רקע
משה ברזילי
זכרונותיו של משה ברזילי

ברזילי 1ב.jpg

משה ברזילי

1916–2004


 

מבוא קצר    🔗

כל פעם שהיינו באים לבקר את אבא ואמא, היה אבא מספר ומספר, ופתאום הבנו שכל כך הרבה סיפורים מרתקים ומעניינים לא נוכל לזכור.

יום אחד ציפי הביאה לאבא מחברת גדולה ובקשה: “תכתוב בבקשה את הזכרונות שלך בשביל כולנו”. כך בגיל 87 עם זכרון שאפשר רק להתקנא בו, התחיל אבא לכתוב, כשכולנו מעודדים, מתפעלים ומשתתפים. כמובן, אמא היתה הכי פעילה כי אבא הקריא לה כל מה שכתב, והיא היתה הקורא הראשון וגם עזרה לו רבות.

דניאל התחיל להדפיס אבל לא יכל לעמוד בעומס, ואז לאה וענת המשיכו במלאכה. אבא היה מקבל את החומר המודפס ויחד עם אמא עשו הגהה, ושוב – לתיקונים. וכך במשך שנה, עד ששבועיים לפני מותו, כשהוא כבר בן יותר מ־88, אבא נתן ללאה את הדפים האחרונים ואמר: “זהו, לאל’ה, יותר אין לי מה לכתוב”. לאה מספרת שהמילים האלו גרמו לה להחסיר פעימה בלב. על הדפים האחרונים אבא לא הספיק לעשות הגהה.

אבא נפטר 4 ימים לפני ליל הסדר ב־2004.


 

פרק א': עלייתנו ארצה    🔗

עלינו ארצה מגליציה שבפולניה בפברואר 1925 מעיירה קטנה בשם “איסטריך” באידיש או “אויסצ’יקי דולנה” בפולנית.

באנו ארצה, אבא בצלאל, אימא ציפורה, שתי אחיותיי המבוגרות, שרה ובת־שבע, ואני משה הצעיר שבמשפחה, בן תשע.

נולדתי ב 9/2/1916, בוינה עיר הבירה של אוסטריה.

אחותי, שרה המבוגרת שבבנות, גרה היום בבית אבות, בעיר פתח־תקווה. החודש מלאו לה 95 שנה. בעיר חיפה פגשו אותנו שני אחי המבוגרים, אליעזר והרצל. הם הגיעו ארצה בשנת 1921, בהיותם שני חלוצים צעירים, אליעזר בן תשע עשרה והרצל בן שבע עשרה. הם נסעו ארצה כמה שנים לפנינו בהשראת אבי, הציוני הנלהב. בשנת 1921 נפוצה שמועה בעיתון המקומי של איסטריך, שהערבים, בעיר יפו, פרעו פרעות ביהודים של יפו ובשכונות הצפוניות, שהיוו את התחלת תל־אביב.

בפרעות אלה נהרג הסופר י.ח.ברנר.

אחיי, ביחד עם עוד חלוצים, גנבו גבולות בין ארצות, והגיעו ארצה ליפו לעזרת יהודי יפו. העיירה שלנו, איסטריך, הייתה בת כ–3000 תושבים, ושכנה בעמק מקסים, מוקפת הרים, מכל ארבעת כנפות השמיים.

כמעט כל תושביה היו חרדים, כדוגמת נטורי קרתא, שבירושלים.

הם היו חלוקים באמונתם, ב“רבי”, בו האמינו. היו שהאמינו ב“רבי” מבלדז והיו שהאמינו ב“רבי” מצ’ורטקוב.

סבי ואבי ויתר בני משפחתי המורחבת, היו חסידי צ’ורטקוב.

סבי, אליעזר, אבא של אבי, היה הדיין של העיר. היו באים אליו יהודים לדין תורה גם מעיירות שכנות שבסביבה. כל יהודי המחוז ידעו, שסבי אינו מקבל דמי דיינות ממחוסרי יכולת. רק מיהודים עשירים ומבעלי יכולת, היה מסכים לקבל כסף, כל אחד לפי יכולתו. יהודים לא היו פונים לבעלי המשפט במדינה, דהיינו הגויים, וכלל זה נשאר לאבי, גם כאשר הגיע ארצה. לאחר שאבי התבסס בשכונת נשר, על יד בית החרושת למלט, בקנותו מסעדה קיימת, ליד הכביש הראשי נצרת–חיפה, הוא הושפע על ידי אחי אליעזר, שישקיע את יתרת כספו, בקניית 15 דונם אדמה, מיהודי דתי בשם פרידמן, באזור כפר אתא.

יהודי זה קנה מחברת “הכשרת היישוב” כמאה דונם אדמה, ונשאר חייב לחברה הנ"ל, כמה מאות דולרים, ונחשב כפושט רגל אצל ממשלת המנדט הבריטית.

אבי נעתר לאליעזר אחי, שהיה חדור במשיכה לחקלאות, וקנה מבעל הקרקע חלקה של 15 דונם, עבור מאתיים דולר, שהיה אז הרבה כסף. את הכסף הזה הוא קיבל מסבי הירש, מצד אימא, אשר הוריש לו חלקת אדמה ובית, שנבנה עבורו.

זכור לי עד היום, שהיינו, כל המשפחה, יוצאים על גבעה מחוץ לעיר ואוספים אזוב, על יד שיחים וסלעים, ומביאים את כל האזוב הזה לקבלן, שבנה לנו את הבית. האזוב שימש כחומר סתימה לסדקים בין חצאי הקורות מהם נבנה הבית.

עם קבלת ההודעה מאחיי, שהתשתית עבורנו מוכנה, אבא מכר את המגרש עם הבית, שהיה כמעט גמור, ויצאנו בדרכנו ארצה.

בשנה הראשונה בהתגוררנו בנשר, אבא לא ידע להחליט בין קניית בית, בן שתי קומות, ברחוב החלוץ בהדר הכרמל, או לקנות בכסף זהה את 15 הדונם של הקרקע, שהיום מהווים את מרכז כפר אתא העיר. הוא העדיף בהשפעת אליעזר את עסקת הקרקע בכפר אתא. בינתיים אליעזר והרצל נעשו לפועלים מצטיינים בבית חרושת נשר, ואליעזר החליט, בתור רווק, להמשיך לעבוד בנשר, ולחכות עד שכפר אתא תתפתח קצת, אז יתחתן, ויבנו הוא ואשתו, משק חקלאי.

יהודי אמיד, בשם להמן, הגיע לכפר אתא מחוץ לארץ והחליט לקנות חלקה דומה מזרחה לחלקה של אבי. הוא בנה על שטח זה את בית החרושת “אתא”. מחיר הקרקע קפץ בבת־אחת פי חמש או עשר וכפר אתא התחילה להתפתח בצעדי ענק עד שהפכה עיר בישראל. אבי ואחי היו חסרי ניסיון בעסקים, והיהודי, שמכר לנו את חלקת הקרקע, התחרט על העסקה, והיה מוכן להחזיר את הכסף ולא למסור את האדמה, שנקנתה על ידי אבא. אבא לא רצה לפנות לבתי המשפט של הבריטים, שהיו בשלטון המנדט בארץ, ופנה לעורך־הדין, חוטר־ישי, (אביו של חוטר ישי, החי בימינו) על מנת שיהיה הבורר. הוא פסק, שהכסף, שאבי מסר לפרידמן, בעל הקרקע בזמנו, יוחזר בשלמותו לאבא.

אחי אליעזר התחתן בינתיים עם עדה, הבת של משפחת פלדר. בביתם של משפחת פלדר גרנו עד לעלותנו ארצה. עדה הגיעה ארצה לפי סרטיפיקט מהסוכנות שהושגה על ידי אחי למטרת נישואין.

לאחר התאכזבות משפחתנו, מאבוד הקרקע בכפר אתא, אחי הצטרף לקבוצת חברים ומכירים, והם יסדו יחד מושבה על יד הירקון, באזור השרון, וקראו למקום “ירקונה”. אליעזר עזב את עבודתו בביה“ח נשר, למרות ש”נשר" נחשב מקום עבודה מהטובים בארץ. בחיפה היו אז רק כמה מקומות עבודה. היה בית חרושת שמן, טחנות הקמח הגדולות, רוטנברג, שייצר חשמל ונשר שייצר מלט.

בעיירה שלנו “איסטריך”, רובם היו חסרי יכולת. ה“גבירים” היו מועטים במספר, ואחד מהם היה סבא שלי מצד אמי “רבי” הירש. הוא לא גר בעיר עצמה, אלא במקום, שנקרא ה“שרנקין”. מקום מגוריו היה במרחק כמה עשרות מטרים משער הכניסה לבתי הזיקוק. בבתי הזיקוק עבדו כמה מאות איכרים ופועלים מכל כפרי הסביבה.

לסבא הירש היה בית מרזח גדול ומרווח, בו בזבזו העובדים את רוב משכורתם השבועית, עם קבלתם אותה, בימי שישי בשבוע.

סבא בנה את ביתו ליד בית המרזח, ומעבר לכביש, בנה צריף, עבור בתו הבכורה, בהצטלבות הדרכים, במקום, שנקרא ה“שרינקין” – (המחסום) – עבור בתו הבכורה, גיטל, שהייתה נשואה לדודי, אשר, בנו של סבי, מאשתו הראשונה. אבי בצלאל היה הבן הצעיר ביותר של סבתי הדסה, אשתו השנייה של סבי אליעזר.

כמקובל בזמן ההוא, היו משפחות חרדיות, עורכות אירוסין בין הגביר של העיר ובין חכם התורה, ובייחוד אם הוא הדיין של העיר, ללא התחשבות בעניו, או גם אם היה דלפון מופלג. וכנזכר לעיל, סבי הדיין לא היה מקבל כסף מרוב תושבי העיירה והיה מסתפק רק במעט כסף עבור פסקי הדין שלו, ממעט הגבירים שהיו בעיר. אי לכך היה עני ודלפון כל ימי חייו. אבי בצלאל התארס בגיל ארבע עשר עם אמי ציפורה, בתו השנייה של סבי רב הירש “הגביר”. כל זאת סופר לי מאוחר יותר על ידי אבי.

מאז האירוסין, אבי בצלאל התבייש לפגוש את אשתו לעתיד, צפורה, והפסיק אי לכך לרדת ל“שרינקין” בחברת אביו הדיין אליעזר, שהיה רגיל לבקר שם מפעם לפעם, בשבתות אחר הצוהריים, אחרי הצ’ולנט, את בנו אשר, שהיה נשוי לבת הגדולה גיטל, אחותה של אמי ציפורה.

דודי, אשר, קיבל חלקת אדמה מסבי הירש, וסבי הירש, בנה לו גם דירה קטנה בהצטלבות הדרכים על יד המחסום, ה“שרינקין” בלעז.

בהצטלבות זו היו עוברים כל הכפריים עם עגלותיהם ממזרח ומצפון, בדרכם לעיירה, עד הכיכר של איסטריך.

הכיכר הייתה נקראת ה“רינג” ובה היו מתאספים בימי שני וחמישי, בכל שבוע, כל האיכרים מהסביבה, כל אלו שרצו למכור, או לקנות פרות, חזירים, סוסים וכל מיני פירות וירקות שאדמותיהם הניבו.

הכניסה לעיר הייתה חסומה במחסום ידני, וכל בעל עגלה היה חייב לשלם דמי כניסה ואז המחסום היה מורם.

הכיכר (ה“רינג”) הייתה מוקפת בתים מכל ארבעת צדדיה ובאמצע שלה היה הבאר של העיר, ממנה שתו מים בני כל העיר. המים היו מובאים לכל בית משפחה על ידי שמשל’ה המבולבל, בעזרת יצול ושני דליים, הנישאים על כתפיו.

אחי הרצל, שהיה הצעיר בין אחיי, והיה שובב ללא תקנה ונקרא בפי כל העיר הרצל’ה, היה נוהג להיכנס לבית הכנסת הגדול של חסידי העיר וגביר העיר ורבני העיר, על יד ארון הקודש. בזמן השקט והדממה השוררת בבית הכנסת, בזמן תחילת ה–18, היה שמשל’ה נותן צעקות אימים על הרצל, שהיה בינתיים מסתלק מהפתח, אף אחד מהמתפללים לא הבינו פשר צעקת אימים זו. הרמת שתי אצבעות על ידי הרצל, הייתה מסמנת איזה סוד ביניהם. כל הכיכר והבתים מסביב והבאר שבאמצעיתה היו שייכים לאשת ה“פריץ” העשיר, שבעלה מת כמה שנים לפני כן ואת כל הרכוש הזה כולל גם שדות וגני פרי מחוץ לעיר, הוא הוריש לאשתו.

אשת ה“פריץ” לא סמכה על אף אחד מעובדיה או משרתיה, שיעמוד על יד המחסום, ויאסוף את הכסף מכל בעל עגלה מזדמן, ויעביר את הכסף אליה בשלמותו. מכיוון שדודי, אשר, היה ידוע ביושרו, היא דיברה אתו ושכנעה אותו, מאחר שהוא גר ממש על יד המחסום (ה“שרינקין”) שהוא יצא מביתו, אחרי הפסקת משנתו, לכמה רגעים, ויקבל מהעגלון את סכום הכסף שמגיע לאשת ה“פריץ”, ויעבירו אליה בבוא הזמן.

עבור התעסקות זו, הובטחה על ידי אשת הפריץ לדודי אשר, סכום כסף מסוים, שהיה עוזר לו מאד מאד לפרנסת משפחתו.

הוא התמיד בעבודה זו כמעט שנה עד שיום אחד הגיעה כרכרה מפוארת מונהגת בשני סוסים עם עגלון ולאחר צלצול העגלון, יצא דודי אל הכרכרה, ודרש דמי מעבר מהעגלון. העגלון סרב לשלם, ביודעו כי מאחוריו יושבת אשת הפריץ, והוא הסביר לדודי שהנוסעת הנכבדה אינה אחרת מאשר נותנת העבודה של דודי אשר. דודי לא הסכים להרים את המחסום ולאפשר את מעבר הכרכרה. אז התערבה אשת הפריץ אך ללא הועיל. הגברת הנוסעת בתוך הכרכרה הבינה כי דודי לא יוותר על דמי המעבר ואז פתחה את דלת הכרכרה והושיטה את ידה עם הכסף אל דודי.

מכיוון שלפי דיני התורה, אין לגעת ביד של אישה, הוא נמנע מלקחת מידה את הכסף וסימן שתשים את הכסף על כנף הכרכרה. היא נעלבה מהתנהגות דודי והעליבה אותו בצעקות, והוא החזיר בו במקום את המפתחות לפתיחת המחסום, לידיו של העגלון, והתפטר מעבודתו, וחזר לחיי עוני ומחסור מאז והלאה.

מפי אבי שמעתי על אחיו הבכור אלימלך.

הוא חזר בשאלה וכאשר נודע הדבר ברבים, הוא הוחרם ונודה על ידי כל העיר וגם על ידי כל משפחתנו, לא הייתה לו ברירה, והוא עזב את העיר “איסטריך” והרחיק עד ארגנטינה. שם הוא עשה חיל, ושנים אחר כך נודע לאבי, שהוא הקים בארגנטינה בית חרושת לרהיטים ואחר כך הגיע בשנות ה–20 לארץ ישראל לירושלים, בנה שם בית חרושת לרהיטים, בית חרושת היחידי בירושלים בזמן ההוא, וקרא לבית החרושת בשם “רים”.

בנו, רונלדו, ירש את בית החרושת מאביו ופתח סניפים בכל הארץ.

כאשר חזרתי עם משפחתי מקפריסין ב–1960 (אחרי שהייה של 5.5 שנים בשליחות מטעם סולל בונה) חיפשתי ביחד עם אישתי שרה חנויות לקניית רהיטים חדשים לדירתי בגבעת נשר. הגעתי לחנות תצוגה גדולה של רהיטים ברחוב חטיבת גולני על יד בתי המלאכה של המשטרה, הסתובבתי שם שעות בחנות שנקראה “רים”, וכלל לא ידעתי, שחנות רים שייכת לבן דודי מארגנטינה בשם רולנדו אייזן.

בספר שנכתב על ביבי נתניהו לאחרונה קראתי שבן דודי אייזן היה חבר של ביבי, ובן דודי קיבלו לעבודה בבית החרושת, על מנת שביבי, שגמר פקולטה להנהלת עסקים וכלכלה, יעזור לו לשפר את מצבו הכלכלי של בית החרושת “רים” שהתדרדר אז מאד. שם משפחתנו בחוץ לארץ היה אייזן ועם בואנו ארצה אבא עיברת את השם לברזילי. אבי ואחי לא יצרו כל קשר עם משפחת אייזן בירושלים, למרות הקשר המשפחתי הכה קרוב אליהם.


ברזילי 2ב.jpg

חתונתם של שרה ומתתיהו מנדל

מימין לשמאל – למעלה: אליעזר, עדה והרצל. למטה: בת־שבע,

סבתא צפורה, מתתיהו, שרה, סבא בצלאל ומשה ברזילי



 

פרק ב': איך נעשה אבי ציוני    🔗

כאמור, כל בני העיירה “איסטריך” היו יהודים חרדים ודתיים. אבי עסק בלימודי דת ממוקדם בבוקר עד מאוחר בלילה. גם כאשר כבר היו לו ארבעה ילדים, אליעזר הבכור ואחי הרצל הצעיר ממנו בשנתיים, ושתי בנות, שרה ובת־שבע, הוא המשיך בלימודי תורה ותוספות בבית הכנסת הגדול של חסידי צ’רטקוב. בימים ההם לא היו ישיבות בערים הקטנות, ומקום לימודיו היה בית הכנסת.

לפרנסת המשפחה דאגה האימא. אמי קיבלה מאביה סבא הירש ה“גביר” חנות לבדים במרכז איסטריך, ברחוב הראשי. כמו כן דאג סבי עבור כל המשפחה לדירה שהייתה ממש מול החנות, כדי שאמי תוכל לטפל באותו זמן גם בילדים וגם במכירת סחורתה. הדירה שנשכרה ממשפחת פלדר, בעלת בית, בן כמה קומות, אשר בקומת הקרקע השתרעה חנות נעליים גדולה, צמודה לרחוב הראשי, מנוהלת על ידי אם הבית, שנחשבה לאחת מהגבירות בעיירה. בעלה של אם הבית, משה פלדר, לא הבין במסחר, והבן הבכור היה נוסע כמה פעמים בשנה לברלין לחדש את האינוונטר (מלאי) של הנעליים של החנות. לעתיד, כאשר גרנו בחיפה, אבי שלח סרטיפיקט לבת הבכורה, עדה, והיא התחתנה עם אליעזר אחי. כאמור, אבי היה מתמיד, כדוגמת המתמיד בשירי ביאליק. הוא למד בבית הכנסת של חסידי צ’ורטקוב, מהשכם בבוקר עד מאוחר בלילה, במטרה להיות רב בישראל. באחד הימים הוא נרדם מאוחר בערב על הספסל שלאורך השולחן, עליו היו מפוזרים ספרי הקודש מהם למד. מרוב עייפות הוא המשיך לישון עד הבוקר. כאשר התחילו הבעלי בתים מהעיר להתכנס לתפילת שחרית, וביניהם הגיע אחד מידידיו וראה את אבי ישן על הספסל, הוא מתוך התחכמות, נתן מכה ברגלו של אבי, כדי שיקום משנתו ויצטרף לתפילת השחרית. כתוצאה ממכה זו בעצם רגלו, בקרסול, התהווה פצע, שהלך והורע מיום ליום והרופא היחיד בעיר, שהיה גם ראש הקהילה לא ידע לטפל בפצע כהלכה. המשפחה התחילה לנסוע עם אבי מרבי לרבי בכל פולניה אך ללא הועיל. הפצע התחיל להפריש מוגלה. בסוף, אחד הרבנים יעץ למשפחתנו לעזוב את קסמי כל הרבנים, מכל מיני ערים בגליציה ופולניה, ולנסוע לווינה שבאוסטריה אל רופאי בית החולים “רוטשילד”, שבנה הנדבן רוטשילד מפאריס, עבור כל יהודי המזרח: פולניה, רוסיה, ליטא ולאטביה.

כל משפחתנו: אבא בצלאל, אימא ציפורה, אחי אליעזר והרצל ואחיותיי שרה ובת שבע, הגיעו לווינה, שכרו דירה בבית קומות על יד משפחה יהודית חרדית. אבי הוכנס לבית חולים רוטשילד וכל רופאי בית החולים החליטו בעצה אחת, שצריך לקטוע את הרגל, מאחר שהתפתח בה נמק, שהלך והתפשט והגיע כמעט עד הברך. הוא שכב בבית חולים מעל חצי שנה ועל ידו שכב הסופר ברנדייס, שהובא לבית חולים מליטא או לאטביה, חולה במחלה אנושה.

הוא היה משכיל וציוני נלהב מפלג ה“מתנגדים” כפי שנקראו, והציב לו למטרה להסביר לאבי, החסיד של הרבי מצ’ורטקוב, על הציונות ועל ד"ר הרצל ועל הקונגרס של כל ציוני העולם ועל ארץ ישראל.

הם שכבו מיטה ליד מיטה למעלה ממחצית שנה עד שנפקחו עיני אבי והפך להיות ציוני נלהב, בהשפעת הסופר ברנדייס.

המשפחה גרה באחד מרובעי העיר וינה בבית בן שלוש קומות.

בדירה מול דירתנו גרה משפחה יהודית חרדית, ובעלת הדירה הזאת עזרה למשפחתנו להתאקלם בווינה. אימא שלי הייתה בהריון, שהתחיל עוד באיסטריך עירנו טרם הגיענו לווינה.

באחד הלילות החשוכים ב 9/2/1916, תקפו את אימי צירי לידה, ובעזרת השכנה ושני אחי בני השבע עשרה והתשע עשרה נשאו את אימי בכל המדרגות לרחוב, מצאו עגלון ועגלה וכולם יצאו לדרך ודהרו אל בית החולים הקרוב. אולם אחרי כמה עשרות מטרים נעצרו על ידי חיילים, שכפו את עוצר הלילה שהטילו השלטונות בעת מלחמת העולם הראשונה על כל העיר. לא עזרו כל ההסברים של שכנתנו ושל אחי, שעל העגלה ונוסעיה להגיע מה שיותר מהר לבית החולים הקרוב, כי על העגלה נמצאת אימי, שתקפוה צירי לידה, ובאם לא תגיע כמה שיותר מהר, היא תלד אותי ברחוב בנוכחותם.

החיילים לא נתנו לעגלה להמשיך בדרכה לבית החולים והיה על העגלון להסב את העגלה אחורה מאיפה שהגיעו. הם הגיעו עד לבית הדירות שלנו ובכוחות אחרונים, השכנה שלנו ואחי המבוגרים העלו את אמי על ידיהם עד לקומה השלישית וברחבה שבין שתי הדירות, של השכנה ושלנו, הצליחה השכנה ליילד אותי. הלוא הוא משה אייזן, שהפך לשם משה ברזילי, כותב הזיכרונות הללו.

כל המשפחה נשארה עוד שנתיים או שלוש בווינה, כדי לחכות לריפויי הגדם וכדי להתאים לו רגל תותבת מלאכותית, שיוכל להלביש אותה בנעל ובמכנסיים, בלי שירגישו בחסרון הרגל.

כמו כן אבי החל ללמוד מקצוע מעשי. הוא קנה תבניות ממתכת ובהם היה יוצק סוכריות בכל מיני צורות, וביניהם היה יוצק צפצפה, לשמחתם של הילדים. הוא היה קונה סוכר, מרתיח אותו בסירים גדולים עד קבלת נוזל רותח ואת הנוזל הרותח היה שופך לתבניות החמות וכך היה מקבל סוכריות מכל הסוגים, כל הצורות, וכל הטעמים. כך המשיך לחיות בווינה עם כל המשפחה – אבא, אימא, שני אחי ושתי אחיותיי, עובדים כל היום בייצור סוכריות ומפרנסים את כולם, גם אותי, הצעיר שבכולם.

ב 1919 אסף את כל רכושו הדל כולל את תבניותיו וחזר עם כל בני משפחתו לעיירה איסטריך שבגליציה.


 

פרק ג': החיים בעיירה וההכנות לקראת העלייה ארצה    🔗

רוב הנערים של העיירה לא למדו בבית הספר של המדינה אלא ב“חדרים”, שהתחלקו לארבע דרגות:

בדרגה א' היו הקטנים ביותר, ילדים וילדות בגיל 3–6, הם למדו קריאת לשון הקודש, בלי להבין את פירוש המילים.

בדרגה ב' למדו כל בילדים מגיל 7–10. הם למדו גם את פירוש המילים. הילדות בגיל זה לא למדו בחדר אלא בבית הספר של המדינה.

בדרגה ג' למדו ילדים בגיל 10–13, אבל לא כולם. מיעוטם למדו בבית הספר של המדינה או שהיו שוליות אצל בעלי מלאכה.

בדרגה ד' הדרגה העליונה למדו רק ילדים מוכשרים, מגיל 13–16, ולא כולם, אלא רק אלה, שהיה לאל ידם של הוריהם לשלם את שכר הלימוד.

בדרגה זו היו בכל בעיר רק 4 “חדרים” בהם למדו כ 40–50 ילד – ואחד מבין 4 בעלי החדר, היה רב בצלאל אייזן, אבי, ששינה את שמו לבצלאל ברזילי בהגיענו ארצה לעיר חיפה. בוגרי הדרגה הזו המשיכו ללמוד בעצמם בבית הכנסת, ומיעוטם המשיכו בבתי מדרש מיוסדים, שלא היו בעירנו איסטריך, והיה צורך לנסוע לעיר המחוז כדי להמשיך ללמוד שם למען קבלת תואר “רב”. בין התלמידים של אבי היו גם אחי אליעזר והרצל. אבי היה מלמד בחדר שלו ששכן במרתף מתחת לקומת חנות הנעליים של משפחת פלדר.

הבית של משפחת פלדר ה“גביר”, עמד בפינת הרחוב הראשי של העיירה ודרך העפר היורד לכיוון בית הקברות של העיר. דרך זו הייתה יורדת עד לנהר ועולה על גשר מעץ וממשיכה ועולה עד לבית הקברות המקומי, שהיה ממוקם על שיפועי ההר הדרומי, אחד מארבעת ההרים שהקיפו את העיר מארבעת כנפות השמיים. כל מה שאני עומד לספר בזה, קרה עוד לפני שנסענו לווינה. אבי, שהיה תלמיד חכם כל חייו, והמשיך ללמוד ברצונו להשיג סמכות של רב מוסמך, גם לאחר שהיו לו כבר ארבעה ילדים, היה גם מלמד ב“חדר” בשעות הבוקר בשביל פרנסת בני ביתו.

הפרנסה שהפיקה אימי מחנות הבדים לא הספיקה לפרנסת שש נפשות. אחי אליעזר היה מצטיין בלימודיו, וחבריו ויתר בני העיר קראו לו ה“עילויי”. הידע של אבי לא הספיק עבורו ולא הייתה לאבי ברירה אלא לשלוח אותו לישיבה בעיר המחוז. בישיבה זו למדו רק מבוגרים מגיל 20 ומעלה. אחי היה רק בן 15 או 16 והוא מצא לו מקום ישיבה ליד אחד החלונות הפונה אל החצר, בו גדלו עצי ברוש ושאר מיני עצים. במקום להקשיב לדברי ראש הישיבה, הוא הביט החוצה אל העצים ועקב אחרי מעוף הציפורים מעץ לעץ ואחרי החתולים המייללים בחצר. אחרי כמה הערות של הרבי שיתרכז בנלמד בחדר, ולא יסתכל החוצה, הרבי הפתיע את אחי וביקש ממנו לחזור על מה שנלמד בחדר ושיחזור על דברי כל אחד שהשתתף בסוגיה. אחי חזר על דברי כל אחד מבני הישיבה מילה במילה, למרות שראשו ומבטו היו מופנים לחלון, לקול צחוקם ושמחתם של התלמידים. כך חזרו הדברים שבוע אחר שבוע עד, שיום אחד קיבל אבי מכתב מראש הישיבה, שעליו להגיע בהקדם לישיבה.

כאשר הגיע אבי אל ראש הישיבה, הוא ביקש ממנו שיחזיר את אליעזר חזרה אל איסטריך, כי למרות היותו עילוי בתורה ובזיכרון, הוא לא יוכל להישאר כי הוא הורס את כל בני הישיבה האחרים בהתנהגותו הילדותית.

כל מה שסופר בזה קרה לפני נסיעתנו לווינה ולפני שנולדתי. זה קרה לפני שאבי הושפע מהסופר ברנדיס המשכיל וה“מתנגד” והציוני הנלהב.

כאשר חזרנו כל המשפחה, בת שבעת הנפשות, לאיסטריך, התחיל אבי לחיות באורח חיים אחר. אמי לא פתחה מחדש את החנות ואבי הפסיק להיות “מלמד”, המלמד תורה ומשניות ותוספות. הוא התחיל להתפרנס מעבודת כפיים במקצוע שהוא למד בווינה, משם הביא איתו את התבניות ממתכת. למעשה הוא הפך את בית המגורים שלנו לבית מלאכה לעשיית סוכריות ושוקולד.

העובדים היו כל בני המשפחה. כולם – אבא, אימא, שני אחיי ואחותי הגדולה, היו עובדים בבית מלאכה זה, לייצר סוכריות ושוקולד, מהבוקר עד הערב, רק בת שבע אחותי ואני היינו משוחררים מעבודה מפרכת זו, בגלל היותנו צעירים מדי.

בערב היה הופך בית מלאכה זה למקום לינה עבורנו, בעזרת כמה נישות לשינה והוספת נישת המטבח לנישת לינה.

בבית הכנסת, אבי הפך למטיף לציונות. הוא טען שכל הצרות שהיו לנו באירופה, במרוצת השנים האחרונות, באו עלינו, מפני, שבמקום להיות עובדי אדמה ולעסוק בעבודת ידיים, בכל המלאכות הקיימות, כשאר כל העמים, אנו היהודים עוסקים רק בלימוד תורה ולומדים להיות רק רופאים, סוחרים ובנקאיים ומלווים בריבית וכו' וכו'.

לאט לאט התאספו סביבו מצעירי העיר והוא היה מסביר לכולם, שעלינו לעלות לארץ ישראל, להקים כפרים, מושבות וקיבוצים ולעבד את האדמה כשאר עמי העולם. זוכר אני, כאשר הייתי בן 7 או 8 היו באים אלינו בשעות הערב כ־10–12 צעירים וצעירות ואבא היה יושב בראש השולחן הרחב והארוך, שביום שימש כשולחן עבודה ליצירת סוכריות ושוקולד, והיה מדבר על ארץ ישראל ועל הערך הרב של עבודת כפיים. בשנת 1921 נפרדו מהקבוצה הזו אחי אליעזר והרצל, וביחד עם עוד כמה חברים יצאו לדרך לארץ ישראל.

הם גנבו גבולות בין גליציה לרומניה וטורקיה, בדרך לא דרך, הגיעו אל העיר ביירות בלבנון. שם הם עלו על סירה גדולה שהביאה אותם ליפו העיר.

בעיר אוסטריך התארגנה קבוצה של כ־10 חלוצים, מבאי ביתנו בשעות הערב, והלכו יום יום לכפרי הסביבה ללמד כל עבודות החקלאות, והם קראו לעצמם חלוצי קיבוץ “בצלאל”, על שם אבי בצלאל. כך קיבוץ זה הכשיר את עצמו לנסיעה לארץ ישראל. אחי לא היו ביניהם, כיוון שאבי השפיע עליהם לנסוע לארץ ישראל על מנת לעזור למעט היהודים שהיו אז ביפו.

תל־אביב הייתה אז פרבר של יפו, מקווה ישראל היה כפר נוער בדרך לירושלים, ופתח־תקווה הייתה אם המושבות אשר נוסדה על ידי קבוצת חרדים מירושלים, שהתחילו לגדל פרדסים בשדותיהם, שרכשו משבט בדואי גדול, ששלט על כל השדות מסביב לפתח־תקווה. אחי הגיעו ליפו, אולם לא היה מי שיקבלם לעבודה, והם ממש רעבו ללחם. הם הגיעו לאיכרי פתח תקווה, אולם הם העדיפו את עבודת הערבים בפרדסי המושבה על עבודת החלוצים. ואז אחי החליטו לעבור לחיפה.

הם נתקבלו לעבודה בבריכות של עתלית ליצירת מלח ממי ים התיכון. העבודה הייתה קשה מאוד. לאחר התאדות המים היו גורפים את המלח בתחתית לערמות, מעמיסים את המלח בעזרת אתים על מריצות, ומובילים את המריצות לקצה הבריכה ומשם מכניסים את המלח לתוך שקים ואת השקים היו זורקים למכוניות, שהיו מובילים אותם לשוק בחיפה.

למרות שהעבודה הייתה עבודת פרך, היו הקופצים עליה מרובים, יותר ממה שנותן העבודה היה צריך, ולכן המזכיר של לשכת העבודה בחיפה קצב לכל דורש יום בשבוע. אבי היה כותב לאחי מכתבים ומאיץ בהם, שיכינו עבורנו תשתית, דהיינו דירה, כדי שכל המשפחה תוכל להצטרף אליהם ותיסע לארץ ישראל מה שיותר מהר. אבא חישב חשבונות, כמה שני אחי הרוויחו בחודש וכמה הרוויחו בשנה ולפי חשבונותיו, בחשבו שהם עובדים שישה ימים בשבוע, כבר מזמן היה צריך לעמוד לרשותנו צריף בן כמה חדרים באחד המגרשים הרבים הריקים שהיו מול טחנות הקמח הגדולות, שהיו ברחוב חטיבת גולני ליד פסי הרכבת הנוסעת מקהיר דרך חיפה והמגיעה עד דמשק וסוריה. אבי לא ידע שהסכום שהם הרוויחו ליום, היה בתקופה של חוסר עבודה חמור והעבודה התחלקה בין כל מחוסרי העבודה בעיר וכל פועל היה עובד רק יום אחד בשבוע.

