א בִּמסיבת רֵעים    🔗

פתח אליהו בן־ברוך ארך־הגוף, שהסב בראש־השולחן, ואמר:

– האמת ניתנת להאמר, כי אותם בני־הנעורים, שעשו את ישיבתם קבע בעירנו, לא עשו כן אלא מחמת יפי המקום, חן־הטבע, נוף־הכנרת אפוף ערפל התכלת, המרתק בלילות ירח עין כל רואיו; ועל כל אלה: מעשה־בראשית הכביר, המוקם והולך בסביבה חרבה עטופת הוד־העבר, הוד־קדומים, מימי שבת ישראל על אדמתו… מנגינה חרישית זו, הפותחת עם עלות השחר בגעִיַּת־הפרות והעזים שבישובים הסמוכים ובטרטור מכוניות־המשא, העמוסות פועלים לסלילת כבישים חדשים, ומסימת סמוך לחצות לילה בוכוחים, באסיפות וברקודי “הורָה”… וכך חוזר הגלגל חלילה: שֵׁיט סירות דייג על פני הכנרת, עם האשמורת השלישית: להרחיק בתוך חשכת־הים הרוגע, על מנת שלמחרת היום יועלו הדגים בצלחותינו… זוהי חוויה מרנינה, חוויה של מעשי־יצירה מופלאים ביותר. אין זה מן הנכון, איפוא, להיות סבור כי עירנו היא בבחינת “אי השדים” אצל הצרפתים, להבדיל. או כמקום־גלות בכל מדינה אחרת. אדם מעיר אחרת, כי ישתקע בתוכנו, עלינו להקבילו בסבר־פנים יפות ולהקל עליו את יסורי הקליטה הראשונים.

– אז… אז – פרצה לתוך דבריו לאה’לה קטנת־הקומה, בעלת העינים הטרוטות במקצת, שישבה בקצהו השני של אותו שולחן מארך, לאחר שהריקה לקרבה כוסית יין אדמדם – אז מדוע מוסיפה עירנו לשמש בית מקלט ל“לא־יוצלחים” מערים אחרות, השואפים להבנות מה“אולי” שבחיים, מהספק?

– טוב, טוב, כבר שמענו זאת לא אחת - הגיב מישהו מהנוכחים בעצבנות, בפצחו בין שניו אגוז קטן - ועד מתי נוסיף “ללעוס” דברים ידועים אלה?!

– נו, חבריא, נשתה “לחיים”! - הרים בעל האכסניה הצעיר, דוב ישראלי, את כוס היין שלו והכל קמו ועמדו על רגליהם, נטלו בידיהם את כוסיותיהם הממולאות ביד האחת, וביד השניה נטלו את חתיכות השוקולדה:

– “לח־יים”!

וישבו לאחר לגימות מספר.

מבעד לחלון פתוח של חדר סמוך בקע בכי הרך־הנולד של בעל האכסניה; הוא, שנשאר עומד על עמדו, התיר במקצת את השרוך שעל חזה חולצתו הלבנה, החליק בידו על פני שער ראשו המגודל - והמשיך בנימה פחות חגיגית:

– טבעי הדבר, שבכל עת מצוא תתעורר “אותה בעיה”, אבל, רבותי, תרשוני להציג בפניכם שאלה זו: אם לא אנחנו אז מי? ברצוני להגיד: אם בכל ישוב קטן בארץ יהיו התושבים נתונים ברגשי־נחיתות בלתי פוסקים, מה יהא על מפעל הגאולה והיצירה שלנו בכללו? נו, באמת, הגידו אתם בעצמכם… האמנם רחוקים אנו מאותם החלוצים, הכובשים מדבריות שממה ומפלסים דרך לבאים אחריהם? - ואחרוני דבריו נאמרו בקול רוטט במקצת, בהעיפו מבט על שני טורי האורחים והאורחות הצעירים.

– כן, נכון - פרץ לתוך דבריו אליהו בן־ברוך דרך מחאה - הלא… הלא אני טרם סימתי בדברי… הלא חפצתי - –

– הנח, שטויות! אין אנו מוכנים להאזין לנאומים! מחאו אחדים מהנוכחים - דוב צָדק. הצדק עם דוב!

ואותו זקן, שהרכין ראשו מפעם לפעם והציץ מבעד למשקפיו לתוך הצלחות המלאות כל־טוב והִרבה לברור מתוכן, לחש לה, ללאה’לה, שישבה בסמוך לו, לתוך אזנה:

– בובה’לה, הלואי ובקרוב אצלך! - –

והיא הסמיקה, הצליפה בו מבט חודר, כשעיניה הקטנות נעות־זעות חליפות, החל ממצחו המקומט וכלה בזקנו המלבין, היורד לו עד למחצית חזהו - וחוזר חלילה:

– שמא תואיל ברוב כבודך לשבת ב… ב…שקט?!

וצחוק רב נשתפך בפני הזקן.

– אנו שותים לחיי עמנואל הקטן ולחיי אמו־יולדתו! - הגביה את כוסו אליהו בן־ברוך - ואת, לאה’לה, בואי ושבי כאן!

ועד מהרה קמה וישבה בסמוך לו, לאליהו.

משהחלו כמה מהנוכחים להתבסם - לחשה לתוך אזנו:

– שמא מוטב, כי נקום ונלך?

ומשום־מה השיב נמרצות:

– בסדר. נלך!

ובעמדם מחוץ לבית, מחוץ להמולה, ברחוב הסמוך, הפליטה בתנועת ביטול בידה:

– אוף! שוב מסיבות ושוב נשפים. זה מכבר קצה נפשי בכל אלה!… ועכשיו הבט וראה - והיא נטלה מעל ראשה את מטפחת־המשי הצבעונית הדקה, השופעת רקומי־פרחים לרוב והטמינתה בתוך תיק־העור הקטן אשר לה; ומתוכו נטלה, מיד לאחר מכן, עפרון־צבע אדמדם וקופסת “פודר” - רואה אתה? “חברה” אני וגם “גברת”, בשעת הצורך, הראי הקטן שלי, הדבוק לגבי התיק, שבור במקצת, אבל אין דבר! עזור נא לי וטול בידך תיק־ראי פגום זה - –

ולאור הסהר הדועך מאחורי גושי־ההרים, שעטו אותה שעה חשכה מעיקה, טרודה היתה רגעי־מספר בצביעת שפתותיה ובטפול בתסרקתה.

– רואה אתה? - הוסיפה - הנה מה“צעפאלאך” (צמות) אעשה תסרוקת כהלכה! ואת האמת אגיד לך: כבר נמאסה עלי “מלאכה” זו: היאך לשאת חן בעיני פלוני ולעשות “רושם” בעיני אלמוני. מן הראוי שיבוא פעם הקץ ל“מצב” זה.

– וכיצד את מתארת לעצמך “סוף” זה?

– אתה כבר שואל, שלא לענין? - הגיבה בעצבנות - בוא ונלך!

משדעך כליל אור הסהר המשיכו בהלוכם על פני כביש האספלט, שנשתרך מעלה מעלה, לעבר הבתים החדשים־אחרונים של השכונה החדשה, הבנויה במדרונו של הר. שלובי זרוע המשיכו בשיחה:

– יש לך “מזל”, שנמלטנו מהחבריא - פנתה אליו - כי אחרת… אילו התבסמת כהלכה ולא הבחנת בין ימינך לשמאלך, אז… אז…

– אז מה? - שאל בהעתירו על מצחה נשיקה לוהטת.

– אז הייתי… בורַ־חַת מפניך!.. ועתה, הגד לי: מיהו, בעצם, אותו דוב ישראלי? אני הרי “ירוקה” במקום. מופיעה כאן מחיפה אחת לשבועים, לשבת - וְתוּ לא! האמנם נכון הדבר, כי - –

– דוב זה, לאה’לה, הוא מה שמכנים “ידו בכל ויד כל בו”: אם יש צורך לארגן תחרות בכדור־רגל, פונים הכל לדוב; להביא מַרצה מעיר אחרת – דוב. לבצע נשף־פורים, או כל נשף אחר - שוב דוב. ואירע פעם מקרה, כשהגיעה אלינו מירושלים קבוצת כדור־רגל חזקה חסרו ברגע האחרון ממש לפני התחלת המשחק, שלושה שחקנים לקבוצה המקומית. מה עשה דוב? שכר “מכונית־”טקסי" ואץ־טס לכמה ממושבות־הסביבה וכעבור רגעי־מספר והקבוצה המקומית ערוכה היתה בשלמותה למשחק כדבעי… ולא ספורט בלבד… עסוק הוא לעתים אף בארגון “עתון התולי” באולם הספורט המקומי. וכיצד עושים זאת? שוב ע"י ריצה־טיסה לקבוצי־הסביבה, משם מובאים המשתתפים והמרצים ודומיהם. וזאת בלבד? אל תשאלי! מי היה הראשון בעיר, שהביא הלום קבוצת כדור־רגל אנגלית־צבאית? ומי צלם את שתי הקבוצות, העברית והאנגלית, על המגרש? הווי אומרת: אותו דוב. וזאת בלבד? ומי ברך את הקבוצה האנגלית בשפתה? –

– האם הוא יודע אנגלית?

– אינו יודע!

– והיאך ברך באנגלית?

– השד יודע אותו! ברגע המכריע אינו מאבד לעולם את עשתונותיו. אנגלית?… והנה נפלטות מפיו מלות־ברכה בשפה זו. שֵׁד מִשַּׁחַת!

אם כי היה זה אחד מלילות שלהי־הקיץ, העיק החום ביותר. לאה’לה ניגבה מפעם לפעם, בממחטתה המלבינה, את אגלי־הזיעה שבפניה. מאחר שֶׁלֵּאִים היו מהליכה ממושכת, ישבו על גבי ספסל, ממנו נשקף ים־כנרת השרוי בעלטה כבדה על מעגל־ההרים אשר לו, המכונסים בסוד־עולמים מעיק. תשומת לבם הוסבה עד מהרה לדרדור מכונית, שעלתה מהמדרון, שעל ראשו ניצב הספסל, עליו ישבו. ואור פנסים רב נשתפך לרגע על פני רצועת כביש האספלט שעל שפת הכנרת ממש, שם למטה, בקצה המדרון, - כביש, המוליך למושבה מגדל הסמוכה ומתפתל בהמשכו לעומת עיר המסתורין עטורת הוד־העבר שבסמוך לכנען - מפסגתה הבליחו אותה שעה אורות זערוריים, ספק מִשֶּׁל בתים, ספק מִשֶּׁל מכוניות נוסעים.

– מספרים - פתח שמואל, כשראשה הנלאה של לאה’לה מונח על ברכיו - כי לאחר שהצבא התורכי של הוד־מעלת השולטן ברח ונמלט מסביבה זו, מצֶמַח הסמוכה, הטמין בתוך מימי־הכנרת, תוך כדי נסיגתו, מספר־ארגזים מלאי זהב.

– מה?! - נתעוררה־התאוששה לפתע מהתנומה הקלה, שהחלה להשתלט על יצורי־גווה - זהב?.. “לא יוצלח” שכמותך! אני במקומך כבר הייתי –

*

– אֵי, רואים שאת מדברת כמו בובה!

– נו, כן, הלא בחפצי להתל בך… “סתם ככה” - – והצליפה, משום־מה, מבט סקרני בפניו ונשקה נשיקה חטופה בסנטרו.

– אוהו! - הגיב בהתרגשות מה - הפכת לפתע ל“בעלת־מרץ”!… ומה היית, איפוא, פועלת במקומי להעלאת ארגזי הזהב הללו מתהומות הכנרת?… שמא אין זו אלא בדיה? בדיה של כמה מזקני המקום? מי יודע!

ושוב צנח ראשה על ברכיו:

– אני עייפה… חם כאן “אצלכם”. אבל, בכל זאת לא הייתי מתנגדת להמנות על אותם חלוצים־אלמונים, כפי הגדרתו של דוב ישראלי, שמתפקידם להחיות ישובים נידחים. וברצון אסכים להשתקע במקום; אזי, לפחות, אדע כי במתכוין או שלא במתכוין, ממלאה אני איזה “תפקיד”. אתה מבין? אם לאו, הרי תבין זאת בהמשך־הזמן - – ועתה, המשך נא וספר לי היאך נתגלגל הלום דוב ישראלי? ומה מעשיו בכלל? - –

– נו, מילא, אספר לך: הוא עלה ארצה מפולין לפני כשמונה שנים. זוכרני כשלבוש היה “קפוטה” ושתי פיאות ארוכות ירדו לו על שתי לחייו. הוא למד בעירנו ב“ישיבה” והיה מהמבקרים הקבועים בישיבת ר' מאיר בעל הנס, בבית הכנסת שעל שם רבנו חיים אבולעפיה וכו'. ובמשך הזמן נתפקר ממש: גזז את פיאותיו לבש בגדים מודרניים, בגדי ספורט במחציתם, והחל עוסק בעבודת הגננות ואחר כך גם בעבודות בנין. עליצותו בלתי הפוסקת בחברה הפכוהו, עד מהרה, ל’חברה’מן" ל“כל־בויניק”, כפי שראית - –

– ומי אשתו?

– בחורה טובה מאד. בשרה’לה טובת־הלב חשקו רבים מצעירי המקום, שמזלם לא האיר להם. היתה שנתיים בקבוץ ובאחד הנשפים כאן, בעירנו, הכירה את בן זוגה בעתיד (הדבר היה, אם אין זכרוני מטעני לפחות פחות משנה), ומאז “התפתחה” אצלם האהבה - –

– אבל, הוסיפה לאה’לה להקשות, במצמצה בעיניה כלפי הכוכבים המאירים שבשמי התכלת ממעל - יודע אתה מה ששמעתי?

– מה, למשל?

קבוצת צעירים וצעירות, שקרבה והלכה בהמולה רבה ובשירה, הפריעה לפתע לשיחת השנים:

– “אל יבנה הגלילה, אל יבנה הג־ליל!” - השמיעו בעוז חרוזי שירה.

ומשנשתתקה הקבוצה כולה, הוסיף אחד הצעירים לסלסל בקולו:

"– הוי, רחל, רחל שלי.

בואי נא ונתעלס!" –

ואחד מהם שאל בקול:

– היכן כאן, ספסל?

ושני נענה:

– הנה, שם!

ושלישי התערב בשיחה:

– הלא יושבים שם: האינכם רואים?!

והקבוצה העליזה חלפה עברה על פני הספסל, עליו ישבו לאה’לה ואליהו…

– איזה “ג’ינטלמנים”! - נתפעלה לאה’לה - וכי מי עכב בידם להצטרף אלינו ולשבת בצותא על ספסל, שאינו אלא רכוש הצבור?

– איך כתוב אצלנו? - נענה שמואל¹ בנימה אירונית - “ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו”… לא חפצו להפריע בעדנו, שהרי מבינים הם לנפשנו, לנפש אנשים צעירים…

– יפה מאד. אבל, יודע אתה מה ששמעתי על דוב “שלך” ושרה’לה שלו?

– מה, למשל?

– ש… שהבן נולד להם בשבעה חדשים בלבד לאחר נשואיהם!… ובמלים אחרות: שרה’לה נישאה לו לאחר שהרתה. זאת שמעתי מ“מקור נאמן”…

– אח, שטויות! - ביטל אליהו במחי יד את דבריה. אלא שבו ברגע חש בצמרמורת שחלפה בגופה - מה קרה לך?

– לא. לא. מאומה… - השיבה - לי, דרך משל, לא היה קורה כזאת - ונעצה בשנית מבט תוהה־בוהה בכוכבים הרבים שבשמי התכלת.

– פניך ברגע זה כפני מלאך ממש! - ומבטו נצמד לעיניה. בהחליקו בידו על מצחה, שלהט במקצת ועל פני שערות ראשה, שאלה רכות־נוגות: – מבלי לעלוב בך, בובתי, אשאלך: הבטוחה הנך במידה כה רבה בעצמת התנגדותך לרננת הדמים, כשכל יצורי גווך - –

– הנח - הפסיקתו - אין ברצוני לשמוע עוד! אילו שרה’לה הייתי, כי אזי ירדתי תהומות זה מכבר לתוך מצולות הכנרת. חרפה שכזאת! –

*

ולאחר שחלפה התרגשות רגע זו, עצמה עיניה:

– פוחדת אני להוסיף לחזות בכוכבים, אליהו… - סננה חרש מבין שפתיה הרוטטות, שנתהדקו והלכו - חשה אני במעין סיוט, החולף בבשרי. לבי אומר לי, כי מזלי המתעתע לא יאיר לי פניו לנצח נצחים! במקרה הטוב ביותר ירמוז לי ממרחקים רבים, כאותם כוכבים ומזלות, שאורם פורץ עתה מבעד לריסי עיני העצומות… סבורתני, ידידי היקר, כי דבר לא יהלוך ממך אם אשכב על צדי… כי להסתיר עיני רוצה אני מהכוכבים המציקים הללו - –

ורגש חום הציפהו - כמוהו לא ידע זה מכבר. הוא חש בנשימתה ובקצב הלמות לבבה. לרגע דומה היה לו, כי עשתונותיו יתבלבלו עליו באשר יֵשוּתוֹ אמרה שירה, דמו הוצף בגלי חום בזה אחר זה, כהמית גלי הים, אך, עד מהרה התאושש מזה:

– התדעי מה השעה?

היא המשיכה בשנתה. אף הוא אמר להרדם, אלא שיצורי גוו התרוננו בקרבו והוא דמה להר געש רגעי מספר לפני התפרצותו. איכה וכלפי מי? – זאת לא ידע. מבית סמוך הגיעו לאזניו הדי שדור חדשות מתוך תיבת רדיו בכמה שפות אירופיות בבת אחת; אכן, אין ספק שאותו דוקטור זקן מוינה עורך עתה את “תקון החצות” שלו ב…סבוב כפתור הרדיו על פני כל תחנות אירופה. זהו “שגעון”, הידוע לו במיוחד בקרב תושבי השכונה כולה.

ובעוד אליהו אומר להשביח את סערת לבו בהדי החדשות המקוטעות, בתקוה שבסופו של דבר תפלוט אותה תיבת רדיו אף קטעי מוסיקה, נתעוררה לפתע לאה’לה מתרדמתה, זקפה בין רגע קומתה, כיסתה בחפזה בשמלתה את שוקיה וברכיה החשופות, ובהישירה מבטה לעומת אליהו שאלתהו תוך פיהוק ממושך:

– התדע, שעלינו ללכת?

– נו, טוב, נלך!

ובקומו אף הוא, סרו לדרך צדדית ורגליהם החלו מקפצות על בליטותיהם של שברי אבנים.

– הלא מוטב כי נשוב בדרך הראשית! הביעה את מחאתה.

– נכון - הסכים לה - אך ברצוני כי נראה את הבנין, בו יאוכסן בקרוב בית החולים המקומי. אין ספק, כי עם פתיחת המוסד החדש, יסולל לידו גם הכביש הנכסף.

– נכון. צדקת!

הם עלו־טפסו שלובי זרוע על פני המדרון הקל שבראשיתה של אותה דרך צדדית. גדר ארוכה למדי, חציה ביטון וחצי שבכת ברזל, גדרה את הבנין הגדול בן שתי הדיוטות, שמתוך כמה מחלונותיו האירו אורות חשמל.

– מי עובד שם? - שאלה בסקרנות.

– אין עובדים שם עתה - השיב בטוחות - בבנין מתגוררים עתה פועלים, חנם אין כסף; הללו הופקדו להשגיח על שלמות הבנין. את מבינה? אחרת תושחת צורת הבית, וביחוד משבוצעו בו כבר גניבות מספר בלילות האחרונים… זוהי פרשה מיגעת למדי: פותחים בית־חולים למספר חדשים והוא נסגר מעצמו מחוסר כספים… אבל הפעם, כפי ששמעתי, עומדים לפתחו לתמיד, לתמיד. ולשם כך נעשים מאמצים רבים - –

– וכאן אתה חפץ, שאעבוד כ“אחות”?

– אם, כמובן, ברצונך בכך!

– נכון! אבל טרם סימתי בית ספר לאחיות רחמניות… האם כדאי לזנוח את חיפה? - –

– נו, ועתה אינך חפצה כבר לישון?

– לא, לא! נחתי דַיִּ… הלא מן ההכרח הוא לברר את ה“בעיה” כולה אחת ולתמיד!

– נו, טוב: אז… תוכלי להיות “אחות מעשית”, זאת אומרת “פרקטיקנטית”!

– נו, טוב! נחיה ונראה!

לאחר שנחלצו מהדילוגים ומההליכה המיגעת שבאותה דרך צדדית, הגובלת בגדר בנין בית החולים בעתיד ויצאו לכביש הראשי, הפליטה מתונות:

– אכן, גם זוהי חלוציות!… ועכשיו, הגד לי - הוסיפה כעבור רגע קט בנימת הלצה - האם בעל המלון שלי, ר' זרחיה, אינו מסוגל לנגן עתה, בשתים לאחר חצות־לילה, במנדולינה שלו? מה דעתך?

– אמנם כן, הכל יתכן - המשיך להסיח בפניה, ברדתם באותו מדרון כשמגמת פניהם בית המלון שבקצה השכונה החדשה, בגבול העיר התחתונה – אותו ר' זרחיה טפוס מופלא הוא: היה, לפני כשלושים שנה, מראשוני החלוצים בגליל; עבד, קדח, ולבסוף שבר רגל. בהמשך השנים פתח מסעדה ובית קפה בעיר העתיקה, בו הרבו לבקר ערביים עוברי אורח; ואחר כך עקר לעיר החדשה ופתח בה מסעדה לתפארת. בשעות הפנאי, ביחוד בלילות הירח בעונת החורף, מרבה היה לנגן במנדולינה שלו בפני האורחים הרבים, שהגיעו למקום מכל קצות הארץ לרחוץ במעינות הרפואה שלנו. טפוס רוסי רחב לב. אומרים עליו כי כה הרבה לעסוק ב“רומנטיקה” עד שהעסק שלו החל סובל בחדשים האחרונים… ונוסף לכל אלה רכש לעצמו, לא מכבר, כלובים מספר ובתוכם צפרים הפוצחות שירה ערב ובוקר, ולדבריו: להנאת אורחיו הרבים, אשר לשם איכסונם שכר בית גדול והפכו לבית מלון. לדבריו לא יפרד מנוף הכנרת בעד כל הון שבעולם!

ובכניסה לחצר מלונו של ר' זרחיה הרבו להתחבק ולהתנשק - –

– שלום!

– ליל מנוחה!

– חלומות נעימים!

ונפרדו ופנו איש לעברו –

 

ב. בבית העסקן הצבורי    🔗

ביתו של מרדכי לוי שרוי היה, ממערבו, בצלו של הר רם וקודר, בעוד שממזרחו נשקף על פני נוף הכנרת שובה הלב. עסקני המקום, רובם ככולם, נהגו להסב על מרפסת הבית, לרוב עם שקיעת החמה, ליד השולחן על כוס תה ולהחליף שיחה על דא ועל הא. מר לוי, שלדבריו לא מאס מעולם בכל “עבודה שחורה”, שרת מפעם לפעם את אורחיו והגיש להם את כוסות התה, שהחזיק בידיו ממש ואצבעותיו נכוו במקצת, מאחר שבהיותו לבדו בבית לא ידע מעולם את מקום המצא המגש החסר…

– שתו, רבותי, “לא נורא!” - רגיל היה להתבטא - אצבעותי לא תמהרנה להכוות… ומענין - סח פעם, בהסבו לשולחן בחברת אורחיו - תמיד אותו נושא: מדוע איני עובר ירושלימה? ובינינו לבין עצמנו: מה יחסר לי כאן? הלא בעיר קטנה דוקא ניתנת האפשרות להתבלט… זוהי הפעם השלישית בשש־עשרה השנים האחרונות שמציעים לי לעקור ירושלימה ואני עומד בסרובי… והרי לכם דוגמא: אותו דוקטור כהן, שהיה מראשוני הרופאים במקום, מה היה עליו משעקר לעיר גדולה בירושלים? מי ידעהו ומי ישית לבבו אליו? אצלנו הוא היה “רופא גדול”: אידיאליסטן, אהוב על חלוצי־הסביבה, הזוכרים לו חסד־נעורים מהימים, בהם התגורר עמהם באהלים בתקופת יבוש הביצות וסלילת הכבישים הראשונים - – ומן־הראוי, שאספר לכם אפיזודה מאד מענינת, לפיה תיטיבו לעמוד על אפיו של אדם זה. אבל קודם לכן: שתו נא מן התה!

אליהו בן־ברוך, שנודעה אף לו “חולשה” לעסקי־צבור, נוסף לעובדתו כגנן, הופיע אותה שעה לבוש בגדי עבודתו, בנגבו מפעם לפעם את פניו המיוזעות־מאובקות. עלה בתנועה מרושלת את שלוש־ארבע מדרגות השיש ונצטרף עד־מהרה לחבורת העסקנים, שהסבה על המרפסת.

– ברוך הבא! - הקביל את פניו בעל האכסניה, בקומו מעל כסאו - התשתה אתנו כוס תה? ובכן, אלך למטבח ומיד אחזור, רק רגע - –

– גם אני שמעתי רבות על הד"ר כהן - הוסיף אליהו בהמשך השיחה - עוד כיום מצויים רבים בעירנו ובסביבה, המצטערים צער רב על שֶעֲזָבָנוּ…

נכון! - המשיך מרדכי לוי - זה “עוד כלום” מה שידוע לך. ובכן, האזינו: הדבר היה לפני למעלה מעשרים שנה. שם - והוא הורה באצבע־ידו הימנית לעבר בתי־העיר העתיקה - שכנה פעם מרפאתנו הצבורית, בסימטאות המעופשות ממש. הוה אומר: “ירדנו אל העם” - ובהשעינו גבו אל הקיר, בעצמו עיניו לריכוז מחשבותיו, המשיך: ביום קיץ לוהט התיצב מנדל השמש, מזיע כולו, בפתח בנין־המרפאה והתאמץ, תוך חירופים וגידופים לעצור בעד הקהל הרב מלהתפרץ פנימה, אל הרופא, בכוח־ידיו ואגרופיו: “הוי, רבונו של עולם, וואס טוהט מען?” (מה לעשות?) נאנח מפעם לפעם, בהדפו אחורה במלוא גופו המגושם־הרם, את החולים הנזקקים, חסרי־הסבלנות. עד… עד שהד“ר כהן קרא מלמעלה, מאשנב חדר־עבודתו שבדיוטה השנית: “ר' מנדל, אל יאוש! שיכנסו כולם. כו־לם! אל פחד!” לרגע הופתע מהוראתו הפתאומית של הרופא, ברם עד־מהרה פרצו החולים והחולות, זקנים וזקנות, בחורים ובחורות וילדים קטנים - לחדר הרופא. היה זה מחזה תיאטרלי למדי: יושב לו הד”ר כהן בנחת ובשלוה ליד שולחנו המלבין ומתבונן מתונות בקהל המוזר שלפניו: והללו מתבוננים האחד בפני חברו, כאומרים: “מה יהא הסוף? עד מתי נעמוד כך כבולי־עץ?”… לפתע פתאום הלם הדוקטור במכת־אגרוף בשולחנו, אשר חישב לרגע להשבר, עמד על רגליו וקרא בקול גדול: וכי מה סבורים אתם, שזמן רב ברשותי? עליכם תיכף ומיד להתפשט! כול־כם להת־פ־שט מיד!“… ולרגע השתררה דומית־מבוכה. שאלו הנשים: “כיצד יתכן, דוקטור, שנתפשט בחברת־גברים?” והגברים הקשו אף הם: “ואנו הרי אדוקים. היתכן שנעמוד במערומינו לעיני נ…שים?” והמבוכה לא פסקה, עד שהדוקטור חזר וישב על כסאו ופתח מתונות: “אם כן, רבותי, אם אין ברצונכם להתפשט בצותא את בגדיהם, אזי, בבקשה מכם, לרדת למטה, שם בסימטא ולהמתין בתור ליד השער, עד שיגיע תורו של כל אחד ואחד מכם. ובשקט תעמדו ותמתינו, ללא פקוחו של ר' מנדל שלנו, כי הוא זקוק עתה למנוחה. בַּנתם?”… וכך הסתדר התור מחדש, ונתקבלו החולים, האחד אחרי השני, בנחת ובהשקט כ”ילדים טובים" ממש.

– הרי זה “יופי חי”! - השמיע אליהו בן־ברוך - אילו היה כיום הד“ר כהן בתוכנו, כי אזי, ללא ספק, היה מוזמן להשתתף ב”עתון התולי" –

*

– ומדוע נעלמת, לפתע, במוצאי־שבת? - פנה אליו לאליהו בן־ברוך, בעל האכסניה - מהמסבה בבית דוב שלנו? אתה, ואם איני טועה, גם הבחורה שלך - –

– הסיבה ידועה לי כבר - ניסה ה“נוגע בדבר”, דוב ישראלי, “להגן” על חברו - וכי “כמה פעמים בשנה” באה אליו אורחת?

– לבי מנבא לי, שבקרוב תהיה כאן “פנטסיה” - פתח יצחק בנימיני, מילידי־העיר, ששרוע היה בכורסה, בסמוך למדרגות. והכל הפנו מבטיהם אליו - כונתי “כאן”: בין אליהו והבחורה שלו, איני יודע מה שמה. בחיי־אלהים, שראיתי את שניהם לא אחת על ה“ספסל הרומנטי”… אבל, לא לשם כך באתי הלום, עליתי ברגל ממרחקי סימטאות העיר העתיקה, ה“זיפתית” לזו השכונה. אם ניתנה לי כבר ההזדמנות “לפתוח את פי” בבית האדון לוי, בחברת אנשים כה נכבדים, הרי תסלחו לי, אם אפסיק לרגעים־מספר את שיחתכם על ה“פוליטיקה הגבוהה” ועל ועל… אתם מבינים? - והוא התרומם, קרב את כורסתו לשולחן, כשהכל נועצים בו עיניהם חליפות: בבלוריתו הפרועה ובכתנתו השמוטה מתוך מכנסיו דרך־רישול – האדון לוי יודע, שאני, בחיי־אבי, איש ישר ורודף צדק. הנה הגיעה לאזני שמועה, שבקרוב בימינו (אמן, כן יהי!) עומדים לפתוח בזה “הבנין הגדול” שבקצה השכונה, בית חולים. ואני מה רוצה? אני לא דוקטור, גם לא פרופסור. רק, אתם יודעים, אני רוצה פרנסה ו־באס! (די!) אני יודע “להיות שמש על־הַכֶּיפאק” (על הצד היותר טוב). תרצו, שאחד ירוץ פה ושם לעיר ו“למעלה”: להביא רפואות מבית המרקחת, לשלוח ה“בוסטה” (פוסטה - דואר) וגם… וגם לשמור על המתים; כי אני גם עבדתי ב“חברה קדישא”, וגם “עבדתי פקיד” בהרבה מקומות וגם הייתי שומר במגדל, בלילות, על כל הפרות של המושבה, וכולם היו מאמינים לי, בחיי אלהים! –

הנוכחים הצטחקו בקרבם למשמע הדברים גלויי־הלב, השוטפים, שנאמרו מתוך פרימיטיביות של אמת כֵּנָה, ואחד מהם שאל.

– ודייג לא היית?

– או, נכון! גם דייג הייתי. ב“חיי־העינים” שלי ששכחתי לספר זאת! - והדובר יצחק בנימיני, החל בוחש את הסוכר שבכוס־התה שלו, שנצטנן כהלכה - לא חפצתי לשכוח!

– אבל טרם פתחו את בית־החולים! - שסעהו דוב ישראלי - וכבר אתה מזכיר מתים!

– אין דבר, אין דבר - חרג ה“אדון” מרדכי לוי משתיקתו הממושכת (והוא שמש כל אותה שעה “כתובת” אליה כוונו הדברים) - להאזין מותר הרי לכל־לכל! - ולרגע נעלמה מעיני הנוכחים דמות לוי מגיש־התה, קל־התנועה, בעל הכתונת הפרומה והמלבושים הפזורים - וזו הוחלפה בדמות לוי אחר, תקיף וקפדן, העונד עניבה אף בימי החום הלוהטים ביותר, מפקד על פקידיו שבמרפאה הצבורית וכולו אומר הדרת־כבוד. ואף ההשגות הקטנוניות של הווי עיירה פרובינציאלית, שיוחסו לו, טושטשו אותו רגע מתת־הכרתם של המשוחחים־המתדייניים…

– רק מכתב, חואג’ה בנימיני - הסב אליו לוי פניו כשארשת־רצינות נסוכה עליהן - צריך אתה לערך בקשה ואתחיב להעבירה לירושלים, למרכז שלנו… אתה מבין?

– ואם לא יודע אני, בחיי־אבי, לכתוב?

– לא כותב לגמרי?

– כותב מעט. אבל בכתב רש"י ומעט ב… ערבית. אבל אין דבר! אבקש מישהו שיכתוב “בעדי”, ואחר־כך בעזרת־השם, נחיה ונראה!

– אבל אחת יהא עליך לדעת - פנה אליו לוי בתקיפות־מה - והיה אם יקבלוך לעבודה למוסד החדש, תהא נאלץ להפסיק את מכירת ה“פיסטוקס” (גרעינים, בטנים) ברחובות, השוקולדה והסוכריות בבית־הקולנוע. אתה… אתה מבין! וזה?

– כִּיף? (איך?) - נתרגש לרגע בנימיני - הלא אני “חַאלַס” (די) רגיל לזה. אבל, טוב, אם אתה רוצה, אז בבקשה! –

– ועוד משהו עלי להזהירך - פנה אליו לוי בשנית.

– מה?

– עליך יהא להפסיק ל… הכות את אשתך. מבין?… וגם לתת לה כסף למחיתה. אצלנו אין מכים נשים. התבטיח לנהוג כך?

והנוכחים פרצו בצחוק, לתוכו נסחף אף בנימיני.

– ומנין יבואו רופאים? - הקשה דוב.

– מירושלים! או שנכריז קונקורס. נראה!

– ו…ו… “אחיות” יש לכם? - הוסיף דוב להקשות כשקולו רוטט במקצת, - בחזותו אותו רגע בעיני־רוחו את דמות־לאה’לה שלו.

– כאן נקודת־התורפה - נאנח לוי - אחיות־רחמניות מוסמכות אינן חפצות לבוא לעירנו, ומן הנמנע הוא להכריחן לכך. לפי שעה נתקבלה “בקשה” אחת בלבד וזו מאחת, שכבר עבדה במוסדות רבים. לא צעירה, וגלגולים רבים עברו עליה. באחד מבתי־החולים אף פטרוה מעבודתה, כפי ששמעתי. אבל הסיבות אינן ידועות לי… אולם נראה: בדלית ברירה נקבל גם אותה לעבודה. כי הגעו בעצמכם: פותחים מוסד לארבעה־חמשה חדשים בלבד; ומי יחפוץ להתקשר למקום־עבודה בלתי יציב לחלוטין? מי? - –

ובאותו ערב ישב אליהו בן־ברוך, בסמוך לשולחן העץ הקטן שבחדרו שעל גג הבית בן שתי הדיוטות, וכתב לה, ללאה’לה שבחיפה, מלים־מספר:

בובתי היקרה! שוחחתי הערב עם מנהל המרפאה ביחס אליך. הוא רמז לי, שעליך להריץ מיד מכתב־בקשה לדוקטורים שבירושלים. “אחות מעשית” תתקבל ברצון רב. עשי זאת מיד! הכתובת - – להתראות במהרה! שלך, באהבה, אליהו.

וכשחלף, לאור הירח, על פני ביתו של האדון לוי, בדרכו לתיבת המכתבים הסמוכה לביתו, והנה ראהו, את מנהל המרפאה, מנהל בית החולים בעתיד, לבוש מכנסי “חאקי” קצרים ועל חזהו גופיתו בלבד - כשהוא עוסק במו ידיו בהשקאת ערוגות־גנתו; וצנור הגומי שבידו, המחובר לברז־מים סמוך, מתיז מימיו בקצף סואן אף אל תוך החצר הסמוכה.

– לאן, אליהו? - הרגיש בו.

– אה… מכתב. שגרתי אגרת ל“פלונית” שלי…

– א - א - הה!

– רוצה אני להביאה הלום, לעירנו - –

– יתכן!… נחיה ונראה!…

 

ג. בגליל ובכרמל    🔗

כבת מחצית השנה בלבד היתה לאה’לה, עת נפטרה לעולמה, ממגיפת הטיפוס, אמה ז"ל - במלחמת העולם הראשונה. אביה נשא אשה שניה, אשר לא היה בה מאומה מקוי־החן של הרעיה הראשונה. הסיח את לבו מבתו־יחידתו, אשר הופקדה לרחמי האם־החורגת - כך שמימי ילדותה ידעה לאה’לה טעמו של סבל בחיים…

זאת - ופרשיות רבות אחרות מחייה, סחה נוגות לבן־לוויתה אליהו בן־ברוך, תוך כדי הפלגה בסירה במימי הכנרת הרוגעים בתכלתם, ביומו של קיץ לוהט.

– כאן, בסירה, אין חשים לגמרי בחום - אמרה לו - מורגשת קרירות המים שמתחת… ואולי, בכל זאת נשוב לחוף? הלא הערבי, בעל הסירה, יחשוב כי אבדנו…

– חה־חה־חה! - פרץ אליהו הגברתן בצחוק אדיר - קטנטונת שכמותך! - והוא הניח את המשוטים מידיו וחבקה בעוז.

– לא! לא! - הפצירה ו - הנח לי! אליהו, אני מבק–שת!

– הלא את… את… מתו–קה! - ולפתה בזרועותיו ביתר־עוז, והעתיר מספר נשיקות על לחייה שהסמיקו.

– דַי! די! - הפצירה בו.

– טוב! - הניח לה - גם אני אומר “די”! - וחזר ונטל את המשוטים בידיו. והיא תקנה את שערותיה, שנתפרעו.

– ומה אירע אחר־כך? - שאל בסקרנות בחתרו במשוטים לעומת החוף - איך התיחסה אליך דודתך, אליה נמלטת מפני אמך החורגת?… נו, ספרי ונשמע!

– איני יכולה להמשיך! - השיבה לו - “קלקלת” לי את מצב הרוח! התנהגת כילד… ממש כמו ילד!

ובעלותם אל החוף כבר החשיך היום; וירח, שצורתו נפגמה מחמת הררי־מזרח־הירדן התכולים, מתוכם נתגלה, החל פורש אורו על הים שמימיו חָברו גלים־בלים בעטיָה של רוח סופה, שהחלה להתרגש לפתע…

– מתהפוכות –הכנרת! - הפליטה - שים לב היאך מתנועעות עתה הסירות שבים!

והם ישבו ליד אחד השולחנות, אשר לבתי־הקפה המזרחיים המרובים שעל הרציף הפרימטיבי.

– האינך עיף? - שאלה אותו - אני, למשל, עיפה מאד־מאד…

– נו, - השיב - ועתה תנוח קצת. נזמין משהו לשתות – יַא־אַבּוּ־רַשִׁיד! קרא לערבי גבה־הקומה, הלבוש סנר מלבין הוא ה“מלצר”, – גם אנחנו רוצים לשתות!

– “תְּפַדַּלוּ!” (בבקשה) - נענה אותו אבו־רשיד בערבית, בחשפו תוך כדי חיוך, טור שניים מלבינות - שתו כמה שתרצו, בכל הכבוד!… אני עבדכם! - –

– הבט, אליהו! - פנתה אליו, בצבעה את שפתיה בהסתכלה בראי קטן, השבור בחלקו - הרי כה רב מספר המטיילים כאן: עד שאבו־רשיד “שלך” יחזור עם הקפה לא ירגיש במציאותנו…

– חה־חה! - פרץ בצחוק, בטפחו על גבה - נראים הדברים, שהנך צמאה מאד־מאד. אבל עכשיו יכולה את להמשיך בספורך! כיצד התיחסה אליך האם־החורגת, ומדוע בכלל, הרבית כה לסבול בימי־ילדותך–

לרגע השהתה עליו מבט ממושך, כאומרת לחשוד בו. אחר אזרה עוז ופתחה:

– גם אחי הבכור המתגורר כיום במצרים, שנא אותה, את האם החורגת. ומדוע ברח למצרים, אם לא בגללה?… ימים ולילות היתה מאלצת אותי להדיח כלים במטבח ולעבוד בכל עבוד מפרכת, בשובי הביתה מבית־הספר. דודתי, אחות־אמי המנוחה, התגוררה בסימטא סמוכה לביתנו שבצפת, וכשמשהו העיק על לבי, נמלטתי אליה, אף נהגתי להתאכסן בביתה שבועות וחדשים רבים. אם לא המשכתי בלמודי, לאחר סיום חוק־הלמודים בבית־הספר העממי, הרי זה אך ורק בגללה, על אף העובדה, שהמורים הכירו בכשרונותי והמליצו כי אמשיך בלמודי - – וככה, כך עזבתי את הבית ונתקבלתי לעבודה, כעוזרת למנהל־חשבונות בגרג' גדול בחיפה; ואחר־כך החילותי לעבוד בסניף העתון - – ובמקום זה עלה בידך “לגלות” אותי, “מציאה” שכמותי! - –

לאה’לה הזמינה לעצמה ספל קפה שני, ואחר לגמה אף שלישי ורביעי.

מבין המטיילים לאור־הירח, זנקה חבורה עליזה בת חמשה צעירים, מילידי־המקום, שהכירו מיד את אליהו - ועמדו בסמוך לו:

– שלום עליך, יא־חואג’ה אליהו!… המותר לשבת בחברתכם?

– כן, בבקשה! - נענה אליהו - בבקשה להכיר את… את - –

– שמי לאה! - “הצילה” את המצב.

ובגררם אחריהם כסאות מהשולחנות הסמוכים ובשבתם בצותא, הוסיף אחד מהם לשאול בעליצות:

– ומי היא?… ה“חברה שלך?”

– לא! השיב שני שלא לענין - היא מחיפה!

– היא מצפת! - נענה שלישי

– לא נכון! - התערבה לאה’לה ב“ויכוח” - וכי מנין לכם, שאני צפתית

אחד מן החבריא פח בנגינה במפוחת־פה - והשאר נצטרפו אליו בשירה:

"ואולי… ואולי לא היו הדברים מעולם?…

“הוי, כנרת שלי - – –”

מהשולחנות האחרים החלו מתלקטים ובאים לשולחנם של אליהו בן־ברוך ולאה’לה וילדרמן, ומשתפים עצמם בשירה. דוק־ערפל פרוש היה אותה שעה על הכנרת, הנתונה בהזיות־נצח. רוח חמה, מעין רוח “חמסין”, מלווה בתמרות־אבק סמיך, הציקה מפעם בפעם למשתפכים בשירה:

"הוי כנרת שלי –

“ההיית, או חלמתי חלום? - –”

והנה נתוסף לחבורה צעיר בעל שער מתולתל - ובידו מנדולינה, שמיתריה החלו עד מהרה להנעים בצליליהם.

– הלא זהו יופי משגע! - הביעה לאה’לה את התפעלותה - הבט: בגלל הערפל אין רואים כמעט, את ההרים העוטרים את הכנרת…

…מבית הקפה היחידי שבשכונת “קרית שמואל” בקעו, בשעת חצות של אותו לילה, מנגינות פטיפון צרודות, ספק רקודים, ספק מארשים צבאיים. לאה’לה נחה בחדרו של אליהו, על הספה המקושטת שטיח צבעוני; ומאוורר חשמלי קטן טרטר במרץ רב למראשותיה.

– ואולי, בל זאת, תלוני בחדרי? - שאל אותה, בהגישו לה כוס מי קרח מן ה“פריג’ידר” שבמטבח השכן.

והפעם - נמנעה מתשובה.

הוא ישב בקצה הספה והחליק בידו את שערות ראשה.

– הנח! - הפצירה בו - אני עיפה… אני רוצה לישון…

וכעבור רגע

– לא!… אני אקום!… אלך למלון!…

– אל נא! - הפציר בה - תוכלי לישון אצלי ללא הפרעות - –

– ואתה?

– אני… אני… גמגם - אני כבר אסתדר “איך שהוא”!

ושוב - נמנעה מדבורים. עצמה עיניה ושכבה כשפניה לקיר. הוא יצא אל המרפסת ונפשו סוערה במקצת על ה“שלל” הרב שבחדרו, מבלי דעת היאך לנהוג באורחת… ישב בכורסה באמרו לעצמו: “כאן אישן ולא אפריע ללאה’לה” אלא, שבין רגע נתרומם, חפץ להכנס לחדר - וחזר בו מדעתו… חזר למרפסת ולכורסה והקשיב רב קשב למנגינת “Ave Maria” שבקעה מתוך מיתקן הרדיו שבאחד הבתים הסמוכים - לאחר שנדמו צריחות הפטפון של בית הקפה… על אף הכבדות והרצינות, שנסכה עליו המנגינה הנוגה, הוסיף ללחום בנפשו, אם להכנס לחדר - אם לאו… מכוניות משא גדולות כבדות, שעלו בנשיפה בכביש ההרים הסמוך המוביל לנצרת ולחיפה, הפריעו בעד שלות נפשו… “ומנין … כל כך הרבה מכוניות?… ומדוע הן מרעישות כל כך?” שאל את עצמו בעצבנות־מה - "הריהן מובילות, כנראה, מתוצרת המשקים הסמוכים לעיר הנמל – השיב לעצמו - “ומה הפליאה הזאת!” - והנה שם, למטה, על כביש צדדי, נחפזת המכונית המלבינה של “מגן דוד אדום”: “בודאי, מובלת יולדת לבית החולים המיסיונרי שבעיר העתיקה, מאחר שטרם נפתח בית החולים היהודי - חלף הרהור במוחו - “והאורחת שבחדר סחה, בפגישה קודמת, היאך התרגשה למראה יולדת שותתת דם, שהובלה במכונית לבית החולים בחיפה, בה שמשה לאה’לה כחברה ב”מגן דוד אדום”. וכשספר לה אז, כי כזאת עלול לקרות לכל צעירה, הצטחקה (“ואיזה צחוק פראי־מפתה! איך אפשר כך לצחוק?!”) ואמרה לו: “גם לי יקרה כזאת?… לא ולא!.. אני - – אני - –”

והוא נלחם קשות במלאך השינה… והנה, אחרי “Ave Maria”, עלתה מתוך אותו בית ה“רפסודיה ההונגרית” ואחר כך - “מחול המוות” ו… ו… הוואלס הידוע לשטראוס - איזו ערבוביה!…

והוא יכול לו, למלאך השינה. קם ונכנס בלאט לחדר ולתמהונו הרב הבחין, כי לאה’לה לא נרדמה. ולא עוד, אלא שלעסה ביסקויטים, תוך כדי שכיבה.

– מדוע אינך ישנה?

וזרם של דמעות פרץ מעיניה:

– לא טוב לי, אליהו, קשים חיי! - –

– הניחי, שטויות! - והגיש לה ממחטה ישב על קצה הספה - אבל סבורני, שנגדי אין לך טענו ומענות.

– לא! בודאי שלא!..

– ובכן: התאוששי!

– נו, טוב: הפעם צדקת! - והיא התאוששה, התרוממה מעל משכבה ולפתה אותו, בידיה, בעוז ולפתע - והוא העתיר עליה נשיקות בשפע. שניהם נשמו־נשפו מהתרגשות רבה - –

– ועכשיו, לאה’לה - פנה אליה לאחר רגעי מספר - התוסיפי להשוות את התנהגותי להתנהגותו של… ילד? –

– אל נא, אל תדבר כך!… אל תעזוב אותי… אני פוחדת להרדם יחידה - –

והנשיקה האחרונה, שארכה במקצת, נסתימה לקולם של שלושה צלצולים מונוטוניים שהשמיע השעון הגדול שבדירת השכן…

בשבת השניה “עלה” אליהו אליה, לחיפה ולהר־הכרמל, בו התגוררה באחד הבתים החדשים שהוקמו בשנים האחרונות על־ידי עולי־גרמניה. בשעת בוקר מוקדמת ערכו טיול על ההר, ובסמוך לצהרים הרחיקו נדוד לתוך יערות הכרמל. ישבו ונחו בצל העצים העבותים, עשנו סיגריות ולעסו סוכריות. הוא לא גרע עין משמלת הקיץ הצחורה־קלילה, השקופה במקצת. עד־מהרה פשט מעליו את מעילו הקצר, פרשו על האדמה ולאה’לה התפרקדה עליו…

– הגידי, חביבה! - פנה אליה - מה אעשה למענך ולא עשיתי עוד? –

– ”מה היום מיומיים"? - הגיבה בקרירות־מה - אל נא תתרגש ואל תציג שאלות שלא לענין… ועכשיו “מארש”!… עוד מעט וארדם… ההליכה על ההר מעיפת אותי מאד־מאד - והיא עצמה את עיניה.

“כנראה “מצב רוח'” - הרהר לעצמו - ”ובכל זאת אשנה משהו”! - ולמראה לחייה האדמדמות ופיה הקטן, ששוו לה פני נערה צעירה ביותר, לא יכול היה לעצור ברוחו, גחן עליה ונשק לה בעוז. והיא - אך התבוננה בו לרגע; ואחר עצמה עיניה בשנית, כאילו לא אירע דבר, כאילו היה זה דבר המובן מאליו…

ממרחקים עלה שאון גלי הים. על חלקי ההר האחרים נראו מטילים־משוטטים־חובבים, על מוטותיהם ותרמיליהם, שעסקו, פה ושם, בצלומי הנוף המלבב.

– רציתי לשאול אותך - ניערה לאה’לה מהזיותיה - מדוע הנך מרבה בזמן האחרון לספר לי מחיי אחיות רחמניות?… כמובן, שלא מתוך חשדנות אני שואלת זאת, אלא “סתם ככה”: מה העניין שמצאת בחייהן?

– אם סבורה הנך, ש“אסור” לי לשוחח על נושא זה, הרי שאמנע מכך בעתיד…

ובראותה אותו בהתאוששו ובהשענו בגבו על גזע העץ רב־הפארות ועב־הגזע, נתרוממה והישירה אף היא את גופה, נלחצה אליו והם נשענו כתף אל כתף… והוא פתח:

– ובכן: הדבר היה לפני ארבע שנים בירושלים ואני אז בן עשרים, בדיוק. רכשתי את לבה של אחות־רחמניה אחת, מאד חננית, שעזבה את עבודתה כעבור מספר־חדשים בלבד לשהותה ולעבודתה בה… ואת האמת אגלה לך, שאהבתנו היתה “סוערת” ביותר

– ומה היה שמה? - הפסיקתו בשאלה - אוף!… אילו אפשר היה להשתיק את שירת־הצפרים שמעל לראשינו! –

– אין דבר, אין זה מפריע… ובשל־מה תרצי לדעת את שמה? – המשיך - שמה היה אסתר. “האחות אסתר” כנוה הכל. היחסים בינינו היו אינטימיים במידה כזאת, שהבריות התלחשו כי זוג להפליא אנו.

– והאם היה בדעתך לשאתה… אתה מבין… לשאתה לאשה?

– על כך לא חשבתי, כי צעיר מדי הייתי… אבל, כעבור מספר־חדשים, נעלמה לגמרי מן האופק –

– ולאן נסעה? - הוסיפה לשאול בסקרנות.

– היא נסעה, עזבה את ירושלים –

– ולא כתבה לך?

– לא. לא כתבה… אבל אחר כך - –

– מה אחר־כך?

– אחר־כך, לאה’לה… אבל אני מבקש שהדבר ישאר רק “בינינו”: האם את מבטיחה?

– כן, אני מבטיחה!… העודך מפקפק בנאמנותי?

– אחר־כך נתגלה, שהיא חולה –

– במה?

– במחלה מאד ממאירה: בשחפת!…

והיא ניתרה ממקומה:

– מה אתה סח?… ומדוע המשכת “להתהלך” אתה?

ואליהו הובא לרגע במבוכה…

– לאה’לה - הוא שלב ידו בידה, בהחליקו בידו השניה על מצחה וראשה - קצת סבלנות, חביבה, ואספר לך הכל, לא אגרע דבר: ובכן, אותה אסתר מסכנה לא האריכה ימים… היא מתה משחפת - –

– והוריה?… לא היו לה הורים?

– לא. נשארו בפולין.

– מסכנה!

וכעבור רגע:

– אכן, אפיזודה מצערת מאד… ועכשיו נקום ונלך! - והיא עמדה מיד על רגליה, בנערה מעל שמלתה את שברי הענפים והעלים המצהיבים־כמושים, שדבקו בה - מתמיד ידעתי לכבד אנשים הדוברים אך אמת… בוא ונלך!

ובהתכופפה להרים את מעילו הוסיפה בבת־צחוק:

– אולם, מובטחני, שבך לא דבקה השחפת… אף־על־פי… אף־על־פי, שאיש אינו יכול לדעת מה הגורל הצפוי לו - –

ובצאתם, חבוקים, מהחורשה הסבוכה, למשעול מרכזי שבהר, נתקלו בקבוצה קטנה של בני־קֵדָר, השוכנים באהלים המשחירים שבאחד ממדרוני ההר. הללו, קרועים ובלואים, ביניהם שלוש נשים זקנות וצעירה, שגוף תמיר וגמיש לה להפליא, יצאו ברקוד בידואי־אכזוטי, תוך כדי מחיאת כפים משולהבת בשירה בלתי מובנת ובלווי צלצול־הנזמים והמטבעות הרבות, שעל אפיהן ואזניהן… ואחד הנערים היחפים נגש לאליהו בבטחה עצמית רבה:

– יא חואג’ה, יעזור לך אללה!… תן לי שילינג בעד ה“פנטסיה”! - והושיט את ידו הקטנה המזוהמת –

– תן לו ונמשיך בדרכנו! - הפצירה בו לאה’לה.

ומשניתנה לו המטבע, השליכה דרך־אמנות באויר, ואחת הנשים תפשתה בכף ידה והטמינתה בשובל־שמלתה - והחבורה המשיכה בדרכה, בקוששה עצים וקוצים.

– מתקנאה אני בהם - אמרה לאה’לה - הם חיים בטבע והטבע חי בהם. אין הם יודעים דבר וחצי־דבר מסבך־הפרובלימות והצרות, האופפות בני־תרבות שכמותנו.

את ארוחת־הצהרים סעדו בבית־מלון שעל הכרמל - על מרפסת נרחבת, שהשקיפה על פני בתיה ורחובותיה של חיפה העיר, הנמל ו“הדר־הכרמל”.

–…אבל טרם ספרתי לך, את אשר אירע לי - פתחה עם שתית הקפה התורכי המשחיר, שהוגש באחרונה - נלחמתי כל הזמן בנפשי, אם לספר לך זאת; אולם מאחר שהיית כה גלוי־לב, הנני ואספר לך: רק לפני כשנה וחצי נפרדתי מחבר טוב, שלמד בטכניון… ובמקרה דנן, לא אירע משהו מיוחד במינו: לא יכולתי, פשוט, לסבול את אמו, אשה מאד בלתי סימפאטית… ובקצור: היא התנגדה ל.. ל… לנשואינו. ואני על כבודי לא ויתרתי; וביום בהיר אחד אמרתי בנפשי: “איש לאהליך, ישראל!” ו - נפרדנו… נו, הגד לי במטותא ממך: האם ספורי זה חרה לך? - ונעצה בו זוג עינים תמהות.

– אח, שטויות!… חה־חה! - הצטחק, בצבטו את לחיה דרך חבה, ולגמו ארוכות מהספל הקטן.

– והבחור הזה - המשיכה - גם כתב “לכבודי” שירים ארוכים, מגלות־מגלות, אהב אותי עד לשגעון!… פעם אראה לך את מכתביו - –

עם ערב, לאחר שרחצו בים, בחופה של “בת־גלים”, ערכה לאה’לה “סעודת־מלכים” בחדרה: סנדויצ’ים עם נקניק וסרדינים מובחרים, פירות בשפע, תה חריף ועוגת־שוקולודה - מעשה ידיה להתפאר.

– והיכן יש בדעתך לבלות את חג השבועות, שיחול בעוד שבועיים? - שאל אותה בשבתם לאחר הסעודה על הספה הנמוכה, בפלטו מפיו עשן סיגריה.

– מסורת היא במשפחתנו - השיבה לו ביהירות־מה - שבחגים אני עושה בבית, בבית־הורי –

הוא הושיט לה סיגריה מתוך קופסת כסף מבריקה - ובהציתו אש הוסיף:

– טוב!… “יתכן” שאהיה בחג בצפת –

– לא… אל תבוא שמה!… אליהו, אני מבקשת… מיד הרי “יריחו” הולכי הרכיל שבעיירה “בכל הענין” - – הבינות?

– אל דאגה, חביבה: הרי מימי לא הייתי בעיר־המסתורין. ו“מותר” לי לעשות זאת, “לפחות” בפעם הראשונה - גם - – גם אילולא הכרתיך

 

ד. “סוף מעשה במחשבה תחילה”    🔗

מכונית־ה“טקסי” של שרות הדואר טבריה–צפת–חיפה, נהוגה בידי נהג ערבי, שרשאי היה להסיע בה אף מספר־נוסעים פרטיים - הובילה בערב חג השבועות את אליהו בן ברוך מטבריה הלוהטת, לתוך הררי־הגליל העליון - לעיר המקובלים ההיסטורית. הוא ישב במושב האחורי, בסמוך לזוג צעיר, לובשי חולצות כחולות ו“חאקי” - מאחד מקבוצי הסביבה - ופניהם ירודות־עצובות. עד־מהרה הבחין אליהו, מתוך שיחתם, שהתנהלה ברוסית, כי נוסעים הם לבית החולים שבצפת, ליטול חלק בלויתו של חבר, שנפטר משחפת…

– חבל, כל־כך מסכן - נָדָה הצעירה - ואשתו שבתל־אביב, אשר נסעה לחופשה אינה יודעת על זאת - –

“עולם הפוך! - הרהר אליהו - כאן הולכים ללויה ואני… אני הולך לעסוק בעניני־אהבים… כנראה, שאין השוכן במרומים חפץ לחלק את מנות האושר בין בני־האדם שוה בשוה…”

המושבה מגדל היתה הרחק מהנוסעים והלאה; ומשהגיעה המכונית לראש פנה השוכנת במדרונו־של־הר - מקום שם נעצרה לרגעים מספר – הורגשה יפה הקרירות הנכספת שבמזג האויר. הרגשה מעיקה חלפה בלבו של אליהו בהצליפו מבט על פני בתי המושבה, המפגרת על אף עשרות שנות קיומה… בתי־אבן, פרימיטיביים במקצת, ללא תכנית־בניה מודרנית… והנה, הנוסע שליד הנהג, סח לפי תומו, כי מרבית צעירי־המושבה זנחו את עבודת־האדמה ופנו למקצועות אחרים: לנהגות, פקידות בערים האחרות וכו'… מאחר שהנהג הטעין על המכונית שק גדוש מכתבים וחבילות דואר, שנמסרו לו בסניף־הדואר המקומי, המשיך בנסיעה בחפזה. עד מהרה נתגלתה בירת הגליל העליון, על בתיה, פרבריה וסימטאותיה העתיקים־עלובים…

אליהו נכנס לבית המלון הראשון, שנזדמן לו ברחוב הראשי. הקביל את פניו יהודי בא בימים, כפוף גב, אשר הושיט לו את ספר האורחים לרישום הפרטים, כחוק.

– שמי? נענה לזקן - שמי אליהו בן־ברוך.

– בבקשה לרשום זאת בספר!

– והמקצוע? היינו: משלח־ידו של אדוני?

– אגרונום! - –

– בבקשה לרשום זאת! - –

ולאחר שסים ברישום הפרטים:

– ובכן: אדוני אגרונום, ובאיזה מקום? - נטפל אליו הזקן – “אז” אדוני, בודאי, בא לחקור אפשרויות החקלאות בצפת הקדושה… ובכן: יואיל נא להכנס פנימה, ל“סאלון” שלנו; הרי עוד היום גדול ועת־התפלה טרם הגיעה…

אליהו הופתע במקצת מקבלת הפנים הלבבית. הזקן אף נטל מזודתו, ויחדיו נכנסו לחדר־האורחים שבמלון… אלא שאליהו ניסה להתחמק:

– ברצוני לדעת הכן חדרי? עיפתי מהנסיעה וברצוני לנוח.

– אין דבר. “אתן” לו חדר… אבל אדוני הרי אגרונום ויש הרבה מה לדבר… אדוני ינוח, איפוא, ואני אספר לו אודות הכל, אפילו קצת היסטוריה של המקום - –

אולם הן לא לשם זה באתי הלום… - הרהר לעצמו - איך… כיצד מתקשרים טלפונית אתה, עם לאה’לה, הביתה? - – ופנה אינסטינקטיבית לזקן:

– האם יש לכם טלפון?

– כן, יש! - נענה הזקן באדיבות - אבל קודם הרי, בודאי, יחפוץ אדוני לשוחח אתי על עניני צפת?!

– לא. אחר־כך.

והוא טלפן אליה, לביתה:

– היא איננה, לאה? הטרם הגיעה מחיפה?

– לא. - נענה בחור צעיר - אנו מחכים ומיחלים כל שעה לבואה… ומי המדבר? האפשר לדעת?

אין זה חשוב! - השיב אליהו בעצבנות־מה.

ובשכבו במטה הצחורה, שבחדר הקטן, סח לו הזקן, שישב בכורסה סמוכה, את אשר העיק על לבו:

– ובכן: עכשיו אספר לו ביתר אריכות. מרבים אנו לספר תמיד על עברה המזהיר של צפת ומבליטים, בעיקר, את גבורי הרוח שלה בעבר; אולם, עלינו לזכור, כי בתקופת הזוהר של עירנו היה לנו גם “הינטרלנד” חקלאי נכבד ביותר. הכפר עין־זיתים, הסמוך, בנוי היה על תלו, ובכל הדרך, מצפת לעכו, הבחינה עין הרואה בכפרים עבריים פורחים ופוריים, - כך, שלא רק גדולי האומה וגבורי הרוח היו הגורמים לפריחתה, אלא גם, ובעיקר, הסביבה החקלאית העשירה הפוריה… כל ארץ החורן עד גבול סוריה וכו' נשתיכה למחוז צפת - מה שהפך את המקום לעיר מסחר מרכזית לסביבה כולה… וכש“הינטרלנד” פורח זה נקרע מעל צפת, לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, החלה שקיעת־מזלה של העיר - – ותעשיות?… גם תעשיות היו לנו - –

אליהו ישב על מטתו, תלה את מבטו בזקן החביב המשוקע בכורסה: בידו האחת גרד קלות בזקנו, ובידו השניה בפדחתו, בהתאמצו לצלול לתוך נבכי העבר של עירו, בעינים עצומות למחצה…

– יסלח לי, אדוני - הפסיקו אליהו - אין אני מוכן, לצערי, להקשיב עתה לפרטים כה רבים, - והוא קם, יצא את החדר ונגש לטלפון שבמסדרון:

– האם לאה כבר הגיעה מחיפה?… האללו, היא כאן?… ובכן: בבקשה להזמינה לשיחה! - וכעבור רגע קט: לאה?… לאה’לה?

– כן. אני פה! זה אתה? - נענה קול עלמה מפתה־מגרה במקצת - הלא בקשתיך שלא לבוא לצפת. אבל אם כבר באת אז… אז, אין דבר!… תוכל לבוא אלינו הביתה רק לאחר התפלה, בשעה השמינית בערב –

*

– ומה נעשה בבית? - שאל אליהו בהמנעו מהתרגשות־יתר - האם לא מוטב, כי נטיל בחוץ?

– לטיל?.. היכן תטיל בלילה בצפת?.. אבל: שלא תשכח לבוא בכובע לראשך! - –

סמוך לשעה השמינית בערב, ירד אליהו בסימטאות העיר העתיקה, שנראו בעיניו נקיות להפליא, עלה מדרגות אבן עתיקות - ועל אף הסימנים, שניתנו לו מספר־פעמים לא עלה בידו למצוא את מקום מגורי לאה’לה… הוא חשש לשאול את העוברים ושבים, שמא תתגלה מטרת־בואו לעיירה זו - –

– את מי אדוני מחפש? - שאלתו אשה זקנה, כפופת גו, לבושת לובן לכבוד החג, נשענת על מקלה, ותחת בית שחיה “סדור” עב־כרך, עטוף במטפחת מלבינה - כנראה שאין אדוני מכאן, הא?

– נכון. אין אני איש־המקום… והיכן מתגוררת כאן משפחת ראובן וילדרמן?… כן, משפחת… אֶה - –

– אהה! - נתפעלה הזקנה - משפחת… ואדוני הרי הולך, כנראה ל… בחורה… ל…מה שמה? זו שבחיפה, כן –

– ללאה’לה! - נענה אליהו בבטחה - כן, נכון - –

– נו, כמובן - המשיכה הזקנה - אלא מאי? אל זקנים שכמותנו יבואו צעירים?… הצעירים והצעירות הרי בורחים מצפת: מי לחיפה, מי לתל־אביב ומי לנתניה. חוזרים הביתה, לחיק הוריהם, בחגים בלבד - –

ומשהורה לו, בידיה, את הבית ואת הסימטאות, בהן עליו לילך, הודה לה באידיש, באדיבות, ואחל לה “חג שמח”.

ובבית פנימה, שמואר היה לכבוד חג השבועות, היו כבר כל בני משפחת וילדרמן הענפה לאחר סעודת־הערב החגיגית. הסבו ליד השולחן אבי המשפחה, יהודי גוץ ואשתו המגושמת והבן הבכור, אף הוא לבוש כאביו קפוטה ו“שטריימל” ובעל פיאות קצרות־גזוזות, שוחחו על דא ועל הא ונמנמו…

– שלום, אדוני הנכבד! - התפרץ אליהו לתוך הבית - שלום וחג־שמח!

– שלום עליך וחג־שמח גם לך! - והזקן ניעור מתנומתו־הזיותיו - ידענו שתבוא וגם המתַנו לך… בבקשה, שב! - –

ומבעד לדלתות סמוכות הגיחו־הציצו נערים ונערות סקרניים, – וכמה מהם בפיג’מות, על מנת לראות באורח; ברם לפי רמז הזקן נעלמו מיד לחדריהם ולמטותיהם.

– והיכן לאה? פנה אליהו.

– היא במטבח. היא מסתרקת ומיד תכנס! –

בינתיים הוגשה לו, לאליהו, כוס תה, ובפתחו בשתייה נכנסה לאה’לה בעליצות ובתנועה מזורזת, חיוך רפה־ביישני על שפתיה:

– ובכל זאת, עלה בידך למצוא את הבית בחשכה זו שבחוץ! - וישבה בסמוך לו, ליד השולחן.

– “אין דבר העומד כנגד הרצון”! - השיב אליהו נרגש במקצת - ומדוע אין גם את שותה תה?

– מיד יגישו גם לי –

– כולנו נשתה! - קרא הזקן - לכבוד האורח הנכבד!

– נכון! הופיעה עקרת הבית מן המטבח, ובידה מגש, העמוס כמה כוסות־תה.

ותוך כדי שתיה נתגלגלה שיחה אודות המצב המדיני בעולם, אישים פוליטיים, עניני עתונות וספרות וכו'.

– וכל כך מוקדם ישנים אצלכם? - הקשה אליהו.

– נו, אצלנו בצפת היכן יש לבלות? - השיב הזקן - עתה, בלילה, הרי דומית־מות שוררת ברחובותינו, כרגיל. ואנו, תושבי־המקום, התרגלנו לכך זה משנים - –

ואליהו קרץ בעינו ללאה’לה - והיא קמה ועמדה על רגליה.

– לאן נלך?" שאל אותה, בהגיפו מאחריהם את דלת־הברזל הכבדה ובהחילם לדלג על מדרגות האבן שבסימטא הסמוכה.

– רואה אתה? - פנתה אליו לאה’לה - עד לפני מאורעות תרפ"ט היו בכל הסימטאות הללו מדרגות אבן עתיקות, אלא שמאז הוחלפו כמה מהן במדרגות ביטון מודרניות, שאין מחליקים ונכשלים בהן, ביחוד בימות הגשמים…

הוא לא האזין להמשך דבריה, באשר לבו הלך שבי אחר חמודות הטבע שנתגלו באותו ערב נהדר: אור הסהר נסוך היה על צפת העתיקה, שהחלה להתכנס לשנת הלילה. מבעד לכמה חלונות פתוחים בקעו מזמורי־חג מסורתיים.

–… ואני אומרת לך - המשיכה - שאין מאושרים כיהודים המאמינים הללו! מה יחסר להם, בעצם, בעולם הזה? - –

ובהגיעם לכביש הראשי, נתקלו בקבוצות קבוצות של יהודים אדוקים, בעלי זקן ופיאות, שפזמו בנחת פזמוני חג לאחר סעודת הערב הדשנה. והיא, לאה’לה, הוסיפה:

– רואה אתה? אשרי המאמין!

הוא ניסה להלך עמה שלוב־זרוע, אלא שהיא התנגדה לכך:

– אל נא! הרי מחר תדע זאת העיירה כולה… במקום קטן כצפת יש לנהוג, חביבי, בזהירות…

על ידם חלפו גם קבוצות צעירים וצעירות בשירה ובזמרה - מאלה שהגיעו לבירת הגליל העליון מכל קצוי־הארץ, לעשות בה את חג השבועות בבתי הוריהם.

