן, וכשנעשה זה קרוב למלך, בגד במחנכו ומיטיבו והסית את המלך לגזור עליו משפט מות. שר הרועים אשר למלך, שבידו נמסרה הוצאת גזר הדין לפעולה, לא מלא אחרי מצות אדוניו והסתִיר את אחיקר בביתו. – אחרי זמן מה זכר המלך את אחיקר והתאבל עליו, ואז הודיעהו השר, שלא מלא את מצותו בשעתה. המלך שמח מאד וקרב את אחיקר שנית ומסר בידו את קרובו הבוגד לשפטו. במסגרת הספורית הזאת כלול התוכן העקרי של הספר: כללי חכמה ומוסר, שמסר אחיקר לנדן בהיותו קרוב אליו והתוכחות שהשמיע באזניו, כשכלה חמתו בו. מקור הספר הזה, שהוא באמת אחד הספורים היותר עתיקים של ספרות־העולם, לא נודע לנו. במשלים ובפתגמים לא נמצאו רשמי רוח ישראל מקורית, כאותה שלפנינו במשלי שלמה, ויש לחשוב, כי מקור הספר הזה לא היה ישראלי, אבל מצא חן בעיני היהודים במצרים ונפוץ ביניהם.*

*התפשטות השפה הארמית ומצב העברית. – מכתבי הגמא ביב רואים אנו, כי השפה המדוברת בפי היהודים במצרים, שחלק גדול מהם בא שמה עוד קודם החורבן, היתה הארמית. כי כבר בסוף ימי הבית הראשון התפשטה השפה הזאת בארץ. עוד יותר גדלה חשיבותה בימי הבית השני. היא נעשתה לשלטת בכל אסיה המערבית, וכל השבטים השמיים קבלו אותה ועזבו מפניה את לשונותיהם המקוריות. גם בארץ אשור ובבל ירשה הארמית את מקום השפה הבבלית־האשורית. בחצר מלך פרס היתה הארמית, שקראו לה היונים אחרי כך בשם הסורית, לשפת־הממשלה (הרשמית) בשביל כל מערב המלכות הגדולה. מפני זה הוכרחו גם היהודים בארץ ישראל להזקק תמיד לשפה זו, והיא התפשטה עוד יותר בקרב העם על ידי רבוי הגרים. השפה הזאת התחילה להציק את רגלי העברית. אמנם הסופרים התיחסו בשלילה לשפה זו, דברו עברית ויצרו בה את הספרות החדשה, אבל העם הפשוט הזניח מעט מעט את העברית בפני הארמית שנזקק לה יותר בחיי יום יום. מפני זה לא הבינו ההמונות הרחבים בזמן מאוחר את העברית, ראו בה את לשון הקדש, שבה נכתבו כתבי־הקדש וחשבו כי מפני זה היא ראויה רק לדברים קדושים אבל לא לחיי־החול. על ידי שהשפה העברית לא היתה רהוטה יותר בדבור, נטתה לדרך התפתחות חדשה: אמנם נשארה עשירה במבטאים ובמושגים, אבל אוצר המלים שלה לא התעשר עוד באופן טבעי מפי הדבור והיצירה העממית, כי אם באופן ספרותי, על ידי החכמים והסופרים העוסקים בה. מספר הגון של מלים ארמיות נכנס אל השפה העברית. אחרי דורות אחדים שנה שמוש הלשון את צורתו ובנין המשפטים בספרות המאוחרת, וכל שכן בספרות המשנה והמדרשים, ערוך על פי מתכנת שפות אחרות, שהיו יותר שגורות בדבור. ככה רואים אנו כי למרות התחזקות שאיפת ההתיחדות, כדי להבדיל בין ישראל לגוים ועם כל קנאת עזרא ונחמיה לשפה העברית, לא נמנע העם לוַתר על צורת ההתיחדות, שאנו רואים בה בזמננו החשיבות הגדולה ביותר – על שפתו הלאומית. סכנה לקיומה של האומה לא נוצרה על ידי זניחת העברית, כי בעת ההיא התרוממה כבר האומה על התנאים הטבעיים של עם שרוי על אדמתו, וצורתו הרוחנית כללה בתוכה תוכן גדול ועשיר מאד. אל התוכן הרוחני הזה נכנסה כעת גם “לשון הקדש”, השפה הספרותית, המחברת את משכילי ישראל ואנשי הרוח בארץ ובגולה, ונעשתה לאוצר לאומי לדורות.


 

פרק חמישי: השקפת עולמם ואמונתם של ישראל בזמן מלכות פרס    🔗

סקירה כללית. – במאתים השנה של שלטון הפרסים בארץ ישראל התגשמו במקצת כמה מדרישותיהם של הנביאים בסוף ימי הבית הראשון. בפרק־זמן זה של שפלות מדינית ישבו היהודים בארצם במנוחה, משכו בארך־רוח בעֹל השעבוד, פנו ערף לשאיפות החרות הארצית וקולם לא נשמע כמעט בהליכות העולם הגדול. – אבל לעומת זה עסקו בחשאי בטפוח קניניהם הרוחניים המקוריים ורקמו את צורתם המיוחדה שנתקימה להם לדורות. פרק הזמן הזה השפיע השפעה אדירה על דברי ימי ישראל המאוחרים בפרט ועל דברי ימי העולם בכלל: בו התעמקה והתרחבה השקפת העולם של היהודים, שאנו קוראים לה בשם “יהדות”, כדי להבדיל בינה ובין השקפת העולם הקדומה בימי הבית הראשון; בו התגבר שלטון התורה והחוקים והדת העמיקה לחדור לתוך חיי העם, ובו נערם אוצר רב של ערכים לאומיים עליונים, שנעשו לקדשי האומה, היקרים לבניה מן החיים. העבודה הרוחנית הכבירה של הזמן ההוא הביאה פרי ברבות הימים: הדורות הבאים הראו לעיני כל העולם מופת של חיים לשם שאיפות רמות, הם למדו את כל הגוים את דרכי האמונה הנשגבה בקדשי הרוח, – אמונה שאינה שבה מפני כל. הרעיונות הגדולים, שקבלו את שכלולם בקרב היהדות בזמן ההוא, נעשו לגורמים הסטוריים עולמיים ומאוצרם ינקו כל עמי התרבות במערב ובמזרח. ככה נתקימו – בגבולי האפשרות המצומצמה של המציאות – התקוות הנעלות של אנשי הרוח בשעת עלית הגולה; מה שיצרו שבי הגולה מתוך עולם נשמתם נעשה “לברית עם, לאור גוים”. היצירות הרוחניות של הזמן ההוא, המופיעות לפנינו בספרי הכתובים (תהלים, איוב), הן יצירות נצחיות, ובהן לוטים נסיונות נפלאים לפתור את שאלות האנושיות שאינן חולפות לעולם. – יצירות אלו מפיצות אור על הלך הנפש של טובי העם בפרק הזמן של היצירה הרוחנית הגדולה ומהן אנו למדים לדעת את ההקף של ערכי הנשמה הגדולים, שהקים גאון היצירה הדתית של היהודים באותו זמן על יסוד השקפת־ישראל המקורית בהתאם לשאיפות הנביאים והמחוקקים הגדולים, שחוננה בהם ההסטוריה של עם ישראל.

ההשקפה על האלהים. – במרכז השקפת העולם של היהדות נמצאה ההשקפה על האלהים, זו שהגיעה בימי הבית השני לתקופת הבגרות והגובה. התורה ודברי הנביאים השפיעו השפעה מכרעת על השקפה זו: הגשמת האלהים (הזואומורפיות או אנתרופומורפיות), שהיתה מצויה לפרקים בימי הבית הראשון, עברה לגמרי, האלהים התרומם מעל למציאות השפלה, ואפילו ההמון הפשוט לא חשב עוד, כי האלהים יורד לפרקים על הארץ, אבל למרות האצילות (האבסטרקציה) הגדולה של השקפת האלהים, לא מחלה היהדות על הממשיות (הריאליות) שלה ועל ההכרה של קשר מתמיד בין אלהים ובין יצירותיו, – היסוד של מוסר־התורה והנביאים. האמונה הכללית היתה, כי האלהים שוכן בשמים או בשמי השמים (לאמר: במרחקי אין סוף) ונמצא ממעל לטבע, אבל יחד עם זה הוא בורא הטבע (העולם) ומנהיגו הנצחי. השם הלאומי העתיק של האלהים נעשה לשם קדוש, שאסור לבטא אותו, ובמקומו באו כנויים מיוחדים המסמנים את ההשקפה המפותחת (בורא העולם, אדון העולם, מלך העולם ועל הרוב – אדוני, אלהים, אלהי השמים). יחס האלהים אל הטבע נחשב לסוד עמוק, שלא נתן להחקר. האלהים ברא את העולם ב“אומר” או ב“מאמר” על ידי גלוי רצון בצורה נפלאה הנעלה מכח דמיון האדם, וקבע בשבילו חוקים מתמידים, והוא מחדש בכל יום מעשה בראשית על ידי שהוא מחיה את יצירותיו, מקיֵם את המציאות ומשגיח על שעבוד העולם לחוקי הטבע. בסדר העליון של חוקי העולם, בקביעות התנועה הנפלאה המתמדת בו, בחיים מרובי הגוָנים המתחדשים תמיד מכיר האדם בעל הדעת את גדולת האלהים וכבודו (הדוגמאות המצוינות ביותר נמצאו לפנינו במזמורים ח‘, י“ט, ל”ו, ק“ד, באיוב ל”ח וכו’). “השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע. יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת. אין אמר ואין דברים בלי נשמע קולם” – מדי יעמיק האדם להסתכל אל החיים העשירים מסביב לו, כן תגדל השתוממותו ויראת הכבוד מפני האלהים. אבל לא ביצירה החיצונית לבד – גם בחייו הפרטיים, בכל הופעות גופו, ועוד יותר בהופעות נשמתו, מגלה האדם כח עליון, כל חייו נדמים לו לאיזו חידה סתומה, שפתרונה נמצא בידי אלהים (“כל עצמותי תאמרנה: ה', מי כמוך!” “אודך כי נוראות נפלאתי, נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד”). – אבל חיי הטבע וחיי האדם הרגילים הם רק אחד הצדדים של גלוי שכינת האלהים, שהוא חפשי ביצירותיו ובלתי־מוגבל באפשרותו הגדולה, עד כדי לשנות בכל עת את מעשה בראשית ולחולל נסים ונפלאות נגד חוקי המציאות. כי הוא לבדו נצחי, ראשון ואחרון, והטבע הוא חולף. לפנים יסד אלהים את השמים ואת הארץ – אבל הם יאבדו, והוא יעמד, – כלם כבגד יבלו והוא ושנותיו לא יתמו. ההרגשה כי אין קץ למופתי האלהים הכתה שרשים בלב אנשי הרוח בישראל וחזקה בקרבם האמונה בנסים הגדולים של האלהים, אשר נמסרו בספר־התורה.

האלהים בתור מושל מוסרי. –הערך היותר גדול של השאיפה לאלהים בנשמת האדם נמצא ברעיון המקורי של עם ישראל, כי אלהי העולם, היוצר את כל הבריאה, הוא גם אלהי המשפט, הדן את עולמו ויצירותיו בצדק ובמישרים. חוק מהלך העולם אינו עִור, כי אם מוסרי ומכוון אל תכלית גדולה של נזר הבריאה, האדם. האלהים ברא את האדם בצלמו ובדמותו וקבע לפניו חוקי חיים ללכת בהם, ונתן לו את הבחירה בדרך הטוב או בדרך הרע ועינו תמיד פקוחה על בריותיו (“בכל מקום עיני ה' צופות רעים וטובים”). האלהים שוקל את כל מעשי האדם ודן אותו לפי מעשיו בלי משוא פנים. משפט האלהים הזה הוא צדקה וחסד לברואים, כי אימת עונש אלהים עוצרת את הרשעים מחטוא והבטחון בשכר האלהים מעורר את הצדיקים למעשים טובים. אבל גם לרשעים לא ננעלו שערי התשובה: “צעקו וה' שמע, ומכל צרותם הצילם”. החסד המיוחד של האלהים לאדם צפון בזה, שהוא מקבל את תפלתו ברחמים וסולח לכל עוונות הפושע, כשהוא מתחרט עליהם בלב שלם. כשם שהאלהים שונא את גאות האדם והכרתו העצמית הנפרזת, הגורמת לידי מעשי זדון ותעתועים, – ככה אוהב אלהים את “הענוים”, המכירים את שפלות ערכם ביחס לאלהים והמשתעבדים מרצונם לחוקיו שנתן להם. “זבחי אלהים רוח נשברה” – האלהים קרוב ביותר לנשברי לב ולדכאי רוח, וביחוד לעשוקי משפט בחברה הסובלים והנעלבים, המבקשים את ישועתו ממרום. ההרגשה הרוממה הזאת חזקה את יראי האלהים בקרב תלאות המציאות, ותמיד היו מחכים לישועת אלהים ומכונים בתפלותיהם ל“אלהי ישעם”. ה“ישועה” נחשבה לסמל גלוי־שכינת האלהים המוסרי כשהצדיק הסובל יקבל שכר בעד מעשיו הטובים, והרשע – את העונש הגדול בעד עוונותיו. בהתאם למצב נפשם דרשו יראי האלהים את הישועה הזאת בצורה אישית בשביל היחיד, או בצורה כללית בשביל העם כלו. “יום האלהים” העתיק של הנביאים נהפך כבר אצל בעל ספר מלאכי ליום הדין המיוחד על הצדיקים והרשעים, – והוא נחשב עתה ל“יום הישועה” הגדול, אשר בו יקבלו הצדיקים את שכרם מגבוה, והרשעים – את גמול מעשיהם הרעים.

יחס האדם אל האלהים. – מצד מוסריותו המיוחדת של האלהים, יחס האדם קבוע אליו למפרע. האלהים הוא “צור לבבו” של האדם, קרוב אליו ומושיעו בעת צרה, – והאדם בוטח תמיד בה‘, ממלא את כל פקודיו ושואף להתקרב אליו בנפש טהורה. הצדקה והחסד של האלהים משמשים מופת לאדם, הרוצה להִדַמות לבוראו ולהתקדש כמוהו, ומעשה הטוב של האדם אינו צריך להיות קשור בכונה זרה: מי ששואף לקרבת־אלהים הוא “נקי כפים ובר לבב, אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה, הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו”, ש“לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו”, רק האדם, שנמצאו בו סגולות אלו, רשאי לבטוח בצדקת לבו ובטהר נפשו, וספוק נפשי נשאר לו, כי האלהים רצה את מעשיו. עושה הטוב לחברו מרגיש, כי צפון לו שכר־האלהים על מעשיו (“מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו”). הדרישה המוסרית מחיבת, כי האלהים אינו יכול להעלים עיניו ממעשיו הטובים של האדם, כי אין הוא מקפח את שכרו של עושה הטוב ואינו דוחה אותו לארך ימים. מפני זה נחשבה יראת ה’ למקור חיים. אבל לא תמיד נראה הכלל המוסרי היסודי עין בעין במציאות. יש שהצדיק סובל יסורים רבים ועיניו רואות בשלות הרשעים. במצב הזה מתגנב ספק אל הלב, והמאמין רוצה להתגבר על הספק הזה. הוא מרגיש, כי האלהים הסתיר את פניו ממנו מסבה שלא נודעה לו, והוא מפשפש במעשיו, פן נמצאו בהם עונות אשר לא הכיר אותם. הוא מפיל תפלתו לפני אלהים להודיעו את עונותיו, להורותו דרך תשובה ולהשיב לו “ששון־ישעו”, אבל הוא מתחזק באמונתו בצדקת האלהים. “אחת דבר אלהים, שתים זו שמעתי, כי עז לאלהים ולך אדני חסד, כי אתה תשלם לאיש כמעשהו”. – אשרי האדם שזכה להארה פנימית עד כדי להרגיש את קרבת אלהים. צדיק כזה חש בנפשו כי הוא “כהר ציון לא ימוט”, אלהיו תמיד נמצא לו לשמש ולמגן. בכל מאורעות חייו הוא שומע את קול אלהיו, כל אבני המכשול של המציאות מתפוררות אל צור אמונתו הגדולה: “אם תחנה עלי מחנה – לא יירא לבי; אם תקום עלי מלחמה – בזאת אני בוטח”. “גם אלך בגיא צלמות – לא אירא רע, כי אתה עמדי”. זאת היא הדרישה האידיאלית של יחס האדם לאלהיו. –

* החסידים והרשעים. –ההבדל בין “יראי אלהים” ובין המתונים לא עבר מן העולם עם קבלת התורה ועוד התחדד יותר, כאשר העמיקה האמונה באלהים לחדור ללבות החרדים. ממזמורי התהלים אנו רואים את התהום העמוקה בין “החסידים, הצדיקים, הענוים, הנדכאים, עושי טוב” ובין “הרשעים, הזדים, הלצים, פועלי און”. אין לראות בשני הסוגים האלה כתות מדיניות או דתיות, – ההבדל היסודי ביניהם היה בנקודת הכובד של חיי הנשמה. נקודה זו בנשמת החסידים היה הצורך הפנימי הגדול להקריב את נפשם לאלהים, השאיפה להזהר בחוקיו בכל פרטיהם ודקדוקיהם, לעבוד אותו בלב נכון וברוח ישרה, ומפני זה בקשו ממנו בתפלותיהם להכשיר את לבם לעבודתו הנכונה ולהיות להם לעזר ברצונם להתהלך בדרכיו ולמלא כל מצוותיו, כי זאת היא תכלית האדם. גם “הרשעים” לא התיחסו בשלילה לחוקי התורה, אבל משאיפתם העקרית לחיים טובים בעולם הזה, נהגו בדת קלות ראש ידועה, קימו את החוקים כמצות אנשים מלומדה, בלי כונה נפשית. לעתים היו פורצים לתועלתם ולהנאתם את גדר המצוות, עושקים את העניים, ולא פחדו מעונש אלהים. הם חשבו, כי יש ביכלתם לשכך את חרונו באופן אחר, בקרבנות או בתשובה אחר המעשה; או ידעו מפי הנסיון, כי לא תמיד עושה הרע נענש בעולם הזה. בעיני החסידים היו “הרשעים” כופרים באלהים ובהשגחתו בעולם: “אמר נבל בלבו: אין אלהים, השחיתו התעיבו עלילה” הם שנאו אותם שנאה גדולה, כי לא יכלו למחול להם בשום אופן את הקלת הראש בקדשיהם העליונים. הנגוד היה יסודי ודומה במדה גדולה ליחס ששרר בין ירמיהו ובין רוב עם יהודה בסוף ימי הבית הראשון. וכמו שבקש הנביא הזה מעומק לבו לראות נקמתו באויביו, כן כלתה גם נפש החסידים לראות במפלת “הרשעים”. גם “הרשעים” (השם הזה נִתן להם ממתנגדיהם) שנאו את החסידים המזכירים להם תמיד את עוונותיהם והיו לועגים ליראי האלהים המחסרים נפשם מטוב העולם הזה מפני דקדוקי המצוות שלהם. דברי הלצים עשו לפעמים רושם – האמונה בעולם הבא לא היתה עדין ידועה, ועם העולם הזה נגמרו חשבונות חיי האדם לפי השקפת הזמן ההוא. במצב הזה היה גמול אלהים לאדם צריך להתגשם בחיי המציאות, ואולם ל“רשעים” נקל היה להוכיח לחסידים, שאין חשבונותיהם עולים יפה, כי האנשים המקלים בעול המצוות, הדואגים רק לחייהם הארציים, מצליחים לפרקים, בעוד שהצדיקים סובלים מחסור ולעתים גם יסורים וחליים רעים, המעשים נתנו פעמים צדק להשקפה זו, – כי הלך הרוח של החסידים שרר על הרוב בקרב חוגי העם הפשוט והמעמדים הבינונים, בעוד אשר השקפת “הרשעים” שלטה בשדרות העליונות של העם, העשירים ובעלי ההצלחה בעולם הזה, ובידם היה גם הכח להתעמר במתנגדיהם החסידים ולערער את מצבם. הלצנות של הרשעים הרגיזה את החסידים מאד. הצלחתם וגאותם היו אבן מפגע לחסידים, לא מפני שקנאו בהן, כי אם מפני שראו בהן דבר מתנגד לצדקת האלהים. לפעמים התעוררו בלבם ספקות בשלטון המוסר בעולם, וכדי להתגבר על הספקות האלה בקשו מאת האלהים לא רק ישועה לעצמם לבד, כי אם גם עונש לרשעים, למען הראות לכל המלגלגים עין בעין, כי “יש אלהים שופטים בארץ”. מתוך ההכרח הפנימי הזה צריך להבין את תביעות כותבי מזמורי התהלים מאלהיהם. לא למענם – כי למען שמו מוכרח הוא להושיע אותם ולענוש את הרשעים; לא קניני העולם הזה – עושר ותענוגים ואושר ארצי – בקשו ממנו, רק מרפא לנפש בלבד, להמלט מהספקות הקשים. על כן שמחו החסידים בראותם שלומת רשעים לא פחות משהתגאו בישועת הצדיקים. ביותר היתה מרגיזה את החסידים מיתה רעה של אחד מחבריהם, שלא זכה לראות בחייו בישועת אלהיו, – כי זו נתנה פתחון פה לרשעים להתלוצץ עליהם. אבל ברצון היו מקבלים יסורי אלהים כל ימי חייהם בתקוה לאחרית טובה ולישועת אלהים, כדי לסתום על ידי זה את פי מחרפיהם.*

* שאלת סבל האדם. – סבת הספקות הקשים, שהתעוררו לפרקים בנשמת החסיד, היתה הדרישה הנפשית להנהגת־אלהים ישרה ומתמדת בחיי־המציאות. הרעיון כי בעולם שולט לרגעים איזה מקרה היה זר ושנוא להם. מפני זה גרמה כל פורענות שעברה על הצדיק לשאלה קשה, שדרשה לה פתרון מוחלט. כשראה החסיד, כי עם כל טוהר לבו ושאיפתו הגדולה לעבוד את האלהים אין חייו אלא שלשלת של פגעים, תקף עליו צער גדול, והצער דבק גם בחבריו המחזיקים באמונתו. הם בקשו להם נוחם בהרגשה, כי האלהים דרכו לנסות את הקרובים אליו (“כי את אשר יאהב ה' – יוכיח, וכאב את בן ירצה”). אך לפעמים היה הצדיק מת מתוך עונש ולא ראה בחייו ישועת אלהיו. לפני החסידים התיצבה אז בעולמם הפרטי אותה השאלה שעמדה לפני הנביאים קודם החורבן, כי “דרך אלהים לא יתכן”. וכמו שהנביאים ברי היה להם, כי עם כל החורבן אין אלהי ישראל נפגם לא בכחו ולא בערכו המוסרי, כן האמינו גם יראי אלהים, כי שלטונו המוסרי קים ועומד על אף כל הנסיונות המרים של המציאות. כדי לפתור את השאלה הקשה הלכו החסידים שוב בדרך הנביאים, – וכמו שֶאֵלה היו מצדיקים את עונש האלהים על האומה, על ידי שהגזימו את מדת עוונותיה, כן הצדיקו גם הם את משפט האלהים על ידי שבקשו ומצאו בעצמם חטאים ממשיים או מדומים הזוקקים את הפורענות. נוח היה להם להרשיע את החבר בעל היסורים, מלהרהר אחרי מעשה האלהים. לעתים היה הצדיק הסובל רואה, כי “אוהביו ורעיו מנגד נגעו יעמדו, וקרוביו מרחוק עמדו”29 – בהצדיקם עליו את הדין, וסבל האומלל גבר עוד על ידי כך. – אבל נמצאו גם כאלה שהיו מצדיקים על עצמם את הדין, כדי שלא יטילו ספק בהנהגת האלהים, – “כי פשעי אני אדע, וחטאתי נגדי תמיד. לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי, למען תצדק בדברך, תזכה בשפטך”. מצב נפש כזה אמנם מסמן אמונה רוממה ביותר בהנהגת־האלהים, אמונה שאינה נפגמת על ידי היסורים הקשים ביותר; ואולם הוא עלול גם להרוס את אמונת האדם בעצמו ובכחותיו: אם אחרי כל שאיפותיו של האדם לטוב עדין איננו זכאי בעיני אלהים – הנה לא נתנה בידו האפשרות להשתלם במעלות המוסר ובעבודת האלהים הראויה. תוצאות הכרה זו הן: “אך ריק זכיתי לבבי, וארחץ בנקיון כפי – ואהי נגוע כל היום ותוכחתי לבקרים”; גם ההכנעה היתרה בפני האלהים מביאה לידי דלדול הדרישה המוסרית.

*

ספר איוב. –אחד מאנשי הרוח בקרב יראי האלהים הקדיש לשאלת היסורים של האדם מחקר מיוחד בצורה שירית, שכבש לו מקום בתוך כתבי הקדש. המחקר הזה נמצא לפנינו בספר איוב, אחת היצירות הנשגבות ביותר של עם ישראל ושל העולם בכלל, יצירה נפלאה ביפי צורתה ובעומק הרעיון היסודי שלה. מחבר הספר השתדל לשים לפנינו שאלת “צדיק ורע לו” כשאלה אנושית־כללית (אוניברסלית), ולא כשאלה לאומית מיוחדת. לצרך זה היטיב להשתמש בספור עממי, שהיה נפוץ בארץ יהודה עוד לפני חורבן הבית הראשון, – ספור, שגבוריו לא היו בני ישראל, אלא חכמים יראי אלהים מקרב אומות העולם. הגבור הראשי, איוב יליד ארץ עוץ, אחד מבני קדם, שחכמתם זכתה לשם ולתהלה בקרב בני ישראל, הוא טפוס של “נקי אובד”, צדיק תמים וסר מרע, שהאלהים שלח עליו יסורי מות. בשעת ענוייו הגדולים כשהוא מתהפך על ערש־המות באים אליו שלשה חבריו, שגם הם היו מטובי אומות העולם (אליפז התימני, בלדד השוחי, צופר הנעמתי) לנחם אותו. בשפת מליצה שירית נהדרה מעביר לפנינו המחבר את הוכוח (דיאלוג) בין איוב וחבריו, המתפתח מפרק לפרק לגובה דרמטי.

בתחלה מקלל איוב, במרי שיחו, את יומו ומגלה את דעתו כי נוח היה לו שלא נברא משנברא. חבריו מנסים לנחמו ולחזק את תקות הישועה בקרבו, ודורשים ממנו לקבל את היסורים באהבה ובבטחון, כי עוד אחרית טובה נשקפת לו. אבל איוב אינו מאמין בישועה, מתקומם לעונש האלהים, וטוען, כי שכר האדם בתור בריה מוסרית יוצא בהפסד מדת הדין המתוחה עליו. חבריו מיסרים אותו על שהוא מהרהר אחרי מעשי האלהים, והוא הן לא יעות משפט לעולם. לדבר הזה מתמרמר איוב מאד ומגלה את דעתו, כי האלהים “הרבה את פצעיו חנם”. אמנם אלהים אמיץ כח, ואין אדם יכול להתערב במעשהו, אבל שלטונו דומה פעמים לעריצות: “תם ורשע הוא מכלה… למסת נקיים ילעג”. איוב מבקש מאת האלהים להאיר לו את פניו רגע, למען יוכל להחליף כח ולברר לו את צדקתו. מתוך האמונה בטוהר לבו הוא נועז להחליט, כי האלהים מתנהג עמו שלא כשורת הדין. הכפירה הזאת במדת צדקתו של האלהים מרגיזה את רעי איוב, והם מראים לו, כי אמונתו הנפרזה בצדקת לבו היא סמן של חטא ודורשים ממנו להודות על עונותיו ולשוב מהם, למען יסלח לו אלהים ויושיעהו. הדבר הזה מזעזע עוד יותר את לב איוב, שהרגשת צדקתו הפנימית אינה קטנה בקרבו מבטחונו באלהי הצדק, והוא מתקצף על חבריו, ומודיע להם, כי הוא מאמין באלהים אמונה שלמה: "הן יקטלני – לו איחל' – ובכל זאת אינו מוצא עוון בעצמו. המשפט האכזרי עליו לא יאה לאלהים לא מצד חכמתו ולא מצד גדולתו. מה קטן הוא האדם מול אלהים – אבל זה מחיב את האלהים להכנס עם האדם לפנים משורת הדין ולא לענשו על עוונות שאינו מכיר בהם. איוב אינו מאמין כי יקבל עוד שכר מיד אלהים על יסוריו, המות קרוב ובשאול לא ירגיש את הגמול הראוי לו על יסורי חנם. לשוא משחרים אותו חברי איוב מוסר עוד הפעם על גאותו הפנימית, הוא איננו חדל להאמין בתומתו, ותשובת חבריו עודנה מחזקת אמונה זו בלבו. הוא חוזר על דבריו, כי כל היסורים באו עליו “על לא חמס בכפו”, ובהרגישו את המות הקרוב הוא צועק: “ארץ, אל תכסי דמי ואל יהי מקום לזעקתי”. ברגע של היסורים היותר גדולים עולה על לבו מחשבה נפלאה: הוא קורא את האלהים, זה שהענישו חנם, לשפוט בינו ובין עצמו. במשפט הזה יהיה האלהים בעל דינו, אבל גם העד על צדקתו והשופט המוציא גזר־דינו בלי משוא פנים. מדת הצדק מחיבת, כי האלהים יודה בעצמו, שלא התנהג עם הצדיק כשורה. הדרישה הזאת היא הנקודה הדרמטית העליונה בספר איוב. מתי יזכה איוב לראות את הגמול הצפון לו מאלהים – זה לא ברר לנו מחבר הספר. מכיון שהמות אורב לגבור הספר, הוא מתחיל לקוות, כי האלהים יעשה מופת גדול ויחיה אותו בקבר, צדקתו תתברר בזמן מן הזמנים (“ואני ידעתי גואלי חי ואחרון על עפר יקום”). זה הוא הנצחון הגדול ביותר של האמונה באלהי המשפט, שיצאה בשלום מן הנסיון הקשה ביותר: ספר איוב נכנס לתחום האמונה המאוחרת בתחית המתים, אבל עוזב אותו תכף. הפתרון שנתן איוב בעצמו, אינו עדין הפתרון המוכרח בשביל מחבר הספר, ומפני זה האלהים מופיע מן הסערה ומראה לאיוב עד כמה גדולה חכמתו מחכמת האדם, מעביר לפניו את הסודות הנפלאים שבטבע, שאין אדם יכול להגיע עד תכליתם, ודורש ממנו להודות, כי גם שאלת הצדיק הסובל עדין סוד כמוס היא. נגד תביעה כזו אין איוב יכול לטעון כלום. מוכרח הוא להכנע: “הגדתי ולא אבין, נפלאות ממני ולא אדע”. מלבד הנאומים של איוב וחביריו נכנסו עוד פרקים אחרים בספר איוב (דברי אליהוא בן ברכאל הבוזי), אבל בעקרם הם חוזרים על הטענות הראשונות בהרחבה יתרה ובקשוטים שיריים ואינם מחדשים כלום. – אף כי המחבר שומר בכל הדברים את המסגרת האנושית הכללית, אנו מרגישים תמיד, כי השאלות היסודיות, שהוא מבקש להן פתרון, נלקחו מאוצר נשמת היהדות, שבקשה לפשר בין ההשגחה המוסרית התמידית של האלהים בעולמו ובין נסיון המציאות, המתכחש לה.

ההכרה העצמית הלאומית. – הדרישות האנושיות הכלליות המופיעות לפנינו בספרי הכתובים לא עצרו בעד התפתחות ההכרה העצמית של היהודים בימי הבית השני. כמו אבותיהם כן חשבו גם הם את עצמם לעם סגולה בעיני אלהים, והאמינו כי הברית שנכרתה בינו ובין אבותיהם, עמדה בתקפה. את ההכרה העצמית הזאת לא פגמו השפלות המדינית וכל הנסיונות הקשים, וגם לעג העמים השכנים על גאות העם החלש והקטן, שהתבטא לעתים בשאלה: “איה אלהיכם?” היהודים האמינו, כי לא ההצלחה החמרית, לא העושר והשלטון ואפילו לא החפש המדיני הם הקנינים העליונים של האנושיות, שבהם מתגשם חסד־האלהים ליצורים, כי אם שאיפות־הרוח הנעלות, ההשתלמות במדות ובמעשים טובים. בקרב כל התלאות של המציאות לא חדלו היהודים מהאמין בתפקידם המיוחד שמנה להם האלהים, בתתו להם את תורתו ובגלותו להם את דרכי החיים הישרים בעיניו. משום כן רק הם העובדים אותו כראוי, אבל יתר העמים מתוך שאינם מכירים אותו, הם דורשים אליו ועובדים אותו בצורה שאינה נאותה לו ומורידים אותו למדרגת אליל. ההכרה החזקה של המקוריות העצמית בדרכי עבודת־אלהים, של השקפה אלהית רוממה, העולה על אותה של יתר העמים, היא תוצאה ישרה של הגאון הלאומי ושל הערצת העבר הגדול. לא ככל העמים בית־ישראל! רעיונות ישעיהו השני, כי סמן קרבת האלהים נראה בכל דברי ימי ישראל, כמו בשעת ההצלחה, כן בשעת היסורים, וכי עם ישראל נועד להיות לאור גוים, חזקו את נשמת היהדות. ברצון קבלו עליהם היהודים את החוקים הרבים והקשים של ספר התורה, בהאמינם, כי אלה הם רצון אלהי העולם, ומתוך כך הגיע להם גם ספוק רוחני גדול, בהכירם, כי רק ישראל לבד הוא העם אשר הבין ללכת בדרך אשר התוה האלהים בפני בני האדם כולם. בשמחת מצוה הביאו היהודים את הקרבנות הרבים שהטילה הדת על היחיד, והתגאו כי לא כל הגוים מוכשרים כמוהם לבטל את הנאתם הפרטית לשם דרישות עליונות. הם ידעו כי התורה שלהם אינה תורה לאומית בלבד, כי אם תורת עולם, שהיא עץ חיים למחזיקים בה, וההכרה הזאת הוסיפה אומץ להכרתם העצמית הלאומית. הם חשבו, כי ההשתלמות המוסרית של כל הבריות אינה אפשרית אלא על ידי קבלת תורתם. והעתיד הגדול של האנושיות יהיה – כניסת כל הגוים תחת כנפי אלהי ישראל. מפני זה לא חדלו היהודים מלהפיץ את תורתם בגוים, למרות גזרות עזרא ונחמיה. הסופרים בזמן ההוא דרשו מכל העמים להכנע לתורת ישראל לשם תקנת עצמם, לעלות לירושלים לחוג את חג הסכות, להביא זבחים לאלהי ישראל, לבוא מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו אל המקדש…

ההשקפה על העבר ועל העתיד. – בקרב הספקות המרים בני המציאות הקשה, שהתגנבו ובאו בחשאי אל הלב, הרגיש העם את שפלותו בהוה, ומתוך כך יש שבא לידי הרהורים – ביחוד בשעת יסורים ופורענות – כי עזב אלהים את עמו והסתיר פניו ממנו. כדי להתגבר על ספקות ההוה, היה העם הופך את פניו כלפי עֲברו, שזרח לפניו בדמיונו כלול בהדרו, ובשאבו לו ממעין זה כחות חדשים במלחמת הקיום הקשה, רקם לו על יסוד אותו העבר הגדול תקוות לעתיד שכולו טוב. מסרות הימים הראשונים, ימי החופש, הגִדול הטבעי והיצירה הגדולה של העם, קבלו תוכן חדש בשביל הכלל והפרט. הימים הטובים ההם נחשבו לתקופת־פלאות, כשהשגחת־אלהים היתה מתמדת ומורגשת בקרב עם סגולתו. “תהלות־ה'”, ששרו אנשי הרוח בדורות ההם, היו פותחות ב“חידות מני קדם”, בזכרונות ימי הגבורה והעוז, כשיצר האלהים את העם, נגלה אליו באותות ובמופתים, גאלהו מכף כל אויביו והביאהו בפעם הראשונה לארץ ישראל. ככה נעשתה השפעת אלהים בעולמו קשורה באמונת נסים ונפלאות, והשקפה זו עוברת בכל הספרות של הזמן ההוא. נפלאות העבר, שהאמין בהן העם באמונה שלמה, שמשו ערובה לעתיד, והעם קוה כי עוד יחדש האלהים את מופתיו כמו בימי קדומים. תמונת קץ הימים (האֶסכַטוֹלוֹגִיָּה) נעשתה קבועה, והעם ראה את העתיד המזהיר כאלו נצב לנגד עיניו. קוי תמונת העתיד נרקמו מתוך חזיונות הנביאים הקודמים שלא התקימו. ומעט מעט נצטרפו להם קוים חדשים, שנוספו על הישנים, לשכלל ולהעשיר את התמונה. גם התקוות המדיניות של הנביאים והעם, שלא נמלאו בשעת שלטון הפרסים, נחשבו לנחתמות באוצר אלהים: עוד לא הגיע זמן קיומן, אבל הזמן הזה בוא יבוא! אחרי שירדה משפחת דוד מגדולתה, האמינו היהודים כי הבטחות האלהים והנביאים (ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל) למשפחה זו, שלא נמלאו בשעתן, נדחו כפרעון חוב לעתיד. וככה התפתחה האמונה ב“משיח בן דוד”, המלך האידיאלי של העתיד, שיחדש את העבר הרחוק הגדול ויוציא את כל חלומות הנביאים אל הפעל. גם אחרי שנחתמה הנבואה לא הרבו אנשי הרוח לחשב את “קץ הפלאות”, יום הגאולה, ועל הרוב היו מקוים כי יבוא בזמן קרוב. בכל תמורה במצב ההוה קוה העם בחשאי, כי היא התחלת הגאולה, אבל כשם שהיה נוח לקוות כן גם נואש על נקלה מתקותו; התקוה המדינית, שהתפתחה בזמן השעבוד, רחקה מאד בצורתה מן התנאים הממשיים של המציאות, וכל שנוי שהוא לא יכול למלא את נפש העם ההולכת בגדולות ובנפלאות.

האלהים והמלאכים. – ההשקפה על הופעת אלהים בעולם השתנתה לגמרי. דמיון האדם הכיר, כי אינו יכול להגיע עד האלהים, גם האמונה בהופעת האלהים בחלום לאנשי סגולתו פסקה בזמן ההוא. היא נשארה רק במסרות על דבר העבר ובספורים על הנביאים הראשונים. עם חתימת הנבואה לא נשאר מקום ליחס בלתי־אמצעי בין האלהים ובין האדם. ובכל זאת הרגיש העם, ומה גם החסידים והיראים, כי עין אלהים פקוחה על האדם, וביותר על שומרי פקודיו הקרובים אליו. החסידים הרגישו את האלהים בכל מאורעות חייהם, הלב תבע קשר תמידי שאינו פוסק בין האלהים והאדם, והשכל קצר מהבין אותו. לפעמים היו פונים אל האלהים בשאלה: “מה אנוש כי תזכרנו, ובן אדם כי תפקדנו?”. חידה סתומה היה הדבר, – אבל בהתנגשות בין האמונה והשכל נצחה האמונה. החכמה, הבינה העליונה להקיף את נשמת העולם, לא נִתנה לבן־תמותה, רק “אלהים הבין דרכה וידע את מקומה”. בשביל האדם נִתנה רק ראשית החכמה, “יראת ה' וסור מרע”, החיים על פי תורת האלהים וחוקיו. אבל רק אנשי עליה מועטים עמדו בחרדת קדש לפני סוד הנהגת העולם בידי האלהים ולא הרסו אליו. רבים בקרב המשכילים – ומה גם העם – מצאו פתרון עממי לחידה: האלהים יושב בשמי השמים והוא מנהל את העולם ומשגיח על חיי האדם באמצעות מתַוְכִים תמידים העומדים בינו ובין המציאות. המתוכים האלה היו שליחי אלהים, עושי רצונו, המלאכים. גם לפנים נחשבו המלאכים לשליחי אלהים, אבל לא היה להם עדין תפקיד קבוע. בשוב הגולים מבבל הביאו אתם אמונת מלאכים חדשה, שהתפתחה עוד יותר בזמן מאוחר, והיא היתה מורכבת מיסודות שונים. מלבד נחלת ישראל העתיק השפיעו עליה השקפות העולם של הכשדים וגם הפרסים. איתני הטבע, שהעריצו אותם הכשדים בצורת כוכבים וחלקו להם כבוד אלהים, נהפכו למלאכים קבועים באמונת ישראל המאוחרה – הפרסים האמינו למפרע בשתי רשויות: אלהי האור והטוב, אַהוּרָה־מִזְדָה (ובספרות המאוחרת: הוֹרמיז) ואלהי החשך והרע, אַנְגְרָה־מַיְנִיוּש (אחר כך אהְרִימוֹן) וחשבו כי לכל אחד משני האלים יש הרבה רוחות (Daivas), הרוחות הטובים הם עבדי אלהי האור והרעים – משרתי אלהי החשך. היהודים בעטו ביסוד אמונת הפרסים – שניות־האלהים, אבל החזיקו בשניות־המלאכים שנחלקו גם אצלם למלאכי רחמים ולמלאכי חבלה (שדים), שבראשם עמד השטן. גם האלים העתיקים של העמים השונים, שבני ישראל בשחרית ימיהם האמינו במציאותם, נהפכו בעיניהם עכשו למלאכים העומדים תחת פקודת אלהי העולם. המלאכים האלה נחשבו לשרי העמים בשמים (שר־פרס, שר־יון). ובהתאם להשקפה זו התפתחה גם אמונה, כי האלהים בעצמו ובכבודו אינו לוקח חלק בדברי ימי ישראל, כי אם מנהג אותו על ידי מלאך מיוחד. המלאך הזה נקרא בשם מיכאל, שר ישראל, וכשם שעם ישראל נחשב לעליון על כל העמים, ככה הוחזק גם מיכאל ל“שר הגדול” בקרב המלאכים. – במלחמת העמים השונים ראו היהודים גם תגרות השרים שלהם בשמים, מלכות השמים נדמתה למלכות הארץ, תפקידי המלאכים היו מעין אלה של השרים והפקידים של מלך פרס. הם נקראו בשם צבאות אלהים, והשם העתיק “ה' צבאות” נדרש במובן אלהי המלאכים. בתור צבא השמים היו המלאכים קרובים למאורות השמים (הכוכבים והמזלות), שהאמינו לפנים מקצת מן העם בכחם האלהי. המלאכים נקראו בשם “בני אלהים”. “בני אלים”, ולפעמים גם “אלים” סתם, “קדושים” וכדומה. העם חשב, כי לפעמים המלאכים יורדים על האדמה “רואים ואינם נראים”, מגלים לאדם את רצון אלהים, מגלגלים עליו סכנה שלא מידיעתו או מצילים אותו מצרה, והם גם מעלים את תפלות האדם למרום. רבים מטובי העם התנגדו לאמונה בכחם הגדול של המלאכים וראו בה סתירה פנימית לאחדות האלהים. נביא הנחמה בגלות בבל (ישעיהו השני), לא רצה להכיר שום כח נעלה מהעולם הזה מלבד האלהים היחיד המוחלט, גם תורת הכהנים לא ידעה שום מתוכים בין האלהים ובין העולם, ובכל זאת כבשה לה אמונה זו מקום בכתבי הקדש המאוחרים, בספר איוב ובמזמורי התהלים. ומכיון שהמלאכים נחשבו למנהיגי העולם בגזרת האלהים, פעמים היו האנשים קשי היום קובלים ומתמרמרים עליהם, מביעים את חמת רוחם על הרע המצוי בעולם ומתגעגעים על שלטונו הישר של האלהים. אחד מחוזי העתיד גלה דעתו, כי ביום הדין הגדול יפקוד האלהים את אפו גם על צבא השמים ויאסור אותם יחד עם מלכי האדמה. שלטון המלאכים בעולם נחשב לסמן מובהק, שלא הגיע עוד זמן מלכות השמים והוא צריך היה לעבור ביום אשר בו “יהיה ה' אחד ושמו אחד”.


 

פרק ששי: ראשית שלטון היונים ומלכות בית־תלמי    🔗

(330 עד 200 לפני מאו"ה).


הופעת עמי המערב בדברי ימי ישראל. – במאה הרביעית קמה מהפכה בחיים המדיניים של אסיה המערבית ושנתה לאט לאט את חיי העמים היושבים שם תכלית שנוי. השלטון בכפה בארצות התרבות העתיקות עבר מן הפרסים אל היונים־המקדונים ואלה הביאו יחד עם כלי נשקם וטכסיסי מלחמתם המיוחדים, שכבשו בהם את העולם, גם את ההשכלה היונית המפוארה, שהשלימה את נצחון החרב. עד הימים ההם היו ליהודים משא ומתן רק עם עמי המזרח, עם ההשכלה הבבלית והתרבות המצרית, שהיו ידועות להם מאות רבות בשנים, או עם השקפת העולם הפרסית שהיו לה, עם כל נגודה היסודי – האמונה בשתי רשויות – הרבה נקודות מגע עם השקפת־ישראל (האפי הדתי, התפלה, הטהרה והטמאה וכו' וכו'), היהודים נלחמו בהשקפות עולם אלו והתפשרו אתן, דחו אותן בשתי ידים וקבלו מהן בחשאי מה שאפשר היה לקלוט אל רוחם המקורית בלי לפגום את הצורה הלאומית. עכשו באו היהודים בהתנגשות ממשית ראשונה עם התרבות המערבית הזרה להם מאד, ובדין היא שתעשה עליהם רושם גדול. קשה היה לראות מראש, איך תתקים הצורה המקורית של היהודים לפני ברק ההשכלה היונית, שבאה לשטוף אותה בזרמה הגדול. במלחמה בין רוח ישראל ורוח יון, שהתחילה פתאם, צריכה היתה רוח ישראל ליצור כלי נשק מתאימים לשם קיומה. והיא אמנם עמדה על נפשה והראתה בזה את כחה הגדול וערכה הכביר. בעוד שאמונות העמים השכנים וערכיהם הלאומיים לא יכלו עמוד וצללו בים הגדול של התרבות היונית, שטשטשה את דמותם העתיקה, – הנה תרבות ישראל גברה על כל הסערות שהתחוללו עליה וכל קניניה העתיקים נתקימו לדורות. במלחמה עם רוח המערב הסתגלה רוח ישראל המקורית לתנאים החדשים של החיים מבלי לותר על צורתה, ועל ידי זה נתנה ליהודים את הכח להתקים עוד אלפי שנים, גם אחרי שעברה נקודת־הכובד של החיים הלאומיים אל ארצות המערב. השפעת־הגומלים בין תרבות היונים ובין תרבות היהודים היתה הרת תוצאות עולמיות שאין ערוך לחשיבותן. התוצאה היותר חשובה בשביל היהודים היתה – מזיגה ידועה בין השקפת העולם הלאומית ובין היסודות העולמיים של ההשכלה הכללית. “יפיותו של יפת” כבשה לה מקום באהלי שם. רוח אסיה ורוח אירופה התחילו להאבק בקרב הנשמה הישראלית מימי מלכות יון, פעמים התפשרו ביניהן, עתים היה הנגוד ביניהן בולט ביותר, ובכל זאת דרו יחד בכפיפה אחת.

היהודים והיונים. – נגוד גדול יסודי היה בין השקפת העולם של היהודים ובין אותה של היונים, נגוד שבא מתוך תכונות שני העמים, השונות זו מזו תכלית שנוי. בכל הופעות העולם, בכל יחוסי החברה, בכל הקנינים הרוחניים, היה העקר בעיני ישראל – התכן, ובעיני היונים – הצורה. בעוד אשר היהודים לא עשו להם שום פסל ותמונה, טפחו היונים את האמנות הפלַסְטִית והגיעו בה לידי שלמות שאין למעלה הימנה. היהודים נתנו במרכז העולם את האלהים, וברטט קדש התאמצו למלא את כל המצוות, שלפי דעתם נתגלה בהן רצונו. היונים נתנו את האדם במרכז העולם, גם את אלהיהם ואת כל כחות הטבע היו מצירים להם בתמונות אדם המעלה (אנתרופומורפיות). ומפני זה חשבו, כי האדם הוא בן חורין גמור להתוות לעצמו את חוקי החיים, והשכל והיצר שלו קובעים את מעשיו בעולם. הבדל גדול היה בין היהודים ובין היונים בשאיפה העקרית של חיי האדם. זו של היהודים כונה שאיפה זו להכניע את כל הופעות החיים תחת שלטון החק האלהי, לשם תכלית שנקבעה ממרום; זו של היונים – לשחרר את החיים מכל הכבלים ולפתח את כל כחות האדם הטבעיים. בחיי היהודים נכרה תמיד משמעת לאומית וחברתית חזקה, התורה היתה לאומית וחברתית. דרישות היחיד גם הן היו לאומיות במדה מרובה ומושפעות באופן חזק מן המסורת ומאמונת־הכלל; בחיי היונים היה הרעיון הלאומי טפל לשאיפות האישיות של היחיד, האומה לא נחשבה לקבוץ מוכרח של יחידים הקשורים זה בזה קשר עליון וקדוש במוסרות הגזע, האמונה והדת, כי אם לקבוץ מקרי במדה ידועה של יחידים, הקשורים על־ידי ענינים משותפים, כלם שקולים וכלם בני חורין. בהשקפת היונים היו כל מעשי האדם מכֻוָנים לצד התענוג והתועלת – יש שדרשו את התכלית הזו במובן חמרי גס, ויש מי שנתן לה אופי רוחני יותר: הספוק הפנימי של נפש האדם. המוסר האנושי בהשקפת העולם היונית כון גם הוא לצד התועלת. מוסרם של היונים לא נחשב לחק אלהי נצחי קים בשביל כל הברואים, כי אם לסכום של מדות אנושיוּת המועילות לאדם במלחמת החיים והמקלות עליו להשיג את האושר העליון האפשרי בעולם הזה. קנה־המדה של האושר הזה נמצא בחושי האדם, ורק יחידי סגולה בקרב היונים יכלו לבקר בשכלם אחרי רשמי החושים. בהבדל גדול מן היהודים, שהכניסו תמיד אל העולם מדרישות נשמתם הם, רצו לתקן את דמותו לפי שהיא צריכה להיות והתיחסו בבוז לדמותו הממשית (יחס סוביקטיבי), – השקיפו היונים על העולם בעין פכחת של סוקר שאינו נפגם (יחס אוביקטיבי), ומפני זה יכול המדע להתפתח בידם התפתחות עליונה. עוד בזמן קדום צמחה אצל היונים הפלוסופיה, שהתחילה לשאוף מעט מעט לאותה המטרה, שבקשה אותה גם אמונת־ישראל – למצוא את החוק העליון בעולם ולקבוע את היחס הראוי בין האדם ובין החוק הזה. אך הפלוסופיה נשארה ביד היונים מדע שכלי, ורק לעתים רחוקות הסיג אצלם הרגש הפנימי של האדם את גבולו של המדע. יחידי העם היוני היו מפוזרים ומפורדים בארצות רבות, ואף כי נפרדו מיתר העמים בלשונם, במנהגיהם וגם בכשרונותיהם המיוחדים, לא הגיעו לעולם לידי התיחדות גדולה ואמונה בכחותיהם העצמיים כאותה של עם ישראל, ומפני זה היה היוני בתור אדם עלול יותר להתבולל בקרב עמים אחרים. אבל מכיון שתרבות היונים היתה עשירה הרבה מאותה של העמים מסביב, היו היונים נותנים יותר ממה שקבלו ובהתבוללם בתוך עם זר היו מטביעים עליו את חותם תרבותם המיוחדת.

ההתנגשות בין היהודים והיונים. – בזמן שנפגשו היהודים והיונים שאפו שני העמים האלה לעשות גרים, אלה לאמונתם, ואלה – לתרבותם. בפעם הראשונה נפגשו שני עמים, שבקשו להשליט את רוחם על העמים מסביב. בהתנגשות הזאת צריכה היתה להיות יד היונים על העליונה. הם היו עם חפשי וגבור, שעלה בידו לנצח את הפרסים אדוני העולם, ובזה הראה באופן מוחש את הכח הנעלה של רוחו המקורית. לתרבות היונים היה ברק הצורה, הלוקח את העינים, ואור הדעת הישרה, המצודד את השכל; ומלבד זה עמדה תרבות זו בשתי רגליה על בסים העולם הזה. מפני זה הצליחו היונים יותר בתעודתם ההסטורית לפי שעה. לא רק העמים שכני היהודים נכנעו תחת שלטונם הרוחני, כי גם היהודים עצמם היו מוכרחים להתחשב עם קניני הרוח שלהם. בכל הנגוד היסודי בין נשמת ישראל ובין נשמת־יון, נמצאו גם נקודות־מגע ידועות ביניהן. מאה שנים קודם כבוש המזרח קמה תסיסה גדולה בהשקפת־העולם היונית על ידי רוחות שחדרו אליה מן המזרח. בעוד שלפני זה לא רצו היונים להבדיל בין החמר לרוח, והאמינו כי יסוד החיים נמצא בחמר עצמו, – צמחה בקרב בני־העליה שבהם השקפה, כי “הרוח” (האלהים) נמצא ממעל למציאות, והוא הוא שיצר את העולם בהקימו סדרים בחמר הפרוע. על יסוד ההשקפה הזאת צמחה גם תורת המוסר בקרב היונים; יוצרה הגדול היה סוקרטיס, שהאמין, כי הוא מקשיב בנשמתו את קול אלהים, הקובע לו את דרך הטוב והישר. ככה נבנה מעין גשר בין שתי השקפות העולם. אבל רוב היונים היו רחוקים מדעות מוריהם אלה וזרים ליהודים בתכלית, וכשנפגשו שני העמים יחד, התחזק הכח הדוחה על הכח המושך ביניהן. היהודי החרד על דבר אלהיו תעב את היונים הלהוטים אחרי חיי התענוגים, וביותר את תלמידי הפילוסוף אפיקורוס, שאמרו, כי עבודת החושים בלבד מביאה לידי אושר האדם. אנשים כאלה – שנמצאו במספר גדול בין מנהיגי היונים, היו בעיני היהודים רשעים גמורים. באהבת היונים לחיצוניות, בצורות השונות של האמנות ראה עם ישראל עבודת אלילים, וכבוד־אלהים, החיצוני, שהיו היונים חולקים למלכיהם בחייהם ואחרי מותם, נדמה בעיני היהודים לעבודה זרה ולדרישה אל המתים. מנהגי היונים הקשורים בחזוק השרירים וכח הבשר, החנוך הגמנסטי והתגוששות בעלי האגרופים נחשבו להוללות, פריצות וזדון. ובכל זאת נמצאו בחיי היונים קוים מיוחדים, שמשכו אחריהם לבות יהודים רבים. ההמון קנא בהם על הספוק הגדול שמצאו בחיי שעה, ואנשי הרוח מצאו ענין בחכמת־יון, כי הרגלו לכבד את החכמה של כל עם ועם.

כבוש ארץ־ישראל על־ידי היונים והמהומות בארץ. – אחרי הנצחון השני של אלכסנדר הגדול מלך המקדונים והיונים, על צבאות מלך פרס האחרון (דריוש השלישי) על יד איסוס (ג' תכ“ח – 333 לפני מאו”ה) נפלה כל הארץ ממערב נהר פרת לפני המנצח. אלכסנדר שם את פניו אל ארץ מצרים ועבר בדרך חוף הים הגדול, וכל ערי הצידונים והפלשתים נכנעו לפניו, מלבד צור ועזה, שנלחמו בגבורה נפלאה בצבא המקדונים ונכבשו רק אחרי מצור קשה וממושך. אחרי כבוש רצועת החוף הוסיף אלכסנדר ללכת למסעיו אל ארץ מצרים ושרי צבאותיו הכניעו לפניו את ארצות ההרים ובכללן את ארצות שמרון ויהודה. מסרת היהודים מספרת, כי אלכסנדר הגדול בעצמו עלה על ירושלים והכהן הגדול (יַדוּעַ, או אחר) יצא בראש הכהנים ועם רב לקדם את פניו בצופים (Skopos), ונחל כבוד מאת המלך הכובש, שצוה להקריב זבחים לשלום מלכותו בבית־המקדש בירושלים. בכלל משכו המקדונים הכובשים חסד לעמים הנכנעים ולא נגעו בקדשיהם הלאומיים, וגם ליהודים בארץ־ישראל גמלו טובה – אשרו את זכויותיהם העתיקות ופטרו אותם ממסי הממשלה בשנת השמטה. – ככה עברה המהפכה המדינית על היהודים בלי זעזועים גדולים וכמעט שלא בא שנוי בחייהם הרגילים. בזמן מלחמות אלכסנדר במצרים מרדו השמרונים בשר צבאו, שהפקיד לנציב על ארץ ישראל, והמיתו אותו. בשוב אלכסנדר ממסעו צוה ליסר את השמרונים קשה ולקח מהם את עירם הראשית והושיב בה את אנשי צבאו. ככה נהפכה עיר ישראל העתיקה שמרון לעיר מקדונית־יונית ולשמרונים נשארו רק עיר שכם ומסבותיה. – אחרי מות אלכסנדר הגדול בעצם עלומיו (ג' תל"ח – 323) קמו מהומות גדולות לרגלי תאות השלטון של שרי צבאו, וממשלת העולם החדשה התפוררה לחלקים רבים. שרי הצבא המקדונים שנתמנו, או שמנו את עצמם לנציבים בארצות הנכבשות, התחברו יחד להרוס את השלטון המרכזי, ואחרי כן נפלו קטטות ביניהם עצמם. מקצתם היו מתחברים יחד נגד התקיף שבהם ונלחמים בו עד שהכריעו אותו ואחרי כן היו מריבים על הירושה: כל אחד רצה להשתרר על חברו. זדון הלב ותאות השררה של השרים המקדונים הם הם שטבעו את פניהם של דברי ימי אסיה המערבית עשרות בשנים והם הם שלא נתנו מקום לשום סדר קבוע. ככדור משחק עברו ארצות על יושביהן מיד ליד ובמשך זמן קצר החליפו פעמים רבות את מושליהן. בקרב השערורה השולטת לרגלי התמוטטות השלטון המרכזי והשוד והחמס שהתרבו בארצות, היו העמים הנכנעים, שעמדו מנגד למריבות מושליהם הזרים להם, מוכרחים להגן על עצמם בפני כל תמורות רעות, והשליטים המריבים זה בזה שאפו למשוך אליהם את לב העמים בהבטחות ובמתנות, למען הרבות את חיל הלוחמים לשלטונם. ארץ יהודה נמצאה אחרי מות אלכסנדר תחת שלטון לאוֹמדוֹן (Laomedon). אחרי שלש שנים (320) כבש תלמי בן לגוס (Ptolemaios Lagi) נציב מצרים את הארץ הזאת והקרובות אליה. מקץ חמש שנים (325) עברו הארצות האלו אל אנטיגנוס (Antigonos), שמשל ממשל רב בכל ארצות אסיה המערבית. שוב אחרי שלש שנים עלה תלמי על ארץ ישראל והכה את אנטיגנוס על יד עיר עזה וכבש את כל ארץ ישראל וסוריה (312), אבל לתקופת השנה שבו אנטיגנוס ובנו דמטריוס ולכדו שוב את כל הארץ עד נחל מצרים. עשר שנים משלו השליטים האלה בארץ סוריה, עד אשר נוסדו עליהם יתר יורשי אלכסנדר הגדול (הדיאדוֹכים) והכריעו אותם במלחמה הגדולה על יד אֵפֶסוס באסיה הקטנה (301). אחרי הנצחון הזה עברה כל הארץ מנחל מצרים עד הרי הלבנון, שנקרא בימים ההם בשם הכולל חילת־סוריה (ביונית וברומאית Koile־Syria, Coelesyria) לצמיתות לתלמי מלך מצרים. במלחמות האלו סגרו היהודים את שערי ירושלים לפני תלמי, אך המקדוני הערום הבין כי היהודים, שזה דורות רבים לא שלחו ידיהם בקרב, לא יהינו לחלל את קדושת השבת במלחמת הגנה על עירם, ולכן השתער על ירושלים ביום השבת וכבש אותה באפס יד. הוא שבה רבים מן היהודים והשמרונים והובילם בחזקת היד אל ארץ מצרים. חלק מהם מכר לעבדים ואת הנשארים הושיב על יד אחיהם, יהודי מצרים העתיקים, והטיל עליהם לשמור על גבול הארץ.

המצב המדיני בזמן שלטון בית תלמי. – השלטון הראשי בארץ חילת־סוריה עמד מאה שנה רצופות בידי מלכי מצרים המקדונים מבית תלמי (הנקראים בספר דניאל בשם “מלכי הנגב”), בעוד אשר הארץ בצפון הלבנון היתה ברשות מלכות אסיה – המקדונים מבית סיליקוס (מלכי הצפון). תחרות תמידית שררה בין שתי הממלכות היוניות־המקדוניות (או ההלנסטיות) האלו, והמלחמות היו תדירות ביניהן. על ידי כך השתנה המצב המדיני של היהודים בארץ שנוי גדול. בעוד שמרכז שלטון הפרסים היה רחוק מאד מארץ־ישראל, והיהודים לא לקחו חלק בשאון־החיים המדיניים, חבבו את השלום והזניחו את שאיפות החרות, היתה עכשו הארץ שבין הלבנון ונחל מצרים, מדינת הסְפָר המגנה על ארץ מצרים, ומשום כך – גם משאת נפשם של מלכי הצפון, שהתכונו להחליש את ממשלת בית תלמי. המלחמות בין מלכות הנגב (מצרים) ומלכות הצפון (אסיה או סוריה) התחוללו בקרבת ארץ ישראל ולפעמים גם בגבולה, וקשה היה ליהודים להיות כל העת עומדים מן הצד. מלחמות אלו המשיכו בהכרח את המסרות המדיניות של אשור ומצרים לפנים, ומעט מעט נהפכו ממלכות מושלים למלחמות עמים, אחרי שהתמעט מספר המקדונים בשתי הארצות ובמקומם בא צבא מבני עם הארץ. אם גם בתחלה אחת היה לעמים הנכנעים, איזו משפחת־מלוכה מקדונית תעמד בראשם – הנה במשך הזמן נוצרו יחוסים ידועים בין השליטים והנכנעים, – המלכים שאפו למשוךְ אחריהם את העמים, וביותר את היושבים על הגבול, כדי לחזק על ידי כך את שלטונם, ונתנו להם זכויות והנחות מיוחדות למען ימצאו בהנאת מושליהם גם את הנאתם הפרטית, ועל ידי זה עזרו להתרוממות ההרגשה המדינית בקרבם. העובדה שארץ יהודה היתה עתה סלע המחלקות בין ממלכות אדירות כמו שהיתה לפנים בימי ישעיהו וירמיהו, הביאה לידי תוצאות גדולות. החוש המדיני נעור מתנומתו הארוכה. על אפק ההסטוריה נבקע מרחוק שחר החרות האפשרית בעתיד. היהודים הכירו כי הם כח מדיני בבחינת־מה, וכי נתנה להם אפשרות ידועה להטות את כף הנצחון לצד אחד המלכים הנלחמים. והמלכים בעצמם היו באים בדברים עם מנהיגי ירושלים, שהיתה אז מבצר חזק וחשוב מאד בשביל שני הצדדים המתחרים. ככה צמחו בהכרח פנימי עוד הפעם – כמו בסוף ימי הבית הראשון – שתי מפלגות מדיניות בקרב היהודים. האחת נטתה אחרי מלכות בית תלמי והשנית אחרי מלכות בית סיליקוס, והיהודים לא הוסיפו לעמוד מרחוק לכל התמורות המתרחשות בעולם הכללי. –

היהודים בארץ בימי שלטון בית תלמי. – מטעמים מדיניים היו מלכות מלכי מצריים (ביחוד תלמי השני פילדלפוס, 283 עד 246 לפני מאו“ה. – ותלמי השלישי אברגטיס או פועל טוב, 246 עד 221 לפני מאו”ה) נוטים חסד ליהודים, לא נגעו בקדשיהם, ונתנו להם לחיות על פי חוקותיהם ומנהגיהם המקובלים, ועוד חזקו את הסדרים העתיקים ששררו בארץ ונקדשו ברבות הזמנים בעיני העם. בשים לב לאמונה המיוחדת של עם ישראל באל אחד מחלו המלכים האלה לטובתו על כבוד אלהים שדרשו לעצמם מהעמים היושבים בארצות ממשלתם. מחשיבותם המדינית של יהודי ארץ ישראל נהנו גם אחיהם במצרים ונעשו לאחד הגורמים הראשיים בחיי המדינה. – בראש היהודים בארץ ישראל עמד הכהן הגדול, שנתנו לו מלכי מצרים יפוי כח של מנהיג דתי ונשיא־עם מדיני (ביונית: אֶתְנַרְכוֹס) כאחד. הכהן הגדול היה יושב־ראש במועצת הזקנים (ביונית Gerusia), מוסד ההנהלה העליון בארץ, שבידו היה המשפט והשלטון הפנימי ביהודה, והוא היה גם בא כח העם כלפי הממשלה. כקדם היתה המועצה אריסטוקרטית בתכונתה, חבריה – שביניהם נמצאו כהנים רבים – היו בני המשפחות המיוחסות וטובי העם, ומשרתם עברה בירושה. המועצה סדרה את תשלום המסים לממשלה במצרים, ולפרקים היה הכהן הגדול לוקח את גבית־המסים בחכירה, ועל־ידי זה גדל עשר ביתו והתחזקה השפעתו החמרית בעם, ולעומת זאת התדלדל ערכו המוסרי והרוחני, כי נעשה לנוגש ולמוכס של ממשלה זרה. במקרים חשובים היתה המועצה קוראה לאספת־עם גדולה, להטיל עליה את אחריות פתרון השאלות העומדות על הפרק. המסורת המאוחרת מספרת לנו, כי בימים ההם התמידה עוד “כנסת הגדולה” – מוסד של חכמים ויודעי־חוקים בצד המועצה הראשית בירושלים, ובקרב החכמים האלה התנחל למוד התורה להלכה (התורה שבעל פה). בתור ראשי העם, שמלכי מצרים יפו את כחם במשרה העליונה והרחיבו את זכויותיהם, בדין הוא שיהיו הכהנים הגדולים מצדדי שלטון בית־תלמי, ובכל זאת נמצאו ביניהם כאלה שנטו בגלוי או בסתר אחרי מלכי הצפון, אשר משכו אותם בהבטחות רבות, ואת ידם של אלה חזקו גם רבים מהאדוקים בדת המסורה, ששאפו גם הם לתמורות מדיניות. בראשית ימי שלטון היונים כהן במשרת הכהונה הגדולה יוחנן השני, שנקרא גם בשם חוניו הראשון. אחרי מותו (בסוף ימי תלמי הראשון) מלא את מקומו בנו שמעון (הראשון), ואחריו עלה לכהונה גדולה אחיו אלעזר, שנהג את משרתו בימי תלמי השני. לפי מסורת יהודי מצרים שלח הכהן הגדול הזה מירושלים שבעים ושנים זקנים יהודים אל ארץ מצרים לתרגם למלך את התורה ליונית. במות אלעזר ירש את משרתו דודו מנשה ואחריו היה לכהן גדול חוניו השני בן שמעון. הוא חי בשעת המלחמות הגדולות שפרצו בין תלמי השלישי ובין סיליקוס השני מלך הצפון. במלחמה המכריעה נצח תלמי את מלך סוריה נצחון גדול, שעשה רשם גדול על היהודים (זכרונו נשאר בספר דניאל), אבל שכר לא היה לנצחון הזה, ומלך מצרים הוכרח לשוב אל ארצו. חוניו השני היה עוין את השלטון הראשי במצרים, ונטה אחרי בית סיליקוס. כשהזדמנה לו שעת הכשר התקומם בגלוי לתלמי השלישי ונמנע מלהעלות לו מס. אבל מלך סוריה לא המציא לו עזרה ממשית, והנהגת הכהן הגדול המיטה סכנה גדולה על היהודים. תלמי השלישי התקצף מאד ושלח את צירו אל ירושלים להוכיח את העם בדברים קשים ולאים עליו, כי יחלק את כל ארץ יהודה לנחלה לאנשי צבאו. דברי המלך הקשים הפילו אימה על העם, אך אחד מקרובי הכהן הגדול, יוסף בן טוביה, איש־מזמות היודע להלך עם החיים, שהיה נאמן בברית מצרים, השיב את השלום בין היהודים ובין חצר המלוכה באלכסנדריה. הוא השקיט את רוח הפרצים השורר בירושלים וקבל הרשאה מאספת העם לנסוע אל המלך תלמי ולסדר את ענין המסים, שסלק הכהן הגדול את ידיו ממנו (230 לפני מאו"ה). –

השתררות בית טוביה וההתיונות. – בערמתו המדינית פעל יוסף בן טוביה לא לטובת העם בלבד, כי אם גם להנאתו הפרטית. המלך תלמי השלישי שלם לו על אמון רוחו: החכיר לו את המסים של ארץ חילת־סוריה ונתן לו גדוד צבא לעזור לו בגבית המסים. בעריצות גדולה נגש יוסף את המסים מערי הצידונים והפלשתים ומלא את אוצרות המלוכה כסף. המלך החזיק לו טובה על זה ומשרת המוכס הראשי נשארה בידו על אף צורריו הרבים. יוסף בן טוביה הגיע לעֹשר גדול והשפעתו בירושלים התחזקה מאד. שם נמצאו לו אוהבים רבים מן הסוכנים והפקידים, שנהנו גם הם מעסקיו הגדולים, ורבים מעשירי ישראל נעשו לאנשי בריתו. אבל גם שונאים רבים היו לו, שקנאו בהצלחתו ובעשרו. עלית יוסף בן טוביה החלישה את השפעתו של הכהן הגדול, נשיא העם על פי החק והמנהג, ומפני זה היתה לקוץ בעיני כל המחזיקים בנושנות. נוסף על זה הרגיז מנהיג העם את יראי האלהים בזלזלו בחוקי הדת. שמועות סבבו, כי בחצר המלוכה במצרים היה עובר בזדון על מצוות התורה – וגם בירושלים לא נזהר במנהגים המקובלים. הוא והקרובים אליו חקו את דרכי היונים, הזרים לרוח ישראל, והדבר הזה עשה רושם על חוגי העשירים בירושלים. ביניהם צמחה שאיפה להִדַמות לעם השליט בחיצוניותם ובאפני חייהם. התענוגים ועבודת היצר המיוחדה של היונים, הפקרות החיים וקלות הראש לקחו את לבות גדולי העם – וביותר השפיעו על צעירי ירושלים, שהחלו להרגיש את מועקת הדת המסורה ולזלזל במצוות רבות. אחרי שהוכשר הקרקע לזה במשך מאות שנים של שלטון היונים, צמחה בירושלים מפלגה של “מתיונים”, אשר הלכו בחוקות הגוים ולא במסרת האבות. תנועת ההתיונות מתגלה לנו לראשונה עם עלית יוסף בן טוביה – ובזמן קצר התגברה מאד. לכל השאיפות האלו התיחס הרוב הגדול של העם בשנאה גלויה, שבה התבלט גם הנגוד המעמדי בין בני דַלַת־העם המרובים ובין השדרות העשירות הנוגשות אותם במסי הממשלה. יוסף בקש להנחיל את גדולתו ומשרתו לבניו, וביחוד לבנו הצעיר הורקנוס, אשר אהב אותו מכל אחיו. ככה עמדה מעצמה בראש היהודים משפחת מושלים שניה, הקרובה לכהונה הגדולה ומתנגדת לשאיפותיה. בחשאי חתרה המשפחה הזאת חתירות תחת שלטון חוניו, בכונה למשוך אליה את המשרה הראשית בעם. יראי האלהים לא רצו להכיר את המשפחה הזאת ורוב העם היה בדעה אחת אתם. בקרב היראים והעם התחזקה ההרגשה, כי ההתיונות מביאה בסכנה גדולה את ההויה של עם ישראל ושואפת להטמיע אותו בתוך הגוים. הכהונה הגדולה, יראי האלהים ורוב העם ראו בגדולת יוסף בן טוביה והמתיונים תוצאות מזיקות של שלטון מצרים.