הייתה אז מסעדת הפועלים ברחוב אלנבי ושם חילקו עבור כמה גרושים, מרק ולחם, וכך חיו בתנאי חצי רעב כל ימי השבוע.

בראשית שנות ה־20 הגיע ארצה מפאריס פליט מהמהפכה הרוסית, שהיה בעל הון גדול ושמו היה פולק. הוא החליט על בניית בית חרושת למלט באדמות הכפר הערבי הגדול, בלד אל שיך מצד אחד ויג’ור מהצד השני.

כאשר התחילו לחפור את התעלות עבור היסודות של בית החרושת נשר, קיבלו עבודה בבת אחת, מאות פועלים, ממחוסרי העבודה של חיפה, ביניהם היו אחי אליעזר והרצל. בגמר החפירות המשיכו פועלים אלו ביציקת הבטונים למבנים וליסודות של המכונות והתנורים. רובם נשארו כפועלים הראשונים של המפעל ובשנת 1924 התחיל המפעל נשר לייצר מלט למכירה. אבי, שהיה האחראי לחלוקת הסרטיפיקטים מטעם הסוכנות, העביר את סמכותו לאחד מבני חסותו, שהיה אחד מבני קבוצת “בצלאל”.

בלילה, שעזבנו בדרך ארצה, בני משפחתנו ומטלטלנו הניידים, כל בני העיירה הציוניים, ליוו אותנו אל תחנת הרכבת, שהייתה במרחק כמה ק"מ מביתנו. הקהל המלווה היה גדול, וההתלהבות של כל המלווים הייתה כה גדולה, שהם הורידו את כל רתמות הסוס וקשרו אותו מאחורי העגלה, בה ישבה משפחתנו כולל אותי, משה, והמלווים הסתדרו משני צדי היצול ומשכו ודחפו את העגלה בשמחה ובצהלה, בריקודים ובשירה של שירי ישראל החדשים. אני הייתי אז כבר בן שמונה שנים וכל התופעה הזו זכורה לי עד היום הזה.


 

פרק ד': הנסיעה ארצה    🔗

כל הדרך ברכבת עד לגבול עם רומניה והמעבר ברומניה עד לעיר קונסטנצה, שלחוף הים השחור, הנני זוכר במעורפל. בקונסטנצה עלינו לאנייה בשם קונסטנצה, ואחרי שיוט ארוך במשך שבועות, הגענו לעיר חיפה, שראינו כבר ממרחקים מלב ים.

כל נוסעי האונייה, וביניהם אנכי, עלינו לסיפון מתוך לב האונייה, מקום מגורינו, וכל נוסעי האונייה התפזרו לאורך המעקה של הסיפון והתפעלנו מיופייה של חיפה ולמראה הכרמל הצרפתי היורד בהדרגה מגובהו המזרחי עד כמעט למי הים התיכון שבמערב. כמו כן התפעלו ממגדל האור שבקצהו המערבי, המסתובב עם אורותיו שנדלקים ונכבים לחליפין. אני ילד בן שמונה רצתי לחפש את אמי ואבי ואחיותיי, שעמדו נשענים על המעקה הפונה אל העיר חיפה.

מצאתי את אמי ואת שתי אחיותיי, אולם את אבי לא הצלחתי למצוא. כאשר שאלתי את אמי ואחותי הגדולה על מקום הימצאו של אבי, הן פרצו בצחוק, הראו לי והצביעו על גבר, שעמד על ידן מגולח כמו צעיר.

את אבי הכרתי מאז ילדותי עם זקן ארוך ולמרות חזרתו בשאלה והפיכתו לציוני נלהב, בהשפעתו של הסופר ברנדייס, הוא לא העז לספר ולגלח את זקנו והסביר זאת, בחשש, שאחד מבני העיר שלנו יראה אותו ברכבת או באונייה, בדרך מקרה, ויספר על המעשה האפיקורסי הזה והוא יופץ בכל העיירה כעלה ברוח.

אחרי חנייה במפרץ חיפה, במשך כחצי יום, ואחרי הורדת מדרגות מהסיפון לאורך דופן האונייה עד לפני המים, התחילו להתקרב אלינו סירות זו אחרי זו, והאנשים מהאונייה ירדו אחד אחד, והיו מורמים על ידי ערבי גדול וחזק, ומועברים בתנופה אל הסירה כאשר חברו, מהסירה, היה מושיבו על קרש ששימש כספסל.

אז בשנת 1925 טרם היה נמל או רציף, שהאונייה תוכל להגיע אליו ושיוכלו להתקשר אליו בשרשרות עבים.

את נמל חיפה התחילו לבנות רק בשנת 1929. מקור האבנים היה חוף הים בעתלית, מצוק שהגיע עד למים.

בשנה זו התחילו לנהור מאות ואלפים ערבים מירדן, ונקראו בארץ חורנים, כיוון שהגיעו לחיפה מחורן, שמעבר נהר הירדן. הם הציפו את הרחובות בחיפה, ויום יום הוסעו למחצבות שבעתלית ובחלקם הגיעו למחצבות בנשר וחצבו בהר אבן, חומר גלם העיקרי ליצור צמנט. הם בנו חושות מפחים ישנים והקימו שכונות במדרון ההר, מערבה מהכפר הערבי בלד־אל־שיך. ערביי הכפר בלד־אל־שיך היו חקלאים ורועי צאן. שדותיהם, שהיו מצפון לכביש חיפה–נצרת, היו מעובדים במחרשות ידניות והיו מושקים במים, שהיו נשפכים בדלי לתוך תעלות השקאה. המים היו מוצאים מבאר בעזרת דלי, ושפיכתו בעזרת סוס, שהיה מסתובב בעיגול במשך כל היום. הבאר הייתה נחפרת בחפירה ידנית לעומק 3–4 מטר, עד להגעה אל מי התהום. מזרחה מבלד־אל־שיך, לאורך כביש חיפה–נצרת, התחילה להבנות שכונת נשר, והתפשטה צפונה ודרומה מהכביש בהדרגה.

כל פועל שהיה עומד להתחתן, היה שוכר חלקת אדמה מאחד הפלחים האמידים מהכפר השכן, והיה בונה עליו צריף מעץ.

כך הלכה והתרחבה שכונת נשר, דרומה עד לפסי הרכבת חיפה–העמק, מערבה עד לוואדי בינינו והכפר בלד־אל־שיך, שהתחיל להתפשט מזרחה אלינו, מזרחה – אדמות ומחצבת בית החרושת נשר, ודרומה – ההר המסולע, שאדמותיו היו שייכות לממשלת המנדט. כאן לא הייתה הגבלת בנייה, ובסוף בנו על ראש הגבעה שכונה של בניני בטון, לפי תוכניות מתוכננות מראש, ושם השכונה הזו נקראה גבעת נשר.


 

פרק ה': ימינו הראשונים בארץ    🔗

שטנו בסירה אחת, כל המשפחה, עד למזח מאבן, שבלט כ־30 מטר מהחוף לתוך המים. על המזח קבלו אותנו שני אחיי ומשם הובלנו בשתי כרכרות, ששכרו אחי. עברנו בתוך השוק העירוני ההומה אדם, עד שהגענו לכביש חיפה–נצרת. משני צדי הכביש היו קירות אבן. מעבר הקיר השמאלי היה מגרש רחב וארוך ובקצהו עמד בניין ארוך וצבוע לבן, והוסבר לנו, שבנין זה הוא הטחנות הגדולות של חיפה, המעסיק מעל 50 איש ומייצר קמח מהחיטה, המיובאת מחוץ לארץ, עבור כל הארץ. מאחרי הקיר הימני, האדמה הייתה בשיפוע, ונמשכה כך עד לשכונת הדר הכרמל. מאחורי הקיר היו כעשרה צריפים מפוזרים בשטח מגודר, ובקצה העליון של הצריפים הוכן עבורנו צריף גדול. התמקמנו בצריף, בו היו מיטות לשינה, כלים בחדר המטבח, שולחן וכסאות בחדר הגדול שבכולם, ששימש לנו כסלון. בצריף זה גרנו בין חודשיים לשלושה חודשים. רשמו אותי ואת בת־שבע אחותי בבית ספר עממי א‘. אותי הכניסו לכיתה ב’ ואת אחותי לכיתה ד'.

הבניין, בו היה בית הספר, קיים עד היום. זהו הבניין הנמצא בפינת שדרות הציונות והגפן. כל פעם שאני עובר שם עם אשתי, שרה, אני מראה לה את החלון בקומה השנייה של החדר, בו הייתי לומד, בשנותי הראשונות בארץ.

יותר מאוחר בהיותי בן 12 או 13, כאשר גרתי כבר בנשר, הייתי אוסף סביבי כמה מהילדות היפות בכיתה, בזמן הפסקת הבוקר הארוכה, והיינו יורדים בצוותא, ברחוב שדרות הציונות, שנקרא אז רחוב ההר, והייתי קונה לכולן ולי, שתייה של טרמינדה קרה (שתייה עשויה מתמרים) או בוזה (גלידה לבנה דוגמת גלידה אמריקאית) ברחוב חורי העולה להדר הכרמל. את הכסף הייתי מקבל מאבי עבור קניית ארוחת בוקר וארוחת צהריים. מעשה זה עשה אותי למקובל עליהן ביותר.

בין ילדי כיתתנו היה אריה בן גוריון, שהיה בן אחותו של בן גוריון, שהייתה אחות בית חולים. היא הייתה נשואה בשנית עם פרידמן לבוב, שהיה המורה לזמרה בבית הספר שלנו. בתו רות גם כן למדה בכיתתנו. היא ושרה בודנקין היו מנגנות בפסנתר ומצטיינות בזה.

לעתיד רות פרידמן לבוב ייסדה קונסרבטוריום בבאר שבע, והייתה המנהלת במוסד זה. כאמור גרנו בחיפה רק כ־3 חודשים. כאשר מסעדה במרכז נשר עמדה למכירה, אבי קנה את המסעדה, שהייתה בת חדר גדול ומרווח, ומצדה האחד, המזרחי, היה מחסן ארוך וצר, ומצדה השני היה מבנה דומה למחסן, מחולק למטבח ולמקלחת. מהמקלחת בנו אחי מהלך של מדרגות מעץ העולה אל הסלון.

מכיוון, שמאחורי המסעדה היה ההר, אחיי יישרו את שיפוע ההר במפלס בגובה של מטר אחד, מעל מפלס המסעדה, ועל מפלס זה בנו צריף מעץ עם 4 חדרים. החדר הראשון, הגדול שבחדרים, שימש כסלון והיה לנו דלת כניסה מצד המדרגות הציבוריות, שהיו מצד מערב, העוברות על יד המסעדה שלנו. מהסלון הובילו דלתות מחדר לחדר. בחדר האחרון עשינו פתח היורד למחסן, לצד מזרח של המסעדה. העלייה מהמקלחת והירידה למחסן נעשו דרך דלתות צרות ונמוכות בגלל הפרש המפלסים בין המסעדה ובין צריף המגורים, והיה צריך לכופף את הראש כדי לא להיפגע במשקוף. הייתי בן תשע כאשר הגעתי לנשר ביחד עם הורי ואחיי ואחיותיי.

בינתיים התחתן אליעזר עם עדה, שהגיעה מאיסטריך שבגליציה והם בנו לעצמם צריף עם שני חדרים ומרפסת במעלה ההר, לא רחוק מאיתנו.

יותר מאוחר התחתנה אחותי הגדולה שרה עם מנדל מתתיהו, שהגיע ארצה כחלוץ מחלוצי קבוץ “בצלאל”.

כיוון שלא היה להם מקום מגורים, אבא מסר להם את הסלון של צריפנו. אנו שאר בני הבית, התפזרנו בשאר שלושת החדרים.

בין פועלי בית חרושת נשר היו הרבה בחורים, שידעו לשיר ולנגן, בעיקר על מנדולינות וגיטרות. הם ייסדו תזמורת מיתרים שהתפרסמה בחיפה וסביבה. המנצח של תזמורת זו היה משה בך. כיוון שגם מנדל מתתיהו היה חבר בתזמורת זו, והמנדולינה שלו תמיד על מיטה או שולחן בסלון, אני התחלתי לפרוט על המנדולינה שירים, שהייתי לומד בבית הספר או בתנועת הנוער העובד.

הייתי כבר אז בן אחד עשרה ומנדל המליץ על נגינתי בפני המנצח משה בך. ניגנתי בתזמורת כשנה ויותר ואז המליצו לי לנגינה בכינור.

המשכתי לנגן בכינור כמה שנים, בהפסקות ובהחלפת מורים עד שהפסקתי לנגן לגמרי ומכרתי בסוף את הכינור לנכד של שטייף, שהיה חברו הטוב ביותר של אבי, והיה בא אלינו ערב ערב לשיחות מכל הסוגים מפוליטיקה עד לבתי כנסת ואפיקורסות, וכיוצא בזה. כאשר הגעתי לנשר בגיל 9, היו בנשר רק כמה ילדים בגילי. היה רק גן ילדים, בו למדו כ 10 ילדים בלבד.

כל הפועלים היו באים מחיפה על אופניים או ברגל.

תחבורה לא הייתה כלל חוץ מאוטו אחד שהסיע פועלים מיוחסים, מנהלי עבודה ופקידים. באוטו שלו, כשלשני דופנותיו עמדו ספסלים, ישבו הפקידים ומנהלי העבודה. אוטו זה היה שייך לנהג בשם קפלן. האוטו היה חונה על יד ביתו כל הלילה ובבוקר היה אוסף את היחסנים, ומביאם אל שער המפעל נשר, בשעה עשרה לשבע בבוקר. האוטו חנה בסמטה מקבילה לרחוב יפו על יד גדר מתכת גבוהה, שמאחוריה היה גדר אבן, העוצרת את החול מלהגיע לרח' יפו ולבתים שברחוב.

אני, אחותי, ובן ובת של ד“ר אשכנזי, שהיה מנהל הליברטוריום (המעבדה לבדיקת צמנט, כל שעה במשך 24 שעות ביממה, כי בית החרושת עבד יום ולילה ברציפות), היינו מחכים לאוטו על יד השער, ונוסעים אתו לחיפה, ומגיעים לבית הספר בזמן. בשביל להגיע הביתה לנשר היינו יורדים מביה”ס ברחוב ההר (היום שדרות או"ם), עוברים כמה רחובות, רחוב אלנבי, רחוב המגינים, רחוב יפו ונכנסים לסמטה לכיוון גדר הברזל, ובפינה בסמטה, המקבילה לרחוב יפו, היה האוטו של קפלן עומד והנהג היה מכינו לנסיעה חוזרת לנשר על מנת לאסוף את נוסעיו ולנסוע איתם בשעה 4:00 אחרי גמר עבודתם חזרה לחיפה. אנו היינו מתאספים על יד ביתו בשעה 3:00 ומגיעים אתו הביתה כמה רגעים לפני הצפצוף של בית החרושת, המורה על גמר העבודה.

לפעמים היינו מנצלים את ההפסקה הארוכה משעה 13:30, גמר הלימודים, ועוברים דרך רחוב הגפן ומגיעים עד שדרות בן גוריון, שהיה אז הכביש הראשי של המושבה הגרמנית, ועוברים את רחוב יפו, ומגיעים לחולות הים.

בקצה החולות היה מזח מאבן, שנכנס לתוך המים כ–30 מטר ויותר. משני צידי המזח על החול היו צריפי מרחצאות, בהם היינו לובשים בגדי ים ומתקלחים במים מתוקים וממהרים ברחוב יפו מזרחה, עד שהגענו לסמטה, בה היה האוטו של קפלן הנהג, ומגיעים אתו לנשר אחרי רחיצה והנאה בגלי הים, בים עמוק וסוער על יד המזח הגרמני. אחרי איזה זמן נוצרה תחבורה ציבורית של כמה אוטובוסים, והיה זה קו מספר 8. בראש תחבורה זו עמד דופצ’ה הנדל, אביה של הסופרת נחמה הנדל היום. אז היא למדה בבית הספר הריאלי בחיפה.

במסעדה שקנינו, אימא הייתה מנהלת המטבח, ואחותי שרה הייתה המלצרית. בשעות הערב, אחרי גמר העבודה בבית החרושת, אחי, אליעזר והרצל, היו עוזרים על ידה, בהגשה ובניקיון. אני זוכר עד היום מקרה, כאשר הגיעו כמה ערבים מחיפה, שהיו מעין “שבאב” והתכבדו בארוחת ערב משובחת, מעשה ידי אימי. בגמר הארוחה הזמינו בירה או יין, ובטוב לבם ביין, העליבו את אחותי שרה המלצרית. הרצל אחי התערב להגנת שרה והדברים הגיעו לידי מכות ביניהם. המריבה עברה מהמסעדה לכביש והורמו ביניהם נבוטים וגם הערבי המוביל את החבורה שלהם וגם אחי נפצעו בראשיהם. הערבים חזרו לחיפה והגישו תלונה במשטרה, וכמה שעות מאוחר יותר הוציאו את הרצל ממיטתו, קשרו את ידיו באזיקים, והובילוהו לבית הסוהר של משטרת חיפה. שם הוא נשאר עד שארית הלילה, ובבוקר הוא הובל ברגל, ביחד עם אסירים, קשור באזיקים, אל כיוון בית הסוהר הראשי בגלמי. זכור לי את אמי העומדת בפתח במסעדה בוכה בכי מר, בראותה את הרצל בין כל האסירים הערבים, הפושעים, שעתידים להיות חבריו לבית הסוהר לימים הקרובים. אליעזר אחי ואבא נסעו מיד לחיפה לעורך דין, הטוב ביותר בעיר ואחרי כמה שעות הצליחו להוציאו, בערבות הדרושה, הביתה.

במשך שנה או שנתיים הפכה המסעדה לחנות מכולת וזה קרה, כי הרווקים, שעבדו בנשר, התחילו להתחתן והפסיקו לסעד במסעדה ואט אט בנו צריפים והקימו משפחות והולידו ילדים ונצרכו לשירותי חנויות מכולת.

החנות השכנה שלנו הייתה שייכת לפרוסטמן, ששינה את שמו ליחיאלי, אחרי שבנו נהרג במלחמת השחרור ושמו היה יחיאל והוא החליף את שם משפחתו על שם בנו. עם הזמן נוספו עוד כמה חנויות. אחת הייתה של הנדל הזקן, והוא בנה אותה מצד צפון של כביש חיפה–נצרת. הוא היה הסבא של הנדל יהודית הסופרת. עוד חנות נבנתה ע“י נורוק, מצפון של הכביש הנ”ל, וגובלת עם אדמות נשר ע“י כביש הקישון, שהתחיל מכביש חיפה–נצרת והגיע עד פסי הרכבת שבצפון. פסי הרכבת הגיעו מחיפה במערב, עד לבתי האריזה של נשר במזרח. עבודת העמסת שקי המלט, שני 50 ק”ג כל אחד, נחשבה לעבודה הקשה ביותר.

גיסי מנדל, בעלה של שרה אחותי, עבד בעבודה זו כל השנים, עד לעוזבו את נשר עם כל משפחתו לרמת גן שעל יד תל־אביב.

שנוי זה נעשה לפי צו קריאה של בן גוריון, שהגיע לביקור באספת הסברה של כל פועלי נשר, שעמדו לפרוץ בשביתה כללית על הטבת תנאי העבודה ושכר העבודה. באספה זו קבל את פניו מנדל מתתיהו, שהיה ראש הועד של פועלי נשר, והיה בדעתו, נגד פרוץ השביתה, אחד מיני רבים.

מנדל היה נואם מוכשר והיה מקובל מאד על כולם.

עם גמר האספה, ואחרי נאומי בן גוריון ומנדל, הפועלים הסכימו לתוכן נאומיהם ואז בן גוריון קרא לו לשיחה פרטית ושכנע אותו להיות המזכיר של פועלי רמת גן, שהלכו והתרבו בהרבה מפעלים חדשים באזור הנ"ל.

מנדל גמר לבנות את ביתו בגבעת נשר ועמד להעביר את מקום מגוריו מצריף בנשר לגבעה – ואז מכר את ביתו ועבר לגור לרמת גן.

אני ושרה אשתי, עם לאה’לה בתי, בת השנה, גם כן עברנו ממגורי, אצל הורי, באותה שנה, ערב מלחמת השחרור, ועמדנו להשתכן בגבעת נשר, בין שמונה ראשוני המשתכנים, בה אנו גרים עד עצם היום הזה.

מהחנות של נורוק מזרחה היה שטח של בית החרושת נשר. מולו מזרחה היו בתי נשר לאורך כביש הקישון, וכביש נוסף מקביל, שהתחילו מכביש חיפה–נצרת והגיעו עד פסי הרכבת, שנגמרו על יד בית האריזה.

דרומה מכביש נצרת–חיפה ממול לנורוק התחיל ההר שעלה בהדרגה עד למרומי הר הכרמל. מהר זה כרו פועלים ערבים, מכפרי הסביבה וחורנים מעבר הירדן, וגם ערבים ממצרים, אבן מההר. כל העבודה הזו נמסרה בקבלנות לאיזה אפנדי מבירות שבלבנון. סדר עבודה היה כדלקמן: קדוח חורים בשטח עליון שבהר, מלוי החורים בחומר נפץ. נפוץ שורה באורך מסוים, מה שגרם להתפוררות האבן ולנפילתו לרגלי ההר. העמסת האבנים לתוך קרוניות ידניות, ומשיכת הקרוניות על ידי קטר קטן אל מתחת לכביש חיפה–נצרת, מתחת לגשר בטון, עליו עברו אוטובוסים ושאר התנועה בכביש.

חמר אבן זה היה מפורק קרוב לטחנות של בית החרושת.

האבן, עיקר החומר המהווה את יסודות הצמנט, בתוספת 17% אדמה, שנחפרה באדמות נשר, ובתוספת גבס שהובא ממנחמיה שבעמק הירדן, הוכנסו לתנורים עומדים ונשרפו ביחד בטמפרטורה של למעלה מ 1000 מעלות והפכו ל“קלינקר”, שזה היה למעשה צמנט בצורת חצץ.

אחרי שטחנו דק דק את החצץ הזה (ה“קלינקר”) קבלו את התוצר צמנט, שנארז בשקים של 50 ק"ג, שנשלחו ברכבות ובמכוניות משא גדולות לכל הארץ.

בשנים הראשונות חצבו בהר, לגבה של תירסה שטוחה ארוכה ורחבה בכיוון דרומה לתוך ההר. בראש תירסה זו היה בנין רחב ידיים בעל גג אדום מרעפים, ששימש כאולם תרבות לכל תושבי נשר. אל אולם זה היה צמוד בנין אבן, ששימש כמזכירות למזכיר מועצת הפועלים של נשר, והיה זה, שמחה גולן, שלעתיד נבחר להיות אחד ממנהלי סולל בונה בכל הארץ. מזרחה מבית תרבות זה הייתה חומת אבן בגבה 3 מטר בצורת חצר גדולה, מוקפת בחדרי מגורים, מזרח, צפון ודרום בנויים מאבן בזלת בהם גרו פועלים, שהתחתנו הראשונים. תוך שנים בודדות השלוחה של ההר הלכה והתכרסמה, ואז התחילו לחצב אבן בעומק של 3 עד 4 מטר מתחת לגבה של הכביש העובר לנצרת, ומהר מאד הגיעו עד לחצר המגורים וגם אל צריף התרבות, עם גג הרעפים האדום, וכאשר הבינו מהנדסי המפעל שחומר האבן עומד להיגמר, גם אחרי הריסת המבנים, הם החליטו לחצב מחצבה בראש ההר ולקשר את מחצבת האבן בעזרת כביש העובר כולו במדרון ההר, בשטח השייך לנשר, ולהוביל את האבן הדרושה בעזרת משאיות.

האבן שנחצבה על ראש ההר והמתאימה לעשיית צמנט הובלה ונמסרה בקבלנות למחלקת התחבורה של סולל בונה. יותר מאוחר נבנה רכבל מראש ההר עד לבית החרושת, שהחליף את התחבורה במשאיות. רכבל זה נשאר עד היום הזה, למרות שבית החרושת נשר נסגר לפני שנתיים והפסיקו את ייצור הצמנט.


 

פרק ו': מאורעות 1929    🔗

בית הספר העממי א' הועבר לבניין, שנבנה למטרת בית הספר שנה שנתיים קודם. אנו הועברנו לבית החדש בין רחוב ביאליק לרחוב שפירא לא רחוק מהעיר הערבית העתיקה. בשנת 1929 היו צלפים יורים מבתי העיר העתיקה על גבול העיר חיפה והדר. מנהל בית הספר מר כרמי היה נאלץ להעביר את התלמידים למרתף של הטכניון, ולסגור את שערי הבניין, שרק זה נבנה, ולהחזיקו תחת שמירה של אנשי ה“הגנה”.

בניין הטכניון היה בנוי במתחם אחד עם בית הספר הריאלי העברי בחיפה ושם פגשתי כמה ילדים וילדות שלמדתי אתם ביחד, בכתות הראשונות ללמודי בארץ, כגון אריה בן גוריון, רות פרידמן־לבוב ושרה בודנקין, שעברו לבית הספר הריאלי קודם לכן, שהיה ממוקם באותו חצר גדולה ביחד עם הטכניון.

כבר סיפרתי קודם שהייתי מקובל על הילדות בכתות הנמוכות בבית הספר העממי א' בהיות הבניין ברחוב הגפן. אני אהבתי במיוחד את שרה בודנקין. באתי אל אבי ושכנעתי אותו, שמוטב שאלמד בריאלי ולא אמשיך בעממי, מבלי לספר לו את הסיבה האמיתית, והיא היות שרה בודנקין, בבית הספר הריאלי.

במאורעות 1929 העבירה ההגנה המקומית של נשר את ילדי השכונה הבנויה צריפים לתוך גבולות בית החרושת, שהיה מוקף גדר בטון ונתנה לכולם הרגשת ביטחון. שכונת נשר הייתה מוקפת ערבים מכל צדדיה. ממערב היה הכפר הערבי הגדול בלד אל שיך ממזרח היה הכפר הערבי יז’ור, שעיבד את אדמותיו עד לקיבוץ יגור באותה שיטה כמו הכפר ממערב. מדרום על ההר ישבו שבטי בדואים ומדרום הסתובבו רועי צאן מכל הערבים שבסביבה.

אנשי הסביבה היו עובדים ביום ויוצאים לשמירת לילה פעמים עד שלוש פעמים בשבוע. אני בהיותי המבוגר ביותר מבין הילדים, מעל לגיל שלוש עשרה, גויסתי להגנה ושמשתי כקשר, ונשלחתי לקורס לחיפה ללמוד את תורת הקשר (מורס) ואחרי התמחותי בנושא, נעשיתי המדריך לקבוצת מבוגרים, גברים ונשים. ומאז הייתי בהגנה במקצוע זה, עד להתגייסותי לצבא הבריטי ב 1941.

כאשר עברתי מבית הספר העממי א' לבית הספר הריאלי, עשו לי מסיבת פרידה בעממי בחדר האוכל הגדול, שבקומת הקרקע, וכמה חברים וחברות נשאו נאומי תהילה לכבודי על חריצותי ואופיי. אני עצמי ניגנתי על כינורי וכולם הללוני על יפי היצירה שבחרתי. בהגיעי לבית הספר הריאלי היו לי מעט חברים שהחליפו איתי מלה מלבד ישעיהו סמילנסקי, בנו של הסופר משה סמילנסקי, ודני פרידלנדר שהיה כנר מצטיין והיה קשור למשפחת בנטוביץ מזכרון יעקב. שניהם היו דיירי הפנימייה על שם וולפסון שהייתה בקרבת הטכניון ובקרבת בית הספר הריאלי. אחרי שנה או שנתיים למודים בריאלי אבא שלי ספר לי כי מצבו הכלכלי הולך ומתדרדר ואין לו את שכר הלימוד עבור בית הספר הריאלי. אני הצעתי לו בו במקום להפסיק את למודי, כדי לעמוד ולקיים את הטפותיו, כפי שהוא טוען בכל הזדמנות בשיחותיו עם כל אחד, שמוכן לשמוע את דבריו. דהיינו שעם ישראל לא צריך עורכי דין וסוחרים ורופאים אלא עובדי אדמה, כפי ששאר עמי העולם נוהגים. הפסקתי לנסוע לבית הספר וישבתי בבית על יד אבי ועזרתי לו בחנות המכולת, שרתתי את הקונים ולא נתתי לאבי לזוז ולקום מכיסאו שעל יד מגירת הכסף והעבודה היחידה שהוא עשה זה לרשום במחברת את החובות של הקונים ששולמו פעם בחודש. אבי כזכור היה בעל מום, כרות רגל אחת עד לברך, וכל תזוזה ממקומו הייתה מאמץ גדול עבורו והכאיבה לרגלו הכרותה.

כעבור כמה שבועות הגיע לביתי שמעון אשכנזי, בנו של ד“ר אשכנזי ממנהלי בית החרושת נשר, שהיה בגילי, ולמד איתי באותה כיתה ואמר לי שמחנך כתתנו, פרופסור וייך, שהיה מלמד אותנו אלגברה והנדסה מבקש מאבי או מאחד מאחי לבוא לבית הספר לפגישה איתו. בפגישה הוא שאל מאחי למה הפסקתי לבוא לבית הספר וכאשר שמע שהסבה היא חסר כסף לתשלום שכר הלימוד, הוא סדר עם הנהלת בית הספר, ד”ר בירם וסגנו מהנדס כרוך, שאני אחזור מייד ללימודים ותהייה לי סטיפנדיה עד גמר למודי. כך המשכתי את לימודי עד שנת 1936 ועברתי באפן אוטומטי ללמודי בטכניון לקראת הוצאת תעודת מהנדס מאושרת על ידי מחלקת החינוך של ממשלת המנדט הבריטי.

מאז שקיבלתי סטיפנדיה בבית הספר הריאלי הרגשתי אחריות להשתתפות בכל המקצועות ואף פעם לא קרה לי שלא הכנתי את השעורים. במיוחד הקפדתי להיות מוכן לכל הבחינות בכל המקצועות ללא הבדל בין מקצועות שהייתי טוב בהם, כגון מתמטיקה, פיסיקה, כימיה, הנדסה תיאורית, למקצועות כמו השפה הערבית, השפה האנגלית, תנ“ך ועברית. המורה שלי לתנ”ך ד“ר בירם, מנהל בית הספר, לימד אותנו את ספר איוב בתנ”ך והמורה שלי לספרות היה ד“ר קויפמן, שאמרו עליו שהוא הממשיך של אחד העם. מאוחר יותר הוא עבר ללמד ספרות באוניברסיטה העברית בירושלים. המורה שלי לכימיה היה ד”ר קלוגואי, שניסה להשפיע עלי, שבמקום ללכת לטכניון, לעבור להיות עובד מעבדה במכון וייצמן ברחובות, שזה רק נפתח. המורה שלי לפיזיקה היה ד"ר צרניבסקי שהיה גם פרופסור לפיזיקה בטכניון העברי.

בזמן הפסקת לימודי מבית הספר ניסיתי לעבוד בבית החרושת.

שמעון אשכנזי למד אתי באותה כתה ובקשתיו שיבקש מאביו, ד"ר אשכנזי, שהיה מנהל הליברטוריום, בה בדקו את טיב הצמנט כל שעה, שיסדר אותי במחלקה, עבורה היה אחראי. העבודה הייתה בשלוש משמרות. התחלתי במשמרת ראשונה משש עד שעה שתיים ובשבוע הראשון הכל היה בסדר. למדתי את כל הבדיקות שהיה עלי לעשות והייתי שבע רצון מהעבודה ומעצמי.

בשבוע השני עבדתי משתיים עד עשר בלילה ועברתי את השבוע בשלום. בשבוע השלישי עבדתי מעשר בלילה עד שש בבוקר. ניסיתי לישון ולהשיג את שעות השינה שהחסרתי בלילה, אבל זה לא הלך לי. כי חדרי השינה של הצריף שלנו גבלו במדרגות הראשיות מצד מערב וגם מצד מזרח ובכל שעות היום היה רעש של עוברי רגל ושל סוחרי ירקות, שהכריזו על סחורתם בקולי קולות.

לא יכולתי לישון ביום ולא הייתה לי ברירה אלא להתפטר מעבודתי ולחזור לחנות של אבי ולעזור לו במכירה בחנות המכולת.


 

פרק ז': ילדותי בנשר    🔗

נחל הקישון שהתפתל צפונה מנשר ועבר במרחק בין שניים לשלושה ק"מ מבית החרושת, היה מקום מפגש שלי עם חברי המעטים, על הגג של הבניין, שאכסן את המשאבות הגדולות, ששאבו מים לצינורות, שהביאו אותם לבית החרושת לקירור המכונות הגדולות של המפעל. על הגג השטוח של הבניין היינו מתפשטים ולובשים בגדי ים ועוברים אל חוף הקישון ומשם אל קרש קפיצה, שבלט עד חצי רוחב הקישון, ומשם קופצים ראש לתוך המים העמוקים כשניים עד שלושה מטר.