לאחר שהקיפו תוך כדי טיול, מספר פעמים, את ה“מצודה” ההיסטורית, המוקפת בטבעת כביש האספלט, סרו לאטם לבית המלון, בו התאכסן אליהו. ובשבתה בכורסה שבחדרו הקטן, בהצליפה מבט על הכנען ההוזה ועל הג’רמק המרוחק, שפסגתו מכוסה היתה אותה שעה ענני קיץ צחורים ספק ערפל קליל־קלוש – שאלתהו דרך־חרות:

– ומה יהיה, אליהו, דרך משל, אם מחר - – - לא! איני יכולה להמשיך! - –

ולאור הירח, שבקע החדרה, הבחין בדמעות, שנתקשרו בעיניה.

– אל נא, לאה’לה, מה קרה לך? - והוא נגש אליה והעתיר על מצחה נשיקה לוהטת… והיא, אף היא לא הרפתה ממנו, ובמשך רגעי מספר דבוקים היו זה לזו בתוך הכורסה…

– אבל מה יהא, אליהו - ניעורה כמתוך הזיה, ודחפתהו אחורה – מה יהיה, אם מחר, דרך משל - – ועכשיו אשאלך ברורות: אם מחר יתחיל אבא “לדבר” אתך?..

והוא הזדקר לפתע ועמד כנציב מלח.

– אתה מבולבל, הא?

– לא!… לגמרי לא! - השיב - אם יש ברצונו “לדבר” בבקשה!… - ובתנועה מזורזת העמיד בסמוך לה כורסה שניה לתוכה צנח - מה, וכבר הוא חושב “לגמור”? - –

– כן, גם בחפצי יש כבר “לגמור” - נענתה - עד מתי “נמשוך” את הענין בצורה שכזאת? - – אבל, אבל, לא אמרתי דבר - – לא אמרתי דבר! – והפנתה את גולגלתה לקיר, כשקורי שינה נאחזים בעיניה… - לא אמרתי דבר! –

*

והוא, אף הוא החל משום מה לנמנם… ברם, משהחשיך כליל בחדר, עם העלם אור הירח, עמדה לאה’לה לרגע על רגליה והעלתה אור חשמל.

– אליהו, בוא! - פנתה אליו - קום! ברצוני ללכת הביתה.

– אח, שטויות! - נענה וישב ליד השולחן הנמוך העגלגל – בואי, הסתכלי בתמונות הללו! - והוא פזר על השולחן מספר תמונות קטנות, שמונחות היו בכיסו.

והיא קרבה וישבה בסמוך לו, ליד השולחן, והפכה בתמונות: הנה היא מצולמת בסירה על הכנרת… הנה שניהם בכניסה למרחצאות “חמי טבריה”, ומה נאה צלום זה שבסוכת־הגן המוריקה, בחברת כמה מתרחצים־מבריאים!… והנה גם הצלום אשר בקשה ממנו להשמידו לחלוטין: על מעילו הריהי ישנה באחת החורשות המצלות, שעל הכרמל, ושערותיה פרועות־פרועות, ואיזו שמלה מקומטת! - –

– אליהו, הלא בקשתיך להשמיד זאת! –

– אין דבר!… “לא נורא” –

– הלא אני “מחורבנת' בתמונה זו! - והפכה בתמונות אחרות: הנסיעה ב”טנדר" עם נוטרים לכפר חטים, זה מושבם החלוצי של הבולגרים ליד טבריה… והנה גם ה“הילולא” על קברו של ר' שמעון בר יוחאי במירון, בל“ג בעומר האחרון… ואינטימי ביותר נראה הצלום, בו הם יושבים שניהם על ספסל בגן ע”ש חיים ארלוזורוב ז"ל בשכונת “קרית שמואל” בטבריה… ומה עוד?… מה עוד?…

השעון הישן, שבדירת בעל המלון, השמיע צלצול חורק במקצת, צלצול אחד שלאחר חצות לילה… “מי יודע כמה עשרות בשנים תלוי שם על הקיר אותו שעון רצוץ?” חלף הרהור במוחו, ומשהבחין כי לאה’לה מפהקת ארוכות, אזר עוז וניסה לשאלה:

– שמא, לאה’לה, בכל זאת? - –

– לא ולא! - וניצבה ליד הדלת.

הוא ניגש אליה:

– לאה’לה!

והיא התבוננה בו ארוכות ולא גרעה מבט מעיניו במשך רגע ממושך:

– אלי - הו!

והוא חבקה בזרועותיו…

– אלי - הו!… רק לאחר שאענוד את…את… הטבעת! רק אז… אנא, הרפה ממני… כבר אמרתי לך: הריני מתגוררת בבית אבי… רק אז… רק לאחר שאענוד את הטבעת!… אני… אני… רוצה הבי - תה… הלא תבין זאת!…

משניעורה למחרת בבוקר, במטת אחותה חורגתה, הצעירה ממנה, נשמע צלצול הטלפון. לבושת פיג’מה קפצה־דלגה מהמטה ונטלה את השפופרת לידה:

– איך ישנת הלילה? - שאלה אליהו.

– אני “נורא” עיפה! - השיבה - טרם ישנתי כדבעי…

ומשנפגשו, בשעת אחר־הצהרים, בגן העיר המוזנח וישבו על אחד מספסליו השבורים, גלגלו ביניהם שיחה על גדולתה של עיר המקובלים בעבר…

– יודע אתה - סחה לו - אבי עוד זוכר את האלפים הרבים של התושבים היהודים, שהתגוררו בעיר זו עד מלחמת העולם הראשונה ואחר כך… אחר כך עזבו רבים את המקום והחלה נדידתו של הנוער המקומי, תהליך הנמשך עוד כיום…

– ו…גם את נדדת, נכון?

– כן, נכון. - השיבה לו - ובפניה נסתמן חיוך רפה (מתמיד פרושה היתה ארשת של רצינות בפניה; ולדבריה “קשה” היה לה לחיך, או להצטחק…) - אלא שכל עיר ועיר ומזלה - –

קבוצת נוער, שחלפה על פניהם ומגמת פניה המועדון שלה שבמעלה ה“מצודה” הסמוכה, השמיעה את שירת “אל יבנה הגליל - –” ואליהו הרהר לעצמו: אכן, יש משהו יפה ונשגב במקום הזה - –

ועוד באותו ערב, במוצאי החג, דבר אביה עם אליהו את הדברים שחפץ “לדבר” זה מכבר.

בחדר שבעלית הגג, בו נערמו משך שנים רבות, ספרים עתיקים לרוב על גבי מדפים המטים לנפול - הוא משרדו של ר' ראובן וילדרמן (שבהמשך הימים כנהו אליהו - והכנוי נתקבל בפי כל בני המשפחה - בשם “לשכת הסופרים”) – ישבו בערב ההוא, בראש שולחן הכתיבה הגדול, האב והאם־החורגת ובשני קצותיו – אליהו ולאה’לה. התריסים הוגפו והדלת נסגרה - לבל תפול החוצה הברה מהמדובר…

– ובכן, כפי שאני רואה - פתח האב נמרצות, בהחליקו על פני זקנו הארוך - הרי באתם לידי הבנה. ההכרות ביניכם הריהי, לדעת הכל, מספיקה לחלוטין, ועכשיו - –

– עשה מה שבחפצך, אבא: השמיעה לאה’לה בעצבנות־מה.

– אבל לפני כן רוצני, שתספר לי בקצרה את תולדות חייך! - פנה ר' וילדרמן אל אליהו.

– טוב. הרי אספר, בבקשה: נולדתי בפרס. עליתי ארצה בעודי ילד, עם הורי, שכבר נפטרו לעולמם. דודי שבירושלים עוסק, כיום, בעסקי קרקעות והוא היחידי במשפחה ש“עשה חייל”… בחוץ־לארץ למדתי ב“חדר” המסורתי וכאן, בארץ, בבית ספר עממי, תיכוני ובבית מדרש למורים… כמדריך בעבודה חקלאית במושבות הנני משמש זו השנה הרביעית. זהו. הנחוצים פרטים נוספים?

– הזוכר אתה כיצד נפגשנו בקבלת הפנים למושל החדש בטבריה, לפני כחמשה חדשים במלון… במלון? - – הפסיקהו ר' וילדרמן.

– כן. זוכר - –

– נו טוב, איני זקוק לתוספת פרטים…

– אבא, עשה מה שבחפצך! - נשמע שוב קולה העצבני של לאה’לה.

– הוי, כבר הגיע הזמן! - התערבה האם החורגת בשיחה - הסבורה את, שילדה צעירה הנך?… בתקופתי נישאו הבנות בגיל י“ז - י”ח - – –

– הריני לוחץ, איפוא, את ידך! הצהיר ר' וילדרמן חגיגית – ומהיום והלאה הרי אתה נמנה על בני ביתי… רק אחת אבקש מכם: ממך, אליהו, וגם ממך, לאה’לה, שתשגיחו על הכשרות בביתכם החדש.

ובהתנשק לאה’לה עם אביה, לאור העששית הדועכת, געתה לפתע בבכי, שהדהים בעיקר, את אליהו.

– מה לך, בתי? - והאב נטל ממחטה מכיסו ונגב את פניה.

– בואי אלי, בואי! - פנתה אליה האם החורגת. ולאה’לה ישבה על־ידה, בהשעינה על כתפיה את ראשה. משנרגעה הפליטה:

– אני רוצה, שכבר יהיה לי פעם טוב!

והאב העלה אור במנורה שניה וישב ליד מכונת כתיבה ישנה. לאחר תקתוק אטי־רשלני של כמה רגעים, הגיש לאליהו את ה“כתב יד”:

“בעזרת השם, יתברך, פה עיה”ק צפת, יום - –

“אני, החתום מטה, אליהו בן־ברוך, מתחיב בזה חיוב מוחלט וסופי, לשאת לאשה את לאה בת ראובן וילדרמן הי”ו במשך חודש ימים מהיום, או בכל תאריך אחר שיתרצו שני הצדדים. היא תגור אי“ה עם אישה בעיה”ק טבריה…

“הצהרה זו מודפסת בשלוש העתקות, שדינן כאחת - –”

ואליהו חתם ברטט־מה - בטרם כילה לקרוא את הדברים במלואם.

– הוא אשר אמרתי תמיד - פנה אליו הזקן - “סוף מעשה במחשבה תחלה”. ועכשו: מזל טוב, מזל טוב!…

ומשירדו במדרגות “לשכת הסופרים” שבעלית הגג, אל הבית, הקיפוהו –עטרוהו כל בני־הבית, גדולים כקטנים בברכת “מזל טוב” - –

ואת ארוחת הערב סעד בבית לאה’לה בחברתה - לאחר שהתאוששה במקצת….

…הוא לא פלל, כי כבר יסתים הענין. אמנם הוא כבר “מטיל” אתה למעלה משלוש שנים, בהפסקות קצרות, אבל בכל זאת חשב משום־מה, “למשוך את הענין”… הלא רק לפני מספר חדשים נדר בנפשו, כי לעולם לא ישא אשה - ומה אירע לו הפעם? משאת נפשו היתה ליהפך לצפור דרור: טיולים, אסיפות, ישיבות, קונצרטים, מסיבות נשפים, נסיעות לרוב בערים ובמושבות, לחיות ב“קנה מידה ארצי”: לסעוד ארוחת צהרים בתל־אביב, ללון בירושלים, לשתות קפה בחיפה ולרחוץ בים כנרת, ולהאזין לקונצרט מקומי באחד ממשקי עמק הירדן!… תנועה, תנועה!… ומה עשה עתה?… על מה חתם הערב?… להכבל?… להסגר בד' אמות של חיי בית?

כך הרהר אליהו בדרכו חזרה לבית המלון, לאורו של אותו ירח, אשר ערב לפני כן “ניהל” עם לאה’לה משחק אהבים, כרגיל, מבלי שהעלה על דעתו, כי יש מי שמעונין כבר “לגמור”… אבל מאידך: בשל־מה יתכחש לעצמו?

הלא הוא חשק בה, בלאה’לה… וטוב, טוב שהדבר נסתים במוקדם… לא!… אין זו מלחמה נפשית. כך אין "נלחמים!… זוהי אחת מתופעות הטבע. תופעה ידועה כל כך, המופיעה במוקדם או במאוחר - –

בעל המלון הטרדן הקביל את פניו בפתח:

– נו, ההספיק אדוני, “להתרשם” במידה מספקת?… אילו הייתי צפור דרור כמוהו! היודע אדוני, שבידי תכנית לפיתוח הגליל? - – הנה, למשל, מי שמכיר במקצת את ההיסטוריה של עין זיתים החרבה - – ואולי יתכבד כבודו בשתית קפה? - –

אליהו לא שעה לבקשתו. בהסבירו, כי עיף הנהו מסיוריו בעיר ובבתי מכריו לצרכי “התרשמותו”, נכנס לחדרו והתפרקד מיד על מטתו…

 

ה. בְּצִלָּם־של־ראשונים    🔗

רות כהן ילידת סימטאות עיר העתיקה היתה. אביה המנוח היה סבל ומצחצח נעלים והלך לעולמו בסמוך לגילו הארבעים מחמת מחלה ממושכת, שחפת הריאות, בה לקה באחרית שנותיו. משסימה רות את חוק למודיה בבית־הספר העממי הדתי, נרתמה בעול פרנסת הבית, יחד עם אחיה הבכור שמעון שעבד כפועל “שחור”, לרוב בעבודות בנין ובכרוך בהן. בהמשך הימים החלה נוטלת שיעורים בתפירה ולבסוף: שעורי “עזרה ראשונה,” בקבוצה של שנים עשר בנים ובנות מפלוגת הצופים המקומית, בה שמשה “כמדריכה”. תרגיליהם ותמרוניהם של אותם צופים מבוצעים היו לרוב בגן הצבורי של אותה שכונה רחבת ידים, הרחק מעיני ההורים אדוקי הדת, שהתגוררו ברובם בעיר דמטה - וארגון נוער זה ודומיו סיעו בהרבה להפגת הבטלנות והשעמום הכרוניים, לתוכם נקלעו רבים מבני הנוער המקומי.

“שמאל, ימין, שמאל, קדי–מה צעוד!” - כזאת האזינו רבות התושבים; ולרוב היתה אף רות ה“מפקדת” על שורת הצועדים בסך על פני כביש האספלט היחידי שבשכונה, בנשפה במרץ רב לתוך המשרוקית, הקשורה בשרוך לבן לכפתור כיס החזה.

היא היתה, איפוא, לפי מושגי המקום, “בעלת מרץ”. אין פלא בדבר, כי לכשנתבררו הסכויים הראשונים לפתיחת המוסד הרפואי החדש, הוזמנה על ידי אותו יצחק בנימיני השמש לעתיד לבוא, לשיחה לביתו של האדון מרדכי לוי – עם ערב, בהעלם זהרורי החמה האחרונים מאחרי ההרים אפופי אגדות העבר שבאופן המכחיל־כהה.

במרפסת הנרחבה הועלה אור החשמל. התנהלה בעצלתים הגברת לוי, עבת הגוף וקצרת הקומה, מהמטבח, ובידה מגש העץ החום ועליו שתי כוסות תה – לבעלה ולאורחת הצעירה, שטרם מלאו לה תשע עשרה שנה.

– אצלנו, ה“מזרחים”, מרבים בשתית קפה שחור - פתחה רות כהן כשבת צחוק חננית שפוכה בפניה - אבל אתם, ה“רוסים” שותים “נורא הרבה” תה. נכון?

– ושמא תרצה גם עתה קפה? - פנתה אליה הגברת לוי בתנועה מרושלת; ודומה היה כי המגש הריק עומד להשמט מבין אצבעות ידה.

– לא. תודה, אין דבר! נשתה כבר “טְשַׁאי” - –

והאדון לוי לבש חשיבות, השעין ראשו וגבו אל הקיר ופתח:

– ובכן, רות: ידעתי את אביך המנוח זה למעלה מעשרים שנה. יחד התפללנו שנים מספר בבית כנסת אחד. אני האיש, שהודות לי קבל את כל העזרה הרפואית שנזדקק לה בשנותיו האחרונות, וידעתי את מצבו: אומלל בין אומללים. אך אמרתי בלבי: וצאן קדשים אלה במה חטאו? את, בתו, נערה חרוצה שכמותך בשל מה ישחיר מזלך במיטב שנותיך? הלא תודי, כי “צופים” אין זה תכלית לקיום, לפרנסה. ספורט? אולי בעיר גדולה. ולך יש ויש את מי לפרנס. ואת הלא שמעת, בודאי, כי בקרוב, ויתכן שבקרוב מאד, נפתח אותו המוסד החדש. ואז יהא צורך בידים עובדות, ב“אחיות” מכל הסוגים וגם בפועלות מומחות ועוד ועוד. ניתנת לך, איפוא, הזדמנות נאותה לזנוח אחת ולתמיד את חיי הסימטאות האפלות. אלא מאי? קודם לכל יהא צורך לשמור על השלום, על שלום הבית: לא לריב ולחיות בשלום עם ה“אשכנזים” וה“ספרדים” גם יחד. את מבינה? דובר אני אליך, כי הכרתי את אביך המנוח, אשר פרט למזלו הרע היה יהודי טוב־לב, ובמידה ידועה גם בעל חוש צבורי ולבו ער לכל דואב ונצרך.

בעיניה הגדולות־חנניות נקוו דמעות. היא דמתה ברגע ההוא לנערת כפר רוסית שזופת־שמש - ודמיון זה הושלם הודות לזוג צמותיה הארוכות. היא נטלה ממחטתה הקטנה מתוך הכיס הקטן שבחזה־שלמתה, הפנתה ראשה לאחוריה ונגבה דמעותיה. האדון לוי עשה עצמו כאינו רואה, קם מעל כסאו ונסתלק לרגעי מספר לתוך הבית פנימה; העלה אור במיתקן הרדיו ועד מהרה החלו בוקעים מתוכו צלילי מוסיקה. משחזר וישב בסמוך לשולחן, נצטרפה אליו אף רעיתו.

– סבא שלי מצד אמא, ע“ה, - פתחה רות כהן נוגות - היה רב נכבד במרוקו - וכשעלה ארצה ונשתקע בעירנו היה נוהג להקביל מדי שנה בשנה, בערב ל”ג בעומר, את אלפי עולי הרגל, שעלו להשתטח על קברו של ר' מאיר בעל הנס, והגיעו הלום מכל חלקי הארץ ברכב וברגל. זוכרת אני את הדרת פניו, כשהתיצב לפני הקהל הרב בחצר־בית־הכנסת שעל קברו של הצדיק הגדול ונשא את דבריו ברטט של קדושה על ערכו של ל"ג בעומר. ולמחרת היום היה עולה, בראש הקהל הרב להשתטח על קברו של רבי שמעון בר־יוחאי שבמירון, בהרי צפת המרוחקים. היו ימים! - ואת דבריה סימה באנחה קלה.

– סליחה! האפשר להכנס? - ובפנות שלושת היושבים לעבר המדרגות והנה לפניהם ה“עסקן המושבע” ר' דוד’קה, גבה הקומה וזריז התנועה, חבוש “ירמולקה” לראשו.

– כן, בבקשה!

– ובכן - פתח ר' דוד’קה בשבתו ליד השולחן - הנה לפניכם רשימה - והוא פרש על השולחן גליון־ניר - כאן רשימת בעלי היכולת, שעליהם לתרום למען פתיחת המוסד החדש: מאתים בעלי־בתים, אם כל אחד מהם יתרום בממוצע סכום של - –

– אבל, מי שמך?! רטן האדון לוי - מי בקש זאת ממך? – ואמר להלום באגרוף ידו בשולחן, בהיותו דרוך־עצבנות, ואשתו מנעה זאת ממנו:

– בשל מה הרגז? הנח לו לעשות ככל העולה על־רוחו! - בקשה להרגיעו.

– ו…ביחוד, כשישנם כאלה המוכנים לתרום! - הוסיף ר' דוד’קה.

– אבל, אין זה ענינך וחסל! - והאדון לוי נסתלק לבית פנימה – אצא למרפסת רק לאחר שיצא מכאן ה“נודניק” הזה! - הוסיף - מי בקש זאת ממנו?! בכל מקום רואה הוא צורך לעצמו “לתקוע את האף”! - וישב ליד תיבת־הרדיו שבראש הספה הקטנה - מוטב כי נאזין לחדשות הללו!

ור' דוד’קה כפוף־הַגֵּו הצניע את גליון הניר המלבין בתוך כיס מכנסיו.

– אני הולך - הפטיר, ברדתו את מדרגות המרפסת - ואשוב כשתהא בידי האדון לוי “שעת רצון”. נו־נו, נחיה ונראה!

לאחר שנשמעה נקישת שער הברזל הקטן, - אות כי יצא ר' דוד’קה אף את החצר, - זנק האדון לוי מתוך דלת החדר הסמוך - וחזר וישב בסמוך לשולחן.

– טוב שהלך! - הפליט בעצבנות - אין ברצוני להוסיף לראותו. איני רוצה וחסל! - בשל מה כה תתרגש? - פנתה אליו אשתו.

– נו, גם את? - ונעץ בה זוג עינים תמהות, בהשתדלו להרגיע את סערת־רוחו - ועכשיו רות… כן, רות, אודות מה שוחחנו? - ופנה אליה, השוקטה, שכאילו לא קלטה מאומה מהשיחה הסואנת, כנתונה היתה בעולם אחר, רחוק, באשר כל אותה שעה לא גרעה עיניה מרצועת הררי התכלת שהוארה באור נלאה מרדים של כדור סהר זוחל וכבד תנועה - במה סימנו את שיחתנו? ובכן, אביך המנוח, נכון! וכמה זמן שכב בבית החולים?

– באיזה בית חולים?! - שאלה כמוכת הזיה - בירושלים, או ב - –

– לא. לא. בצפת! - נענה האדון לוי, כשאשתו מאספת מעל השולחן את הכוסיות הריקות - הלא נפטר לעולמו… דומני, ששכב באחרונה כשנה וחצי - –

– נכון!

– ומי שלם בעבורו למוסד?

– איני יודעת!

– אבל - והאדון לוי ויתר על כסאו, קם וישב בכורסה הסמוכה, כשאותות העצבנות, פרי־השיחה עם ר' דוד’קה, טרם נמחו מעל פניו כליל - אבל… גם לי היה אב. אבל הוא לא מת. אלא נהרג, שם - והוא הורה בידו לפאתי דרום – במושבה החקלאית הותיקה… ואני אז ילד, בתקופת התורכים… יריות ויריות, זאת אזכור לרוב. יריות מן ההרים, יריות בדרכים. ובאחד מלילות האופל ההם אירע במושבה אסון ונחש ארסי הכיש אשה צעירה. הרופא היה מחוץ למקום, עשה לילה בעיר זו. אמר אבי המנוח לעצמו: “פקוח נפש דוחה הכל!” רתם את סוסו ורכב אל מחוץ למושבה להזעיק את הרופא - והגיע העירה פצוע בגבו. ליד פרשת הדרכים ה“היסטורית” זנקו לקראתו, מתוך חשכת ההרים, ארבעה בידואים רכובים על סוסיהם, מזוינים על נשקם, והמטירו בו יריות רבות והוא השיב להם באש רבה מרובהו - – וזה היה לפני שלושים וחמש שנה - – ומדוע, סלחי לי - הפסיק בספורו ופנה לרות, שאותות מבוכה רבים נסתמנו בפניה - ובשל מה הדמעות הללו בעיניך?

– איני יודעת!

– כי–צד?

– אני יודעת ש… ש… השבוע “יש” אחת שנה למותו של דניאל שלי… והוא טבע בכנרת, אז ב“ספורט” בסירה ולא היה לו מזל, וכשאני רואה את הירח בכנרת, אני זוכרת את הכל… ורוצה לשכוח הכל ולא יכולה. באמת שלא יכולה! מה לעשות? חשבתי לעזוב זה המקום ו“ללכת” לעיר אחרת. אבל, אבל אמא שלי - –

– לא, רות! - פרץ האדון לוי לתוך אחרוני דבריה - תשארי בעירנו, תעבדי כ“אחות” במוסד החדש בקרוב בימינו; ואני מבטיח לך, שתשכחי, בעזרת השם, את הכל־הכל…

– אולי… אבל, איני מאמינה בכך!

– נו, - נאנח האדון לוי - יש ויש צרות רבות בעולם הזה. ועכשיו אמשיך בספורי: כך היה תמיד אבי המנוח הראשון, שהטיל את נפשו מנגד בכל עת סכנה למושבה הקטנה, המבודדת. לילה לילה היה יוצא רכוב על סוסתו, כשרובהו על שכמו, לתור את הגבולות, להתקל בשודדים עזי פנים. בהיותו בן שש עשרה אירע המקרה, בשכבו פעם בלילה על הגורן ונרדם שם, העירוהו משנתו צריחות בדואים מתנפלים. באקדחו, שטמון היה למראשותיו, המטיר עליהם עד מהרה אש ושנים מהם נהרגו. אחד המתנפלים שלף את חרבו ופצעו קשה בזרוע ידו הימנית (ומני אז מרבה היה, עד אחרית ימיו, להתבטא: “אם אשכחך ירושלם, תשכח ימיני!”…) ובידו השניה המטיר אש כלפי מעלה; ולאחר שלוש יריות אזעקה נחלצו ויצאו לעזרת אבי כל בני המושבה, על נעריהם וזקניהם, נחלצו ויצאו להדוף את המתנפלים עזי הנפש.

מן המטבח קרבה בלאט הגברת לוי ובידה מגש ועליו שלוש צלוחיות ובהן חביתות בסלט־ירקות, צנצנת חמאה, לחם ושלוש כוסות תה. למראה ה“כבודה” הפיקו עיני האדון ללוי רעבון־מה - על אף היותו משוקע בספור פרשה כה הירואית.

– נאכל כולנו יחד! - השמיע כעבור רגע קט - אין זה מפריע. אכלי גם את, רות!

– ומה יאמרו בבית? - שאלה.

– אין דבר! - השיב האדון לוי בטוחות; בהגישו לה את מנתה – אני מקבל עלי את כל ה“אחריות”. וכשתשובי הביתה, תאכלי שנית, מה בכך?! – ותוך כדי דבור החל מורח בחמאה את פרוסות הלחם ואוכל לתיאבון - אבל לא זאת… לא זאת חפצתי לספר. כיצד נהרג אבי? על כך טרם ספרתי… ובכן: היה זה בערב חג החנוכה, עם הדלק נר ראשון. בבית האבנים הקטן שלנו שבמושבה רבתה השמחה: כאשר אחי הבכור, הנמצא כיום באמריקה, עמד אז לפני ארושיו עם צילה שלו, אף היא ילידת הכפר. נתכנסו, איפוא ובאו לביתנו שומרים רבים על תחמושתם וצעירים וצעירות רבים מהמושבות הסמוכות שבגליל, ליטול חלק בשמחת משפחתנו. אבא, ע“ה, הקדים אות יום לשוב מעבודתו בשדה. לבש בגדי חג מסורתיים, ששמורים היו עמו עוד מחו”ל. אחי השחרחר ורם הקומה ישב כבן־מלכים בחברת צילה הבישנית, זהובת השער, בסמוך לחלון, שעל אדנו הועמדה מנורת ה“חנוכיה” מבעוד יום. לרגע דומה היה, כי היה זה נשף צבאי למחצה. עד שאנו יושבים ומשוחחים על דא ועל הא ומיטיבים לבנו במאכל ובמשקה, פרצה החבריא בשירת “מעוז צור ישועתי” ואז… ואז - –

– ואז מה?! שאלה רות בסקרנות גוברת והולכת, בבלעה לתיאבון את פרוסת הלחם האחרונה, שהחזיקה בידה תוך לגימות מדודות מתוך כוס התה - מה היה אחר כך?

– אזי נגש אבא, ע“ה, ל”חנוכיה“, נסחף לרגע אף הוא בשירת העלומים התוססת ואחר הדליק, כשבפניו נסוכה חרדת מה, ספק חדוה נסתרת, את הנר הראשון… וכשישב לאחר מכן על ספסל העץ הפשוט והלם בידו בשולחן, רעמו לפתע, כמבול, היריות מכל עברי המושבה. כבה נר החנוכה, שהודלק זה עתה, ואחריו – האורות בבתים האחרים, כולם כולם… הצעירים, שהגיעו לביתנו ליטול חבל בשמחת אירושי אחי, נטלו עד מהרה את רוביהם ופרצו החוצה בחשכת הלילה, להגן על המושבה המותקפת. ועד לאחר חצות לילה, זוכרני, לא פסקו היריות… והאסון הרב נתגלה עם הִבָּקַע אור השחר: גופת אבי ז”ל נמצאה בשדה, נקובה כולה ככברה מכדורי מרצחים. אכן, על אף התראות כולנו, אץ־נחפז הראשון לתוך אש המתקיפים… ולויה? הראיתם פעם לויה שכזאת אפילו שם בקולנוע, בעיר הגדולה? שתי שורות של “שייכים” ובידואים רוכבי סוסים, גבורי מלחמה על נשקם, באו לחלוק לו, לנרצח, את הכבוד האחרון. “גבורנו אבו מאיר, ינצור אללה את נשמתו, נפל חלל!” - התלחשו ביניהם ברטט של הערצה מפה לאוזן. וכשהחל מסע הלויה, הרעימו רוביהם ביריות כלפי מעלה, לאות אבל: “הבו כבוד לגבור, בחיי אללה!” והשמיעו לעצמם פסוקי אבל מתוך ה“קוראן”… –

לרגע דומה היה, כי מלאך השינה מתחיל פורש את כנפיו על האדון לוי, באשר החל עוצם לפרקים את עיניו ובפניו נתבלטה לאות מוגברת. ברם, משעלו באזניו הדי־טרטור מכונית, שקרבה והלכה בכביש הסמוך, התאזר עוז, עמד על רגליו והצליף מבט מאומץ על פני שתי רצועות האור החלוש, שהבליחו בחשכת הליל. היתה זו מכוניתו הישנה של הדוקטור היחידי שבשכונה, אשר טרוד היה אותה שעה, ללא ספק, בבצוע “בקוריו” בבתי כמה מחוליו.

– כנראה, “דון קישוט” עם הסוס־האוטו הרומנטי שלו! - הלעיגה הגברת לוי.

ומששקעה המולת ה“פורד” המיושן־הקטן והדוקטור סימון בן יעקב ארך הגוף, בעל הראש המקורח, נכנס מבעד לשער הברזל לתוך המרפסת, הקביל האדון לוי את פניו בחדוה רבה:

– טוב שבאת אדוני הדוקטור! הנה רות שלנו כבר היתה במבוכה רבה, כי לא ידעה היאך “תרד” העירה בחשכת לילה זו, סמוך לשעה העשירית.

– אבל, - פתח הדוקטור בקול־הַבַּס הידוע אשר לו - אם “לרדת”, אז תיכף ומיד!

– אז אני קמה! - ורות עמדה על רגליה - ואני מודה לכם מאד מאד בעד ה–כל!

ובטרם תהא בידי הדוקטור שהות קלה לנוח לרגע, חזר מיד למכונית “להדליק את הבנזין”, כלשונו. אזי ניגש חרש האדון לוי ולחש לה, לרות, שהיתה כבר בסמוך למדרגות המרפסת, על אזנה:

– עכשיו יודעת את כבר לשם מה נחוץ בית החולים? יריות, פצועים, מגיפות־קדחת… ואל נא תוסיפי להתפנק. עיר כעירנו אין עוזבים! אנו הרי משמשים מרכז לסביבה כולה; ובהמשך הימים ניהפך גם למרכז רפואי לאזור כולו. את מבינה? לעומת הסבל, שסבלו הראשונים הרי “אי הנעימויות” שלנו בעיר זו, כאין וכאפס הן. - – והנה הדוקטור קורא לך. המכונית כבר “דולקת”. ובכן: ליל מנוחה ואל יאוש!

ואחר נפנה וסר לגינה, על אף ליאותו הרבה, להשקות את ערוגות פרחיו ועציו הרבים - לאור מנורת החשמל שדלקה בסוכת־הנצרים הסמוכה.

רגשי הנחיתות שבהווי עיירה עזובה לנפשה, השוכנת, כמבטא רבים מבני המקום “מעבר להרי חושך”, העלוהו, את ר' דוד’קה, על גלי־העסקנות הצבורית, הדלוחה, בלתי הפרודוקטיבית. היתה בעסקנותו מדה רבה של שאיפה חולנית להופעה צבורית לשמה. יש והיה מלהיב את שומעיו בבית הכנסת שבעיר העתיקה, או בבית הקפה היחידי ש“בעיר החדשה” - היא השכונה רחבת־הידים – בהבליטו את חוסר ההתענינות בעיר מצד “גורמי חוץ” וכו'; ברם, משהיה פותח בתיכון תכניות לתקון פני הדברים, היו הכל עומדים, עד מהרה, על חוסר המעשיות והתכליתיות שבהן - ומניחים אותו לנפשו, אחד אחד. וכך יצר לעצמו “עבר צבורי” – וליתר דיוק: משלא היה איש שיעצור בעדו, תוחב היה את אפו לענינים לא לו מתוך אמונה נאיבית, שיעלה בידו לחולל גדולות ונצורות; מעולם לא הצליח, אך תמיד היתה העילה ה“נצחית” בפיו: “אנשי המקום מפריעים בעדי!” ובתום לבו האמין, כי אכן כאלה הם פני הדברים.

וכך מתרוצץ היה ימים ולילות, כשכיסיו מכריסים מניירות ומכתבים לרוב, מישיבה לישיבה, מאסיפה לאסיפה, ובידו “תכניות” לרוב: יצירת ועד לפתוח העיר; פתיחת בית מלון, שיכיל אלף חדרים לאורחים, המגיעים הלום בחורף לרחוץ במעינות הישועה - וע“י כך “להכות” את “פושטי העור” המקומיים; יצירת צי עברי בים כנרת בן מאתים סירות; הקמת בית חרושת לקונסרבים מדגי הכנרת; ועל הכל - בנית עיר חדשה, עיר מרחצאות בת מיליונים (!) תחת ה”עיר הישנה" וכו' וכו'.

ולשם כך היה, כמובן, “מתכתב” עם מוסדות וגורמים שונים. אותו יום שהגיע אליו מכתב היה לו יום שכולו טוב: למכריו ומיודעיו המרובים הוכיח, כי אכן “מתחשבים” בו, בהצעותיו; היתה זו בעיניו חויה מרנינה, שהכפילה את מרצו פי כמה ו“תכניותיו” רבו־רבו, לאין שיעור.

יליד העיר העתיקה. בסימטא, הסמוכה לבית הכנסת ע“ש רבי חיים אבולעפיה ע”ה, אותו רב מופלא שעלה ארצה מאיזמיר לפני למעלה ממאתים שנה וחידש את הישוב העברי בעיר, לאחר שזכרו נפקד מהמקום סמוך לששים שנה - מחמת המלחמות הרבות עם בידואי הסביבה… והאמין ר' דוד’קה באמונת תום כי עוד תחדש העיר את ימיה כקדם! הספורים המופלאים, ששמע בצעירותו אודות אותו רב מופלא ופמליתו עוררו בו רצון רב ותשוקה עזה לפעול “כמוהו”; ומי שלא “יבין לרוחו”, הרי יש, בפשטות, ללחום בו, וכמובן: מלחמה צבורית. ולשם כך יש להיות “עסקן צבורי”, יש להתרומם מעל מעשים פעוטים, שהנם דרישות השעה בלבד ולחתור לקראת “מעשים גדולים” - –

וכך נטפל היה לכל פעולה צבורית, בין שהוזמן לכך, בין שלא הוזמן. הוא האמין, כי אין איש כמוהו, המיטיב לראות את דרכי העיר “ראיה היסטורית”, ראיה של “אחרית הימים”…

 

ו. בכתלי המוסד החדש    🔗

המשלחת הצבורית, שנסעה ירושלימה והשתדלה בדבר פתיחת המוסד החדש, מורכבת היתה מעסקני העיר והנקודות החקלאיות שבסביבה. “לאחר האסונות הגדולים, שידעה עירנו מחמת השטפון הגדול שבסתיו האחרון - הוסבר שם, בקרית הקודש, ב”חלונות הגבוהים" - ולאור הקדחת, המתפשטת והולכת בסביבה כולה, הרינו דורשים מכם את פתיחת המוסד בהקדם. מוכנים נהא להשתתף בתקציב החשוב בסכום של… ובלבד שנראה פרי בעמלנו - –"

ומשהגיע אותו היום הנכסף, בו החלו ההכנות לפתיחת בית החולים, לא היה קץ לאשרו של האדון מרדכי לוי; אם כי לא נמנה על אנשי ה“משלחת הירושלמית” הרי חש בקרבו, כאילו הוא הוא שיזם את הדבר בשיחותיו־הסברותיו בלתי הפוסקות לאותם עסקנים מזה שנתים־שלוש: “אין תקומה לעיר ללא בית חולים!” - הרבה לשכנע את דובריו מפעם לפעם.

ישב ביום שטוף שמש ואור בחדר המשרד ליד שולחן כתיבה חדש ופקד על לאה’לה וילדרמן (שזנחה את עבודתה בניהול החשבונות באותו סניף עתון שבעיר הנמל הגדולה ועקרה לעיר הכנרת), שישבה בסמוך למכונת־הכתיבה:

– ובכן, קודם לכל, כתבי מכתב־מנוי לעצמך! כך: “הרינו ממנים אותך בזה לתפקיד של… של… אחות מעשית ולפני כן גם לעוזרת במשרדנו”… לא, לא! טלי גליון־ניר אחר ולאחר מכן תכתבי: “לעוזרת במשרד בשעת הצורך, במשכורת של…” את מבינה? הלא זהו מוסד קטן ויתכן שאיש אחד יעסוק בכמה תפקידים - – זהו!

עודנו מדבר ובפתח הופיע צעיר מיוזע, נושם־נושף בחזקה כלאחר התרוצצות מרובה, ובידו מכתב:

– הבאנו חולה! - הסביר.

– אכן, החולה הראשון! - הפטיר האדון לוי - הכנס פנימה ותן לי את המכתב! אכן, מלריה - הוסיף כעבור רגע קט - ואינך יודע איזו מלריה?

– לא. איני יודע! השיב הצעיר במבוכת מה - ו… הלא הרופא רשם!

– לא. אין רשום כאן! - הפליט מר לוי, כשחשיבות מה מסתמנת בפניו המיוזעות - אבל אין דבר! מיד יבוא הרופא שלנו! ואת, לאה’לה, רשמי פתק: “לאחות התורנית! נא לקבל את החולה… מה שמו? התשלום בסדר!”

ומשנפטר אותו צעיר ויצא מן החדר, שאלה ה“מזכירה” החדשה:

– שמעתי, כי בשבוע הבא יבקר את המוסד המנהל הראשי מירושלים. מה יהא עלי אזי לעשות? האחזיק בידי עפרון ומחברת וארשום את מוצא פיו, מלה במלה?

– מלה במלה? לאו דוקא - נענה מר לוי - לרשום הרי רושמים רק בישיבה. אבל, כיון שזהו בקור ראשון כדאי, אולי, באמת לרשום את הכל… ועד אז עוד חזון למועד! עוד אשוב ואסביר לך. נכון: מן ההכרח לקנות מחברת לפרטי־כלים. - צדקת! וספר לרשום העובדים כבר מצוי ברשותנו. ומה עוד יחסר לנו? יש אפוא, עוד הערב להכין רשימה חדשה, מפורטת, של כל המיצרכים החסרים ולכתוב על כך במיוחד למחסן הראשי, לירושלים - –

ובאותו יום סעדה את ארוחת הצהרים הראשונה במקום עבודתה החדש - בחדר האוכל רחב הידים. ליד השולחן הסב חבר העובדים הקטן, שעמד לגדול בהמשך הימים: רופא צעיר, גבה קומה, שש אחיות רחמניות (ביניהן אך אחת “מוסמכת”, שסימה את חוק למודיה לפני כחמש עשרה שנה בבירת־הנצח), שתי עובדות־משק, פועלת נקיון ופקידת־המשרד. עיפים ויגעים למדי היו המסובים: האחיות הרחמניות עסקו כל אותו יום בהצעת המטות ובמיון הכבסים לסוגיהם ומקומותיהם בארונות השונים, בסדור ארון הרפואות וכו‘; והאחרות - בציוד מחסן המכולת, בנקוי המטבחים והחדרים וכו’. חלק מחבר העובדים השתכן בחדרי הפרסונל שבדיוטה התחתונה של הבנין.

בשעת לילה מאוחרת, לאחר יום עבודה מאומץ ביותר, התפרקדה לאה’לה על מטתה הצחורה בחדרה הקטן שבבנין הגדול. אליהו בן־ברוך, שהיה אף הוא, אתה שעה, לאחר מקלחת קרירה, משיבת נפש, ישב על קצה המטה, כשאותות הלאות נשקפים בפניו.

– איזה חום אצלכם, הלא זהו משהו איום! - קראה לאה’לה והפנתה חזה לעבר הקיר.

– ומה אגיד אני, המתגורר במקום זה כמה שנים?! - והוא הצליף מבט לעבר החלו הפתוח, בעדו הבליחו אורות פנסי מכוניות משא, שאצו־דהרו על פני הכביש הסמוך.

– מתוך המסדרון עלו נקישות צעדים מהירים. לאה’לה הזדקרה לפתע, קמה מעל המטה ועמדה על רגליה. בפתח ניצבה ה“אחות המעשית” רות כהן מלבינה בתלבשתה.

– הביטי, לאה! –פתחה במבוכת מה - כבר קראתי למילדת, כי הנה באה יולדת מאיזה קבוץ ו… ו… קודם לכל הרי מוכרחים לקבלה. והנה לך הפתקה, שהביאה אתה!

– “הוי, מדוע אני הרה?!… מה עשו לי?” - נשמעו צריחותיה שת אותה יולדת, שהתפתלה בכאביה בדיוטה העליונה.

ולאה’לה קראה בפתקה: “חברת קופת חולים. על חשבוננו.”

טוב! - פתחה כעבור רגע קט בפנותה לרות - יש לך “מזל”: הכל בסדר!

ומיד נפנתה לאחוריה, בנשמה קלות לאחר רגש־ההקלה שהציפָהּ – ודלגה על פני המסדרון והמדרגות לעבר הדיוטה השניה, לחדר־היולדות, לעזרת המילדת.

– וכך “יבלבלו לך תמיד את המוח” - פנה אליה אליהו, לאחר שהשתרעה שנית על המטה - וגם בלילות לא יניחו לך?

היא השיבה, בנשמה, משום־מה, עמוקות:

– אין דבר! אם העבודה “מסַפקת”, הרי זה לא נורא. ויודע אתה מה שהיה ברצוני להגיד לך?… או, שמא מוטב כי אדחה זאת?

– לא, חביבה, אמרי זאת מיד!

– בחפצי היה לאמר, כי יש ואדם אוהב את עבודתו יותר משיאהב את… את…

– הדבר מובן לי! - הגיב בחיוך קל על שפתיו - אבל, אני במובן זה ג’נטלמן, את מבינה? כי, לדעתי, תוכלי לאהוב את עבודתך ואת מי שתחפצי לאהוב גם יחד! - – ויודעת את מה אמרה לי היום בעלת הבית שלי?

– מה?!

– כי כל אלה, שהתגוררו בחדרי לפני־אני איתרע מזלם ו…התחתנו!

– וגם לך אחלה “מזל” כזה?! - והרבתה לחיך, בהשעינה גולגלתה על ברכיו - הסבור הנך, כי חיי נשואים קלים המה?… הנה, הקשב לצעקותיה פולחות־הלב של היולדת המסכנה… אבל, כרגע אין זה הקובע: הגד נא לי ו… איך עבודתך?

– ככה… לא רע. בשבוע שעבר ביבנאל והשבוע במגדל: חקלאות וחקלאות. חפץ הייתי, שיהא לי משק משלי. אבל, חפצתי גם שאת, שאת –

*

– נו, - נענתה כשעיניה נעצמות מליאות רבה - זה “יבוא מאליו” - –

ובהעתירו על מצחה נשיקה לוהטת, חבקו ידיה בחזקה את חזהו הרחב ורגע ארוך צמודים היו זה לזו בנשיקה לוהטת, כששפתיה צמודות לשפתיו –

*

– לך, לך הביתה! - פנתה אליו לבסוף, בהעלותה אור החשמל בחדר.

– ומה… ומה איכפת לך, אם אשאר כאן?

– לא, אליהו! - והחליקה רכות על פני שערות ראשו.

– נו, טוב! - וקם והלך.

דומה היה לו, כי אותו לילה היו הכוכבים גדולים פי כמה מן הרגיל, באשר על אף החשכה המעיקה היטיב להבחין בכל תנועה חשודה בחוץ - הן של בן אדם והן של כלב, או חתול שקפץ על גדרות סמוכות - והוא מהלך כשכור ולא מיין ומנמנם על פני מורד הכביש… והנה: סטופ! והוא עמד: מכונית־משא, שאורותיה העירוהו באורח בל ישוער מתנומתו־הזיותיו, לתוכן שקע והלך, עמדה לפתע והנהג שאל בקול:

– היכן כאן בי החולים?

ואליהו השיב מאושש במקצת, בכוונו ביד ימינו קדימה:

– הנה, שם! וכי “מה” הבאתם?

– מקרה אסון! - נשמע קולו העבה, הגס במקצת, של אותו נהג - חבר שלנו שתה רעל. רצה למות ולא “הרשינו” לו!

והמכונית, על האלונקה והסדינים שבתוכה, שהלבינו בחשכה - פנתה בחפזה ובהמולה רבה לעבר בית החולים.

– מסכנה לאה’לה - הרהר לעצמו - שוב יטרידוה משנתה. ואולי לא? מקרה אסון הרי מוכרחים לקבל, ללא שאלות!… ומדוע, באמת, שולחים בני אדם יד בנפשם? משוגעים שכאלה! נו, שתגיד לי לאה’לה, שמאסה בי ותזנחני: האשלח יד בנפשי?…

– והוא נתקשה, משום־מה, להרחיק לכת. נצנץ רעיון במוחו: יחזור על עקביו, יתדפק על דלת חדרה בתואנה, כי חולה הנהו ובחפצו לראותה בשנית… בשנית עוד באותו לילה! - –

“חולה? - חלף בו הרהור - איזה חולה? באיזו מחלה?” - –

ותחת להשיב על השאלה, שהציק לו לרגע, חזר על עקביו לעומת אותו בנין גדול, לתוך המסדרון, לתוך חדרה. היא שכבה בעינים פקוחות כשסדין מלבין מכסה את גופה.

זה אתה?! שאלתהו חרש, ללא התרגשות - וגם אני הרהרתי בך - ונעצה בו זוג עינים דולקות, רבות־תאוה.

גלי חום הציפוהו הממוהו. דומה היה לו לרגע, כי עשרות זוגות עינים דולקות, כְּשֶׁלָה, מציצות מבעד לחלונות המרושתים, מבעד לקירות המאפילים והוא אץ, משום־מה, לסגור את הדלת על הבריח… והוא חש, כי רצפת החדר נעה־זעה כאילו לצדדין: יורדת ומתרוממת קצובות כסירת מנוע במים סוערים בכנרת. הוא סמך לרגע את ידו על ארון הברזל הקטן הסמוך, עליו פרושה היתה שמלתה שלה, של לאה’לה, ומיד אף סמך ידו השניה על הכסא היחיד שבחדר, ובהזיזו רגלו ימינה ומשמאלה, דומה היה לו כי לאותו צד שוקע, כאילו, החדר־הסירה. בסופו של דבר כרע־נפל על מטתה ונשך בשפתיו את אצבע ידו הימנית עד זוב דם:

– רואה את? זהו דמי! והרטיב מצחה מפצע־אצבעו זבת הדם - זוהי עדותי הנאמנה ביותר, שלעולם לא אבגוד בך! אהבתיך לעו–לם!

והיא נתרגשה לרגע:

– מה עשית?!

והוא השיב, כשכולו משולהב ודמיו מתרוננים־גועשים בקרבו:

– אין דבר! הכל כדאי!

והיא נגעה, בקצה אצבעה, במצחה המיוזע־האדמדם:

– הסבור הנך, כי יהיה לי פעם טוב? - שאלה מתונות - דם רב נשפך בעולם הזה במלחמות רבות בין עם לעם, בין אדם לחברו, והאושר… והאושר הנכסף עודנו רחוק כל כך!

 

ז. ליל שמורים    🔗

הד“ר סימון בן־יעקב הקדים ועלה ארצה מאשכנז בטרם עלות אותו רשע על כסא הממשל בברלין - והוא אז פעיל בין צעירי העסקנים הציוניים שבבירה הגדולה. מיד לאחר מאורעות תרפ”ט קם וארז את חפציו ואת ספריו הרבים והגיע לעיר־הכנרת עם משפחתו הקטנה: אשה, ילד כבן חמש שנים ואם זקנה - והשתקע בעיר אפופת הוד העבר. הוא חלם פעם על הקמת בית מרגוע לנזקקים למעינות הישועה, מכון רפואי גדול וכדומה; ברם, בהמשך השנים, משחסרו לו האמצעים הכספיים המרובים, הפך ל“רופא מן השורה”; אלא שמתמיד עמוס היה עבודה רבה, באשר נחשב במקום על מכניסי “השיטות הרפואיות האירופיות החדישות” וכו' - ורבים היו דורשיו. משהוצע לו לשמש זמנית כ“רופא־מנהל” במוסד החדש, השיב בקרירות־מה: “נראה. לפי שעה הריני טרוד ביותר”. ברם, בהמשך הימים נטל על עצמו תפקיד נוסף זה - לשעות ספורות ביום.

חובב ספורט היה הדוקטור. מרבה היה לחתור במשוטים בטיוליו הרבים בסירה על הכנרת. בעונת החורף יש והיה נעדר משך שבועים־שלושה ועושה אזי בשלגי הלבנון, בספורט־ה“סקי” האהוב עליו עוד מחוץ לארץ - עת היה מבלה ימים רבים בהריה המשולגים של שווייץ היפה. למראה הנוער המוזנח שבמקום מושבו החדש עסק, בשנתים הראשונות לעליתו ארצה, בארגון קבוצות ספורט, שעסקו בתרגילי גוף, בריצה, בשיט וכדומה; בסופו של דבר זנח את הטפול בנוער מחוסר התענינות מצד גורמים אחרים והחל לעסוק בעסקי צלום: תוך כדי טיוליו הרבים ברגל בהרי הגליל - הוא וכלבו הגדול עמו - בישובים עתיקים שנחרבו, בפגישותיו הרבו עם טפוסים בריאים בגופם וברוחם, אנשי אדמה שמעולם לא חרגו ממסגרת ישובם המבודד - כל אלה שמשו לו “אוביקטים” לצלומים מרנינים. ואף את בית הביטון הקטן אשר לו הקים מעשה ידי אמן, במדרונו של הר, הנשקף על פני מחזה מרהיב עין של נוף תכלת שובה לב: לפניך ערפל חֲַורור המכסה את הכנרת הרוגעת; משמאלך - רכס של הר, אשר דומה כי נעקר מאי־שם וטולטל הלום בתגרת יד איתני הטבע; מימינך - גגות בתיה של הקריה החדשה. והבית כולו מחובר לאותו מדרון, כאילו היה חלק בלתי נפרד ממנו, כאותם הסלעים המשחירים ממש. ולשם המנעות מפגיעה בנוף הטבעי של אותו מדרון, החל הדוקטור מצמיח צמחים ירוקים טופסניים מסביב לביתו, עד שבהמשך הימים דמה הבית לגוש מוריק, לאֵלָה עבותה רבת ענפים, המסתתרת בצלם של צמחים טופסניים מוריקים לרוב… אף חובב מוסיקה היה ועד שעת לילה מאוחרת בוקעים היו מתוך ביתו צלילי מנגינה מרנינים משל יצירות גודלי המוסיקאים בעולם.

למרבה ה“טבעיות” שבו התנזר אף מאכילת בשר ויש וכנוהו, משום כך, בשם “נזיר”, אם כי לאמיתו של דבר רחוק היה מלהיות כזה. התנזרותו זו מכמה מאכלים ידועים חלה, כפי הסברתו, מטעמים מדעיים רפואיים בלבד - וללא כל קשר לאיזו “תורה” או “כת” שהיא, אלא, בפשטות, לבַריות גופא - ותו לא.

את השפה העברית לא היטיב לדעת - ואף על פי כן - מעשה עקשן! – מרבה היה להרצות בעיר ובסביבה, לרוב על נושאים מדעיים היסטוריים, בעברית! הוא אהב את השפה, אך התקשה, משום־מה, לסגלה לו לעצמו. בכתיבת מאמריו בקונטרסים הרפואיים השונים, שמצויים היו בביתו בשפע, נסתייע בכוחות אחרים - לשפור הלשון והסגנון.

את ה“פורד” המיושן שלו רכש מידי אחד מהנדס, ששהה במקום חדשים מספר וחזר למצרים, ממנה בא. תקופה ממושכת למדי הצטער צער רב על שנמנעה ממנו האפשרות להעלות ארצה אף את מכוניתו־שלו ההדורה מאשכנז. ה“פרקטיקה” שלו כרופא דרשה ממנו, שתעמוד לרשותו מכונית, באשר רשת “בקוריו” נסתעפה על פני סביבה רבה.

לעומתו היה הדוקטור הצעיר, אלכסנדר צורי, שעבד בפקוחו במוסד החדש, טפוס שונה לחלוטין: יליד עיירה פולנית וחניך בית יהודי־מסורתי, אם כי בטל מזה כמה חדשים את מנהגו לחבוש “ירמולקה” לראשו והריהו מופיע בעבודה ובחברה גלוי־ראש, הרי יש והיה סר, לעתים, לבית הכנסת החדש שבשכונה החדשה ויושב כפוף גב שעות רבות עד לאחר חצות לילה - על גבי ספר גמרא פתוח ודורש בסוגיות מסובכות. עם בוקר משכים היה לתפילה והיה היחיד מבין עובדי המוסד, אשר ברך “ברכת המזון” עם תום הארוחה בחדר האוכל. מעולם לא התהדר בלבושו - ואם כי טרם מלאו לו שלושים שנה רחוק היה מחברת האחיות הרחמניות. יש שרננו אחריו ואמרו כי מצוי הנהו לאחר “אכזבה רבה”, לאמר: שם בפולין “השאיר” אהובה, שבגדה בו, או משהו “דומה” לזה… אך, לאמיתו של דבר לא ידע איש את הסוד הכמוס שנשא בקרבו. הוא היה חלוץ, פשוטו כמשמעו: עם עלותו ארצה נקלט באחד הקבוצים שבצפון. אלא, שלפי דבריו הוא עצמו, שמש שם כ“יוצא דופן” לכל דבר, באשר מעולם לא הסתגל לחיים החדשים, המתרקמים במסגרת החברתית המתחדשת. משרת־רופא לא נמצאה לו ובמשך חדשי־מספר שמש כ“חובש” וכעוזר לרופא המקומי הותיק. לאחר ששהה בקבוץ למעלה משנה, עקר מתכו ונתקבל כ“לבורנט” באחד מבתי החולים שבירושלים המעטירה ובהמשך הימים – כאסיסטנט. וכעבור שלוש שנים, לערך, נשלח לעיר הכנרת לשמש כ“רופא־בית” במוסד החדש.

היחידה, שהשיחה במשהו לבבה אליו, היתה יהודית אליעזרי, ה“צברה” המבוגרת, ששמשה כמנהלת המשק, בחברתה היה,לעתים, יוצא לשוח לרוח הערב הקלילה, לאחר תום עבודת היום. ופעם, באחד הטיולים הללו, סחה לו:

– לא העיקר ה“בלויים” למיניהם, דוקטור. בן אדם ללא אמונה הריהו כחית השדה. ככל שתיטיב להכיר את הנוער שלנו והרבית לתהות על נפשו ונוכחת לדעת בריקנות שבו בחוסר האידיאל שבחייו. לחיות “סתם ככה” משום שפוחדים אנו למות, הרי אין זה מלבב ביותר. גם אני בקטנותי הייתי דתית, והולכת הייתי עם אבי לתפלות בבית הכנסת… משברים נפשיים? כאלה ידעתי רבות. אך, בטרם גלינו תחליף לאמונת אבותינו, הרי שאיננו אלא כמגששים באפלה, כמהלכים בחושך - –

ובהמשך הימים הפך הדוקטור צורי הצעיר למורה לעברית של הדוקטור ה“ותיק” סימון. יושבים היו השנים במרפסת הנשקפת על פני נוף רב־הוד ומשננים פרק בדקדוק עברי: מלעל ומלרע וכו'. והדוקטור איש־הספורט רושם בעפרונו הפשוט לתוך פנקסו את הכללים הרבים ומשננם בקול בעל פה.

ובאחד השעורים הללו שפך הדוקטור צורי את לבו בפני חברו הותיק ממנו:

– ועכשיו יסלח לי באמת… כי מעולם לא חפצתי להטרידו, אלא שיש לעתים צורך פנימי בכך. הוא מבין?… הקטנה הזאת, לאה’לה וילדרמן, אשר חדרה גובל ממש בחדרי, לוקחת בפשטות את לבי… אין אני חפץ להתבטא, שאני “מאוהב” בה, אבל האמת הריהי כזאת, ומה עלי לעשות? כשהנני שואלה שאלה פשוטה ביותר, כגון: “מדוע לא רשמת בכרטיס החולה את הגיל הנכון?” הריהי משיבה לי במחוצף: “שמא תואיל בטובך לא לבלבל לי את המוח?” “אולי לא תתבונן בי בעיני חמור?”

– כך?! - הביע הדוקטור בן־יעקב את פליאתו על חוצפתה של ה“מזכירה האחות המעשית”, בתחבו מנת טבק גדושה לתוך מקטרתו, שהועלתה עד מהרה באש - עד כדי כך לא תארתי לעצמי! אולם, אם לפי דבריך, אתה “מאוהב” בה, הרי שלא אוכל, כמובן, להתערב אפילו כ“מנהל רפואי”, מובן?

– אז מה עלי לעשות? - הוסיף צורי הנבוך להקשות.

– האם לא אהבת מימי חייך? האמנם תמיד היית נתון בלמודיך ובקריאת ספרים?

– כן… שם, בפולין.. ודמיון רב קים בין ה“פלונית” שבעיירה ההיא ולבין לאה’לה שלנו: ממש להשתגע!

– אבל, עליך, ידידי הצעיר - יעץ לו הד"ר בן־יעקב, הצליפו מבט על שני ספלי הקהוה המשחירה, שהועמדו זה עתה על השולחן ועל פני המחברות הפתוחות - עליך להגמל מזה מיד, כי ראשית הרי יש לה, ללאה’לה, בחור, והוא בן חייל כהלכה… והשנית: מה התועלת שתצמח לך מהתנהגות חסרת טעם?

וצורי חש במעין דקירה צובטת בלבו:

– נכון… כנראה צדקת, אבל… נחיה ו… נראה היאך יפול דבר!

והוא… נתפס בימים ההם לכתיבה. משחזר אותו ערב לבית החולים שררה עלטה כבדה במסדרון הארוך בחדרים הסמוכים. אף לאה’לה היתה מחוץ למוסד. חדרו היה גדול פי כמה משל חדרה, ובהעלותו בתוכו אור החשמל נגלה לעיניו מראה עלוב ביותר: מטתו בלתי מוצעת ולרגליה, על הרצפה, מונחים במפוזר עתונים לועזיים וספרים־מספר. הוא ניער את המפה הצבעונית מעל השולחן משיירי הסיגריות, מפירורי הלחם וקלפות הבננות. אחר נטל מתחת לכר שבמטתו מחברת מיושנת במקצת; לאחר שסגר את הדלת ישב ליד השולחן וחפץ להתחיל בכתיבה. “מה כותבים?” - שאל את עצמו והחל לציר על הניר המלבין ציורים מספר, רשומי טפוסים של אחיות רחמניות וגם את רשומי פניה היא, לאה’לה, אשר כה דמו לזו שנותרה בפולין הרחוקה… והוא נזכר במאמריו וברשימותיו הרבים, שפרסם בעתונות האידית בפולין, בתקופת היותו סטודנט באוניברסיטה בוורשה. “ומדוע אין זה “הולך” עכשיו?” - שאל את עצמו. “הפלא ופלא!”… ולרגע אמר לשכוח אותה והדבר עלה בידו… והוא קם מעל כסאו, לבש את מעיל הרופאים המלבין, יצא את חדרו בהמולת־מה, קפץ־דלג על פני המסדרון והמדרגות - ובין רגע ניצב ב“חדר האחיות” שבקומה השנית.

– מה חדש?! - שאל בעצבנות מה את האחות הרחמניה, שטרודה היתה אותה שעה ברישום מצב החולים לתוך ספר הפרטי־כלים.

– כמעט לא כלום! השיבה מיד נפעמת במקצת להופעתו הפתאומית, בלתי הרגילה של הדוקטור. והריהי נוטלת בידה את העט ורושמת במחברת העבה:

“… גדליה יורד היום מהמטה. אין לו חום. טוביה מתאונן על כאבים ודקירות בחלק הימני־התחתי של הריאה השמאלית… צביה מסרבת לקבל את הרפואות”.

– ומה על הזקן?! - הוסיף הדוקטור לשאול בעצבנות־מה, לאחר שישב על הכסא המלבין הסמוך - העודנו חי?

– כן… הוא… עוד חי…

– נו, טוב - הגיב הפעם בקרירות־מה, בנטלו לידו ספר, שמונח היה על השולחן והחל לעלעל בו.

– “בושה! איך אני כותבת? - הריהי לוחשת לעצמה - איזה סדר זה?!”

והמשיכה:

“…ולאחר שת. סימה היום בדיאטה שלה נוספו לה… לא לה… אלא לאברהמ’לה מחדר הילדים נוספו היום שש מאות גרם למשקל… לא לאברהמ’לה אלא לחנה’לה, אמר היום הרופא, שאם היא לא תאכל את הדיסה, לא תלך לטיל אתי מחר בשמש, כאשר נוציא את כל הילדים החוצה, אם יהיה מזג אויר יפה… ואתמול כעס עלי מאד מאד הרופא הזה, כאשר באו תיירים חשובים לבקר בבית החולים, ואני הצגתי אותו בפניהם כאחד הרופאים סתם, ולא בתור מנהל המחלקה… וחשוב לכל האחיות: ק. הזקן, יצום מחר לפני שיעשו לו את הנתוח. מותר לו רק לשתות. הוא קבל היום שתי זריקות של… וזריקה שלישית יקבל מחר בבוקר… ובמחלקת התינוקות… במחלקת התינוקות הכל בסדר… כן, בסדר גמור: הנה התינוקות בוכים וצועקים כולם בבת־אחת ומרעישים עולמות. אי אפשר, פשוט, לעבוד, וזה – –”

היא הפסיקה בכתיבה ופנתה אליו, לדוקטור הנבוך במקצת, בשאלה:

– דוקטור, האם זה נכון ש… ש…

– מה?!

– ש…ש… בעוד חודש וחצי, או חדשיים, יסגרו את המוסד מחוסר תקציב?

– כן, יתכן! הכל יתכן - נענה כשהבעת העצבנות שבפניו רפתה במקצת - הלא מלכתחילה נפתח המוסד לחמשה חדשים בלבד, ומה הפלא?

– אבל מישהו אמר לי אתמול, כי עלול גם להתרחש נס… התעשן סיגריה? - והושיטה לו קופסת כסף טעונה סיגריות ושלבה רגליה, רגל ברגל - לי, בעצם, הרי אין זה נוגע: מירושלים באתי ושמה אחזור!

– סלחי לי! ניתר ממקומו כנשוך־נחש בפלטו מלוא פיו עשן - היודעת משפחת הזקן אודות מצבו האנוש?

– כן, דוקטור… ישב נא: הכל יודעים כבר מזה יומים והריהם יושבים כולם, בני ביתו, רבוצים על הרצפה בסמוך לחדרו. אכן, מחלת־הלב הארורה!

– ומי הפעם האחות “שומרת־הלילה” מאחת עשרה ועד שבע בבוקר? - שְׁאֵלָהּ.

– הלילה יתכן, שתשמור שנית לאה’לה - נענתה - כי הכל שבעו רצון ונחת מעבודתה בלילה הקודם: דיקנות ומסירות למופת, כאילו היתה אחות מזה שנים רבות!

ואותות העצבנות הופיעו שנית בפניו:

– והיא “תשמור” לבדה בכל הבנין הגדול הזה?

– נו, כן, כתמיד: ומה היום מיומים?

אלא שבלילה ההוא לא נסתיע בידו לעקוב אחריה ולהפגש עמה, כי לרגל מקרה אסון, שאירע לנער מן העיר דלמטה, אשר הכישו נחש, ישב בסמוך למטתו כמעט כל שעות הלילה - ועם עלות השחר נפח הנער את נשמתו אל על.

ולאה’לה ישבה על כסא מלבין ליד מטתו של החולה הזקן, ששרוע היה במטתו שבחדרו הקטן הפרטי, בקצה הבנין, וקרא בספר, שמונח היה על ברכיה, בהאזינה לנחרות גסיסת הממושכת. היה זה “התחיה” לגאון הסופרים הרוסיים ל. טולסטוי. לבה נכמר בקרבה לגורלה של אותה מסלובה, גבורת אותו רומן. ונכליודוב, בן אצילים זה, אכן: מאהב אידיאלי ביותר! האם גם בימינו אוהבים כך? - שאלה את עצמה… - – - – - – - – - – - – - – - – –

*

כזכר־מה לאותם החיים המעורפלים של מקובלי צפת מתקופתו של האר“י הקדוש, שחלפה ואיננה עוד; כמי שנפלט מתוך אוירה מלאתי הוד ומסתורין; כמי שהסביבה הנוכחית אינה “מעכלת” אותו, - היה ר' יצחק בֶּר ה”מסתתר" (כי מסתתר היה האיש מעיני הבריות ב הרי צפת ובמערותיהם, מקום שם עוסק היה בקבלה וברמזים). הוא היה אחד מאלה, שאמרו להחזיק במסורת העבר ללא שיור ופגם. הוא התנזר ממאכל ומשקה, הסתגף יומם ולילה ותר אחר רוחו של הבורא, יתברך, בסביבתה הנהדרה של עיר המסתורין.

יהודי ירא־שמים, צנום־גו, ערירי וידוע־חולי. לבית החולים הובא האיש במחלת־לב קשה; וכשנגש הרופא לבדקו התפרץ בשאגה תמוהה:

– ימח שם זכר עמלק!

וכשהתחננו לפניו

– ר' יצחק בר, רחם נא, חוס נא על עצמך –

היה שוב מתפרץ:

– אין אני חפץ בעזרת בשר ודם! - וצנח אין אונים על הכר המלבין בנהמו לעצמו: - “הלא ה”שוועסטערס" (האחיות הרחמניות) אינן יודעות אפילו מי היה הרמב“ם!” - –

ולאחר רגעים מעטים עלה מתוך גרונו פזמון, כשכל חושיו מתלהבים:

– הוי, בר יוחאי, הוי הוי - –

וכעבור רגע:

– מי אתם? מה אתם? החפצים אתם במלכות השמים תחת משמר של רובים אנגליים? הא כיצד?! - –

והמאורר החשמלי הגדול “עבד” בסמוך לו בלי הרף, ודומה היה לעתים, כי הוקל לו במקצת; ואזי יש והיה מתמרמר כלפי עצמו בשל החירופים שחירף לשוא בני־אדם, - ושוב נצבט לבבו והוא חש במועקה עצומה… והרי גם אותה מיסיונרית אמריקאית צעירה, שהיתה גולשת משפולי הכנען עם הנערים הבידואים רועי הצאן, בהעניקה להם בחבה תמונות ומגדנות - והרי גם היא זכה וטהורה כמלאך השמים! - – - כזה היה האיש - – –

ועם עלות השחר לאחר אותו ליל שמורים הוחרדו משנתם כמה מן החולים לשמע “קריאת־שמע” מאומצת, ניחרת, האחות הרחמניה לאה’לה, ש“שמרה” ליד מטתו הבחינה בנשיפה־נחירה עמוקה ביותר ואחר - שקט הכל. ר' יצחק בר שבק חיים לכל חי, כשעל פניו החורות־לאות נסוך אור־נוגה, שנשתקף מבעד לדוק־ערפל, שפרוש היה על ימה של כנרת. היא נגעה ברטט־מה בידו המגוידת של הזקן והנה היא קרה כקרח. הדופק - הס מלדפוק. בן־רגע כסתה בסדין את פני־הסב אשר לו על הזקן המגודל פרא. “הוא מת - מלמלה לעצמה - כך מסתלק בן אדם לעולם שכולו טוב… המת הראשון, שראיתי בימי חיי!” - –

חיש כבתה את אור החשמל, ובצאתה מן החדר הקטן למסדרון, הקיפוה הזקנים והזקנות, בני משפחת הזקן הנכבד, שנפטר לעולמו

– נו, מה?