מלחמת אנטיוכוס הגדול וכבוש ארץ ישראל על ידי הסורים. – כשמת תלמי השלישי ועל כסאו עלה בנו תלמי הרביעי פילופטור (221), – שהיה מלך הפכפך ורודף תענוגות בשרים ובימיו התחילה הירידה המתמדת של מלכות הנגב – שררה תסיסה גדולה ביהודה. עמי חילת־סוריה הרגישו כי לא יארך שלטון בית תלמי, ונטו אחרי מלכות־הצפון. גם הכהן הגדול בירושלים שמעון (השני) בן חוניו, ירש מאביו את השנאה למלכות. בימים ההם מלך בסוריה אנטיוכוס השלישי, או הגדול, איש גבור חיל שבקש ללכוד את כל הארץ עד נחל מצרים. בראש צבא גדול כבש את כל ארץ חילת־סוריה, והיהודים שמחו לנצחונו. אך בדרום ארץ פלשתים על יד רפיה (Raphia) נפגש עם צבא תלמי וביד המצרים עלה להבריח את אויבם ולהוציא מידו את כל חילת־סוריה (217). מצב היהודים נעשה קשה, כי הכהן הגדול ורב העם היו חשודים בעיני המנצחים. המסורת המאוחרת מספרת, כי היהודים שלחו מתנות לתלמי הרביעי לכפר את פניו ולברכו לרגלי נצחונו, ובזה גרו את אהבת הבצע שלו, והוא נכנס אל ירושלים ובקש לפרוץ אל קדשי הקדשים, בחשבו למצוא שם אוצר גדול, אך הכהן הגדול התפלל אל האלהים להפר את עצת המלך. ובטרם הרס תלמי לבוא אל קדש הקדשים “הניע אותו אלהים כקנה”, והשבץ אחזהו, ועבדיו נבהלו להוציאו מבית המקדש. המלך העביר את חטאת היהודים; יוסף בן טוביה ובניו ידעו לתקן את המצב ונשארו קרובים לחצרו, ושמעון הכהן הגדול החזיק להם טובה על זה. עשר שנים ויותר שלטה מנוחה בארץ למראה עין, אף כי מפלגת הנוטים בחשאי אחרי מלכות הצפון לא נחלשה. אחרי כן קמו תמורות חדשות: תלמי הרביעי מת, ועל כסאו עלה בנו תלמי החמשי (204), שהיה ילד בן חמש שנים. מריבות גדולות פרצו בחצר המלוכה בין השרים, שבקשו למשול בארץ בשם המלך הקטן, ובארצות הנכנעות הרימו שונאי מצרים ראש. בירושלים מת יוסף בן טוביה ומריבות אחים נפלו בין בניו. הורקנוס הצעיר עמד באמונתו לבית תלמי ואחיו עברו אל מפלגת אוהבי בית סיליקוס, שבראשה עמד הכהן הגדול. אנטיוכוס הגדול עלה עוד הפעם על חילת־סוריה וכבש אותה ומלכות מצרים אזרה את כל כחותיה ושלחה חיל רב תחת פקודת סקופס (Skopas) שר הצבא לגרש את אנטיוכוס מעל גבולה. אנטיוכוס נסוג אחור עד הגליל העליון. קשה היה מצב ארץ ישראל באותה שעה ודומה לאותו שהיה בימי מלחמות מלכי אשור עם מלכי מצרים הקדמונים. לפי דברי יוסיפוס דמתה ארץ יהודה בשעת המלחמות המכריעות בין שתי הממלכות המקדוניות לאניה מטורפת בים, אשר משני עבריה רעשו גלים אדירים. סקופס נכנס אל ירושלים, עשה שפטים ביושביה והשאיר חיל מצב במצודת העיר, שנקרא בשם היוני אקרא (Akra), ובתלמוד – חקרא. אך ימי שלטונו בחילת־סוריה לא ארכו. בקרבת פַמיַס, או פַנִיַס (Panias), על יד מקור הירדן הכה אנטיוכוס את המצרים מכה רבה (200) ותוצאות הנצחון היו, כי כל חילת סוריה, ובכללה ארץ יהודה, נקרעה ממלכות הנגב לבלי שוב אליה עוד. אנטיוכוס רדף אחרי אויביו עד נחל מצרים ובדרך מסעו נכנס אל העיר ירושלים. יושבי העיר קדמו את פניו בשמחה, נהלו את חילו בלחם ועזרו לו בכבוש המצודה מידי חיל המצב המצרי. ככה עברה ארץ יהודה מרשות המלכות המקדונית־המצרית לרשות המלכות המקדונית־הסורית (ג“א תקס”א – 200)

שמעון הצדיק. – הכהן הגדול הנזכר, שמעון השני בן חוניו השני, שחי בשעת מלחמות אנטיוכוס השלישי במצרים, הוא המנהיג הנעלה באישיותו ובהשפעתו בין כל גדולי היהודים שקמו מימי נחמיה. במדותיו המשובחות הצטין לטובה מכל הכהנים הקודמים וכל שכן מהכהנים שבאו אחריו, ודמותו היתה כסמל לרעיון שנקשר בהשקפת העם עם מושג הכהונה הגדולה: הוא היה אוהב שלום ורודף שלום ומקרב את הבריות לתורה. לשם המנוחה בארץ חי בשלום עם משפחת בית טוביה והמתיונים, שמשכו אליהם חלק שלטון העם – והדורות הבאים, שלמדו מפי הנסיון את כל התלאות הנוראות של מלחמות אחים, החזיקו טובה לשמעון השני על ברכת השלום בימיו. את משרת נשיא העם המוטלה על שכמו, נהג שמעון ברמה, לטובת העם והארץ. כמו חזקיהו המלך, שחי גם הוא בשעת מלחמות גדולות בין הצפון והדרום, דאג שמעון הצדיק לבצרון חומות ירושלים ולהספקת מים להעם היושב בעיר, – כדי שיהיה מוכן לסכנת־מצור אפשרית. המעשים האלה נחשבו לצדקה לשמעון השני, כמו לנחמיה בשעתו. בתור כהן גדול, נעשה שמעון השני למופת לכל הבאים אחריו. הוא הרים את התוכן הפנימי ואת הצורה החיצונית של עבודת אלהים למעלה גבוהה מאד. אחד מבני זמנו (יהושע בן סירא) מוסר לנו בספרו תמונה נהדרה מאד של הכהן הגדול הזה בשעת העבודה הגדולה של יום הכפורים: “מה נהדר בהשגיחו מאהל, ובצאתו מבית לפרכת, ככוכב אור מבין עבים וכירח מלא בימי מועד… כשושן על יבלי מים וכפרח לבנון בימי קיץ”. תמונת עבודה זו נתקימה בדמיון העם בתור התמונה האידיאלית של עבודת בית המקדש בכלל, והספרות המאוחרת ספרה על שמעון השני, כי היה משמש ברוח הקודש וכמוהו לא היה בין הכהנים הגדולים אדם ראוי לגלוי שכינה ודומה “למלאך ה' צבאות”. בתור שופט עליון, היה נוח לבריות ורודף צדקה וחסד, ועל יסוד זה זכה לתאר “הצדיק” – המלמד אותנו, כי צדקתו המיוחדה ומוסריותו הגדולה עשו רשם חזק על הרבים. אבל לא רק מנהיג מדיני ורוחני בדורו היה שמעון הצדיק, כי אם גם מורה גדול לדורות. השקפת עולמו לא הצטמצמה בגבולים הצרים של הכהונה – הוא נחשב לאחד מ“שיָרי כנסת הגדולה”, תלמידי הנביאים העתיקים, נבוני דת ישראל ומוסר היהדות; לו יחסו המאוחרים את המאמר: “על שלשה דברים העולם עומד – על התורה, על העבודה ועל גמילות חסדים”. העבודה החיצונית בלבד לא הניחה דעתו, ומפני זה לא אהב את הנזירים שהיו בעיניו כמתחסדים למראה עינים – ודרש כונה פנימית בעבודה, כמו הנביאים ומחברי התהלים. לפי המסורת היה קרוב ברוחו לסופרים העוסקים ב“תורה שבעל פה” ואחד אבות ההלכה. לא הכהנים הגדולים המאוחרים בלבד התימרו בכבודו, כי גם החכמים בעלי ההלכה, שהיו לפרקים מתנגדים לשאיפות הכהונה, התיחסו בגאון על שמעון הצדיק, אביהם הרוחני

הספרות. ספר שיר השירים. – על דעת רוב החוקרים, חובר הספר הנפלא שיר השירים בעצם ימי שלטון היונים ביהודה. כמו רוב דברי הספרות של ימי הבית השני (תהלים, משלי, איוב וכו') שיך גם הספר הזה אל הספרות המיוחסת למחברים קדמונים (ספרות פסֶבדואֶפִּיגרפית) ששם המחבר – שלמה – הרשום עליה אינו הולם את מחברה ההסטורי. “שיר השירים” מראה לנו עד כמה היו אהבת הטבע ושמחת החיים גדולות בקרב העם, למרות שלטון המצוות וכבד־הראש הגדול במחנה החסידים מבקשי האלהים. ועוד יותר נפלא הדבר, כי הספר הזה, שתכנו הוא חול לגמרי, זכה להכנס לתוך כתבי הקדש ולהתקים לנו. – ספר שיר השירים אינו דברי יצירה עממית בלתי־אמצעית, כי אם קבוצה (קומפוזיציה) של שירי אהבה אמנותיים, הכתובים ברוח העם. מבחינה ספרותית שיר־השירים הוא שירת חיי הטבע השקטים (אידיליה), אם גם פה ושם נמצא בו מן העלילה (דרמטיות). הוא כולל קבוצה של שירי חתונה, שירי הכלה במהלל החתן וזמירות החתן בשבח הכלה, וגם שירים של המחותנים והרֵעים, הלוקחים חלק בשמחתם. משירים אלה אנו למדים את החיים הטבעיים של היהודים ואת רגשותיהם בשעת חג משפחה גדול, את היחוסים בין הדודים וקרוביהם ואוהביהם בעת שמחתם. הרגשות האנושיים מצוירים בלי קשוטים, אבל בחן ונעם של אנשים הקרובים אל הטבע ובתמונות נפלאות ומושכות את הלב. מפני זה שיר השירים בתור שירת אהבה הוא אחת היצירות הנשגבות ביותר בספרות העולם, יראי האלהים והסופרים הזהירים במעשיהם הרגישו את מעלות הקבוצה היפה הזאת, והשתדלו לקימה לדורות, וכדי להכניסה לתוך כתבי הקדש, דרשו אותה כבר בזמן קדום בצורת משל (אליגוריה), הרומז לאהבה הנפלאה בין האומה הישראלית והאלהים. אמנם פה ושם נמצאו מערערים על קדושת הספר הזה, אבל אחד ממעריציו גלה את דעתו, כי “אין כל העולם כולו כדאי כיום שנתן בו שיר השירים לישראל”.

ספר קהלת. – בעוד שספר שיר השירים הוא כולו בן יצירת הרגש והחיים הטבעיים, ומתוך זה – חזיון ספרותי מקורי לגמרי, הנה ספר שני (שגם הוא מיוחס לשלמה המלך במסורת המאוחרה), שחובר בזמן ההוא (ספר קהלת), הוא כולו יציר השכל, המנתח את חיי האדם ודן עליהם מן הצד, ומקורו אינו ישראלי טהור. הוא מראה לנו, כי זרע התרבות היונית עלה במקצת בארץ יהודה, גרם לתסיסה רוחנית גדולה והביא לידי חשבון־נפש חדש בצורתו. מחבר ספר קהלת (הוראת המלה: אוסף, אוגר – כלומר אדם שקנה הרבה חכמה) מסר לנו מחקר שלם על דבר העולם ומהלכו ועל תפקיד האדם בו, וכתב את כל דבריו בסגנון אדם בא בשנים, ששבע כבר את החיים, ברוח ספק ויאוש, המותנה במצב הכללי של הזמן ההוא. המחבר ראה את תעתועי המלכים אדוני העולם הזה, הנלחמים על שלטונם לשם הנאות הכבוד והבצע, ומתוך ממשלת הזדון שלהם הכיר, כי האדם שולט באדם לרע לו ובמקום המשפט שם הרשע, "והכסף יענה את הכל'. הוא ראה את מלחמות אנטיוכוס (“מלך בן חורין”) ותלמי החמשי (“מלך ילד”) ואת כל התמורות המדיניות, ובא לידי הכרה, שהתמורות האלו נעשות בידי אדם, בזדון ובשרירות לב, כי יצר לב האדם קובע את הליכות העולם. בכל תהפוכות המציאות נסה לבקש אצבע אלהים, – ולא יכול לגלותה, ובכאב פנימי הרגיש את חסרון הקדושה בחיי האדם. מתוך זה בא לידי מסקנה, כי הכל (העולם) הבל ורעות רוח. חיי האדם הם תפל בלי מלח, אין תכלית להם, כל מטרה שהציג לו האדם בחיים היא מקסם שוא, ואינה יכולה לעמוד בפני בקרת השכל. הסבה היא, כי חק העולם הוא עִור, בורא העולם כביכול, יצר אותו בצורת מכונה ועזב אותו לנפשו, – והאדם, שהוא קבוע בתור חלק העולם על פי החק הזה, אינו יכול להגיע עד תכונתו. כלי משחק הוא האדם ביד הגורל, אין בכחו לתקן את חייו כרצונו ולעמוד על נפשו בפני הכליון והמות, “עת ופגע יקרה את כלם”. המקרה הסמוי השורר בעולם הוא ההפך הגמור של השגחת אלהים בעולמו; – אין לו תכן מוסרי כלל, – מפני זה “יש צדיק אובד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו”. כל מעשי האדם אינם עולים בחשבון: קיום המצוות אינו מביא לידי שכר בהכרח, ומעשה הרע – אינו זוקק ענש בהחלט בעולם הזה – ובשאול אשר האדם הולך אליה בודאי “אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה”. מתוך זה כופר המחבר בחשיבותו העליונה של האדם. אם האדם דורש לו יחס מיוחד לאלהים ומאמין בערכו המוסרי, אין זה אלא אונאה עצמית, כי גם הולך אל העפר. ומותו אינו שונה ממות הבהמה. “מותר האדם מן הבהמה אין, כי הכל הבל”. ככה ערער מחבר “קהלת” את כל יסודות היהדות: את האמונה במוסריות אלהים ובמוסריות האדם ואת הרגשת החובה לעשות מעשים טובים בעולם, – וכל זה מפני שהשכל האנושי אינו יכול לתת תשובה על כל הספקות הקשים והנסיונות המרים של חיי המציאות, וסוף דבר החליט, כי השכל אשר נתן האלהים לאדם הוא מתנה רעה בשבילו. “ברב חכמה רב כעס, ויוסיף דעת יוסיף מכאוב”. – ומפני שאין בכח האדם להקיף את המחלט והנצחי, – אין לו אלא להסתפק במוסכם בקרב החברה, ובזה שחושיו מקרבים אליו. עליו ללכת בחיים בשביל האמצעי, אין עליו להיות צדיק הרבה ולא רשע הרבה, לא להרבות תפלה לאלהים ולא להזניח את התפלה. אשרי הבחור השמח בילדותו, האדם הרואה נחת רוח בעמלו, המוצא ספוקו בחיי העולם הזה – אף כי כל שמחת החיים אינה אלא הבל ורעות רוח. – עם כל החפש הגדול בהשקפת עולמו מפחד קהלת מפני סוד העולם. האמונה כי יש אלהים שליט בעולם נשארה לו, בכל אי־האפשרות להכיר את השפעתו במציאות (“כאשר אינך יודע את דרך הרוח… ככה לא תדע את מעשה האלהים אשר יעשה את הכל”). מכיון שאינו יודע איך להתקרב אל סוד העולם, הוא מתפשר במקצת עם עבודת האלהים המקובלת, שמא יש בה איזה נתיב אל האלהים. על יסוד יראת־האלהים הסמויה הזאת אפשר להבין מדוע נכנס ספר קהלת – ואם גם אחרי התנגדות נמרצה – אל כתבי הקדש ובזה נשאר לנו לדורות. – הספר הזה מוסר לנו ציור בהיר של המהפכה הגדולה בעולם הרוח בישראל לרגלי התפתחות החיים והדעות היוניות שחדרו אליו: הספק בהשגחת האלהים, בתועלת המצוות, ההדגשה של ערך החושים בשביל חיי האדם – טִיְבו את הקרקע בשביל המתיונים ודעותיהם.

* משלי בן סירא. –עוד ספר אחד נשאר לנו מן התקופה ההיא – קובץ המשלים של יהושע בן סירא, שחי גם הוא בשעת מעבר שלטון־יהודה לבית סיליקוס. המחבר היה סופר ומלמד תורה ב“בית־מדרש” בירושלים, וכתב את ספרו לתלמידיו ולצבור, ללמד אותם דרכי־מוסר ויראת־ה‘. ספרו מתאר לנו, עד כמה נקלטו התורה וספרות הנביאים והכתובים בתוך חיי העם בזמן ההוא. – הוא כולו מיוסד על ההכרה, כי "יראת ה’ היא חכמה וסור מרע בינה“, החכמה הגדולה – להרגיש את הנהגת האלהים בעולמו ולהכיר את הדרך הישרה בחיים – טעונה למוד גדול. המחבר בעצמו טרח הרבה עד שהכיר שמץ מן החכמה העליונה, המכַוֶנת להקיף את סוד אלהים: היא עמוקה מני ים, גבוהה משמים ונצחית מימי עולם, ואין לאדם כל מבוא אליה. (“במפלא ממך אל תדרש ובמכסה ממך אל תחקר, במה שהרשית התבונן ואין לך עסק בנסתרות”). ואולם גם פנת החכמה שהוקצתה לאדם – ידיעת התורה – יש בה כדי לזכותו חיי העולם הזה. בנגוד למחבר קהלת הספקן והפֶּסִימִי – בן סירא הוא מאמין אופטימי; הוא יודע כי האדם הוא נזר הבריאה ולו נתנה אפשרות גדולה להשתלם בידיעת התורה ובמדות טובות; הוא בטוח כי הצדק האלהי שליט בעולם, אף כי האלהים מאריך לפרקים אפו לעוברי רצונו ומעכב גמולו לצדיקים, – וכי בזמן מן הזמנים יבואו כל בני אדם על חשבונם. אין לברוח מפני נסיונות החיים – ראוי לחבב אותם, כי הם סמני אהבת אלהים, והצדיק אינו מתיאש בשעת הפורענות. כמו מחבר ספר קהלת, כן גם בן סירא נותן ערך חשוב לחיים טובים של בריאות ושמחה בעולם הזה, אבל חיים אלה בלי מעשים טובים אינם מספיקים. על האדם ללכת בדרכי ענוה וצניעות: “אל תבוז לאנוש במר רוח, זכור כי יש מרים ומשפיל”. “מאד מאד השפל גאוה – כי תקות אנוש רמה”, הוא חוזר על תביעות היהדות לעשות את הטוב לכל הנבראים, דורש מהאדם כי יהיו פיו ולבו שוים, וכונתו תמיד ישרה, ומזכיר לו, כי מלבד משפט האלהים ומשפט האדם חברו, כל איש עומד גם לפני משפט עצמו, וצריך לכון שיצא זכאי במשפט זה ומעשיו לא יגרמו לו מוסר כליות. – פרטי כללי החיים בספר בן סירא אינם מתרוממים על השקפת איש־מעשה, שהכיר את החיים מן הנסיון ולמד להתהלך עם בני האדם. כבוד הבריות חשוב מאד בעיניו, וחזקה הכרתו, כי “כל מי שרוח הבריות נוחה הימנו – רוח המקום נוחה הימנו”. במקום אחד הוא מדבר על התעודה המיוחדה של עם ישראל ומביע את תקוותיו המדיניות. הוא מתפלל לאלהים להושיע את עמו, להכבד לעיניו בגוים ולהנקם מהם נקמת שעבוד ישראל, לאסוף כל שבטי יעקב למען “יתנחלו כימי קדם”, לרחם על ירושלים מכון שבתו ולמלא מכבודו את בית־המקדש. – בסוף ספרו מרבה בן סירא ב”שבח אבות עולם" ומזכיר לברכה את גדולי ישראל מימי קדם עד שמעון הצדיק שחי עוד בימיו. כבוד גדול הוא נותן לכהנים משרתי בית־המקדש, בחירי האלהים. מכיון שיהושע בן סירא לא תלה את חבורו באחד הגדולים העתיקים, כי אם קרא את שמו עליו, לא זכה הספר להכנס אל כה"ק. הוא נשאר בין הספרים החיצוניים והגנוזים, שחכמי התלמוד המהַדרים אסרו את העיון בהם, ובכל זאת היו דבריו מפורסמים גם אחרי דורות. נכד המחבר תרגם את הספר ליונית, ותרגום זה נכנס לאספת כתבי הקדש האחרונים (אפוקריפים) של הכנסיה הנוצרית. לעומת זאת אבד במקורו העברי. רק בזמן האחרון נמצא בארץ מצרים רוב הספר בשפה עברית, וספק בדבר אם הוא המקור העברי העתיק, או נוסחה עברית מאוחרת.


 

פרק שביעי: שלטון בית סיליקוס וגזרת אנטיוכוס    🔗

מלכות אנטיוכוס הגדול. – אנטיוכוס השלישי השתדל להפיק רצון מהיהודים בארץ ישראל, למען יהיו נאמנים בבריתו. הוא כבד את בית־המקדש בירושלים והפריש לו נדבות רבות מאוצר המלוכה, ואִשֵר את כל זכויות היהודים להתנהג על פי החוקים העתיקים ולהנות מחרותם הפנימית באין מפריע. – את הכהנים ו“סופרי המקדש” (הלויים או הסופרים) והמשוררים פטר מכל מסי־הממשלה. הוא פקד לטובה את העיר ירושלים, שבמשך המלחמות הממושכות שבינו ובין צבא מצרים מצאה אותה תלאה גדולה ורבים מיושביה נפוצו לכל עבר, וצוה להקל על הבורחים את השיבה לבתיהם, וכדי שתמהר העיר להתנער משפלותה – נתן ליושביה ולמתישבים בה חפשה מן המסים לשלש שנים: גם לכל עם יהודה מחל המלך על חלק גדול של המסים. מלבד זה צוה אנטיוכוס לשחרר בלי כפר את כל היהודים שלוקחו בשביה ונמכרו לעבדים במדינות מלכותו. בפקודתו נאסר על כל נתיניו הבאים ירושלימה לדרוך בגבול הר הבית או להביא בהמות טמאות ליהודים אל תוך העיר והטיל על העוברים עונש כסף חמור. גם ביתר ארצות ממלכתו עשה אנטיוכוס טובות גדולות ליהודים. במקומות רבים ממלכותו הושיב מושבות צבאיות יהודיות ונתן להן זכויות דומות לאותן שהיו למקדונים, ליונים, חלק להן נחלות גדולות בחנם ופטרן מתשלום מסי הממשלה לזמן מסוים. – אך כעבור שנים אחדות נגף אנטיוכוס במלחמתו עם הרומאים והוכרח לוַתר על כל ממשלתו באסיה הקטנה ולשלם כסף ענושים רב מאד. ככה ירדה פתאם מגדולתה המלכות האדירה של אסיה או סוריה, שיסד אותה סיליקוס המנצח, ונעשתה לממלכה שפלה. הגיעה שעת ירידה שנמשכה שנים רבות. כדי לאסוף את הכסף שהתחיב אנטיוכוס לשלם לרומאים הוזקק זה להטיל מסים יתרים על נתיני המדינות שנשארו תחת שלטונו, וגם היהודים נאלצו למשוך בעול המסים. המצב הכלכלי של ארץ יהודה הורע לרגלי הירידה של הממשלה המרכזית, וירידה זו עוד גרמה לידי זעזועים עצומים, שהיו להם תוצאות גדולות מאד.

המצב ביהודה אחרי כבוש הסורים. –התוצאה הישרה של כבוש אנטיוכוס היתה תגברת ארעית של מפלגת האדוקים, שנטה אחריה רוב העם. בתחלה השתדל אנטיוכוס להפיק את רצון העם, שהתיחדותו הלאומית היתה יקרה וקדושה בעיניו, ולא הטה אזן למנהיגי העם, שרחקו מן הרבים בדרכיהם ובהשקפותיהם. בירושלים נהיו תמורות גדולות. הורקנוס, בנו הצעיר של יוסף בן טוביה, שעמד באמונתו למלכות מצרים, עזב את ירושלים על כרחו ונמלט אל עבר הירדן. בקרבת העיר העתיקה חשבון, בקצה גבול הערבים בני נביות (הנבטיים), שישבו שם זה מאות שנים אחדות, בנה לו הורקנוס מצודה שנקראה בשם “טירה”, ושמה נקהלו אליו שרידי המפלגה הנוטה אחרי מצרים, שנשמט הקרקע בירושלים תחת רגליהם אחרי נצחון הסורים, ועוד אנשים מרי נפש. ובראשם יסד לו הורקנוס ממשלה קטנה בארץ הערבה ונחשב ל“שליט” או “עריץ” (טירן או דֶספוט). כדוד בן ישי בשעת מנוסתו מפני שאול חי הורקנוס חיי שודדים למחצה, וימיו עברו בתגרות עם השבטים הערבים והמושבות היוניות, שנמצאו בשכנותו בעבר הירדן. בעיר ירושלים היו עוד אחדים מן הכהנים ומטובי העם נאמנים בבריתו, ופקדון עצום שלו נמצא באוצר בית־המקדש. אבל רוב אנשי ירושלים לא אהבו אותו וחזקו את ידי אחיו־שוטניו, ומפני זה לא יכול לשוב אל העיר. אחרי שנהג הורקנוס ממשלה קטנה ב“טירה” שנים רבות התחילה הממשלה הסורית להציק לו מאד, ולסוף הוכרח לשלוח יד בנפשו, לבל יפל בידי שונאיו. ה“טירה” נכבשה על ידי הסורים ונחלת הורקנוס החרמה לאוצר הממשלה (175).

המפלגות בקרב היהודים. – זמן מה לא התערבה ממשלת סוריה בענינים הפנימיים של היהודים בגלוי, – אך תקות יראי ה', כי התמורה המדינית תרופף את מצב המתיונים בארץ, נכזבה כולה. בני יוסף בן טוביה וסיעתם התפשרו על נקלה עם המצב המדיני החדש, ומלכות בית סיליקוס מצאה בהם חפץ. ההתיונות לא פסקה, – כי אם התפתחה בהכרח טבעי, ותנאי המציאות עזרו לה. במשך השנים הרבות שעברו מזמן כבוש היונים נהפכה ארץ חילת־סוריה למדינה הֶלניסטית. יורשי אלכסנדר הגדול בנו בה ערים רבות מאד ויושביהן היו יונים מקדונים וארמים (סורים) שהתבוללו לתרבות היונית (סורים־הלנים). חלק גדול של ארץ ישראל התיכונה נחשב לגבול הסורים ההלנים, וביחוד הערים החשובות שמרון (Samareia), בית־שאן שנקראה עכשו סקיתופוליס (Skythopolis) ויזרעאל (Esdrelon). רוב ערי הגלעד נקראו עכשו בשמות יונים ואוכלוסיהן היו סורים־הלנים. הצידונים והפלשתים בארץ החוף התבוללו על נקלה לתרבות היונים והחליפו (או צרפו באופן סנקרטי) את שמות אלהיהם העתיקים בשמות אלהי יון (בעל־זיאוס, ענת־אתיני, עשתרת־אפרודיטי, רשף־אפולון וכו'). ככה נדמתה ארץ ההרים של יהודה לאי קטן בים התרבות היונית הכללית. אמנם התרבות הישראלית המפותחת בשאיפותיה העליונות ובאמונתה החזקה בכחות המוסריים הנעלים של עם ישראל ובעתידו הגדול לא נתנו ליהודים להטמע בתרבות היונים, כמו שעשו זאת העמים השכנים, אבל ברבות הזמנים חדרו הרבה דעות ומנהגים מן העולם היוני אל השקפת היהדות ועל ידי זה נעשו היהודים נוחים יותר לקלוט את התרבות הזרה. היהודים התהלכו בשלום עם השכנים ההלנים, ויחוסי המשא־ומתן התדירים גרמו להתקרבות ידועה ביניהם גם במובן רוחני. יהודי ארץ ישראל נמצאו גם בקשר מתמיד עם אחיהם במצרים, שקבלו את השפה היונית וקנינים רבים של התרבות היונית בלי להתכחש לצורתם המקורית. השפעת היונים על היהדות נראתה בכמה הופעות טפלות: ככה לא נמנעו אפילו יראי אלהים מהקרא בשמות יוניים (למשל תלמידו של שמעון הצדיק – אנטיגנוס איש סוכו, ראש הסופרים בדורו), ובכלל – מלקבל את הטוב שנמצא בתרבות היונית. אבל לאפשרות קליטת הקנינים הזרים היה גבול ידוע, שהסגתו היתה עלולה לגרום סכנה גדולה להשקפת העם ולהתיחדותו הלאומית. המתיונים בני השדרות העליונות, שבשבילם היתה התרבות העברית דבר חיצוני ונעדר התכן – לא פחדו מעבור את הגבול הזה. הם רצו להשפיע מאוצר התרבות היונית על היהודים יותר ממה שיכלו להעביר דרך מצרף נשמתם הלאומית ולספוג לתוכם. כמו בימי עזרא ונחמיה היתה “יד השרים במעל ראשונה” – הם עמדו למופת לעם בחקוי מנהגי היונים הזרים לרוח העם ובהריסה אטית או חטופה של גדרי החיים המקוריים. תנועת ההתיונות התחזקה וההתבוללות בתוך היונים היתה לענין של שאיפה עליונה בשביל חוגים ידועים בקרב העם. מעט מעט גדל דור צעירים מבני המתיונים, שקבלו חנוך יוני והחיים על פי חוקי ישראל ומנהגיו היו זרים להם למפרע. בשאט בנפש התיחסו לחוקים המקובלים, מתוך הוכחה פנימית כי כבר עבר זמנם, ומשאת נפשם היתה לטשטש את כל קוי צורתם המקורית ולההפך ליונים גמורים. עם תגבורת התנועה הזאת הובלטו בה שני זרמים: זרם ההתיונות המתונה, ששאפה לטשטש את הנגוד בין ישראל לעמים בהדרגה אטית, כדי שלא להרגיז ביותר את העם, וזרם ההתיונות הקיצונית, שהתירה את כל הקשרים העתיקים בבת־אחת ודרשה זאת גם מן העם כנגד רצונו. התפשטות התנועה הזאת והסכנה הכרוכה בה עוררו את יראי האלהים, שעד עכשו התיחסו לתרבות היונית בלי שנאה יתרה, – לעמוד על נפשם ולהסתדר למלחמת הגנה על הקדשים הלאומיים. ככה צמחה מפלגת האדוקים, שנקראו על־הרוב בשם חסידים, לשם חזוק העם באמונתו ובאפני חייו המקובלים. גם בקרב החסידים היו שני זרמים: החסידים המתונים, שהסתפקו במלחמת הגנה והתפשרו עם תנאי התפתחות החיים, והחסידים הקיצוניים, שמתוך משטמתם החזקה למתיונים למדו לשנוא שנאה עזה את היונים ואת מנהגיהם וחכמתם יחדו, וקראו למלחמה על כל מה שבא ממקור יוני. – הנגוד בין החסידים ובין המתיונים התחזק מאד, וגרם לידי סכסוכים פנימיים בירושלים ומריבות קשות בין אחים. גם במשפחת הכהן הגדול אחזה אש המריבה: בנו הבכור של שמעון הצדיק חוניו היה ירא אלהים וחסיד, אבל בנו השני ישוע נטה אחרי המתיונים והמיר את שמו העברי בשם יוני יסון – דבר שלא היה מצוי בקרב הכהונה הגדולה, זו שכל גדולתה היתה תלויה במסרת העתיקה. העם ברובו הגדול היה קרוב ברוחו אל החסידים המתונים, אבל בעיר ירושלים התרבו המתיונים המתונים והקיצונים נשאו את עיניהם אל המשרה הראשית בעם.

השתנות יחס ממשלת סוריה ליהודים. – מעשי המתיַוְנים לא הביאו לידי מלחמה גלויה בירושלים, כל העת שעמדה הממשלה המרכזית מן הצד. אבל המצב הזה נמשך רק זמן קצר. אחרי מפלתם הגדולה במלחמתם עם הרומאים מצאו מלכי סוריה, כי כשלון ממשלתם האדירה – סבתו בחסרון האחדות המדינית והרוחנית בקרבה, ברפיון הקשר בין העמים הרבים נתיניה ובהתעלמותם של אלה מגורל השלטון המרכזי. עכשו עמדה על הפרק לפני חצר המלוכה באנטיוכיה שאלת רכוז כל העמים לגוף אחד בעל השקפת עולם אחת וענינים רוחניים משותפים. בתור אמצעי לזה צריכה היתה לשמש התרבות ההלניסטית בצרוף האמונה של חצר המלוכה. על ידה אמרה מלכות בית סיליקוס לטשטש את ההבדלים בין העמים השונים ולחבר את כלם מסביב לדגל הממשלה. כל העמים השונים התבוללו כבר למראה עין לתרבות היונית – יצאו מהם רק היהודים והשמרונים, שאדיקותם בדתם עמדה להם למכשול על דרך ההתיונות. כדי להכניע את קשי ערף היהודים השתמשה הממשלה בעזרת המתיונים ביהודה, בני בריתה בשאיפות ההתבוללות, והתחילה לקרב אותם. עתה מצאו המתיונים שעת הכושר לצאת למלחמת תנופה על החסידים. קשה היה להוציא מידם בפעם אחת את המשרה העליונה, כי הכהונה הגדולה היתה קדושה בעיני העם, ואי אפשר היה לזר לקרוב אליה בלי להביא לידי התקוממות חזקה. לפיכך התחילו המתיונים לחתור לאט לאט תחת המשרה העליונה. בימי סיליקוס הרביעי בן אנטיוכוס הגדול (187 עד 175) שמש בכהונה גדולה חוניו (השלישי) בן שמעון הצדיק, שהלך בדרך אביו והיה לקוץ בעיני המתבוללים. אחד מראשי המתיונים, שמעון, שהיה קרוב למשפחת בית טוביה ופקיד חשוב בבית־המקדש, הלשין לפני נציב המלך בחילת־סוריה על הכהן הגדול, כי תחת השגחתו של זה בבית־המקדש נמצאו כסף וזהב למכביר; כשנודע הדבר למלך, שהיה דחוק בעניני כספים, שלח את שלישו הליודורוס (Heliodoros), לקחת את אוצר בית־ה'. הליודורוס בא אל ירושלים ודרש מן הכהן הגדול להמציא לידו את הכסף והזהב. חוניו השיב לו, כי באוצר בית־המקדש נמצאו רק פקדונות עניים, אלמנות ויתומים. ההגדה מספרת, כי הליודורוס לא נעתר לדברי הכהן הגדול, והודיעהו כי ביום הקבוע יכנס הוא עצמו אל בית המקדש לבדוק את האוצר. היום ההוא היה יום אבל וצום ותפלה ליושבי ירושלים, ותפלתם אמנם הועילה. כבוא הליודורוס אל המקדש הופיעו שני מלאכים ודשו את בשרו בשוטים, עד אשר התעלף ואנשיו הוכרחו להוציאו משם (אגדה זו דומה לאגדה על דבר תלמי הרביעי). – הליודורוס שב אל אנטיוכיה בידים ריקות, – ובירושלים שררה התמרמרות גדולה על המלך, שעשה את הנבלה הזאת, ועל המתיונים, שהשיאוהו לעשותה. הכהן הגדול והחסידים התחילו להִנהות אחרי הימים הטובים, ימי חֲסותם בצל מלכי בית תלמי, שלא נגעו בקדשי העם. המתיונים, שנבאשו מאד ביושבי ירושלים, הוכרחו לבקש עזרה מהמלך, ולשם זה הלשינו לפניו על הכהן הגדול והחסידים, כי שחדו את הליודורוס לבל ישלח ידו בכסף בית־המקדש, והם מחבלים מזמות לבגוד בממשלת סוריה. הסכסוכים הפנימיים, הנגודים האישיים, המדיניים והדתיים התגברו בירושלים והדבר הגיע לידי שפיכת דם ברחובות העיר. הכהן הגדול חוניו הכרח ללכת אל המלך סיליקוס לאנטיוכיה לבקשו, כי ישקיט בדבר־שלטון את המבוכות ביהודה. המלך שחשד את חוניו במחשבות מרד, עצרהו באנטיוכיה, ובפעם הראשונה אחרי דורות רבים נדחה הכהן הגדול בירושלים ממשרתו בחזק־יד. ככה הצליח בידי המתיונים להסיר את מתנגדם מעל הדרך.

אנטיוכוס הרביעי. – אחרי סיליקוס הרביעי עלה על כסא המלוכה באנטיוכיה אחיו אנטיוכוס הרביעי (175), שקרא לעצמו בשם אפיפנס (המפואר). הסופרים היוניים ספרו על המלך הזה, כי היה איש תהפוכות, שדרש מהעמים הנכנעים לחלוק לו כבוד אלהים, ויחד עם זה נהג את עצמו בקלות ראש מיוחדה שאינה ראויה למלך ונטפל להמוני העם בעיר מלכותו לקחת חלק במשחקיהם ובתעתועיהם. לעומת זאת התיחסו אליו היהודים ביראת הכבוד – למרות השנאה הגדולה אשר שנאוהו. אחד החסידים הודה, כי המלך הנבזה שהוא “מחזיק מלכות בחלקלקות” הנהו גם “עז פנים ומבין חידות, גבור חיל שעצם במעט גוי ועשה אשר לא עשו אבותיו ואבות אבותיו… ועל אלהי אבותיו לא יבין ועל חמדת נשים ועל כל אלוה לא יבין, כי על כל יתגדל” (דניאל). המלך הזה נשלח לפנים על ידי אביו לערבון אל עיר רומא והכיר שם מתוך הנסיון את כל גדולתם של שליטי העולם החדשים ואת כל תוקף ידם, ובכל זאת נשא בסתר את נפשו לחדש את כל תפארת מלכות בית אביו, האדירה לפנים בממשלות העולם. בראשית מלכותו הזדמנה לו שעת הכשר למלחמות תנופה, כי הרומאים נאחזו במלחמה קשה עם המקדונים היושבים באירופה והוכרחו לעזוב את עמי המזרח לנפשם, ובזה השתמש אנטיוכוס להתנפל על ארץ מצרים (בימי המלך תלמי הששי) ולכבוש חלק גדול ממנה. בשבתו ברומא הכיר את כחו הגדול של עם בעל תרבות לאומית אחת ואמונה משותפת ודִמה, כי גם מלכותו תחליף כח בתנאים כאלה. על כן נתן את לבו להפוך על ידי אמצעים נמרצים את כל העמים היושבים בארצו לעם אחד מדבר בשפה אחת, בעל השכלה אחת ומנהגים משותפים. בקצר רוחו בקש לדחוק את הקץ, ולא הבין, כי במעשי אונס נמהרים לא ישיג לעולם את מטרתו. – בארץ ישראל התחיל אנטיוכוס לתמוך את המתיונים בגלוי ולהשליטם על כל העם, כדי להשיג על ידם את מטרתו – להעביר את עם ישראל על צורתו הלאומית, המלך ובוגדי ישראל התחרו ביניהם באמצעים מגונים לשם המטרה הזאת, אבל טעו בחשבונם, כי לא העריכו כראוי את כח הרוח המיוחד בקרב היהודים – זה שכבר פג מנשמות המתיונים – את עוצם אמונתם באלהים ואת כל תוקף מסירות־נפשם על צורתם הלאומית ועל קדשי העם המקובלים. האמצעים הקשים השיגו את הפך־המכוון: כח ההתנגדות בקרב העם התחזק, והוא התעורר לעמוד על נפשו ולהלחם על קניניו הקדושים. – מבלי הדעת שנו המלך האכזר והאחים הנפשעים את דמות העם הקטן בארץ יהודה, שנהפך בפעם אחת מרודף־שלום לגבור־מלחמה מפני ההכרח החיצוני! ומכיון שתפשו היהודים אחרי זמן של קפאון מדיני את החרב בידם, כדי להגן על נפשם, ובהתרוממות רוח גדולה נצחו את האויבים העצומים – נעורו לתחיה שאיפות החרות הלאומית, הנרדמות בעומק נשמת העם, ואחרי ארבע מאות וחמשים שנה של שעבוד מדיני מתמיד צמחה שוב מלכות יהודה בת־חורין – והעם חדש את נעוריו. ככה נהפכה הקללה בשעתה של גזרות אנטיוכוס – לברכה בדורות הבאים.

הכהונה הגדולה עוברת אל המתיונים. – עלית אנטיוכוס לכסא והרחקת חוניו הכהן הגדול מן הכהונה הגדולה חזקו את המתיונים בשאיפותיהם לכבוש את המשרה הראשית ולהכניס ביד רמה את מנהגי היונים לתוך חיי העם, – והדבר עלה בידם על נקלה, כי ישוע־יסון, אחי חוניו, זה שהיה לו משפט הכהונה הגדולה אחרי אחיו, היה מאנשי שלומם. יסון נסע אל המלך והבטיח לשלם לו חמש מאות ככר כסף חלף הכהונה הגדולה, וגם בקש ממנו רשות לבנות בירושלים בנינים לחנוך הגוף של צעירי ישראל על פי מנהגי היונים: גִמְנַסִיוֹן (בנין מיוחד להתגוששות ערומים) ואֵיפֵיבִיוֹן (מקום משחקי התחרות של הצעירים). מלבד זה בקש יסון מאת המלך לתת לבני ירושלים את תואר אזרחי אנטיוכיה, תואר שזִכָּה את בעליו כמה זכויות מחוץ לארץ יהודה. המלך קבל ברצון את הצעות יסון והקים אותו לכהן גדול בחיי אחיו חוניו העצור באנטיוכיה ועל אפו של זה (ג“א תקפ”ז – 174). ככה חלל הכהן הגדול החדש את כל המסרות הקדושות של הכהונה והדת. החרדים והעם שנאוהו תכלית שנאה ולא הכירוהו לכהן גדול, אבל לא יכלו לעמוד בפניו. שלש שנים נמשכה כהונתו. הוא בנה את הגמנסיון בקרבת הר הבית, ושם היו צעירי המתיונים מתגוששים ערומים, למופת לעם הגדול. רבים בוששו ממורי ההתגוששות הנכרים על ה“מום” שבגופם (המילה) ו“משכו בערלתם” – לאמור: הרחיקו את סמני המילה החיצוניים על ידי נתוח קשה מיוחד. בבית־המקדש לא שנה יסון את עבודת האלהים הרגילה אך התיחס אליה יחס של זלזול וגרם לקלות־ראש והפקרות בבית־המקדש, עד שהיו הכהנים מזניחים את עבודתם, כדי לצאת ולראות בהתגוששות הצעירים בגמנסיון. עוד מנהגים חדשים הכניס יסון אל עבודת אלהים – מנהגים שהיו בעיני העם כחלול הקדש. אם גם בירושלים לא השבית יסון את עבודת האלהים המקובלת – הנה מחוץ לארץ לא העלים השקפתו, הרחוקה לגמרי מרוח ישראל. כשנמצא המלך אנטיוכוס בצור וערך שם משחקים לכבוד האליל הרקולס הצורי, שלח אליו יסון צירים בשם “אזרחי אנטיוכיה” החדשים, היהודים אשר בירושלים, לברכו, ומסר בידי היהודים כסף לקנות זבחים לאליל צור. אבל הצירים האלה, שהיו מתיונים צעירים, לא היו פרוצים בחוקי הדת ככהן הגדול ויראו למסור את הכסף לעבודה זרה. – כשעבר אנטיוכוס על יפו במסע המלחמה למצרים הגיעה לאזניו השמועה, כי חלק היהודים נוטה אחרי המצרים, ולכן מהר לעלות אל ירושלים לחקור את הדבר. יסון ואנשי שלומו ערכו לו קבלת פנים מפוארה, ויצאו לקראתו באבוקות ובתרועות ששון מהלך רב. המלך ראה ונוכח, כי אין שום סכנה נשקפת לו מבני ירושלים במלחמתו עם מצרים ופנה לדרכו.

מנלאוס והמרידה בירושלים. – על ידי שעלה יסון לכהונה גדולה בדרך עושק משפט אחיו ונהג את משרתו בהפקרות וחלל בגסות־רוח את קדשי העם, הוריד את ערכה המוסרי של הכהונה הגדולה, והדרת הכבוד החופפת על משפחת יהושע בן יהוצדק סרה מעליה. ובירידה זו של משפחת הכהונה הגדולה מצאו רודפי־כבוד מן המתיונים הקיצוניים, הקרובים אל בית טוביה, עִלָה להסב את הכהונה אליהם. מנלאוס אחי שמעון, רודפו של חוניו הכהן הגדול, היה ממתי סודו של יסון, ואותו שלח יסון, ומתנות בידו, להביאן אל המלך והשרים באנטיוכיה ולבוא עמם בדברים בעניני הכלל; ואולם מנלאוס בגד ביסון, ובזבז את הכסף הנשלח בידו להנאת עצמו, כדי למשוך אליו את המשרה הראשית. הוא הבטיח לתת למלך סכום עצום במחיר הכהונה הגדולה, ואנטיוכוס העביר את יסון מכהונתו ומסר אותה למנלאוס (ג“א תק”ץ – 171). מנלאוס שב לירושלים בתור כהן גדול מטעם המלך, ויסון ברח מפניו אל עבר הירדן. ככה עברה הכהונה הגדולה מן המשפחה העתיקה אל משפחה אחרת. מנלאוס לא נועז מתחלה לבטל את עבודת התמיד, אבל תכף אחרי עלותו למשרה עשה תועבה, שהרגיזה את העם יותר מכל מעשי התעלולים של יסון: כדי לשלם למלך את המס שפָּסַק לו – שלח ידו בסתר בכלי הזהב של בית המקדש. בכלי הקדש האלה יצא לאנטיוכיה אל המלך לכפר את פניו, כי קמיו הרבים חתרו תחת כסאו בחצר המלוכה. בבואו לאנטיוכיה לא מצא מנלאוס שם את המלך, – ובזה מצא ידים להטות בכסף את לב אנדרוניקוס העוצר בעיר, להמית את חוניו הכהן הגדול, היושב עצור בעיר המקלט דפני (Daphne) בקרבת אנטיוכיה, ושמנלאוס ראה בו סכנה לעצמו. הרצח הזה עורר מהומה באנטיוכיה. בשוב אנטיוכוס שמה, דרשו ממנו יושביה היונים לעשות שפטים ברוצח חוניו, והוא צוה לענוש את אנדרוניקוס משפט מות, אבל מנלאוס נמלט מענש וגם לא הודח ממשרתו. – בשבת מנלאוס באנטיוכיה נודע בירושלים דבר מעלו בכלי הקדש ופרצה מרידה בעיר. המורדים גברו על החיל המעט, שהשאיר מנלאוס בעיר, והמיתו את לסימכוס אחיו בחצר בית המקדש. רבים מיושבי ירושלים, כחסידים כמתיונים המתונים, שלחו צירים למלך להתאונן על מנלאוס כי הוא גרם לידי מרידה ושפך־דם רב ומצבו של מנלאוס נעשה קשה. אבל לאשרו, מהר המלך אל צור לחדש משם את המלחמה במצרים ונצרך לכסף רב. מנלאוס הבטיח לתת לו את אוצר בית המקדש, ובשכר זה יצא נקי, ושלשת הצירים שנשלחו מירושלים להתאונן עליו הומתו בגזרת המלך. מנלאוס שב אל ירושלים ופני שונאיו חפרו.

המהומות הגדולות ועשק בית המקדש. – כל מעשי הנבלה של מנלאוס השניאו אותו על העם, ומלבד קרוביו והמתיונים הקיצוניים לא נמצא אף איש שעמד לימינו. בשעת המלחמה במצרים יצא הקול בירושלים, כי נפל אנטיוכוס במלחמה, ושמועה זו היתה כשמן על המדורה. תכף פרץ מרד בירושלים, יסון הכהן הגדול המוסר ממשמרתו מהר אל העיר ותפש שוב את הכהונה הגדולה. מנלאוס נמלט מפניו אל מצודת ירושלים (אקרא), שנמצא בה מצב הסורים. יסון נעשה בן־רגע לגבור העם, וכל עלילותיו הרעות נשכחו לו מפני נבלות מנלאוס הגדולות מהן, אבל עכשו הראה יסון כי אינו נופל באכזריותו משונאיו. כל שאיפותיו היו מכֻוָנות רק למטרה אחת – למלא את נקמתו בכת המתיונים הקיצונים, שדחו אותו מכהונה גדולה. לשם נקמה זו שפך בירושלים דם הרבה כל כך, שאפילו החרדים – עם כל שנאתם הגדולה לבוגדים הכופרים בכל קדשי ישראל – התרגזו מאד. בינתים שמע אנטיוכוס בשעת נצחונותיו במצרים את דבר המהפכה בירושלים וראה בה סכנה גדולה לשלטונו בחילת־סוריה, עמד ועלה בחיל גדול על העיר, ואוהבי מנלאוס פתחו לפניו את שעריה. יסון ברח שוב אל עבר הירדן, ומנלאוס שב לכהונתו ועשה נקמות גדולות באויביו. אנטיוכוס פרץ אל בית המקדש, נכנס אל קדש הקדשים והוציא מן ההיכל את מזבח־הקטרת, את שלחן השרת ומנורת המאור וכסף רב והוביל אותם לעיר מלכותו (ג“א תקצ”א 170). בכאב ובזעם עצור ראה העם את חלול המקדש וחכה לענש האלהים, שיבא על המלך הזה, אשר נועז לבוז את מקדשו.

המהפכה הגדולה בירושלים. – בגלל מעשי הרשע של מנלאוס וחלול בית המקדש נִתְּקו כל הקשרים בין מפלגת המתיונים הקיצוניים ובין העם היושב בארץ. כל ממשלת מנלאוס ואנשי בריתו נשענה על עזר מלכות בית סיליקוס ועל המצב הסורי, שהפקיד המלך בירושלים, כדי להשגיח על היהודים בשעת מלחמותיו עם המצרים ולחזק את ידי המתיונים הנאמנים בבריתו, על כן לא שמו מנלאוס וסיעתו את לבם לדעת־העם והזדרזו להוציא בבת אחת אל הפעל את כל שאיפותיהם הקיצוניות ולהפוך את היהודים ליונים, והמלך תמך אותם בדבר הזה. שתי שנים עברו מיום הרצח בירושלים ושוד בית־המקדש, ובכל הימים האלה חגרו המתיונים את כחותיהם לשם המהפכה העתידה. מאורע אחד החיש את הקץ: המלך אנטיוכוס נלחם עוד הפעם במצרים והתגבר על אויביו, וכמעט שהצליח בידו להכניע את הארץ תחת ממשלתו, אך זקני רומא התערבו בדבר ושלחו צירים אל המלך הסורי בדרישה נמרצה לעזוב את גבול מצרים. אנטיוכוס הבין, כי לא יוכל להמרות את רצון אדירי העולם ושב סר וזועף על נצחונותיו שעלו בתהו. מפלת המלך הפיחה רוח תקוה בקרב אנשי ירושלים, ושוב נפלו מהומות ביניהם. המלך החליט לשים קץ בפעם אחת למצב הזה, ומנלאוס ואנשיו היו לו לעזרה. שר הצבא אפולוניוס פרץ אל ירושלים ביום השבת, התנפל על יושבי העיר ועשה בהם הרג רב. חלק גדול של העיר חרב. רבים מבני ירושלים נפוצו לכל עבר. אלה ברחו אל המדבר, ואלה נמלטו אל ארץ מצרים. רבים מהנשארים בעיר, הנשים והטף, נלקחו בשביה ונמכרו לעבדים. בירושלים החרבה נשארו רק המתיונים הנאמנים בברית המלך. אנטיוכוס צוה להושיב בנחלות הנהרגים והבורחים אנשי נכר מכל מדינות מלכותו, בכונה להפוך את העיר למושבה יונית. חומת העיר, שנבנתה לפנים על ידי נחמיה, נהרסה – לעומת זאת חזק אנטיוכוס את חומות המצודה בדרום העיר (אקרא), כדי שתשמש מבצר חזק ואבן פנה לשלטונו ביהודה, והרבה את חיל המצב שבה, ועוד זמן רב נשארה המצודה בידי הסורים. – מימי נבוכדנאצר לא נעשה חורבן גדול כזה בירושלים, שנדונה עכשו על יד אנטיוכוס בכל חמר משפט “עיר נדחת” המורדת במלכות. אבל בענש העיר לא אמר המלך די. הוא צוה להרוס את חומת הר הבית ו“לטמא את בית־המקדש” – על גבי מזבח העולה בנה אנטיוכוס מזבח לאלהיו זאוס האולימפי (שנקרא גם בעל־שמים או בשם הגנאי “שקוץ משומם”). בט“ו בכסלו (ג“א תקצ”ד – 168 לפני מאו"ה) בטל התמיד בעבודת המקדש, ובכ”ה כסלו חונך מזבח זאוס (Zeus Uranios) והמתיונים העלו עליו קרבנות חזירים ושאר חיות טמאות. בית המקדש נהפך למערת פריצים, ומעשי זמה ותועבה נעשו שם. על היהודים הנשארים הוטל לקחת חלק בעבודת אלהי היונים. – על ידי זה שהחריב אנטיוכוס את מרכז עבודת האלהים הלאומית בישראל והפך את ירושלים לעיר נכרית אמר להכניע על נקלה את יתר היהודים יושבי ערי השדה ולהכחיד את צורת ההתיחדות של עם ישראל מן העולם. –

גּזרת השמד של אנטיוכוס. – אחרי כלותו את מעשהו בירושלים גזר המלך להשבית בחזקת־יד את דת היהודים המיוחדת ואת מנהגיהם המקובלים. לשם כך שלח את אתֵנאוס (Athenaios) שר צבאו להודיע לשרידי ירושלים וליושבי ערי יהודה, כי אסור להם למלא אחרי חוקי תורת משה ולקים את המנהגים העתיקים. ביחוד חלה גזרת המלך על החוקים, שראה בהם העם אות ברית – סימן מבדיל בינו ובין הגוים – על שמירת השבת והמועדים, המילה, הזהירות במאכלים כשרים, התפלה. הבנינים שהיו מתאספים שם היהודים להתפלל לאלהים, “מועדי אל”, נהרסו או נשרפו ועל מקומם נבנו מזבחות לאלילי היונים עם פסילי צלמיהם, ועל היהודים הוטל להקריב להם זבחים. המלך הפקיד נוגשים מיוחדים להכריח את העם שיאכל בגלוי בשר טרפה וחיות טמאות. המסרבים לעבור על חוקיהם העתיקים נאנסו לזה בחזק יד (ביחוד לאכול בשר חזיר), וקשי הערף נענשו ענש מות, למען יראו אחיהם וייראו. הענש היותר קשה נחתך על האדוקים במנהג המילה: הבנים הנמולים הומתו יחד עם אבותיהם. כל הספרים הקדושים של העם (כתבי הקדש) נלקחו ו“נטמאו” (בציורים מגונים על גבם, בדם בהמות טמאות וכו') או נשרפו, והמסתירים את הספרים נדונו בענשים חמורים – גזרת אנטיוכוס היא הרדיפה הדתית הראשונה הידועה לנו בדברי ימי העולם, ההתערבות הראשונה של הרשות בדברי אמונה והתנקשותה בעולם־הנשמה של היחיד. מושל עריץ באסיה הוציא את הפקודה הזאת, והשקפת בני הזמן ההוא לא מצאה בזה שום עול; כי המלך השליט בחיי נתיניו רשאי היה לקבוע לעם גם חוקי אמונה ומנהגים ללכת בהם, – ובני הדורות ההם לא הבינו, כי אין האדם יכול להתעמר בזדון ברוחו של חברו, כי רק את הגוף אפשר להכניע ולא את הנשמה. ככה השתנו הזמנים: בעוד אשר לפנים נטו בני ישראל ברצון אחרי חוקי הגוים, והנביאים הגדולים שפכו עליהם את חמתם ונלחמו בהם לשם קיום צורתם הלאומית – הוכרחו עתה היהודים שלא ברצונם, על ידי אחיהם הנפשעים וזדים נכרים, לעבוד לאלהים אחרים, והם בעצמם הוזקקו, להגן על אמונתם המקורית.

תוצאות גזרת אנטיוכוס. – גזרת אנטיוכוס היתה הנסיון היותר קשה שנתנסה בו עם ישראל בימי הבית השני. נורא היה מצב הרוח של העם למראה הכפירה הנוראה ולעג הזדון לכל קדושיו. על דעת החוקרים נכתבו מזמורים אחדים (ע“ד, ע”ט, מ"ד) באותו זמן, ומהם אנו שומעים את אנקת האומה הנדונה למות. ביסורים הגדולים בקש העם תשובה מאלהים, ולא יכול למצוא אותה: “אותותינו לא ראינו עוד, אין עוד נביא ולא אתנו יודע עד מה”. אבל גם בתנאים האלה לא דכא יאוש גמור את העם; האמונה באלהים היתה חזקה וחוללה נפלאות, וכח ההתנגדות של היהודים ומסירת נפשם על דתם התחזקו על ידי הגזרה הנבערה וסכנת הכליון. לא רק יראי אלהים בלבד התעוררו לעמוד על נפשם – גם רבים מן המתיונים המתונים התרגזו על הנתוח הפתאומי שנעשה בנשמת העם על ידי המלך הזר בעריצות גדולה. רבים מן הפוסחים על שתי הסעיפים חזרו בסתר לבם בתשובה, כשראו את התוצאות של ההתיונות. העם עמד על פרשת דרכים: לחיות חיים שאין בהם טעם או למות על קדושיו. החלשים בעם, אשר לא יכלו להעזר בכח עצמם, דבקו למראה עין במנהגי היונים, חללו את השבת והתגאלו בבשר חזיר. אלה היו האנוסים הראשונים בדברי ימי העולם. – אולם על ידי האונס לא נעשו ליונים כלל, ועוד התחזקו באמונתם המסורה ובשנאת־אין־אונים למלכות המציקה אותם. אבל אנשים רבים מקרב היהודים סרבו למלא את רצון המלך וקבלו עליהם יסורים נוראים וענויי מות. אלה הם הקדושים הראשונים בדברי ימי ישראל שתרבותם המקורית היתה יקרה להם מחייהם. אגדות רבות נשארו לנו על הקדושים האלה. ככה סֻפר על אלעזר, אחד מגדולי ירושלים, שסרב למלא את מצוות המלך: כשהגיש לו פקיד המלך בשר חזיר והאכילהו ממנו בחזקת היד, רקק והשליך את הנתח מפיו, וכשהציע לפניו הפקיד לתת לו במעמד כל העם בשר טהור לאכלו, ובלבד שיחשבו האנשים, כי בא בפיו בשר חזיר – לא רצה למלא את הדבר והומת ביסורים קשים. אגדה אחרת מספרת על אשה גבורה (חנה) ושבעת בניה, שדרש מהם המלך לעבור על דתם. אבל האם היהודית חזקה את לבות בניה, לבלי ימלאו את דבר המלך, ושבעת הבנים נהרגו בענויים נוראים לעיניה – ואחר כן קדשה אף היא עצמה את השם, ועליה דרשו את הכתוב: “אם הבנים שמחה”. הגבורים הקדושים האלו היו בחייהם ובמותם אות ומופת לרבים, ערך האמונה והצורה הלאומית התעלה על ידם, – והדם השפוך חזק את דבקות היהודים בדתם ובמנהגיהם.

החסידים והמשכילים. –החסידים, אשר השפעתם על העם התחזקה על ידי תעתועי מנלאוס והמתיונים, היו הראשונים לפורענות. – רבים מחסידי ירושלים נהרגו על־ידי אפולוניוס בעת המהפכה הגדולה בעיר (“אלהים, באו גוים בנחלתך, טמאו את היכל קדשך, שמו את ירושלים לעיים, נתנו את נבלת עבדיך לעוף השמים, בשר חסידיך לחיתו ארץ. שפכו דמם כמים סביבות ירושלים, ואין קובר”). ביד רבים מן החסידים עלה להמלט מן העיר. משפחת הכהן הגדול חוניו נמלטה אל ארץ מצרים, בלוית כהנים אדוקים וסופרים, אך רוב הפליטים התפזרו בכל ארץ יהודה. חסידים רבים תעו במדבר יהודה, אחרים בקשו להם מפלט בהרים ובסלעים. החסידים האלה לא היו קודם הגזרה אנשי מעשה, כי אם חובשי בית־המדרש, שדאגו לעבודת האלהים הרצויה ולשלמות נשמתם. עכשו עמדה לפניהם השאלה: לחיות או לחדול? רבים מהם לא היו מוכשרים לקחת את גורלם בידם, ובחרו לחכות לישועת ה' אשר תבוא בנס, ולפי שעה בחרו ביסורים וענויי מות על קדוש דתם. אבל בקרבם קמו גם אנשי מעשה, שהחליטו לעמוד על נפשם. הם לא היו יחידים במעמד, – כל יראי אלהים בארץ יהודה, העם היושב בערי השדה, האכרים, הרועים והדיַגָים, בעלי המלאכה השונים, אנשים פשוטים, שלא חדרה אליהם ההשכלה היונית ומתוך זה החזיקו בתומתם ובאמונתם – לא יכלו להתפשר אפילו רגע אחד עם המצב החדש, שבא לעולם בגזרת אנטיוכוס, והתחברו תחת ההנהגה הרוחנית של החסידים, לקום ביד רמה ולהגן על קדשיהם, ואלה הפיחו בקרבם רוח גבורה של לוחמים עזי־נפש. גם אישים כבירים, הראויים לעמוד בראש העם בשעת התקוממות לאומית, נמצאו להם. בפעם הראשונה בדברי ימי היהודים עבר מרכז הרוח של העם לזמן ידוע מן העיר הראשה – ירושלים, שנשארו בה רק בוגדים ובני־נכר שונאי ישראל או אנוסים חדלי־כח – אל ערי השדה, ששם התרכזו המאמינים האדוקים, אשר התחזקו בדתם בשעת הגזרה וחרפו את נפשם למות עליה בפני האויב. המאמינים האלה נקראו בפי הסופר שחי באותו הזמן בשם “משכילים” (“משכילי עם”).

ספר דניאל. –בקרב החסידים והמשכילים נמצא סופר אחד, שדבר על לבם לחזק את אמונתם בדעת אלהים – זהו מחבר הספר הנקרא “דניאל”, שפרסם את ספוריו וחזיונותיו מגלות מגלות, מקצתן בעברית ומקצתן בארמית השגורה בפי יושבי ערי השדה. הוא השתמש באגדות על דבר דניאל – צדיק מפורסם, שחכמתו וצדקתו היו למשל בפי העם (בספר יחזקאל נזכר דניאל בתור חכם גדול נודע לשם גם באומות העולם). במגלות הארמיות הוא מספר לנו על דבר דניאל ושלשת חבריו (חנניה, מישאל ועזריה), שהיו יהודים מגולי ירושלים בבבל ויראי אלהים בטופס החסידים של זמן אנטיוכוס. הם עמדו בכל הנסיונות, לא רצו להתגאל בפת־בג המלך וביין משתיו, והמחבר מעביר לפנינו את הנפלאות שעשה להם אלהים: כשסרבו שלשת חברי דניאל לסגוד לפסל, צוה המלך להשליכם לתוך כבשן האש, אך ה' הצילם בארח פלא. כשגזר המלך על דניאל – אשר “כַוים (חלונות) היו פתוחים בעליתו נגד ירושלים” והיה מתפלל שלש פעמים ביום – לשנות ממנהגו הקבוע, מאן דניאל למלא את מצות המלך והשלך אל בור האריות, אך כל רע לא אונה לו. – הגבורים האלה צריכים היו לשמש מופת לבני הדור ההוא ללמוד מהם לעמוד בנסיון. מלבד זה מספר מחבר הספר את הענש שהביא אלהים על נבוכדנאצר, על דרשו לעצמו כבוד אלהים, כאנטיוכוס הרביעי – למען הראותו, כי יש מושל עליון בעולם, המקים מלכים ומורידם. הסופר הטעים ביחוד את הענש הצפון לאנטיוכוס על שטמא את המקדש והוציא משם את כלי הקדש – ולשם זה הוא מספר מה שהגיע לבלשצר בשעתו על חטא דומה לזה. בכל התמונות מזמן העבר בקש המחבר להוכיח, כי עוד הפעם יחדש אלהים נפלאותיו וינָקם בזֵד אשר חלל את מקדשו. – במגלות האחרונות, הכתובות ברובן עברית, נתכון בעל הספר להראות, כי המצב שנברא אחרי גזרת אנטיוכוס היה צפוי מראש על ידי דניאל החכם, וכי יחד עם זה הכיר דניאל, כי עזרת אלהים תבוא בקרוב אחרי הצרה. בצורת התגלות (אפוקליפסה – חזיון העתיד) אליגורית־סמלית מסר לנו המחבר את כל מה שצפה דניאל לעתיד: מראה חורבן מלכות בבל (האריה), שלטון פרס ומדי (הדוב) וחורבנה על ידי היונים (הצפיר השעיר), התפרדות מלכות יון לממלכות רבות, דברי ימי מלכות הצפון (בית סיליקוס) ומלכות הנגב (בית תלמי) עד “בטול התמיד והקמת שקוץ משומם” בבית־המקדש על ידי אנטיוכוס “המתגדל על כל אל”. דניאל צפה כבר כי אנטיוכוס “ישבר באפס יד”. אחרי כלות חצי שבוע שנים “כלה ונחרצה תתך על שומם”. החשבון המדויק הזה של קץ הרדיפות עלה למחבר הספר מתוך בינה בספרים הקדושים (ספרי הנבואה). על דעתו הכיר דניאל, כי נבואת ירמיהו על ענש אלהים של שבעים שנה מכֻוֶנֶת לפורענות של שבעים שבועים (ארבע מאות ותשעים שנה), ואף כי ירושלים ובית־המקדש יִבָּנו קודם – בכל זאת יעמדו היהודים זמן ארוך בשעבוד אויביהם, אבל בקץ הימים, בזמן אנטיוכוס, יכלה המחזור הגדול הזה. השבוע האחרון של המחזור יהיה הקשה ביותר, בו ישבית האויב זבח ומנחה" והגיעה “עת צרה אשר לא נהיתה מהיות גוי עד העת ההיא”. אבל אלה הם חבלי הגאולה: יום הדין של האלהים, שנבאו לו הנביאים, יבוא בקרוב, והאלהים ינקום בשונאי עמו ו“במרשיעי הרבים” (המתיונים).והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע".

תמונת העתיד (האסכטולוגיה) של ספר דניאל. – תמונת הגאולה העתידה מספר דניאל התקדמה הרבה ביחס לתמונות הנביאים והסופרים העתיקים. מחבר הספר אינו מסתפק בציור כללי של קץ הגאולה, כי אם גם מחשב את זמנו, – הוא הראשון במחשבי קצים, שחשבונותיו הגיעו לידינו. אבל למרות קרבת הגאולה, מרחיק המחבר אותה מן הטבע. לא בכח אדם תבוא הישועה, כי אם ביד האלהים עצמו, המלך־המשיח ירד “עם ענני שמים”. – הוא נהפך מאדם לבן־אלהים – אתו יחד תרד על הארץ מלכות השמים, האלהים ידביר תחת כסא משיחו את כל “העמים, האומות והלשונות” – ואז תקום ממשלת עולם שלא תעבר. ככה טושטש לגמרי הגבול בין האמונה בגאולה ובין האמונה בפלאות. – בקרב נפלאות הגאולה מונה מחבר דניאל בהחלט את “תחית המתים”: “ורבים מישני עפר יקיצו, אלה – לחיי עולם, ואלה לחרפות ולדראון עולם”. תחית המתים עלתה בתור תשובה על השאלה החמורה של הנהגת האלהים בעולמו, שהציקה לנשמת היהדות זה מכבר. – למראה דם החסידים השפוך ונבלותיהם המתגוללות בקרבת ירושלים, לא יכלה דעתם של יראי האלהים להתקרר במסקנות איוב וברעיונות מחברי התהלים, – ופתרון יותר מתקבל על הלב נולד לשאלה זו: האלהים דוחה את הענש והשכר ליום הדין הגדול, כשיעורר את כל הבריות מקבריהם לחיים חדשים. – תמונת העתיד של ספר דניאל נעשתה לאבן־פנה בהשקפת היהדות המאוחרת: חשבונות הקץ של דניאל שמשו יסוד לספרות מחשבי קצים גדולה; האמונה בנפלאות נעשתה לעקר בכל תקוות הגאולה ולא נתנה לעם להתפשר לארך ימים עם גאולה שלא באה בדרך נס; ורעיון תחית המתים נעשה לסלע חזק של אמונת־הרבים בכל הזעזועים והפורעניות התכופים במאות השנים המאוחרות. הוא הפיח אומץ בלבות האנשים הקשורים באמונתם, לסבול לשמה כל מצוקות ויסורים, מתוך ההכרה החזקה, כי גזל משפטם בחיי העולם הזה הוא חזיון עובר, ובשעת הגאולה יקבלו את שכרם משלם.


 

פרק שמיני: מלחמות החפש הדתי והשחרור המדיני    🔗

סקירה כללית. – הגזרה הנמהרה של אנטיוכוס הרביעי, שהעמידה את האומה הישראלית לפני השאלה: “להיות או לחדול?”, מוכרחת היתה להביא לידי התקוממות כללית. כשנמצאו אנשים ראויים לעמוד בראש ההתקוממות הלאומית, התחברו תחת דגלם כמעט כל המעמדים והמפלגות בקרב היהודים. המתיונים המתונים ובני המשפחות החשובות בירושלים לקחו חלק במלחמה לשם החרות הדתית יחד עם החסידים והמון העם. המרד הגדול חשף את הכח האדיר של הרוח בהתנגשותו עם כח־האגרוף הגס. תוצאות התרוממות הרוח הגדולה היו – נצחון שלם על האויב ובטול הגזרה. כשעברה הגזרה נפרדו דרכי החוגים השונים שהשתתפו במלחמת החרות. חלק ידוע של החסידים, המתיונים המתונים וטובי העם העתיקים הסתפקו בחדוש המצב שהיה קדם הגזרה – אבל חלק אחר של החסידים, וכמעט כל העם, תבעו יותר: השחרור הגמור של העם ממלכות היונים ומהנהגת ראשי־העם הישנים החשודים. ככה נחלק העם לשתי מפלגות מדיניות גדולות, – האחת שנטתה אחרי שלטון הסורים, והשניה שבקשה את חרות העם הגמורה. המפלגה הראשונה לא היתה חזקה ביותר, אבל המצב הסורי בארץ ישראל היה עליה למגן. בין שתי המפלגות האלו פרצה מלחמה, שנמשכה זמן רב, עד אשר נצחה מפלגת החרות, שבראשה עמדו החשמונאים. לנצחון הזה עזרו מלכי סוריה, שהיו שקועים במלחמות אחים ובקשו להם עוזרים מכל צד, ולא נמנעו גם לקנות את עזרת מפלגת החרות ביהודה במחיר גדול. אחרי שהשתררה מפלגת החרות בארץ יהודה ודכאה תחתיה את המפלגה המתנגדת, המשיכה את מלחמת השחרור כלפי חוץ, וסוף סוף הכריחה את מלכות סוריה, עשרים וחמש שנים אחרי גזרת אנטיוכוס, להכיר את היהודים לעם חפשי. רבע המאה הזה בדברי ימי ישראל מתחלק לשלשה פרקים: א) זמן מלחמת החרות הדתית (167 עד 163 לפני מאו"ה). ב) מלחמות ההגמוניה בעם בין מפלגת החרות ומפלגת הנוטים אחרי היונים (163 עד 153 לפני מאו"ה). ג) מלחמות השחרור המדיני (153 עד 142 לפני מאו"ה). כל הזמן הזה עמדו בראש המלחמה הלאומית שלשת בני מתתיהו החשמונאים: יהודה המכבי פקד את לוחמי הדת ובטל בחזקת־היד את גזרת אנטיוכוס, יונתן אחיו העביר את המנהיגים הישנים ואת משפחת הכהונה הגדולה מזכויות הירושה שלהם והוריש אותן לביתו ולמפלגתו; ושמעון החשמונאי השלישי שחרר את העם לגמרי מעול הסורים ויסד את השלטון המדיני של החשמונאים.

מלחמת חפש הדת. – תחלת ההתקוממות הלאומית הגדולה קשורה, לפי המסורת הלאומית, באישיותו הגדולה של מתתיהו החשמונאי, בן משפחת־כהנים שישבה בעיר מודיעים (או מודעית) בחלק יהודה הצפוני. תחת פקודת האיש הנלבב הזה התלקטו פליטי ירושלים ויושבי ערי השדה והתעוררו לעמוד על נפשם בפני עושי דברו של אנטיוכוס. בתחלה היו מסתפקים בתגרות קטנות באויביהם: מתנפלים עליהם פתאם, מחרידים אותם ומקצצים בהם. על ידי כך הצליחו לטהר את הרי צפון־יהודה והערים הסמוכות מן האויבים וליצור שם בסיס בשביל צבא־לאומי. אחרי מות מתתיהו החשמונאי (ג“א קצ”ה, 166–167 לפני מאו"ה) עמד בנו יהודה המכבי בראש גדוד גדול של מורדים, שהיו כבר מלומדי מלחמה ויודעי טכסיסיה. בגדוד הזה נמצאו חסידים רבים, ש“רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם”. מפני צורך השעה התירו החסידים האלה להלחם באויב גם ביום־השבת (עת לעשות לה' – הפרו תורתך"). בהתרוממות רוחם התנפלו המורדים על אחד שרי הצבא של אנטיוכוס, אפולוניוס, והשמידו אותו ואת כל גדודו. בנשק אשר שללו מאויביהם, השתערו היהודים על שר צבא סורי שני (סירון) והכו אותו אצל בית־חורון (ג“א קצ”ה. 166 לפני מאו"ה). הנצחון הזה הביא לידי תוצאות גדולות. מכל עברים מהרו היהודים אל מערכות לוחמי־החרות, וחלק גדול של ארץ יהודה נכבש בידם. אנטיוכוס הרביעי, שהיה טרוד במלחמתו עם הפרתים במזרח, שלח את שר צבאו ליסיאס להלחם ביהודים. בראש צבא גדול חדר שר הצבא הזה אל ארץ יהודה והיה כל כך בטוח בנצחונו, עד שלקח עמו סוחרי עבדים למכור להם את שבויי היהודים הרבים. אבל יהודה המכבי שמספר אנשיו הגיע כבר לאלפים, סדר את צבאו במצפה (במקום העתיק, ששם היה לפנים מרכז תנועת השחרור משלטון הפלשתים), והפיח בקרבו רוח גבורה ובטחון בישועת אלהים, ומשם פנה ויצא נגד האויב. במלחמה זו הראה יהודה כשרונות שר צבא מצוין ונצח את חיל הסורים הגדול והמלומד מלחמה על יד אמה או אַמַאוס (Emmaus, ג“א קצ”ו תחלת 165 לפני מאו"ה). כל הארץ, מלבד העיר ירושלים, נפלה בידי צבא היהודים, והסורים הוכרחו לברוח אל ארץ פלשתים. אחרי חדשים אחדים אסף ליסיאס את חילו ונסה לחדור אל ארץ ישראל מדרום. אך יהודה המכבי התגבר שוב עליו והכהו מכה מכרעת על יד בית־צור. הסורים הוכרחו לעזוב את ארץ ישראל, ורק חיל המלך באקרא (Akra מצודת ירושלים) נשאר בארץ. העיר ירושלים נפלה בידי יהודה המכבי, והוא שם מצור על המצודה ועל המצב הסורי שבקרבה. ראשית מעשהו אחרי כבוש העיר היתה לטהר את בית המקדש מן העבודה הזרה, להרוס את זיאוס ולהקים את מזבח ה' על מכונו. היהודים בצרו את חומת הר הבית לעיני המצב הסורי אשר במצודה ותקנו את פרץ בית־המקדש. ביום כ“ה כסלו ג”א תקצ"ז (165 לפני מאו"ה), באותו יום שקדשו היונים לפני שלש שנים את המזבח לזיאוס, הקריבו יהודה המכבי ולוחמי החפש את קרבן התמיד הראשון אחרי גזרת אנטיוכוס. שמחת העם היתה גדולה וחג של שמנה ימים נקבע לדורות (חג־החנוכה) – זכר לנצחונות היהודים על אויביהם ולחנוכת בית המקדש (זכר הסבה העקרית של החג נשאר בתפלה העתיקה “בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו”, בעוד אשר במסורת המאוחרת נשכחו הנצחונות הגדולים, וחג־החנוכה נתלה בנס שקרה בשעת הדלקת הנרות בבית־המקדש). עם חנוכת הבית וחדוש התמיד נגמרה בפועל המלחמה לשם חפש הדת. עם־ישראל, שלקח את גורלו בידו, הפר ביד רמה את גזרת אנטיוכוס. המלך הזה לא האריך ימים אחרי מפלת צבאותיו ביהודה, – לתקופת השנה נהרג במזרח מלכותו. על כסאו עלה בנו הקטן אנטיוכוס החמישי. כשנה שלמה לא התערבה הממשלה הסורית בעניני ארץ־ישראל, ויהודה המכבי ואחיו שלטו בארץ. החשמונאים התנדבו עתה להלחם לאחיהם היושבים בארצות הסמוכות לארץ ישראל. נצחונות היהודים בארצם עוררו קנאה ושנאה גדולה מצד היונים הסורים היושבים בעבר הירדן, בגליל, בערי הצידונים והפלשתים ליהודים היושבים בקרבם. היהודים האלה היו בסכנה גדולה, והחשמונאים מהרו בראש גדודי צבא יהודים להצילם מאויביהם. אחרי נצחונות רבים על שונאי ישראל בארץ הגלעד, בגליל ובחבל פלשתים שבו יהודה המכּבי ואחיו עם שלל רב לירושלים והביאו אתם את היהודים המוצלים מן הגליל ועבר הירדן. המלחמות האלו הגדילו את כבוד החשמונאים למורת־רוחם של טובי העם והמתיונים, שהביטו בעין צרה על עלית משפחה זרה זו ובין החשמונאים נפלו סכסוכים, ולוחמי החרות עשו נקמות רבות [???]30 העתיקים, בחשדם בהם, כי אינם טובים בלבם מהמתיונים הקיצוניים. לסו [???]31 המנהיגים הישנים, שלא רצו לותר על ממשלתם שבאה להם בירושה, לבקש את חסדי הממשלה באנטיוכיה. ליסיאס השליט בארץ סוריה בשם אנטיוכוס הילד, בא יחד עם המלך בראש צבא גדול אל ארץ ישראל. במלחמה הגדולה שפרצה בין ליסיאס ובין היהודים, בקרבת בית־זכריה (בדרך המובילה מירושלים אל בית־צור) השתמשו הסורים בפילי־מלחמה. אלעזר אחי־יהודה המכבי השתער על אחד הפילים, בחשבו, כי עליו רוכב המלך, והכריע את הפיל, אבל נתמעך תחת כבד פגר החיה. עם כל גבורת היהודים, הוכרח יהודה המכבי להסוג אחור אל ירושלים ולהתבצר בחומת הר הבית. ליסיאס רדף אחריו וצר עליו בהר הבית, אבל סכסוכים שפרצו בינתים באנטיוכיה הכריחוהו לעזוב את המצור. הוא כרת ברית שלום עם היהודים על פי התנאים ששררו קודם גזרת אנטיוכוס ובטל את גזרת הדת, והיהודים התחיבו להיות נאמנים בברית מלכות סוריה. כדי לחזק את הברית המית ליסיאס את מנלאוס, השנוא על כל העם, שנחשב לגורם הראשי של גזרת אנטיוכוס והמלחמות שאחריה (ג“א תקצ”ח, 163 לפני מאו"ה). ככה עברה גזרת אנטיוכוס מן העולם, ומלכות סוריה לא הוסיפה לנגוע בחרות הרוחנית של היהודים. נצחון היהודים היה לישועה גם לשמרונים. כשגזר אנטיוכוס הרביעי על היהודים לעבוד את אלהי היונים, מהרו השמרונים לקדם את הגזרה, והודיעו את המלך כי אינם בני ישראל, כי אם “צידונים היושבים בשכם”. ובלי התנגדות קדשו את המזבח שלהם על הר גריזים לזיאוס האולימפי. כשהכירה הממשלה את חפש־האמונה ביהודה, מהרו השמרונים לטהר גם הם את מקדשם ולהשיב את עבודתם העתיקה על מכונה.