המקורות של נחל הקישון התחילו מצפון לעפולה, ירדו לשדות עמק יזרעאל, עברו את שדות כפר ברוך ומשם עברו דרך קריית חרושת והגיעו מתחת לגשר בג’למי ששימש גם את הרכבת לעמק ולדמשק, והגשר ששימש את כביש חיפה–נצרת.

הנחל המשיך בדרכו בשדות עמק זבולון, שהיו שייכים לדרוזים בעוסיפיה ולקבוץ יגור ולכפר חסידים, עבר את שדות מפעל נשר והגיע לכביש חיפה–עכו, עבר מתחת לגשר גדול על יד בתי הזקוק והגיע לנמל הקישון. אז טרם נבנה נמל הקישון, ומי נחל הקישון התפזרו לכמה שלוחות שנכנסו לתוך ים התיכון.

חברי הטובים ביותר היו אלכס ויונה, שגרו על ראש שלוחת הגבעה, טרם נחצבה והפכה לצמנט. כאשר אני למדתי בבית הספר הריאלי הוא למד מסגרות בבוסמת שנמצא דרומה מהטכניון.

יונה למד בבת ספר אליאנס וגם נגן בכינור אצל אותו מורה שהיה בא מחיפה עבור שנינו. היה לנו עוד חבר ששמו היה אברהם והוא היה יוצא יום יום עם הפרות של אביו למרעה בשדות נשר.


ברזילי 3ב.jpg

1925 נחל הקישון על־יד בית החרושת נשר


היינו יוצאים כמעט יום יום על אופניים אל הקישון ומתרחצים שם ביחד משעות אחה"צ עד הערב ואז אחרי הפסקה קצרה לאכילה קלה היינו עולים לבית התרבות שבבניין עם הרעפים האדומים וממשיכים את הבלוי שלנו במשחקי פינג פונג על שולחן שתפס חלק גדול מהאולם. באולם זה הייתה ספרייה גדולה וחלק גדול מזמני הפנוי הייתי עוזר לספרן הראשי ותקופות מסוימות, בעיר בזמני החופש הגדול בבית הספר, היית משמש אני כספרן ראשי. מאוחר בערב הייתי מגיע הביתה ומתיישב על יד שולחן שעמד מאחורי חלון שנפרץ על ידי אבי והוסתר על ידי האצטבאות שבקיר הדרומי של החנות, כדי לקבל אוויר מהחנות ומחלון דרומי שהיה מאחורי.

ישבתי להכין את שעורי עבור יום המחרת, ולפעמים, בייחוד לפני בחינה, הייתי יושב ומכין את עצמי עד שלוש בבוקר ולעיתים קרה לי שישבתי עד אור הבוקר. פעם ביושבי על יד שולחן עבודתי ולמדתי בשעה די מאוחרת (החנות הייתה נסגרת רק ב־10 בלילה) ראיתי דרך האצטבאות את אביו של יונה חברי, מגיע לחנות כועס ונזעם, ובהרמת קול מספר לאבי, שיש לו לספר לו משהו איום ונורא על מעשה שעושה ה“תכשיט” שלו משה’לה (משה’לה קראו לי כל תושבי נשר) והוא בטוח, כאשר ישמע על המעשה, הוא לא יאמין למשמע אוזניו, והוא מייעץ לו להרביץ לי בישבן ולא בידיים, אלא במקל או בשוט, כך שאזכור זאת לעולם ועד, ולא אמשיך במעשה זה מהיום והלאה. אביו של יונה מספר לאבי, שכך הוא נהג עם בנו, והוא כבר היה אצל אביו של אלכס, והלה הבטיח לו, שיעשה כך לבנו אלכס. והמעשה שעשינו, אני אלכס ויונה, הוא אסיפת שאריות של סיגריות, שהיו מפוזרים בשפע על רצפת אולם התרבות, וקניית חבילת נייר סיגריות, ופתיחת הנייר של השאריות, וגלגול סיגריות מהטבק שיתקבל, בתוך דף מהחבילה הנ“ל, ועישון הסיגריות מאחורי המזכירות במקום חשוך. המזל הגדול לכולנו ההורים, שהוא תפס אותנו מעשנים בשעת המעשה ועל אבי להגיד לו תודה על גילוי המעשה הזה של ילדיהם הסוררים, ושלא ישכח לייסר את בנו ה”תכשיט".

אבי שתק ולא הביע שום התרגשות לכל דבריו, רק ביקש ממנו, שלא יחנך אותו (את אבי) ויורה לו מה לעשות.

אני מיד נכנסתי למיטה ועשיתי את עצמי ישן, וכאשר הורי ואחותי נכנסו הביתה הם נכנסו בשקט כדי לא להעירני.

למחרת קמתי השכם בבוקר ורצתי לתחנת האוטובוס מספר 8 ונסעתי לבית הספר כרגיל. אחרי גמר הלימודים באתי הביתה, בקשתי מאמי ארוחת צהריים במטבח על יד החנות, עליתי על אופני ונסעתי כרגיל לפגישה עם חברי על גג הבניין של המשאבות, לבשתי את בגד הים, שלקחת אתי, וביליתי את שארית יומי בתוך מי הקישון. משם נסענו באופניים אל בית התרבות עם גג הרעפים האדום וגמרנו את יומנו במשחק פינפונג. בעשר בלילה הגעתי הביתה וקיבלתי מאמי דייסת קווקר ועליתי במדרגות המובילות מהמחסן שעל יד החנות אל הצריף, שאחרי החנות, דרומה ממנה, במפלס של מטר אחד מעל מפלס החנות, והתיישבתי ליד השולחן הנוגע בחלון שמאחוריו האצטבאות של החנות, שם הייתי יושב ליד השולחן עד גמר השעורים ולא התחשבתי בשעה המאוחרת להליכתי לישון. למחרת נסעתי לבית הספר וחיי המשיכו כרגיל ללא כל שינוי.

אבי לא דיבר אתי מטוב עד רע ולא הזכיר מאומה מביקורו של האבא של יונה ואני המשכתי בתכנית הרגילה של יום יום וכל הביקור של אביו של יונה כלא היה כלל. נחל הקישון היה מקום הבידור המרכזי של כל תושבי נשר, מהצעיר ביותר, שהיה מובא לשם על ידי אביו או אימו, עד לזקן ביותר, ההורים של הפועל, שהתחתן ובנה את צריפו והביא את הוריו המבוגרים על ידי סרטיפיקטים, לגור איתו בצריף שלו. הבידור בקישון נמשך מאחרי הצהריים עד החשיכה.

דבר יחיד שהיה חסר לנו, היה סירה, שנוכל לשוט בה לאורך הקישון. קבוצה של חברי בגילי ובגיל צעיר יותר בשנה או שנתיים, החלטנו לבנות סיר בכוחות עצמנו. אספנו קורות וקרשים מעץ וגם פחים מכל מקום שניתן, או מהשטח שעל יד בית החרושת או מצריפים שהיו בבנייתם. מצאנו מקום נסתר בין חנות המכולת של הנדל הזקן ובין צריפו של הורי יצחק שכטר, שהיה אחד מיוזמי בניית הסירה ובן הדור הצעיר יותר. עבדנו על בניית הסירה כמה שבועות. בנינו מסגרת מעץ וציפינו את הצדדים והתחתית בפחים של גגות, שטרם הושמו במקומם על הגג.

סתמנו את כל הסדקים והחורים בזפת מוצקת שמצאנו בסביבת בית החרושת וחממנו אותה בקופסאות בעזרת חתיכות עצים שהוקפו באבנים להחזקת הקופסאות מעליהן והבערת חתיכות העצים. לבסוף קיבלנו סירה לתפארת. הסירה הייתה כבדה להזזה ונשארה רק הבעיה איך להעבירה לקישון שהיה במרחק כשלושה ק"מ ממקום בנייתה.

גייסנו את האופניים של כל אחד מאתנו והצלחנו איך שהוא להעלות את הסירה על גבי האופניים, שהחזיקו את הסירה בעזרתנו.

הגענו לשפת הקישון אחרי כמה שעות, בהליכה איטית וזהירה, והצלחנו אחרי עמל רב להשיק את הסירה לתוך המים העמוקים והיא לא עלתה אפילו לרגע אחד על פני המים ושקעה לתוך המים ויותר לא ראינו אותה ורק ברגלינו יכולנו להרגישה.


ברזילי 4ב.jpg

בנשר 1928


ברזילי 5ב.jpg

בנשר 1931


 

פרק ח': בבית הספר הריאלי בחיפה ובטכניון    🔗

בבית הספר הריאלי בחיפה נקשרו יחסי חברות בצריף של הצופים בו מותר היה לתלמידים להשתייך לארגון של תנועה. אסור היה לתלמיד להשתייך לתנועת הנוער העובד או לתנועת השומר הצעיר או לתנועת מחנות העולים.

אני לא יכולתי להגיע לתנועת הצופים כיון שהפעולות שהתנהלו בתנועה זו היו רק בימי ששי ולא הייתה לי תחבורה כיוון שאגד לא נסע בימי ששי בלילה ובשעות הבוקר של שבת. אני השתייכתי למחנות העולים ביחד עם עוד כמה חברים מכיתתי ומכיתה יותר נמוכה, למרות האסור החמור מטעם בית הספר להשתייך לשום תנועה אחרת חוץ מתנועת הצופים. מי שנתפס שייך לתנועה אחרת, היה נזרק מיד מבית הספר ללא כל היסוסים. באחת השנים בשנות ה־30 התקיים כנס ארצי של כל תנועות הנוער בארץ בעיר פתח תקווה ובכנס זה נאמו ראשי תנועות הנוער. בין הנואמים היה גם המהנדס כרוך, שהיה סגנו של המנהל ד"ר בירם וגם היה ראש הצופים בארץ. בכנס זה השתתפו גם כמה בנות שחלקן היו בתנועות השומר הצעיר וחלקן בתנועת מחנות העולים. למזלי אני לא נזרקתי מבית ספר כשאר הבנות שהיו שם.

בהיותי בתנועת המחנות העולים, שהוו תנועת נוער לומד, כשם שתנועת הנוער העובד היו נוער של נערים ונערות עובדים, יצאתי מפעם לפעם בחופשות הקיץ הארוכות להכשרה בקבוץ. הייתי בהכשרה בקבוץ נען על יד רחובות.

הייתי בהכשרה בקבוצת כנרת והייתי בהכשרה בקיבוץ אפיקים שבעמק הירדן על יד הדגניות. באפיקים הייתי בשנת 1933, והגענו אליהם, קבוצה של נערים ונערות, כאשר הם גרו עוד בחצר של כנרת.

אנו היינו הראשונים שעברנו מהחצר של כנרת לשטח, שהיום מהווה את קבוץ אפיקים. בנינו חדר אוכל, מאהל גדול, והקמנו כמה אהלים ששימשו לנו כמגורים, מסביב לחדר האוכל. התאריך של ההכשרה זכור לי, שנת 1933, כי זאת הייתה שנת הירצחו של ארלוזורוב, כאשר טייל על שפת ימה של תל־אביב עם אשתו בשעות הערב.

בשנת 1935 גמרתי את בית הספר וד"ר קלוגואי הזמינני לשיחה בה ניסה לשכנע אותי להמשיך את לימודי במכון וויצמן שברחובות, בהבטיחו לי את הישארותי שם בעבודה כלבורנט במכון.

ד"ר קלוגואי, שהיה המורה שלנו לכימיה, כמו פרופסור צרניבסקי, שלימד אותנו פיסיקה ומהנדס כרוך שלימד אותנו הנדסה תיאורית, היו כולם מורים שלימדו גם בבית הספר הריאלי וגם בטכניון העברי, שהיה על ידנו באותה חצר. אני בחרתי להתחיל את לימודי בטכניון בשנת 1936 כדי לא לעזוב את חיפה ולהישאר תחת השגחת אימי שדאגה לבריאותי (קיבלתי אולקוס כמו שאר בני משפחתי משתיית סודה או גזוז, שאבי היה מכין בעצמו, והיה עלי לאכול מאכלי דיאטה, כדי שלא אקבל התקפות כאבים בבטני).

עד שנת 1936 היו רב הסטודנטים בטכניון יוצאי הריאלי בחיפה, יוצאי בית הספר הרצלייה בתל־אביב ויוצאי הגימנסיה בירושלים ומספרם היה מועט. בשנת 1936 הגיעו כ־200 סטודנטים לקורס הראשון, וכולם דוברי פולנית ומיעוטם יוצאי בתי ספר של “תרבות” אשר דיברו גם עברית.

בשנה זו יצא חוק בפולניה על הגבלת מספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות ובטכניונים, וזאת הייתה הסיבה לריבוי הסטודנטים מפולניה בקורס הראשון.

כאמור, רב הסטודנטים שהגיעו מפולניה דברו ביניהם פולנית ולכן התארגנו, אנו בוגרי הגימנסיות בארץ, בקבוצות שעסקו בהדבקת מודעות, הקוראות לכל הסטודנטים לדבר רק בעברית גם בדברם ביניהם, והיינו מזכירים להם בכל הזדמנות להשתמש בשפה העברית. אני התיידדתי עם אלה שגמרו בתי ספר “תרבות” אשר למדו בשפה העברית. אחד מהם ששמו היה גורפינקל ספר לי שיש לו קרובי משפחה בקבוצת כנרת, שבעמק הירדן, והוא ניצל את הטכניון רק לקבלת סרטיפיקט להגעה ארצה, והסביר לי שאין בדעתו להישאר בטכניון עד לגמר כל 4 השנים. כאשר שמע מפי, שאבי, שהגיע ארצה עם משפחתו, עוד בשנת 1925 הנו ציוני נלהב ומטיף לעבודת ידיים ולא ללמודי מקצועות חופשיים, הציע לי, שהוא יתקשר לקרוביו בקבוצת כנרת ואחרי שישתלב בחברה שם, ויסתדר בעבודה, הוא יזמינני לבוא אליו. הלימודים בטכניון התחילו לשעמם אותי, כיון שכל המקצועות שלמדתי בקורס א' כבר הספקתי ללמוד בכיתה האחרונה בבית הספר הריאלי, ואפילו המורים היו אותם מורים, שלימדו גם בריאלי וגם בטכניון. לאחר שיחה זו, הגעתי הביתה, והסברתי לאבי שאין טעם שאמשיך בלימודי, כי עתידי נראה לי בקיבוץ, לעבוד עבודת כפיים, כפי שנהגתי בכל פעם בצאתי להכשרות, בתקופת החופש הגדול, בהיותי בתנועת המחנות העולים.

עד להגעת הסטודנטים המרובים מפולניה, היו שני חדרים מספיקים להנהלה ולמזכירות, אולם עם התרבות מספר הסטודנטים, היה צריך להוסיף צריף גדול, צמוד לבניין הטכניון דרומה ממנו, והוסיפו מזכירות, שישבו בכמה חדרים, ובחדר הגדול ביותר, ישב הגזבר של הטכניון, שהיה גם המנהל האדמיניסטרטיבי ושמו היה מר זוכמן.

אני הזמנתי את עצמי לפגישה עם מר זוכמן והודעתי לו על רצוני לעזוב את המוסד ובקשתי את תעודת הבגרות שלי, שהייתה מופקדת אצלו.

הוא קרא את תעודתי מבית הספר הריאלי וראה שציוני במקצועות הריאליים הנם גבוהים במיוחד, והציע לי, בתור אדם מבוגר עם ניסיון רב, שלא אנתק את קשרי עם הטכניון באופן מוחלט, ואשאיר את תעודתי אצלם ואמשיך ללמוד עד פסח, כלומר אגמור שני סמסטרים, ואחרי היותי בקבוצת כינרת, אולי החיים שם לא ימצאו חן בעיני, אשאיר לי את האופציה לחזור לטכניון לסמסטר שלישי ואגמור את הקורס הראשון, ואחרי כן, אגש לבחינות ואם אצליח בהן, אוכל להמשיך את לימודי בקורסים הבאים עד לגמר לימודי כמהנדס. אני נפרדתי מכל חברי אשר רכשתי בטכניון, נפרדתי גם מהורי ושאר בני משפחתי ולקחתי אתי את כל חפצי ובגדי, והגעתי לקבוצת כינרת לחדרו של חברי דוד גורפינקל. הוא עוד באותו ערב, הודיע לסדור עבודה, על הגעת חבר שלו מחיפה, מתקופת היותו עצמו בטכניון.

אכלתי ארוחת ערב בחדר האוכל, כאשר כל בני קבוצת כינרת, נועצים בנו, בי ובדוד גורפינקל, עיניים סקרניות, בכל אורך דרכינו, מפתח חדר האוכל עד לשולחן, בו מצאנו מקום ישיבה, וגם כאשר אנו יושבים על יד השולחן ואוכלים לתיאבון. למחרת בבוקר חפשנו את מקומותינו ברשימת העבודה התלויה על דלת היציאה. שמי הופיע ע"י מקום התייצבותי ומקום וסוג העבודה ועל סוג הרכב ומקום חנייתו עם הזכרה על הבאת ארוחת בקר וצהריים ועל אי שכחת הבאת בגד ים.

למחרת הביאוני על פלטפורמה, נמשכת ע“י טרקטור עם גלגלי גומי, עד לשדות בית־זרע, ושם הורידוני על יד תעלת השקאה מבטון ששימשה כתעלה מרכזית עבור כל שדות כנרת, דגניה א' ודגניה ב' ובית זרע, והתפזרנו כל יושבי הפלטפורמה לאורך כל התעלה עם אזמל ופטיש כבד ביד, לבושים בבגדי ים. מצדי התעלה ירדנו זה על יד זה לתוך המים הזורמים בתעלה והעבודה, שהוטלה על כל אחד מאתנו, הייתה לחצוב בדופן התעלה, מפני הדופן עד לגלותנו את ברזל הזיון שנגמר תמיד עם אוזן, כדי שיוכלו לקשר את האוזן וחלקו הפנימי, אל ברזל חדש, בתוספת של אזן משני צדדיו. המשימה הסופית הייתה להרים את דפנות קירות התעלה בבטון חדש, בגבה של כ־40 ס”מ, כך שכמות המים הזורמים, שהתעלה הסופית תוכל להעביר תגדל כמעט ב 1/4 מהכמות הקודמת.

כאשר גמרתי את יום עבודתי בן שמונה השעות והוחזרתי חזרה לכנרת הקבוצה, הגעתי לחדרנו המשותף, שלי ושל דוד, והראתי לו את אצבעותיי נוטפות מים ודם ושאלתיו מה לעשות עם ידי הפצועות. הוא הביאני לקופת חולים שבמקום ושם הגישו לי עזרה ראשונה של משחה ותחבושת. התביישתי לגשת לסדור העבודה ולבקש החלפת מקום עבודתי, ולכן חזרתי למקום עבודתי הקודם והמשכתי בעבודה זו כמעט מעל לחדש ימים עד לגמר כל המשימה.

עבודתי החדשה הייתה ניכוש יבלית לאורך התעלות המשקות את מטע הבננות. היינו מתחילים את העבודה בראש כל תעלה ועושים התחרות בינינו, כ–5 חברים, מי יגיע ראשון לסוף התעלה. ומאחר ואני קיבלתי שרירים מעבודתי הקודמת הייתי אני הראשון וכולם חקרוני למקום עבודתי בחיפה ולא רצו להאמין לי, כאשר סיפרתי להם, שעבודתי בקבוצת כנרת הנה הראשונה בחיי.

מאחר ומפעם לפעם העבירוני מעבודה קשה לעבודה קשה יותר, החלטתי לקבל את עצתו של מר זוכמן מהטכניון, ולחזור לטכניון לגמור את לימודי, ואז כאשר יהיה בידי מקצוע, הבטחתי לעצמי אחזור לחיי קבוץ.

חזרתי, אחרי כמה חודשי שהיה בקבוצה, אל ביתי בנשר ועסקתי בקריאת ספרים ובעזרה לאבי בשרות הקונים שלנו בחנות. כך המשכתי כמה חדשים בנשר עד אחרי פסח בתחילת הסמסטר השלישי בקורס א' חזרתי להיות תלמיד מהמניין ונגשתי לבחינות של גמר קורס א' והצלחתי בכל הבחינות במועד א' ללא צורך להיבחן במועד ב', אפילו לא במקצוע אחד. גמרתי את הטכניון בשנת 1940, תיכף אחרי התחלת מלחמת העולם השנייה. אחי הרצל, שהמשיך לעבוד בנשר, מונה ע“י הנהלת בית החרושת למנהל עבודה של משמרת פועלים בת 10 פועלים, שהיו משגיחים על עבודתם התקינה של שלושת התנורים העומדים, בהם היו נזרקים האבן, האדמה והגבס ומתערבבים ונשרפים בטמפרטורה גבוהה מעל 10000 צלסיוס והופכים ל”קלינקר“, דהיינו צמנט, וזה היה עובר לטחנות ומשם היה נארז בתור צמנט למכירה בשקים של נייר בשוק, בכמות של 50 ק”ג בתוך כל שק. בשנה זו סולל בונה בחיפה, הייתה חברה קבלנית קטנה, שעבדו בה 5 עד 8 מהנדסים בלבד, ומהנדסים בוגרי הטכניון היו ברובם מחוסרי עבודה.

אני בקשתי מהרצל אחי שיחליף מילה עם שמחה גולן ממנהלי סולל בונה בארץ, שיעזור לי להתקבל לעבודה במחלקת המהנדסים בבניין בבנין שנבנה ע“י סולל בונה עבור עצמו, ברחוב הנמל ע”י פסי הרכבת העוברים בעיר.

מחלקתנו הייתה בקומה עליונה ונבנתה כאולם אחד גדול.

אחי היה חברו של שמחה גולן מהשנים של התחלת הייצור בנשר, כאשר שמחה היה מזכיר הפועלים הראשון ומקום עבודתו היה בבניין האבן, שהיה מצורף בדרום לבית התרבות עם גג הרעפים האדום.

מכיוון שבתחילת עבודתי בסולל בונה לא היה מספיק עבודה לכל המהנדסים של סולל בונה, שלחו אותי ועוד מהנדס בשם הופמן, למפרץ, לשטח של בתי המלאכה והג’ראג' וציוד־מכני והנגרייה ומחסני החברה. שם קבלנו, על יד הג’אראג', שטח קרקע קטן, והוטל על שנינו לעשות ניסיונות לעשיית בלוקים לבנייה, מורכבים מאדמה וזפת וקצת פרורי קש, לייצוב, זאת בתוך תבניות של עץ או תבניות של ברזל, במידות שונות, ולקבל תחליף לבלוקים מבטון, המקובלים בשוק. אחרי כשלון מוחלט בניסוי זה הופמן הוחזר לחיפה למשרד ואני נשלחתי לכרמל על יד כפרי הדרוזים עוספיה ודלית אל כרמל לשהות שם בסביבתם כעשרה ימים וללמד ולחקור את האבן והשיטה לייצור סיד. מקום מגורי היה בקבוץ יערות הכרמל. חזרתי משם למשרד והתפנה עבורי מקום עבודה כמודד על יד מנהל מחלקת המדידות של מחלקת המהנדסים בסולל בונה מר שמואל עציון. במחלקת הכבישים עבדתי עד שנת 1941, עד שנת התגייסותי לצבא הבריטי.


 

פרק ט': שירותי בצבא הבריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה    🔗

ברזילי 6ב.jpg

בצבא הבריטי


התגייסתי בסרפנד על יד רחובות, היום קוראים למחנה זה צריפין. הגעתי בתחבורה עד לשערי סרפנד וחלקו את כל המתגייסים לקבוצות של 30 איש. בראש כל קבוצה היה ממונה חייל צעיר שהוביל אותנו ממחסן למחסן לאסוף את בגדנו, את כלי האוכל ואת השמיכות והכניס אותנו לצריף ארוך עם מיטות משני צדי הצריף על יד החלונות. מצריף זה הובלנו על ידו למגרש המסדרים ומשם המשכנו בתרגילי סדר.

היה עלי לגמור את הטירונות במשך 3 חדשים, אולם אחרי עשרה ימים הקריאו שמות של 10 חיילים, ביניהם גם אני, והודיעו לנו שעלינו להתייצב במקום במגרש המסדרים, בפלוגה מספר שמונה של גדודי הבפס החונה על חוף הים בנהרייה. גדודי הבפס היו חיל רגלי. עזבתי את צריפין עוד באותו יום ונסעתי הביתה לבשר להורי ולמחרת עליתי לאוטו של “אגד” הנוסע מחיפה לנהרייה והתייצבתי עם כל הציוד שבידי, כולל רובה אנגלי, באוהל של הפקיד, המשמש כמזכיר של הפלוגה. נפגשתי במשרד של פקיד הפלוגה עם שאר תשעת המתנדבים ששמותיהם נקראו יום לפני כן במגרש המסדרים בסרפנד, ונאמר לנו, שנמשיך בתרגילי טירונות בנהרייה תחת פיקודו של סמל צעיר, בעל חזות בלונדינית ואף מורם, שכלל לא נראה לי כיהודי. אחרי רשום שמותינו אצל פקיד הפלוגה הוא הוביל אותנו בשורה עורפית אל מגרש המסדרים, שהיה באמצע מחנה אוהלים גדול, והתחלנו בתרגילי סדר, שנמשכו כל היום עד הערב עם הפסקה של שעת צהריים ומנוחה של שעתיים. ספרו לנו שנשלחנו לנהרייה לפלוגה 8 של הבפס כדי להשלים את תקן הפלוגה, שחסרו בה עשרה חיילים להשלמת מספר החיילים הדרוש לתקן.

בזמן שהותי בנהרייה נודע לי על התארגנות פלוגת חיל הנדסה בצבא הבריטי, שנקראה “פלוגת המורדים של חיל ההנדסה מספר 524” ובה התקבצנו מודדים, משרטטים, צלמים ומדפיסים ושאר מהנדסים ומאד רציתי לעזוב את חיל הרגלי ולהצטרף לפלוגה מקצועית זו לחיל ההנדסה. בקשתי העברה על ידי שליחת מכתב כל חדש למשרד הפלוגה ולא קיבלתי תשובה בתקופה של שמונה חודשים.

בפלוגה זו עברתי סבל שדוגמתו לא הכרתי כל ימי חיי.

בזמן מנוחת אחרי הצהריים, היינו שוכבים שמונה חיילים זה על יד זה באהל בו גרנו, והחיילים היו מספרים אז בדיחות גסות או סיפורי זוועה ואני שגרתי כל חיי המתבגרים, בין פועלי נשר הרגילים והכרתי רק תלמידים בריאלי וסטודנטים בטכניון או בני קבוץ בעמק הירדן, לא תיארתי לי שקיימים בכלל אנשים דוגמת החיילים שבאוהל, המנבלים את פיהם ורבים ביניהם בגסות, שאי אפשר לחזור עליה בכתב.

כאשר גמרנו את הטירונות של 3 חודשים, שכללה, מלבד תרגילי סדר קשים ומפרכים, גם סיורי לילה וסיורי יום בכפרי הסביבה ועד לתרשיחה הגענו, והתחילו להטיל עלינו תפקידי שמירה ביחד עם שאר ותיקי הפלוגה. עיקר השמירה שהייתה מוטלת עלינו הייתה על פתחי מנהרה שעברה בתוך הצוק של ראש הנקרה אשר בה הייתה עוברת הרכבת שנסעה מחיפה בתוך הצוק של ראש הנקרה אשר בה הייתה עוברת הרכבת שנסעה מחיפה והגיעה עד בירות בלבנון.

היינו שומרים גם על הכביש, שעבר מעל לצוק ולאורך הכביש לצד הים היה מעקה מאבן בגבה של ספסל ישיבה. על מעקה אבן זה היינו יושבים שני חיילים עם ציוד צבאי מלא, כולל רובים, כובעי פלדה וחרבות. היינו מספרים זה לזה ספורים מהעבר וגם בדיחות בטוב לבנו, בגלל הבטלה. באחת מהשמירות הללו, חברי לשמירה ספר לי בדיחה ואני פרצתי בצחוק והטתי את ראשי לאחור וכובע הפלדה שעל ראשי נפל מעבר למעקה, ישר לתוך מי הים התיכון שהיה עשרות מטרים מתחתינו.

היה ברור לי שאקבל ענש כבד על אבוד אביזר צבאי בזמן מלחמה, למחרת נשלחתי ע"י הסמל שלי למשפט של קצין המחלקה ונענשתי בעונש כבד, גם פיסי, וגם כספי. היה עלי להקיף בריצה את מגרש המסדרים עשרות פעמים, עד התכסיתי בזיעה בכל גופי, מראשי עד כפות רגלי, וכספית, נלקחה ממני המשכרת הדלה של חודשיים.

בזמן שהייתי בטירונות כתקופת שלשת החדשים, הסמל הבלונדי שהיה ממונה עלינו, קבוצת הטירונים, היה מקפיד על כל תנועה וכל תרגיל בהקפדה כזו קיצוניות, עד שקראנו לו בינינו “נאצי” כי היה נראה כמו נאצי בלונדי זקוף והתלחשו כולם, שאביו היה קצין נאצי גבוה, ואמו הייתה יהודיה, שעזבה את גרמניה ועלתה ארצה עם בנה האהוב עליה, ופה הוא גדל והתנדב לצבא הבריטי ביחד עם שאר המתנדבים.

אחרי כמה חדשים בנהרייה, נשלחו כמה טירונים לבית חולים ברמב"ם, לקבל זריקות נגד טיפוס. חזרנו אחרי חצי יום לנהרייה והרגשתי שהחום עולה לי ונשכבתי במטה באוהל שלנו.

בקשתי מהסמל של כתתי להישלח לבדיקה רפואית אצל האח של הפלוגה. הוא בדק את החום שלי שהגיע עד ל 40.0 צלסיוס אבל לא רצה לשחרר אותי מהעבודה. למחרת בבוקר גויסה כל הפלוגה, ללא יוצא מהכלל, לארז את כל האוהלים, לפרק את המחסנים ואת חדר האוכל ולהעמיס את כל רכוש הפלוגה על שיירה של מכוניות משא שהוזמנה בעוד מועד לאותו בוקר.

מכיוון שלא שוחררתי מהעבודה, למרות חומי הגבוה, עבדתי בעבודת העמסת האוטומובילים וכל הפרוקים כשאר החיילים. התפזרנו בשטח שהיה בו המחנה וניקינו אותו מזרחה עד לבתי נהרייה, ומערבה עד לשפת הים.

עלינו, כל חיילי הפלוגה, מעל כל הצריפים המפורקים וכל האוהלים, ונסענו צפונה למחנה צבאי קבוע מסודר בשורות, שנבנה מול הכניסה לקיבוץ איילון, מצריפי עץ מכוסה בגגות פח.

כל האוהלים וכל רכושנו הנייד הוכנס למחסנים בנויים, ואנו עברנו לישון בתוך הצריפים, שהיו בנויים על עמודי עץ בגבה של 6 מדרגות מעל פני הקרקע. המחנה הזה התפנה מפלוגה צבאית מאיזה מחוז בעל שם ידוע באנגליה. הפלוגה האנגלית הזו נשלחה לעיראק ואנו, לאחר שקיפלנו את האוהלים, שהיו מפוזרים על חולות הדיונות, שהיו מבתי נהרייה עד הים, עברנו באותו יום למקום מושבנו החדש במקומם.

למחרת בבקר עשינו מסדר נוכחות על מגרש המסדרים היפה מאספלט, שהושאר לנו על ידי האנגלים, ומיד באותו בוקר יצאנו כל חיילי הפלוגה למסע סיור היכרות של כל הסביבה. המסע הראשון שלנו באותו יום היה עם חגור מלא, מאיילון דרומה במדרון לוואדי עמוק אל כיוון מבצר צלבני מימי הביניים, שנראה מרחוק על ההר ממולנו ושעל ידו נבנה קבוץ יחיעם יותר מאוחר. עוד באותו יום עברנו את הוואדי, בקרנו במבצר, וחזרנו בחזרה במעלה ההר אל המחנה החדש שלנו שממש גבל לקיבוץ איילון. כל המסע הזה היה לי חום גבוה מהזריקה נגד טיפוס, שקיבלתי יום קודם בבית החולים רמב"ם, וכאשר הגענו כמה מאות מטר לפני המחנה שלנו, התעלפתי ואת שארית המסע נשאו אותי באלונקה. הביאוני למיטתי שבצריף הגדול ומדדו לי את החום שהיה לי כל זמן המסע 40.0 מעלות. החום שהיה לי יום קודם לא עזבוני לרגע.