ומשלא נענתה והמשיכה בדרכה על פני המסדרון, פרצו הללו בבכי וביללות:

– יַא־אַבַּ־יֵי… יַא אִבְּרַהִים, יצחק ויעקב, יא רַבִּי - –

ותלשו שערות ראשם וקרעו בגדיהם. ולאה’לה חזרה לעומתם, בצוחה עליהם נמרצות:

כאן בית חולים! לצאת מיד החוצה! החולים ישנים - – ובפנותה לאחוריה הוסיפה: - והיכן בנימיני, ה“שומר” שלנו לאלף עזאזלים! הלא יש כאן מת ויוכל “להרוויח” קצת כסף… היכן הוא? הרי יש הכרח להוריד את הגופה לחדר המתים ולסלק החוצה את המקורבים־המרעישים הללו. היכן הוא ישן?

ומשהופיע, סוף סוף, בהלוך מרושל, נתון בפיג’מה קרועה, כששערות ראשו פרועות וקורי השינה נאחזים בעיניו, הפליטה ברוגזה:

– אבו חמאר, היכן היית?

– אֶה - הגיב במגומגם ובהתאפקות - שוב את צועקת? וכי מה אני: נביא או מלאך?

– נו, לך כבר! - הוסיפה בעצבנות - ואל תתוכח!

על גבי אלונקה הושבה גופת הזקן המסורבל, בעזרת צעיר, שנקלע למקום הורדה הגופה אט אט על פני המדרגות המוליכות לחצר רחבת הידים - מקום שם הצטרפו בני המשפחה כולה לאלונקת המת בבכי וביללות קורעות לב; ולרגע דמה המראה ללויה בזעיר אנפין, ששרכה את דרכה בשביל הצר שבין שיחי הפרא המרובים. לאחר שהוכנסה האלונקה עם המת לתוך חדר המתים המבודד שבקצה אותה חצר, עמד בנימיני בתוקף על דרישתו:

– לא אשאר כאן עם המת!

– ו - למה? אז מי? - הקיפוהו בשאלות־יללות.

– אני מפחד, יש הרבה עקרבים… - נענה בנימיני, שנראה נבוך במקצת - רק בשבוע שעבר כמעט ש“הרג” אותי אחד עקרב, בחיי אבי! בתוך המטה שלי היה. אבל תודה לאל, רואים אתם את המקל הזה שבידי? - והוא הרימו, את המקל, מעלה מעלה - סגולה רבה בו: חציו האחד מקל רגיל וחציו השני כידון ממש. עתה לא אפרקהו… ואם תשלמו לי מיד לירה אחת, אשמור על המת יחידי בחדר המתים, אתפלל ואגיד “תהלים”… יש לי אשה והרבה ילדים ולא יש מספיק כסף. מה נעשה?

– ומשנתחבה לו, לידו, לירה־ניר בתוספת פרוטות־מספר, חזר פנימה, לתוך חדר המתים המשמים, שקורי העכביש בלטו בו בכל פנה; העלה אור במנורת הנפט הקטנה, המפויחת, הדליק שני נרות שעוה גדולים למראשותי המת ואחר ישב על גבי מזרן קטן, שנתון היה על גבי שני קרשי עץ קטנים־קצרים, בסמוך לגוית המת - ופתח באמירת “תהלים” מתוך ה“סדור” הקטן, שדפיו הצהיבו־הבאישו… “בן תשעים ושלוש - השמיע לעצמו - והריהם בוכים ומיללים, כאילו היה הנפטר עלם בן י”ח…"

על לאה’לה היה, איפוא לסים ב“שמירת הלילה” תך כדי ישיבה ב“חדר האחות” עד השעה החמשית בבוקר - אזי היה עליה לרחוץ את היונקים, להגיש קערות מים לרחיצה לחולים האחרים ולבשל בשבילם, במטבח הקטן, קומקום קפה ריחני־מהביל. וחשה בחסרונו של אותו רומן, שהפסיקה בקריאתו; היא נדחפה בידי רצון טמיר, עז, לדעת המשך העלילה שבין נכליודוב לבין מסלובה - באשר צנח הספר מעל ברכיה מששבק אותו זקן, איש המסתורין, חיים לכל חי… והיא פנתה לעבר אותו חדר קטן שבקצה המסדרון. משהעלתה בתוכו את אור החשמל נח מבטה לפתע על ארנק גדול משחיר, שבצבץ מתוך הכרים הפזורים שבמטה המוזנחת… והוא הרי היה עשיר כקורח - חלף הרהור במוחה. ומבלי הרבות במחשבות נגשה בחפזה אל מראשותי המטה ונטלה אותו ארנק לתוך כיס שמלתה, המכוסה בסנור מלבין; ואחר הרבתה להדק את ה“מציאה” בחגורת הבד; הרימה מעל הרצפה את הספר ויצאה בלאט את החדר, על בהונות רגליה - –

“מה עשיתי? - שאלה את עצמה, בשבתה ליד השולחן שבחדר המשרד הקטן - ומי הכריחני לעשות זאת?” - ונמנעה ממנה אפשרות של רכוז כל שהוא לקריאה בספר הפתוח לפניה - “היאך לא עמדתי בנסיון?” - ובנפש סוערה אצה־נחפזה לחדר הרחצה הסמוך, ולאור ירח נמוג והולך עם עלות השחר חלצה מתוך שמלתה אותו ארנק משחיר ועד מהרה נוכחה לדעת, כי אכן… ריק הנהו, ריק לחלוטין!… והיא לא גרעה מבטה מהעבים הקלים, שדהרו אותה שעה בשמים המחוירים: אכן, הוטעתה טעות מרה בידי דמיון־שוא, מקסם־כזבים… “מה עשיתי אפוא? - מלמלה לעצמה - הרי שלא נטלתי מאומה כלל ועיקר!” ומבעד לחלון הפתוח זרקה את הארנק המשחיר הריק, ככלי אין חפץ בו, מתעתע ומדיח מדוחות שוא… “לעזא–זל!” - רטנה - “האני אתנהג כך? והיכן הכבוד העצמי שלי? ואליהו איהו? אלי - הו… האינו יודע ד־בר? - אל נכון הריהו נם עתה את שנתו. שנת־עמלים. ומה עשיתי?” - –

לבבה הלם תכופות. חשה בצמרמורת, ספק חישמול, החל מכפות רגליה וכלה בקדקד ראשה. גלי חום וקור הציפו את דמה חליפות… ובצאתה את חדר הרחצה האפל למחצה נתקלה בו, ב“שומר הלילה”, הנשען על מקלו, “מקל הקסמים”, במצמצו בעיניו:

– זאת את? - הצליף בה מבט זועם במקצת - אילו ידעתי כי בגללך נאלצתי להפריע לשנתי! - –

– וכי מי העירך משנתך?! - שאלתו ברוגזה.

– מה זאת אומרת “מי”?… בחיי ראשי “הרגשתי” בצעדים חשודים ואמרתי בלבי: “יאללה!” נקום ונראה! שהרי אין זה מדרכך להרבות ב“טיולים” במסדרונות הארוכים לפני עלות השחר, וביחוד בחדרים הריקים הללו - –

והיא נתגברה על התרגשותה; כאילו ניעורה מתנומה אפופת־הזיות - והתאוששה במקצת:

– וככה אתה, שומר נאמן, שומר על המת הזקן בחדר המתים?

– אה! - רגז בנימיני - וכי מה חשבת: הארבה לשכב יחד עם המת? היצאתי מדעתי?…“אמרתי” שם “תהלים” קצת ו“חאלאס”! זה מספיק! הכל על אחריותי!

ותוך כדי שיחה אצה־נחפזה לעומת הכניסה הראשית, הדפה בידיה את דלת העץ הכבדה־החורקת. היא חשה כי ראשה סחרחר עליה, כי מעין ניצוצות סמויים מרצדים בעיניה שנעצמו מאליהן, מתוך חולשה רבתי, שנשתלטה על כל יצורי גווה. ועל ספסל עץ סמוך ישבה־כרעה כשרגש בחילה קם ומתעורר בה כאותו גל זעיר בפאתי ים, ההופך לסופה רבתי, ובנימיני המופתע משרך דרכו אחריה.

– הבא לי מים, גולם שכמותך! מה אתה - –

ובטרם תכלה את דבריה הציף קיא רב את שמלתה והספסל - קיא, שפרץ מבעד לגרונה ופיה החוצה, באורח בלתי צפוי, כזרם מים אדירים - –

– הוי, - נאנחה לאחר שהובאו לה המים - הוי… אני מתה!…אני… אני… היכן אליהו?

– האלך לקרוא לו? - שאל בנימיני הנבוך - ואולי את הרופא?!

– לא. אין מבקשים זאת ממך… הלא אני, אני - –

– מה?! - הביע תמיהתו בשנית, כשאותות המבוכה נתבלטו־נחרשו בפניו המיוזעות - ואולי אקרא לדוקטור צורי, ל“רופא־הבית”?

– לא, חלילה, חס ושלום!… הלא אני… אני… אבל מה עשיתי?… הרי מאומה לא עשיתי - – הלא אני הרה!

והוא התבונן חליפות על פני שמי התכלת העמוקים, זרועי הכוכבים ועל פניה הלאות:

– "מה?! - לא פסק מלהביע את תמיהתו - את הרה? ו–כיצד, ללא נ–שואין?

– ככה… זוז מכאן והלאה!

רגעי מספר לא גרע מעליה את מבטו התמוה…

ולפתע פתאום: טְרַח־רַחְ־ח־ח!… ממרחקי ההרים המכתרים את השכונה רחבת הידים הרעימו יריות - – ולאה’לה החלושה נאספה עד מהרה לתוך הבית פנימה; ואף הדוקטור צורי נתעורר בבהלה משנתו הערבה, טפס ועלה לדיוטה השניה:

– ההחלו מהומות הדמים גם בעירנו?

– ומה זה? שאל בנימיני במבוכה, בהבחינו מבעד לחלונות המסדרון בניצוצות אש, שהועפו לתוך החצר הסמוכה - יורים גם על בית החולים? אה, זה כבר לא טוב…

– כן - נענה הדוקטור הצעיר - ובזמנים אשר כאלה עוד חושבים על סגירת המוסד מחוסר תקציב…

מטר יריות סואן הפסיק את שיחתם: אנשי המשטרה שהגיעו לגבולות השכונה במכוניותיהם, פתחו באש נגדית לעומת כנופית המרצחים, שהסתתרה במדרון ההר הסמוך. ולשעה קלה התלקח קרב עז, שנתלוה צריחות פרא של פצועים מבין שוכני אהלי הקדר ילידי המדבר, שקמו - בהסתת כוחות אופל - להכרית עמל אנוש בארץ המחדשת נעוריה.

כל אותה שעה שכבה לאה’לה בבגדי עבודתה ב“חדר הפרטי”, הוא חדר החולים, שנועד לבעלי היכולת הכספית, כשהזמזום הממושך שבראשה שוכך והולך. מפעם לפעם עותה פניה ולא ידעה בשל מה: האם מחמת ה“התקפה” שחשה בה בגופה, או מפחד היריות שהדיהן הרחוקים הוסיפו להטיל מורא בלב החולים כולם, – או, אולי, מחמת הרהורי חרטה, לאחר שלא עמדה הלילה בנסיון מביש?

והיא חפצה להרדם, להשכיח את מצב הרוח המוזר לתוכו נקלעה – ואכן, נשתזר דמיונה בקורי תנומה, ספק קורי חלום: אליהו, הלבוש בגדי עבודתו, סח לה, תוך כדי ישיבה על גבי הספה הנמוכה בחדרו, עם ערב, אודות תחבולותיהם של זוללי מזונות מיוחדים במינים: האלמונים הללו, שרעבונם הציקם, הריקו, פשוטו כמשמעו, את מרבית ארונות העץ המרושתים, התלויים על קירות המרפות והגזוזטראות ובהם מזונות השבת - לשם קרורם באויר־הליל הצונן. האוכל נבלע לתוך קיבתם ואילו הצלחות והכלים האחרים, שלא נזקקו להם, נותרו בשלמותם, לרוב על גבי השולחנות והכסאות שבמרפסות. ו“התחכם” אחד מבעלי־הבתים שבשכונה וקשר לדלת מרפסתו חוט ברזל דק ובקצהו דוד נחושת של כביסה. חשב בעל האמצאה: והיה אם יגיע אותו אלמוני רעב ופתח את הדלת, ונפל מיד, תוך כדי משיכת אותו חוט ברזל, דוד הנחושת בהמולה רבה - וכך יתפס אותו בר היזמה!… ברם, לעג לו אותו אלמוני, באשר בזהירות רבה שחרר את דלת העץ הקטנה מחוט הברזל. חדר בלאט לשטח המרפסת ו… הריק את הארון המרושת הקטן, התלוי על הקיר שממול, מתבשילי הדגים, הבשר והחמין לשבת. אולם, כ“נוהג”, לא נגעה ידו לרעה בצלחות, בסירים ובמזלגות, שנותרו בשלמותם… כן! ולאה’לה הפכה גופה לצדה השני, אל מול פני החלון - הלא הוא, הדוקטור צורי הצעיר, סח לה פעם, באחד מטיוליהם ה“טפשיים”, חסרי הטעם, כי שם בפולין, היה איזה “משוגע”, שארגן חבורת מהפכנים אשר קדשה מלחמה על הבורגנים העשירים הללו, בשדדה מהם את כספם. ולאחר מכן חולקה הביזה הרבה, שוה בשוה, בין העניים, מוכי־הגורל. אמר אפוא, והגשים רעיון בהבנתו הוא ובכוח־הזרוע! אבל, מה עשתה היא?… מה פעלה?… לא מאומה! שהרי ה“רכוש־לא־רכוש” הושלך זה מכבר לתוך אפלת ליל מחשכים. פוי! לא היו דברים מעולם!…

והיא שקעה בתרדמה עמוקה…

 

ח. האשה החוקית    🔗

זה רבות בשנים לא ראתה צפת הרוגעת, השוקטת על שמריה, המשעממת חגיגת נשואין כה מפוארת: ההכנות לכך - החל מ“סחיבת” הספסלים ארוכי המדות מה“קלויז” הסמוך לבית ר' ראובן וילדרמן, לתוך הבית פנימה, לכבוד האורחים הרבים, שעמדו להגיע הלום מכל קצוי הארץ - וכָלֵה באפית התופינים בתפירת מלבושי הכלה ובהכשרת אחד מבתי המלון הגדולים שבעיר לחגיגה עצמה, – כל אלה העסיקו את בני המשפחה כולה וקרובי המשפחה, כמחצית החודש לפני כן. שורת המכוניות שבפתח המלון, העידה אל נכון על חשיבות האורחים רמי המעלה: עסקני צבור, פקידים רמי־יחש, אנשי שם אחרים ודומיהם - מהם שהגיעו מערים ומושבות מרוחקות. ליד שולחנות ארוכים היטיבו את לבם ביום הקיץ הלוהט במשקה קר, במי־סודה וביין והרימו כוס לחיי הזוג הצעיר.

משהועמדה החופה, בחצר, ולאה’לה מלבינה כולה בשמלת־הכלה, עמדו דמעות, דמעות גיל, בעיני האב הזקן, שלבוש היה חגיגית. והוא לחש לה, באזנה: “מעכשיו יוטב לך כבר, בתי” ומשענד לה החתן, שעמד כמבויש במקצת בחליפתו הכהה, את טבעת הקדושין נשמה לאה’לה עמוקות, כאילו נגולה מעל לבה אבן כבדה.

ובבית סחה לו, אחר כך, לאליהו, כי באותו יום עם עלות השחר, עלתה עם אביה לבית הקברות, כמנהג דורות קדום בקרב בני המשפחה, להשתטח על קברותיהם של צדיקים, לבקש מהם סליחה ומחילה - וביחוד על קברות המשפחה… מעל קבר אמה ז"ל לא יכלה להפרד שעה ארוכה, ובכתה שם בכי רב. כל אימת שקמה על רגליה ועמדה ללכת, שוב כרעה־נפלה: “אמא יקרה, טייערע מאמע!… בקשי מאת השוכן במרומים, שהגורל יאיר לי פנים! הן מעולם לא חטאתי, לא עויתי ולא הרעותי לאיש…”

ואלפי הקברים, הפזורים במעלה ההר, מחרישים־דוממים; רק נעירת חמור רחוקה וצלצול מונוטוני של פעמון גמל, שהילך אי שם בואדי שלמטה – חללו את קדושת הדומיה, קדושת ההתיחדות עם המתים היקרים… “אילו היית כיום בחיים, אמא יקרה, ויכולת ליטול חלק בחגיגת נשואי בתך אוהבתך!…”

ונפרדה בנשיקה מעל הקבר המלבין־הדומם…

נפשו של אליהו בן־ברוך לא הלכה שולל אחר ההכנות המרובות לקראת טכס הנשואין, אף התנגד, בראשיתו של דבר, למשלוח הזמנות למספר כה רב של אורחים; ברם, הוא הבין לנפשו של חותנו בעתיד, אשר זה רבות בשנים הסכין ל“חולשת” הפרסומת. יתכן, שגרמה לכך בדידותה של עיר־המקובלים. מאורע משפחתי מעין זה של נשואי בתו הבכירה של ר' ראובן וילדרמן, קרבה וזימנה קרובים ורחוקים מקצות הארץ - ביניהם רבים מקרובי המשפחה, שזנחו את עיר מכורתם ומצאו את מקורות פרנסתם במקומות אחרים…

ביחוד לא השלימה נפשו של אליהו עם הדפסת מודעות הנשואין המרובות כל כך בעתונות היומית; ומשנשאל פעם בטלפון, על ידי ר' ראובן ביחס לדעתו על כך, היתה תשובתו שלילית לחלוטין. והתוצאה מזה: מעטפה גדולה עם מכתבי ברכה, טלגרמות ממוסדות, מאישים ומארגונים שונים, ביחוד ארגונים דתיים ודתיים־למחצה - שהוטמנה לאחר הנשואין, למזכרת, בארון ספריו… ואילו אליהו עצמו לא הזמין, כמעט, איש ממיודעיו לטכס הנשואין - –

…“כן - וכך המשיך אליהו בהרהוריו בסעודת הערב רבת המשתפים, שנערכה בבית וילדרמן ליד שולחנות ארוכים, שהועמדו בצורת “ח” גדולה ב”סאלון" הגדול, אשר שמש בכל ימות השבוע כחדר לקבת אורחים וכחדר לינה כאחד. והוא עיף מהאורחים המרובים, מהרעש היָתר. ובעוד הכל ממשיכים בשירה וברקודים, נשתלהב כולו בהרהוריו על רעיתו שישבה לשמאלו, מלבינה כולה בשמלת כלולותיה… אכן… לפני שנה, לערך, אירע המקרה כשנתאהבה באותו סטודנט מהטכניון. הלה אף “הוזמן” לצפת, ומאחר שלא נשא חן בעיני אביה, ניתק הקשר ביניהם לתמיד… “תמיד אני מתחשבת בדעת אבי. אחרי מות אמי, ע”ה, הרי הוא היחידי, שעצותיו נאמנות עלי ביותר" - כן רגילה היתה לדובב… “אבא היקר, שיאריך ימים ושנים!” וכך התבטאה באחד מטיוליהם על הכנען: “יכולתי כיום להיות אשה עשירה מאד מאד. חשק בי גם בחור אחר, בעל הון ובעל רכוש. וגם הוא, אותו סוחר־מַכָּר שלך, שלח “שליחים” לאבי והציע “שדוך”. אבל הייתי אז נערה צעירה כבת שבע עשרה, ועוד חפצתי “לראות חיים”. ברם, יתכן מאד, כי הייתי מקלה על חיי בעצם ידי, אילו נישאתי בימים ההם, כשאך סימתי את חוק למודי - –” ועוד אמרה: “אין העקר העושר, לא ולא. מסוגלת אנכי לחיות בכל מיני מצבים עם אדם שאהבתיו”.

ועם תום השירה והרקודים, לאחר חצות לילה, נתכנס הזוג הצעיר לשנתו בחדר השינה של בעלי הבית; והם, ההורים עצמם, לנו בלילה ההוא בבית שכן…

ולמחרת היום שכר הזוג הצעיר מכונית “טקסי” ומגמת פניו מתולה; לבלות בה מספר ימים.

– עתה ההזדמנות בידי - סחה בהתרפקה עליו, במושב האחורי שבמכונית - לסיר מקומות, שרגלי טרם דרכה בהם. עכשיו “אספיק” להנות במקצת מזיוו של עולם, לאחר שנים של עבודה חד גוונית, מיגעת.

ליד תחנת המכס בראש פנה נעצרה המכונית. שני שוטרי מכס מבני המזרח פתחו את דלתותיה לשני צדדיה ומשלא נראה במכונית כל חפץ חשוד - הורשתה להמשיך בדרכה.

– מזה ימים רבים, שלא נהניתי מחופשה כה ממושכת - הוסיפה - וקורי תרדמה נאחזו בעיניה הלאות.

בהגיעם למושבת־הספר ההררית בקשו אחר בית מלון, שאין בו טלפון, למען לא יטרידו את מנוחתם אלה, שלא ידעו על דבר נסיעתם זו. אנשי המושבה נראו בעיניהם כאנשי־מידות וגם בעל בית המלון עצמו התפאר, שאין הוא נופל חלילה, בקומה הרמה מאכרי המקום האחרים. הוא הקביל את פני האורחים הצעירים בלבביות רבה. בצעדי אכר אטיים בטוחים עלה לדיוטה השניה של בית האבנים, כשאליהו ולאה’לה מהלכים אחריו - וניתן להם חדר גדול ואורירי - ממנו נשקף מחזה מרהיב עין של הררי תכלת, מהצד האחד, ובתי המושבה, מהצד השני. קיטנים רבים נראו אותה שעה, מטיילים בחוצות הכפר - מאלה אשר זה משנים “מסורת” היא בידם לעשות בימי השרב על הררי הגליל.

הואיל ויגעים היו, ישבו שניהם על מטה, שליד אחד החלונות. היא התבוננה לרגע קט בראי הקטן השבור, שנתון היה בתוך תיק העור שלה, נגבה במגבת את עור פניה, ואחר פנתה אליו בעליצות?

– נו, מה דעתך על ה“סינית” שלך?… רבים מכנים אותי כך בגלל עיני הטרוטות־הקטנות…

וכעבור רגע:

– אוף!… אני כבר “נורא” עיפה! - – אבל, אבל… “רק” רגע! - – ומתוך המזודה הקטנה נטלה ספר שירי ביאליק, שקבלה כמתנה בין יתר המתנות לרגל נשואיה - פעם, בבית־הספר, היטבתי לחבר חרוזים…וחבל… חבל שלא המשכתי בכך.

הוא התבונן בה ארוכות. לרגע דומה היה, שאינו מבין לרוחה, למתרחש בקרבה. ברם, לפתע לפת אותה בעוז בזרועותיו:

– התרשיני לנשק לך?

– או - הו! - נענתה לחוצה בזרועותיו כבתוך צבת - הגם זוהי שאלה?… הלא אני… אני עכשיו… אשתך!

ומשהעתיר עליה נשיקה רבתי, חש לתמהונו הרב, כי שפתיו נרטבו ב…דמעות, שירדו על לחייה אותו רגע –

– הנח לי! - הפצירה בו - ונשתחררה בכוח מבין זרועותיו. קמה ועמדה ליד החלון והוא לא יכול היה הפעם להבליג על התרגשותו. קם מעל המטה ונגש אליה בלאט לחלון; אך היא נרתעה שני צעדים אחורנית והדפתו בידה:

– הנח לי, אליהו, לא טוב לי… לא טוב לי!

והוא - עשה “ג’יסטה” ו… יצא החוצה, למרפסת הנרחבה, מקום־שם שקע במחשבות נוגות־מכבידות בשבתו בתוך כורסה ובהצליפו מבטים אל תוך הרחוב שלמטה: שתי מכוניות צבוריות גדולות פלטו נוסעים־אורחים, שהוקפו מכל עבר על ־ידי קומץ בעלי בתי־המלון שבמקום.

יחידה בחדר הוסיפה להתיפח בבכי חרישי. אחר צנחה על המטה כשראשה סחרחר עליה, אף מכביד כגוש עופרת… ברם, לבסוף התאוששה, נטלה מתוך המזודה החומה פנקס קטן, תלשה מתוכו מספר דפים, וליד השולחן המזרחי הקטן העגול־הנמוך, ישבה וערכה מכתב לחברתה הטובה המסורה שבעיר הכרמל, האחת והיחידה, ששותפה בששונה וביגונה בשנים האחרונות:

"רבקה יקירתי,

נכון. לא ידעת על כך. אף לא הזמנתיך לטכס־הנשואין. ואבא, באמת, גער בי על כך. רבקה’לה, מי כמותך הבינה תמיד לרחשי־לבי?.. הלא את היית לי לאם שניה!… ברור היה לי שביום מן הימים הכרחי יהיה לסים במשחק זה ששמו… ששמו אהבים ממושכים ללא תכלה וקץ. בחורה שכמותי אסור היה לה לנהל רומנים ממושכים למדי. הרי כבוד המשפחה… והרי את יודעת… התסתפקי בבקשת “סליחה” יבשה מצדי גרידא? - –

את ספר שירי ביאליק, מתנתך, קבלתי, רבקה היקרה, והריהו מונח כאן, בחדר שבבית המלון… שמא “תחשדי” בי שאני מאושרת?… אולם, שמא איטיב לעשות אם לא ארבה להג מן־הסתם?" - –

והעפרון הזעיר נשמט מידה ונפל על רצפת־העץ. שוב נעשה עליה ראשה סחרחר. היא נגבה את זעתה מעל פניה הלאות ושאלה את עצמה: “אבל, במה, בעצם אשם אליהו על שנסתבכתי בהרפתקת־אהבים זו שבעיר הכרמל?” - – ובעיני־רוחה ראתה לרגע לפניה, בהיותה רבוצה במטה, את אותו יהודה הגברתן, בוגר־הטכניון; והוא אומר לה: “לשוא, לאה’לה… לשוא מאמציך! אני לא בשבילך”… וכשנפרדו באותו יום קיץ, בשעת אחר־הצהרים, במרכזו של “הדר־הכרמל” לאחר ויכוח “חם”, התבטא בפניה גלויות וברורות: “מהיום והלאה – תמו היחסים בינינו. אין ברצוני להוסיף לראותך!”… והיא, שנשתלהבה לתוך אמביצית־רגע, “השיבה” לו: “גמרנו לעולם ועד. שלום!” - ופנתה והלכה סרה וזועפת, באשר הלכה.

ובהתהפכה לצדה השני תוך אנחה עמוקה, כשגבה מופנה לחלון, שאלה את עצמה: ומדוע בעצם רימיתי את אליהו, בתארי את מצב הדברים בצורה הפוכה, דהיינו: כאלו אנכי זנחתיו לאנחות, את יהודה?… הרי בהמשך הימים יעמוד על האמת… ומדוע, בעצם, צריכה אני להרבות בשאלות: “נו, אליהו, אני לא יפה? הגד את האמת: אני לא יפה? האינך אוהב אותי? ואם כן, מדוע לא הרבית להזמינני מחיפה לטבריה, לאחר שהכרתני במשך תקופה כה ארוכה לפני נשואינו?”… מה התועלת שבשאלות הללו? - – אבל עכשיו?… הלא עכשיו הכל נסתים: החל מאמש הריני אשתו. אשתו החוקית - –"

הנערה הערביה־המשרתת, אשר סגלה לעצמה את השפה העברית מפי בעלי־הבתים היהודים, העלתה אותה שעה, פחים מלאי־מים מהחצר לקומה השניה. לקול נקישות סנדלי־העץ אשר ברגליה, שהקישו על מדרגות האבן, ניעור אליהו מתנומה קלה בה נתון היה - ולעיניו ניצבה לטיפה בת השש־עשרה, כעץ תמר; עיניה יוקדות ושתי צמות קלועות יורדות לה על גבה. למראה החזה הצעיר, שעלה וירד עקב נשימות תכופות עם רון הדמים שהסמיקו בלחייה נתמלא לרגע הערצה ליופי טבעי זה, לשתיל־החמד המלבלב בסביבה כפרית זו.

– החואג’ה אמר שיש כבר ארוחת־צהרים! - פתחה.

– הגידי לו, בבקשה - השיב לה מתונות - שאנחנו נאכל כעבור שעה… נתאחר במקצת. “מַזְבּוּט”? (טוב?)

– מַמְנוּן, יַא סִידִי (תודה, אדוני)! - והיא נעלמה בין רגע, באותה קלות־תנועה, בה הופיעה; והדי נקישות סנדלי העץ הפרימיטיביים הוסיפו להדהד בחלל הרוגע רגעי מספר.

אז נשמעו צעדיו האטיים של בעל בית־המלון אשר טפס ועלה בכבדות לקומה העליונה - למרפסתו של אליהו. עד מהרה צנח לכל אורך גופו בכורסה סמוכה:

– עייפים מאד מהקיטנים הרבים הללו - פתח - והיכן הגברת?

– היא… היא… - נענה אליהו בגמגום־מה - עודנה נמה בחדר… ישנה…עיפה… הנשים הללו!

– חה־חה - פרץ בעל הבית בצחוק - אדוני נשא אשה לא מכבר; וכבר… כבר “מתלונן?”

– לא, לא, חלילה! - נענה בעצבנות־מה - הרי נתכונתי אך להתל במקצת ותו לא… אבל, יענה לי, במטותא, על שאלה אחרת: מדוע עד היום “סוחבים” אתם מים בפחים על גבי חמורים ממרחקים?.. כיצד יתכן לחיות בתנאים כאלה חיי חקלאות?

והחלוץ של מושבת־הספר ההררית־הצפונית, אשר נתפקר ונהה אחר ה“ביזנס” לטף באצבעותיו, על פני שפמו המגודל, תחב סיגריה לתוך פיו – ובפלטו עגולי־עשן, מעשה ידי אמן, פּתח בספורו:

– הפרשה, פרשת התישבותנו, הריהי מענינת ביותר. אבל, כפי ששאלת, ענין המים: המעין, ממנו אנו שואבים את מימינו נמצא במרחק של חצי קילומטר מהמושבה; וכפי שידוע לך, בפחים המובלים על גבי חמורים. היה משא־ומתן עם השלטונות, בוצעו כמה קדיחות בקרקע ונתברר, שעל ידי קדוח אפשר למצוא רק כמות קטנה מאוד של מים; ומשום כך נתעוררה הצעה אחרת: לבנות סֶכֶר ב“ואדי” המשתפך לפני מפל המים הטבעי של ה“תנור”. וכיון שיש במקום ההוא ברֵכה טבעית, הרי שזו תאצור בתוכה את מימי הלבנון והחרמון, עד כדי חצי מליון מטרים מעוקבים. ומשם - להעביר את המים בצנורות למושבה; אלא שהמשא־ומתן בענין זה נפסק בינתיים - – אתה מבין? כזהו המצב. כך שוררת הזנחה ואזלת־יד גם בשטחי חיים אחרים…

נפתחה דלת החדר שמימין: לאה’לה יצאה, מלבינה כולה בשמלת קיץ צחורה, ושערות ראשה עשויות להפליא.

– אולי נלך לאכול? - שאלה - אני “נורא” רעבה!

והם ירדו לאולם האוכל שבקומה התחתית - לסעודת הצהרים.

למחרת היום המשיכו בטיוליהם בנקודות ההתישבות האחרות. ביחוד עורר בלבם ענין מיוחד מפעל ההתישבות החדש, נוסח “חומה ומגדל” - שלוש ארבע נקודות ישוב חדשות, שהוקמו אך לפני מספר חדשים… ושפע כזה של מים בעמק ה“חולה” לא ראו זה מכבר בארץ צמאת המים… מים, מים, נחלים רבים בהם זורמים מים בשפע, ללא גבול.

ונהג המכונית, צעיר מבני עדות המזרח, לא חדל מלגלות את ידיעותיו בתולדות ההתישבות - וסים בשאלה:

– אתם זוג “חדש”? נכון?… וזה ירח הדבש, נכון?

ועם ערב חזרו למלון שבמושבת הספר.

 

ט. חששות לעתיד    🔗

נתקימו החששות הכבדים: על אף השתדלויותיהם המרובות של עסקני המקום נסגר בית החולים על מסגר עם תום החודש החמישי לקיומו - מחמת המחסור בתקציב. שנים שלושה שבועות לפני כן הורק הבנין מחוליו בהדרגה וחולים חדשים לא נתקבלו. שלושה חולים קשים, שנותרו במוסד ביום סגירתו, הועברו לבית החולים המקומי המיסיונרי, הגובל בחומות הבזלת המשחירות שבעיר העתיקה, מהלך צעדים מספר בלבד ממימי הכנרת, שעל גדותיה היה מהלך לפני רבות בשנים אותו איש הפלאות מנצרת, אשר בקש לעשות נפשות לדתו החדשה בין הדייגים הרבים ועובדי האדמה מוכי הצרעת וזבי הדם שבכפרים העתיקים הסמוכים. לא שאפו אפוא מקימיו בוניו של אותו מקלט לחולים שנתישן במקצת להגביה על גבעות סמוכות, אלא לרדת מטה מטה, כאשר ירד להמונים העמלים המדוכאים רבם מנצרת.

והימים סמוכים לחג הפסח - והמחסור בכלים מיוחדים לחג זה החיש את סגירת המוסד העני. מבעד לחלונו המרושת של המשרד נשקפו פרות רועות בשדות בור מוריקים ושומריהם - נערים בידואים רכובים על גבי חמורים. נתפעלה לאה’לה:

– מה יפה היום!

השהה אף האדון מרדכי לוי את מבטו הממושך ביפי הטבע ונאנח עמוקות:

– נו, נו, לא עלינו! אבל מה לעשות? הרי יש הכרח לסים בחשבונות ולהמציאם עוד היום ירושלימה!… לא עת טיולים עתה: עלינו לעבוד!

והיא המשיכה בטקטוק במכונת הכתיבה: מספרים מספרים של מקבלי המשכרות: רופאים, אחיות, פועלות וכו'.

ולפתע - פרצו החדרה שתי אחיות רחמניות: היא, ה“אחות הראשית”, המסורבלת בגופה ומרכיבת המשקפים; והשניה, הצעירה, היא רות כהן, שצמותיה הקלועות ירדו לה עד למחצית גבה ודמתה ברגע ההוא לנערת כפר רוסיה טפוסית. שתיהן לבושו היו שמחות קיץ צחורות קלילות.

– ומה יהיה הסוף? - פתחה ה“זקנה”, בשבתה על כסא, בסמוך לשולחנו של האדון לוי - האם נכונה השמועה שהמוסד יפתח מיד לאחר החג, והפעם לתמיד?

– מי יודע?! - הקשה האדון לוי, בהצליפו במשמיד הזבובים שבידו בזבובים שנתעופפו מעל לשולחנו - צריכה להתקים ישיבה, ועד אז - עוד חזון למועד!

– רואה את? - הצטחקה רות כהן, שישבה אף היא על הכסא.

– מה את מחייכת? - הקשה האדון לוי, כשאף בפניו נסתמן חיוך.

– אני… אני - השיבה מבולבלת במקצת - אמרתי לה לפני כן, שאין כדאי לשאול שאלות בעלמא.

– נו, כן, בודאי.

ולאחר רגע קט, בפנות ה“זקנה” ללאה’לה:

– נו, ואת, תודה לאל, יושבת ועובדת: טיק טק, טיק טק, במכונה שלך.

והאדון לוי התאושש במקצת ופקד על לאה’לה:

ובכן, כתבי: “כבודו מוזמן בזה לישיבת ההנהלה המקומית ביום, ביום… על סדר היום: פתיחת המוסד מיד לאחר החג”.

עודם משוחחים ובפתח ניצב, באורח בלתי קרוא, “שומר הלילה” יצחק בנימיני ואף הוא מרבה לחיך:

– ממחר, ליל ה“סדר”, אשאר לבדי בכל הבית הגדול הזה. בחיי אלהים, אביא את המקל שלי ונראה “מי יוכל לי”.

אלא, שהפעם לא שחק לו מזלו, לבנימיני:

בלילה ההוא גסס את גסיסתו הממושכת חולה זקן חשוך מרפא. ישב בנימיני בתוך כורסה ליד מיטתו של החולה האחרון, ספק “שומר”, ספק מתנמנם. וכאשר החל אך שוקע כמעט בתנומה קלה ומיד נעור מנחרותיו התכופות הסואנות של החולה, שהבית הריק מלא היה מרשרוש־הדיהן, עד שסמוך לחצות ליל נפסקו החרחורים והרשרושים לחלוטין והחולה נפח את נשמתו אל־על.

ולמחרת היום, בליל התקדש החג, הגיעו לבית הד“ר סימון בן יעקב שלוש ממקורבות משפחתו בירושלים לעשות את החג בעיר הכנרת - חובבות ספורט וטיולים מנעוריהן. ברם, הן לא היו האורחות היחידות בבית הד”ר סימון – ומשנמנעה האפשרות לאכסנן בביתו, עלה רעיון בלבו וכ“מנהל הרפואי” של המוסד העמיד לרשותן אחד החדרים שבדיוטה התחתונה של הבית הגדול, שנתרוקן והלך אף מחבר העובדים המצומצם, שנסעו - מי להוריו שמחוץ למקום ומי “לשאוף אויר” בערים אחרות. ומשום מה לא הודיע על כך הד“ר סימון לבנימיני, אשר ישן את שנתו בלילה ההוא, ליל ה”סדר", בחדרו הקטן שבדיוטה העליונה תוך הרגשת בטחון, כי אכן יחידי הנהו בחלל הבית כולו… והנה – “ויהי בחצות הלילה” והוא נעור משנתו, משעלו באזניו הדי צעדים מן המסדרון שבקומה התחתית ואחריהם קולות צחוק ונקישות בלתי פוסקות בדלתות. ולא האמין למשמע אזניו. נסה להחזיר לעיניו תנומתו שהופרעה - ולא יכול: קול צחוק בלתי פוסק של נשים צעירות עלה משם, מלמטה, מחדר המדרגות. לרגע ניסה להשלות את עצמו, שאין זה אלא תחושת חלום. אלא, שעד מהרה קם בו העוז להתאושש ויהי מה! ראשית דבר נטל, מתחת לכר שלמראשותיו, את “מקל הקסמים” שלו, ניער מעל גופו את הסדין המלבין; ומשקם ועמד על רגליו עברתו צמרמורת בגופו והרגשת הפחד החלה גוברת בקרבו משהחל לחוש יפה, כי אכן בודד הנהו בבית כולו… בלאט, על בהונות רגליו היחפות, יצא למסדרון והבחין באור החשמל הרב, שבקע ועלה מלמטה, מהמסדרון שבקומה התחתונה: אכן, אין זה חלום! - חלף הרהור במוחו כזרם חשמלי, שהגביר את צמרמרתו. אזי שלף את החנית מתוך מקלו והחזיקה ביד ימינו. מאושש במקצת ירד אט־אט את המדרגות וקרב לעבר החדר, שמבעד לחלונותיו בקעו האורות. הוא הטה אוזן והבחין בשיחה עמומה בואם הקולות ממש, ששמע לפני כן, כשהנשים הללו הרבו לצחוק… ללא הרבות במחשבות הכה בראש מקלו־חניתו על פני הדלת – ומתוך החדר בקעו קולות:

– הוי, גוואלד, הצי־לו! מי ש־ם?

האורות שבחדר כובו מיד. והוא, בנימיני, נתעלף מפחד רב: אל נכון טרם נשתחרר מההרגשה הסמויה, שרוחו של אותו מת, שהרבה בגסיסותיו־נחירותיו לילה לפני כן מהלכת אימים במסדרוני הבית… ומשנבהל וברכיו פקו, נפל מלוא קומתו ארצה וכוחותיו עזבוהו חיש מהר על פתח חדרן של שלוש הנשים האורחות…

ומשנתעורר, כעבור שעות־מספר, מתנומתו־עלפונו, קם ועמד על רגליו מתוך החלטה, שאין זה אלא “ענין” לו עם רוחות־כשפים ושדים, שהחליטו משום מה “לנקום” בו. ובידעו מילדותו, שבכוחה של אש להבריח שדים ורוחות, סובב בכל חדרי הבית ומסדרוניו והעלה בתוכם את אור־החשמל המלא. אחר אף יצא החוצה, לחצר, והעלה את אור החשמל שבכניסה לבית ובשער - ודמה הבנין הגדול בחשכת הלילה כאילו ערכו יושביו ליל חינגא וגנוסיא –

ואך לאחר־מכן נרגע לחלוטין: נתכנס למטתו ונרדם עד אור הבוקר.

חמשה היו המשתתפים בישיבה, בה נידון גורל המוסד וגורל עובדיו: האדון מרדכי לוי, הד“ר סימון בן־יעקב, ה”זקנה" היא ה“אחות הראשית” צפורה וילד, האדון העסקן הצבורי נחמיה אוריאלי, נציג הישוב והמקומי ומנהלת המשק יהודית אליעזרי, שיצגה את העובדים. משנתאספו, בשעות בין ערביים, בחדר המשרד הקטן, התחוללה בחוץ סופת אבק ולרגע דומה היה,כי לאחריה ייוצב מזג האויר; ברם, עד מהרה התקדרו השמים וטפות גשם עבות החלו מטפטפות באטיות; ולא ארכה השעה וגשם שוטף ניתך ארצה.

– המלקוש שנתאחר - סנן הד"ר סימון מבין שניו בהעלותו אש במקטרתו.

– נכון, רבותי! הלם האדון לוי בשולחן - ועכשיו לעצם הענין: רשות הדבור למר אוריאלי!

והאדון אוריאלי גבה הקומה, שזקן־תיש קטן נתבלט לו מתחת לסנטרו, לבשו פניו ארשת־חשיבות, קרב במשהו את כסאו לשולחן־המשרד שבאמצעיתו של החדר, הרכיב משקפיו כאינו מבחין ביושבים בחברתו - ואחר פתח:

– רבותי הנכבדים! אני הייתי האיש, שלפני חמש־עשרה שנה התיצבתי בראש משלחת ישובית־מקומית בפני בונה־הבית, שערך בימים ההם סיור ממושך בארץ. הוא נתאוה להקים את המוסד על־שמו בעיר אחרת, ברם מאחר שסיר במושבות שלנו ונוכח במו עיניו בסבלם הרב של חלוצינו, שחסרו מטה בבית־חולים, עלה בידינו לשכנעו והמוסד הוקם, כעיניכם הרואות, בעירנו. אולם בזה לא סגי: חסרו, אחר כך, הכספים המרובים להחזקתו; נפתח ונסגר, שוב נפתח כעבר חדשי מספר ושוב נסגר… ואין הבעיה קלה כל־כך: לארגן תושבי עיר מפגרת באפיה, שישלמו מסים קבועים להחזקת מוסדותיו, הרי אין זה מן הדברים הקלים. ההיסטוריה הותירה בעירנו את ההזנחה, את חוסר המעש וחוסר הישע; וחום הקיץ הרבה לעשות שַׁמּוֹת בעבודה הצבורית, כי עם הגיע עונת הקיץ ומיד נוסעים־נמלטים מן המקום טובי העסקנים, לעשות את הקיץ בערים האחרות, על הכרמל ועל הרי ירושלים - –

– שמא יואיל בטובו לקצר? - העיר לו מר לוי - שהרי לעולם לא נגיע לדיון בענינינו השוטפים… הרצאות? עוד חזון למועד!

– נכון! - הפסיק הד“ר בן־יעקב בעישון מקטרתו - ובכן, קודם לכל עניני הפרסונל. הייתי מציע להתחיל ב”רופא הבית“, בד”ר אלכסנדר צורי. נו – והוא הריק מתוך מקטרתו את שיירי הטבק השרוף - דעתי היא, שהצליח בתפקידו; ואם יוחלט, אמנם, על פתיחת המוסד מחדש בעוד שבועים־שלושה, הריהו בא בחשבון להמשכת־תפקידו.

• לא! - פרצה ה“זקנה” בעַוְּתָה שפתיה ממתיחות עצבים - לא ולא! אני אתו לא אוכל לעבוד!

– ומדוע? - התערבה מנהלת המשק - מפני מה? הלא הוא אדם נוח –

– אתם כולכם יודעים! - נענתה “האחות הראשית” בנעימה סבלנית יותר - אין מחובתי לחזור מחדש על כל הספורים –

לרגע הושלך הס. בפתח הופיע “שומר הלילה”, בנימיני, ובידו מגש ועליו שש כוסות־תה, שהכין במטבח, עוגות מספר וחתיכות פזורות של סוכר־גביש.

– ועכשיו עליך לצאת מכאן, אבל מיד! - הורה לו מר לוי, לבנימיני - אנו כבר בעצמנו “נסתדר”. כי אחרת הרי כל העיר תדע מחר מהמדובר כאן! “יאללה” - מארש!

– טוב, טוב - הגיב בנימיני במבוכת־מה - אני הרי הולך!

ומשפתחו בשתית־התה הפליט מר לוי:

– הרושם שלי הוא, גברת וילד, כי הרגישות והקנאות מפותחות בקרבך למדי!

– אח, שטויות! - פרצה זו בעצבנות מוגברת - הלא אני… אני… דורשת אך את טובת העבודה… וכי מה איכפת לי אם הדוקטור הצעיר… אתם מבינים, אם הוא “מנהל רומנים” לאו־דוקא עם לאה’לה שלנו (ואגב: היכן היא? מדוע לא הופיעה לישיבה לרשום הפרטי־כל?) לי זה איכפת? שטו־יות! –

*

– נו, גם בזה אין מן החשיבות! - פסק הד"ר בן־יעקב - הוא הרי עבד במחיצתי, הדוקטור הצעיר, ומחובתי לציין את מסירותו הרבה לתפקידו, מסירות ללא גבול וללא ליאות; ואם אמנם השאיר איזה “פנצ’ר” בגולה הרחוקה; אם אמנם חל בקרבו קרע נפשי, הרי שזהו ענינו הפרטי בלבד ואין הדבר צריך לשמש נושא לדיונים בישיבות… ומה שנוגע לרופאים האחרים: אם אומרים להחליפם, הרי שאין ברצוני לתחוב את אפי בהחלטותיהם של גדולים וחשובים ממני –

מן המסדרון הסמוך עלו הדי פסיעות מהירות. בפתח ניצב עד מהרה ר' דוד’קה, ה“עסקן המושבע” כשהוא נושם־נושף בחזקה:

– רבותי, סלחו לי: לא אפריע לכם… אבל, כיון ששמעתי שעומדים לדון על עתיד המוסד, הרי שבודאי לא תתנגדו להצעתי: לערוך מגבית כללית בעיר ולהחתים את כל תושבי העיר על פטיציה לפתיחת המוסד בהקדם!

– נו, נו - הגיב מר לוי בעצבנות־מה, שנתחלפה לו, כעבור רגע קט, בחיוך אירוני, שנסתמן בפניו - כבר שמענו על כך… היש לך עוד אילו “תכניות”?

ור' דוד’קה רגז־רטן:

– לא באתי אליך, מר לוי, אותך אני כבר מכיר!

ודבריו האחרונים העלו אף את חמתו של הד"ר בן יעקב קר־המזג מטבעו:

– אבקש לא להפריע לנו, אדוני הנכבד, ולצאת מיד מן החדר!

החרתה־החזיקה אחריו אף “הזקנה”:

– אין לנו זמן לעסוק בשטויות. צא כבר!

ולאחר ששככה סערת־הרגע, נמשך הדיון.

– לדעתי - הציע מר אוריאלי - יש להריץ מברק לאמריקה.

– לא! - מחה מר לוי - קודם לכן יש לשאול את ירושלים ויש לקוות, כי הכל על מקמו יבוא בשלום. אל תהיה, מר אוריאלי, בבחינת “תפסת מרובה לא תפסת”.

– כן… - וה“זקנה” כאילו נעורה מתרדמה עמוקה - שכחתי משהו. לא אסכים להמשיך בעבודתי במוסד המתחדש אם גם הבטלן הזה, בנימיני, יעבוד כאן. לדעתי, הריהו בר־נש לא־יוצלח בכל המובנים. בשבועות האחרונים הריהו מרבה לאחר בלילות בבואו לעבודתו, מסיבה פשוטה ביותר: בשעות הערב הריהו עוסק במכירת שוקולדה ותופינים בבית הקולנוע שבשכונה. אתם מבינים? וחוץ מזה הריהו אף משמש כקובר־מתים. וטרם אירע הדבר, שימלא כהלכה אחר הוראותיהן של האחיות שלנו. היתכן כדבר הזה?

– נכון, נכון! - מלאה אחריה מנהלת המשק - תמיד, כשאני שולחת אותו לשוק, העירה, תמיד צרות צרורות: הנה שכח את הבצלים והנה שכח לשחוט את התרנגולות… עד שביום מן הימים ישכח בשוק גם את… ראשו שלו!

– אל נא תתבטאי כך! - העיר לה מר לוי במתינות ו“בינינו לבין עצמנו”: התוכלי להשיג “שומר לילה” טוב ממנו? האם שכחתם כולכם יחד את המשכורת ה“גבוהה”, העומדת ברשותנו למענו? לפי שעה יש אפוא להשלים עם המצב, עדי יגיעו ימים טובים מאלה.

והדיון הממושך, שלעתים קרובות חרג ממסגרת עניני המוסד עצמו, נסתיים בסמוך לשעה העשירית בערב בהחלטה לשגר משלחת ישובית ירושלימה, ל“חלונות הגבוהים” ולהשתדל לנקוט בכל האמצעים הצבוריים לחדוש עבודת המוסד ביחוד לאור החששות, שנתאמתו והלכו, בדבר התפשטות מהומות הדמים ברחבי הארץ כולה.

ולא שיחק לה מזלה, ל“זקנה”, שכה הרבתה לקטרג על בנימיני המסכן - באשר זה האחרון ישב בהחבא, כל שעות הדיון, בחצר; מאחורי אחד החלונות הפתוחים של חדר המשרד, עשה אזנו כאפרכסת האזין מלה במלה לדברי קטרוגה, ומשנתפזרו הכל, והלכו איש איש לעברו, עקב הוא אחריה, במיוחד, חפץ להפתיעה במשהו ולא ידע היאך ובמה. משהרחיקה לכת מעבר לכביש האספלט, אליו מחובר שביל האבנים של המוסד, כיון אף הוא את צעדיו לאותו כיוון והשמיע “תפלת לחש” לעצמו:

– הלואי ויכנס בך הרוח, בך ובאבי־אביך!… שיקחך השד לכל הרוחות! - ורקק פעמים שלוש לצדדין. ולא חש כל עיקר, כי מהלך צעדים מספר אחריו שרך את דרכו האדון מרדכי לוי והאזין רב קשב לקללותיו גדופיו. ומשפנתה ה“זקנה”, בפרשת הדרכים, שמאלה, לעבר מקום מגוריה, והוא, בנימיני, המשיך בהלוכו ימינה, קפץ דלג האדון לוי את המרחק הקטן, שהבדיל בינו ולבין בנימיני:

– הללו, לאן זה? - עצר בו.

ובנימיני עמד, רוטט במקצת, כשאותות מבוכה ניכרים בפניו:

– אני? הביתה!

– כך - השמיע מר לוי בהשקט; ודמה ברגע ההוא לשופט דיין - ומדוע, הגד נא לי, חרפת וגדפת את…את… וכי סבור היית שלא שמעתי?

– והוא ניתר ממקומו, אחורנית ובחיוך מעושה בפניו, בהניחו יד ימינו על חזהו, סמוך ללבו, מעשה שחקן בתיאטרון, התאמץ שלא לאבד את עשתונותיו:

– בחיי אלהים שלא קללתי אותה!… וכי מה לי ולה?… בחיי שלא! רואה אתה את הכוכבים שלמעלה? הנה גם הירח: כשהלכתי קללתי את הצל שלי, צל גופי אני, כי מפחד אני, חי אלהים, מצלמם ודמותם של שדים בלילות!

והאדון לוי פרץ בצחוק אדיר וטפח לו לבנימיני, על גבו:

– אתה “שַׁאטֶר” (“חבר’המן”)! מי ידמה לך ומי ישוה לך!

– ו…שמא אינך מאמין לי? - הוסיף בנימיני להקשות - שלום וליל מנוחה! האשה והילדים מחכים בבית - – אֶה, כל כך הרבה צרות צריך אני לסבול!

והשנים - פנו והלכו איש לעברו: האדון לוי לביתו שבשכונה החדשה ובנימיני –לרצועת כביש האספלט, המוליך אל בין דרי מטה, בתוך חומות האבן המשחירות שבעיר העתיקה…

 

י. בינו לבינה    🔗

גשמי הזעף טרדו ללא הרף ימים ולילות. ואף על פי כן פלטו מכוניות הנוסעים הגדולות, שהגיעו העירה מהערים האחרות - מאות מבקשי־מזור במעינות הישועה. הציעה לאה’לה לאליהו לותר לחודש־חודשיים על הנוחיות שבדירתם הקטנה, לישון שניהם בצמצום במסדרון - ולהשכיר את החדר הגדול לאורחים, ש“בודאי ישלמו, לדבריה, בעין יפה. ואם ניתן “לנצל” במקצת את ה”עונה" מדוע נטמן יד בצלחת?"

ישב אליהו בקצה המטה, הרהר רבות, ולבסוף החליט:

– לא! אין אני נושא עיני לרוחים קלים. דירתי יפה אך לעצמי בלבד.

ואזי הפליטה אירונית:

– אתה עם ה“נוחיות” שלך! וממני תשבע “נוחיות” לרוב? נו, דבר אמת!

והוא נבוך לפתע, הצליף מבט לאורך גופה, השרוע על המטה:

– אינני יורד לסוף דעתך. נו, כנראה “מצב־רוח”!

– אמרתי לך קודם לכן - המשיכה כשפניה החלו להתכרכם מחמת עצבנות גוברת - חזרתי היום מחיפה. ידידים רבים פגשוני שם. אחד מהם אף הזמינני לסעוד בחברתו ארוחת ערב בבית קפה שעל הכרמל. משסרבתי לו, צחק־לעג לי: “עד כדי כך הנך נאמנה לו, לאישך?” אבל, לא זה העיקר. לא ולא! - והיא הפכה פניה לעומתו והמשיכה בדבורה בתנועות ידה הימנית - עיקר הדברים, שחפצתי להדגיש הוא, כי הרבו לשאלני היאך אירע הדבר והתינוק שלנו הלך לעולמו בעודו בן עשרה ימים בלבד?… אף שאלוני: “שמא בעלך חולני הנהו?” אני, את האמת אגלה לפניך: נבדקתי בידי רופאה והיא קבעה, שאני בריאה לחלוטין, בריאה בנפשי וברוחי כאחת! הלא בקשתיך לא אחת להבדק בידי רופא מומחה. שהרי מי נביא וידע?

הוא שקע בתוגה עמוקה ממושכה: חקלאי שכמותו ו..חולני? אכן, אין קץ למחשבות הבל - הרהר נוגות - ומי הוא אותו “אלמוני”, שעורר בקרבה מחשבות זדון כאלה?… אהה! אין ספק: הלא זהו הדוקטור צורי הצעיר, המעורר את חשדיו זה מכבר!

היא כסתה רגליה ומחצית גופה בשמיכת צמר דקה, עצמה עיניה ואמרה להרדם. ברם, הוא לא הניח לה לעשות כן:

– הגידי לי: אימתי פגשת לאחרונה את הדוקטור צורי? - שאל בחשדנות גוברת, כשעיניו יוקדות בחוריהן - הגידי מיד: אימתי?!

– ומשפקחה עיניה - פרץ בעדן זרם דמעות:

– הנח לי! - בקשה ופנתה לעבר הקיר.

– רחמיו נכמרו, משום מה, ורגש מוזר הציפהו כליל. הרכין ראשו על ראשה, הגביה בידו את שפעת שערות ראשה ונשק לה בעוז על לחיה:

– טוב, לאה’לה, לא אשאלך עוד… התסלחי לי? –

בלאט קם ונגש לתיבת הרדיו, שנתונה היתה בפנת החדר, על גבי ארון ספרים קטן - ולאחר שהעלה בתוכה אור, החלו בוקעים שירי עם עבריים.

– זה מתחנת ירושלים? - שאלה לאה’לה חרש, בהוסיפה לנגב בקצה השמיכה את שיירי הדמעות שבלחייה.

– כן! נענה אליהו בעליצות מה - רוצה את בקול רם?

– לא, אין צורך. הנח לי ואקשיב!

ומשנסתים אותו שיר־לכת, קרב וישב בסמוך לה, על מטתה.

– נו, ומה עכשיו? - השמיעה לאחר שחלפה במקצת המועקה הנפשית.

ובהחליקו על גבה הצהיר חגיגית:

– הריני להודיע לך, אשתי היקרה, כי החלטתי להתגיס לנוטרות. ולא אהיה סתם־נוטר, אלא… מבינה את? ל“פלוגות המות” אתגיס! ואז יש לקוות, תהיי “שבעת רצון” ממני!

והיא נאנחה עמוקות:

– אני מסופקת - –

והוא הקשה בתמימות רבה:

– ומדוע? אני מוכן ומזומן ל…הקריב את חיי למענך. למען אשרך! עוד בשבוע הבא יהיה האות הזה –

והיא בשלה, בהאנחה עמוקות:

– אני מסופקת… ובשל־מה תעשה מזה “טְרַסְק”? רצונך להתגיס? - התגיס!

שוב נתעטפה בשמיכה. בהיותה עיפה באותו יום מטלטולי הדרך, בנסיעתה לחיפה וחזרה שקעה עד־מהרה בתרדמה עמוקה.

ובו־בערב גמר בלבו לפגוש את הדוקטור צורי ול“למדו לקח”. בהשקט, שלא להפריע לשנת לאה’לה פשט מעליו את בגדי־העבודה ולבש תחתם את חליפתו הכחולה שתלויה היתה בארון, ולאחר רגעי־מספר לבוש היה כהלכה על כתנתו המלבינה־המגוהצה, עניבתו, נעליו המצוחצחות למשעי וכו'. על השולחן, מתחת לעציץ הגדול, הותיר פתק קטן, בו רשם: "לאה’לה, הלכתי לישיבה. אקדים לשוב. אם אתאחר, אל נא תמתיני לי. אכלי לבדך ולכי לישון. אליהו.

זעקותיהן של שתים שלוש יולדות, שהתקשו בלדתן, גניחותיו של פצוע־תאונה ובכי־ילדים מהול בשיחה טלפונית ששוחחה האחות הרחמניה התורנית אותה שעה בקול רם נרגז ביותר - בכל אלה הבחין אליהו עוד בעמדו בחצר בית החולים, בטרם יכנס פנימה. ומשעבר בחפזה על פני המסדרון הארוך, שמואר היה באור חשמל קלוש רפה, הוגד לו, כי הדוקטור צורי מצוי מחוץ לבית. עד שהוא עושה כה וכה והנה, להפתעתו הרבה, הופיע הדוקטור הצעיר, הדור בחליפתו אף הוא, בפתח המסדרון:

– הייתי ב“נשפיה” מאוד מוצלחת - נסה כאילו להתנצל - ואתה, בודאי, חפץ לשוחח אתי. לא כן? ובכן, בבקשה, בוא לחדרי!

ומשישבו, השנים, בחדר, על כסאות ליד השולחן היחיד, עליו פזורים היו כתמיד, ספרים ועתונים לרוב, הציע לו הדוקטור הצעיר, לאליהו, ליטול סיגריה מתוך נרתיק הכסף שלו:

– בבקשה, אתה מעשן?

– לא. תודה!… אבל - –

– כן. אני מקשיב! - והדוקטור הפך כולו קשב, כשאותות מבוכה משתלטים והולכים בפניו.

– אבל… - המשיך במתינות עשויה, בטרם יפרוץ יגעש - חפצתי לשאול אותך… ובעצם, הרי יעידו פניך, כי אל נכון תדע בשל מה באתי אליך

*

– לא!… אני? - והדוקטור פשט מעליו את מעילו המגוהץ - לא אדע!

– ו…ובחפצך כי אאמין לדבריך? - ועיני אליהו החלו בולשות בפנות החדר, על פני המטה והארון - הפעם… אין אני מאמין לך!

– מה שייך “הפעם”? - הקשה הד"ר כשחיוך רפה־מאומץ נסתמן בפניו, בשבתו על גבי כסא סמוך.

ואליהו הלם בידו על הספר עב הכרס, שמונח היה על השולחן:

– ובכן: עליך לדעת, כי הפעם החלטתי שלא להיות טפש!… ואבקשך, עם כל הכבוד שאני רוחש לך, לשבת בשקט ולהאזין לדברי. ואם אתה גם פסיכולוג אז, אז… אתה מבין –

המתיחות בין שניהם גברה מרגע לרגע.

– נו, טוב - סנן הדוקטור בהתאמצות רבה מבין שני טורי שניו הנוקשות –מוכן אני להקשיב לדבריך, אך בל תהא סבור כי אעשה כן מחמת הענין הרב –

צמרמורת חלפה לפתע בבשרו של אליהו למשמע דברי הצביעות. הוא קם ועמד על רגליו.

– אדוני הדוקטור! - פתח - שאלה לי אליך: האם נכון הדבר, שסחת לרעיתי, כי תינוקנו נפטר לעולמו מספר ימים לאחר הולדו מחמת מחלה כרונית, שלקיתי בה אנכי? ראשית: האם בדקתני? ואם כן: מה היסוד לעלילה שפלה זו?… והשנית: מי אתה ומה אתה, כי תתחב את אפך לענינים לא לך?… שמעתי רבות עליך, אך לא האמנתי לדברי הכזב, עד שנוכחתי לדעת… חשבתי: צרות עין תהא זו מצדי אם אמנע מלאה’לה לטיל בחברתך, או בחברת גבר אחר, כשם שאין אני עצמי נמנע מלבלות בחברת נשים. סמכתי עליך אך כאדם ו… התאכזבתי מרה. אתה נוכל! רמאי שפל!

– צא מיד מחדרי! - הרעים לעומתו הדוקטור, בעמדו על רגליו.

ואליהו הרעים אף הוא בקולו:

– צא אתה מכאן!

ואחר הלם באגרוף ידו בחזרו של הדוקטור, שנפל לאחוריו והשתטח המום תדהמה לכל אורך קומתו על פני הרצפה. כשהתאושש במעט, נטל מתחת למטה נעל משחירה, במטרה להלום בה בראש יריבו, אך זו נפלה מידו לתוך חלון־הרשת שממולו.

– עוד תראה את אבי־אביך, כלב בן־זנונים! - הטיח לעומתו אליהו, בהחפזו לצאת את החדר. ובהיותו במסדרון סגר אחריו את הדלת בהמולה רבה, שהדה הגיע לדיוטה השניה, למקום משכן החולים.

– מה שם?! - התריעה אחת האחיות הרחמניות - איזה רעש שם?!

– כנראה, רוח פרצים - נענתה אחות אחרת - יש להגיד לבנימיני, כי על הדלתות הפתוחות עליו להסמיך שקיות ממולאות בחול.

רוח צוננת לטפה את פניו המיוגעות־מיוזעות: “טוב שחליפתי נותרה בשלמותה - מלמל לעצמו - אני… אני הגבר!”

ועל אותו “ספסל היסטורי” כרע צנח כלאחר עמל רב ביותר. ממרחקים, מאחוריו, הגיעה שירת־עלומים תוססת של קבוצת צעירים וצעירות: “נאיביים שכאלה - הוסיף למלמל - היום הם שרים ומחר יאלצו להגן על כבודם, כבוד הגבר והאשה גם יחד. אוהו, הח–יים הללו!” ונשף בהתאמצות רבה. והוא לא הרבה לשבת, באשר נפשו סערה געשה, כאילו אמרו דמיו לעבור על גדותיהם, לפרוץ החוצה. “העיקר שקבל את מנת־חלקו” - הרגיע את עצמו וחלף ביעף על פני בתי השכונה הרדומים ועל פני חלקת־השדה, בה קצר את דרכו הביתה עד למחציתה.

לאה’לה חשה בבואו. היא ניעורה משנתה בהשמע החריקות הראשונות עם פתיחת דלת העץ כבדת התנועה.

– אליהו? - הפליטה לתוך חלל החדר החשוך, בפהקה ממושכות - זה אתה, נכון?

– כן, חביבה, זה אני! - נענה בעליצות־התרגשות־מה.

– ברצוני לישון - הוסיפה - בוא!

“כנראה, חל שנוי לטובה במצב רוחה” - הרהר לעצמו. ומשנתפרקד במטה הרחבה, בסמוך לגופה הקצר, הרבה להתבונן לתוך עיניה היוקדות.

– והיכן היית? - הקשתה בשנית בהוסיפה לפהק בקול.

– אני?… גמגם במשהו - אני?… כפי שכתבתי בפתקה: בישיבה!

– אז - הוסיפה לשאול, בהחליקה ביד ימינה על פני שערות ראשו - אז… בשל מה הנך כה נרגש? האם –

– נרגש? לאו דוקא!… יודעת את, שבישיבות לפעמים “שמח” - –

– נו, מילא –

והיא כסתה אותו כסה היטב בשמיכתם המשותפת. הוא חש עצמו בטוב! נרגע לחלוטין לאחר ההרפתקה שידע אותו ערב. “האמנם מוכרח הייתי “לתת לו בשניים” לצורי המסכן?” - שאל את עצמו משחש בהלמות לבבה של הרעיה, הרבוצה לידו - “למי תצמח תועלת מזה?” –

ולאה’לה קרבה שפתיה לשפתיו. גלי חום הציפוהו הממוהו כליל; כי מזה חדשים רבים, מאז מות היונק האומלל התרחקה התנזרה ממנו לחלוטין

*

– אליהו שלי! - התרפקה עליו - עוד אפשר לאהוב אותך…

ומלאך השינה פרש את כנפיו על הזוג מוכה־הליאות, אכול הספקות - –

 

יא. חלוף־אמונות    🔗

בראש “פלוגת־המות”, שטרודה היתה בימים ההם בביעור כנופיות־המרצחים, שהילכו אימים במשעולי הגליל והמטירו אש בלתי־פוסקת על הישובים העברים, עמד עלם בריטי יפה־תואר ורם־קומה, בעל עיני־תכלת - סרג’נט לפי דרגתו, שהיטיב לשוחח עברית. לאחר מספר ימי־מנוחה חזר אליהו בן־ברוך למחנהו שבפסגת אחד ההרים הנשאים ביותר בסביבה כולה, המשקיפה על־פני כברת־ארץ רבה זרועת־גבעות, נקיקי־סלעים ומערות לאין־סוף. מבין עשרים וארבעה חברי־הפלוגה נתחבר אליהו עם שלושה מהם, אשר בהמשך־הימים הפכו לחבריו הנאמנים ביותר: שכנו בן גילו בעיר־מגוריו, דוב ישראלי, אשר זנח את עבודתו בפקידות באחד המוסדות ונתגיס לחיל־הנוטרים; בן הכפר ממושבת הקדחת הותיקה שעל מי־מרום, איש האדמה יהושע זאבי; והצעיר השחרחר רם־הקומה, אשר בפלוגה כולה היה היחידי שהשתוה בגובה קומתו למפקד האנגלי - הוא ה“יֶקֶה” אריך לזנברג. “שלישיה” זו סועדת היתה לרוב בצותא והחבילה לא נתפרדה אף בחזית־האש, אל מול פני־המרצחים.

רבות היו ההכנות לקראת אותו ליל־מבחן, מאחר שהגיעו ידיעות על כנופיה רבת נפשות, המסתתרת במערות שבתחתית־ההרים הסמוכים. יום לפני כן נערך קרב ממושך בין אותה כנופיה לבין כוחות צבאיים רבים, אף הוזמן מטוס, שהרבה להפיל חללים בפצצותיו שהמטיר במרצחים. על פלוגת־הנוטרים הוטל אפוא לחסל את הכנופיה ולבערה מתוך נקיקי הסלעים המרובים, בהם מצאו מחסה רבים מאנשיה לאחר אותו קרב נועז. לאחר סעודת־הערב באהל רחב־היריעה התפקדו אנשי הפלוגה בשתי שורות ברחבה הסמוכה. ידי חמשה מהם החזיקו בשרשראות קשורות לכלבי ציד גדולים משובחי־הגזע. לאחר שהסרג’נט האנגלי סים בהשמעת דבריו הקצרים על פרטי־ההתקפה, העומדת להערך, חשבו המתפקדים את קובעי־הפלדה, חגרו למתניהם את חגורות כדורי העופרת ועם רוביהם בידיהם נתפזרו על פני שטח רחב ידים.