המלחמות בין החשמונאים ומתנגדיהם. על ידי שלום ליסיאס חזר למקומו שוב המצב שקדם לגזרת אנטיוכוס. לדת־היהודים וקניניה הקדושים לא נשקפה עוד סכנה, ורבים מן החסידים נתקררה דעתם בזה ושבו אל בתיהם בשלום. מפלגת המתיונים המתונים וטובי העם עלתה למעלה ותפשה בידיה את השלטון בעם, תחת השגחת הממשלה הסורית, והחסידים לא התנגדו להם, כי כבר הסכינו לסדר זה במשך מאות שנים של שעבוד מלכיות. אבל יהודה המכבי ואחיו לא רצו לותר על השלטון, שזכו לו בהתקוממות הגדולה, בחשבם בצדק, כי הם יותר ראויים לעמוד בראש העם מטובי העם הישנים, אשר הביאו בתעתועיהם לידי הסכנה הגדולה. רוב העם – וביותר, היהודים בערי השדה – חזקו את ידי החשמונאים. החרות המדינית הגמורה – היא היתה מעתה המטרה שהציבו להם החשמונאים ומפלגת העם. בחוש הבריא שלו הבין העם הפשוט, כי בלי חרות מדינית אין גם החרות הדתית שלו בטוחה, וטובי העם, מצדדי השלטון הנכרי, היו בעיניו לא רק מתנגדים מדיניים, המבכרים את עול השונא על החרות, כי אם גם מתנגדים דתיים, שאינם מבקשים להם ערובה ממשית על החפש הדתי. הנגודים המעמדיים, המדיניים והדתיים בקרב העם התחזקו, המלחמה בין שתי המפלגות לא פסקה. המנהיגים והמתיונים האשימו את החשמונאים, כי הם רוצים לתפוש בידם את השלטון, שאינם זכאים בו מחזקת אבותיהם ושואפים לברוא מצב חדש בארץ, שלא שרר זה מאות בשנים, מפֵרים את הברית עם מלכי סוריה וגורמים על ידי זה למלחמות קשות ולחורבן הארץ. והחשמונאים תלו במתנגדיהם את כל אֲשַם התלאות, שמצאו את היהודים בזמן האחרון, וראו בהם את מעכבי גאולת ישראל. במלחמות האחים נשפך הרבה דם. בקנאות גדולה היו לוחמי החרות מכלים את נקמתם במתנגדיהם, ואלה היו משלמים להם את גמולם באכזריות יתרה. כל העת שהיתה ממשלת סוריה טרודה במלחמותיה בארצות רחוקות, היתה יד החשמונאים על העליונה וקשה היה לשונאיהם לעמוד בפניהם. כשעלה על כסא המלוכה באנטיוכיה דימיטריוס בן סיליקוס הרביעי, מצא לו שעת הכשר לבצור את רוח החשמונאים. הוא שלח צבא רב לעזרת מפלגת טובי העם הנאמנים בבריתו והקים את אחד ממנהיגי המתיונים, יקים, שנקרא בשם היוני אלקימוס, לכהן גדול ולנשיא־עם ביהודה. אלקימוס היה ממשפחת הכהונה הגדולה וראוי למשרה העליונה במשפט הירושה, ומפני זה הכירו אותו רבים מן החסידים לכהן גדול. אבל בעלותו לגדולה, עשה אלקימוס נקמות גדולות באויבי מפלגתו – החסידים הצוררים אותו, אנשי ברית החשמונאים ומפלגת העם. אכזריותו הגדולה השניאה אותו על רוב העם, ועל ידי זה התרבו מצדדי שלטון החשמונאים. ביד יהודה המכבי עלה לגרש את אלקימוס מירושלים; המלך דימיטריוס שלח צבא סורי לעזרתו תחת פקודת ניקנור (Nikanor). שר הצבא הזה פרץ אל ירושלים ועשה שם שפטים במפלגת העם ואחרי כן יצא להלחם ביהודה המכבי. בקרבת חדשה (Adasa), סמוך לבית־חורון, התלקחה המלחמה בין היהודים והסורים (י“ג אדר ג”א ת“ר – 161 לפני מאו”ה), וצבא החשמונאים הכה את חיל ניקנור לפי־חרב. גם שר־הצבא בעצמו נהרג. הנצחון הגדול הזה הלהיב את לבות העם, ויום י“ג אדר נקבע בתור חג לדורות (יום־ניקנור). עתה החליט יהודה המכבי להרים את נס חרות העם בגלוי, ושלח צירים אל הממשלה הרומאית לבקש ממנה, כי תכיר את היהודים לעם חפשי ותגן עליהם מעתה בפני הסורים. הממשלה הרומאית כרתה ברית ידידות עם החשמונאים ושלחה אל מלך סוריה פקודה לבל ירגיז את היהודים בני־ברית הרומאים. בזה אמרה לצאת לפי שעה ידי חובתה לבני בריתה. הדבר הזה העלה את חמת דימיטריוס והוא מהר לשלוח את בַּקְחִידֶס עם צבא גדול אל ארץ יהודה, זמן קצר אחרי מפלת ניקנור. בטרם מצאה יד יהודה המכבי לאסוף את חילו, השתער עליו צבא הסורים בקרבת לַיְשָה (במזרח ירושלים). היהודים המעטים נפוצו לכל רוח ויהודה המכבי נפל מות גבורים על שדה המלחמה. ככה אבד אחד מבני העליה, מן הגדולים ביותר, שקמו לעם ישראל מדורות־עולם. בנפש המנהיג הגדול הזה התחברו אומץ לב וגבורה וכשרון מפקד־מלחמה כביר ונפלא עם יראת אלהים ואמונה אדירה בתעודתו הקדושה. בענוה יתרה ראה בנצחונותיו לא את זכותו הפרטית, כי אם חסד אלהים. הוא עמד בראש העם בשעת משבר גדול בדברי ימיו ובהשקפת עולמו של זה, והתוה לו את דרך־העתיד – דרך־החרות, ומותו, מות־גבור, בטרם מצאה ידו להוציא את משאת נפשו לפועל, עוד הוסיף קרני אור על תמונתו הבהירה ופטר אותו מן האחריות על כל הפגימות שמתגלות בהכרח בכל שאיפה עליונה אחרי התגשמותה. היהודים ברובם הגדול נמשכו אחריו באהבה ובבטחון והאמינו בו, שכל מחשבות לבו ופעולתו מכֻוָנות לתכלית עליונה של אושר־העם, וכל נצחון שלו הוא צעד קדימה בדרך החיים של כל העם כלו. שם יהודה המכבי נשאר לדורות והיה קדוש לכל המפלגות המאוחדות בישראל. אחרי מות המנהיג הגדול הזה נכונה לפי שעה הממשלה בידי המתיונים. אלקימוס הכהן הגדול הכעיס את העם מאד, בהרסו את חומת החצר הפנימית של בית־המקדש בירושלים, וכשמת אחרי זמן קצר, היה מותו בעיני העם כאצבע אלהים. – שואפי החרות ומצדדי החשמונאים נרדפו על־צואר על ידי המתיונים המושלים, ויונתן אחי יהודה הוכרח לחיות חיי שודדים, כדוד המלך לפנים, במדבר יהודה. אבל החשמונאי הזה היה בעל מרץ כביר וחכמה יתרה, ומעט מעט הצליח לעלות לגדולה. ממשלת האריסטוקרטיה בירושלים היתה שנואה לרב העם, אשר זכר ליונתן את חסדי יהודה אחיו. במשך שמונה שנים (ג“א ת”ר–תר"ח, 161 עד 153) עזבו הסורים את היהודים לנפשם, ובזמן הזה התחזקה מפלגת החשמונאים ויונתן יסד לו בעיר מכמש (במקום נצחונות שאול ויהונתן על הפלשתים לפנים) ממשלה חדשה, צוררת לממשלת המתיונים בירושלים. המתיונים עצרו כח להשאר בירושלים רק בעזרת המצב הסורי בחקרא שסכך עליהם. – בערי השדה היתה יד יונתן על העליונה, ומפלגת החרות עשתה נקמות גדולות במתיונים. בינתים התחוללו תמורות בארץ סוריה. בעיר עכו קם איש אחד שקרא לעצמו בשם אלכסנדר בן אנטיוכוס הרביעי ובקש לקחת את הממשלה הראשית מיד המלך דימיטריוס. המלך הזה, שהיה שנוא מאד על בני עמו, יצא להלחם באלכסנדר, והיהודים זכו לראות מלחמת אחים בין מלכי סוריה בקרבת ארצם. במעמד הזה היה חשוב מאד בשביל כל אחד מהשליטים בסוריה, כי היהודים יעמדו לימינו. יונתן, המנהיג הרצוי של העם, השכיל להפיק תועלת מזה. המלך דימיטריוס היה הראשון שבקש קרבתו, שלח אליו אגרת שלומים והבטיח לו את המשרה העליונה ביהודה, ולאות ברית צוה לחיל המצב בחקרא למסור ליונתן את ילדי־התערובות. עם אגרת המלך נכנס יונתן אל ירושלים, תפש שם את השלטון ועמד לבנות את חומת־העיר. כשנודע הדבר לאלכסנדר, מהר גם הוא להחניף ליונתן ושלח לו בגד ארגמן ועטרת־זהב ומנה אותו לכהן גדול בארץ יהודה. בחג הסכות ג”א תר"ט (153 לפני מאו"ה) שמש יונתן בפעם הראשונה בכהונה גדולה, והמשרה הזאת נתקימה בידי החשמונאים לעתיד. ככה נעשו החשמונאים, שעלו למעלה בהתקוממות הלאומית נגד ממשלת סוריה, למנהיגי העם מטעם מלכי סוריה עצמם.

מלחמות החרות הלאומית. – עלית יונתן לכהונה הגדולה חוללה מהפכה גדולה ביחוסים שבין המפלגות ביהודה. משפחת הכהונה הגדולה העתיקה, שכהנה כשמונה מאות שנה מימי שלמה ויותר משלש מאות וחמשים שנה בבית השני, נדחתה לגמרי ממשרתה העליונה. החסידים, המקפידים על קיום החוקים, שהגנו על הכהונה הגדולה המיוחסת אפילו בזמן שבגדה בקדשי העם והתחילה לזלזל מאד בעניני הדת, השלימו עכשו על־כרחם עם הדבר הזה, כי לא היה בכחם לשנותו. האריסטוקרטיה שמשלה עד עתה בירושלים (המנהיגים הישנים והמתיונים המתונים) נשארה הפעם בלי משענתה – ממשלת סוריה – ועל כרחה פִנתה את השלטון לקרובי החשמונאים. זמן רב נִסו עוד המנהיגים האלה להתנגד לשלטון החשמונאים ולסכסך את יונתן במלכי סוריה. אך המלכים היו זקוקים תמיד במלחמותיהם זה עם זה לעזרת היהודים ומתוך כן לא נועזו לצאת בגלוי נגד יונתן החשמונאי, שבידו היה השלטון הממשי בקרב אחיו. מפני זה לא נשארה לטובי העם דרך אחרת, רק להתפשר עם המצב ולבקש את קרבת החשמונאים. לא עברו שנים רבות, וטובי העם, שהיו עד עתה מצדדי הכהונה העתיקה והשלטון הנכרי בארץ ישראל, התבוללו בקרב המנהיגים החדשים, שעלו יחד עם החשמונאים לגדולה ונעשו לידידי הכהונה הגדולה החדשה וללוחמים הראשיים לחרות המדינית בישראל. החרות המדינית הזאת היתה מטרתו העליונה של יונתן הכהן הגדול, אשר גדולתו באה לו ממלכי סוריה, ולשם חרות זו נלחם כל מלחמותיו, והשעה היתה משחקת לו. המלך אלכסנדר ירד אל הארץ הזאת לכבוש אותה כביכול מידי מתנגדיו, בני ברית דימיטריוס הראשון ובנו דימיטריוס השני. הוא כבש את אשדוד (Azotos) והוציא את שללה ולקח מס גדול מאשקלון, וספח אל ארצו את עקרון הקרובה לגבול יהודה. אחרי כן שם מצור על המצודה בירושלים בטענה, שהסורים העומדים שם הם שונאי המלך אלכסנדר. בינתים נפל אלכסנדר חלל, והממשלה נכונה בידי דימיטריוס השני. המלך הזה הכריח את יונתן לעזוב את מצור מצודת ירושלים, מבצר השלטון העליון הסורי בארץ ישראל, אך לעומת זאת הרשה ליהודים להרחיב את גבולם בשלשה מחוזות מהר אפרים. מחוז עָפְרַיִם, מחוז לוד ומחוז תמנתה (או רמתים), שיושביהם היו יהודים. אחרי זמן קצר הזדמן ליונתן לעשות טובה גדולה למלך הזה. כשמרדו בדימיטריוס יושבי אנטיוכיה, שלח אל הכהן הגדול לבקש ממנו חיל־עזר. יונתן שלח שלשת אלפים יהודים אל אנטיוכיה, והם חזקו שם את כסא המלך הנופל. חלף עזרה זו הבטיח המלך למסור בידי יונתן את המצודה בירושלים, אבל אחרי שיצא מן המצר לא קים את הבטחתו מטעם זה עזב יונתן את דימיטריוס ועבר לצד טריפון, שמרד במלך ורצה להושיב את אנטיוכוס הששי על כסאו. טריפון הבטיח ליונתן לקים בידו את כל הזכויות שנתנו לו המלכים הקודמים והקים גם את אחיו שמעון למצביא הראשי ברצועת החוף. בעוד שנלחמו טריפון ואנטיוכוס בדימיטריוס בארץ סוריה, ירדו האחים החשמונאים להכניע את ערי הפלשתים תחת ממשלתם. עיר אשקלון פתחה את שעריה לפניהם ועזה נכבשה בסערת מלחמה. משם פנה יונתן אל צפון ארץ ישראל והכה את חיל דימיטריוס בקרבת ים גנוסר. אחרי כן לכד את עיר יפו והעמיד בה מצב יהודי. אחרי כבשו חלק רצועת פלשתים, חשב יונתן את עצמו למושל בן־חורין חדש את המצור על מצודת ירושלים, שלח מלאכים אל הרומאים לחזק אתם את הברית שכרת אחיו יהודה, ונשא ונתן גם עם ארצות אחרות. הדבר הזה הרגיז את טריפון מאד. הוא פחד לצאת בגלוי למלחמה בכהן־הגדול הגבור, אבל הצליח בערמתו ובנכליו למשוך את יונתן בראש גדוד קטן אל בית־שאן ולאסור אותו. כה נפל הכהן הגדול החשמונאי הראשון בידי אויבו הנוכל אחרי שכהן במשרה העליונה בעמו קרוב לעשר שנים (ג“א תרי”ח–143 לפני מא"ה). יונתן היה גבור מלחמה וחכם מדיני גדול ובגבורתו ובחכמתו הצליח לתפוש את השלטון בעמו. תחת הכהונה הגדולה לא שלם יונתן למלכי סוריה בהכנעה יתרה, וחפצו הראשי היה תמיד – שחרור עמו. כַשָיט נבון ידע לחתור בין הדרישות המתנגדות של שליטי סוריה השונים אל החוף הרצוי – החֵרות הלאומית. השאיפות הגדולות של יונתן עברו לחשמונאים הבאים אחריו; במקומו בא אל ירושלים אחיו שמעון, והעם מסר בידו את המשרה הראשית. בידי שמעון הצליח להשיב אחור את טריפון, שעלה בראש צבא לכבוש את ארץ יהודה, ואחרי כן חדש את הברית עם דימיטריוס. המלך הזה שמשל רק בארץ בבל לבדה, ובסוריה המערבית לא היתה דעתו נשמעת, הכיר את שמעון לכהן גדול ונשיא בעמו ופטר את עם ישראל מכל מסי הממשלה (ג“א תרי”ט – 142). בזה הכירה מלכות סוריה את חרות היהודים המדינית ואחרי ארבע מאות שנות שעבוד נעשה עם יהודה חפשי במשפט העמים. השנה הזאת הראשונה לגאולת ישראל נעשתה לשנת זכרון בדברי ימי ישראל. ממנה היו היהודים מונים זמן רב את השנים. באותה שנה זכה שמעון החשמונאי לנצחונות גדולים על אויביו, הסורים ממפלגת טריפון. הוא כבש מידם את המבצר גזר, שהשתרר על הדרך המובילה מירושלים אל יפו, והכניע תחת ממשלת יהודה את כל הארץ שבין העיר הראשית וחוף הים. בארץ הזאת הושיב שמעון יהודים אנשי מלחמה ואחרי זמן קצר נעשה חוף הים בקרבת יפו למדינה שכלה ישראל. עוד חשוב מזה היה כבוש מצודת ירושלים, חקרא, המבצר החזק של שלטון הסורים בארץ ישראל, שנמצא יותר משלשים שנה בידי הנכרים. אחרי מצור זמן רב הוכרחה המצודה לפתוח את שעריה לפני שמעון (ג“א תרי”ט – 142). יום כבוש המצודה נעשה ליום זכרון לאומי, שהוחג מדי שנה בשנה. עכשו נמצאה כל ארץ יהודה ברשות ישראל. בשנה הזאת טבעה ירושלים מטבעות כסף ונחשת עם הכתבת: “שנה א' לגאולת ציון”.

אשור ממשלת החשמונאים על־ידי העם. – אחרי שהרחיב שמעון החשמונאי את גבולות היהודים, פרק את עול הממשלה הזרה מעליהם וטהר את ארץ יהודה מהשונאים, שרר שלום בארץ – בפעם הראשונה אחרי שנות מלחמה בלתי פוסקות. העם השמח על ברכות השלום והחרות הכיר טובה למשפחת החשמונאים על הגדולות והישועות שעשתה לו. כשעמדה על הפרק לפני האומה המשוחררת שאלת השלטון הלאומי החפשי, השתתקו ריבות המפלגות וכל העם הסכים בדעה אחת למסור את המשרה העליונה לשמעון החשמונאי ולבניו לנחלת עולם. בחדש אלול שנת ג“א תר”ך (141 לפני מאו"ה) התאספו זקני ישראל, הכהנים וכל העם לאספה גדולה בחצר בית האלהים בירושלים והכירו את שמעון החשמונאי לכהן גדול, לשר צבא ישראל (סטרטיגוס) ולנשיא־העם (איתנרכוס Ethnarchos) וקבלו עליהם לתת לבניו את משפט ירושת המשרה “לעולם, עד אשר יבטל האלהים את הדבר הזה בגזרה מן השמים”. ההחלטה הזאת נחקקה על לוחות נחשת והוצגה בבית־המקדש. ככה אִשֵר העם את משפחת החשמונאים בזכויותיה שקבלה ממלכי סוריה. מן העת ההיא התחילו היהודים למנות את הזמן בשטרות ובתעודות לנשיאות החשמונאים. החשמונאים נחשבו עכשו למושלי ישראל על פי חוקי התורה; בידיהם חֻברו יחד ההנהגה הרוחנית וההנהגה המדינית. רעיון האחדות של שתי ההנהגות האלו, שחסר לגמרי בימי הבית הראשון, ורמז אליו נמצא בכתבי הקדש בצורת “מלכי־צדק מלך שלם”, שהיה “כהן לאל עליון” (ביחוד חשוב לגבי זה מזמור ק"י), התגשם עכשו בחיי העם על ידי החשמונאים.


 

פרק תשיעי: שלטון החשמונאים    🔗

סקירה כללית. – החרות המדינית שנתה את חיי עם ישראל, השקפת עולמו ושאיפותיו, וחדשה את המצב ששרר בקדמות דברי ימי ישראל. החוש הטבעי של עם חפשי התגלה בשאיפות מדיניות רחבות, שנעשו זרות לעם ישראל במשך מאות שנים. על נשק הרוח שבו נלחם עם ישראל עד עכשו בגויי הארצות נוסף נשק החיל והכח. עם ישראל, שהיה קודם לכן חוסה בצל הגוים ורודף שלום, נהפך לעם־מלחמה כיתר הגוים ובקש להתפשט ולהרחיב את גבולות ארצו. אחרי מלחמות המגן לשם חפש הדת ומלחמות השחרור הלאומי הגיעה שעת מלחמות כבוש בארצות השכנים. השעה היתה ראויה לכך. ממלכת סוריה האדירה התפוררה ומדינותיה נשארו עזובות לנפשן. שערורה פנימית שררה בקרב הערים הסוריות והעמים הקטנים שכֵני ישראל, והמהומות והמריבות בין השכנים לא פסקו. לעומת זאת יצר עם ישראל תחת שלטון החשמונאים הסתדרות לאומית חזקה, שנקל היה לה לשפוך את ממשלתה על השכנים החלשים. במלחמות רבות וממושכות הרחיבו החשמונאים את ארץ ישראל עד גבולותיה שהיו לה בימי דוד. אל השאיפות המדיניות נלוו גם מניעים דתיים. בתור מושלי ישראל הרגישו החשמונאים את התעודה הרמה להפיץ את תורת ישראל ואמונתו בקרב שכניו ולהדביר את כל העמים הקרובים תחת “מלכות־האלהים”. על הרוב נהגו החשמונאים להכניס את העמים הנכבשים בחוזק־יד אל דת ישראל ומנהגיו. הכח החזק של רוח ישראל ואמונתו נראה בזה, שהעמים הנכנסים אל היהדות מאֹנס נעשו אחרי כן יהודים מאהבה והצטינו בקנאות גדולה לשם הקנינים הלאומיים הישראליים. התמורה הגדולה הזאת שהטילה את ישראל השקט, זה שהיה שרוי מאות בשנים בקפאון מדיני, אל תוך הים הסוער של החיים המדיניים, גרמה לזעזועים גדולים בנשמת האומה הישראלית. במשך זמן השעבוד יצרו להם היהודים חלומות על דבר מלכות משיח אידיאלית, שבה ישׂרו הצדק העולמי וחק־האלהים. כשהגיעה שעת החרות לעם ישראל, נדמה כי החלומות האלה הולכים ומתגשמים במציאות. אבל ממשלת היהודים לא יכלה להתרומם מתנאי חיי המציאות הכלליים של הזמן ההוא. עם ישראל נהפך מגוי קדוש לעם בעל שאיפות ארציות. הקנאה, התאוה ובקשת השלטון, הגורמים העקריים בכל חיים מדיניים, השתררו בחיי העם. ורבים מאנשי הרוח בישראל באו לכלל מחשבה, כי לא חרות מדינית היא החרות המקֻוה של עם ישראל, וכי תחת להרים את כל האומות למעלת עם ישראל, הורידה החרות החדשה את עם ישראל למדרגת יתר העמים, בקרב החוגים הדתיים הקיצוניים נולדה התנגדות ידועה להחיים המדיניים החדשים, שקמה בה לתחיה – התנגדות הנביאים העתיקים לחיי העם בשעתם. התמרמרות האדוקים בנושנות היתה עולה ושוקעת ולעתים סוחפת חלק גדול של העם. אבל התהום הגדולה שנגלתה בין שאיפות הרוח הנצחיות של עם ישראל ובין חיי המציאות חתרה חתירה עמֻקה תחת שלטון החשמונאים והיתה אחת הסבות הראשיות לאבדן החרות המדינית. מריבות המפלגות בישראל הקלו על הרומאים כובשי המזרח להכניע את היהודים תחת ממשלתם. שלטון החשמונאים, שנמשך כמאה שנים, אפשר לחלק לשלשה פרקים: א) הזמן הראשון לשלטון החשמונאים, פרק השלום הפנימי בארץ, קדם שהתבלטו הנגודים הגדולים בין שאיפות העם ובין התנאים המוכרחים של החיים המדיניים (ג“א תר”כ–תרנ“ז: 141 עד 104 קודם מא”ה). ב) פרק המלחמות בין המפלגה הרוחנית ובין המפלגה המדינית (ג“א תרנ”ז–ג“א תרצ”ג 104 עד 67 קודם מאו"ה). ג) פרק מריבות האחים החשמונאים וחורבן החרות המדינית (ג“א תרצ”ג–ג“א תשכ”ד, 67 עד 37 קודם מאו"ה).

הזמן הראשון של שלטון החשמונאים. – כבר בראשית ימי שלטון החשמונאים נגלו לעינים הצללים של החיים המדיניים בזמן ההוא. שמעון נשיא היהודים לא ישב זמן רב בשלום. מלך סוריה החדש אנטיוכוס השביעי איש סידי (Sidetes) לא רצה להכיר את חרות ישראל, שנתנה על ידי המלך הקודם, ושלח את צבאו להלחם ביהודים. ביד החשמונאים עלה להבריח את השונא לפי שעה, אבל לשמעון החשמונאי קם אויב ממשפחתו. חתנו תלמי בן אבוב (או תבוב), שלמד מהיונים את תאות השלטון שאינה יודעת כל גבול, המית בערמה את חותנו ולקח בשביה את אשת שמעון ובניו (ג“א תרכ”ה – 135). ככה נפל האחרון מן האחים החשמונאים חלל, ולא בידי אויב מן החוץ! מכל בני שמעון נשאר חי רק הבכור יוחנן ונעשה לכהן גדול ונשיא ישראל ברצון העם. יוחנן זה שנקרא בשם היוני הורקנוס, היה מוכרח בראשית ימי נשיאותו להלחם בסורים לחרות ישראל. המלך אנטיוכוס השביעי כבש את ארץ יהודה וצר על יוחנן וצבאו בירושלים, והיהודים הוכרחו לכרות שלום־חרפה עם הסורים, להעלות להם מס גדול ולהשיב גם את הערים יפו וגזר (ג“א תרכ”ו – 134). אבל אחרי זמן, כשהוכרח אנטיוכוס השביעי להלחם בפרתים, פרק יוחנן את עול הסורים והשיב את גבול ישראל. התרופפות הממשלה הסורית עוררה את יוחנן להתחיל שוב במלחמת כבוש. לצרך זה שכר לו על צבא היהודים עוד גדודי בני נכר ופנה אל עבר הירדן וכבש חלק ארץ גלעד העתיקה. הוא הושיב שם יהודים ואחרי זמן קצר נעשתה הארץ הזאת למדינה ישראלית טהורה. אחרי זמן פנה אל נגב יהודה, שהיה מימי חורבן נבוכדראצר בידי האדומים, וכבש את כל הארץ הזאת (עם המצודות אֲדוֹרָיִם – Adora ומָרֵשה – Marisa). ככה התקימה אחרי זמן רב נבואת יחזקאל: “ונתתי את נקמתי באדום בידי עמי ישראל”. – האדומים יושבי הנגב נאנסו בחזק יד לקבל את אמונת ישראל ואחרי זמן קצר נהפכו ליהודים גמורים. גם לצד צפון – בנחלת ישראל העתיקה – הרחיב יוחנן הורקנוס את גבול ארצו. הוא פרץ אל מחוז השמרונים, כבש את העיר שכם והחריב את מקדש השמרונים בהר גריזים. יום הנצחון הזה נקבע חג לדורות (י"ז כסלו). בסוף ימיו שלח יוחנן את צבאותיו להלחם בעיר שמרון, שהיתה אז מושבה יונית־סורית גדולה. כבוש העיר לא היה קל: יושביה פנו לעזרה אל מצרים ואל סוריה. צבא הסורים תחת פקודת המלך אנטיוכוס (השמיני או התשיעי) מהר להושיע ליושבי שמרון, חדר לארץ יהודה ועשה בה שמות אבל לא עצר כח להשבית את מצור העיר. ביד שני בני יוחנן־הורקנוס עלה להכות את הסורים מכה נצחת (הנצחון הזה נשאר לזכרון, והמסורת המאוחרת מספרת כי כשנכנס יוחנן הורקנוס אל בית־המקדש להקטיר קטרת, שמע בת־קול שיצאה מבית קדש הקדשים ואמרה, כי נצחו בניו את האויב), ובעקב הנצחון הזה נפלה העיר שמרון בידי היהודים. הכהן הגדול הוציא פקודה להרוס את העיר כליל ולערות את יסודותיה (כדי לקים את נבואת מיכה המורשתי: “ושמתי שמרון לעי השדה למטעי כרם, והגרתי לגי אבניה ויסודיה אגלה”). יום כבוש שמרון נעשה ליום שמחה לאומי לדורות (כ"ה מרחשון). מלבד זאת כבש יוחנן־הורקנוס את בית־שאן (Skythopolis)32 והרחיב את גבול ישראל עד עמק יזרעאל. מצב העם הכלכלי התרומם בימי יוחנן הורקנוס ומספר היהודים התרבה מאד. הכהן הגדול הזה נהג את משרתו ברוח העם ונזהר בכל קדשי הדת. והעם הכיר לו טובה על הנהגתו והיה מספר עליו אחרי כן, כי רוח הקדש שרתה עליו. אבל כבר בימיו קמו בקרב העם שתי מפלגות, אשר שאיפותיהן המדיניות והדתיות לא היו שוות. המפלגה האחת היתה מפלגת ראשי העם, יורשיהם של המתיונים העתיקים, שנטיתם היתה מדינית בעקרה. לקדשי הדת התיחסה המפלגה הזאת בכבוד, אבל לא רצתה לראות בהם את הגורם היסודי בחיי העם. המפלגה הזאת נקראה בשם מפלגת הצדוקים, כי עליהם נמנו הכהנים וקרובי החשמונאים, שהתיחסו על בית צדוק והרוב הגדול של חוגי המנהיגים. המפלגה השניה היתה מפלגת החכמים והסופרים, יורשי החסידים הקודמים. השקפת המפלגה הזאת היתה דתית טהורה, היא שאפה ליסד את כל חיי העם על חוקי התורה וההלכה. הקנינים המדיניים לא נחשבו בעיני המפלגה הזאת, על כל פנים בקשה להכניס את החיים המדיניים תחת שלטון בלתי מוגבל של החק הכתוב ומסורת הזקנים. המפלגה הזאת שנקראה בשם מפלגת הפרושים (כלומר הנבדלים, המדקדקים במצוות יותר משאר העם), היתה יותר קרובה לרוח העם, החרד לקניניו הדתיים, אף כי זלזול הפרושים בערכים המדיניים היה זר לו, בראשית ימיו הבין יוחנן הורקנוס להתהלך בשלום עם שתי המפלגות האלו. מצד אחד משך חסד לצדוקים, שחשב אותם ליסודות שלטונו המדיני, ומן הצד השני נזהר בתורת הפרושים ובחוקיהם ובזה חזק את השלטון הרוחני שלו בקרב העם. אבל בסוף ימיו התגלה הנגוד הגדול בין שני היסודות של שלטון החשמונאים, היסוד המדיני והיסוד הרוחני. הכהן הגדול, שהיה איש מלחמות, נעשה זר מאד לרוח הפרושים, אשר דרשו מהכהונה העומדת בראש העם את המעלות המוסריות העליונות, שאין להן מקום בחיים המדיניים. הקיצוניים בקרב הפרושים דרשו מיוחנן הכהן הגדול להסתפק בנשיאות ולהניח את הכהונה הגדולה לאנשים אחרים, שהם יותר ראויים לה בתכונותיהם ובמעשיהם (“די לך בכתר מלכות – הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן”). מריבה גדולה פרצה בין הכהן הגדול ובין מנהיגי הפרושים, ויוחנן הורקנוס עשה שפטים במתקוממיו. אחדים ממנהיגי הפרושים נדונו למיתה, כמשפט מורדים, חכמי הפרושים הרחקו מן המשרות העליונות ומן המועצה הראשית, שנמצאה תחת רשות הכהן הגדול (הסנהדריה). הצדוקים היו עכשו למנהיגי העם היחידים. על ידי מעשה זה התעלה ערך הפרושים הנרדפים בעיני העם, ובפעם הראשונה קם נגוד בינו ובין המושלים החשמונאים.

המלחמות הפנימיות בקרב היהודים. – הנגוד בין הצדוקים ובין הפרושים, בין החשמונאים ובין העם הביא מיד לידי תוצאות רעות מאד. יורשי יוחנן הורקנוס המשיכו את הריב עם הפרושים ונמנו על הצדוקים. הם התחילו לזלזל במנהגים רבים קדושים בעיני העם ולנהג הפקרות בעצמם. עיני היהודים ראו, כי בני החשמונאים הראשונים, הללו שחרפו את נפשם במלחמת היהדות המסורה בתרבות היונית, הם עצמם נעשו למתיונים. בנו הבכור של יוחנן הורקנוס, יהודה־אריסטובולוס, שמלך רק שנה אחת (ד' תרנ“ו–תרנ”ז, 104 עד 103), שם על ראשו את כתר המלוכה והכעיס בזה את העם, שלא רצה להכיר מלכות אחרת מלבד שלטון האלהים על ידי המלך המשיח המקֻוה מבית־דוד. אז התחילו הפרושים לחשוב את החשמונאים לעושקי המלוכה. המלך החשמונאי הנזכר כבש את ארץ הגליל וספח אותה על גבול ישראל והכניס את יושביה בני השבט הערבי יְטוּר (היטורים) בחזקת היד אל דת ישראל, וככה נעשה הגליל למדינה יהודית. אבל כפית הדת הזאת שמשה רק לצרכים מדיניים, כדי לקשר את יושבי הארץ יותר אל שלטון היהודים, ומפני זה לא מצאה חן בעיני אנשי הרוח בישראל. – אחרי מותו של יהודה־אריסטובולוס עלה על כסא המלוכה אחיו יונתן, שנודע בשם אלכסנדר־ינאי (ג“א תרנ”ח–תרפ"ה, 103 עד 76). המלך החדש הזה היה בעל מרץ גדול וגבור חיל אבל איש זד ושואף שלטון, אכזרי ושופך דם ולהוט אחרי תענוגות בשרים, ועם כל זאת נועז לשמש במשרה הקדושה של הכהונה הגדולה. כל ימי מלכותו היו ימי מריבות שאינן פוסקות, ימי מלחמה בשונאים מחוץ ובשונאים מקרב העם. רוב המלחמות של המלך הזה לא הצליחו והביאו לידי חורבן גדול בארץ יהודה, ובכל זאת עלה ביד המלך הזה להרחיב את גבול ארצו יותר מן המושלים הקודמים. גלוי לעיני העם בִּכֵּר את המלוכה על הכהונה הגדולה, את ממשלת הכח על ממשלת הרוח (ועל מטבעות רבים שיצק, חקק את שמו: “יהונתן המלך” ולא “יהונתן הכהן הגדול”). בתחלת מלכותו השתמש בשערורה הגדולה השוררת בארצות הקרובות, כדי לכבוש ערים וליסד בהן את שלטונו. הוא יצא לצור על עיר עכו ולכבשה. הסורים קראו לעזרת מלך־מצרים. המלך תלמי (לטורוס) בא בצבא גדול, פרץ בארץ הגליל והחריבה ולקח יהודים רבים בשביה. אלכסנדר ינאי יצא להלחם בתלמי, אבל תבוסת היהודים היתה שלמה, עשרות־אלפים נפלו בחרב ורבים נשבו ונמכרו לעבדים, וארץ יהודה הוכתה שממה על ידי המצרים באכזריות גדולה. לאושר המלך החשמונאי פרצה מלחמה בין תלמי ובין אמו קליאופטרה, שבראש צבאה עמדו שני כהנים יהודים חלקיה וחנניה, ותלמי כרע במלחמה הזאת. קליאופטרה בקשה לכבוש את ארץ ישראל לעצמה, אבל שר צבאה היהודי לא נתן לה לעשות את הדבר הזה. ככה נחלץ המלך החשמונאי מצרה אחרי מפלתו הגדולה וגם הצליח לכבוש את רצועת החוף של עמק השרון עם העיר מגדל־סְטְרַטוֹן (שהחריבו אותה היהודים כליל). אחרי כן פנה אל עבר הירדן והרחיב שם את כבושי אביו, ומשם פנה אל רצועת חוף פלשתים וכבש את כלה, מלבד העיר אשקלון. ביחוד עשו היהודים שפטים בעיר עזה שהיתה מטרופולין רבת־עם. הם המיתו את כל יושבי העיר והפכו אותה לתל־שממה. אבל כל הכבושים של אלכסנדר ינאי לא יכלו לחבב אותו על הפרושים ועל העם. רק הצדוקים והצבא הקרובים אל המלך שמחו במלחמות האלו, אך העם ברובו לא ראה בהן מלחמות־חובה, כי אם מלחמות־כבוש, שהביאו את הארץ לפרקים בסכנה גדולה. אלכסנדר הגדיל עוד את כעס הפרושים והעם בקלות הראש שנהג בשעת עבודתו בבית־המקדש. פעם בחג הסכות כשכהן המלך בבית המקדש וזלזל במצוה אחת, התמרמר העם עליו מאד ו“רגם אותו באתרוגים”. המלך קרא לבני הנכר הנמצאים בחילו, ואלה חדרו אל המקדש ודכאו את מרד העם בחרב מלאה דם. המעשה הזה הרגיז מאד את העם, והביא לידי תוצאות, כגזרת אנטיוכוס בשעתה. הפרושים תופשי התורה וההלכה נהפכו לאנשי מעשה, כאבותיהם החסידים תפשו חרב בידם להגן על קדשי העם מפני שרירות לב הכהן הגדול. אחרי זמן קצר נזדמנה להם שעת הכשר לצאת למלחמה גלויה. בכבושיו בעבר הירדן התנגש אלכסנדר ינאי בעם כובש שני, הערבים הנבטיים (בני־נביות), נגף לפניו וחזר בלי צבא אל ירושלים. התרגזות העם לרגלי המגפה הזאת היתה חזקה, מרד גדול פרץ ובראשו עמדו הפרושים. שש שנים נמשכה המלחמה בין אלכסנדר ינאי ובין הפרושים והעם, בה נפגשו אמץ הלב והגבורה של המלך עם הקנאות והעקשנות של הפרושים. השנאה למלך היתה כל כך גדולה, עד שפנו המורדים לעזרה אל דימיטריוס מלך סוריה. ככה התחבר עם ישראל עם בן משפחת אנטיוכוס הרביעי נגד מושלו החשמונאי. זמן רב היתה יד אלכסנדר ינאי על התחתונה, אבל לבסוף הצליח לדכא את המתקוממים ולעשות בהם נקמות גדולות. מנהיגי הפרושים שנתפשו בכף אלכסנדר ינאי, הומתו באכזריות גדולה, אלפי אנשים מן הפרושים וקרוביהם לדעה נמלטו אל הארצות הסמוכות: מצרים, סוריה, ממשלת הערבים הנבטיים, וחכו שם עד יעבר זעם. הנצחון הזה לא יכול לשמח את המלך החשמונאי: אמנם מן היום ההוא והלאה לא עמדו לו היהודים לשטן במלחמותיו עם הגוים השכנים, אך השנאה הכבושה בלב העם היתה עלולה להחריב סוף סוף את ממשלת ביתו. המלך בקש להביא פֵרוד בין הפרושים ובין העם, אבל חפצו עלה בידו רק במקצת. קדם מותו בקש להתפשר עם הפרושים והעם, ונסה את הנסיון הראשון לחלק בין הכהונה הגדולה ובין המלוכה: הוא הקים למלכה את אשתו שלֹמית (או שלמינון, שלום־ציון) – אלכסנדרה ואת הכהונה הגדולה צוה לבנו הבכור הורקנוס, ויעץ לאשתו המולכת אחריו לבקש שלום עם הפרושים (ג“א תרפ”ה, 76). אלכסנדר־ינאי עזב לאשתו ממלכה גדולה ממלכות דוד, כל ארץ ישראל הצפונית עם הגליל העליון. כל הערים היוניות בקרבת ים גנוסר, שברובן היו עכשו חרבות־שממה, חלק גדול של עבר הירדן (הגולן, הגלעד, ארץ מואב העתיקה) ורצועת החוף מעכו עד נחל מצרים (מלבד עיר אשקלון) נחשבו על גבול ישראל. לא בכל מקום הצליחו מושלי ישראל ליהד את כל התושבים. אוכלוסים רבים יונים־סורים נשארו בקצוי הארץ וחכו לעת מצוא להשיב להם את חרותם. המלכה אלכסנדרה (ג“א תרפ”ה–תרצ"ד, 76 עד 67) הוצרכה להחזיק חיל גדול מישראל ומשכירים זרים, כדי להגן על גבולות הארץ הזאת, אף כי לא המשיכה את כבושי בעלה. כל ימי מלכותה היו ימי שלום עם השכנים. רק פעם אחת התחוללה סערה על היהודים. טיגרניס מלך ארמניה שכבש את ארץ סוריה ובקש ליסד לו מלכות־בכפה, לטש עיניו לארץ ישראל. המלכה הוכרחה להתרפס לפניו, אך אחרי ימים מעטים נגף טיגרניס לפני הרומאים, והיהודים נחלצו מן הסכנה. גם בקרב הארץ חזקה המלכה את השלום. היא הרשתה לכל הבורחים שנמלטו מחרב בעלה, לשוב אל הארץ, קרבה את הפרושים ונתנה להם מקום בהנהגה הראשית של העם. בראש הפרושים האלה עמדו שמעון בן שטח, שהיה לפי המסורת אחי־המלכה, ויהודה בן טבאי, אבל מכיון שעלו הפרושים לגדולה נהפכו מנרדפים לרודפים, השנאה והנקמה הכבושות בלבם כלפי המלך המת ויועציו הצדוקים עוררה אותם לעשות שפטים בראשי הצדוקים, ועל ידי זה הרגיזו את המפלגה החזקה הזאת ואת צבא־ישראל שנמצא ברשותה. הנגודים בין המפלגות התגברו, אף כי למראה עין נמשך עוד השלום. בזכרון העם השאירה מלכות השלום של שלמית־אלכסנדרה, זמן שלטון הפרושים, זכרון טוב: השנים היו כתקונן, המצב הפנימי היה בטוח, יבול האדמה היה טוב, אוכלוסי ישראל התרבו ועשר העם גדל. אבל שעת השלום הקצרה הזאת היתה הרת זעזועים גדולים ותלאות נוראות, שמצאו את עם ישראל אחרי ימים.

מריבות האחים החשמונאים, אנטיפטר והתערבות הרומאים. – המלכה שלֹמית אלכסנדרה השאירה אחרי מותה שני בנים: הורקנוס ואריסטובולוס. הבכור היה רפה־כח והשני היה גבור חיל וכביר־רצון. הורקנוס שאף להמשיך את הנהגת העם ברוח אמו, ואריסטובולוס היה קרוב לרוח אביו ולהשקפותיו המדיניות. ריב המפלגות, ששכך בימי המלכה למראה עין, התגבר עכשו. הפרושים והעם תמכו בידי הורקנוס, ששרת בכהונה גדולה בחיי אמו, ומסרו לו את הנשיאות בעם, אבל הצדוקים והצבא במבצרי הארץ עמדו לימין אריסטובלוס, ובעזרתם הכריח את אחיו הבכור למחל לטובתו על המשרה הראשית. אריסטובולוס נעשה למלך ולכהן גדול כאביו, הצדוקים עלו לגדולה והפרושים הרחקו מהנהגת העם. יחד אתם ירדו מגדולתם מנהיגים רבים, שלא היה להם כשהם לעצמם שום יחס אל המפלגות, אבל היו מחניפים לפרושים בשעת שלטונם, כדי לתפוש משרה רמה בעם (ה“צבועים” ששמו עצמם לפרושים). בקרב המנהיגים האלה נמצא אנטיפטר בן אנטיפס, שיצא, לפי המסורת, ממשפחת גרים אדומיים, איש ערום ונוכל ושואף־שלטון. הוא השכיל להטיל אימה על הורקנוס, כי אחיו אריסטובולוס צודה לנפשו; ושניהם נמלטו מירושלים אל סלע־אדום (פטרה), שהיתה אז העיר הראשית בארץ הערבים־הנבטיים, שונאי אלכסנדר ינאי. אנטיפטר הצליח לפתות את הורקנוס, כי יפר את שבועת־האמונים והברית שכרת עם אחיו, וינסה להשיב אליו את הממשלה בעזרת הערבים. הורקנוס ואנטיפטר כרתו ברית עם אויב עמם המלך הנבטי חַרֶתַּת (Aretas) והבטיחו להשיב לו חלף עזרתו את חבל הארץ בעבר הירדן, שכבש אלכסנדר ינאי. המלך הערבי עלה יחד עם הורקנוס ואנטיפטר על ארץ ישראל להלחם באריסטובולוס ועשה שמות בארץ. בערמתו הצליח אנטיפטר להטות אחריו לבות רבים מאנשי־צבא אריסטובולוס. והמלך החשמונאי הוכרח לברוח אל ירושלים. אך גם יושבי העיר הזאת עברו ברובם אל הורקנוס, ואריסטובולוס וצבאו והכהנים הצדוקים אשר עמו מצאו מפלט בהר הבית, שהיה מבצר חזק מאד (ג“א תרצ”ו – 65). הערבים וצבא הורקנוס צרו עליהם, וחג הפסח שחל באותם ימי המצור נהפך לאבל לכל ישראל. רבים מן היהודים אנשי־השלום לא יכלו לעלות אל ירושלים והרחיקו נדוד אל ארץ מצרים, להקריב שם זבחים במקדש חוניו. שנאת האחים הנלחמים הביאה את שני הצדדים לידי מעשי אכזריות, ולבם של רוב הפרושים והעם נהפך לשנא את שניהם כאחד. חפץ הורקנוס לא צלח בידו, שר הצבא הרומאי שנמצא אז בארץ סוריה הכריח את מלך הנבטים, אותו ואת חילו, לעזוב את ארץ ישראל. מצור־ירושלים זה השאיר רשם עמוק בלב העם. בדורות המאוחרים ספרו, כי הורקנוס ואנשיו נועזו להפריע בימי המצור את עבודת התמיד בבית־המקדש (הורידו לנצורים חזיר במקום כבש), וחטא זה הוא שגרם למפלתם, בתור ענש האלהים. מסורת אחרת מספרת. כי אנשי חיל הורקנוס תפשו את אחד מגדולי הדור ההוא את חוני המעגל, שנחשב לחסיד, ולאיש מופת, היודע דעת אלהים ומוריד גשמים בתפלתו, – ובקשו מעמו שיקלל את אריסטובולוס, בהאמינם, כי קללתו תקום. אבל איש הפלאות הזה לא אבה להם, וכשהכריחוהו להתפלל לשלומם, עמד ושאל מאת אלהים, כי לא יקבל לרעה את תפלות שתי המפלגות המריבות, כי האחת היא – קהל בני ישראל עם קדושו, והשניה – חבר כהניו הקדושים; מרוב כעסם סקלו אנשי חיל הורקנוס את חוני. אחרי המלחמה הזאת נשאר אריסטובולוס שליט בארץ והכביד את ידו על המתקוממים. אך הורקנוס ואנטיפטר לא נואשו מתקותם. בימים ההם עלה פומפיוס הרומאי על ארצות המזרח, כבש ביד חזקה את כל הארצות מצפון ארץ־ישראל והכניען תחת ממשלת רומא. האחים החשמונאים הגישו לפניו את עצומותיהם. הורקנוס וסיעתו מהרו אל דמשק לברר את טענותיהם נגד אריסטובולוס, עושֵק הכהונה והמלוכה ואריסטובולוס מהר גם הוא אחריהם להצדיק את מעשיו. יחד אתם באו צירי ישראל, הקרובים ברוחם אל הפרושים, התאוננו לפני השליט הרומאי על שני האחים, שהם מחללים את כבוד כהונתם ונשיאותם, ובקשו ממנו לבטל את המלוכה ביהודה ולמסור את המשרה הראשית בידי כהן גדול ומועצת־עם תחת השגחת הרומאים, כלומר לחדש את השעבוד המדיני כמו שהיה לפני ימי החשמונאים, כדי להשכין שוב את השלום בארץ. ככה הקימו היהודים מעצמם את הרומאים לשופטים עליהם – ונכנעו תחת ממשלתם. פומפיוס נמנע מלהוציא דין והראה לפי שעה פנים מסבירות לאריסטובולוס, אך אחרי זמן עברו דברים ביניהם, הרומאים החליטו להעביר את המלך החשמונאי מכסא המלוכה. אריסטובולוס שב אל ארץ ישראל להגן על שלטונו בפני השונא החדש – והרומאים עברו את הירדן בקרבת בית־שאן, נכנסו בפעם הראשונה אל ארץ ישראל והחריבו אותה (ג“א תרצ”ח – 63). לב אריסטובולוס נפל בקרבו. הוא יצא לקראת פומפיוס בתשורות יקרות. פומפיוס אסר אותו והוליכהו שבוי מלחמה, אחרי כן עלה לכבוש את ירושלים. קרובי אריסטובולוס, ובראשם דודו וחותנו אבשלום, התבצרו בהר הבית והגנו עליו בחרף נפש. פומפיוס ועמו הורקנוס ואנטיפטר, שמהרו לחזק את ידו נגד אחיהם – צרו על העיר שלשה חדשים, ופעם בפעם נסו להבקיע את החומה, אך הצבא החשמונאי הכה אותם אחור. הסוללות ומגדלי המצור, שבנה פומפיוס על הר הבית, נהרסו על ידי הנצורים, אבל הרומאים השתמשו במנוחת השבת, שהיתה קדושה לצדוקים הנצורים בבית המקדש כמו לפרושים, ולא הרגיזו ביום זה את אויביהם, כי אם עסקו בבנין הסוללות, והנצורים לא נועזו לחלל את השבת לצרך מלחמת תנופה, להפריע את מעשי אויביהם. לסוף עלה בידי הרומאים לפרוץ בחומת הר הבית ולכבשו בסערה (ביום השבת בסוף הקיץ נ“א תרצ”ח – 63). הרומאים נכנסו אל בית־המקדש ועשו ביהודים הרג רב. הכהנים הצדוקים ששרתו בעבודת אלהיהם לא חתו מפני הכובשים ובמנוחת לב גמורה הוסיפו לעסוק בעבודתם, ובעוד הם נדקרים לפני המזבח – מהרו אחרים למלא את מקומם, לתמהונם הגדול של הרומאים. היהודים ממחנה הורקנוס, אכולי השנאה הגדולה למתנגדיהם, חללו גם הם את קדושת ההיכל ושפכו בו את דם אחיהם כמים. רבים מהכהנים וטובי העם שנמצאו בבית־המקדש שלחו יד בנפשם, שלא לנפול ביד אויביהם. מספר הנופלים בחרב הגיע עד שנים עשר אלף איש, והנשארים בחיים נלקחו בשביה ונמכרו לעבדים אל ארצות זרות. פומפיוס פרץ אל קדש הקדשים – והפרושים, שעמדו מרחוק למלחמת האחים האלה מתוך געל־נפש, – התרגזו על הדבר הזה יותר משהתעוררו על דם אחיהם השפוך. המנצח הרומאי השתומם על עבודת אלהים המיוחדה של היהודים ועל מסירות נפשם לדתם, ולא נגע בכלי הקדש ובאוצר בית־המקדש לרעה, כי עוד צוה לטהר את המקדש ולחדש את עבודת התמיד. את מנהיגי מפלגת אריסטובולוס, ואבשלום החשמונאי בתוכם, דן למיתה, ואת השלטון הראשי ביהודה נתן להורקנוס, והקים אותו לכהן גדול ונשיא־עם (אתנרכוס) תחת חסות הרומאים, אך את משפט המלוכה ואת הזכות לטבוע מטבעות מנע ממנו. מלבד זה קרע מעל ממשלת היהודים את רוב המדינות הנכבשות על ידי החשמונאים: את רצועת החוף, את ארץ שמרון ובית שאן ואת חלק הצפון של עבר הירדן, ועשה אותן למדינות חפשיות תחת השגחת הרומאים. תחת שלטון הורקנוס נשארו רק שלש ארצות, שלא היו מאוחדות אחוד גיאוגרפי: ארץ יהודה עם חלק אדום (Judaea), ארץ הגליל (Galilaea) ורצועה צרה בדרום עבר הירדן (Peraea). יושבי הארצות האלה הוכרחו להעלות מס לכובשים הרומאים. פומפיוס שב אל רומא וחגג שם ברב פאר את נצחונותיו בארצות המזרח, והמלך החשמונאי אריסטובולוס עבר בסך בין המלכים השבויים לפני מרכבת הנצחון שלו, והוטל אחרי כן לבית־האסורים. ככה הגיע קץ החרות המדינית של היהודים, שנמשכה כשמונים שנה. מצד אחד הביא לידי כך המהלך ההסטורי החיצוני: מכיון שפרשו הרומאים מושלי העולם את מצודתם על ארצות המזרח, בשום פנים לא יכלה עוד מלכות יהודה הקטנה להשאר היא לבדה בת־חורין; מן הצד השני, החישו המפלגות בישראל הצוררות זו את זו והאחים החשמונאים, המריבים על השלטון בעם, את הקץ המר המוכרח הזה.

עלית בית־אנטיפטר וסוף שלטון החשמונאים. – הורקנוס החשמונאי (ג“א תרצ”ח–תשכ"א, 63 עד 40) משל רק למראה עין, – השלטון בפועל נמצא בידי אנטיפטר, אשר היה עבד נאמן לרומאים ומושל עריץ ליהודים. בארץ יהודה השתנה עתה המצב. הצדוקים הורחקו מהנהגת העם, והפרושים עלו שוב למעלה. בעזרת המפלגה הזאת, שהשפעתה היתה גדולה בקרב העם, בקשו הורקנוס ואנטיפטר להשכיח את התלאות הגדולות שהביאו על היהודים ואת אבדן החרות המדינית. אבל גם הפרושים ראו מיד, כי התמורה לא עלתה יפה, וכי רק מקצר ראות קוו להטבת המצב על ידי ממשלה זרה. הרומאים היו טרודים במלחמותיהם בארצות המזרח והעמים הנכנעים הוכרחו לכלכל אותם בלחם וצידה. עול המסים כבד על היהודים, ובכאב לב ראו כי זרים אוכלים יגיעם. כשש שנים נמשכה המנוחה בארץ, והעם העיף מן המלחמות ומן התלאות הגדולות משך בעול בדומיה. במשך הזמן הזה התגברה השנאה להורקנוס ולאנטיפטר השליטים בעם מטעם הממשלה הזרה. בכעס עצור ראו היהודים את אנטיפטר, הזר להם ולרוחם, מרבה את כבוד ביתו ופוסע על ראשי העם. יחד עם השנאה הזאת גברו אהבת־החרות והקנאה לכבוד ישראל המחולל על ידי שלטון זרים. הנגודים בין הצדוקים והפרושים רפו לפי שעה. התלאות הראשונות של זמן החרות נשכחו מפני התלאות החדשות של השעבוד. אריסטובולוס ובניו, שנלחמו בעד חרות ישראל, נעשו לגבורי העם האהובים. רק עתה התגלו השרשים העמוקים, שהכתה אהבת החרות בלב העם למרות עריצותם של מלכיו הלאומיים. כשברח אלכסנדר, בכור אריסטובולוס החשמונאי וחתן הורקנוס, משבי הרומאים ובא אל ארץ יהודה, התאספו אל תחת דגלו אוהבי החרות מכל עברים, והורקנוס ואנטיפטר היו בכל רע, לולא הגנו עליהם הרומאים והכו את אלכסנדר וחילו וגרשו אותם מארץ יהודה (ג“א תש”ד – 57). אבל לתקופת השנה ברח אריסטובולוס המלך ואנטיגנוס בנו הצעיר מרומא, ובאו אל ארץ יהודה, והעם הריע לקראתם תרועת מלכים. למרות הנסיון המר של השנה הקודמת, נמצא לפקודת אריסטובולוס צבא יהודי גדול, שנלחם, בעדו בחרף נפש. אחרי מלחמות קשות נפצע המלך ונפל עוד הפעם בשבי בידי הרומאים ונשלח אל רומא. אבל כעבור עוד שנה, הופיע שוב אלכסנדר בנו בראש צבא רב, גרש את הרומאים מארץ יהודה ורדף אחריהם עד שכם ושם הקיף מצור עליהם אך כבוא החיל הראשי של הרומאים, נגף אלכסנדר לפניו בקרבת הר תבור ונמלט על נפשו (ג“א תש”ו – 55). כמעט שקעה אש המרד הזה – והנה באו הרומאים להוסיף עצים על המדורה; שליש־השלטון הרומאי (הטריומויר) קרסוס, אוהב הבצע, יצא להלחם בפרתים ומדי עברו על ארץ יהודה נכנס אל ירושלים, פרץ לבית־המקדש והוציא משם את כל אוצר הקדש, קרוב לשמונת אלפים ככר. הורקנוס ואנטיפטר נשאו בדומיה את השוד הזה והתרפסו לפני הרומאים. אך כל העם רגז תחתיו וחכה לשעת הכשר, כדי לשוב ולהתקומם. כשנפל קרסוס בחרב הפרתים, היה הדבר בעיני העם כאצבע אלהים, ומרד גדול פרץ ביהודה נגד הרומאים ועושי דברם בארץ. רוב חיל הורקנוס עזב אותו ונלחם בצד המתקוממים. לסוף גברו הרומאים ולקחו כשלשים אלף יהודים בשביה ומכרו אותם לעבדים. אחרי זמן קצר נפלו מלחמות בין השליטים הרומאים פומפיוס וציזר, ויען אשר נחשבו הורקנוס ואנטיפטר לאוהבי פומפיוס, תמך ציזר בידי אריסטובולוס ובניו ונתן להם צבא רומאי לכבוש את השלטון ביהודה. אבל בידי אוהבי פומפיוס עלה להשקות את אריסטובולוס סף רעל ברומא ולהמית את אלכסנדר בנו בדמשק. כשנצח ציזר את פומפיוס, הבין אנטיפטר לכון את השעה ולעבור אל צד המנצח. כשנמצא ציזר במצור בעיר אלכסנדריה, מהרו הורקנוס ויועצו הראשי לשלוח צבא יהודי לחלוץ אותו מן המצר, והצבא הזה לקח חלק בראש נצחון הרומאים. אחרי הדבר הזה אִשֵר ציזר את הורקנוס בתור כהן גדול ונשיא (אתנרכוס), ואת אנטיפטר הקים למנהל ראשי (אפוטרופוס) ביהודה ליד הכהן הגדול ונתן לו זכויות אזרח רומאי, וגם הרחיב את גבול היהודים, בהשיבו להם את יפו וחבל גדול מערי השפלה, שנקרע מהחשמונאים על ידי פומפיוס. אבל השבחה זו של המצב לא היטיבה את היחוסים בין העם ובין המושלים. לשוא עמל אנטיפטר להטות אליו את לב היהודים באמצעים שונים, לשוא התאמץ להראות את העם, כי הוא מליץ טוב עליו בפני הרומאים ומגן על עניני היהודים בארצם ובארצות הפזור. בעיני העם כלו – הצדוקים והפרושים – היה איש זר, הדיוט קופץ בראש, וכלם שנאוהו תכלית שנאה. השנאה הזאת התגברה עוד יותר, כשחלק אנטיפטר את משרתו המיוחדה בחייו עם בניו, והעמיד אותם בראש העם. את פצאל בנו הבכור מנה למנהל בארץ יהודה, ומסר בידו את ההשגחה על הסדרים ואת גבית המסים, ואת הורדוס בנו הצעיר הקים לנציב בגליל. העם הבין עתה, כי שלטון העריצות של אנטיפטר יעבור בירושה לבניו והתמרמרות גדולה פרצה בקרב כל פנות העם. טובי העם אשר נכוו מחופתם של אנטיפטר ובניו, הצדוקים והפרושים העירו את אזן הורקנוס על הסכנה הצפויה לו ולביתו ממשפחת אנטיפטר שואפת השלטון. אך אנטיפטר ובניו נשענו בעזרת הרומאים, והורקנוס היה חדל־אונים להתקומם נגדם. נגד התסיסות שצמחו בארץ ישראל השתמשו אנטיפטר ובניו באמצעים נמרצים מאד. אחד ממנהיגי שואפי החרות, חזקיהו הגלילי, שהיה קרוב אל הפרושים בהשקפת עולמו הדתית ועם זה מוקיר את הקנינים המדיניים (אביה של מפלגת “הקנאים”, שהגיעה לחשיבות מרובה בזמן מאוחר) עמד בראש גדוד לוחמים בגליל והפיל את אימתו על הרומאים והסורים שונאי ישראל. הורדוס תפש אותו וצוה להמיתו בלא משפט, ובזה רכש לו את אהבת הרומאים והסורים והגדיל את חמת היהודים. בירושלים קמה מהומה גדולה. גם חברי מועצת ההנהלה (הסנהדריה), שהיו ממקורבי בית אנטיפטר, לא יכלו נשוא את הרצח הזה ופגעו בהורקנוס לתבוע את הורדוס למשפט. הורקנוס הוכרח למלא את רצון העם, והורדוס התרצה לבוא אל ירושלים לעמוד לפני כסא השופטים, אבל קדם צאתו הודיע את איש חסדו הנציב הרומאי בסוריה, כי סכנה נשקפה לו בירושלים, וזה שלח אל הורקנוס פקודה נמרצה להצדיק את הורדוס בדינו. לרגלי הדבר הזה נועז הורדוס להופיע לפני בית הדין בלבוש מלכות ובלוית אנשים מזוינים. בית־הדין נבהל מפניו ורק אחד השופטים, מנהיג הפרושים שמעיה, לא ירא מפני כח הזרוע ושחר למוסר את חבריו על מרך לבם. דבריו עשו רשם על חברי ביית הדין, וכמעט יצא משפט הורדוס למות, אך הורקנוס, שפחד מפני תוצאות המשפט, דחה את גמר הדין למחרתו ונתן יד להורדוס להמלט על נפשו. אחרי זמן קצר עלה הורדוס על ירושלים להנקם במנהיגי העם, שנועזו לתבעו לדין על עריצותו וזדון לבו, אבל אנטיפטר ופצאל השקיטו את רוחו, והוא סר מעל ירושלים (46). אחרי כן הומת צֵיזַר בידי המתקשרים ברומא, ואחד מרוצחיו, קסיוס, תפש את השלטון בארצות המזרח. אנטיפטר ובניו עברו תיכף אליו, והוא אשר אותם במשרותיהם. כדי להלחם ביורשי ציזר דרוש היה לעריץ הרומאי כסף רב, ואנטיפטר ובניו לחצו את היהודים והוציאו מהם סכומים גדולים בשביל הרומאים. בארבעה מחוזות מאנו היהודים לשלם את המס, והרומאים כבשו אותם לעבדים ומכרום לארצות רחוקות. ההתמרמרות נגד הרומאים ובית אנטיפטר גברה בארץ יהודה, ואחד מטובי העם פנה את אנטיפטר מעל הדרך בסף רעל. אבל בניו העריצים נשארו שליטים בעם כל ימי היות הרומאים בארץ. כשיצאו רוצחי ציזר להלחם ביורשיו אנטוניוס ואָקטביַנוס, שאף העם רוח, ומתנגדי בית אנטיפטר תפשו ממשלה במבצרים רבים ביהודה, אך בידי הורדוס עלה להתפשר אתם לפי שעה. נסיונו של אנטיגנוס החשמונאי לתפוש את הממשלה לא עלה בידו, והורדוס הבריח אותו. אחרי זמן מה נצחו יורשי ציזר את שונאיהם, ואנטוניוס נעשה לאדוני המזרח. הורדוס השכיל לעבור אל המנצחים בעוד מועד, ואנטוניוס אִשֵר בידו את משרת המושל בארץ הגליל. לשוא באו אל אנטוניוס צירי היהודים להתאונן על פצאל והורדוס, התופשים משרה שאינה הולמתם, לפי השקפת העם. הורקנוס בעצמו, שארש את נכדתו מרים להורדוס, המליץ לפני השליט הרומאי על בני אנטיפטר, ואנטוניוס צוה לאסור את המתאוננים הנרגנים בנחשתים, ולהמיתם אחרי כן. כשבא אנטוניוס אל צור, יצאו היהודים לקראתו בהמון גדול, ובקשוהו עוד הפעם להסיר מעליהם את עול בני אנטיפטר. אך הרומאי החליט, כי היהודים הם עם קשי ערף, שואף תמורות וכפוי־טובה למנהיגיו ושסה את אנשי צבאו באנשים שיצאו לקראתו. רבים מהם נהרגו והנשארים נפוצו לכל רוח (42 לפני מאו"ה). כשיצא אנטוניוס אל ארץ מצרים הזדמנה למפלגת שואפי החרות שעת הכשר לגרש את פצאל והורדוס. הפרתים פשטו על ארץ סוריה ותחת חסותם בא אנטיגנוס בן אריסטובולוס אל ארץ יהודה וכל העם עבר אליו. אנטיגנוס נכנס אל ירושלים וכבש את הר הבית והורדוס ופצאל התבצרו בעיר העליונה. כשבאו הפרתים לעזרת אנטיגנוס, הצליח הורדוס להמלט ולקחת עמו את מרים החשמונאית נכדת הורקנוס (בת בתו אלכסנדרה מאלכסנדר בן אריסטובולוס). אבל הורקנוס ופצאל נפלו בידי הפרתים. פצאל שלח יד בנפשו, ואת הורקנוס הוליכו הפרתים בשביה אל ארצם. אנטיגנוס נעשה לכהן גדול ושם על ראשו את כתר המלוכה (ג“א תש”ך – 41 לפני מאו"ה). העם שמח מאד, כי השלטון עבר מידי הורקנוס החלש ובני אנטיפטר אל מלך חשמונאי, אבל אנטיגנוס לא היה ראוי להיות מלך ישראל בשעת החרום ההיא. גם היה מוכרח להכביד את עלו על העם, כדי לשלם את המסים הקשים לפרתים אנשי חסדו, ואחרי סור צלם מעליו, – לשרי הרומאים בסוריה. הצדוקים עלו שוב לגדולה, והפרושים למדו לעמוד מנגד לכל התמורות המדיניות ולקבל את כלן כמן שהן, בתקוה לישועת ה', שתציל אותם בדרך פלא מכל הפגעים של החיים המדיניים. אנטיגנוס כלה את חמתו בבני משפחת הורדוס ואנשי בריתו והמית את יוסף אחי הורדוס שנפל בידו. בינתים בא הורדוס אל רומא, והשליטים אנטוניוס ואָקטבינוס הכירו אותו למלך ביהודה – ובזה הפרו את בריתם עם החשמונאים ועברו על מנהגם הרגיל, להשאיר את השלטון בעמים הנכבשים למשפחת המלוכה הלאומית. הורדוס שב בראש צבא גדול אל ארץ יהודה להלחם באנטיגנוס. המלחמה הזאת היתה קשה. כל העם שנא את הורדוס מאד ויצא לקראתו כאיש אחד ונלחם בו בחרף נפש. כמעט הצליח הורדוס לכבוש את ארץ הגליל ולעבור אל ארץ שמרון, והנה פרץ מאחוריו מרד חדש בגליל. אבל אחרי מלחמות ממושכות עלה סוף סוף ביד הורדוס לדכא בעזרת צבא הרומאים הגדול את שונאו. אחרי נצחון מכריע של הורדוס בארץ שמרון (ג“א תשכ”ג – 38 לפני מאו"ה) הוכרח אנטיגנוס לסגת אחור אל ירושלים ולהתבצר בה. הורדוס והרומאים עשו שפטים נוראים ביהודים שנפלו בידיהם, ולתקופת השנה עלו על ירושלים לשום עליה מצור. מספר חיל הורדוס והרומאים שנגשו אל העיר הגיע למאה אלף איש. אחרי שגמר את הכנות המצור חגג הורדוס בשמרון את חתונתו עם מרים החשמונאית בת־אחי אנטיגנוס, ומשם שב להלחם על ירושלים. המצור נמשך שני חדשים. למראה האויבים העצומים נואשו היהודים מעזרה. מנהיגי הפרושים יעצו להכנע, מאין ברירה, לגזרת־האלהים ולהסגיר את העיר בידי האויבים, אבל המפלגה הלאומית החליטה להלחם על חרות העם ושלטון החשמונאים עד כלות כח, ואחריה נמשך העם. הרעב גבר בעיר. סוף סוף כבשו הרומאים את העיר בסערה, ושכורי נצחון התנפלו על היהודים באכזריות שאין דוגמתה וערכו להם טבח נורא. רק בחרף נפש ובשחד רב הצליח הורדוס להציל את העיר מחורבן גמור ואת בית־המקדש מחלול על ידי זרים. אנטיגנוס הומת בידי הרומאים מות־נבל והורדוס עלה על ידם למלוכה על היהודים (ג“א תשכ”ד – 37 לפני מאו"ה) ככה הגיע הקץ לשלטון החשמונאים ועל כסא המלוכה בישראל ישב בחסד המושלים הרומאים איש זר ושונא לעם.


 

פרק עשירי: חיי היהודים בעת שלטון החשמונאים    🔗

סקירה כללית. – כל הזעזועים הפנימים הגדולים שהתחוללו בעם ישראל בזמן שלטון החשמונאים הם סמן של חיים הפועמים בחזקה. אחרי זמן קפאון, שנמשך מאות שנים, הגיע זמן פעולה בדברי ימי ישראל. עם החרות המדינית התעוררו לתחיה כחות רבים, שנרדמו עד עתה בלב האומה. זמן החשמונאים הוא תקופת עליה בדברי ימי ישראל. מצב העם החמרי התרומם וכח היצירה הרוחנית שלו התחזק. החיים החדשים העשירים מוכרעים מתוך שני גורמים, הגורם המדיני והגורם הדתי־הרוחני; מצד אחד פועלים תנאי הזמן החדש: החרות הלאומית הממשית, ההסתפקות בחיי העולם הזה והשמחה במלכות החשמונאים, מן הצד השני – המסורת הקדושה שנעשתה לחלק נשמת העם: התורה הכתובה וההלכה, התקוה לעולם הבא והחלומות על דבר מלכות־שמים וחרות עליונה. הסתירה בין שני הגורמים האלה הביאה לידי המלחמות הפנימיות הגדולות בישראל והטביעה את חותמה על צורות החיים והחברה ויצירות הזמן ההוא.

האוכלוסים. – עוד לפני גזרת אנטיוכוס היה מספר היהודים בארץ ישראל ובגולה רב, והמספר הזה עוד גדל הרבה בזמן שלטון החשמונאים. כל המלחמות, התלאות הגדולות והחרבנות לא עכבו את התרבות היהודים. אין מספר לחללי היהודים בימי המלחמות הרבות, לשבויים שהתפזרו בארצות רחוקות ולפליטים שעזבו את הארץ מחמת מציקיהם, ובכל זאת לא התמעטו אוכלוסי ישראל בארצם, ובסוף ימי החשמונאים עצמו ורבו משהיו בתחלתם. יחד עם העמים השכנים הקטנים, שקבלו עליהם את דת ישראל ונטמעו בתוך האומה הישראלית בזמן קצר, עלה מספר היהודים בארץ ישראל בסוף ימי החשמונאים על פי החשבון הממוצע לשני מליונים נפש. בארץ יהודה, בגליל ובעבר הירדן היו מושבות היהודים צפופים מאד. גם במחוזות הקרובים למדינות אלו היה מספר היהודים גדול, ולפרקים עלה על מספר יתר התושבים. לאפשרות התרבות היהודים כמעט לא היה גבול, כי רבים מבני הנכר היושבים בקרבתם נטו אחרי תורת ישראל ועל ידי זה דבקו בגוף האומה הישראלית.