בשבועות האחרונים להיותנו בנהרייה, היה לי מצב רוח קשה ולא עניתי על אף מכתב מהבית, שהגיע אלי לפחות פעם או פעמיים בשבוע. הורי דאגו למצבי בצבא והשפיעו על אחי הרצל, שייקח יום חופש מהעבודה וייסע לחולות בנהרייה להיפגש איתי, וכאשר לא מצא את כל המחנה הוא המשיך עד המחנה שעל יד איילון ושם, אחרי שיחה ארוכה עם הממונים עלי, ושיחה מעודדת איתי, הרים את מצב רוחי והביאני להרגשה טובה. עוד בהיותי בתחנה האהלים בנהרייה, כאשר חזרתי ממגרש המסדרים מתרגילי סדר מפרכים, על ידי הסמל הבלונדיני, והלכתי להינפש להפסקת הצהריים ועברתי בשביל בין אוהלי המגורים, נפגשתי בחבר שלי לבוש בגדי קצונה, שהיה חברי עוד בביה“ס העממי בילדותי, ואחר כך בביה”ס הריאלי, ואח“כ בטכניון. שמחנו מאד לפגישה זו ועמדנו זה ליד זה לספר את הקורות אותנו עד להתגייסותנו לצבא. אז עבר הסמל ממגרש התרגילים והצדיע לחבר שלי, אברהם עקביא, ואני שכחתי להצדיע ועברתי בזה פשע משמעתי. אני ספרתי לעקביא, שהגיע לפלוגה זו באותו בוקר ישר מבי”ס לקצינים, עד כמה אני אומלל בפלוגה זו, עד כמה החיילים הוותיקים גסי רוח ושאני מבקש העברה מהפלוגה לפלוגת הנדסה 524 ששוכנת דרומה מקהיר ושכל חברי, שהתגייסו לצבא אחרי, הגיעו לפלוגת מודדים זו, ושאני שולח מכתב כל חודש בבקשה להציבני ולהעבירני לשם ללא הועיל. גמרנו את שיחתנו והוא הבטיח לטפל בבעייתי.

כאשר חזרתי אחה“צ למגרש המסדרים הסמל שלנו התחיל לתרגל אותנו, כל קבוצת הטירונים, בתרגילי הצדעה לשמאל, לימין, קדימה ואחורה והריץ אותנו לכל הכיוונים והמשכנו בתרגילי הצדעה שונים בתוך הריצה עד שהתכסינו בזיעה מכף רגל ועד לראש והמשכנו בתרגילי הצדעה לתוך הלילה. אני הייתי היחיד שידעתי את סיבת ההשתגעות של הסמל, ושמרתי זאת בסוד מכל חברי הטירונים, אחרת הייתי מאבד את חברותם. אני הייתי אשם בהשתוללות של הסמל, כי למרות ההצדעה חזרה של הקצין עקביא להצדעתו המדוקדקת, אני לא עשיתי כמוהו כי הייתי שקוע בשיחתי עם הקצין עקביא. חדש אחרי שיחתי עם עקביא, נקראתי להתייצב לפני מפקד הפלוגה, והוא הודיעני לקחת את הקיט־בק, ארוז בכל רכושי הפרטי, וכן את הרובה שלי, וכל שאר הציוד הצבאי, ולנסוע לתחנת הרכבת בנהרייה ולנסוע ברכבת, המגיעה מבירות בלבנון ולנסוע לקהיר שבמצריים, ומשם להמשיך ברכבת פרברים, המגיעה עד לעיר הלואן, ובדרך, לרדת בטירה, מקום שיכונה של פלוגת המודדים, של חיל ההנדסה 524. הרכבת מלבנון הייתה מלאה בחיילים ובקושי מצאתי מקום עמידה. את ציודי הצלחתי בקושי להעמיס על האצטבאות מעל החלונות, אולם לא במקום אחד, אלא מפוזר בכמה מקומות, משני צדי המעבר. נסעתי כל הלילה ולמחרת כל היום, כי עמדנו בכל תחנה ואספנו חיילים, שבקושי נדחקו בינינו, למחרת עברנו את עזה ואת סיני ונסענו כל הלילה, עד הגיענו לקהיר. בקהיר עברתי לרכבת פרברים שנסעה דרומה לעיר התעשייה הלואן, ובדרך ירדתי במקום, שנקרא טירה, שהיה היעד הסופי לנסיעתי. עמוס בכל הציוד שהיה עלי כולל את הרובה וכובע הפלדה וחרבי הלכתי ברגל והתייצבתי לפני השומר בשער המחנה, שהיה פרוס לרגלי קיר גבוה בגבה של 30 עד 40 מטר, משתרע ימינה ושמאלה לאורך של כ 10 עד 20 ק”מ, עם פתחים גבוהים של 5 או 6 מטר גובה, ששימשו, כפתחים למנהרות, שהיוו מחסנים לציוד צבאי או למשרדים גדולים של כל מיני פלוגות של הצבא הבריטי מכל האימפריה, בזמן מלחמת העולם השנייה.

היו שם פלוגות מלונדון, מאוסטרליה, מניו זילנד, מהודו, סיקים מיבשת הודו, מדרום אפריקה, וכושים מארצות שונות באפריקה, והייתה שם פלוגת הפלישתנים, פלוגת המודדים 524, אליה הצטרפתי באותו בוקר.

אל השומר, שעמד בשער, הייתי צריך לצעוק בכל כוחותיי, כדי שישמעני כי מעבר לגדר שמשמאלנו, הייתה פלוגה אנגלית שתפקידה היה לבחון את מנועי האווירונים והרעש שהקימו 24 שעות ביממה, היה כה חזק, שבלי לצעוק את מה שרצינו לומר, דברינו לא היו נשמעים בכלל ע"י האיש, שדיברנו אתו.

פעם, אחרי כ 3 שבועות, כאשר ישנתי, במנוחת לילה, בצריף המקומר, ביחד עם עוד כ־20 חיילים, התעוררו כל חברי בצריף, שנחו אתי, אחרי עבודה מפרכת במשך כל היום, מ 6 בבוקר עד 800 בערב, בתרגילים ובשרטוטים ובמדידות, וכאשר הסתכלנו בשעון וראינו, שהשנה היא 200 בלילה, לא הבנו בתחילה, מה קרה, שכולנו התעוררנו ביחד. ואז אחד מאיתנו העיר את תשומת לבנו, שהמפעל לבדיקת מנועי אווירונים, שהיו מעבר לגדר של המחנה שלנו, הפסיק לעבוד, והרעש בו הורגלנו יום ולילה, חסר לנו, ולכן לא יכולנו להמשיך את שנתינו.

במקום זה מצאתי את כל חברי מהטכניון, בין מהקורס שלי או קורס מתחתי, או קורס מעלי, וחוץ מתרגילי סדר, פעם או פעמיים ביום עסקנו בלימוד, במשך למעלה מחצי שנה, מדידות צבאיות ואסטרונומיה, ביום ובלילה, והיינו עסוקים בשרטוטים במשרדים שבתוך המנהרות.

לקראת גמר הקורס, הכנתי בחדר שרטוט שבמנהרה, שולחן מדידה מוברג על שלוש רגליים. ניר הקרטון הלבן שעל קרש השולחן, היה מכוסה בעזרת דבק נגרים מלמעלה ומהצדדים ומלמטה, כך שנייר השרטוט לא יועף על ידי הרוח. הסמל Ridgcrs היה המאמן שלי, והוא יצא לשטח של סביבת המחנה שלנו, והיה עלי לעלות את מפת השטח בעזרת המכשירים החדשים שקיבלתי ממנו. קיבלתי הוראה חמורה לא להיכנס לאף כפר מכפרי הסביבה, היות ותושבי הכפרים חולים משתיית מיי הנילוס ומכך שהתרחצו ביחד עם ג’מוסים (פרות) ששורצים כל היום במי נחל הנילוס.

עם גמר תרגיל הכנת מפות מהשטח, יצאנו 4 כיתות המודדים, לתקופה של ארבע שבועות למדבר, שגובל עם עיר התעשייה מדרום למחנה שלנו, ששמה הלואן, והתארגנו לחיי קרב ומלחמה. בנינו מחנה אוהלים עם אוהלי ביביס. בכל אוהל קטן כזה יכלו להיכנס 2 חיילים במצב של שכיבה בלבד. יצאנו כמאה איש עם קפטן (סרן) בראשנו והתרגנו ללילה שמירה קפדנית. אחרי החיים הקלים יחסית לרגלי הצוק הגבוה והארוך, בו היו מנהרות, שנוצרו מהוצאת אבנים גדולות, מהם נבנו הפירמידות העצומות שעל יד הנילוס, ההתארגנות שלנו במדבר והפסקת הלימודים, הייתה בשבילנו משימה קשה מנשוא. היינו רק ארבע כיתות. בכל כיתה, סמל, רב־טוראי ועוד 5 טוראים, כולנו מודדים, ועוד עשרה נהגים, מחסנאי וטבח. במשך היום מהבוקר עד הערב עסקנו במדידות על שולחן המדידה, ובלילה עסקנו בשמירה, מהערב עד הבוקר.

התפזרנו, ארבע כיתות, על פני שטח עצום של המדבר, ובכתה, בה הייתי אני, יצאתי לשמירת המחנה למשך שעתיים מ־1200 בלילה עד 200 בלילה. שותפי לשמירה היה הטבח של הכיתה, שישן בקרבתי ב“ביבי” אחר, שמו היה נוימן. בגמר השמירה שלי ב־200 בלילה, משכתי בנעלו של נוימן ובקשתי ממנו שיצא מה“בייבי” (אוהל קטן לשני חיילים שגובהו מטר אחד ואפשר להיכנס אליו רק בזחילה) ויחליף אותי למשמרת אחרי שיאסוף את הרובה, את כובע הפלדה ואת שרשרת הכדורים.

עמדתי מחוץ לבייבי, עד שראיתי אותו עומד על יד פתח מלונתו עם הרובה שלו וכל הציוד המתלווה, והלכתי לישון.

יותר מאוחר התעורר הקצין הבריטי שהיה אחראי על כל ארבעת הכתות ושישן בכתה שלנו. הוא התעורר כדי ללכת לשירותים ובדרכו לשם, הוא צעק ל guard (שומר המחנה) שיתייצב לפניו.

אף אחד לא התייצב, כי הטבח נוימן, אחרי שחזרתי לביבי בו ישנתי, חזר לביבי שלו, והמשיך את שנתו עד הבוקר.

למחרת עמדנו למשפט לפני הקצין, גם אני וגם נוימן, והענש שהיה עלול להיענש על עזיבת השמירה בעת מלחמה היה יכול להיות כבד מאד, אילולא הקצין החליט להתנהג אתנו בחסד ולא בחומרה. הוא החליט כך כי בגמר השהייה במחנה זה, עמדנו, כל 4 כיתות המודדים, להעמיס את כל הציוד שברשותנו על הטנדרים הרבים כ 10 עד 12 בכל כתה, ולנסוע בשיירת המכוניות מקהיר, דרך מדבר סיני, ולעבור את ישראל לכל ארכה, ואת לבנון ואת סוריה, ולהגיע עד מדבר סוריה לא רחוק מנהר פרת שבעיראק.

הטבח נוימן נענש בהפקעת תשלומו החודשי ל־4 חודשי ענש.

ואני נענשתי בהורדת דרגתי מסמל לרב טוראי.

ארזנו את מחנה המודדים על כל ארבעה כיתותיו, כעבור כמה ימים, ויצאנו לדרך צפונה. הפלוגה בשלמותה, שהכילה מלבד המודדים, גם משרטטים וגם מדפיסים במכונות דפוס, שהיו ופעלו בתוך אוטומבילים והיו נתונים להעברה ממקום למקום, נשארה לשהות בטירה בצריפים, במחנה בו שהיתי כחצי שנה ללמוד תורת המדידה הצבאית. הנסיעה מקהיר נמשכה עד לתוך הלילה ומקום חניתנו הראשון היה במחנות הצבאיים שעל יד כפר יונה.

למרות היותנו כולנו תושבי ישראל, לא קבלנו רשות לבקר אפילו לשעה אחת בבית, ולמחרת בבקר מוקדם, המשכנו את דרכנו עד הגיענו מאוחר בלילה למחנה צבאי במרג' עיון שבלבנון הנמצאת צפונה ממטולה. קבלנו שני צריפים גדולים לשינה. ברגע שפרסנו את מעילי הגשם ועליהם שתי שמיכות ששימשו כמשכב תחתון, לכל חייל, פרץ גשם זלעפות ומים חדרו מכל הצדדים דרך הפתחים ומתחת לצדי הקירות, והתפזרו מעל רצפת הבטון, עליה סדרנו את משכבנו, לקראת השינה בלילה. פינות מעילי הגשם התחילו להתרומם מכל הפינות ולמזלנו המים לא חדרו אל השמיכות שמעליהן. פה ושם התחילו חלק מהחיילים להשתעל וכאשר חייל אחד התמיד בשיעול ללא הרף, התפרץ עליו החייל פריד, מקצה השני של האולם, וצעק אליו מרחוק וקרא בשמו וצעק “שלמה! או שתפסיק כבר להשתעל ותן כבר לכולנו לישון, או שתמות כבר ושחרר אותנו משיעולך המתמיד.”

כמובן שקריאה מחוסרת הגיון זו הביאה את שאר החיילים לפרץ של צחוק גדול, ואמנם הקטינה במידת מה את מספר המשתעלים, והשפיעה על חלק רב יותר של חיילים ליפול לשינה עד הבוקר.


ברזילי 7ב.jpg

1943 בעל בק בלבנון


למחרת המשכנו את דרכנו צפונה ועברנו דרך בעל בק שבבקעת הלבנון והמשכנו עד לבסיס צבא שעל יד דמשק. זה היה בסיס צבאי גדול ומסודר. קבלנו מיטות והרבה שמיכות, הלכנו למקלחות, התקלחנו והתגלחנו, החלפנו את בגדינו המאובקים מהדרך בבגדים סוג א' ולקראת התחלת הערב פשטנו על אזור בתי הקולנוע.

מצאנו סרט טוב באחד מבתי הקולנוע המפוארים עם השחקנית מרלין דיטריך וכאשר רצינו לקנות כרטיסים עבור כל הכיתה שלנו, עבור כעשרים איש, הודיע לנו הקופאי, שהאולם מלא עד אפס מקום, ולצערו הוא אינו יכול לדחוס אותנו פנימה.

בין המודדים שבינינו היה מודד שקראנו לו דזוררצף, שהיה גבוה ורחב וחזק ושאנו קראנו ל בצחוק “תינוק”. הוא נכנס דרך הפתח בדחפו הצדה את שומר הכניסה. בחן את האולם וראה אנשים יושבים על כסאות עץ עם קש שקשורים בשורות ארוכות על ידי לוחות עץ ברגליהם, ומשאירים רק שביל של שני מטר באמצע, כאשר רחב כל האולם הוא מעל עשרים מטר ומעלה. הוא יצא חזרה לקופאי והבטיח לו, שאנו נסתדר ושאנו נשלם לו את מחיר הכרטיסים כרגיל.

הוא יצא לפנת האולם והרים על כתפיו שורה של כסאות שהייתה שם כרזרבה, ומכתפיו הוא הרים את השורה יותר גבוה מראשו, נכנס עם המשא הזה לאמצע השביל וצעד מהכניסה לאורך האולם עד לפני הבמה, כאשר הכיסאות מתנופפים מעל ראשי המבקרים בסרט, וכל באי הסרט היושבים, מוחאים לו כף וצועקים בקולי קולות צעקות עידוד ליכולת של איש אחד להעביר שורת כסאות לקדמת האולם ולהוריד את הכיסאות לפני הקהל ולאפשר לנו לשבת כשאר המבקרים.

יום אחר כך יצאנו כל השיירה לכיוון מזרחה ועברנו בעיר המדבר פלמירה (הנקראת תדמור בכתובנו) ואחרי נסיעה של כ 300 ק"מ התפזרנו לארבע כיתות בסביבות H2 וH3 שהיו משאבות גדולות במדבר, שדחפו את הנפט מעיראק עד עמק זבולון שעל יד כפר חסידים ומשם עד בתי הזיקוק שבחיפה. אנחנו הקמנו את המחנה של הכיתה שלי על ראש גבעה, ומשם יצאנו בקר בקר, בקבוצות של מודד ונהג, על גבי טנדר לשטח אחר. היינו 8 מודדים וכיסינו שטח עצום על גבול סוריה עד לעיראק.

המפקח על כל המודדים היה סרג’נט אנגלי בשם Ingram. יום אחד הוא הודיע לי, שלמחרת, הוא מצטרף אלי לבקרת המפה, שהספקתי להעלות על הנייר, שהיה מודבק על שולחן המדידה שלי.

אחרי כחצי שעה נסיעה בצוותא ראינו לצדנו עדר גדול של איילות, עומד בשורה על רכס של מישור, ומסתכל על האוטו שלנו הנוסע לאורך הרכס ובמישור יותר נמוך. הסרג’נט שהיה המחליף של אחד הנהגים, הפנה מיד את ההגה לכיוון האיילות, עלה על המישור העליון והתחיל לרדוף את האיילות שהתפזרו לכל רוח. זה היה עדר גדול שלהערכתי היה יותר ממאה במספר. הן התחילו להתפזר לקבוצות קבוצות והסרג’נט בחר קבוצה אחת מהן, שהיו כנראה משפחה, צבי עם קרניים ואיילה על ידו ושני במבים קטנים. הקבוצה הזו רצה יחד, והאוטו שלנו אחריהם. סרג’נט אינגרם פתח את החלון הקדמי ונתן לי פקודה שאירה יריות באחד מהן. אני לא רציתי כל כך להרוג איילה נחמדה כזו. הסרג’נט האיץ בי והדריך אותי לשים את הקנה שלי על מפתן החלון ואירה ללא הפסקה עד שאפגע באחת האיילות.

האיילות רצו מהר ואנחנו אחריהן. אני הספקתי לגמור את כל מאה הכדורים ואז הסרג’נט דחף לידי את רצועת מאה הכדורים שלו וללא הועיל. הוא המשיך לנסוע אחרי 4 האיילות שלפנינו במהירות של 30 עד 40 ק"מ לשעה, במהירות שבה רצו האיילות. לבסוף נפרדה האיילה ימינה והאייל שמאלה, והסרג’נט בחר לנסוע אחרי אחת מהבמביות. נסענו כך עד שהאיילה הקטנה נשכבה על הארץ מחוסר כוח להמשיך במרוץ. ואז העמדנו את האוטו על יד האיילה והסרג’נט הרים אותה לתוך האוטו ובמקום לנסוע לבקרת עבודתי באותו יום, הוא חזר למחנה עם האיילה והכין אותה לארוחת ערב לכל חיילי הכתה. בפעם אחרת הוטל עלי על ידי סרג’נט אינגרם לבדק נקודת Trig Point (נקודת קבע) למחרת היום. הנקודות האלו היו בדרך כלל בראשי הרים הכי גבוהים שבכל המרחב של מדבר סוריה.

למחרת הצטיידתי השכם בבקר עם מכשיר תיאודוליט ו stand של 3 רגליים וקראתי לנהג שלי, ששמו וילדפוגל, שהיה יליד כפר גלעדי. בעזרת תיאודוליט זה הייתי צריך למדוד את הזוית אל שני הTrigs (נקודות קבע) מימיני ומשמאלי, עבודה של מקסימום שעה ולחזור למחנה של כתתנו. הבעיה הייתה שהטריג (נקודת הקבע) הייתה במרחק אוויר מהמחנה שלנו יותר מ 50 ק"מ, ובגבה מעל מישור המרחב של מחננו יותר מ־1000 עד 1200 מטר. הצטיידנו שנינו בבנזין, במים בטנדר שלנו, ולקחנו את הרובים שלנו עם חגורות כדורי ירייה, ומי שתייה וסנדוויצים, ויצאנו מוקדם לדרך.

אחרי נסיעה של כשעה עם מעבר כל מיני מכשולים של אבנים גדולות בדרך, ושל ואדיות לא עמוקים, הגענו לרגלי ההר, עליו הייתי צריך לטפס, כדי למצוא את הטריג (נקודת קבע) ולעשות את עבודתי מעליו. עליתי על שיפוע ההר והייתי צריך לפלס את דרכי בין שיחים ועצים אחרי למעלה מ 4 שעות, הגעתי למקום מטרתי. עשיתי את עבודתי במשך כשעה, וירדתי חזרה אל מקום האוטו במשך עוד 4 שעות.

כאשר הגעתי אל האוטו ראיתי את מפתחות ההנעה במקומם ואת הנהג וילדפוגל, לא בחזית, אלא בארגז של האוטו, ישן שינה עמוקה.

ניסיתי להעיר אותו משנתו. קראתי בשמו בקולי קולות ומשכתי ברגליו כדי שיתעורר, אבל הוא לא הראה כל סימן של חיים. הבנתי שהוא שיחק עם חבריו הנהגים במשך כל הלילה עד הבוקר, ונרדם כנראה ברגע שעזבתי, כדי להחזיר את החסר שלו בשינה מהלילה הקודם. התיישבתי ליד ההגה והנעתי את האוטו, למרות שלא למדתי נהיגה לפני כן מעולם. נסעתי במהלכים נמוכים וחיפשתי מקומות שטוחים ללא מכשולי אבנים ומכשולי וואדיות. אחרי כשעתיים הגעתי למחנה וכשראוני חבר התפלאו שהנהג וילדפוגל לא חזר אתי והראיתי להם אותו שוכב בארגז מאחור וממשיך עוד לישון.

מאז הייתי משמש כנהג רזרבי, כאשר אחד הנהגים חלה או היה בחופש או היה חסר מכל סיבה אחרת.

פעם אחרת, יצאנו כל המודדים, שמונה במספר, כל אחד עם האוטו שברשותו, ועם הנהג חברו באוטו, ונסענו, כל זוג, לשטח עליו עבד ושרטט על הנייר המודבק על שולחן המדידה שלו.

לעת ערב התקבצנו כולנו במחנה, מלבד המודד קוח עם נהגו. חיכינו בדאגה לחזרתם הביתה למחנה, וכאשר נוכחנו, שהם לא הגיעו עד הבוקר, המפקד, הקצין שלנו, הורה לכולם על הפסקת העבודה ובמקום זה להתפזר על פני כל המרחב הגדול ולחפש את קוח ונהגו, חיים או מתים. בשטח במרחק של כ 20 ק“מ היה שטח עצום ישר ללא מכשולים בו. היינו נוסעים במהירות של כ 50 ק”מ. שטח זה נגמר בצדו הדרומי בקיר גבוה של מעל 29 מטר וכולנו חשבנו, שנהגו של קוח נסע ודאי במהירות בשטח העליון ולא הבחין בקיר וכנראה נפל מגבה השטח העליון והתרסק מתחת לקיר הגבוה.

רובנו התפזרנו לרגלי הקיר שאורכו היה כ 40 או 50 ק"מ, וחלק מאתנו חפשו את האבודים במקומות אחרים.

כאשר עברו ארבעה ימים בחיפושים וללא תוצאות, ובידענו, שהם הצטיידו באוכל ומים, שהספיקו רק ליום אחד, קרא לי קצין מחננו, בהיותי רב טוראי של הכתה, ומסר לי מכתב, שהיה מיועד למפקדה הראשית של האזור על יד הנהר פרת שבעיראק, שישלח אווירון לאזור עבודתנו, ויעזור לנו למצוא את המודד קוח עם נהגו והאוטו שלהם, ממרום טיסתו באוויר. אחרי נסיעה במשך שעתיים, בדרך שדה, לכיוון נהר פרת, ראיתי בשדה לימיני אדם, כנראה בדואי רץ לכיוון האוטו שלנו, מנפנף לנו בכאפייה שלו, כסימן שיש לו לספר משהו. אמרתי לנהג שלי להפסיק להתקדם בדרך המובילה לנהר פרת ולרדת לשדה מימיני ולהגיע לבדואי שרץ לקראתנו.

כאשר הגענו אליו הוא סיפר לנו, ששני חיילים שוכבים במאהל שלו ואין להם כל אמצעי נסיעה למחנה שלהם, שהוא במקום כלשהו במדבר.

אחרי נסיעה עם הבדואי במשך כחצי שעה הגענו למאהל שלו ושם מצאנו את המודד קוח עם נהגו תשושים ועייפים מגודלי שיער זקנים על פניהם. הם ספרו לי שבזמן עבודתם ביום הראשון שלא חזרו למחנה, הם נסעו לאורך ואדי שבסיסו היה חצץ וחול והם שקעו באיזה מקום לאורכו ולא יכלו לנסוע לא קדימה ולא אחורה, דהיינו נתקעו שם בארבעת גלגליהם והתחילו ללכת ברגל לחפש בדואים שיעזרו להם לצאת משם.

לו הייתי שוקל את מצבי בשיקול דעת בריא, הייתי אומר להם לעלות על האוטו שלנו ונוסע חזרה למחנה ומביא לשם את החיילים האבודים, לפני הקצין, וגומר בזה את תפקידי במציאת קוח ונהגו.

אולם בהתלהבותי ובשמחתי למציאת האבודים, נסעתי איתם לוואדי בו השאירו את מכוניתם והתחלנו יחד למשוך את מכוניתם ואז קרה הרע מכל, שיכול היה לקרות, האוטו שלי שקע בחצץ של בסיס הוואדי וגם המנוע כבה מבלי יכולת להניעו, ואז נשארנו ארבעתנו תקועים בוואדי. כבעל הדרגה הגבוהה ביותר בין ארבעתנו, לא הייתה לי ברירה אלא לצעוד לכיוון המחנה שלנו, שהיה בהתאם למפה שבידי כארבעים ק"מ מערבה מהמקום בו היינו שקועים עם מכוניתנו.

השעה הייתה כבר לפנות ערב ואת עשרת הק"מ הראשונים עשיתי במרץ בהליכה הקרובה לריצה. גמרתי את המים שהיו לי בשתי המימיות, שקיבלתי במאהל של הבדואים, מים שמלאתי אצלם. כמו כן גמרתי את כל הפיתות שלקחתי אצל הבדואים וישבתי לנוח. המשכתי ללכת עוד חצי שעה לפי הכוכבים, כפי שלמדתי באסטרונומיה, בבית הספר ללימודי מדידות בטירה שעל יד קהיר במצריים. הלילה בו צעדתי היה ליל ירח ומספר התנוחות וארכן הלך והתרבה ואחרי התנוחה אחרונה, שהייתה כבר קרובה לחצות, ממש לא היה לי כוח לקום ולהמשיך בצעדה שלי. הייתי צמא ורעב ומחוסר כוח לגמרי והרגשתי שאני עומד להתעלף והתחלתי לחשב כיצד חברי, שנשארו במחנה, יצליחו למצוא אותי, באם יתחילו לחפש אותי כשם שחיפשו את קוח ונהגו במשך ארבעה ימים. הלכתי לכיוון הצוק הארוך אשר כולם הניחו שלרגליו התרסק האוטו שלהם, וקוח ונהגו נהרגו אי שם לאורכו. אני הגעתי לתחתית הצוק ואז ראיתי במרחק כמה מאות מטר קדימה, גבעת סיד לבנה בולטת מפני הקרקע, והחלטתי, שעלי להגיע לשיפוע של הגבעה ולשכב לאורך השיפוע, כך, שאם אשכב על הגבעה, ראשי כלפי ראש הגבעה ורגלי כלפי תחתית הגבעה, אז יבחינו בי חברי, שוודאי יחפשו גם אותי וימצאוני בגלל בגדי הכהים הבולטים על רקע הסיד הלבן. הגעתי לרגלי הגבעה בכוחותיי האחרונים. חלק מהדרך עשיתי בזחילה, וכנראה התעלפתי. כל זה קרה בסביבות מרץ או אפריל והבדואים במקום ספרו לנו, שזו העונה היחידה בשנה, שיורד בה גשם.

אני התעוררתי אחר חצות רטוב וספוג במים עד העצמות.

ירד גשם חזק, שהעיר אותי מעלפוני, ואני התיישבתי ונחתי כחצי שעה. שתיתי מים מגומות בתוך סלעים שמסביבי והמשכתי את דרכי מערבה. אכלתי גרעיני שעורה שצמחה בשפע בחלקים של האדמה שבין הסלעים.

המשכתי בדרכי כל יתרת הלילה עד הבוקר, שותה מים מגומות בתוך סלעים, ואוכל גרעיני שעורה, שאני מסיר מגבעולי השעורה.

עם זריחת השמש מצאתי את עצמי על פני מישור עצום וגבוה וראיתי מרחוק את המחנה של הכיתה שלי, בה הקמנו את המחנה שלנו. התקרב אלי בדואי רכוב על חמורו. עצרתיו ובקשתי ממנו, שייתן לי לרכב על חמורו ויוביל אותי על חמורו אל המחנה, שאנו רואים מרחוק. הבטחתי לו בשר בקופסאות, אפונה בקופסאות וכל טוב אשר יחפוץ לבו, עבור מעשה חסד זה שיעשה אתי.

כעבור שעה עד שעה וחצי הגעתי למחנה והתקבלתי בשמחה על ידי הקצין וכל שאר החיילים. אכלתי ארוחת בקר כיד המלך.

הקצין ומנהל תיקוני המכוניות ומכונית גרר ואני במכונית של הקצין, כולנו יצאנו בצוותא לדרך ואני הובלתי את השיירה הזו לוואדי, בו היו תקועים המודד קוח ושאר שני הנהגים. הסיבה להיותנו, מחלקת המודדים הפלישתינאים, שלושים ושתיים במספר, מחולקת בארבע כיתות של שמונה מודדים בכל קבוצה עם כל המלווים, נהגים ומכוניות, טנדרים וכל השאר, טבחים ומחסנאים, במדבר סוריה, הייתה הצורך לחדש את המפות של השטח העצום הזה, שנעשה על ידי פלוגת מודדים של הצבא הצרפתי מחיילי המשטר של וישי שנכנע להיטלר. המפות שנעשו על ידי המודדים הצרפתים הראו הרים וגבעות במקום שיש וואדיות וחריצים, ובמקום שיש באר, שכחו בכלל לציין אותה, ובאם קראו לבאר בשם, אזי השם היה מאי־ביערף, כי כנראה היה עובר איזה בדואי באקראי והיו שואלים אותו לשם הבאר והוא ענה מאי־ביערף (כלומר “לא יודע”) ואז הם היו מציינים במפה ששם הבאר הוא “לא יודע”. לנו היה סמל ארמני מבירות בלבנון, שידע גם ערבית ואנגלית היטיב, והיה צמוד לפלוגת המודדים ועובר ומצטרף לכל כיתה ולכל מודד בהתאם לצורך והיה מברר את כל השמות של כל הבארות, או של כל הר או כל ואדי, ואלו היו השמות שהעלינו בכתב על המפות ששרטט כל אחד מאתנו. כאשר כל המודדים בכל ארבעת הכיתות גמרו את עבודתם והשטח העצום של החלק המדברי של סוריה הועלה על מפות של 1:50, 000 קיבלנו צ’ופר על ידי הממונים עלינו ונסענו כולנו ביחד עם הקצינים אל העיר “פלמירה” או תדמור בפינו, שהייתה עיר של נווה מדבר. אחרי נסיעה של מאות ק"מ מצאנו בעיר זו בריכת מים מודרנית שמימיה הריחו ריח חזק של גופרית והיו מים חמים, ותפסנו מקומות סביב שולחנות של בית הקפה, שהקיף את הבריכה, וישבנו ונהנינו מהבירה הקרה והתוססת, שלא נראתה במחנות שלנו, כבר עשר חודשים.

אני ישבתי עם עוד 3 חיילים, ביניהם חברי הטוב מרדכי רוטנברג שנקרא בפינו מותק רוטנברג, והצבעתי לו בסתר על אחד החיילים, שהגיע בקבוצה של חיילים צרפתים, שישבו מסביב לשולחן, שהיה קרוב וכמעט צמוד לשולחננו. אלה היו חיילים צרפתיים של חיילי וישי, כי כל סוריה ולבנון נשלטו על ידי גנרל פטן, שנכנע ומסר את העיר פריז לגרמנים והקים את בירת צרפת בעיר וישי שבצרפת.

אני אמרתי למותק חברי מבלי להיזהר ולהקטין את הווליום של קולי: מותק, אתה רואה את החייל הזה היושב לידנו, אילו לא היה חייל זה שייך לחיילי וישי הצרפתים, הייתי אומר לך שזה חבר שלי, שלמדתי איתו בכיתה אחת בבית הספר העממי בחיפה בהיותי בן עשר ברחוב הגפן, פינת ההר־גפן.

שש שנים אחר כך, בשנת 1948, בהיותי חייל במודיעין של חיל ההנדסה, שהיה ממוקם ביפו, במלחמת השחרור, שירתתי שם כסמל והייתי ממונה על חלוקת מפות לקצינים שהגיעו אלי מהנגב ומהצפון ומחזית המרכז.


ברזילי 8ב.jpg

1943 – ע"י מנרה מעל כפר גלעדי


באחד הימים הגיע אלי רב־סרן מהנגב וביקש ממני מפות בשביל שטחים שבהם שהה ולחם. הוא פנה אלי בשמי וסיפר לי שאמנם בבריכת גופרית החמה בפלמירה שבסוריה, החייל הצרפתי מחיילי וישי, היה אותו תלמיד שלמד איתי בבית הספר העממי א' בזמנו וששמו כץ, ושלהוריו היה שטח גדול, שקנו בהכשרת היישוב וקראו אותו קריית ביאליק, ושנבנה שם אולם תערוכות על שם אביו “כץ” וחלק מעיריית מוצקין נקרא על שם אמו סביניה.

הוא סיפר לי שהוא שירת בזמן המלחמה כחייל בלגיון הזרים, שהיה תחת פקוד הגנרל פטן, שבגד במדינת צרפת וצבאו שלט באותו זמן בלבנון ובסוריה. הוא היה דובר צרפתית רהוטה, כיון שהוריו, הגיעו ארצה מצרפת ושפת אמו ואביו הייתה צרפתית. הוא היה בהגנה, כשם שכולנו היינו בהגנה, ונשלח על ידי ההגנה אל המודיעין הבריטי והם השחילו אותו כמרגל לטובת אנגליה.