החשכה המעיקה הכבידה על תנועתם של המתקדמים בשרשרת: סלעים, קוצים וברקנים על כל צעד ושעל. אחד הכלבים פתח לפתע בנביחה - אות כי חש בתנועה חשודה. בן רגע כרעו תחתם אנשי הפלוגה והחלו רובצים על גחונם בזהירות רבה ובהשקט; הטו אזנם אל האדמה התחוחה המשחירה והבחינו אמנם בצעדים קרבים והולכים. עד־מהרה נתברר, שאין ההולך אלא חמור תועה: פגו לרגע החששות, נשמו הכל לרוחה…

קמו אפוא הנוטרים ועמדו על רגליהם. הרגשת־מה של עמידה במבחן ליותה אותם - והוסיפו לדלג על פני גדרות אבן פזורות הרוסות… ולפתע פתאום פּתחו הכלבים כולם בנביחה כללית סוערת. אט־אט כרעו אנשי הפלוגה תחתיהם והאזינו בשנית רב קשב לרחש צמחי הפרא, שנשתלב באושה הקלה של ענפי עצי הזית המעטים…

– הדי צעדים עולים באזני - הפליט אחד מהם בלחש בהאהילו בכף ידו על פיו. וחבריו הטו אזנם אף הם, לאדמה –

– גם אני שומע זאת - השמיע חרש המפקד האנגלי. ובכן: הִכּוֹ–נו? –

הנוטרים התקדמו בזחילה באִטיות רבה. צללי־דמויות משחירות נראו בליל־האפל לאורם של הכוכבים שממעל במורדות ההרים הסמוכים… גברה המתיחות והלכה. הלמו הלבבות, כולם כאחד, לקראת מה שעלול להתרחש בפתאומיות באורח בלתי־צפוי. נתהדקו האצבעות, הדק־היטב, להדקי הרובים והמבטים תָהו־בָהו במרחבי המחשכים כמצפות־מיחלות לאות הסמוי הנסתר, אשר לפיו יתחיל קרב־הדמים.

והאות לא אחר מבוא. לאחר רגעי־צפיה ממושכים־מתוחים הופנו לפתע עיני־הכל לעבר ירית־אש בודדת שנורתה מאחת ממערות־האבן הסמוכות – יריה, שבשרה את בוא־האות. הפלוגה התחלקה לשתים: מחצית־אנשיה זחלה־התקדמה בשרשרת, במחצית־מעגל, לעבר אותה מערה והמחצית השניה המשיכה בהתקדמותה לעבר הצללים המשחירים, שנראו, כאילו, באופק המרוחק. פרוז’קטור רב־אור שעל ראש מגדל־צופים בנקודת התישבות רחוקה הררית־בודדת, הצליף לפתע שפעת־אורות על פני המדרון והגיא, המבדיל בין ההר, שעל מדרונו חנתה הפלוגה, ולבין ההר השני, שמעבר לגיא, על פסגתו בנויה אותה נקודת ישוב. כתשובה - הוארה החשכה בזיקוקי־אש, שנפלטו מ“אקדח־הסינגלים” שבידי אחד מאנשי־הפלוגה ואחר הועפה רקיטה שניה אל־על. כמה מהדמויות המשחירות נחפזו לעבר אותה נקודת־ישוב. אזי ניתנה הפקודה:

– להתקדם, חבריא! - –

ואנשי הפלוגה זנקו לתוך החשכה. עד־מהרה חשו המרצחים כי אכן מוקפים הם ופתחו במטר־יריות לכל העברים. אליהו בן־ברוך ודוב ישראלי הופקדו על מכונת־היריה היחידה, בסמוך לגדר־אבנים הרוסה, שסוככה עליהם והרבו להמטיר אש ללא־הפוגות בכונם את מטחוי־ראיתם הדרוכה לעבר הצללים המשחירים־הנעים. מהגיא בקעו צריחות:

– עלי הום!

מקני־רובים רבים הומטרה בבת־אחת אש נגדית. גם מעבר נקודת־הישוב הרחוקה עלו־הגיעו הדי יריות־אש - אות לקרב, שנתלקח שם. בתוך סאון הקרב נשתלהבו נביחותיהם העזות של כלבי־הציד האמיצים. ולרגע דומה היה, כי שמים וארץ רועדים מרעם היריות העזות. והמפקד לא חדל מלהרעים בקולו:

– אש!… אש! להת - קדם! קדי - מה! - –

ואליהו ודוב נטלו שניהם את מכונת־היריה הכבדה במקצת על חגורת־כדורי העופרת שבה והתקדמו בריצה עם חבריהם, מרחק מטרים אחדים – מקום־שם כוננו כן חדש למכונה ה“יחסנית”, ילדת־השעשועים של הפלוגה. ושוב ניתך מטר־יריות - והפעם משלושה עברים - לעומת אנשי הפלוגה, שהסתדרו מחדש בעמדותיהם.

– להרביץ! - צרח אליהו.

– בחיי אהובתי־שלי! - הרעים דוב ישראלי, חברו לנשק, בהסתירו גבות־עיניו בשולי קובע־הפלדה - ותר לרגע במבטיו לאחר “מטרה” – אוהו!… מי זה צורח שם, משלנו?… כנראה, נפצע כבר, הא־מה?! להר – ביץ!

ובהמולת חלופי־היריות חש בו־ברגע בסילון דקיק של דם, שפרץ מבעד לחזהו, סמוך ללבו. וחולשה כללית פתאומית תקפתו. בחפזה חשו חבריו לעזרתו ותחתיו הובא אותו זאבי בריא־הגוף. תחת מטר־היריות הובל על גבי אלונקה אל מחוץ לאזור הקרב - לבית־אבנים עתיק יומין שנעזב מתושביו - מקום שם טפלו בו אנשי ה“עזרה הראשונה”.

– מות למרצחים! - נשתלהב אליהו! - בחיי לאהל’ה! הבו אש! אש! אש!

לאחר ששכך מטר־היריות חש אליהו ברגלו הפצועה: אכן, אותה “צביטה” בשריר־רגלו, אותה “דקירת־סִכָּה” שחלפה בדמיונו ברעם היריות לא היתה אלא כדור־עופרת שנתקעה עמוק בבשרו. ואף הוא הוצא, בהשענו בידיו על כתפי שנים מחבריו ובגררו אחריו את רגלו הפצועה - אל מחוץ לאזור־הקרבות, לתוך אותו בית אבנים, שהפך לבית־חולים בזעיר־ אנפין.

עם הבקע אור־השחר מעל הררי־הגליל עטורי שגב העבר, נתגלו תוצאותיו של הקרב עקוב־הדמים: לעומת כמה עשרות הרוגים ופצועים במחנה־המרצחים צמאי־הדם נפל על משמרתו דוב ישראלי ז"ל ונפצעו שנים מאנשי פלוגת־הנוטרים, בהם אליהו בן־ברוך. שארית כנופית המרצחים, שנותרה בחיים ופצועיה - נלקחו בשבי, על הציוד הרב.

– ומדוע לא נזהרת? - נאנחה לאה’לה, שסעדה את פצעי־אליהו, בשבתה על הכסא המלבין ליד מטתו שבאולם־החולים בעיר־הכנרת - שוחחתי כבר עם הרופא.

– ומה אמר? –גילה אליהו את סקרנותו, על אף רצונו שלא לשוות כל אופי רציני לשיחה.

– הוא חושש, כי יהא צורך, חס ושלום - –

– מה יהא צורך?

ובהבחינה בלאות הרבה הנסוכה בפניו, השיבה:

– אין דבר! פעם אחרת!

– לא, עכשיו! - מחה - מה אמר הרופא?

– הוא אמר, שאחרי צלום־הרנטגן עוד נראה…

– לא ולא! מה אמר לך? אמרת לי: “הוא חושש מאד”. מה חושש?

– ש…אולי, חס ושלום, יהא הכרח לקטע את הרגל…

– חה־חה! - הצטחק - אבל, חברי דוב הריהו כבר באדמה, שם, עמוק־עמוק, מסכן שכזה!… בשל־מה מגיע לו, לו לאשתו ולבתו, קץ מר שכזה? – והוא התאמץ להשעין גבו על הקיר ולשבת.

– לא, זה אסור! - העירה לו לאה’לה - עכשיו הרי איני אשתך, אלא אחות רחמניה. בנת?!

– כך… - נאנח - יהא כדבריךְ! ומה עשה הדוקטור צורי כשעדרתי מהבית?

והיא הסמיקה במקצת.

– אם אתה כבר שואל - נענתה במאושש - אשיב לך: הוא הרי “נעלם מן האופק” מזה כמה שבעות… לא ידעת על כך, משום שהיית בהרים…

– והיכן הוא?

– הוא… הוא התאכזב מחייו ו - התנצר!

– מה?!

– כן!

– חה־חה־חה! - נהנה בקרבו למשמע־הבשורה המוזרה - לא יוצלח שכזה!

הוא אפילו השתיק את ה“שמחה” שאירעה ביני לבינו מספר־ימים בטרם צאתי אל ההרים.

– אני יודעת הכל!

– כיצד?

– דע לך: בעיירה קטנה יודעים הכל. אפילו אבי שבצפת ידע זאת וסבור היה, כי הדבר יגרום לפטורי אני מעבודתי. אבל כפי שאמרתי: הוא השתיק את הענין וחסל!

נאנחה - והוסיפה:

– תמה אפוא פרשת הנשפים ומסבות־הידידים בביתו של דוב ישראלי, עליו השלום… ומה יהא על אשתו המסכנה, אשה כה חמודה? אכזריות־הגורל!

בנבכי נפשו לא השלים עם דבריה ויתוש־הספקות לא הניחו אף לרגע קט. משעצם עיניו מחמת לאותו הרבה, ברובה לאות נפשית, הנובעת מאי־יציבות רוחנית, מרגישותו־חשדנותו כלפי זוגתו - ראה בעיני־רוחו לרגע אותו דוקטור צעיר ושלא כתמיד הופיע הפעם כשחצן והשמיע צינית: “נו, ומה אתה אומר, אליהו חביבי: אתה בהרים, בחזית האש, ולאה’לה שלך פולטת עשן־סיגריות בחדרי, על ברכי ממש…” ומחמת צמרמורת עזה, שחלפה בבשרו נעור בן רגע מהזיותיו וישב על המטה כמוכה־תדהמה; נעץ בה זוג־עיניו התמוהות ודומה היה להר־געש בטרם יתחולל־יפרוץ…

– שכב מיד! - צותה עליו - כנראה התקפת־חום. נו, והיכן מד־החום?

– לא!– והתבונן בה בחשדנות מוגברת - אין אני מאמין לכל מה שספרת לי. והיכן היה הדוקטור בטרם התנצר?

ואותות־דמע החלו מופיעים בעיניה.

– אם תרבה להציק לי - פתחה בנימת־איום - אעזוב את החדר לחלוטין!

– הלא את בתפקידך הרשמי!

– לא איכפת לי!

– ואם יפטרוך מעבודתך?

– לא איכפת ללי!

– אז…אז…

– אז תוכל לפעול כחפצך!

– מה פירוש?

– הברירה בידך!

– אין אני מבין לרוחך!

– אין מה להבין! כבר חפצתי פעם לטבע את עצמי בכנרת… הרי אתה יודע… אתה יודע שאין אני אוהבת אותך - –

– מדוע כך, לאה’לה?

– ככה… ולא זו בלבד: אין גם ביכולתי לסבול אותך!

– השיחה הסואנת פסקה עם הופעת הרופא, הדוקטור סימון בן־יעקב, בחברת ה“אחות הראשית”, ה“זקנה” שהלבינה בשמלת־עבודתה; בידה החזיקה את “מחברת־הפקודות” ורשמה את הוראות הרופא. היה זה “בקור־חולים” שלאחר־הצהרים.

– יש להצטער - נתחיך אליהו - כי בליל הזועות, בו נטבחו בשכונתנו תשע־עשרה נפשות יקרות, היינו, אנחנו, בהרים. ושבעתיים נוגע הדבר אל לבי, על שאין ביכלתי ליטול חלק באזכרה, שתיערך מחר בבית הכנסת. כי את מי מן הטבוחים לא הכרתי?…

– עוד כיום - פתחה ה“זקנה”, שצנחה על הכסא המלבין מחמת לאות - מתהלך אבל וחפוי־ראש אבי אחת המשפחות הטבוחות בחוצות העיר וזועק מרה כלפי אלהים ואנשים. הלא הוא - –אומלל שכזה! את אשתו ובניו שחטו חיות־המדבר, כשהוא עצמו עמד על משמרתו בשכונה הרחוקה שבגבולות העיר העתיקה - – הוי, הוי! אלוהים עוד יפרע להם כהנה וכהנה!

– ומה שלומך “חוץ מזה”? - ישב הדוקטור על כסא מלבין שני - העודך חש בכאבים ברגלך?

– לא! - נענה אלינו בטוחות.

– נו, - והדוקטור הרכין את ראשו על המטה - התר את התחבושת! – ובהתבוננו בפצע שהגליד והלך, הוסיף בטפחו על שכם החולה: - אתה באמת חברה־מן!

ואליהו הצליף מבט בּוֹטֶה בלאה’לה, שעמדה משום מה בפנת־החדר, משמימה לחלוטין, הפליט:

– עוד אשוב להרים, רבותי!

– ובנופפו באגרופו הקמוץ, ביד־ימינו, כלפי מעלה, הוסיף בהתרגשות־מה:

– מלחמה לנו בכוחות־השחור של המדבר עדי תסלל הדרך החפשית לשיבת־ישראל לארצו!… ומה לי ולענינים פעוטי־ערך - – ואני אלך… אלך ל־מל־ח־מה! - –

– מה מדת־חומו? - שאלה חרש ה“זקנה” את לאה’לה, בהאהילה בכף־ידה על פיה.

– איני יודעת! נענתה ה“אחות”־הרעיה במבוכה גלויה - תמיד יש לו “התפרצויות”… אני יודעת?! –

ואזי רמזה ה“זקנה” בעיניה לעומת הדוקטור. פרושו של רמז זה היה: שמא כדאי היה “לטובת־הענין” להפקיד “אחות” אחרת על חולה זה ולהעביר את אשתו לחדר־חולים אחר - –

והדוקטור נענע בראשו: אות הוא כי אכן הסכים להצעה.

צפונות ונסתרות ימים־עברו האצורים בצוקי הסלעים בהררי־המגור, בשרידי־בניניהם עתיקי־היומין של הכפרים החרבים ובנוף־התכלת מרהיב־הלב־והעין של מימי־הכנרת פעמו מאז ומתמיד דמיונם של בעלי־שאר־רוח, אשר הגיעו הלום מכל קצוי־תבל להתחקות אחר מקור רוח־הגבורה של גבורי הגליל, – להתרחק מהבלי העולם הזה על קטנוניותיו ולבקש השראה עילאית בחיק־הנצח.

תרשיחא, כפר־נחום, בטיחה… שרשרת־ישובים חרבים שעל תליהם מוקמים מנזרים, המוקפים חומות־אבן עבות־צורה - בידי תלמידי־תלמידיו, לגלגוליהם הרבים של יוצר הדת החדשה מנצרת ההררית. ונזירים בני עמים רבים תקעו יתד נאמנה על מימי התכלת אפופי הוד הקדושה והבטיחו לעצמם התיחדות־קבע עם הדי העבר, הבוקעים מבעד למחיצה המבדילה בין חיי העולם הזה ולבין קדושת העולם, המקננת בינות לנקיקי־הסלעים והריסות חומות־האבן המשחירות, המתגלה במימי הכנרת הרוגעת, עת תתגל בימי־החורף אפופת ערפלי־מסתורין, בליל “חג־המולד” המקודש, בהלבין החרמון משלגים רבים.

וכך מרבה היה הדוקטור אלכסנדר צורי, מוכה התסביכים הנפשיים הרבים, לשבת ליד שולחנות־העץ הקטנים אשר לבתי־הקפה המזרחיים בבתי־האבן העתיקים שעל רצועת חוף־הכנרת ממש. והשולחנות הללו הוצבו, מחמת חום־הקיץ, תחת כפת־השמים, - ושותה היה כאיש־מזרח מבטן ומלידה, כוסית־קפה משחיר־מהביל, או מי־קרח במיץ־לימון, ומרבה היה להרהר בהלכות העולם הזה, תוך כדי הצצות ממושכות בדלתות־העץ כבדות־התנועה, הנעולות במרבית הזמן, אשר בתוך חומות־האבן הסמוכות הסוגרות על בניני כנסיות־מנזרים. ויש ותוך כדי לגימת־הקפה יעור מהרהוריו־הזיותיו בעטים של צלצולי פעמוני בתי־הקדושים הללו המתנשאים אל־על, ועל צריחיהם - צלבי־ברזל מיושנים־מחלידים.

אף סוניה בת־דוד, זו הצעירה הבלונדינית קצרת הקומה, מוכת־הדכאון, נוהגת היתה לישב ליד אותם שולחנות־העץ ולהרבות בעשון־סיגריות, בזו אחר זו. מפולין, מכורתו של הדוקטור צורי, הקדימתו בחמש שנים בעליתה ארצה. בבירת הקודש הנצחית השלימה את למודיה התיכוניים ואחר נתקבלה לקורסים לאחיות־רחמניות שבאחד מבתי האולפנה הגדולים. לעיר־הכנרת הגיעה בשנה השנית לקיום בית־החולים - וכעבור חדשי־מספר נישאר לנוטר מבני עדות־המזרח, אשר נהרג בידי מרצחים, שארבו למכונית־נוטרים שאצה־טסה עם דמדומי־השחר בשדות־הגליל לאחר ליל שמירה במושבה ותיקה.

ארחות־חייה נראו בעיני חברותיה לעבודה כמוזרות ביותר: מעולם לא הופיעה במסבות ובנשפים של עובדי המוסד; נחבאת היתה אל הכלים, מתיחדת בחדרה ומרבה בקריאת־ספרים, בעקר רומנים בשפת־רוסיה. יש וכנוה “גנדרנית”, “גאותנית” וכדומה, ברם, לתוך נבכי־נפשה לא ירד איש. היו אף שניחשו, כביכול, כי טרודה היא בשעותיה הפנויות בכתיבת־ספורים לעתונות האמריקאית שביידיש, כנוה בכנויים מכנויים שונים, עד שביום מן הימים השלימו הכל עם התבדלותה החברתית, עם גרסתה “עם לבדד ישכון”.

ומשום כך אין פלא בדבר, שגם משהחלה להלך בחברת נשים זקנות מאוכזבות, ספק “מיסיונריות”, ספק מסיעות בחקירת עתיקות לבעליהן, עסקני האגודות ה“מיסיונריות”, שנקלעו לעיר הכנרת והרבו להתארח באותם מנזרי האבן עתיקי־היומין ובבית החולים המיסיונרי שבתוך החומות על מימי הכנרת.. בהדרגה ובשטתיות צורפה לתפלות יום ראשון באחד מהבתים הללו… עד שביום מן הימים זנחה עבודתה כליל ועברה לשאינם בני־ברית.

“אין היא הראשונה” - היתה התגובה למשמע הבשורה - “ידוע היה מכבר כי מדרדרת היא במדרון”…

וב“תקופת בינים” זו של חלוף אמונות, הרבה הד"ר צורי להתרועע עמה על כוס קפה ועשון סיגריות - –

ואף הוא לא עמד במבחן במזל התהו ובהו שבנפשו.

לא עמד במבחן לחלוטין.

וחדשי מספר לאחר “טקס” ההשתמדות הרשמי באחד מבתי האבן אפופי מסתורין־העבר - עקר מן העיר לחלוטין.

ואף סוניה עקרה משם. לפי שמועות, שאמיתותן לא נתאשרה מעולם, הרי נישאו זה לזו. הוא החל לעבוד כרופא באחד המנזרים שבעיר־דוד עטורת־הנצח, הנשקף על פני מראה מרהיב־עין של הר־הזיתים, “יד־אבשלום” קבר־זכריהו וכו' והיא, לידו, כאחות רחמניה…

היו אלה שמועות בלבד, באשר מאז עברו לשאינם בני ברית – פסקה בהם ההתענינות לחלוטין, בבחינת מתים שנשתכחו מן הלב. אף בלב אותם הציירים בעלי המעוף, ה“יורדים” מדי חורף בחרפו לעירו של טיבריוס קיסר “לחטוף” משהו מרשומי האקזוטיקה הרומנטית ולהעלותם על הבד, לא נחרת כל רשום של ממש מחויותיהם ותהפוכותיהם של הד"ר צורי והאחות הרחמניה מוכת־האכזבות - הן בחיצוניותם והן בפנימיותם. הנוף שובה־הלבבות לא נפגם אף כקוצו־של־יוד.

 

יב. במזל של דם ואש    🔗

במקומו של הד"ר אלכסנדר צורי הגיע מבירת־הנצח, כרופא־בית, רופא צעיר אחר, גנדרן, אשר הציג את עצמו כאדם מלומד. סבור היה, שבפרובינציה הנדחת ייאמן לו לכל מוצא־פיו. את חדרו שבמוסד ערך בטוב־טעם והחל מעבד לעצמו תכנית של עבודה תרבותית בקרב השכבות הנחשלות שבעיר, אשר הוא, כמובן, יעמוד בראשה. בשעותיו הפנויות מרצה היה בפני קהל מצומצם של מורים וסתם משכילים על ערכה הארכיאולוגי של עיר־הכנרת, החפירות שבוצעו בה ובסביבותיה לשם גלוי מכמני־העבר, וכדומה. רגיש למדי היה בהגבתו על העובדה, שאיש מאנשי בית־החולים לא סר לאולם־הקולנוע המקומי להאזין להרצאותיו וסבור היה, שהונחה בזה “כַּוָּנָה” ידועה.

– מדוע, דרך משל - פנה יום אחד ללאה’לה - אין את סרה להאזין להרצאותי? האמנם לא ימשוך את תשומת־לבך העבר ההיסטורי רב־התפארת של המקום?

והיא, כמרבית חברותיה, לא השיבה לו, לשאלתו זו, כלשאלות אחרות, שריח ה“פרסום העצמי” (כפי שרגילה היתה להתבטא) נדף מהן.

לעומת זאת אהדוהו החולים, כולם כאחד, באשר מרבה היה לחיך לקראתם, להחניף להם ולמצוא פורקן לכל משאלותיהם, הקטנות כגדולות.

ערב אחד החליט הדוקטור המתרברב “לרדת לעם” ולהרצות באזני עובדי־המוסד, בחדר־האוכל, על הנושא “הגליל בימי הבינים”. ואיש לא הופיע להרצאה זו. העובדים טענו: “לאחר שמונה שעות עבודה רשאי כל אחד מאתנו לעשות בזמנו הפנוי ככל העולה על רוחו”, ובארגון “אי־ההופעה” נטלה לאה’לה את חלק־הארי.

אותו ערב התבודדה בדירתה. זה היום העשירי משחזר אליהו להרים, לאחר שהחלים כליל מפצעיו. נכונותו להפקרת חייו למען ייטב ליישובי הספר המבודדים, גרמה לכך, שאט־אט החלה נימת געגועים לפרוט על מיתרים נעלמים־נסתרים, החבויים במעמקי נפשה. החלטתה נחושה היתה אפוא לשמור לו אמונים - ויהי מה!

בימים ההם מרבה היתה לשוטט בחברתה של ה“זקנה” בישובים הכפריים שבאזור. לא אחת אמרה בנפשה “לכתוב” משהו ממראה עיניה, ועתה, משנעלה את שער החצר על מנעול, הגיפה את התריסים ותיבת הרדיו פלטה נעימות קלות, כמעולם אחר, ישבה ליד השולחן והחלה מעלה את רשמיה־חוויותיה על הגליון המלבין:

"שדות בוערים עד למרחבי האופק. ברדת הלילה, תחת מטר יריות ממארב ההרים הסמוכים יצאה פלוגת נוטרים קטנה ובראשה רופא צעיר, אל שדות “אם־המושבות” בגליל העליון, להחיש עזרה למגינים פצועים, שיצאו להדוף התקפת מרצחים. כששכך במקצת רעם היריות, אמר להם, הרופא הצעיר, לנוטרים: “לכו אתם, לתפקידכם, והניחו לי את חמרי־החבישה ואת האלונקה!” - ובהזדמנות אחרת השיב לשואליו: "מה שייך איך אני “מרגיש”? מפאת מיעוט המתישבים החדשים בנקודה החדשה משתפים אף אותי בשמירה כמעט מדי לילה בלילה. וכיצד יתכן אחרת? ולא היה “מזיק” אילו היו מיטיבים במקצת את איכות המזון! אבל, אין לבוא בטרוניות, שהרי גם הבחורות טרודות בשמירה ואין תשומת־לבן מופנית לעסקי בשול דוקא.

ובאחר הימים הסוערים ההם הופיעה, עם עלות השחר, מכונית־“טנדר” ליד שערי בית־החולים שלנו. נוטרים מיוגעים, אשר אותות הלאות נכרו בפניהם נסוכות־העצב לאחר שמירת־לילה במושבת–הספר המרוחקת, זנקו מתוך דלת אחורית של המבצר הנע על גלגלים: שנים מהם גררו אחריהם אלונקה ועליה מונח פצוע. אחריהם הזדקרו שני צעירים, לבושי אזרחית, אשר החזיקו בקצה השני של האלונקה. “לאט לאט!”, הזהיר אחד מהם את חברו - “שהפצוע לא יוסיף לאבד דם רב”. - “ומי אתם?” - נשאלו ע"י תושבים סקרנים מבית סמוך, שמשום מה ניעורו אותה שעת בוקר מוקדמת והציצו החוצה מבעד לחלונות, שפתוחים היו לרוחה כל שעות הלילה, מחמת חום־הקיץ המעיק. - "אנחנו? הרופאים! שנינו הוזעקנו לאחר חצות לילה, עת בוצעה התקפת־מרצחים רבתי! - “ופצועים?” - “שנים פצועים קל נשארו שם ואת הפצוע־קשה הבאנו הלום”. ומישהו אמר לחברו: “ראה: ואנו ישנים, כאילו לא יארע דבר”.

• – ואומרים עליו, על הד“ר ל., טפוס “רוסי” מובהק, כי זה לו למעלה מעשרים שנה, שהוא משמש בנקודות מבודדות ביותר. הציעו לפניו לא אחת לעבור ל”עיר גדולה", אך הוא בשלו: בערים גדולות חייתי ברוסיה. התוכלו להשוות את פטרבורג לשעבר, אודיסה, או מוסקבה לערים ולמושבות בארץ? כרופא וכציוני הנני מבקש את אנשי “המוציא לחם מן הארץ”. ובגליל, במרחבים הללו, אמצא את אשר איותה נפשי.

זאת - ועוד אחרת: לעתים מזומנות יש וערכו בבתי־החולים שבערים הגדולות קורסים שונים להשתלמות לרופאים, המכוונים בעקר לרופאים הכפריים. שהרי סוד גלוי הוא, כי לפרקים יחולו שנויים בתורת הרפואה, עם התקדמות המדע בכללו. לא אחת הגיעו אף לד“ר ל. שלנו העתקי־מכתבים, “חוזרים” רבים, בהם נקבעו למענו תאריכים מתאימים לנסיעתו להשתלמות, ברם, לרוב דן אותם “נירות מודפסים במכונת־כתיבה” לגניזה בתיק היחידי אשר לו, בארון שבקיר מרפאתו הכפרית: “למי זה נחוץ?” - מגיב היה לרוב בנימת בטול - “וכי מי חפץ להיות איש גדול?” אין עבודת הרופא החלוץ בארץ המתחדשת דומה לזו של חברו בכל ארץ אחרת: כל המיטיב כאן ללחום בקדחת ולחבוש לפצעיהם של מותקפי מהומות הדמים, הרי זה משובח! מוטב, שיסעו רופאים מנקודות אחרות, אלה השואפים בכל לבם לעסקנות צבורית: נשמע, לכשישובו הלום, את החדושים מפיהם!” - –

לאה’לה נחה לרגע קט. מחוגי השעון העגול הקטן אשר על יד שמאלה קרבו לשעה השתים עשרה. היא הדליקה סיגריה נוספת ובפלטה עשן רב מפיה, המשיכה בכתיבה במשנה מרץ:

• מוניטין יצאו לה, לספריתו של הד“ר ב. בין רופאי המקום והסביבה, היא הספריה, אשר טולטלה מגרמניה ועד הנה ב”ליפט" ארצה בשלהי תרצ“ב. ספרי גיטה, שיללר, וסרמן, ארנולד צוייג ודומיהם שמשו לו, לדבריו, כסם מרפא לאחר יום עבודתו המיגע בשרב, בין חלוציה של אותה נקודה שבגליל התחתון. רבים מאותם חלוצים מתישבים היו חניכיו בגרמניה בתנועת “בלו ווייס” (“תכלת לבן”). הללו האזינו בזמנם להרצאותיו ולנאומיו חוצבי להבות האש על ערכה הגואל של הציונות המעשית. הוא, מחנך הצעירים, אשר עמד בסמוך לגיל החמשים, לא מצא ימים רבים ספוק כל שהוא בעבודה “אינטליגנטית” זו, שהנה ההיפך הגמור ממה שהטיף לחניכיו בגרמניה. והיכן החלוציות רבת הסבל? - ופורקן מה לספיקות הללו, שכרסמוהו במעמקי נפשו, מצא עם פרוץ מאורעות הדמים בתרצ”ו. הוא הוזמן לשתף פעולה עם הועדה הרפואית לשעת חרום, שנוצרה בימים ההם במחוז. לכתחילה נסה לסרב: “ומה יהיה על הספרים שלי?” – ברם משהחמירו המאורעות ונמנעה האפשרות לקרוא בספרים לאור החשמל, מאחר שמטעמי זהירות מובנים כובו האורות לחלוטין, הסכים להצעה ומאז רגיל היה להשיח את אשר עם לבו: "הנה לפניך שדה פעולה נרחב לאידיאליסטים: לשוטט מנקודה לנקודה במכונית משורינת תחת משמר של נוטרים מזוינים. יריות, יריות

• כמו אז, ב־1918, בשדה הקרב באוסטריה… אבל מה טעם היה אז למלחמתנו על אדמת נכר? ובכן: לא אכזבתיכם, חניכי החלוצים היקרים מגרמניה! גם אני, הזקן, בקו־האש. תודה לאל!"

• – כשבפאתי צפון עמלו הבחורים בישראל בהקמת גדר התיל הדוקרנית של סיר טגריט, התנדב הדוקטור־ה“זקן” לשמש כרופא באחד ממחנות העבודה ההם, המהוים, ללא ספק, אחד הפרקים ההירואיים של פרשת חיינו המסוערים בארץ. התקפות המרצחים שבוצעו ברובן מן המארב, נראו בעיניו כהתקפות מוגי לב ושפלים, אשר אין בלבם האומץ להתיצב במערכה פנים אל פנים. ואז מצא את הדרך ל“פלוגות המות” (לא בפלוגה אחת עם אליהו שלי) המפורסמות של הגנרל וינגט. פעמים נפצע בקרבות פנים אל פנים עם הכנופיות בהרי הגליל ועתה הריהו עושה שוב בנקודה הישובית ה“ישנה”, “נח”, כדבריו, מרבה בקריאת ספרים ועוסק בכתיבת פרשיות חייו המסוערות - –

לאה’לה נגשה בלאט לתיבת הרדיו, שדובבה בשבעים לשונות תבל. כעבור רגעי מספר בקעו מתוכה סרנדות בהירות צלילים וקטעי אופירה, אשר עודדוה אוששוה בכתיבתה ורעננו את מחשבותיה. היא לא נאלצה להוסיף ללחום במלאך השינה. משהעיפה מבט ער על פני שני גליונות הניר, מתוכן בצבץ כתב ידה הזעיר, שאלה את עצמה: “ושמא מוטב, כי את הרופא הצעיר אכנה בשמו של אותו דוקטור אלכסנדר צורי הרחוק, הנתון בחיקה של האחות סוניה, התועה בדרכי החיים כמוהו?” הרגשה מוזרה, חום וקור גם יחד, הציפו לרגע את דמיה. ולבסוף גמרה אומר: “לא! מוטב ללא שמות, ובכלל - העיקתה המחשבה - כיצד אהין להרהר כזאת, כשאליהו שלי לוחם ברגעים אלה, בשעות הללו, במחשכי ההרים?”

משלבשה לגופה את פיג’מת הקיץ הקלילה ובטרם תכבה את אור החשמל, רשמה על ראש הדף הראשון: “מרשימותיה של אחות רחמניה”.

בדמיונה נשזרו קורי חלום: אסיפת עובדי המוסד, בנוכחות אורחים ומוזמנים ממוסדות אחרים, והיא נואמת ונואמת בהתלהבות רבה - משאת נפשה ימים רבים; שכן שאפה במיטב כוחותיה להפיג את שעמומה בהוָתרה יחידה בבית - ב“עבודה צבורית”…

ואכן:

למחרתו, עם ערב, נתכנסו ובאו האחיות הרחמניות, פועלות המשק והפקידים לאולם בית הקפה שבשכונה, ממנו נשקפו לאור הירח גגות־הבתים השטוחים שבעיר העתיקה - ועליהם רובצים על יצועיהם, מחמת החום, עמלי־יום רבים. הושתקו צרידות הפטיפון ובכניסה הודבק הפתק: “הערב סגור”. לאה’לה סיעה לבעל בית הקפה בהעמדת השולחנות הקטנים, האחד ליד השני במאורך, עד שנתהוה שולחן גדול אחד - ומשני צדיו ישבו עובדי המוסד.

– והיכן הדוקטורים שלנו? - שאלה לאה’לה בהמולה הרבה – וביחוד איש ההרצאות, רופא הבית החדש, המבקש פופולאריות? היכן הוא?

והאדון לוי מגושם־הגוף, סח לה בהשקט, בפנת האולם:

– את מבינה? סבור הוא, שאין הדוקטורים נכללים בכלל העובדים. ובכן: אם לא הופיעו, הרי שאין עליך לעורר “רעש” ו“לעשות מזה ענין”… את מבינה?

– נו, טוב, יהי כן!

ומשישבו הכל מסובים פתח במעומד, לאחר הלמות־יד על גבי השולחן, אותו חבר, שהגיע הלום מקרית־החולות הגדולה, שהוזמן כמומחה בעניני עובדים:

– חברים! זו לי הפעם הראשונה שאני בעירכם. רבות שמעתי על עבודתכם המסורה, רבת התלאות, להחזקת המוסד היקר לכולנו: פתיחה וסגירה וחוזר חלילה, אחת לכמה חדשים. אין זה, כמובן, מצב אידיאלי כל עקר. ברם, רואה אני בכם, במגשימי מפעל בריאותי חלוצי בישימון זה שבגליל, הכרת ערך התפקיד: זה בלבד דיו היה, לדעתי, לטעת בלבכם רגש של גאוה רבה.

לגם מתוך כוס המים הצוננים שלפניו והמשיך:

– אולם, כל זה שפיר, כמובן, עד… הקיבה!

ואחדים מהנוכחים נענו ספונטאנית:

– נכון מאוד! בהחלט!

– אבקש לא להפריע - בקש מהנוכחים - מאמין אני כי הכל על מקומו יבוא בשלום. אין אני סבור, שלפנינו דרך של לחץ על מישהו - –

– אתה “ירוק” בענינים! - פרצה לאה’לה לתוך דבריו.

– נו, טוב! המשיכו אתם - והאורח המארגן ישב על כסאו ונגב בממחטתו את זיעת פניו וצוארו.

– נו, לאה’לה, נשמע אותך! - פנה אליה האדון לוי.

והיא קמה ועמדה על רגליה ופתחה בהתרגשות־מה:

– פחד? מפני מי עלינו לפחוד?… את מיטב כוחותינו השקענו בעבודה מפרכת. זה החודש הרביעי, שאין אנו באים על שכרנו. אם אמנם מן הנמנע הוא להחזיק במוסד, הרי מוטב שתיאמר לעובדים האמת לאמתה: “אנו מצטערים, עליכם לבקש עבודה אחרת” - ולסגור את המוסד. אך, להמשיך בצורה הנוכחית הרי לא יתכן, חברים וחברות!

– לא, לא, סליחה! - הפסיק האדון לוי בעד שטף־דבורה - שלם נשלם את המגיע והמוסד ימשיך ביקומו… וסלחו לי - והוא קם ועמד על רגליו, כשכסאו נדחף אל מאחוריו, לקיר, בהמולת מה - ברצוני, שתבינו כי - –

– אז אני אשב? - הקשתה לאהל’ה.

– כן. יתכן שתמשיכי אחר כך - נענה מישהו מהמסובים, שהחלו בלגימת מי־לימונדה קרים מתוך הכוסות, שהועמדו לפניהם. והיא ישבה בהחליפה מבטים הדדיים עם אותו חבר אורח “ירוק”…

והאדון לוי השיח את אשר עם לבו:

– אין, כידוע, רע בלא טוב. הרע שלפנינו הוא, כי מלחמת דם ואש ירדה על הישוב… ואם מותר להתבטא, הרי “הודות” לכך נתגלה ההכרח בהחזקת המוסד היקר לכולנו בכל התנאים ובכל המסיבות. מובן? משלחת ישובית יצאה הבוקר ירושלימה ומתוך הידיעות הראשונות, שהגיעונו לפני שעות מספר, הרי נעשים המאמצים המתאימים, לתוצאותיהם אנו מיחלים כולנו־כולנו… ובכן רבותי: אל נא בחפזון בהחלטותיכם! עם תום המאמצים הללו לאחר יום־יומים, ולכל המאוחר עד שלהי השבוע, יבואו אף העובדים על שכרם: שיק “מרובע”, דהיינו: משכורת ארבעה חדשים, ישולם לכם בבת אחת!

מחיאות כפים סוערות השתיקו את אחרוני דבריו.

– לחיים! - הרים החבר־האורח את כוס הלימונדה שלו.

– לחיים ארוכים ולשלום! - נענו הכל בהרמת כוסותיהם הריקות למחצה.

נהרה שפוכה נראתה על פני כולם. לאחר שהאדון לוי ישב על כסאו, הלמה לאה’לה בשולחן. משהושלך הס עמדה על רגליה ופנתה לנוכחים:

– ובכן, בזה הרי בעצם נסתימה אספתנו… החום מכביד עלינו ביותר ולאחר הצהרתו המפורשת של האדון לוי נוכל אפוא לסיים באספה. נצטרך אך לכתוב מכתב אל - – וזאת נעשה מחר.

– המולת הכסאות המוזזים ממקומותיהם הפריעה לאחרוני דבריה.

ליל ירח רב־אור הקביל את פני היוצאים מאולם בית הקפה. הם נתפזרו זוגות זוגות לכל עברי השכונה רחבת־הידים.

 

יג. על חופי הכנרת    🔗

עם תום מלחמת העולם הראשונה, נתעוררו לפעולות קצת אנשי יזמה, מבין תושבי העיר העתיקה ואמרו בנפשם “הבה ונעפיל ההרה!”… ורמזה להם הגבעה הסמוכה, הגבוהה כמאה וחמשים מטר מעל פני הכנרת. קמו - ועשו, והקימו על גבעה זו שכונה מודרנית לתפארת, הנהנית, בעקר, מרוחות נכספים בשרב הקיץ, שקנה לו, כידוע, “חזקה” בעירו של הורדוס מזה דורות רבים.

והימים - ימי זוהר ורומנטיקה. הימים, בהם החלה שליטתו של הנציב “הראשון ליהודה”, הרברט סמואל - והשכונה נקראה על שמו “קרית שמואל”. השטחים הפנויים הרבים אשר בין בית לבית, סמלו אף הם את מאוויהם של יוזמי בנית השכונה, אשר אמרו ללחום בצפיפות השיכון שבטבריה של מטה ו… “לנשום אויר”, כאן, על גבעה זו ש“למעלה”…

הבית הקטן בו התגוררו לאה ואליהו בן ברוך, נשקף אף הוא על פני הכנרת; וכאילו מלכתחילה הותאם לזוג הצעיר: היה בו חדר גדול למדי, מטבח גדול ששמש לעתים כחדר אוכל, חדרי נוחיות ומסדרון, בו הועמדה מכונת התפירה.

לאה’לה היתה בעלת בית חרוצה ומסורה. היטיבה להדיח את הכלים, אף החלה בנטילת שעורים לתפירה אצל אשת מורה מקומי. לאחר מקלחת קרה עם תום יום העבודה וסעודת הערב היו סרים, שניהם, לבית הקפה היחידי שבשכונה, אשר מתוכו עלו מנגינות פטיפון מדי לילה בלילה; או “יורדים” העירה ולוגמים קפה תורכי באחד מבתי הקפה המזרחיים המרובים שעל חופי הכנרת. ולעתים אף משחקים ב“דומינו” ומפליגים בסירה לאור הירח.

עם בוא עונת החורף, ברבות האורחים המתרחצים ב“חמי טבריה”, הבאים מכל קצוי הארץ להעלות מזור במרחצאות המופלאים, - “יורדים” היו לעתים מצפת גם הוריה: האב הזקן והאם החורגת - ומתאכסנים בבית הזוג הצעיר. הימים הללו היו, לרוב, ימי שמחה, באשר ר' וילדרמן היה מטבעו יהודי עליז, ולעתים קרובות למדי רגיל היה לפזם פזמוני חסידים, ביחוד בהיות רוחו טובה עליו, למראה רוב ה“נחת” ששפעה בתו הבכירה. והיא, האשה השניה, יושבת היתה לידו, בסמוך לשולחן שבחדר הגדול, וסורגת גרבי צמר.

אליהו, שכעסקן צבורי מקומי צעיר טרוד היה בלילות בישיבות ובאספות של העסקנים והארגונים המקומיים, נתפנה אך מעט מזעיר לזקן. אך הוא, ר' וילדרמן, לא בא אליו, לאליהו, בטרוניות, ח"ו: “יוסיף לך אלהים כהנה וכהנה!” היה מפטיר אחריו לאחר סעודת הערב - “אם עסוק הנך גם הערב אז, כמובן –”

ולעתים מזומנות היו “מופיעים”, אחיה או אחיותיה, מבלים יום־יומים בעיר־הכנרת - וחוזרים לעיר־המקובלים המסתורית.

לאה’לה, כילידת הארץ, סגלה לעצמה את מנהגי אחיה בני עדות המזרח, המהוים בעיר־הכנרת רוב בנין ורוב מנין, וחלק מהם אף “התאקלם” ב“קרית שמואל”. את השפה הערבית ידעה מקטנותה ורבים נהנו ממבטאה הערבי של ה“צברה” קטנת הקומה. היא הפכה אפוא ברבות הימים לאשת איש טפוסית; לבטיה הנפשיים הפכו לנחלת העבר - עד –

עד שביום בהיר אחד נהרסה לחלוטין האידיליה שעל חופי הכנרת.

הרס ללא תקנה. הרס עולם.

 

יג. בצפרני מחלה    🔗

בשעת סעודת צהרים ביום־קיץ לוהט, “טפוסי”, הקיא לפתע אליהו את אכלו. זה לו ימים רבים שאינו חש עצמו בטוב: מזיע יתר על המידה, חש תכופות בצמרמורת, בסחרחורת - ובעקר: מרבה להשתעל. מדת החום היתה קטנה ביותר והוא חשב לעצמו, שאכן מזג האויר החם, בלתי־הרגיל כל־כך באותה שנה, היה בעוכריו. גם הרופאים אשר בדקוהו, לא גלו כל סמני־מחלה מיוחדים. ניטל ממנו דם למלריה והתוצאה - שלילית; בדיקות אחרות - תוצאותיהן שליליות. בחיצוניותו לא עורר כל רושם של אדם הנתון במחלה, עד שהרופאים החלו לחשוד בו שהוא מתחַלה - ותו לא. ברם, משום־מה הוזמן כעבור ימים מספר לשכב בבית־החולים: הרופא הראשי סח לו, כי עליו לבצע בדיקה נוספת, ובאם תהא גם זו “שלילית”, הרי שאינו אלא איש בריא לחלוטין. במקרה כזה יהיה עליו לנסוע לשבוע־שבועים להבראה - לאחר מספר שנים של עבודה מאומצת בעיר הלוהטת - וחסל.

הוא נטל אפוא עמו בתיק־עור את הפיג’מה הקיצית שלו מן הבית, ושם פעמיו לבית־החולים: שכב בחדר קטן, לבדו. נכנסה האחות־הרחמניה, הגישה לו צנצנת קטנה מלבינה, ופנתה אליו בעדינות ובבת־צחוק:

– הרופא אמר, כי כש“תהיה” לך ליחה, תירק בתוך הצנצנת הזאת. מבין?

– טוב. תודה!

ומשום־מה שקע בקריאת ספרים. הרי מוטב למלא בזמן הפנוי את ה“גרעון” בקריאה, שהחסיר בה בתקופה כה ממושכת…

נכנסה לחדר ברוריה, זו ה“אחות” קצרת הקומה, אשר אותה הכיר לראשונה בבואו לעיר־הכנרת לפני שמונה שנים. היא, בת־המזרח, ילידת־סימטאות העיר העתיקה, שמשה בימים ההם כאחות־“פרקטיקנטית” - וכיום הריהי “אחות מעשית” מושלמת.

– מה לך, אליהו? הגם אתה בחולים? - שאלתו כשרצינות־מה נסוכה בפניה - ועד־מהרה נטלה כסא מלבין וישבה בסמוך למטתו.

– כן, חביבה, העבודה מעיפת, מכלה את הכוחות - נענה, בשבתו במטה כשגבו נסמך על כר.

– אבל “חום” אין לך כרגע.

– כרגע לא. אבל בבוקר היה קצת.

הוא חש בריח־עשן קליל שנדף באויר. מבעד לחלון הבחין בשטח נרחב של קוצים יבשים, שעלו באש בלהט השמש. התבונן, לרגע קט, ביפי גופה של היושבת בסמוך לו והפליט באנחה קלה:

– לא “יפה”, ברוריה, שאדם צעיר ישכב במטה חדל אונים - –

– אח, שטויות, הנח!… וזוכר אתה אז, את ימיך הראשונים בעירנו, עת הרבינו להשתובב בלילות־ירח על חופי הכנרת? - ניסתה להשרות עליו אוירה עליזה.

– כן, ברוריה: הזוכרת את היאך רצנו אז בלילה מהעיר ועד השכונה הזאת? רצנו ללא הפסק, כאותו ה“סבוב”, שעושה האוטובוס הצבורי. ואם איני טועה, חביבה, הרי עכשיו, למשל, עכשיו לא הייתי מסוגל כל־עיקר ל“תחרות” שכזאת - –

– אבל אני זוכרת “יותר ממך”! - והיא שלבה רגל ברגל – התגוררת במשך כמה חדשים באותו חדר קטן שבבית אשר ליד גן־השכונה… זה היה בתום מחצית השנה הראשונה, לערך, לשהיתך בעירנו. עבדתי אז כאחות־לילה ולא היה לי מקום לינה. ואתה, בטובך, הואלת “להשאיל” לי את חדרך ואת מטתך… אבל לא “החזקת מעמד” וישבת על מטתך, והתחלת “לקשקש” לי בראש עד ש… התעוררתי – – ומה שהיה אחר־כך - –

– אני זוכר הכל, הכל, ברוריה - – היו ימים!

– היו לילות!

וכעבור רגע קל הוסיפה לשאול:

– והיכן אשתך, אליהו?

– היא עובדת בבית, בתפירה…

– יפה מאד… אבל אמש השתתפה בטיול לעמק הירדן. ראיתיה בחבריא עליזה באוטו של נוטרים –

– אין דבר! “הרשיתי” לה - –

נכנסה אחות רחמניה שניה. דבורה הרזה וגבוהת הקומה, שהגיעה לעיר הכנרת מירושלים לפני כשלושה חדשים בלבד - ואינה חדלה מלחרף ולגדף את היום, בו החליטה לנסוע “לעיר משעממת זו”…

– איזה “סודות” ביניכם! - פרצה - אספר לאשתך… - וישבה על כסא מלבין שני - הערב אנו מפליגים בסירה!

– מי הם “אנו”– שאל אליהו.

– הדוקטור שלנו וכמה אחיות… זה מספיק. אין צורך בחברה גדולה מדי!

– גם אני רוצה להצטרף! - בקשה ברוריה.

– טוב. בסדר. גם את!

– זהו הדבר היחידי, המשכיח את מצב הרוח ה“זיפתי” שלנו - הוסיפה דבורה - נו, אני הולכת. היה בריא, אליהו, וכל טוב לך!

וכעבור רגע קט נכנסה החדרה רות הפרסיה, בעלת העינים ההוזות, אחות מחלקת הילדים. ידועה היתה ביחסיה המצוינים עם אנשי הכפר הפרסי “עדסיה” שבעמק הירדן, אשר תושביו קשרו יחסי אחוה ורעות להפליא עם הישובים היהודיים הסמוכים, וחוליו נשלחו לבית־החולים היהודי שבעיר הכנרת.

נכנסו אחיות רחמניות אחרות והדלת לא חדלה מהסוב על צירה… עד שהופיעו שני הרופאים - והכל יצאו החוצה. משנתרוקן החדר הקטן ישב הרופא הראשי על קצה המטה, ובחיוך אבהי שאל:

מה אתה מרגיש ידידנו, ונדע פעם?!

והאחות הראשית ה“זקנה” מחזיקה בידה את המחברת הפתוחה והעפרון - ומוכנה לרשום את ההוראות הרפואיות לחולה.

– הרי אמרתי לך כבר, אדוני! משיב אליהו בעצבנות.

והרופא נלחץ באזנו על חזהו החשוף של החולה:

– נשום! - פקד - נשום עמוקות!

ואחר לחש משהו לאחות הראשית והיא רשמה במחברתה בחפזון מספר מלים.

– ליחה “נתת”? - שאל לבסוף.

– עוד לא.

– ובכן, להתראות מחר ו… ליל מנוחה!

בזה נסתיים הבקור.

נטו צללי־ערב. רוח חמה, רוח־“חמסין” בלוית אבק מתחולל, חדרה לחדר מבעד לחלון הפתוח. הספק הנסתר החל מכרסם את אליהו: מה, בעצם, “גילו” בריאותיו? - והתשובה על כך נתנה למחרתו בבוקר:

כשנתעורר משנתו ראה לתמהונו למראשות־מטתו פתק אדום: אות ל…“איזולוציה”. במלים אחרות: אות למחלה מידבקת!

האחות־הרחמניה, שהגישה לו על שרפרף, את קערת הרחצה עם המים, המגבת והסבון, פקדה עליו:

– אסור לך לרדת מהמטה! כך צוה הרופא. הליחה שהפרשת הלילה לתוך הצנצנת (ורק אז הרגיש, כי הצנצנת נעלמה, נלקחה בלילה, בשעה שישן את שנתו) נבדקה הבוקר ומצאו שיש לך… שיש לך - –

– מה יש לי?! - שאל בעצבנות רבה שתקפתו בו־ברגע, דוגמתה לא ידע זה מכבר.

והיא, בעמדה לעזוב את החדר:

– מה שגלו בליחה יגיד לך הרופא בעצמו… אני מצטערת מאד… עליך מיד להתרחץ, כי בעוד מספר רגעים יביאו לך את המגש עם ארוחת־הבוקר - – אני נחפזת, כי עוד עבודה רבה לפני! - –

"כך דוברת אלי אחות רחמניה, שהנני מכירָהּ כשמונה שנים - הרהר לעצמו במרירות רבה - אבוי לידידות שכזאת!

ובהיותו נתון כך במבוכה - הופיעה אשתו, ובפניה ובעיניה ניכר היה, כי זה לא מכבר סימה בבכי…

– אין דבר, אליהו יקירי!… שום דבר מיוחד… הכל יעבר! – והיא הושיטה לו את ידה הקטנה ואחר את לחיה הימנית, והוא נשק בשתיהן ברפיון – אין דבר נתגבר על הכל! - – –

– לאה’לה, לאה’לה… ודמעות עמדו אף בעיניו - הגידי לי את האמת, הלא אותך מותר לי לשאול: מה אומרים עלי הרופאים, מה גלו בליחה שלי?.. הגי –די! –

– אליהו שלי: אל תרבה בשאלות כילד בן־יומו… מה שנחוץ – ייעשה הכל. היה שלום ואני חוזרת לעבודתי - והעתירה לו נשיקה לוהטת על מצחו.

ובמסדרון - פרצה בבכי בשנית.

ובאותו יום לעת־ערב, עם השתרר קרירות־מה לאחר ה“חמסין” הלוהט, הוסע אליהו בן־ברוך במכונית “מגן־דוד אדום”, מחופי הכנרת, הנתונה בהזיות־נצח, להררי עיר־המסתורין האגדית־הצוננת - לבית־החולים לחולי־הריאות שבצפת.

 

טו. ראשית־המבוכה    🔗

והמבוכה תקפה את בית ר' ראובן וילדרמן: הוא, אשתו, בניו ובנותיו, חתניו וכלותיו, נחפזו כמי שכפאם שד, - לרופאי בית־החולים, להבדק, לערוך שקופי־רנטגן של ריאותיהם ולהוכח, אם אמנם לא… נדבקו מהחולה אליהו. שהרי ישנים היו בדירתו בהתארחם בטבריה, במטה אחת עמו ממש, על כל פנים על אותם כלי־המטה. וכשנתגלה כי “הכל בסדר” ואין, חלילה, חשש למצב בריאותם - נרגעו לחלוטין…

אזי ישבה לאה’לה וערכה בעין דומעת ובלב רוטט מכתב לדודו ולדודתו של אליהו אשר בירושלים - בזה הלשון:

לרוזה ולמרדכי היקרים,

את שורותי אלה הנני כותבת תוך צער איום, מבלי ידיעתו של אליהו. ועליכם לדעת את המצב לאמיתו, על אף היותכם מרוחקים ממנו בשנים האחרונות: אליהו נמצא כעת בבית־החולים לחולי־ריאות שבצפת. הוא נגוע במחלת הריאות מבלי שׁיֵדע על כך. הרופאים לא ספרו לו על מצבו ורק אמרו לו שהוא זקוק לבדיקות ולטיפול במשך שבועות מספר - וכדי שלא להבהילו השכיבוהו בחדר מיוחד שלא ירגיש שהוא נתון בין כל חולי הריאות.

כל הענין הזה בא עלינו כמכת־פתאום. הוא חש לפני שבוע בחולשה גופנית, וגם מדת חומו עלתה במקצת בערבים. ואולם, לאחר הבדיקות בטבריה ובצפת נתגלה לנו כי הוא חולה בריאות וזקוק לטפול ממושך מאד.

אנו עושים את המקסימום בשבילו, אם כי צר לנו מאד־מאד, בכל זאת מוצאת אני לחובתי להודיע לכם על מצבו.

אפשר לבקר אותו יום־יום. אבל בעת שתבואו לבקרו, עליכם להיות זהירים מאד־מאד, לבל יכיר בכם, כי הוא חולה רציני ושלא יודע לו אודות מכתבי זה.

עם כל הכאב שלנו, הרינו משתדלים להעמיד פנים שמחות כלפיו, לבל ירגיש בדבר מחלתו.

אנו מבקרים אותו פעמַים מדי יום ביומו. עד כה הרגשתו טובה - וזאת הודות לזהירות הרופאים, האחיות ושלנו, שלא ירגיש, כמוזכר לעיל, שהוא חולה רציני.

שלכם: לאה’לה.

רבים היו מבקריו ב“חדר המיוחד” מבין החולים, שנתנה להם הרשות להלך במשך שעות מסוימות ביום דרך־חרות. במראם החיצוני לא דמו הללו ביותר לחולים, באשר ברובם לבשו את בגדיהם הרגילים.

– יודע אתה, חבר חדש - פנה אליו נער כבן תשע־עשרה, שנתון היה בתוך מעיל־חולים אפור - יודע אתה, שאך אתמול מת כאן, על מטתך, אחד –

*

– שתוק, חמור! - הפסיקוהו החולים האחרים.

– הלא הנה כאן הכורסה - הוסיף אותו נער - בה ישבה־רבצה אשתו ובכתה אותו במשך כל הלילה…

– אידיוט! צא מכאן!

והוא הוברח מן המקום.

– מה?! - השתומם אליהו - האמנם כאן… כאן חדר־מתים?… ואם אפילו, מישהו נפטר כאן, הרי שבודאי עשו דיזנפקציה…

– לא!… אל תדאג! - נענו הכל כבמקהלה - החמוֹר הזה הוא בלתי־נורמלי… מדבר שטויות כל הימים.

– באמת, שטויות! - הצטרף אליהם אליהו, ששכוב היה במטה הצחורה ללא תנועה, כמצות הרופאים - אבל השיבו לי על שאלה אחרת: האם עבדה פעם בבית־חולים זה אחות־רחמניה בשם אסתר, אסתרק’ה?

– אני, למשל, איני זוכר! - נענה חולה מגודל זקן - אבל הנה אקרא הנה את זאב. הוא נמצא כבר במוסד זו השנה הרביעית. שמא הוא זוכר?

ועד־מהרה הוכנס לחדר אותו זאב, שבמשך ארבע שנות שהותו במוסד השמין כחזיר:

– כן. זוכר אני אותה… סופה היה, כי חשדו בה שמא נדבקה ממנו והחזירוה לירושלים, משם הובאה אלינו… אחר־כך, כפי שנודע לנו התפתח אצלה “פרוצס”… נסעה, אם איני טועה, לחוץ־לארץ, לאמריקה, ובדרך שבקה חיים לכל חי… והיכן הכרת אותה? –

– היא התגוררה פעם בטבריה.

ולפתע - הופיעה האחות הראשית המגושמת וגבוהת הקומה:

– לעזוב מיד את החדר! - פקדה - הניחו לחולה! נסתימה שעת ה“חופש”…

וכולכם - למטות!… תכף ומיד! –

אחר נטלה כסא וישבה בסמוך לחולה. גלגלו ביניהם שיחה:

– בן כמה אתה?

– בן עשרים ושבע.

– ומעולם לא היית חולה?

– הייתי חולה…

– במה?

– בטיפוס… במלריה…

– היש ל הורים בארץ?

– לא. מתו.

– כמה זמן אתה נשוי?

– שלוש שנים וחצי… אבל, גברתי, שכתבי פעם בבית החולים מסבה אחרת.

– דהיינו?

– נפצעתי במאורעות 1929… כדור פגע ברגלי…

– ובכן: היית כבר “גבור”! ניצלת ממות בטוח.

– בודאי שכך! ומובטחני, שגם הפעם אהיה גבור, אם כי טרם ידוע לי בשל־מה, בעצם, הביאוני למוסד הזה והשכיבוני במטה הזאת?

– אח, מה השאלה הזאת?.. בשביל מה הביאו הנה את כל החולים הללו, והם כולם אנשים צעירים כמוך?

– כך! - הפליט באנחה - יארע אשר יארע: יש להתגבר על הכל!

– נו, מובן מאליו… והגד נא לי - ניסתה להסב את השיחה לנושא אחר - מכיר אתה הרבה אחיות רחמניות, לא כן?

– כן.

– אבל אתה, בודאי, “התעסקת” עם צעירות ולא עם אשה זקנה שכמותי.

– האם את נשואה?

– לא. תודה לאל!… רק זה “חסר” לי… יש לי משק משלי אי שם בשרון, המעובד בידי הורי ואחי, המתגוררים בו - וזהו חלקי מכל עמלי.

– ומדוע לא נישאת עד כה לאיש?

– מדוע?… אכן, זוהי שאלה! הרי אני כיום כבת למעלה מארבעים ואיני מצטערת על כך, ביחוד מאחר שראיתי את המתרחש כאן, בתוך כתלי בית החולים, בין נשים חולות לבעליהן הבריאים - ולהיפך…

– ומהי סבת הגירושין המרובים בין החולים, כדבריך?

– הסיבה?.. אכן, הנך עוד “ירוק” כאן. הסיבה היא המחלה… פחד המחלה.. או יותר נכון: המושגים המסולפים, השוררים עוד כיום גם בחוגים אינטליגנטיים למדי אודות מדת סכנת ההדבקות במחלה זו… אתה מבין?

– אני רוצה להבין!… לא, גברתי! - –

היא קמה מעל הכסא ועמדה על רגליה:

– עלי עוד “להספיק” משהו בעבודה!… עליך אפוא בעקר לנוח… רק מנוחה ואכילה טובה… אכילה ומנוחה. תאבון, תודה לאל, לא חסר לך, לא כן? ובכן שלום ולהתראות!

והוא נותר לבדו בחדר. הצליף מבט ממושך על מדרון הר ה“מצודה”, שלמרגלותיו משתרע בנין בית החולים, ועל החורשה המצילה, מתוכה נשבה רוח צוננת, משיבת נפש, לתוך החדר. הוא חש כי נתרענן במקצת, אף התאושש, לאחר ימי חום כה רבים בעיר הכנרת - ולנשימתו הוקל בהרבה. בחפצו היה לשנות את מצב שכיבתו; ובהתרוממו, הפיל במגע יד מעל ארון הברזל הקטן ספר על פני הרצפה. התכופף והרימו: היה זה “נרקיס וגולדמונד” להרמן הסה. עלעל בו וקרא באקראי:

“אפשר עלה על לבו הרעיון, ששורש כל האמנות ואולי גם של כל התאמצות שבורח, אינו אלא הפחד מפני המות. אנו מפחדים מפניו, אנו חרדים מפני הכליון. בעצב אנו רואים מפעם לפעם את הפרחים כשהם נובלים, את העלים כשהם נושרים ומביאים בלבנו את הודאות, כי גם אנחנו בני חלוף וצפויים לכמישה קרובה. בין שאנו יוצרים תמונות כאמנים, ובין שאנו מחוקקים חוקים ומנסחים מחשבות כהוגי דעות - אין אנו עושים זאת, אלא כדי להציל משהו ממחול המות הגדול, להעמיד משהו שיאריך ימים יותר ממנו - –”

“מה הדברים הנכוחים האלה?” - הרהר אליהו בעצב והשליך את הספר על הרצפה, דרך עצבנות; הפנה פניו אל הקיר - ומאחר שעצביו דרוכים היו ולאים ביותר כתוצאה מהשיחה הממושכת ה“דיפלומאטית” עם האחות הראשית, החל ראשו מזמזם באורח מוזר - וכעבור שעה קלה שקע בתרדמה משכרת מרגיעה…

צלילי ה“סרנדה” המפורסמת לפרנץ שוברט, שבקעו מתוך מתקן הרדיו שבחדר האוכל (ששמש גם כחדר ספריה) של החולים, העירוהו משנתו - והשעה שעת ליל, ועלטה כבדה עמדה בחוץ. רגעים מספר עברו עליו, עד אשר תפס נכוחה את המצב, בו היה נתון: באחד מלילותיה הרומנטיים של עיר הכנרת, בחודש הראשון לנשואיו - זכר אותה שעה - נתונים היו הוא ולאה’לה, על גבי הספה הקטנה שבחדרם, והאזינו רב קשב לאותה “סרנדה” מקסימה… ובעיניה אף עמדו דמעות גיל מהתרגשות - – אכן, מה רבו המרחקים!… ברם, אל יאוש!… כיצד התבטא בפני האחות הראשית? גם על צרה זו “יתגבר” כגבור!… וצדק אותו הרמן הסה: שוברט נפטר אמנם לעולמו זה מכבר, אולם יצירותיו המוסיקליות, שהוריש אחריו, תוספנה לעודד נרפים שכמותי אף בדורות הבאים!

*

הדוד מרדכי משה כהן, סוחר הקרקעות והסרסור מבירת הנצח, הגיע צפתה למחרת התקבל הידיעה על דבר מחלת בן אחותו. הוא הופיע בחדרו של אליהו לעת הצהרים, כשכולו מזיע, נושם נושף בחזקה, כאילו ידע דרך רבה. לאחר שהניח את המזודה הגדולה, חפץ לנשק לו, לחולה, אך זה האחרון מנעו מכך:

– לא, ר' מרדכי, אסור! - –

– נו, טוב, ירחם השם! - וישב על הכסא המלבין, כשעל ראשו הקרח נתונה “ירמולקה”' קטנה - אך נודעה לי הבשורה הרעה, ומיד הנחתי את עסקי, את ספרי החשבונות, שכרתי “טכסי” מיוחד (הריהו ממתין ברחוב הסמוך) ונחפזתי לצפת. ואיך אתה מרגיש את עצמך, הרי פניך לגמרי לא נפלו, תודה לאל! – והוא גחן על המזודה ולאחר שפתחה, נטל מתוכה שקיקי ניר מלאים כל טוב: שוקולדה, תפוחים משובחים ובננות.

ברשות הרופא ירד אליהו מהמטה, ובחלוק משלו יצא לחורשת הארנים שבחצר בית החולים - והדוד אחריו. הם ישבו בתוך כורסות, בריחוק מקום מהחולים האחרים, שבחלקם נחו על גבי מטות ברזל מיוחדות, ובחלקם – נתונים היו בתוך כסאות מרגוע, קראו בספרים ובעתונים, פטפטו על דא ועל הא ושוחחו על עולם ומלואו.

– ישנם פה, כנראה, חולים רבים, מה? - ניחש ר' מרדכי.

– כן! אינם חסרים…

– מה נפלא המראה, המתגלה כאן! הביע הדוד־האורח, אשר כל ימיו נתון הנהו בעולם של מספרים, פנקסי חשבונות, שיקים, שטרות ו“ביזנס”, רחוק לחלוטין מחמודות הטבע - הנה הר כנען, הנה הג’ירמק, הנישא כמלך ההרים שבסביבה כולה! אילו הייתי ציר, כי עתה הייתי “עושה” גם מזה כסף…

מבעד לגדר התיל פרץ לתוך החצר בחור כבן שלושים, לבוש חולצה כחולה, שמוטה החוצה, ללא הידוק כל שהוא, שערותיו פזורות ובידו ספר. היה זה אחד החולים ש“התגנב” ועלה למרומי ה“מצודה” - לבית הקפה היחידי שבפסגה.

האחות הרחמניה, שעסוקה היתה אותה שעה בחלוקת הרפואות מעל המגש שבידה לחולים הזקוקים שבחורשה, הרגישה בו:

– נו, אוי ואבוי לך! סוף סוף נתפסת!

והוא הצטחק, בהבליטו טור שנים מלבינות גדולות, הגדולות במשהו מן הרגיל ו“נמלט” אל בין חבריו, למטתו.

– למעלה מאלף לירות כבר הוצא על רפויו - המשיכה ה“אחות” - למעלה מאלף לירות על “ילד מפונק” זה! במשך שנות מחלתו…

– ומדוע לא?! ושמא אינו “שוה” אלף לירות?! - התפרץ לפתע תימני בשנות העמידה, שכל ימי שהותו במוסד יושב היה במטתו, הן באולם החולים והן בחורשה, כשברכיו משולבות זו בזו והרבה לעין בדברי חז“ל, ב”עין יעקב“, ב”שולחן ערוך" וכו' וכו' ו“נתפרסם” כ“בעל הלשון” שבין החולים - את חושבת, שאת… שאת שוה יותר ממנו?… “בחיי” אין אני מבין את הדבורים הללו!… אני אספר זאת לרופא ואנחנו “נעיף” אותך מכאן… עוד מחר “תעופי” מכאן!… מה את חושבת לעצמך: החולה איננו בן אדם?… ומה זה, בכלל, עסקך להתערב בכל דבר, הא?! - וסים בקללה ערבית: - יכנס הרוח באבי אביך! - –

– אל נא תתרגש, יא סעדיה! - ניסתה להרגיעו בקול ענות חלושה - הלא ההתרגזות אסורה עליך! - ויצאה בלאט מתוך החורשה.

והדוד ר' מרדכי תוהה משתומם:

– איזה סקנדלים כאן!

– כך: כמעט מדי יום ביומו מתרחש משהו “חדש” - הסביר אליהו – אבל סעדיה זה הוא “חברה’מן”. כולנו אוהבים אותו. תמיד קולע למטרה –

*

– והגד נא לי עכשיו, חביבי: ממשפחת אשתך באים לבקרך?

– כן. ומדוע לא?… מדי יום ביומו הם באים, וגם פעמַים ביום. מביאים שוקולדה, “בירה” שחורה ושאר “דברים טובים”.

– כי… כי אמרה לי אחת ה“אחיות”, שאשתך שואפת להתרחק ממך. זאת אומרת כשהיא באה לבקר אותך, הריהי יושבת במרחק של “קילומטרים” ממך: האם זה נכון?

– מה שייך “נכון”?… הרי מוטב, שהיא לא תדבק –

– נו, - נאנח ר' מרדכי עמוקות - נקוה, שיהיה טוב. כי הנה ראיתי, למשל, בקומה התחתית, נשיהם של חולים ערבים, והן יושבות ליד מיטות בעליהן החולים… יושבות ואינן חוששות - –

ולמחרת, עם השכמה, עזב ר' מרדכי את עיר־המקובלים, לאחר לינת־לילה באחד מבתי־המלון שבמקום; ובאותה מכונית ששכר, אץ־טס ירושלמה לעסקיו, למשרדו…

באותו יום אחר הצהרים נלקח אליהו על גבי אלונקה לתוך חדר ה“פנוימטורוקס” והושכב על גבי שולחן ברזל. הרופא שישב על שרפרף עגול־גבוה בעל מושב מסתובב, הזריק בצד שמאלו של חזהו זריקה ש“המיתה” את העור ואחר תחב בבשר ה“מומת” מחט גדולה, אליה מחובר היה צנור־גומי, והוא נצטוה:

– נשום! נשום עמוקות!

– והנה הבחין, כי אותו צנור מחובר לארגז־עץ גדול, הנתון בתוך הקיר הסמוך, ובתוך הארגז - שני צנורות־זכוכית גדולים שלובים זה בזה מלמטה, ובאחד מהם נתונים מים (או נוזל שקוף אחר) ומסומנים במספרים. היה זה בשבילו “חדוש”. אחר־כך הוגד לו, כי מטרת המכשיר הזה הנקרא בקצור “פנוי”, הוא להחדיר אויר לתוך ריאות נגועות לשם יצירת לחץ (ולא בכל המקרים יפה פעולה זו) על מחילה, הנוצרת בעטים של אותם חידקי־המות, וע“י כך לסתמה כליל – תוך כדי חזרה על פעולה זו מדי יום ביומו, או מספר פעמים לשבוע, או לחודש – לפי מצב ה”פרוצס" הארור…

והנה הוגד לו:

– הנסיון לא הצליח!… ה“פנוי” אינו “הולך”…

– והוחזר למטתו על גבי אותה אלונקה.