עבודת האדמה והמלאכות. – גם בימי החשמונאים היתה, כשלעבר, עבודת האדמה המקצוע הכלכלי החשוב ביותר של היהודים. בעתותי שלום, כשהיו השנים כתקונן, הביאה העבודה הזאת שכר רב לבעליה, במדה שיש בה כדי לכלכל את נפשות ביתם וכדי לשלם את התרומות והמסים לצרך המקדש, המלוכה והכהונה. בזמן מאוחר קצת עוד התרבו הכנסות האכרים בארץ ישראל ועלו עד כדי הספקת כל ההוצאות העצומות לכלכלת חצר המלך הורדוס וצבאו, להקמת בניני התפארה הרבים בארץ ישראל ובארצות רחוקות, לבנין ערים שלמות ולהגדלת רכוש אוצרותיו של הורדוס. במשך מאות שנים התפתחה עבודת האדמה וקבלה צורה מתאימה יותר לזמן החדש. כמעט קמו דברי הנביאים העתיקים, כי ארץ ישראל תהפך לגן עדן. עבודת האדמה התפשטה בכל המקומות והתרבות התגברה על השממה של הזמן העתיק. בזעת אפם הפכו היהודים גם את מדבר יהודה לארץ נושבת, ושם נבנו הרבה מבצרים. ככר הירדן נהפכה גם היא לאדמה פוריה, וסביבות יריחו היו למשמני ארץ. גם בעבר הירדן התפתחה עבודת האדמה והמקנה כקדם. ואולם הגליל עלה על כלם ונחשב לאסם התבואה של ארץ ישראל. היחוסים הרבים שבין היהודים ובין העמים הקרובים עזרו להתפתחות עבודת האדמה. הרבה צמחים ונטעים שלא היו ידועים עד עתה בארץ ישראל הובאו אליה מארצות רחוקות ונקלטו באדמתה. מן היבול הבינוני של ארץ ישראל היה נשאר עודף גדול, לא רק לאוצר המקדש והמלוכה ולמסחר אל ארצות אחרות, כי אם גם להספיק את צרכי העם בשנת השמטה, ששמרו אותה יהודי ארץ ישראל בזמנים ההם כהלכתה, ובשנות בצורת, שהיו מתחדשות לעתים קרובות. המקצוע השני של הכלכלה היתה המלאכה. רוב יושבי הערים עסקו באמנויות שונות, אם גם אמנויות אלו לא באו בעקרן אלא כדי לספק את צרכיהם של החוגים הקרובים, ותעשיה גדולה לא התפתחה בארץ ישראל, אבל צרכי העם הלכו וגדלו עם השבחת המצב הכללי בשעת החרות, ועל ידי זה התרבו גם האמנויות והעוסקים בהן. המלאכה נחשבה לכבוד לבעליה, ובקרב בעלי המלאכה נמצאו גם חכמים ומנהיגים רוחניים.

המסחר. – משהשביחו תנאי עבודת האדמה, נשאר לעם עודף גדול מיבול אדמתו לסחור בו אל ארצות שונות, ומן הצד השני גדלו גם דרישות העם לדברים הרבה שלא נמצאו בארץ ישראל. על ידי התרבות ההצעה והדרישה התפתח המסחר בארץ ישראל. מן הארץ היו מוציאים את עשרה הטבעי וקצת חמרים מעובדים, התבואה והפֵרות, שמן, עורות שונים, ואל הארץ היו מביאים כלי מלאכה ויתר עניני תעשיה, מלבושים שונים וצרכי המותרות של עשירי העם. מסחר הארץ היה ברובו בידי סוחרי ישראל, והתרומם על ידי כבוש יפו, בהמצא להם נמל לצרך מסחר הים. אולם גם סוחרים יונים וסורים היו באים אל ארץ ישראל למכור את סחורתם, ומנהלים שם את עסקיהם באין מכלים דבר. בימי הכהן הגדול הורקנוס (לא הוברר, אם יוחנן־הורקנוס או הורקנוס השני), היו הסוחרים היונים מאתיני באים לארץ ישראל לעתים קרובות, והכהן הגדול גמל להם חסדים רבים. חלף החסדים האלה צותה אספת־העם באתיני לצקת לכבודו זר זהב ולהציג את פסל תבנית הכהן הגדול במקדש האלילות החריטות (אלילות־החן), כדי לפרסם את שמו בכל העם. גם הסוחרים היהודים מארץ ישראל היו נוסעים לסחור אל ארצות קרובות ורחוקות והיחוסים הטובים ביניהם ובין אחיהם המפוזרים בכל המזרח והמערב התרבותי הועילו להם הרבה בזה. מצד אחד הביא המסחר לידי מקצת התקרבות בין היהודים והיונים, אבל מן הצד השני פרצה ביניהם לפרקים התחרות, שגרמה לשנאת ישראל בארצות שונות והגדילה את הנגוד הגזעי והדתי בין היהודים ויתר העמים.

המלכים החשמונאים והצבא. – בפעם הראשונה מימי בית ראשון עמדו בראש עם ישראל מנהיגים מקרב אחיו, שבידם נמצא השלטון המדיני בכל תקפו. הנשיא, או המלך החשמונאי, החזיק בידיו את השלטון הדתי – הכהונה הגדולה. כי רק על ידו יכול לעצור בעם. בארבע מאות השנים של שעבוד מדיני וחרות דתית התרגל העם למצב ממשלת אלהים על ידי הכהנים (תיאוקרטיה, בצורת הִיֶרוֹקְרַטִיָה). צורת הממשלה הזאת (הכהן הגדול העומד בראש העדה, ועמו זקני ישראל) היא קבועה גם בספר התורה (תורת הכהנים), והעם ראה בה את השלטון הכשר היחיד; מכח הכהונה הגדולה תפשו החשמונאים גם שלטון מדיני. אבל התאר “כהן גדול” לבדו לא מצא להם, כי היה מזכיר עוד את מצב השעבוד, ומפני זה לקחו להם החשמונאים גם את השם “מלך”. הרעיון של חבור הכהונה והמלכות ביד אחת נמצא בספר התורה (מלכי צדק מלך שלם כהן לאל עליון), אבל פגם את האמונה הנפוצה בעם, כי המלוכה נִתְּנָה רק לזרע דוד. בתור כהנים ומלכים שאפו החשמונאים להוכיח לעם, כי קדושות להם מסרות המלוכה העתיקה והכהונה. הם חשבו את עצמם מצד אחד למשיחי אלהים, שאליהם עברו כל זכויות המלוכה העתיקה, ויחד עם זה נזהרו במנהגים דתיים, המגשמים את רעיון ממשלת הכהנים. על־כן תפשו בידם את המשרה העליונה בצבא ויצאו תמיד במלחמה – אף כי דבר זה מתנגד לרעיון הכהונה הגדולה – ומן הצד השני מסרו את המשרות המדיניות והראשיות על הרוב בידי כהנים, למלאות את דבר הרעיון של “ממשלת כהנים וגוי קדוש”. היחוסים בין המלכים ובין העם השתנו לפרקים, אבל ברוב הזמנים היה העם מכיר טובה למלכים החשמונאים ומוחל להם על כל התלאות שגרמו לו, – ככה התחזקה בקרבו אהבת החרות הלאומית. חשוב מאד היה בעיני העם, כי השלטון החשמונאי הקל את המסים, שרבצו עליו כל ימי המלכות הזרה. לפני זה היה העם צריך לשלם מסים כפולים: גם לפרסים או ליונים השליטים, וגם לבית המקדש ולכהונה הגדולה; מה שאין כן עתה בימי הממשלה החשמונאית, שהסתפקה, כנראה, בתרומות ובמעשרות וביתר המתנות הקבועות בתורה, שנכנסו לאוצרה, לפי שבידה היתה הכהונה הגדולה. מלבד זה היו לממשלה עוד הכנסות אחרות ממכסי הסחורות והמסים, ששלמו בני הנכר היושבים בארץ ישראל ובארצות הנכבשות. על דבר יוחנן הורקנוס מספר סופר ההסטוריה יוסף בן מתתיהו (פלביוס), כי פעם אחת פתח את קברות מלכי בית דוד ומצא בהם שמונת אלפים ככרי זהב, והכסף הזה מצא לו ולבניו לכל הוצאות הממשלה והנהגת המלחמות. אף כי הקלה הממשלה החשמונאית מעל העם את עול המסים, לא העמיסה עליו חובות קשות אחרות. אמנם החובה לצאת בצבא נחשבה במדה ידועה למצות התורה, ועוד יהודה המכבי כבר הנהיג בעם את חוקי הצבא על פי דברי ספר משנה תורה, אבל בזמן מאוחר לא הכריחו החשמונאים את העם לעבוד בצבא. כשעבר זמן מלחמות החובה והתחילו מלחמות הכבוש, פגה התרוממות הרוח הגדולה של העם וצעירים רבים לא ששו יותר לקראת נשק, כי אם בחרו לעבוד את אדמתם בשלום. מפני זה נעשה צבא החשמונאים לצבא מתנדבים, שהיה מקבל שכר מן המלך; ונוסף על חיל היהודים, יסדו להם החשמונאים גדוד שומרי נכר שכירי כסף. השכירים האלה, שברובם יצאו מאסיה הקטנה, היו נאמנים מאד למלכות החשמונאים, כי לא היה להם כל ענין למריבות הפנימיות בקרב ישראל, בעוד שאנשי הצבא היהודים היו מתערבים בריב המפלגות ובוגדים במלכם לפרקים. ככה מספר לנו יוסיפוס, כי בשעת המלחמה הגדולה בין אלכסנדר ינאי והצדוקים מצד אחד, ובין הפרושים עם מלך סוריה, שבא לעזרתם, מצד שני, נלחמו יהודים ובני הנכר משני הצדדים. היהודים ממחנה אלכסנדר ינאי עברו אל הפרושים ואל מלך סוריה, אבל שכירי הנכר של המלך החשמונאי חרפו את נפשם עליו ונפלו כלם חללים. אפס כי גם הפרושים הקרובים אל העם יראו מפני הצבא היהודי, פן יבכר את הדרישות המדיניות על חיי הדת, ובימי המלכה אלכסנדרה חשדו בצבא היהודים, כי הוא נוטה לצד הצדוקים, וחזקו את גדודי שכירי הנכר, שלא התערבו בסכסוכים המדיניים.

הסנהדריה. – על יד המלך החשמונאי עמדה מועצת הזקנים, ראשי העם, שנקראה עכשו בשם “סנהדריה”. אבל בעוד אשר המועצה העתיקה היתה בעלת זכויות מצומצמות מאד בבחינה מדינית, ותפקידה היה לסדר את הענינים הפנימיים של עם ישראל ולתַוֵּך בינו ובין הממשלה השליטה, נעשתה הסנהדריה החדשה בשעת החרות המדינית למוסד מדיני חשוב. לפי המסרת היה מספר חבריה קבוע – שבעים איש. בהתאם לאופי הכפול, הדתי־המדיני, של שלטון ישראל בימי החשמונאים, היה גם לסנהדריה תפקיד כפול, דתי ומדיני. חברי הסנהדריה דנו יחד עם המלך בשאלות חשובות ביותר בעיני העם, בשאלות ההנהלה הפנימית והיחוסים עם העמים הזרים ובעניני מלחמה ושלום. מלבד זה נתקימה ביד הסנהדריה רשות קביעת החוקים והמשפט העליון בקרב העם. מכיון שכל החוקים האישיים והחברתיים של היהודים ותקנות הצבור נחשבו לנמוסים דתיים, שכחם יפה רק בתנאי, אם יש להם סמך בתורה או במסרת הדתית של הזקנים, וכל המשפטים בישראל לא נעשו אלא על יסוד התורה, – הוכרחה הסנהדריה לספח עליה מספר מסוים של חכמים יודעי התורה וההלכה, שנחשבו ברֻבם הגדול על כת הפרושים. הנגוד בין עניני החוגים השליטים ובין עניני רוב העם, בין הדרישות המדיניות ובין הדתיות, הביא בסנהדריה לידי מחלוקת תמידית בין החברים שנמנו על המועצה מכח זכויותיהם המדיניות או מיחוס אבותיהם, ובין החברים שזכו למשרתם על יסוד ידיעותיהם בתורה ובחוקים, בין הצדוקים ובין הפרושים, בין המפלגה של המנהיגים (אריסטוקרטיה) ובין מפלגת העם (דימוקרטיה). המלכים החשמונאים היו על הרוב נשענים על מפלגת המנהיגים וראשי הצבא ומוקירים יותר את השאיפות המדיניות ושוטנים את הפרושים, ולעתים מרחיקים אותם מן הסנהדריה. אבל בלי השתתפות הפרושים לא היתה לסנהדריה שום השפעה מוסרית על העם, שלא האמין בלבבו במנהיגיו המדיניים ולא הכיר את יפוי כחם לעמוד בראש המשפט בישראל. אפילו כשהיתה הסנהדריה כלה בידי הצדוקים, ותרו אלה בעל כרחם על השקפת עולמם – ביחס לקדשי העם – ועל המשפטים המיוחדים של מפלגתם, ונהלו את משפט העם על יסוד תורת הפרושים וחוקי ההלכה של אלה.

החיים הדתיים והיחס אל התרבות הזרה. – חיי העם הכלליים בימי החשמונאים היו מבוססים על התורה וההלכה. אמנם לעתים קרובות הביאו הצרכים המדיניים לידי זלזול מהכרח במצוות ידועות. וגם חכמי הדת נשאו פנים לדרישות השעה והתירו כמה דברים אסורים בשעת הדחק. אבל במובן יסודי (פרינציפלי) לא עלה על דעת איש לנגוע בקדשי הדת המסורה, כמו שעשו לפנים המתיונים. נצחון ההתקוממות הלאומית חזק את הצורה המקורית ואת ערך כל הקנינים של המסרת הלאומית. הכהנים והעם היו כלם ממלאים אחרי חוקי התורה. וכשהוכרחו פעמים לעבור על מנהגים קדושים ידועים, היו מוצאים סמוכים לדבר בדת עצמה. רוב דיני התורה נחשבו לחוקים שאין להרהר אחריהם, ואפילו יהודים למחצה, כבני משפחתו של אנטיפטר, נזהרו בהם. עד כמה חדרו החוקים הדתיים לחיי העם רואים אנו בזה, שלמרות כל התנאים הקשים, דקדק העם במצות השמטה בכל חמר. גם התרומות והמעשרות לכהנים וללויים ולמקדש, שהכבידו על העם, היו נפרשים, אם גם לא כל חוגי העם מלאו אותם במדה שוה. במדה שהתחזק העם באמונתו, בה במדה גדלה שנאתו למנהגי העמים הזרים. רוב מנהגי היונים ונמוסיהם היו זרים למפרע לרוח עם ישראל, ועוד יותר התגברה השנאה להם אחרי מעשה האונס של אנטיוכוס. בתור עם שמרכז השקפת עולמו היו האמונה ומשמעת החוקים וממנה נבעו כל סדרי חייו, לא יכול ישראל להבין השקפת עולם אחרת, שאין האמונה תופסת בה מקום בראש, וברי היה לו כי תרבות היונים, מנהגיהם ואפני חייהם קשורים קשר פנימי באמונתם, שהיתה בעיני ישראל אמונת אלילים. מפני זה התיחסו היהודים בארץ ישראל בחשד גדול גם לאותם מנהגי היונים, שלא נאסרו בפרוש בספר־התורה, וגם לחכמות היונים וצורות האמנות והספרות שלעולם המערב. ביחוד נתעבו בעיני היהודים דרכי הפריצות והאכזריות, שנהגו בהם היונים והרומאים בימי חגיהם, טפוחם את כח הבשר ומשחקיהם השונים, אלו שיש עמם שפיכות דם (התגוששות בעלי אגרופים ובעלי חרבות, בזמן מאוחר – גם הקרב בין אנשים וחיות טורפות). מחזה כזה, שפגע בחוש המוסר הישראלי ובמדת הרחמים לכל הנברא בצלם, שנחשבה לסגולת העם הנבחר, הוחזק לעון חמור, ורק לעתים רחוקות נמצאו פורקי עול שעברו עליו. אבל למרות הנגוד היסודי הגדול והיחס השלילי של היהודים לתרבות הזרה, נכנסו כמה מנהגים של עמי הארץ התרבותיים אל תוך חיי ישראל. המתַוְכים במובן זה היו היהודים בארצות הפזור, שסגלו להם בדבור את השפה היונית והתבוללו במדה ידועה לתרבות היונית, מבלי לוַתר על מנהגיהם הלאומיים. מידי בואם אל ארץ ישראל הביאו יהודים אלה אתם מנהגים זרים בכלי ישראל. גם מנהיגי העם והסוחרים, שבאו ביחוסים תכופים עם עמים זרים, קבלו שלא בכונה הרבה דברים מהם. אבל אפילו חכמי העם ומנהיגיו הרוחניים, הזהירים ביותר על טהרת הדת הלאומית, באו במגע עם התרבות היונית. בשאפם להפיץ את אמונתם ברבים, מוכרחים היו להכיר את התרבות היונית, כדי להראות את יתרונות דת ישראל עליה. בתנאים אלה התפשטו ידיעת לשון היונים ותרבותם בקרב ישראל, והאופק הרוחני של העם התרחב על ידי זה. השפעת השפה היונית על החיים התגברה מאד, והשפה העברית התעשרה במלים יוניות רבות, שנכנסו אליה יחד עם כניסתם של המושגים המסומנים על ידן לתוך חיי היהודים. ביחוד בשפת המשפטים נמצא סכום גדול של מבטאים יוניים, אבל גם לאוצר לשון החיים הדתיים המקוריים נכנסו אחר־זמן מלים יוניות. ככה רואים אנו, כי ביד אחת דחו היהודים את התרבות היונית, וביד שניה קרבו אותה שלא בכונה או מצרך החיים; ואולם כל מה שקבל עם ישראל מן התרבות הכללית נקלט ברוחו קליטה יפה, בלי הפסד להתיחדותו הלאומית, ונהפך לחלק מהשקפת עולמו הוא.

הצדוקים. – בין החוגים של מנהיגי העם ובין אנשי הרוח שיצאו מקרב העם, האריסטוקרטיה והדימוקרטיה, שרר נגוד גדול בכל הזמנים ובהתאם לרוח הכללית של עם ישראל קבל תמיד צורה של נגוד דתי. אותו הנגוד, שהתבלט לפנים במזמורי התהלים (בין האנשים הנוטים אחרי טוב העולם הזה ובין המבקשים חיי־עולם) ובמחלקת בין המתיונים ובין החסידים וכדומה, הוא הוא שנתגלה עכשו במריבה בין הצדוקים ובין הפרושים. הצדוקים, יורשיהם הרוחניים של המתיונים, בקשו את מרכז שאיפות האדם בחיי העולם הזה, ובהתאם למצב הזמן החדש מצאו אותו בחיים המדיניים. בראשם עמדו הכהנים, הקרובים אל משפחת החשמונאים, ראשי העם בשעת מלחמות החרות שהגיעו אחרי כן לשלטון בקרבו, ואתם גם שרידי המנהיגים הישנים שהתבוללו בתוכם. השם “צדוקים” הוא, לדעת רוב החוקרים, שם המשפחה של הכהנים המיֻחסים הקרובים למלכות (בני־צדוק), ראשי המדברים במפלגה זאת. אמנם הצדוקים כבדו מאד את הצורה המקורית של ישראל ואמרו ליצור ממשל מדיני על יסוד סגולותיו המֻיחדות של העם והתורה הכתובה. אבל הדבר הזה היה למעלה מכחם. בהליכות הממשלה היו מוכרחים לחקות את ממלכות הנכר והמנהגים המקולקלים שלהן, הזרים לרוח ישראל. ועם כל הכבוד אשר נתנו לדת המסורה בקשו לצמצם אותה, כדי שלא תעכב את החרות של החיים המדיניים, ושאפו להפריד בין הדת ובין החיים. מפני זה הסתפקו בחוקים הכתובים בספר התורה, ולא רצו להכיר את חוקי הדת, שהתפתחו בחיי העם ושנכללו בהלכה של הזקנים. דעתם היתה, כי כל מה שנמצא בספר־התורה – הוא חק אלהים מן השמים והעם מחויב למלא אחריו, אבל כל מה שנתחדש אחרי כן על ידי העם והחכמים הוא רשות ולא חובה, וכולל הרבה מדרשי הבל ודברי הבאי. דעת הצדוקים לא היתה נוחה ממדרש התורה השליט בחוגי החכמים והסופרים, ששמש אמצעי ליפות את כח המנהגים החביבים על העם במובן דתי ולהחליש את כח השפעת חוקי התורה שהתישנו בימים ההם. מתוך ההכרה, כי “אין מקרא יוצא מידי פשוטו” החליטו הצדוקים, כי אפשר להוציא את החֹק לפי עֹמק פשוטו של המקרא ואין להכניס אל הכתובים דרשות שלא נמצאו בהם. על יסוד זה צמחו נגודים גדולים ביניהם ובין הפרושים במקצוע הדת והמשפט. הם היו מורים, על יסוד מאמר התורה “ממחרת השבת”, להקריב את העמר ממחרת שבת השבוע (“שבת בראשית”) הראשונה של חג־המצות (ולא ממחרת יום טוב ראשון, שהוא נקרא כאן “שבת” על דעת הפרושים) ולמנות מיום זה שבעה שבועות עד חג הבכורים, ומתוך זה לא היו חוגגים לפרקים את החג הזה ביום אחד עם הפרושים. את פסוק התורה “עין תחת עין” הבינו הצדוקים כפשוטו, דרשו משפט “מדה כנגד מדה” לכל חובל בחברו ולא הסכימו לדעת הפרושים, ששנו את עונש הגוף לעונש ממון על יסוד מדרש התורה. בכלל היו הצדוקים מתיחסים בלעג לסופרים, העושים סייגים לתורה ומקיפים את חיי האדם בהמון גדרים וגזרות, על זהירותם הנפרזה בקיום המצוות ועל הדקדוקים הקשים שלהם. לעומת זאת נזהרו הצדוקים בכל דיני הכהֻנה ובית־המקדש החמורים, בהלכות השבת ושנת השמטה, וגם מסרו את נפשם על מצוות התורה. גם בעולם האמונה העיונית היו חלוקי דעות גדולים בין הצדוקים ובין הפרושים. מתוך ההשקפה העקרית, כי תורת משה הוא דבר חתום שלא נתן להתפתח, דחו הצדוקים את העקרים הדתיים המחודשים שלא נמצאו להם סמוכים מפורשים בתורה. הם התיחסו בשלילה גמורה לשאלת תחית המתים ולשאלת עולם הבא, שנעשו לעקרי אמונת החסידים מימי גזרת אנטיוכוס, ולא האמינו גם במלאכים ובתפקידיהם המיוחדים, אף שאמונה זו חדרה לתוך חיי העם במעמקים ונכנסה לתוך מסרת החכמים והסופרים. מלבד זאת האמינו הצדוקים בחרות גמורה של מעשי־האדם וסרבו להסכים לדעת הפרושים, כי עין האלהים פקוחה תמיד בעולמו והשגחתו קובעת את כל צעדי האדם. על יסוד האמונות האלו בססו הצדוקים את השקפתם המדינית. במובן ידוע נטו לדעת קהלת, כי השביל האמצעי בחיים הוא הדרך הנכונה לאדם ואין צֹרך לו לחסר את נפשו מטובה ולצדֹק הרבה לשם אמת שהיא למעלה מן העולם.

הפרושים. – בנגוד לצדוקים בקשו הפרושים, שעליהם נמנו רוב החכמים והסופרים, היוצאים מקרב העם, להכניע את כל הדרישות החדשות, שצמחו עם החרות המדינית בישראל, תחת החוק האלהי, התורה שבכתב וההלכה. אמנם בשימם לב אל צרכי הזמן הוכרחו הפרושים לותר על הרבה דברים ולהכניס אל ההלכה שלהם כמה דברים חדשים, שהוציאו אותם על יסוד מדרשם המיוחד מתורת משה, ובזה כאלו בקשו להתפשר עם המצב החדש – אבל בכל זאת השקפתם העליונה עמדה בעינה, כי רק הדת היא הקובעת העקרית שלי כל חיי האדם, והדרישות המדיניות טפלות לה. חרות היהודים היתה רצויה לפרושים לא בתור תכלית בפני עצמה כי אם בתור פסיעה מקרבת כלפי המטרה הראשית, כלפי מלכות שמים. וכשנואשו מן התקוה הזאת – פנו ערף אל השלטון החשמונאי, אשר לא ראו בו מעולם את מלכות המשיח המקֻוה. הם לא חדלו להאמין כי יבוא עוד יום הגאולה הגדולה, אשר צפו אותו הנביאים העתיקים, יום שבו תרד מלכות השמים על הארץ, ודרשו מן העם להכשיר את עצמו לקבלת מלכות שמים. בתור הכשרה מיוחדה נחשב טפוח צורת ההתיחדות הלאומית, מפני זה הרחיבו הפרושים מצד אחד את תכן האמונה המקורית ולא נמנעו מלהכניס אליו דברים שנבעו ממקור זר, בראותם כי תפשו אלה מקום בנשמת העם; ומן הצד השני הרחיבו את החוקים המבדילים בין ישראל לגוים. הפרושים המשיכו את הספרות הלאומית ברוח אבותיהם החסידים. ברב ענין דנו על העתיד המזהיר של ימות המשיח, הרחוק ממצב זמנם, והשאירו לנו ספרים רבים בצורת מחזה “התגלות” (אפוקליפטיקה) על דבר “אחרית הימים”. גם היחס בין האלהים ובין האדם, שאלות הגמול האלהי לצדיק ולרשע היו חמר חשוב למחקר הפרושים. בנגוד לצדוקים, שדרשו חרות גמורה של האדם, האמינו הפרושים כי אמנם נתן אלהים לאדם את הכח לבחור בטוב וברע, אבל יחד עם זה הוא משגיח על כל מעשי האדם ועוזר לו כביכול בכל צעדיו: “הכל צפוי והרשות נתונה”. את הפתרון הזה, שיש בו סתירה פנימית, הוכרחו הפרושים לקבל מפני שלא רצו למחול לא על חרות־האדם, אבן־הפנה של המוסר האנושי, ולא על השגחת האלהים המתמדת בעולמו, שנעשתה לדרישה יסודית בהשקפת ישראל מזמן הנביאים. את שאלת הגמול הצפון לצדיקים ולרשעים ועל מעשיהם פתרו הפרושים על־ידי “העולם הבא”. אל אמונת העולם הבא נכנסה האמונה במשפט היחיד אחרי המות על הטוב והרע (שכר ועונש בגן עדן ובגיהנם), וגם בתחית המתים כלם, תחיה שאחריה חיי־עולם לצדיקים. בחוגים ידועים של הפרושים נפוצה גם האמונה ב“השארת הנפש” – כי הנשמה אינה אובדת יחד עם הגוף במות האדם, כי אם חיה חיים עליונים בשמי האלהים, והנשמה הטהורה (שעשתה מעשים טובים בעולם הזה) זוכה לקרבת אלהים יתרה. רעיון העולם הבא הוא אחד הקנינים החשובים ביותר של אמונת ישראל. העולם הבא הוא “יום שכלו שבת”, בנגוד לחול הגדול שבמציאות. לגבי רוב המאמינים נעשה השכר לעולם הבא לכח קובע את מעשיהם בעולם הזה, בקשת השכר ויראת העונש עוררו אותם לשמור את חוקי הצדק בחייהם, והצדיקים הסובלים חלמו בתנאי החיים הקשים על חיי העולם הבא, ששם שורר החק הנצחי של הצדק המוחלט והאמינו כי שם יבואו על שכרם. מרכז שאיפת הנפש עבר מן “העולם הזה” אל “העולם הבא”, ועל ידי זה נִתן מקום להשקפה של הסתגפות שתִוָלד בקרב היהדות המאוחרת, בנגוד להשקפת העם בזמנים עתיקים, המבוססת על חיי העולם הממשיים. רבים מהפרושים חשבו את העולם הזה לעמק עכור של חיי יצר הרע ולבית כלא של הנשמה הנתונה באדם מגבֹה, והשואפת אל צור מחצבתה, שנלקחה ממנו, אל העולם העליון של האלהים. – מלבד האמונה בעולם הבא התפתחה בקרב הפרושים גם האמונה במלאכים וברוחות. בחיים הממשיים הרחיבו הפרושים את שלטון הדת, הכניסו אל החוקים את המנהגים, שנשתרשו בחיי העם, והרבו את הסיָגים והגזרות לשמור על מצוות התורה. בעניני המשפטים, וביותר במשפטי הנפשות, היו הפרושים דורשים זהירות גדולה. ענשי התורה הקשים, הנועדים לעוברי החוקים, לא היו מתאימים להכרתם החברתית־המוסרית, ולכן השתדלו לצמצם את כח חוקי הענשים של התורה על ידי סיגים מיוחדים, שבטלו אותם בפעל, ואת הסיָגים האלה מצאו בדרך מדרש בתורה עצמה. שאיפת הפרושים היתה, מכֻוָנה לבטל את משפט המות לגמרי ולמסור את עונש הפושע לאלהים. הפרושים לא היו מפלגה מעמדית כמו הצדוקים (שדרישותיהם המדיניות והדתיות התאימו עם דרישותיהם המעמדיות), כי אם מפלגה “רוחנית”, שעמדה על בסים האמונה המקובלת וקדשי העם המסורים; מפני זה נעשו הפרושים למפלגה עממית במדה גדולה. אמנם מנהיגי הפרושים נִפלו מהמון העם בידיעותיהם הרחבות בתורה ובהלכה ובזהירותם המיוחדה בקיום המצוות, וביותר בעניני טמאה וטהרה, ובקרבם שררה ההכרה כי הם עולים בערכם המוסרי והדתי על ההמונות הרחבים (“אין בור ירא חטא ולא עם־הארץ חסיד”). אולם הכרה זו היתה רוחנית כלה ולא היתה קשורה בשדרות חברתיות ידועות. הפרושים לא חשבו כי התורה ירושה להם, כי אם שאפו למסור אותה לכל הרוצה בדבר. מפני זה התרבו חוגי הפרושים לא על ידי בני מעמדים ידועים, כי אם על ידי תלמידים, שיצאו מקרב העם, ומסרות הזמן המאוחר מרבות לספר על אנשים שיצאו משפל־המדרגה ועשו חיל בתורה עד שנעשו לראשי המדברים בקרב הפרושים. נוסף על זה שאפו הפרושים להרים את המונות העם למדרגה רוחנית יותר עליונה, דאגו לתקון בתי־ספר ולהרחבת דעת התורה והחוקים בישראל. על יסוד כל זה אנו רשאים לראות את הנגוד בין הצדוקים והפרושים כנגוד בין האריסטוקרטיה והדימוקרטיה. מסרת תלמודית אחת מספרת לנו על דבר התנגשות אחד הכהנים הגדולים במנהיגי הפרושים. הכהן הגדול קרא להם בבוז בשם: “בני עממים”, אבל החכמים בארו לו, כי לא יחס האבות הוא העקר, כי אם הידיעה, האמונה והמדות הטובות, הנקנות לאדם על ידי חנוך ברוח התורה.

חכמי הפרושים. – הפרושים חשבו את עצמם לתלמידי החסידים והחכמים הראשונים, שלשלת הקבלה שלהם מתחלת עם הכהן הגדול שמעון הצדיק. תלמיד החכם הזה אנטיגנוס איש סוכו חי בשעת התחזקות המתיונים בירושלים. ממנו נמסר לנו מאמר יפה, המסמן את התנגדותו לשאיפות החמריות בקרב העם בירושלים: “אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס – ויהי מורא שמים עליכם”. תלמידי אנטיגנוס – יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים היו בעצם זמן המלחמות הראשונות של החשמונאים. יוסי בן יועזר היה קרוב למשפחת הכהונה הגדולה העתיקה, שנטתה אחרי השקפת המתיונים, ונגודו הגדול לקרוביו מתגלה לפנינו בכנוי שלו בקרב החכמים: “חסיד שבכהונה”. לפי המסורת צוה קרובו, אלקימוס הכהן הגדול, להמיתו. מיוסי בן יועזר וחברו נשארו הרבה הלכות, בעקר – בעניני טהרה וטמאה. תלמידי החכמים יהושע בן פרחיה ונִתַּי (מַתַּי) הארבלי היו בראשית שלטון החשמונאים ומהם נשארו לנו פתגמי־מוסר והנהגה טובה. בימי אלכסנדר ינאי והמלכה אלכסנדרה, כשנעשו הפרושים לבעלי מעשה בעולם המדיני, היו ראשיהם שמעון בן שטח ויהודה בן טבאי עומדים בראש המשפט בישראל. הם חוו את דעתם לא רק בעניני ממונות, כי אם גם בדיני נפשות. כשנעשו החכמים האלה, בתור מנהיגים ממשיים, אחראים בעד החיים ומהלך המדינה, הוכרחו לפרקים לותר מפני צרך השעה על ההשקפה המשפטית שלהם ולהוציא משפטים בכל חמר הדין, ונתנו בזה יד למתנגדיהם לחשוד בהם, כי עניני מפלגתם קרובים להם מחוקי תורתם. המסורת מספרת, כי יהודה בן טבאי הוכיח את שמעון בן שטח על שפכו דם נקי. ממסורת זו ואחרות כיוצא בה רואים אנו את הקשי ואי־הבטחה הגדולה של הפרושים הראשונים, בעלי ההלכה, כשנעשו למנהיגים בעולם המעשה ובקשו להגשים את ההלכה שלהם בחיים, ומצד אחר – לשאת פנים לתנאי המציאות: פתגמי שני החכמים האלה נושאים עליהם חותם נסיון החיים של הזמן ההוא וקובעים כללים בשביל הדַיָנים העומדים בראש המשפט. שמעון בן שטח דאג הרבה להפצת התורה בעם ותקן “שיהא כל אדם בישראל שולח את בנו לבית הספר!” – זמן שמעון בן שטח נחשב במסורת המאוחרים לתור הזהב של הפרושים. היום שבו עברה הנהגת הסנהדריה מהצדוקים לפרושים (י"ד תמוז) נעשה ליום חג ואסור היה להתענות בו. התלמוד מספר, כי ימי שמעון בן שטח היו ימי־ברכה לארץ ישראל ומעולם לא היו שנות שׂבע מרובות כאלו שבימיו, כי גרעיני התבואה המשובחים של הזמן ההוא נשמרו על ידי החכמים לדורות להודיע, כי שלטון יראת אלהים מביא ברכה.

האסיים. – מקרב הפרושים יצאה כת מיוחדת, שחבריה נקראו אסיים. מקור השם הזה והוראתו לא נודעו בברור. זמן צמיחתה חל בעצם ימי שלטון החשמונאים. בהבדל ממפלגות הצדוקים והפרושים, שהיו לאומיות בהשקפת עולמן, לא היה לאסיים שום יחס להליכות המדינה וגם לא לכלל האומה. הכת הזאת היתה בעקרה אגודת יחידים, ששאיפותיהם הדתיות היו מכֻוָנות כלפי האושר האישי העליון. האגודה הזאת, שהתנהגה על פי תקנות מסודרות, היתה מעין להקת (או חבל־) הנביאים בזמן הקדום, או המִסְדָרִים (האורדנים) של הנזירים בקרב ההודיים ובקרב הנוצרים והמסלמים המאוחרים. האִסיים יצרו להם הסתדרות מוצקה; עקר מושבם היה במדבר יהודה בקרבת עין גדי, אבל חבריהם נמצאו גם בכפרים שונים ובערי יהודה. כמו הפרושים, דרשו גם הם זהירות יתרה במצוות ועוד יותר מהם הרבו להִבָּדל מעם הארץ, וחשבו, כי כל איש שאינו מבני חבורתם מטמא אותם במגע. בראשם עמדו הזקנים מקרב חבריהם ולהם היו כל החברים נשמעים. חברים חדשים היו מתקבלים אל האגודה אחרי חנוך מספיק ברוח התקנות הקבועות, חנוך שזמנו כשלש שנים החברים החדשים היו מקבלים עליהם בשבועה מיוחדת לכך למלא אחרי כל החוקים והמנהגים המיוחדים של האיסיים ושלא לגלות לאיש זר את סודותיהם. נשים לא התקבלו אל החבורה כלל: הפרישות מאשה היתה חובה לחברים. כת האסיים נהגה שתוף גמור ברכוש. רכושו הפרטי של חבר עבר אל אוצר האגודה. החברים נהנו מיגיע כפם, עסקו על הרוב בעבודת האדמה ופעמים גם במלאכות שונות אחרות. אבל עבודת הנשק ושאר מיני כלים, העלולים להביא נזק לאדם, היתה אסורה להם. המסחר היה שנוא עליהם, כי ראו בו דרכי מרמה ואונאת הבריות. מפקחי אוצר האגודה היו הנאמנים שנבחרו מקרב החברים, והם היו דואגים לצרכי החברים החולים והחלשים, שלא יכלו, מאין כח, להשתכר די מחיתם. זקני האסיים והנאמנים בקרבם היו כהנים, – ובכלל כבדו האסיים מאד את הכהנים והלוים, שיצאו משבט משה ואהרן הנבחר. חברי האגודה צמצמו את צרכי חייהם עד קצה יכלתם ונמנעו מכל מיני מותרות. גם המשיחה בשמן, שהתפשטה בעם, היתה אסורה להם; לעומת זאת היו האסיים מרבים לטבול את גופם בצונן. במקום שהפרושים יצאו ידי חובתם בנטילת ידים, דרשו שם האסיים על פי רוב טבילת הגוף, ונקיון הגוף נחשב אצלם לאחת המצוות היותר חשובות. על המנהגים המיוחדים של האסיים נחשבו: אסור השבועה (שלא לשאת את שם ה' לשוא) והתרחקות מעבודת הזבחים (קרבנות בעלי חיים, מלבד עבודת התמיד המצוּוה בתורה). ידי חובתם לבית־המקדש יצאו האסיים במשלוח מנחות ומתנות כסף לשם, אבל בדרך־הכלל לא תפש בית ה' מקום גדול בהשקפת עולמם. האסיים היו אוכלים את לחמם על טהרת־הקדש. שתי פעמים ביום היו כל החברים מתאספים יחד לסעודה, וקודם הסעודה היו טובלים ולובשים בגדים לבנים, כמשפט הכהנים בעבודת המקדש. הכהנים שבקרבם היו מכינים את המאכלים ומחלקים אותם לחברים. לפני הסעודה ואחריה היו מתפללים יחדו, ובשעת הסעודה לא היו מדברים זה עם זה. להערצה גדולה זכתה אצלם אישיותו של משה רבנו, וכל מי שחלל את זכרו נתחיב, לדעתם, מיתה. במנוחת השבת החמירו האסיים הרבה. וכמו כן דקדקו בהלכות טמאה וטהרה. בנגוד לצדוקים, שהאמינו בבחירה החפשית של האדם במעשיו, החזיקו האסיים ברעיון הפרושים, כי מצודה פרושה על כל החיים והשגחת האלהים אינה פוסקת מעולמו, ועוד הרחיקו ללכת מהם, בהחליטם, כי אין לאדם שום חוֹפש בעולם הזה וכל צעדיו נמדדים בגזרת אלהים (דֶטֶרְמִיניות גמורה). כמו הפרושים חבבו גם האסיים את תלמוד התורה ובאספותיהם בשבתות ובמועדים היו חכמיהם דורשים את התורה והנביאים לפני החברים. המדרש הזה היה בדרך משל וסוד (אליגוריה ומיסטיקה), ורק החברים היו רשאים לדעת את סודות התורה. תורת הסוד היתה קשורה באמונה מפותחת במלאכים, וביד חכמי האסיים היתה תורה מיוחדה על־דבר המלאכים השונים, שמותיהם ותפקידיהם (אנגילולוגיה). על יסוד השמות והסודות האלה בקשו האסיים לזכות לרוח־הקדש, האמינו כי יש בכחם לצפות מראש את מהלך העתיד כנביאים העתיקים בשעתם. האמונה הזאת בכח הנבואה של האסיים נמסרה גם להמון העם, שהחזיק אותם לבעלי מופתים: מלבד הידיעות הסודיות היו ביד האסיים גם ידיעות נסיוניות בסגולות המחצבים והצמחים השונים והשפעתם על הופעות הגוף והנשמה של האדם, ומפני זה נחשבו לרופאים טבעיים (יש רואים בזה את מקור השם: אסיא – בארמית: רופא, גם ביונית נקראו בשם דומה לזה: תירפבטים). האסיים האמינו, כי גוף האדם אובד בשעת מיתתו, אבל הנשמה היא בת־אלמות, כי יסודה הוא חמר דק ובלתי נפסד; לפני לדת האדם נמצאה הנשמה במרחבי השמים ואחרי כך נאחזה על ידי התאוה הארצית בגוף המצומצם, אבל היא מרגשת את עצמה בו כמו בבית כלא, ואחרי מות האדם היא מתרוממת בשמחה לשמי האלהים. הנשמות הטובות גרות ברום בשמים בגן עדן, ששם נושבת תמיד רוח צחה משובבת נפש (“קורת רוח” של העולם הבא), והנשמות הרעות נסגרות בגיהנם בתהום חשכה וקרה. באמונות אלו אפשר לראות השפעת דעות שלא צמחו ממקור ישראל, ועוד יותר נראית השפעה זו בהערצה הגדולה של השמש בהשקפת האסיים, שנמצא דמיונה בהשקפת הפרסים (מעריצי אלהי האור אהורה־מזדה) והיונים מכת הפיתגוריים החדשים (ניאופיתגוריים). בשמש ראו האסיים דמות האור העליון של האלהים, ומפני זה נמנעו לירוק ולעשות שאר דברים של זלזול בפניה, ובשעת תפלתם היו מכַונים את פניהם אליה ולא אל בית־המקדש בירושלים. בעוד אשר המון העם האמינו בכח הנבואה של האסיים וחשבו, כי כל דבר מדבריהם לא ישוב ריקם, התיחסו הפרושים לאסיים בלעג של בטול (קראו להם “חסידים שוטים מבלי עולם”, “טובלי שחרית”). גם מנהגם להזכיר בחג הסכות את עווֹנות האבות, שהיו מכַונים את פניהם לשמש, ולהדגיש את צדקת הבנים, שאינם כאבותיהם אלה (“אבל אנו ליה ועינינו ליה”) – אולי גם במנהג זה יש לראות כעין מחאת־פומבי נגד השקפת האסיים.

הספרות. חתימת כתבי הקדש. – בזמן שלטון החשמונאים נערכו ה“כתובים” או “כתבי הקדש”, ועל ידי זה נחתמה הספרות הקדושה העברית. הספרים שנכתבו אחרי הזמן הזה לא זכו עוד להכנס אל האספה הקדושה, ואפילו כשמחבריהם יחסו אותם לגדולי הקדמונים (למשל ספר “חנוך” המיוחס לחנוך, “תהלות שלמה” המיוחס לשלמה המלך, הספרות הפסידואפיגרפית) נשארו בתחום הספרים “החיצוניים” שדינם היה לגניזה, ואבדו במשך הזמן. גם מערכת כתבי הקדש של זמן החשמונאים גרמה לידי התנגדות בחוגים ידועים ונמצאו מערערים על קדושת ספרים ידועים, שנכנסו אל האספה (“קהלת”, שיר השירים), ועוד מאה שנים אחרי כן בקשו לגנזם. אל אספת הכתובים נכנסו יצירות ספרותיות מפרק זמן של קרוב לחמש מאות שנה. החלקים העתיקים ביותר הם מזמורים אחדים בתהלים והקינות, שנכתבו אולי קדם החורבן הראשון וזמן קצר אחריו; החלקים המאוחרים ביותר הם מזמורים שנכתבו בזמן ההתקוממות נגד אנטיוכוס ובראשית שלטון החשמונאים. מבחינה ספרותית אספת הכתובים היא עשירת הגונים מכל שאר אספות כתבי הקדש. היא כוללת: חבורים הסטוריים (עזרא, נחמיה, דברי־הימים), ספורים אמנותיים (רות, אסתר), שירים ספוריים נשגבים (כמה מזמורים של התהלים), משלים, חקר אמונה, ופרטי השקפה העולם בצורה שירית (איוב) או מחקרית (קהלת), ועל הכל – שירה רגשית (לירית) מכל הגונים: שירי תהלה רוממים לאלהים, שירי השתפכות הנפש, תפלות ותחנות, – וגם שירי אהבה. מפני זה אנו רואים באספת הכתובים את גלוי כח היצירה הספרותית של עם ישראל מכל צדדיו. – אבל לא ספרים אלה בלבד נמצאו בקרב העם בימים ההם, כי הספרות החיצונית (שלא נכנסה אל כתבי הקדש) היתה גם היא עשירה מאד. עליה נחשבו הרבה ספרים, שמחבריהם קראו את שמם עליהם ולא יחסו אותם לגדולי הקדמונים, כמו ספר המשלים של בן־סירא, אספות המשלים של בן חגלה ובן לענה, והמון כתבים אחרים שלא נודעו לנו. מספר הספרים הנפוצים בקרב העם היה גדול מאד (קהלת: “ויותר מהמה הזהר בני עשות ספרים הרבה אין קץ”), ועורכי הספרים שאפו לצמצם את מספר הספרים הקדושים והמקובלים. כפי שאנו רואים מן האספה שנמצאה לפנינו, היו העורכים האלה בעלי־טעם והכניסו אל המהדורה שלהם את הספרים המשובחים ביותר מכל סוגי הספרות וגוניה, העורכים האלה לא היו קיצוניים בהשקפתם ולא נמנעו מלהכניס אל אספתם דברים שלא התאימו להשקפה השלטת בקרב החוגים הדתיים (קהלת, שיר השירים, מזמורים ידועים וכו').

הספרות החדשה. – עם עריכת כתבי הקדש וחתימתם לא פסק מעין היצירה בישראל. ספרות חדשה צמחה והתפתחה בשעת שלטון החשמונאים. הספרות של הזמן ההוא היא ברובה יצירת הפרושים, שהם לבדם בטאו את השקפת העולם של רוב העם. אחד הספרים החדשים הוא ספר “תהלות שלמה” (שאבד במקורו העברי ונמצא בתרגום סורי). הספר כולל מזמורים כמתכונת מזמורי התהלים, וחובר בפרק הזמן שבין מלחמת אלכסנדר ינאי והפרושים ובין עלית הורדוס. ממזמורים אלה אנו למדים את השקפת עולמם של הפרושים בסוף ימי שלטון החשמונאים ויחוסם אל המלכים האחרונים. לדעת מחבר ספר זה – אלכסנדר ינאי ובניו אינם מלכים העומדים בראש עם ישראל ברצון אלהים, כי אם זדים עריצים, שתפשו להם בחזקת היד משרה שאינה הולמתם; הם שמו על ראשם את עטרת המלוכה שהבטיח אלהים לדוד ולזרעו עד עולם; הדרכים שהמלכים החשמונאים הולכים בהם הם דרכי זדון ומרמה; חוגי המנהיגים (הצדוקים) מחקים את עמי הארצות בחייהם ובמנהגיהם, ועוברים ביד רמה על חוקי התורה, ולעתים קרובות פורצים את גדר הצניעות. הארץ מלאה חמס, שפך־דם, גזל־עניים, נקמה פרטית, רצח חסידים ויראי אלהים. ביאת הרומאי פומפיוס היא בעיני המחבר עונש אלהים, אשר שלח איש זר לשפוט את רועי עמו הנשחתים כמעלליהם הרעים והוא החריב את הארץ בחטאות מושליה והרבה אנשים שלח בשבי אל ארץ המערב, ובתוכם את הזדים מנהיגי העם. אבל בקרוב נוכח המחבר, כי פומפיוס הרומאי הוא רשע־עריץ לא פחות מן המושלים הלאומיים בישראל, אינו רוצה להכיר, כי הוא שבט אפו של האלהים לרשעי עמו, –וחושב, כי מידו באה לו כל גבורתו, ובשרירות לבו הוא עושה רעות רבות מאד. מפני זה שמח מאד מחבר הספר בשמעו כי מת פומפיוס מות נבל בארץ מצרים, וגם קבורה לא היתה לו. במצב הקשה, כששנאת האחים ועריצות המושלים מקרב העם מתגברת מבית, ומחוץ בא, בתור שליח לפורענות, איש נכרי רשע וזד, המחלל את קדשי האומה ומתרומם על אלהי האלהים כאנטיוכוס בשעתו, – מסב מחבר התהלות את עיניו מן המציאות וחולם על מלכות שדי בעתיד, כשיבוא המלך המשיח מזרע דוד, מושל חסיד ביראת אלהים, ואתו תבוא הישועה הגדולה לעולם. ספר שני, שהיה לו ערך חשוב בזמנו, הוא “ספר חנוך”, המיוחס לחנוך בן ירד, אשר לקח אותו אלהים לשמים. הספר כולל בעקרו חזון על העתיד של המין האנושי בכלל ושל עם ישראל בפרט, כפי שנתגלה לפני חנוך. הוא מציר את נפילת־המלאכים (הנפילים) ובראשם שמחזאי ועזאל, שלקחו את בנות האדם והולידו מהן גבורים ואנשי זדון פועלי חמס בארץ. המלאכים האלה מגלים לאדם את יסודות התרבות האנושית בכונה מיוחדה להרע, מלמדים אותם מלאכות שונות וביחוד – את העבודות הגרועות, המטילות איבה ומריבה ומביאות הפסד לעולם (חרשת הזהב, לטישת אבנים טובות, עבודת כלי נשק). לעומת הנפילים ויתר המלאכים הרעים מתיצבים צבאות האלהים, המלאכים הטובים, שבאו לתקן את הבריות ולהיטיב להם. בעשרה שבועות (כל שבוע הוא מחזור זמן ארוך) עוברים לפני חנוך דברי הימים בעתיד. המבול, ימי אבות האומה הישראלית, משה רבנו, דוד, הבית הראשון, הנביאים. החורבן וכו'. השבוע הרע מכלם הוא השבוע השביעי (שבו חי מחבר הספר), העול עלה למעלה ראש והזדים התגברו בארץ: בסוף השבוע הזה – רואה חנוך – יבחר האלהים את הצדיקים והמשכילים וילמד אותם “שבע חכמות העולם”, ובשבוע השמיני יתפשו הצדיקים חרב בידיהם להנקם בזדים ולהכריתם. בסוף השבוע השמיני יבנה בית־מקדש חדש לאלהים וכבודו יהיה גדול מכבוד הבית השני. בשבוע התשיעי תתפשט האמונה באלהים בכל עמי הארץ והרשעה תעבר מן הארץ. בשבוע העשירי יפקד האלהים על צבא השמים והמלאכים למשפט, השמים יעברו ובמקומם יבאו שמים אחרים וכל צבאות השמים המחודשים יזהירו שבעתים, ואחרי כן יבאו עוד שבועות אין מספר של שלטון הטוב והצדק העולמי. בצבעים עזים מצייר בעל ספר חנוך את יום־הדין בעתיד ואת נקמת האלהים מן המלאכים אשר הפקיד בידיהם את צאן מרעיתו (עם ישראל) והם עשו את מלאכתם רמיה, גם מאורות השמים יקבלו את ענשם על העול הנעשה לישראל. יחד עם האמונה במלאכים מופיעה בספר חנוך תבנית הארץ, השמים ומאורותיהם (קוסמולוגיה) ונמצאים בו חשבונות של תקופות המאורות, תוספת אור הירח וחסרונו. ומזה אנו רואים, כי חכמת־הכוכבים הבבלית העתיקה התפשטה אז בקרב ישראל. “ספר חנוך” נמצא בין הספרים הגנוזים, אבל רשמים רבים נשארו ממנו בספרות התלמודית והמדרשית.

ספר המכבים. – כשחזרה ליהודים החרות המדינית, התעורר בקרבם לתחיה החוש ההסטורי, שנרדם בכל שנות הקפאון והשעבוד. אחד הספרים החשובים ביותר שחוברו במקצוע הספרות ההסטורית הוא ספר “המכבים” הראשון (חשמונאים א'), שכתב אותו סופר אחד בעברית, כנראה בזמן אלכסנדר ינאי. מחבר הספר היה איש ירא אלהים, אבל רחוק מהשקפת הפרושים על הענינים המדיניים, ומכיר טובה לחשמונאים על הישועה שעשו לישראל. לפניו נמצא כבר ספר הסטורי אחר, “דברי ימי יוחנן הורקנוס” (שאבד), והוא כתב את ספרו בתור פתיחה לספר הנזכר, להוסיף עליו את תולדות המלחמות והנצחונות הגדולים בימי החשמונאים הקודמים. הוא מתחיל את ספרו בשלטון היונים בישראל, מספר על מלכות אנטיוכוס הרביעי ועל מעללי המתיונים והרדיפה הדתית, עובר אחרי כן אל התקוממות מתתיהו ומלחמות שלשה בניו וגומר את ספרו ברצח שמעון החשמונאי. הרצאת הספר היא פשוטה קלה וטבעית. לפרקים הוא מתבל את דבריו בשירים קצרים (קינות, תהלות), המאורעות מצוירים כהויתם, בהדרגה טבעית. הישועות הגדולות נעשות בידי אדם. הופעת אלהים אינה בצורת נסים יוצאים מגדר הטבע, כי אם בזה שהוא “הולך בצבא ישראל” ומעודד את רוחם: הלוחמים מרגישים, כי מלחמתם היא מלחמת הקדש והאלהים לא ימנע את עזרתו מהם. בחבה יתרה מתיחס המחבר אל האחים החשמונאים (וכל שכן אל יהודה המכבי), ורואה אותם כמקנאים לכבוד האלהים. לפי הרגשת המחבר, החרות המדינית היא חלק בלתי נפרד של היהדות בכלל: כל שואפי החרות (החשמונאים) הם בעיניו צדיקים, ומתנגדיהם – זדים, פושעים ושונאי־אלהים, ומתוך ההכרה הזאת מעריך המחבר את מאורעות זמן הגבורה בדברי ימי ישראל. הספר הזה היה זר לרוח הפרושים, שלא חשבו את המלחמות, אחרי הנצחון על נקנור, למלחמות מצוה, ונשאר בין הספרים הגנוזים, עד שאבד ברבות הימים במקורו העברי. אבל יהודי ארצות הגולה קבלו אותו בתרגומו היוני אל ספרות הקדש שלהם ומהם הגיע לידי הכנסיה הנוצרית ונחשב לאחד מן הכתובים.

ספורים הסטוריים. – מלבד הספרות ההסטורית הטהורה התפתחה גם ספרות “מדרשית” של דברי הימים, הצעה חפשית של מאורעות ימי קדומים, שיסודה הוא דמיון העם. ככה צמחו “ספורים הסטוריים” ששמשו לקריאת העם. ספורים אלה הם מסוגים שונים. לסוג האחד שיכים ספורי נפלאות (אגדות, לגנדות) על דבר הגבורים הקדמונים, נוספים על ספורי כתבי הקדש. בפי גבורי העבר היו שמים גם תפלות ושירים חדשים (תפלת מנשה, תפלת חנניה, מישאל ועזריה). הסוג השני – הם ספורים סתם מחיי גדולי העבר בארץ ישראל ובארצות הגלות (נובילות הסטוריות). הספור הראשון מן הסוג הזה היתה בשעתה מגלת רות, שמחברה כתב אותה לשם תכלית מעשית, אבל התכלית נשכחה והספר נשאר בתור ספור הסטורי נאה ורב־ענין. מעין זו היתה גם מגלת אסתר, שנתחברה זמן קצר קודם החשמונאים. היסוד ההסטורי של הספר הזה לא נודע לנו, אבל בצורתו שנמצא לפנינו הוא ספור הסטורי יפה כתוב בכשרון משורר עלילה (דרמטי) גדול. עוד קרוב לזמן חבורה של מגלת אסתר הרגישו היהודים כי תכנה כלו חול: הנס נעשה כלו בידי אדם ואין בו זכר להשגחת אלהים בעולמו, ומפני זה הוסיפו עליו פרקים נוספים למלא את החסרון הזה. בתרגום היוני של המגלה נמצאו הוספות על דבר חלום מרדכי, נוסח מפורט של כתב הדת שכתב אחשורוש להשמיד את היהודים, וגם תפלת מרדכי ואסתר. ההוספות האלו אבדו במקורן. החשוב בין הספרים ההסטוריים, שצמחו בזמן החשמונאים, הוא מעשה יהודית, שנכנס אל המסרות ההסטוריות של הזמן המאוחר ותכנו נחשב הסטורי לגמרי, אף כי הספר בעצמו נמנה על הספרים הגנוזים, שאבדו במקורם העברי. ההשקפה המאוחרת מביאה את תכן ספר יהודית בקשר עם נס חנוכה (“אף הנשים היו באותו הנס”). הוא חובר זמן קצר אחרי מלחמות החרות ובקרבו פועלים זכרונות חיים של ימי הגבורה ומורגשת אהבה יתרה לחרות החדשה. משערים כי יש לספר יסוד הסטורי – הד־המלחמות שקרו בארץ ישראל לפני מאתים שנה בזמן המלך ארתחשסתא השלישי (אוכוס), כשמרדו עמי סוריה, ובכללם הפלשתים והיהודים, במלכות פרס, ושני שרי הצבא של המלך הזה, הולפרנס ובגוהי, עשו נאצות גדולות בעמים המורדים, ושמות האנשים האלה, שהוחזקו לשונאי ישראל, נשארו בזכרון העם. הספור יהודית צמח בזמן שכבר נשכח שם המלך אשר שלח את הולופרנס ובגוהי, ומפני זה נעשו כאן לשרי צבא נבוכדנאצר מלך אשור(!), שהתנפלו בפקודת מלכם על ארץ המערב ועשו שפטים רעים בכל העמים. ביותר קשתה ידם על היהודים, אשר הוכרחו להכיר את נבוכדנאצר לאלהים. אשה אחת נאה וחסודה, ושמה יהודית, הצליחה להמית את הולופרנס ולהעביר את הסכנה מישראל.


 

פרק אחד עשר: היהודים בגולה בימי מלכות יון והחשמונאים    🔗

סקירה כללית על היהודים בארצות הפזור. – מזמן גלות בבל נמצאו יהודים רבים בארצות הקרובות לארץ ישראל והרחוקות ממנה. זמן מסוים היה גם בארץ בבל מרכז לאומי שהשפיע השפעה מוחלטת על המרכז בארץ ישראל (נביאי הנחמה, עזרא ונחמיה). אחרי שהסתדרו היהודים בארץ ישראל, התבסס שם המרכז הלאומי, ומבבל לא יצאה עוד תורה לכל ישראל. ישובים יהודים חשובים היו גם בערי חוף ארץ ישראל (צור) ובמצרים. כן היה המצב בסוף מלכות פרס ובתחלת מלכות יון. עם התחזקות מלכות יון נשתנו פני הדברים בארצות הפזור. תחת שלטון המלכים המקדונים התרוממו החיים הכלליים בכל ארצות המזרח שנכבשו על ידם; עד מהרה באו לעולם שוקי עבודה ומסחר חדשים. הרבה יהודים באו אל הארצות ההן באונס, בתור שבויי מלחמה, וקצתם עזבו את ארץ ישראל מפני שקצרה לשאת אותם, ונדדו אל ארצות שלטון התרבות ההלניסטית, מקום שמצאו שם פרנסה בכבוד. מספר היהודים בארצות האלה גדל מיום ליום. הרגש הלאומי, הדת הישראלית והאהבה אל ארץ־המולדת חברו את כל היהודים הפזורים לאחדים. בחיי יום יום באו היהודים האלה הרבה יותר מאחיהם היושבים בארץ ישראל במשא־ומתן עם עמי הארץ, – וביחוד עם היונים, השליטים התרבותיים, ובכל הזהירות בדת הגדולה ובחוקיה המבדילים בין ישראל לגויים, קבלו השפעה מרובה משכניהם. לשפה המדוברת בפי רוב היהודים בארצות הפזור (מלכד בבל וארצות המזרח, ששם שררה הארמית) נעשתה היונית. עם שפה זו נכנסו גם מנהגים ודעות ממקור יון אל חיי ישראל. ברבות הימים צמח בגולה טפוס יהודי מיוחד, ישראלי מן הבחינה הדתית והלאומית ויוני בהשכלתו הכללית. משכילי היהודים בארצות הפזור התחנכו על ספרות ישראל ועל הספרות היונית. על חוקי תורת ישראל ועל מנהגי חיי היונים, ומזגו בקרבם את רוח ישראל עם רוח יון. פרי המזיגה הזאת הוא התרבות החדשה הישראלית־היונית, התרבות הגלותית הראשונה. מרכז התרבות הזאת היה בארץ מצרים, היא היא גם מרכז התרבות היונית (ההלניסטית) בימים ההם. מצד אחד נזון המרכז הזה מן המרכז הראשי בארץ ישראל, כי כל גדולי הרוח והחיים בארץ ישראל עברו אל ארצות הגולה ונתקבלו שם מיד. אבל מן הצד השני צמחו במרכז הזה נטיעות חדשות, מתאימות לרוחו, וזרות לרוח העם היושב על אדמתו.

היהודים בארצות המזרח. – מדברי ימי היהודים בבבל וביתר ארצות המזרח כמעט לא נודע לנו כלום למן ימי עזרא ונחמיה. אבל ברור הדבר, כי בימי מחבר מגלת אסתר היו היהודים “מפוזרים ומפורדים” בכל ארצות המזרח. כשיסד סיליקוס הראשון (קרוב לשנת ג“א ת”ס – 300 לפני מאו"ה) את העיר סיליקיה על נהר חדקל ועשה אותה לקרית מלכותו, משך אליה יהודים רבים מארצות הגולה הסמוכות, בתתו להם זכיות, שלא נפלו הרבה מזכיות המקדונים והיונים, וככה עשו הוא ובניו ביתר הערים הרבות שבנו. כשנעתקה נקודת הכבד של ממשלת בית סיליקוס מן המזרח אל המערב, סוריה ואסיה הקטנה, התרבו שם אוכלוסי ישראל, מבלי שמעטו היהודים בבבל ובארץ שבין הנהרות. באנטיוכיה, המטרופולין של המלכים המאוחרים, ובדמשק נמצאו יהודים רבים. בארצות פריגיה ולוד (לידיה) הושיב אנטיוכוס הגדול יהודים בתור אנשי צבא שומרים על הגבולים. גם בארץ אסיה הקטנה, שנמצאה תחת שבט מלכי פרגמוס, גרו יהודים רבים, ומספרם התרבה עוד על ידי הפליטים, הנמלטים מגזרת אנטיוכוס הרביעי. וכאשר היתה ארץ פרגמוס למורשה לרומאים (בראשית ימי שלטון החשמונאים) היו יהודי אסיה הקטנה הראשונים שעברו אל משמעת מושלי־העולם החדשים. קרוב לאותו זמן נכבשו ארצות הגולה העתיקה (בבל, חלק ארם נהרים) על ידי הפרתים, הקרובים בגזעם לפרסים. הממשלה הגדולה של הפרתים, שהשתרעה מגבול הודו וסין עד נהר פרס, היתה מעין ברית מדינות חפשיות ועמים שונים חפשים למחצה (אוטונומיים) תחת שלטון מרכזי אחד (של משפחת בית אַרְשַק ארסקידים). תנאים אלה היו נוחים להתרבות היהודים והתחזקותם. בקרבת העיר נציבין בעבר הנהר נמצאו מושבות ישראליות צפופות, ונוסד מרכז מדיני קטן. בתוך היהודים היושבים שם התבוללו גם שרידי עשרת השבטים, שהגלו לפנים לשם על ידי מלכי אשור ולא נטמעו עדין בקרב הגויים הזרים. מרכז יהודי שני נמצא במדינת בבל בעיר נהרדעא ומסבותיה.

היהודים במצרים. – על היהודים שישבו צפופים בגבול מצרים העליונה (יֵב). ומפוזרים ביתר ערי מצרים נוספו בימי מלכות יון המונות גדולים. כשכבש המלך תלמי הראשון את ירושלים העביר משם יהודים רבים אל מצרים, אלה נכבשו לעבדים ואלה נמשכו אחריו ברצונם הטוב. גם המלך הזה ובניו השתמשו ביהודים לשמירת גבולי הארץ. תלמי השני פילדלפוס (שמשל משנת 283 לפני מאו"ה) קרא דרור לעבדים יהודים רבים, ולפי המסרת הגיע מספרם למאה ועשרים אלף. המלך הזה והמושלים אחריו משכו חסד ליהודים במצרים, בהכירם את ערכם בתור נתינים טובים, אנשי מלחמה ובעלי מלאכה חרוצים, המסתפקים במועט, וגם מטעמים מדיניים – כדי למשוך על ידם אל צדם את היהודים היושבים בארץ ישראל ולמנוע אותם מלנטות אחרי מלכות בית סיליקוס. היהודים התרבו במצרים במהירות נפלאה, – כי נלוו עליהם גרים רבים מן המצרים ומעמי הנכר יושבי הארץ. עקר מושב היהודים היה בערים הגדולות, וביחוד בעיר המלוכה אלכסנדריה, אבל חלק גדול מהם ישב בערי השדה ובכפרים. בזמן קצר מאד סגלו להם היהודים במצרים את ידיעת השפה היונית והשתמשו בה בדבור עם שכניהם וביניהם לבין עצמם. היונית התפשטה בקרבם עוד יותר על ידי הגרים, והעברית והארמית נשכחו בקרב ההמון והמשכילים. אף כי החליפו היהודים את שפתם בשפת האומה השלטת, בכל זאת החזיקו בצורתם הלאומית, בדתם ובקניניהם המסורים לא פחות מאחיהם בארץ ישראל. בימים שנמצאה ארץ ישראל תחת ממשלת מצרים היה הקשר בין היהודים במצרים ובין אחיהם בארץ־ישראל חזק, וגם אחרי כן, בעת מלכות בית סיליקוס, היו יחוסים קרובים בין יהודי שתי ארצות האלו, ומלכי מצרים מצאו חפצם בזה, בבקשם לכבוש להם שוב את חילת־סוריה. גם בימי החשמונים שררו יחוסים תמידים בין יהודי ארץ ישראל ומצרים. באגרות הכבוד שהיו שולחים מירושלים אל אלכסנדריה של מצרים היו כותבים לפרקים: “מני ירושלים עיר הקדש ליכי (אליך) אלכסנדריה של מצרים אחותי”.

סקירה על מצב היהודים במצרים. – בימי המלכים תלמי השני ותלמי השלישי נעשו היהודים במצרים לגורם חשוב בחיי הארץ. אוכלוסי היהודים התרבו בכל המקומות ולקחו חלק בכל מקצועות החיים הכלכליים. בארץ גשן העתיקה ועל גדות היאור בקרבת הים (בדֶלְתָּה של הנילוס) ישבו יהודים בהמון ועסקו בעבודת האדמה. בערים עסקו היהודים בכל מיני מלאכה ובמסחר. המצב הכלכלי והמדיני של היהודים הלך והתחזק, והתחרות גדולה נולדה ביניהם ובין היונים והמצרים. בנגודים האלה בין היהודים ויתר העמים לא היו המלכים נושאים פנים לאחד מן הצדדים והגנו על היהודים בפני תביעות בלתי־צודקות של שונאיהם. בימי המלך תלמי הרביעי נגעה השנאה ליהודים גם עד חצר המלוכה, אבל מצב היהודים היה כבר איתן, וקשה היה למלכות להחלישו מבלי להקים מבוכה גדולה בחיים המדיניים. מצב היהודים עלה עוד יותר בימי המלכים המאוחרים. אחרי כבוש חילת־סוריה על ידי אנטיוכוס השלישי, מלכי מצרים אמרו בלבם להשיב אליהם את הארץ החשובה הזאת ובקשו לרכוש את אהבת יושביה, ובכללם היהודים, ולצרך זה משכו חסד ליהודים היושבים בארצם. אבל לא זו בלבד: מעט מעט נחלש היסוד היוני־המקדוני בארץ מצרים על ידי המלחמות הרבות, ומלכי בית תלמי הוכרחו להקים להם צבא מבני יתר העמים. הם למדו להוקיר את ערך היהודים, שנהפכו בפרק הזמן ההוא לעם של לוחמים, ומסרו בידם את שמירת גבול־הארץ, וכמעט נעשו היהודים לצבא הראשי של ממשלת מצרים. בימי שערורות המתיונים וגזרת אנטיוכוס ירדו יהודים רבים מארץ ישראל, ובכללם כהנים נאמנים למסרות האבות, חכמים וחסידים, אל מצרים, ואחיהם היהודים קבלו אותם ברצון, וגם הממשלה התייחסה להם בכבוד ובחבה. הפליטים האלה הכניסו זרם חיים חדשים בגוף היהדות במצרים ונעשו למנהיגיהם הראשיים של אחיהם היושבים שם. מלך מצרים בזמן ההוא, תלמי הששי פילומיטור (משנת ג“א תק”פ – 181 לפני מאו"ה), הוכרח לאחוז באמצעים, כדי להגן על גבול הצפון והמזרח של ארצו מפני ההתנפלות התכופה של אנטיוכוס הרביעי, ויסד שם מושבות צבאיות של יהודים ובראשן עמדו פליטי ארץ ישראל. ביותר התרבה מספר היהודים במחוז בית־שמש. או עיר החרס(Heliopolis), ועיר האריות(Leontopolis), ושם נוצר מרכז חשוב של היהודים. הנסיונות בצבא היהודים עלו יפה, והמלך תלמי הששי ואשתו־אחותו קליאופטרה מסרו את המשרה העליונה בצבא מצרים בידי שני יהודים, חוניו (Onias) ממשפחת הכהונה הגדולה בירושלים ודוסתאי(Dositheos). ככה נעשו שרי צבא יהודים לשליטים עליונים על צבא מצרים. וגם ביתר המשרות המדיניות לקחו היהודים חלק גדול: מהם היו מפקחים על הספינות המפליגות ביאור, מהם היו שרי מסים ומשגיחים על הסדר במדינה; אבל גם במרום גדולתם נשארו היהודים במצרים שומרי דת־מורשה ונאמנים ללאומיותם, ולעתים קרובות השתמשו בהשפעתם הגדולה לטובת אחיהם היושבים בארץ ישראל. הם נזהרו בחוקים המבדילים ביניהם ובין העמים. שרי הצבא היהודים בנו להם בתי כנסיות נהדרים במושבותיהם – ומלכי מצרים חזקו את ידם בזה. אחרי מות תלמי הששי (ג“א תרט”ו – 145) עברה המלוכה אל קליאופטרה. צבא מצרים, ובראשו היהודים תחת פקודת חוניו, חזקו את ידה וגם היהודים היושבים באלכסנדריה היו נאמנים בבריתה. לעמת זאת התקוממו היונים יושבי אלכסנדריה נגד המלכה וקראו לאחיה תלמי השביעי למלוך עליהם. המלך החדש בקש להנקם ביהודים, אבל הם נצלו מרעה. המסרת מספרת, כי תפש המלך את כל היהודים יושבי העיר, הקהילם אל האיצטדין הגדול וצוה לשסות בהם את פילי המלחמה שלו. אבל כששסו שרי המלך את הפילים קרה פתאם מופת גדול: הפילים לא נגעו ביהודים, כי אם שבו אחור ורמסו את עבדי המלך. הדבר הזה עשה רשם על תלמי, והוא מהר להשיב את היהודים לבתיהם. תכן מעשה הפלאות הזה נמסר בספר מיוחד, שחֻבר על ידי אחד מיהודי מצרים כמאה שנה אחרי כן ונקרא בשם “ספר המכבים (החשמונאים) השלישי”. אמנם המחבר מיחס את המעשה למלך תלמי הרביעי, אבל מדברי יוסף בן מתתיהו גלוי, כי דבר זה היה בימי תלמי השביעי. לזכר הישועה הזאת קבעו היהודים במצרים חג מיוחד מדי שנה בשנה (“פורים” של מצרים). כשנכונה המלכות בידי תלמי השביעי, לא שנה את מצב היהודים לרעה. אחריו מלכה קליאופטרה השלישית, בת תלמי הששי, ובימיה עמדו היהודים שוב בראש הצבא והיו מנהיגים עליונים במדינה. שני שרי צבאותיה היהודים היו חלקיה וחנניה בני חוניו הכהן הגדול והם נלחמו את מלחמותיה בבנה המורד בה, תלמי השמיני (לטורוס). כשהתערב תלמי זה בעניני ארץ ישראל ונלחם באלכסנדר ינאי החשמונאי העירו שרי הצבא האלה את המלכה לצאת לעזרת היהודים, וכשבקשה אחרי כן קליאופטרה לספח את ארץ ישראל על נחלתה, לא נתן לה שר הצבא היהודי לעשות את הדבר. בימי מלחמות ציזר באלכסנדריה של מצרים, הקהילו הורקנוס הכהן הגדול ואנטיפטר את היהודים הרבים היושבים במצרים התחתונה מסביב לדגל ציזר והרומאי הגדול זכר את החסד הזה והחזיק טובה לכל היהודים במדינות רומא הרבות.