לכן בזמן שפגשו בנו בבית הקפה שמסביב לבריכת הגפרית עם המים החמים, בעיר פלמירה, ושמע חיילים עבריים מדברים ביניהם, לא הייתה לו ברירה אלא להתעלם מאתנו, ולמרות, שגם הוא זהה אותי בשמי וזכר אותי מבית הספר עממי א', ושמע כל מלה מהמשפט שלי למותק חברי, הוא נמנע להסתכל אלינו או להניד עפעף.

אחרי שנה גמרנו את עבודתנו במדבר סוריה ונסענו כל ארבע הכתות של המודדים והתפרסנו לאורך הגבול בין ישראל ללבנון.

תפקידנו החדש היה להתאים את המפות של לבנון עם המפות של ישראל, שנקראה אז פלסטין.

לא תמיד היה וואדי היוצא מלבנון ממשיך את דרכו לפלסטין ולהיפך. לפעמים ואדי מלבנון היה נפגש בהר שבפלסטין.

הכתה שלי התמקמה בצריפים שהשאירו חיילים בריטיים מדרום למטולה מעל המפל מים שבדרומה של מטולה.

המטולאים, ובעיקר הבנות, קבלו אותנו נהדר. מטולה הייתה רחוב אחד עם בתים משני צדדיו הצפוניים של הרחוב, היה בית מלון של מטולה, שנקרא מלון של ברנר. כל ערב היינו יוצאים לריקודים ולבלוי בבית אחת הבנות של המושב. היינו יוצאים כולנו מלבד אחד, שהיה חייב להישאר בצריף לשמור על הרובים ושאר הציוד והביגוד שברשותנו. לפני היציאה היינו עושים הגרלה בינינו, שהייתה צריכה לקבוע מי יישאר לשמור על הצריף ואני הייתי זה שלרב הייתי זוכה בהגרלה זו. אבל קרה כמה פעמים שגם אני זכיתי לצאת עם כל חברי, לבלות בבית של אחת הבנות. היתה בת אחת ששמה היה סגולה, ואנו קראנו לה בחיבה סגולה ממטולה, שהיא הייתה עורכת עבורנו מסיבות הכי מוצלחות, בעיקר ביום שישי בערב. המסיבות האלו היו נמשכות עד מאוחר בערב ואח"כ היינו יוצאים בצוותא לרחוב הראשי ושרים ורוקדים בזוגות או שלישיות כמעט עד אור הבוקר, כי שבת הייתה יום מנוחה, גם לנו החיילים, וגם לבנות, שעבדו כל אחת במשק של הוריהן. פעם אחת צעדנו, אני מצד אחד של הבת וקרקובסקי, אחד החיילים, מצד שני של הבת. הלכנו בשלישיה חבוקים בידינו במותניים של הבת, ופתאום הרגשתי ליטופים שקרקובסקי מלטף את ידי, שהייתה מאחורינו, בחשבו שזו היד של הבת.

שתקתי ולא הערתי את תשומת ליבו לכך, כדי שכאשר כולנו נבוא לצריף יהיה לי מה לספר לחבר’ה.

פעם יצאתי לעבודה שעל גבול ישראל–לבנון. אני הייתי צריך לשהות בכפר ערבי, בשם טייבה, כעשרה ק"מ מערבה למטולה, שהיה במרכז השטח בו הייתי צריך לעבוד. כל הצבא הישראלי שהתגייס בהתנדבות לצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם השנייה, היה לו על כתפיו סימן עם המילה Palestine (פלסטין) כדי שידעו שאנו באים מפלסטין. עם התחלת הגיוס היינו מגיעים לסרפנד מקום הגיוס, גם יהודים וגם ערבים. הערבים, שמספרם היה קטן, ערקו עד האחרון שבהם, והצבא שנשאר, חולק לכל מיני חיילות וגם לבריגאדה היהודית הפלסטינאית.

גם הפלוגה שלנו, המודדים, המשרטטים, המדפיסים וכו' נשאנו על כתפינו את התג “פליסטיני”.

עד למלחמת העולם השנייה היו בארץ התקפות של ערבים שבאו מגבול הלבנון, על ישובים בארץ. קראו לתקופה זו “מאורעות 1936 עד 1939”.

בתקופה שהייתי במטולה, 1942, המאורעות הללו היו די טריים עבורנו, וכאשר היה עלי להיכנס לגבול לבנון נאמר לי ולשאר חברי בצבא, להסיר את החג “פלסטין”, כדי שהערבים המקומיים לא יזהו את היותנו יהודים מהארץ ויחשבו שאנו חלק מהצבא הבריטי. לא הייתה כל דרך או כביש המקשר את מטולה עם הכפר הערבי טייבה והיה צריך לשכור סוס ממרג' – אל עיון. הצטיידתי ברובה וכדורים ועם שולחן מדידה ותלת רגליים עבורו, וכל כלי המדידה כגון אלידדה לשרטוט קו אל העצם הרצוי, כמו כן העמסתי על הסוס אוכל לשבעה ימים, הזמן שהייתי צריך למדוד בשטח, יום יום, ממוקדם בבוקר עד לפנות ערב.

הערבי בעל הסוס הביא אותי אל בית המוכתר של טייבה וחזר עם סוסו לכפרו עם הבטחה להחזירני כעבור שבוע, רכוב על סוסו עליו רכבתי אל הכפר.

הוא הביאני אל ראש ההר, שעליו היה ביתו של המוכתר, באמצע של שאר הבתים של הכפר, בתוואי של דרך שעברה מתחתית וואדי עמוק חתוכה בתוך שיפוע ההר, עליו היה הכפר, הדרך הייתה דרך עפר ברחב של עגלה.

בערב בואי לבית המוכתר התאספו כל נכבדי הכפר שהוזמנו לשבת אחר כבוד מסביבי, ואני ניהלתי איתם בשפה האנגלית שיחת רעים, ועונה להם על שאלותיהם הרבות, על מדבר סוריה, אחר היוודע להם, ששהיתי במדבר זה קרוב לשנה שלמה.

כמה מהם דיברו אתי באנגלית קלוקלת ודברי תורגמו מיד לערבית לשאר הנכבדים היושבים אתי.

ישנתי בביתו של המוכתר. בבוקר הייתי יוצא לעבודה ובגמר העבודה הייתי עולה בדרך הנ"ל עייף ורצוץ, לפני שקיעת השמש, אל בית המוכתר.

באחד הערבים הצטרף ערבי למכובדים שבבית המוכתר, שדיבר באנגלית רהוטה. אחר כך סיפר שהוא חזר משהייה באמריקה והוא חקר אותי על עבודתי, כאשר ישבנו בצוותא ושתינו קפה חריף ומתוק.

הוא כנראה הרגיש במבטא שלי באנגלית, שמוצאי לא מבריטניה וכנראה חשד בי שאני יהודי פלישתינאי ואז בחזרי למחרת לפנות ערב ראיתי לפני כמה מבני הכפר עומדים, ביציאה של הכפר עם רובי צייד, על יד בתיהם בקצה הדרך, ויורים בכיוון שלי מעל לראשי. המשכתי בדרכי אל בית המוכתר למרות הפחד שתקף אותי, כי לא הייתה לי כל ברירה, היות ומקום מגורי היה הכפר טייבה. היריות האלו היו נמשכים כל שארית הימים שנשארתי שם והיו מתבצעות לכיוון הדרך בה הלכתי, והכדורים היו עפים מעל ראשי ובאותן שעות בהן הייתי מגיע לכפר. הם כנראה, הבינו שאני לא בריטי אלא פלישתינאי מהארץ והיה זה עבורם מין פנטזיה להפחידני.

ממטולה הצטרפנו למחנה הראשי, שהיה באחד המחנות הצבאיים בו גרו כל שאר המודדים, שגמרו את עבודתם במדבר סוריה.

המחנה הראשי היה בכביש בין ראש הנקרה והעיר צידון שבלבנון. כל יום שישי היינו מצטופפים בתוך שתי מכוניות גדולות שהיו מביאים אותנו ארצה ומורידים חלק מאיתנו בחיפה וממשיכים לתל אביב ומחזירים אותנו ביום ראשון בבוקר למחנה הראשי בלבנון. משם היינו מתפזרים, כל ארבעה הכיתות של המודדים, לאורך הגבול, בין לבנון ופלסטינה, לעבודת תיקון המפות בין שתי הארצות.

המשכנו בעבודה זו עד גמר כל העבודה ונהנינו משהותנו בלבנון וביקורנו בארץ כל שבוע. כארבעה חודשים היינו בלבנון ומשם יצאנו בשיירה של מכוניות עד לטירה שבדרום לקהיר. פה הצטרפנו למשרטטים ולמדפיסי המפות ונסענו כל הפלוגה 524 עם כל הציוד, שכלל מכונות דפוס וגנראטורים, לייצור חשמל עצמי, לנמל אלכסנדריה, ופה עלינו על אניה בריטית הובילה אותנו לעיר הנמל ברינדיזי שבדרום איטליה.


ברזילי 9ב.jpg

1945 איטליה הבראה בונציה מלון לידו


מכאן המשכנו, בשיירת מכוניות ארוכה, לאורך כל איטליה, צפונה, עם חניות ביניים של שבועות בנאפולי, רומא וכו' והגענו לבסוף למבצר מימי הביניים בקרבת העיר סיינה, ופה התבססנו לישיבת קבע של כמה שנים, עד גמר מלחמת העולם השנייה, בחודש מאי 1945. כל אגף של הפלוגה, בת כמה מאות חיילים, התעסקו במקצוע אשר לפיו הם התגייסו. המשרטטים עסקו בשרטוט מפות, המדפיסים עסקו בהדפסת מפות ואנו המודדים התפזרנו בכל איטליה הדרומית עד לעיר פלורנץ שבצפון ותפקידנו היה לזהות נקודות קבע שבמפות (טריג פוינטס בלעז) ולהעלות את כל הסביבה של כל Trig Point, על הנייר הלבן המודבק על שולחן המדידה שבידנו.

בדרך כלל, נקודות קבע אלו היו בראש של הכנסייה, שבמרכז הכפר, ובכדי להגיע אל הנקודה היינו לפעמים נוסעים בג’יפ בעלי שני מערכות גיר שהפעילו את הגלגלים הקדמיים והאחוריים באותו זמן, והביאו אותנו, אפילו על גבי מדרגות נמוכות ורחבות, עד לכנסייה או למנזר, שאותו חפשנו.

את כל הפרטים של הסביבה, היינו מעבירים למחלקת המשרטטים, שהשלימו את המפות המעודכנות ומשם הועברו המפות למחלקת המדפיסים, שהוציאו מתחת ידם מפות חדשות של איטליה, שנמסרו למטה הצבאות הבריטיים, לשמוש בחזית, שהייתה לא רחוקה מאתנו צפונה אי שם על יד הנהר פו שבצפון.

פעם נסענו, אני והנהג, לאורך החוף המערבי, מדרום לצפון, ונסענו קרוב מאד למים, על פני החול הרטוב, ששימש לנו בסיס טוב לגלגלי האוטו שלנו. נסענו בחיפוש אחרי בית בעל שתי קומות שפינת גגו העליונה, הייתה נקודת קבע (טריג פוינט) במפה. נסענו בכיוון אחד ונסיעתנו עברה בשלום כי הנסיעה כנראה, הייתה בזמן השפל של מי הים, אולם כאשר חזרנו חזרה, התחילה גאות מי הים והאוטו התחיל לשקוע בתוך החול, ומי הים התחילו לעלות והגיעו כמעט עד הכיסאות עליהם ישבנו באוטו. ירדנו מהר מהאוטו והתחלנו לחפש אחרי איכרים שהשתמשו בשוורים גדולים לחרוש אדמותיהם, שיעזרו לנו בבהמות שלהם, למשוך את האוטו שלנו החוצה מהמים. האיכרים קשרו כחמישה זוגות שוורים לחבל עבה אחד, שנקשר אל תחתית האוטו, אולם האוטו היה תקוע בחול ולא זז ממקומו אפילו טיפה. במקום זאת החבל העבה נקרע. עליתי במהירות לכביש הראשי, שהיה מקביל לקו המים ועמדתי בכביש בתקווה לפגוש מנוף של חיילים העובר בכביש, ואמנם אחרי כשעה של עצבנות וחשש שהאוטו שלנו יסחף לתוך הים, וילך לנו לאיבוד, הזדמן מנוף גדול על אוטו עם נהג ועוזרו, ושכנעתי אותם לרדת עם המנוף אל המקום, שנתקעתי, הם הוציאו את האוטו שלנו בעשרה רגעים והעמידו אותו על אדמה קשוחה. נשארנו, אני ונהגי ללון בארגז של האוטו ורק למחרת בבקר הצלחנו להניע את המוטור של האוטו ולחזור למחנה שלנו, שהיה במבצר מימי הביניים על יד סיינה העיר. למבצר קראו קיוצולו ואליו היה צמוד בית מודרני עם חדרי מגורים, בהם השתכנו הקצינים של פלוגתנו. בקומה התחתונה היה אולם די גדול, ששימש עבורנו כחדר תרבות וקריאה. פעם לפני חג הפסח, החליטה וועדת התרבות של הפלוגה, שנבחרה בבחירות דמוקרטיות, (למרות היותנו חיילים וקצינים), לערוך סדר פסח בערב החג באולם זה. נקבעה תכנית של הצגות וקריאה ונגינה. היו בינינו חיילים, שנגנו בכינור, באקורדיון וחלילים ועוד כלי נגינה. רק פסנתר היה חסר, למרות, שרבים מאיתנו ידעו לנגן בפסנתר. וועדת התרבות חיפשה אחר פסנתר בכל אגפי הבית החדש, בו השתכנו הקצינים בכל קומותיו. באחד החדרים בקומה שנייה או שלישית נמצא פסנתר בעל שלוש רגליים עם כנף והיה הכרח להעבירו למרתף לקומה התחתונה בו היינו אמורים לערוך את סדר הפסח. כל ערב וערב היינו ממלאים את בית התרבות עד אפס מקום.

בערב אחד כזה, ירד אלינו קז’יק בלסם, שהגיע מחדר המדרגות ונעמד נשען על המעקה של חדר המדרגות, וביקש שקט מכל החיילים ושאל באם יש מישהו מבין החיילים, היודע לנגן על פסנתר ואז שירים את ידו. ארבע או חמישה חיילים הרימו את ידם. ואז ביקש מכולם, שיבואו אתו לקומה שלישית כדי לעזור לו לסחוב את הפסנתר לאולם התרבות מקומה זו עד למרתף, ששימש לנו כאולם תרבות. כל חמשת החיילים הצטרפו אל קצ’יק בלסם בצרוף צחוק כללי, שפרץ באולם.

המשכנו בעבודת זיהוי נקודות קבע על הצילומים, שקיבלנו מחיל האוויר הבריטי, במשך כמה שנים. כאשר גמרנו עבודה זו, הצטרפנו כל ארבעת הכיתות של המודדים של הפלוגה, לכיתות המשרטטים של הפלוגה.

בעבודה זו של השרטוט היינו עסוקים עד לגמר המלחמה בשנת 1945. מאחר ולא היינו עסוקים ביותר, התחלנו לקוות שסוף כל סוף יחזירו אותנו לקהיר שבמצריים ומשם יעבירו אותנו לסרפנד, היא צריפין של היום, ומשם נקבל את נייר השחרור המיוחל וכל אחד יגיע לביתו שבארץ.

אולם לא כך קרו הדברים.


ברזילי 10ב.jpg

1945 איטליה בפיזה


עברו חודשים והתחילו להתפשט שמועות, שעבורנו המלחמה לא נגמרה. מאחר ומכל פלוגות המודדים שבאימפריה הבריטית הגדולה, בה היו פלוגות מודדים מאנגליה, מדרום אפריקה, מאוסטרליה ומניו זילנד וגם מפלסטינה, הפלוגה מפלסטינה נחשבה לפלוגה המצטיינת ביותר. השמועה אמרה, שאנו נהיה פלוגת המודדים, שתשלח לבורמה בה נמשכה מלחמת העולם נגד היפנים, שלא נכנעו, כשם שנכנעו הגרמנים באירופה. למזלנו, הרב סרן שעמד בראש הפלוגה, נשלח חזרה לדרום אפריקה ובמקומו נמנה המהנדס גליק, שהיה לו משרד מדידות פרטי בירושלים, והוא היה יהודי משלנו. גם שאר הקצינים האנגלים הוחלפו בשנה האחרונה בקצינים יהודיים.

ואז יום אחד, הועברה מפה לאוזן, פקודה מפורשת של מר גליק, שעלינו להתאסף בחדר האוכל הגדול בשעה מסוימת, ובה מר גליק יסביר לנו את מצבנו.

הוא הסביר לנו שכל מה שיאמר לנו על ידו, חייב להישאר כסוד מוחלט ואם הדברים יצאו החוצה, המעשה שלנו יחשב למרד וכולנו נלך לבית הסוהר.

הוא אמר בדבריו שלפי אחת מהפקודות המפורשות בצבא באם 30% מחיילי הפלוגה חולים, אין אפשרות לשלוח פלוגה כזו לחזית.

לכן הוא מציע לכל אחד מאיתנו ללכת למרפאה שבסיינה העיר, למסדר חולים ולמצוא או להמציא איזה מחלה, שהייתה לו או שיש לו, ואם נגיע ל 30 אחוז חולים, אז תבוטל הגזירה של “בורמה” וכל אחד יחזור לביתו בשלום בארץ.

אני התחלתי לחשוב על איזה מחלה שאולי יש לי. אמנם סבלתי מאולקוס מאז שמלאו לי שמונה עשרה וסבלתי מפעם לפעם כאבי בטן נוראיים. אולם מאז שהתגייסתי לצבא, והתחלתי לאכול בצורה מסודרת שלוש פעמים ביום, ובייחוד שהתחלתי לאכול דייסת סולת כל בוקר, ללא יוצא מהכלל, כאבי הבטן נעלמו לי לגמרי, כאילו מעולם לא סבלתי מאולקוס.

מאז שהכרתי את עצמי, מילדות, היו לי כפות ידיים מוזרות.

הכף הפנימית של ידי היו מתנפחים עם חריצים לאורך ולרוחב, ומקבלים צבע לבן, והיה נוצר קו מבדיל, בין פני היד בכל האצבעות ועד הפרק של הזרוע, כאשר הייתי נכנס למים או לבריכה ושוהה שם יותר מרבע עד חצי שעה, גם בלי הרטבה במים, העור היה שונה בכף היד ובפני היד.

סבלתי תופעה זו כיון, שקיבלתי רגשי נחיתות, בייחוד כאשר הייתי מזמין חברה להצטרף לים או לבריכה.

ואז עלה בדעתי רעיון, כאשר חיכיתי לרופא, כאשר הגעתי לעיר סיינה, לשאול את הרופא, שיסביר לי את התופעה הזו בידי.

נכנסתי לרופא, שהיה צעיר וחביב. הוא שאלני מה המחלה ממנה אני סובל. ואני במקום לתאר לו את מצב ידי, רק הראיתי לו את כף שתי ידי. הוא שאלני באם כואב לי משהו בידי, ומדוע ידי הן כפי שהן, ועניתי לו שאיני יודע. ואז הוא כנראה נבהל למראה ידי וחשב כנראה, שיש לי מחלה נוראה ונתן לי מכתב סגור לבית החולים הראשי, שבעיר פלורנץ, בית חולים ששימש את כל צבאות הברית שנלחמו לא רחוק בחזית על נהר פו. הוא אמר לי שאצטייד בכל בגדי ובכל הציוד הצבאי שיש לי כגון הרובה והכדורים וכובע הפלדה והחרב וכן כלי גילוח ומברשת שיניים וכל בגדי, אולם מנע ממני לחזור למחנה לאסוף את כל הציוד הנ"ל.

במקום זה הוא שלח שליח מיוחד, שיביא לי את כל הציוד אל המרפאה שלו, ומהמרפאה שלח אותי באוטו מיוחד לבית החולים.

מיד כשהגעתי לבית החולים הכניסני אל משרדו של מנהל בית החולים, שהיה בדרגה של בריגדיר. כאשר נכנסתי לחדרו הוא הפנה אלי את פניו והזמינני לשבת. על כתפי היו כתפיות עם המלה Palestine (פלישתנאי) ואז הבריגדיר ידע שאני יהודי מארץ ישראל. הוא התחיל לדבר אתי בשפת יידיש ואמר לי, שהוא יהודי מדרום אפריקה, ושהוא ציוני חם. הוא ביקש לספר לו על תולדות חיי ותולדות בני משפחתי ומאין אני בארץ, ומאין באה כל משפחתי, וכמה זמן אנו בארץ, ושוחח אתי על כל המאורעות שעברנו בארץ וכך המשיך בשיחתנו איתי במשך יותר משעה, עד שלבסוף נזכר שהוא בעצם הרופא הראשי של בית החולים הצבאי הגדול ביותר באיטליה הצפונית, וביקש לראות את כפות ידי. הוא בדק את ידי, שהונחה לתוך ידיו, ואמר לי, שאני לא אצא מבית החולים עד שהוא ימצא משחה מתאימה, שיהיה עלי למרוח יום ולילה, שתגרום להחלפת עור כפות ידי לעור רגיל, ודומה, לעור שמהצד השני של ידי.

הוא העבירני לאחד מרופאי בית החולים ופקד עליו לקחת מכפות ידי דוגמאות של עור פעמיים בשבוע וישלח אותן למעבדת בית החולים ואת תוצאות הבדיקות יעבירו אליו באופן שוטף כדי שהוא יהיה בתמונה של הבראתי. בבית חולים הזה הייתי במשך שלושה חודשים, מבלי שיטילו עלי כל חובה שהיא. הייתי אוכל ארוחת בוקר והייתי חופשי לצאת לעיר פלורנץ במשך כל היום עד עשר בלילה, ובלי הגבלת זמן. הייתי מבקר בקלוב הצבאי, שהיה בעיר ושהיה מרכז, שבו נפגשו כל החיילים הפלישתינאים מכל הצבאות שבהם היו היהודים מהארץ. ביקרתי בכל הכנסיות המפוארות וראיתי את פסלו של “משה” שקישט את אחד ממרכזי הרחובות הראשיים. זכורני שבפעם הראשונה בחיי ראיתי מהפנט מהמפורסמים בעולם, שהציג את הופעתו המצחיקה מעל הבמה, שנבנתה על מגרש דשא גדול עם ספסלים, שעל יד בית החולים, שהכילו מאות מהחיילים, שהבריאו ויכלו להגיע בכוחות עצמם מבית החולים אל הדשא.

הוא אמר לכל הנוכחים שירימו את הידיים ויסגרו ביניהם מעל הראש, ויביטו אליו כאשר הוא עומד במרכז הבמה בחזית שלה. הוא העביר את מבטו החריף על כל הנוכחים ואמר שמי שלא יכול לפתוח את הידיים זו מזו, שיעלה אל הבמה. אני סגרתי את עיני כאשר ראיתי את מבטו מופנה לסביבתי, כי לא רציתי להיות בין אלה שלא יכולים לפתוח את ידיהם. הרבה חיילים הגיעו אליו. מתוכם הוא בחר כעשרה חיילים והם עשו ואמרו מה שהוא אמר להם לעשות.

הקהל שהיה נוכח, כמעט אלף חיילים ויותר, התפוצץ מצחוק.

אני לא זוכר, שצחקתי כל כך הרבה כמו באותו ערב.

בסוף, אחרי שלושה חודשים, מצאו עבורי משחה מתאימה ושלחו אותי בחזרה למחנה שעל יד סיינה עם מכתב לוואי, שאסור לי לעשות כל עבודה שהיא, אלא רק להמשיך במשיכת ידי במשחה לפחות עוד שלושה חודשים.

אני התגייסתי לצבא הבריטי אחרי שקיבלתי תואר מהנדס אחרי ארבע שנות לימוד. לפני התגייסותי לצבא התקבלתי לעבודה בסולל בונה ושם, נהייתי עוזרו של מר עציון, מנהל מחלקת הכבישים של סולל בונה, הספקתי להיות המודד של עציון ומבצע מפעל הביוב של עיריית חיפה שבנו מדרום לבתי הזיקוק, שהיו שייכים לממשלת המנדט. כמו כן, כחודש לפני התגייסותי, אוקטובר 1941, נשלחתי על ידי עציון לקיבוץ אלון שבגליל המערבי, להתוות ולסמן דרך מהקיבוץ שישב על ראש ההר, מהקיבוץ אל המעין, שהיה בתחתית הוואדי, בגבול בין פלשתינה ללבנון. בקיבוץ אכלתי וישנתי משך שבועיים וכל בוקר הייתי יוצא לעבודה עם פועל, חבר קיבוץ, ושנינו, גם חבר הקיבוץ וגם אני, פחדנו מהפתעה של מחבלים מלבנון, שעלולים להגיע אל המעיין, כאשר לשנינו יש רק רובה אחד של חבר הקיבוץ, שעסוק אתי בהתוויית המדידה, בהחזיקו את הלטה, ומרוכז בסימנים שאני מעביר אליו או צועק אליו מרחוק.

אני, כאמור, עבדתי בסולל בונה כעשרה חודשים וכאשר התקבלתי לעבודה לא שאלוני על תואר שיש לי בהנדסה ולא התענינו באם יש לי דיפלומה או אין לי דיפלומה, אולם כאשר הייתי בבית החולים בפלורנץ שבאיטליה שלושה חודשים בלי לעשות מאומה, והיה עלי להמשיך בבטלה עם החזרתי למחנה שבסיינה עוד לפחות שלושה חודשים, עלתה בדעתי המחשבה להתקשר לטכניון שבחיפה ולהירשם למען עשיית דיפלומה באיחור של שנים. היה עלי להיבחן שנית במקצועות הראשיים ולהכין עבודה בכבישים או בגשרים לפי בחירתי. אני בחרתי בכבישים.

היה אתי בפלוגה החבר שלזינגר, שגם הוא גמר את הטכניון בלי דיפלומה, והוא קיבל חופשה מהצבא לבקר בארץ אצל אביו שהיה חולה במחלה אנושה.

אני מסרתי לו מכתב אל אבי בנשר עם רשימת כל המחברות והחוברות שמהם למדתי בכל ארבעת השנים בטכניון והוא חזר עם כל החבילה והתחלנו עד בסיינה ללמוד יחד מהחומר שנשלח אלי.

כעבור כמה חודשים קבלנו שנינו חופש לנסוע ארצה עם המלצה להשתחרר בארץ בסרפנד (צריפין של היום).


 

פרק י': פגישתי עם שרה (רעייתי בעתיד)    🔗


ברזילי 11ב.jpg

1947 טיול בטבריה


בהגיעי לחיפה, אחרי טלטולים באנייה מאיטליה לאלכסנדריה ומשם לקהיר, וארצה ברכבת ומשם באוטו לרחוב הרצליה, שזכרתי ששם התחנה של אוטובוס מספר שמונה, הנוסע מחיפה לנשר, יגור וכפר חסידים, הופתעתי לשמוע מעוברים ושבים שהאוטו של חברת ה“קשר” לא מגיע יותר לרחוב הרצליה, אלא שתחנתו האחרונה בהדר הכרמל היא ברחוב החלוץ. על יד פוטו ברנר ומשם האוטו היה יורד העירה.

חיפשתי ברחוב החלוץ מישהו שיאשר לי עובדה זו, ואז פגשתי בתחנה בחורה בלונדינית עם שערות ארוכות ועיניים נוצצות, שנראתה לי בחורה נחמדה באופן כללי, ושאלתיה באם בתחנה, שהיא עומדת בה, עובר האוטו שנוסע לנשר.

קבלתי ממנה תשובה חיובית, שאמנם זו התחנה לאוטו ה“קשר” ואוטובוס זה אמנם מגיע למקומות האלה ושהיא עצמה מכפר חסידים.

במשך כחודש או חודשיים חזרתי לספסל הלימודים בטכניון, שהיה ממוקם אז בהדר הכרמל. נבחנתי מחדש, במקצועות הראשיים, ובצעתי פרויקט של שרטוט והתוויית כביש על מפה, שקיבלתי, עם גבעות ועמקים. קבלתי את המפה עם קווי גובה, בבוקר בשעה שמונה והיה עלי להחזיר את הפרויקט עם שרטוט כביש, ושרטוט חתך לאורך הכביש, וחתכים לרוחב, עד לשעה שמונה בערב. לאחר כשבוע ימים קיבלתי הודעה הביתה, שעברתי את הבחינות ושאני עתיד לקבל את הדיפלומה עם ציון, שאני מהנדס מדופלם עם תואר “אינג’יניר” (M.B.).

באותם חודשיים הרביתי לנסוע בבוקר לטכניון, ובתחנת האוטובוס בנשר בדקתי באוטובוס, שהגיע מכפר חסידים, באם שרה, שעבדה בחברת ביטוח “מזרח”, נמצאת שם. ואז הייתי עולה לאוטובוס ויושב על ידה או מאחוריה או מלפניה.

גם כאשר חזרתי לעבוד בסולל בונה, שבניניו של משרדיו הראשיים בצפון, היה ברחוב הנמל, שהיה ממוקם לא רחוק מהמשרד של חברת הביטוח “מזרח”, המשכתי להיפגש עם שרה, גם בנסיעה מנשר לחיפה, וגם בשעות הפסקת העבודה בצהריים, בפגישה וטיול ברחובות העיר התחתית.

כל אותו זמן המשכתי לעבוד בבניין הראשי, כעוזרו הראשי של המהנדס עציון, שהיה מנהל מחלקת כבישים ב“צפון”, ממטולה עד חדרה.

על ידו למדתי להכין מכרזים, על מנת לקבל עבודות חדשות בכבישים וגם הייתי נשלח על ידו לעבודות של בנינים, שנתקבלו לביצוע על ידי מחלקת הבניין, לעשות את המדידות ואת הסימון, שמחלקת הבניין תוכל להתחיל בחפירה עבור יציקת היסודות. כך המשכתי בעבודות אלו במשרד, ולפעמים גם בשדה, עד להתחלת שנת 1947. כל אותו זמן המשכתי להיפגש עם שרה גם באוטו וגם בחיפה העיר, כמעט כל יום, עד שיום אחד הזמינני המנהל והמהנדס הראשי של סולל בונה בצפון לחדרו, בנוכחות המהנדס עציון, והודיע לי שעלי לעבור לטבריה ולגור שם בבית מלון, במשך כל השבוע ולעבוד שם כמהנדס בניין. רק לשבתות אוכל לחזור הביתה.

ניסיתי להתחמק מהעבודה הזו וטענתי שאני מהנדס כבישים, ולא מהנדס בניין. טענתי ששנים אני עבדתי בצבא וגם בחיים הציווילים רק במדידות ובכבישים, ואין כל הגיון להטיל עלי עבודה בבניין.

האמת הייתה שלא רציתי להיפרד ולהפסיק את הפגישות היומיות עם שרה, שנמשכו אז כבר למעלה משנה.

עציון, שישב על ידי, הבטיח לי, שכאשר אגמור את עבודתי בטבריה, אני אחזור בחזרה לתפקידי, שמלאתי על ידו כבר כשנה.

העבודה בטבריה הייתה בנית בית מלון מפואר, בעל חמשת כוכבים, על שפת ים כנרת שיקראו לו מלון “גלי כנרת”.

למעשה היה בעבודה זו, המהנדס לסקס, שהיה מהנדס בנין עם ניסיון של חמש שנים, כל השנים, שאני שרתתי בצבא הבריטי, אולם נאמר לי, שהוא נכשל בעבודתו, ואני חייב להחליפו בדחיפות.

ממול למקום העבודה על יד הכביש הראשי, היה בית מלון קטן בבניין של שתי קומות ובקומת הקרקע היו כמה חנויות.

בבית המלון הזה גרנו כל הצוות הראשי שעסק בבניין המלון.

אחת החנויות הפכה למשרד של סולל בונה של הסניף, שעסק בעבודות בניין וכבישים בגליל התחתון ובגליל העליון, שמנהל היה המהנדס צ’וצ’קה והרשם ומנהל החשבונות הראשי שלו, היה ברוך רפופורט, המיליונר והנדבן המפורסם, שעל שמו נקרא בית רפופורט שעל יד בית החולים רמב"ם.

צ’וצ’קה היה יום יום יוצא לשטח העבודה ביחד עם מרכז העבודה של הסניף, ואני עם הרשם רפופורט, היינו נשארים במשרד ועובדים כל אחד בשולחנו שלו. אני הקפדתי לנסוע הביתה כל יום שישי אחה"צ למרות הסכנה שהייתה בדרכים בעבור האוטובוס בכפרים ערביים ובנצרת העיר הערבית הגדולה.

הייתי אוכל צהריים וערב בבית בנשר וקובע פגישה ליום שבת עם שרה חברתי. האוטובוס בשבת היה נוסע רק עד יגור ומשם הייתי הולך ברגל עד ביתה של שרה ושוהה בביתה או יוצא איתה בטיול בסביבת כפר־חסידים ואפילו עלינו במדרון ההר ליהנות מהרקפות והכלניות, במקום שבעתיד נבנה בו היישוב “רכסים”.

בשיחות רעים ביני ובין ברוך רפופורט, הוא ניסה להשפיע עלי, שאנהג כמוהו, ולא אסע לחיפה כל יום שישי אחרי העבודה, ואנהג כמוהו, כלומר, ואשאר במלון לישון, ואצא ביחד אתו לבתי קפה ביום שישי בערב.

בתי קפה רבים היו בטבריה עלית שנקראה קריית שמואל בהם היו תזמורת ריקודים ובהם היו רוקדים עד שעות מאוחרות אחר חצות.