“מילא, ובכן “אינו הולך”! וכי מה יכול להיות?… בודאי ינקטו באמצעי־רפוי אחרים. ללא כל ספק!”

ובינתים תקפהו שעול עז. נגשה אליו אחות־רחמניה:

– הא לך אבקה נגד השעול. בלע ושתה את המים!

וחזרה כעבור רגעים מספר:

• “היה טלפון” בשבילך מטבריה. צלצלה “אחות” אחת, ברוריה שמה, והודיעה כי מחר תבוא לבקר אותך, היא וכמה אחיות אחרות… נו, אתה שבע־רצון? –

– תודה רבה!

ולעת־ערב בא לבקרו הזקן, ר' וילדרמן, ולאה’לה רעיתו. כשנתבקש הלה לשבת על הכסא הסמוך, השיב בחיוך מעושה:

– אין דבר! יש לי “גזים” בקיבה וקשה עלי הישיבה - ועמד בפתח הדלת וחשש להכנס פנימה ועל ידו לאה’לה, שבפניה נכרו אותות מבוכה.

ברם, החולה עיף היה לאחר אותו ה“פנוי”, והחל לנמנם…ודמיונו נאחז בקורי־חלום: מטיל הוא עליז ושמח באחת השבתות שבשנה הראשונה לנשואיו, בחברת לאה’לה על פני כביש החצץ החדש, שנסלל על ה“מצודה” שבקרבת מקום - ושניהם מרבים להתפעל מיפי מראות הטבע ומהאויר הצונן־המרענן. והנה נתקלו רגליהם במטפחת־ראש צבעונית שמושלכת היתה על אותו כביש… והיא הרימה את ה“מציאה”. ברם, הוא נרתע אחורנית:

– זרקי זאת מידך מיד!… הלא… זוהי מטפחת של אחת החולות מבית־החולים הזה ואפשר… אפשר להד–בק! - –

והיא נתחלחלה, זרקה מידה את המטפחת, ונחפזה לברז־מים סמוך לרחוץ את ידיה.

– לא ידעתי - הצטדקה –מנין לי לדעת זאת?

…ומשנעור - עמדה לידו האחות הרחמניה. היא החלה להלעיטו בכף מתוך צלחת מרק־החלב, שהחזיקה בידה:

– כולם כבר גמרו לאכול. הזדרז!

– והיכן אשתי ואביה?

– הם כבר הלכו מזמן - –

– אכן, כולם הולכים, כולם בורחים מפני…ומדוע יודעת את?… מפני שאני שח - פן! - –

– “אל תגלה את אמריקה”! - פנתה אליו “האחות” אכול מיד!…

וברוריה לא באה למחרתו כאשר הבטיחה. וגם חברותיה לא באו לבקרו. בודד נותר. בודד לחלוטין.

ואותו בחור, בעל החולצה הכחולה, ש“גנב את הגבול”, בא על ענשו: חמשה־עשר יום עליו לשכב במטה מבלי לרדת מעליה!… ו“עונש” זה הוטל גם על “סנגורו”, על סעדיה, אך הוא השקיף על הדבר בקרירותו הידועה והפליט:

– ברוך השם יום־יום! - –

 

טז. החלוץ־הסופר    🔗

–…אומרים אתם, שאין אני שוה אלף לירות, שהושקעו ברפויי עד כה? - פתח בעל החולצה הכחולה, בשעת ארוחת־הצהרים - היודעים אתם מה הייתי בעיירתי שבפולין?… ובכן: ארגנתי שם את “החלוץ” “את ה”מכבי" ואת - – ואת –

*

– גמור לאכול! - שסעהו אחד החולים.

• ומה איכפת לך, אם ברצונו לספר משהו מענין? - התערב חולה שני - ספר ונשמע!

– כן; וכשנסעתי ארצה, לווני בתחנת הרכבת שבעיירה מאות חברים ותזמורת “המכבי” ניגנה לכבודי את “התקוה” והונפו דלים ציוניים ברציף התחנה… ואחר כך: בשנותיה הראשונות של תל־אביב, בעבודות ישור החולות, במקום שעתה משתרעים הרחובות היפים ביותר, שותים היינו, הפועלים, את מימינו מתוך כדי חמר… ובימי “שמחת־תורה” רגילים היינו לארגן תהלוכות בשירה ובזמרה ורקדנו את רקודי ה“הורה”, שהיו כה פופולריים בימים ההם בחוצות תל־אביב הקטנטונת…

והחולים־המבריאים כולם החלו מאזינים רב־קשב תוך כדי אכילה:

– ואחר כך: תקופה של קדחת ביבוש בצות… וגם כמה תקופות בנין בערים: כפועל־בנין מומחה, לעבודות ביטון, בפיצוץ אבנים בשכונותיה החדשות של ירושלים רבתי… וגם בנמל, בחיפה בכל מיני עבודות כבוש… עד ש“באו” מאורעות הדמים: ואז, בתוך חפירות ההגנה, בלילות שמירה, החילותי לחוש בראשונה בדקירות ה“ידועות” בחלל החזה. אולם כיון שבדקירות “בלתי סימפטיות” מעין אלה, חשתי אף במתני וברגלי, חששו הרופאים כי ענין לי עם… ריבמטיזם. ונסעתי ל“חמי טבריה” ולמעינות “אל־חממה” ו… לשוא! הכאבים והדקירות והמיחושים למיניהם שבמתנים וברגלים, חלפו עד מהרה; אלא שלפתע החל חלל החזה “לתפוס מקום” במסכת חיי… נו, וההמשך הרי ידוע לכם… ולאחר כל הטלטולים הללו בארץ אומרים אתם, שאיני שוה אלף לירות?… נו, מילא - –

– עכשיו אין מדברים! בבקשה לסיים באכילה! - פקדה האחות הרחמניה, שעלתה אותו רגע מהמטבח שבקומה התחתית. בעוד רבע שעה עליכם להסתלק למטות, לשעת המנוחה! –

אלא, שתשומת לב הכל הוסבה עד מהרה לצלילי מארש ראקוצ’י, שהחלו בוקעים מתוך תיבת הרדיו שעל אדן החלון - –

ואותו איש קבוץ, שברוב ימות השנה לא נטל כל חלק פעיל בחיי שוכני הבית, אף לא נסה “להתבלט”, וזו לו הפעם הראשונה ש“החל מדבר על עצמו” קבל עם, בחדר האוכל - המשיך בדבריו, בהיות החולים כולם נתונים במטותיהם לאחר אותה סעודת הצהרים:

– אבל את העיקר לא ספרתי לכם, רבותי: כאשר עבדתי בירושלים (והדבר היה לפני כעשר שנים) בפצוץ סלעים, יחד עם רבים מבני עדות המזרח, נתעוררה בי “חולשה” לכתיבה, אשר חבבתיה עוד בהיותי נער בחוץ לארץ… ואין אני יודע, כיצד אירע הדבר בזמנו, שחלק הארי מכתיבתי הקדשתי לחולי מחלתנו הממאירה. וכמובן: הדברים לא נתפרסמו, באשר אין אני סופר ולא בן סופר.

*

– התסכים לקרוא באזנינו משהו? - שאל חולה שכן בקולו החלוש, צעיר כבן עשרים, צנום ביותר (באשר זה מירחים רבים אבד את תאבונו לאכילה והריהו צמוד למטתו, מבלי רדת ממנה; ומדת חומו “מסתובבת” סביב המספר 38) – אולי יש לנו באמת “עסק” עם סופר?

– אנחנו מסכימים! - נענה אותו משתעל כרוני מעולי גרמניה, מקצה האולם - אבל בשקט וב“תנאי אחד”: מה שלא אבין בעברית, שיתורגם לי לגרמנית! דאס איסט צופערשטיין? (האם זה מובן?)

ואיש הקיבוץ גחן על מזודתו הקטנה, שנתונה היתה מתחת למטתו, ולאחר חטוטים במשך רגעי מספר, העלה מתוכה, כבמתוך תהום הנשיה, מחברת בלה־קרועה. לאחר שהסדיר את הדפים הפזורים, תוך כדי ישיבה מאומצת במטה, השתרע פרקדן, הניח את ראשו על הכר המוגבה ופתח בקריאה:

–…והחולה ישעיה הוסיף להתפלל על מטת חליו את תפילת “קריאת שמע שעל המטה”. קולו רטט, חלוש, ללא גוון כל שהוא. מדי פעם בפעם השתעל בקול, ואזי חזר על תפלתו מראשיתה. דומה היה לעתים כי החולה מזיע מחום רב, כי התנור שבתוך הקיר, הוסק מבעוד יום. אולם, למען האמת, הרי רעד מקור כאילו אחזתו צמרמורת עזה - אף על פי שהיה מכוסה היטב בשמיכות, בכרים ובכסתות של אבא־אמא. עמדה האם הטובה, בלב דואב ליד מטת בנה החולה, כשידיה שלובות על חזה ומהרהרת רבות על המחלות למיניהן, שנתנסה בהן המסכן. מיום הולדו היה חיור, צנום, חסר תאבון לאכילה,

והרופאים התאוננו עליו מתמיד על שחסר לו למשקל גופו. כעץ דל מראה, שהרזון שולח בו ועלול הנהו להכוף ולהשבר, בעבור עליו כל רוח מצויה – כזה היה ישעיהו מחמל נפשה. ונוסף לחוסר התיאבון שלקה בו, הרי ארעו לו מקרי התעלפויות רבים בשעת עבודתו (הוא עבד בבית הדפוס אשר לאביו) ובגבור קור החורף ולחות האויר, נצטנן ולקה בדלקת הריאות…

– מדוע זה מגיע לו, רבונו של עולם, מדוע?! - היתה מסימת את אנחותיה.

–…“הנה מטתו שלשלמה, ששים גבורים סביב לה, מגבורי ישראל: כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה, איש חרבו על ירכו מפחד בלילות: יברכך ה' - – –”

וכעבור רגעים מעטים סים בתפלתו.

האם הקטינה את אש המנורה התלויה על הקיר ויצאה בלאט את החדר. ברם ישעיה לא ישן. הוא שכב פרקדן, כשבפניו נסוך חן נשי מעודן. היה בחפצו להמשיך בתפלתו, להכות “על חטא”… והרבה להשתעל.

…חלפו ימי הסגריר הזועפים. אף על פי שישעיה קם ממטת חליו, הרי טרם הורשה לו לחזור לעבודתו לפיכך בלה את מרבית זמנו בטיולים בסביבה היפה של עיר הקדש; שהה זמן רב בשמש ושאף לתוך ראותיו מאויר ההרים המרענן… ובאחד מן הימים היפים האלה, בשעת בקר רווי רעננות, הרחיק ישעיה לכת. הוא עלה וטפס על אחד ההרים הרמים, ובעמדו על פסגת ההר, עיף ומיוזע כהלכה, נגלה לעיניו מראה תמוה: על מדרון ההר, שמנגד, השתרעה חורשת עצים מוריקה, ומתוכה עולה ומבצבצת כפת כסף של כנסית מנזר קטנה ועל הכפה התנוצץ, לאור השמש, צלב מתכת גדול. לאחר שהשיב את נפשו הלֵּאה בצל אלה עבותה, ירד בעמק, אשר מימי ואדי קטן זרמו בו לאטם, ועלה על ההר שמנגד. הוא צעד מתונות אל תוך חורשת הארנים הקטנה. נשמעה שירה עליזה של צפרים, שקפצו מענף לענף. איש לא נראה בין העצים. אולם לפתע הבחין בקצה החורשה השני (סמוך לקיר המנזר, שאליו חשש להתקרב) בשמלה מלבינה. היה בדעתו לחזור כלעומת שבא, אך קול עלמה עלה באזניו:

– מי שם? (באנגלית)

וכעבור רגע קט, בעברית מגומגמת:

– מי איש שם?

הוא פנה לאחוריו: לפניו התיצבה עלמה צעירה, לבושה שחורים ולבנים כאחד, נזירה, בעלת גזרה נאה ופני מלאך. בידה האחת החזיקה שני ספרים עבים, שכריכותיהם השחירו.

ישעיה נדהם. הוא חפץ לשוב. לשוב - ויהי מה! ובפנותו ללכת, הניחה זו את ידה על כתפו, אגב לטפה עדינה:

– מנין אתה?

והוא השיב, כשלבבו הומה משכרון רב:

– משם! - הצביע אל עבר ההרים - מירושלים שלי!

• האוהב אתה את ירושלים שלנו, הקדושה?

הוא תמה לשאלה.

– את מיסיונרית? - שְאֵלָה. והיא - כאילו נתבלבלה.

– איני מיסיונרית… לא ולא! אבל מטיפה אני לאמונה במשיח - –

ברם, הוא לא יכול להמשיך בהסתכלות לתוך פניה. דמיו רנו בקרבו: אמונה במשיח, ומדוע לא?

הם ישבו, שניהם, על סלע.

– מדוע אתה עיף כל כך?

– טילתי… חולה הייתי.

– התפללת למשיח, שיעזרך?

– התפללתי - –

– למשיח?

– למשיח… לא! לאלהים…

– וישוע המשיח היה אוהב את הבריות; מעודד את החלשים ומרפא את החולים…. והוא סובל ומעונה בעוון כולנו ואנחנו - –

– הלא את מיסיונרית! - הפסיקָהּ לפתע.

– היא התבוננה לתוך פניו, כאילו שאפה לשעבדהו כליל:

– לא! אין אני מיסיונרית!

ושוב הביעו פניו תמהון…

– מידוע אתה עצוב כל כך?

– מרגיש אני - פתח ישעיה לאחר פקפוקים רבים כי שוב אפול למשכב ואז… ואז יהיה רע מאד - – רע מאד־מאד - ורציתי - –

– מה? - הפסיקתהו מתוך סקרנות - מה רצית?

– רציתי - המשיך ביתר בטחון, בהתבוננו לחזה הפורח, שעלה וירד תכופות - רציתי “ככה”, שאת תשבי –

– איפה?

– כשאהיה חולה בשנית… שתשבי על יד מטתי.

– היא נצטחקה ומיד התנצלה:

– הלא תבין, שאסור לנו… קיימים חקי־מנזר חמורים - ובכלל אסור לנו גם להנשא לאיש - יהי אפוא המשיח בעזרך!

– ואגב דבור תחבה לתוך כיס קפוטתו את אחד הספרים השחורים –

– וכשקם משנתו, למחרת בבוקר, חש, כאילו נולד זה עתה מחדש. שוב היה זה יום שטוף שמש, יום מקסים. והוא בקש ללכת אל אותה כנסית מנזר מופלאה, ושם פעמיו לעבר ההרים. השביל המסתלסל היה הפעם מחוור לו די הצורך. הוא התרוצץ בתוך החורשה הקטנה, אך לדאבונו לא פגש בה. עמד דומם, תוהה ומשתומם, כשרוח הרים קלה מניפה את פאותיו הארוכות… רגש של חשד החל להתגנב ללבו, חשד כלפי עצמו: הוא חטא. כן. שהרי היום טרם התפלל, שומו שמים!

מרחוק נשקפה ירושלים העתיקה. הוא זכר: יום חמישי היום בשבוע. הוא ילך ל“חורבה” לחורבת ר' יהודה החסיד; ילבש טלית ותפלין ויכה “על חטא”, שהשם יתברך יכפר על עוונו, ימחל לו, לחלש בגופו ובאפיו. “בת השטן” – מלמל לעצמו - “ימח שם זכר עמלק!” - וירק שלש פעמים.

מאחורי גבעה שפלה, בעמק, השחירו אהלי־קֵדָר. בלי משים הפסיע ישעיה לעומת אהלי הבידואים. כלב עז, מגזע ערבי, נבח לקראתו.

– אל פחד, יַא־חַוַאגָ’ה! - וערבי זקן יצא לקראתו, בברכו אותו לשלום.

הכלב עמד מנבוח וחזר לרבצו בחום השמש.

הוא עמד בין האהלים. אנשים נשים וטף, קרועים, בלואים ומלוכלכים, שכבו באפס מעשה על גבי הסלעים הצחיחים, ונהנו מזיו החמה. רק בידואית אחת, או שתים, עסוקות היו בעבודת רקמה פרימיטיבית. חמור עצל נָעַר.

להזמנת הערבי הזקן, שלבש עביה לבנה ופגיון קצר נתון בחגורתו, נכנס ישעיה לאחד האהלים הגדולים. באמצעיתו ישבה אשה מלוכלכה, כבת ארבעים, ולָשָה בצק ל“פתות”. היא סחה לו, כי השבט הבידואי הזה הגיע מעבר הירדן, כי שמע שיש “שבר” בחלק המערבי של הארץ. בעלה המסכן חלה ומת בנדודים, ועתה נותרה היא עם שמונת ילדיה, המשוטטים כל הימים ברחובות העיר ומלקטים זנבות סיגריות.

נכמרו רחמיו והוא תחב לידה מטבע כסף, והיא נתרגשה:

– יעזור לך אַלְלָה, יא־חאג' טוב לב!… אתן לך ביצים חמות מהתרנגולות. והיא עזבה את כף העץ הגסה ואצה החוצה. ישעיה התחנן:

– מוש לַאזֶם… (אין צורך) לא, לא!

– ואולי תשב אתנו לאכול “פתה” מה?

– לא, חולה אני!

… עם ערב התקדרו השמים ולמחרת בבוקר נתך ארצה גשם שוטף. רוחות־סער התחוללו בעוז ויללו רבות. שוב עלה חומו של ישעיה. שוב נפל למשכב. בשבת בבוקר נשמעו לפתע דפיקות חזקות בדלת. האם יצאה לפתוח. בפתח התיצבה הבידואית הבלואה:

– פה גר אחד יאהודי, איסמהו (שמו) שעיה?

האם השתוממה. והבידואית נטלה מתוך סל קטן ביצים טריות אחדות - –

– זה בשבילו… הוא יודע - –

…כזה היה אפוא הגמול. כזאת היתה התמורה…

*

…הוא סים בקריאה.

– ומה שם הספור? שאל אחד החולים - “התמורה”?

– כן! - השיב ה“סופר” החולה - וסופו של אותו ישעיהו היה…

– או, נכון: ומה היה בסופו? - הטרידהו חולה שני.

– סופו היה (וזאת אני יודע אל־נכון, כי הכרתי היטב את הבחור המסכן הזה, בתקופת עבודתי בפצוץ־סלעים בירושלים), כי הובא לבית החולים הזה ונפטר מאותה מחלה ארורה, בה אנו חולים כולנו…

– גם אני הבינותי את הכל… את כל הספור! נשמע קולו של אותו טרדן־משתעל־כרוני, לא היה כל צורך בתרגום לגרמנית. תודה לאל! –

*

…ועל אף רוח השובבות וקלות הדעת, בהם נתונים היו לעתים חיי המוסד; ועל אף רצונם והשתדלותם של הרופאים להסיר מלבו של אליהו בן־ברוך צער יָתֵר ו“להכניסו לענינים”, היינו: להטיל עליו תפקידים מסוימים, כגון: רשום מדת החום של החולים לתוך הגליונות המיוחדים לכך, שרטוט דיאגרמות בשביל המעבדה, וכדומה, הרי החל אט אט להבין, על אף הרצון “לטשטש”, כי אכן חולה הוא עם החולים האחרים: עם החולה מהקבוץ, עם סעדיה ועם הכל־הכל, השוכבים בטורי המטות המלבינות באולמות הללו… ולימים אף הועבר מהחדר ה“פרטי” לאחד האולמות הללו…

 

יז. אספת־חולים־מבריאים    🔗

לאחר שכיבה ממושכת, מוטרד ומכורסם מחששות שונים, במשך חודש וחצי, הורשה אף הוא, אליהו בן־ברוך, להמנות על החולים ה“מתהלכים”. גם הוא לבש אפוא את בגדיו הרגילים והפך, במדה ידועה, לבן־חורין… מתוך ששים וחמשת החולים עלה מספר “המאושרים” הללו לחמשה עשר - עשרים, לערך, לפי ה“עונות” השונות של תנועת החולים הנכנסים ויוצאים. אותם ה“מתהלכים” היו סועדים את שלש ארוחות היום בחדר האוכל המיוחד לכך, בעוד שלאחרים הוגשה מנת אכלם על גבי מגשים למטות. הללו נמצאו כבר במצב של “הבראה”; ומאליו יובן, כי גבר בהם רגש האופטימיות, ועז ביותר היה הרצון לחזור למסלול החיים הנורמלי - לאחר שנעקרו מתוכו זה ירחים ושנים. הדבר נתבטא בעקר בנטיתם לעסקנות צבורית בתוך כתלי המוסד: קומץ חולים מבריאים זה מנה גם את הספרנים (לעברית, אנגלית ורוסית), שנהלו במסירות רבה את הספריה הגדולה שבחדר האוכל. הללו “מִנו” מקרבם אדם מיוחד, שהיה האחראי לשלמות מתקן הרדיו שבאותו חדר - וכדומה.

ברם, גולת הכותרת בפעולותיהם היתה יצירת ועד המבריאים, אשר דאג לכל עניני שוכני בית החולים. ועד זה היה נבחר על־ידי אספה כללית של החולים (כי, מחמת אי יכלתם של החולים, ברובם הגדול, לרדת ממטותיהם, נחתכו, למעשה, הבעיות השונות שהועמדו מפעם בפעם על סדר יומן של האספות הללו, בידי הקומץ הנ"ל בלבד). העילה העיקרית להתכנסותו היתה עזיבתם של כמה מחברי הועד את המוסד. הפעולות נתבססו, בעקר, על “קפת העזרה לחולי הריאה”, שכספיה הראשונים גויסו מספר שנים לפני כן, על ידי רופאי המוסד עצמם, מתרומות שקבלו ממוסדות רפואיים שונים. בהמשך הזמן כתבו חברי הועד מכתבים למפעלי התעשיה בארץ, ונתקבלו תרומות נוספות. כספים אלה שמשו בעקר

• ומוסיפים לשמש גם כיום - כהלואות לחולים מחוסרי אמצעים בעזבם את המוסד
• לצרכיהם האלמנטריים, עדי שובם למסלול החיים.

לרגל אספה, שעמדה להערך, נסתימה ארוחת הערב במוקדם. חלפו כליל אותות הארגמן האחרונים של שקיעת חמה נהדרה בהררי הגליל עטורי שֶׂגֶב העבר. כשמונה עשר גברים ונשים ישבו במפוזר ליד השולחנות הארוכים שבחדר הספריה, הוא חדר האוכל, הקשיבו לצלילי הולס הידוע של שטראוס, שעלו מתוך הרדיו, ועסקו במלאכת הסריגה. הנה - אחת הנשים, שבעלה נהרג בשנות המאורעות, סורגת בשקידה רבה פוזמקאות צמר לקראת החורף, בשביל בתה ובנה הקטנים שבתל אביב; היא תביאן שי ליום הולדתם לכשתעזוב את המוסד. ובין הסורגים - גבר כבן ארבעים וחמש, הסורג (ואת ה“מלאכה” למד בתוך כתלי המוסד) סְוֶטר בשביל רעיתו האהובה שבירושלים, אשר התפרנסה ביגיע כפיה מעבודתה באחד המשרדים שבעיר הבירה. ולדבריו, הרי עבודת הסריגה רצויה ביותר לחולים, מאחר שבכוחה להשכיח את ההרהורים המרגיזים אודות המחלה ומסיעת, ללא ספק, “לדחוף את הזמן”.

וליד תבת הרדיו יושבת אשה חמודה, שטרם מלאו לה עשרים שנה, הלא היא צפורה דורמן, אודותיה מתלחשים החולים רבות, שטרגדיה “אמתית” מתחוללת בינה ולבין בעלה, שהעיז לזנחה לאנחות בגלל מחלתה. מיום שנפלה למשכב, זה קרוב לשנה, אין רואים את פניו בבית הזה; והריהו “מבלה” בחברת בחורות “זרות” בתוככי עיר הכרמל…

אליהו הצליף מבט על הקיר שממולו, עליו התנוססה תמונה מוגדלת של המשוררת, אשר פניה נוגות־הוזות תמיד, רחל ז“ל… וליד קיר סמוך ארון ספרים, הנושא כתובת זו: “ספרית בית החולים “הדסה” ע”ש רחל ז”ל, מיסודה של התאחדות חוגי הנוער העברי ביוהניסבורג".

והנה - גבר גבה קומה ורחב גרם, ענק ממש, משק’ה בן־שבת, ובכל זאת נפל בנופלים. את המיחושים הראשונים בריאותיו חש בהיותו מהלך בוקר אחד בשדהו שבאחת ממושבות הגליל אחר מחרשתו. לפתע החלה הסוסה להשתולל ובהתאמצו לעצור בה, חש דקירות בחזהו ושעול מטריד תקפהו ללא הפוגות… במשך חדשי שהיתו במוסד הפך האכר החולה לפקיד בזעיר אנפין: מאחר שהוברר לו, כי לכשיבריא (“אם בכלל אבריא פעם” רגיל היה להתבטא) שוב לא יהא מוכשר לעבודת האדמה המפרכת - החל להכשיר עצמו למלאכה קלה יותר. במכונת הכתיבה המיוחדת, העומדת לרשות החולים, למד זה מכבר “לטקטק”, והריהו משמש כיום כמזכיר “קפת העזרה לחולי הריאות”…

• רבותי! הלם לפתע בשולחן - אנו פותחים באספה. ועיני כל הופנו אליו: חדלו הידים מלסרוג והופסקה מנגינת הרדיו. הושלך הס.

ובפנותו לאליהו, שישב במבודד ליד הכניסה, המשיך: – ובכן, הנני להודיעכם בשם כולנו, כי… כי לפי החלטת ולנו (ואנו כבר נדברנו על כך) ובהסכמת חברי הועד, נבחרת פה אחד ליושב ראש הועד!

והנוכחים פרצו במחיאות כפים.

– מה פתאום?! - הקשה אליהו הנדהם - האמנם לא מצאתם אדם מתאים ממני? –

– אצלנו אין “שואלים”! - הסבירה אחת המשתתפות - היום אתה ומחר אחר!… שנאריך כולנו ימים ושנים…

– ומי היה יושב הראש הקודם? - הוסיף אליהו לשאול.

– הוא היה… הוא מת ואיננו עוד! - השיב “המזכיר”.

לרגע נשתררה דומיה קלה.

– הוא מת והדם שלו, שנלקח לבדיקת “שקיעת דם” לא “שקע”, במשך ימים מספר גם לאחר מותו.. הזוכרת את? - שאלה אותה אשה, שסרגה את הפוזמקאות, את חברתה - הלא לפי “חקי המדיצינה” צריך היה האיש להיות “אייזן” (“ברזל”), משום שדמו התמהמה כל כך בשקיעתו… ובכל זאת - –

– מה ה“וכוח הרפואי” הזה לפתע פתאום? - הרעים ה“מזכיר” בקולו והלם בשולחן - אנו ממשיכים!…ובכן, החבר אליהו, ראש הועד החדש, ישב, בבקשה, ליד השולחן הראשי, שליד הרדיו!… קום, אליהו!… והואיל, והיום מלאו שלושים יום לפטירתו של ראש הועד הקודם, ישראל צבי, עליו השלום, הבה ונכבד את זכרו בקימה!

והכל עמדו על רגליהם.

– לא הכרתי את המנוח - פתח אליהו נוגות, כשקולו רוטט במקצת – אבל, כפי ששמעתי, היה אדם יקר רוח וחביב לבריות. נראה, שסבלו היה רב ביותר, כי הוגד לי שכשמונה חדשים שכב על ערש דוי, ומדת חומו הגבוהה לא פחתה, עד שכרסמה אותו לחלוטין… שמעתי גם, שהוא חלה בתקופת שמשו נוטר בחפירות ההגנה בלילות סער וגשמים, בעצם ימי מאורעות הדמים… הוא היה אפוא איש יקר… וגם רבים מאתנו חלו, בהגשימם בגופם וברוחם את חזון התחיה של עם נדכא ונרדף… יהי זכרו ברוך עם נשמת חלוצי ישראל!… בבקשה לשבת!

והאספה עברה ל“סדר היום - לענינים השוטפים”.

וה“מזכיר”, שהיה, כמובן, בתוך הענינים, המשיך בנהול האספה:

– אחד מחברינו, אבנר גורלי, שלא בא לאספה, משום שאסורה עליו היום הירידה מהמטה, קבל אתמול מכתב מאשתו, העובדת בבית חרושת בתל אביב, בו היא מודיעה לו, שפטרו אותה מעבודתה, משום שנודע להנהלת המפעל, כי בעלה… חלה בשחפת ו… שוכב בצפת…

– מה?! - התרעמו הנוכחים אינסטינקטיבית - ברבריות!

– סדיזם!

– חוסר אנושיות!

– ברוסיה היו מעמידים טפוסים כאלה “אל הקיר”!

– אהה!… עכשיו אני כבר יודעת, מדוע בכה אתמול אבנר המסכן כל היום…

– גם אני ראיתיו בוכה.

– די, רבותי! - הלם ה“מזכיר” בשולחן - עלינו לתקן את המצב: אשתו של אבנר מוכרחה לחזור לעבודתה!

– יש לבקש את התערבות הנהלת בית החולים בענין זה! - הושמעה הצעה.

– בסדר! - נענו השאר.

– הוא עצמו, ה“מזכיר”, רשם את ההחלטה ברוח הדברים הנ"ל, בספר פרטי־הכלים, ובטרם סים לרשום, הלם שנית בשולחן:

– ועכשיו ענין שני, האזינו: ישנה במוסד ילדה חולה, זו שמחה בת השתים עשרה, ואין לה נעלים. האם אתם מסכימים, שנפריש מקפתנו לירה אחת לקנית נעלים בשבילה?

– מסכימים! - נענו כולם כאחד.

בו ברגע התרוממה ממקום מושבה החולה הצעירה, צפורה דורמן:

איני חשה בטוב וברצוני ללכת לישון.

– נו, טוב.

ברם, היא בצעה “תכנית” אחרת לגמרי, אותה תכנה זה מכמה ימים: תחת לסור לחדר החולות ו“ללכת לישון” ירדה בלאט מעל המדרגות ומגמת פניה - החוצה, לשער בית החולים. היה ליל ירח מופלא. בעודה מתבוננת בשעון הקטן, שנתון היה בתוך תיק עור, להוכח אם אמנם כבר הגיעה השעה השמינית, “כפי המדובר” עם בן הלויה שהמתינה לו - והנה הופיעה מכונית ה“טקסי” ההדורה. עד מהרה ישבה בתוכה, בחברת ידידה, חיים גלר, שנהג במכונית. כעבור שעה קלה היו מעבר לגבולות העיר, והמכונית אצה־טסה לעבר הכביש, המבתר את הררי הגליל העליון - ומגמת פניהם - מושבת הספר ההררית הצפונית… וסבת החפזון המופרז – שמא יחושו בהופעת העלם הגלילי, ש“חטף” את החולה יפת התואר מתוך כתלי בית החולים.

– מי יודע באיזה עונש תענשי הפעם! - פנה אליה בן הלויה, כשבת צחוק פרימיטיבית נסוכה בפניו - האחות הראשית בודאי שלא תסלח לך הפעם.

– הלא הערב נערכת אספה, אספת חולים - פתחה בהסברה, בהתבוננה, לאור הירח, בבתי־החמר העלובים, שבקרבת הכפר הערבי “חלסה”, ובבצות ה“חולה”, שהשתרעו עד למרחקי האופק - וכולם חושבים בודאי, שאני משתתפת עכשיו באספה ההיא… ובכלל: מה ממני יהלוך, אם גם יודע הדבר?… זה זמן רב שהנני “דיירת קבועה”, בהפסקות קטנות, בבית מתים זה. לא אחת אמרו לגרשני משם, מאחר שבליתי בחברתם של אורחים מכרים עד שעת לילה מאוחרת למדי על הספסלים שבגן המוסד… ביחס אלי, הרי שוררת בכלל “דעה רעה” בין החולים ובין חבר העובדים. אולם, את האמת אגיד לך: מבינה אני את החולים האומללים, הכפותים למטותיהם, בקנאם בי על שהנני מהלכת חפשיה, בעוד שעליהם לשכב חדשים רבים, ועתים אף לא יקומו ממטותיהם לעולם… אך אלה הבריאים, הרופאים והאחיות, מה איכפת להם, כיצד אנהג בעניני הפרטיים?! - ודמעות הבהיקו בעיניה ההוזות־ילדותיות…

– את בוכה? - פנה אליה בן־הלויה ועצר במכונית - הניחי, שטויות! הלא הרופאים מעונינים בבריאותך ובטובתך ותו לא! –

– לא! - הוסיפה בבכי בנעימה של מחאה - הרי שאינך בקי במצב: מי שחלה במחלה ממאירה זו הריהו הופך, שלא במתכוין, בעיני רבים, לאויב החברה מספר “א”, כאילו היה רוצח, או גנב־מועד; והריהו מוחרם לכל דבר; ואדם שכזה… - והיא נגבה בממחטה את עקבות הדמעות שנשתירו בפניה - ואדם שכזה צריך, לפי השקפת “החברה” למות… פשוטו כמשמעו: לשבת במטה עד צאת־הנשמה!

ושניהם יצאו מן־המכונית לשוח קצת, לרוח הליל הקרירה. פנו לשביל, המסתלסל במדרונו של הר סמוך, וישבו על סלע. היא החליקה באצבעות־ידה על פני בלוריתו הפרועה של בן המושבה; אף הוא לא פסק מללטף את מצחה ושערות ראשה. לאור הסהר נגול מחזה מרהיב־עין: הררי תכלת בכל אשר תפנה. יש ובמרחקים, עם התאמצות במבט העין באופק, יתגלה גם מחנה אהלים משחיר של בני קדר נודדים - וממרחקים יעלה צלצול עמום של פעמוני שיירת גמלים…

את סעודת הערב סעדו בשעה מאוחרת למדי (זו ארוחתה השניה בערב ההוא) בבית קפה כפרי, במרפסת שבאותה מושבת־ספר ותיקה, לקול מנגינות צרודות של רדיו מקולקל. בעלת הבית הזקנה המסורבלת, לא פסקה מהתאונן, תוך כדי התרוצצות בין הגשת מנה אחת לשניה:

– אחרתם במקצת… אבל אצלי תוכלו עוד לקבל אוכל - –

– ועל ספסל, ברחובה היחידי של המושבה, פתחה לפניו, אחר הארוחה, את סגור לבה:

– שמע נא, חיים יקירי: זה מכבר חפצתי לשוחח אתך על נושא מאוד כאוב. אעשה זאת עתה, כשהננו מרוחקים מצפת. זה כבר כמה חדשים, שהנך מבקר אותי בבית־החולים, “מוציא אותי מן המטה” ועורך בחברתי טיולים, ביודעים ובלא יודעים. ומוטב, שיהיה פעם ברור לך כי אני… אני… אתה מבין מה שיש ברצוני להגיד? אני אשה נשו–אה!… זהו! - והסתכלה ארוכות בפניו, שלא הביעו אותו רגע כמעט מאומה, פרט להגבה שוקטת מובנת…

– כך! - התבטא בהשקט - הכל יתכן בחיים הללו… ומדוע לא בקרך בעלך אף פעם, במשך תקופה כה ארוכה לשהיתך במוסד?

– הוא הדבר! - המשיכה - פחד־המחלה נפל עליו ועל הוריו כאחד… אבל, הנני ואספר לך בפרוטרוט: הנני נשואה זו השנה השלישית. ילדתי ילד והוא נפטר לעולמו בגיל של כמה חדשים. ה“רומן” החל להתרקם זמן רב לפני נשואינו, בחיפה… והנה, באחת השבתות, בשבתו בחברת חברים וחברות בבית קפה, סח לי, כשבאולם הגדול הפליגו אותה שעה זוגות רבים במחולות לקול צלילי הג’אז, כי הנה שמע מ“מקור בטוח”, שאני נגועה ב“אותה מחלה” ושאלני מדוע הסתרתי זאת מפניו עד כה? - “ואם אמנם הסתרתי זאת ממך, התאמר לגרשני?” – שאלתיו בתוקף. - “בהחלט!” השיב מיד. ואז, כשחמתי בערה בי להשחית, קמתי מיד על רגלי, חלצתי מעל אצבע ידי את טבעת־הנשואין המוזהבת, וזרקתיה ישר לתוך פניו! - לך לעזאזל, נבזה!" - אמרתי לו. קמה מבוכה קלה - ואני התחמקתי מבין זוגות הרוקדים לתוך רחובות העיר בחשכת הלילה…

הוא קרב אליה וחבקה, והיא המשיכה:

– אני ה“חולה”!… הלא תזכור בימי ה“מכביה” הראשונה, ב־1932, באיצטדיון בתל־אביב!… כיצד השתתפתי בתחרויות־הריצה?! ורצתי אז כל כך הרבה וזכיתי בפרסים הראשונים… ואיך רכבנו ב“יריד המזרח” על גבי סוסי־העץ שבקרקס… וכל כך הרבה רכבנו, עד שראשנו נסתחרר עלינו… וכשהתגוררתי על שפת הים, ואתה זוכר זאת, היאך “התחלקתי” על גבי המעקה, מהקומה השלישית למטה, למטה - – ואחר כך: תקופה ממושכת של רקודים ורקודים בבתי הקפה… מי יכול היה להעלות אז על דעתו, שגם בי דבקו אותם חידקי המות ואני לא ידעתי?! - והנה צחוק הגורל: שלשום הגיע אלי מכתב ממנו, בו הוא כותב לי, שהנה שמע, כי אני מבריאה והולכת ועומדת בקרוב לעזוב את בית־החולים. הוא פונה אלי, כאל “מי שהיתה אשתו” ומציע לי את “ידידותו”: “ידידים הרי אנו יכולים תמיד להשאר”… עכשיו הוא “נזכר” בי… אבל הוא יכול קצת “לחכות”. לתשובתי לא יזכה. לעולם לא!

*

ובתוך כתלי בית החולים נמשכה האספה.

לאחר דיון נוסף בכמה ענינים שוטפים אחרים, קרא ה“מזכיר” את הנוסח החדש של המכתב החוזר, אשר הוחלט לשלחו למפעלי התעשיה ולמוסדות כספיים בארץ:

"חולי הריאה בארץ הם רובם ככולם אנשים צעירים, שהעפילו ועלו ארצה להתמסר לבנין ויצירה. הגורל האכזרי עקרם פתאום, מבין שורות העובדים. בקשיים רבים מתקבל החולה למוסד רפואי מתאים. כעבור תקופת הבראתו, הנמשכת חדשים רבים ולפעמים גם שנים, הריהו נשאר ללא אמצעים. אין לו אפילו להוצאות הדרך ולא כל שכן לקיומו לימים מספר. החזרה למסלול החיים הרגיל ולעבודה מתאימה מהוים בשביל המבריא בעיה חמורה, ביחוד כשהוא זקוק לתנאים מתאימים בכדי לשמור על בריאותו הרופפת. ולכן הננו פונים אליכם בבקשה לתרום לקפתנו את הסך - –”

ויושב הראש סים בדברים אלה:

– אילו ניתנה לי, רבותי, ההזדמנות לנאום בועידה או בכנוס של סופרינו, הייתי אומר כך: “סופרים בישראל! מה עוד תבקשו בבתי־הקפה שבערינו הגדולות, ולא מצאתם שם? המשיח, זה משיח־הספרות המבוקש, הריהו, בעצם, מתהלך בינינו, ואין אנו מרגישים בו, משום שנראהו מר־נפש, חסר ספוק רוחני ומכורסם ביסורי נשמתו על שאין לו “שדה־יצירה”!… אצלם, אצל הרוסים, דרך משל, כתבו את “חלכאים ונדכאים”. ויצירתכם הספרותית תתעלה, סופרים בישראל, לרמה רבתי, אם תבקשו אחר נושאים “בלתי סימפטיים” דוקא, כנושאים הללו, שיוכל לספק לכם בשפע בית־חולי־הריאות שבצפת. והלא קרבנות מפעל התחיה הלאומית שלנו תמצאו בבית הזה!… מדוע טרם נכתבה יצירת “עלובי החיים” שלנו, כמו אצלם, אצל הצרפתים? ואיכם כותבי המחזות? הרי לפניכם “חומר” למכביר להצגה על במות התיאטרונים בארץ - –!”

*

סמוך לשעה השנית, לאחר חצות לילה, הבחינה האחות התורנית, שישבה וקראה בספר לאורה הדועך של מנורה מפויחת, בחדר הרופאים, בצעדים אטיים־זהירים, שֶהֵדָם עלה מהמסדרון שבקומה התחתונה.

– מי שם? - שאלה חרש, בהתקרבה בלאט על בהונות רגליה לעבר המדרגות.

– אה…אה… - נשמעה תשובתה המגומגמת של החולה צפורה דורמן - זאת אני… אני הולכת לישון… האספה נסתימה כבר?

ומשעלתה לקומה השניה, הוסיפה האחות הרחמניה בהשקט:

– איזו אספה? כולם כבר ישנים. כבר מזמן שכחנו את האספה… התדעי מה השעה?… כן, את יודעת! תמיד ה“טיולים” שלך!… ומה היתה מדת חומך הערב? מה ארשום בספר הרפורטים?… האם, בכלל, החזקת היום במד־חום?… לא פחות משבועים ימים “תרבצי” כבר במטה ונראה היאך “תטילי” אז!… נו, נו… “רומנים” ושוב “רומנים”… אוף!

וצפורה, אשר שאון החיים פעם בדמיה במלוא־הקצב, נכנעה לגורלה, ולא השיבה אף במלה לגערות. בלאט נתכנסה לחדר החולות ולמטתה ונרדמה כשעצביה דרוכים־מזועזעים…

 

יח. “יום המשקל”    🔗

היה זה ב“יום המשקל” (כך יכנו החולים את היום, בו הם נשקלים, אחת לשבוע). מתוך שלושים ושנים חולים שבמחלקת הגברים, עמדו “בתור” לפני מאזני האדם שבמסדרון הארוך, כעשרים ושבעה מהם - ובידיהם ה“צַ’רטים” (גליונות החום המשובצים של החולים) והשאר נותרו במטותיהם. מאחר שנתונים היו במדת חום גבוהה, או שמן הסתם אמרו נואש ל“להטי המשקל”, אשר זה שבועות רבים אינו “מראה” על כל תוספת במשקלם. על כגון אלה התבטאו שוכני המוסד, כי כל אימת ש“ירביצו” באכילה ובשתיה, הרי שמדת החום הגבוהה שלהם “אוכלת” ומכרסמת בגופותיהם ללא הפוגות…

המנצחת על “מלאכת השקילה” היתה, כמובן, האחות הראשית. ה“צ’רטים” כולם הונחו על גבי שולחן מיוחד, לידו ישב אחד החולים הצעירים, אשר עליו הוטל לרשום בגליונות החום, במשבצת המיוחדת לכך, את מספרי הקילוגרמים והגרמים של כל נשקל ונשקל. היא נצבה ליד מאזני־האדם והשקיפה על פני טור החולים כאותו קצין הסוקר את שורת חיליו…

• מה התועלת כי אוסיף להשקל?! - שאל חולה גבה קומה, שהרזון שולח בגופו עד לידי זועה - הרי מצבי כבר “ידוע” לי.

• בראוו, בנימין! - השמיעה כלפיו האחות הראשית בעליצות־מה - הנה הוספת מאתים גרם מאז השבוע החולף… אל יאוש!… עוד יהיה פעם טוב! - –

• נו, מילא!… “מציאה גדולה!”… - והוא נגש בלאט, בנשמו עמוקות, לשולחן הסמוך ונטל מעליו את ה“צ’רט” שלו, לאחר שנרשם בו ה“רקורד” החדש. משם המשיך בדרכו, בהתנועעו לצדדין, לאולם החולים, למטתו.

• הוא “חי” רק על ריאה אחת - התלחשו ביניהם החולים - הוא כה הרבה להשתעל בשנים האחרונות עד ש…ירק לגמרי, פשוט ירק, חתיכות־חתיכות, את הריאה הימנית שלו כולה… מס־כן! –

אחריו נשקל בן־הכפר המגושם משק’ה בן־שבת, “מזכיר” ועד החולים.

• אתה בן־חיל! - ששה לקראתו האחות הראשית - נו, הבה ונראה כמה הוספת במשקלך?

• אבל… יפשט־נא קודם את מכנסיו! - קרא אחד החולים - הלא הוא נתון בשני זוגות מכנסים!

ומשחזר לאולם החולים לפשוט את אחד מזוגות מכנסיו, וכן גם לחלוץ את נעלי הכפר הכבדות - עלה בינתים על מאזני האדם, סעדיה “בעל הלשון”. והאחות הראשית נחפזה, משום מה, להודיע על ה“תוצאות”, בטרם נשקל:

– ידעתי… ידעתי, שממך אין לקוות!… כל עוד לא תבטל את ה“חרם” שלך על האוכל של “האשכנזים” הרי –

– נכון מאוד!… ואת עוד “מתחכמת” על חשבוני: עד שלא תביאו לי “חומוס” ו“לפלאפל” לא אוסיף להשקל!… “חאלס”, אה!… עד מתי “תנגני” לי על העצבים?!… אני איש חלש, אין לי סבלנות… השם יודע - –

– כמה לרשום? - שאל הנער החולה, הרושם ב“צ’רטים”.

– שלושים ותשעה קילו! - נענתה הראשית - לא, סליחה!… “איזה” שלושים ותשעה?… רשום רק שלושים ושבעה ושמונה מאות גרם. בדיוק!

– נו, ומה אתה חושב, יא מחמוד? - הקבילה פניו של חולה ערבי, מאחד מכפרי המחוז, שרזון כרוני הרבה להשחית את מבנה גופו - ההוספת במשקלך? נו, הבה ונראה! - –

ואחרון נשקל אליהו בן־ברוך.

– נו, ביחס אליך, הרי הכל מסתדר והולך! - היא לא ותרה על “גלוי מסקנותיה” אף לא ביחס לאחד החולים - אתה הרי מבריא אצלנו כפר הבשן!… ובאמת: איני יודעת בשל מה שלחו אותך אלינו?… רשום שם, יא לבלר: בשבוע שעבר היה משקלו 68 קילו והשבוע 72 קילו!… הרשמת? הרי לכם דוגמא! –

*

ואז נדחק אל בין חצי מנין החולים, שכתרו את מאזני האדם במעגל, אותו משק’ה בן־שבת, בן־הכפר:

– הנה גם אני פה!

בו ברגע נקרא לטלפון שבמסדרון: היא, אשתו, היתה זו; משום־מה “התחשק” לה לטלפן. ועד מהרה נתפתחה ביניהם שיחה:

– שמעתי, שאת מחפשת עבודה בחיפה. האם זה נכון?

– כן, זה נכון!

– ובשל מה תנהגי כך? “המותר” לי לדעת?

– אני “משתגעת” מרוב שעמום בבית. ואם תרצה לדעת, הרי אני יושבת כל הימים ו… ו…

– ו… ומה?

– ובוכה!… מבכה את מר גורלי –

– נניח זאת: מדוע אינך באה לבקרני?

– הלא שלחתי לך, בימים האחרונים, את השוקולדה, את הביצים והבננות באמצעות אחי יעקב. ומה עוד תבקש?

– בחפצי לראותך!

– איני חשה בטוב כשאני נמצאת בבית החולים.

– טוב. אז… נוכל להתראות בגן.

– לא!

– אז… נפגש אולי ברחוב?

– לא!

– אז… אבקש רושת מהרופא לסור אליך הביתה.

– לא!

– אז… באיזה בית מלון בעיר, שאיש לא ירגיש?

– לא!

– אז… יודעת את?

– לא!… לא!… אין ברצוני לקבל כל “הצעות”!… ברצון רב אבקר אותך רק לאחר ש - –

– לאחר מה?

– לאחר שתסכים, כי אתחיל לעבוד ולחית בעיר אחרת… הלא אתה… אתה… אתה יודע את המצב!

והיא פרצה בבכי, ושפופרת הטלפון נשמטה מידה.

והוא, אביה, המשיך בשיחה:

– ומה הבכי הזה?! - תמה אליהו.

– הלא היא כבר אמרה לך… וגם אני הייתי רוצה לומר לך: היה פעם בחור נבון!

– אבל, דע לך: אם היא תחדל לבקרני, הרי שאבוא אליכם הביתה!

– מה?! - נזדעזע הזקן - ההשתגעת?! אנחנו נגרש אותך מן הבית!… בבית ישנם ילדים קטנים, ואתה עוד חפץ להדביקם במחלה?! - – ומה שנוגע ל“עצם הענין”, הרי אתה צריך להבין, שיתכן, כי תשהה במוסד ירחים ואולי גם שנים. ומדוע תחפץ לאמלל אותה?

– האני חפץ לאמלל אותה?… אני?… לאחר מסירות ללא גבול בשנות נשואינו? - – התביש, אתה! - –

– אבל - הפסיקו הזקן - האלהים רצה אחרת. מה לעשות?!

– קרא אותה, בבקשה, שנית לטלפון!

– מה גורל הדירה בטבריה? - שאלָהּּ בעצבנות רבה.

– איזו דירה?!… מכרתי את הכל־הכל! - –

– והרהיטים?

– מכרתי… מכרתי - –

– מילא… לאחר שאבריא ונחליף את טבריה במקום מגורים חדש, נקנה גם רהיטים חדשים!… אבל אני מודיע לך, שאם תסעי לעבוד לעיר אחרת, אעזוב את בית החולים!… הבינות?

– טוב. אני לא אסע! - השיבה בבכי רוטט - אני בין כה וכה אבודה –

– היודעת את את תוצאות הבדיקה האחרונה שנעשתה לי?

– לא. אין זה מענין אותי!

– אבל, הקשיבי לרגע!

– נו, מה אתה רוצה?

– בדיקת הליחה היתה הפעם שלילית… זאת אומרת: לא מצאו כבר חידקים!

– אתה שקרן!… לא הפרשת ליחה, אלא רוק הפרשת, מים מן הסתם נתת!… את מי אתה חפץ לרמות? - –

– מוטב, איפוא, שתרגעי לכתחילה ונמשיך בשיחה בהזדמנות אחרת. שלום לך!

– לא!

– מה לא?

– לא אגיד לך “שלום”!

– ומדוע?

– כ –כה!…

– ובכל זאת?

– לא! לא! לא!

ועם סיום השיחה חש אליהו מבעד לערפלים, שעמדו אותו רגע בעיניו, בלוית זמזום ממושך בראשו, והלמות־לב גוברת והולכת - בשַׁמָּש ירא השמים, חבוש ה“ירמולקה”, שהחל בהעלאת סירי האוכל הגדולים המהבילים מהמטבח שבקומה התחתונה, לחדר האוכל - לקראת ארוחת הצהרים… “ומדוע לא ספר לה את העיקר?” - חלף הרהור במוחו המיוגע. והעיקר הוא, כי במשך שבוע ימים הוסיף ארבעה קילו במשקל גופו. וכיצד שכח זאת?… והוא גבר לרגע על מבוכתו ועל פזורו הנפשי: “ובכן, שעת ארוחת־הצהרים מתקרבת - אמר לעצמו - ואין עלי אפוא אלא אך ורק “להרביץ” באכילה, כאשר התחלתי מיומי הראשון במוסד הזה. לאכול כהלכה, מנת בשר כפולה, שלוש צלחות מרק… עוד קילו ועוד קילו עד… עד ש”נצפצף" על כולם גם יחד!" - –

ברם, את ארוחת הצהרים לא סעד. הוא נתכנס לתוך מטתו ונרדם כעבור שעה קלה - כאדם שבור ורצוץ, שכרע־נפל תחת נטל כבד ללא נשוא.

ומשנתעורר משנתו - עמדה לידו אחת האחיות־הרחמניות ומששה את דופק ידו הימנית, בהתבוננה בשעון הקטן, שחובר בסִכָּה לכיס סנורה המלבין, בהשמיעה חרש לעצמה: אחת, שתים, שלוש - –

ואחר - תחבה לתוך פיו את מד־החום; ולמרבה תמהונה הבחינה ב.. דמעות, שעמדו בעיני החולה הצעיר –

ומדת חומו עלתה לשלושים ותשע מעלות בשלוש דקות.

והיא הוסיפה, אגב רשמה את הפרטים הדרושים ב“צ’רט”, התלוי לרגלי המטה:

–לא תופתע, בודאי, אם “אגלה” לך, שיחד עם אשתך למדתי פעם בבית הספר… גם אני ילידת צפת! היינו פעם ידידות, אבל אין אני יודעת מה אירע בשנים האחרונות, והיחסים בינינו נפסקו לחלוטין… מתמיד היתה גנדרנית, גאה (ועד היום איני יודעת בשל מה?) והעקר: לא אהבנוה. אף פעם לא!… והרופא הלא הסביר לך, שאסורה עליך ההתרגזות, ומדוע הנך מוסיף לשוחח אתה ולהזיק לבריאותך?… רואה אתה? שלושים ותשע מעלות חום!… סלח לי: אתה טפש! – ונעלמה לתוך המסדרון.

נכנסה האחות הראשית:

– שוב היתה היום “פנטסיה” עם אשתך, הא?! - פתחה - נו, והנה, כמובן, התוצאות! ומדוע אין מביאים לך את ארוחת הצהרים שלך?… תצטרך כבר לשכב, מי יודע - –

ולימים החלה לבקרו החלה הצעירה צפורה דורמן. מבלי לשאול, כ“דבר המובן מאליו”, היתה נוטלת כסא ויושבת סמוך למטתו. לשניהם היה “קו” משותף בטרגדיה דומה - והדבר שמש להם מקור לא אכזב לשיחות ממושכות. מי שהיה רוגז למשמע שיחות אלה, הריהו שכנו של אליהו, החולה הנס רוטמן, שמעולם לא פסק שעולו המטריד. חולה זה נתנסה בנתוחים מנתוחים שונים: “פלסטיקה”, “פרניקוס”, וכו' וכו'. כתוצאה מכל אלה נתקטן במקצת מבנה גופו, ומשקל גופו פחת במאד. הדבר ערער לחלוטין את יציבות עצביו וכל זיע קל בשכנותו, וביחוד שיחות ממושכות, הוציאוהו מכליו ממש. על ארון הברזל הקטן נתונה היתה, בתוך מסגרת זכוכית, תמונת אילזה שלו, שנותרה בגרמניה ומתה זה מכבר במחנה הרכוז…

התאבון לאכילה ובעית ההוספה למשקל שמשו אפוא הנושאים האקטואליים ביותר לשיחות בין החולים לבין עצמם… כי מבלעדי שני אלה הרי נידון החולה מלכתחילה להתנוונות ולמות אטי…

 

יט. באין מצפון    🔗

על אף המצב הנפשי הקשה, בו הועמד אליהו בן־ברוך, לאור דרישת אשתו לגט פטורין מחמת מחלתו, ייחל בכל זאת, כי המשבר יחלוף… ולהשכחת יסוריו הנפשיים הרבה בקריאת ספרים, ובעקר ספרי הרפתקאות: לורנס, ספורי בלשים, תולדות המהפכה הרוסית והצרפתית, מרד־הדרוזים וכו' וכו'. הוא “בלע” את כל אלה. ויש וחזר אליו רגש הבטחון, שאמנם אינו מוחרם מן החברה, כאשר ירגיש בתוצאה מהיחס החורג של משפחת אשתו. אלא שמלחמה נפשית כבירה נתחוללה בקרבו, מאחר שלא צפה “לתקיעת סכין בגבו” בצורה כה מחפירה!

עד' מהרה נודע על כך לדוד שבירושלים, אשר הגיב על המקרה בהתרגשות רבה - במכתבו לאליהו:

אליהו היקר,

בהתרגשות רבה קראתי את מכתבך, שקבלתי לפני כמה שעות. הרגש הראשון, שתקף אותי בקראי את מכתבך זה, היה הפחד, שכל הענין הזה ישפיע לרעה על בריאותך - ועד הרגע הזה אין ביכלתי להרגע. אילו יכולתי לראותך לרגע קט, ולדעת משלומך, לאחר ההתרגזות הרבה הזאת! מקוה אני, כי אכן התגברת על צרה זו, ולמען בריאותך תשכיל להרגע. מטרה אחת לפניך: להבריא - ויהי מה! ואחר כך תפרע את חשבונותיך השונים…

לפי דעתי, לא היה עולה על דעתו של אויב אכזרי ביותר לעשות מה שעשו לך ה“ידידים” שלך. קרי: לבוא לבית חולים אל חולה, המבריא והולך, ולהביאו לידי התרגזות איומה. בו בזמן שהיא (סלח לי! אבל אחרי המעשה הזה אין ביכלתי להזכיר את שמה) יודעת יפה מאד, שאסור בהחלט להביא את החולה לידי התרגזות קלה ביותר. אין ברצוני להביע את דעתי על ההחלטה השפלה מצדה לדרוש גט־פטורין בזמן זה ובתנאים כאלה. ברור, שיש בזה מהטבע של האיש הפרימיטיבי, בגידה ו“שַׁבְּרִיֶה” כלפי ידיד שנים; וברגע שהידיד אינו נחוץ עוד –

*

כתבתי לך באחד ממכתבי הקודמים, שבזמן מחלתך הנוכחית יתגלה לפניך, מי ומי הם ידידיך האמתיים. כבר אז, האמן לי, נתכונתי לאשתך. כשבקרתיך לא ברור היה לי, באיזו מדה היא רוחשת לך אהבה; אבל מה שנתחור לי הוא, כי את עצמה היא אוהבת מאד מאד… זוכר אתה, בשבתנו בגן בית החולים, שאלתיך: מדוע אין היא נשארת בחברתך זמן ממושך יותר בבקוריה? הרושם שלי, על כל פנים היה, כי אוהבת היא את עצמה יתר־על־המדה מכדי “לסכן” את בריאותה בישיבה בגן, בחברתך - –

ובכן, אליהו היקר, אל תצטער על “אבדה” זו! ידיד לא אבד לך: נחש ברח מפניך!… ועליך לשמוח על כי התפטרת ממנה במוקדם, וניתנה לך ההזדמנות לגלות את פרצופה הנכון - –

… אין בגלל מי לאבד את הבריאות. היא אינה שוה זאת. שמור על חייך הצעירים למעננו! היה עליז ושמח, כאילו לא אירע דבר!

ולאשתך, כשתדרוש ממך גט פטורין בשנית ענה לה בהשקט, כי הענין יסודר לכשתבריא. רק אז! שמור על על בריאותך! - – דודך האוהבך מאד.

וחדר הספריה הפך בהמשך הימים למעין “חדר עבודה” בשביל אליהו, בו מרבה היה לכתוב במתגנב, עת החולים כולם נתונים היו במטותיהם - את מכתביו לדודו שבירושלים ולידידיו הרבים - וכן את רשימות היומן שלו מהמתרחש בכתלי המוסד. אף האחיות הרחמניות “הורגלו” להעלים עין ממנו. ומאחר שטולטל לתוך דוד־רותחין זה של תסביכים נפשיים לרוב, הרי שמצויים היו ברשותו “נושאים” לכתיבה בשפע. בכל זאת קשתה עליו, ברוב ימות השבוע, הגישה לכתיבה, מאחר שהעצבנות החלה אף היא לחולל בו שמות.

…כשבמזרח האדימו אותות הארגמן הראשונים של השמש העולה, ובמערב טרם נמחו כליל עקבות הסהר הנמוג - קם ממטתו, לבש את גלימת המוסד האפורה, התכנס לתוך חדר הספריה וכתב בשטף:

צפת, יום - –

לדודי היקר, רב שלום וברכה!

את מכתבך קבלתי במועדו - והריני לכתוב לך בזה אודות הכל:

ביום ששי האחרון היה משקלי שבעים קילו - וזה למעלה מהמדה בשבילי, באשר משקל יתר מכביד על הנשימה ועל הלב. משום כך חדלתי לקבל “הוספות” לארוחות הצהרים, על מנת “לרדת” ל־68 - 67 קילו. ועוד: המשקל הרב מכביד גם על רפוי הריאה, על הגישה אליה ע"י הרופאים - מחמת הצטברות השומן הרב.

נקודת התורפה היא עתה בבדיקת הליחה: עדיין שוכנים בקרבי המיקרובים הארורים. ברם, הואיל ושעולי פחת בימים האחרונים, הריני מקוה בבדיקות הבאות לתוצאות “שליליות”. והבדיקה מבוצעת בשלושה אפנים: א) בדיקה מיקרוסקופית של הליחה עצמה. ב) בדיקת מיץ הקיבה וג) בדיקת “תרבות” ע“י חמום הליחה במשך כ”ד שעות, ואף למעלה מזה. נחיה ונראה!

בימים האחרונים אירעו שני מקרי מות נוספים, ונספו בחורים צעירים מאד, במיטב שנותיהם. האחד כבן תשע־עשרה והשני כבן עשרים ושתים. כשהמחלה תוקפת בגיל כזה בצורה קשה, הרי שאין מפלט ומנוס מצפרני המות

*

יום השבת האחרון היה בשבילי הקשה ביותר בימי חיי. בבוקר טלפנתי אל הזקן ובקשתי ממנו להשפיע על לאה’לה לשנות את החלטתה לגט פטורין. לדבריו שוחח אתה רבות - ולשוא! בהמשך אותה שיחה אמרה לי: “מוטב כי אשטוף רצפות ואעשה כל מלאכה בזויה, מאשר להקריב בשבילך את חיי!” ואני אמרתי לה: “לחרופיך וגדופיך המרובים בטלפון הריני מאזין בסבלנות ואיני מתרגש. אבקש לקחת זאת בחשבון ואזי לא תתרגשי גם את!” והיא השיבה לי: אין אני מתרגשת. אני מדברת דברים ברורים. והדבר היחידי, שיכול אתה לעשות הוא - לשלחני לחפשי ע“י גט. כי עליך לדעת, שאם יארע לי משהו, אחלה או אמות, הרי שתשלם ביוקר רב!” –

אזי השיבותי לה: “אל נא תאימי עלי: אם ברצונך להרוס את חייך וחיי משפחתך, הרי שרשאית את לעשות זאת!” והיא השיבה: “יותר אל תבקש ממני לבוא ולהוסיף לבקרך! אבוא אליך רק פעם, או פעמים בשבוע, ולא כאשתך, אלא כמכרה ידידה” - ־

בסופו של דבר הבטיח לבוא בחמש, במוצאי־שבת. חכיתי - והיא לא באה. מה עשיתי? לבשתי את בגדי הרגילים, ענדתי עניבה ויצאתי לטיל ברחובה האחד והיחידי של צפת, בחברתה של חולה צעירה אחת, בתוך ההמולה הרבה של המטילים המרובים, בהם קייטנים ואורחים מהארץ כולה. והנה ראיתיה מרחוק, מטילת ומחיכת בחברת שנים מבני משפחתה… כמובן: רטנתי ללא גבול.

הרגשתי היא, שיש ברצונה “ללחוץ עד הסוף”, שמא בכל זאת יעלה בידה “לסחוט” את הגט הנכסף. יום אחד “אימה” עלי, כי תעזוב את צפת ותסע ל…(השד יודע לאן!) –

אתה כותב לי, דוד יקר: “שמור על חייך הצעירים למעננו” – והריני נשבע לך בהן צדק, שאעשה כן; ובאמת בשל מה אגרום נחת רוח לאנשים זרים, דורשי רעתי?… בדרך כלל הוטב מצב רוחי והפצע שבלב מתחיל להגליד, אם כי מתוך יסורים רבים.

כן, זאת שכחתי: בשבוע שעבר ערכו לי הרופאים “ספירת דם”. התוצאה 90% לעומת 78% - בפעם הקודמת. קרי: “התקדמות” ב־12%. “בסדר לגמרי” הרי זה 100%; ברם, זאת אין כמעט למצוא, באשר לכל בני האדם “ספירת דמם” פחותה מהשלמות הנכספת הנ"ל, הואיל ורוב בנינו ורב מנינו של המין האנושי סובל מעיפות כרונית, מחוסר שינה, מאקלים חם, מעבודה מאומצת, מאכילה שלא בזמן ובמדה בלתי מספקת - וכיוצא בזה.

– בני משפחת אשתי מוסיפים לבקרני, בעקר בהזדמנות הבאת העתון היומי, ושאר דברים (ביצים, תפוחים וכו'). אם אשתי סבורה, שהודות ל“יחס טוב” זה יעלה בידה להשיג את הגט, הרי שאינה אלא טועה טעות מרה. ימים יגידו מי ינצח ב“מלחמת עצבים” זו! אמונתי רבה כי עצבי חזקים מאד.

חֲשוב, הרהר היטב: עד היכן הגיעה השפלות: לדרוש גט פטורין בגלל מחלה! האמנם חיים אנו בתקופת… (השד יודע באיזו תקופה!)?… ושאלוני השבוע ידידים מטבריה ומחיפה: “מדוע, בכל זאת, אין אשתך מבקרת אותך? מה קרה?!” - לך והסבר להם את המושגים הברבריים של ה“צד שכנגד” שלי! אכן, צרה כפולה ומכופלת: מחלה ארורה ו… אשה לא פחות ארורה! - –

ואילו ראית כיצד הם מבקרים אותי: הוא, אביה, הריהו משתמט בבת־צחוק ערמומית, מתקרב למטתי - – וכך כל בני המשפחה –

יש ובלילות הנני חולם חלומות זועה, חלומות איומים - אך, בשל מה אעכיר את מצב רוחך? - –

להבא אבקשך לשלוח את מכתביך לפי הכתובת של בית־החולים. ולא כאשר נהגת עד כה, לפי המען של ר' וילדרמן… וסלח לי! ראשי עלי סחרחר –

שלך בנאמנות רבה: אליהו.

*

על גבי השולחן ועל גליונות הניר ריצדו קרני־השמש, אשר בקעו החדרה מבעד לשורות הצפופות של עצי האורן רמי הקומה, שבמורד הר ה“מצודה”. הוא השעין אל גולגלתו על ידיו השלובות ואמר לנמנם, אלא שלפתע הורעד חלל האויר בקולות אימה, שבקעו מהרחוב הסמוך, מפיו של יהודי ירא שמים:

– “גייט צו די לויה!” (לכו ללויה!) - –

– מי מת? - שאל את עצמו בעמדו לפתע על רגליו, השתומם לרגע על כי שכח, שבשעות הלילה המאוחרות הפריע ליבוש האומלל, בן החמשים, בעל משפחה מרובת הילדים - לשנתם של החולים כולם, בנחירותיו־גסיסותיו בלתי הפוסקות…

– “נו - הרהר לעצמו בשובו למטתו - פעם החניפו לו, הורי אשתו, כש”בחרו" בו לחתן לבתם, דהיינו: “סוף מעשה במחשבה תחילה”. ועתה יוסיפו, בוודאי, לבקרו, מדי יום ביומו, יעמידו פנים שוחקות וכדומה, כאשר כבר התחילו בכך - ויחניפו לו גם הפעם… והפעם - למטרה אחרת: להפריד בין הדבקים!… דהיינו: גם הפעם “סוף מעשה במחשבה תחילה” - –

וכשכמה מהחולים קמו ממטותיהם, נטלו את מגבותיהם וסרו לחדר האמבטיה לרחוץ את ידיהם ופניהם - נרדם אליהו במטתו, נלאה ביותר, כלאחר עבודה מרובה…

 

כ. במזל של כתיבה    🔗

ביומנו, אשר את כתיבתו חדש בימים ההם, בתוך כתלי בית החולים, רשם בין השאר:

צפת, יום - –

שוב התבטאה היום בשיחה טלפונית כך: “אני רוצה שתשחרר אותי! ואל תוסיף לטלפן אלי יותר: רק לאחר שתחליט לשחרר אותי - תטלפן אלי. אחרת – לא אענה לך!”

ואני - דממתי, ללא הגה.

ולהלן היא שואלת - ונראה לי כבתמימות רבה: "הבט: האמנם אינך סדיסט? כיצד אתה יכול להתבטא: “וככה (ללא גט־פטורין) יוטב לך”? –

*

צפת, יום - –

… כי צא וחשוב: כמה מחבלים רעים, מלאכי משחית, עלולים תמיד־תמיד להגותך מן הדרך הטובה, ממסלול־ההגיון! אחת מפועלות המטבח אמרה לי: “זה חותנך הוא איש רע מאד… הוא פקח, אבל רק בשביל עצמו! בנת? – –”

כשטלפנתי אליה הביתה הבוקר, השיבו לי:

– היא איננה! נסעה –

– לאן?! - שאלתי בעצבנות.

– ברחה לחיפה! לא יכולנו לעצור בעדה! - השיבה האם החורגת.

– אליהו! - פתחה זו בדברי “הסברה” - לאחר שיחתכם אמש לא סעדה ארוחת ערב, לא ישנה כל הלילה והבוקר קמה בהחלטה, שהיא נוסעת –

*

– אני רוצה, שתמצאוה ותחזירוה לצפת! - רגזתי.