מקדש חוניו. – בין הפליטים שירדו מארץ ישראל אל מצרים בימי גזרת אנטיוכוס, נמצאו כהנים רבים מבית המקדש, ובראשם חוניו בן הכהן הגדול חוניו (השלישי), שנהרג בדפני. מלך מצרים תלמי הששי שמח לקראת הבורח הזה שהיתה לו חזקת אבות על השלטון הראשי בקרב היהודים בארץ ישראל, וגם יהודי מצרים קבלו ברצון את יורש משרת הכהונה הגדולה בבית־המקדש והכירו אותו למנהיגם הדתי. בזמן קצר נעשו בני משפחת חוניו לשרי צבא מצרים ולמנהיגים ראשיים במדינה. חוניו לא האמין בקדושת בית־המקדש בירושלים, גם אחרי שטהרו אותו החשמונאים מטמאתו, וסרב להכיר את הכהנים הגדולים שלא יצאו מזרע אביו. מפני זה החליט לבנות בית מקדש מיוחד בשביל יהודי מצרים בארצם, בחשבו, כי לא קדושת המקום גורמת למעלת המקדש כי אם קדושת המשפחה המשרתת בקרבו. יהודי מצרים, שהסכינו כבר מן הזמן הקודם, שיהיה להם מקדש בגבולם (המזבח בעיר יב), הסכימו לדעת חוניו, גם המלך נאות לעצתו ונתן לחוניו חלקת אדמה בעיר האריות (לאונטופוליס), שנמצא עליה לפנים מקדש עתיק של אלילה מצרית, לבנות עליו את בית־המקדש לה'. חוניו בנה את בית־המקדש הזה (לע' שנת ג“א ת”ר, קרוב לשנת 160 לפני מאו"ה) כתבנית ההיכל בירושלים ושרת שם בכהונה גדולה ועל ידו עמדו חבריו הכהנים מירושלים, במקדש הזה נסדרה עבודת התמיד על פי דין התורה, ויהודי מצרים שלחו אליו את תרומותיהם וזבחיהם. בית־ המקדש הזה התקיֵם זמן רב. היהודים בארץ ישראל הביטו אליו בצרות עין, וחשבו כי העבודה בקרבו היא עבודה זרה מכיון שנבנה הבית בארץ טמאה. לעמת זאת גרם בית־המקדש הזה לתגבורת ההכרה העצמית של יהודי מצרים עד אשר לא נחשבה בעיניהם קדושת בית־המקדש בירושלים, אשר בו כהנה משפחה חדשה, שלא היתה לה חזקת אבות. רוב היהודים בארץ ישראל היו מעתירים דבריהם על יהודי מצרים להכנע תחת בית־המקדש הראשי בירושלים. מן המשא והמתן הזה נשאר לנו זכר בספר המכבים (החשמונאים) השני. המריבות על דבר שני המקדשים נמשכו זמן רב. – סוף סוף התפשרו יהודי ארץ ישראל עם יהודי מצרים: יהודי מצרים הודו, כי לבית־המקדש בירושלים יש קדושה עליונה על אותה של מקדשם, והתחילו לשלוח שמה חלק ממתנותיהם. מן הצד השני ותרו יהודי ארץ ישראל – כשצמחו יחוסים טובים בין החשמונאים ובין כהני בית חוניו – על השקפתם השלילית לגבי מקדש חוניו, ואפילו הפרושים התירו “בדיעבד” – להקריב בו זבחים, ובכל זאת נשאר בית־המקדש שנבנה בארץ הגלות לקוץ מכאיב בעיני היהודים האדוקים בתורה והלאומיים בארץ ישראלי

ההסתדרות הפנימית של יהודי מצרים. – מלכי מצרים נתנו ליהודים את החרות ליסד להם קהלות ולסדר בעצמם את כל עניניהם הכלליים והפרטיים כפי רצונם. כל קהלה היתה כנסיה חפשית מבפנים: לא היתה חרות שלטון פנימי וזכות המשפט (על פי חוקי תורת ישראל). בראש כל קהלה עמדה מועצה שנצחה על כל עניניה. המוסד הזה דומה במדה גדולה למועצת הזקנים בירושלים בזמן שלפני החשמונאים. נוסף על סדור הענינים הפנימיים, היתה המועצה מתַוֶכֶת בין היהודים ובין הממשלה ומסדרת את תשלומי המסים. המועצה הזאת נעשתה למוסד־שלטון משפחות מיוחדות (אריסטוקרטיה) ומשרות חבריה עברו בירושה. בראש המועצה עמד הנשיא (ארכון Archon), ראש הקהלה ובא כחה כלפי חוץ. בעיר אלכסנדריה, ששם היה מספר היהודים גדול מאד, ישבו היהודים בשכונה מיוחדה, כדי שלא יתערבו בין הגוים ולא יצטרכו לחלל את חוקי תורתם. בעיר הזאת נמצאו קהלות רבות של היהודים והמועצה שבאלכסנדריה היתה מעין מוסד מרכזי לכל יהודי מצרים. בראש המועצה עמד הנשיא, שנקרא בשם נשיא־עם (אתנרכוס Ethnarchos), ראש כל יהודי אלכסנדריה ושופט העליון ובא כחם בפני הממשלה. – בקרב הקהלה זכו החכמים יודעי התורה להשפעה מרובה, כי רק הם יכלו לשפוט את העם על פי חוקי הדת. לכל קהלה וקהלה היה בית־כנסת (Synagoge), שבו היו כל בני הקהלה מתקבצים לדון בשאלות החשובות בשביל הכלל וגם לעבודת אלהים משותפת. בבתי הכנסיות היו היהודים במצרים קוראים את כתבי הקדש בתרגום היוני, החכמים היו דורשים לפניהם בשאלות האמונה והדת, והקהל היה גם מתפלל לאלהים. מפני זה נקרא בית־הכנסת גם בשם בית־תפלה (Proseuche).

תרגום כתבי הקדש יונית. – עוד במאה הראשונה לשלטון מלכי בית תלמי התחילו היהודים המצרים לתרגם את כתבי הקדש בלשון היונית המדוברת בארץ. שתי סבות היו לדבר: פנימית – כי השפה העברית לא היתה מובנה לרבים מן היהודים בארץ מצרים והגרים הנוספים עליהם, – וחיצונית – כי היהודים שאפו לעשות נפשות לאמונתם ולקניני הרוח שלהם וקוו להשיג את זאת בהראותם לגוים את המאור שבתורתם. מלבד זאת סיעו לתרגום זה גם מלכי בית תלמי וחכמיהם, שבאו במגע תמידי עם היהודים ורצו להכיר את דעתם ותורתם. התרגום הראשון היה תרגום חמשה חומשי התורה בימי המלך תלמי השני פילידיפוס (לערך ג“א תק”י – בקרוב 250 לפני מאו"ה). התרגום הזה עורר התנגדות נמרצה מצד יראי האלהים, שראו בו חדשה שיש בה סכנה וחלול הקדש, כי רק הלשון העברית הקדושה נחשבה להם לצורה הנכונה של כתבי הקדש. היום שבו יצא תרגום התורה היוני לאור נעשה ליום אבל לאומי ליהודי ארץ־ישראל. בקרב היהודים במצרים ובארץ ישראל צמחה מסורת, כי כל התרגום הזה לא נעשה אלא במצות המלך תלמי השני, שבקש להעשיר את אוצר ספריו הגדול שבאלכסנדריה בספרי ישראל. לצורך זה פנה המלך אל הכהן הגדול בירושלים אלעזר, ובקש ממנו לשלוח אליו אנשים נבוני דבר בשתי הלשונות (העברית והיונית) לתרגם את הספרים. הכהן הגדול מלא את בקשתו ושלח אליו שבעים ושנים מזקני ישראל (ששה כנגד כל אחד מהשבטים העתיקים) והמלך תלמי קבל אותם ברצון וצוה להושיבם שנים שנים במדורים מיוחדים, כדי להשוות אחרי כן את הנוסחאות השונות ולראות, אם לא סרסו אחדים מהם את התרגום מתוך איזו סבה צדדית; ואף כי שנו הזקנים במקומות רבים את לשון התורה במקצת, כדי שלא לעורר את שנאת היונים ולעגם. התכַונו כלם לדעה אחת ולתמהון לב המלך לא נמצאו ביניהם חלוקי דעות כלל. על יסוד המסרת הזאת נקרא תרגום התורה (וגם יתר כתבי הקדש) היוני בשם “תרגום השבעים” (ברומית: Septuaginta). התרגום הזה נאמן למקור העברי ובנין שפתו (שמוש הלשון) הוא עברי טהור, עד שצריך לחשוב, כי הזרים, שלא יצאו מישראל, יכלו להבין את הדברים רק בקשי, ואף על פי כן היה בו כדי ללמד את תורת ישראל לבני הנכר. אחרי תרגום התורה נעשה גם תרגום הנביאים, שהוא ברובו חפשי מן הקודם, – אחרי כן נגשו יהודי מצרים לתרגום הכתובים. כל ספר וספר שסֻדר בארץ ישראל זכה מיד לתרגום יוני במצרים. (ספר בן סירא תֻּרגם על ידי נכד המחבר בשנת 132 לפני מאו"ה). תרגום התורה מלא את תפקידו: הוא הקנה ליהודי מצרים דעת בספרות הקדושה וגם הפיץ את רעיונות עם ישראל בקרב עמים זרים, גרם לתסיסות רוחניות והכשיר את הקרקע לקבלת תורת היהודים.

ספרות ישראל במצרים. – מלבד תרגום כתבי הקדש צמחה בקרב היהודים במצרים ספרות מקורית רחבה ביונית. הספרות הזאת, שתכנה הוא דתי בעקרו, – נבעה מצרך החיים, ובכולה נכֶּרֶת השאיפה להביא את מסורת ישראל בהסכמה עם הדעות היוניות השוררות בעולם התרבותי. אותן שתי הסבות שגרמו לתרגום התורה הן הן שהכשירו גם את השאיפה הזאת. מצד אחד היו יהודים זקוקים לתת תשובה על שאלות ידועות, שעלו לפניהם בהשקפת עולם על ידי התנגשות רוח ישראל עם רוח יון, לקרב את היהדות ללב אלה מהם שקלטו את ההשכלה היונית ונעשו זרים לרוח ישראל המקורית. מן הצד השני שאפו היהודים לקרב אל היהדות את הנכרים, ולצרך זה התאמצו לסגל את דעות ישראל לדעות המקובלות של אלה כדי להקל עליהם את המעבר אל היהדות. אל שתי הסבות האלו נוספה עוד סבה שלישית – השאיפה להגן על כבוד ישראל ותורתו, על מנהגיו ודברי ימיו. עם התפשטות שנאת ישראל בקרב היונים, שצמחה מתוך הנגוד הגזעי והרוחני והתחזקה עוד יותר לרגלי סבות כלכליות, מלחמת־החיים והתחרות בעולם המעשה בין שני העמים – נבראה בארץ מצרים ספרות שלמה, שהשליכה שקוצים על ישראל. הראשון לסופרי־פלסתר אלה היה הכהן המצרי מניתון ((Manethon, שכתב במצות המלך תלמי השני דברי ימי המצרים העתיקים. בזכרו את הימים הקדומים הרבה לדבר בגנותו של עם ישראל. לפי דבריו, צוה לפנים מלך מצרי אחד לטהר את ארץ מצרים מן האנשים הטמאים והמצורעים וגרשם אל עיר חרֵבה אחת בגבול ארצו; אך בקרב המצורעים האלה נמצאו כהנים מצרים אחדים, ובתוכם כהן אחד שקרא לעצמו בשם משה, והוא עורר את המצורעים להתחבר עם השבטים הנודדים היושבים בארץ כנען ולהנקם במצרים. הם כבשו את ארץ מצרים ומשלו בה זמן רב, הכריחו את המצרים לעבור על חוקי דתם העתיקה ומנהגיהם, זבחו את החיות הקדושות למצרים ואכלו אותן, ובכלל רעצו את העם מאד. אחרי כן התגברו המצרים על האספסוף הזה וגרשו אותם מארצם. המצורעים והנודדים תחת פקודת משה הלכו אל ארץ יהודה והתישבו שם בעיר ירושלים, ועד היום הם עושים כל דבר שהוא תועבה בעיני המצרים. השקרים ההסטוריים האלה גרמו לחקויים רבים ואחרי כן קמו עוד סופרים יונים לנבל את זכר ישראל. נגד הסופרים האלה כתב אחד ממשכילי ישראל (במאה השלישית לפני מאו"ה) ספר ביונית על קדמות ישראל ויחס אותו להקטיוס (Hekataios) היוני איש אבדירה, והראה בו, כי אברהם אבי ישראל היה הראשון שהאמין באל אחד והוא אבי החכמים והפילוסופים של ימי קדם, ורק מפי בני ישראל באו ההשקפות העליונות על ממשלת האלהים למשוררים והפלוסופים העתיקים. אחרי הסופר האלמוני הזה מלאו הבאים אחריו, שכתבו ספרים בדברי ימי ישראל והוכיחו, כי בני ישראל הקדמונים היו יוצרי תרבות העולם וגם שמו בפי גדולי ישראל ההסטוריים את דעות החכמים היונים המאוחרים. ככה ספר אחד מסופרי היהודים, כי משה רבנו היה החכם הראשון שהמציא את כתב האותיות, ומיד היהודים בא כתב זה אל הצידונים, ומידם ליונים. וסופר שני הוסיף, כי משה רבנו הוא מוסיוס (Musaios) הנודע במתולוגיה היונית לאבי החכמות, השירה והאמנות. סופר פלוסופי אחד ושמו אריסטובולוס, שהיה מתלמידי בית מדרש אריסטוטליס, הראה כי הפלוסופיה היונית כלולה בתורת ישראל. סופרים אחרים הכניסו תכן ישראלי אל סוגי השירה היונית. משורר אחד פילון כתב שיר ספורי גדול (איפוס) בשם “ירושלים” והעביר בו את דברי ימי מלכות בית דוד בחרוזים יונים. משורר שני, יחזקאל, כתב שירי עלילה (דרמות) מדברי ימי ישראל העתיקים על יסוד ספורי התורה בהוספת קשוטי הדמיון. כל הספרים האלה אבדו. מספרות ישראל במצרים נשארו רק ספרים אחדים שנכנסו אל הספרים הגנוזים (אפוקריפים) והחיצונים. אחד הספרים האלה הוא “חכמת שלמה”, שנכתב בכונה לחזק את היהודים באמונתם ולהראותם כי היא היא החכמה העליונה, ולהפיץ את הרעיון הזה גם בקרב הנכרים. הספר כולל סקירה על נפלאות האלהים לבני האדם, ובעקר – לבני ישראל, מאדם הראשון עד ימי משה רבנו, ותוכחה גדולה לעמים עובדי האלילים. המחבר, שיצא מבית מדרש הפלוסופים האקדמיים (תלמידי פלטון), מדגיש את מעלתה היתרה של חכמת ישראל, שיסודה – יראת אלהים, על חכמות הגוים הזרים, נעדרי האמונה באלהים.

היהודים בקיריני. – תחת חסות מלכי מצרים התפשטו היהודים גם בקצה המערב של מלכותם, בארץ קיריני (Kyrene). גם פה רבו אוכלוסי ישראל, וחרות גדולה נתנה להם מצד המלכים לבנות להם קהלות ולהתנהג על פי מצוות דתם. גם כח המשפט נתן בידי מנהיגיהם לדין ולהורות על פי חוקי ישראל העתיקים. השפה המדוברת בפי יהודי קיריני היתה גם היא היונית. קרוב לחצי המאה השניה לפני מנין או“ה קם בעיר קיריני סופר אחד, יַסוֹן, שכתב בחמשה ספרים ביונית את דברי ימי עלילות המתיונים בארץ יהודה, רדיפות אנטיוכוס ומלחמות יהודה המכבי, עד מפלתו של נקנור. הספר הזה אבד, ונשאר לנו רק קצור ממנו ב”ספר המכבים" השני. המחבר היה ירא אלהים וקרוב בהשקפת עולמו לרוח החסידים והפרושים המאוחרים. בחבה יתרה הוא מדבר על הקדושים אנשי המופת, שמסרו את נפשם על הדת המסורה. המלחמה הלאומית נגמרה לדעת מחבר זה עם חנוכת בית המקדש והנצחון על נקנור, וראשי המנהיגים במלחמה זו היו בעיניו חסידים. שהתקוממו לשם דתם הלאומית. למלחמות המאוחרות, למות יהודה המכבי ולמעשי יונתן ושמעון אחיו אין למחבר שום ענין. ומכאן שיהודי בן־גלות זה היה אדוק באמונתו מאד, אבל לא יכול להעריך כהוגן את החרות המדינית שיצרו אותה החשמונאים.


 

פרק שנים עשר: מלכות הורדוס    🔗

סקירה כללית. – אחרי נצחונו של אנטיגנוס נעשה הורדוס למושל יחידי ביהודה, ומשפטו משפט כל מלך ממלכי הברית של הרומאים, שהיו משועבדים למושלי עולם אלה מבחוץ ושליטים בלתי מוגבלים בארצם בפנים. שעבודו של הורדוס נראה, למשל, מזה, שלא נתיפה כחו להוריש את כסאו לבניו בלי רשיון שליטי רומא – וגם לטבוע מטבעות־כסף, מה שעשו החשמונאים (על כן לא נתקימו בידינו ממנו כי אם מטבעות־נחשת בלבד). הורדוס היה אדם בעל כשרונות נפלאים: גבור ציד מטיל־חנית משכיל ורובה־קשת מצוין, איש חזק במבנה גופו, שנשא בנקל את כל תלאות חיי המלחמה, שר צבא מצליח, שהיה מתגבר תמיד על אויביו ורק לעתים רחוקות בגד בו מזלו. מלבד זה היה הורדוס גם מושל חרוץ וערום, חכם מדיני לפי הדור ההוא, שידע לבחור באמצעים מביאים אל התכלית הרצויה לו. הוא הבין להלוך עם אדירי הזמן הרומאים ולהחניף להם בעת הצרך, ידע לכון את שעת הכושר ולבוא כפעם בפעם על שכרו, תאות השלטון שלו לא ידעה גבול, והיא לבדה היתה קובעת את כל מעשיו. באהבתו את עצמו לא יכול להבדיל בין עניניו וצרכיו הוא לאלה של העם כלו. הוא האמין באמונה שלמה, כי בבערו את מתנגדיו מדרכו, יגמול בזה טוב לעמו, כי שלום עמו לא יכון מבלי שלום מלכותו, וכל אמצעי לבצר את שלטונו היה כשר בעיניו. בקשי לב ובאכזריות שאין דוגמתה פנה את כל המכשולים מדרכו ורגשי נחם ומוסר כליות היו זרים לו. כל הכשרונות והתכונות האלה נחשבו בעיני הרומאים ויתר העמים התרבותיים של הזמן ההוא למדות־מושלים, ומפני זה התחבב הורדוס על ראשי המדברים ברומא והפיק תועלת מכל התמורות שהתחוללו בימיו בעולם המדיני. כל השליטים הרומאים שעלו לגדולה בדם השליטים הקודמים הכירו את חריצותו ומצאו בו חפצם ולא זכרו לו עונות ראשונים. אבל התכונות האלו, הקרובות לרוח בני הנכר, היו זרות לגמרי לרוח העם, שעמד הורדוס בראשו. עם ישראל לא כבד את הורדוס על מעלותיו, ושנא אותו תכלית שנאה על אכזריותו ומעשי הדמים שלו. הנגוד ששרר בין חלקי העם ובין המלכות החשמונאית, שיצאה מקרבו על יסוד בחירתו החפשית, היה כאין מעל האיבה העזה ששלטה עכשו בין כל העם ובין המלכות העריצה החדשה. העם שחי מאות בשנים ברוח משפט, לא יכול לשכח כי בראשו עומדת משפחה, שאין לה שום משפט וזכות למשול בו. הורדוס לא יכול להשען על שום מפלגה בישראל. הצדוקים הקרובים לבית החשמונאים היו גדולי אויביו ונרדפו על ידו באכזריות מרובה, הפרושים ראו בו עושק מלוכה העובר בכל־שעה על חוקי ישראל המקובלים ומצוות התורה (“מקרב אחיך תשים עליך מלך, לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא”), ובעיני כל העם נחשב לאדם זר, יהודי למחצה, זאב שהרס אל עדר ה', ולרשע עריץ, אשר אין קץ לתועבותיו. לשוא היו כל נסיונות המלך למצוא נתיבות אל לב העם ולחבב עליו את שלטונו: מלבד עבדיו הקרובים, שממנו באה כל גדולתם. לא היו מצדדים להורדוס בקרב העם, וגם אלה היו בוגדים בו לעת מצוא. העובדה הזאת הטביעה את חותמה על כל מלכות הורדוס. המלך הזה הרגיש כי הוא נשאר זר לעם ישראל וכל מלכותו לא תקום כי אם בחסד שונאי עמו הרומאים, על כן היה שלטונו שלטון־עריצות כלפי העם ועבדות גמורה כלפי הרומאים. כל ימיו השתדל להפיס את דעת מנהיגי העם השליט, בזבז את המסים אשר נגש מאת נתיניו היהודים לטובת הרומאים והיונים, כדי שיצא לו שם איש משכיל ומכבד התרבות העולמית ככל הגוים. בשעת הנסיונות לרכוש את אהבת עמו לא נמנע להראות לעמים הזרים, כי קרבת הרומאים יקרה לו מכל קדשי האומה המקובלים. ובכל זאת היה המלך הזה בטוח כי הוא מושל עם ישראל הכשר והשתומם לפרקים על כפית הטובה של העם, שלא הבין להוקיר את חסדיו הגדולים. שנאת העם להורדוס נשארה כבושה. בארץ שררה מנוחה למראה עין, אבל המנוחה הזאת לא היתה אותו השלום, שנשא אליו עם ישראל את נפשו. תמונת הורדוס, שהקים באכזריות חמה את המנוחה בארץ ישראל ודכא בחרב מלאה דם כל שאיפת חיים חפשים בקרב העם, עמדה לדורות כצלם בלהות בדברי ימי ישראל.

הורדוס והמפלגות בישראל. – אחרי כבוש ירושלים תפש הורדוס ארבעים וחמשה מראשי הצדוקים, שואפי החרות המדינית ואוהבי החשמונאים הנאמנים, דן אותם למיתה והחרים את רכושם, ובזה מלא את אוצרותיו כסף, שהוצרך לו כדי לשחד את הרומאים. אבל בדם הצדוקים לא רכש הורדוס את לבות מתנגדיהם הפרושים. אף החלוקה בין הכהונה הגדולה ובין המלכות, שדרשו אותה הפרושים כל הימים ושקמה עכשו עם מלכות הורדוס, לא שמחה אותם בצורתה החדשה המגונה. ראשי הפרושים שמעיה ואבטליון לא רצו להכיר את הורדוס למלך ולא נשבעו לו שבועת אמונים, והמלך לא נועז לענשם על זה. בכל זאת לא יצאו הפרושים בגלוי נגד שלטון הורדוס, – וגם השפיעו על העם להכנע בדומיה תחת שבט המלך האכזר, שהיה בעיניהם כגזרה מן השמים. הנסיון המר הורה את הפרושים, כמו שלמד גם את הנביאים הקודמים, כי השלטון המדיני הוא לעולם מקור כל צרה ורשות יצר הרע של התקיף, ומפני זה עזבו את הליכות המדינה והתכנסו לעולם ההלכה שלהם. במקום הצדוקים והפרושים נעשו עכשו אנשים חדשים למנהיגי העם: קרובי הורדוס ועבדיו, אדומים, בוגדים מן היהודים שעברו אל מחנה המלך, משפחות אנשים שעלו לגדולה עם שלטונו, ובראשם הכהנים הגדולים, שהיה הורדוס ממנה אותם לשרת בבית המקדש ומשגיח עליהם, שלא יתערבו בענינים מדיניים. בהשקפותיהם הדתיות של המנהיגים האלה לא שררה אחדות. רבים מהם נטו בענינים דתיים אחרי השקפת הצדוקים, כי כמוהם היו להוטים אחרי טוב העולם־הזה – הצדוקים החדשים האלה נקראו ביתוסים על שם משפחת כהנים (בני ביתוס Boethos) שהתחתן בה הורדוס ומסר בידה את הכהונה הגדולה. – אחרים מהמנהיגים החדשים התחסדו למראה עין והלכו בדרכי הפרושים (“צבועים”) ועם זה לא נמנעו לעשות תועבות ומעשי עריצות וזדון: ביחס לצדוקים הישנים, שהיו ראשי הלוחמים בעד חרות העם, ולפרושים שלמדו גם הם מעט מעט להוקיר את החרות המדינית – היו המנהיגים האלו עבדים נכנעים למלכות הזרה ולשלטון העליון של הרומאים.

ראשית מלכות הורדוס. – בפרק הזמן הראשון של מלכות הורדוס (ג“א תשכ”ד – תשל“ו, 37 עד 25 לפני מאו”ה) לא היה עוד כסאו בטוח בידו. מצד אחד לא קמו עוד סדרים בממשלת רומא וכל מהפכה במטרופולין של העולם עלולה היתה להביא גם לידי תמורות בארץ יהודה, מן הצד השני פחד הורדוס בצדק מפני שרידי בית החשמונאים, שנעשו עכשיו, אחרי רדתם מגדולתם, יקרים מאד בעיני העם. הורדוס צריך היה להלחם בסכנות האלו: הוא הבין להחניף לשני השליטים ברומא, אנטוניוס ואוקטבינוס, ועל ידי זה לא נפגע במפלת השליט הראשון איש חסדו. עם זה שם את לבו לבער את משפחת החשמונאים מן הארץ, כדי שישאר הוא, בעל מרים החשמונאית, היורש הכשר של שלטונם, והוציא את הדבר לפעולה בעקביות גדולה. בחצרו נמצאו אחי אשתו, הנער אריסטובולוס, שהיה מצד אביו אלכסנדר ואמו אלכסנדרה נכד שני האחים אריסטובולוס והורקנוס, ואמו אלכסנדרה חותנת המלך. מלבד זה עוד מהר הורדוס לקרוא להורקנוס הזקן, שנשבה בידי הפרתים ונפדה אחר כך על ידי יהודי בבל וחי ביניהם בכבוד גדול, לבוא אל חצרו, והורקנוס נפתה לדבר הזה ובא אל ירושלים. על כל החשמונאים האלה השגיח הורדוס בעין פקוחה שלא יחתרו תחת כסא מלכותו. חותנתו של הורדוס אלכסנדרה, היתה אשת מזמות ושואפת שלטון, שלא נחה דעתה ממלכות חתנה ובקשה להעלות את בנה אריסטובולוס לכהונה גדולה. היא השתמשה ביחוסיה הטובים שבינה ובין קליאופטרה מלכת מצרים אהובתו של אנטוניוס השליט הרומאי, כדי להשיג את חפצה. הורדוס הוכרח להוריד את חנמאל הבבלי ידידו מן הכהונה הגדולה ולמסור את המשרה הזאת בידי גיסו הצעיר אריסטובולוס (ג“א תשכ”ו – 35 לפני מאו"ה). כששמש הכהן הגדול הזה בעבודת בית המקדש בחג הסכות, הביע כל העם בגלוי את רגשות שמחתו למראה השריד היחיד לבית החשמונאים. הדבר הזה העיר את הורדוס להחיש את מעשהו, – וימים אחדים אחרי כן נקרא אריסטובולוס למשתה המלך אל יריחו ושם הטביעו אותו עבדי הורדוס בברֵכה. הורדוס התאבל מאד למראה עין וצוה לקבור את גיסו בכבוד מלכים, אך כל העם ידע כי מאת המלך יצא הדבר. על פי דרישת קליאופטרה הוזמן הורדוס למשפט אנטוניוס ושם יצא נקי במשפטו, אבל הוכרח לתת למלכה המצרית את יריחו ומטעי התמרים מסביב ולחכור אותם ממנה בכסף רב. מלבד זה סכסכה קליאופטרה את הורדוס במלך הנבטיים מלכו (Malichos) וגרמה למלחמה ממושכה ביניהם. כשהצליח הורדוס במלחמה עמדה קליאופטרה לעזרה לערבים, והנצחון נהפך למפלה גדולה. הורדוס הוכרח להסתפק במלחמת מגן, וצבא הערבים פשט בארץ יהודה והחריב אותה. בימים ההם היה גם רעש חזק בארץ ואלפי יהודים נקברו תחת חרבות בתיהם. הורדוס בקש לכרות שלום עם הערבים, אבל הם לא רצו להשלים עמו. בשעת הפורענות הזאת קם שלום לזמן קצר בין המלך ובין העם; המלך הצליח להפיח גבורה בלבות חיל היהודים למראה האויב האכזרי, ולצורך זה השתמש גם באמצעים דתיים, באמונת האלהים ובזכרון הישועות שנעשו לישראל לפנים. היהודים נלחמו כנואשים ונצחו את הערבים נצחון גמור, והורדוס שב בכבוד מנצחים אל ירושלים (ג“א תש”ל – 31 לפני מאו"ה). המלחמות האלו היו לישועה להורדוס, כי לא נתנו לו לבוא לעזרה למטיבו אנטוניוס במלחמתו המכריעה עם אקטבינוס, ומפני זה לא כרע יחד עם אנטוניוס במפלתו הגדולה על יד אקטיוס. עוד בשנה ההיא מהר המלך אל אוקטבינוס המנצח להתרפס לפניו ולבקש ממנו כי יקים אותו על מלכותו. לפני צאתו החליט לפנות מעל הדרך את הורקנוס הזקן, נשיא ישראל העתיק, בפחדו פן יכיר אותו השליט החדש ברומא למושל היהודים, אמנם הורקנוס לא שאף למלוכה, וכל משאת נפשו היתה לשכב בשלום עם אבותיו, אבל אלכסנדרה בתו, שאחרי מות אריסטובולוס בנה נגוזו חלומותיה על השלטון, בקשה בחשאי להקים את אביה למושל ולשלוט בשמו וקותה לעזרת הרומאים. היא פתתה את אביה להמלט עמה אל מלך הערבים הנבטיים, כמו שעשה לפנים עם אנטיפטר בברחו מפני אריסטובולוס אחיו. המשא והמתן בין הורקנוס והערבים נגלה להורדוס, והוא צוה להמית את הורקנוס כבוגד מדיני, מבלי שמסר אותו קדם לדין. ככה שלם הורדוס לאיש חסדו וידיד אביו, אשר ממנו באה כל הגדולה לביתו. הרצח הזה הרגיז את העם מאד, אבל איש לא נועז לצאת בגלוי נגד המלך העריץ וקוה כי הרומאים יקמו את דם החשמונאים, התקוה הזאת לא באה, כי המושל החדש אקטבינוס נשא את ראש הורדוס, בבטחו בו כי יהיה עבד נאמן לרומאים כל הימים והשאיר לו את המלוכה. שנאת קליאופטרה אהובת אנטוניוס להורדוס נחשבה לו לצדקה בעיני אקטבינוס, וכשכבש השליט הזה, שקרא לעצמו אחרי כן בשם אוגוסטוס, את ארץ מצרים, החזיר להורדוס את חבל יריחו שנקרע מעל גבול ארצו וגם מסר בידו חלק מערי החוף, שהסיר פומפיוס מעל מלכות החשמונאים (אנתידון, עזה, מגדול, סְטְרַטון), את שמרון, את סוסיתא (Hippo ואת גדרה; ככה נכונה המלכות מידי הורדוס. בידו נמצא רוב ארץ ישראל ועבר הירדן (מלבד בית־שאן והמקומות הסמוכים), וכל הגברים מבית החשמונאים שהיתה בהם סכנה לכסא מלכותו לא נמצאו עוד בין החיים.

רצח מרים המלכה ואלכסנדריה. – אחרי שוב הורדוס אל ביתו התחיל להתנהג בעריצות יתרה ובטח, כי איש לא יעמד לו לשטן. הוא חשב, כי המלוכה עברה בהחלט אל ביתו, קרב אליו את אמו ואת אחיו ואת אחותו שלמית (Solome) ונתן להם משרות עליונות בקרב העם. לעומת זאת חשבו אותו אשתו המלכה מרים החשמונאית ואמה אלכסנדרה לעושק כסא החשמונאים ושנאו אותו מאד על רצח אריסטובולוס והורקנוס. השנאה הזאת התגברה עוד יותר לרגלי קטטות הנשים בחצר המלוכה וקנאת אם המלך ואחותו בנשים החשמונאיות המיוחסות שבזו אותן בלבן, וגם על ידי זה שנודע למרים, כי שתי פעמים צוה הורדוס – בלכתו אל הרומאים – להמית אותה לעת שתגיע הידיעה כי הוציאו הרומאים את דינו למות. ככל הדיוט שעלה לגדולה שאף הורדוס להרים את כבוד ביתו, וגם חבב את משפחת אביו יותר מאשתו ומשפחתה ובמדתו זו השתמשה אחותו שלומית, אחת הנשים היותר מבישות שבכל הדורות, והתחכמה לחרחר ריב בינו ובין אשתו. בידה הצליח להוכיח את המלך כי בגדה בו מרים והתנקשה בנפשו. הורדוס הועיד את האנשים הקרובים אליו לשפוט את אשתו ובעצמו עמד לפניהם ללמוד חובה עליה בחמה עזה. כראות השופטים את חרונו הגדול, עשו לו נחת־רוח והוציאו את דין המלכה למיתה. למרות כעסו רצה הורדוס, שאהב את אשתו מאד, לדחות את עונש המות, אבל שלומית אחותו שפחדה פן ישוב העבר אחור אִימה עליו, כי יקום מרד בעם לרגלי המבוכות בחצר המלך, ופתתה אותו להחיש את המעשה. כל קרובי המלכה בגדו בה מיראתם את חמת המלך, גם אמה אלכסנדרה אמרה להחניף להורדוס, כדי שישאיר אותה בחיים, התנפלה על בתה בשעת עליתה לגרדום, קללה אותה על כפית הטובה שלה לבעלה והצדיקה עליה את הדין; אבל המלכה לא ענתה דבר, רק הביטה על אמה וקרוביה בבוז. באמץ לב, בגאון ובמנוחה קבלה המלכה החשמונאית את עונש המות (ג“א תשל”ב – 29 לפני מאו"ה). אחרי מותה התגברה בלב הורדוס האהבה אליה, ומרוב צער חלה מחלה אנושה. זמן רב התהפך על מטת חליו וקרוביו נואשו מחייו. אלכסנדרה רצתה לקרוא את אחד מנכדיה, בני הורדוס ומרים, למלך ביהודה ולשלוט בשמו ופנתה אל שרי מצודות ירושלים לעזור לה בדבר, אבל אלה גלו את מזמתה למלך החולה והוא צוה ממטת חליו להמית את חותנתו. מחלת הורדוס נמשכה עוד זמן רב, ורק בהדרגה התגבר עליה. כשקם ממחלתו התחזקו תכונות נפשו הרעות ורגזו, אכזריותו וחשדנותו ביחס לכל הקרובים והרחוקים לא ידעו גבול. הוא הסגיר לטבח לא רק את קרובי בית החשמונאים, משפחת בני בבא, כי אם גם רבים מבני־ביתו ובתוכם את גיסו בעל אחותו שלומית. ככה בער הורדוס את כל המכשולים מדרכו, וארץ ישראל שקטה למראה עין.

עליתו המדינית של הורדוס. – פרק זמן מלכותו השני של הורדוס (25 עד 13 לפני מאו"ה), היה שעת גדולתו המדינית. הקיסר אוגוסטוס כבד אותו, מאד וקבל את פניו בחבה יתרה בלכתו למסעיו בארצות המזרח, והורדוס בקר אותו פעמים אחדות ברומא. את בניו שילדה לו מרים החשמונאית, אלכסנדר ואריסטובולוס, שלח הורדוס אל רומא לחנכם ברוח העם השליט ושם זכו לחבה יתרה מצד משפחת הקיסר. גם מרקוס אגריפס ידידו וחתנו של הקיסר היה אוהב את הורדוס, ופעם אחת בקר אותו בירושלים, פקד את בית־המקדש במתנות יקרות והקריב על המזבח מאה עולות. הידידות הזאת הביאה להורדוס תועלת רבה. מלבד המחוזות והערים, שקבל הורדוס מהרומאים אחרי כבוש מצרים, הרחיב הקיסר את גבולו בצפון הגליל העליון ובעבר הירדן (גליל פמיס או פניאס, גלילות חַוְרָן וטרָכוֹן), וגם נתן לאחיו פֵרוֹרָא תואר נשיא (טֶטְרַרְךְ) בעבר הירדן הדרומי (Peraea). בני הנכר יושבי עבר הירדן הצפוני (הגולן, הבשן, ארגוב, – או טרכון – וחורן) לא רצו למשוך בעול הורדוס ולעתים היו פושעים בו ופושטים על המדינות הקרובות לבוז בז, גם מתחברים עם הערבים הנבטיים, שונאי הורדוס הישנים. הורדוס היה מכרח פעמים אחדות לענוש אותם, ופעם הגיע הדבר לידי מלחמה בינו ובין הערבים, ויד הורדוס היתה על העליונה. אך הקיסר אוגוסטוס קצף עליו על אשר מלאו לבו להנקם באויביו מבלי שאול את הרומאים ורק בקשי עלה בידי הורדוס לשכך את חמת הקיסר. כדי להקים סדרים בארץ חקה הורדוס את מעשי החשמונאים והגדיל את אוכלוסי הארץ במושבות יהודיות. הוא משך אליו יהודים חפשים רוכבים ורובי־קשת מעבר לנהר פרת, תחת פקודת איש אחד ושמו זמרי, הושיב אותם עם משפחותיהם בארץ הבשן למגן מפני התושבים הנכרים המורדים. ליהודים האלה נתן נחלות ופטר אותם ממסי הממשלה. אבל לא תמיד היו עניני המדינה של הורדוס מכוונים כלפי חזוק האוכלוסים היהודים, ובמקומות רבים במלכותו בקש להשען על עזרת נתיניו הנכרים נגד היהודים השונאים אותו. בארצות שנתן לו הקיסר, בנה הורדוס ערים חדשות, הושיב בהן אוכלוסים יהודים־יונים מעורבים, וקרא להן בשמות הקיסר ומשפחתו. את שמרון העתיקה פאר בבנינים גדולים וקרא לה סֶבַסְטֵי כשם התאר היוני של הקיסר הרומאי (סבסטוס). מן הערים שיסד הורדוס היתה קסריה (או קסרי Cãsarea) החשובה מכלן. היא נבנתה על חרבות העיר מגדל־סטרטון בחוף עמק השרון ונקראה בשמה לכבוד הקיסר. אל העיר הזאת אמר הורדוס להעביר את כל מסחר ארץ־ישראל, ולצרך זה הקים בקרבה נמל מלאכותי גדול, מעמד לאניות גדולות, שנחשב למעשה פלא. מספר יושבי העיר הזאת התרבה במהירות גדולה, וברב הזמנים עלו האזרחים היונים במספרם על היהודים. גם בארץ יהודה בנה הורדוס הרבה מבצרים ושם בקרבם חיל מצב להשתרר על ידו בעם ולעצור בעד כל רוח מרד למפרע, ולמבצרים אלה קרא על שמות בני משפחתו. החשוב בכלן הוא הירידיון, זה שנבנה בקרבת מערת עדלם העתיקה לא רחוק מבית לחם. נוסף על הבנינים האלה בארצות ממשלתו הרבה הורדוס לפזר כסף לטובת בניני־תרבות במקומות הקרובים והרחוקים, כדי לעשות לו שם בגוים, באי רודוס בנה הורדוס את מקדש הפיתיות, בעיר אנטיוכיה – שדרת עמודים גדולה, באשקלון תקן בנינים צבוריים חשובים. גם בלקדימוניה ובאתיקי הראה את אותות נדיבותו והאתיניים חשבו אותו למטיבם הגדול. מן הדברים האלה, שגדלו את שם הורדוס בארצות קרובות ורחוקות, יצאה לפרקים תועלת גם ליהודים המפוזרים במערב, גם הסוחרים היהודים נהנו מהרמת המצב התרבותי.

השלטון הפנימי של הורדוס. – התפארת הגדולה של מלכות הורדוס היתה רק כלפי חוץ, – העם געל במלך, וחכה לשעת הכשר להתקומם נגד שלטון עריצותו. פה ושם נראו אותות מרד: כשהתקשרו פעם אחת עשרה אנשים מטובי העיר להמית את המלך ואיש אחד הלשין עליהם לפני המלך והכריעם לטבח, כבד העם את זכר הקושרים וקרע לגזרים את המלשין לעין השמש. הורדוס הוכרח להגדיל לו את השמירה ולחזק את העול על העם. במצודות ארץ ישראל ובירושלים (המצודה אנטוניה – או הבירה – שבנה הורדוס בצפון הר הבית וקרא לה על שם אנטוניוס איש חסדו, ארמון המלך שהיה מבצר חזק) הושיב המלך את עבדיו הנאמנים בבריתו, ובערים הפקיד מרגלים רבים על העם, ומפקחים להשגיח כי יעסוק כל איש במלאכתו ולא ילך בטל. כל אספה היתה אסורה בירושלים, ברחובות העיר לא היו האנשים רשאים לעמוד ולשיח ביניהם, גם בחדרי בתיהם לא היו אזרחי ירושלים בטוחים מפחד שומרי המלך. לפעמים היה הורדוס בעצמו מתחפש ויוצא בקרב העם לשמוע מה שהבריות מספרים עליו. האנשים, שהטיל עליהם המלך חשד, נשלחו בחשאי אל מבצרים שונים ולא שבו עוד אל ירושלים, רבים מהם הומתו בסתר בלי משפט. על העם הטיל המלך לעתים להשבע לו שבועת אמונים חדשה, ומתח ענשים קשים – עד עונש מות בכלל – על המסרבים לקבל שבועה. רק האסיים והפרושים לא נשבעו, והורדוס לא פקד עליהם ענש נפשות והסתפק בענש כסף. פעם אחת שלמה את הכסף הזה בשביל הפרושים גיסתו של הורדוס, אשת פרורא אחיו, שכבדה את החכמים והסופרים. מכיון שלא יכול הורדוס לבטח באמון רוח אנשי צבאו היהודים. הגדיל את מספר שכירי הנכר שלו מקרב התְרַכִּים, הגַלִים והגֶרְמַנים, ואלה היו פוסעים על ראשי העם. גם חשובי היהודים, ואפילו קרובי הורדוס, היו חשודים בעיניו לעתים, ולכן הקים לו המלך שרים מעמים זרים, שלא היה להם שום יחס לישראל. לשר המסים הקים את תלמי היוני, ואיש סודו ומזכירו של המלך היה ניקולאוס איש דמשק. יוני בעל השכלה גבוהה ואוהב ישראל, שכתב ספר גדול בדברי ימי העולם. על העם הכביד הורדוס את עול המסים מאד, כי כסף רב היה דרוש לו לצורך הוצאות החצר והמדינה ולצורך הבנינים הרבים שהקים בארצו ובארצות זרות. במגנת לב רבץ העם תחת העול הזה וראה את יגיעו נהפך לזרים.

חדושי הורדוס. – הורדוס הרגיש, כי עודנו זר לעמו, וכי היהודים שגדלו על מסרת האבות לא ילמדו לאהבה אותו לעולם, על כן עמל להכניס הרבה מנהגים חדשים לתוך חיי ישראל ולקרב את העם אל התרבות הכללית של הארצות המזרחיות הנמצאות ברשות הרומאים, התרבות ההלניסטית, ועל ידי החנוך התרבותי קוה לברוא בקרב העם חוגים, שיוכל להשען עליהם במובן מדיני־רוחני. נוסף על זה בקש למשוך בחדושים האלה את חסד הרומאים, שחשבו את ישראל לעם פרא ועקש, שונא התרבות והסדרים המדיניים ולאבר זר בממשלת העולם שלהם. הורדוס בעצמו היה ברוחו לא יהודי ולא יוני. מחקי ישראל. רחק לבו, ומלא אחריהם רק למראה עין, שלא להרגיז את העם (לא אכל בשר חזיר, לא טבע מטבעות בארץ ישראל עם תמונתו, נזהר בעבודת בית־המקדש וכדומה) אבל גם ההשכלה היונית היתה רחוקה ממנו בעצם ושמשה לו רק אמצעי לחזוק שלטונו. לצורך זה שאף הורדוס לחדש את מעשי המתיונים שהיו בימי שלטון היונים. הוא היה ערום מן המתיונים הראשונים, לא נועז להתיר את רצועת הדת המסורה והסתפק בזה שלמראה עין בקש רק להכניס תוכן חדש בקנקן הישן – להשאיר את התרבות הישראלית ולמזג אותה עם מנהגי העמים האחרים. קרקע מוכן לזה מצא כבר לפניו, כי הצדוקים והחשמונאים האחרונים התיחסו גם הם בחיוב אל קנינים רבים של התרבות היונית. הנסיון הראשון של הורדוס בדבר זה נתגלגל ובא מתוך המצב הכללי של הזמן ההוא. בקרב כל העמים הנכנעים תחת ממשלת רומא צמח אז פֻלְחן הקיסר. החנופה המדינית הביאה לידי אחיזת עינים דתית: בכל המושבות היוניות במזרח נבנו מקדשים לכבוד האל (Divus) אוגוסטוס קיסר, גם מזבחות הוצגו לשמו וזבחים ונסכים עלו על גבם, ומשחקים צבוריים, כאותם שנערכו לכבוד אלילי היונים, תוקנו עכשו לשם האל החדש. מלכי המזרח מחסד הרומאים התחרו בעבודה הבזויה הזו כדי לבוא על שכרם, והורדוס לא יכול להשאר מן הצד, אף כי ידע כי העבודה הזרה תגביר עוד את כעס העם ושנאתו בערי ממשלתו שלא נחשבו על ארץ הקדש (למשל בקיסריה) בנה הורדוס מקדשים לכבוד אוגוסטוס, תקן שם בתי חזיון (תיאטראות) ובמות משחק והתגוששות (אצטדיאות, אמפיטיאטראות) וערך משחקים צבוריים לכבוד האל־הקיסר בזמנים קבועים. אבל כבוד הקיסר דרש, כי גם בירושלים יעשה לו פומבי כזה. מפני זה בנה הורדוס תיאטרון ואמפיתיאטרון בירושלים וערך שם משחקים פומביים אחת לארבע שנים. המשחקים היו של מינים שונים: התחרות במרוץ הסוסים, בהנהגת הרכב, במלחמות אגרופים, ולפעמים גם התגוששות בחרבות (משחקי הגלדיאטורים) או התאבקות בריונים עם חיות רעות. כדי שלא להרגיז את העם, השתדל הורדוס להרחיק מן הבנינים האלה כל סמני עבודה זרה, פסלים ותמונות, ולהדגיש כי המשחקים הם חול ולא קדש. ובכל זאת ראה רב העם, הנאמן לרבותיו הפרושים. בכל חדושי הורדוס חקוי למעשי הגוים והתקומם להם בלבו. מלבד מועטים יוצאים מן הכלל, לא השתתפו היהודים במשחקים האלה, גם הקהל הבא לראות במשחקים היו ברובם הגדול שכירי הורדוס או בני נכר שבאו אל ירושלים. לפני העם הנרגן הצדיק הורדוס את מעשיו שכֵּן גזרו עליו הרומאים, אבל טענה זו לא הניחה את דעת שומרי המסרת, שחוקי התורה ומנהגי האבות היו יקרים להם מחיים. התמרמרות העם הביאה לידי התנקשות בנפש המלך, והורדוס דן את שונאיו למיתה, אבל בנחלי־דם לא עצר לכבות את שנאת העם.

חדוש בית־המקדש וטובות המלך ליהודים. – בעיר יריחו בנה לו הורדוס ארמון תפארה, ובעיר ירושלים הקים מצודה חדשה מצפון הר־הבית (הבירה, אנטוניה) והיכל מלך עם מצודות ומגדלים, גנות ופרדסים, ובתוך הפרדסים עשה מזרקות מים שהיו לפלא בעיני העם. הבנין הזה החפיר את בית־המקדש הישן, שיסדו אותו לפנים עולי בבל, והמלך התעורר לחדש את בנינו בצורה יותר נאותה לרוח הזמן. בדבר זה רצה הורדוס (שלפעמים היה תוקף עליו פחד מפני אלהים) למצוא חן בעיני ה' וגם להתחבב על העם. בשנת שמנה עשרה למלכותו (ג' תשמ“ב – 19 לפני מאו”ה) פנה הורדוס אל העם והודיעו כי בית המקדש השני הוא קטן ממקדש שלמה, ומפני זה עלה בלבו להרים את בנינו ולפארו לאות תודה על רב החסדים שגמל לו אלהים. כדי להסיר את חשד העם, שפחד, פן יהרוס המלך את הבית ולא יבנהו מחדש, צוה להכין מקודם את החומר הדרוש לבנין וללמד אלף כהנים את עבודת האבן והבניה למען יעשו את המלאכה ולא ירמוס זר בחצרות הקדש, אחרי כן חזק הורדוס את אשיות בית־המקדש והעלה עליהן את הבית החדש, שנבנה מאבני שיש גדולות. המלאכה נעשתה במהירות ובזריזות גדולה ועם זה לא פסקה עבודת־האלהים הרגילה אף לרגע. לפי מסרת התלמוד לא ירדו גשמים בשעת המלאכה ולא הפריעו את העבודה. אחרי שנה וששה חדשים התנוסס במקום בית־המקדש העתיק בנין חדש גדול ומפואר. כשכלתה העבודה העקרית עשה הורדוס ביום הזכרון, שבו עלה לפנים לכסא המלוכה, את חנכת הבית ברב פאר והקריב עולות רבות כשלמה בשעתו (ג“א תשמ”ג – 18 לפני מאו"ה). העזרות והלשכות ואולמי העמודים מסביב להיכל נבנו עוד שמנה שנים רצופות. בזמן קרוב התחיל הבנין הגדול והכבד לשקוע בקרקע, ונחוץ היה לחזק את יסודותיו פעם בפעם. עבודות התקונים וקשוט הבית לא פסקו עשרות שנים רבות. בית המקדש הזה נעשה למשל ביפיו (“מי שלא ראה בנין הורדוס, לא ראה בנין נאה מימיו”). על ראש השער התיכון נמצאה גפן זהב גדולה (סמל ישראל), ושמחת העם לבנין ערבה, כשהקים הורדוס אחרי כן על שער בית־ה' החיצון נשר זהב גדול, סמל מלכות הרומאים, שהיה המלך משועבד לה, כי בסמן העבדות הזה היתה גם עברה חמורה על חוק אסור הפסילים במקום הקדוש ביותר. גם מלבד זאת נסה הורדוס לפרקים להפיס את דעת העם בהנחות שונות. בשנות בצורת השתדל להקל את מצב העם ופעמים אחדות מחל על חלק גדול של המסים. גם מחוץ לגבול ישראל הגן על עניני היהודים; ידידותו עם אגריפס חתן הקיסר הביאה תועלת רבה ליהודים המפוזרים בארצות המערב. כשפרצו קטטות בין היהודים היושבים באסיה הקטנה, בקיריני ובאיי הים, ובין שכניהם היונים, שהביטו בצרות עין על מנהגיהם המיוחדים ומנעו אותם לשלוח את תרומת הקדש לבית־ה' בירושלים, עמד אגריפס לימין היהודים וחדש את הזכויות שנתנו להם שליטי רומא הקודמים. פעם שלח הורדוס אל שליטי הרומאים את איש סודו ניקולאוס איש דמשק להמליץ על היהודים בארצות הגולה. החכם היוני הזה קרא סנגוריה על דעת ישראל ומנהגיו נגד עלילות בני עמו, ודבריו עשו רשם על שליטי הרומאים. על כל החסדים האלה היה הורדוס מחזיק טובה לעצמו כלפי כל העם, אבל נתיניו היהודים בעטו בטובותיו המעטות וזכרו לו תמיד את עשק המלוכה ורעותיו המרובות.

ימי הורדוס האחרונים. – שלום הבית, אשר יסד אותו הורדוס ברצח אשתו וחותנתו וכל קרוביו החשמונאים, ארך כחמש עשרה שנה. ככל עריץ מזרחי היה הורדוס להוט אחרי תאוות בשרים ונשא לו נשים רבות (אחת מהן היתה מרים השניה בת הכהן הגדול שמעון בן ביתוס, יליד מצרים, שעל שמו נקראו קרובי הורדוס ומצדדיו בשם “ביתוסים”). מהנשים האלו נולדו לו בנים רבים, וכשגדלו הבנים התרבו הסכסוכים בחצר המלך, כי כל אחד מהם רצה לרשת את כסא המלוכה. במריבות האלו התערבו גם אחות המלך הערומה שלומית, אחיו פרורא, המושל בעבר הירדן, ואשתו ושאר קרובי המלך. מכל משפחת הורדוס חבב העם ביותר את שני בניו ממרים החשמונאית. אלכסנדר ואריסטובולוס, שגדלו ברומא ואחרי כן שבו אל ירושלים, כי ראה בהם חשמונאים למחצה. גם הורדוס אהב את שני בניו יפי־התאר והנלבבים האלה, והם נחשבו ליורשי כסאו. מפני זה שנאו אותם יתר בני הורדוס וקרוביו ועל כולם – שלומית המבישה, אף כי בתה נשאה לאריסטובולוס לאשה. ברכילות ובמלשינות עלה בידיה להעלות חשד בלב הורדוס כי אלכסנדר ואריסטובולוס שונאים אותו מאד על רצח אמם ומתנקשים לכסא מלכותו. המלך קרא לאנטיפטר בנו הבכור, שילדה לו אשה אחרת, לבוא אל חצרו, כדי לבצור על ידו את רוח אחיו. אנטיפטר זה, שאשתו היתה בת אנטיגנוס המלך החשמונאי האחרון, בקש לרשת את כסא אביו ולא נסוג אחור מפני כל נבלה ונאצה. בתחלה החליט לפנות את שני אחיו בני מרים מעל הדרך, ושלומית ופרורא עזרו לו בדבר בערמתם ובנכליהם. לסוף עלה בידם להקים מריבות גדולות בין האב ושני הבנים. במריבות האלו התערבו הקרובים האחרים, וגם הקיסר אוגוסטוס בעצמו, ושתי פעמים הצליח בידם להשיב את השלום בין האב ובין הבנים. אך השלום לא נמשך לארך ימים. שונאי בני מרים השכילו להטות בשחד את עבדי הורדוס ויועציו הנכרים כדי לסכסך את האב בבנים ולהוכיח לו כי הם צודים לנפשו. לסוף קבל הורדוס רשיון מהקיסר להעמיד את בני מרים למשפט. כל האשמה היתה מרומה, ובכל זאת הוציאו חברי בית הדין, פקידים רומאים ועבדי המלך, את משפט אלכסנדר ואריסטובולוס למות. לשמע המשפט קמה התמרמרות גדולה בירושלים ובצבא יהודה, והדבר הזה חזק עוד את פחד המלך והעיר אותו למלא את פסק הדין במהירות. שני בני מרים הומתו בעיר שמרון (ג“א תשנ”ד – 7 לפני מאו"ה) ואנטיפטר נעשה ליורש הכסא. אך הבן המביש הזה פחד עוד מיתר אחיו, ועולל עלילות ברשע להעלות גם אותם לגרדום. מלבד זה בקש לדחוק את הקץ ולהמית את אביו בסתר, ופרורא דודו התמכר גם הוא לקחת חלק ברציחות האלו, אך מותו הפתאומי מנעהו מזה. שלומית הערומה, שנבאשה בינתים באנטיפר, גלתה את כל הנכלים האלה להורדוס. הוא קרא את בנו למשפט במעמד וַרוּס הנציב הרומאי בסוריה, ובית־הדין הוציא את משפטו למות. המלך שלח צירים אל הקיסר אוגוסטוס לאשר את פסק־הדין, ובינתים התגברה עליו מחלתו שחלה בה בימיו האחרונים. שמועת־שוא נפוצה בירושלים, כי מת המלך, והעם שאף רוח. שני חכמים אנשי מעשה מקרב הפרושים יהודה בן צריפא ומתתיה בן מרגלות התעוררו לטהר את המקדש מהסמל הזר שתלה הורדוס בשעריו ועוררו את תלמידיהם לפוצץ את נשר הזהב לרסיסים לעיני השמש. עושי הדבר נתפשו בכף והובאו לפני המלך החולה, הוא שאלם לסבת הדבר והם ענוהו, כי רצו לגולל חרפה מעל בית־המקדש, והם נכונים לסבול מות ענויים על קדוש השם. הורדוס צוה להמית את החכמים ועוד אנשי מספר מות־שרפה, – אחרי כן קשתה מחלת הורדוס עליו מאד. הוא כתב צואה וחלק את מלכותו לשלשת בניו: ארכלאוס והורדוס־אנטיפס, שילדה לו אשה אחת משמרון, ופיליפוס בן קליאפטרה מירושלים. גם לאחותו שלומית השאיר הורדוס ערים אחדות לנחלה. בימי חייו האחרונים ראה הורדוס נקמתו בבנו הבוגד אנטיפטר, כי קבל את רשיון הקיסר לעשות בו כחפצו וצוה להמית אותו. קודם מותו עשה נבלה נוראה כדרך העריצים המזרחיים: בדעתו, כי ישמח העם למותו, רצה להפוך את השמחה הזאת לאבל וצוה לאסוף רבים מטובי היהודים אל האיצטדין ביריחו ולהמיתם שם כבוא הידיעה על דבר מותו. כה רצה הורדוס לגמור את מלכותו כמו שהתחיל אותה: בשפיכות־דם נבערה. אבל מחשבתו הרעה לא יצאה לפעל. אחרי הדבר הזה מת הורדוס במחלתו הקשה (ג“א תשנ”ז, 4 לפני מאו"ה). ימי מלכותו נמשכו 33 שנה.


 

פרק שלשה־עשר: שלטון בית הורדוס ונציבי הרומאים הראשונים    🔗

(ג“א תשנ”ז – תת“ד, 4 לפני מאו”ה – 44).


סקירה כללית. – השנאה הגדולה של העם להורדוס הביאה לידי תסיסות עצומות. למראה התלאות הגדולות אשר מצא את העם התגברה בקרבו האמונה בנסים: העם קוה מכבר, כי אחרי עלות הזדון למעלה ראש, תבוא פתאם ישועת־אלהים; כל הצרות היו בעיניו כחבלי משיח וחכה בכליון עינים לביאת הגואל, שיפדה אותו מכל צרותיו. כל תמורה בעולם, כל מאורע, אם חשוב ואם קל ערך, נחשב להתחלת הגאולה. בעוד העינים צופיות לעזרת ה', אבד להן קנה המדה ביחס למציאות. השנאה להורדוס ולביתו הביאה רבים משומרי הדת לידי מחשבה, כי מוטב יהיה להם שישלטו בהם הרומאים ממש משימשלו בהם מלכים יהודים עבדי הרומאים. מפלגה גדולה צמחה בקרב החוגים האמידים – ועליה נחשבו גם רבים מן הפרושים והחכמים – אשר שאפו להפוך את ארץ יהודה לנציבות רומאית, וסבלנות הרומאים ביחס לדת ישראל ומנהגיהם בארצות הגולה שמשה להם ערובה כי יקל להם עול הזרים מעול מלכיהם. עיני המפלגה הזאת טחו מראות כי יש הבדל גדול בין המצב השליט בארצות הגולה ובין המצב בארץ ישראל: כי בגולה היה מספר היהודים מעט, וכל שאיפות מדיניות לא היו להם, על כן יכלו הרומאים להטות להם חסד, מה שאין כן בארץ ישראל, שרוב תושביה היו יהודים, והחרות המדינית הכתה שרשים בלבות רבים וגם על הצורות הדתיות הקפידו שם הקפדה יתרה. בתנאים אלה היה שלטון משפחה יהודית למחצה, שהתיחסה בחיוב ידוע לעם ישראל ולקדשיו, עם כל נוראותיו, נוח הרבה משלטון זרים, שלא הבינו כלל את רוח היהודים ודתיהם המיוחדות וחשבו אותם לגוי שפל במדרגה אנושית ומשונה מכל עמי התבל. גם לא השכילו יהודים רבים לראות, כי הרקבון המוסרי הגדול ששרר אז בעולם דבק במנהיגי הרומאים ביתר שאת, ובשום דבר אינם עולים על בני משפחת הורדוס. לא כל הפרושים נטו בעצה אחת לשאיפת העבדות המדינית הזאת; בקרבם נמצאו רבים, שהיו אנשי מעשה ונלוו על אוהבי החרות המדינית, אשר התחזקו ביותר בארץ הגליל, שהיתה זה עשרות בשנים מבצר לשאיפות השחרור בישראל. מזרע חזקיהו הגלילי, שהמיתו הורדוס לפנים בלי משפט, יצאו מנהיגי כת הקנאים, שבקשה לחדש את מסרות החסידים אנשי המעשה בימי מרד החשמונאים. מצד אחד היו הקנאים נזהרים בכל קדשי העם המקובלים והקפידו מאד על קיום מצוות התורה וחוקי החכמים בכל דקדוקיהם, ומהצד השני לא הסתפקו בזה, שקוו לביאת המשיח, כי אם היו מוכנים לשעת הכשר לקרוא למלחמת החרות. בין הקנאים ובין הפרושים המתונים מבקשי שלטון הרומאים שרר נגוד גדול. אבל שתי המפלגות יחד התנגדו בגלוי לשלטון משפחת הורדוס ועושי דברה הביתוסים. ההתנגדות הזאת, שהיתה כבושה בימי הורדוס, פרצה בחזק יד אחרי כן, כשישבו על כסאו בניו, שלא היו גבורים ואמיצי לב כמוהו. הפרושים המתונים דרשו מן הרומאים למשול עליהם הם בעצמם, והקנאים חתרו חתירות תחת שלטון בית הורדוס בהתקוממות תמידית. זמן מסוים סרבו הרומאים לקחת בידם את השלטון בארץ ישראל, בצפותם מראש את הסכסוכים הקשים העתידים, אבל אחרי כן התרצה הקיסר למלא את רצון החוגים האמידים בירושלים. אולם אלה ראו מיד כי התמורה לא עלתה יפה והקנאים המשיכו את מלחמות השחרור עם מושלי העם החדשים, הנציבים הרומאים. המרידות לא פסקו והעם הנאנח תחת עול האויבים נמשך אחרי כל מנהיג, שהבטיחו להצילו משלטון הזרים. גלי שאיפת החרות התרוממו כל כך שמלך אחד מבית הורדוס, שנתנו לו הרומאים זמן קצר למשול בנחלת אבותיו, נסחף גם הוא בזרם והקיסרים העבירו עוד הפעם את השלטון הלאומי מישראל והקימו שוב בארץ נציבים רומאים. התוצאות היו: התמרמרות עוד יותר חזקה ומריבות שאינן פוסקות, ולבסוף – מלחמה נוראה אחרונה.

המרד הגדול אחרי מות הורדוס. – על פי צואת הורדוס קבל בנו ארכֵלאוס את התאר “מלך” ואת השלטון בארץ יהודה (עם אדום וערי החוף) ובשמרון. אבל השלטון הזה היה זקוק עוד לאשור המושלים הרומאים. כתום ימי אבל אביו עלה ארכילאוס אל בית־המקדש לזבוח זבחים ולהֵרָאות לעם, וההמון הנאסף שם דרש ממנו הנחת מסים ונקמות ברוצחי החכמים הפרושים, שקנאו לטהרת בית המקדש. ארכֵלאוס בקש לשדל את העם בדברים, אך חפצו לא עלה בידו. רוח יושבי ירושלים סערה מאד, ובינתים עלו עולי רגלים אל העיר לחוג את חַג המצות ובקרבם נמצאו קנאים רבים, שהפיחו את אש המרד. המורדים המיתו בעזרת בית־ה' רבים מעבדי המלך, וארכלאוס הוכרח לקרוא לעזרתו את שכירי הנכרים, ואלה ערכו מטבח גדול במתקוממים. אחרי זאת נסע ארכלאוס אל רומא להתיצב לפני הקיסר ועמו גם מהרו אחיו וקרוביו, שקנאו בו ובקשו לקחת את הממשלה לנפשם הם. בבואם אל הקיסר התאוננו לפניו קרובי ארכלאוס על המטבח הגדול שערך בבית־המקדש קודם שנכונה המלוכה בידו מטעם מלכות רומא ובקשו לקחת מעמו את המלוכה. כדברים האלה דרשו גם צירי אזרחי ירושלים, אשר תארו את כל הנוראות שעשה להם הורדוס. אבל בעזרת ניקלאוס איש דמשק הפר ארכלאוס את עצת צורריו, הקיסר אִשר את צואת הורדוס: ארכלאוס קבל את יהודה ושמרון, בתור נשיא עם (אטנרכוס), הורדוס־אנטיפטר נמנה לשר מדינה (טטררכוס) בגליל ובעבר הירדן ופיליפוס – לשר הגולן, הבשן ומקורות הירדן. בשעה שנמצאו האחים ברומא פקח על הסדרים ביהודה השר הרומאי העריץ סבינוס, שרעץ את העם בחזקה. חמת העם התלקחה שוב ובחג השבועות בבוא עוד הפעם עולי רגלים אל ירושלים פרץ המרד מאליו. בחצרות בית־המקדש התנגשו יחד היהודים והרומאים ואלה שלחו אש באולמי העמודים המקיפים את היכל ה' הבנויים מעץ, ושרפו אותם על העם הנמצא בקרבם. במהומה שפרצה לרגלי זה השתמש סבינוס לפרוץ בבית־המקדש ולבז אוצר בית ה'. לשמע הדבר הזה מהרו יהודים מכל עברים להקיף את היכל הורדוס, שנמצא בו השר הרומאי עם חיל המצב, ולצור עליו. גם רוב היהודים אנשי צבא הורדוס עזרו לאחיהם להלחם ברומאים. מירושלים התפשט המרד אל הגליל. ושם כבשו הקנאים תחת פקודת יהודה בנו של חזקיה הגלילי את בית נשק המלך בצפורי והפילו אימה על כל בני הנכר ואוהביהם מקרב היהודים, גם בעבר הירדן התקבצו מתקוממים רבים, עברו את הירדן, כבשו את יריחו ושרפו את ארמון הורדוס ומשם פשטו על המקומות הקרובים. נציב הרומאים בסוריה וַרוס (Varus, בתולמוד: אסוירוס) עלה בראש שני לגיונות רומאים וחיל עזר מהערבים הנבטיים לדכא את המרד. בחרב מלאה דם חדר דרך הגליל ושמרון אל ארץ יהודה. המורדים נפוצו לכל עבר, נתפשו בכף הרומאים והוקעו על צלבים. מלחמת ורוס הזאת (בתלמוד: פולמוס של אסוירוס) הביאה לידי חורבן גדול בארץ. צפורי בגליל ואַמַאוס ביהודה ועוד ערים רבות נשרפו באש, ויושביהן נמכרו לעבדים. ההתקוממות הזאת, הראשונה נגד שלטון הרומאים אחרי מות הורדוס, נשארה לזכרון אבל בדברי ימי ישראל.

נשיאות ארכֵלאוס. – אחרי שדכא ורוס את המרד שבה המנוחה בארץ למראה עין, וארכלאוס שב מרומא ומשל בירושלים. אבל העם שנא את בן־הורדוס הזה עוד יותר מאביו, וחכה בכליון עיניים לשעת הכשר להפטר ממנו. גם יהודי הגולה חזקו את ידי יהודי ארץ ישראל בשנאתם לנשיא, וכשהופיע בצידון רמאי אחד והכריז על עצמו כי הוא אלכסנדר בן הורדוס ממרים החשמונאית, שנמלט באופן פלא מחרב אביו, שמחו יהודי הגולה לקראתו ובזבזו לו כסף לנסוע אל רומא ולבקש משפטו מהקיסר. בכל מקום עברו כבדוהו היהודים כבוד מלכים ונתנו לו מתנות יקרות. הקיסר אוגוסטוס גלה את נכליו ודן אותו לעבודת פרך. יתר המבוכות שקמו בארץ לא היתה בהן כל סכנה לארכלאוס. בתור מושל חקה הנשיא הזה את אביו בבנין ערים חדשות והיכלות. בעיר יריחו שב וקומם את ארמון המלך, שנשרף על ידי המורדים, מסביב לעיר הרחיב את מטעי התמרים. בעשר שנות נשיאותו הסיר כהנים גדולים אחדים מכהונתם, וגם הכעיס את העם בקחתו לו לאשה את אלמנת אחיו אלכסנדר, אף שהיו לה בנים מבעלה, ועבר בזה על אסור מפורש בתורה. סוף סוף התגברה השנאה לארכלאוס בקרב כל חוגי היהודים והשמרונים. זקני ירושלים ושמרון מהרו יחדו אל רומא להתאונן לפני הקיסר על עריצות הנשיא וטענותיהם עשו עליו רשם. הוא נתן פקודה להעביר את ארכלאוס ממשרתו ולהגלותו אל ארץ גליה (ג“א תשס”ו – 6 למנין או"ה). את ארצות יהודה ושמרון הפך הקיסר לחלק הנציבות הרומאית בסוריה. תחת שלטון נציב־משנה מיוחד (ביונית אפוטרופוס או הגמון).

ארץ יהודה תחת שלטון הרומאים. – בפעם הראשונה נמצאו עתה היהודים תחת שלטונם של הרומאים ממש, והמצב הזה התמיד, בהפסקה קטנה. מן היום ההוא והלאה. בקרוב נכזבה תקות היהודים ששמחו לתמורה הזאת. הרומאים המושלים התיחסו בבוז ליהודים ולמנהיגים הזרים ולא יכלו להבין את הסופרים ואת חוקי הפרושים, החביבים על העם עד כדי מסירת נפש. בכל התקנות שרצו הרומאים להכניס בחיים המדיניים של ישראל, כדי לקרבם לטופס החיים המדיניים הכלליים, צריכים היו להזהר למפרע שלא לנגוע במצוות המקובלות של העם ושלא לחַלל בזה את קדשיו. אמנם הנציבים קבלו מהקיסר פקודה להתיחס לקדשים האלה בסבלנות מרובה, אבל גם בשעה שכונתם היתה רצויה לא מצאו הרומאים את ידיהם ורגליהם בנמוסים הזרים של היהודים, וחשדו בהם, כי תחת מסוה הדת הם שואפים להשתחרר מעבודות הממשלה, ולפרקים ראו שאיפות־מרד בטענות היהודים על פקודות הנציבים, כי הן ערוכות נגד דתם. בתנאים כאלה היו סכסוכים בין הרומאים ובין היהודים מעשים בכל יום, והמצב נעשה קשה עוד יותר על ידי זדונם ואהבת בצעם של הנציבים הרומאים (הקיסר אוגוסטוס ויורשו טיבריוס ידעו כי נציביהם הם כעלוקות המוצצות את דם יושבי המדינות ובכל זאת לא נטלו מהם את משרותיהם, כי לא מצאו טובים מהם וחששו פן יוסיפו עוד יורשיהם לרושש את התושבים). ביחוסים הרעים בין הרומאים והיהודים השתמשו בני הנכר, שהושיבם הורדוס בערי ישראל רבות, להיות לצנינים בצדי היהודים, כדי להבאיש את ריח שכיניהם, שונאיהם בנפש, בעיני המושלים. על כן היו ימי הנציבים הרומאים בארץ ישראל ימי מרידות בלתי־פוסקות.

הנציבות הרומאית. – מושב הנציב היה בקיסריה על חוף הים, שרוב אוכלוסיה היו בני נכר וצורת הקבוץ היהודי בה דמתה הרבה לצורת קהלה יהודית בגולה. לחגי השנה היה הנציב נוסע אל ירושלים בלוית גדוד צבא לפקח על הסדרים ועל עולי הרגלים, ושם היתה דירתו בארמון הורדוס, אשר מגדליו היו צופים על פני כל העיר. גדוד הנציבים הרומאים, המלוקט מבני הנכר יושבי הארץ שונאי היהודים (היהודים היו פטורים מעבודת־הצבא לטובת הרומאים), היה עושה לפרקים מעשה זדון לעולי הרגלים. בשאר ימות השנה נמצא בירושלים גדוד רומאי קטן (קוהורטה Cohors) בתור מצב הבירה (המצודה אנטוניה). מן הבירה היו הרומאים צופים ורואים את כל הדברים הנעשים בבית־המקדש ובזה הרגיזו את היהודים תמיד. מצב רומאי קבוע נמצא גם ביתר הערים החשובות (יריחו ועוד) ובקצת המצודות. הנציב הרומאי היה השופט העליון בארץ יהודה ועל ידו עמדה מועצת שופטים רומאים, שדנו את העם על חטאים מדיניים בענשים חמורים (גם ענש מות – ע"י צליבה). מלבד זה היה הנציב קובע את מסי המדינה וגובה אותם לאוצר הקיסר (ארץ ישראל נחשבה למדינה ממדרגה שניה – נציבות משנֶה תחת נציבות סוריה הקיסרית). המסים היו רבים (מס הקרקע, מס הגלגלת ומס־הסחורה) ונמסרו בחכירה למוכסים (כמו בשעת שלטון היונים), ואלה היו מעלים עוד את מכסת המס להנאתם ופושטים את עור העם, המוכסים מקצתם היו רומאים. אך גם יהודים, מקרב העשירים ואוהבי הרומאים, נמצאו בקרבם והגדילו בעסק זה את כבוד ביתם. כמובן, היו המוכסים שנואים תכלית שנאה על כל העם. אפילו בעיני הפרושים הנוחים והסבלנים מבית־הלל היתה המוכסנות היהודיות חבורה קשה בגוף האומה וחשבו את המוכסים וגובי המסים לגזלים וחמסנים,

שלטון־בית ביהודה. – עם ישראל צריך היה להכיר את שלטון הרומאים ולהשבע שבועת אמונים לקיסר (הפרושים היו על הרוב משתמטים משבועה זו. הנציב הרומאי הסתפק בגבית המסים ובהשגחה על המנוחה והניח לעם זכות שלטון־בית. כפרסים והיונים לפנים, הכירו עכשיו הרומאים את הכהן הגדול (שהיה בימי הורדוס עבד־המלך) לראש ההנהגה הפנימית. רק בדבר אחד הרעו הרומאים את כח הכהונה, לעומת המצב ששרר קודם הורדוס: היא לא נמסרה בירושה מאב לבן, וכל כהן גדול נתמנה על ידי הרומאים בהסכמת טובי העם מקרב משפחות כהנים נכבדות אחדות, ששמשו במשרה זו מימות הורדוס (משפחת ביתוס, פיאבי, קמחית ועוד) ולפעמים נדחה ממשרתו זו בחייו. התערבות הרומאים בעניני בחירת הכהן הגדול הביאה את העם לידי התרגזות גדולה ומפני זה מחלו לעתים על זכות זו לטובת הנשיאים ממשפחות הורדוס, שהבינו יותר את רוח הצבור היהודי. התעלות זכויותיה המדיניות והתרבות הכנסותיה של הכהונה הגדולה הביאה לידי ירידה מוסרית. המשפחות הראויות למשרה לו התחרו ביניהן ובזבזו כסף רב כדי להשיגה, וככה נעשתה המשרה הרוחנית העליונה לדבר נקנה בכסף. תחת הנהלת הכהן נמצא בית הדין הגדול (הסנהדרין, הסנהדריה), שהתנער משפלותו שהיה שרוי בה בזמן הורדוס. בקרב הסנהדריה היו ראשי המדברים בני משפחות הכהנים המיוחסות, וביחוד אלה ששמשו כבר בכהונה גדולה (והשם “כהן גדול” נתקים להם) וביניהם. לסנהדריה היתה הרשות לפרוש את מצודת משפטה (היורסדיקציה) גם על היהודים אזרחי־רומא בארץ ישראל, והשפעתה היתה גדולה מאד גם בארצות רחוקות. היהודים בגולה נכנעו מרצונם הטוב אל הסנהדריה בירושלים וקבלו עליהם למלא את גזר דינה, כי היתה בעיניהם המוסד הראשי של משפט ישראל על פי דיני התורה. את המשפטים היתה הסנהדריה מוציאה ברוח הפרושים, אף כי רבים מחבריה היו אנשים הנוטים אחרי דעות הצדוקים הראשונים והביתוסים. בדיני ממונות היה יפוי־כח הסנהדריה רחב מאד, וכן גם היתה לה רשות להוציא משפטי נפשות ולהגישם לאשור הנציב הרומאי. מלבד המשפט האזרחי ומשפטי הנפשות קבעה הסנהדריה גם את החיים הדתיים בישראל. היא קדשה את החדש והשנה (קבעה את ראשי החדשים והשנים על יסוד מולד הירח וכללים אחרים), והיהודים בכל תפוצותיהם היו מקבלים ממנה את סדר המועדות. במסגרת שלטון הבית בישראל הכירה הממשלה הרומאית את חוק התורה: “והזר הקרב (אל המקדש) יומת” והרשתה ליהודים לשפוט משפט מות אפילו את האזרחים הרומאים, שנכנסו בזדון אל בית המקדש. בחומת הר הבית נמצאו עמודים עם כתבות ביונית וברומית להזהיר את בני הנכר שלא יהרסו אל הקדש, כי כל הנכנס אל בית־המקדש דמו בראשו (בדורותינו נמצאה אחת הכתבות האלו).