הייתי עונה לו, שאני לא נמשך אחר בחורות, שהיו באות בקבוצות לבית הקפה, למצוא בו חבר לחיים, או סתם לבלות עם בחור איזה שהוא. והסברתי לו שיש לי חברה בכפר חסידים, שאני מבקר אצלה בשבתות.

ברוך רפופורט היה נשוי, ואולי כבר הייתה לו בת תינוקת בבית, והוא ניסה לפתות אותי ואמר לי בצחוק, שאין בזה כל רע לנסות ולהכיר בחורה חדשה ועל ידי זה להשוות בין אשתו ובין בחורה מזדמנת, ולהביא אותו להתאהבות מחודשת באשתו בנוסעו הביתה לכרמל, בשבת אחרת.

הייתי בטבריה מעל חצי שנה ואז קיבלתי צו מההגנה בנשר, על ידי ועדה מיוחדת, שעלי להתגייס לצבא ישראל, שעומד להיווסד בקרוב.

הזמן התקרב לסוף שנת 1947, ואז באחת השבתות, כאשר ביקרתי אצל שרה בכפר חסידים, אמרתי לה, שאחרי חיזור של מעל שנה וחצי, מאמצע שנת 1946 עד סוף 1947, הגיע זמן, שנינשא כדת וכדין על ידי רב בישראל.

האבא של שרה ביחד עם דודתה לאה, האימא החורגת שלה, באו לביקור אצל הורי ביום מוצאי שבת אחת, וקבעו ביחד את התאריך 30/12/47, כיום הנישואים שלנו. אבא של שרה שכר בית קפה גדול ברחוב בלפור לתאריך הנ"ל, כמקום לאולם החתונות שלנו.

הימים הללו היו ימי פרעות בישראל והייתה ממש סכנה לעבור את הכפר הגדול “בלד־אל־שיך” ואת היישוב הגדול, שהיה נקרא חוסה, בו גרו בשיפוע ההר, מהכביש עד למרום העליון שלו, מאות ואלפי פועלים שהגיעו מעבר הירדן, מארץ חורן, שנקראו על ידנו “חורנים”, אשר עבדו בבתי הזיקוק, שבדרך בין הצ’ק פוסט למפעלי וולקן ופיניציה. הפועלים הללו בנו על פני השיפוע של ההר הזה, חושות ופחונים, ושכנו בהם עם נשותיהם וילדיהם, שהובאו על ידיהם מחורן, ותוך חודש לחודשיים, קם יישוב גדול של ערבים, שעבר על האוכלוסייה, שהייתה קיימת בכפר בלד־אל־שיך השכן. גם הכפר הזה הלך והתרחב, על ידי אותם ערבים מחורן, ובסוף בנו את בתיהם עד לגדר הביטחון של תושבי נשר, שהייתה לאורך הוואדי, שהיווה גבול טבעי בין נשר לכפר הערבי הגדול.


ברזילי 12ב.jpg

1948 טיול ברמת גן


 

פרק יא': המאורעות לפני קום המדינה    🔗

המצב הביטחוני בסוף שנת 1947 היה ממש קשה מנשוא.

כל התחבורה מנשר לחיפה הופסקה לחלוטין, דרך הכפר הגדול של “בלד־אל־שיך” (היום תל־חנן). האוטובוסים של חברת “קשר מס' 8, הובטחו, ע”י לוחות ברזל עבים מכל צדדיהם, ובתוכם חתכו אשנבים קטנים לקבלת אויר ולאפשרות ראיה, בגובה מעל ראשי הנוסעים ואפילו חזית האוטו כוסתה בלוחות מתכת עם אשנבי ראיה. בכדי להגיע לחיפה, היה האוטובוס של נשר נוסע ליגור, ומשם לכפר חסידים ומשם לכפר אתא, ומשם עד הצ’ק פוסט, במקום, שהתבססה פלוגת חיילים בריטים. כל אוטו או אוטובוס, היה עובר בדיקה יסודית לחיפוש נשק, והעונש על נשיאת נשק היה אז, מוות בתליה, בבית הסהר, במבצר בעכו העתיקה, ששימש כבית סוהר להוצאה להורג ע"י שלטונות המנדט.

האוטובוס מטבעון שהיה כרגיל עובר דרך נשר, הפסיק להגיע לנשר, והיה ביגור, פונה לכפר חסידים ומשם היה ממשיך לכפר אתא ולצ’ק פוסט, כשאר האוטובוסים. לעתיד, אחרי שגמרתי את עבודתי בטבריה, וסיימתי את כל החשבונות והכמויות של פרטי החשבון הסופי של בנית בית המלון “גלי כנרת”, ועברתי בחזרה לעבודתי על יד מנהל המחלקה של הכבישים, של סו"ב בצפון, מוניתי, והוטל עלי להיות המודד של המרכז־העבודות של מנהל העבודה, שפירא מאיר, שהיה גר בקרית עמל, שהיא החלק הדרומי של קריית טבעון.

סו“ב קבל עבודה מ”שכון עובדים“, שהייתה אז חברה בעלת קרקעות בסביבות חיפה, והייתה חברה, שהייתה שייכת להסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, כשם שסו”ב הייתה קבלן בנין וכבישים השייך להסתדרות הנ"ל.

אחד מהעבודות שתוכננו ופוקחו ע“י שכון עובדים, הייתה שכון של פועלי נשר על ראש הגבעה ומדרונותיה, שכון שהיה מיועד לפועלי נשר בלבד, ועתיד להקרא: גבעת נשר. במדרון של גבעה זו ובשטח האופקי שלמרגלות הגבעה, שהיה מכוסה כולו בעצי זית, עד לפסי הרכבת, הנוסעת מחיפה עד דמשק, נבנתה שכונת הצריפים של פועלי נשר ושל נספחים, כגון בעלי מסעדות וחנויות, ואפילו פליטי עכו העיר, שעזבוה לאחר מאורעות 1929 והשתכנו בשכונת צריפים זו. השיכון החדש הזה נקרא “גבעת נשר” וזה היה השיכון השני באזור חיפה, לאחר השיכון של קריית חיים המזרחית, שתוכננה ונבנתה ע”י “שכון עובדים”. המשתכנים של גבעת נשר היו יכולים להיות רק מפועלי נשר, שגרו בצריפים של שכונת נשר, והעלות של הבניין בגבעה הייתה יותר נמוכה, היות והפיתוח של הגבעה, הכולל את ביצוע הכבישים ובית התרבות על שם מנהל בית החרושת ד“ר לנדאו, בניין הצרכנייה, ובנין קופת חולים היו על חשבון בית החרושת “נשר”. גם בניית ביה”ס היסודי, מומן ע“י ביח”ר “נשר”. יותר מאוחר כאשר מרכז העבודה, מאיר שפירא, קבל את ביצוע רשת הכבישים, לפי התכניות, כולל את דרך הגישה ליישוב החדש ואת הכבישים בין הבניינים, אני קבלתי את התפקיד של המודד הראשי בעבודה זו, ולשאר העבודות שבוצעו על ידי מאיר שפירא. מאחר ומאיר שפירא לא יכול היה להגיע לנשר, בגלל המצב הבטחוני, ומאחר, שאני גרתי בשכנת הצריפים בנשר אצל הורי, על יד הכביש הראשי, חיפה–נצרת, הוחלט בהנהלת סו"ב שאני אהיה, מלבד המודד של שפירא, גם מנהל העבודה, במקום שפירא, בעבודה זו, בגבעת נשר.

מאחר ואי אפשר היה לבנות צריף עבודה על ראש הגבעה, כמקובל בשאר העבודות, והיה מסוכן להביא קומפרסור עם פטישי אוויר, ולהשאירם במקום העבודה, ולשכן את כלי העבודה בצריף, הוחלט להביא לנשר קומפרסור וכלי עבודה על אוטו משא גדול, ולהשאיר את האוטו עם הקומפרסור והכלים, על יד חנותו של אבי.

אני הייתי כל בוקר, וכל שעת גמר העבודה, נוהג באוטו המשא הזה, ומעביר את הפועלים ומנהל העבודה המקומי, שהיו באים מחיפה דרך הצ’ק פוסט וכפר אתא עד לנשר, כך שמלבד שני תפקידי, שהזכרתי לעיל, הייתי גם הנוהג באוטו המשא הגדול מצריף של הורי, עד לעבודה וחזרה, למרות שרישיוני לנהגות היה רק עבור טנדר רגיל.


ברזילי 13ב.jpg

החתונה 30.12.1947


סיפרתי כבר קודם, שיום חתונתנו נקבע ל 30/12/47 ומקום החתונה היה צריך להיות באולם חתונות ברחוב בלפור של בית קפה “נגה”. אולם בגלל המצב הביטחוני הרעוע, נשלחה הודעה לכל המוזמנים, שהחתונה שלנו תתקיים בצריף של אבא של שרה, ובחצר הצריף, ביישוב כפר חסידים.

כל החתונה וכבוד האורחים התנהלה בסדר ובשמחה, מלבד תקלה קטנה שגרמה אחותה הקטנה מלכל’ה. שהייתה קצת מעל 3, שפרצה בבכי מר והחזיקה בשמלתה של הכלה, כאשר הובלה ע"י דודתה חוה עמיקם וקרובת משפחה של משה, אסתר חלפין. היא צרחה שהיא אינה רוצה לוותר למשה שהכירה היטב בזמן ביקורי בכפר, ואינה רוצה לאבד את “שלה” כפי שכינתה את שרה כלתי, היא ממש משכה בשמלתה, ששרה לא יכלה לצעוד צעד אחד קדימה. ואז עלה בדעתו של אבא של שרה להסביר לה, שאם היא לא תסכים, ששרה תהיה שלי, הוא ימסור אותה לפועל העובד איתו בבית המלאכה בחיפה, ששמו אליהו שחוח, שהיה נוכח בחתונה, ואז היא וויתרה והסכימה שמוטב, שתהיה שלי במקום שלו. למחרת בבוקר נסענו שרה ואני לנשר.

קבלנו בצריף של אבא את החדר הגדול שנקרא סלון, ומשם פתחנו פתח צר ונמוך עם חמש מדרגות, שהובילו אותנו למקלחת, ומשם למטבח המשותף לנו ואבא ואמא שלי.


ברזילי 14ב.jpg

החתונה 30.12.1947


ברזילי 15ב.jpg

החתונה 30.12.1947


כמובן שכל העבודות האלו נעשו והוכנו עוד קודם הגיענו לנשר.

גם הריהוט של דירתנו נקנה ע"י אבא של שרה והוכנס מראש לדירתנו בת החדר האחד, עם המטבח הקטן שהיה משותף לנו ולהורי.

למזלי, עוד בזמן פרוץ מלחמת העולם השניה, בשנת 1939 ולאחר שהותקפה חיפה ע“י אווירונים איטלקיים, אז הוזהרנו ע”י ועד מועצת נשר, שכל משפחה תחפור ותבנה מקלט ליד הצריף, ותחזק את קירות העץ מבפנים הדירה, עד לגובה מטר או מטר וחצי, בקוביות בלוקים מלאים ממלט, שקיבלנו בשפע מביח“ר נשר, שנזרקו ע”י המעבדה של נשר לאחר שנבדק חוזקם.

מידות הבלוק הזה היה 20X20X20 והם שימשו קיר הגנה אידיאלי, כנגד כדורי רובה, שחדרו בקלות בקרשים הדקים מהעץ, שמהם נבנו הצריפים בנשר. למחרת היותנו בנשר, נודע לנו שביום נישואינו, כאשר חגגנו את יום כלולותינו, היה טבח של 39 פועלים ומנהלי עבודה ומודדים בשטח של בתי הזקוק, ע“י מאות ערבים, שהיו הרב המסיבי של עובדי בית הזקוק. כמעט כל הפועלים הערבים היו מחוסה ומ”בלד־אל־שיך", שגרו לאורך הכביש חיפה–נצרת. בכניסה לשטח בתי הזקוק היה משמר של חיילים בריטים שחיפשו על גופותיהם וכליהם של כל עובד, שנכנס למפעל, ולכן הרוצחים השתמשו בברזלים ובמוטות מכל סוג שהוא, ובאבנים גדולות, לבצוע הרצח, ורדפו אחרי כל יהודי, שנסה לברוח אל פתח המפעל, כדי להציל את חייו.

בין ההרוגים היו גם שניים מחברי. דוד מהלאל, שגמר יחד אתי את ביה"ס הריאלי והמשיך אתי את לימודיו בטכניון. וכן חברי גרוס, שהיה מודד יחד אתי, בפלוגת המודדים בצבא הבריטי.

בלילה של יום הגיענו לנשר, התעוררנו לקול של מטח יריות, שהגיע מכיוון הכביש מתוך בית הקברות המוסלמי של חיפה, ומכיוון מחנה הלגיון הערבי, שהיו ממוקמים צפונה לכביש חיפה–נצרת. החדר שלנו נוקב בכדורי רובים ונראה כמו כברה. אנו נשכבנו לרגלי קיר המגן, שהוכן על ידי מראש, והודות לקוביות הבטון, שנזרקו ע“י מעבדת הטכנאים, ובדיקת טיב הצמנט מדי כל שעה, במשך 24 שעות ביממה, נצלו חיינו וחיי הורי. אנו היינו מותקפים ע”י הערבים שוכני “בלד־אל־שייך” וחווסה, יום יום, וכבר עברו חודשיים מאז, שהיינו נאלצים להפסיק את התחבורה הפרטית והציבורית דרך הכפרים הנ"ל. כל הנוסעים מטבריה, מעפולה ומהעמקים היו נוסעים עד יגור ומשם הגיעו לחיפה. גם הבאים מתל־אביב ומסביבותיה נסעו במסלול הזה אחרי שהגיעו רק עד זכרון יעקב, ומשם המשיכו דרך ואדי מילק, ועברו דרך בת שלמה, והתחברו לכביש העמקים, שהתחבר לכביש נצרת בצמת שנקראה צומת ג’למי.

הכפרים לאורך החוף של הערבים, מפרדיס עד למבואות הדרומיים של חיפה, היו מיושבים ע“י כפריים עוינים, שהיו יורים על כל אוטו העובר על הכביש, בין פרדיס, לדרום חיפה, והיה הכרח להטות את התנועה מהדרום לכביש העובר בוואדי מילק. כל האזור הזה מהכפר הערבי פרדיס עד למבואות הדרומיים של חיפה נתפס ע”י צבא המשלוח העירקי, שהגיע דרך ירדן, והם ביחד עם הערבים המקומיים, שלטו ממש על כל השטח של הכרמל הדרומי. על יד ביתנו בנשר היה בית קפה של גרישא, בו היו אוכלים כל נהגי הקבוצים מעמק יזרעאל ומעמק הירדן, שהביאו את תנובתם במכונות המשא הגדולות שלהם, היות, והיה מקום לחניה בין החנויות, לבין הכביש חיפה–נצרת.

בבית הקפה של גרישא עבדה מלצרית, שהגיעה מתל־אביב לנשר לחיפוש עבודה. שמה מרים. בסוף שבוע אחד הגיעה אליה אמא שלה, מתל־אביב, כדי לבדוק את תנאי עבודתה ומקום מגוריה. היא נשארה לסעוד את ארוחת הצהריים במסעדה, שהוגשה לה ע“י הבת שלה והמשיכה את שיחתה עם מרים, מבלי לשים לב, שביום שישי תנועת האוטובוסים נמשכת רק עד שלוש אחה”צ. באותו זמן התנועה נפסקה לחלוטין דרך הכפר “בלד־אל־שיך”. היא הייתה חייבת לחזור לעבודתה בתל־אביב ביום ראשון בבקר ולכן לא הסכימה להפצרותיה של בתה מרים, ושל כל הנוכחים במסעדה להישאר ללון אצל בתה מרים, ולחזור לת"א רק ביום ראשון בבקר בנסיעה דרך יגור ודרך ואדי מילק.

היא יצאה לכביש והתחילה ללכת לכיוון הכפר הערבי, בהניחה שהערבים היושבים בבתי הקפה ומעשנים נרגילות או משחקים בשש בש לא יפגעו בה, היות והיא אשה ולא גבר. היא הספיקה לעבור את עמדת ההגנה שעל יד צריפו של פיק, שהייתה מול גדר המחנה של הלגיון הערבי, שהובאו ע“י ממשלת המנדט לארץ, והוצבו לאורך הכביש, ובגבול בין נשר ובלד אל שייך, לעזרת הצבא הבריטי, שהיה מפוזר בכל הארץ בכל מיני מקומות. היא הספיקה להגיע ולעבור את בית הקפה הראשון, ומיד התנפלו עליה הערבים במקלות ובכסאות הקש, מהם קמו באקסטזה, ובעזרת שאבב שהצטרפו אליהם, ובידיהם אבנים גדולות סקלו אותה למוות עד שיצאה נשמתה. המשמר של חיילי הלגיון הערבי, שעמד ע”י שער המחנה, ראו את הנעשה ממרחק של 30 עד 40 מטר, אולם כלל לא התערבו, וכך היה לנו קרבן ראשון של יהודיה מנשר, האמא של מרים.


ברזילי 16ב.jpg

מלחמת השחרור 1948


 

פרק יב': התגייסותי לצה"ל    🔗

בהתחלת שנת 1948 נקרא כל הנער, בנים ובנות, להתגייסות לצבא ישראל, שקיבל את השם צה"ל (צבא הגנה לישראל).

הנער הצעיר עד גיל 20, גויס לפלמ“ח, והמבוגרים גויסו למרכזי הגיוס בת”א, במושבה הגרמנית “שרונה” שהפכה לקריית הממשלה.

בנשר נבחרה וועדת גיוס, שבראשה הייתה אשתו של מקס מילר, אחיו הבכור של יהודה מילר, בעלה של הדסה, מנהלת ביה"ס היסודי שבגבעת נשר, בעתיד.

אני ושרה אשתי, התייצבנו לפני הוועדה, והוטל על שנינו להתגייס לצה“ל. מאחר ושרה נכנסה להריון, השארתי אותה עם הורי בנשר. נסעתי לבד למחנה הגיוס לת”א. בשוטטי ברחובות קריית הממשלה, בחפשי את מחנה הגיוס לצבא, פגשתי בקצין, סגן בצבא ישראל, חברי מהטכניון, מנשה בלונדר. הוא היה כבר בצבא כמה חודשים לפני. השמחה הייתה רבה, ובשמעו ממני שאני שרתתי בצבא הבריטי, בפלוגת המודדים, בחיל ההנדסה הבריטי, הוא הציע לי בו במקום, שאצטרף אליו, והוא ידאג אצל הממונה עליו, רב סרן ברנסט, שיקבל אותי בחיל ההנדסה של צבא ישראל, בדרגת סמל ראשון, ללא צורך בכל אמוני טירונות כמקובל לכל חייל, עם התקבלו לצה"ל.

הוא הסעני ברכבו ליפו ושם הביאני אל מפקדת המודיעין של חיל ההנדסה, שהייתה בבניינים של אבן, לאורך כמעט של רחוב שלם, באחד מרחובותיה של יפו.

המחלקה שלנו שבראשה היה רב סרן ברנסט, הייתה ממונה על חלוקת מפות בקנה מידה של 1:50,000, לכל קציני צבא צה"ל, בכל החזיתות, בהם התרחשו מלחמות ישראל, מהצפון, בגבול לבנון, עד באר־שבע בדרום הארץ ועד אילת.

גיסי מנדל ואחותי שרה, הזמינו אותי לגור אצלם בגבעתיים, ואחרי כשבוע הצטרפה אלי שרה אשתי.

הצבא דאג להסעה שלי מגבעתיים ליפו, הלוך וחזור, יום יום.

קבלנו שרה ואני, חדר מגורים אצל משפחת מנדל, במשך כמה חודשים, ובחדש הריונה התשיעי, היא חזרה לחיפה, לכפר חסידים.

אני נשארתי לשרת במודיעין של ההנדסה של צה"ל, ביפו, ופה פגשתי את חברי כץ, שלמדתי איתו בבית הספר העממי א', בשנים הראשונות של שנות ה 20, לאחר הגיעי ארצה, בהתחלת שנת 1925.

ביפו הגיע למשרדי רב־סרן כץ, מאובק כולו מהדרכים שבנגב, ובקש ממני שאצייד אותו במפות הדרושות לו, בחזית הדרום. ובהזדמנות זו הזכיר לי את פגישתנו בבית הקפה, שעל יד הבריכה החמה, עם ריחה החריף, של מימן גפריתי, בעיר “פלמירה”, (“תדמור” בעברית), כאשר נפגשנו במדבר סורי, בשנת 1942. אני בין קבוצת חיילים מארץ ישראל (פלסטינה אז) והוא בין קבוצת חיילים מהלגיון הצרפתי, שהווה חלק מצבא וישי, שנכנע להיטלר ומסר את פריז לשלטון הצבא הגרמני.

בהיותי ביפו, מפקד מחלקת המפות, רב סרן ברנסט, הוציא אותי, כאשר בידיו מפת דרכים, לסיור בכל הכבישים, שבידנו.

על יד כל גשר או מעביר מים גדול או קטן, נעצרנו, וציינו בדיוק את מקומו לאורך הכביש. כמו כן שרטטנו את הגשר ומדדנו את עבי הקירות ושאר מידותיו.

המטרה הייתה, אסוף נתונים עבור פיצוץ הגשר, או מעביר המים בעת הצורך לסגת במקרה הצורך, באם תהייה התקפה והתקדמות של אחד הצבאות הערביים, שפלשו לארץ מצפון, ממזרח, ומדרום. בהיותי ביפו במודיעין של חיל ההנדסה, נשלחתי ביחד עם חברי גרשון רכטר, שלמד אתי בטכניון, שהיה סמל ביחד אתי ביפו, באחד מלילות ירח מלא בשמים, אל החזית המרכזית.

הגענו שם למפקד הפלוגה בחזית מול הלגיון הערבי ובקשנו ממנו את הסיסמה למקרה שמתקרב אויב, כדי שנהיה בטוחים, שלא יירו בנו, כאשר נחזור מהמשימה, שהוטלה על שנינו, והיא, לעבור את הקווים, בינינו לבין הלגיון הערבי, ולהיכנס לוואדי, בחפוש ובשרטוט דרך־מעבר לגיפים וזחלמים, שמספרם היה קטן, בצבא שלנו, בימים ההם. החיפוש והשרטוט נעשה לאור ירח מלא ולא הורשה לנו לקחת איתנו פנס קטן או גפרורים. יצאנו ממחנה צה"ל בשעה שמונה בערב והלכנו בוואדי ממערב למזרח. המטרה של המשימה שלנו הייתה, להעלות סקיצה של הדרך, עם ציון הכפרים הערביים, בהם היו התפרצות של נביחות כלבים, כאשר עברנו בוואדי למרגלות הכפרים.

נאמר לנו שיש בדעת צבא ישראל לפרוץ לעיר שכם, ולכבוש את כל הגדה, אחרי שנכבשו הערים רמלה ולוד.

התכנית הזו הייתה של הרמטכ“ל, אולם לא אושרה ע”י שר הביטחון בן גוריון, שהחזיק בידיו את תיקי ראש הממשלה ושר הביטחון ביחד. כאשר הגענו בחזרה למחנה הצבאי לפנות בוקר, הייתה לנו תקרית לא נעימה.

במשך הלילה, כאשר שהינו בצד הערבי של הגבול, שונתה הסיסמה , בזמן חלופי המשמרות. בהתקרבנו למחנה, שממנו יצאנו, הגיעה אלינו הקריאה, שנעצור ולא נזוז אף שעל, ושנצעק אליהם את הסיסמה, אחרת יפתחו אלינו באש.

צעקנו אליהם את הסיסמה בקולי קולות. אולם אז התברר שהסיסמא אינה נכונה. הסיסמא שאנו, אני וחברי, שיננו כל הדרך במשך כל הלילה, בהיותנו בשטח האויב, הוחלפה בזמן התחלפות המשמרות, כל שעתיים, בין משמרת למשמרת, ונשכחה מסירת ההודעה, על הימצאות שני חיילים בשטח האויב, ושעליהם להגיע חזרה למחנה עם עלות השחר. חיכינו כשעה מחוץ למחנה שלנו עד שהתבררה השגיאה.

כל יום שישי הייתי מגיע הביתה לנשר מאוחר בערב וחוזר ליפו למודיעין של חיל ההנדסה של צה"ל ביום ראשון בבוקר.

כך המשכנו בתקופה די ארוכה עד, שהחלטנו להעביר את שרה, לגור עם אביה ואשתו לאה, בכפר חסידים.

סדור זה נכפה עלינו, כי הורי הזקנים והחולים לא היו מסוגלים לטפל, בימיה האחרונים לפני הלידה.

כך יום ששי בהגיעי מתל־אביב לנשר, הייתי אוכל ארוחת ערב אצל הורי, ומיד הייתי יורד לכביש הראשי, חיפה–נצרת, ומשם הייתי מחכה לטרמפ צבאי, שהיה מביאני עד ליגור, ומשם הייתי הולך ברגל עד כפר חסידים, אל ביתו של רובינשטיין ואשתו לאה. ביום שישי אחד בסופו של חדש נובמבר 1947, בהגיעי הביתה לנשר, התבשרתי ע"י הורי, שנודע להם שיום הלידה הולך ומתקרב.

אני ויתרתי על ארוחת הערב, ורצתי מיד אל הכביש הראשי. עצרתי אוטו משא צבאי, שעבר באותו זמן על הכביש.

ניסיתי לפתוח את הדלת האחורית, ולא הצלחתי במשימה. ואז קפצתי מעל הדלת ונפלתי לתוך תחתית הארגז, ונקעתי את האצבע של ידי השמאלית.

האוטו המשיך בדרכו לכיוון מזרח, ואני עם כאבי תופת בידי, המשכתי אתו עד יגור. בהצטלבות הכביש הראשי עם הכביש לכפר חסידים, דפקתי בידי הימנית על גג תא הנהג ועוזרו, כדי שיעצרו לי, על מנת להמשיך בדרכי רגלית לכפר חסידים.

בהגיעי לכפר חסידים, נמסר לי, ששרה נסעה ביום חמישי בלילה, ביחד עם לאה, אשת אביה, לאחר שהזעיקה את בעל חנות הירקות של כפר חסידים הנהג זילברמן. הוא היה בעל אוטו משא יחידי בכפר חסידים בימים ההם. לאף אחד לא היה כלי תחבורה שהוא. היא הובאה לבית יולדות בשם “אמהות” על רכס הכרמל.

אני מיד הלכתי חזרה לכביש חיפה נצרת עד יגור, ובטרמפים של משאיות משא, הגעתי, כל עוד נשמתי בי, עד לשערי בית החולים.

כשהגעתי לדלת הסגורה, של חדר היולדות, השעה הייתה כבר 10 בלילה. בזמן הריונה של שרה היא הייתה קליינטית של ד"ר אופנהיימר.

בשנת 1947 טרם היה מקובל לעשות צילום רנטגן ולקבוע מראש באם הילוד הוא בן או בת. אחרי שישבתי ביום שישי 26/11/48, במסדרון הצר והקטן, כמעט עד 12 בלילה, נפתחה הדלת של חדר היולדות, וממנה יצא ד“ר אופנהיימר ושאלני, באם אני בעלה של שרה. וכאשר עניתי לו בחיוב, הוא קרא בשמחה “מזל טוב” ואמר לי שנולדה לי בת. קראנו לה “לאה” על שם אמא של שרה, שמתה בבית חולים “בקור חולים” בירושלים ונקברה ב”הר הזיתים" בירושלים.

הייתי בצה"ל, צבא הגנה לישראל, ושוחררתי אחרי שרות של כשנה בשנת 1948, אחרי קום המדינה.

חזרתי לעבודה בסו"ב בחיפה במחלקת הכבישים בתפקיד עוזרו של מנהל המחלקה, החבר עציון שמואל.


 

פרק יג': חזרתי לעבודה בסולל בונה    🔗

כבר סיפרתי קודם, שעוד לפני שהתגייסתי לצה“ל, עברתי לתפקיד של מרכז עבודה, שבהיררכיה בסו”ב, היה הרבה מעל מודד או מהנדס של מרכז עבודה.

העבודה הראשונה שלי כמרכז עבודה,הייתה עבודת מערכת הכבישים בגבעת נשר. המקום כל כך מצא חן בעיני, שחיפשתי דרכים, להשתכן בגבעה.

בעזרת אחי הרצל, שהיה אז מנהל עבודה בנשר והיה רשאי להיות בין המתיישבים הראשונים בבתים בגבעת נשר, הועברה לי זכותו לבנות בית בגבעה.

הוא קיבל משכנתא מ“שכון עובדים” וכמו כן קבל הלוואה מהנהלת ביח“ר נשר, ושלם את החוב מדי חודש בחדשו, ע”י ניכויו ממשכורתו. אני הייתי מחזיר להרצל את החוב ממשכורתי, וכך המשכתי במשך שנים, והמשכתי בזאת עד לגמר כל חובי להרצל אחי, גם בהיותי בקפריסין, אליה נשלחתי ע“י הנהלת סו”ב בשנת 1954 להיות מרכז עבודות הכבישים בכל קפריסין. במחלקת הכבישים, שמנהלה היה המהנדס עציון, עבדו מלבדי, גם המהנדס לאור והמהנדס גורן.

המהנדס גורן הגיע למחלקה, עוד לפני המהנדס עציון, ומאחר והיה גם מרכז־עבודה, היה לו מעמד עצמאי, ואליו צורף המהנדס לאור בתור מודד ועורך חשבונות, והיה מגיע למשרד ומהוה את הקשר בין המהנדס גורן למחלקת הכבישים, בכל העבודות שבוצעו ע“י החבר גרן, בעיקר בשטח נמל חיפה ובחלק מהעבודות בעיריית חיפה ובשטח הקריות שבמפרץ. אני בתור מרכז עבודה חדש, מאז קבלתי את הכבישים בגבעת נשר, קבלתי גם עבודה גדולה נוספת שבוצעה גם כן ע”י “שכון עובדים” בנווה שאנן, כנותן עבודה. מערכת כבישים זו הייתה בשכונת זיו, בנוה שאנן, וגם במורדות הר הכרמל, בשכונת רוממה, שבהמשך לשכונת זיו.

גם בעבודה זו הייתי, גם מרכז־עבודה וגם מודד וגם מגיש חשבונות לנותן העבודה “שכון עובדים”.

מאחר, בזמן המדידות, הייתי צריך להיעזר באחד הפועלים, מפעם לפעם, בהחזקת לטת עץ מסומנת בסקלה של סנטימטרים, הייתי מחליף פועל מפעם לפעם, מהפועלים הנמצאים בקרבתי ועוסקים בעבודה.

באחד הימים, כאשר סימנתי כביש חדש במורדות הכרמל, (היום זה נקרא רח' אינטרנציונל) ונעזרתי ע“י פועל, שעסק בחפירת תעלה לצדי הדרך, אחרי שהסברתי לו, מה עליו לעשות עם הלטת־עץ המסומנת, כאשר יקבל ממני את הסמן מרחוק, בזמן היותי ע”י מכשיר הניבליר, וקורא מרחוק מעל הלטה שבידיו, הרגשתי לפי הגבתו, שפועל זה הוא בחור אינטליגנטי.

קראתי לו אלי התיישבנו זה על יד זה. שאלתיו על הרקע שלו ממקום מגוריו, לפני הגיעו ארצה, כי רב הפועלים שעבדו אצלי, היו עולים חדשים, אשר לא מזמן הגיעו ארצה. שמו היה אלפרד לוי והוא ספר לי, שהוא בוגר של בית ספר תיכון ביוגוסלביה ובו למד הנהלת חשבונות ומתמטיקה ופיסיקה ושאר מקצועות ריאליים.

הסברתי לו את הפרינציפ של המדידות וכיצד להכניס את הנתונים בפנקס המדידות וכן גם כיצד לסמן את הנתונים של תכניות הכבישים על הקרקע בשטח.

הוא הבין את הסברותי אחרי פגישה בודדת זו בינינו. מסרתי בידיו את מכשיר המדידה והתכניות והפנקסים בהם השתמשתי עד אז, והוא הפסיק להיות פועל מזדמן, והפך להיות מודד של העבודה בנוה שאנן.

מאז הוא עבר לסקטור המודדים של מחלקת הכבישים, מצורף לכל עבודותי, במחלקת הכבישים.

הוא המשיך לעבוד כמודד בסו“ב עד יציאתו לפנסיה, לשביעות רצונו המלאה של מנהל מחלקת הכבישים בסו”ב, הח' עציון שמואל, ושל כל מנהלי המחלקה בעתיד. מחלקת הכבישים של סו“ב בצפון נוהלה ע”י החבר עציון. באחריותו הייתה גם מחלקת הציוד המכאני הכבד, שכללה טרקטורים מסוג D–4 עד לסוג D–9 הכבדים ביותר, בעלי כוח סוס של 200 עד 300 כוחות סוס.

מחלקת ציוד מכאני הייתה בעלת בגרים מכל הסוגים, גם מכבשים מכל סוג שהוא וגם פינישרים לבצוע עבודות רצוף של שכבות הכביש העליונה באספלט.

את האספלט העליון היינו קונים במחצבת ק“מ 1/2 4, שהייתה שייכת לחברת בת של סו”ב שנקראה “חברת אבן וסיד”.

החבר עציון היה אחראי לקבלת עבודות, בין במכרזים או במשא ומתן ישיר עם נותני עבודה פרטיים.