– אליהו! טרם התערבתי ביניכם… אבל… אבל… אם תבטיח לי ב“הן צדק”, שתסדר את ה“ענין ההוא” (מתן גט־פטורין) אזי, אקבל על עצמי לנסוע לחיפה ולהחזירה לצפת. אבל עליך להבטיח ממש, ולא כמו שהבטחת פעם ואחר כך התחרטת! אם הנך מוכן להבטיח זאת, אזי אבוא אליך למוסד ונשוחח אודות הכל־הכל

*

וכעבור רגע:

– אליהו, צריך אתה להבין אותה! נכון הדבר, שאתה אוהב אותה, אבל רחם עליה! האמן לי, כי לא חפצנו שכך יהא הסוף!… ידוע לך יפה, שאנו אוהבים ומכבדים ומעריצים אותך. אתה כמו בן שלנו!… ולכן עליך להבין גם אותה: שחרר אותה, כי אחרת היא תלך לאיבוד! הלא אתה יודע, שהיא יתומה. שאין לה אם… וביכלתך להציל את חייה. ותמורת זאת ישלח לך אלהים רפואה שלמה - –

ולא הנחתי לה לסים את דבריה, באשר הפסקתי את השיחה.

– והנה - לפנות ערב הודיעה לי אחת האחיות־הרחמניות, מבנות המקום, שאין זה נכון, כי לאה’לה נסעה מצפת, באשר כל בני העיר ראוה, בהיותה עסוקה בתלית כבסים על גג־ביתה!

– אף כי רגזתי רוגז רב, הרי בסופו של דבר נרגעתי לחלוטין.

צפת, יום - –

ומבעד לכל דכדוכי הנפש, שהנני מתנסה בהם, תוך כדי שכיבתי בבית החולים, יש ויעלה במוחי רעיון חדש, יותר נכון: ניצוץ־רעיון חדש – והניצוצות ושברי הרעיונות הללו נשתלבו יום אחד והיו למשהו אחיד, מגובש. קרי: פרורי הרעיונות נצטרפו ונתמזגו לרעיון מרכזי של כתיבת מכתב “מקיף” לרעיה, המכוונת לעזבני בגלל מחלה, בה חליתי שלא באשמתי. וכך כתבתי לה, בפשטות:

ללאה’לה היקרה שלי!

טבעי מאד הדבר, כשבן אדם נופל למשכב מתבלבלים עליו, לעתים, עשתונותיו, וביחוד בימים כשהוא נתון לבדו, ללא בקור של ידיד, מכר או מודע. ולפיכך, יקירה, אל נא תכעסי עלי על אשר בשבועות האחרונים “נתחלפו” כה דעותי והשקפותי בבעיתנו המשותפה! ה“להתגרש”, או לא? - –

שאלתיני לא אחת: “אם תאהבני, מדוע לא תשחררני?” או: “כך ידבר בן־אדם אוהב?” - וכדומה.

ומה שאני תובע הוא: קצת הבנה לאדם חולה - – ותו לא.

ובינתים –

עוברים ימים. חולפים לילות. בוכיה את על משכבך, יקירה, ומי כמוני, מבין פשר דכדוכי נפשך אלה?! ומי, כמוני, מוכן לחלק אתך, שוה בשוה, את סאת־יסוריך?! ולשם כך, הרי “טובים השנים מן האחד”. לא יעלה אפוא בידי השטן ובידי הרוחות הרעות להדריך את מנוחתי ולהטותני ממסלול המחשבות הנורמלי לחלוטין. נחפשה דרכינו ונחקורה! נחפשה ונמצא את שביל־הזהב לשנינו!

שלך תמיד: אליהו

וממנה - אין קול ואין עונה. ואביה הוא אשר השיב על מכתבי זה, כעל מכתבי האחרים אליה. והוא כתב כך:

אליהו היקר! - מכתבך גרם לנו צער רב, הואיל ומתוכו נוכחתי לדעת, כי לאחר כל מה שדובר בינינו במשך כל הזמן (מה דובר? מי דבר?…) הנך רוצה להתחיל הכל מחדש. זוהי בעיה רצינית מאד, ואין אנו מוכנים להכנס אתך בוכוחים, האוכלים את בשרנו ממש…

עליך לדעת כי בעיה זו יכולה להפתר אך ורק ע“י הפרדה. זוהי החלטה נחושה וסופית, שאינה עלולה להשתנות ע”י פיוסים או איומים!

ברצוני לקוות, כי סוף־סוף תבין, שאין לפנינו נושא כזה, שאפשר לדון עליו במכתבים בעלי תוכן של פילוסופיה רומנטית. קשריך עם לאה’לה לא באו תוך רומנטיות מהמין הידוע; ואין אפוא כל מקום לנהל אתה חליפת מכתבים כזאת.

אם אתה, באמת ובתמים, אוהב אותה, הואל נא, בבקשה, לשחרר אותה. זהו כל מה שאנו מבקשים ממך, כהוכחה נאמנה על אהבתך אותה.

חשוב חשבתי, והנני רוצה לקוות גם עכשיו, כשם שהקשר בינינו מתוך יחסי ידידות וכבוד - כך נפרד בדרך השלום והכבוד, ונשאר ידידים טובים ונאמנים לתמיד.

אני מציע לך אפוא לגשת מיד לסדור הענין. אם במשך שבועים ימים מהיום לא תסדר זאת, נהיה נאלצים, למרות רצוננו, למסור את הענין למשפט.

בידידות רבה: ראובן וילדרמן.

*

צפת, יום - –

והנה, אתמול, לאחר חמשה חדשי שהיה במוסד, טלפנה אלי אותה ברוריה מבית־החולים בטבריה. התנצלה, כרגיל, על ש“מרוב עבודה” אין ביכלתה “לעלות” לצפת. וסימה את דבריה כך: “הרופאים אמרו גם לי, כי אילו הניחה לך משפחת־אשתך, כי אזי הבראת זה מכבר!” - –

ובו בערב הגיע אלי מכתב מהדוד ר' מרדכי, מירושלים. בין השאר הוא כותב לי:

… לא חפצתי לצער אותך בתקופת מחלתך הראשונה. אולם, עתה, משהוטב לך, הרי מצפוני לא יהא טהור כלפיך, אם לא ארשום לפניך את אשר אמרה לי אשתך, בהיותי בצפת: "הכל נגמר! - אמרה אז בבטחה מוחלטת - מצבו של אליהו אנוש. הוא כבר ימות. אם לא היום־מחר, אזי בעוד חדש־חדשים! הוא מסכן, אומלל. אינו יודע דבר וחצי־דבר אודות מצבו הקשה. וגם אין צורך לספר לו משהו… יש להתיחס אליו בזהירות ובעדינות, למען יוציא את אחרית שנותיו הצעירות בהשקט ובשלוה, ללא ההתרגזויות יתרות…

ואביה, גם הוא אמר לי אז: “אף על פי שידענו כי הוא חולה מסוכן, בכל זאת סעדנו אתו יחד, בבואו מטבריה בטרם התקבלו ליבית החולים, על שולחן אחד בביתנו, באשר לא חפצנו להכאיב לו, אתה מבין?”

עתה רוצים הם, אליהו יקירי, להתרחק ממך, בו בזמן שכשנה־שנתים לפני נשואיך, כרכרו לפניך בכרכורי־חן: “אנחנו רוצים אותך!”… הרי ספרת לי זאת - –

*

צפת, יום - –

ומשום מה נזכר אנכי בדבריה של לאה’לה לפני “בריחתה” מצפת: “עוד כשהיינו במתולה פרצת בבכי. אתה זוכר? מדוע בכית אתה? - איני יודעת עד היום הזה אבל אנכי כבר הרגשתי, כי טעיתי טעות מרה וחמורה: למעלה משנה לפני כן השתעלת בלי הרף, לא שאלת בעצת הרופאים ואיש לא ידע ממחלתך שקננה בקרבך. ומשום כך בכיתי…”

מלחמה בשחפת, במחלה עצמה?… לא! אין זה נכון כל עקר! למעשה, נלחמת החברה בחולים עצמם, תחת להבריאם - ולא במחלה ובגורמי הופעתה!"

וחולה ערבי מכפר ערבי סמוך, הרבוץ במטתו זה החודש השביעי, ואין רואים עוד כל אות לירידה במדת־חומו, סח לי באחד מאלה הימים: “מדוע היא כה מרבה “לקפוץ” על ראשך, זו אשתך?… הלא אצלנו מכים בה, באשה, וערכה אצלנו כערך הנעל!” - –

לך והסבר לו!" - – –

*

דומה בית מוכי הגורל לתחנת רכבת רחבת מדות - ושני כוונים לה בלבד: העולם הזה ועולם־הבא. וכַוָּן אלמוני, כל יכול, הסמוי מן העין, מכַון את רכבות ה“נוסעים” האומללים - מי להכא ומי להתם.

אם אמנם, נראו, לעתים רחוקות, אי פה אי שם, בחדרי בין האבנים המיושן, מיטות ריקות - הרי שלא ארכו הימים והללו “נתפסו” עד מהרה, אף נוספו עליהן מטות, שהועמדו בצפיפות רבה, האחת ליד חברתה…

…ויש ובשעת אחר חצות ליל, עת ידום הכל, יעלו באזני אחות הלילה המתנמנמת בתוך כורסתה לאחר עמל רב - הדי זמזומן של ריאות חלולות־נקובות, המחרחרות ושורקות בלוית שיעול מטריד כרוני. ונצטרפו זמזומים־שריקות, שעולים־חרחורים אלה למעין סימפוניה רבתי, המיטיבה כה לבטא מבטא הולם, עז ביותר, את נקודות התורפה הטראגית ביותר של מוכי־הגורל האלמונים - – –

– - – ועד מתי תימשך מנגינת נְכָאִים זו?!…

– שאלה זו תציג, לעתים, לעצמה אחות רחמניה ותיקה, אשר היטיבה לדעת, אל נכון, פשר הסבל והיגון האצורים בבית זה - ומאסה, משום כך, בעבודתה המונוטונית, רבת־השנים.

כך ישאלו האורחים המבקרים –

ו… החולים עצמם!

 

כא. התפרקות    🔗

שעת־מנוחה.

מפאת ה“חמסין”, שירד על עיר ההרים, התפרקדו מריבת החולים על גבי מטות הברזל, ושקעו בכורסות שבמרפסת הנרחבה, החוסה בצל עצי האורן רמי הקומה.

נעירת חמור ממושכת, שעלתה מהרחוב הסמוך, הפריעה לרגעי מספר בעד מנוחת החולים. כשנשתרר השקט, פתח אליהו בן־ברוך בקול רם בחקוי נעירותיו של אותו חמור. אלא שעד מהרה פתח בשירה רצינית ביותר: אות למצבי רוח מדוכדכים ולמשברי נפש רבי גונים ומסובכים, שנתחוללו בקרבו אותו יום. והפעם בקש להשביח את סערת רוחו ב“גָלוי”, הוה אומר: בשירה אדירה, עד כדי טמטום החושים. ויאזינו הכל, ברצונם או בעל כרחם!

רבוץ היה בתוך מטת הברזל שבקצה המרפסת, ולימינו, על הרצפה, כד־חמר שבור, שדלף מים - וכמחצית התריסר ספרים רטובים. משפתח, בנשפו במלוא כוח ריאותיו ב“סימפוניה הבלתי גמורה” לשוברט, נעץ זוג עינים הוזות ביריעת־האהל המלבינה, שפרושה היתה על גג המרפסת. לפתע הפסיק באותה סימפוניה אדירה ופתח בשירת… “מעוז צור ישועתי”, זמר חג חנוכה זה, שכמה מהחולים התימנים, שבמטות הסמוכות, החלו לפזמו לעצמם בלחש ואט־אט פתחו החולים כולם בשירה אדירה - כבמקהלה רבתי.

מישהו מהחולים אץ־טס, כשלרגליו גרביו בלבד, שלא להקים רעש – אל המטבח. הביא משם כמה מכסות־סירים וכפות גדולות, אשר חולקו ל“מזַמרים” – וחיש הפכה המקהלה ל“תזמורת”, שהשמיעה שירי לכת, בלוית נקישות מדודות ב“כלי הזמר”, שהובאו מהמטבח: החולים הֲלָמוּם מכסה במכסה, כף בארונות הברזל הקטנים, - “תופים” ממש!

– חבריא! “להשתגע” עד הסוף!… טר–ר–רם!… צום–בא–בא–רא־רם!… צום–בא–רם - –

– קדימה, צעוד!

– המרש מתחיל!

– ולפתע נשתתק אחד ה“נוגנים”, תוך כדי שעול מטריד:

– הרופאים יכולים עוד להרגיש!

– אין דבר!

– אנו בין כה וכה אבודים!

– התזמורת, לנגן! טרם–רם–צום–בא–רם–בום! –

ברם, אותו הנס רוטמן, המשתעל הכרוני, מחה ברוגז מה:

– אבל אני רוצה לישון!

– שקט!… ומה תעשה בלילה?… תשחק בקלפים? –

– חבריא, “לצפצף” על הכל!

הם “נגנו” אף במעט רגש, את “השוק הפרסי”; ומשסימו בכך – עלה מן המסדרון הסמוך רעם מחיאות כפים סוערות. כשהתבוננו מבעד לדלתות המרפסת ואולם החולים לעבר המסדרון, הבחינו בקבוצת נשים חולות, שלא הרהיבו לבוא בין הגברים. רוח ה“פנטסיה” תקפה אותן והאזינו ל“קונצרט” מבלי ש“מבצעיו” ירגישו בכך…

– בואנה! הכנסנה! - צרח לעומתן אליהו בן־ברוך.

נכנסו כשמונה חולות, לבושות גלימות אפורות־מטולאות, וישבו בצותא על גבי ספסל מוארך, הנסמך לקיר האבן.

– גם אנחנו רוצות לשיר! הרי השעמום “הורג” אותנו!

– בבקשה! - פנה אליהן אליהו בן־ברוך - אנו “נשתוק” הפעם!

ועד מהרה פתחה קבוצת הנשים בשירה נרגשת:

“אל ראש ההר, אל ראש ההר” –

“הדרך מי יחסום לפדויי שבי?!”

– מי?! - הקשה אחד החולים בהתלהבות, בשבתו על קצה המטה ובנופפו אגרופיו כלפי מעלה - מי יעיז להפסיק את שירת חיינו באמצע?!

– אנחנו נחיה!

– ימח שם המחלה הארורה!

– ויאבד זכרה!

ואליהו בן־ברוך קם ועמד על המטה; ובהיותו גבוה משכמו ומעלה מחבריו, השמיע דברי עדוד:

– חבריא! שיר זה אינו שיר בלבד. כתכנו כן הוא. הרואים אתם את הכנען שממולכם, את הר הג’רמק המרוחק שבאופק?… ובכן: על ראשי ההרים הללו עלה נעלה, נטפס בשפוליהם כלפי מעלה, ללא כאבים בריאותינו, ללא עיפות, ללא נשימה עצורה… אנחנו כולנו, אלפי אלפים החולים הצעירים בעולם כולו! איש לא יעיז לחסום בעד המרוץ לקראת פסגת חיינו!… הידד!

*

ובנגבו בממחטתו, את הזיעה שכסתה את פניו, ישב־כרע תחתיו על המטה, וקבוצת הנשים פתחה בשירה בשנית:

“אל ראש ההר, אל ראש ההר - –”

ואותו הנס רוטמן, שקודם לכן מחה על שהוטרדה מנוחתו, הפנה פניו מהקיר לעומת חבריו; ולאחר שהטיל את ליחתו, פעם ופעמים לתוך הרקיקית הקטנה, התבטא כמאושר:

– דאס איסט וונדערבאר! (זה נפלא!) - –

*

“המרד במדבר” ללאורנס,“מרגלים” ללודנדורף, ספרי הרפתקאות ובלשים - מזה; “התחיה” לטולסטוי, “שדים” ו“החטא וענשו” לדוסטויבסקי וספרי מקסים גורקי - מזה; בשני קצוות מנוגדים אלה של תאורי החיים ומאוייהם של בני אנוש עלי אדמות, בקש אליהו להשביח במקצת את סערת רוחו, את משבריו הנפשיים, שתכפוהו לעתים כה מזומנות, מבלי שידע אל נכון, איזהו הקו הברור בו עליו לנקוט. כמה מחבריו יעצו לו:

– אל תרבה כה להגות נכאים… חבל על בריאותך! –

או:

– "צפצף עליה ועל התנהגותה חסרת־הטעם!

ולימים הוזמן אף לשיחה על נושא כאוב זה עם אחד הרופאים. בחדר הרנטגן, המואפל למחצה, בשעת בין הערבים, ישב אליהו על כסא מלבין. ממולו ישב אותו רופא צעיר, רם הקומה ומרכיב המשקפים - וקצה בלוריתו המשחירה ירד לו על מצחו.

– פונה אני אליך, אליהו, כידיד! - פתח בתחבו לתוך כיס מעילו המלבין, את פנקסו והעט הנובע שלו - הרי גם לך ידוע, שרפוי מבוצע לאו דוקא בעזרת רפואות ממש, זריקות וכדומה. יש גם, מה שמכנים, “רפוי נפשי”. אתה מבין? אם אין החולה נח למדי מבחינה נפשית, ואין עצביו שוקטים והוא נרגז תמיד, הרי שהדבר מקשה במאד מאד על תהלי הרפוי… וצריך אתה לדעת –

– אני כבר יודע מה שברצונך לומר! - פרץ בעצבנות מה - וסלח לי, אם אגיד לך, רופאי היקר: במקרה זה לא תוכל לחדש מאומה! - וקם ללכת.

– שב! אל נא בעצבנות ובחפזון!

והוא ישב.

– הלא אמרתי לך - המשיך הרופא, בהשתדלו לנסוך בדבריו נימה רוגעת - דובר אני אליך, כאל ידיד: צריך אתה לשכוח הכל, להרגע לחלוטין, כי אחרת יזיק הדבר במאד־מאד לבריאותך. הבינות? בפשטות: אתה הורס את בריאותך במו ידיך - –

– נו, טוב!… ומה עוד?

– האינך מסתפק בכך?

ואליהו שקע לרגעי מספר בהרהורים מעיקים, וזיעה קלה כסתה את פניו:

– אם ברצונכם, באמת ובתמים, לסייע בידי - פתח בקול נוגה - הרי שעליכם להוציאני מהבית הזה ולהעבירני למוסד מתאים לעיר אחרת.

– חשבנו על כך!

– ומה התוצאות?… האמת היא, כי אין אני חש, באוירה זו, שמבריא אני!

– התוצאות? הסבור הנך כי דברים כגון דא מבוצעים בן לילה?… הנה, מבית חולי הריאה שב“מקור חיים” בירושלים נתקבלה אתמול הידיעה כי שם תפוסות המטות עד אפס מקום. חולים רבים בארץ! - –

– נו, מילא! מה שיהיה - יהיה!

– יתכן! - סים הרופא בשיחה - אבל עליך לדעת ברורות! אם תוסיף להרגיז את עצביך, הרי… אתה יודע ש“זה לא בריא”…

– נו, טוב - ואליהו קם מעל כסאו, כשבפניו נסתמנו אותות עצבנות ויצא את חדר הרנטגן - הבשיל זה כדאי היה לערוך שיחה כה “נכבדה”?…

*

הוא ניעור משנתו בשעה אחת לאחר חצות־לילה. ירח פגום נשקף מבין הרים מרוחקים. על אף השרב, ששרר ברוב שעות היום והלילה, נשבה עתה רוח קלילה, משיבת נפש. לאחר שלבש את בגדיו בהשקט, שלא להעיר משנתם את החולים, ירד ברגלים יחפות, כשזוג נעליו בשתי ידיו, את מדרגות העץ, לתוך חורשת עצי האורן הסמוכה, מקום שם המתינה לו חברתי צפורה דורמן.

– שלום עליך! - ונעל את נעליו.

– שקט! הלא החולים ישנים… אתה כבר בסדר?

– כן! אבל קצת סבלנות!

– מה כוונתך?

– המתיני רגע!

– נו, טוב, אבל הזדרז!

– והוא פנה בלאט לעבר השביל שבגן, המוביל לצריף הפח בו נתונה מכוניתו ההדורה של אותו רופא צעיר. הדלת פתוחה היתה. לאחר שעלה בידו לפתוח אף את שער הברזל שבגדר המרושתת, ישב בתוך המכונית, ליד ההגה, ונהגה באטיות, החוצה, לעבר הכביש החדש, המתפתל על הר ה“מצודה” - ומשם, במדרון, בכוון לכביש הראשי.

דממת מות שלטה בעיר המיסתורין. כשנגשה צפורה למכונית, מופתעת במקצת, הבחינו שניהם בקבוצת יהודים זקנים שחוחים, שהופיעו מתוך אחת הסימטאות הצדדיות המפולשות. מגמת פניהם היתה בית הכנסת, ל“תיקון –חצות”. שלא להתקל בהם, נחלצה המכונית מתוך גבולות העיר. משנתגלתה, לאור הסהר, בינות לשני הרים נישאים־מקבילים, הכנרת התכולה, הואטה מהירות הנסיעה.

– לאן זה? - שאלה צפורה.

– להיכן שיהיה!… וכי מה איכפת לך?

– נכון. צדקת!… אבל את האמת אגיד לך: לא ידעתי כי נוהג הנך במכונית –

– חה־חה! - פרץ בצחוק אדיר - יודע אני דברים רבים, אלא שה“פלונית” שלי בלבלה עלי את עולמי… אוהו, מה שאני יודע! - –

– ואתה גם… כותב בעתונים?

– כן… “בערך” –

– וגם יודע לשיר?

– כן!

– ומיטיב לנגן ב…

– גם זה וגם זה: מנגן בכנור, בהרמוניקה, בפסנתר –

ביעף חצתה המכונית את ראש פנה הרדומה, על בתי האבן המיושנים שבה. הוחש השנוי שבמזג האויר: רוח הליל הקרירה, משיבת הנפש, הוחלפה בחום מעיק במקצת. אליהו עצר במכונית.

– להמשיך?

– כן… - פקפקה צפורה - אבל אולי צפונה. אל ההרים, כי שם קריר…

– נו, טוב!

והוא שנה את כוון המכונית, שהגדילה את מהירותה על פני כביש האספלט - להררי הגליל העליון…

ושיחה חדשה נתגלגלה ביניהם:

– היודעת את, כי זו האחות השחרחורת, מרים, “מתעסקת” עם הבחור שלך?

– כן, אני יודעת!

– ואת “שותקת”?

– אם פחד המחלה נפל על בעלי ועל בני משפחתו, הרי שרשאי הוא לעשות כרצונו!

– אבל, אני במקומך הייתי “מלמד אותו לקח”.

– אבל, כבר לא איכפת לי: יהא אשר יהא!

ולפתע העתיר עליה נשיקה לוהטת:

– אל יאוש! עוד יהיה פעם טוב!

ובעיניה נוצצו דמעות…

– הביטי: אילו הייתי חולה, האם יכולתי לנהוג כך במכונית? - –

• – - – - – - – - – - – - – - – - – –

מן הנמנע הוא לקבוע אל נכון, כיצד נודע “טיול הלילה” לרופא הצעיר, בעל המכונית. אליהו וצפורה חזרו למוסד בסמוך לשעה הרביעית, עם עלות השחר. אחות־הלילה התורנית, שרדומה היתה בתוך הכורסה הנרחבה שבחדר האחיות, לא חשה כל עיקר בשוב שני החולים, אשר עלו על מדרגות העץ חלוצי־נעלים, בחשאי.

ברם, לתמהון כולם, לא בא הזוג על ענשו: בלילה השני היטיב הרופא הצעיר לבדוק את דלת העץ, אם נעולה היא על מנעולים כהלכה. כן הורה לשמש לנעול, מדי לילה בלילה, את שער הברזל הגדול אף בשרשראות ברזל - ליתר בטחון… כי חש, כיתר אנשי־השרות הרפואי, שאין זה מן התועלת “להעניש” בני אדם, אשר מסכת חייהם נפגמה ביותר, ומוכנים היו אף להפקיר את הטפול הממושך על ידי בריחה מהמוסד - במקרה שה“עונש” לא ישא חן בעיניהם…

ומשום כך בחר להעלים עין ממקרה זה, כאשר טושטשו ענינים “בלתי נעימים” רבים אחרים - –

 

כב. מטיפת־המוסר    🔗

זה מכבר היה בדעתה של האחות הראשית לשוחח עם לאה’לה, “להסביר לה”, כלשונה, “להטיף לה מוסר, שכך אין מתנהגים עם בעל חולה”.

והיא מצאה את השעה הכשרה לכך באחד מימי השבתות, בבוקר, כשניצבה לאה’לה, לבושת שמלת שבת חדשה, ליד שער בית החולים, והרבתה להרהר: “האם להכנס פנימה? הכדאי לבקר את אליהו, אם לאו? –”

ובאותו יום חפשיה היתה האחות הראשית מעבודתה ובעברה, תוך כדי טיול, בסמוך לבנין המוסד, נתקלה בה, בלאה’לה, אשר אותות המבוכה נכרו יפה בפניה:

– מה מעשיך כאן, גברת?

– אני… אני…

– האם כבר היית “למעלה”? הבקרת את… בעלך?

– לא!… אני…. אני…

– בשל־מה תהיי במצב רוח כה “מזופת”?… הצטרפי נא אלי, ונטילה יחד!

ושמחה עמומה נתגנבה ללב לאה’לה, על שבכל זאת “התגברה” על ספקותיה ולא “עלתה” לראות את אליהו החולה; והשתים יצאו לטיל אל מחוץ לעיר, על פני כביש האספלט, הפונה להר־כנען. לרגע השהו את מבטן על כמה נשים ערביות רמות־קומה, אשר נשאו על ראשיהן כדי־מים, שהופיעו מתוך חורשת עצי הזית שמשמאלן, במדרונו של הר.

– לאליהו שלך “מזל” מיוחד!

– מה הדבר?

– הוא מבריא והולך כשור ממש!

– אח, שטויות! את האמת הרי אני יודעת!

– מה את יודעת?

– מי שחלה פעם במחלה הזאת, הרי אין לו כבר תקנה לעולם ועד!

– סלחי נא לי, טפשונת!… אני, כאחות ראשית, מרשה לעצמי לשאול אותך: מנין שאבת את ה“אינפורמציה” הזאת?

– אני יודעת - וחסל!

– אבל הרשי לי להגיד לך מה שאני יודעת: רבים מאד ישנם כאלה המבריאים!

– לא נכון! את רוצה ל… ל…השפיע עלי.

רגעים מספר הילכו השתים מבלי להחליף ביניהן מלה. מכוניות “טקסי” ערביות חלפו על פניהן ביעף. עמדו והמתינו עד שחלפה־עברה שיירת גמלים, שהעלתה בעקבותיה תמרות אבק. אף צלצולי הפעמונים, שירתם המונוטונית של הבידואים שעל דבשות הגמלים וצלילי חלילו של אחד מהם - הפריעו במשהו בעד מהלך השיחה.

– גברתי הנכבדה! - פתחה לאה’לה - אין אני מוכנה להמשיך בשיחה על נושא זה!

– אל נא תהיי עצבנית!

– לא!… אני הולכת ה־ביתה!

– אל נא תשתטי כילדונת!

ושוב נשתררה דומיה - והפעם ממושכת במקצת.

– נו, עכשיו את יכולה להגיד את אשר בלבך!

– אין דבר! - השיבה האחות הראשית - אוכל לשוחח אתך על כך פעם אחרת, כשיהיה לך “מצב רוח” –

– לא! אני רוצה עכשיו!

– ובכן: אין אני, את מבינה, יודעת בדיוק את מהות היחסים שביניכם. אבל דבר אחד ברור לי: אין זו גישה אנושית מצדך! כך אני אומרת לך וכך אמרתי לכולם־כולם, הן במקרה זה והן במקרים רבים דומים אחרים!… במה חטא אליהו, שנפל טרף לשני המחלה הממאירה?… תארי לעצמך, לרגע, אילו קרה כדבר הזה בצורה הפוכה: אילו נפלת את למשכב!…

– יתכן, שהיה “מת” בשבילי. אבל אני לא אוכל לסבול אותו.

– גם אני סבורה, שהיה מטפל בך בעדינות ובאהבה.

ודמעות החלו להראות בעיני לאה’לה - וניגרו על לחייה:

– מה ביכלתי לעשות? זוהי מכת אלהים, מכת שמים!

– ובכן: כאשה בעלת ניסון עשיר בחיים, אני מרשה לעצמי להזהירך: מצפונֵך יַסֵּר ייַסְרךְ ברבות־הימים!… חשבי, הרהרי בדבר, שני את דרכיך!… כלפיך, על כל פנים, הרי טרם חטא!

– אבל, גברתי הנכבדה: אין לפנינו בעיה של מצפון… אמנם נישאתי לאליהו לפני שלוש שנים וחצי, מתוך רגשות כנים של אהבה טהורה; ברם, במשך הזמן התאכזבתי מכך, משום שנודע לי, כי בימי ילדותו היה –

– מה היה?

– הוא היה… וקשה זאת לשכח: הוא היה מצחצח־נעלים!

– ובכן מה בכך?

– אבל גם אביו נפטר מאותה מחלה!

– ומה ממך יהלוך, אם היה מה שהיה?

– נכון, אבל אל נא לך לשכוח, שקים בעולם גם כבוד משפחתי… ובמשפחתנו טרם היו מצחצחי־נעלים או סַבָּלים!… ומי יודע שהרי כתוצאה מתנאי חייו הגרועים נדבקה בו המחלה הארורה! וגם אביו… הרי זוהי אצלו תורשה –

– ובכל זאת הרי אהבת אותו?… הת–בישי - – חסרת מצפון!…

*

היא, האחות הראשית, מטיפת המוסר לאובדי עשתונותיהם מ“פחד” המחלה, היתה טפוס של אחות רחמניה אידיאליסטית, מן הותיקות במקצועה, שעלו ארצה מרוסיה עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. והיא אהבה לספר מזכרונותיה – בפני חולים ובריאים כאחד, בכל עת מצוא.

–…הדבר היה בשנת 1919 - פתחה וספרה פעם לאליהו בן־ברוך, באחד מאותם הימים, בהם מרותק היה למטתו שב“חדר המיוחד” - עבדתי אז בירושלים כאחות־עינים. היתה אז תקופה מענינת, מענינת מאד. בעיר העתיקה, בין החומות, היה איזה בית ספר של ערבים (בית ספר, או בית יתומים - איני זוכרת כבר…) שבו עבדנו ו“הבראנו” את הילדים הערביים מגרענת וממחלות אחרות. ועבודתנו נעשתה כמובן, תוך רצון טוב לקשור יחסים עם האוכלוסיה הערבית. והנה: יום אחד נמתחו היחסים… פרצו פרעות דמים ביהודי ירושלים!… ז’בוטינסקי וההגנה שלו בחוצות ירושלים… ראינו אפוא סכנה בהמשכת עבודתנו והחלטנו להפסיקה. יום אחד באתי בלוית אדם אחד לקחת את החפצים שלנו בחזרה מבית הספר הערבי. המנהל הערבי ערך לכבודנו מסבת פרידה כהלכה וכבדנו בקפה תורכי שחור ובמעדנים מזרחיים בשפע. תזמורת התלמידים נגנה (ובין השירים השונים השמיעה גם את “התקוה”) ואחרי כמה “נאומים” עזרו לנו לטעון את חפצינו על גבי חמורים, ולוו אותנו עד שערי העיר החדשה…

–…וזכרונות רבים נוספים ספרה לחולים מתקופת יבוש הבצות ב“עמק”, עת הושטה עזרה רפואית רבתי לחלוצים, שהרבו לקדוח וכו' וכו'; ומספוריה אלה נצטירה דמות של אחות־רחמניה מושלמת, המעורבת בחיי הבנין והיצירה בארץ.

 

כג. בטירת־קדומים    🔗

הוד קדומים, הוד שביפי פראות הטבע, חופף על פני השטחים הנרחבים, המוריקים כמרבדים מצמחי מים רבים־סמיכים, - ביניהם יהלכו פרים נפוחי בטן, המשוקעים ברגליהם במימי הקדחת המרובים - הם שטחי בצות ה“חולה” שבגליל העליון.

במשתה, שערך באחר מלילות הירח בשלהי קיץ אחד מעשירי המקום בטירתו, הנשקפת על פני המים הרבים, שותפו אף ארבעה מן החולים־המבריאים של בית־החולים: אליהו בן־ברוך, צפורה דורמן, “מזכיר” ועד החולים, משק’ה בן־שבת ואותו הנס רוטמן, הטרדן־המשתעל הכרוני.

לכאורה, לא עורר בית־האבנים עתיק־היומין כל תשומת לב במראהו החיצוני; אולם, בבית פנימה נבדל במעט מכל בית שכן אחר, באשר מערכת רהיטיו וכליו היו לפי סגנון “מודרני “לחלוטין: רדיו־פטיפון “מודל” אחרון, ספות מעשה ידי אמן, הרצפות מכוסות שטיחים לרוב וכו'. המאכסן, והוא סמוך לגיל השלושים, אחד מבניו המרובים של בעל הטירה, קבל את השכלתו באנגליה ובאמריקה, ומיטיב לשוחח אנגלית - הביא הלום את ה”רביעיה” העליזה מה“סנטוריום” הצפתי במכונית ה“טכסי” אשר לו; וזאת הודות לקשרי ידידותו עם אליהו בן־ברוך, אשר אותו הכיר יפה בעבודתו כמדריך חקלאי בישובי הגליל. ב“סאלון” הנרחב לקבלת אורחים נוכחו גם שני אחיו הצעירים, הדורים־מצוחצחים “אירופית” כמוהו. ה“אורחים” ישבו בהרחבה על גבי הספות המזרחיות הקטנות ועשנו סיגריות ריחניות (על אף האיסור המפורש של הרופאים). הרדיו־פטיפון החל להעלות מתוכו מנגינות רקודים, והמארח הצעיר הפליג בג’נטלמניות רבה עם צפורה ברקודי ואלס. משנסתים הרקוד הראשון, לקול מחיאות כפיהם של הנוכחים, הוגשו על ידי שני נערים משרתים שחורי פנים, לובשי גלימות ארוכות מלבינות, ספלי קהוה, שנישאו על גבי טסי כסף נוצצים.

צפורה דורמן, שהחלה משום מה לחוש במועקה בחלל החזה, בקשה לרגע את סליחת חבריה, יצאה אל המרפסת הנרחבת - ובחוץ, לאור הירח, ירקה משהו חכלילי אדמדם. תקפה פחד: “אוי ואבוי לי, הלא ירקתי דם!”… אכן, העשון הארור הזה!! ברם, עד מהרה התאוששה וחזרה ל“סאלון”.

המארח האדיב, אשר ספק ישב ספק שכב פרקדן בתוך כורסה רכה, העלה זכרונות מימי שהיתו באירופה ובאמריקה - “ימים רוויי־אושר, אשר ספק אם יחזרו שנית בחייו”. ובטרם סים את ספור פרשת תלאותיו בשלמותן, הופיעו אותם שני הנערים המשרתים, ולתמהון הכל החלו עורכים שולחן לארוחה כיד המלך!… משהביעו הנוכחים את סרובם לכך, פנה אליהם המארח בשאלה:

– האמנם תחפצו להעליבני ולא לסעוד עמי על שולחני? - –

עד מהרה הועלה על השולחן צלי בשר, “קַבַּאבּ” ו“ששליק”, אשר ריחותיהם גרו, לרגע, את תאבונם של האורחים כולם. בקדרה שניה הובאו ירקות בשפע: מלפפונים, עגבניות, מלפפונים כבושים, פלפלים, בצלים וכו' וכו'. על גבי מגש עץ, שהונח בקצה השולחן המאורך, הונחו “פתות” רכות. בארבעה חמשה בקבוקי קוניאק, ליקר ומשקאות אחרים, נסתים “קשוט” השולחן - והנוכחים פתחו בסעודה, לקול מנגינותיו בלתי הפוסקות של הרדיו־פטיפון, שהוסיף להשמיע מנגינות קלאסיות משל גדולי הקומפוזיטורים בעולם.

– התשמע את קול נחירת ה“גַ’מוסים” (פרי־הפרא) המרוחקים? – שאל אליהו את חבריו - הלא יש בזה מן הרומנטיות: נחירות “ג’מוסים” פראים מזה וצלילי־ הסימפוניה התשיעית לבטהובן - מזה!

– שמא מוטב כי “נזדרז”? - שאל הַנס, אשר הדור היה אותו ערב בלבושו, כבעל האכסניה עצמו - שמא מוטב כי נקדים לחזור לבית החולים, הלא הגענו כבר לשעה העשירית!

– פחדן!… מוג לב! - פרץ לעומתו משק’ה בן־שבת - אני ה“מזכיר” ואני כבר “אסתדר” עם הרופאים והאחיות… חבריא, בתאבון!

והכל אכלו בתאוה רבה, מוגברת, כאילו לא בא אוכל אל פיהם מזה ימים רבים…

*

אליהו בן־ברוך היה היחידי מבין ה“רביעיה” אשר נותר ללון אותו לילה בטירה. שלושת חבריו הוחזרו, לאחר אכילה ושתיה כדת, באותה מכונית “טכסי” הדורה, למטותיהם אשר ב“סנטוריום” הצפתי (כמבטא בעלי האכסניה).

יחידי התהלך בשעת בוקר מוקדמת, למחרת היום, בשביל ההרים המוליך לכפר “חלסה”. ברצונו היה “לתפוס” שם את האוטובוס הערבי הראשון, המהלך לחיפה. כך… החליט בנפשו לאחר דכדוכי נפש מרובים, לתוכם נשתלהב בשנת הלילה. רגשות הפקר של “מה איכפת לי” נשתלטו עליו.

השטחים המוריקים של בצות ה“חולה” נגולו לעיניו מבעד לערפל בוקר קליל חורור…

– יא חואג’ה, תן לי סגריה! - עצר בו בפשטות, בעד הלוכו, נער בידואי, שנהג באורחת גמלים. אליהו נתבלבל במקצת: היתכן, של“ג’ינטלמן” כמוהו, שאף עתה ענוד היה בעניבתו, לא תהא סיגריה?

– לא מעשן, יא־חביבי! - התנצל רכות בפני שוכן אהלי הקדר הצעיר - ומתי יוצא ה“טרומביל” מחלסה לחיפה? - –

והמשיך בדרכו. לפתע הבחין שמהכביש המוביל מישוב חדש, אץ צעיר ובידו תיק וכמה חבילות, כשהוא צורח:

– אליהו!… אלי–הו! - –

– ואליהו הכיר בו, בצורח, את חברו לשעבר מתקופת עבודתם החקלאית המשותפת במושבות הגליל, את אברהם כ., כיום הנהו חבר לאחד הקבוצים שבסביבה. חובב טבע, מלקט צמחים וחוקר, לעתים מזומנות, את ארחות חייהם של בידואי הסביבה, לשמותיה של הצמחיה המגוונת, שבאדמה הפוריה הזאת, וכדומה.. אף הוא אץ, בשעת בוקר מוקדמת זו, לבקש את האוטובוס הערבי, היוצא מחלסה לחיפה. עד מהרה נסתבר, כי השנים הקדימו בשעה וחצי. הם ישבו אפוא בחצרו של בית אבנים מיושן, אשר ל“בית הקפה” היחידי, שבכניסתו התנוססו תמונותיהם המוגדלות של צ’ירצ’יל, רוזוולט וסטאלין. נער ערבי עצל הגיש לאורחים בלתי הקרואים קפה שחור… כשהחבר הגימנזיסט לשעבר שאל את אליהו לסבת מצב רוחו ה“מזופת” כל כך - השיב לו בבת צחוק לאה מאומצת, תוך לגימה ממושכת מספל הקפה הקטן:

– אספר לך הכל… הכל־הכל. אבל, קודם לכל עליך לדעת, כי אני… אני… “פנסיונר” בבית החולים שבעיר־המקובלים. אתה מבין?… נטלתי לעצמי “חופשה” סתם־ככה… ונוסע אני לחיפה “סתם־ככה” - – שמא אמצא אותה שם, את לאה’לה התועה… אתה מבין? היא זנחה אותי… משום… שחליתי ב… ב… אתה מבין כבר? - – –

– - והאזין החבר רב קשב לספור הנוגה.

 

כד. הסטודנט לשעבר    🔗

לאמתו של דבר, היה ה“טרדן הכרוני” הנס רוטמן, צעיר בהרבה מכפי שהעידו הקמטים המרובים שבפניו וקומתו השחוחה - אות לתלאות חייו הרבות, שידע מאז עלותו ארצה מברלין ב־1934… הוא היה כבן כ"ט, ולפי מראהו נראה למעלה מבן ארבעים.

שלושה היו הרשומים שהטביעו את חותמם במעמקי נפשו במסכת חייו בארץ:

בירושלים, בתקופת היותו סטודנט באוניברסיטה העברית.

ביום שבת חרפי ישב על גזוזטרת חדר חברו ארוין, ויחד אתו התכונן לקראת המבחן בהיסטוריה העברית. תוך כדי קריאה משותפת באותו הספר, קם מעל כסאו והודיע לחברו, שלא יבוא מחר לאוניברסיטה ולא יבחן - וחסל!… זה לו כבר זמן רב, שלא קבל ממנה, מאילזה, כל מכתב, והוא נחפז למשרד הדאר. והפעם - נתקבל מכתב מגרמניה. ההורים כתבו, שאילזה נלקחה ל“מחנה הסגר”. “אומרים עליה, שאיבדה את עצמה לדעת, אולם איני מאמינה בכך. חיות אדם אלה לא יעיזו להמיתה!”… וכיצד יספר זאת לאחיה, לארוין?

– והנה: מוצאי שבת. הוא יושב ליד שולחן הכתיבה ומתכונן לענות על המכתב שקבל… הוא לא חפץ לבכות… לא! הוא ידע להתגבר על התרגשויות. נפשו סערה בקרבו, ואף על פי כן לא עמד בנסיון: לפתע פרץ בבכי והגליון נרטב כולו בדמעותיו - – –

עם הִבָּקע השחר מעל הרי ירושלים, קם מעל כסאו, קרע את גליון הניר, יצא בלאט החוצה, פזר את הקרעים הלבנים וספג לתוך ריאותיו מן האויר הצונן. “מה טוב לטיל עתה!” אמר לעצמו. והלך. פנה לכל אשר נשאוהו פעמיו… עבר את השכונות הקיצוניות שבעיר. כוח פנימי טמיר דחפהו, הניעהו; לבו בקש אחר דבר מה והוא לא ידע מה. לעת הצהרים הגיע, לאחר רוב נדודים, לסביבת עמק יהושפט: יד אבשלום, קבר זכריהו. הוא טפס ועלה על מרומי הר הזיתים, שוטט שעה קלה בין העצים והעתיקים ואחר צנח מחמת עיפות וישב על סלע בצל עץ זית עתיק־יומין, שעלה מבין הקברים. ירושלים העתיקה, המסוגרת בתוך חומות האבן, על כיפותיה וצריחי מסגדיה ובתי התפלה המרובים שבה, אשר לכל העמים והדתות, - נגלתה לעיניו בכל יפיה והדרה. ברם, ראשו כבד עליו. הוא חש עצמו מיוגע לאין שיעור. מבטו הנלאה נצמד לקברים המלבינים. ושאלה איומה כרסמה את לבבו: האמנם גם אילזה, שם בגרמניה, נטמנה כבר באדמה באביב ימיה? האמנם?! והוא התגבר רגע על לאותו ועמד על רגליו, קמץ אגרופיו כלפי מעלה, ונהם:

– אתה!… אתה שם בשמים! איך?!

ולפתע צנח. ראשו נשען על ברכיו. לא, לא! אינו חפץ לישון… והריהו ישן כבר, כן: כמו עכשיו… וחלום בתוך חלום: אביב בגרמניה. באחו רועות פרות. הוא ואילזה דקת הגו יוצאים מן הסירה, עולים אל חוף הנהר ויושבים על הדשא הרענן. היא צוחקת במלא פיה; והוא - לבו בל עמו. והריהו אומר לה: “אילזה היקרה! היודעת את, שאחיך ארוין נהרג בעמדו על המשמר במושבה בגליל? הוא מת והרופא אינו רוצה לספר לי…”

ולפתע פתאום צצים לפניהם, כמו מתוך האדמה, שנים מאנשי “פלוגות הסער”. אחד מכהו בראשו במקל גומי והשני - מתעלל באילזה. ולקול צעקותיה הפולחות לב, הריהו - מתעורר!…

…אי שם בעמק משרך את דרכו ערבי עצל עם חמורו, העמוס משא לעיפה. רוצה הוא לעלות על השביל שבהר. הוא חפץ לשוב, לשוב. לשוב באותה דרך שממנה בא. לנדוד בחזרה. היתה זו, בערך, השעה השנית, או השלישית אחר הצהרים, חום השמש עדיין בתקפו. והנה: מעברו הימני, מעבר “שער שכם”, עולות באזניו יריות חזקות, אשר לא התמידו. הוא נדהם. הוא לא חפץ להאמין למשמע אזניו. והוא פנה לעבר “שער שכם”, לעבר היריות. ברם, מיד הופיעו לפניו שני שוטרים גבוהי קומה, מזוינים בנשקם וחבושי קובעי פלדה:

– סטופ! צוו עליו.

ואחד מהם הוסיף בטון תקיף:

– No way!… אי אפשר לעבור!… מפגינים ויורים!…

– רטט עז חלף בבשרו. רגע ראה בעיני רוחו את ההמון המפגין, המוסת, על דגליו הירוקים. מוחו געש - והוא אזר את שארית כוחותיו ונחפז לברוח מן המקום.

*

ואחר כך, כעבור שנתים לערך, במזל מאורעות הדמים עזב את האוניברסיטה ונתגיס כנוטר בגליל. על משמרתו במושבה מרוחקת נפצע קשה ברגלו הימנית, והוא בא לבית החולים בטבריה. באותו מעמד נפצע אף חברו, אחי אהובתו שנותרה בגרמניה, ארוין - אשר מת מפצעיו לאחר יסורים רבים. לאחר מה שאירע לאילזה שלו, הרי הטביע מקרה זה רשומים עמוקים ביותר בנבכי נפשו.

והמקרה השלישי, ה“אחרון”, אירע, כשביום בהיר אחד, במשק קרובי משפחתו בשרון, נתגלה כי נפל טרף לשני המחלה הממאירה…

במחלת שחפת־הריאה הותקף לראשונה, בתקופת היותו מתלמד באוניברסיטה בברלין. ימים מספר שכב אז על מטת־חליו במעון הסטודנטים, ובסופו של דבר הועבר לסנטוריום פרטי, באחת מערי השדה הסמוכות - מקום שם שהה למעלה משנה. בלי ספק: חיי הרעב למחצה של מתלמד עני היו בעוכריו. ברם, מש“הבריא” נשכח מלבו דבר המחלה ולא הקפיד בשמירה על בריאותו הרופפת. הוא עלה ארצה כמתלמד, כביכול, על מנת להמשיך בלמודיו באוניברסיטה העברית שבמרומי הר הצופים. היה זה תירוץ “רשמי” בלבד; ואילו לאמתו של דבר נתכוין לעבוד בכל עבודה מפרכת, בבנין ובשדה, במולדת המתחדשת. חדשים רבים לאחר עלותו ארצה רגיל היה לפזם לעצמו אותו חרוז־שירה, שליוהו כל עת נסיעת ברכבות ובאניה – מברלין ליפו: “אנו באנו ארצה לבנות ולהבנות בה”.

את הסטודנטית החיננית, זהובת השער, נעמי וולף, הכיר בתקופת למודיו הקצרה בעיר הקודש. מאחר שכל נימי נפשו נתונות היו לאילזה שלו, שהותיר בגרמניה, הרי שמטבע הדברים לא הלך לבו שבי אחר אהובתו ה“חדשה”… ברם, היא בת העשרים ואחת נתאהבה בו, ב“ארי” יפה הקומה ובהיר העינים, כמעט עד לשגעון. ילידת סימטאותיה החשוכות של עיר דוד עתיקת היומין היתה בת להורים שומרי דת ומסורת, קנאים באמונתם, ממשפחת רבנים ידועה מרוסיה רבתי, דור שלישי בארץ. הבת היחידה “נתפקרה” ונסחפה בזרם ההשכלה, שהחלה לתת את אותותיה בחייה האפורים של עיר החומות - עוד בהיותה תלמידת “בית החנוך לבנות החרדי”: תנועות הנוער למיניהן, שנתארגנו ב“עיר החדשה”, שיריהן, תהלוכותיהן, דברי המרצים הנלהבים, צבעי הדגלים והחולצות, חוברות התעמולה וההסברה המרובות וכדומה, חדרו אט אט, במישרין ובעקיפין, אף לתוך אפלת חייהם המונוטוניים־משעממים של שומרי החומות מזה דורות. ומלחמת “אבות ובנים” כצורתה וכהלכתה בכל אתר ואתר, נתחוללה אף בבית הרב מנחם זאב וולף, בר' הגאון בנימין לייב וולף נ"ע. נזדרזו השכנים, לעתים מזומנות, להשקיט ויכוחים סוערים שבין הבת להוריה, אשר הדיהם פרצו מבעד לאשנבים שבתוך קירות האבן עבי הצורה ועתיקי היומין…

במתמטיקה היתה נעמי וולף מן המצטינות ביותר. במקצוע זה בחרה כבענף “עקרי”, נוסף לכמה מקצועות אחרים, בהם חשקה. מיום שזנחה את בית הוריה התפרנסה ביגיע כפיה ממתן שעורים לסטודנטים מפגרים - ביניהם עולים חדשים, אשר השפה העברית טרם שגורה היתה בפיהם כהלכה. וכך הכירה את הנס רוטמן, אשר ביום עלותו ארצה נחשל במאד מאד בידיעותיו בשפה העברית. בחדרה הקטן, אשר באחד מבתיה הקיצוניים של “שכונת הבוכרים” רחבת הידים, מחלונו הקטן, נשקף נוף מרהיב עין של הררי ירושלים, - רגילה היתה, לעתים, להזמין כמה מתלמידיה ותלמידותיה. לאחר השעור השני, שהורתה להנס באחד מימי שלהי הקיץ, בשעת שקיעה נהדרה, יצאה עמו לשוח אל השדות וחורשות עצי הזית שמאחורי אותה שכונה. רוח קרירה ליטפה על פניהם. הנס הרבה לעשן, סיגריה אחר סיגריה.

– הלא אתה משתעל, שמא תפסיק בעשון?! - העירה לו, כשחיוך קל נסתמן בפניה, שהסמיקו.

– אין דבר… אין דבר! אבל, הגידי לי: מאיזו ארץ את?

– אני “צַבְּרֶה”!

– מה?

– "כן, “בחיי”.

– ובאיזו עיר, או מושבה, נולדת?

– כאן, בזו ירושלים. בסימטאות עיר הקודש ממש!

– כך. הרי את “קדושה”! - והעתיר נשיקה קלה על מצחה.

הם ישבו על אחד הסלעים המרוחקים. מרחוק, מכבש האספלט הסובב את שכונת “שמעון הצדיק” ומטפס למרומי הר הצופים, נשמעו מפעם בפעם הדי דרדורי מכוניות, שאצו הלוך ושוב… חשכת הלילה החלה פורשת את כנפיה על היקום.

היא הניחה אל ראשה הזהוב על ברכיו ועשתה עצמה כמנמנמת. לכתחילה, כאילו נתבלבלו עליו במשהו חושיו: לרגע חפץ לחבקה ולנשקה בעוז, אלא שחיש נמוג רצון זה וסיוט מה, רגש זרות הציפהו כליל: מה הטעם להסתבך בהרפתקת אהבים חדשה. כשאילזה שלו מצפה (הוא לא האמין במותה…) ללא ספק, לאושר הנכסף? –

– לא קר לך, הנס?

– אה… לא… לא.. לגמרי לא!

– ומדוע הנך כה עצוב?

– איני יודע!

– אבל אני יודעת!… "אי־שם” בלבך “קבור” איזה “כלב”! –

– איני מבין שפת רמזים!

– כונתי היא - והיא זקפה קומתה ונעצה בו, בחשכה, זוג עינים יוקדות - שאתה, חביבי, מסובך באיזו “אהבה” אחרת…

– לא נכון!.. זהו, פשוט, “מצב־רוח”…את מבינה?

– לא. איני מבינה!…אבל, אין דבר! זה “יעבור”!

*

היא המשיכה בלמודיה והוא נתגיס לשמירה בגליל. הדבר היה בתקופת מאורעות הדמים בארץ בשנות תרצ“ו–צ”ט, קשר מכתבים בל ינתק קים היה ביניהם בכל גלגוליו רבי הלבטים. לא היה קץ לאשרה, כאשר נצל מכדורי המרצחים ויצא את בית החולים בטבריה בריא לחלוטין. בתקופת היותו פועל חקלאי במשק קרוביו במושבה הקטנה שבשרון, רגילה היתה לבקרו, אחת או שתים לחודש. משהגיעה אליה הידיעה, כי חלה בשחפת הריאה ונתקבל לבית החולים בצפת, נחפזה מיד אליו וסעדה את חליו ימים רבים. עד שנאלצה לשוב ירושלימה, לעבודתה כמורה באחד מבתי האולפנה. מני אז “עלתה” צפתה בכל עת מצוא: בימי חופשת הפסח, בפגרת הקיץ הממושכת וכו'. רוחה נתפעם בקרבה, משהבחינה בתוך כתלי המוסד בטרגדיה של אליהו בן־ברוך, צפורה דורמן ואחרים, אשר פחד המחלה הרס את חייהם של בני אדם צעירים, נשואים –

ברם, משהגיעה אליה, ירושלימה, לבית הספר בו עבדה, הידיעה כי מצבו של הנס אהובה הורע לפתע פתאום קמה מכסאה, בשעת שתית התה ב“הפסקה הגדולה” בחדר המורים, ובתנועה עצבנית, כשכולה חלחלה, פנתה לחבריה לעבודתה:

– אני מוכרחה לנסוע מיד לצפת! הוא –

ובצאתה את החדר עמדו דמעות בעיניה.

משנתגלה שטף הדם, לאחר שלוש שנות שהיה במוסד, בהן לא פסק שעולו המטריד כמעט אף ליום אחד - פרץ הנס המסכן בבכי, כתינוק בן יומו. החולים שכניו, שלא יכלו לראותו בצערו, גברו על חולשתם הגופנית, קמו בקושי רב מעל מטותיהם ויצאו למסדרון - מקום שם התהלכו, כשאחדים מהם נסמכים איש ביד חברו, מחמת החולשה הרבה, עצבניים־המומים במקצת.

נו, מי מאתנו יהא עתה ה“פילוסוף” ויגיד ש“זה לא כלום”? - הקשה אחד מהם במרירות.

מטתו של הנס הוקפה בפרגוד מלבין. הוא הוסיף להקיא שטפי דם לתוך הקערית הקטנה, שהגישה לפיו אחת האחיות הרחמניות. משפסק סוף סוף וצנח על הכר שלמראשותיו, סלקה במגבת את אותות הדם שבפניו ועל שפתיו - ואת הכתמים האדומים, שדבקו בסנרה המלבין… הוא נשם־נשף בחזקה, כקטר, פניו כוסו זעה רבה והוסיף לבכות בלי הרף - –

לאולם החולים נכנסה האחות הראשית, וביד מחברת ה“פקודות” – והפעם ללא “כפה” לראשה עם “מגן־הדוד”; מוכנה היתה לבצע משהו, באשר גם שרווליה היו מופשלים על זרועותיה.

– אנו מעבירים אותך, הנס, לחדר הקטן. כך צוה הרופא!

מששמע זאת, התפרץ בחמה, מהולה בבכי מוגבר:

– לא!… אני לא אלך!

– אל תהיה טפש! - השיבה לו, והחלה לסלק מעל מטתו את הפרגוד.

– לא!… אני לא אלך!

– אל היה עקשן!

חזרו מהמסדרון החולים האחרים, ודרך רישול קרבו־התקבצו ליד מטת הנס.

– אני יודע: זהו חדר בשביל מתים, אבל לא בשבילי! - –

– לא!… טפש! אתה תבריא שם במהרה! - נסו להרגיעו כמה מהחולים.

– אני רוצה לחיות ולא אלך שמה! - המשיך במחאותיו - לא אלך! - –

לרגע השתררה דומיה מעיקה: דומה היה כי החולה נרדם, באשר עצם את עיניו. הסתכלו בו, במבטים מפיקי רחמנות, ארבע האחיות הרחמניות, המלבינות בתלבשתן, קבוצת החולים, שנראו כלובשי סחבות, והרופא הצעיר, שהופיע ברגע האחרון, - משהגיעו לאזניו, בשבתו במשרדו שבקומה התחתית, הדי הוכוח המר. הוא נגש לחולה בלאט, אחז בידו ומשש בדופק. אחר הזריק לתוך בשר זרועו זריקת חיסון.

– אין דבר!… הניחו לו לישון קצת! - אמר ונסתלק לעבודתו.

ומשהגיעה, למחרת היום, המורה הידידה, נעמי וולף, מירושלים, שכב הנס במטתו שבחדר הצדדי הקטן, המיוחד למקרים קשים: הוא הועבר לשם לאחר רוב הפצרות מפי הרופאים וחבריו החולים, אשר עודדוהו, נחמוהו ושכנעוהו, כי חדר קטן זה נמנה על ה“מחלקה הראשונה”: זהו “חדר פרטי”, המיועד ברוב המקרים לחולים, המשלמים מחיר גבוה ביותר בעבור רפוים.

וכך אמנם נתבטא בפני אהובתו בעמדה מולו, מבוהלת במקצת:

– אל תחשבי, שאני מחוסר הכרה… זוהי “מחלקה ראשונה”!

ברם, הוא נתקשה בדבורו. נשם־נשף בחזקה וטפות זעה נגרו מעל פניו, אשר החורון והלאות השתלטו בהן בימים האחרונים. כל אימת שחפץ לבטא משהו, גברה עיפותו ונתבלט מאמץ נשימתו –

– אל נא תתרגש! - נסתה להרגיעו, בשבתה בכורסה הסמוכה למטתו - הנה הבאתי לך שוקולדה, תפוחים, אגסים… הכל על מקומו יבוא בשלום!

– הכל ידעו שלפיו של הנס לא בא כל מאכל מזה שבועות אחדים, ובכל זאת הובאה אף הפעם, ל“חדר המיוחד” ארוחת הערב במלואה, על גבי המגש: כנראה לשם יצירת אילוזיה בלב החולה שהנה אין הוא נופל במאומה מן החולים האחרים ואין כל הפליה לגביו.

נעמי נסתה להלעיטו בכף מתוך מרק הקוקר. הוא אף לא הסב את ראשו לעומתה וחיוך קל נסתמן בפניו:

– נו, נו - הפליט אירונית - כנראה, אינך יודעת כי אין אני אדם לאכילה…

– אבל, קצת?

– לא מאומה!

– וענבים?

– אם תכיני מהם מיץ בכוס!

והיא סרה למטבח, מקום שם הכינה בעבורו מיץ ענבים וסלט פרות, מהתפוחים והאגסים, שהביאה אתה.

הוא לגם מתוך הכוס לגימות מספר, ועד מהרה פרץ בשעול עז, והמפית הלבנה שעל חזהו נתלכלכה בליחה אדמדמת־כהה.

– איני יכול עוד - השמיע בהתאמצות מה, וראשו שקע בכר - די! מספיק!

משעצם את עיניו, כאדם האומר לנוח לאחר יגיעה רבה, הצליפה נעמי מבט ממושך בחלון החדר המרושת, מתוכו נשקפו עצי אורן רמי קומה, שהוו חלק מהחורשה ה“היסטורית” שעל מדרוני הר־ה“מצודה”. היא זכרה את הנוף ההררי שובה הלב, הנשקף מבעד לחלון חדרה היא, בתוככי ירושלים… דמיון מה גלתה בין שתי ערי הקודש הללו. בהיותה רבוצה בכורסה, נטלה לידיה מספר עתונים, ברם לא יכלה לקורא בהם מחמת עיפותה הרבה, ובאמרה לנוח במקצת ולהרדם, כמוהו, כהנס, החל הרעב להציקה. היא קמה אפוא, נטלה בידיה את התיק הצבעוני ומתוך פנקס קטן שמונח היה בתוכו, תלשה דף זעיר, בו רשמה: “הנס היקר! ירדתי העירה לחפש איזו מסעדה ולסעוד ארוחת ערב. אקדים לשוב! - שלך: נעמי”.

בלאט, על בהונות רגליה, יצאה את החדר, את המסדרון, ירדה את המדרגות ומבטה אינו זע לצדדין אף במשהו: הראש מושפל היה כלפי מטה, ככדור מתכת מכביד… מוכה היתה במעמקי נפשה, וכל תנועה של אחיות רחמניות או של החולים וכו' - לא משכה את תשומת לבה על עקר.

– - – וכך סעדה את חליו במשך ארבעה עשר יום, עד שנפח את נשמתו אל על. בבית העלמין הגדול שבגבולות עיר המסתורין, בו נחים את מנוחתם הנצחית רבים מגדולי ה“מקובלים” ומראשוני הוגי תורת הנסתר מזה דורות רבים, – במשכן מנוחות היסטורי זה נטמן, לאחר לויה עלובה ביותר, מעוטת משתתפים (כאשר נערכה למתי השחפת בכללם…) הנס הצעיר, אשר בקש להכות שרשים בארץ אבותיו; ונכון היה, לשם כך, להקריב נפשו בכל מעשה חלוצי נועז, שיהא בו משום תועלת להמוני אחיו. ולא האיר לו מזלו –

ב“חפוש” שנערך במזודתו הקטנה ובכליו, לאחר מותו, נמצאה בתוך חבילת ספרים מחברת יומן עבת כרס, ובאחד מדפיה הראשונים ערוכות השורות דלקמן:

“…אילו היתה אילזה שלי בחיים, הייתי, בלי ספק, אף טורף את נפשי בכפי ומעלה אותה ארצה… אבל היא הרי מתה: זוהי, כנראה, עובדה, שאין להכחישה! מה לעשות? יש אפוא לגלות אחת ולתמיד את האמת כולה לאהובתי החדשה, לסטודנטית־המורה, זו בת ירושלים טובת הלב, לנעמי החמודה!… אבל: כיצד עושים זאת? וכיצד היא תגיב על דברי אלה?” - –

את מעט ספריו מסרה נעמי, כמתנה, לספרית בית החולים; את בגדיו ונעליו - לנזקקים שבין שוכני הבית. ואת מחברת היומן עם המזודה הריקה – נטלה לעצמה…

לחדר האוכל, ששמש כידוע, גם כחדר ספריה וכאולם לאספות, נועד אף תפקיד רביעי: בימי שבתות ומועדים שמש כבית כנסת; וליתר דיוק: למקום התכנסות “מנין” מתפללים מבין החולים המבריאים. בתוך ארגז עץ קטן, שנצב על אדן אחד החלונות, בקרן זוית, מוצנע היה ספר תורה, ובכמה מן המגרות - אף “סידורים” קטנים. לקראת התפלה הוצא, כמובן, “ארון הקודש” ממחבואו והועמד על אחד השולחנות הגדולים שבמרכז החדר, במקום הבולט לעין כל.

אם כי מותו של הנס ז“ל חל במחציתו הראשונה של אותו שבוע, לא נחפזה נעמי וולף לעזוב את צפת ונותרה בה, בבית המלון הקטן, למספר ימים נוספים, על מנת ליטול חלק בתפלת השבת, שעמדה במזל מותו של הנס, ע”ה. לאותה תפלה באו אף אלה משוכני הבית, אשר זה להם רבות בשנים שלא התפללו; ולא היה אפוא כל קושי באיסוף “מנין” מתפללים. כ“חזן” נבחר בן ישיבה צעיר, כבן י“ט, אשר היו לו אף טלית ו”ירמולקה" משלו, וקולו - כקול בריטון ממש. עצב רב נסוך היה בתפלה זו. פני הנושאים דברם למרום הפיקו רצינות כבדה־מעיקה. רק קול ה“חזן” הצעיר ושעולם המטריד של כמה מהמתפללים הפריעו בעד הדממה. כשקמו הכל על רגליהם והושמעו ברורות המלים: "יזכור אלהים את נשמת הנס־צבי בר' –´ נשמעה צריחתה של נעמי וולף, אשר ישבה כל אותה שעה על כסא, בסמוך לדלת חדר המתפללים: – הוי, אני מ–תה - –

והיא נתעלפה. התפלה הופרעה. הובהלו הרופאים והאחיות הרחמניות. היא הושכבה בחדר ל“עזרה ראשונה”. לאחר טפול ממושך הוחזר אליה רוחה…

*

וכך חזרה, מוכת־יגון ואבל, לירושלים עירה, לעבודתה. ימים רבים מאנה הנחם. באותה עיר עתיקה, בה בית אבותיה שזנחה בימי נעוריה, מרבה היתה לשוטט אל הכותל המערבי, מקום שם הזילה דמעה נאמנה על מות יקירה.

ובחזרה, בטפסה ביגיעה רבה על מדרגות האבן שבסמטאות האפלות למחצה: לעיר החדשה, לשכונה הקיצונית, לחדרה הקטן - ומרבה היתה, תוך כדי שכיבה במטתה, בקריאת דפי יומנו של הנס האהוב המנוח… ודמעותיה ניגרות־ניגרות כמים הרבים - – –

 

כה. זכרונות־העבר    🔗

…בום! בום!…

ולרגע דומה היה, כי לקול יריות התותח התורכי הנושן, הנצב על ראש גבעה סמוכה לרובע הערבי (יריות, המבשרות לדבקים בדת מוחמד את התחלת חודש הרמדאן) - נעו־זעו בטרם עלות השחר, חומות האבן של בית מוכי הגורל. ומישהו מהחולים סח לחברו, כי הבחין, מבעד לחלון הפתוח, בזיקוקי אש ברקיע. ותוך כדי שיחה, הריהו משליך מעליו את הסדין המלבין, קם ויוצא בלאט, על בהונות רגליו למסדרון המואר - וכעבור רגעי מספר נגררו אחריו שלשה ארבעה חולים אחרים, שנתונים היו בתוך פיג’מות קיץ קלילות.

אליהו בן־ברוך ניעור משנתו מסיבה אחרת: בשעת סעודת הצהרים, יום לפני כן, הגדיל לעשות ו“הרביץ” לקרבו… חמשה בצלים!… הדבר גרם, כמובן, להצטברות גזים רבים בקיבתו; ומחמת ה“שלשול”, שנגרם לו בעטים, הריהו אץ נחפז עתה ל… בית הכבוד!… ברם, תחת לשוב למטתו לאחר מעשה, נצטרף, לקבוצת משחקי הקלפים. הללו נתרכזו ליד שולחן, שהואר במנורת נפט קטנה, וערכו את משחקם כמעט בהחבא.שלא תרגיש בהם אחות הלילה.

אמונה רבה האמינו החולים, משום מה, ביעילותה של אכילת ה…בצל. רופא מרופאי המוסד לא “המליץ” על כך. אף לא רשם “רצפט” לאיש מהחולים. בכל זאת נועד להם, לבצלים הללו, מקום נכבד ביותר במגירת ארון הרדיו, בתוכו נשמרו כאוצר יקר ערך. בוקר, צהרים וערב ישתדלו שוכני הבית “להרביץ” לקרבם מאכל זה בכמויות רבות, במדת האפשרי.

לאחר “ספורט” זה של אכילת הבצל בכמות רבה, חש אליהו בן־ברוך כמעין חולשה, שהתגנבה לגופו, באמרו לחזור למטתו - לאחר שערך מספר “סבובים” במשחק השחמט. עד מהרה נפרד מעל חבריו. בקומו מעל כסאו חש ברוח קרירה, שפרצה מבעד לחלון הפתוח שמנגד. הוא הישיר את הלוכו לקצה המסדרון, מקום שם פרץ החוצה, מבעד לכניסה האחורית של הבנין - לתוך אפלולית־הליל, לאויר הצונן. טפס ועלה על מדרגות־האבן שבמדרון־ה“מצודה”, בינות לעצי אורן זקופי קומה. בתוך כורסת מרגוע, שרטובה היתה מטל הליל, מצא מנוחה לרגעי מספר – ואחר קם והמשיך בהלוכו ספק תעיתו בתוך חורשת הארנים. הוסיף ועלה מדרגות אבן, ולפתע כרע תחתיו, כלאחר עיפות רבתי, וישב על סלע, עליו פרושה היתה שמיכת צמר, שנשכחה ע"י אחד החולים…

והוא שקע בהרהורים נוגים: הנה זה לו שנה וחמשה חדשים, שהוא בבית החולים. ולפלא בעיניו היאך, בכל זאת הסתגל, לכל הנוהג בבית הזה, להוי המיוחד של מוכי הגורל הללו… לא!… הרי לא אחת הציקתהו השאלה: הוא, בן חורין שכמותו בחייו הפרטיים, טרם חי את חיי בית חומות האבן הללו… וברצונו - הריהו עורך “טיולים”… אבל הבעיה מרה־נוקבת פי כמה וכמה: היאך בכלל הגיעה אליו מחלה ארורה זו?.. ותשובה - אין.