יחס הרומאים אל החיים הדתיים בישראל. – בית המקדש בירושלים נמצא בימי הנציבים הרומאים תחת השגחתה המיוחדה של הממשלה הרומאית. הנציבים היו מפקחים על עבודת התמיד ואוצרות בית המקדש. בגדי הכהן הגדול, שהיה משמש בהם ביום הכפורים ושאר החגים הגדולים, נמצאו ברשות הרומאים ונשמרו במקום מיוחד בבירה (מצודת אנטוניה) וקרוב לפני יום הכפורים ושלשת המועדים היו הרומאים מוסרים אותם לכהן הגדול ומקבלים אותם אחרי כן בחזרה (בזה הלכו הרומאים בדרכי הורדוס וארכלאוס, שהנהיגו את הדבר הזה). עם ישראל נרגז על האפוטרופסות הדתית הזאת ואחרי זמן עלה בידי טובי העם להוציא את הבגדים מרשות הנציב ולהניחם למשמרת בלשכת בית־המקדש, כמנהג־העם העתיק. הקיסרים הרומאים כבדו את עבודת בית־המקדש מטעמים מדיניים (לרכוש את אהבת היהודים בכל הארצות), כמו שעשו לפנים מלכי פרס ויון. שני אילים ופר אחד היו עולים בכל יום על המזבח לשלום הקיסר ועם הרומאים. על הרוב היה הקיסר מספיק את הקרבנות האלה מאוצרו (כלומר ממסי ההודים). מלבד זאת היו הקיסר והנציבים מכבדים את בית־המקדש בקרבנות שלמים ונדבות שונות, וכמוהם היו עושים רומאים חשובים מחוגי מבקשי אלהים, שנטו אחרי דתות עמים זרים ונמשכו גם במקצת אחרי תורת ישראל. היהודים קבלו ברצון את קרבנות בני הנכר ומתנותיהם וראו בהם קיום הנבואה: “ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים”. – בשימם לב לאסור הפסילים והתמונות בקרב ישראל, נמנעו הרומאים מהכניס את נשרי הלגיונות אל ירושלים ויתר ערי יהודה שנחשבו על ארץ הקדש, אבל בקיסריה ובשאר הערים הנכבשות, שלפני זמן החשמונאים לא ליהודים היו, ומפני זה היתה קדושתן שפלה במדרגתה, לא החמירו הרומאים (כמו שלא הקפידו על כן גם מלכי בית הורדוס) על עצמם בדבר זה. כיוצא בזה, נמנעו הנציבים הרומאים מלטבוע את תמונת הקיסר על המטבעות, שיצקו בארץ־ישראל. אבל אם בדברים העקריים מלאו הנציבים אחרי כונת הממשלה המרכזית לכבד את דת ישראל, הנה בפרטי יום יום היו מחללים לעתים את קדשי העם, בשגגה או בזדון, והסכסוכים ביניהם ובין העם לא היו פוסקים.

הגורמים החמריים בזמן הנציבים. – רק מעט ספר לנו יוסף בן מתתיהו, כותב דברי הימים של התקופה הזאת, על דבר מצב העם החמרי בדורות שקדמו לחורבן. אך אין ספק, כי גם התנאים הכלכליים השתנו שנוי גדול וחזקו אף הם את ההתרגזות בקרב העם. קודם ימי החשמונאים היו היהודים בארץ ישראל עם עובד אדמה ברובו הגדול, ובערים התפתחו המלאכות והמסחר הפעוט, כשהתרבו אוכלוסי היהודים ולא יכלה עוד הארץ לשאתם הוכרחו רבים לנוד אל ארצות נכריות. אבל למרות הנדידה הלך מספר האוכלוסים הלוך וגדול, כי הרבוי הטבעי והאהבה לארץ המולדת מלאה את החסר פעם בפעם. נחלות האכרים הלכו ופחתו במדה שהתרבו בעליהן, ואף כי מצאו להם דרכים חדשים להרבות את ברכת האדמה, התמוטט מצבם מיום ליום. רבים מבני הכפרים בעל כרחם נדדו אל הערים למצוא שם מעמד. העליה המדינית והחמרית של העם בכללו בימי החשמונאים הרימה את דרישות החיים, והתרבו מקצעות המלאכה והפרנסה. גם המסחר שהתפתח משך אליו הרבה כחות עבודה. ככה גדלו הערים ועצמו. כאשר עלו הרומאים על הארץ ומלחמות רבות החריבו אותה, התדלדלו האכרים הפעוטים עוד יותר ונשקעו בחובות ורבים מהם נהפכו לשכירים לאחיהם העשירים. חלק גדול של האדמה התרכז בידי מועטים, ועוד רבים מיושבי הכפרים שמו את פניהם אל הערים, שהיתה הפרנסה מצויה שם בימי הורדוס. בבנינים הרבים שיסד בכל הארץ, וביחוד בירושלים, נמצאה עבודה לרבבות פועלים – כמו בימי שלמה. העיר ירושלים עלתה והתרבתה באוכלוסיה ובתפארתה, כי מלבד חוסן עיר המלוכה גופה, עוד נהרו אליה תרומות היהודים מכל ארצות הגולה. עבודת בנין בית־המקדש דרשה גם היא אלפי פועלים, ביחוד מן הכהנים העניים. אולם כל העושר והפרנסה שרכז הורדוס בערים היו קשורים בהתדלדלות יתרה של מעמד האכרים, אשר עליהם רבץ כל עול המסים, – והעבודות אשר מצאו בהן אלפי אנשים את מחיתם היו ארעיות במדה מרובה, ולא כלן נבעו מתוך צורך החיים. עתות־משבר היו תכופות ומחוסרי־לחם נמצאו לרוב. העניים הרבים, שכל פרנסתם היתה תלויה בנס, ראו את עושר גדולי ירושלים ואת חיי המותרות וקנאו בהם. הקרקע היה מוכשר לכל תנועות של מהפכות חברתיות, שלבשו לפי נטית הזמן ההוא צורה דתית. הנגודים המעמדיים התלבטו והביאו לידי שנאה עצומה, ועלובי החברה תלו, מסבה מובנה, את עקר הקלקלה בראש הרומאים, השליטים הזרים האוכלים את יגיע כפם, ורבים מהם נלוו אל הקנאים הקיצוניים ביותר.

המבוכות ביהודה בזמן הנציבים הראשונים. – כבר בראשית שלטון הנציבים היתה התנגשות בין היהודים ובין הרומאים. אוגוסטוס קיסר שלח את הציר (Legatus) קוריניוּס לעקל את רכוש ארכלאוס ולהעריך את נחלות היהודים, כדי להשתמש בהערכה (Census) זו לחלוקת המסים, כדרך הרומאים בכל מדינותיהם. הדבר הזה הרגיז את העם. יראי אלהים ראו בהערכה זו כפירת העם, שהיא נגד הדת, והקנאים הלאומיים הריחו בה ריח שעבוד מדיני גמור. בעמל גדול הצליח בידי הכהן הגדול והפרושים המתונים למנוע את העם מלצאת בגלוי נגד האדונים הקשים. אבל כפיפת־קומה יתרה זו מררה את רוח הפרושים אוהבי החרות, שבראשם עמד איש אחד ושמו צדוק, ועוררה אותם להתחבר עם הקנאים בני ברית יהודה הגלילי. הקנאים התפרדו עתה בהחלט מרוב הפרושים, כי לא יכלו להסכים למתינותם ולסבלנותם המדינית, ודרשו התנגדות מעשית לשלטון הרומאים; אבל לא הרומאים לבד נחשבו להם לאויבים, כי אם גם הכהנים הגדולים וטובי העם שהתפשרו עם שלטונם. הנגוד הדתי המדיני הזה היה קשור בנגוד חברתי, כי הקנאים היו בעקרם מפלגת שדרות החברה הנמוכות (האכרים, הרועים הדיָגים, בעלי המלאכה הפעוטים, הפועלים) והמתונים (שעליהם נלוו גם רב הפרושים) מפלגת המעמדים העשירים והאמידים. כמו בימי החשמונאים הראשונים הגיעה עכשו שעת מריבות פנימיות בישראל לשם השחרור מעול הזרים. תפקיד מפלגת החשמונאים מלאו עכשו הקנאים, ותפקיד המתיונים ואנשי שלומם החסידים – החוגים המושלים בירושלים והפרושים המתונים. הקנאים ראו במתנגדיהם מצד אחד בוגדים לאומיים, שמכרו לרומאים את חרות העם לשם הענינים המעמדיים שלהם, ומן הצד השני עוברי דת מזלזלים במצוות התורה, שבהן נכללה גם חרות ישראל. שנאת הקנאים להמתונים (ביחוד לאוהבי הרומאים הותיקים) לבשה לעתים צורה מגונה. רציחות ומעשי עושק פרצו בארץ. כמו הקנאים בכל הזמנים, חשבו הקנאים בישראל, כי התכלית מקדשת את האמצעים, ומשוד העשירים בקשו לקבץ את האמצעים הנחוצים למלחמת החרות הקדושה. יחד עם הבטחון בכח עצמם לא פסקה מהם האמונה בישועת האלהים, הבאה בנסים, ובמלכות השמים, שתרד בזמן קרוב על הארץ. הרבה חוזים וחולמים נמצאו אז בארץ: אלה חשבו את עצמם למפני דרך המשיח, ואלה האמינו, כי הם הם בעצמם נושאי הגאולה המקֻוה. ההמון, שקצרה נפשו מיחל לתשועה, נמשך אחרי החוזים האלה וחשב אותם לבעלי־נסים. כל בעל־מופת מצא לו קהל מעריצים גדול בארץ ישראל ובגולה, ואל המעריצים האלה נלוו רבים מבני הנכר, שגם הם האמינו בנסים ובנפלאות. בין חולמי מלכות שמים אלה, שהופיעו במשך הימים בגליל ובארץ יהודה, היותר מפורסמים הם יוחנן המטביל וישוע בן יוסף מנצרת (עיין להלן). כל התסיסות הדתיות האלו היו קשורות בשאיפות־שחרור ומפני זה ראו הרומאים בהן סכנה לשלטונם. המבוכות התגברו ביותר, אחרי שנמשכה ממשלת הנציבים ביהודה עשרות בשנים, ולחץ הרומאים התחזק. הנציב הרומאי פונטיוס פילטוס (ג“א תשפ”ו – תשצ“ה, 26 עד 35 למאו”ה) היה רודף בצע ושופך דם, ומלבד זה איש נרגן ושונא היהודים מאד. כדי להכעיס את שנואי נפשו צוה להביא פעם אל ירושלים את צלמי הקיסר טבריוס. כשנודע הדבר לבני העיר, נאספו בהמון רב ומהרו אל קיסריה לדרוש מהנציב כי ישיב אחור את הדבר. חמשה ימים העתירו היהודים עליו את דבריהם ולא נתנו לו מנוחה, עד שצוה הנציב לאנשי חילו לאסור אותם באצטדין ולהתנפל עליהם בחרבות. במנוחה פשטו היהודים את צואריהם לפני אנשי הצבא והודיעו כי טוב להם המות מחלול־הדת. קשי הערף הזה הכריח את פילטוס העריץ להוציא את הצלמים מירושלים. בעבור זמן צוה פילטוס לחפור תעלה חדשה להביא מים לירושלים ובזבז לצרך זה כסף מאוצר בית־המקדש מבלי שאול את העם. מרידה גלויה פרצה בירושלים ופילטוס השקיט אותה באכזריות גדולה. ביותר נלחם פילטוס בקנאי ארץ הגליל (שלא נמצאה כלל תחת שלטונו), ופעם צוה לתפוש את בני הגליל שעלו לרגל לירושלים ולהמית אותם על יד מזבח ה' עד שנתערב דמם בדם זבחיהם. גם בשומרונים התעלל פילטוס מאד. כשקם ביניהם נביא אחד ואסף קהל מאמינים והבטיח להראות להם את כלי הקדש שעשה לפנים משה רבנו, חשד אותם הנציב במחשבת מרד ובלי חקירה ודרישה צוה לצבאו להשתער עליהם ולהכותם בלי חמלה, ורבים מהם תפש וצלב בתור מורדים במלכות. צעקת השומרונים הגיעה עד הנציב הרומאי בסוריה ויטליוּס, והוא הסיר את פילטוס ממשרתו. ויטליוס מהר אל ארץ יהודה להשקיט את רוח העם הסוער על כל הנבלות שעשה פילטוס, והתאמץ לפיס את היהודים בהנחות רבות.

אנטיפס ופיליפוס. – בימי ארכלאוס והנציבים הרומאים הראשונים משלו שני בני הורדוס הנשארים בארצות שהשאיר להם אביהם בירושה. הורדוס־אנטיפס קבל את הגליל ואת עבר הירדן הדרומי (Peraea). שתי הארצות לא היו סמוכות זו לזו, כי ביניהן הבדילו ערי היונים, שקרע פומפיוס מעל גבול ישראל. רוב אוכלוסי הגליל ועבר הירדן היו יהודים, ומפני זה נחשבו לארץ הקדש, אם גם מעלת קדושתן היתה פחותה מאותה של ארץ יהודה, הורדוס־אנטיפס דמה בהרבה פרטים לאביו: כמוהו היה ערום, רודף כבוד ותענוגות בשרים ואוהב פאר, וכמוהו בנה ערים. הוא שב ויסד את צפורי – המטרופולין של הגליל, שחרבה במלחמות ורוס, והקיף אותה חומה; מלבד זה הקים על גדות ים גינוסר בקרבת מקורות הרפואה החמים וחרבות עיר נפתלי העתיקה רַקַת, עיר חדשה שקרא לה בשם טבריה (Tiberias) לכבוד הקיסר הרומאי השני. העיר הזאת נבנתה על גבי קברי ישראל עתיקים, ומפני זה נחשבה זמן רב למקום טמא ויושביה היו בחזקת טמאי־מתים. היהודים החרדים סרבו תחלה להתישב בה ואנטיפס הושיב בה בני־נכר ויהודים שלא הרבו להקפיד במצוות. אנטיפס נתן לעיר זו משפט עיר יונית והעמיד בראשה מועצה של שש מאות איש ואת הנהלת המועצה מסר לראש העיר (ארכון). בתור שליט בארץ שרוב אוכלוסיה היו יהודים אהב אנטיפס להתנאות במצוות הדת, ולעתים קרובות היה עולה לרגל לירושלים וגם עומד בפרץ לטובת יושבי ירושלים בפני הרומאים. אבל מצד שני הרגיז את העם בקחתו לו לאשה את קרובתו הירודיה אשת אחיו בחיי בעלה. בגליל נמצא אז יוחנן המטביל, חוזה ממבשרי הגאולה הקרובה, שהאמין כי בטבילות תכופות של הגוף יקרבו היהודים את מלכות השמים, והוא הוכיח את אנטיפס שנשא את אשתו שלא כדת ובזה העלה את חמת הירודיה ובתה שלמית, והן עוררו את אנטיפס לכרות את ראש המטביל. גם ישוע בן יוסף מנצרת הופיע אז בגליל והתחיל לדרוש ברבים על דבר מלכות־השמים. רבים נהרו אליו ואנטיפס פחד מפני תנועת־מרד ובערמה הצליח בידו להרחיק את ישוע מן הגליל ולשלחהו אל ירושלים. בסוף ימי נשיאות אנטיפס פרצה מלחמה בינו ובין הערבים הנבטיים וידו היתה על התחתונה. הנציב הרומאי בסוריה ויטליוס מהר לעזרתו לענוש את הערבים. אך בינתים מת הקיסר טבריוס, והנציב הפסיק את המלחמה ושב אל אנטיוכיה (ג“א תשצ”ז, 37 למאו"ה). – פיליפוס אחי אנטיפס משל בתור נשיא (טטרכוס) בארצות הגולן, הבשן, טרכון, חורן ובארץ מקורות הירדן שנתנן הקיסר למתנה להורדוס אביו. מספר האוכלוסים בארצות פיליפוס היה קטן ממספר התושבים הנכרים והן לא נחשבו על אדמת הקדש. בנגוד לשאר בני הורדוס, היה פיליפוס נוח לבריות ורודף שלום, משתתף בגורל נתיניו ושוחר את טובם והצלחתם. הוא דאג הרבה למצב המשפט בארצותיו, ובעצמו היה רגיל לשפוט את הבאים אליו למשפט. גם נפשו חשקה לבנות ערים. הוא הגדיל את עיר פמיס (פניאס Panias) על מקור הירדן ושכלל אותה בבנינים יפים, עשה אותה לעיר מושבו וקרא את שמה קיסריה (ונקראה בשם קיסריה של פיליפוס להבדיל בינה ובין קיסריה על חוף הים שבנה אביו). גם את העיר בית־צידא בקרבת ים גינוסר שב ובנה וקרא לה יוליוס על שם משפחת הקיסר (יוליוס). מנהגי ישראל לא נחשבו ביותר בעיני פיליפוס, ובכל זאת היה עולה לרגל לירושלים לפרקים ודרש טוב ליהודים שם. ימי שלטונו נמשכו שלשים ושבע שנה עד ג“א תשצ”ג – 33, ובנים לא היו לו.

עלית אגריפס. – אחרי מות הקיסר טיבריוס עלה לגדולה איש חדש ממשפחת המלוכה, אגריפס בן אריסטובולוס, זה שהומת על ידי אביו הורדוס. אביו־זקנו שלח אותו, כשנשאר יתום קטן, להתחנך ברומא ושם גדל עם ילדי בית הקיסר ונעשה אוהב קרוב לקיוס נכד אחי הקיסר טיבריוס. מחביריו למד לבזבז כסף רב ולבסוף נשקע בחובות והוכרח לשוב אל ארץ ישראל לבקש לו מוצא לכסף. הורדוס־אנטיפטס דודו וגיסו תמך בידו, אבל אחר כך נפלה מריבה ביניהם ואגריפס שב אל רומא לחצר הקיסר טיבריוס, שמסר בידו את חנוך נכדו. אך מצב אגריפס הלך וקשה מאד על ידי נושיו הרבים, שדרשו ממנו לפרוע את חובותיו, ופעם בטא את תקותו כי במות הקיסר הקמצן, כשימלוך ידידו קיוס, יוטב מעמדו החמרי. מרגל־חרש גלה את הדבר לקיסר, ואגריפס הובא בנחושתים והושם במאסר. אבל אחרי חצי שנה נהרג טיבריוס וקיוס, ידיד אגריפס, ישב על כסא המלוכה ברומא ונשא את ראשו והוציאו מבית האסורים ונתן לו למתנה שרשרת זהב גדולה שקולה כנגד כבלי הברזל, ששם עליו טיבריוס. מלבד זה נתן הקיסר קיוס, שנקרא בתאר קליגולה, לידידו את כל נחלת פיליפוס דודו, שמת לפני שנים אחדות, הבשן, הגולן, ומקורות הירדן, ואת התאר מלך (ג“א תשצ”ז – 37 למאו"ה). לשמע הדבר הזה קנא אנטיפס באגריפס, ובקש גם הוא מאת הקיסר את עטרת המלוכה. אך הקיסר ההפכפך כעס עליו והעבירו ממשרתו והגלה אותו אל גליה הדרומית (ג“א תשצ”ט, 39 למאו"ה) ואת ארצו ספח על נחלת אגריפס. ככה נעשה אגריפס לשליט בחלק מסוים של מלכות הורדוס הראשון.

גזרות קליגולה בארץ ישראל. – עליתו של אגריפס לגדולה קשורה במקרה מעציב בדברי ימי ישראל בארצות הגלות – הפרעות הגדולות ביהודי אלכסנדריה (עיין להלן). הד הפרעות הגיע עד ארץ ישראל והשנאה הכבושה בין היהודים ובני הנכר התפרצה בכח גדול. הקיסר קליגולה, שהיה איש קטן־דעת והולל, התחיל להאמין בעצמו כי הוא אלהים והטיל את פלחן אלהות־הקיסר, שהיה לפני זה נפרץ בקרב העמים מרצונם הטוב ולשם החנופה לאדירי העולם – בתור חובה על כל העמים בארצות רומא. בסכלות זו של הקיסר השתמשו היונים היושבים ביבנה להכבד לפניו ולהנקם ביהודים בבת אחת. הם בנו מזבח גדול לקיסר, והיהודים, שלא יכלו לשאת את העבודה הזרה בעיר הנחשבה על ארץ הקדש, הסירו את המזבח בחזק־יד. כשנודע הדבר לקיסר גמר ליסר את היהודים קשה. הוא שלח פקודה להקים את צלם תבניתו בבית־המקדש בירושלים, ובדעתו, כי הדבר יביא לידי מרד כל העם בארץ, נתן פקודה לנציב סוריה פטרוניוס למהר ולעלות בצבא רב על ירושלים ולהוציא את הדבר לפעל בחזק יד. שמע השערורה הזאת נפוץ בכל הארץ ויהודי ירושלים יצאו בהמון גדול לקדם את פני פטרוניוס בעכו ולבקש מעמו, כי לא ימלא אחרי מצות הקיסר. “כעננים כסו היהודים את אדמת צור” – ובקשותיהם עשו רשם על הרומאי, עד שדחה את קיום מצות הקיסר, אף כי ידע, כי הדבר הוא בנפשו. בינתים מהר אגריפס אל רומא לחלות את פני הקיסר, כי יבטל את הגזרה, והדבר עלה בידו. אחרי זמן קצר בקש הקיסר ההפכפך לחדש שוב את גזרתו. אך לאושר היהודים והרומאים יחדיו נהרג הקיסר קליגולה בחרב אחד הקושרים עליו (ג“א תת”א – 41). אחרי מותו בטלה הגזרה מאליה. המסורת מספרת כי שמעון, אחד הכהנים, שמע בת קול שיצאה מקדש־הקדשים, כי נהרג העריץ ובטלו גזרותיו. היום שבו הגיעה בשורת רצח קליגולה לירושלים (כ"ב שבט) נעשה לחג לאומי.

מלכות אגריפס. – אגריפס עשה טובה גדולה לקיסר החדש קלודיוס, בהקימו שלום בינו ובין זקני המועצה הרומאית, שבקשו לבטל את המלוכה ולהשיב את השלטון החפשי. וקלודיוס החזיק לו טובה, העביר את הנציבות ביהודה ובשמרון ונתן לו את כל ארצות הורדוס למשול בהן, ומלבד זה שלח מכתבים אל כל מדינות רומא לאשר את זכויות היהודים ולחזק את מצבם נגד בני הנכר שונאיהם. כשחזר אגריפס אל ירושלים וישב על כסא אבי אביו, השתדל לרכוש את אהבת העם, והדבר עלה בידו: בימי הנסיונות הקשים עם הנציבים הרומאים למד העם להוקיר את הממשלה העצמית, ואפילו כשנמצאה בידי בן משפחת הורדוס. מלבד זה היה אגריפס נכד מרים החשמונאית ואליו עברו הזכויות העתיקות של בית החשמונאים. המלך נזהר בכל קודשי העם, קים את כל מצוות תורת הפרושים: לבית־המקדש הפריש מתנות גדולות, ובתוכן את שרשרת הזהב שנתן לו הקיסר קליגולה. מידי יום ביומו היה מקריב בבית־המקדש את עולת המלך וקים בזריזות את כל הדינים התלוים בה; בחג השבועות הביא בעצמו את בכוריו בטנא אל בית־המקדש, בחג הסכות צוה לקרוא לפניו את משנה התורה כחק, וכשהגיע פעם לפסוק: “מקרב אחיך תשים עליך מלך” זלגו עיניו דמעות, כי זכר, שהוא מצד אבותיו בן משפחה נכריה בישראל. אך העומדים עליו נחמוהו בדברים: “אל תתירא, אגריפס, אחינו אתה!” בקרב הפרושים לא חסרו אנשים קיצוניים, שהטילו ספק ביראת־האלהים של המלך, גם החליטו, כי בתור בן משפחת גרים אינו רשאי להכנס אל עזרת ישראל בבית־המקדש; אבל המלך לא עשה שפטים במתנגדיו, כאבי אביו בשעתו, כי אם השתדל למשכם אליו בדברי חן. הוא הבין כי רק בעזרת הפרושים אפשר להנהיג ממשלה בישראל, ונתן בידיהם את המשרות החשובות בעם. כמו בימי שלומית־אלכסנדרה עמדו עתה הפרושים בראש הסנהדריה. גם כל השלטון הראשי נמצא בימי אגריפס בידי היהודים. למורת רוח בני הנכר שהשתררו על עם ישראל מזמן מלכות הורדוס. מפני זה גדלה שנאת הנתינים היונים למלך היהודי, אשר עניני עמו היו קרובים לו ביותר. אבל בכל זהירותו במצוות הפרושים בארץ הקדש לא נטה אגריפס מדרכי הורדוס בערי ממשלתו שלא נחשבו על ארץ הקדש. בעיר קיסריה בנה תיאטרון חדש וערך שם משחקים לכבוד הקיסר קולודיוס והוא עצמו השתתף במשחקים האלה. בתיאטרון הזה הציג את פסילי תמונות בנותיו (כי אסור הפסלים לא חל על עיר זו, לפי השגת מורי הדת בזמנים ההם). גם בעיר בארות (בירות) בנה אגריפס תיאטרון ואיצטדיון. כיתר מלכי בית הורדוס הקודמים נזהר גם אגריפס מטבוע תמונה על גבי המטבעות שיצק בארץ ישראל העקרית, אבל בשאר מדינות מלכותו טבע מטבעות עם צורתו וצורת הקיסר קולודיוס. במשך הזמן הרב שעבר מימי עלות הורדוס לגדולה, השלים העם עם מנהגים זרים רבים והבין כי אין סכנה נשקפת מהם לקיום האומה והדת, ומפני זה לא פקד עון הדבר על אגריפס.

הפעולה המדינית של אגריפס. – בכל הנהגתו הפנימית בישראל התכון אגריפס לטובת העם ושלומו, והעם הכיר את זה ולבו היה שלם עם המלך. המנהיגים, ראשי העם הישנים והפרושים, כבדו את המלך הזה, וזכרונו נשאר לברכה בספרות התלמודית, והקנאים שקטו כל ימי מלכותו. – ככה שרר שלום בארץ בפעם הראשונה אחרי מות הורדוס. – גם מחוץ לגבול ישראל הגן אגריפס על עניני היהודים. בעיר דאר, בגבול צור, נוסדו היונים על שכניהם היהודים והציגו בבית תפלתם את פסל הקיסר להתעלל בקדשיהם, ואגריפס עורר את הנציב פטרוניוס להזמין את עושי התועבה לדין ולהזהיר בזקני היונים, כי הם יהיו האחראים, אם תשנה התועבה. עם כל היחוסים הטובים שבין אגריפס ובין הרומאים, הבין המלך, כי אין לסמוך במושלים הזרים האלה בצוק העתים, ושאף להגדיל את אמצעי ההגנה בארצו. הוא החל לבנות חומה חדשה בצפון ירושלים, על הפרור החדש בי־זיתא או בֵּיצַתָּא. אלו הצליח בידו בנין החומה הזאת – מעיד יוסף בן מתתיהו – כי עתה נעשתה ירושלים למבצר שלא ניתן להכבש. אבל הדבר נודע לנציב רומא החדש בסוריה, מרסוס, והוא פנה אל הקיסר קלודיוס והשיג ממנו פקודה לבטל את בנין החומה. כדי לחזק את מעמד היהודים המדיני בקש אגריפס לכרות ברית בחשאי עם העמים הקטנים היושבים בארצות הסמוכות, שכולם התענו תחת עול ממשלת הזדון של הרומאים, וקרא לארבעת מלכים להועד עמו בעיר טבריה. הדבר נודע למרסוס הנציב והוא מהר לבוא אל טבריה ולצוות למלכים הנאספים כי ישובו איש אל ארצו. ככה בכר אגריפס בתור מלך יהודי את דרישות עמו וצרכיו על שמו הטוב בעיני הרומאים, בנגוד גדול להורדוס אבי אביו. דבר זה הבאיש את ריחו בעיני הרומאים. אחרי שלש שנים למלכותו בירושלים מת אגריפס פתאם בתיאטרון בקיסריה (ג“א תש”ד – 44 למאר"ה), בן שלש וחמשים שנה. מותו שלא בעונתו גרם אבל גדול ליהודים ושמחה גדולה לבני הנכר היושבים במלכותו. מלכות המלך היהודי האחרון הזה היא כקרן אור בוקעת מתוך ענני ההסטוריה של עם ישראל בימים ההם. אחרי מותו התגברה שוב האפלה.


 

פרק ארבעה עשר: הנציבות הרומאית החדשה והמרד הגדול    🔗

תמונה כללית. – אחרי מות אגריפס נשאר בנו הצעיר אגריפס השני, שהיה אז בן שבע עשרה שנה, והקיסר קלודיוס אמר למסור בידו את מלכות אביו. אבל יועצי הקיסר, שחשדו באגריפס המת, כי חבל מזמות נגד הרומאים, יעצו לבלי תת את מלכותו לבנו הצעיר, שלא יצליח לתפוש ממשלה בארץ סוערת כמלכות יהודה, – והקיסר שמע לדבריהם, בטל עוד הפעם את מלכות יהודה ונתן לאגריפס רק את נחלת פילפוס (מקורות הירדן, הגולן והבשן עם העיר הראשית קיסריה הצפונית), בעוד אשר ארצות יהודה, שמרון, הגליל ועבר הירדן הדרומי נמסרו לנציב רומאי. ככה שב המצב ששרר קדם אגריפס לכשהיה, באותו השנוי, שגם הגליל, קן כל תנועות החרות והתסיסות הדתיות, שנמצא כל העת תחת שלטון משפחת הורדוס – עבר בפעם הראשונה אל משמעת הנציב. תחת אשר הנציבות הרומאית הראשונה נוסדה על פי דרישת חוגים רחבים מיושבי ירושלים, שמצאו בה חפצם יותר מאשר בממשלת בית הורדוס, היתה עתה הנציבות השניה מתחלה נגד רצון העם, שהשלים בימי אגריפס עם שלטון המלכים האדומיים. מפני זה תקפה התמרמרות גדולה את כל חוגי העם. אמנם הקיסר היה דורש טוב ליהודים והשתדל להמתיק להם את חיי העבדות. הוא לקח מידי הנציבים את ההשגחה על עניני הדת היהודית ומסר אותה בידי משפחת הורדוס, שהבינו יותר את רוח העם ודרישותיו. הוא דרש מהנציבים, שלא ירגיזו את היהודים בקלות־ראש לגבי קניניהם הקדושים ובמעשי עריצות; אבל הרצון הטוב של הקיסר לא יצא לפעל בארץ־ישראל הרחוקה. הנציבים הרומאים החדשים התהלכו את היהודים בשרירות־לב ובזדון רב יתר מן הנציבים הראשונים והשניאו במעשיהם המקולקלים את השלטון הרומאי על כל חוגי העם. טובי ירושלים לא חדלו מלהתאונן על מעשי העריצות של הנציבים, על עשק המשפט ועל תאותם לבצע. החכמים והפרושים קוו לישועת אלהים, אשר תבוא כהרף־עין להשבית את ממלכת הזדון, והקנאים הפיחו בקרב העם את אש אהבת החרות וחכו לשעת־הכשר לעורר מרד כללי. המצב הלך הלוך ורע מיום ליום באשמת הנציבים הרומאים, – הנבלות הרבות של האדונים הזרים הביאו לידי התרבות שואפי החרות, והמפלגה הלאומית המעשית של הקנאים התחזקה כל כך, עד שתפשה בידה את רסן הממשלה בעם וקראה למרד כללי. כשהתמלאה סאת יסורי העם, התקומם כלו בדעה אחת נגד השונאים הזרים. מלחמה גדולה ואיומה, מלחמת יאוש, התחילה; בגבורה שאין דוגמתה עמדו היהודים על נפשם ועל חרותם בפני מושלי העולם עד הקץ המר המוכרח, – חורבן ירושלים וסוף סדרי החיים הלאומיים העתיקים.

הנציבים החדשים. בית הורדוס. – בידי הנציבים הרומאים החדשים, שישבו גם הם בעיר קיסריה על חוף הים, נמצאו השלטון הראשי בארץ ישראל, משפטי נפשות, גבית המסים והפקוח על הסדרים. לעומת זאת מסר הקיסר קלודיוס את ההנהגה הדתית בישראל – ההשגחה על בית המקדש והאוצר אשר בקרבו ואת הרשות למנות כהנים גדולים ולהסירם מכסאותם – בידי הורדוס מלך כלקיס, אחי אגריפס הראשון. כשמת המלך הזה (ג“א תת”ח – 48 למאו"ה) עברו מדינת כלקיס וההנהגה הדתית בישראל אל אגריפס השני. ככה נברא משטר משונה, שלא היה כמוהו עד הימים ההם; בעוד אשר ההנהגה המדינית נמצאה בידי הרומאים. נחלקה ההנהגה הדתית לשתי משרות: משרת הכהן הגדול, המנהיג הכשר העומד בראש ההסתדרות הדתית ומשרת המלך מבית הורדוס, העומד על גבי הכהן הגדול ובידו הכח למנותו ולהסירו כחפצו. אגריפס השני השתמש בזכות מנוי הכהנים הגדולים והיה מחליף אותם לעתים תכופות, כדי למלא את אוצרותיו כסף ולהשתכר בירושלים. ככה מסר את משרת הכהונה הגדולה ליהושע בן גמלא בעד שנים (או שלשה) קבי זהב, שנתנה לו אשת יהושע, מרתא בת בייתוס. בדרך כלל, לא שעה אגריפס לדברי דת, אם כי לא רצה להרגיז את העם למראה עין. הוא קוה לשעת רצון, שישב על כסא מלכות אביו, ואהב לבלות את רוב ימיו בירושלים בארמון החשמונאים. אמנם לפי החק לא היתה לו רשות להתערב בענינים הפנימיים של היהודים בירושלים, אשר לא נמצאו ברשותו, לפי שהעומד בראש השלטון הפנימי היה הכהן הגדול, אבל בתור עומד על גבי הכהונה הגדולה יכול אגריפס להביע את דעתו בכל הסדרים בירושלים כרצונו. – הוא בקש לרכוש לו את אהבת העם ולפרקים היה עושה לו טובות רבות. את הפרושים קרב אל חצרו, אבל אלה התיחסו לו בחשדנות מרובה, כי לא האמינו בצדקתו. יצרו היה משיאו להשקיף מחלון ארמונו אל בית־המקדש ולראות בעבודת הכהנים שם, והכהנים, בחשבם את זאת לחטאה (כי אין זר רשאי לראות את העבודה), עמדו ובנו חומה גבוהה לחצוץ בפני עיני המלך הסקרן. עוד דברים שונים עשה המלך למורת רוח שלומי אמוני העם: הוא נתן את הרשות למשוררים בבית־המקדש, שנחשבו על הלוים, ללבוש מלבושי כהנים. הדבר הזה שהוא עברה על חוקי התורה המפורשים, הרגיז את הכהנים מאד – גם אחותו של אגריפס, ביריניקי, היתה יושבת לעתים קרובות בירושלים. בנפש האשה הזאת חוברו יחד שחיתות המדות של הנשים הרומאיות בזמן ההוא עם התחסדות יתרה בחוקי ישראל. פעם אחת קבלה עליה נדר־נזירות ואחרי כן עלתה אל ירושלים להביא קרבן־נזיר. גם היא בקשה לפרקים למצוא חן בעיני הפרושים והעם ועמדה בפרץ על אחיה לפני מושלי הרומאים.

הכהנים הגדולים. – על ידי זה שנמצאה הכהונה הגדולה תחת השגחת אגריפס השני קל־הדעת, התמוטט מאד ערכה המוסרי וחשיבותה הוזלה בעיני העם. משרת הכהונה הגדולה לא היתה משרת כבוד בלבד, כי הכהן הגדול היה עומד בראש המשפט הדתי ובראש הסנהדריה, ומפני זה היתה לו השפעה ממשית גדולה. הכהונה הגדולה היתה מביאה רוחים גדולים לבעליה, ולפיכך נמצאו עליה הרבה קופצים, ששלמו במחירה בכסף מלא. המשפחות שהיתה להן זכות הכהונה היו מריבות זו בזו ומפלגות שונות נמצאו בירושלים שתמכו את המשפחות השונות. מכיון שהוצרכו הכהנים הגדולים לשלם למלך סכומים עצומים במחיר משרתם, היו מבקשים להם מוצא לכסף והשתמשו בזכותם המיוחדת לרדות את העם ולנגוש ממנו מתנות כהונה הכתובות ושאינן כתובות בספר־התורה. והמלך אגריפס והרומאים נתנו להם לנצל את העם. על ידי זה נעשו הכהנים הגדולים שנואים על רוב העם. נפש הפרושים והחכמים כאבה, בראותם את המנהיגים הרוחניים בישראל משתמשים במשמרת הקדש, כדי להרבות את כבוד־ביתם, – אבל הכהנים הגדולים לא שמו לב לזה והעזובה המוסרית התגברה בתוכם: בעשרות השנים האחרונות של הבית השני היו הכהנים הגדולים שולחים את משרתיהם לנגוש בחזקה מסי־כהונה מאת העם, ופתגם עתיק נשאר לנו מהזמן ההוא, שבו מסר לנו העם את כעסו על משפחות הכהנים הגדולים, שהם “מוכסים ואמרכלים וחובטים את העם במקלות”. – כשנעשו הכהנים הגדולים שנואים לעם כמו הורדוס בשעתו, הוכרחו ללכת בעקבותיו, לבקש את שלום הרומאים וסיועם החמרי, כדי להשתרר בעזרתם על אחיהם, ועל ידי זה הרבו עוד להרגיז את העם. ככה ירדה המשרה הקדושה ביותר לעם ישראל עד המדרגה המוסרית התחתונה.

המפלגות בישראל. – שלטון הרומאים הקשה הביא עמו שאלות מדיניות ממשיות חמורות, שקשה היה להשתמט מהן ואי־אפשר היה לפתור אותן. השאלות האלה עלולות היו לקרב למראה עין את הרחוקים זה מזה ולהפריד בין הקרובים בהשקפותיהם על שאלות אחרות. השאלה העקרית היתה שאלת השלום עם הרומאים, או מלחמת החרות. לגבי שאלה זו באו לידי גלוי שתי מפלגות קיצוניות: האחת – מפלגת טובי העם, הכהנים הגדולים ויורשי הצדוקים בדעותיהם הדתיות (הביתוסים), שמצאה חפצה בשלטון הרומאים, כי מצב השעבוד הרשה להם לתפוש את ההנהגה הפנימית בעם. – המפלגה השניה היתה מפלגת הקנאים, ששאפה למלחמות החרות עם המציקים, ואחריה נגררו המונות העם, שנלאו לשאת את לחץ האויב. בין שתי המפלגות האלו בתָוֶך עמדו חוגי האמידים, שסבלו את לחץ הרומאים פחות מהמון העם ונהנו ממנו פחות מהמנהיגים. החוגים האלה חסרים היו עֶמְדָה קבועה כלפי השאלה הזאת ולכן נמשכו לכאן ולכאן משתי הקצוות. גם הפרושים לא מצאו להם מעמד מדיני מסוים בתנאים האלה. בקרבם צמחו דעות שונות: ברובם האמינו כלם, כי ישועת ה' תבוא כהרף עין, אבל בקרבם נמצאו רבים שחכו בדומיה לעזרת ה‘, בחשבם כי אין לדחוק את הקץ, והאמינו, כי התקוממות עממית, קדם ביאת משיח הצדק איש הפלאות, אינה לפי רצון ה’ ולא תצליח. הפרושים האלו נטו בשאלות העומדות על הפרק לחזק את המפלגה המנהלת, כדי להמשיך את השלום, עם כל חלוקי הדעות הגדולים שהיו ביניהם ובין הצדוקים והביתוסים בעניני הדת. לעומת זאת נמצאו גם פרושים, שהאמינו כי מלחמת החרות היא מלחמת־מצוה, העלולה לקרב את ביאת המשיח, והם חזקו את ידי אוהבי החרות, אף כי בכרה מפלגה זו את ענייני המדינה על הרבה מדרישות הרוח. הנגודים האלה בקרב הפרושים היו קשורים בנגודים במקצוע ההלכה בין בית שמאי ובית הלל (עין להלן). תלמידי בית הלל אהבו את השלום, ולשמו היו נוטים להתפשר גם עם שרירות לב המושלים הרומאים והמנהיגים מקרב אחיהם, ותלמידי בית שמאי היו נוטים לצד מפלגת החרות, ובכל החומרות הגדולות שלהם בהלכה, הבינו את צרכי השעה והקלו במקצת דברים לשם מלחמת השחרור. אבל הפרושים שהיו, בעקרם חובשי בית המדרש, לא עצרו כח בשעה הסטורית כזו למשול בעם ולקבוע את הליכותיו לרצונם. העובדה הזאת והפרוד השורר בקרבם גרמו להתרופפות השפעתם העתיקה על העם. בזמן המריבות הגדולות בין המפלגות הקיצוניות היו פרושים רבים עומדים מן הצד ומפני זה נשנאו על שתיהן – וביותר על הקנאים.

הסכסוכים הראשונים – הנציבים החדשים הראשונים דאגו במקצת לשלום הפנימי בארץ ישראל והתיחסו בזהירות ידועה לקדשי העם. הנציב השני היה טבריוס יוליוס אלכסנדר, שיצא ממשפחה יהודית חשובה במצרים (בן ראש היהודים באלכסנדריה, הפילוסוף פילון) והמיר את דת ישראל בעבודת האלילים הרומאית; הקיסר קלודיוס חשב להראות חסד ליהודים בזה שהקים לנציב אחד מבני־עמם, אבל היהודים שנאו, כמובן, את האח הנפשע הזה; – מעמד שני הנציבים הראשונים היה קשה בפני העם: התקוות הלאומיות, שהתנערו לתחיה בימי אגריפס הראשון ונכזבו אחרי מותו, גרמו לזעזועים גדולים. העם חכה בכליון עיניים לביאת משיח הצדק, שיפדה אותו מכל צרותיו ויִקוֹם את נקמתו באויביו. לבות ההמונים נמשכו אחרי כל קרן אור מתעה, והרומאים ראו בכל תסיסה בקרב העם סכנה מדינית. איש אחד ושמו תֵאוֹדַס, קרא את עצמו לנביא ולמפנה דרך המשיח. המונים רבים נאספו אליו, והוא הוליך אותם אל הירדן בהבטיחו להם, כי יבקעהו כאליהו ואלישע לפנים ויתן בזה מופת לאמתות נבואתו. הנציב הרומאי שלח צבא לתפוש את הנביא בטרם תמצא ידו להראות לעם את נפלאותיו. באכזריות גדולה פשטו הרומאים על מעריצי הנביא התמימים שלא היו מזוינים, וערכו להם מטבח. – בגליל פרצה תסיסה גדולה בקרב הקנאים, והנציב הרומאי השני החליט לקדם את פני הסכנה וצוה להמית את שני ראשי הקנאים, יעקב ושמעון בני יהודה הגלילי. הרצח הזה לא הפחיד את היהודים והתסיסה בגליל לא פסקה, וגם בארץ יהודה נראו סמני־מרד. כל מעשה אכזריות של הרומאים הגדיל את חרון העם, ומלחמה חבויה שררה תמיד בינו ובין השליטים. – השערוריה רבתה בארץ, וטובי העם והאמידים פחדו מפני מהפכה בעתיד ועזרו לרומאים להקים סדרים בארץ ולהשקיטה. במעשים אלה הרגיזו המנהיגים ואוהבי השלום את המוני העם, והנגודים המעמדיים התחזקו על ידי הנגודים המדיניים. בעיני שדרות העם הנמוכות היו טובי העם עבדי הרומאים ובוגדים לאומיים. תנועת הקנאים התגברה והם התחלקו לסוגים שונים, מתונים וקיצוניים. מצב הזמן גרם לידי זה, כי אל הקנאים, שהיו בעקרם אנשי רוח מסורים לדת הלאומית ולחרות המדינית ולוחמים בחרף נפש על קדשיהם, נספחו כל מיני אנשים קשי לב ומרי נפש, שירדו ממצבם על ידי העזובה הגדולה ושרירות לב הרומאים ועוזריהם מקרב היהודים, והכח המניע את האנשים האלה היה רגש השנאה הגדולה למציקים ותאות הנקם. מצב הרוחות היה סוער תמיד, פעם אחת פרצה מריבה בין היהודים ובין השמרונים לעיני הנציב המפקח על הסדרים: השמרונים התנפלו על עולי רגלים, שעברו דרך ארצם, והקנאים שלמו להם מדה כנגד מדה, פרצו בגבולם ועשו בקרבם שמות גדולות. הנציב הרומאי עשה שפטים ביהודים ובער אחרי הקנאים בעברת זדון. הדבר הזה הרגיז את כל היהודים גם את המנהיגים היושבים בירושלים, והקיסר נעתר להם והעביר את הנציב ממקומו.

נציבות פליקס. – שלטון הנציב הרביעי פליקס (ג“א תתי”ב – תת“כ 52־60 למאו”ה) מסמן תקופה חדשה מדברי ימי שלטון הרומאים בארץ ישראל – התחלת השערורה המדינית שאינה פוסקת. בעוד אשר הנציבים הקודמים שאפו על כל פנים להקים שלום בארץ, ובהכרתם את המתקוממים באכזריות גדולה, חזקו את ידי טובי העם הנאמנים בברית הרומאים. – לא שם הנציב הזה לב לצרכים המדיניים כלל. פליקס היה עבד משוחרר, שנהג את משרתו בשרירות הלב המיוחדה לעבד שעלה לגדולה, שנא את היהודים תכלית שנאה והיה אוהב בצע מכל הנציבים שקמו לפניו. משנאתו ליהודים לא שם פדות בין החוגים החברתיים והמעמדיים השונים: כלם היו נבזים בעיניו. את הקנאים המתונים, שהשפעתם היתה גדולה על העם, רדף פליקס באכזריות חמה ומגר אותם לטבח, אבל גם בטובי העם ואוהבי הרומאים התעמר קשה, ולעתים האשים אותם בעון־מרד ברומאים, כדי לבז את רכושם. הוא הבין לסכסך את המפלגות השונות זו בזו, ותמך לעתים קרובות את מתנגדי שלטון הרומאים הקיצוניים, כדי לדכא על ידם את מנהיגי העם, רודפי השלום ומצדדי הרומאים. במבוכה התמידית במדינה השתמש לבז בז ולהצדיק את מעשי אכזריותו לפני השליטים הרומאים. פליקס כרת ברית בחשאי עם הקיצוניים בקרב הקנאים – נגד מנהיגי העם והחוגים האמידים בירושלים. הקנאים הקיצוניים האלה, שנקראו בשם סיקרים, או סיקריקים Sicarii ברומית – רוצחים), על שם החרב הקצרה שנשאו תמיד תהת בגדיהם (Sica), המיתו בלאט את אחד מראשי העם, מי שהיה כהן גדול יונתן, שפחד ממנו הנציב, פן יעלה בידו להבאיש את ריחו בעיני הממשלה הראשית ברומא. מן הצד השני הראה הנציב למנהיגי העם, כי רק בצלו יוכלו להתקים, ואם יסב עיניו מהם – יפלו כלם בחרב הקנאים. ככה שררו שערורה, שוד ורצח בקרב הארץ. הרשעה עלתה למעלה ראש ועיני העם כלו מיחל למלכות השמים. בעלית ממשלת הזדון ראו רבים את חבלי הגאולה הקרובה, בעלי הזיה ובעלי נסים התרבו, וכל תאבי החרות, שתכוּנותיהם הנפשיות לא נתנו להם להלוות אל הקנאים בעלי המעשה, נמשכו אחרי בעלי החלומות האלה. הנסיון המר של בעלי הנסים הקודמים וחרב נקם הרומאים לא עצרו כח להחליש את האמונה הגדולה ואת התשוקה לגאולה: כשעלה יהודי אחד ממצרים והתפאר, כי יבקע את הר הזיתים (לקים את דברי הנביאים) ויפדה את ירושלים מידי הרומאים בנפלאותיו, נמצאו לו מאמינים רבים, – והנציב הרומאי שלח לקראתם גדוד רומאי והכריע את רובם לטבח. – למראה שנאת הנציב ליהודים התרבו גם מעשי הזדון של הנכרים היושבים בארץ ישראל צוררי היהודים העתיקים. בקיסריה, מקום משכן הנציב, העיר שבנה אותה לפנים הורדוס מלך היהודים, הגיע הדבר לידי מלחמה בין היהודים ושכניהם הסורים. הנציב הרומאי התערב בדבר לטובת היונים והשקיט את המריבה אחרי עשותו נקם גדול ביהודים. כראות היהודים את זדון הנציב שלחו צירים אל הקיסר, שישב על כסא קלודיוס, נירון, הידוע לגנאי בדברי ימי הרומאים. הקיסר הזה גלה את דעתו, כי היונים צדקו בריבם, ולקח מן היהודים את משפט האזרחים בעיר קיסריה. ככה נעשו היהודים זרים בגבול ארצם, בערים שנוסדו על ידי מלכיהם. כל מעשי הרשעה של פליקס העמיקו והרחיבו את השנאה לרומאים בקרב היהודים והכשירו את הקרקע בארץ יהודה להתקוממות כללית: מספר הקנאים התרבה, – ורבים מטובי העם התחברו אליהם למראה זדון לב האומה השלטת.

המצב אחרי נציבות פליקס. – כשירד פליקס מגדולתו עזב את ארץ־ישראל במצב פרוע שאין לו תקנה. שלטון הזדון של הרומאים הביא לידי השתכרות בעלי אגרופים משני האגפים. מצד אחד מהרו הקנאים הקיצוניים (הסיקריקים) להנקם מכל בעלי הכסף וההשפעה, ואימתם היתה מוטלת לא על מנהיגי העם בלבד, כי אם גם על המפלגות הבינוניות, ואפילו על הקנאים המתונים. מן הצד השני התגברו רודפי השררה הגרועים בקרב טובי העם, שהשיגו בשחד רב אצל הרומאים רשות לעשות בירושלים כאות נפשם. בעיר התגברה ההכרה, כי השלום השורר עוד למראה עין עם הרומאים הוא מעין מנוחה לפני סער ובמעמד זה התחזקו שאיפת חיי שעה ועבודת היצר. בחוגי המשפחות המיוחסות בירושלים פרצו מריבות אחים על דבר המשרות הראשיות והביאו לידי מלחמות ברחובות העיר, ופליקס היה רגיל לקבל שחד מכל הצדדים ולתת להם לעשות כל העולה על רוחם. המריבות האלו התמידו גם אחרי הנציב הזה. אחד הכהנים הגדולים שלח להוציא בחזקת היד את המעשר ומתנות הכהונה מידי הכהנים ההדיוטות, ובנבלה הזאת הרגיז את העם וגם רבים מהמנהיגים. כהן גדול שני, חנן בעל חנן, שהיה בעל מרץ גדול ונחשב על כת הצדוקים, הוציא דיני נפשות על פי הסנהדריה, שישבו בה אנשי שלומו, והכעיס את כל העם. אגריפס המלך הסיר את חנן ממשרתו – אבל תיכף פרצו מהומות ומריבות בין מצדדי שני כהנים גדולים, יהושע בן דמנאי ויהושע בן גמלא. הנציב הרומאי (אלבינוס) לא חשב כלל להקים סדרים בארץ. הוא צוה לתפוש אנשים מקרב העם בתור מחרחרי ריב ואסר אותם כדי לקחת פדיון נפש בלי הבדל בדבר, אם היו האסירים ממפלגת השלום או משואפי החרות. גם בקטטות שלא פסקו בין הקנאים ובין כת המתונים בירושלים היו שני הצדדים נוהגים בדרך זו. פעם תפשו הקנאים את בן הכהן הגדול חנניה ועצרוהו עד שפדה אביו תמורתו עשרה קנאים שנמצאו במאסר הנציב הרומאי. בעזובה השוררת השתמשו כל בעלי זרוע למלא אוצרותיהם חמס, וגם נכבדי העם לא נמנעו מן השוד: שני קרובי המלך אגריפס אספו סביבם בריונים ופוחזים ובראשם היו פושטים בגדוד על האזרחים השקטים ושוללים את רכושם. ביותר סבלו מן השערורה המתמדת בני המפלגות העומדות בּתָּוֶך, שהיו אובדי עצות ולא מצאו להם מגנים לא מצד המנהיגים ולא מצד הקנאים – ירושלים נהפכה למערת פריצים, וכל איש לא האמין בחייו. בימים ההם נגמרה עבודת התקונים בבית־המקדש שנמשכה מזמן הורדוס. כשמנה עשר אלף כהנים ופועלים שעסקו בה וקבלו את שכרם מכסף הצבור, נשארו בלי פרנסה. מבוכות גדולות נשקפו לעיר מהם, והמלך אגריפס השני, שבכל תהפוכותיו אהב את עמו ואת העיר ירושלים, השתדל להמציא להם עבודה והטיל עליהם לרצף את רחובות ירושלים אבני שיש. ככה נשלם בנין בית־המקדש והשכלול החיצוני של העיר בשעת חירום ושערורה לפני חורבן ירושלים.

גסיוס פלוּרוס. – סאת יסורי העם לא נמלאה עוד. שיטת השלטון של פליקס הגיעה לידי שכלולה על ידי הנציב הרומאי האחרון של ימי הבית השני, גסיוס פלורוס. הנציב הזה היה אכזרי ואוהב בצע לא פחות מפליקס, והרבה עוד ממנו שוד ורצח בארץ. הוא הבין כי סבלנות העם לא תארך עוד וסוף סוף תבוא מרידה כללית, ומצא את חפצו במרד הזה, למען יכסה על מעשיו הרעים ויראה, כי כל התועבות שעשה בארץ לא היו אלא נסיונות להפר את מחשבות המתקוממים. מפני זה התמכר פלורוס להעלות את שנאת העם לרומאים עד כדי התקוממות גלויה ומלא את הדבר בשלמות בזמן הקצר של נציבותו – שנמשכה רק שנה וחצי (ג“א תשכ”ה – תשכ"ו, 65־66). בידי הנציב הזה עלה מה שלא הצליח עוד בידי הנציבים הקודמים. – הוא הבין לחבר את כל העם, וגם את מנהיגיו, בשנאה לשלטון הרומאי, שנאה מביאה לידי מעשה, ובשאיפות ההשתחררות. המלחמות בין היהודים ובין הסורים־היונים נמשכו לעיני הנציב בקיסריה, ופלורוס לקח בתחלה שחד מאת היהודים ונתן להם לעמוד על נפשם, ואחרי כן, כשהתגברו עליהם השונאים, גרש את צירי היהודים בשאט בנפש. הוא צוה לקחת שבעה עשר ככר זהב מאוצר בית־המקדש ועשה בזה נבלה שלא נשמעה אצל הרומאים מימי קרסוס וקסיוס; הדבר הביא לידי התמרמרות גדולה בירושלים, ובחוצות העיר נאספו המוני העם וחרפו את הנציב. לשמע זה עלה פלורוס אל ירושלים, מסר חלק העיר לבז לאנשי צבאו, וערך טבח גדול ליהודים. כל בקשות טובי היהודים, שנטו אחרי הרומאים מהנאה או מיראה, גם תחנוני ביריניקה אחות המלך אגריפס השני, שנמצאה אז בירושלים, לא הועילו להשיב את חמת הנציב, שחשב את עצמו למושל יחידי. אחרי המטבח הזה (ט“ז אייר ג”א תתכ"ו – 66) דרש פלורוס מאת העם להביע רגש חרטה על הדברים שנפלו בירושלים נגד הממשלה הרומאית, להתרפס לפני האדונים העריצים ולקבל בכבוד ובאותות הכנעה שני גדודים רומאים בבואם אל ירושלים. בקֹשי עלה בידי הכהן הגדול להטות את יושבי ירושלים למלא את דרישות הנציב. אבל בבוא שני הגדודים לירושלים והיהודים יצאו בהמון לקבל את פניהם, הראו להם הרומאים פנים נזעמים במצות הנציב. תוצאות הדבר היו קטטות בין הרומאים ובין היהודים. פלורוס צוה לאנשיו לפשוט על היהודים, ואלה מהרו להמלט אל הר הבית. הנציב רדף אחריהם לתפשם בבית־המקדש, אך היהודים עמדו על נפשם והכו אותו אחור, פלורוס נבהל לדבר הזה, שב אל קיסריה והניח בירושלים גדוד רומאי, שלא השתתף בשוד היהודים; הוא מהר להודיע את הנציב הרומאי בסוריה צסטיוס גלוס (Cestius Gallus), כי מרדו יהודי ירושלים בממשלת רומא. גלוס שלח ציר אל ירושלים לעשות חקירה ודרישה ואגריפס השני עלה אל ירושלים לעמוד בפרץ לפני הרומאים. כל העם פנה עכשו אליו לבקש עזרתו מפני פלורוס, וטובי ירושלים בקשוהו לשלוח מלאכים אל הקיסר נירון, להתאונן על רציחות הנציב. אגריפס הבין, כי הצעד הזה עלול להביא רק קללה מצד הקיסר ההולל והאכזר, וגם פחד פן יגדיל את חמת העם בסרבו למלא רצונו, על כן החליט להפיס את דעת העם בדברים רכים. הוא קרא לאספת עם גדולה בהיכל החשמונאים ותאר לפניה את גבורת הרומאים, שהם שוט אלהים על כל הגוים, ואי אפשר לעמוד בפניהם. דבריו עשו רשם על העם וגם הקנאים נשתתקו; בראותו את רשם דבריו, דרש המלך מהעם להתרפס לפני התקיף ולהכנע בפני פלורוס עד שישלח הקיסר אל הארץ נציב אחר טוב ממנו. בדרישה זו הפך אגריפס את הקערה על פיה. רוח זועה עבר בקרב הנאספים לרעיון הפשרה עם פלורוס, הקנאים התגעשו, ואגריפס הוכרח להמלט מירושלים אל עיר קיסריה של פיליפוס.

המרד בירושלים. – אחרי צאת אגריפס נעשו הקנאים לראשי המדברים בירושלים. מפלגת השלום, הכהן הגדול, ראשי העם והעשירים לא יכלו להחזיק מעמד בפניהם. רוב הכהנים המשרתים בבית־המקדש עברו אל מחנה הקנאים, ובראשם אלעזר בן מי שהיה כהן גדול חנניה, אחד מגדולי מנהיגי העם. אלעזר הרים את נס המרד ברומאים ובטל את הקרבנות, שהיו מקריבים בבית המקדש לשם הקיסר והממשלה הרומאית. התקנה הזאת נתקבלה על ידי רוב יושבי ירושלים בשמחה גדולה. כראות אוהבי השלום, כי הקנאים מתקוממים בגלוי נגד שלטון הרומאים, החליטו לחגור את כל כחותיהם ולבצור את המרד בעוד זמן ובקשו עזרה מאגריפס נגד המורדים, ואחדים מהם פנו אל פלורוס הצורר לעזור להם. פלורוס, שהמרד היה דרוש לחפצו, השיב את פני אוהבי השלום בבוז, ואגריפס שלח אליהם שלשת אלפים רוכבים מארץ חורן והבשן, שמקצתם היו יהודים, ובראשם שני שרי צבא יהודים, ואלה תפשו את העיר העליונה. כשנודע לקנאים, כי רודפי השלום באו בדברים עם אגריפס ופלורוס, הכריזו אותם לבוגדים לאומיים וקראו למלחמה עליהם. בידי הקנאים עלה לתפוש את הר הבית ולרכז בידם את עבודת האלהים. חלק מסוים של הפרושים מתלמידי בית שמאי, ובראשם חנניה בן חזקיה בן גרון, נספחו אל לוחמי החרות. המלחמות בין הקנאים ואוהבי השלום נמשכו כחדש ימים. במלחמות אלו עברה מעט מעט ההנהגה מידי הקנאים המתונים אל הקנאים הקיצוניים והסיקריקים, ואלה שלחו את היכלי המלך אגריפס ואחותו ביריניקה באש ושרפו את אוצר כתבי העיר, שנמצאו בו כל התעודות הפרטיות והפקיעו את חובות הכספים, שהיו העניים חייבים לעשירים. בזה משכו הקנאים הקיצוניים את ההמונות הרחבים לצדם ושלטו בעיר באימה ובמוראים גדולים. בראש הקנאים האלה עמד איש ממשפחת יהודה הגלילי ושמו מנחם. בידו עלה להבקיע את המבצר החזק מצדה, אחרי הכריתו את המצב הרומאי ממנו, ומשם פנה אל ירושלים והמון העם הרב שנספח על חילו הכיר אותו למלך. מנחם כבש את מצודת הר הבית, וגדוד הרומאים שנשאר בעיר נסוג אחור והתבצר יחד עם חיל אגריפס בארמון הורדוס, ומנחם והקנאים שמו מצור עליהם. היהודים אשר בחיל אגריפס כרתו ברית עם הקנאים ויצאו בשלום, והרומאים שנשארו מתי מספר נמלטו אל מגדלי הארמון. כל העיר נפלה עתה בידי הקנאים הקיצוניים. מנחם שאף למהפכה חברתית גדולה, להשליט את ההמון ולבער את טובי העם. בדם ובאש הוציא את מחשבתו לפעל. הכהנים הגדולים וקרובי אגריפס וכל טובי העם בעלי הכסף נרדפו באכזריות חמה. מי שלא הסתתר במחִלות הנעלמות מתחת לאדמה, נפל בחרב הקנאים הקיצוניים. מנחם שלח באש את ארמון הורדוס, ותפש את חנניה הכהן הגדול ואחיו חבריו והכריעם לטבח. מעשה־השוד של הקנאים הקיצוניים הביאו לידי פרוד בחבורת הקנאים. הקנאים המתונים התחברו עם אנשי ירושלים נגד הקנאים הקיצוניים והגלילים, שהיו בחזקת אויבים הבאים מן החוץ. לסוף הצליח בידי אלעזר בן חנניה וסיעתו להכריע את הקנאים הקיצונים ולקחת מהם נקמה. מנחם וחבריו הומתו בענויים קשים והקנאים המתונים נעשו לאדוני־העיר. באהבת החרות ובשנאה לרומאים לא היה שום הבדל בין הקנאים השונים, ואלעזר בן חנניה המשיך את פעולת מנחם וצר על הרומאים הסגורים במגדלי ארמון הורדוס. הרומאים נאותו לעזוב את המגדלים ולמסור את כלי נשקם בידי היהודים, ואלעזר נשבע לתת להם את נפשם לשלל. אך כשיצאו הרומאים, לא יכלו היהודים לכבוש את רגשי נקמתם. חללו את שבועתם ואת קדושת השבת והכו את שונאיהם לפי חרב. המעשה הזה נתק את כל היחסים בין היהודים ובין הרומאים, ותקוות השלום שנמצאו עוד בקרב חוגים ידועים נכזבו כליל. אחרי הכריתם את הרומאים מירושלים, הרימו הקנאים את נס המרד בערי השדה ובמבצרי יהודה, בגליל וברצועת החוף (יפו). בעקב המרד התחלקה אש השנאה בין היהודים ובין הנכרים בגבול ארץ ישראל והמדינות הקרובות, ומשם עברה גם לארצות רחוקות. במקומות שנמצאו שם אוכלוסים מעורבים, יהודים וסורים, התחילו מלחמות רבות דמים. בחרון אין אונים על המפלה בירושלים מסר פלורוס את יהודי קיסריה בידי שכניהם הסורים־היונים, ואלה יחד עם הצבא הרומאי המיתו יותר מעשרים אלף יהודים. גם בעכו ובצור התחוללו פרעות גדולות ביהודים. הקנאים בארץ יהודה התעוררו להנקם נקמת אחיהם ופשטו בערי הנכרים, שלחו אש בעיר אשקלון ובעיר סבסטי (שמרון) וערכו טבח לתושבים הסורים־היונים. הקנאים הגיעו עד בית שאן, להכרית את יושביה הנכרים, אך היהודים יושבי העיר כרתו ברית עם היונים וגרשו את הקנאים מעליה. כשעברה הסכנה לא זכרו היונים ליהודים שכניהם את אמון רוחם נגד אחיהם, התנפלו עליהם, המיתו את כלם ושללו את רכושם. רק במקומות מועטים לא שבת השלום בין היהודים ובין שכניהם הנכרים.

מלחמות גלוס והתחזקות המרד. – הנציב הרומאי בסוריה צסטיוס גלוס מהר לדכא את מרד היהודים. ועלה בראש לגיון רומאי וגדודים אחרים, שנמצאו לפקודתו באותה שעה, על ארץ יהודה. מלכי הארצות הנכנעות, ובכללם גם אגריפס השני, שלחו אליו חיל עוזר, ועם הצבא המנומר הזה חדר הנציב אל ארץ גליל ועשה שם שפטים גדולים ביהודים ולא הבדיל בין המורדים ובין רודפי השלום. הקנאים הגלילים הסתתרו בהרים ובסלעים ומשם היו מחרידים את הצבא הרומאי ומכריתים את הנחשלים. בכל זאת המשיך גלוס את מסעו, נטה אל רצועת החוף ושרף את העיר יפו על יושביה, שלקחו חלק במרד. משם פנה אל הרי יהודה, שרף את העיר לוד והגיע עד שערי ירושלים. הימים היו ימי חג הסכות (ג“א תתכ”י, 66) והעיר היתה מלאה עולי רגלים וגבורי מלחמה, ובתוכם שמעון בן גיורא, אחד ראשי הקנאים בערי השדה, וגם שני שרי חיל מהגֵרים קרובי בית־המלוכה בארץ הדיב (Adiabene). היהודים מהרו לקדם את פני הרומאים, הבקיעו אל מחנם, עשו בהם הרג רב ושבו בשלל גדול אל העיר. כראות הנציב כי קשה יהיה לכבוש את העיר במלחמה. נסה לתפוש אותה בערמה. אגריפס נעתר לחפצו לתַוך בין היהודים ובין הרומאים ולהבטיח ליושבי ירושלים, כי הנציב יסלח לעונם, כשיכנעו תחתיו. בדבר הזה הצליח בידו להקים פֵרוד בין בני העיר וחלק העם נטה אחריו. אבל ראשי הקנאים הפרו את עצת הרומאים. תפשו את צירי אגריפס ואנשי שלומו ועשו בהם נקמות. גלוס, אשר קוה, כי אוהבי השלום יסגירו בידו את העיר, קרב אל חומת הצפון. למראה האויב עזבו הקנאים את העיר החדשה ביזיתא (ביצתא) והתבצרו בהר הבית ובעיר הישנה; גלוס עמד לפני הר הבית ימים אחדים, וכשנוכח לראות, כי מפלגת השלום היא חדלת אונים להסגיר בידו את העיר בשלום, נסה להרעיש את חומת הר הבית ואת ארמון הורדוס, אבל נסיונותיו עלו בתהו, ולסוף הוכרח לעזוב בפחי נפש את מצור העיר ולהסוג אחור. הקנאים רדפו אחריו והציקו לחילו, שלא יכול להתיצב במערכות מלחמה בארץ ההרים. מספר חללי הרומאים היה גדול ומהומה פרצה במחנם. הם הוכרחו להשאיר חלק גדול מכבודתם ולשלח אותו באש, שלא יפול בידי היהודים. במורד בית חורון, במקום ההסטורי, שנצחו שם בני ישראל פעמים רבות את אויביהם, הקיפו היהודים את חיל הרומאים מכל עברים. רק בערמה עלה בידי גלוס להתגנב עם רוב צבאו ולהמלט מפני היהודים, אחרי עזבו בידם את מחנהו, את כלי המלחמה הרבים ואת חיל המאסף שלו. מספר הרומאים שנפלו בחרב היהודים עלה על חמשת אלפים. אחרי המגפה הזאת לא נועז הנציב להרגיז עוד את ארץ־ישראל. שמע הנצחון התפשט במהירות וחזק את המרד בכל מקום. הגליל נעשה שוב כמדורת אש, בעבר הירדן מרדו כל ישובי ישראל. בארץ יהודה, שהשתחררה כלה מן האויבים, עברה ההנהגה כלה ליד שואפי החרות. המנהיגים וטובי העם וכל המפלגות המתונות התחברו עם הקנאים – רק מקצתם, ובראשם קרובי המלך אגריפס, נמלטו בחשאי אל סוריה, וצסטיוס גלוס קבל אותם בסבר פנים יפות.


 

פרק חמשה עשר: המלחמה האחרונה וחורבן ירושלים    🔗

הממשלה הלאומית וסדור המרד. – אחרי מפלת צסטיוס גלוס היתה מנוחה ליהודים מאויביהם חצי שנה בקרוב. פרק הזמן הקצר הזה חשוב מאד בדברי ימי ישראל – שעת סדור המרד וההכנות למלחמה הגדולה ברומאים. כשעזבו אוהבי הרומאים הנאמנים את ירושלים נשארו שם רק אנשים שהחליטו להשתתף – מרצון או באונס – במלחמת החרות. בקרב הקנאים לא נמצאו כשרונות סדרניים טובים, ומפני זה הוכרחו להשאיר בראש העם את המנהיגים הישנים, שנהפכו על ידי המאורעות החדשים לשואפי החרות. מי שהיה כהן גדול חנן בן חנן הצדוקי, שהצטיין באמץ רוחו ובהבנתו המדינית, שלא היה בודק באמצעים בבקשו את מטרתו, עמד בראש הממשלה הזמנית. את ידיו חזקו הכהן הגדול המשרת בקודש, מתתיהו בן תֵאופיל ורבים מחברי הסנהדריה, ובכללם גם אחדים ממנהיגי הפרושים והמיוחד שבהם, רבן שמעון, שהיה כמו אביו רבן גמליאל הזקן אחד מגדולי החכמים בסנהדריה, וזכה לשם טוב בארץ ישראל ובגולה. התרוממות הרוח חוללה נפלאות: הצדוקים והפרושים והאסיים, החכמים בעלי התורה והאנשים המדיניים, העשירים והמון העם, מי שהיו מתונים והקנאים – כלם התחברו לסדר את כחות העם לשם המלחמה העתידה באויב המשותף; הממשלה הזמנית, שרוב חבריה היו טובי העם, החכמים והעשירים, השגיחה על הסדרים וחגרה את כחותיה ליסד צבא גדול, לְסַפֵּק לו כלי נשק ולהכין מזון וצדה לעם וללוחמים, והקנאים נכנעו לפניה לפי שעה. הממשלה יראה מפני מנהיגי הקנאים, פן תצמח קלקלה מדרישותיהם הנפרזות, ושאפה להרחיק אותם מהמשרות הראשיות: אלעזר בן שמעון, שהצטיין במלחמתו עם גלוס, צריך היה להסתפק במשרה שפלה, שלא הלמה אותו לפי דעתו. גם אלעזר בן חנניה, ראש הקנאים המתונים, שעמד קודם בראש המרד, נשלח על ידי הממשלה אל ארץ אדום ופקד את המורדים שם, כי ישיבתו בירושלים סכנה היתה בה למנהיגים הראשיים. ביחוד השגיחו המנהיגים, שהיו אנשים מדיניים מנוסים, על הקנאים הקיצוניים ושארית הסיקריקים, בהבינם, כי בשרירות לבם ובפחזותם עלולים הם לדחוק את הקץ.

המריבות הראשונות. – האחדות הפנימית נגד האויב החזק לא יכלה להמשך לארך ימים: גדולים מאד היו הנגודים המעמדיים. המדיניים והדתיים בקרב חוגי לוחמי החרות, והנגודים האלה התחזקו על ידי תאות הכבוד והמשרה של היחידים ורגש אי־אמון של הקנאים וההמון הגדול אל טובי העם והעשירים, שנהפכו פתאם מרודפי שלום לשואפי חרות. מנהיגי הקנאים לא יכלו להשתעבד זמן רב למשמעת הממשלה הזמנית וחשדו בה, כי ברגע המכריע תבגד בלוחמי החרות ותכרת שלום עם השונא. מנוי ראשי המדינות השונות והועדים המפקחים על הליכות המלחמה העתידה גרם להטיל קטטה בין הממשלה הזמנית ובין אחדים מראשי הקנאים. שלשה שרי צבא שנמנו מטעם הממשלה (יוחנן האסי, שִילָא הבבלי וניגר מעבר הירדן) התחברו יחד ויצאו למלחמת תנופה על עיר אשקלון. אף כי נלחמו היהודים בגבורה נפלאה בגדוד רומאים קטן, היתה תבוסתם שלמה ועשרת אלפים איש נפלו חללים ובראשם שני שרי הצבא. מובן כי הדבר הזה הקים מהומה גדולה בירושלים. מלבד זאת פרצה מריבה גדולה בגליל. אל הארץ הזאת, שהיתה חשובה ביותר בשביל הצלחת המרד, כי סגרה על הרומאים הבאים מסוריה את הדרך אל ארץ יהודה, שלחה הממשלה אחד מאנשי שלומה את יוסף בן מתתיהו, לסדר את המרד. שר הצבא הזה יצא ממשפחת כהנים רמה (מצד אמו התיחס על החשמונאים) והצטין בכשרונות רבים. הוא היה אז צעיר בן שלשים שנה, חרוץ ופקח, שהספיק לבקר את העיר רומא וללמוד את החיים שם, ידע את השפה היונית ואת התרבות הרומאית, אבל לא היה מומחה בתכסיסי מלחמה ומפני זה לא היה ראוי למשרה רמה של מפקד ראשי בארץ הגליל בשעה כבירה כזו. סוף הדבר הוכיח על תחלתו, בי בחירת הצעיר הזה לשר־צבא בגליל היתה משגה, מפני שלא האמין יוסף למפרע באפשרות נצחון המורדים ברומאים ובכל מעשיו בקש לו פתח חרטה למצוא סליחת המנצחים העתידים. גם רבים ממנהיגי הקנאים בגליל בזו ליוסף הצעיר וחשדו בו כי הוא ממלא את תפקידו בלב ולב. ויוחנן בן לוי מגוש־חלב, שהיתה לו השפעה גדולה בקרב הפרושים המדיניים במדינה ההיא, לא רצה להכיר את יוסף לשר־צבא, וגלה, כי הוא עומד בקשר עם אגריפס, השונא הגדול של המרד הלאומי. יוחנן שלח בלאט אל הממשלה בירושלים להראות על המעשים החשודים של פקידה בגליל. בקרב הממשלה קמו חלוקי־דעות, ואחדים, ובכללם רבן שמעון בן גמליאל, הכירו את הסכנה הצפויה מיוסף בן מתתיהו ובהשתדלותם נשלחה פקודה להוציא מידו את השלטון בגליל. אבל יוסף הצליח בערמתו לבטל את הפקודה הזאת. סכסוכים גלויים ומריבות עד לידי שפך דם פרצו בין יוסף ויוחנן, ולא פסקו אפילו כשהתקרבו הרומאים אל הגליל. מריבות אלו הביאו לידי זה, ששני המנהיגים לא התחברו למראה השונא, וכל אחד נלחם ברומאים על דעת עצמו.