בקיץ של 1948, אחרי קום המדינה, הוא הצליח לקבל עבודה, במשא ומתן, עם בעל הון תל אביבי, שקנה את הקרקעות של ישוב פוריה ושל חלק מהמורדות הצפוניים של ההר, עד לכביש המוביל מטבריה עד לכנרת המושבה, לאורך ים כנרת.

בעל ההון התל־אביבי הזמין אצל עציון, שייצג את סו“ב בחיפה, פריצת דרך, מפוריה עד לכביש, שלארך ים הכנרת, בהתאם לתכניות עבודה, שהוכנו ע”י ארכיטקט ידוע ומפורסם מת"א.

באחד מימי הקיץ הלוהטים החליט עציון לצאת לפוריה לביקור עבודה בכביש הנ“ל. הוא הזמין אותי להצטרף אליו לסיור הנ”ל והזמין עבור כך במחלקת התחבורה של סו“ב מכונית פרטית, שנהגה היה הנהג קלר, שהיה בין הוותיקים של נהגי סו”ב של מחלקת התחבורה. בדרך לטבריה ספר לנו הנהג קלר, שבנו הבכור יהודה, גמר את ביה"ס הריאלי בחיפה והוא מחפש עבודה.

אנו, עציון ואני, עזבנו את המשרד לסיור, שיקח וודאי כל היום, ללא השארת נפש חיה במשרדנו.

ואז עלה בדעתי הרעיון לקבל את יהודה למשרדנו בחיפה, ואני אלמד אותו להכין מכרזים ולהגיש חשבונות, כשם שהוכנסתי אני לעבודה זו, ע"י מורי ורבי, המהנדס עציון שמואל. בשנת 1949 קבלנו מכרז לבצוע שדה תעופה מצטלב למסלול הבודד שהשאירו לנו הבריטים בעזבם את הארץ, ברמת דוד..

העבודה הזו נמסרה למרכז העבודה, שפירא מאיר, ואני הייתי המודד והמהנדס שלו, ואזי הייתי חייב לעזוב את עבודתי כעוזרו הראשי של המהנדס עציון, ולהקדיש את כל זמני לעבודה זו.

בגלל גדלה העצום של העבודה, רכשנו מפעל לעשיית אספלט, והקמנו את המפעל שנקרא ברבגרין, בשטח קרוב למסלולים, בשטח החופשי של השדה.

את החצץ מכל הסוגים, בגדלים, מחול־מחצבה עד לחצץ בגדל כמה סנטימטר, קנינו במחצבת “אבן ןסיד”, שהייתה על יד העיר נצרת, שהייתה קרובה יותר לרמת דוד, מאשר למחצבת ק“מ 1/2 4 ע”י חיפה.

גם האגרגטים הדרושים ליצירת אספלט בברבגרין, קנינו בנצרת, וחסכנו את העמידה בתור לקניית אספלט בק"מ 1/2 4, שנמכרה לכל הקבלנים של עבודות כבישים באזור חיפה וסביבתה.

בראשית שנות החמישים התחילה העלייה הגדולה של יהודים ממרוקו, מתוניס ומעיראק ומשאר תפוצות הגולה ונבנו מעברות של אהלים או צריפי עץ, בכל האזורים החופשיים בחיפה ובסביבתה. נבנו מעברות בצדי הדרך בין מבואות חיפה הדרומיים, מהכביש חיפה–ת“א, עד לרגלי הר הכרמל, ובכל הישובים שבסיביבות חיפה כגון ע”י נשר, וכפר אתא, וע"י קריית חיים וכו', ולכל המעברות היו נדרשים כבישי גישה, ושבילים בין האהלים, וכן בין הצריפים.

היות ושפירא מאיר, מרכז הכבישים העיקרי, היה עמוס בעבודות כבישים מעל ליכולתו הפיסית, אני, כמרכז כבישים חדש, השלמתי את התרחבות מחלקת הכבישים, והתחלתי למנות מנהלי עבודה מקומיים מתוך הפועלים, שקיבלתי מלשכת העבודה של פועלי חיפה. בשנים 1948 עד 1954 הייתי מרכז עבודה לעשר עד חמש עשרה עבודות כבישים, שנבנו על ידי באותו זמן.

לשפירא מאיר, ולמהנדס גורן, שהיה גם מרכז העבודה בנמל חיפה ובכל העבודות, שעירית חיפה בצעה בשטח העיר חיפה, היה אוטו טנדר עם נהג מצורף של מחלקת התחבורה של סו"ב, לכל אחד מהם, היות ושניהם לא ידעו לנהוג.

אני הייתי אז כבר בעל רישיון נהיגה לאוטו טנדר ואז קיבלתי טנדר מסו“ב לרשותי והייתי נוסע בו לכל העבודות, שהיו עבודות שנרשמו על שמי, “עבודות ברזילי”, בהנהלת החשבונות בבנין רב הקומות הראשי של סו”ב ברחוב חסן שוקרי שבחיפה.

היות והייתי המהנדס היחידי בסו“ב שעלה לסטאטוס של מרכז עבודה, קבלתי ממנהל מחלקת התחבורה, החבר סיומה, לא טנדר חדש משנת 1950, ואפילו יותר חדיש כשם שקבלו כל שאר מרכזי העבודה שבסו”ב, אלא נמסר לרשותי “פורד” ישן משנת 1936. וזה לא היה טנדר חדש ופתוח מאחוריו, עם שני ספסלים מתקפלים מאחור, שיכל היה להעביר כלי עבודה, או 8 עד 10 פועלים ממקום עבודה אחד למשנהו. הטנדר שלי בעל מספר רישוי 100, היה ארגז סגור, שבדוגמתו היו בעלי מאפיות ללחם מוכרים את מרכולתם לחנויות מכלת, ברחבי העיר חיפה, ומאחוריו היתה דלת, שנסגרה ונפתחה על ידי הנוהג ברכב מבחוץ.

זוכרני ערב כיפור אחד, בשנת 1954, אחרי שנולדה בתי השנייה נאוה, שנולדה ב 16/4/54, והייתה אז כבת 5 חדשים, וחלתה עם חם גבוה, וקראנו לד“ר צייטלין. בעזרת הטנדר שלי הובא ד”ר צייטלין לבית שלי, בגבעת נשר, הוא רשם לה תרופה להורדת חם, והיה צריך להביא את התרופה מבית מרקחת ברחוב נורדאו בחיפה. אני החזרתי את ד"ר צייטלין לביתו, שהיה בבתי נשר, לאורך כביש הכניסה לבית החרושת למלט,, ומשם המשכתי לחיפה.

בהגיעי לרחוב נורדאו וירדתי מהאוטו ע“י בית המרקחת, קראה לי אישה ממרפסת של קומה שנייה: “אדוני, אדוני, האם עוד נשארו לך 2 לחמים עבורי, היות ובחנות המכולת בה אני קונה, נגמרו כל הלחמים, שנחטפו ע”י הקונים לפני הכנס חג הכיפורים לתוקפו”.


בהתחלת 1954 קבלנו עבודה גדולה של בניית סכר בעמק יזרעאל והיא, בנית סכר מאדמה וחפירת אגם לצבירת מי נחל הקישון להשקאת כל השדות, לשימוש כל הישובים, מושבים וקבוצים וקבוצות, שבעמק יזרעאל המזרחי.

הסכר מאדמה, והאגם, שגבולותיו ממערב המושבה כפר ברוך, וממזרח המושב היוגב ובדרך למגידו, בכביש יקנעם–עפולה, נקרא – “סכר מאגר כפר ברוך” למעשה ע"י בצוע עבודה זו הופסקה זרימת מי הנחל קישון, שהתחלתו בצפון עמק יזרעאל ושעבר בדרום כפר ברוך, ובדרום כפר יהושע, ומשם פנה נערבה, ועבר דרומה לקריית חרושת, והגיע לצומת ג’למי, צומת הכבישים טבעון–יקנעם.

משם הקישון היה עובר מתחת לגשרים בנויים מאבן וביטון. הקישון היה פונה צפונה, בעברו, מתחת לכביש אספלט הראשי, כביש חיפה–נצרת, וגם מתחת פסי הרכבת הישנים חיפה–דמשק, שלא היו כבר בשימוש עשרות שנים.

הקישון היה ממשיך מערבה בין הישובים כפר חסידים ויגור וממשיך במרחק 2–3 ק"מ צפונה מבית החרשת למלט “נשר”, וממשיך מערבה עד לים התיכון.

על יד “נשר” רחבו של נחל הקישון היה כ– 10 מטר ועמקו כ 3 מטר. על יד הקישון נבנה ע“י בית חרושת “נשר” בנין מבטון־מזוין, עוד בשנת 1924, עבור משאבות מים גדולות לשאיבת מים מרובים, שהיו דרושים לקרור המכונות של ביהח”ר נשר. הגג של מבנה זה, שהיה שטוח ושהשתרע על שטח של כ 20 מ 2, שמש לתושבי נשר כמשטח נקי להחלפת הבגדים לבגדי ים.

אני ביליתי, בילדותי, את רב שעות אחר הצהריים, כמעט יום יום, ברחיצה במי הקישון. וזה היה מפגש של כל בני הנער של שכונת הצריפים שע“י ביהח”ר “נשר”. בנחל הקישון למדתי לשחות ולקפוץ ממבנה קפיצה של עץ, שהיה צמוד למבנה של הביטון המזוין, עם גגו השטוח, שהכיל את המשאבות מים הגדולות של “נשר” והיו סגורות בדלת ברזל ובמפתח ובריח.

מקרש הקפיצה מעץ, שבלט לתוך אמצע נחל הקישון, ובגבה של כ־3 מטר מעל פני המים, הייתי קופץ עם הרגליים ישר למים, או קפיצת ראש, או קפיצת ראש עם סבוב באוויר ומגיע למים ישר ברגליים.

בשנות נערותי, כאשר כבר למדתי בבית הספר הריאלי בחיפה, ובמסגרת שעורי הספורט, היינו מגיעים לרחיצה בקישון שע“י ביהח”ר “שמן”, מקום כניסתו של נחל הקישון לים של מפרץ חיפה, השתתפתי בתחרויות שחיה וקפיצה מהגשר שעל הקישון, והצלחתי לקבל תעודת “שחיין מצטיין” חתומה ע“י המורה להתעמלות של ביה”ס הריאלי בחיפה, מר מרט. הסכר מאדמה, כ־3 ק“מ והמחבר את כפר ברוך (שנמצא דרומה לכביש העמק המחבר את נהלל לעיר עפולה) עם כפר היוגב (שנמצא צפונית לכביש חיפה–גנין) נבנה על ידנו במעלה הקישון, בעזרת כלי חפירה גדולים של 200 עד 300 כח־סוס שנקראים 8-D או 9-D. החפירה נעשתה ע”י בולדוזרים, שהיו בחזית הטרקטור והאדמה הועברה ע“י אותו הטרקטור, בעזרת סקרייפרים, שזה היה ארגז גדול של כ 4–5 מטר קוב, שהיה נפתח בתחתיתו ומתמלא באדמה החפורה ונסגר ע”י הנהג, הטרקטוריסט, בהפעלת הידיות המתאימות, ואז נוסע במהירות מכסימלית למרחק של 400 עד 1000 מטר, לפי הצורך, ומגיע לבסיס של הסכר ואז הסקרייפר נפתח שנית בתחתיתו ומפזר את האדמה במנות קטנות בגבה של 20 עד 30 סמטימטר. על האדמה המפוזרת מביאים כלי רכב עם טנקי מים, שמאחור צנור מים עם חורים, שמפזרים את המים בכמות מתאימה ומדודה מעל האדמה המפוזרת. על האדמה הרטובה, שצריכה להיות רטובה, לא יותר מדי ולא פחות מדי, עוברים עם מכבשים שפניהם אינם חלקים כמו מכבשי כבישים המוכרים לכולם, אלא מכבשים עם בליטות רגלים בגדל של כ 20 ס"מ.

מכבשים אלו, שהיו גלגל בודד של מכבש עם יצול, שנמשך ע"י טרקטור קטן של 4 D בעל 50 כח סוס.

אחרי מדידת צפיפות האדמה, שנמדדה במעבדה, הנמצאת במקום העבודה, עוברים לפזור שכבת אדמה עליונה מעל השכבה התחתונה, שעובדה בהתאם.

אחרי הגיע השכבות העליונות לגבה של 3 מטר בגבה הכי גבוה של הסכר נגמרת העבודה. בחלק המערבי של הסכר במקום, שהאפיק של נחל הקישון, בצד של כפר ברוך, בנינו, ברחב של אפיק הנחל ובגבה של 1/2 מטר יותר נמוך, מפני הסכר העליונים, מבנה מבטון מזוין עם שיפוע מבטון, אל אפיק הנחל המיובש, וזה צריך היה לשמש לקבלת המים העודפים בשנת שפע של מי גשמים, ומעביר אותם באפיק הנחל המיובש אל ים התיכון. כדי שאוכל להתמסר במאה אחוז לעבודה גדולה זו, העברתי את כל עבודתי המפוזרות באזור חיפה למרכזי העבודה האחרים של מחלקת הכבישים.


 

פרק יד': נסיעת משפחתי לקפריסין    🔗

באחד הימים, כאשר בקרתי במשרד מחלקת הכבישים בחיפה, נמסר לי מכתב סגור ע"י מר עציון, מנהל המחלקה.

המכתב היה מאת ראובן לאור, שנשלח לעבודה גדולה לקפריסין, מבלי שאפילו שמעתי אל זאת, כיון, שהייתי חדשים בעבודת סכר כפר־ברוך מבלי לבקר במשרד הראשי. במכתבו של ראובן נתבשרתי, שהוא נסע כבר לפני כמה חדשים לקפריסין, לפי בקשת החבר לקס, שהיה אחד ממהנדסי הכבישים הבכירים בסניף מחלקת הכבישים בתל אביב, שחלשה על כל השטח של ארץ ישראל מנתניה בצפון, דרך ת"א, רחובות, ובאר־שבע וסביבתה הקרובה, ועד מצפה רמון וערד, בדרום.

החבר לקס יסד את מקום העבודה הראשון בחוץ לארץ.

לקס התחבר לאיש העסקים העשיר ביותר באי, בשם לניטיס, ויסדו ביחד חברה בשם “סיברקו” ביחס של 50% ו 50%.

איש העסקים לניטיס היה האחראי לממון החברה, והיה זוכה ב 50% מרווחיה (או הפסדיה) ולקס, המיצג את חבת סו“ב בארץ, היה אחראי להספקת כלי העבודה וכח האדם, ובחירת המהנדסים ומנהלי העבודה המיובאים מהארץ. ראובן, שעבד עם מרכז־העבודה, גורן, כמהנדס וכמודד, הוחלף ע”י מהנדס חדש, בשם שומני, שהגיע מצ’כוסולובקיה כעולה חדש, ואז התאפשר לראובן לעבור עם כל משפחתו לקפריסין, במטרה לבצע את העבודה של הארכת שדה התעופה בעיר הבירה ניקוסיה ויישור ותיקון והשבחת שדה התעופה הקיים. אני עבדתי עם עציון בתאום מלא, בכל שנות עבודתי בסו“ב, ותמיד הייתי מקבל גיבוי מלא ממנו, בכל מעשי והחלטותיי, גם בעבודתי, כמהנדס וכמכין מכרזים עבור כל מחלקת הכבישים, וגם כמנהל משא ומתן עם נותני עבודה שונים, כגון משרד הבטחון, משרד השיכון של הממשלה, משרדי מחלקת העבודות הציבוריות, שנקראו בקצור מ.ע.ץ., ושכון עובדים של ההסתדרות הכללית של פועלי א”י, וכו’וכו'.


ברזילי 17ב.jpg

בקפריסין 1956 בפתח הבית


גם בעבודתי, כמרכז־עבודה, במחלקת הכבישים היה לי גיבוי מלא ממנו והוא היה עוזר לי בכל, כאשר פניתי אליו בבעיותיי בשטח יחסי אנוש ויחסי עבודה, בשטח זה של ריכוז עבודות בסביבות חיפה, במקצוע חדש זה עבורי, כמרכז־עבודה של כבישים. לפני התחלת עבודתי בסכר כפר ברוך, הכנתי מכרז לכביש אוטו־סטרדה לקטע כביש, מרחוב אלנבי דרומה עד לכביש הכניסה לטירה שבדרך ת"א.

נותן העבודה לכביש זה הייתה עירית חיפה, שבראשה היה אבא חושי המיתולוגי. בחיפה היה חסר עבודה מחריד ואבא חושי, ראש העיר, החליט לפתור את בעיית חוסר העבודה בצורה חלקית, ע"י הכנסת סעיף מיוחד, בתנאי המכרז המחייב את הקבלן הזוכה בעבודה, להחליף 90% מהעובדים מדי חדש בחודשו.

הפועלים שהגיעו זה לא מכבר ממרוקו, בעליה הגדולה מחוץ לארץ, בשנים הראשונות של קום המדינה. התיישבו בוואדי סאליב, בבתי הבתים של ערביי חיפה התחתית, שהתרוקנו מיושביהם, דרך נמל חיפה, בעזרת סירות מכל הגודלים בדרכם ללבנון. פועלים אלה היו חמר אנושי קשה לסדור בעבודות דחק שונות שיזמתם היתה ע“י הסוכנות הציונית לא”י.

לכן יוצא וואדי סאליב היוו את רב הפועלים שהיו צריכים להתחלף כל חדש בעבודה זו. אני הכנתי את המכרז לעבודה הנ"ל, בעזרה ובביקורת של מנהל המחלקה, מר עציון, וכשם שאני לא התייחסתי לעובדת החלפת הפועלים מדי חודש, גם מר עציון לא התחשב בגורם זה, שהיה צריך להעלות את המחיר הסופי של המכרז באחוז רציני.

כמובן שקבלנו את העבודה ומרכז־העבודה, שפירא מאיר, קבלה לבצוע, ואני הייתי צריך לעזור לו כמהנדס וכמודד וכמגיש חשבונות.

אחרי חדש עבודה של כ 100 עד 150 פועלים מדי יום ביומו, התחילה מהומה ומריבות, ביום שהגיעו פועלים חדשים, שהיו צריכים להחליף את הפועלים, שעבדו חדש ימים, והיו צריכים לעזוב את המקום ולהתחלף בפועלים החדשים, שהגיעו לעבודה. חלופי הצעקות בין הפועלים הגיעו עד מהרה לחלופי מכות וכל ההמון הזה חפשו והתקרבו מיד אל מרכז העבודה, החבר מאיר שפירא, וכל אחד מהם, משני המחנות, דרש מהבוס, מאיר שפירא, שיהיה הפוסק, המכריע, מי מהם נשאר ומי מהם הולך הביתה. אחדים מהולכי הביתה, הוציאו את זעמם על מאיר שפירא, והוא ספג מכות בכל חלקי גופו. הוא מהר להזעיק את הנהג הצמוד אליו, ויחד הם עזבו את מקום העבודה ונסעו חזרה למשרדי סו"ב והתייצבו במשרדו של מנהל המחלקה מר עציון, ושפירא זרק את המפתחות של האוטו שלו על השולחן של עציון, והודיע לו בו במקום, שהוא לוקח מרגע זה חפש לפחות לחדש ימים ולא חוזר יותר לעבודה זו.

אני ישבתי בחדרו של עציון, כעוזרו הראשי, ומטפל בכל הבעיות, שהתעוררו בעבודות השונות של “מחלקת הכבישים צפון”, מנתניה בדרום, עד מטולה ורמת הגולן בצפון. עציון פנה אלי והורה לי לעזוב הכל ולצאת לכביש, שנשאר בלי מנהל עבודה. העבודה נפסקה בכביש, ואחרי כמה שעות של הסברה בעזרת מנהלי עבודה מקומיים, התחילו העניינים להסתדר כתקנם.

חזרתי למשרדי הראשי בחיפה ורק התיישבתי ליד שולחני בחדרו של עציון, התפרץ עציון לחדרנו המשותף, כולו אדום וסוער, ובצעקות ובהאשמות הטיל עלי את כל האחריות על מה שקורה בעבודת כביש האוטוסטראדה.

יותר מאוחר התברר לי, שעציון הגיע לחדרנו, ישר מחדרו של המנהל הכללי של סו"ב, לאחר שקיבל ממנו מרחץ חריף על ראשו, בנושא הכביש המדובר.

עציון היה מנהל מחלקה, הידוע ומוכר, שאין אדם, בין עובדי המחלקה ובין נותני העבודה, או בין עובדי ומנהלי הציוד המכאני שהנם נתונים למרותם של מחלקת הכבישים, או עם מהנדסים זרים של קבלני משנה, וכל מי שמנהל משא ומתן כנגדו, תמיד היה מרים את קולו ומתרגז על נקלה, אולם היה מהר משלים ומתרצה וגומר את שיחתו לעיתים קרובות עם בדיחה או הלצה ומביא הכול למקומו בשלום.

בכל שנות עבודתי עם עציון, הוא אף פעם אחת לא הרים את קולו, בפנותו אלי. הייתי היחידי במחלקה, שנתברכתי בעמדה נעימה זו ביחסי עם עציון. אני נעלבתי עד עמקי נשמתי, כי מעולם, מאז שעבדתי עם עציון, עוד לפני התגייסותי לצבא הבריטי בשנת 1941, ואחרי כן כל שנותיי בעבודה אתו, אחרי שנת 1946, מאז חזרי מהצבא הבריטי, לא קרתה התפרצות או כל מלה קשה מפיו ששל עציון כלפי.

אני התחלתי לחפש עבודה אצל קבלני כבישים בסביבות חיפה עם החלטה בליבי לעזוב את סולל בונה ולעבור לעבוד בתנאים מתאימים, אצל קבלן כבישים זר.

היו לי כמה הצעות נהדרות אצל קבלני כבישים מתחרים, אולם היה לי קשה להחליט לעזוב את סו"ב אחרי כל כך הרבה שנות עבודה רצופות, כולל שנות התגייסותי בצבא הבריטי ושנת התגייסותי בצבא ישראל, במלחמת השחרור שנת 1948, שנחשבו עבורי כשנות עבודה בהתחשבנות לוותק, שאני צובר לקראת יציאתי לפנסיה.

והנה הגיע אלי מכתבו של ראובן לאור, בו הזמינני להצטרף אליו לקפריסין ולעבוד יחד אתו כצוות. הוא כמהנדס מחלקת כבישים ואני כמנהל העבודה הכללי, תפקיד, שהתמחיתי בו בשנים האחרונות בארץ בתפקיד מרכז עבודה, כתוספת לעבודתי כמהנדס וכעוזרו של עציון.

אני העברתי את עבודתי, בסכר כפר ברוך, לעוזרי הראשי, איש מחלקת הציוד המכאני, וכעבור שבועיים מיום קבלת מכתבו של ראובן חברי, קבלתי ויזה וטסתי באווירון משדה התעופה בחיפה ונחתתי בשדה התעופה בניקוסיה, בירת האי קפריסין.

בבית, בגבעת נשר, נשארו אשתי ושתי בנותיי הקטנות, לאה ונאווה, לאה שלמדה בכיתה א' ונאווה, שהייתה בת 7 חודשים.

נקבע ונאמר לי, שהמשפחה שלי תצטרף אלי קצת יותר מאוחר, לא יותר מחודש ימים שהיה שלי בניקוסיה.


ברזילי 18ב.jpg

בקפריסין 1957 משה, שרה, לאה ונאוה


למזלנו, הייתי מוקף בשכנים נהדרים, גרינגר מדרום, גוטבטר ממערב, ויונה המורה של לאה’לה בכתה א' מצפונית־מערבית. אשתי, שרה, הייתה צעירה בהרבה שנים, מכל השכנים שמסביבנו, וכל אחד משכני החביבים, עזרו לה והגישו לה את כל העזרה שנדרשה לה. בנוסף, גרו במרתף ביתנו, דוד, אחיה של שרה, ואשתו חנה, מאחר, שהיו חסרי דירה, כאשר התחתנו שנה קודם לכן.

הם היו מיועדים לגור בדירתנו, לאחר הצטרפות משפחתי אלי לניקוסיה, אחרי קבלת הויזות שלהם המיוחלות, בעתיד.

במקום לשהות לבדי בניקוסיה כחודש ימים, התארכה שהייתי שם לבד, יותר מ 3 חדשים, עד לקבלת הויזות.

עם בואי לקפריסין, סודר עבורי דיור עם פנסיון מלא אצל ישראלית ממוצא תימני בשם מרים.

היא התאהבה והתחתנה עם שוטר אנגלי, חסון ויפה בשם ג’ימי, וכאשר האנגלים עזבו את הארץ, בצאת הנציב העליון הארץ והשלטון בארץ הועבר לישראל, היא ובעלה ג’ימי עברו לגור לקפריסין השכנה, ופתחו פנסיון בניקוסיה הבירה.

באי קפריסין שלטו הבריטים, ובראש השלטון עמד נציב עליון.

בסביבות ארמון הנציב, היו מפוזרים וילות, שבעליהן היו קפריסאים יוונים מקומיים, והם היו משכירים את הוילות שלהם לכל דורש.

בוילות אלו גרו פקידי השלטון הבריטי באי, ובחלק מהוילות היו גרים בעליהן וכמו כן עובדי חברת “סיברקו” הבכירים, המהנדסים מהארץ, ומנהל חשבונות ראשי, שהובא מישראל. אני התחלתי לעבוד למחרת הגיעי לקפריסין וכל עבודות הכבישים, שבוצעו ע“י חברת “סיברקו” (שותפות סו"ב והמליונר לניטיס), הועברו לאחריותי ע”י המהנדס ראובן לאור, שהשאיר לעצמו את הטיפול ההנדסי והמדידות ואת הקשר עם נותני העבודה השונים, ובייחוד, המשא ומתן עם שלטונות הצבא הבריטי, שהיה הנותן עבודה הגדול ביותר והעקרי. אני קיבלתי גיפ “לנדרובר” ביחד עם נהג בשם אנדריאס, וכאשר הגיע לאספני מביתה של מרים, בעלת הפנסיון, הוא קפץ ממקום מושבו ע"י ההגה, ורץ לפתוח עבורי את הדלת השנייה.

נדהמתי ועצרתיו, ובקשתי ממנו לחזור אל ההגה, והסברתי לו שאני בריא ושלם, ופתיחת הדלת אינה מהווה עבורי כל בעיה.

הוא הצטדק והסביר לי, שהוא היה נהג של רב סרן אנגלי, ועבד אתו במשך שנים כנהג, וזה היה הרגלו מימים ימימה.

התיידדתי עם הנהג הזה בכל שנות שהייתי בקפריסין והג’יפ היה ברשותו בכל ימות השבוע והועבר לרשותי, ביום שבת אחרי הצהריים עם גמר העבודה, עד ליום שני בבוקר, עת התחלת העבודה בשבוע הבא.

המשכתי לעבוד בניקוסיה וסביבתה במשך קרוב ל 3 חודשים וגרתי כל הזמן בפנסיון של מרים, בו גרו גם אגון ואשתו ועוד שתי אנגליות מאנגליה, שקפריסין שמשה עבורן תחנת ביניים, בדרכן למזרח הרחוק.

אגון נשלח ע“י מחלקת ציוד מכני של מחלקת הכבישים, בתפקיד הנהלתי של ציוד המכני של חברת סייברקו, שהלך והתרחב בהדרגה ע”י העברת טרקטורים ושאר כלים, כגון ברברגרין (בית חרושת זעיר ליצירת בטון־אספלט) ופינישר (מכונה רחבה וגדולה המפזרת את הבטון־אספלט על הכביש בשכבת יסוד של 3–4 ס"מ ובשכבת כיסוי דקה, המהווה את פני הכביש העליון, עליה נוסעת תחבורת האוטומובילים).

כך עבדתי מבקר עד ערב, במשך כ 3 חודשים, במסירות אין קץ וחיפשתי מקורות לחומרי כבישים בסביבת ניקוסיה, בואדיות השונים ובהרים המקיפים את הבירה מכל צד. כל זה נעשה כהכנה לעבודה הגדולה, שקבלנו מהצבא הבריטי, ועבורה נשלח ראובן לאור כמה חודשים לפני, והיא תיקון המסלול היחידי הישן והמקולקל והקצר של שדה התעופה של קפריסין, תיקונו והארכתו, כך שיוכל לשמש לא רק אווירונים רגילים של נוסעים בעלי שני מנועים, אלא גם מפציצים גדולים בעלי ארבעה מנועים.

ואז הגיעה הישועה ונתבשרתי מהארץ, שהויזות עבור שרה אשתי ובנותי מחכות לי במשרד הראשי של סו"ב בארץ.

לאל’ה בת השש, למדה אצל המורה יונה בראון שכנתי בכתה א', וידעה כבר קרוא וכתוב, והצטיינה בכך. נאווה’לה בת העשרה חדשים, הייתה ילדה טובה ומתוקה, וקבלתי משרה אשתי מכתב, שבוע בשבוע, המפרט את התפתחותה לפרטי פרטים.

העברתי את הטפול בעבודותיי לראובן חברי, וטסתי לארץ לחופשה של שבוע ימים. סדרנו בארץ את כל הדרוש טפול, וחזרנו משדה התעופה, במפרץ חיפה, לניקוסיה, באווירון קטן בעל שני מנועים ועשרים מקומות ישיבה.

הנסיעה לא הייתה כל כך נעימה, כי מפעם לפעם היו שקיעות אוויר וחששנו שמא האווירון נופל לים, וגם שרה עברה ניתוח קל בזרוע ידה, יום לפני הטיסה, וכל הדרך היא סבלה מכאבים קשים.

בשדה התעופה בניקוסיה חכה לנו הנהג שלי, אנדראוס, והעביר אותנו לפנסיון של מרים התימנייה.

תוך זמן קצר נשכרה עבורנו ווילה, באזור הווילות, המקיפות את בניני הנציב העליון הבריטי, השולט בקרפריסין שלטון מוחלט. ובסביבה זו היה גם בית הספר האנגלי, בו למדו ילדי קציני הצבא וילדי הפקידות הבריטית העליונה, ולשם נשלחו גם ילדי ראובן לאור וילדי לקס. המהנדס הראשי והמנהל הכללי של חברת סיברקו, שבצעה עבודות עבור הצבא הבריטי, לא רק בשטח שדה התעופה הצבאי, ששמש גם את האוכלוסייה הכללית, אלא גם בכל ערי קפריסין הגדולות, כגון לימסול, לרנקה ופמגוסטה ושאר ערי האי ובכל המחנות הצבאיים שבאי.

גם הבית שהועברנו אליו, היה במרחק הליכה לבית הספר “ג’וניור סקול”. שכננו הקרוב ביותר, היה רב־סרן בריטי ואשתו, עם ילדה קטנה בגילה של לאל’ה, בשם וינדי, והם שיחקו ביחד אחרי שובם מבית הספר, יום יום, או אצלנו או בביתם. כמה חודשים מאוחר יותר הובא המהנדס שטרן מתל־אביב, שהובא לניקוסיה, לעזור לי ולראובן, במדידות ועזרה בניהול העבודות בכבישים, באזור ניקוסיה, ובעיקר בבניית והארכת השדה תעופה החדש, ובתיקונו של השדה הישן, שעמדנו להתחיל בעתיד הקרוב. הוא הגיע בגפו ואני עזרתי לו למצוא ולשכור וילה, ממש מעבר לכביש של ביתי, כך שאשתו אווה וילדיו יוכלו להצטרף אליו כעבור חדש או חודשיים בהקדם האפשרי. באחת השבתות, כאשר הגעתי הביתה עם הלנדרובר (הג’יפ) שלי, בגמר העבודה בצהריים (השבת אצל היוונים, היא בדיוק כמו אצלנו יום השישי).

החנויות נסגרות מוקדם אחרי הצהריים, והפועלים הרבים מתפזרים לכפריהם באוטובוסים בשעות אחרי הצהריים, אחרי חלוקת התשלום השבועי ע"י פקידי המשרד.

אשתי שרה בקשה ממני שאסיע אותה לאחת המספרות שברחוב לדרה, החוצה את ניקוסיה העתיקה שבין החומות.

בשעות אלו כל חנויות העיר סגורות ומסוגרות, מלבד המספרות המעטות שממשיכים לשרת את האוכלוסייה.

בדיוק בזמן הגיענו לקפריסין התחילו ניצני המרד של האוכלוסייה כנגד השלטונות הבריטים באי בדרשם עצמאות, ופרצו מאורעות ע"י התארגנות, שנקראו אנשי אאוקה ופה ושם התחילו זריקות אבנים על מכוניות, שאנשי צבא ישבו בהן, או פקידים וחיילים שלבשו לבוש אזרחי, אבל ניכר בפניהם או שערם הבלונדיני, שהם אנגלים ולא אנשי המקום. גם לנו, אני ואשתי וילדנו, קרה פעם, כאשר עברנו בתוך כפר יווני, שאנשי הכפר ישבו על המדרכות בצידי הכביש, צעקו לנו: אנגלים חזרו לבריטניה והשאירו את קפריסין עבורנו. צעקות כאלו הופנו אלינו, כי שרה ונאוול’ה עם שערותיהן הבהירות, נראו בעיניהם כאנגלים אזרחים, שהגיעו לאי להשתלט עליהם.

כאמור, נסענו בלנד־רובר, אני ואשתי, לאל’ה, וחברתה האנגליה ווינדי, בת הרב־סרן האנגלי ואשתו, שביתם היה כמעט צמוד לביתנו, בחלק מהבתים שהיוו את רחוב פפהפלסה, אשר טרם כוסה בשכבת האספלט העליונה.