מבלי משים זכר אותה הרצאה של אותו דוקטור מירושלים, אשר הרצה בטבריה, במסבת עסקנים, על מחלת השחפת ודרכי מניעתה - ימים מספר בטרם חלה הוא עצמו. וגם מתוך הספרים, שהספיק לקרוא במוסד, נצטירה לפניו תמונה מושלמת כמעט, מדרכי התפשטות המחלה: ללא מיחושים מיוחדים, בהחבא, כגנב במחתרת תופיע המחלה ל“צורותיה” השונות. ויש ותהליך התפתחותה יגזול שנים מספר; ושוב: מבלי לחוש בכך…ולאמתו של דבר: בלב מי יעלה החשד, כי עיפות מן־הסתם, נשימה מכבידה במקצת, זיעה קרה וכו' - אותות ראשונים הם למארת אלוה זו?… להבדק לעתים מזומנות ע"י רופאים, על מנת שהללו “יגלו” מחלות? על “תענוג” זה ויתר מתמיד!… איש בריא שכמותו לא נזדקק, כמעט מעולם, לעצת רופאים! ובשל מה להבדק אחת לכמה חדשים לשם “קונטרולה”, כפי שהציע אותו דוקטור בהרצאתו המאלפת ורבת הענין? מי יש לו “חשק” להיות חולה? - –

*

…בום!…בום… - הוסיף התותח התורכי הישן לרעום, כשבמזרח החויר אותה שעה הרקיע. רוח צוננת ליטפה את פניו; ומפעם בפעם הוסיף לגהק, בעטים של אותם הגזים, ששרידיהם טרם נמחו מקרבו כליל - ואף חלל החזה מלא היה מריח הבצל החריף הצורב. ובהשענו בגבו על גזעו העבה של עץ אורן סמוך, ספק יושב ספק מתפרקד, המשיך בהרהוריו:…הנה עתה “יברר” כיצד, בכל זאת, חלה!… “יברר” - ויהי מה! הגוף אמנם, מתגבר והולך, אבל אין להעלים את סבת המחלה. שמא בכל זאת, נדבק מאשתו הצעירה? לא! בשל מה יהא כה “שטחי” בברורו זה? מדוע לא יביא בחשבון את תנאי חייו הוא בלתי הנורמליים, בהם חי וגדל בתקופת ילדותו בתוככי ירושלים, בטרם בואו לגליל? והיו אלה ימים קשים, קשים מאד

*

הוא היה אז צעיר בשמונה עשרה שנה מגילו כיום והוא זוכר יום סבל אפייני לתקופה ההיא:

– אותו יום, יום חורף היה. מטרות עוז ניתכו ארצה. כנפש סחוטה התהלך בצדי דרכים ותיבת צחצוח הנעלים תלויה לו על צדו, וכולו מרעיד מקור רב. עם ערב פסק הגשם. הוא דימה בנפשו כי עתה “יעשה כסף”. הוא קבע אפוא את “עמדתו” באחד המרכזים הסואנים שבעיר. בני־אדם במעילי גשם עברו חלפו על פניו. ואולם מה רבתה אכזבתו! לפתע הבחין כי האנשים הללו החלו להעלם בחפזה לכל עבר. טפות גשם עבות ירדו עליו בלוית רוח סוערת. בריצתו הנחפזת למצוא לעצמו מחסה, כשל ונפל לתוך שלולית של רפש ובקבוקיו הקטנים וצנצנות המשחה נשברו לרסיסים. אולם לפתע הופיעו אנשים רחמנים בני רחמנים ומשוהו מן המים. וקר היה לו, קר מאד. משפסק הגשם, כבור שעה קלה, נח מבטו על החנות שמנגד, שעל כניסתה צבא קהל רב. היתה זאת חנות להגרלות ממתקים, שוקולדה וסוכריות. לכל “הגרלה” מצורף היה מספר, לפיו ניתן לזכות במיני כלי חפץ. אורות החשמל המגוונים, שהאירו את שלטי הריקלמות של החנות משכוהו, עוררו בנבכי נשמתו הרצוצה תקות מה, תקוה מסופקת: שמא יזכה בפטיפון ששויו כה רב, המוצג לתפארה בחלון־הראוה! שמא!… והוא נדחק לתוך הקהל, נכנס פנימה ולאחר ששלם את הפרוטות המעטות שהיו ברשותו, לממונה על ה“הגרלות” “משך” מתוך הארגז פתק – ולתמהונו הרב נוכח לדעת שאין בו "מספר”! הוא “זכה” אפוא בשתי סוכריות בלבד! הוא התחנן בפני החנוני, כי יחזיר לו את פרוטותיו הדלות; ברם הלה גרשהו מעל פניו. מאוכזב יצא מן החנות - וברחוב נתקל, מעשה נסים, באחד מאחיו הקטנים:

– אני אספר זאת לאבינו! - איים עליו הקטן.

– אנפץ את גלגלתך, אם תעיז לעשות כן! - השיב לו אליהו.

והוא נאלץ היה, כעבור שעה קלה, לשים פעמיו הביתה. עיף ויגע היה מתלאות היום. בפתחו את דלת הבית גרה את תאבונו ריח המרק המהביל. האב ושאר בני המשפחה ישבו על גבי השטיח הבלה שעל הרצפה וסעדו את סעודת הערב. אליהו עמד במבוכה סמוך לדלת, בהלחמו בנפשו אם להכנס פנימה, אם לאו.

– יש “מסארי” (כסף)? - שאל האב בתוקף בהחליקו את זקנו - “כמה” הבאת? –

ותחת תשובה - פרץ הנער בבכי: אילו, לפחות, לא בזבז את שארית פרוטותיו ל“הגרלות”!

– “יאל–לה”! - נהם האב - החו–צה!

והוא החל להרביץ בו, בבנו, כשהאם פרועת־השער מפליטה, בהיניקה את הפעוט משדה המצומק:

– ירחם השם, אל תכה אותו!

והנער אץ־טס בריצה החוצה, ביללו מרה… דומה היה כי השמים מתבהרים והולכים. הוא התרחק מגבולות השכונה המעופשה. בהבחינו, מרחוק, באורות הכרך המהבהבים, נרגע במקצת. החלה לכרסמו השאלה: היכן יישן הלילה!… אילו ליל קיץ היה זה, כי אזי היה פורש לו לחורשת עצי זית סמוכה, או ל“חורשת שנלר”, ונרדם שם על אחד הסלעים השטוחים… ובתוך אפלה זו, שנשתלטה בעמקי נשמתו, צץ במוחו הרעיון: הוא יסור לבית הספר, בו הוא לומד, ויתחנן בפני השמש בכל לשון של בקשה, שיניח לו לישון באחת ממחלוקת בית הספר.

לרגע קט דומה היה, כי הנה ינשא הנער הגלמוד על כנפי הרוח הזועפת ויושלך, אי שם, לאחת הבקעות, או לאחד העמקים הרחוקים… בחלונות הקטנים שבבית השמש, הסמוך לבנין בית הספר, הוסיפו להבהב אורות. הוא נכנס פנימה, מבלי להקיש בדלת. חם היה בבית, חם מאוד. זכריה התימני, כחוש הגו ונמוך הקומה, שישב על ספה נמוכה, בלה, ועיין בספר ה“זהר”, נדהם מלכתחילה מהופעה בלתי נתפסת זו. ברם מיד נתחוור לו המצב לאשורו: אין זה המקרה הראשון. פעמים רבות כבר אירעו “הופעות” דומות. קם מיד ממקומו; ובטרם יפתח הנער, הרועד מקור ומרטיבות את פיו לדבר - אמר לו:

– בוא, יא־חביבי!… השם יעזור לך, מסכין… בוא ואראה לך היכן תישן הלילה!

ובאחד החדרים, שבקומה השניה, על משכב שהוצע על גבי שני ספסלים - נרדם הנער. ודמיונו נאחז בקורי חלום: רבים־רבים יוצאים מבתי הקולנוע. והוא מסנן מבין שניו, הנוקשות מקור:

– “לסח–סח (לצחצח) נע–לים”

אלא, שהללו, תחת להתעכב ולצחצח את נעליהם הריהם נחפזים כל־כך… ולאן? - והנה - שוב אותה גברת נחמדה, שצילמה אותו ביום מן הימים, בשבתו על תיבתו, והבטיחה לו תשלום יפה בעד ה“פוזה” הנאה. ואחריה - אותו זקן, ימח שמו, אשר בתשובה לשאלה, אם ברצונו לצחצח את נעליו - שיסה בו מיד את כלבו הגדול… כלב ארור זה!

בלילה השני, שהיה ליל־כוכבים, התנהל ברשלנות לבית הכנסת של רבי חיים אבולעפיה ע“ה שבתוככי העיר העתיקה. שררה דממה כבדה. נמחו עקבותיהם של התגרנים והחנונים המרובים וקהל הקונים המגוון… הוא נכנס פנימה, לתוך בית הכנסת. היה “תקון חצות”. ישבו יהודים לבני זקן ובעלי פיאות, ליד שולחן ארוך, כפופים על ספריהם, כשמעל לראשיהם מזמזם ה”לוקס" שהפיץ את אורו. הוא לא משך את תשומת לבם ונתרחק לאחד הספסלים המרוחקים, ובקש להרדם. ברם, הלומדים שנו בקול והספסל היה קשה, ומן הנמנע היה להרדם… על כן הזניח את רעיון השינה; קרב ליהודים לבני הזקן והתענין לדעת על מה הם מתוכחים בטמפו כה סוער? אלא שקשתה עליו שפתם ה“אשכנזית”; ומשעמום רב ישב, עד שנכשל בפח, שטמן לו מלאך השינה… ריח חריף של קפה חם־טרי עלה באפו. נכנס השמש, יהודי זקן כפוף קומה, לבוש קפוטה משחירה, ובידיו טס כסף, שהשחיר מרוב ימים – ועליו: קומקום קטן, שמפיו ההבילו אדים, מספר כוסות וחתיכות סוכר מפוזרות. דרך חשיבות מזג לכל אחד מהלומדים כוס קפה ואף על הנער, על אליהו, לא פסח. גם לו ניתנה כוס גדולה עם קפה מהביל ועם… חלב! והוא שתה בצמאון.

כך חלף שבוע, כך חלפו שבועיים, חדש, חדשים, מחצית שנה – והנער חזר לבית אביו. נחמת מה מצא בלמודיו. הם נעשו עליו חביבים ויקרים לאין ערוך. הוא שקד, ככל אשר הרשוהו כוחותיו, שאף להצטין בכתה; “לצאת הראשון”, כלשונו. בבוקר היה לומד ואחר הצהרים היה הולך לצחצח נעלים; ובימי חמישי וששי בשבוע, כשהשוק סאן מנשים רבות, הקונות את מצרכי יום השבת, היה עובד אף ב“סבלות”: על כתפיו הדלות היה נושא סלים מלאים בשכר פרוטות מעטות. ואלה היו הימים ה“מכניסים” ביותר. ודומה היה כי כבר הסכין עם גורלו, עם אורח חיים זה…

בתוך תבת העץ מונח היה ילקוטו, ילקוט בד ממולא ומלוכלך, – ובו היו מחברותיו מהמחלקות הקודמות, ביניהן תעודות אחדות. בבית חשש להשאיר את ה“כבודה” הזאת, פן ישמידו האחים הקטנים את מחברותו ותעודותיו היקרות.

וכך חזר אליהו, בימים ההם, לבית הוריו:

היה שעור בתנ"כ, בבקר אב. נכא רוח היה הנער ונתעורר בו הרצון לבקש מהמורה רשות לעזוב את המחלקה ולישון בגן, בצל אחד מעצי התאנה רבי הפארות; ואכן, ישב על הספסל האחרון כנסוך תרדמה. עיף היה מהכול: מההליכה בלתי הפוסקת, המטרידה, מבית לבית, מרחוב לרחוב, משוק לשוק, מהבקוש אחר נעלי אנשים ונשים, מהשינה החטופה, מחוסר מזון… והוא האשים את עצמו בליאות זו שתקפתהו, שהרי בשעור הקודם, בהתעמלות, לא היה צריך להתאמץ יתר על המידה בקפיצה לגובה, בשעה שחש כי קבתו מציקה לו…

הוא התבונן מבעד לחלון הפתוח, לעצים המצלים והאזין לציוץ הצפרים, אף חש ברוח הקרירה במקצת, שליטפה את פניו.

נשמעו נקישות חזקות בדלת:

– אליהו בן־ברוך מתבקש החוצה! - קרא נער ממחלקה אחרת.

הוא קם והלך אחרי הנער. וראה זה פלא: אך יצא את החדר, נתקל במסדרון באמו (ע"ה) שהתנפלה על צוארו בבכי:

– בוא, מסכין, הביתה! - דובבה בהתרגשות - אבא איננו… הוא נסע לעבוד לחיפה, להרבה זמן.

רגעים אחדים עמד דומם, כשאמו מתנה בפניו את סבלותיה הרבים, מידו הקשה של אבא. הוא הצפור הנודדת הנדחת, לא היה יכול לותר בנקל על רעיון השיבה אל הקן, אל חיק אמו יולדתו… סערת ההתרגשות החלה כובשת אותו כליל. בהצליפו מבט באם ההרה, בכרסה הבולטת, בפניה הצמוקות ובשמלתה המטולאה, נפל עליה וגעה בבכי:

– אמ–מי!

– - – וכך חזר לבית הוריו.

כאלה היו חייו בימי ילדותו ונערותו. כך חי ובמסיבות אלה חלה.

*

שירת צפרים, שניעורו משנת הלילה עם הבקע אור השחר מעל הרי צפת הקודרים, הפריעה במשהו לזרם הרהוריו־זכרונותיו. הוא קם ונגש לאחת ממטות הברזל השטוחות שבחורשה (המיועדות ל“שעת המנוחה” של החולים) ולאחר שניער את המזרן מעלי העצים, שדבקו בו עם טל הלילה וַהֲפָכוֹ לצדו השני - השתרע עליו ואמר להנפש, אף להרדם… כשניגשה אליו האחות הרחמניה לָמוֹד את מידת חומו, כנהוג מדי בוקר בבוקר, שקוע היה בתרדמה עמוקה. היא העירתהו, תוך כדי טפיחות מרובות על חזהו.

– אליהו! - פנתה אליו - מה אתה ישן עכשיו, ובחוץ?… הלא עלול הנך להצטנן!

ובשפשפו בעיניו הליאות־ההוזות השיב לה:

– נו, טוב… אני הרי עיף!… אקום ואישן במטתי שבתוך הבית!

– אבל, קודם לכן עליך למדוד את מדת החום! צותה עליו, תחבה לתוך פיו את מד החום הקטן, ונסתלקה להמשך “בקור הבוקר” אצל החולים האחרים.

– ואמנם: המאמץ, שכרוך היה באותו לילה ולאחריו - החל מקלקול קיבתו ונדודי שנתו, וכלה בהפרעת יציבותו הנפשית, בעטים של זכרונות רחוקים - כל אלה היו בעוכריו. הדבר נתבטא בעלית מדת חומו, אם כי “עליה קטנה”: לשלושים ושמונה מעלות.

– ושוב נצטוה על ידי רופאיו להרתק למטתו לימים מספר.

 

כו. בגידה    🔗

היתה תקופה, בה הסבה האחות הרחמניה מרים לוי זהובת השער, את תשומת לבם של רופאי המוסד - וביחוד האסיסטנטים הצעירים שביניהם. “חולשה” נודעה לה גם מאת אברכי המשי של עיר המקובלים, אשר לא מכבר עזבו את ספסל בית המדרש. אלה היו ימיה הראשונים בעירו של האר“י הקדוש - ומאז חלפו כארבע שנים. איבוד “חִנָּהּ” בעת האחרונה, נבע בעקר, כפי שסחו חברותיה לעבודה, מ”רומן" בר אכזבה אשר הֲרָסָהּ כמעט כליל, מבחינה נפשית. את לבטי אהבתה הראשונה הלוהטת, ידעה בכפר מולדתה שבהרי שווייץ, והיא אז בת שבע עשרה. ומני אז, זו היא לה בארץ הרפתקת האהבים השניה, המסוערת פי כמה. המאוכזבת פי כמה וכמה… דומה היה, כי נוסף לאותות ההזדקנות, שהחלו לתת את רישומיהם העגומים בפניה, הנה גם רזתה־כמשה בגופה הגמיש…

היה ליל קיץ צונן במקצת, בשבתה בחדר המשרד הקטן, ליד השולחן, וברשמה בספר־הרפורטים לאורה הדועך של עששית, את מצבו ופרטי הטפול בכל חולה וחולה - לאחר בקור הערב של הרופאים, משהגיעו לפתע, לאזניה, הדי שיחה סואנת, קמה ויצאה מיד למסדרון: החולה צפורה דורמן נראתה, בנגבה את דמעותיה, וממולה - בעלה רם הקומה, הגברי, שלא חדל אף לרגע מלגרד באצבע ידו הימנית בשפמו המשחיר - ובפניו אותות מבוכה קלה.

– במשך שנתים אין מבקרים אשה חולה?! - נהמה לעומתו, בלוית שעול מטריד - גזלן שכמותך! רו–צח –

– הלא את מבינה - אמר להצטדק בפניה, זו הפעם החמישית־הששית – אני הרי אינני אשם!… זה אבי הזקן. הלא פחד אלהים נפל עליו לאחר שחלית!

– צא מכאן! צרחה - נב–זה! ישמעו כולם! לא איכפת לי! אחרי שנתים “נזכרים” לבוא לבקר אשה חולה! ומדוע? משום ששמעת כי מצבי הוטב? לך לאב־דון!

– שקט! שקט! - נסתה האחות הרחמניה, מרים לוי, להשתיק את הדוברים בקול רם - הלא החולים ישנים כבר. וגם את צפורה לכי מיד לישון!… תיכף ומיד!… “יאללה”! –

ומשפרשה החולה לחדרה, כשהיא נתונה בבכי חרישי נתגלגלה שיחה זו בין האחות הרחמניה ולבין הבעל הצעיר:

– היכן טילתם עד כה?

– כאן… לא רחוק. בחורשה.

– ואיך זה? בלי רשות?

– היא, צפורה, אמרה לי שאין צורך ב“רשות”. אני יודע?

– נו, טוב! בוא שב קצת במשרד, אם אתה רוצה…

– טוב.

היא ישבה אפוא בשנית ליד שולחן הכתיבה המואר, והוא בסמוך לה על כסא מלבין. ובהמשיכה ברישום הפרטים בספר הרפורטים שאלתהו:

– מדוע לא בקרת את אשתך במשך תקופה כה ארוכה?

– אני חושב, שאת צריכה לדעת את הסיבה!

– ואתה –

– מה?

– אני רוצה לשאול אותך, אם אתה –

– מה?

והניחה את העט מידה ונעצה בפניו זוג עינים יוקדות:

– אתה מבין?… אם עדיין אתה אוהב אותה?… זה נכון שכבר “די”? “חאלס”?…

ובהציתו את המקטרת שבפיו, השיב, כשחיוך רפה נסתמן בפניו.

– כבר שאלוני על כך לא אחת. אבל זוהי בעיה!… בעיה רצינית מאד!… וחבל מאד, שעלי להזדרז עתה וללכת. השעה מאוחרת וחברי מצפים לי בבית המלון… שלום רב!

– ו… להתראות! - הפליטה בעמדה על רגליה.

– טוב, בס–דר.

– לרגעי מספר עשתה אזנה כאפרכסת והקשיבה רב קשב להדי צעדיו הנמוגים והולכים במסדרון המוארך, במדרגות, בחצר.

*

עם בוקר, בשבת, נפגשו במרפסת בית־הקפה היחידי שבמרומי הר־כנען. בעטיה של רוח חזקה, מצמצה מרים בעיניה והחליקה־הישירה בידיה את שערותיה הזהובות. היא הקדימה לבוא לפגישה זו, על אף שעת הלילה המאוחרת, בה נתכנסה למטתה לאחר יום עבודה מיגע ביותר. הניחה על השולחן את ספר־השירים של המשוררת רחל ז"ל, מתוכו היא נוהגת לקרוא בפני החולים. לבושה היתה שמלת קיץ צחורה־קלילה, מקומטת…

בניגוד לה היה הוא, אברהם בן־דוד, הדור ומצוחצח בלבושו. מפעם בפעם הוסיף להדק את עניבתו הצבעונית ולסרק את שערות־ראשו במסרקו הקטן בהתבוננו בראי זעיר־שבור.

– האם אין פגישה זו נראית בעיניך כמוזרה במקצת? - פנתה אליו בשאלה לאחר רגעי דומיה ממושכים.

– והוא השיב בטוחות:

– לא!… לגמרי לא!… שמח אני מאד להפגש עם אדם, העובד בתוך כתלי בית החולים. אל נכון אוכל להודע מפיך פרטים רבים אודות צפורה שלי… שמעתי, שיש לה איזה “ידיד”, המרבה לערוך אתה טיולים ב“טכסי” שלו, ואין אתם יודעים על זה… נו, נו… אבל גם זה לא העיקר. יודעת את: הנה הבוקר, דרך־משל, השכמתי קום וערכתי סיור בתוככי צפת העתיקה, על סמטאותיה ומבואותיה. ראיתי בהתכנס יהודים יראי שמים בבתי הכנסיות המרובים לתפלת שחרית, ולרגע אמרתי בלבי: אכן, אשרי המאמין!… כי כל עוד אין בידינו תחליף טוב מזה, הרי שעלינו להעריץ את השוכן במרומים, ולמאמינים בו בכל נפשם ומאודם… מובטחני, כי הללו אינם יודעים “משברים נפשיים” מה טיבם, אינם מרבים כה להתלבט בהוויות העולם הזה…

– נכון! - מלאה אחריו - הלוא כזוהי מנת חלקו של דור־מעבר, דור האומר לנטוש את הישן ולבחור במשהו חדש־מרענן…

– נו, מילא! - הפליט אירונית הגבר המצוחצח - הלואי ולא יתבדה הדור בחפושיו חטוטיו!… הנה, דרך משל, עד היום טרם באו מלומדינו לכלל מסקנה ברורה, היאך להשמיד אותו חידק ארור, מחולל־השחפת - –

– ונניח לרגע, כי הומצאה האמצאה הנכספת - לא הניחה לו לסים את דבריו - ההיית (סלח לי על שאלה זו, ברם בל תעלב!) מוסיף, לבקר את… את אשתך החולה, אילו חלתה במחלה אחרת? –

– בהילוך רשלני נתקרב אליהם בעל בית הקפה, כשהוא צולע - בנעלי־הבית:

– נו, מה שותים?

שני המשוחחים כאילו נתפכחו לפתע ממשהו מכביד, שהעיק על לבם:

– אני רוצה קפה! - בקשה מרים.

– וגם אני! - נצטרף הגבר האדיב.

– אבל - פתח בעל בית הקפה בגמגום מה - הלא היום… היום אין לנו קפה חם מפני ש… ש… בשבת אין מבשלים כאן!… יש רק מים קרים עם עוגות טובות!

– נו טוב: תן שני בקבוקי “גזוז” ועוגות!

ולאחר שאברהם לגם מן המשקה הקר־התוסס השיב לה לשאלתה:

– אח, אחת ביכלתי להשיב לך: אין אני “יוצא מן הכלל” בשטח זה… את מבינה?.. בשל מה נוסיף להתוכח על בעיה כה “מובנת?”

וכעבור רגע, בהצליפו מבט חטוף על ערפלי הבוקר הקלילים, שכסו את בתיה המרוחקים של עיר המסתורין וטשטשו כמעט לגמרי את הר הג’רמק הנשא, הוסיף:

– הלא אמרת לי, כי אוהבת את לשוטט בהרים, כמו אצלכם, שם בשווייץ. שמא מוטב, כי נקום ונשוטט קצת בסביבה? - –

– לשוטט? נו טוב! גם אני מסכימה!

והם קמו ויצאו את מרפסת בית הקפה ומגמת פניהם - חורשת עצי האורן שהוריקה מרחוק. משדלגו בחפזה על פני שביל ההרים הצדדי והגיעו לחורשה המצלה, שמגודרת היתה בגדר אבנים, ישבו על ספסל עץ נשענים בגבם על גזעו העבה של אילן עתיק יומין. היא פתחה בקריאת דברי שירה מתוך הספר אשר אתה:

"ואולי לא היו הדברים מעולם –

הוי, כנרת שלי! - –"

ואמנם - נגלתה הכנרת ההוזה נצחים באפק ההרים, המכחיל במרחקים.

הם הרחיקו נדוד לתוך מעמקי החורשה הסבוכה; ועד מהרה החליטו “לרדת” העירה, לצפת. קמו ועשו: בצדי דרכים, בקפצם על בליטות סלעים ובהפגשם בדרכם בעדר כבשים, מונהג בידי נער ערבי - הגיעו, כעבור שעה קלה, לסמטאות העיר עטופת הרזים - לתוך חדרה של מרים, בקומתו השניה של בנין שבנינו נתחדש מפעם בפעם, מעשה טלאים, ומבעד לחלונותיו המרושתים רשת ברזל, נשקפו כגגותיה של העיר כולה.

האורח נתכבד בסוכריות שוקולדה ובתה חם־מהביל - תוך כדי ישיבה על הספה הקטנה, ששטיח פרסי צבעוני פרוש היה עליה. לאחר גמר ה“כיבוד” פתחה לפניו מרים את אלבום התמונות שלה, ובו צלומים מימי נעוריה בבאזל ובג’נבה, טיוליה המרובים בערי הארץ, בהריה ובעמקיה וכו'.

ובעודו משהה את מבטו בצלומים, העמידה על השולחן, תוך כדי פזום, שני בקבוקים קטנים, שהכילו ליקר ויין משובחים. לפתע קם ועמד על רגליו, קרב בלאט למרפסת האבן הפרימיטיבית ועיניו הבחינו בקבוצה קטנה של יהודים אדוקים, לובשי קפוטות וחובשי “שטריימל”, שהילכו באחת מן הסמטאות המרוחקות ופיזמו בדבקות ובהתלהבות, תוך כדי רקיעות ברגליהם ומחיאות כפים סואנות… בפנותו לאחוריו, ובאמרו לחזור לחדר התיצבה היא למולו, כשבת צחוק מפתה־מגרה נסוכה בפניה - ועצרה בעדו, בגופה…

נראים הדברים כי “תנועה” זו לא בלבלה עליו את עשתונותיו, באשר הגיב מיד ברורות:

– אל נא!… בואי ונשתה מהיין המתוק! - ו… - –

*

– הוא שהה בעיר המסתורין שבועים ימים והינו: עשה בה את חופשתו כולה, שהוענקה על ידי אותו בית מסחר בחיפה, בו שמש כפקיד וכמנהל חשבונות (אם כי מקצועו ה“עקרי” היה נהגות…) נתנדפו אפוא תכניותיו־חלומותיו על סיור “מקיף” לאורך הארץ ולרחבה… חיפה - עכו - צפת: זה היה ה“קו הגיאוגרפי” האחד והיחידי, אשר ידע בימי חופשתו השנתית. אכן הלך לבו שבי אחר האחות הרחמניה מרים לוי, וחש ברגעי אהבה מחדשת־מרעננת את הגוף והנשמה גם יחד ומשום כך נתעכב בעיר זו “עוד יום” ו“עוד יום”, עד שבבוקר אחד ארז בחפזון את מזודתו הקטנה, העתיר על פני ידידתו נשיקה לוהטת ליד תחנת האוטובוסים - ואץ־טס לעבודתו לעיר הכרמל - –

*

זה שנים רבות שאין ילידי עיר האר"י הקדוש ותושביה הותיקים זוכרים חורף כה עז: שלגים, רוחות סער, רוחות מיללות ומטרות עוז ללא הרף. יש ודומה היה כי בתי העיר כולם עומדים להסחף במערבולת תהפוכות הטבע ולהטלטל אי שם מאחורי ההרים המכחילים באפק –

שכבה אף צפורה דורמן בין החולות האחרות, לבושה ארבע סויטרים ועטופה חמש שמיכות־צמר, וכולה מרעידה מקור. שוב החלו להופיע כתמי דם בליחה שהפרישה, ושוב נתחדש הויכוח הישן נושן, בינה לבין שכנותיה החולות:

– הלא הרופאים יעצו לך כבר פעם לבצע ניתוח טורקפלסטיקה! - פנתה אליה אשה חולה כבת חמשים - ובשל מה תסרבי?

– באמת, נכון! - פרצה שניה לתוך דבריה - הלא אם תנותחי והתפטרת לעולם ועד מכל כתמי הדם גם יחד!

– אבל אפשר גם - – המשיכה בדבריה האשה הראשונה.

– נכון! אפשר גם למות! אני יודעת! - התערבה צפורה בשיחה – אפשר גם להשאר על שולחן המנתחים ללא רוח חיים… והרופאים הרי דורשים, לפני הניתוח, לחתום על הצהרה, הפוטרת אותם מכל אחריות לתוצאות הניתוח. לכי וחתמי! אח, שטויות! טרם “השתגעתי” לחתום בעצם ידי על גזר דין מות. בין כה וכה צריכים אנו למות, במוקדם או במאוחר, נמות אפוא בלי נתוח! מה יכול להיות? - –

נשמעו נקישות בדלת.

– לבוא! - קראה צפורה.

– מותר להכנס! - מלאו אחריה חברותיה.

הופיע הידיד שלה, של צפורה, אותו חיים גלר, בעל מכונית ה“טכסי”, לבוש מעיל עור כבש מלבין.

– נו, כיצד השפיע עליכן הקור?– שאל בחשפו טור שנים מלבינות.

– היא “נורא” התגעגעה אחריך! - הפליטה אחת החולות.

– צפורה אינה ישנה, פשוט, בלילות בגללך. בן החיל! - הוסיפה שניה בלגלוג מה, בנימת קנאה.

– אני יודע! אני יודע! - ונגש למטתה, בהפשילו מעל ידיו את כפפות העור, וישב על הכסא המלבין, לאחר שאף סלק מעליו את חלוק החורף שלה והניחהו, דרך רשול, על המטה.

– נו, מה נתרחש אצלך יא צפורה?

היא שכבה על צדה, ונעצה בו זוג עינים נוגות־הוזות:

– את האמת אגיד לך: אני מבולבלת בימים האחרונים!

– מדוע?

– “מדוע”? אתה שואל. ומדוע לא בקרתני מזה כמה שבועות?

– הנתרחש משהו?

– לא. שום דבר מיוחד. רק –

– רק מה?

– רק “רומן” אהבים קטן חדש בתוך כתלי המוסד.

– אל נא תהתלי בי: האמנם מישהו “גזל” אותך מידי?

– לא ולא!

– אלא מה?

– שום דבר מיוחד! בעלי, “ירום הודו”, נזכר בי, משום מה, ובימים אלה הופיע ב“אפק” –

– הוא היה כאן?

– כן! הוא היה כאן והחל לנהל “פלירט” עם אחת האחיות…

– מה?!

– כן!

– ומי האחות?

– ידעתי. הדבר נתגלה: זוהי מרים. מרים לוי - –

– הבלונדינית?

– כן. הבלונדינית. אבל מה איכפת לי? מוטב היה, אילו לא בא הנה לחלוטין! ילך ל… אבדון!… מנוול שכזה!

לרגע נשתררה דומיה מעיקה. הוא הצליף מבט ממושך על הרצפה, כשסנטרו נשען על אגרופיו הקמוצים ומרפקי ידיו סמוכות על ברכיו. בהגביהו את ראשו במשהו ובהתבוננו בחורון־פניה, הבחין בדמעות שעמדו בעיניה. משחשה במבטו הליטה מיד פניה בתוך הכר ופרצה בבכי חרישי.

הוא הושיט את ידו לתוך כיס מעילו, שנתון היה על גב הכסא ונטל מתוכו כמה חפיסות שוקולדה; ומהכיס השני שקיק נייר עם סוכריות ותופינים והניח את התשורה על גבי שולחן הברזל הקטן. הוא החל לעיין בעתון, שמונח היה על המטה, בעוד צפורה מוסיפה להתיפח בתוך הכר, בבכיה שהדיה נשתתקו והלכו. משלא הגביהה את ראשה פתח חיים בקריאת ספר מספרי ספרית המוסד… ברם, לאחר ש“בלע” למעלה מעשרים עמוד, חש כי צפורה שקעה בתרדמה….

– אין מה לעשות! - לחשה לעומתו אחת החולות - עליך להניח לה עתה!

הוא קם ונטל את מעילו בידו בטרם צאתו את חדר החולות, השמיע בלחש לעומת אותה חולה:

– אבל, אל תשכחי להגיד לה, לצפורה, שהיא תאכל את השוקולדה הזאת!…

– טוב, בסדר!

– שלום!

– שלום רב!

– שש…ש… שקט! לסגור את הדלת בש–קט!

אף את המסדרון יצא על בהונות־רגליו, בהשקט - לתוך מרחבי־השמש, שהחלה לפתע זורחת מבין מפלשי־העבים הקודרים, בשעת בין־ערבים, על פני קרית־הרזים המשולגת - –

 

כז. “מגידת העתידות”    🔗

מראשית ימי־ילדותה לא האירו החיים פנים שוחקות לצפורה דורמן. אף עצם לידתה כרוך היה במקרה טראגי ביותר: כשאמה המנוחה ז“ל הרתה אותה, באחת מדירות המרתף שבתוככי חיפה של מטה, העתיקה, צוו עליה הרופאים לבצע הפלה, מאחר שהלידה אסורה היתה עליה מחמת היותה חולת ריאות בצורה חריפה ביותר. הם אף הזהירוה, הרופאים, חדשים מספר לפני כך, כי באם תהרה תמיט על עצמה סכנת נפשות. ברם, היא לא שעתה לעצותיהם - ומאחר שמתו עליה בן ובת בדמי ימיהם, חפצה בפרי בטן - ויהי מה!… היא מתה לאחר יסורים רבים, בשעת לידתה, והותירה אחריה בת חלושה, את צפורה’לה, שנקראה כך על שם אחותה המנוחה בת הארבע, שנקטפה בלא עת. עד מהרה גברה התינוקת על חולשת גופה והוסיפה במשקלה; וכשמלאה לה שנה, ששו עלצו בה בני משפתה כולם: היא עלתה כפורחת, כשתיל רך זה המבטיח גדולות ונצורות; והם ניחמו בה, מאחר שהיה דמיון רב בינה ולבין אמה המנוחה ז”ל. היא נמסרה לטפול בידי דודתה אחות אביה, אשה אלמנה כבת ארבעים, אשר נאותה ברצון לפרוש עליה את חסותה – נוסף לשלושת בניה הצעירים.

אביה, ששימש כסבל ברחבת השוק, נשא, בתום שלוש שנים למות רעיתו הראשונה, אשה שניה - והבת היחידה, צפורה, נמסרה לחנוך ולטפול באחד מבתי היתומים שבעיר המוסדות הקלסית - ירושלים, מקום שם אף הכירה ברבות הימים את בן זוגה.

ברם, המחלה שדבקה במשפחה, לא פסחה אף עליה. בפעם הראשונה הובאה לבית החולים, בהיותה בת שתים עשרה ואז שהתה בו שבעה חדשים בלבד. בשנית “נתעוררה” המחלה כעבור שש שנים - והיא אז נשואה לאיש.

היו חדשים, בהם מרבה היתה בקריאה, וביחוד בספרי אסטרונומיה – במדה שהיו כאלה בשפה העברית בספרית המוסד. היה זה המקצוע היחיד שמְשָׁכָהּ בתקופת בית הספר, ונתחבב עליה ביותר. כשהיתה מתבודדת, באת הכורסות, בחורשת עצי האורן, עם ערב, ומתבוננת ארוכות בשמי הכוכבים הבהירים, יש וכמה מהחולים שראוה בכך, היו מלגלגים עליה:

– “מגידת העתידות” שלנו!

כימי קריאה ועיון שמשו לה גם אותם מ“ימי החופש”, בהם נצטותה על ידי הרופא להרתק למטתה לימים מספר - מש“נתפסה” בטיול לילה במכונית, וכדומה.

*

לכל ברי היה, שצפורה טרם הבריאה. תוצאות בדיקות הליחה היו מתמיד “חיוביות”; חסרו למשקל גופה כששה קילו, אף “שקיעת הדם” לא השביעה רצון - ובכל זאת עזבה את המוסד. רבים היו החולים והחולות מכל קצוי הארץ, אשר נתדפקו על דלתות בית החולים - ולשוא: מוגבל למדי היה מספר המטות.

היא לא חזרה לבית בעלה, שבעיר הנמל; והתאכסנה בפנסיון של משפחת ידידים ותיקה, בבנין נאה למדי, על מדרונו של הר בגבולות הבירה הנצחית. האחד, שקבל ממנה מכתב, כעבור מספר שבועות היה משק’ה בן שבת ה“מזכיר” - וכה כתבה אליו:

"יקירי,

"טוב ששכחתי אודותיו, זה הקרוי “בעלי”, לחלוטין, כפי שספרתי לך פעם, הרי נוסף לנטיתי ללמודי האסטרונומיה, היטבתי לנגן בכנור. וכאן, בפנסיון, הכרתי אדם נוצרי, חובב הרים, המיטיב לנגן בכנור - ובשעות הערב החל להורות לי שעורים בנגינה. זה נהדר! - –

"מצב בריאותי הוא כזה, שעוד אסורה עלי כל עבודה. בכל זאת עוזרת אנכי במקצת לבעלת הפנסיון - אשה טובת לב עד מאד. הנוף מרהיב עין: מעל גג הבית נגולים הר הזיתים, העיר ירושלים על חומותיה, צריחיה ומגדליה המרובים, בית לחם על כנסיותיה המרוחקות; ומרחוק באפק - פס תכול של ים התיכון אכן: ראיָתי "אסטרונומית, היא, לא כן?… ועל גג זה מתבודדת אני בלילות ומסתכלת בכוכבים משך שעות רבות. ברשותך נמצאים עתונים רבים, ובהם מפות כוכבים. שמא תואיל, בטובך, לשלחם אלי?

ואת המומנט העקרי שבתאור הטבע שכחתי: לאחר שירד השלג בתקופת חורף זו פעמים ושלש ומיד נמס - הרי היום שובים מדרוני ההרים את לב רואיהם בשפע הפרחים שצצו והופיעו בימים שטופי שמש אלה… אכן יפים החיים! האינך סבור כן? –

"ושוב: המפות נחוצות לי ביותר, כי בעזרתן אוכל לזהות קבוצות כוכבים בלתי ידועות לי.

"את האמת אגלה לך, כי בעלותי על גבעה או על מדרגות, הריני חשה בקוצר נשימה. אבל מה לעשות?… נראים הדברים, כי במדה שנפחית להרהר ולשוחח באותו נושא, הרי יוטב לנו, לפחות, במובן הרוחני

“היה שלום! שלך בידידות רבה: צפורה”.

– בשלהי אותו חורף, בשעת בוקר מוקדמת, נתבשרו החולים־המבריאים שבסנטוריום “מקור חיים” שבהרי ירושלים כי אותו לילה הובאה במכונית “מגן דוד אדום” חולה צעירה, ש“אגב” הנה אף יפת תואר - מחמת שטף דם בריאותיה. כמה מהחולים ידעו לספר כי שכבה פעמים מספר בצפת: אחרים הסתודדו ביניהם בחדרי חדרים, כי היא משמשת כ“גבורה” בהרפתקת אהבים, ספק נשואים.

שבועים לפני כן נצטננה צפורה דורמן, לאחר בקור בקונצרט של תזמורת סימפונית, באחד האולמות שבעיר; נגרמה לה דלת ריאות חריפה ביותר, כתוצאה מהצטננות. הפעם, זו הפעם השלישית לשהיתה בבית חולים, לא האיר לה מזלה פנים לחלוטין: לא גברה על שטפי הדם התכופים ונפטרה לעולמה כעבור שבועות מספר…

בבית החולים שבמדרוני ה“מצודה” שבעיר המקובלים לא ידע איש אל נכון את הסיבה האמיתית, בגללה נפטרה. ימים רבים רגילים היו החולים להסיח איש בפני רעהו תוך הבעת צער:

– מסכנה, פשוט נחנקה! נחנקה ומתה! - –

– וביזמתו של אליהו בן־ברוך, כראש ועד החולים, נשלח להלויתה זר פרחים גדול, מפרחי גן בית החולים - ועליו לוח עץ קטן, שנשא את המשפטים דלקמן: “לאחותנו למודת הסבל! נוחי בשלום על משכבך! אחיך ואחיותיך הנענים בצפת”.

נוסף לאנשי ה“חברה קדישא”, שהשחירו בתלבשתם, נוכחו בהלויה ששרכה את דרכה בשביליו העקמומיים של הר הזיתים - אף אביה, שנזדרז והגיע מחיפה; בעלת הפנסיון, אשה רמת קומה, ששערותיה הכסיפו; אותו אורח כנר שוייצרי ושני אורחים אחרים מאותו פנסיון. לשוא צפו הללו לבוא בעלה משך שעות אחדות. משום כך נתאחר מועד צאת ההלויה. הוא לא בא.

חלף קיץ עבר חורף.

ושוכני בית החולים נזדעזעו יום אחד למשמע הידיעה כי אותה אחות זהובת השער מרים לוי נישאה ל“אלמן” אברהם בן־דוד, בעלה של צפורה דורמן ז“ל. אכן: אלה היו תוצאות פגישותיהם ה”חשאיות" בסביבות צפת וביער הכרמל. לשם “הכשרת הקרקע” לצעד זה, זנחה את עבודתה בצפת, כמחצית השנה לפני כן, ועקרה לאחת ממושבות השרון - מקום שם רבים היו מכריה וידידותיה. לאחר הנשואים קבע הזוג את מקום מושבו בירושלים: הוא החל לעסוק במקצועו כנהג, והיא נתקבלה כאחות רחמניה באחד מבתי החולים הזרים, שנתון היה תחת חסותם של אנשי “המיסיון”, המרובים כל כך בעיר הקודש.

 

כח. אכזבתו של מורה    🔗

“יום הרחצה” היה למעין יום חג לשוכני המוסד כולם, פרט לשנים שלושה חולים קשים, שמחמת חולשתם הרבה מן הנמנע היה לטלטלם ממטותיהם. את אלה רחצו האחיות הרחמניות במטותיהם - והמים החמים הובאו מחדר האמבטיה בתוך דליים וקערות.

משעת בוקר מוקדמת (וברוב המקרים היה זה בערב שבת) היה השמש, ר' לייב, “שמח”: להעלות חבילות עצים להסקה, מהמחסן שבחצר, לחדר האמבטיה שבקומה השניה, לדאוג להסקה ולהשגיח בעשן שלא יפרוץ, חלילה, למסדרון ולתוך חדרי החולים; לתקן את מעשנת הפח, במקרה שחל בה פגם, או שנעקרה ממקומה שעל הגג, בעטיו של רוח סער, או לאחר שקפץ עליה חתול משתולל וכו'. היה זה אפוא יום שכולו עבודה.

משהגיע “תורו” של אליהו בן־ברוך לרחוץ את בשרו נטל עמו, נוסף למגבת, הסבון וחבילת הלבנים הנקיים־הצחורים, שריח הכביסה הטריה נדף מהם, אף ספר לקריאה. משהעירו לו על כך בלגלוג מה, השיב כי מ“נסיונו” ידוע לו, כי בימים צוננים אלה, יש ותחלוף שעה ארוכה, עדי יתחממו המים כהלכה. ועד אז - מוטב לקרוא בספר… משעבר ביעף את המסדרון, נתקל בסמוך לחדר הרחצה, באבנר קצר הקומה ורחב הגרם, כשעיניו מפיקות תחנונים:

– אכנס אתך לחדר פנימה! טוב? - פנה לאליהו.

– טוב! בוא!

משנסגרה אחריהם הדלת, פתח אליהו את החלון, למען יפרוץ החוצה מעט העשן, שנפלט מתוך ערמת העצים שבערו ברשרוש בתנור האמבטיה.

– לא חפצתי לרחוץ אתך יחד, אבל אם אינך מתנגד - פתח אבנר ברטט - הענין הוא שברצוני לשוחח אתך. רציתי ממך “טובה”!

– ומה היא?

– יודע אתה: את אשתי פטרו מבית החרושת בו עבדה משום שפחד מחלתי אני נפל עליהם שם. היא נאלצה למכור כמה מחפצי הבית לפרנסתה ולפרנסת בתי הקטנה; וכיום אין לי פשוט, כתונת לבשרי. ה“סמרטוטים” שאני לובשם הריהם לא משלי: בחלקם משל המוסד, ובחלקם משל חברי. רציתי לשאלך: שמא יש לך כתונת מיותרת, ממנה אוכל להנות? –

וכעבור רגע, בנשימה עצורה:

– יום יבוא ואגמול עם מיטיבי כחסדם!

ואליהו, שנפעם לרגע קט, השיב בטוחות:

– אתן לך כתונת! יש לי! אבל הרשני לשאול אותך: מדוע לא פנית עד כה במכתב בקשה לועד שלנו, שיקציב לך סכום כסף? אני הרי ראש הועד ולא אמנע את עזרתי ממך!

– כן, נכון: אבל התב–ישתי!

– הנח, שטויות! מה ענין כאן לבושה? הגנבת? הרצחת? ובכן: זה יהיה בסדר! אני אגיש את הבקשה!

וכעבור רגע:

– ועתה, התפשט! המים חמים למדי!

ומשפשט מעליו אבנר את גופיתו, נגלה חזהו ובו שקעים מספר;

– מה אלה? - נדהם במקצת אליהו.

– נתוחים, נתוחים. נתוחי “פרניקוס” ו“טורקופלסטיקה”, אף “הוציאו” לי כבר כמה מצלעותי; משום כך, לשם הקלת הליכתי, הריני מרכיב לחזי חגורת עור זו, כפי שעיניך רואות. ולמי שאינו בקי בדבר רגיל אני לומר לו כי כדורי מרצחים פגעו בחלל החזה. חה־חה. –

ובשבת שניהם איש מול חברו במים החמים, הוסיף אליהו ארך הרוח להקשיב לדברי חברו בר הנסיון:

– את האמת אגיד לך: לא אשבע רצון אם ישלחוני הביתה, כי: מה רע לי בעצם כאן: הנה התחלתי בכתיבת כרטיסי החולים בשביל הרופאים; הנני מתמחה בכתיבה על מכונה, משרטט דיאגרמות בשביל המשרד; ואחרון אחרון חביב: “הכניסוני” לעבודה במעבדה - מקום שם, כידוע לך הנני עוסק ברשום תוצאות בדיקות הליחה של החולים, מסיע בידי הרופא ליטול “מיץ קיבה” לבדיקה וכדומה; ונעשיתי שם במדת מה “אחראי”. נוסף לכך, הרי בשבועות האחרונים רושם אנכי את מספרי הקילוגרמים, ש“העניק בטובו” הוד מעלת המשקל לכל אחד ואחד מהחולים, לתוך הגליונות. והאוכל! היכן תשיג מאכלים כה משביעים? אלמד אפוא להיות פקיד או לבורנט, כמו משק’ה ה“מזכיר” שלנו. אלא מה? יש לפעול הכל להחזרת אשתי לעבודתה בבית החרושת!

נשמעו נקישות בדלת:

– אתם גומרים כבר?

– הלא רק עכשיו התחלנו - הרעים לעומתו אליהו.

והקול מבחוץ נשנה:

– אבל מה אתם מפטפטים שם?

ובהתכנס אליהו למטתו הוגד לו, כי רגעי מספר לפני כן שאל אודותיו אדם בא בימים שעודנו מוסיף, לדבריו, לשמש בהוראה - והבטיח לחזור הלום כעבור שעה.

והוא בא: קצר קומה, מסורבל במקצת, לסנטרו זקן קצר טפוסי וחבוש מגבעת בעלת שוליים רחבים. לכבוד השבת לבש בגדים מגוהצים וענד עניבה חדשה צבעונית.

– עליך השלום אדון אריאלי - שש לקראתו אליהו - גם אני כבר “משובת”, בבקשה לשבת! וסלק מעל הכסא כמה מספריו ומחברותיו.

– אין דבר! תודה! ומה שלומך? איך אתה מרגיש?

– טוב, תודה לאל! טוב מאד!

והוא הגיש לו לאליהו קופסת שוקולדה.

– זה מכבר חפצתי להשיח בפניך מלים מספר - פתח האורח בהחליקו דרך חשיבות על פני זקנו הקטן - יודע אתה: הייתי המורה של… רעיתך, והכרתיה אפוא יפה מימי ילדותה: מזה לילות רבים שאין אנכי עוצם עין למראה יחסה החורג אליך. התאכזבתי כמורה וכמחנך! האמנם זהו פרי מפירות־גדולי, אדם חסר נפש וחסר מצפון?!

הוא הפסיק לרגע קט, והצליף מבט על שני טורי המטות המקבילים:

– הנה שם יושבת אשה ליד מטת בעלה החולה - ולה, לרעיתך, לא “נאה” לבוא! ואמרתי אפוא בלבי: אסור אליך בערב שבת קודש לשם שיחה. והנה אספר לך: לא אוכל להגדיר בדיוק טיבה של ה“מועצה המשפחתית”, או מסיבת הרעים, שנתכנסה אתמול בשעות אחר הצהרים בביתו של הזקן אביה. אחד מבניו סים השנה את חוק למודיו בבית הספר העממי ולכבוד ה“מאורע” היה ברצון המשפחה לערוך מסיבת ידידים, אשר הפכה, בהמשכה, להתיעצות ביחס אליך. אחד המסובים שאל, בפשטות, לשלומך ור' וילדרמן השיב כשועל ערום: “תודה לאל, הרבה יותר טוב!”… - “אבל מה יהיה בעתיד?” - שאלה אותה מורה, אשר כל השנים הציגה עצמה כ“ידידתך”, זו אשר אף היתה פעם מורתך אתה לתורת ההזנה בבית ספרך בירושלים, - “מה שייך “בעתיד”?” - שאלה אשתך בעצבנות. - “האינכם אומרים ל… הפרד - הוסיפה לשאול אותה מורה - בגלל המחלה?” - “שקט!… נניח זאת עכשיו!” - מחו כמה מהנוכחים ואני ביניהם.

– “לא! - עמדה אותה מורה על דעתה - מר וילדרמן הריהו מידידינו, ומוטב כי נשוחח גלויות על הבעיה, מבחינת־מבט משפחתית ידידותית וגם צבורית”… - “אליהו שלנו גורם לנו צרות צרורות! - נסחף ר' וילדרמן לתוך השיחה - הסכמתו למתן ה”גט" תהא כרוכה, כנראה, בקשיים עצומים ביותר, כי הוא אוהב את לאה’לה עד לשגעון… ירחם השם!“… –”אני זוכרת אותו - פתחה שוב אותה מורה - את אליהו בן־ברוך הכרתי מתקופת היותו תלמידי בירושלים: טיפוס קשה מאד, אגואיסטי, משפחתו ירודה ביותר: היה מצחצח נעלים. ונוסף לכל אלה גם חולני שכזה!… טוב, טוב מאד אם תנקטו בכל האמצעים להפרידו מעל לאה’לה שלנו… אני “בעד זה” בהחלט!" - – –

– כן… - נאנח אליהו - כנראה נעלמו מזכרונה של אותה מורה דברי השבח, שהשמיעה בלי הרף בתקופתי הירושלמית: “החרוץ, המסור ללמודיו, הראוי לתשומת לב וכו'” - וכך רשמה בעצם ידיה בפנקס זכרונותי, עם סיום חוק למודי: “אין לך דבר העומד כנגד הרצון! כשם שהצלחת אליהו בלמודיך וסימתם כה יפה, כן נתונים לך אחולי הנאמנים ביותר: עלה והצלח בכל אשר תפנה!”… ככה… ככה… אל נא תוסיף להצטער, אדון אריאלי הנכבד! מי יתן ובאמת לא תוסיף לדעת אכזבות דומות בעבודתך לעת זקנה! –

שעה ארוכה, לאחר שנסתיים בקורו של האורח אדיב הנפש, נתון היה אליהו בסבך הזיות מעיק ביותר, כשעלתה באוזניו מהמסדרון הסמוך תפלת “לכו נרננה לה' נריעה לצור ישענו” הציפתו לפתע התרגשות עזה, ובעיניו נתקשרו דמעות: היו לילות שבת, בהם רגיל היה לסור לבית הכנסת על שם האר“י הקדוש, בחברת חותנו ר' וילדרמן אשר זנחהו עתה לאנחות - הוא ומשפחתו ו… רעיתו, שרגשי אהבתו אותה סערו אף עתה על אף הכל - – - האמן האמין: זוהי “תקופת מעבר” והכל יחלוף… ושמא, בכל זאת, מוטב לתת לה גט פטורין, כרצונה?… יתכן! אבל, כאשר ילך מבית החולים שבתוך חומות האבן למשרד־הרבנות יעשה עצמו כ.. מתעלף!… ואז… אז “ידחה” הענין ו”יעשה רושם" - – - שמא אז יחדלו להציק לו!…

והוא הליט פניו בכר, בו נגב את דמעותיו, שנגרו בחשאי… אחר שכב על צדו:… והרי - חשב פעם על אבוד לדעת, באם לא יחדלו להציק לו בדבר מתן גט הפטורין בתוך כתלי המוסד!… היה בדעתו לחתוך את ורידי ידיו… לא! היה בדעתו לקפוץ מעל גג הבית למטה, לרחוב… ועל אף הכל: הוא מתגבר. נכון. אבל גם היא מתגברת: מדרישתה ל“גט” אינה מסתלקת! צור חלמיש שכמותה!…

משמדד את מדת חומו פג החשש: “התרגזות” זו לא היתה, הפעם, בעוכריו: מדת החום לא עלתה!… ושמא יש בכלל לגזור על בקורים?… הלא אמרה פעם אחת האחיות הרחמניות, שלדעתה אין להרשות בקורי אורחים - וחסל סדר התרגזויות! –

ולאחר שבלע את שתי טבליות הרפואה, שהוכנו בעבורו על גבי ארון הברזל הסמוך, שקע בתרדמה עמוקה, כאילו עיף לאחר עבודה מרובה.

 

כט. הפגישה    🔗

לא היה קץ לאשרו של אליהו בן־ברוך, כשיום אחד הבחין בספר הרפורטים ב“פקודת רופא” זו: “בן־ברוך - הביתה בשבע הבא”. ברם, שמחה זו מהולה היתה בצער כנה של אדם, שכאב רב כרסם את לבבו: לאן יחזור?… ביתו הרי חרב כליל בידי רעיתו, אשר מכרה את הרהיטים, אף השלימה עם נפשה ש… בעלה סיים את חשבונותיו בעולם החיים, באשר מחלת תצעידהו, לבטח, לעולם הבא: לאן יחזור?.. והיא הרי עזבה אף את בית הוריה זה מכבר, לבקש לה מזל טוב מזה בחוגי מכריה וידידיה שבירושלים ובתל אביב…

… לאן יחזור?… שמא ינסה לבקש אחריה, לעודדה ולהחזירה אליו?… לא!… הוא לא יפעל כל מעשה, שיש בו משום קלות דעת - – לא! לבית דודו אשר בטבריה ילך, אף יבקש את עצתו, אלא שראשית לכל, עליו לנוח, להרגיע את עצביו הרוגזים.

וברגשות מעורבים אלה ניעור משנתו באותו בוקר חורף סגריר, כשהגשם הוסיף לדלוף וזהרורי השמש הראשונים נתגלו ביקום הנם… משאמר להתנער מסבך־הרהוריו, שאל את עצמו: האמנם “מוחרם” אנכי?… הבל הבלים! הלא בן חורין אני היום, לאחר חדשי שהיה כה רבים במוסד!… אקומה אפוא ואארוז את חפצי!… הכל שטו–יות!…

והוא החל ללבוש את בגדיו, בשרקו לעצמו בלחש, שלא להעיר משנתם את החולים, מרשים צבאיים מעודדים…

*

היה יום שמש יפה שלאחר ימות גשמים מרובים. באחד מרחובות טבריה נתקל בה, ברעיתו, שלבושה היתה מעיל חרפי חום, והרכיבה, משום מה, משקפי שמש. היא צעדה בחפזון.

– שלום עליך! - קרא כשכולו מופתע - לא את נחפזת?

היא נדהמה לפגישה בלתי צפויה זו: אמרה להשתמט משיחה אתו, צעדה קדימה ואחר חזרה אחורה, לעומתו:

– נו, ומה שלומך? - שאלה כמבולבלת - ו… ו… איך אתה מרגיש.

– מצוין!… ומה מעשיך בעיר הזאת?

– אני?… אני עוב–דת!

– הכיצד לא נקפך לבך לזנחני בבית החולים?…

והיא נטלה מתוך תיקה ממחטה קטנה ופתחה בניגוב דמעותיה, שהחלו לנשור מעל לחייה החוורות, מתחת לזגוגיות הכהות של משקפי השמש:

– לא יכולתי לשאת עוד, אליהו, הלא תבין זאת?

– ומשום כך בורחים?…

– מה יכולתי לעשות?!

וכעבור רגע קט, בהתבוננה בעוברים ושבים:

– אני מוכרחה ללכת!… כשאני רואה אותך אני תמיד בוכה!… ש–לום!

– חכי רגע!

– מה לך? מה אתה רוצה?

– מתי רואים אותך?

– אף פעם לא!

– מדוע?

– ככה!

לאחר שצעדה מספר צעדים קדימה, חזרה אליו:

– אם תשחרר אותי, נוכל להפגש אפילו הערב! - ושוב החלו להתגלגל דמעות על לחייה - תבין אותי: רואים אותך בכל מקום בעיר, בחברת בחורות זרות, וכולם יודעים שאני אשתך… בשל מה תאמלל אותי?

– טוב… נניח שֶׁאֲשַׁחְ–רֵר אותך!

– מתי?! - נעצה בו זוג עינים רוויים־כסופים.

– אפילו מָ–חָר!… טוב?!

– ככה?… אז…אז…אתה בחור טוב! חוננת ברגש אנושי!… נוכל אפוא להפגש הערב… היכן יש ברצונך להפגש?…

*

מבעד לחלון חדרו הקטן של אליהו בן־ברוך, בבית המלון שבקרית החולות המעטירה, נשקף סהר הוזה, הטובל במימיו הסואנים־גועשים של תכלת הים. היא ישבה ליד שולחן העץ הקטן העגול ולעסה בעצבנות חתיכות שוקולדה. הוא ישב בקצה מטתו ועשן סיגריה.

– מדוע אתה מעשן, אליהו? - פתחה לאחר רגעי דומיה ממושכים - הלא אתה יודע שהדבר מזיק לבריאותך!

– מה יש לי להפסיד עוד, לאחר שאותך הפסדתי זה מכבר?!…

– אל תהי ילדון! - נסתה להרגיעו - עוד תמצא “מציאה” שכמותי!

גם היא נתכבדה בסיגריה ופתחה בעשון, בשבתה לידו בקצה המטה.

– אמרתי לך - חזרה על דבריה - יש הרבה “מציאות” שכמותי!

הוא נעץ בה זוג עינים רעבתניות למחצה, וגהר עליה לנשקה:

– לא! - עמדה על רגליה ונרתעה אחורנית - לא!… וגם הוא עמד על רגליו וקרב אליה:

– היודעת את, שאת… שאת אש–תי?– - –

– - – היא נעורה סמוך לשעה השלישית, לאחר חצות־ליל.

– אליהו! - העירתהו משנתו.

– מה לך?!

– אני מתלבשת והולכת!

– לאן?!

– הלא תבין: אני מתאכסנת בבית משפחה ממיודעינו. ושם, הרי ישתוממו על שלא חזרתי הביתה!

– ודוקא עכשיו יש בדעתך לחזור?!

– אני קמה!

– לא תלכי!

– הלך אלך!… לא תוכל להורות לי, את אשר עלי לעשות! אתה מבין?!…

– אז… אז… אני אומר לך: לא תקבלי את ה“גט”! לא ולא!

והיא התלבשה בעצבנות ובחפזון:

– ידעתי!… אוי ואבוי לי. מה עשיתי? - הטיחה כלפיו - ידעתי, שאתה שקרן!… ואני… האמנתי לך, פתיה שכמותי!

ובסגרה מאחוריה את הדלת הפליטה בזעם:

– אלהים יעניש אותך, שקרן - –

והוא נרדם, כעבור רגעי מספר, כשהד משב הרוח על פני גלי הים עלה באזניו. על אף מארת אלוה השוכנת בגופו, הנה חלפה עתה במעמקי נפשו מעין הרגשת נצחון, אם כי כוזבת… היא לא הכריעתהו, על אף הכל!… והיא אף לא תכריעהו בעתיד! לא ולא!…

ומשנעור משנתו, כבר האיר היום. אף כי חש עצמו מרוענן, לאחר השינה, לא הניחהו כליל הדכדוך הנפשי שהחל להשתלט עליו עתה מחדש: מה טעם לחיים הללו? הרי לך מנת סבל כה גדושה, נוסף על כל אשר ידע בימי ילדותו הקודרים!…

והוא התלבש, משום מה, בחפזון רב; ואץ־נחפז החוצה לשפת הים שבסמוך לאכסניתו: זכרונות מגרים־מפתים מאותם ימי הנוער, כאשר רגיל היה לערוך “אמבטיות־חורף” בים זה, הציפוהו־כבשוהו כליל… המחושבות המו־סערו כגלי הים. הנה הים לפניך. קום והמלט לתוכו!… והוא רץ כלפי הים לרחוץ את בשרו, להטהר מכל הנפסד שדבק בו בגופו, ולהשביח בתוך סערת הגלים את סערת לבו הוא!.. הוא חש עונג מיוחד, מטהר, בטבלו עד לברכיו במים הצוננים. בפסיעות קצובות ומדודות, הוסיף להתרחק מן החוף. כשהגיעו המים עד למתניו, עמד והסתכל סביבו; מה נהדר הים!… הנה שם, במרחק, מפליגה לאטה, סירה. הוא ילך במים עדי ישיגנה!… הוסיף להתרחק מדודות. מפעם לפעם הצליפו הגלים בפניו, והוא הוסיף להתרחק. ולפתע פתאום: בַּץ!… גל אדיר על ראשו: חושיו נתבלבלו, רגליו מעדו… והוא נסחף אחורה־אחורה, כי לא ידע לשחות: הוא הלך הלוך וטבע. בשארית כוחותיו העלה את ראשו מתוך נחשולי הגלים וצרח בקול:

– הצי–לו!

ואמנם - חש לקראתו המציל אמיץ־הנפש - –

מזלו האיר לו פנים - והוא הוחזר אל החוף, אל האנשים והבתים, כשנשמתו באפו, חי ושלם.

…ימים אחדים רבוץ היה במטתו שבבית־המלון, עד שנתאושש כליל מאותו ליל־פגישה עם רעיתו - והכרוך אחריו.

*

את ידיד נעוריה של לאה’לה, בצלאל גדעוני, הכיר אלינו בן־ברוך, לראשונה, בירח הדבש שלאחר נשואיו - עת עשה הזוג הצעיר את חופשתו בקרית החולות והתאכסן בבית הורי הידיד הנ"ל. משפחתו אף איכסנה אותה עתה, משנמלטה מבעלה החולני - אף דאגה לסדורה בעבודה, באחד המשרדים הפרטיים המרובים שבעיר הגדולה.

…לאה’לה הכירה לראשונה את בצלאל גדעוני בתקופת רון הדמים, עת היתה תלמידה בחוות־למוד חקלאית, שבגבולות העיר - מוסד, בו בקשה מפלט מפני נגישותיה של אמה־חורגתה, שבעיר הרזים. בסוכת הנְצָרים, שבחורשת אותו בית־אולפנה, נוהגת היתה (והיא אז בת שבע עשרה), לבלות את מיטב שעות לילות הירח בחברתו של בצלצל בן התשע עשרה, - והתעלסו באהבים, לקול יללותיהם של השועלים ובני התנים שבפרדסים הסמוכים…

ברבות הימים נתפרדה החבילה. ומעשה שהיה כך היה: אותו בצלצל, אשר שמש כ“סדרן” באחד מאולמות התיאטרונים שבעיר, נשתלט עליו יום אחד יצר הרע ושלח יד בכספי קופת הכרטיסים. הוא נתפס והובא למשפט. בפני השופט בכה בכי רב והודה על מעלליו. בהתחשב בכבוד אביו נשוא הפנים ובכבוד משפחתו רמת היחש, הסתפק בית הדין בהטלת עונש פעוט ביותר: קנס כסף קטן בתוספת ערבות להתנהגות טובה למספר חדשים…

ומקרה זה הלם את לאה’לה כרעם ביום בהיר - ולמשך תקופה ממושכת נותקו היחסים. ברם, כאשר חזרה היא עצמה בפני אליהו, הרי “אהבה ראשונה היא בבחינת היין המשומר”… נתחדשה חליפת המכתבים ביניהם - ועמה אהבה מחודשת, סוערת –

ואף על פי שבתקופת מחלתו של אליהו היה בצלאל גדעוני נשוי זו השנה החמישית ואב לשני ילדים - הרי חש עצמו בטוב כשהופיעה ערב אחד, אהובתו לשעבר, בגררה אחריה מזודה גדולה - לתוך פתח ביתו; ובצנחה על הספה רצוצה ויגעה, פרצה בבכי.

– בצלאל, רע לי!

– מה קרה? מנין באת עכשיו?…

ובדמעות שליש סחה בפניו ובפני אשתו הצעירה והוריו הזקנים, את כל הקורות אתה בחדשים האחרונים –

והמאהב לשעבר הפך, במסבות הזמן, לבן ללויה נאמן ללאה’לה. מבלעדיו חששה לצאת, ברוב המקרים, הרחובה, מחשש “פגיעתו הרעה” של בעלה…

וצריף העץ שבאחד מפרברי העוני, שבפתחו נצב דקל רם קומה וגגו דלף מים רבים בימות הגשמים - הפך לבית מגוריה החדש של לאה’לה… ולצריף זה שמה את פעמיה לאחר הפרידה רבת הרוגז מאליהו אישה, בחדר הקטן, המשקיף על ים התכלת - סמוך לשעה השלישית בטרם עלות השחר - –

 

ל. בבירת הנצח    🔗

עצי זית בודדים, דלי מראה, מפוזרים על פני חלקת שדה שוממה. פה ושם מגיחים מתוך האדמה בליטות סלעים. וסביב חלקת השדה - שכונות יהודיות לרוב. בהמשך הימים נעקרו כמה מעצי הזית ושטח קטן מן השדה “הוכשר” על ידי נערי הסביבה למשחק כדור הרגל. אף המבוגרים לא הניחו ידם ממקום זה: תרגילי רכיבה על גבי סוסים משתוללים, או על גבי אופנועים מטרטרים, נערכו על ידם לעתים מזומנות. יש ובתוך המולת “ספורט” זו, יעבור ביום השבת יהודי ירא שמים ויקבול בפומבי על חלול שבת בפרהסיא, - וקולו כקול קורא במדבר. בלב השכונות היהודיות הללו תקע לו יתד נאמנה מוסד נוצרי מיסיונרי, המכיל בית יתומים ובית חרושת לרהיטים, בית דפוס וכו', שהיתומים בני הגזעים השונים, שהוכנסו תחת כנפי הנצרות מקטנותם, עבדו בהם עבודת קבע. במרכז בניני המוסד, שגודרו בגדר גבוהה של אבנים כבדות ודמתה לחומה, התנוסס בית התפלה ובאמצעיתו - מגדל שעון. ליתר דיוק: השכונות היהודיות כתרוהו, עטרוהו סביב סביב, את המוסד המיסיונרי, באשר בית היתומים הוקם בתקופה, שבסביבה זו טרם היה כל בית יהודי. ועדות מסיעת לכך - חורשת עצי האורן, שעלתה ושגשגה למעלה ראש. בעלי הבתים שבשכונות הללו - יהודים, הממשיכים ברובם הגדול במסורת הבעל ביתית השלוה מן הגולה, ואינם חשים, כמעט, ב“תעלולים הספורטיביים” של בניהם בשבתות – עת לבם משתפך בבית הכנסת בתפלה וברננה…

ובאחת מן השכונות הקטנות הללו התבלט, מבין בתיה שהספיקו להתישן, בית חדש בעל שתי דיוטות, הדור במראהו החיצוני ובנוי בטוב טעם. כאן התגורר דודו של אליהו בן־ברוך, ר' מרדכי משה כהן, ואשתו, הדודה רוזה.