המלחמה בגליל. – יוסף בן מתתיהו אסף לו, לפי דבריו, בארץ הגליל כמאה אלף יהודים ולמד אותם תכסיסי מלחמה בדרך הרומאים. בחיל הזה בקש להתיצב בפני צבא הרומאים שנשלח על ידי הקיסר נירון לדכא את מרד היהודים. בראש הרומאים עמד שר צבא מלומד מלחמה ושמו אספסינוס (Vespasianus) פלַביוס. כבוא אספסינוס עם צבאו הגדול אל עיר עכו שלחו אליו היהודים יושבי צפורי לכרות אתו ברית והסגירו בידו את עירם בשלום. אחרי הניחו שם חיל מצב עלה אספסינוס בראש ששים אלף איש להכניע את הגליל. המורדים נבהלו למראה צבא הרומאים הרב ונפוצו לכל עבר. יוסף הניס את צבאו אל ערי־המבצר, והוא עם רוב אנשיו התבצרו בעיר יודפת, שנמצאה בראש סלע בצפון העיר צפורי. אספסינוס הוכרח לצור על המבצר ארבעים ושמונה יום, כי היהודים הגנו על קן־הסלעים הזה בגבורה נפלאה. כנואשים פרצו היהודים פעמים רבות מן המבצר והשחיתו את מכונות המלחמה של הרומאים הרבים. גבורי היהודים עשו נפלאות גדולות ובגבורתם ובמזמותיהם המחוכמות הרבו את חללי אויביהם גם מחסור הלחם והמים לא הכשיל את כחם. ורק בעזרת בוגד אחד הבקיעו הרומאים בלילה את העיר (תמוז ג“א תתכ”ז – 67) וערכו מטבח נורא ליושביה. יותר מארבעים אלף אנשים ונשים וטף נכרתו בחרב הרומאים וכעשרת אלפים נפלו בשביה ונמכרו לעבדים. גם יוסף בן מתתיהו נפל בידי הרומאים ובערמתו עלה בידו למצוא חן בעיני המנצח, שנתן לו את נפשו לשלל. מצור יודפת הוגיע את הרומאים כל כך עד שהוכרחו להנפש בעמק החוף חדש שלם. אספסינוס בלה את ימי הנופש בעיר הראשה של אגריפס, קסריה של פיליפוס, ושם חגג המלך היהודי יחד עם המנצח הרומאי את נצחונותיו על יהודי הגליל. בחדש אב עלה אספסינוס שוב על הגליל, כבש את העיר טבריה בשלום וסלח לעון יושביה ואחר כך עבר את הירדן לצור על הקנאים שהתבצרו בעיר גמלא על נהר ירמוך. המלחמה היתה קשה מאד, פעם עלה בידי הרומאים לחדור אל המבצר אבל ברחובות העיר התנפלו עליהם הקנאים ונגפו אותם מגפה נוראה, והרומאים הוכרחו לעזוב את העיר. המגפה המסה את לב הרומאים, ורק בקשי הצליח אספסינוס לעודד את רוחם כדי להמשיך את המצור. לסוף כרע גם המבצר הזה לפני הרומאים (במוצאי חג הסכות ג“א תתכ”ח – 67). מלבד זה כבשו הרומאים את הר תבור, ואחרי כן נפלה בידם גם העיר גוש־חלב בגליל העליון אחרי שנמלט משם יוחנן בן לוי בראש גדודו אל ארץ יהודה. ככה נכנעה כל ארץ הגליל לפני הרומאים בראשית תקופת הגשמים כמלאות שנה למפלת צסטיוס גלוס: השמרונים, שבקשו גם הם להשתתף במרד, נגפו ונכנעו לפני אספסינוס.

מלחמת האחים בירושלים. – הבשורות הרעות מארץ הגליל הביאו לידי מהומות גדולות בירושלים. המנהיגים, ראשי הממשלה הזמנית, נבהלו מפניהן, ורבים מהם בקשו בסתר לחדש את הברית עם המנצחים. לעומת זאת האשימו הקנאים את חברי הממשלה, כי מורך לבם בפני הבוגדים הנמצאים בקרבם גרם למפלות הגדולות. יוחנן מגוש־חלב והגלילים באו אל העיר ותלו את אשמת המפלות שבגליל ביוסף בן מתתיהו ובמנהיגי הממשלה שהעלוהו לגדולה. תוצאות הדבר היו מלחמות אחים: אלעזר בן שמעון ראש הקנאים כרת ברית בחשאי עם יוחנן מגוש־חלב להכריע את הממשלה הזמנית. הקנאים כבשו את בית־המקדש, הסירו את הכהן הגדול מתתיהו בן תֵּאופיל ובחרו להם כהן גדול חדש על פי הגורל. בגורל זכה כהן מדלת־העם, פנחס בן שמואל, שהיה לקוץ בעיני החכמים והכהנים המיוחסים. טובי העם החליטו לשים קץ לשערורה הזאת בחזקת היד: מי שהיו כהנים גדולים חנן בן חנן ויהושע בן גמלא, יוסף בן גוריון אחד מראשי הממשלה הזמנית, ומנהיג הפרושים רבן שמעון בן גמליאל שנטה לפני זה אחרי יוחנן בן לוי, נוסדו יחד לגרש את הקנאים המתקוממים. חנן בן חנן משך אחריו את רב יושבי ירושלים וצר בראשם על הקנאים, שנמלטו אל חצר בית ה' התיכונה. בני ירושלים לא נועזו, להבקיע אל הקנאים הנצורים ביראתם לחלל את בית־המקדש וחכו עד שיכריחם הרעב להכנע לפניהם. בצר להם פנו הקנאים לעזרת לוחמי החרות באדום (האדומים), אנשים נקשים וקנאי־חפש, שלא הבינו בענינים מדיניים. צירי הקנאים ספרו להם, כי טובי ירושלים רוצים להסגיר את העיר בידי הרומאים, ולשמע זה התעוררו האדומים להציל את ירושלים מידי הבוגדים, פרצו בליל סגריר לתוך העיר והמלחמה קמה לטובי ירושלים מפנים ומאחור. נצחון הקנאים ובני בריתם היה שלם, ובאכזריות רצח נקמו במתנגדיהם: שני הכהנים הגדולים חנן בן חנן ויהושוע בן גמלא, יוסף בן גוריון ויתר מנהיגי העם המתונים נפלו בחרבם. עכשו שלטו הקנאים בירושלים שלטון בלי מצרים, ובראשם עמד יוחנן מגוש חלב אבל הדבר נקנה ברצח ודם־אחים ובהתמוטטות הסדרים (חרף ג“א תתנכ”ח – 67/68).

כבוש עבר הירדן וארץ יהודה. – כל ימי החרף לא הרגיז אספסינוס את המורדים בארץ יהודה ונתן להם להחליש את כוחותיהם במלחמות־אחים. לתקופת השנה (אביב ג“א תתכ”ח – 68) פנה אל ארץ יהודה ואל עבר הירדן הדרומי. כל עבר הירדן נכבש על נקלה, רק המבצר החזק מכור (Machairus) שתפשו אותו הקנאים, שגב מן הרומאים. כל השפלה וגם בקעת הירדן (יריחו) נפלה בידי אספסינוס והוא העמיד שם מצב רומאי. גם ארץ אדום נלכדה, רק צפון הרי יהודה ודרום הר אפרים נשארו בידי המורדים. אספסינוס התכונן להביא את ירושלים במצור, והנה הגיעה השמועה, כי נהרג הקיסר נירון, שר הצבא הרומאי דחה את המלחמה האחרונה עד שיתברר המצב המדיני הכללי. – סוף הקיץ וראשית החרף הבא (תתכ"ט – 68/69) ישבו הרומאים במנוחה. במצב הזה השתמש מנהיג הקנאים שמעון בן גיורא לפשוט בראש גדוד גדול בכל המקומות הקרובים שהיו הרומאים נחתים שם כדי להחלישם בתגרות פתאמיות, גם השתער על יושבי ערי השדה שכרתו ברית עם הרומאים, שלל את רכושם וכלכל בזה את צבאו. פעם הצליח בידו לכבוש את העיר הבצורה חברון מידי הרומאים ולשאת את שללה. אחרי שישב אספסינוס בחבוק ידים כשנה שלמה, התעורר לשים קץ למלחמות הפעוטות האלו ולבער מן הארץ את הקנאים, שקראו להם הרומאים בשם “שודדים”. הוא כבש את ערי יהודה, שלא נפלו בידו בשנה הקודמת, את חברון ואת דרום הר אפרים. – בכל ארץ יהודה לא נשארו בידי המורדים רק ירושלים והמבצרים הרוֹדיוֹן (בקרבת מערת עדולם העתיקה) ומְצָדה (במדבר יהודה), וגם מָכַוֵר במזרח ים המלח. אחרי הכבוש הזה התכונן אספסינוס לעלות על ירושלים, אך בינתים שמו אותו אנשי הצבא לקיסר. עכשו הוזקק אספסינוס להלחם ביתר שרי הצבא ששמו על ראשם את נזר המלוכה והוכרח שוב לדחות את מצור העיר. בזמן קצר נצח אספסינוס את מתנגדיו, וכשנכונה המלוכה ברומא בידו, שלח לתקופת השנה (באביב ג“א תת”ל – 70) את בנו טיטוס בראש צבא גדול לכבוש את ירושלים.

המצב בירושלים קודם המצור. – שנה שלמה (ג“א תתכ”ח־תתכ"ט) היה יוחנן מגוש־חלב השליט הראשי בירושלים, משל בעריצות יתרה ורעץ את כל התושבים האמידים ורבים הסגיר להורגים. זדון שלטונו השניאהו מאד. כדי למצוא מוצא מן המצב הקשה, החליטו טובי ירושלים שנמלטו מחרב יוחנן, ובראשם הכהן הגדול המוסר ממשרתו, מתתיהו בן תאופיל, לקרוא לעזרה את שמעון בן גיורא אויב יוחנן בן לוי, בקוותם כי על ידו יעלה להם לתפוש שוב את רסן הממשלה. שמעון בן גיורא, הוא והקנאים אשר עמו, נכנסו אל ירושלים (ניסן תתכ"ט – 69) אבל עם כניסתו גדלה עוד השערורה. שמעון לא רצה להכנע לפני ראשי העם, שקראו לו לעזרה, כבש את כל העיר העליונה ואת חלק הדרום של העיר התחתונה, ויוחנן מגוש־חלב ואנשיו קבעו מושבם בהר הבית; בקרב מחנהו קם פרוד; אלעזר בן שמעון וחבריו התקוממו עליו והתבצרו בחצר בית ה' הפנימית. שלשה המנהיגים האלה נלחמו ביניהם בהתמרמרות גדולה ודם אחים נשפך כמים. במלחמות אלו נשרפו אוצרות הלחם שנצברו בירושלים על ידי הממשלה הזמנית לשם המלחמה העתידה ולא נשארה צדה כי אם לזמן קצר. קרוב לחג המצות (ג“א תת”ל – 70) התגברו בני ברית יוחנן בן לוי על אנשי אלעזר בן שמעון, ויוחנן ושמעון בן גיורא נשארו מנהיגים יחידים בירושלים. ככה עברה ההנהגה במלחמה האחרונה, כשהתקרב מצור העיר על ידי הרומאים, אל ראשי הקנאים מערי השדה, וטובי ירושלים מלאו בעל כרחם את פקודותיהם.

תחלת המצור וכבוש העיר החדשה. – אף שכמעט כל ארץ יהודה נמצאה בידי הרומאים, לא נמנעו יהודים רבים מערי־השדה לעלות לרגל לירושלים לחג המצות. העיר היתה מלאה פליטים ועולי רגלים. בינתים קרב טיטוס אל ירושלים בצבא רב – ארבעה לגיונות וחיל העוזר של המלכים הקטנים, ובתוכם חיל אגריפס. במחנה טיטוס נמצאו יהודים מן הנאמנים בברית הרומאים; ומהם – אגריפס המלך ואחותו בירוניקה, שחמד שר הצבא הרומאי את יפיה, ויוסף בן מתתיהו, שקבל סליחה מאת אספסינוס ויצא לחופשי ונשא חן בעיני הרומאים. היהודים במחנה טיטוס הרגיזו מאד את הקנאים, בתור אחים נפשעים, אבל מצד אחר השתדלו למנוע את הרומאים ממעשי אכזריות יתרים נגד אחיהם. טיטוס שם את מחנהו לא רחוק מירושלים ומהר עם גדוד פרשים לרגל את מסבות העיר. שם השתרעו עליהם גבורי ישראל וכמעט שנפל שר הצבא שבי בידיהם, כראות טיטוס את גבורת היהודים הבין שלא תקל לו המלחמה בירושלים ושלח צירים אל העיר לדבר על לב יושביה כי יסגירו אותה בידיו בשלום, והבטיח לחדש את המצב ששרר קדם המרד. אגריפס ויוסף קוו כי טובי ירושלים, שנפגעו כל כך הרבה על ידי הקנאים, יהיו להם לעזר בדבר הזה. אבל טובי העם לא יכלו לעשות מאומה, כי מצודות העיר ושעריה נמצאו בידי הקנאים, שנשבעו כי לא יניחו את החרב עד הנצחון המכריע או המפלה הגמורה. טיטוס הוכרח להתחיל במצור ירושלים. הוא עלה על העיר מצפון והשתער על חומת ביזיתא, שבנה אותה אגריפס ולא השלים לגמרה והקנאים חזקו אותה. הרומאים הרעישו את החומה הזאת בכרים (אילי־ברזל), ולמראה השונא השלימו מנהיגי הקנאים הנצים יוחנן בן לוי ושמעון בן גיורא, התנפלו על האויבים והפריעו את עבודת המצור שלהם. אבל בידי הצרים עלה להבקיע את החומה, שלא היתה בצורה כל צרכה (ז' אייר). הרומאים עמדו עכשו לפני החומה השניה שבנו הקנאים על העיר החדשה, הכו פרץ בה וחדרו לתוך העיר, אך הקנאים הכום מכה רבה והניסום. הרומאים חדשו את המלחמה אחרי ימים אחדים, והעיר החדשה בי־זיתא נכבשה ונחרבה על ידם. ככה התקרבו השונאים אל העיר הישנה, שנחלקה לשני חלקים הנפרדים על ידי בקעה צרה: העיר התחתונה, שבדרומה נמצאה לפנים מצודת מלכי יון (חקרא) ובצפונה – מבצר הר הבית והמצודה החזקה אנטוניה (הבירה) הסוככת עליו מצד העיר החדשה, – והעיר העליונה המוקפת חומה חזקה (עיר דוד). העיר התחתונה ומצודת אנטוניה נמצאו בידי יוחנן מגוש־חלב, והעיר העליונה בידי שמעון בן גיורא, ושניהם הגנו על ירושלים בפני הרומאים בגבורה נפלאה.

מצור הבירה וכבושה. – קודם שנגש טיטוס להרעיש את חומות הבירה (אנטוניה) שלח את יוסף בן מתתיהו לדבר שלום אל יושבי העיר, ולהודיעם כי הרומאים יודעים, שהרעב יכריח סוף סוף את הקנאים להסגיר את עצמם בידי הצרים לשבט או לחסד, ובכל זאת הם נכונים לתת להם חנינה כדי להמעיט בדמים. בדברים נמרצים הראה יוסף לנצורים על המספר הגדול של הרומאים ואי־האפשרות לעמוד נגדם, ודבריו עשו רשם על רבים מיושבי ירושלים, אבל לא על הקנאים. אנשי יוחנן מגוש־חלב קראו ליוסף בשם בוגד ועוכר ישראל וכמעט סקלו אותו באבנים. הם לא נתנו לרכי הלבב לעזוב את העיר ולנפול אל הרומאים וענשו את כל קטני האמנה, שחשדו בהם כי הם מתכונים להסגיר את העיר בידי האויב. לסוף נפל בחרב משפט הקנאים גם מתתיהו בן תאופיל, מי שהיה כהן גדול ואוהב שמעון בן גיורא לפנים. כראות טיטוס כי לא הצליחו דברי שלום, חדש את עבודת המצור. הרומאים שפכו סוללות גדולות והקימו מגדלי מצור לנגח מהם את חומות העיר ולירות משם על הנצורים. בשלשה שבועות נגמרו הבנינים האלה, אבל כשכלתה העבודה, הספיק יוחנן לחתור חתירה תחת הסוללה האחת. הפיל אותה ושרפה באש. ושמעון בן גיורא פרץ בראש צבאו מן העיר ושלשה ימים (כ"ט אייר־ב' סיון) נלחם בשונאים מחוץ לחומה והשחית את כל בניני המצור שלהם. במפח־נפש ראה טיטוס כי העבודה הרבה לא הצליחה וצוה לבנות דָיֵק גדול של אבנים סביב לעיר, כדי לכרות ממנה כל משען לחם ולכבוש אותה ברעב. בנין הדיק נגמר במהירות גדולה, והוא מלא את תפקידו. אוצרות הלחם, שנשארו לפלטה ממלחמות האחים, פחתו, הרעב חזק בעיר ועמו התפשטו חליים רעים רבים; הזקנים, הנשים והטף מתו ברעב ופגרי המתים התגלגלו ברחובות ירושלים, כי אנשי־הצבא הטרודים במלחמה לא הספיקו לקברם. אמנם נוראות הרעב לא דכאו את רוח גבורי ירושלים. במסירות נפש מיוחדה לקדשיהם ובקשי־לב חזק המשיכו את המלחמה, למראה הקץ המוכרח נלחמו כנואשים, אבל הם פחתו ונחלשו בתגרת הרעב, והרומאים החליפו כח. כראות טיטוס את השַמות שעשה הרעב בעיר צוה לבנות מגדלי־מצור חדשים, והקנאים לא הצליחו הפעם להרוס אותם. בראש חדש תמוז נפלה חומת הבירה לפני הרומאים, אבל לתמהונם ראו פתאם חומה חדשה מבית לחומה הנכבשה, שהספיק יוחנן לבנותה בשעת המצור, עם כל המצוק והרעב. ארבעה ימים הוכרחו עוד הרומאים להלחם במצודה הזאת, ורק אחרי שפיכות־דם מרובה כבשו אותה. – בתרועת נצחון דרכו הרומאים על חלליהם הרבים, רדפו אחרי היהודים הנסוגים וחדרו יחד אתם אל הר הבית; אך שם התגברו עליהם היהודים, המיתו מהם המון רב וגרשום. הבירה (מצודת אנטוניה) נשארה בידי הרומאים וטיטוס צוה להרסה עד היסוד.

מצור הר הבית וחורבן בית המקדש. – אחרי כבוש הבירה, התבצרו יוחנן מגוש־חלב ואנשיו בהר הבית. הרעב התחזק בעיר, ובכל זאת לא נועזו הקנאים בתחלה להשבית את עבודת־התמיד בבית־המקדש. עטופי־רעב עמדו גבורי ישראל להגן על מקדשם, ונזהרו בקדושת לחם־האלהים. רק בשבעה־עשר לתמוז גדל המצוק מאד; המלחמות עם השונא העסיקו את כל הגברים הנמצאים בהר הבית, ולא נמצאו כהנים לנצח על עבודת בית־המקדש. ככה בטלה עבודת התמיד בבית־המקדש בפעם הראשונה אחרי גזרת אנטיוכוס. עוד הפעם נסה טיטוס לכבוש את העיר בשלום: הוא שלח שוב את יוסף בן מתתיהו לעורר את היהודים, כי יסגירו בידו את העיר, טרם יתגברו השונאים על בית־המקדש ויחריבו אותו. אך מגני ירושלים מרי הנפש סרבו גם עתה להכנע בפני השונא. רק אחדים מטובי ירושלים ברחו בלאט מן העיר ועברו אל מחנה הרומאים, ביניהם נמצאו בני הכהנים הגדולים ממשפחת חנן ובית פיאבי, וגם אחדים מן הפרושים החשובים, שהתנגדו לקנאים והתפשרו עם ההכרח של חורבן בית־המקדש העתיד. טיטוס קבל אותם בסבר פנים יפות והושיבם בצפון ארץ יהודה (בעיר גופנא) ובקרבת הים (ביבנה). – אחרי שלא הצליחה גם הפעם עצת השלום, נסה טיטוס להבקיע את חומת הר־הבית, אבל הצבא הרומאי שקרב אל בית־המקדש נגף לפני הקנאים, ורק מעטים יצאו בשלום. הרומאים הוכרחו לשפוך סוללות על הר־הבית, ופעם בפעם הפריעו הנצורים את העבודה הזאת והמיתו רבים משונאיהם, – אבל גם הצרים לא שבו אחור עד שנגמרה עבודת מגדלי המצור. טיטוס בקש להרעיש את חומת הר־הבית באילי ברזל, אבל המכונות לא עצרו כח להדוף את האבנים הגדולות שנבנה מהן בית־המקדש. ומפני זה בקשו ומצאו הרומאים להם אמצעי אחר. הם שלחו באש את שערי הר הבית, חלקי העץ של האולמים היו למאכלת אש. ומפני העשן הרב נלחצו הקנאים להסוג אל חצר בית ה' הפנימית (ביום התשיעי לאב), והשונאים כבשו את החצר החיצונה. טיטוס קרא את שריו למועצה בדבר מקדש ה', והם החליטו – לפי דברי יוסף בן מתתיהו – לחוס על ההיכל ולהשאירו על תלו. אבל במלחמות הקשות בין הרומאים שחדרו לחצר החיצונה ובין הקנאים שעמדו בחצר הפנימית זרק איש־צבא רומאי לפיד אש אל אחת הלשכות של בית המקדש, והאש עלתה והתפשטה לכל עבר (י"א אב). לשוא צוה טיטוס לכבות את הדלקה, – אנשי הצבא לא שמעו לקולו והוסיפו עוד לזרוק אודים בוערים אל המקדש. טיטוס הספיק עוד להכנס אל קדש הקדשים, ולראות את המקום הקדוש ביותר לעם ישראל, אך במהרה הכרח לעזוב אותו מפני העשן והאש. בתוך הבערה התחמקו הקנאים מבית־המקדש ונמלטו דרך מחלה מתחת לאדמה אל העיר העליונה. הנשארים נלחמו כנואשים בשונאיהם בקרב האש והעשן. יוסף בן מתתיהו, שראה בעיניו את המלחמה האחרונה בבית־המקדש הבוער, מסַפר, כי נחלי הדם השפוך התגברו על לשונות האש. הרומאים הפראים שכורי־הנצחון לא נתנו חנינה לשום איש ורצחו גם את הנשים והטף. טיטוס בעצמו התרגז למראה גבורת היאוש של כהני בית המקדש וצוה להמית את כל הנופלים לידו, באמרו, כי נאה לכהנים למות יחד עם חורבן מקדשם. כה חרב בית־המקדש השני, אחרי עמדו על תלו קרוב לשש מאות שנה, – הבית שדורות רבים ראו בו את סמל קדושת האלהים ושכינתו בעולם. הרשם שעשה החורבן הזה על העם לא נמחה בכל הדורות. בכל הזמנים ובכל המקומות קוננו פזורי ישראל על חורבן זה בתקוה קדושה לראות מקדש חדש בבנינו.

כבוש עיר דוד. – על חורבות המקדש הבוער כבדו אנשי הצבא הרומאים את שר צבאם טיטוס בתאר מפקד מנצח (אימפרטור). בידיהם נפלה כל העיר התחתונה בדרום בית־המקדש (חלק ירושלים המזרחי), והם הרגו או לקחו בשבי את כל האנשים והנשים והטף שמצאו בקרבה והרסו אותה עד היסוד. יוחנן מגוש־חלב ואנשיו, שישבו עתה יחד עם שמעון בן גיורא בעיר־דוד, הציעו לפני הרומאים להסגיר בידם את מבצרם האחרון, בתנאי שירשו להם לצאת עם כלי נשקם המדברה. אך טיטוס דרש מהם עכשו להסגיר את עצמם בידו לשבט או לחסד. באפס תקוה הוכרחו הקנאים להמשיך את המלחמה. הרעב דכא אותם, היאוש אכל את לבם ואמץ רוחם, שבו נלחמו קודם בשונאים, עזבם מעט מעט. אחדים מהם יצאו מן העיר ונפלו אל הרומאים, אף כי אלה כבשו אותם לעבדים. גם האדומים שהיו לפני זה ראשי הלוחמים לשם החרות הלאומית גמרו לעבור אל הרומאים ובקשי עצר אותם שמעון בן גיורא מזה. הרומאים שפכו סוללות על עיר דוד. ועבודות המצור נמשכו קרוב לחדש ימים. כשנוכחו הקנאים כי לא תהיה להם תקומה ביום רעש החומה, החליטו להבקיע דרך מחנה הרומאים אל מדבר יהודה, אך טיטוס הכה אותם אחור. אחרי זה נסו יוחנן ושמעון להמלט דרך המערות והמחלות מתחת לאדמה, אבל גם זה לא עלה בידם. בינתים נגמרו עבודות המצור, וביום השמיני לאלול נפלה עיר דוד באפס יד לפני הרומאים. באכזריות נוראה לקחו הרומאים את נקמתם מיושבי העיר שנצלו מהחרב והרעב. רבים נצלבו או נדונו למיתות קשות אחרות. רבים נמכרו לעבדים ונשלחו לעבוד במחצבי ההרים. את הצעירים ואנשי החיל הבדיל טיטוס לחיים. כדי לערוך להם מטבח בהתאבקות עם חיות רעות, ובהתגוששות בעלי חרבות (גלדיטורים) בימי חגי נצחונותיו. – זמן קרוב אחרי כבוש העיר דוד נפלו בידי טיטוס שני מנהיגי הקנאים יוחנן מגוש־חלב ושמעון בן גיורא, והמנצח השאירם בחיים כדי להעבירם לפני מרכבתו בתהלוכות הנצחון שלו ברומא. – את העיר העליונה (עיר דוד) החריב טיטוס כליל ועל תלי החרבות השאיר רק שלשה מגדלים גבוהים וחזקים של ארמון הורדוס להעיד לדור אחרון על מעשי גבורתו.

חגי הנצחון של הרומאים. – אחרי חורבן ירושלים השאיר טיטוס על שממותיה לגיון רומאי לשמור על הסדרים בארץ יהודה, ואת יתר צבאותיו שלח עם השבויים והשלל הגדול אל ארץ איטליה. הוא התארח איזה זמן בקיסריה של פיליפוס אצל אגריפס ושם חגג את נצחונו יחד עם המלך היהודי, וגבורי יהודה השבויים הכרחו להתגושש בחרבות או להאבק עם חיות רעות. משם נסע אל קיסריה שעל שפת הים ואחר כך אל בארות (בירות); בשתי הערים חגג את ימי הולדת אחיו ואביו ושפך לכבוד החג את דם שבויי היהודים במשחקים הפראיים. אחרי כן הלך טיטוס אל אנטיוכיה ויושבי העיר הסורים קדמו אותו בשמחה ובברכה לכבוד נצחונו הגדול ובקשו ממנו לגרש את שכניהם היהודים יושבי העיר או לקחת מהם לפחות זכויות האזרחים: טיטוס מאן למלא את בקשתם וגלה את דעתו שלא נלחם בעם היהודים, כי אם בקנאים (“השודדים”) שהרימו את ידם במלכות רומא, ולא יפקוד על אוהבי השלום את עון אחיהם המורדים. אחרי כן נסע טיטוס אל רומא ולקח עמו שבע מאות בחורים יפי־מראה משבויי ישראל, להעביר אותם בתהלוכה אל מקדש יופיטר הקפיטולי ביום חג הנצחון הגדול (טריאומף) שלו. ימים אחדים אחרי בואו אל רומא (בשנת ג' תתל"א, ראשית 71) ערך טיטוס את חג הנצחון. בתהלוכה לפני מרכבת הנצחון עברו שבויי ישראל ובראשם יוחנן מגוש־חלב ושמעון בן גיורא, ואתם יחד השלל הרב, שלקח טיטוס מהיהודים, ובכללו שלחן־הפנים, מנורת המאור ויתר כלי הקדש, שהוציאו מדלקת בית־המקדש. שער הנצחון שנבנה אז לכבוד טיטוס נשאר עד היום ברומא, ועליו נמצאו תמונות כלי הקדש שלקחו אותם הרומאים לשלל. בחג הנצחון צוה טיטוס להתיז בגרזן – כמנהג הרומאים – את ראש שר הצבא המנוצח שמעון בן גיורא, ואת יוחנן מגוש־חלב השאיר בחיים ודן אותו למאסר לכל ימי חייו. נצחון הרומאים על האומה הקטנה בארץ־ישראל נחשב אצלם לאחד הנצחונות היותר מזהירים. לזכרו טבעו מטבעות זכרון של זהב וכסף ועל גבן הכתבת: “יהודה המנוצחת” (Iudaea devicta) או “יהודה הנכבשה” (Judaea capta) עם תמונת איש־צבא רומאי עומד ומגנו נשען תחת תמר אחד, ואשה יהודית בוכיה יושבת על הארץ לעבר התמר השני. בציור הזה אמרו הרומאים להשאיר לדורות את הזכרון בת יהודה, שכרעה לארץ…

כבוש מבצרי יהודה האחרונים. – כשעזב טיטוס את ארץ ישראל נשאר עוד בידי הקנאים שלשה מבצרים, הרודיון (Herodeion) בהרי יהודה, מצדה (Massada) על חוף ים המלח ומכור (Machzirus) בעבר ים המלח (בצפון נחל ארנון). לנציב שהעמיד טיטוס בראש המצב הרומאי בארץ נשארה עבודת הכבוש של מבצרים אלה, שלא היתה קלה. רק הרודיון נלכדה בלי עמל רב, – לעומת זאת הוכרחו הרומאים לצור על מכור זמן רב. אבל כשהצליח בידם לקחת בשבי אחד מראשי הקנאים מגני המבצר, נאותו חבריו לכרות ברית עם הרומאים ולהסגיר בידם את העיר, בתנאי שיצאו משם עם נשקם באין מפריע. ביותר קשה היה לרומאים לכבוש את מצדה. העיר הבצורה הזאת עמדה בראש סלע תלול וכמעט שאי אפשר היה להתקרב אליה ולערוך עליה מצור על פי תכסיסי הרומאים. מגני המבצר היו שארית הקנאים הקיצוניים, אנשי שלומו וקרוביו של מנחם הגלילי, ובראשם עמד אלעזר בן יאירי השריד האחרון של משפחת גבורי הגליל הנערצים חזקיהו ויהודה, שהחזיקה בידיה את נס מלחמת הקדש לשם חרות העם במשך מאה שנים ויותר. גם צדה רבה נמצאה במבצר הזה בשביל אנשי הצבא ונשיהם וטפם. רק אחרי מצור של שנתיים וחצי עלה בידי הרומאים להחליש את מגני העיר ולהתקרב אל חומות המבצר. כראות אלעזר הגלילי כי פרצו הרומאים פרץ בחומה והם עומדים לכבוש את העיר, דבר על לב חבריו להמית את נשיהם וטפם ולנפול אחרי כן על חרבותיהם, כי טוב להם המות מחיי עבדות וכלמה תחת עול שונאיהם. בצבעים עזים תאר לפניהם את הצרות העתידות להם בשבי השונא כשישארו בחיים, ואת חלקם לעולם הבא הצפון להם מאת האלהים כשיבחרו במות גבורים. דבריו עשו רשם אדיר על הקנאים להוטי אהבת החרות. הם שחטו את נשיהם ובניהם וטרפו אחר כן את נפשם בכפם בערב פסח (שנת ג“א תתל”ג – 73 למאו"ה). כשחדרו הרומאים למחרת היום אל העיר נבהלו לדממת בית הקברות השוררת בקרבה. בקשי מצאו נשים אחדות שנמלטו מהמטבח הנורא ואלו ספרו להם את כל הנעשה. אמץ לב גבורי מצדה היה לפלא גם בעיני שונאיהם. למרות איבתו הגדולה לקנאים, מסר לנו יוסף בן מתתיהו את התמונה הנערצה בצבעים מזהירים. מעשה הקנאים האלה שמש אחרי כן מופת לדורות המאוחרים ליהודים הפזורים בגלות בשעת חרום גדול (ביותר בשעת מסעי הצלב).

סוף החיים המדיניים. – אחרי החורבן האחרון וכבוש מבצרי יהודה האחרונים בטלה שארית החרות המדינית של היהודים, שהתרכזה סביב בית־המקדש בירושלים. אמנם הרומאים נלחמו כביכול רק בקנאים והבדילו לטובה מהם את היהודים הנאמנים בבריתם, אך הם הבינו כי גם אלה שואפים אם מעט ואם הרבה לחרות מדינית, וכשתזדמן להם שעת־הכשר, יעברו רבים מהם אל מחנה לוחמי הדרור. הרומאים הבינו כי בית־המקדש, בתור מרכז דתי, הוא גם מרכז לאומי, כי דת היהודים ולאומיותם כרוכות זו בזו, ועלית־הרגל לירושלים משמשת לא רק לעבודת אלהים, כי אם גם לכנוס כחות האומה וסדורם ולחזוק השאיפות הטבעיות של העם היושב על אדמתו לחיי חרות מדינית. מפני זה היה כל חדוש של המצב העתיק בארץ ישראל, אפילו בצורתו הדתית בלבד, מוליד בהכרח תקוות מדיניות חדשות, וכדי להרחיק למפרע כל אפשרות של התעוררות החוש המדיני בקרב היהודים לא נתנו להם הרומאים לבנות את ירושלים מחרבותיה ולחדש את בית־המקדש. לעומת זאת התאמצו לפזר את היהודים הנשארים בארץ ישראל ברצונם או בעל כרחם, להעבירם אל ארצות זרות, ולבטל על ידי כך את הסכנה הנשקפת מהם מן הבחינה המדינית. הם לא נגעו לרעה בזכויות היהודים היושבים בשאר הארצות ונתנו להם להבדל בתור כְנֵסִיה דתית לאומית על פי חוקיהם המיוחדים ולֵהָנות יחד עם זה ממשפטי האזרחים. היחס הזה – משוא פנים לדרישות הדתיות של עם ישראל והרחקת כל התנאים המביאים לידי תקוות מדיניות – היה לכלל גדול ביד הממשלה הרומאית כל הימים, וכמוה עשו גם יתר העמים שהשתררו על היהודים. – לא בבת־אחת הצליח בידי הרומאים להסיע מלב היהודים את כל חלומות החרות ולהכריחם להתפשר עם הגורל המר של עבדות נצחת, אבל לאט לאט השיגו את תכליתם. ירושלים לא התנערה עוד מעפרה בתור עיר יהודית. המלחמות הרבות המעיטו את אוכלוסי היהודים היושבים בארצם. רבוא רבבות מהם מתו בחרב וברעב ומספר רב מהם נלקח בשבי ונפוץ לכל רוח. לבסוף נעשו היהודים בארץ ישראל לטָפֵל קטן אל היהודים היושבים בארצות הגולה, ודברי ימי ישראל נהפכו לדברי ימי גלות ישראל …


 

פרק ששה עשר: המעבר אל היהדות הרוחנית    🔗

התעלות הערכים הרוחניים. – קץ החיים המדיניים וחורבן בית־המקדש השני, זה ששמש בתור מרכז לאומי־דתי מאות שנים רבות, לא בא על האומה לפתע פתאם. הגסיסה המדינית נמשכה זמן רב, מסוף ימי מלכות החשמונאים, וסכנת חורבן בית־המקדש היתה נשקפת לעם כל העת הזאת. טובי העם ומנהיגיו הרוחניים, שצפו בעין בהירה את המהלך המוכרח של המאורעות בעתיד, הספיקו במשך ימי הגסיסה הארוכה להתכונן לקץ המר. חוש הקיום הלאומי הורה אותם להכין – בהכרה או שלא בהכרה – איזו רפואה קודמת למכה הזאת, ותמורות ידועות בנשמת העם עזרו להם בזה. הקלקלות הרבות של המדיניות בישראל בימים ההם – הקנאה, התאוה והאכזריות וכל הפגעים הרעים שבאו בעקבה – הביאו מעט מעט את החוגים הרחבים של החכמים והעם לידי שויון־נפש ביחס להופעות החיים המדיניים. כמו כן גרמו הכהנים הגדולים ואנשי חברתם במעשיהם המקולקלים להרחיק את לבב העם והחכמים מעבודת בית־המקדש ולמעט עליהם את דמותה. מבלי משים עברה נקודת הכבד של השקפת העולם והחיים הישראליים מן הערכים המדיניים והפולחניים, אלה הקשורים בעבודת בית־המקדש – אל הערכים הרוחניים הטהורים (תורה, תפלה, תשובה, גמילות חסדים וכו') והדינים המעשיים שאפשר לשמור עליהם בכל מקום. התעלות הערכים הרוחניים הטהורים בנפש העם מסמנת את הופעות החיים והספרות של מאת־השנים ההיא. ביחוד עזרו לה היהודים הרבים היושבים בארצות הגולה, שעם היותם מכבדים את השאיפות המדיניות של אחיהם היושבים בארץ וגם את עבודת בית־המקדש, בתור מסורת קדושה וחביבה, לא יכלו להציג את אלה במרכז היהדות, כי במשך זמן רב התרגלו – בהכרח – להתקים מבלעדיהן.

התרבות היהודים בגולה. – מאת השנים האחרונה של הבית השני היא זמן התרבות היהודים בגולה. היהודים התפשטו בכל ארצות־הישוב, ובכל הערים החשובות נמצאו קבוצים פחות או יותר גדולים מישראל. במדינות רבות ישבו היהודים גם בכפרים ועסקו בעבודת האדמה (מצרים, בבל). מספר יהודי הגולה עלה מונים אחדים על אוכלוסי ישראל בארץ המולדת. מבחינה מדינית נחלקה גלות היהודים (שקראו לה אז ביונית Diaspora) לשתי גלויות, לגלות המזרח (בארצות ארם נהרים, בבל ובכל ארצות אירַן וגם ארמיניה) שנמצאה ברשות מלכי הפרתים, ולגלות המערב (סוריה, אסיה הקטנה, מצרים, קירינאיקה ושאר אפריקה הצפונית, אירופה הדרומית, ובעקר איטליה) שתחת ממשלת הרומאי. התנאים המדיניים היו שונים בשתי הגלויות, וכן גם נמצאו אלה תחת השפעת תרבויות שונות (במערב – תחת השפעת התרבות האירופית־ההילנית, במזרח – תחת השפעת התרבות האסיית־הבבלית), אבל גם פה גם שם היו התנאים נוחים להתרבות אוכלוסי ישראל. סבות שונות הביאו לידי התרבות זו: במלחמות היהודים עם בית אנטיפטר והשלטון הרומאי, שנמשכו יותר ממאה שנה, נמכרו הרבה יהודים לארצות המערב לעבדים ונפדו על ידי אחיהם היושבים שם מכבר והוסיפו על מספרם. יהודים אחרים ברחו מרצון, או מפחד השליטים בארץ ישראל, אל ארצות זרות (ביחוד ברחו רבים בימי ממשלת הורדוס אל ארצות הפרתים). מלבד זה, לא חדלו היהודים במזרח ובמערב מעשות נפשות לאמונתם, ולפרקים היה מספר הגרים רב ועצום. ככה גדל מספר היהודים מאד בכל המקומות.

היהודים באירופה. – על הגלות המערבית, שהגיעה קדם לכן לחשיבות גדולה רק במצרים בסוריה ובאסיה הקטנה, נוסף עכשו נצר חשוב מאד – היהודים באירופה. עוד בימי מלכות היונים ואחרי כן בימי החשמונאים נמצאו יהודים בודדים פה ושם באיי הים האֵיגֵיאִי ובערי יון האירופית, ובמקומות אחדים צמחו גם מושבות קטנות. אבל רק על ידי המלחמות בין היהודים והרומאים, שהתחילו מזמן פומפיוס והתחדשו אחרי כן פעמים תכופות, כשהובלו רבבות יהודים בשבי, צמחו באירופה הדרומית קהלות גדולות, שמספר חבריהן עלה למאות ולאלפים, הקהלות האלו התפתחו וגדלו על ידי יוצאים מארצות אחרות, או שבויים חדשים, וגם גרים רבים נלוו עליהן. – היהודים היושבים במדינות המערב נהנו לפרקים מכל זכיות אזרחי־רומא, או יושבי המדינות (פרוביַנצילים), והיו רשאים להסתדר לקהלות חפשיות (אבטונומיות) מבפנים על יסוד דרישות תורתם ומנהגיהם המיוחדים; אבל לא בכל המקומות נהנו היהודים בזכויותיהם במדה אחת, ולעתים היתה שרירות לב הנציב הרומאי מכרעת בדבר הזה. גם מלבד זה שרר נגוד גדול בין היהודים ובין שכניהם עובדי האלילים, ביותר היונים, ובמקומות רבים נסו השכנים האלה לעשוק את זכויות היהודים. אבל הממשלה העליונה היתה על הרוב מאשרת את הברית שכרת יוליוס ציזר עם היהודים, מַכּרת בצדקת דרישות היהודים ועומדת להם בצר נגד רדיפות הפקידים ואזרחי־המקום השונאים אותם. – הצד השוה בכל הקהלות היהודיות היה חפש עבודת האלהים הלאומית, ובו היתה קשורה רשות המשפט העצמי, כלומר מוסד בית־דין מיוחד, בדברים שבין היהודים לעצמם, כי היהודים סרבו לעמוד למשפט לפני ערכאות של נכרים, על פי חוקי הרומאים הזרים למסורת ישראל. בתי־הדין של יהודי קהלות־הגולה נמצאו בקשר עם בית הדין הגדול (הסנהדריה) בירושלים, וקבלו תורתם ממנו. – מלבד זה היו היהודים בגולה הנהנים מזכויות האזרחים פטורים, כמו אחיהם היושבים בארץ־ישראל, מחובת האזרחים הרומאים העקרית – לעבוד את עבודת הצבא, כי דתם (דיני השבת, הזהירות במאכלים) עכבתם למלא חובה זו. מנוחת השבת הוכרה על ידי הממשלה והיהודים נפטרו ביום זה מכל עבודות צבוריות. בכמה ערים היתה ליהודים גם זכות מיוחדה לקבל בבתי־המרחץ במקום שמן־הצבור מכסת־כסף ידועה מקופת־האזרחים הכללית (השמן של הנכרים נאסר על ישראל בדורות האחרונים של הבית השני). השפה המדוברת בפי היהודים באירופה היתה היונית. פה ושם נמצאו גם קהלות מיוחדות שבאו מקרוב מארץ־ישראל (קהלות העברים) והיו זרות במקצת לאחיהם שגדלו והתחנכו בארצות הגלות. – המצב החמרי של היהודים בארצות אירופה לא היה שונה הרבה ממצב שכניהם עובדי האלילים, יושבי הערים. כמוהם עסקו היהודים במסחרים שונים ובכל מיני עבודה, ובחריצותם וכשרון המעשה שלהם עשו חיל במשלח ידם. התחרותם היתה קשה לשכניהם, וגרמה למריבות גדולות.

הדת היהודית וגרי־הצדק במערב. – היהודים הפזורים בכל ארצות הגולה נקרעו מן החיים המדיניים הממשיים של עם ישראל, והדרישות המדיניות נכנסו אל עולם האידיאלים הרוחניים, הקשורים באמונה בעתיד, בביאת גואל הצדק. שיכנס את כל נדחי ישראל אל ארץ מולדתם העתיקה. – תכן ההכרה היהודית של בני הגולה היו מנהגי ישראל הקבועים בדת, המצוות המעשיות של היהדות הלאומית בכל פרטיהן ודקדוקיהן. מפני זה היו נזהרים מאד במצוות החמורות והקלות וכולם היו נגררים אחרי תורת הפרושים, שהדגישה ביותר את צד האמונה והדת בהשקפת ישראל, אחרי העקרים שקבעה תורה זו לאמונה (אמונת השגחת אלהים, שכר וענש, תחית המתים, הגאולה העתידה הקשורה בנפלאות, תורת המלאכים וכדומה) אחרי הסיָגים והגזרות שהוסיפה על התורה שבכתב. לעומת זאת היו הצדוקים ודרישותיהם המדיניות זרים מאד ליהודי־הגלות. מכיון שהשקפת־העולם היהודית לבשה אצלם צורה רוחנית־דתית בעצם, שאפו בני הגולה, ככל אנשים בעלי דת (אמונה) המאמינים בצדקתה ובמעלתה העליונה של זו, להרבות גרים לאמונתם ולהשקפת עולמם. השעה היתה מכשרת לכך. כמו במאות הקודמות בארץ היונים וההֶלֶניסטים, כן שררה עכשו בכל מדינות רומא תסיסה רוחנית עצומה. הדת הקדומה של הרומאים, שגדלה והתפתחה בהתאם להשקפת העולם של עם עובד אדמה ובעל מדינה קטנה, לא היתה יותר מספקת בשביל התביעות הרוחניות של עם מושל בכפה. הצרך בדת יותר מפותחת וחיובית התחזק מאד בקרב הרומאים מבלי הבדל המעמדות. בני המערב נוכחו לראות כי אף שבחיל וכח, בערכם המדיני ובדעת חוקי האדם הם עולים הרבה על בני המזרח, הנה לעמים האלה יתרון עליהם בדתיותם המפותחת הבנויה על הרגש המסטי של האדם. כל עבודת אלהי עמי המזרח התפשטו במערב במהירות גדולה (דת מתרה של הפרסים, אמונת השמש של הסורים הארמים, דת סֶרַפִיס של המצרים, אמונות הפריגים באסיה הקטנה) וחוגים רחבים של הרומאים וביותר הערב־רב של העמים היושבים במטרופולין של העולם, בעיר רומא, נטו אחרי האמונות האלו. במעמד זה לא היה קשה ליהודים להפיץ את תורתם ברבים, ובכל זאת לא היתה צורת הגרות לאמונת ישראל דומה לאותה של הגרות לשאר אמונות המזרח, דת היהודים, שהורגשה בתור חק אלהי הַקַים בשביל כל היצורים. נשארה עם זה תמיד לאומית. התכן שלה נבע ממקור היצירה הישראלי וכִוֵן לשמור על טהרת ישראל ומקוריותו. הגרים שרצו להספח על דת ישראל הוכרחו לקבל עם מנהגי היהודים ומסרותיהם גם את חותם ישראל המקורי, לעזוב את עמם ולהטמע בקרב ישראל במובן לאומי. הדבר הזה צמצם את אפשרות הגרות לדת ישראל לא פחות מחוקים קשים רבים (כמו המילה), שעמדו למכשול לבני הנכר מבקשי־האלהים, שנטו אחרי היהודים, על הרוב היו בני הנכר מתגירים בהדרגה: תחלה למדו לקיים מצוות ידועות של דת ישראל (זהירות במאכלים, מנוחת שבת), והגרים מדרגה זו נקראו אצל היהודים “יראי ה' מקרב הגוים” (יש רואים בהם את חסידי אומות העולם"); אחרי כן היו מכניסים את עצמם מעט מעט בעול יתר החוקים, גם הקשים ביותר. לפעמים נמשכה הדרך מן עבודת־האלילים עד היהדות הגמורה דורות אחדים במשפחה אחת, ויש אשר עמדו הגרים באמצע הדרך ונעשו רק יהודים למחצה. ביותר הצליחו היהודים לעשות נפשות לאמונתם בקרב הנשים, שהיו חזקות מהגברים בהרגשתן הדתית, ותורת ישראל הקלה עליהן את הגרות. בדמשק היו בשעת המלחמה האחרונה נשי כל טובי העיר יהודיות בגלוי או בסתר. ברומא נמצאו נשים ממרום עם הארץ, שמלאו אחרי חוקי דת היהודים, ונשים אחרות שכבדו את הדת הזאת ושלחו מתנות לבית־המקדש בירושלים. גם הקיסרית סבינה פּוֹפֵּיָה אשת נירון האכזר נטתה אחרי דת ישראל וכבדה מאד את הפרושים חכמי הדת.

היהודים ברומא. – מכל הקבוצים היהודיים בארצות אירופה היה חשוב ביותר הקבוץ בעיר רומא, שהתחלק להרבה קהלות. מימי פומפיוס גדל מספר היהודים בעיר הזאת. השבויים יצאו בזמן קרוב לחרות ורבים מהם קבלו זכויות אזרחים רומאים. הם למדו להשתמש בזכויותיהם האלו באספות העם ברומא לטובת אחיהם, הרחוקים היושבים באסיה. ודעתם היתה נשמעת; זמן קצר אחר מלחמות פומפיוס העיד המליץ הרומאי צִיצֵרוֹן, כי השפעת היהודים על ההמון הרומאי חזקה מאד. הרבה יהודים מיתר ארצות הגולה נדדו אל רומא והגדילו את מספר אחיהם. השפה היונית היתה השוררת בשכונת־היהודים בעיר הגדולה הזאת. השכונה נמצאה מעבר לנהר טבריוס (בקרבת הגבעה היַנִיקוּלית): האדיקות בדת עוררה את יהודי־רומא – כמו את יהודי אלכסנדריה – להרחיק את דירתם מן ה“גוים”, כדי להשגיח על קיום המצוות המבדילות בין ישראל לעמים. אבל גם ההבְּדֵלוּת היתרה לא עצרה אותם מקחת חלק בחיים המעשיים של העיר, במסחר ובתעשיה. לרגלי עבודתם ועסקיהם הוכרחו רבים מן היהודים להתישב גם בטבורה של העיר העקרית. בתור אנשים חרוצים ומסתפקים במועט נעשו היהודים לגורם חשוב בחיים הכלכליים. בידם התרכז חלק הגון של המסחר והמלאכות, ומצבם החמרי הלך וטוב, ובאותה מדה הלכה וגדלה קנאת בני הנכר ושנאתם ליהודים. – המצב המדיני של היהודים ברומא בימי הקיסרים הראשונים לא היה איתן. שנאת בני הנכר ליהודים נמסרה לחוגי הממשלה. בחוקי הדת המבדילים בין ישראל לגוים ראו שליטי רומא גאוה יתרה ונטו לחשוב את היהודים לאֵבר שיש בו סכנה לגוף המדינה הרומאית. פעמים שנמנעו הקיסרים להכיר את חרות הדת הרחבה של היהודים וסרו מן המסרות של יוליוס ציזר. כשתי פעמים (בימי הקיסרים טבריוס וקולודיוס) נגזר גרוש על יהודי רומא, אבל הגזרוֹת האלו לא יצאו לפעל בשלמותן: יהודים רבים נשארו בעיר, והמגורשים שבו אחרי זמן אל בתיהם. לפרקים אסרו הקיסרים על היהודים לאסוף כספים לטובת אחיהם בארץ ישראל ובית־המקדש ולהפיץ את תורתם בקרב בני הנכר, אבל כל הגזרות האלו היו עוברות, וכנסת ישראל ברומא היתה לאבר חשוב בגוף האומה.

היהודים במצרים. – דברי ימי היהודים במצרים מימי יוליוס ציזר עד קליגולה לא נודעו לנו. שנאת המלכה קליאופטרה להורדוס לא נגעה לרעה ביהודים היושבים בארצה, ומאות אלפי היהודים באלכסנדריה ובמצרים התחתונה ויתר חלקי הארץ ישבו בשלוה. המצב לא השתנה גם אחרי שכבש אוגוסטוס את מצרים וספחה על ממשלת רומא. הקיסר הזה ואגריפס חתנו קימו את כל זכויות היהודים שנתנו להם המלכים מבית תלמי – והנציבים הרומאים נצטוו להגן על היהודים מפני שנאת המצרים והיונים. השנאה העתיקה הזאת התגברה עוד יותר כשהשתעבדו המצרים לממשלת הקיסר. כמו רוב העמים החפשים, שהוכרחו פתאם למשוך בעול ממשלה זרה, כן שטנו גם המצרים את העמים החלשים מהם ובקשו להתעמר ביהודים חלף סבלותם מיד הרומאים. לחבה ידועה זכו בקרב המצרים האנשים צרי־הלב וקלי־הלשון, שהפיצו את השנאה ליהודים בצורה דמגוגית. במאה הראשונה למנין או"ה צמחה במצרים ספרות שלמה בגנות היהודים. הסופרים צוררי היהודים חדשו את כל הכזבים הישנים של מניתון וסיעתו על דבר שפלות הגזע היהודי ושנאתו הנצחית ליתר הגוים ולמצרים בפרט, וכתבי־הפלסטר הרבים שלהם נפוצה בקרב ההמון. בין גבורי ההמון האלה התפרסם ביותר אפיון, אדם בעל השכלה שטחית וכשרון של סופר עם. הוא כתב נגד היהודים ספרים שלמים, שנעשו לכתבי הקדש של שונאי ישראל במשך הזמנים. ספרות הרעל הזאת והדרשות של דופי, אשר הסיתו בהן נואמי העם את ההמון ביהודים, השיגו את מטרתן. בעיר אלכסנדריה פרצו פרעות גדולות ביהודים בימי הקיסר קליגולה, – הפרעות הגדולות הראשונות בדברי ימי ישראל בגלות. – כשעבר אגריפס הראשון, אחרי קבלו את המלוכה, דרך ארץ מצרים, הריעו היהודים לקראתו תרועת מלכים, ועל ידי זה עלתה קנאת המצרים והיונים ושנאתם ליהודים עד להשחית. צוררי היהודים גמרו להנקם בשנואי נפשם בפעם אחת ולהרוס את מצבם החמרי והמדיני. לתכלית זו השתמשו בערמה יתרה בחולשת הקיסר הרומאי, שדרש לו כבוד־אלהים, ופנו אל פלֵקוס הנציב הרומאי באלכסנדריה להקים בבתי־הכנסיות של היהודים את צלם קליגולה. פלקוס שלא היה חביב על הקיסר ביותר קוה למשוך אליו את חסדו במעשה הזה, והסכים לעצת היונים. היהודים סרבו למלא את דרישתו, בסמכם על החוקים והזכויות שנתנו להם מטעם מלכי רומא, והנציב התרגז מאד והודיע להם, כי הוא לוקח מהם – על דעת עצמו – את משפט האזרחים והתיר להמון לעשות ביהודים כרצונו. האספסוף אשר באלכסנדריה פשט על שכונת היהודים, בזז והחריב את בתי היהודים, המית יהודים רבים באכזריות רצח, וגם הרס וטמא את בתי־הכנסיות, ופלקוס לא נתן ליהודים לעמוד על נפשם, הטיל בראשם את אשמת הפרעות וצוה לשום שלשים וששה מזקניהם במאסר, לדוש את בשרם בשוטים עד שמתו רבים מהם בענויים קשים (ג“א תשצ”ח – 38). אגריפס מהר לכתוב את פרשת המאורע לקיסר, ודבריו עשו רשם. קליגולה צוה לאסור את פלקוס ולהביאו למשפט לרומא וענש אותו במשפט־מות. אבל מצב יהודי אלכסנדריה לא הוטב לפי שעה. היהודים בקשו מהממשלה ליסר את הפורעים, אבל שונאי ישראל הבינו להחניף לקיסר כי כל מעשיהם לא היו אלא לנקום את נקמת כבודו המחולל וכה יצאו נקיים מחרב המשפט. כעבור שנה שלחו יהודי אלכסנדריה צירים אל הקיסר לבקש רחמיו וחסותו ממציקיהם. בראש הצירים עמד פילון האלכסנדרוני, אחד מגדולי הפילוסופים של הזמן ההוא. אבל גם היונים מהרו להצטדק לפני הקיסר ושלחו אליו את הסופר אפיון להגן עליהם. כשעמדו צירי שני הצדדים לפני הקיסר, הצדיק את היונים. ומכל מקום פטר את היהודים בשלום, בהחליטו כי אינם אנשי בליעל, אלא סכלים, שטח לבם מהבין את ערך אלהותו. רק אחרי מות קליגולה החליט הקיסר החדש (קלודיוס) להקים סדרים באלכסנדריה, הרשיע את היונים פורעי הפרעות והמית בחרב המשפט שנים מראשיהם – אז שבה המנוחה ליהודים מאויביהם. המנוחה הזאת נמשכה עד זמן המרד הגדול בארץ ישראל. לשמע דבר המרד פרצה מריבה גדולה בין היהודים ובין היונים היושבים באלכסנדריה ושני הצדדים לא נמנעו ממעשי אלמות ושפיכות־דם, במריבה הזאת התערב הנציב הרומאי טִבֶּריוס יוליוס אלכסנדר (המומר בן־אחיו של פילון) לטובת היונים, וכאשר נרגזו היהודים לדבר הזה וסרבו לשמע בקולו, התיר את דמם ושלח את אנשי הצבא לעשות בהם שפטים. הלגיונות הרומאים פרצו בשכונת היהודים ועשו שם טבח נורא. השכונה נהפכה למצולת דם, שהתבוססו בה חמשים אלף חללי היהודים (תתכ"ז – 66). אחרי הרצח הזה שקטה שארית היהודים במצרים. בעיר אלכסנדריה נשארה קהלה גדולה מאד עוד מאות שנים רבות.

היהודים בארצות המזרח. – גם גלות המזרח הגיעה לחשיבות גדולה במאת השנים האחרונה. ממשלת הפרתים הרחבה, שבראשה עמדו המלכים ממשפחת ארשק (ארסקידים), כללה מדינות רבות בנות חורין במדה מרובה, שהקשר ביניהן לא תמיד היה חזק. לעתים היו שרי המדינות, שגם הם נקראו בשם מלכים, מתקוממים נגד הממשלה המרכזית, ובקרב השערורה הפנימית צמחו ממשלות חפשיות חדשות וחלפו במהירות גדולה. בימי המלך ארטבן (Artabanos), שמשל במדינות הפרתים במחצית הראשונה של המאה הראשונה למנין או"ה ומלכותו היתה שעת מלחמה בלתי פוסקת ברומאים, התגברה השערורה הפנימית בממשלתו הגדולה. המלכים הקטנים הרימו יד במלכם והתגברו יחד לגרשו מעל כסא מלכותו, – ואחרי כן נלחמו ביניהם לבין עצמם והארץ מלאה שוד ומבוכה. בקרב העזובה הזאת התחברו היהודים בעיר נהרדעא ובקרבתה ויסדו להם ממשלה חפשית תחת שלטון שני אחים גבורי חיל חַסינָאי וחֲנִילָאי. כשעלה בידי המלך ארטבן לכבוש מחדש את כסא המלוכה מצא חפצו בממשלה היהודית הקטנה, וכרת עמה ברית, אִשר את זכות חסינאי וחנילאי להיות מושלים בעמם ומלא את ידם לצאת במלחמותיו, לדכא את המלכים הקטנים הבוגדים בו ולשאת את שללם. במלחמות התמידיות עם המלכים והנציבים במדינות הקטנות על נהרות פרת וחדקל הפילו שני האחים אימתם על כל שכניהם. אבל מספר שונאי הממשלה החפשית הקטנה הלך וגדל. מלבד זה מצאו היהודים דפי בהתנהגות אחד האחים, שלא מלא אחרי מצוות הדת המסורה ולקח לו אשה נכריה. לסוף כרעו האחים הגבורים, ואנשי צבאם נפוצו לכל עבר. מות האחים וחורבן ממשלתם הביא את ישובי היהודים בכל ארצות שני הנהרות בסכנה גדולה. יושבי הארץ מבני הנכר נוסדו להנקם ביהודים היושבים במקומות שונים על מעשי אחיהם שנלוו על חסינאי וחנילאי. היהודים שישבו מפוזרים בין הגוים הוכרחו לברוח אל אחיהם היושבים בנהרדעא ובנציבין, – ערים שכלן ישראל – ולהתבצר שם. אחרים נמלטו אל הערים סיליקיה ואקטיספון (Ktesiphon) הראשיות במלכות בני ארשַק. אבל יושבי הערים האלה, שהיו ברובם יונים וסורים ושונאי היהודים מעולם, התנפלו על היהודים וערכו להם מטבח. במהומות האלו ספו אלפי יהודים, ורק עם התחזקות השלטון הראשי קמה להם מנוחה מאויביהם. הפורענות הזאת, שעברה על היהודים יושבי החלק התחתון של שני הנהרים, לא מנעה אותם מעשות חיל על נהר חדקל העליון. בארץ זו, לא רחוק מגבול ארמיניה, נמצאה מדינה חשובה אחת חדיב(Adiabene), שמלכיה היו קרובים למשפחת הארסקידים. ביד היהודים עלה להטות את המלכה המושלת במדינה, הילני (Helene), ואת שני בניה איזט (Izates) ומונבז (Monobazos) לקבל את דת ישראל. המלכה ובניה נעשו ליהודים אדוקים בדתם ונזהרו בכל מצוות התורה ובהלכות הפרושים. כמו כל גרי הצדק כבדה משפחת המלוכה בחדיב מאד מאד את כל קניני הלאומיות הישראלית. הילני המלכה עלתה פעמים רבות לרגל לירושלים, קנתה לה נחלה בעיר ובנתה לה היכל, שנעשתה בית ועד לחכמים ולפרושים. את בית־המקדש פארה במתנות יקרות ובשנת בצרת פתחה את אוצרה והעניקה הרבה לעניי ירושלים ויהודה. לעת זקנתה השתקעה בירושלים, קנתה לה שם אחוזת קבר, כרתה מערה גדולה והעלתה עליה בנין מפאר. במערה הזאת נקברה המלכה אחרי מותה, ועל ידה בנה המלך איזט, שגם הוא רצה למצוא מנוחת עולמים בעיר הקדש. קברי משפחת המלוכה מחדיב נמצאו עד היום בירושלים ונקראו בשם “קברי המלכים” (בטעות קוראים להם: קברי מלכות בית־דוד). זכר המלכה הילני ובנה המלך מונבז נשאר לברכה בספרות התלמודית המאוחרת. – יחד עם משפחת המלוכה נכנסו עוד רבים משרי ארץ חדיב בדת ישראל, ומהם התנדבו רבים להלחם את מלחמות היהודים בשעת המרד הגדול.

אמונת ישראל בסוף ימי הבית השני. – יחד עם השפעת יהודי ארץ־ישראל על יהודי הגולה התחזקה גם ההשפעה החוזרת של יהודי הגולה על ארץ־ישראל. כאמור, היתה השפעה זו אחת הסבות של העתקת נקודת הכבד מן הדרישות המיוחדות של יהודי ארץ־ישראל אל דרישות הרוח הכלליות המשותפות להם ולאחיהם הגולים. הצורה הרוחנית של היהדות התפתחה, והיא השתחררה מעט מעט מן התוספת המדינית הממשית שעלתה עליה בימי החשמונאים. אל הקנינים המדיניים בצורתם הממשית התיחס העם בשלילה גמורה. – החיים היו קשים ורעים ולא נמצא בהם להשביע את הנפש. בארץ ישראל לא שמח העם על צל החרות המדינית שנשאר לו בחסדי אדוניו הרומאים. – כי לא היא היתה החרות הגדולה שנבאו לו הנביאים וששאף אליה העם. מצב היהודים השפל בין הגוים, בוזיו ומנדיו, היה ההפך הגמור של מצב העם, שנועד על ידי הנביאים להיות לאור גוים. הצורות המקובלות של חיי העם המדיניים והדתיים לא היו מרהיבות את הלבבות. אמנם בית המקדש השני המחודש והמיופה על ידי הורדוס היה קדוש לעם, אבל כמה תקוות נעלות נכזבו בו! הכהנים המשרתים, המתווכים בין האלהים ובין העם, לא היו מלאכי ה' צבאות; בקרבם נמצאו בעלי זרוע ואנשי־חמס שלא נמנעו גם משפיכות דמים. הצורה הממשית של שלטון הכהנים לא התאימה כלל עם האידיאלים של ממלכת כהנים וגוי קדוש. – גם על היהודים בגולה היה קשה הלחץ של שנאת גויי הארץ ולא פסקו מקוות, כי יבאו ימים טובים מאלה, ימי גאולה וקבוץ גליות, והאמונה בעתיד היתה חזקה מאד. התקוות האלו היו אידיאליות; אליהן נכנסו כל קוי העתיד שנמצאו בדברי הנביאים ושלא התקיימו, כל התביעות של העם שלא נתנו להתגשם בחיי הזמן ההוא. כל שאיפות החרות המדינית הגדולה והשלמות הרוחנית העליונה ותאות הגמול לצדיקים ולרשעים, לישראל ולאומות העולם על מעשיהם בעולם. היהודים קוו לגאולה גדולה ומקיפה, – כשיתקע האלהים בשופר גדול לקבץ את נדחי עמו אל ארץ־ישראל שתהפך לגן העדן שלום וברכה וצדק־עולמים יפרחו בארץ הקדש הזאת, והיא תֵעָשה למרכז העולם כלו בחומר וברוח. – בעוד בית־המקדש השני על מכונו חלם העם על דבר בית מקדש חדש שירד באש מן השמים, ותתגשמנה כל השאיפות הנעלות של נשמת־העם: כל כמה שגדל הרע שבמציאות וסבל היהודים נעשה יותר קשה – כן התרחבו כנפי הדמיון של העם. בין המציאות ובין העתיד המקֻוה הפרידה תהום עמוקה – העם הרגיש כי הגאולה השלמה אינה יכולה לבוא בכח אדם, בתנאי המציאות הממשיים, כי אם בחסד אלהים ובעולם הפלאות שיקום על תל העולם הישן. הגואל המקֻוה – המלך האידיאלי מבית דוד יבוא עם “ענני השמים” ואתו תרד מלכות השמים ממרום על הארץ. במנוחה נשאו חוגים רבים מן העם את כל מצוקות ההֹוה וצפו לקץ הפלאות. רוב הפרושים, המתונים והרואים את הנולד, למדו את העם את הכלל: “טוב ויחיל דומם לתשועת ה'” ועוררו אותו לקיים את חוקי האלהים: “את אלהים ירא ואת מצותיו שמור, – כי זה כל האדם”. בשכלול החיים הדתיים ראו את תכלית האדם, וקוו כי השלמות העליונה של הדת תביא לידי גאולת ה'. – אבל נמצאו בקרב העם אנשים, שכשל כח סבלם לשאת את הצפיה שאינה פוסקת ומתוך זה בקשו לדחות את הקץ. ככה קמו בעלי נסים רבים, – מהם אנשי רוח הוזים, שהאמינו אמונה נפרזה בכחות עצמם, ומהם גם רמאים ונוכלים המוליכים שולל את העם, שהתעו את ההמון להאמין בהם כי הם הגואלים המקֻוים או מפַני דרך הגאולה (עיין לעיל פרק י“ג, י”ד). מושיעים כאלה קמו גם בארץ ישראל גם בגולה ותמיד מצאו להם מאמינים רבים, שהעידו עליהם כי עשו מופתים גדולים ובכחם להפוך את פני המציאות. המופתים שהיו מספרים על אנשי הפלאות האלה לוקחו על הרוב מכתבי הקדש, כדי להראות כי הגואלים החדשים באו לקים את נבואות אנשי הרוח העתיקים. – על הרוב דרשו הגואלים האלה מן העם תשובה ומעשים טובים, כי טהרת הנפש היא תנאי קודם לגאולה.

ישוע הנוצרי וכת־הנוצרים. – בין אנשי הרוח שקמו בשעת התסיסה הרוחנית הגדולה ההיא, זכה האחד לחשיבות הסטורית מיוחדה, שאין ערוך אליה. זה שקוראים לו על הרוב בשם ישוע (ישו) הנוצרי. ממאורעות חייו כמעט לא נודע כלום, כי כל הספורים שבאו עליו בספרי תלמידי־תלמידיו (האבנגליונים) נושאים עליהם את חותם האגדה. גם השם “ישוע” – אף כי היה אז שגור בקרב היהודים – נראה סמבולי (“מושיע”), וכן גם הספור על דבר ישיבתו בנצרת אשר בגליל (שעל ידי זה נתקימו – לפי דברי אבנגליון – פסוקי הנביאים). עוד יותר נכר חותם הדמיון במסרות על דבר לדתו בבית־לחם (לקים את דברי מיכה הנביא לפי שהבינו אותו בזמן ההוא) ועל דבר היסורים שקדמו למותו (לקים את דברי פרק נ"ג של ישעיהו). – חושבים כי היה ישוע דיג בגליל (בחוף ים כנרת), שסגל לו את ידיעת כתבי הקדש עד כדי להוציא מהם באופן מיוחד את השקפתו על מצב זמנו. בחוגי אנשים פשוטים ותמימים השמיע ישוע את דרשותיו על דבר תקון הבריות למלכות השמים. הוא גלה את דעתו, כי אין מלכות שמים למעלה מן האדם, ולא תרד על הארץ בנס, כי אם היא נמצאה בקרב האדם (על יסוד דברי התורה: לא בשמים היא… כי אם בפיך ובלבבך לעשותו), – השלמות המוסרית העליונה של האדם היא מלכות השמים. בכל דרכיו צריך האדם לשאוף לטהרת הלב, עליו להתחזק במעשי הטוב והמוסר, כי זאת היא מטרת האדם העקרית. ואין טהרת הלב ומעשי המוסר אפשריים, אלא אם כן האדם ממית בקרבו את היצר הרע, את תאותו הפרטית; לשם זה אין חוקי התורה מספיקים וישוע הוסיף מצוות רבות כדי לדכדך את יצר האדם ולחבב את היסורים, כי רק שפלי הרוח והנדכאים טובים הם בעיני אלהים וזוכים למלכות השמים. דרישותיו המוסריות של ישוע הנוצרי היו קיצוניות. במקום התורה העתיקה, שהיא תורת חיים ערוכה בשביל החיים, יצאה מתחת ידו תורה חדשה, שלא נתנה בשום אופן להתגשם בחיים, כי בזה שהיא שואפת לדכא לגמרי את היצר של האדם היא מחלישה גם את הרצון שלו ואת טעם מלחמת החיים, שהוא יסוד ההתקדמות האנושית. אבל דוקא מפני שתורת ישוע היתה רחוקה מן המציאות ומתנגדת כל כך לתנאי הזמן ההוא, עת שגברו שרירות הלב והזדון מסביב, מצאה לה הרבה מצדדים וחוללה תסיסה גדולה. מפני זה הוכרח ישוע לצאת מארץ הגליל ולבוא אל ארץ יהודה, ששלט בה הנציב הרומאי פילטוס. לפי דברי תלמידיו הכיר בעת ההיא את כחו עד שהודיע ברבים, כי הוא בן האלהים שנשלח מאביו שבשמים לגאול את בני האדם. בארץ יהודה הביאו דרשותיו לידי התרגזות גדולה. העברת נקודת הכובד של השקפת העולם מדרישות־הכלל והשאיפות הלאומיות אל התקון המוסרי של היחיד, והיחס של זלזול לכל הקדשים הלאומיים המקובלים (בית המקדש וסדרי הדת הקבועים) הכרוך בזה, הרגיזו את רוב העם. מלבד זה נאחז ישוע במריבות עם הצדוקים והפרושים והחכמים בירושלים, האשים אותם בצביעות וזלזל לעיני כל בערך המצוות המסורות. עד מהרה יצא לו שם מדיח ישראל, והרומאים גם הם פחדו כי אמונת מעריציו, שהוא המלך המשיח, תביא בהכרח לידי מבוכות מדיניות. סוף סוף הוזמן ישוע למשפט הסנהדריה על עברות שלא נודעו לנו בפרוטרוט. למורת רוח אחדים ממנהיגי הפרושים חברי־הסנהדריה יצא דינו למות, ופיליטוס הוציא את הדבר לפעולה (לע' שנת 33, ג“א תשצ”ג). אבל מותו הגדיל את חנו בעיני מעריציו. בקרב התלמידים התמימים המאמינים בנסים צמחה אמונה, כי ביום השלישי למותו קם לתחיה ועלה השמימה. – תלמידי ישוע הנוצרי הסתדרו לכת מיוחדה בקרב היהודים בשם הנוצרים ((Nazarenoi. בתחלה לא רצו להתרחק מיתר היהודים וקימו את חוקי התורה והמנהגים המקובלים בעם, ועל אלה הוסיפו את האמונה בישוע הנוצרי, כי הוא בן האלהים, אשר גאל את המין האנושי ובדמו כפר על החטא הקדמוני של האדם. מסביב לאמונה זו התפתחו אצלם מנהגים מיוחדים (סודות־מסטריות). – מארץ ישראל התפשטה אמונת הנוצרים בכל ארצות הגולה בקהלות היהודים וזמן קצר נשארה עוד כולה בתחום ישראל – עד שבא אחד וממנהיגי הכת הזאת, השליח שאול התרסי, איש יהודי מגולת קיליקיה שקבל חנוך יוני וקרא לעצמו בשם פולוס, והודיע כי תורת ישוע לא באה להוסיף על תורת ישראל, כי אם לבטל אותה: בעוד שדת ישראל היא אספת חוקים מעשיים, תורת ישוע דורשת רק את האמונה בבן־האלהים, הנשלח ממרום לגאול את האדם, משארת לאדם חפש גמור במעשיו. על יסוד זה פטר פולוס את כל בני הנכר, נלוים לאמונה בישוע, מקיום מצוות הדת הישראלית, ויצר בסיס רחב בשביל התפשטות תורת הנוצרים בקרב עמי הארץ, שהיה קשה להם לקבל את מנהגי שראל (המלה, הזהירות במאכלים, הטהרה). – השקפת ישוע, כי הנדכאים ושפלי הרוח קרובים ביותר לאלהים, מצאה לה הד בשדרות הצבור הנמוכות בממשלת רומא הגדולה ובהמון נספחו עליה העבדים, העניים וכל עשוקי המשפט – הנוצרים־היהודים, ובראשם שמעון־פטרוס מחו נגד פולוס, שפרץ את גדר דת ישראל, ולא רצו להכיר את הגרים, שקבל מאומות העולם, לבני־אמונתם. מריבות גדולות התחוללו בין הנוצרים־היהודים, שהחזיקו בכל המסרות הלאומיות־הישראליות, ובין הנוצרים מבני אומות העולם, שהאמינו רק בישוע הנוצרי וקבלו רק את ההזיות (מיסטריות) הקשורות באמונה זו, וקראו לעצמם בשם “ישראל ברוח” (בנגוד לישראל בגזע). לסוף נצחו הנוצרים בני אומות העולם שהיו הרוב. הנוצרים־היהודים הנאמנים למסורת העם התקימו עוד דורות אחדים בקרב היהודים בתור כת מיוחדה והתרחקו מגרי אמונתם, שלא הכירו את תורת ישראל. – בקרב היהודים נשארו הנוצרים מועט קטן ורשומם לא נכר בהתפתחות חיי הרוח של האומה. לעומת זאת התפשטה השקפת פולוס בקרב כל עמי הארץ. הנצריות החדשה נתקה כלה מעולם ישראל ונעשה צרה לאמונה שממנה יצאה. ומכל מקום התנועה הנוצרית, שצמחה מקרב ישראל, מסמנת את כח היצירה הרוחני הגדול של העם הזה ואת נצחונו על רוח היצירה של כל עמי הארץ.

החיים הדתיים של היהודים. – ימי המאה האחרונה של הבית השני היו גם ימי התפתחות גדולה של החיים הדתיים בארץ ישראל ובגולה. החכמים של הזמנים ההם הרבו סיָגים על גבי סיָגים מסביב למצוות המקובלות והעם קבל בחפץ את הסיגים האלה. הרבה מנהגים מתהלכים בעם נהפכו לדינים, שהם חובה לכל. חכמי ההלכה של הזמן ההוא הרחיבו את חוקי מנוחת השבת וחקרו אותם לכל פרטיהם, אף כי ידעו ברבים מהם שהם “הררים התלויים בשערה”, ושאי אפשר למצוא לכולם ראיה מן התורה. גם הזהירות במאכלים התפתחה מאד, – החכמים קבעו בדיוק את בעלי החיים הראויים והאסורים לאכילה, ועל יסוד ידיעות אנטומיות (נתוח בעלי החיים) המסורות בידם והנסיון שלהם הבדילו בין המחלות של הבהמה והחיה הנאכלת. אם היא טרפה או כשרה לאכילה, גם סדרו את דיני שחיטת הבהמה בכל דקדוקיהם, את דיני תערובת הדברים האסורים (חלב, דם) במותרים. מלבד זה שמו את עיניהם להרחיב את ההבדל בין ישראל לעמים על ידי אסורים מיוחדים. ככה נאסר על היהודים מכבר לשתות את יין־נכרים, מפני החשד שמא הוסך חלק ממנו לאלילים (יין־נסך). ועתה התפשט גם האסור על השמן של הנכרים ועל פתם (שמן עכו“ם, פת עכו”ם), והיהודים היושבים בארץ ישראל ובגולה נזהרו בזה מאד. – לפי קבלת התלמוד התרחבו האסורים האלה בשעת מלחמות החרות האחרונות בעלית אחד מנהיגי הפרושים הלאומיים חנניה בן חזקיה בן גרון (עיין לעיל פרק י"ד) – גם מצוות עבודת האדמה בארץ ישראל התרבו. החכמים חקרו את מיני הצמחים והאילנות לשם הזהירות בכלאי השדה וכלאי הכרם, סדרו את דיני התרומות והמעשרות, שהיו קשים ביותר לעם, ואף על פי כן התרגל להזהר בהם, וגם את דיני שנת השמטה (שביעית). – לא פחות מזה השתדלו החכמים לחזק את הזהירות בטהרת הגוף המצווה בתורה. דיני הטמאה והטהרה התרחבו מאד, – ובעוד אשר קודם לכן היו בעקר הכהנים נזהרים בהם התפשטו עתה דינים אלה בחוגים רחבים של העם. גם בארצות הגולה היו היהודים החרדים נזהרים בהם, אף כי הדבר היה קשה להם ביותר לרגלי הרחוק מבית־המקדש המכפר על טמאות העם (קרבן הַמִטַהֵר, פרה אדומה), דינים וסיָגים לאין מספר צמחו במקצוע טומאת האדם, הבגדים, הכלים, המאכלים והמשקים; כמובן, לא כל חוגי העם יכלו לקיים את הדינים האלה והמדקדקים במצוות פחדו ממגע ההמון הפשוט, שהיה תמיד חשוד על טמאת הגוף וטמאת הבגדים.

בית־הכנסת. – במקום רעיון בית המקדש בירושלים, סמל הכנוס, נעשה רעיון בית־הכנסת ששמש במדה ידועה סמל הפזור של עבודת־אלהים, למרכז החיים הדתיים. היהודים הרחוקים מירושלים לא יכלו להסתפק בעליה לרגל פעם או פעמים אחדות בימי חייהם, ודרשו להם עבודת־אלהים תכופה ומתמתדת. כיון שבית־המקדש היה רחוק מהם – הוכרחו להתפשר עם עבודת אלהים בבית־הכנסת שלהם. בית־הכנסת נעשה ל“מקדש מעט” והעבודה בו היתה בצורתה החיצונית ובאופן סמלי מכֻונת כלפי העבודה בבית־המקדש (באה במקום זבחים). כל הפסוקים, השירים, המזמורים והתפלות, שהיו מלוים את עבודת אלהים בבית־המקדש נכנסו אל עבודת בית־הכנסת. ככה נעשה הטפל של עבודת בית־המקדש, לעקר בעבודת בית־הכנסת, והעקר החדש הזה דחה מעט מעט את העקר הראשון – את הזבחים. גם בירושלים – למרות קרבת בית־המקדש – לא חסרו בתי כנסיות. – התפלות התחבבו על העם לא פחות מפרשיות התורה ומזמורי התהלים. במקצת כבר היו התפלות מסודרות (ברכות לפני קריאת שמע, ברכות אחרי קריאת שמע וכדומה), אבל המטבע האחרון שלהן עדין לא נטבע והחכמים והעם היו מוסיפים וגורעים בהן כרצונם. הפסוקים והתפלות נקראו על הרוב בשפה המובנת. במקום שהבינו עברית, שמשה, כמובן, העברית לצרכי בית־הכנסת, אבל עדין לא נאסר להתפלל גם בארמית, – ובארצות הגולה נקראו הפסוקים והתפלות בשפה המדוברת שם (על הרוב יונית). מסביב לבית־הכנסת התרכזו לא רק החיים הדתיים, כי אם גם הצבוריים של העם. השם “בית־הכנסת” גם הוא מעיד עליו, כי הוא היה מקום אספות העם, שבו דנו על הענינים החשובים לכל הכלל. ראש בית־הכנסת (הגבאי) היה מעין מנהיג הקהל, ושליח הצבור (החזן) העובר לפני התבה (סמל המזבח) מלא במדה ידועה את תפקיד הכהן, המקריב את הזבח בשביל העם. על ידי מוסד בית־הכנסת נוצרה מעין התפצלות (דצנטרליזציה) של הקבוץ הישראלי המנומר לאגודות, שהקשר בין חבריהן היה יותר חזק, ומלבד עניני הכלל עוד היו להם ענינים מיוחדים, המשותפים להם לבדם. ככה נמצאו בירושלים בתי־כנסיות מיוחדים ליהודים שבאו שמה מארצות שונות: בית־כנסת הקירינים (ליהודים שעלו מקיריני והתישבו בירושלים), האלכסנדרונים (ליהודי אלכסנדריה), הקיליקיים (היהודים הבאים מארץ קיליקיה) וכדומה. כל אורח חדש שבא לירושלים מן המדינות ההן פנה אל בית־הכנסת של יהודי ארץ מולדתו, ואלה עזרו לו כפי צרכו. בתי־כנסיות אחרים נתיחדו לאנשים העוסקים במלאכה אחת (אורגים. צובעים וכדומה). – גם בארצות הגולה היה מספר בתי־הכנסיות רב מאד, וביחוד בערים הגדולות. גם ברומא נמצאו בתי־כנסיות מיוחדים ליהודים יוצאי ארצות שונות, ובכללם בית־הכנסת של “העברים” (עיין למעלה). בעיר אלכסנדריה היו בתי־כנסיות רבים, ועל כלם עלה בית־הכנסת הגדול, הבסיליקי (היכל מלך), שהיה כל כך גדול עד שבקצותיו לא נשמע קול החזן העובר לפני התבה. בתוך בית־הכנסת הגדול הזה היו מחלקות רבות בשביל אגודות האמנים השונים. בתור מרכז עבודת האלהים שמש בית־הכנסת לא רק לתפלה, כי אם גם לתורה ולגמילות חסדים; בו התרכזו כל המוסדים הצבוריים לתועלת הרבים. ביחוד עלתה חשיבות בית־הכנסת אחרי חורבן בית־המקדש, כשנעשה למקום עבודת אלהים היחיד (עין להלן חלק שני).

החנוך הדתי. – עם התפתחות הדת, התרחבות הסיגים והגזרות והתפשטותם על כל הופעות החיים, התגבר הצרך להפיץ את ידיעת התורה בחוגים הרחבים של העם, למען ידעו את דקדוקי המצוות והדינים הנחוצים להם בחיי יום יום. לשם זה נוסדו כבר בראשית ימי החשמונאים “בתי ספר” ששם למדו התינוקות את הקריאה ואת התורה. כבר תקן שמעון בן שטח (עיין למעלה) שיהא כל אדם שולח את בנו לבית־הספר, כלומר, כל אדם חייב ללמוד את בנו תורה. על ידי זה התפשטה ידיעת התורה בקרב בני ירושלים, העיר שהיתה תמיד מלאה חכמים ולומדי תורה, אך בערי המדינה לא היתה ידיעת התורה נפרצה כל כך. הכהן הגדול יהושע בן גמלא, שהיה בסוף ימי הבית השני, השתדל להיטיב את המצב הזה והושיב מלמדי תינוקות בכל הערים. המלמדים האלה למדו את התינוקות לא רק להבין את המקראות על פי פשוטם, כי אם השתדלו גם להכניסם אל מדרש המקרא – להסביר להם את הדינים המסתעפים מפסוקי התורה ושהם חובה על כל העם. מלבד התורה היו מלמדים את הילדים גם את דברי הנביאים והכתובים, שתפסו מקום חשוב בעבודת האלהים (קריאה, מפטיר). רוב הילדים שגמרו את למודם בבתי הספר התחילו ללמוד אמנות כדי להתפרנס בה, אבל משאת לב הילדים היתה להשתלם בלמוד התורה ולהכנס אל “בתי המדרשות” של מורי ההלכה הגדולים. מספר התלמידים שבקשו לחדור אל עמק ים ההלכה, התורה שבעל פה, היה גדול מאד והתרבה מדור לדור. יחד עם ההלכה למדו התלמידים מפי מוריהם חכמי הפרושים גם את הזריזות במצוות. לכל חכם שזכה לשם טוב נמצאו תלמידים רבים שהיו מעריצים אותו מאד, והמחלקות לעניני הלכה בין המורים היו לפעמים גורמות לידי מריבות גדולות בין התלמידים (בית הלל ובית שמאי). – מקום הלמוד נמצא על הרוב בבית־הכנסת או בחצר בית־הכנסת. התלמידים היו יושבים על האדמה כחצי גורן עגולה לרגלי המלמד שישב על ספסל (מכאן נוצר המבטא “התאבק בעפר רגליהם של חכמים”), – לפי המנהג שנתקים עד ימינו אצל היהודים בארצות הקדם ואצל יתר עמי המזרח. החכמים הגדולים למדו את התורה על הרוב בבתי־מדרשות (סוג בתי־כנסיות שנוסדו כנראה רק לתפלה ולתלמוד תורה, ולא היו משמשים לצרכים צבוריים אחרים). הם ישבו לפרקים על בימה (מקום גבוה) והתלמידים ישבו על ספסלים (לפי המנהג הנפרץ בכל הארצות עד ימינו). – להשתלמות החנוך הדתי של האנשים, אשר לא היתה להם יכולת לקבוע עתים ללמוד התורה, הדורש עמל רב, דאגו רבים מן החכמים שהיו “דורשים” ברבים, ביותר בשבתות, כשהיה העם פנוי ממלאכתו. חמר דרשות החכמים היו פסוקי התורה, שהוציאו מהם לפרקים גם דינים והלכות לצרכי החיים הדתיים הרגילים, וכדי לתבל את הדברים ולהקל על הבנתם, היו משתמשים במשלים רבים. מלבד זה שמשה הדרשה להרים את ההשקפה המוסרית של העם. אמצעי החנוך הדתי שצמחו בסוף ימי הבית השני התמידו אחר כך בכל ימי הגלות. – גם בארצות הגולה נעשו נסיונות להפיץ את ידיעת ספרות הקדש, יסוד החיים הדתיים, בקרב העם. על הרוב למדו שם את כתבי־הקדש מתורגמים ארמית או יונית, ועוד מאות בשנים אחר כך לא זכו ההמונות הרחבים של יהודי הגולה להבין את הספרות הישראלית העתיקה במקורה. גם היהודים האלה חבבו את דרשות החכמים שיצאו מקרבם; אבל חכמיהם לא היו בקיאים בעניני ההלכה, שנשארו עוד מאות בשנים נחלת חכמי ארץ ישראל בלבד. מלבד החנוך הלמודי הזה היה עוד חנוך שני – החנוך המעשי של הילדים במנהגי הדת. החנוך הזה היה מוטל על האב, שצריך היה מעט מעט להביא את בנו בעול כל המצוות עד מלאות לו שלש עשרה שנה (העשותו לבר עונשין).

הספרות. – לחנוך הדתי של העם, לחזוק רוחו באמונתו ובתקותו לעתיד הטוב, שמשה גם הספרות של אותו הזמן. ספרות זו נושאת עליה את חותם היהדות הדתית בצורתה שהתפתחה בסוף ימי הבית השני – קניני הדת, התורה והמצוות המעשיות וגם המוסר הישראלי (צדקה, גמילות חסדים) תופסים בה מקום בראש; ומצד אחר לא חסרו לה גם האהבה לארץ ישראל, הצער הגדול על שפלותה בהוה והאמונה בישועת אלהים הנפלאה. משל הספרות הזאת היה כמזלה של הספרות שצמחה במאת השנים הקודמת, – חכמי ישראל, שבידם היתה ההנהגה הרוחנית של האומה, לא שעו אליה ויש אשר שמו בה גם את פניהם לרע, אף כי הספרות הזאת לא התנגדה כלל לשאיפותיהם ועוד רצתה לחזק את השקפת עולמם. ההשקפה השלטת היתה, כי אי אפשר להוסיף ספרים על כתבי־הקדש המקובלים, שנחתמו כבר, וכי כל החדשות הגדולות בעולם הרוח של דורם באו לאחר זמנם, ומפני זה לכל היותר הן ראויות להמסר על פה, כמו שמדרש ההלכה ומדרש האגדה הם רק תורה שבעל פה. בתנאים האלה מוכרחות היו יצירות הדורות להשכח מעט־ מעט במשך הזמן. – אמנם לא כל היהודים התיחסו באופן שוה ליצירות האלו; נמצאו רבים שחבבו אותן מאד ולא חששו לאסור החכמים להעלותן בכתב, ורק מסבה זו השתמרו בחוגים ידועים ועברו מהם אל הספרות של הכנסיה הנוצרית, תורגמו בשפות אחרות והגיעו לידינו בתרגומים אלה. ככה עומדים אנו לפני המחזה המוזר: ספרים שחוברו על ידי יהודים אדוקים בדתם נגנזו ונדונו לכליון על ידי כנסת ישראל ונשמרו בכלי שני על ידי כנסיה מתנגדת להשקפת ישראל. הכנסיה הנוצרית לא נזהרה בטהרתם המקורית של הספרים האלה. המתרגמים הנוצרים אהבו להכניס רמזים קלים או חזקים, ולפעמים פסוקים או פרשיות שלמות, שבהן משתקפות דעות נוצריות מיוחדות, שהיו זרות למחברי הספרים העברים. נוסף על זה, קשה לדעת, איזה מן הספרים האלה נכתבו בארץ ישראל בעברית ונמצאו לפנינו בכלי שני – בתרגום היוני או הארמי (הסורי) – ואיזה מהם נכתבו לכתחלה ביונית או בארמית ונושאים עליהם את חותם צמיחתם בארצות הגלות. כספרי הזמן הקודם, היו גם רב הספרים שצמחו בזמן הזה, מיוחסים לגדולי העבר ולפעמים נכתבו בצורת התגלות (אפוקליפטיקה) ונבואה לקץ הימים. החשובים שבספרים האלה הם: א) עלית משה. המחבר האלמוני שחי בימי הנציבים הרומאים בארץ יהודה מוסר לנו את צואת משה רבנו ליהושע בן נון כשמלא את ידו לעמוד בראש העם, ואחרי כן את תמונת מות משה רבנו בארץ מואב לפני עברו את הירדן. העקר בספר הזה הן נבואות משה על אחרית הימים. הוא מגלה ליהודים את קורות ישראל בעתיד, את חורבן הבית הראשון את הצרות בימי הבית השני, את מלכות החשמונאים והשחתת המדות השוררת בזמנה, את מלכות הורדוס עושק הכסא והמצוקות הגדולות שעברו על ישראל אחרי מותו, המחבר שם בפי משה את התקוה, כי אחרי הצרות האלה תרד מלכות האלהים על הארץ. – ב) ספר צואת השבטים מסַפר לנו את הדברים שמסרו שנים עשר בני יעקב לפני מותם ליורשיהם. בדברים אלה הם מוסרים את קורות חייהם (הגדות הדמיון העממי), משחרים את הבאים אחריהם למוסר ומלמדים אותם ארחות חיים ברוח מצוות אלהים, וגם מגלים להם מה שיקרה אותם בעתיד. ההרגשה המוסרית של מחבר הספר הזה היא מפותחת מאד ומעידה על רום מעלת המוסר בקרב היהודים בשעתו: הוא שם בפי בני יעקב דרישות נעלות של אהבת האדם לחברו ומעשה הצדקה וגמילות חסדים. – ג) ספר חיי אדם וחוה. מדרש עממי על דברי קורות אדם וחוה, חייהם בגן העדן ויחוסם אל המלאכים, החטא שלהם ונדודיהם, צואתם לשֵת בנם ומותם, קבורתם על ידי המלאכים בגן העדן ותפלות המלאכים לאלהים, כי יסלח להם על חטאותיהם. – הספרים האלה הם שרידים שנשארו לנו מספרות רחבה שכללה הרבה ספרי התגלות (צואת משה התגלות אליהו, נבואת אלדד ומידד), וגם תולדות גבורי העבר בצורה מדרשית (מדרש על מות ישעיהו ועל מות ירמיהו, מעשה יוסף ואסנת ועוד).

הספרות בגולה. – היהודים בגולת המערב היו מעריצים את הספרות שצמחה בארץ ישראל וממהרים לתרגם אותה בשפה היונית המדוברת בפיהם. אבל יחד עם זה לא נסתם גם אצלם מעין היצירה המיוחד. הספרות של ארץ ישראל היתה מכֻונת כלפי פנים – ותכליתה היתה חנוך העם, ולדרך זו נטתה לפרקים גם הספרות בגולה. ככה צמח, כנראה בגולה הספור היפה “טוביה”, המלא יראת־אלהים וכללי מוסר נעלים מאד. הספר הזה נכנס אל הגנוזים (האפוקריפים), אבל בעקר שאפה הספרות היהודית שנוצרה בגולה לחזק את מעמד היהודים כלפי העולם החיצוני – להגן על היהודים נגד שונאיהם הרבים (סנגוריה כלפי חוץ) וגם להפיץ את תורת ישראל בקרב בני הנכר. – התסיסה הרוחנית הגדולה ששררה בקרב עובדי האלילים בני המערב, ושגרמה להתחבבות האמונות הזרות, וגם אמונת־ישראל בחוגים רחוקים מהן מאד, – נתנה אמץ למחברים יהודים אלמונים להשמיע ברבים דעותיהם בדבר מעלת אמונת ישראל על דתות עובדי האלילים. כדי שדבריהם ישפיעו על לבות הקוראים הנכרים, שגדלו במסבה זרה ובתרבות זרה, השתדלו הסופרים להלביש את יצירותיהם הספרותיות צורה נוחה לאומות העולם, וכשם שיחסו סופרי ארץ ישראל את דבריהם לגדולי העבר של אומתם בכדי שיעשו הדברים רשם על הצבור היהודי, – כן יחסו סופרי היהודים באלכסנדריה את ספריהם לגדולי העבר של היונים, למען השפיע על הצבור המחונך ברוח ההשכלה היונית. חרוזים רבים (או שירים שלמים) יחסו להומרוס, הסיודוס, הטרגיקים היונים (אסכילוס, סופוקלוס, אוריפידס) ושאר אנשי הרוח שזכו לפרסום גדול בעולם היוני, ותכן החרוזים האלה הוא – השאיפה לאמונה באל אחד. השפה של החרוזים האלה היא קלסית טהורה, כי הסופרים השכילו לחקות חקוי נאה את היוצרים היונים העתיקים. בחרוזים ובשירים האלה רצו הסופרים היהודים להוכיח לעמי הארץ, כי גבורי התרבות היונית היו כולם קרובים מאד לרוח ישראל, לאמונה באל אחד ונעלם. יוצר העולם, – והנכרים השונים בעבודת האלילים, שאינם מכירים את מעלת אמונת ישראל, התרחקו על ידי זה גם מדרכי גדולי אנשי הרוח שקמו בקרבם. – מכל הספרות שצמחה לשם הפצת אמונת ישראל בקרב עמים אחרים, הספר היותר מפורסם הוא: “חזון הסבלות”. הסופר הצליח למצוא לו צורה יונית, שאפשר להכניס אליה תכן עברי, מבלי שתִגָלה לרבים הסתירה הפנימית הזאת בין התכן והצורה. במאות האחרונות קודם ספירת הנוצרים פשטה בקרב היונים והרומאים (תחת רושם הדעות שבאו מן המזרח) האמונה בנשים נביאות, שכח בידן לגלות עתידות. הנשים האלו נקראו בשם סִבִּלוֹת וחרוזים רבים או שירים שלמים נמסרו משמן ונפוצו ברבים. ביחוד זכו סבלות אחדות לפרסום גדול וברובן נחשבו לבנות־המזרח. בכללן היתה גם סִבִּלָה עברית. לסבלה העברית הזאת, הנביאה האלמונית המפורסמת בקרב אומות העולם, ולחברותיה יחסו משוררים אלמונים הרבה תוכחות לבני האדם על העבודה הזרה הנפרצה בקרבם, מהלל האמונה באל אחד ושבח האומה היחידה המחזיקה בה – עם ישראל עם דתו ומנהגיו, – וגם נבואות לעתיד על דבר האושר הצפון למאמיני אל אחד. “חזון הסבלות”, שחובר על ידי משוררים אלמונים בדורות שונים, והגיע לידינו במהדורה הנוצרית (בצרוף הרבה נבואות על שליחות בן האלהים, המשיח הבא לגאול את העולם), כתוב בשפה יונית יפה מאד, והרבה חלקים ממנו מצטינים בצורתם השירית הנעלה, מפני זה נחשב הספר הזה לאחת היצירות המצויָנות ביותר של היהדות ההלניסטית.

פילון איש אלכסנדריה. – לא לעשות נפשות לאמונתם בלבד שאפו היהודים בארצות הגולה. בקרבם נמצאו משכילים, אשר רצו לחבר את יסודות־השקפת העולם של עם ישראל (האמונה בשלטון האלהי המוסרי, בדת אלהים נצחית בשביל האדם, שנתנה על ידי משה רבנו, במעלת נביאי ישראל, שהורו את הבטחון באלהי הצדק ואת הערך הגדול של רוח האדם ושאיפותיה להשתלמות מוסרית, וגם בתפקיד הגדול של עם ישראל הנבחר להודות לכל באי עולם את האמונה באל יחיד שלו), – עם אותם של השקפת העולם היונית (היחס האוביקטיבי אל העולם והרגשת היופי השולט בו, ודרישות היצירה של דמיון האדם ושכלו), כפי שנוצרה על ידי בני העליה בקרב היונים בתור הזהב שלהם (המשוררים והפלוסופים הגדולים). על ידי החבור הזה בקשו החכמים האלה לברוא השקפת עולם ממוזגת (סנתֵיטית) ישראלית־הלנית, העלולה להכניע תחתה את כל העולם התרבותי. החכם של המאה השניה (קודם מאו"ה) אריסטובולוס ממשפחת הכהונה הגדולה בירושלים, שהיה קרוב לחצר המלך תלמי הששי אוהב היהודים (ונקרא בשם “אומן המלך”), כבר כתב שורת ספרים לפשר בין אמונת ישראל ובין הפילוסופיה היונית (עיין למעלה). אבל יותר מפורסם ממנו היה פילון איש אלכסנדריה, שחי מאתים שנה אחריו במצרים, בזמן הנציבים הראשונים בארץ יהודה ומלכות אגריפס. החכם הגדול הזה שהשאיר רשם על המחשבה האנושית לדורות, יצא ממשפחה עשירה ומיוחסת שעמדה בראש יהודי אלכסנדריה (אחיו אלכסנדרוס, אבי המומר המצר לישראל טבריוס יוליוס אלכסנדר, היה ראש היהודים במצרים. איש עשיר וירא אלהים, שנדב צפוי זהב לשערי בית־המקדש בירושלים), ועסק גם בעבודה צבורית. בלכתו אל הקיסר קליגולה להמליץ לפניו על יהודי אלכסנדריה אחרי הפרעות הגדולות (עיין למעלה), השאיר זכר לרדיפות היהודים בשורה של ספרים (“נגד פלקוס”, “השליחות אל קיוס” ועוד). בימי חייו עלה לרגל ירושלימה לחג הבכורים והשאיר לנו ציור יפה ומרומם של החג באחד מספריו. – פילון קבל השכלה יונית גמורה ברוח הפלוסופים האקדימיים (הפלטוניים החדשים) של אותו הזמן, ולמד גם את דעות יתר אשכולות הפילוסופיים. נוסף על זה שמש חכמים יהודים, שלמד מהם את תורת משה וגם את יסודות התורה שבעל פה, ומהם קבל את שיטת מדרש התורה, כפי שהיתה נהוגה בארץ ישראל ועברה משם אל יהודי הגולה. פילון היה בבת אחת יהודי נושא בגאון את השם “ישראל” אדוק באמונתו ומוקיר את תורת משה, וגם חכם גדול בפלוסופיה היונית, והתמכר למצוא את הקשר בין עולם ישראל ועולם יון. לתכלית זו חבר את ספריו הרבים. ביותר חשוב הפרוש הגדול שלו על ספר בראשית בדרך המשל (אליגוריה), הספרים על חיי האבות (חיי משה) והפֵרוש על עשרת הדברות בצורת מדרש הלכה (כדי לדרוש את כל המנהגים המיוחדים של עם ישראל באופן פלוסופי בתור מסקנות יוצאות מהדִבְּרות היסודיים האלה). – פילון הכניס תכן חדש לתוך השגת האלהים הישראלית כדי לפשר בינה ובין הפלוסופיה היונית. בחשבו כי האלהים השלמות העליונה, הרוח המחלט הנצחי, בנגוד אל עולם המציאות העובר, לא יכול להניח כי העולם נברא על ידי האלהים באופן בלתי אמצעי. מפני זה השתמש בהשקפה המסורה כי האלהים ברא את העולם במאמר פיו ויחס למאמר האלהים (לוגוס) הויה מיוחדה כשהיא לעצמה: מהאלהים נאצל תחלה המאמר (השכל הפועל), – שהוא בבחינה מלאך עליון, אשר ברא את העולם. – – – בתחלה נבראו (נאצלו) הרעיונות (האידיאות), הצורות הרוחניות, הנצחיות של כל חלקי היצירה, ועל פי דמותן העליונה נוצרו אחרי כן גם כל היצורים. הצורות הרוחניות האלו (האידיאות של פלטון והמלאכים של ההשקפה הישראלית) הן המתוכות בין האלהים או בין המאמר (הלוגוס) ובין העולם החמרי – כאלו יש להן שני צדדים, האחד ערוך כלפי הרוח הנצחי והשני כלפי החמר הנפסד. מלבד האלהים יש עוד יסוד שני בעולם – החמר הגס הנמצא במצב של תהו ובהו, אשר השכל הפועל (המאמר הנאצל מאלהים) מאציל עליו סדר וצורה. בדבר הזה הכניס פילון את השניות שנמצאה בפילוסופיה הפלטונית אל השקפת ישראל. – מכל הבריות שנבראו מן החמר על ידי השכל הפועל היותר חשוב הוא האדם, בתור יצור אדם רקום משני יסודות, החמר – הגוף, והצורה – הנשמה. החמר הוא נפסד ומקור כל הרע (המחלות, היצר הרע) והנשמה – נצחית, כי נאצלה מהאלהים, ומפני שנמצאו באדם שני יסודות, הנה כל ימי חייו על־אדמות הטוב והרע שולטים בו בערבוביה ואי אפשר לו להמלט מן החטא, אבל יחד עם זה אינו יכול להתקיים גם מבלי שאיפת הטוב. לאדם נתנה הבחירה בטוב וברע, ובכחו להכריע את נצחון אחד משני יסודותיו, החומר או הרוח. האדם היותר מאושר הוא מי שזכה להשליט את הרוח על החמר, אשר שאף כל ימי חייו להתקדש, להִדַמוֹת לאלהים. למטרה העליונה הזאת האדם מתקרב על ידי הדעת והתקון העצמי במדות טובות; האדם הזה זוכה לראות את השכינה בחייו, היא מתרומם הרבה על החמר, שוכח את כל דרישות חייו הארעיות ונהנה מאור האלהים הנצחי, – המצב של התרוממות הנפש על כל המציאות (אֶכְּסִטַסִיס) קשור עם ראית האלהים הנצחי, זהו האושר היותר גדול והתעודה העליונה של אנשי הרוח הגדולים, כמו שהיו הנביאים בשעתם, וזאת היא התכלית הרוממה של השאיפות האנושיות. כל הספרות הקדושה העברית מכֻוֶּנֶת לפי דעת פילון למטרה העליונה הזאת. מפני זה הוא מפרש את הספרות הזאת על פי שיטת המדרש־ המשלי (האליגורי): בספורים על דבר האבות ומשה רבנו רואה הפלוסוף האלכסנדרוני רמזים לפתרון השאלות העליונות של האנושיות, בגבורי כתבי הקודש הוא מוצא אמתות עליונות ורעיונות עולמים שהתגשמו בצורת אנשים. שיטת פילון השאירה רשם חזק בעולם־האמונה. במחנה ישראל היו יורשיו הרוחניים בעלי הסוד (המיסטיקים), ובדורות המאוחרים – המקובלים. הכנסיה הנוצרית מושפעת עוד יותר ממנו, ביחוד בעלי ה“ידיעה” (הגנוסטיים) וכל אבות הכנסיה (הספרות הפַטְרִיסטית) נמשכו אחריו בהשקפותיהם ובעקרי דתם (דוגמות).

התורה שבעל פה. – על ספרות הזמן ההוא רשאים אנו לדון על יסוד שרידים שנשארו ממנה, אבל התורה שבעל פה חיה רק במסרת החכמים, ודורות רבים עברו עד אשר זכתה להרשם בכתב: במשנה, במדרשי ההלכה ובבריתות. ולפי שזו הגיע לידינו דרך שפופרת הדורות הבאים, קשה לנו לדעת את מדרגת התפתחותה ההסטורית בסוף ימי הבית השני. משעת עליתם המדינית של הפרושים – בימי מלכות שלומית־אלכסנדרה – לא חדלו גדולי התורה שבעל פה מלהיות מנהיגים רוחניים של העם, אם גם השפעתם המדינית היתה מתרופפת ומתחזקת חליפות בימי מלכות בית הורדוס והנציבים הרומאים. בתלאות המציאות צמצמו הפרושים את עצמם בעולם ההלכה שלהם, ובו ראו את עוגן ההצלה היחידי – הערך הנצחי ביחס אל הערכים המדיניים העוברים. בעוד אשר ההלכה העתיקה היתה קשורה עם מנהגי חיי העם ושמה לב הרבה לדרישות החיים, – השתחררה ההלכה החדשה מדרישות החיים ונעשתה למטרה בפני עצמה. ככה נהפכה התורה בשביל החיים לתורה שהיא למעלה מן החיים. בהלכה החדשה הזאת מצאו כחות היצירה של החכמים היחידים כר יותר נרחב. ההגיון השכלי שלהם לא נפגע מדרישות המציאות, ורק על יסוד ההגיון הזה דרשו את התורה שבכתב, הוציאו ממנה דינים מחודשים והטילו אותה לחובה על כל הופעות חיי הכלל והיחיד (יקוב הדין את ההר). ככה פִתּחו החכמים את המשפט הדתי המוחלט (אבסולוטי). לא תמיד אפשר היה לגשם את ההלכה ההגיונית בתנאי המציאות, אבל בכל זאת נשארו המסקנות החקיות של החכמים תביעות אידיאליות, שדרשו בשבילן החכמים כח חקים נצחיים, – מובן כי במצב כזה, כשהחכמים חשבו את שכלם לכח־המכריע בחקים, עלול היה לצמוח פריצות (אנרגיה) שכלית בעולם־ההלכה, כי כל אחד מהחכמים יכול להורות את הדין על יסוד סברתו הפרטית. מפני זה הורגש הצורך לקבוע כללים מיוחדים למדרש התורה, כדי להתוות דרכים הגיוניים סלולים לשכל החכמים היוצר את החוקים. לדרישה זו נענו ראשי החכמים שבדור ההוא ויצרו על יסוד מסורות רבותיהם וסברת עצמם – שיטה קבועה למדרש ההלכה לתורה שבכתב. אבל בין החכמים בוראי השיטה היו למפרע חלוקי דעות על יסוד תכונות שכלם, השקפת עולמם ונטיותיהם הפרטיות, בחוקי ההלכה המחודשת צמחו שתי הלכות: הלכה של בית־שמאי והלכה של בית־הלל, – ו“נעשתה התורה כשתי תורות”.

שמאי והלל. – שמאי והלל, שני החכמים, אשר כל בנין ההלכה המאוחרת נשען עליהם, היו בעצם ימי מלכות הורדוס. הם נחשבו שניהם לתלמידי שמעיה ואבטליון, שהשלימו מפני ההכרח עם שלטון הזדון של המלך האדומי, בראותם בו גזרת־אלהים. ממאורעות חיי שני החכמים האלה לא נודע לנו כלום, וכבר בזמן קדום שלטה בהם האגדה. יש לשער, כי שמאי היה יליד ארץ־ישראל. מלכות הרשע וצרות העם עשו עליו רושם כביר. בראותו את העזובה בעולם הדת, שבאה מתוך השלטון הנכרי של הורדוס, התאמץ לחזק את יסודות הדת. הוא היה אדוק מאד בתורת רבותיו, שמר על ההלכה והרבה סיגים וגדרים ונחשב ל“מחמיר”. דרישות הדת נשארו לו תמיד העקר, אם גם פה ושם היה מוכרח לשאת פנים גם לדרישות הזמן ולהתיר כמה אסורים מפני צורך השעה. פתגמו היה: “עשה תורתך קבע. אמור מעט ועשה הרבה, והוי מקבל את כל אדם בסבר פנים יפות”. למרות אהבת הבריות המבוטאה בפתגם זה נחשב לקפדן גדול, שלא רצה לבטל דעתו מפני דעת אחרים. בצרות עין הביט על הגרים הנספחים על ישראל – הוא נעל בסיגיו ובגזרותיו את הדלת בפניהם, ולא רצה להקל מעליהם מעט עול המצוות המוטלות על עם ישראל, כדי לקרבם תחת כנפי שכינתו. בזה יש להכיר את פרי הנסיון המר שקנה עם ישראל על ידי האדומים הגרים. – נראה כי היה שמאי הזקן קרוב במקצת אל הקנאים הלאומיים בישראל שהיו גם הם מתיחסים בשלילה אל כל מה שמחוץ ליהדות. – בהלכות מלחמה מוצאים אנו אצל שמאי שאיפה להקל על לוחמי החרות מכבלי הדת, בכל נטיתו לחומרות יתרות. על תלמידי החכם הזה נספחו פרושים, שהיו קרובים בדעתם ללוחמי החרות והקנאים רבים. ובסוף ימי הבית השני נחשב הקנאי חנניה בן חזקיה בן גרון לראש “בית שמאי”. – שונה ממנו היה מנהיג הפרושים השני הלל הבבלי. לפי המסרת עלה מבבל לארץ־ישראל ללמוד תורה מפי שמעיה ואבטליון. בתור יליד הגולה היה רחוק מעניני המפלגות המדיניות בישראל, ולבו הלך אחרי דרישות החרות של העם היושב בארצו, כי נטה יותר להשקפת עולם דתית טהורה. עניני העם בתור קבוץ לא היו חשובים לו כעניני היחיד מישראל והדרישות הדתיות האישיות. בטבעו היה הלל ענו ובעל נפש שקטה שלא נפגמה כלל מתלאות המציאות. בטחונו החזק באלהים והכרתו הפנימית כי יש חוק אלהי צודק בעולם, עזרו לו להתגבר על כל הספקות של זמנו הקשה. עליו ספרו החכמים, כי ראה פעם גלגלת צפה על פני המים ואמר לה: “אל דאטפת אטפוך וסוף מטַיְפָּיִך יטופון”. ובזה צִיֵר את הגלגל החוזר בעולם, ביד השגחת אלהים. מתוך השקפתו הדתית־האישית התיחס הלל – בנגוד לשמאי – לבני הנכר, השואפים לקבל עליהם את מצוות היהדות בחבה יתרה והיה מקל עליהם את הגרות, כדי לקרבם מעט מעט אל חיי ישראל, ביותר השתדל להרים את הכח המוסרי הפנימי של האדם ואת אמונתו בכחות עצמו, – ויחד עם זה דרש מהיחיד ענוה וצניעות והשתלמות מוסרית גדולה. מצוין הוא מאמרו: “אם אין אני לי – מי לי? וכשאני לעצמי – מה אני? ואם לא עכשו – אימתי?” בשביל יחס האדם אל החברה קבע הלל כללים המזכירים את תביעות הנביאים הקדמונים: “אל תפרש מן הצבור, הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבם לתורה”. בעקבות הנביאים העמיד הלל את יסוד תורת משה על המוסר החברתי, – המצוה,ואהבת לרעך כמוך“, שנתן לה צורה מעשית: די עלך סני לחברך לא תעביד” (הפתגם הזה נמצא גם בספר “טוביה”, שנכתב קרוב לזמן ההוא). – התורה היתה אהובה להלל מכל קניני העולם, הוא ידע כי “אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד”, ושגור היה בפיו כי מי שלא למד תורה התחיב בנפשו (ודלא יליף קטלא חיב), הוא זרז את החכמים לעסוק בתורה לשמה ולהפיץ אותה בקרב תלמידיהם, – ויחד עם זה דרש מהם (בתור תלמיד נאמן של שמעיה הזקן), שיעסקו בישובו של עולם ולא יבָנו מכבוד תורתם (“אל תעשה תורתך עטרה להתגדל בה ולא קרדם לחפר בה”), ודעתו לא היתה נוחה מחוגי הפרושים שהחזיקו לעצמם טובה על תורתם והתגדרו בה על ההמון. בתור חכם בתורה שבעל פה היה הלל הראשון (בין הידועים לנו) אשר השאיר לנו שיטה מסוימה של כללים הגיוניים בלמוד התורה. לתוך השיטה הזאת הכניס את הכללים שמצא כבר במעשה אצל חכמי ההלכה הקודמים, וכנראה הוסיף עליהם כללים, שהוציא בעצמו מתוך מדרש ההלכה המקובל או מתוך כח יצירתו ההגיונית המקורית. הכללים האלה בשביל התורה (קל וחמר, גזרה שוה, הקש, בנין אב, כלל ופרט וכו') נמסרו אחר כך לתלמידיו. – אף כי הכיר הלל את מרותה המוחלטת של ההלכה בקש לפעמים להתאים אותה עם תביעות החיים הממשיים, ובמדרש שלו מצא את האמצעי לשנות את ההלכה מתוך משוא פנים לדרישות השעה. באומץ לב רב מצא לו דרך לבטל כח דין תורה מפורש, דין שמיטת הכספים (שבא בספר משנה תורה), מפני צורך הזמן. כשהתקדם המצב החברתי של העם והמסחר התפתח, נעשה החק הזה, שצמח בזמן קודם ובהתאמה לתנאי חיים יותר פשוטים, מעכב מאד את החיים, במשא ובמתן שבין אדם לחברו צריכים היו היהודים לזכור תמיד, כי השנה השביעית משמטת את חובות כספם, ומפני זה לא יכול משק־האמונה (קרדיט), התנאי הקודם לכל מסחר גדול, להכות שרשים בעם. כראות הלל כי “הדלת ננעלה בפני לוים” התעורר למצוא הערמה נגד פעולת דין התורה, ולצורך זה תקן פרוזבול (מלה יונית Prosbole), כלומר אופן משפטי, שעל ידו עברה הפעולה הזאת. – מזה אנו רואים, כי היתה דעת הלל מכרעת בזמנו בעניני הלכה, ועל כן חשב את עצמו מוכשר לקבוע חוקים חדשים בשביל הרבים. לפי מסורת החכמים עמדו שמאי והלל בראש הסנהדריה. הלל יסד בית־מדרש גדול לתורה, ותלמידיו והבאים אחריהם נקראו אחרי כן בשם בית־הלל, בין בית־שמאי ובין בית־הלל צמחו מחלוקות רבות בעניני ההלכה. בעוד אשר תלמידי בית־שמאי היו בהתאמה לשאיפה העקרית של רבים “מחמירים” – מכבידים את עול החוקים – היו תלמידי בית־הלל המקלים שואפים להתאים את החוקים עם מדת האפשרות של היחיד ונוטים לכמה ותורים. בית־הלל עמד מרחוק לתמורות המדיניות וחכמים רבים שיצאו ממנו לא נסחפו בזרם השחרור שאחז את העם בסוף ימי הבית השני, לא האמינו בתשועת אדם וצפו לעזרת ה' בעתיד. האמונה החזקה בשלטון האלהים ובנצחיות עם ישראל נתנה להם כח להתגבר על כל המצוקות הנוראות. מתוך אמונה זו התפשרו גם עם רעיון חורבן בית־המקדש, בצפותם, כי הוא מוכרח לבוא. הכשרון להשלים עם כל צורת־המציאות לשם קניני הרוח יותר עליונים ונצחיים, – ואת הקנינים האלה ראו בתורה ובדת – עזר להם לצאת בשלום מן המהפכה הגדולה ולצמצם את הצורה הלאומית העתיקה בהתאם לתנאי החיים החדשים – תנאי־השעבוד והגלות.


 

לוח כרונולוגי מפורט*    🔗


א) תקופת שעבוד מלכות־פרס    🔗


(ג' רכ“ג – ג' תכ”ח, 538 עד 333)

החשובים במלכי פרס ושנות שלטונם בארץ ישראל:


מספר השנים

לחשבון הבריאה קודם מנין או"ח

ג' רכ“ג־רל”ב, 538 עד 529 כּוֹרֶשׁ (Kyros).

ג' רל“ב־רל”ט, 529 עד 522 כַּנְבּוּזִי (Kambyses).

ג' ר“מ־רע”ו, 521 עד 485 דָּרְיָוֶשׁ (Dareios).

ג' רע“ו־רצ”ו, 485 עד 465 אַחַשְׁוֵרוֹשׁ (Xerxes).

ג' רצ“ו־של”ו, 465 עד 425 אַרְתַּחְשַׁסְתָּא (Artaxerxes) “ארך היד”.

ג' של“ז־שנ”ו, 424 עד 405 דָּרְיָוֶשׁ השני (Nothos).

ג' שנ“ו־ת”ב, 405 עד 359 אַרְתַּחְשַׁסְתְּא השני “הזכרן”.

ג' ת“ג־תכ”ג, 358 עד 338 אַרְתַּחְשַׁסְתְּא השלישי (Ochos).

ג' תכ“ה־תכ”ח, 336 עד 333 דָּרְיָוֶשׁ השלישי (Kodomanos).

ג' רכ"ג 538 כורש נתן רשות לגולה לשוב אל ארץ יהודה. ראשית העליה.

רל"ו 525 כנבוזי כבש את ארץ מצרים.

*33רמ“א־רמ”ה 520 עד 516 בנין הבית השני (זרבבל, יהושע בן יהוצדק, חגי וזכריה).

* ש"ג 458 עלית עזרא. תקנת הנשים הנכריות (כסלו ג' ש"ד־458).

* שט"ז 445 עלית נחמיה. בנין חומת ירושלים (מלאכי, ישעיה השלישי).

?ג' שי"ח (תשרי)? 444 ברית עזרא (קבלת התורה).

לע' שכ"ט 432 הרחקת השמרונים מבית־המקדש.

ש"נ 411 חורבן מקדש היהודים ביֵב (אלפנטיני) של מצרים


ב) תקופת שעבוד מלכות יון    🔗


(ג' תכ“ח־תרי”ט, 333 עד 142)

מלכי היונים השליטים בארץ ישראל:

מספר השנים

לחשבון הבריאה קודם מנין או"ה

ג' תכ“ח־תל”ח, 333 עד 323:

אלכסנדרוס מוקדון (הגדול)

(אחריו שלטו בארץ יהודה שרי הצבא לאומדין, תלמי בן לגיס, אנטיגנוס, ושוב תלמי בשם אחי אלכסנדר ובניו).

אנטיגנוס, פעם שנית בתור מלך ובנו המלך

ג' ת“נ־ת”ס, 311 עד 301 דימיטריוס.


מלכי בית תלמי (Ptoleamios) מושלי מצרים:    🔗


ג' ת“ס־תע”ח, 301 עד 283 תלמי הראשון בן לגוס, המושיע (Soter).

ג' תע“ח־תקט”ו, 283 עד 246 תלמי השני פילדלף (Philadelphos).

ג' תקט“ו־תק”מ, 246 עד 221 תלמי השלישי פועל טוב (Euergetes)

ג' תק“מ־תקנ”ז, 221 עד 204 תלמי הרביעי פילופטור (Philopator).

ג' תקנ“ז־תקס”א (לע')204 עד 200 (לע') תלמי החמישי המפואר (Epiphanes), הילד.


מלכי בית סילוקוס (Seleukos) מושלי אסיה או סוריה:    🔗


לע' ג' תקס“א־תקע”ד, 200 עד 187 אנטיוכוס השלישי, הגדול.

ג' תקע“ד־תקפ”ו, 187 עד 175 סילוקוס הרביעי, פילופטור.

ג' תקפ“ז־תקצ”ז, 175 עד 164 אנטיוכוס הרביעי המפואר (Epiphanes).

ג' תקצ“ז־ת”ר, 164 עד 161 אנטיוכוס החמישי אאופטור

ג' ת“ר־תר”ט, 161 עד 152 דימיטריוס הראשון המושיע (Soter).

ג' תר“ט־תרט”ו, 152 עד 146 אלכסנדרוס בַּלַס.

ג' תרט“ו־תרי”ט, 146 עד 142 דימיטריוס השני המנצח (Nikator).

ג' תרי“ז־תרי”ט, 144 עד 142 אנטיוכוס הששי,

ג' תכ"ח 333 מלחמת איסוס. מעבר שלטון אסיה אל היונים.

ג' תנ"ט 312 המלחמה על יד עזה בין אנטיגנוס ובין תלמי.

ג' ת"ס 301 מלחמת איפסוס. תלמי כבש את ירושלים ביום השבת. והגלה יהודים רבים אל מצרים.

ג' תקמ"ד 21 המלחמה על יד רפיה: תלמי הרביעי נכנס אל ירושלים

ג' תקס“א (לע')? 200 המלחמה על יד מקורות הירדן. א”י עוברת אל אנטיוכוס.

ג' תקפ"ו 175 הכהונה הגדולה עוברת לידי המתיונים.

ג' תקצ"א 170 אנטיוכוס הרביעי בזז את בית המקדש.

ג' תקצ“ג־תקצ”ד 168 גזרת אנטיוכוס ובטול התמיד (ט“ו כסלו תקצ”ד).

חנוכת מזבח לאלילים בירושלים (כ"ה כסלו)


מספר השנים

לחשבון הבריאה / קודם מנין או"ה

*ג' תקצ"ו 165 נצחונות יהודה המכבי על יד אמאוס ועל יד בית־צור.

ג' תקצ"ז 165 חנוכת בית המקדש והמזבח (כ"ה כסלו) וחדוש התמיד.

ג' תקצ"ח 163 המלחמה אצל בית זכריה. ליסיאס כרת ברית עם היהודים ובטל את גזרת אנטיוכוס.

*ג' ת"ר 161 נצחון יהודה המכבי על נקנור (י"ג אדר). – מפלתו לפני בקחידס ומותו.

*ג' תר"ח 153 מלכות־סוריה הקימה את יונתן החשמונאי לכהן גדול.

ג' תרי“ז 144 כבוש הר אפרים. עקרון ויפו ע”י החשמונאים (יונתן ושמעון).

*ג' תרי“ט 142 כבוש מצודת ירושלים (אקרה) וגזר ע”י שמעון החשמונאי.

שנה ראשונה לחיות ישראל.


ג) תקופת החרות המדינית    🔗

(ג' תרי“ט־תרצ”ח, 142 עד 63)


המושלים מבית החשמונים:

ג' תרי“ט־תרכ”ו 142 עד 135 שמעון נשיא וכהן גדול.

ג' תרכ“ו־תרנ”ז 135 עד 104 יוחנן (הורקנוס) נשיא וכ"ג.

ג' תרנ“ז־תרנ”ט 104 עד 103 יהודה (אריסטובולוס) מלך וכ"ג.

ג' תרנ“ט־תרפ”ה 103 עד 76 יונתן (ינאי־אלכסנדרוס) מלך וכ"ג.

ג' תרפ“ה־תרצ”ד 76 עד 67 שלמינון (אלכסנדרה) מלכה.

ג' תרצ“ד־תרצ”ח 67 עד 63 אריסטובולוס (השני) מלך וכ"ג.

*ג' תר"כ 141 אספת עם יהודה קימה וקבלה את שלטון החשמונאים.

ג' תרכ“ז 135 מצור ירושלים ע”י אנטיוכוס סידטס.

ג' תרל“ג 128 כבוש עבר הירדן ע”י יוחנן כהן גדול.

ג' תרל“ה (לע')? 126 כבוש שכם והר גריזים ע”י יוחנן כהן גדול.

*ג' תר“מ־תרנ”ה 121 עד 106 כבוש אדום (נגב יהודה), ושמרון ועמק יזרעאל.

* ג' תרנ“ז 104 חדוש המלוכה ביהודה. נצחון על היטורים. כל ארץ ישראל הצפונית נככשה ע”י היהודים.

ג' תרס"א (לע')? 100 מפלת היהודים על יד עכו.

ג' תרס“ה 96 כבוש עזה ע”י ינאי המלך.

ג' תרע"א (לע)? 90 בין ינאי המלך ובין רוב עם יהודה פרצה מלחמה שנמשכה שש שנים.

ג' תרצ“ו 65 מצור ירושלים ע”י הורקנוס וחרתת הערבי (רצח חוני המעגל).

*ג' תרצ“ח 63 כבוש ירושלים ע”י פומפיוס הרומאי. סוף החרות המדינית חלק גדול מכבושי החשמונאים נקרע מעל גבול יהודה.


ד) תקופת השעבוד הרומאי    🔗


א) סוף שלטון החשמונאים:


הורקנוס (השני) נשיא וכהן גדול ג' תרצ“ח־תשכ”א 63 עד 40.

מתתיהו (אנטיגנוס) מלך וכהן גדול ג' תשכ“א־תשכ”ד 40 עד 37.


ב) שלטון בית אנטיפטרוס:

הורדוס (Herodes) הראשון (“הגדול”) מלך ג' תשכ“ד־תשנ”ז 37 עד 4.


פרוד מלכות יהודה:


יהודה ואדום ושמרון. עבר הירדן והגליל. הבשן וקצה צפון א"י.

ארכילאוס ג' תשנ“ז־תשס”ו הורדוס־אנטיפס פיליפוס

נשיא 4 קודם מאו“ה – 6 למנין או”ה. נשיא נשיא

אחריו נציבים רומאים: חלק חלק

א) קופוניוס, ב) אמביבולוס, (טטררכוס) (טטררכוס)

ג) אניוס רופוס, עד ג' תשע“ה, 15. ג' תשנ”ז־תשצ“ח, ג' תשנ”ז־תשצ"ה.

ד) גרטוס ג' תשע“ה־תשפ”ו, 15 עד 26. 4 קודם מאו“ה עד 38 4 קודם מאו”ה עד 35

ה) פונטיוס פילטוס ג’תשפ“ו־תש”צו, למנין או“ה. למאו”ה.

26 עד 36 למאו“ה. אחריו אגריפס. ומשנת תשצ”ז, 37

ו) מרצלינוס, ז) מרולוס עד ג' תת"א. אגריפס.

41 למאו"ה.


אגריפס, מלך על כל ארצות היהודים ג' תת“א־תת”ד, 41 עד 44.

אחריו נציבים רומאים:

א) קוסמיוס פדוס, ב) טיבריוס אלכסנדרוס עד תת"ח, 48.

ג) קומנוס ג' תת“ח־תתי”ב, 48 עד 52.

ד) פליקס ג' תתי“ב־תת”ך, 52 עד 60.

ה) פסטוס ג' תת“ך־תתכ”ב, 60 עד 62.

ו) אלבינוס ג' תתכ“ב־תתכ”ד, 62 עד 64.

ז) גסיוס פלורוס ג' תתכ“ד־תתכ”ו, 64 עד 66.


מספר השנים

לחשבון הבריאה קודם מנין או"ה

ג' תש"ד 57 המרידה הראשונה ברומאים (אלכסנדרוס בן אריסטובולוס).

ג' תש"ח 56 המרידה השניה ברומאים אריסטובולוס).

ג' תש"ו 55 המרידה השלישית ברומאים (אלכסנדרוס בפעם שניה).

ג' תש"ח 53 קרסוס הרומאי שדד את בית המקדש ונפל במלחמתו עם הפרתים.

ג' תשי"ב 49 רצח החשמונאים אריסטובולוס ואלכסנדרוס.

ג' תשי"ד 47 יוליוס ציזר הרחיב את גבול היהודים ונתן זכויות ליהודים בכל ממשלת רומא.

ג' תשט"ו 46 הורדוס הוקם לנציב בגליל והמית את חזקיה הגלילי.


מספר השנים

לחשבון הבריאה / קודם מנין או"ה

ג' תשי"ח 43 קסיוס מכר יהודים רבים מהר אפרים לעבדים. מות אנטיפטרוס.

ג' תשכ"א 40 העליה הראשונה של הפרתים על ארץ־ישראל. הורקנוס נלקח בשבי.

*ג' תשכ"ד 37 קץ שלטון החשמונאים. הורדוס היה למלך ביהודה.

ג' תשכ"ז 35 רצח אריסטובולוס הכהן הגדול החשמונאי האחרון.

ג' תש"ל 31 מלחמות קשות בין הורדוס ובין הערבים. רעש גדול בארץ יהודה.

ג' תשל"א 30 רצח הורקנוס האחרון לבית החשמונאים. הקיסר אוגוסטוס אשר את הורדוס למלך ביהודה.

ג' תשל"ב 29 רצח המלכה מרים.

*ג' תשמ"א 20 הורדוס צוה לחדש את בית־המקדש.

*ג' תשנ“ג 4 חכמי הפרושים ותלמידיהם פוצצו את הנשר שעל שער בית המקדש, מות הורדוס. רצח גדול בבית־המקדש בחג הפסח. המרידה הגדולה של היהודים (בקיץ). למנין או”ה ורוס נציב סוריה עשה שמות גדולות בגליל וביהודה.

ג' תשס"ו 6 ארכילאוס הגלה אל ארץ גליה ובמקומו בא נציב רומאי. קויריניוס בא למנות את היהודים. התנגדות יהודה הגלילי ראש הקנאים.

ג' תשצ"ו 36 מריבה גדולה בין היהודים ובין פילטוס.

ג' תשצ"ט 39 פרעות גדולות ביהודים באלכסנדריה של מצרים.

*ג' ת"ת 40 קליגולה גזר להקים צלם תבניתו בבית־המקדש.

ג' תת"ג 43 אגריפס נסה לחזק את חומת ירושלים ולא עלתה בידו.

?ג' תת"ז? 47 מרד הקנאים. יעקב ושמעון בני יהודה הגלילי הוקעו על העץ.

?ג' תת"ט? 49 קומנוס עשה מטבח גדול בעולי הרגלים בחג הפסח.

ג' תתי"ב 52 מלחמה בין היהודים ובין השמרונים.

ג' תת"כ 60 מריבה גדולה בין היהודים ובין היונים בקיסרין.

*ג' תתכ"ד 64 קץ עבודת בנין בית־המקדש.

ג' תתכ"ו 66 רצח גדול בירושלים על ידי פלורוס, פרעות גדולות ביהודים בקיסרין, ראשית המרד הגדול. הרומאים גורשו מירושלים.

*ג' תתכ"ז (ראשית) 66 הנצחון על צסטיוס גלוס. התחזקות המרד. הרומאים גורשו מכל ארץ יהודה. מלחמות גדולות בין היהודים ובין היונים בכל ערי תורוה. מטבח נורא באלכסנדריה.

ג' תתכ"ז (קיץ) 67 המלחמה בגליל. אספסינוס כבש את יודפת (ר"ח תמוז).

* ג' תתכ"ח 68־67 כבוש גמלא (כ"ג תשרי). – כבוש עבר הירדן (בקיץ). מלחמת אחים בירושלים.

*ג' תתכ"ט 69 כבוש ארץ יהודה.

*ג' תת"ל 70 אספסינוס היה לקיסר. טיטוס עלה על ירושלים (ניסן) והחריב את המקדש (י' אב) ואת העיר (ח' אלול).

ג' תתל"ג 73 הרומאים כבשו את מצדה, האחרון במבצרי היהודים (ט"ז ניסן).


א) הכהנים הגדולים    🔗

מבית צדוק

יהושע בן יהוצדק בשנת ג' רמ"א (520).

יהוקים סמוך לשנת ג' ר"פ לע' (480).

אלישיב בשנת שט"ז (445).

יהוידע סמוך לשנת ג' של"ו (425).

יהוחנן בשנת ש"נ (411).

ידוע סמוך לשנת ג' ש' (360), (בין ידוע ובין חוניו נמצאו דורות אחדים).

חוניו (הראשון). מנשה.

שמעון (לפי דעת יוסף בן מתתיהו הוא שמעון הצדיק). אלעזר.

חוניו [השני] סמוך לשנת ג' תק"ל (230).

שמעון [הצדיק] ג' תקמ"ד (217).

חוניו (השלישי) עד תקפ“ו (175). נהרג בדפני אצל אנטיוכיה תק”צ (177).

ישוע (יסון) כהן גדול עד שנת ג' תק"צ (171).

חוניו (הרביעי) ברח אל ארץ מצרים ויסד את מקדש חוניו. מזרעו היו אריסטובולוס וחנניה וחלקיה שרי הצבא במצרים.

יקים (אלקימוס) כהן גדול מת לערך ג' תר"ב (159)


ב) החשמונאים    🔗

1.jpg

מכתב יהודי יב אל בגוהי פחת יהודה    🔗

(לפי הפפירוס שנמצא באי אלפנטינה. עין למעלה עמוד 52).


הנוסח הארמי.

שורה 1. אל מראן בגוהי פחת יהוד עבדיך ידניה וכנותא כהניא זי ביב בירתא שלם

שורה 2. מראן אלה שמיא ישאל שגיא בכל עדן ולרחמן ישימנך קדם דריוהוש מלכא

שורה 3. ובני ביתּא' יתיר מן זי כען חד אלף, וחין אריכן ינתן לך וחדה ושריד הוי בכל עדן

שורה 4. כען עבדך ידניה וכנותה כן אמרן בירח תמוז שנת 14 דריוהוש מלכא, כזי ארשם

שורה 5. נפק ואזל על מלכא. כמריא זי אלהא חנוב זי ביב בירתא [עבדו] המונית עם וידרנג, זי פרתרך תנה

שורה 6. הוה לם, אגורא זי יהו אלהא זי ביב בירתא. יהעדו מן תמה. אחר

וידרנג זך

שורה 7. לחיא אגרת שלח על נפין ברה, זי רבחיל הוה בסון בירתא לאמר,

אגורא זי ביב

שורה 8. בירתא ינדשו, אחר נפין דבר מצריא עם חילא אחרנן, אתו לבירת

יב עם תליהם,

שורה 9. עלו באגורה זך נדשוהי עד ארעא ועמודיא זי אבנא זי הוו תמה

תברו המו אף הוה תרען

שורה 10. זי אבן 5 בנין פסילה זי אבן זי הוו באגורא זך נדשו ודשיהן

קימן וציריהם

שורה 11. זי דששיא אלך נחש ומטלל עקהן זי ארז כלא (זי) עם שירית אשרנא ואחרן זי תמה

שורה 12. הוה כלא באשה שרפו ומזרקיא זי זהבא וכסף ומנדעמתא זי הוה באגורא זך כלא לקחו

שורה 13. ולנפשהום עבדו ומן יומי מלך מצרין אבהין בנו אגורא זך ביב בירתא וכזי כנבוזי על למצרין

שורה 14. אגורא זך בנה ההשכחה ואגורי אלהי מצרין כל מגרו ואיש מנדעם באגורא זך לא חבל

שורה 15. וכזי כזנה עבדו אנחנה עם נשין ובנין שקקן לבשן הוין וצימין ומצלין ליהו מרא שמיא

שורה 16. זי החוין בוידרנג זך כלביא הנפקו כבלא מן רגלוהי וכל נכסין זי קנה אבדו וכל גברין

שורה 17. זי בעו באיש לאגורא זך כל קטילו וחזין בהום אף קדמת זנה בעדן זי זא באישתא

שורה 18. עביד לן אגרה שלחן [על] מראן ועל יהוחנן כהנא רבא וכנותה כהניא זי בירושלם ועל אוסתן אחוהי

שורה 19. זי ענני וחרי, יהודיא אגרה חדה לא שלחו עלין אף מן ירח תמוז

שנת 14 דריהוש מלכא

שורה 20. ועדזנה יומא אנחנה שקקן לבשן וצימין נשיא זילן כארמלה עבידין משח לא משחן

שורה 21. וחמר לא שתין אף מן זכי ועד יום שנת 17 דריהוש מלכא מנחה

ולבו[נ]ה ועלוה

שורה 22. לא עבדו באגורא זך כען עבדיך ידניה וכנותה ויהודיא כל בעלי יב כן אמרין

שורה 23. הן על מראן טב אתעשת על אגורא זך למבנה בזילא שבקן לן למבניה חזי בעלי

שורה 24. טבתך ורחמיך זי תנה במצרין אגרה מנך ישתלח עליהום על אגורא זי יהו אלהא

שורה 25. למבניה ביב בירתא לקבל זי בנה הוה קדמין ומחתא ולבונתא ועלותא יקרבון

שורה 26. על מדבחא זי יהו אלהא בשמך ונצלה עליך בכל עדן אנחנה ונשין ובנון ויהודיא

שורה 27. כל זי תנה הן כן עבדו עד זי אגורא זך יתבנה וצדקה יהוה לך קדם יהו אלה

שורה 28. שמיא מן גבר זי יקרב לה עלוה ודבחן דמן כדמי כסף כנכרין 1 לף ועל זהב על זנה

שורה 29. שלחן הודען אף כלא מליא באגרה חדה שלחן בשמן על דליה ושלמיה בני סנאבלט פחת שמרין

שורה 30. אף בזנה זי עביד לן כלא ארשם לא ידע ב 20 למרחשון שנת 17

דריהוש מלכא.


התרגום העברי

(בהשואה לפפירוס ב' והפפירוס השטרסבורגי)

שורה 1. לאדוננו בגוהי פחת יהודה עבדיך ידניה וכנוותיו (והנלוים עליו)

הכהנים אשר ביב הבירה. שלום

שורה 2. אדוננו אלהי השמים ישאל הרבה בכל עת ולרחמים ישימך לפני

דריוש המלך

שורה 3. ובני ביתו, יותר מאשר כעת על אחת אלף. וחיים ארוכים יתן לך

ושמח וחזק היה בכל עת

שורה 4. כעת עבדיך ידניה וכנותיו כן אומרים. בירח תמוז שנת 14 לדריוש המלך כאשר ארשם

שורה 5. יצא והלך אל המלך כהני חנוב אלהים אשר ביב הבירה עשו המונית (קשר) עם וידרנג אשר פרתרך פה

שורה 6. היה לאמר: המקדש של יהו אלהים אשר ביב הבירה יסירו משם:

אחר כן וידרנג זה

שורה 7. אגרת שלח אל נפין בנו, אשר רבחיל היה בסון הבירה, לאמר

המקדש אשר ביב

שורה 8. הבירה יתצו, אחר כן נפין נהג את המצרים עם חיל אחר באו לבירת יב עם תלייהם

שורה 9. באו במקדש ההוא נתצוהו עד הארץ ועמודי האבן אשר היו שם

שברו אף היה שערי

שורה 10. אבן, בנוין אבני גזית, אשר היו במקדש זה נתצו ודלתותיהם

עומדות וצירי

שורה 11. הדלתות האלה נחושת וספון עצי ארז כלו עם שארית אשרנא והשאר אשר היה שמה

שורה 12. הכל באש שרפו ומזרקות זהב וכסף וכל דבר אשר היו במקדש זה הכל לקחו

שורה 13. ועשו לנפשם. ומימי מלכי מצרים בַנוּ אבותינו את המקדש הזה

ביב הבירה וכאשר כנבוזי בא למצרים

שורה 14. מקדש זה בנוי מצא וכל מקדשי אלהי מצרים מגרו ואיש מאומה לא חבל במקדש זה.

שורה 15. וכאשר כזאת עשו אנחנו עם נשינו ובנינו שקים לבשנו וצמנו

והתפללנו ליהו אלהי השמים

שורה 16. אשר הראנו בוידרננ זה הכלבים הוציאו כבליו מבין רגליו וכל הנכסים אשר קנה אבדו וכל האנשים

שורה 17. אשר בקשו להרע למקדש זה כולם והרגו וראונו בהם אף לפני זה בזמן אשר רעה זאת

שורה 18. נעשתה לנו מכתב שלחנו לאדוננו ואל יהוחנן הכהן הגדול וכנוותיו הכהנים אשר בירושלים ואל אוסתן אחיו

שורה 19. של ענני וחרי יהודה מכתב אחד לא שלחו אלינו גם מן ירח תמוז שנת 14 לדריוש המלך

שורה 20. ועד היום הזה אנחנו לובשים שקים וצמים נשינו נעשו כאלמנות שמן לא סכנו

שורה 21. ויין לא שתינו, אף מן אז ועד יום שנת 17 לדריוש המלך מנחה ולבונה ועולה

שורה 22. לא עשו במקדש זה. כעת עבדיך ידניה וכנוותיו וכל היהודים בעלי יב כן אומרים:

שורה 23. אם על אדוננו טוב התעשת על מקדש זה לבנותו כי לא יניחונו

לבנותו. ראה בעלי

שורה 24. טובתך ואוהביך אשר פה במצרים אגרת ממך תשלח אליהם על מקדש יהו אלהים

שורה 25. לבנותו ביב הבירה כאשר היה בנוי לפנים ומנחה ולבונה ועולה יקריבו

שורה 26. על המזבח של יהו אלהים בשמך ונתפלל אליך בכל עת אנחנו ובנינו ונשינו וכל היהודים

שורה 27. אשר פה, אם כן תעשה עד אשר המקדש יבנה וצדקה תהיה לך לפני יהו אלהי

שורה 28. השמים מאיש אשר יקריב לו עולה וזבחים שדמיהם בדמי כסף ככרים 1 אלף ועל זהב על זה

שורה 29. שלחנו והודענו אף כל הדברים באגרת אחת שלחנו בשמנו אל דליה ושלמיה בני סנבלט פחת שומרון

שורה 30. אף בכל זה אשר נעשה לנו ארשם לא ידע ב 20 למרחשון שנת 17 לדריוש המלך.



  1. בספר ויקרא כא ח כתוב: “כי את לחם אלהיך הוא מקריב”.  ↩

  2. המחבר צירף שני פסוקים מספר ויקרא יט “יז. לֹא־תִשְׂנָא אֶת־אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת־עֲמִיתֶךָ וְלֹא־תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא: יח. לֹא־תִקֹּם וְלֹא־תִטֹּר אֶת־בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהוָה” – הערת

    פב"י.  ↩

  3. בספר ירמיהו נ, לד, כתוב: “גֹּאֲלָם חָזָק יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ רִיב יָרִיב אֶת־רִיבָם” – הערת פב"י.  ↩

  4. המרכאות הכפולות מטעות. זו אינה ציטטה. בישעיהו יג‘ ג’ כתוב: “אֲנִי צִוֵּיתִי לִמְקֻדָּשָׁי גַּם קָרָאתִי גִבּוֹרַי לְאַפִּי עַלִּיזֵי גַּאֲוָתִי” – הערת פב"י.  ↩

  5. בספר ירמיהו נ, ד־ה, כתוב: “בַּיָּמִים הָהֵמָּה וּבָעֵת הַהִיא נְאֻם־יְהוָה יָבֹאוּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵל הֵמָּה וּבְנֵי־יְהוּדָה יַחְדָּו הָלוֹךְ וּבָכוֹ יֵלֵכוּ וְאֶת־יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם יְבַקֵּשׁוּ: צִיּוֹן יִשְׁאָלוּ” – הערת פב"י.  ↩

  6. בספר ישעיהו נ, כ, כתוב: “נְאֻם־יְהוָה יְבֻקַּשׁ אֶת־עֲוֹן יִשְׂרָאֵל וְאֵינֶנּוּ וְאֶת־חַטֹּאת יְהוּדָה וְלֹא תִמָּצֶאינָה” – הערת פב"י.  ↩

  7. המחבר צירף וערך מחדש (עם השמטות) שני פסוקים מספר ישעיהו נא,: “יב. אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם מִי־אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת וּמִבֶּן־אָדָם חָצִיר יִנָּתֵן: יג. וַתִּשְׁכַּח יְהוָה עֹשֶׂךָ נוֹטֶה שָׁמַיִם וְיֹסֵד אָרֶץ וַתְּפַחֵד תָּמִיד כָּל־הַיּוֹם מִפְּנֵי חֲמַת הַמֵּצִיק כַּאֲשֶׁר כּוֹנֵן לְהַשְׁחִית וְאַיֵּה חֲמַת הַמֵּצִיק: ”.  ↩

  8. בספר ישעיהו מ, ב כתוב: “ כִּי לָקְחָה ירושלים מִיַּד יְהוָה כִּפְלַיִם בכָל־חַטֹּאתֶיהָ”.  ↩

  9. בספר ישעיהו מא, ט כתוב: “ אֲשֶׁר הֶחֱזַקְתִּיךָ מִקְצוֹת הָאָרֶץ וּמֵאֲצִילֶיהָ קְרָאתִיךָ ”.  ↩

  10. בספר ישעיהו מו, ג כתוב: “ הַעֲמֻסִים מִנִּי־בֶטֶן הנּהְשֻׂאִים מִנִּי־רָחַם”.  ↩

  11. בספר ישעיהו מד, כב כתוב: “ מָחִיתִי כָעָב פְּשָׁעֶיךָ וְכֶעָנָן חַטֹּאותֶיךָ ”.  ↩

  12. המחבר צירף ועירבב שני פסוקים מספר ישעיהו: בפרק מט, ז כתוב: “כֹּה אָמַר־יְהוָה גֹּאֵל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשׁוֹ לִבְזֹה־נֶפֶשׁ לִמְתָעֵב גּוֹי לְעֶבֶד מֹשְׁלִים” ובפרק מא, יד כתוב: “אַל־תִּירְאִי תּוֹלַעַת יַעֲקֹב…”  ↩

  13. בספר משלי ג, יב כתוב: “ כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְהוָה אותו יוֹכִיחַ ”.  ↩

  14. בספר ישעיהו מח, כ כתוב: “ צְאוּ מִבָּבֶל בִּרְחוּ מִכַּשְׂדִּים בְּקוֹל רִנָּה ”.  ↩

  15. בספר חגי ב, כג כתוב: “ וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם ”  ↩

  16. בספר זכריה ד, פסוקים יב־יד כתוב: “ שְׁנֵי צַנְתְּרוֹת הַזָּהָב הַמְרִיקִים מֵעֲלֵיהֶם הַזָּהָב: יג. וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר הֲלוֹא יָדַעְתָּ מָה־אֵלֶּה וָאֹמַר לֹא אֲדֹנִי: יד. וַיֹּאמֶר אֵלֶּה שְׁנֵי בְנֵי־הַיִּצְהָר הָעֹמְדִים עַל־אֲדוֹן כָּל־הָאָרֶץ: ”.  ↩

  17. בספר זכריה ו, יג כתוב: “ יִשָּׂא הוֹד וְיָשַׁב וּמָשַׁל עַל־כִּסְאוֹ”.  ↩

  18. בספר זכריה יג, ד כתוב: “ וְלֹא יִלְבְּשׁוּ אַדֶּרֶת שֵׂעָר לְמַעַן כַּחֵשׁ”.  ↩

  19. בספר ישעיהו סו, ה כתוב: “ שִׁמְעוּ דְּבַר־יְהוָה הַחֲרֵדִים אֶל־דְּבָרוֹ ”.  ↩

  20. בספר מלאכי ב, יז כתוב: “ וּבָהֶם הוּא חָפֵץ אוֹ אַיֵּה אֱלֹהֵי הַמִּשְׁפָּט ”.  ↩

  21. בספר מלאכי א יד כתוב: “ כִּי מֶלֶךְ גָּדוֹל אָנִי אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת וּשְׁמִי נוֹרָא בַגּוֹיִם ”.  ↩

  22. בספר מלאכי א יא כתוב: “ מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי ”.  ↩

  23. בספר מלאכי ג ג כתוב: “ וְטִהַר אֶת־בְּנֵי־לֵוִי וְזִקַּק אֹתָם כַּזָּהָב וְכַכָּסֶף ”.  ↩

  24. בספר ישעיהו נו ג כתוב: “יבדילני”.  ↩

  25. בספר מלכים ח מג כתוב: “ לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל־עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת־שְׁמֶךָ לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל ”.  ↩

  26. בספר עזרא ז ו כתוב: “ וְהוּא־סֹפֵר מָהִיר בְּתוֹרַת מֹשֶׁה”.  ↩

  27. בספר עזרא ז ו כתוב: “ וְאַשְׁמָתֵנוּ גָדְלָה עַד לַשָּׁמָיִם ”.  ↩

  28. בספר ישעיהו נו א כתוב: “ כִּי־קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת ”.  ↩

  29. בספר תהלים לח יב כתוב: “ אֹהֲבַי וְרֵעַי מִנֶּגֶד נִגְעִי יַעֲמֹדוּ וּקְרוֹבַי מֵרָחֹק עָמָדוּ”.  ↩

  30. מקור משובש. הערת פב"י  ↩

  31. מקור משובש. הערת פב"י  ↩

  32. במקור נדפס בטעות כך: “ Skythpolis ”. הערת פב"י.  ↩

  33. המספרים החשובים ביותר מסומנים בכוכב  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48512 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!