בבוקר שטוף שמש ואור, שלאחר ימות גשמים מרובים, שֵׂרֵךְ אליהו את דרכו מאותה שכונה לתוך סמטאותיהן של השכונות המיושנות הסמוכות. רגעים מספר נתעכב ליד אותו בית כנסת, בו עשה לילות רבים בשעת “תקון חצות”, בהיותו בימי ילדותו, מצחצח נעלים. האקלים הקריר, החריף במקצת בריחניותו המשכרת, עורר בו את הרצון לטיל ממושכות, בהרים שמחוץ לעיר; ברם, מנסיונו המביש ידע, כי הליכה ממושכת מאומצת, אינה יפה לבריאותו - ומשום כך בחר בהילוך של “סתם ככה”; ותוך כדי הרהורים הגיע לרחובות הקריה ההומים: קבוצות קבוצות של ילדי בתי ספר, על מוריהם, שנתכוונו לערוך “טיולי טבע” אל מחוץ לשכונות העיר המרוחקות, חלפו עברו על פניו בחפזון מה, כשאחדים מהם פצרו בשירה - אף הושמעה מנגינת הרמוניקה…

משנקלע לאחד מבתי הקפה פשט את מעילו וישב ליד אחד השולחנות הסמוכים לחלון הגדול, הנשקף על פני תנועת הרחוב. הוא חש עצמו עיף למדי ונשימתו המאומצת לוותה בהלמות לבב גוברת והולכת. בסמוך לו ישבה אשה צעירה, מעודנת־מפורכסת, ולידה - תנור נפט קטן, שהעלה ריחות עשן. רגליה מכוסות היו במעיל פרוה מלבין ועסקה בסריגה. ממולה ישב צעיר מצוחצח ועשן סיגריה. לרגליו השתעשע כלבלב קטנטן מפונק.

נפתחה הדלת. נכנס פושט יד, שקומתו הגבוהה כפופה, כדקל שחוח זה העומד להשבר מעומס שנותיו המרובות. מעיל בלוא־מלוכלך לבש, נעליו קרועות ואחת מעיניו חבושות בתחבושת מלבינה מזוהמת - וידו הימנית מורדה ורוטטת לפניו. כשנגש לזוג המתפנק, פרצה האשה הצעירה, כמעט היסטרית:

– לודוויג, גרש אותו מיד, הלא הוא ילכלך את הכלבלב שלנו!…

אליהו נזדעזע:

– התביישו לכם! - פרץ לעומתם - אילו הייתם אתם במקומו! - –

והאשה הצעירה הצליפה עליו מבט רחום, מהול בחיוך קל:

– בחור נאיבי! - השמיעה לבן לויתה בהשקט.

ואליהו קם ממקומו ותחב לתוך ידו של המסכן מספר מטבעות…

נגש אליו המלצר גבה הקומה.

– בבקשה כוס בירה!

… ומשקה האסור עליו לחלוטין… אילו שעה לעצות הרבות, כי עתה צריך היה גם לבצע אותו נתוח מסוכן, הכרוך בשבירת כמה מצלעותיו… ומעשה באותו אליעזר המסכן אשר מת, משום שהנתוח לא עלה יפה… ומי יערוב לו, כי בגופו שלו יצליח הנתוח?… ובכלל: לשם מה הנתוח? הלהרבות במקצת את שנות חייו העלובות? - – ומשום כך: לחיים!… ושוב נסתבך בהרהורים נוגים…

והוא הזמין כוס שניה. תזמורת כלי המיתרים פתחה בנגינה. הקהל נתרבה והלך. ליד שולחנו הוא ישבו שתי צעירות אלגנטיות אשר לא משכו את תשומת לבו. לצלילי הואלס של שטראוס, פתח בשתית כוס הבירה השניה. “אכן – הוסיף להרהר - שתים היו הסבות, בגללן נאלץ היה לעזוב את בית החולים: סרובו לנתוח (ומשום כך לא היתה כל תועלת בהארכת שהיתו במוסד) וה”שמחה", שנוצרה שם, מסביב לעניני משפחתו… ומה זאת… הופ!… סחרחורת בראשו… והוא חש החוצה לגינת בית הקפה, מקום שם הרבה להקיא…

ומשנגב בממחטתו את פיו וחזר לשולחנו, החל מתבונן באורך רוח לארבעת חמשת הזוגות שהפליגו במחולות. אף הוא התאושש, קם ורקד עם אחת הצעירות, שישבו ממולו; ומשנסתיים רקוד ה“טנגו”, החוה קידה והודה לה ברוב נמוס… ואזי בקש כוס בירה שלישית… וכעבור שעה קלה בקש רביעית וחמישית –

*

כאשר נסתחרר לחלוטין, אפסו כוחותיו, והוא החל מנמנם עד שנרדם כליל - וראשו צנח על השולחן, ומפיו יצא קצף המשקה המשכר…

שתי הצעירות האלגנטיות נדהמו. קמו וישבו ליד שלחן אחר. ידעו המלצרים, מנסיונם בעבר, כי המבוסם ייעור משנתו - והניחו לו… ברם, משחלפו למעלה משעתיים והוא עודנו נתון בתרדמתו, לא ראו לפניהם דרך אחרת אלא להזמין טלפונית מכונית “טכסי” - בתוכה הוחזר אליהו לבית דודו, אשר בשכונה הירושלמית המרוחקת - – –

*

מפעם לפעם נוהג היה אליהו בן־ברוך, בשהותו בבירת הנצח, לסור למרפאה המיוחדת לחולי הריאה, מקום שם נועץ היה ברופא ובאחיות הרחמניות בדבר דרכי־רפויו בעתיד; משוחח עמהם ארוכות על סכויי הבראתו בכלל, בודק את משקל גופו, “משתקף” בשקופי הרנטגן וכו' וכו'.

ביום חורף סגריר הופיע במרפאה זו - לאחר שלא בקר בה תקופה ארוכה. (וממילא הזניח את בצוע ההוראות הרפואיות).

– מה יהא בסופך? - הקבילתהו האחות הרחמניה עבת הגוף - הוי, אליהו! בעצם ידיך הרי אתה משחית את חייך!… שב, נו! –

והוא פשט מעליו את מעיל הגשם ואת מגבעתו, וישב על שרפרף מלבין. על הספסל המכחיל שממולו ישבו והמתינו נשים תימניות צעירות, שהרזון שולח בגופן ולידן - ארבעה גברים, אחד מהם מגושם וגבה קומה; הללו החלו לנמנם בצותא, מחוסר מעשה… ה“אחות” ישבה ליד שולחן הכתיבה הקטן והפכה ב“כרטיסיות” של ה“חולים הקליניים” הללו. בסמוך לה דלק תנור נפט, ובקומקום שעליו זמזמו מים רותחים, שההבילו אדים־אדים…

הכל המתינו לבוא הרופא.

– הגידי, יא גברת - פתחה אחת הנשים התימניות - אימתי ישלחו אותי, סוף־סוף, לבית החולים?… “בחיי”! אין לי כבר מה לאכול בבית!… גם בעלי חולה והנה גם הילד שלי “הולך למות”…

– רק יבוא הרופא ותדברי אתו! - נענתה ה“אחות”.

– אבל זה האדון הרופא תמיד עסוק, ואין לו אף פעם זמן לשמוע אותי. "בחיי אלהים, שאף פעם אין לו זמן… ומה אעשה?

נשתררה, לרגע, דומיה קלה.

– וגם אני, גברת, רוצה בית חולים! - השמיעה אשה זקנה.

– אם כן, אז כולנו רוצים בית חולים! - התערב בשיחה אחד הגברים בשפשפו בעיניו, שמצמצו, בהבחינו ב“אורח” החדש שממולו, באליהו בן־ברוך.

– אבל אין מקומות בבית החולים! - פתחה “האחות” בהסברה - יש הרבה מאוד חולים בארץ… אבל לאט־לאט ובסבלנות, יקבל כל אחד מכם מטה!… “שווֹיֶה־שווֹיֶה” (“לאט־לאט”)…

– אנשים מוזרים! - חרג אליהו משתיקתו - הסבורים אתם, כי “תענוג” גדול הוא לשכב בבית החולים?… זהו בית סוהר! גרוע מזה: בית שבו מהלכים צללים חיים, אנשים החיים ומתים למחצה, לשליש ולרביע.

– שקט, אליהו! - גערה בו ה“אחות” - אם אמנם החלטת להשחית את חייך, הנח להם, לאחרים, להתרפא ולחיות!

– סליחה: את מדברת שטו–יות! - השיב לה - אם מישהו קצת חולה, הריהו הופך בהמשך הימים, בבית אומללים זה, לחולה ממש, ל“חבר” בר־זכויות במשפחת השחפנים… שמא תאמרי, שאין זה נכון, הא?! –

– “שטויות”, אמרת? - הגיבה ברַכּות - והגד נא לי, במטותא ממך: מדוע הנך מסרב ללכת ל… נתוח? בשל מה יראוך, בשעות לילה מאוחרת, בבתי הקפה המזוהמים ביותר, באוירת מחנק של עשן סיגריות, ובכל סחי ומאוס אחרים?… ואתה בעצמך מעשן סיגריות! יפה מאד!… ומשום כך אין פלא שרזית, ירדת במשקלך –

– גם זה לא איכפת לי!

– אז מה איכפת לך?

בו ברגע נשמע צלצול הטלפון: הרופא הודיע, שמפאת מקרה אסון, שאירע לחולה בביתו, לא יוכל היום לבוא!

– כולם ילכו עכשיו הביתה! - פנתה לחולים - האדון הדוקטור לא יבוא היום! “חאלאס”…

ואליה זעף במקצת:

– כשאני כבר בא לקליניקה, אז הרופא איננו!

וכשנותרו בחדר, הוא וה“אחות” לבדם, שאלה אותו: הגד לי עתה, לאחר שכולם הלכו: מדוע אתה כזה?!

– טוב, אם שאלת, אענה לך: הנה, כשפניתי, באחד מאלה הימים בדבר קבלת עבודה חדשה, השיבו לי כך: "אם תדרוש יתר על המידה, אז בכלל נפסיק אתך את השיחה!… וכיצד יתכן להתקים ללא עבודה?… ומישהו התוַדה שם בפני חברו: “תחת ללחום במחלה עצמה ובגורמי־הופעתה, הרינו נלחמים, למעשה, באנשים, אשר חלו ללא עוון בכפם”… ובכלל: אין לי סבלנות. אני קם. אני הולך!…

והוא נטל את מעילו, חבש את כובעו, ויצא את החדר בחפוזן רב; ירד את המדרגות בתנועה מזורזת, כאילו רדפוהו ונבלע, עד מהרה, בתוך המולת הרחוב הסמוך.

 

לא. אימתי מופיעים ידידים?…    🔗

ואמנם, חיי ההוללות, לתוכם נשתלב אליהו בן־ברוך, שמצאו לרוב את בטוים, בבלותו בחברת נשים צעירות בעלות אופי מפוקפק, בבתי קפה חשודים ובקברטים, עד לשעה מאוחרת בלילה - חיים אלה של “מה איכפת לי”, נתנו עד מהרה את אותותיהם השליליים על בריאותו: עוד בסופו של אותו חודש הוחזר לבית החולים בצפת לאחר ש“נעדר” מתוכו סמוך לשנה תמימה. רבים היו החולים החדשים שלא הכירם. מה“ותיקים” המועטים שנותרו בחיים היה אותו אבנר מבין הראשונים, שהקבילו את פניו. הלה השמין, ברבות הימים, עד לבלתי הכירו כמעט.

– יודע אתה מי שאל אודותיך?

– מי? - התעניין אליהו לדעת, בשכבו במבודד בחדר הקטן, המיועד למקרים קשים. - בחור בשם ישעיה ראובני. לדבריו הריהו משמש כמורה באלג’יר שבאפריקה, והגיע ארצה למספר חדשי חופשה.

– אהה! - התרגש למשמע שמו - טוב שהזכרתני… שב!… שב, בבקשה!

ואבנר שקע בכורסה הסמוכה. מבעד לחלון הפתוח פרצה החדרה רננת צפרים שקפצו, בשעת שקיעה זו, מענף לענף בחורשת הארנים. אליהו שרוע היה במטתו ולידו התיצבו שלושה ארבעה מהחולים החדשים, שצפו בכליון עינים לדבריו של חולה אסיר לשעבר, שחזר הלום מן המרחבים הנכספים, מן החופש המיוחל – ל“דברי אלהים חיים”, שהביא אתו, כביכול, מהעולם שמעבר לבריקדה של בית מוכי הגורל… ברם, לא זו בלבד, שהוא לא שעה למשאלות לבם ול“סקרנותם” המוגברת ל“חדשות”, אלא אף לא השית את מבטו עליהם, כאילו לא נוכחו כלל בחדרו. הוא הוסיף, מפעם לפעם, להשתעל והטיל את רוקו־ליחתו לתוך הרקיקית… ישעיה ראובני! ושם זה לא הניחו: זכרונות משותפים, זכרונות חברים מימי הילדות, עוד מימי עלותם ארצה, מארץ פרס מכורתו לפני עשרים ושתים שנה… והוא אז בן שבע

*

– כשעלינו ארצה - פתח לבסוף נוגות, בנעצו את מבטיו בתקרה המלבינה - בימים ההם… וישעיה ילד כמוני. עשינו את דרכנו על גבי חמורים וגמלים. מכרנו את מעט הרכוש, שהיה אתנו ו…“יאללה” לציון!… בדרך המדבר נסו לא אחת בידואים ללסטם אותנו, והדבר לא עלה בידיהם כי היו בינינו בחורים גבורי חיל, אשר הפרו את מזמותיהם… אחת לכמה ימים ניטשה מלחמה בינינו ולבין חיות המדבר… וסח לי אבי ע"ה, כי הפליא את מכותיו בהם, בזרקו בהם “פרימוס” מחבל בראשיהם… ואני זוכר: נחבאתי מפחד תחת סנר אמא המנוחה, אשר כה היטיבה לי בימי חלדי… ואחד “שייך” טוב לב היטיב עמנו במדבר, איכסן את שיירתנו הדלה במחנה אהליו, האכילנו, השקנו, אותנו ואת בהמתנו. וככה, ככה… לאחר טלטולי דרך רבים הגענו, בשעה טובה ומוצלחת, לגבולות הארץ: קרועים־בלואים ורעבים… וכשדרכה רגלנו על אדמת ירושלים, פרצנו כולנו בשירת הודיה לאל בורא עולם: “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים!” - אבא היה סַבָּל; ומשחלה הפכתי אנכי בגיל צעיר למדי, למצחצח נעלים: מחצית היום למדתי ומחציתו השניה - “יורד” הייתי לחוצות וצורח: “לצחצח נעלים!” - ולא ידעתי לגמרי, לא עלה על דעתי, כי באותה דירה־מרתף שבשכונה החשוכה כבר קננה המחלה הארורה… הוי! איכה טפשתי בימים ההם!… ואחר כך, רק כעבור שנים, הפכתי לפועל חקלאי. ובסופו של דבר: לאגרונום –

– וישעיה למד אתך יחד?

– כן… ומשסים את בית המדרש למורים, נסע לאפריקה. ומני אז, זה למעלה מעשר שנים, נעלמו עקבותיו… ואני זוכר: משסימתי את חוק למודי זכה חבורי שלי להערכה ראשונה בפי המורים… ועל מה כתבתי בעצם? את שיירת העולים שלנו מפרס תארתי בכאב ובפרוטרוט –

במגבת שלמראשותיו נגב את פניו המיוזעות. הוא נשם־נשף בחזקה. עיניו נעצמו אט־אט, מחמת לאותו הגוברת והולכת…

נסתלקו ארבעת החולים הסקרנים ונצטרף אליהם אף אבנר - ומגמת פניהם חדר האוכל - לארוחת הערב…

למחרת היום הופיע ר' וילדרמן. משחש אליהו בצעדיו הקרבים והולכים במסדרון נזדרז ועמד על רגליו, וסגר את דלת חדרו בהמולה רבה והפליט בחימה שפוכה:

– מנוול שכזה!… אין לו בושת פנים!

*

מתפקידו של ועד החולים, היה גם לדאוג לבלוי זמנם של החולים המבריאים, אשר כה הרבו להשתעמם מחוסר מעש וענין בתוך כתלי המוסד; כי “סדר יומם” היה מונוטוני ביותר: אכילה ושינה ורפוי - וחוזר חלילה במשך חדשים ושנים… דובר, אמנם, רבות בקרב חוגי עסקנים ומוסדות ידועים בארץ על בצוע תכנית מיוחדת להעסקת המבריאים הללו, כגון: עבודה קלה בגינה בטיפול בפרחים, עבודות רקמה וסריגה, פקידות לחצאי ימים וכדומה, - אלא שהדבר טרם יצא מכלל דיונים. התעסקות איזו שהיא עלולה, ללא ספק, לעקור מלבם של מוכי הגורל, את רגש הנחיתות המשפיל ולהחזירם אט־אט למסלול החיים הנורמלי.

זמרים, שחקני תיאטרון, מרצים בעלי שם ודומיהם, כי נקלעו לעיר המקובלים הצוננת להנפש בה בעונת הקיץ - ומיד באו אתם בדברים חברי הועד הנ“ל. המסדרון המוארך הופך היה, במסבות אלה, לאולם תיאטרון - ובו: “במה” ושורת כסאות. כל “הופעה” מעין זו הפכה בלב שוכני הבית למאורע רב חויות ועתיר רשמים, ושמשה נושא לשיחה ולדיונים בתקופה ארוכה למדי. משהגיעו ימי החורף ואפסו מעיר הקיטנות ה”זרים" כולם - נאלץ היה הועד “לגייס” כוחות “אמנותיים”, מבין החולים עצמם. ויש, ולעתים היה הדבר עולה, באשר לא אחת נתגלה לפתע “מי שחשב” פעם להיות ארטיסט ושחקן והדבר לא נסתיע בידו… ליצנים ומוקיונים, שבחרו לבדח את הדעת ולהשכיח, במקצת, את המועקה המכבידה, שרבצה בתך כתלי הבית, כאלה נמצאו לעתים בשפע. כי: מי אינו חפץ להתבדח, ליצור “מצב רוח”, להופיע על ה“במה” ולהציג מומנטים מחיי המוסד, הרופאים, האחריות הרחמניות, ולמתוח על הללו קצת “בקורת”?…

צער רב נצטער אפוא אליהו בן־ברוך על שבהיותו רבוץ במטתו, נערך, סוף סוף, לאחר התלבטויות רבות, ה“עתון החי” הראשון מחיי החולים־המבריאים. הוא, שהיה תמיד הרוח החיה בכל פעלי הועד, נאלץ היה עתה להרתק למטתו, חסר אונים. ברם, בהתאסף, אותו ערב חרפי, החולים למסדרון שהפך אולם, להאזין ל“עתון החי” - יצר אליהו בן־ברוך “עתון חי” משלו: אבנר גורלי, שנתחבר אליו בשבועות האחרונים ונתקשר אליו קשר נפשי, התיחד עמו, עם זכרונותיו. בשבתו ליד מטתו, קרא לפניו, לאורה של מנורת נפט גדולה, קטעים מתוך רשימות מיומנו הפרטי. ומתוך ספר שיריו של המשורר מיכה יוסף לוינזון – כזה:

…הוֹי, מַה נוֹראָ הוּא לָשִׂישׂ אֱלֵי קֶבֶר

עֵת בַּחַיִּים תִּדְבַּק נֶפֶשׁ וָרוּחַ!

אֲרוּרָה אַהֲבַת־הַחַיִּים לָנֶצַח

בִּמְצוּקוֹת כָּל גֶּבֶר הִיא הַנּוֹרָאָה!

הִיא תִכְלָא יָדַי בָּעֲצָמוֹת שִׂית וָרֶצַח

וּמַדּוּחֵי תִקְווֹת־שָׁוְא הִיא נִבָּאָה!

אַחְרֶיהָ - מָוֶת יְהַלֵּךְ כָּרֵע־

הוֹי, אַחַר לֶכְתּוֹ יִצְעַד בַּעֲצַלְתַּיִם!

שַׁוְעִי לֹא יַאֲזִין, קוֹלִי בַל שׁוֹמֵעַ

אָרוּר הַמָּוֶת! אֲרוּרִים הַחַיִּים!ּ

*

משקרבו ימיו של אליהו בן־ברוך למות הפך בית החולים לכורת סואנת־גועשת: קבוצות פועלים לובשי “חאקי” וקצרות, מאלה שהודרכו בעבודתם החקלאית על ידי החולה, אשר לא בקרוהו, אף לא שאלו לשלומו בתקופת מחלתו הממושכת - זכרו, עתה, לגמול לו חסד אחרון… אף רבים מידידיו, שזה מכבר נמחה זכרם מלבו, הופיעו עתה ב“אופק”: שוחחו ביניהם, במסדרון ובחצר, על מקום הקבורה, דנו בפרטי הלויה, “ניחשו” את רצונו האחרון של המנוח וכו' וכו‘. בחמימות ובמסירות, שאין למעלה הימנה, דנו הפעם ב“בעיות” הללו, כאילו היו אלה בעיות העומדות ברומו של עולם!… אחד מידידיו, נגר רהיטים לפי מקצועו, הביע את רצונו “לרדת” מיד לטבריה, ולהכין על חשבונו הוא, ארון נאה לקבורה שיהא בנוי לתפארת, כראוי לידיד כה נאמן ומסור מזה שנים. שני נטל עליו את הטפול בזרי הפרחים, שלישי - לטפל, דרך עדינות, בבני משפחתו שבירושלים, אשר טרם ידעו על החמרת מצבו של החולה; רביעי - בפרסום נאות בעתונות וכו’ וכו'. אילו שיחק לו, לאליהו, מזלו והכרתו חוזרת היתה אליו לרגע קט, ובמו־עיניו חוזה היה בהמולה הרבה הזאת! - – - האם נתחוללו בלב מי מהידידים הרבים הללו רגשי חרטה ליחס החורג אליו בשנות מחלתו?

אלה, שלא הופיעו ללויה, היו ר' ראובן וילדרמן, חתנו, בני ביתו - ובהם לאה’לה רעיתו, אשר השלימה עם מות בעלה זה מכבר, משנים… על בריח ומנעול נסגרו דלתות הבית, ובני המשפחה כולם אצו־נמלטו לקרית החוף המעטירה, לשם חלוץ עצמם מ“אי־נעימויות” ומ“הפתעות” כלשונם…

שני נרות גדולים דלקו למראשותי הנפטר שעטוף היה בסדין צחור – בחדר המתים שבבית־האבן הקטן, המבודד, בחצר הגדולה, בסמוך לגדל התייל הדוקרני. משהובא ארון העץ מטבריה הוכנסה הגויה לתוכו על ידי אנשי “חברה קדישא”. לאחר מעשה הרבו הללו לרחוץ את ידיהם בליזול אשר טפטף מתוך צינור גומי דק, שמחובר היה לתבת פח קטנה מרובעה - מחשש הדבקות. דוגמתם עשו אף הנוכחים האחרים אשר בגופה לא נגעה ידם - וזאת “לשם זהירות”. מפעם בפעם עלה מן הרחוב הסמוך קולו הגרוני של הכָּרוֹז שסבב־הלך אף לתוך הסימטאות המפולשות:

– גייט צו די לויה! (לכו ללויה!)…

ארון המת, עטוף שחורים ומקושט בזרי־פרחים מרובים שהחלו ליבול־לכמוש בחום היום, הועמס על כלפיהם של כמה מידידיו… משיצאו, אט־אט, תוך דומית אבל מעיק, משער הברזל הקטן, והגיעו לכביש הסמוך, הצדיעה לכבוד המת פלוגה קטנה של נוטרים - עליהם נמנה תקופה קצרה בימי מאורעות הדמים בגליל, חבושי כובעי השולים הרחבים, על תחמשתם המלאה.

– עמוד דום! הושמעה הפקודה.

וכתות הרובים הקישו בנעליהם הכבדות המסומרות, כאילו היה זה מסדר צבאי כהלכתו וכצורתו.

– עמוד נו–ח!

הארון הוטען על גבי מכונית משא גדולה. לשני צדיו נצבו, בתוך המכונית הגדולה, שתי שורות הנוטרים לאות כבוד. שאר הנוכחים המרובים נלוו במכוניות קטנות, כעשרים במספר - ושיירת הלויה זזה לאטה בשפולי הרי צפת וכנען - בכוון למורדות עיר הכנרת.

משום מה נכרה לו קבר בסמוך לקברותיהם של הרוגי מאורעות הדמים. סרג’נט נוטרים, מהוותיקים במחוז, נשא את דבריו:

– אח יקר! לא ידענו, אף אתה לא ידעת, את אשר מקנן במעמקי גופך!… כרסמתך מחלה ארורה, עדי רדתך אלי קבר ואתה במיטב שנותיך!… עבודתנו המשותפת בחקלאות ובשמירה בגליל לא תשכח מלב כולנו לעולמים!… נוחה, חבר יקר, על משכבך בשלום! –

נשמע קול בכי עצור… בכי הדוד ר' מרדכי…

– חבל עליך, חבל מאד! - הספידו ברגש פועל חקלאי ותיק – ידענו את מסירותך לעבודתך, מסירות ללא גבול. חטאנו כלפיך, לא התעניינו בגורלך, עת רבוץ היית על מטת דווי!… יהא זה חטאנו האחרון, אח יקר!…

אחרון המספידים היה האדון לוי, שלבוש היה אותו יום מלבושי “חאקי” וחבוש מגבעת חרפית כהה, שמצא באקראי בביתו, מאחר שמעולם לא נהג להלך חבוש כובע. הוא נגש לקבר הפתוח כשכולו רוטט. לא ארכו הרגעים וזרם דמעות פרץ מעיניו הוא נפל על ברכיו והשתטח על רגבי העפר התחוח:

– מדוע? - יבב מרות - מדוע היה עליך להסתלק לעולמך במיטב שנותיך? - ובממחטתו הרטובה מזיעה ניגב את דמעותיו שבפניו - היכן היושר? היכן ההגיון? - והכל געו בבכיה ממושכת.

משנתקשה לקום ולעמוד על רגליו, נסתיע בידי שנים מהסמוכים לו. הללו הרכינו ראשיהם על מנת שהמספיד הנרגש ילפות בזרוע ידו את צואריהם וישען על כתפיהם.

כל אותה שעת ההספדים נצב הסרג’נט הבריטי, העלם גבה הקומה תכול העינים, מפקד “פלוגת־המות”, למראשותי הקבר הפתוח, כשאינו חדל מהצדיע ביד ימינו שעה ארוכה. לבסוף הפליט:

–…The right man in the right place…

בקש לבטא:

הסתלק לעולמו ה“אדם הנכון במקום הנכון”: האיש אמיץ הלב ב“פלוגת המות”. ומפעם לפעם החליק־הישיר באצבעות ידו השמאלית את סרט המשי המשחיר, שענד על שרוולו הימני לאות אבל.

מעבר לחופי הכנרת עלו צלצולי פעמוניה של הכנסיה הרוסית הפרבוסלבית, צלצולים שגברו והלכו. זכרו הנצבים ליד הקבר הפתוח את הימים, בהם הרבה המנוח לבלות על חופי הכנרת הללו, עת שתו בחברתו קפה תורכי מהביל, שחקו עמו “דומינו”, הפליגו בסירה וכו'…וראה: על גבעה סמוכה שבשדה הקברות, הבחינו בדמותו של אותו עלם מוסלימי טוב לב, אשר כה הרבה לשרת את המנוח בהגשת ספלי הקהוה על שפת הים!… אף הוא נצטרף ללויה.

ועשו הנוכחים עצמם, כאינם מאזינים לצלצולים המונוטוניים של הכנסיה הנוצרית. אחדים מהם אף סוככו בידיהם על אזניהם.

– “יתגדל ויתקדש שמיה רבה…” - רטט קולו של הדוד ר' מרדכי –

גם לאחר שפסקו צלצולי־הפעמונים הוסיפו הדיהם להלום בראשי המלוים המתפזרים: לאחר שפלוגת הנוטרים נעלמה במכוניתה, בטיסה, כשאבק רב מתמר אחריה, למושבה ממנה באה, ובמכונית גדולה שניה - קבוצת הפועלים החקלאים – חזרו הכל לבתיהם, עם שקיעת החמה, אבלים ושחוחים - לתוך סימטאותיה של עיר הורדוס עתיקת היומין…

 

לב. “סובב הולך הרוח”    🔗

אבנר גורלי עלה ארצה מליטא מכורתו, לפני שמונה עשרה שנה. מעוזר לאופה שבעיירתו, הפך בארץ לסייד. משהחל לחוש בתחושות של חולשה גופנית, שנתגלו בהטעינו מדי בוקר בבוקר את הסולם הגדול על כתפיו, ובשתי ידיו - פח הסיד ומברשת הסיוד - החל להרהר, בראשונה, באפשרות של עזיבת המקצוע ובהחלפתו במלאכה קלה יותר. וכך נצב היה באחד ממרכזיה ההומים של קרית הנצח, לרוב בשעות הערב, לאחר יום העבודה, ומתדיין, בבעיה זו ארוכות ונכבדות עם חבריו.

אותו “מרכז” ירושלמי שמש מקום פגישה ליוצאי אותה עיירה ליטאית משך שנים רבות. וליתר דיוק: אותה מסעדה קטנה סמוכה, מקום שם היתה ה“חבריא” סועדת בוקר וערב. עם בוקר עומדים היו הסיידים, אליהם נצטרפו גם מבני עדות אחרות, בעיקר תימנים וקוקזים, באותה פנת הצטלבות הרחובות, ו“מציעים” עצמם לעוברים ושבים לעבודות סיוד… עד שמופיעה היתה, באקראי בעלת בית מסורבלת ומגלגלת בשפת האידיש אשר לה:

– אקאלכער? (סייד?)

ומשנסתים המשא ומתן בדבר מחיר העבודה וכו', אץ אותו “קאלכער” מאושר לעבודת יומו…

מחמת התחושות בחזהו נסתיע אבנר גורלי, בהמשך הימים, בעבודתו, בעזרת נער, ששאף להקנות לעצמו את המקצוע: הלה מוביל היה את הסולם הכפול הגדול ואת פחי הסיד, בתוך ארגז עגלה: ארבעה גלגלים קטנים, שהוסרו מעגלת תינוקות הורכבו לו, לארגז זה - והרי שבעית הסבלות נפתרה, לכאורה, לחלוטין.

בעבודה זו המשיך גם לאחר שהתגלתה המחלה. רופאו סח לו, כי הודות לריח הסיד, היפה לריאות, החזיק מעמד זמן רב - והמחלה נתגלתה, שלא בצורתה החריפה, והמליץ, משום כך, להמשיך בעבודות הסיוד; וכמובן - במתינות ומבלי להרבות בה…

כסייד שמש כעשר שנים. בהמשך הימים, כאשר החל לבקש אחר עבודה קלה יותר, נתקבל לעבודה באחד מבתי החרושת המרובים שבעיר המפרץ - מקום שם עבד עד שנפל למשכב והובא לבית מוכי הגורל.

*

“מזכיר” ועד החולים, משק’ה בן־שבת, בן הכפר המגושם, חביב היה על החולים כולם, ללא יוצא מן הכלל; וביחוד, משום שהיטיב מהם להסתגל לתנאי החיים שבמוסד. ברם, חופש הפעולה שלו, בצאתו ובבואו בבית כרצונו ובזמנים ה“נראים” לו, הפכו לו, לעתים, לרועץ. השפעה רבה היתה לו על החולים – והם נשמעו לו, ברוב המקרים, כשמוע בנים לאביהם.

אביו, ע“ה, לשעבר אכר ותיק, נפטר לפני שנים מספר מאותה מחלה. ברפוי הבן היחידי, החולני מאז ומתמיד, הושקע הון רב. בהתקבלו למוסד באחרונה, לפני כשלוש שנים, מכרה אמו האכרה שתים מהפרות, ששרדו במשקם, - לשם כסוי הוצאות רפויו והנתח הגדול, שבוצע במחלקת הנתוחים המיוחדת למקרים אלה, – שבאותו בית חולים, הנושא את שמו של אחד מגדולי הישוב, מ. בילינסון ז”ל. לאחר שמצבו הוטב במקצת, בתום חדשי מספר לשהותו במוסד, חוזר היה לביתו, “משכיח” מלבו את דבר המחלה, בהתמסרו לעבודת המשק - על אף הפצרותיה ותחנותיה² של אמו. ומשנחלש מעבודה רבה, חוזר היה לבית החולים. “בן בית” היה אפוא במוסד ופריבליגיה זו עמדה לו אף בימי החגים, בהם היה נוסע לבלות בחברת משפחתו וידידיו בכפרו - וחוזר היה למטתו המלבינה ולרופאיו, כעבור ימי החג.

כרודף צדק ידוע היה בין שוכני הבית. ואירע מקרה, כשלאה’לה וילדרמן, אלמנת אליהו בן־ברוך ז"ל, ירדה את המדרגות, לאחר שיחה לוהטת־מרגיזה עם בעלה, סטר לה, בפשטות על לחיה לעיני כל. והיא נשאה את רגליה וברחה מהמקום מבלי לפצות פה - – –

– “ג’דה”! (“בן־חיל”!) - קראו אז כולם באזניו.

בעזבו את המוסד, טרם הבריא לחלוטין, כרבים אחרים. ברם, למושבתו לא חזר. מאחר שנתמחה, בימי חליו, בכתיבה במכונה ובהנהלת חשבונות – החל לעבוד באחד המשרדים שבקרית הקודש, בירושלים רבתי.

כך נהג גם אבנר גורלי, העוזר לאופה, הסַיָד, פועל בית החרושת: גם הוא נתמחה בענפי העבודה המשרדית בתוך כתלי בית החולים - ובאותה ירושלים נתקבל אף הוא לעבודה באחד המוסדות.

*

…זכרונות יערות הכרמל וטיולי פלוגות הצופים וה“נוער העובד” במושבות יהודה והשרון, בתקופת החוה החקלאית שבגבולות קרית החולות, נתגלו לה, ללאה’לה, כשנפגשה באחד מימי הקיץ בצפת בידיד נעוריה, חניך הטכניון, באותו יהודה המגושם… הדבר היה בתום שנה למות אליהו בן־ברוך ז"ל. היא הגיעה למספר שבועות לבית הוריה, להנפש בו מעבודתה המשרדית המאומצת. אותו יהודה עשה בעיר עם רעיתו ובנו הצעיר, באחת הקיטנות.

מדוכאת ונכאת רוח, כשבפניה נסוך חורון רב, נצבה על כביש האספלט, שוקטת, מבלי דובב מלה - מולו, גבה הקומה, השופע נחת מחייו, שהתנהלו כסדרם, כמימי הנחל, הזורמים לאטם, ללא הפרעות וסטיות כל שהן.

– פניך הורעו! - השמיע חרש.

– ידעתי. ביחוד לאחר מותו…

?!…

– ומה הפליאה?… הסבור הנך, כי אם אמנם “ברחתי” מפניו, בזמן מחלתו, אז… לבי לב אבן?

על פניהם חלפה ביעף מכונית - והם סרו לצד הדרך, בסמוך לבית אבנים ערבי מיושן.

– כשהגיעתני הידיעה, שנפטר, אז “אל תשאל”!… התרוצצתי, כל אותו לילה, ליד שפת הים, כמטורפת ממש!… ישבתי על הספסלים ולא ידעתי היכן אני באה… כי הרגשתי: אשמתי במותו - – –

– ולאחר רגע דומיה הוסיפה:

– כסבורה הייתי, שאתרגל אליו, כי אוכל לחיות עמו… והנה נוספה המחלה הארורה אשר “כל באיה לא ישובון”… אבל האמת היא, כי גם קודם מחלתו, לא היו חיינו אידיאליים ביותר. כמובן, מצער מאד הדבר, כי כך אירע… אבל מה לעשות?… יש להתגבר, להגמל מכך - וחסל!

– הניחי עתה נושא כאוב זה! - פנה אליה - שמא תעלי אתי למלון, ותכירי שם את אשתי ובני?

– לא. אני מודה לך! עלי להחפז הביתה!… בוא, פעם, אלינו, אל ביתנו ונחליף קצת זכרונות מימי יערות הכרמל ומימי - –

ובקולה המעשה בלט המאמץ לחפות בחיוך קל על רצינות האוירה המעיקה…

– בוא אבוא. בסדר!

– ושני הידידים מנוער נפרדו בלחיצת יד.

 

לג. מכתב שאבד    🔗

ירושלים, יום… 1934

אילזה היקרה שבגולת־גרמניה,

… יושב אני אפוא וכותב לך מרחשי לבי, מקורותי ולבטי הרבים:

כה רבות עבר עלי בחדשים האחרונים, כה רבות סבלתי במובן הנפשי, עד שלא אגזים אם אתפאר בפני הבריות, כי אכן ידעתי להחלץ ממשברים נפשיים חמורים ביותר. אילו היה עולה בדעתי לקבוע שם למכתבי זה אליך, יקרה, כי אזי הייתי מכנהו “וכי מה יכול להיות?”, או בסגנון מלוטש יותר: “ובכן מה בכך?”…

כחדשים וחצי עבדתי בפרדסים באותה מושבה שבשרון. חפצתי, על אף הכל, להיות חלוץ במלוא מובן המלה, כל אחרת: מדוע עזבתי את גרמניה? עוד מימי ילדותי, כידוע לך, היתה לי זיקה מיוחדת לחיי כפר פשוטים ובריאים. התזכרי, כאשר בלינו יחד בנאות הדשא בנוי הקיץ בגרמניה, בחברתם של האכרים בריאי הגוף? ובתמימות ילדותית ובזוך נפש חלמתי, כי לכשאגדל אחיה אף אני חיים יפים כאלה. הכפר תואר בידי גדולים הסופרים בעולם בצבעים חיוביים, מאחר שיש בכחו להעלות ארוכה לנפשו הסובלת, המתלבטת בפרובלימות החיים, של האדם המודרני, המשועבד כולו למכונה, לטכניקה. בכפר, בנגוד לעיר, יש ביכלתו של אדם להיות מרוכז יותר סביב שאיפה אשר יבור לו בחיים. כאן חסרים גוני האורות, החדשות, הסנסציות ושאר הגרויים הכוזבים אשר לחיי הכרך. במשך שנות למודי השקפתי לכפר רק “מבעד לחלון”: בהזדמנות טיולים ובכתיבת חבורים, בהם הבלטתי את חבתי הגלויה לחיי הכפר –

ברגע זה הנני מתבונן בגעגועים טמירים לשקיעת חמה נהדרה מאחרי ההרים המכחילים באופק. ומתגבר אני על לאותי, מתגבר ולא מתגבר: לאות זו הפכה בימים האחרונים לכרונית במִדה ידועה. אין אני מאמין, שנוטה אני לאיזו מחלה…

ובכן, אותו בוקר של ה־17 לאוגוסט, הקיץ, עבר ביעף האוטו, בו נסעתי לעבודה בפרדס - מירושלים למושבה שבשרון - על פני רצועת כביש האספלט, בחפזון בלתי רגיל. ברדתי לרחוב הראשי של המושבה חשתי ברגש של יתמות. רגש הבדידות העיק עלי בצורה שלא ידעתיה מזה ימים רבים. הכל זר מסביבי: האנשים, הבתים, הפרדסים המוריקים ואף הנוף הרחוק. תוהה עמדתי על החולות הצורבים ותקפני רצון לשוב, לשוב העירה, לירושלים, אלא שה“שגרה הפילוסופית” שלי החלה לצוף־לעלות מתוך מעמקי היאוש והחדלון: “וכי מה יכול להיות?” אם חושב הנך להתהלך במושבה זו, כשהמרה השחורה נשקפת תוך עיניך, הרי לא יעמדו לך כל סכויים לבוא עמהם, עם בני האדם, בכל מגע ומשא שהוא. ולאחר ישיבה ממושכת על ספסל העץ שליד משרד האוטובוסים, נכנסתי למשרד פנימה ושאלתי את אחד העובדים:

– יודע אתה, אולי, היכן כאן לשכת העבודה?

דירת לשכת העבודה - צריף עלוב, ועל ידו שלולית מים גדולה, שנתהותה ממי הברז הסמוך. נגר שעשה את מלאכתו בחוץ והקציע קרשים, העיר לי, שהלשכה פתוחה רק בשעות הערב, ובעודני עומד ומהרהר היכן להשאיר את חבילותי, נגש אלי בחור נמוך קומה וצנום מראה, שלבש מכנסי “חאקי” והרכיב משקפים כאדם מלומד - ושאלני, כשחיוך קל נסתמן בפניו:

– חדש?

– כן! - השיבותי, בהתבונני בפניו תוך ספקות רבים.

הוא הצטדק מיד על שאינו מיטיב לדבר עברית, משום שזה לו רק שלושה עשר יום שהוא בארץ, ולכן המשכנו את שיחתנו ביידיש. פנינו לעבר הצריף, בו התגורר. והדרכים: חולת, חולות, חולות.

בא מוינה, היה שם ב“הכשרה” שליד “החלוץ”. זנח בית הורים אמידים. מיד לרדתו מהאניה נשלח לעבודה בפרדסים. העבודה בפרדס וב“טוריה” מפרכת ומיגעת. לדבריו עבד שבוע ימים “כמו סוס” והחל לחפש אחר עבודה קלה יותר ונתקבל לבית חרושת למרצפות; אך גם בעבודה זו הוציא כבר את כל ה“קרעפטן” (כוחות) שלו, וזה לו כבר ימים אחדים שאינו עובד לחלוטין.

– - את דרכי חזרה עשיתי לבדי… ובמה דברים, בעצם, אמורים? כשאין האדם לבדו. כן. נזכרתי: “לא טוב היות האדם לבדו”.. בדידות, בדידות בנפש ובדידות בכל… ואז נזכרתי בך, אילזה היקרה. אילו היית בחברתי!…

וחברי לעבודה, למחרת היום, היה גבר גבה קומה, שהבעה אינטלגנטית נשקפת מפניו. הוא התמסר לעבודה בכל חום ההתלהבות שבו. לא “התוכח” בנוגע לשכר העבודה והיה כ“ילד טוב”. כעבור שעה קלה היו כותנתו ומכנסיו רטובים כהלכה מזעה רבה. מפניו, מצוארו ומרגליו נטפו, זלגו טפות זעה שחורות, מאחר שדבק בהן הזבל החימי. לא קשה היה להכיר, כי הוא מפולין. מלה עברית לא ידע.

לאחר העבודה הלך הביתה בקומה כפופה, כקנה סוף שנתכופף מפני הרוח, בהחזיקו את סלו בידו. על אם הדרך השגנו את העגלה, שהסיעה לפרדס את שקי הזבל וישבנו עליה. שוחחתי עמו ארוכות. מגליציה. אביו - סוחר תבואות עשיר. אף הוא יכול היה להיות עשיר כמותו והנה נתמלא, הודות לבחורה מתוקה שנתאהב בה, מרוח האידיאליזם של “החלוץ”; והוא נגרר אחריה ונסחף בזרם הרעיונות הציוניים הסוציאליסטיים ועלה ארצה - למורת רוח הוריו…

… העגלה עברה את מרבית דרך החולות. הוא גרד בשערותיו, שנתלו בהן פתותי זבל, והפליט:

– נוסף לאידיאליזם ולב לוהט לא היה לי דבר. כוחות לעבודה פיסית לא היו לי… בשלושת ארבעת הימים הראשונים לעבודתו בפרדס “הספקתי” לרוקן כליל את התלהבותי הרבה ולמוטט את כל המחשבות היפות! עתה, לאחר שהנני בארץ סמוך לחודש ימים, רואה אנכי מה הם החיים. גם הבחורה שלי עובדת קשה. בחיפה. בבית חרושת… חיים עמה אין לי, אין!

– בן כמה אתה? - שאלתיו.

– בן עשרים ושתים!

– רק?

– רק!

*

כעבור כמה ימים נשלחתי למקום עבודה אחר. לעבודה נספח אלי יהודי מגרמניה, גבה קומה, המדבר בגמגומים ממושכים, כאלם למחצה. סמוך למכון המים שבפרדס, בשעה השביעית בבוקר, ישב ה“משגיח” על ספסל עץ ותקן בפטישו את ה“טוריות”. על גבי השקים הריקים, הסמוכים למחסן העץ הסמוך, ישבו שני פועלים ובחורה אחת, שהיתה לא מכוערה (אך אין להשוותה, בשום פנים ואופן אליך!), אולם בעלת גוף נאה. לבושה היתה חולצה לבנה ומכנסים שחורים ולעסה בפיה ענבים. מפעם לפעם עשתה את שערותיה.

בעודני מתבונן בה בשהיה ארוכה, עלו באזני מלים גסות בטוי. הפניתי את ראשי לאחורי: ה“משגיח” ואותו בטלן גבה קומה מגרמניה התוכחו בטמפו.

– וכי מי יעשה את כל העבודה הזאת? - התפרץ ה“משגיח”, בנפצו בגרזן חתיכות עץ לתקון ה“טוריה” - ערבים, כן?!

– יע־ע־שו זאת א־א־אח־רי־רים!… וואס הייסט דאס ווארום?

– אני מבטיח לך –הביע ה“משגיח” את דבריו בתקיפות רבה - כשתרעב ככלב, אזי כבר תעבוד!…

*

…מדוע הנני מרבה לחלום עליך, אילזה חמדת לבבי? הגם פה, בסביבה החדשה, ירדוף אחרי צל דמותך? מדי לילה בלילה הנך מופיעה בכל שיעור קומתך ואין לי מפלט ממך, אין לי מנוס…

אכן: מה יפה היא האהבה, כשהיא טהורה, זכה וכאובה!

*

השעון של בית היתומים הגרמני הסמוך מפריע בעד דממת הלילה הממושכת בעשרה צלצולים מונוטוניים. אני מפסיק בכתיבתי, כי מלמטה, מן הדיוטה הראשונה, עולה באפי ריח של בצל מטוגן. מן השעה האחת בצהרים שלא טעמתי מאומה. הנני קם על מנת לסור למסעדה קרובה - ולפני כן הריני יוצק מים לתוך כד החמר הקטן, שלרגלי השולחן, כדי שיצטננו מעט לכשאשוב.

… ועתה - לאחר סעודת הערב, ממשיך אני בכתיבתי אליך: ושוב – החלפת מקום העבודה. יום מענין היה זה בשבילי. באורח בל ישוער נפגשתי בפרדס החדש בחבר טוב מהאוניברסיטה בירושלים, בן שכבות העוני, ברחמים בן יעיש. הוא פגשני בלא אדיבות ובמרירות רבה:

– ככה, חביבי, מוכרחים לעבוד!

אולם, כעבור שעה קלה כבר שטפה בינינו שיחה חיה ותוססת, כשהננו טרודים בסדור ה“צלחות” שלרגלי עצי ההדר.

אמרתו לו:

– יודע אתה, רחמים? מן ההכרח לעשות דבר מה, לבצע מפעל גדול!

עבדנו, בערך, באותו “טמפו”. בגשתנו לעדור “צלחת” חדשה, פתח בבת צחוק:

– יש בך, אמנם, רצון טוב לפעול גדולות ונצורות, אך הנך מושפע בהרבה מדעות קדומות –

– ייתכן… אבל, התבונן: הנה הולך שם ה“משגיח”!

והתמסרנו לרגעים אחדים לעבודה ב“חשק”. ומשחלף על פניו ה“משגיח” והתרחק עד לקצהו השני של הפרדס, הוסיף חברי:

– ראשית “פעולתי” היתה לעבור בימי ה“פרוספריטי” הללו בתוך משכנות הדלות בתוככי יפו, ירושלים, חיפה, טבריה וצפת כדי “לאסוף סטטיסטיקה”: כך וכך אין להם מה לאכול, כך וכך ילדים חולי עינים, כך וכך אין להם בגד ללבוש ודירה אנושית להתגורר בה, ועוד ועוד; והייתי כותב “חוברת” ומפיץ אותה חנם אין כסף, לאמור: תפקחנה עיניכם! ראו כמה ילדים אינם מקבלים חלבונים, פחמימנים ושומנים!…

וכעבור רגע, בנגבו את הזעה מעל מצחו:

– ואתה, למשל, מדוע לא תערוך שעורי ערב במקום מגוריך, לאלה שאינם יודעים קרוא וכתוב?

השיבותי לו:

– עבוד, יא חביבי! מה בצע בדברים אלה?

מבין העצים נשמע קול ה“משגיח”, שקרב והלך:

מה אתה מתבטל שם? אין אתה רוצה לעבוד? קבל את שכרך ותוכל לעזוב את הפרדס… הלא היום לא הזעת לגמרי! –

*

מה הביאני לתל אביב העיר - אין אני יודע. יתכן מאד, שחשתי “חולשה” לכרך. מדוע רק לעתים רחוקות מאד יש לראות על מודעות הרקלמה של בתי הקולנוע פרצוף של בת כפר בריאה? כאילו הפכו בחורותינו, ע"י הטפול הקוסמטי, כבובות חילים של עופרת, מבלי שתראה כל תנועה טבעית בגופן. כאילו לא היו מעולם יצירי אלהים, אלא יצירי האדם־הרובוט.

אתא לילה. לבקש מקום לינה בחוג מכרי וקרובי לא אביתי. כסהרורי התהלכתי ברחובות העיר, שהמו מאדם רב עד שעת לילה מאוחרת.

על שפת הים מתנשאת שורה ארוכה של סוכות עץ לבתי הספר השונים שבעיר. בנויות הן קרשים ורשתות. לתוך אחת הסוכות הללו נכנסתי לאחר חצות לילה, לאחר שרגל אדם כלתה מן הרחוב. היה ליל ירח. הים המה. הייתי עיף מאד. השתרעתי על גבי אחד מספסלי העץ, כובע הקש שמש לי בתור “כר” ונסיתי להרדם. אולם, מן הסוכה הסמוכה עלה קול צחוק רענן של עלמה. הגבהתי את גבי, שהכאיב לי במאד, והתבוננתי מבעד לרשת לסוכה השניה: זוג צעיר התנה אהבים. למעלה מכוחותי היה זה להמשיך בהתבוננות סקרנית ושקעתי מיד לתוך תרדמה עזה. סערת הים, שנתגברה, עוררתני. חשתי בצנה חודרת עצמות. הזוג החבוק יצא מן הסוכה. אפשר היה להכירם בברור: שניהם היו לבושים בגדי קיץ צחורים.

קמתי מעל ספסל העץ והתבוננתי בשמים, שמא אתבשר באות כל שהוא לעמוד השחר העולה. לא מיניה ולא מקצתיה: הכוכבים נוצצו בכל זהרם והירח שט במרומי התכלת בשלוה אולימפית ובלעג בוטה כלפי המתרחש עלי אדמות. פהקתי ללא הפוגות. חפצתי לישון, אולם צנת הקור מנעה זאת ממני. אמרתי אפוא בנפשי לצאת את הסוכה ולהתהלך ברחובות העיר למען “אתחמם”. כן: לפחות היתה לי “מטרה”: להתשוטט ברחובות דוקא בשעה שהעיר נמה את שנתה. היתה זו אפוא “התשוטטות פילוסופית” גרידא.

שיירת גמלים טעונת זיפזיף עברה בגנבה, באין רואים, כשפניה מועדות ליפו. אף צלצול פעמון לא היה בנשמע. השעה היתה שתים וחצי. לעתים חלפה מכונת “טקסי” ובה זוג נאהבים. המשכתי בדרכי מתוך לאות, שפשטה בכל האברים. חלונות אחדים של בתי מסחר גדולים היו מוארים. עמדתי ליד אחד החלונות הללו. הוצגו חבילות סדינים, שמיכות, שטיחים מגוונים לכסוי ספות ומטות, פיג’מות, נעלי בית סיניות וכו' וכו' ועליהם נקובים המחירים. על זכוכית החלון התנוססה כתובת גדולה: “מכירה כללית”… נתעורר בי גרוי לחיים נורמליים ופשוטים בתכלית הפשטות. אולם, ידעתי: לא למעני נוצרו החיים השקטים! ספק גדול, אם אוכל לסגל את עצמי ביום מן הימים לחיים פשוטים, רגילים.

יש ובני אדם חיים, ואין חייהם ניתנים להגדרה כל שהיא. כאלה הם חיי. כזהו אני. ישנן צורות חיים, שבני אדם יוצרים, כביכול, לעצמם ולהנאתם הפרטית המפוקפקת, ואין הם זזים מ“צורה” זו, בלתי המקובלת לכאורה, אף כמלוא הנימה… יש ובני אדם חיים אך ורק מתוך הפחד הטמיר מפני המות, המפעפע בתוך דמם החם, כל עוד לבבם הולם בקצב ונשמתם באפם –

אילזה היקרה! בשל מה אעמיק חקר?… אילו ידעת את מדת השתוקקותי אליך! האזכה לראותך בארץ? האזכה - – וכמובן: העקר הבריאות! –

והריני שלך, באהבה רבה,

הנס רוטמן.

 

לד. אזכרת נשמות    🔗

המכתב האבוד הוקרא במסבת אזכרה בחדר הספריה, הוא חדר האוכל – במלאות שנה למותו של הנס רוטמן ז“ל. נוסף לשלשים־ארבעים החולים והחולות דאג ה”ועד" לבואם של כמה מאלה, ששהו במוסד בתקופתו של החולה המנוח הנ"ל, ועתה הם מפוזרים בכל קצוי הארץ. הצפיפות היתה אפוא רבה - משום כך נצבו אחדים משוהי המוסד במסדרון ופנו את מקומותיהם בחדר האזכרה לאורחים, הבריאים למחצה, לשליש ולרביע…

המכתב נשלח בזמנו לאילזה, זו האהובה הרחוקה שבגרמניה, ברם, לא זכה, משום מה להגיע למענו - והוחזר ארצה. הוא נמצא במזודתו של הנס רוטמן ז“ל על ידי נעמי וולף, המורה האהובה לשעבר מקרית הקודש הנצחית. והיא הציעה ל”ועד" להקריאו ביום השנה למות אהוב נפשה, באשר מתוך מכתב זה הובלטה, לדעתה, פרשה רבת תלאות מחיי המנוח.

באותו ערב מלאו גם שנתים למותו של אליהו בן־ברוך ז"ל. חבריו חטטו בתוך מחברותיו הבלות והעלו מתוכן מספר דפים מצהיבים, אשר הכתוב על גבן דמה למשהו מרשימות יומן.

והקורא בפני הנאספים, והוא חולה גברתן, הלבוש גלימה אפורה, השתעל חריפות אחת ושתים, קם ועמד על רגליו; לאחר שנח רגעי מספר קרא מתוך הדפים המצהיבים שבידיו - מדבריו של אליהו בן־ברוך ע"ה:

ששה אנחנו בבית. אחי הגדול (עכשיו הוא חולה מעט בשחפת), אני ויצחק ישנים במטה אחת. בבוקר הולכת אמי אל השוק, קונה “פתות” אחדות, שמוכרים אותן במחיר זול, וגם מעט חמאה. הקטנים מבקשים עוד, מפני שאינם שבעים, ואומרים: “מדוע אוכלת אמא יותר מאתנו?” ואמי גוערת בהם, והם עומדים בשלהם… ובשובי מבית הספר הריני נחפז לעבודה, לצחצח נעלי אנשים ונשים. אני מחפש אנשים ונעלים - ואין. נע ונד אני ברחוב; כמו שקין היה נע ונד בארץ. לא אנוח ולא אשקוט עד שאמצא לי עבודה. כשאין אני מוצא עבודה עד הלילה, אתפלל בלבי תפלה קצרה, לאמור: “אלהי! הצילנו מרעב ואודה לך מאד על חסדך אשר תגמול עמדי!” וגם אדור נדר לאמור: מה ש“ארויח” אתן נדבה לעניים. אזי מצליח אלהים את דרכי ואני נותן לעניים נדבות כאשר נדרתי…

אני אוהב מאד את אמא שלי. תמיד היא דואגת לי כמו לשאר הילדים. יש לי אם טובה, אך השם, יתברך שמו, יודע מדוע היא כל כך רזה ומסכנה. היא רוצה, שאני לא אעבוד. אני חושב, כשאגמור את בית הספר אעבוד בדואר, או אהיה מורה לאנגלית - –

– כדאי היה מאד להגשים “אינטרנציונל” של התלמידים שברחו מבתי הספר מסבות כלכליות. רואה אני בפני הצעירים והצעירות הללו מכל העדות ומכל חלקי תבל, שבאו ועלו ארצה, טרגדיה אלמת. רוצים הם להביע משהו, לטכס עצה טובה איש לחברו ואין הם מוצאים את הניב המשותף. הייתי מתרץ את הקושיה ב“דרגת ההשכלה” של כל אחד ואחד מהם: מי שעזב את בית הספר העממי בגיל של עשר, למשל, הריהו רואה את עצמו “נחות דרגה” בפני זה שעזב את בית הספר התיכוני בגיל של שש עשרה או שבע עשרה… ומה ההבדל? העקר הוא, ששניהם גם יחד הוכרחו להפסיק את למודיהם מסבות, שהחיים גרמום, מי במוקדם ומי במאוחר! – והיה לי כבר “נסיון”: קבצתי בירושלים חברים במספר לא קטן מאלה שהפסיקו את למודיהם; אורפאלים, תימנים, פרסים, אשכנזים ועוד ועוד, ובתוך המרתף מעלה הצחנה, בו אדור, סדרתי למענם מעין “אספה”. היתה זאת, בעצם, אספר לא אספה, נשף, או מעין אספה בצורת נשף… אבל, העקר הוא, ששאפנו לפעול דבר מה טוב ומועיל לכולנו. רצינו לתנות איש בפני רעהו את כאבי הלב, את היאוש המר, שהחל לכרסמנו בשנותינו הצעירות. ואמנם, היו גם “אכזבות” קטנות. אחד החברים החל לפתע לנגן בהרמוניקה - בשעה שעמדתי ופתחתי את המסבה המשונה. - “האין זה נשף?” - שאל. אבל אחרים ענו לעומתו: “אין מכריחים אותך להיות כאן!”… ובין השאר אמרתי: “בכל שנה ושנה חוזרת אותה תופעה: רגלי תלמידים עניים נדחקות מתוך כתלי בית הספר!”… ודברי מצאו הד בלבם. אף הנער, שאמר להפריע בנגוניו הקשיב בדממה לדברי. היתה זאת אפוא אספה, אספה רצינית במלוא מובן המלה; ובזאת נוכחתי לדעת בהמשך ה“נאומים”, שהשמיעו חברי… ואגב: בא אחד החברים עם אשתו, אסתרינה אחת, והיא הרה. הוא אמר לי: “גם היא למדה פעם בבית ספר, ובבית הריהי מקפידה על הנקיון, כאשר הורוה פעם המורים”. ונתגלה, כי היה שם איזה “ליצן”, שרוח אלהים נחה עליו - והוא נשא את מדברותיו: “שמעו אחים ורעים, אתם הפזורים בארצות הגולה! חטא חטאו ה”ראשונים" שלכם, שעלו ארצה. ויבואו ויפתחו בתי ספר רבים והתלמידים העניים המסכנים, אשר להם ממון אין, לא למדו שם" וכו' וכו'. - –

– לפני מות אחי הגדול משחפת היינו, כידוע, חמשה אחים. את אחי יחזקאל אהבתי יותר מכולם. באה עליו המחלה ונפל חולה במטה. והוא לא ידע, מסכן, שהוא כל כך חולה… היינו מוליכים אותו לבית החולים. כאשר היה בלילה ישן, היה צועק צעקות נוראות והיתה גם אמי צועקת. לילה אחד ישן שינה טובה ואנו חשבנו, שהוא כבר בריא והיינו שמחים ועליזים. ובשעת חצות הקיץ משנתו וצעק צעקה גדולה ומרה. התעוררתי ואמי אמרה לי, שאלך לקרוא לאחד “עושה נפלאות”, “חכם יעיש” שמו. באנו וקראנו לו והוא אמר: השם יעזור!"… בבוקר הלכתי לבית־החולים “להוציא כרטיס”. לא עמדתי בתור מפני שרציתי מהר. בא אחד גבוה ממני ולא נתן לי לקנות. נתתי לו בשנים וגם שברתי זכוכית של הקופה… ואחרי שמת, הייתי יוצא כל יום אל השדה ובוכה אחרי הלמודים הרבה מאד… וגם אין לי יותר חשק לשחק עם האחרים שנשארו בחיים - – –

*

הפליטה אחת החולות־המקשיבות שבאולם:

– מסכן שכזה!

הוסיפה שנית תוך שעול מטריד:

– כולנו מסכנים!

ונתפזרו הכל לחדריהם, למען לא יאחרו מלשכב במטותיהם בשעה המיועדת לכך.

נפרדו האורחים המעטים באמירת “שלום” נוגה וירדו בלאט את המדרגות, בהבטחה לשוב הלום לבקור חבריהם־לשעבר - למחרתו בבוקר.

מישהו מהם העיר לחברו:

– הכל נעשה כאן “על רגל אחת”!

הוסיף שני:

– מה לעשות? מי כמונו יודע, כי כך יעברו בחפזה החיים, ללא טעם וללא ענין: ובחפזון רב, כאילו ירדפו אחריך יומם ולילה - –

 

לה. וִדּּוּּי?    🔗

באחד מאותם ימי המבוכה, אשר ידעה לאה’לה וילדרמן סח לה אחד מידידיה:

– אילו יכולתי, כי אז שלחתי את חולי השחפת לאלפיהם לאיי־סיישל, או לאי־השדים, לכל הרוחות!… כשאני נתקל באחות רחמניה מבית החולים בצפת, הריני בורח מפניה כחץ מקשת!

והיא הגיבה על כך ברוגזה רבה:

– מנוול: אגו - איסט!… אמנם טרם תדע, כי מצויים בין החולים הללו, המבריאים בהמשך הזמן לחלוטין?

והוא נצטחק:

– חה־חה!

ואזי המשיכה נוגות:

– בדעתי להשתטח בעתיד הקרוב על קברו של בעלי המנוח. אולם, חוששתני להראות בעיר הכנרת ובבית העלמין אשר לה. יכירוני הכל־הכל… חוששת מאד…

והיא בקשה מפלט לסערות רוחה, ללבטיה הנפשיים. לעתים מזומנות זונחת היתה את בית הוריה שבעיר המסתורין ההררית ומרבה לשוטט, בחברת אחיה הבכור, בינות לישובים המבודדים שבהרי הגליל - מבקשת ואינה יודעת מה…

וכך מצאה את עצמה בוקר אחד, בטרם תיעור הסביבה הרבה כולה מתנומת הליל, בסמוך לאהל בידואים משחיר ביריעתו - אוהל רב מדות - – - לאחר שמחתה בשובל שמלתה הדקה את אחרוני עקבות דמעותיה מעל פניה הלאות, התאוששה לרגע קט, הישירה גופה ונעצה זוג עינים תמהות בפניה חרושי הקמטים של “מגידת העתידות” עתירת השנים והנסיונות המרים בחיים, הנתונה בבלויי סחבות מלוכלכים־מטולאים, ספק שיירי שמלת אשה באה בימים:

– הגידי יא אמי - הרעיד קולה נוגות - האמנם - –

ופטמה בינת אבו עלי ה“קוסמת” זרקה מידה החוצה את זנב הסיגריה - מבעד לקרע שבתוך יריעת האהל המשחירה, הוא ה“חלון”, דרכו בקע פנימה אותה שעה מעט מזעיר מאור השמש העולה. משזזה לשם כך ממקומה נשמעו צלצולי הנזמים ושרשראות המטבעות, התלויות באפה ובתנוכי אזניה. הפליטה אנחה עמוקה ועקבה רגע קט במבט פוזל אחר אותות העצבנות הרבים, שנתרבו והלכו מרגע לרגע בפני לאה’לה מוכת המבוכה:

– האינך מאמינה, יא־בינת? - פנתה אליה בקולה החרישי, שדמה במשהו לקולו של גבר - האמנם תטילי ספק בדברי, שהשמעתים לפני כן?… ובכן: הציגי נא כף ידך בשלישית וברביעית! האינך מאמינה לאשר חלמת הלילה על משכבך?… סופך, אמנם, לא יהא כה מר כאשר תארת לפני זה עתה, אולם –

*

והיא הרכינה ראשה ונעצה עינים מוגדלות לתוך קמטי משטח היד:

– ספרי לי את אשר בלבך - הוסיפה הזקנה - ספרי ונדעה!

ולאה’לה ישבה על גבי סלע סמוך ונשמה עמוקות, כאומרת לפוש לאחר יגיעה רבה. והיא הקוסמת, ישבה על הקרקע, כשרגליה משולבות זו בזו: נעירת חמור הפריעה לרגע בעד הדממה המעיקה. על גבי מגש של פח משחיר, מעלה חלודה, הגיש נער בידואי משוכני האוהל שני ספלי קהוה מהבילים.

– לא, אין צורך! - ניסתה לאה’לה, משום מה, לסרב.

– שתי וייטיב לך אללה! - השיבה הבידואית הזקנה, בהתבוננה כלפי מעלה תוך הרמת יד ימינה - שתי וחזקי!

ומשהרטיבה שפתיה בקפה החריף פתחה לאה’לה, תוך כדי החלקת שערות ראשה - בשאתה את מבטה אל מרחקי ההרים הקרחים ולמישור הישימון רחב הידים אשר לרגליה:

– יא פטמה האלמונית! לפני שנים היה הדבר… אחד בחור “שאטר” מאין דוגמתו אהבני אהבה עזה. אבל לבי לא הלך שבי אחריו… ושמו? שמו היה שמעון. וסוס היה לו, סוס אמיץ כמוהו. יום אחד גמר אומר בלבו לעשות מעשה, אשר יעורר בי את רגשי אהבתי אליו. קם ושנס את מתניו ויצא רכוב על גבי סוסו זה אל ההרים, אל הנוף המקסים, לעבר הירדן, אל האין סוף, לבקש את אשר אהבה נפשו… ימים רבים טייל ברכיבה. ומשלא חזר לביתו נתעוררו חשדות אביו, והוא רכש לעצמו חמור ויצא ברכיבה אל ההרים לחפש אחר בנו האבוד… ולאחר חפושים רבים וממושכים מצאוהו, את שמעון המסכן ז"ל, ליד פתח מערה סמויה וכולו שלד עצמות - –

– ירחם האל! - הפליטה הבידואית הזקנה נוגות - ואחר־כך?

– אחר כך היה רע מאד - המשיכה לאה’לה בספורה ובעיניה נוצצו דמעות - רע מאד. לילות רבים לא עצמתי עין. קול המצפון זעק בקרבי חמס. עד… עד שהכרתי את האיש אשר היה לאחר מכן בעלי, הוא אליהו בן־ברוך ע“ה… והוא הרי ידע שלא אהבתיו, מעולם לא אהבתיו! ספרתי לו, כי בחורים אחרים אהבוני לפני כן, אבל את האמת לאמתה, את הספור אודות שמעון המנוח, שנטרף בין הרי הנצח, לא ספרתי לו מעולם, מעו–לם. ומדוע? אין אני יודעת… בדיתי מלבי ספורים רבים לאין ספור ואין אני יודעת מדוע העלמתי פרשה זו. והוא, את מבינה? הוא היה בחור טוב וגם נפצע כאיש חיל. וגם שכב בבית החולים, עד שהחלים מפצעיו… וגם אח”כ שכב בבית החולים, אבל לא בגלל פצעי יריות, אלא בגלל… את מבינה? כל אדם יכול הרי לחלות… וגם הוא חלה. במחלת ריאות ממאירה. חלה ושכב שם חדשים רבים, רבים. ואז, בתוך כתלי בית החולים דרשתי ממנו כי נפרד - ויהי מה! כי פחד אלהים נפל עלי מחמת אותה מחלה. אמרתי לו אז ברורות: “אם שכבת פעם בבית חולים בגלל פצעי יריות שנפצעת, הרי היית בעיני גבור, גבור לאומי! אבל, עכשיו אינך אלא חולה במחלה נואשת ועליך לשח–ררני!”… את מבינה? זהו!… אלא שבינתים נפטר לעולמו - מת ואיננו עוד! ומצפוני, את מבינה? מצפוני - –

– הבינותיך, יא בינת - פנתה אליה פטמה הזקנה - הבינותיך יפה ועליך להרגע… הוא אשר אמרת לך: אותות כף־היד יעידו אל נכון, כי עתידך מעורפל, מטושטש, חוסר בהירות לחלוטין!… התשתי קפה נוסף? - –

ממרחקים הבחינה לאה’לה במכונית נוסעים גדולה, ששרכה את דרכה בכביש העקלתון שבמדרון ההררי שמנגד. לפתע עצרה בנסיעתה. לידה נתקבצו נערים בידואים, שהגיעו אליה בריצה. הנהג הושיט להם פחית מים (שהורקה מבנזין) והנערים הערומים למחצה הרוו מתוכה את צמאונם… “מי יודע? - כרסמה את לב לאה’לה שאלה מרה - האין בין השותים הללו מוכי שחפת, בגללם יודבקו לאחר מכן נוסעי המכונית כולם? כנראה, שבכל זאת קימת בעולמנו אף נדיבות לב”

*

– לא ולא, יא פטמה! - ניעורה כבמתוך הזיות - לא אוסיף לשתות קפה. קשים, קשים מאד החיים:

והיא שקעה בסבך מחשבות מעיקות וצמרמורת עזה, דוקרנית, חלפה בבשרה - –

*

…איש מחבריה וחברותיה, אף לא מבני ביתה, לא ידע אל נכון היאך נגרפה־הלכה שולל בעקבותיו של הדוקטור־המיסיונר אלכסנדר צורי. בהרפתקאות אהבתה האומללה טולטלה טלטלה גדולה אל מעבר לחומה - לעולם זר שבתוך חומות אבן עבות צורה של מנזרים עתיקי יומין

נעלמה כליל מן האופק מעיני יודעיה ומכריה הרבים. נבלעה בתהום חשכה.

נעלמה לעד.

לבלי שוב.

לנצח.

• סוף –