אני הזמנתי את המהנדס, דני שטרן, שגר בווילה בפינת הרחוב, שיצטרף אלינו, כדי שיעביר קצת את זמנו בנסיעה אתנו לעיר העתיקה, ובדרך יוכל להשתעשע ולשעשע את בנותיי, לאהל’ה ונאוול’ה, שהייתה אז כבר כבת שנתיים ויוכל גם לחדד את שפתו באנגלית עם לאהל’ה ווינדי, בת השכן האנגלי שלי.

רחוב לדרה, שהיה יעדנו, חצה את העיר העתיקה, שבין החומות, והיה צר מאד, וביום חול רגיל היה מלא אדם, חנוית מפוארות משני צדדיו, והבתים צמודים זה לזה והם בני שתיים עד שלוש קומות לכל היותר. הקומות העליונות מאוכלסות או במשרדים או במרפאות של רופאים קליניים או רופאי שיניים, ובעיקר, גרו בהם משפחות וותיקות של בני ניקוסיה, הקפריסאים.

הרחוב היה בעל כוון אחד ואם היה ברצונך לחזור למקום ממנו הגעת, היה עליך לעבור ברחוב צר לרחוב מסחרי, מקביל לרחוב לדרה, אולם בעל כוון הפוך לכוון הנסיעה שברחוב לדרה.

כאשר אנו הגענו עם הלנדרובר לרחוב לדרה, הוא היה ריק מאדם. כל החנויות היו סגורות, כשם שאצלנו בארץ נסגרות החנויות ביום שישי, בשעות ארבע או חמש אחה"צ. רק המספרות היו פתוחות.

אני ראיתי במרחק של כ 50 מטר לפני שלושה צעירים גבוהים, צועדים כחיילים, זה לצד זה, לבושים אזרחית בחליפות מהודרות, ולמרות, שהם הלכו באמצע הרחוב, לא הפעלתי את צפצפת האוטו, על מנת, שיעלו על המדרכה שבצדם.

היות והתכונתי לעצור ולהוריד את שרה על יד המספרה במקום שהם היו, ולעצור שם ולחכות עד שיגמר הטיפול בשערותיה.

ברגע שעצרתי את האוטו ע"י המדרכה, וכאשר שלושת הצעירים היו במרחק כ 3 מטר לפני, כאשר הגב שלהם לפני, הופיעו מאחת הכניסות של חדרי המדרגות לבתים, שהובילו מהקומות העליונות ישר לרחוב, 2 בחורים עם כלי ירייה וכל אחד מהם השעין את מרפקו על הכנף הקדמי של האוטו שלי משני צדדיו, ורסס ביריות את שלושת החיילים שהלכו לפני על הכביש.

שרה, הספיקה כבר לפתוח את הדלת שלצדה, ולהוריד רגל אחת על המדרכה. אני מיד צעקתי לכולם לכופף את הראשים עד כמה שאפשר, ובקשתי מדני שטרן, להשכיב את התינוקת נאול’ה על ברכיו וצעקתי לשרה, לחזור ולהיכנס למקום מושבה, ואני עצמי כופפתי את עצמי מעל ההגה.

כאשר השקט ברחוב, שהיה לפני כן, חזר למצבו הקודם, התנעתי את הג’יפ, וכיוון שלא יכולתי לנסוע קדימה, כי החיילים שכבו ממש לפני הגלגלים הקדמיים, נסעתי אחורה ברוורס ובכל המהירות שיכולתי, חיפשתי את המעבר לרחוב המקביל, ויצאתי מהעיר העתיקה שבין החומות, והגעתי בשלום הביתה לביתי, שהיה במרחק שמונה עד עשרה ק"מ מחוץ למרכז העיר.

ואז התחילה פרשה חדשה.

ברדיו היומי של ניקוסיה, הודיעו באנגלית ביוונית ובתורכית, כל שעה מלאה, על רציחת החיילים האנגליים, לבושים בחליפות אזרחיות, וממרפסות עליונות של תושבים, הגרים ברחוב לדרה, שיצאו למרפסות לשמע היריות, ראו אוטו לנדרובר נמלט מהמקום. וכן ראו אישה בלונדינית נכנסת ליד הנהג, והם מבקשים מהנהג, וכל מי שהיה אתו להתייצב מיד בתחנת המשטרה המרכזית שבעיר.

החלטנו שרה ואני, להתייעץ עם המנהל הכללי של חברת “סייברקו”, המהנדס לקס, שיגיד לנו כיצד לנהג.

ומכיון שבדירתנו לא היה לנו טלפון, נסעתי בלנדורבר אל הפנסיון של מרים התימנייה ובעלה ג’ימי האנגלי, ובקשתי מהם רשות להשתמש בטלפון של הפנסיון עבור שיחה דחופה עם הבוס שלי.

ספרתי לו בטלפון את כל הקורות אותנו, והוא אמר לי, שאקח אתי את דני שטרן, שהיה אתי באוטו, ונתייצב מיד במשטרה, כפי שנדרש בהודעות הרדיו של ניקוסיה. כאשר חזרתי לביתי ברחוב פפפלסיה, חכה על יד ביתי טנדר של המשטרה המקומית, ולא הבנתי כיצד הם ידעו כה מהר, את מקום מגורי, שלי ושל דני.

חדשים מאוחר יותר, כאשר אנשי אאוקה הרגו, באחד מרחובות העיר העתיקה, את ג’ימי האנגלי, התברר לי, שהוא עבד בבולשת של המשטרה המקומית, והעביר כנראה את תכן שיחתי הטלפונית עם המהנדס לקס וגם הסביר למשטרה את מקום מגורי החדש במדויק. השוטרים העבירו את שנינו למחלקת החקירות המקומית, והחזיקו אותנו במשטרה עד אחרי חצות באותו יום שבת, וחקרו את שנינו, דני ואני, כל אחד לחוד. שרה, שנשארה בבית, דאגה לנו מאד, ומאד הוקל לה כאשר הוחזרנו ע"י המשטרה הביתה.

אני הספקתי, במשך השנה או השנה וחצי להיות בקפריסין, להתבסס בעבודות השונות, שבצעתי באזור ניקוסיה.

מניתי מרכז עבודה חדש, שהיה קודם נהג של מכבש, ודרכו ניהלתי את כל עבודותיי המפוזרות. יתרונו העיקרי היה, בזריזותו ותפיסתו המהירה, ובידיעתו והבנתו בשפה האנגלית. רב עבודותיי היו בשטח שדה התעופה ובשכונות והמבנים והמחסנים שהיו בשדה, בעיקר בחלק, מהשער הראשי, עד למשרדי החברות־תעופה השונות, שהיו קרובים למסלול ההמראה. בהתחלת שנת 1956 קבלנו צו התחלת העבודה משלטונות הצבא הבריטי לתקון והארכת המסלול היחידי של שדה התעופה בניקוסיה.

עבודה זו הייתה הסיבה לבואי ולבוא כל משפחתי לניקוסיה בשנת 1954. הזמן לבצוע העבודה היה בהתאם לחוזה, ששה חודשים, ובהתאם לתנאי החוזה, הענש לכל יום איחור, היה ממש אסטרונומי ביחס להיקף הכללי של העלות הכללית של העבודה.

התחלנו להתארגן לקראת העבודה.

בנינו צריף בעלל ששה חדרים. שני חדרים עבורי ועבור המהנדס לאור, ושאר החדרים עבור הפקידים והמחסנאים מבני המקום הקפריסאים.

הכנו סטוק של אבני לקט, שהובאו ע"י מכוניות משא בבעזרת פועלי הנהגים, שהועסקו על ידם. אנו שילמנו עבור האבנים בעזרת מדידת נפח הארגז של האוטו. כמו כן הבאנו חמר הורה, הדומה לכורכר בארצנו. גם עבור חמר זה שולם בעזרת מדידת נפח ארגז האוטו.


ברזילי 19ב.jpg

בקפריסין 1956 בשדה התעופה שאבא בנה בניקוסיה


את החומרים הללו אכסנו מאחורי מבנים של הצבא, ששמשו כבמחסנים של הצבא המקומי. השטח מאחורי המבנים הללו השתרע לאורך של כשמונים מטר ולרחב של כשלושים מטר. המשטח הזה נגמר ברוחבו, בקיר של כשלושה מטר גבהו כמפל, אל שטח נרחב וגדול. בקצה המשטח העליון, לאורך הקיר, בנינו מגרסות־אבנים, מיושנות, שקנינו מחברת “אבן וסיד”.הם הקימו מחצבות חדשות ומודרניות ומכרו לנו את המגרסות הישנות. עבור קניה זו ועבור הצורך להעביר לקפריסין פלנט של ברברגרין נוסף לזה, שהיה לנו כבר בניקוסיה טסנו, אני ומנהל חברת סיברקו, המהנדס לקס, ארצה, לכמה ימים.

הפלנט, ברברגרין, היווה ביח"ר קטן ליצירת אספלט עליון, המהווה את השכבות העליונות של הכביש או משטח המסלול של שדות התעופה.

התחלנו את עבודת החפירה של שטח המסלול הקיים, שהיה הרוס בחלקו ונראה כמו גלי ים התיכון במקומות רחצה המיועדים לרחיצה.

אחרי שהוצאנו את ההורה ואבני הלקט, שהיו הבסיס לאספלט העליון, הגענו למשטח של אבן קשה עם חורים מקומיים בפלטת האבן, ובחורים אלה מצאנו אדמה שחורה, שהיו הסבה להרס המסלול בחלקו, ולהיווצרות הגלים של כל המסלול כולו. עם התחלת העבודה במסלול, הגיע לעבודה מאנגליה, אנגלי בשם הובס, שתפקידו היה להיות המפקח הראשי על טיב החומרים וטיב העבודה שנעשים על ידנו, כדי שלא יוצרו הגלים, והרס חלקים נקודתיים, בשכבת האספלט העליונה של המסלול החדש, שעתיד להיות נושא עבודתנו החדשה, עבורה נקראתי ע"י לאור ראובן להגיע לקפריסין. הקפדנו מאוד בחפירת האדמה, שמתחת לשכבות ממנו בנוי המסלול של שדה התעופה הישן. על משטח האבן הקשה נבנה כל המסלול וכל האנגרים (גרז’ים של אווירונים) וכל המחסנים של שלטונות הצבא הבריטי, וחיל התעופה הבריטי, שהיה למעשה, הבעל בית של כל הישוב הזה, שהכיל גם את בתי המגורים של הטייסים ומשפחותיהם.

עיקר עבודת החפירה הייתה נעשית ע“י טרקטורים־בולדוזרים, הנערמים בערמות, ומועמסים ע”י טרקטור־שובל, בעלי כף קדמית, על אוטו גדול, ומוציאים אל מחוץ לקמפוס של שדה התעופה, אל מחוץ לגדר, המקיף את כל הישוב הזה, הנשמר ע"י הצבא, בכל כנפות השמיים. כאשר הגענו אל משטח האבן, היינו מפזרים על פניו מספר גדול של פועלים, ובעבודה ידנית, חפרנו את האדמה מהחורים, שהיו בתוך משטח האבן.

המפקח “הובס” לא הסתפק בהוצאת האדמה מהחורים. הוא דרש, שגם נטאטא את פני המשטח ותחתית החורים ונאסף את שארית האדמה ונוציאה מהשטח. דרישה זו הקטינה את קצב העבודה ולאחר כמה ימים, הוא הגיע לעבודה עם מכונית אדומה ומפוארת, וכנראה נקנתה עבורו ע"י הנהלת חברת “סיברקו”, ואז הפקוח שלו נתרכך ודרישותיו נעשו הגיוניות יותר.

אחרי כשבוע אחרי התחלת העבודה הזו, הגיע אלי המנהל לקס לצריף עבודתי, בו בצעתי בחדרי, את החלק ההנדסי של העבודה.

הוא לא ביקר אותי בעבודה אפילו פעם אחת, במההלך כל השנה או שנה וחצי להיותי בקפריסין. הוא הזמין אותי, לאחר שיחת חולין ושתיית קוקה קולה, משקה שפגשתי בו בראשונה עם בואי לקפריסין, לטיול קצר לשטח העבודה.

בדרך הוא סיפר לי, שהוא הוזמן ע"י הגנרל הבריטי, שהיה המפקד העליון של חיל ההנדסה הבריטי בכל האימפריה של בריטניה. בשיחה זו עם המפקד, הוא נשאל על ידו, באם החברה “סיברקו”, יכולה לגמור את עבודת תיקון והארכת מסלול שדה התעופה בניקוסיה, בתקופה של שלושה חודשים, במקום ששה חדשים, כפי שצוין בחוזה בין הצבא וחברת “סיברקו”. כמו כן הבטיח למנהל לקס בונוס עצום באם נעמוד בבקשתו זו.

המהנדס לקס העביר את שאלת המפקד אלי.

אני עניתי לו בו במקום בחיוב. אמרתי לו שבמקום שמונה שעות העבודה אני אעבוד שתי משמרות, דהיינו שש עשרה שעות עבודה ביום. עבור זאת אני צריך להכפיל את מספר הפועלים.

היו לי כבר כמאה וחמישים פועלים, כלומר עלי להעסיק שלש מאות פועלים, והדבר כרוך בהוצאות נוספות מכל מיני סיבות, שפרטתי לפניו.

כעבור יום או יומיים הודיעו לי, שהצעתי נתקבלה, בתנאי, שיוכנס למשרדי רב־סרן בריטי, עם כמה מעוזריו החיילים, וכל תביעותיי הכספיות, ירשמו מיד במחברת תביעות, שיתעוררו באותה שעה ובאותו יום.

כעבור כמה ימי עבודה, עם צוות הפועלים המוגבר, הועברה אלי בקשה נוספת, שאגביר את קצב העבודה עד מכסימום האפשרי.

אני הצעתי למהנדס לקס, דרכו הועברה אלי הבקשה, ששלטונות הצבא ידאגו להאיר, בעזרת עמודי חשמל, את שטח המסלול כולו משני צדדיו, בעזרת פרוז’קטורים, הזורקים אור על כל שטח העבודה.

באותו זמן, בתקופה זו, הגבירה ההתארגנות, שנקראה “אאוקה”, את מעשי פעולות האיבה, שהופנו כנגד הצבא וכנגד הצבא וכנגד האזרחים הבריטיים, שניהלו את השלטון בכל האי קפריסין.

אחרי כל מעשה איבה, היה מוצהר עוצר בכל ניקוסיה ובכפרים שבסביבתה. ואז עבודתנו, בשדה התעופה, נפסקה לחלוטין, כי החלק הגדול של הפועלים, לא יכלו להגיע לעבודה. באותו זמן, בשנת 1956, מדינת לוב, שבצפון אפריקה וממערב למצרים, הייתה חלק מהאימפריה הבריטית. בעיר בן־גזי, שבמזרח לטריפולי, הבירה של מדינת לוב, היה שדה תעופה גדול של הצבא הבריטי, ובו שכנה פלוגה של חיל ההנדסה הבריטי, האחראית לכל עבודות ההנדסה במזרח התיכון.

פלוגה זו הוטסה בשלמותה, כעבור כמה ימים להצעתי, אל הקמפוס של שדה התעופה בניקוסיה.

וכעבור עוד כמה ימים הקימה פלוגה זו, בת המאתיים חיילים, מערכת של עמודי חשמל, שהאירה את מסלול השדה בעזרת הפרוז’קטורים ובעזרת גנראטורים גדולים, שהובאו אתם מלוב, שסיפקו את החשמל לתאורה.

לפי הצעתי, הוקם מחנה אוהלים, כדי לאכסן את כל החמש מאות פועלים, שמספרם גדל בינתיים, כדי שנוכל לעבוד בשלוש משמרות, אחרי הארת שדה התעופה, וכדי שהעצר, שהוטל על ניקוסיה ועל הכפרים שמסביבתה מדי פעם בפעם, לא יפריע לנו בעבודה. כל הפועלים הדרושים לעבודתנו, ישנו וגרו בתוך הקמפוס של שדה־התעופה, והתמקמו על יד פלוגת חיל ההנדסה, שהגיעה מלוב, וקבלו את מזונם מטבחי פלוגת ההנדסה. אנו הקמנו, על השטח הגדול והעצום, שמתחת למשטח, בו הוקמו המגרסות, שנקנו על ידנו בארץ בנסיעתנו, שלי ושל לקס ארצה, את 2 המפעלים של הברברגרין. אחד מהם היה במחסננו בניקוסיה, ואת השני הבאנו מהארץ עם התחלת העבודה במסלול. כמו כן הוחרמו, ע"י שלטונות האי קפריסין הבריטים, עוד שני ברברגרין, שהיו בידי קבלני הכבישים הגדולים, שבאי, ונמסרו לנו, לחברת “סייברקו” שבאי.

אנו הקמנו אותם על יד שני הברברגרינים שלנו, כך שבשטח שלנו, שנמסר לנו בתוך הקמפוס, עבדו עבורנו ארבעה בתי חרשת קטנים, שעבדו עבורנו, ליצור כמויות בטון־אספלט גדולות, שיספיק לכסוי השכבות העליונות של מסלול שדה התעופה החדש, בתקופת זמן של שלשה חודשים ואולי פחות מזה.

את הזפת הדרוש לעבודתנו, היינו קונים בבתי הזיקוק של חיפה בחביות ומעבירים אותם, בעזרת סירות גדולות או אוניות קטנות לקפריסין.

והנה, בשיא העבודה, כאשר אנו עובדים בשלוש משמרות של שמונה שעות המשמרת, כאשר כל המסלול מואר בעזרת פרוז’קטורים והעבודה נמשכת במשך עשרים וארבע שעות רצופות ביממה, וכאשר מספר הפועלים הוא כחמש מאות איש, התקלקל המפעל של יצור הזפת בבתי הזיקוק של חיפה.


ברזילי 20ב.jpg

קפריסין 1956 פלנטים (מגרסה) בשדה התעופה בניקוסיה


ברזילי 21ב.jpg

קפריסין 1956 פלנטים (מגרסה) בשדה התעופה בניקוסיה


הפסקת מקור הזפת עבור עבודתנו הכריח אותנו לפנות אל נותני העבודה, שלטונות הצבא הבריטי, בבקשת עזרה.

היות ובשדה התעופה בבן־גזי שבלוב, היו לחיל ההנדסה הבריטי מחסנים של חביות זפת, הם החליטו להעביר בטיסה מלוב לניקוסיה, כמויות של חביות זפת בכמויות גדולות. הזפת נשמר אצלם יותר משנה או שנתיים, לכן הוא הגיע אלינו במצב רע מאוד. חלק מהזפת נשפך מהחביות ורצפת האווירון כוסתה בזפת והיה קשה להזיז את החביות מהרצפה. אחוז גדול של חביות היו ממולאים רק בחציין וחלק מהחביות הגיעו אפילו ריקות לגמרי. בין כל התביעות, שרשמנו ביומן התביעות, המבוקרת ע"י הרב־סרן, שישב על ידי במשרד, בשטח שדה התעופה, בעיית חשוב כמות הזפת, שנמסרה לנו על ידם, הייתה אחת מהתביעות החשובות ביותר.

לאחר ששה שבועות רצופים בעבודה קשה ומאמצת, ובעבודה רצופה של עשרים וארבע שעות ביממה, הודענו למפקחים על העבודה, ובקשנו לקבוע תאריך למסירת השדה לידיהם. הם קבעו את התאריך לאותו יום של הודעתנו, ובגמר מסירת המסלול וחתימת באי כחם על קבלת העבודה לשביעות רצונם המלאה, הם הודיעו לנו, שעלינו לשלוח את כל הפועלים והפקידים שלנו לכפריהם ולמגוריהם.

גם אנחנו המהנדס לאור ואנכי וכל הצוות העוזר לנו, כגון המהנדס סווירסקי ומנהל העבודה ששון, שהגיעו מהארץ בזמן האחרון ועסקו גם בעבודת בניית בנינים עבור הטייסים החדשים שהגיעו, חייבים לסגור את משרדנו ולא לחזור יותר לשטח שדה התעופפה. כאשר שאלנו מה גורלם של הטרקטורים, המכבשים, הפינישרים והברברגרינים, הודיעו לנו שכל הכלים יישארו ליד המחסנים שלנו, של “סייברקו” במצב תקין וכל המפתחות להנעתם, ימסרו לידיהם ושהם אחראים להחזרת כל רכושנו, כולל המגרסות, כולל ערימות החמרים השונים, כגון אבני הלקט וערימות ההורה וערימות החצץ, שגרסנו בגדלים השונים, שהועברו לסביבת הברברגרינים.

מדדנו ביחד אתם את כמויות החמרים והובטח לנו, שבאם בעתיד, כאשר יורשה לנו לחזור לשדה התעופה, יחסרו כמויות חמרים, ישולם לנו עבור החמר החסר תשלום מלא לפי דרישתנו.

אחרי יומיים להסתלקותנו משדה התעופה,מבלי לדעת את הסבה לכל הסודיות שבדרישה לגמר העבודה המזורז וזירוז יציאתנו משם, פרצה מלחמת 1956,שנקראה על ידנו מלחמת קדש.

מלחמה זו נוהלה ע"י קואליציה של אנגליה, צרפת וישראל.

בתקופת היותנו מחוץ לשדה התעופה בניקוסיה, נמסרה לנו לבצוע עבודה נוספת והיא, בצוע משטח בגדל של שדה התעופה של ניקוסיה במרחק של כשמונה ק"מ מניקוסיה בכוון מזרחית־צפונית ממנה.

עבודה זו כללה,יישור השטח וכבישתו, ופזור שכבת חמר מעורב מתערובת של אבנים בגדל –חצץ מעורב בפוליה ושומשום וחול מחצבה, שנלקחה בעזרת שובלדוזר שלנו מתחתית נהר, שהיה יבש בקיץ ומלא מים זורמים בחורף, דהינו מה שקוראים אצלנו בארץ “ואדי”.

את החומר המעורב הנ“ל היינו צריכים לפזר בעזרת מוטורגריידר בשכבה של עשרים ס”מ עובי ואחרי הרטבת החמר בעזרת מכוניות עמוסות בטנק מים עם צינור מים מחורחר מאחוריו, היינו עולים על השטח במכבשים, שנלקחו מכל העבודות שבידינו, שנשארו לנו בכל ניקוסיה העיר, ובשאר הערים שבאי, כגון לרנקה, לימסול ופמגוסטה. עיקר המשימה בעבודה זו הייתה בצוע העבודה תוך שבוע ימים מיום התחלתה. השטח הזה היה צריך לשמש כשדה תעופה רזרבי לשדה התעופה המתוקן, למקרה של נפילת פצצות עליו שעלולות להיזרק ע"י האויב ממצרים שנשלטה אז בהנהגת הנשיא עבדול נאצר.

המטרה של המלחמה הזו הייתה לכבוש בחזרה את תעלת סואץ שהולאמה ע"י עבדול נאצר המצרי, לפני כמה חדשים.

בחדשים האחרונים בזמן עבודתנו המאומצת, התחלנו לפגוש אווירונים, מפציצים גדולים חונים באנגרים גדולים (גרג’ים של אווירון) וכמו כן פגשנו בטייסים צרפתים ובטייסים בריטים, במספרים גדולים, בין בניני המגורים.

מלחמת שנת 1956, שנקראה בארץ מלחמת קדש, בה החליטו הארצות אנגליה צרפת וישראל, שאנגליה וצרפת יפציצו במשותף את כל מתקני תעלת סואץ ואת כל האניות וסירות העזר המעבירות את האניות הבאות מהמזרח הרחוק, כגון הודו, יפן וכו' דרך ים סוף ומגיעות לים התיכון, וישראל תתקדם בכוח רגלי וטנקים, יכבשו את רצועת עזה מידי המצרים ויתקדמו עד לצד המזרחי של תעלת סואץ וישלטו על התעלה בעזרת תותחים לכל ארך התעלה. ישראל עשתה את המוטל עליה.

אולם כעבור זמן קצר ביותר, התערבו גם נשיאה של רוסיה וגם של אמריקה, מר אייזנהאור, ודרשו בכל תקף שהמלחמה הזו תפסק מיד.

הרוסים איימו על הצטרפותם לעזרת מצרים ע"י שליחת אוורוני הגנה ואווירוני התקפה והנשיא אייזנהאור האמריקני שלח מכתב חריף אל ראש הממשלה ושר הביטחון שלנו מר דוד בן גוריון.

במכתבו הנ"ל הוא דרש מבן גוריון שיחזיר מיד את צבאותיו מסיני ומהתעלה ויחזיר את רצועת עזה לידי המצרים.

כעסו של הנשיא האמריקני היה בגלל שלא ידעו אותו מראש על ההסכם, שהיה בין שלושת הארצות, אנגליה צרפת וישראל ולא התייעצו אתו בנדון.

אנו בקפריסין, כל הצוות, הבנו עם פרוץ המלחמה, את הסבה לחפזון ואת הסיבה לגרוש כולנו מהשדה.

הייתה שעת אפס לכל שלושת המדינות ואנו, ראובן לאור כמהנדס ראשי ואני, כמנהל כל הפרויקט, עמדנו במשימה.

לאחר גמר המלחמה נשלח מכתב הערכה ובקשה לגמר את החשבונות ותכן התביעות שהתעוררו על ידינו ואושרו על ידם, לפני שהצוות המוביל יתפזר ויחזור ארצה. המכתב שנכתב ע“י המהנדס הראשי בדרגת גנרל של חיל ההנדסה הבריטי לכל הצבאות הבריטיים במזרח התיכון, נמסר לי העתקו, ונשמר אצלי בתיק שלי, בין כל שאר המכתבים שבצעתי כמנהל עבודה בסו”ב.

אצלנו ב“סייברקו” התחלפה ההנהלה הראשית.

המנהל, שלמה לקס, הוחזר ארצה ובמקומו הגיע המהנדס חיים גירון. הוא החזיר ארצה את ראובן לאור ולי הוא מסר את הנהלת ובצוע מערכת כבישים במחנות רבים של הצבא הבריטי בעיר לרנקה שליד הים התיכון, שהייתה עיר עם נמל. אני הייתי יוצא מניקוסיה כמעט כל בוקר באוטו פרטי שנמסר לי עבור העבודה בלרנקה, ונוסע במשך כשעה וחצי עד הגיעי למקום עבודתי.

המשכתי בעבודות אלו וגם בעבודות מזדמנות בניקוסיה שמשך יותר משנה שנתיים.יום אחד נקראתי להתייצב במשרדנו הראשי בניקוסיה והודיעו לי, ששמחה גולן, אחד מחמשת המנהלים הראשיים של סולל־בונה הכללי בארץ ובארצות חוץ, ביחד עם יעקב שור, המנהל והמהנדס של כל עבודות סולל־בונה באפריקה ובטהרן שבפרס, מבקשים לשוחח אתי על עתיד עבודתי בחוץ לארץ.

התברר לי שבעבודה גדולה בפרס, בה קיבלנו בניית שדה תעופה גדול הדומה בפרטיו לשדה התעופה, שגמרתי בניקוסיה בהצלחה רבה, מצב העבודה הוא בכל רע. בעבודה שם הוחלפו כמה מנהלי עבודה כלליים זה אחר זה ולמרות שמנהלי עבודה אלו היו בעלי מוניטין של הצלחה בארץ, הם נכשלו שם ושקעו בבוץ ביחס להפסדים שבעבודה. הם הודיעו לי ובקשו ממני לנסוע לפרס והבטיחו לי משכורת כפולה ותנאים פנטאסטיים באם אסכים לעבור עם משפחתי לטהרן.

תשובתי הייתה שלילית ומוחלטת.

הסברתי את עצמי ברצוני לגדל את בתי לאה’לה ברוח ישראלית וציונית. היא הייתה כבר מעל גיל אחת עשרה ועמדנו לערוך מסיבה קטנה לקראת הגיעה לגיל שתיים עשרה בארץ ישראל.

בקפריסין היא למדה ב“ג’וניור סקול” בין חברות ממוצא בריטי ושפת דיבורה, מחשבתה ולימודיה, היתה בשפה האנגלית.

אפילו בבית בין שתי הקומות, אנו בקומת הקרקע ומשפחה סקוטית מאנגליה בת שלושה ילדים בקומה השניה, היא ממשיכה לדבר בשפה האנגלית, כאשר שיחקה עם הילדים בדירתם או כאשר הם התארחו אצלנו.


ברזילי 22ב.jpg

קפריסין 1956 בשדה התעופה בניקוסיה


 

פרק טו': חיי משפחתנו הכלכליים והחברתיים    🔗

בפרקים הקודמים סיפרתי על חיזורי אחרי שרה רובינשטיין (לעתיד שרה ברזילי) שהייתה כבת שבע עשרה בעת הכרתיה, כאשר חזרתי מאיטליה כחייל של הוד מלכותו, מלך אנגליה ג’ורג' החמישי.

אני עבדתי כמהנדס בבניין המרכזי של משרדי סולל־בונה בצפון הארץ. בניין זה היה ברחוב הנמל. רחוב מקביל לרחוב העצמאות.

שרה עבדה ברחוב העצמאות, הרחוב הראשי בחיפה התחתית, בה עברה התחבורה הארצית מן הדרום הרחוק, דרך תל־אביב וחיפה, עד לגליל המערבי, עד לראש הנקרה, והגליל המזרחי והצפוני, עד למושבה מטולה.

חיזורי התבטאו בפגישות בוקר, כמה פעמים בשבוע, כאשר הצלחתי לתפוס את האוטובוס היוצא מכפר חסידים ואוסף נוסעים גם בנשר.

לא תמיד היה מקום לנוסעים נוספים ואז הייתי מפסיד את פגישתי עם שרה. לעומת פגישתי בלתי קבועה זו, פגישתי עמה בשעת הצהרים הייתה מתבצעת כמעט יום יום.

אני בסולל־בונה עבדתי משמונה בבוקר עד שתיים עשרה בצהרים, עם הפסקת צהרים בין השעה שתיים עשרה עד שלוש אחה''צ, וגמרתי את עבודתי היומית בשעה חמש או שש בערב.

שרה עבדה בחברת ביטוח בשם “מזרח”, שהייתה בקומה שניה של אחד הבניינים רבי הקומות, שלאורך רחוב העצמאות, צפונית מהרחוב.

אני הייתי עובר מרחוב הנמל לרחוב העצמאות דרך אחד הרחובות הצרים המחברים בין שני הרחובות הנ''ל.

משם הייתי חוצה את רחוב העצמאות הרחב בעל ארבעת המסלולים ומתמקם על המדרכה, שממול המשרד של “מזרח”, ומחכה לה עד שהיא ניגשת לאחד החלונות ורואה אותי עומד על המדרכה ממול, מהצד הדרומי של הרחוב, ואז הייתי עובר חזרה למדרכה הצפונית ומגיע לפתח חדר המדרגות שהובילו אותה למשרדה.

היינו מטיילים יחד כמעט יום יום ברחובותיה של חיפה התחתית.

היינו אוכלים ושותים כוס קפה או תה עם עוגה, כמעט בכל בתי הקפה שבכל רחובותיה הראשיים של חיפה התחתית.

באחד מטיולנו של שעות הצהרים, כאשר טיילנו במדרכה הצפונית של רחוב העצמאות, בסביבות המרכז המסחרי הישן, ראינו ממרחק קבוצת בנות הולכות לקראתנו, כולן בגיל של שרה שלי, אשר למדו אתה בכתה אחת בבית הספר הריאלי העברי בחיפה. שרה למדה במגמה מסחרית וגמרה את המגמה שנה קודם לכן, והן המשיכו את לימודיהן עד לגמר בית הספר.

עברנו את הרחוב למדרכה הדרומית במעבר חצייה, ופגשנו את הבנות פנים לפנים. מאוד התפלאנו לפגוש רק שתיים מהבנות למרות שמרחוק ראינו שלוש בנות. הן היו בדרכן לתחנת אוטובוס הנוסע לנשר מהעיר התחתית.

שרה שאלה את חוה ארליך חברתה לפשר היעלמות אחת הבנות ואז התברר לנו שהבת השלישית הייתה רות מנדל, בת אחותי, שרה מנדל, שכאשר ראתה אותי, הדוד שלה, מרחוק, מטייל עם שרה חברתה לכתה, לשעבר, היא התביישה, וברחה למרכז המסחרי הישן על סמטאותיו, שהיו פרוסים לאורך המדרכה הדרומית של רחוב העצמאות עד לרחוב יפו, הרחוב המקביל לרחוב העצמאות.

כאמור לעיל, חתונתנו התקיימה בחצר משפחת רובינשטיין בכפר חסידים. הצריף, בו גרה המשפחה של שרה, היה בעל שני חדרים ומרפסת רחבה של כ־3 מטר רוחב בחזית הצריף. המרפסת חולקה לשלושה חלקים.

אמצע המרפסת שמשה כחדר האוכל אליו הגיעו מהחוץ בעזרת מדרגות עץ, לא כל־כך יציבות. מצד ימין במזרח הייתה מקלחת ששמשה גם כבית מלאכה לפחחות. בהמשך היה מטבח. מצד מערב, בצד שמאל, היה חדרה של שרה, שהכיל מיטה צרה ושני כסאות, וחלון הפונה מערבה.

למחרת חתונתנו לקחנו את כל מטלטלינו, כולל את המתנות שקיבלנו, ועברנו באוטובוס לנשר, בו קבלנו מהורי את החדר הגדול, ששימש כסלון של הצריף, בעל ארבעת החדרים, שנבנה על־ידי שני אחי הגדולים, כאשר עברנו מחיפה לנשר, במפלס יותר גבוה במטר אחד ממפלס המסעדה שקנינו מיהודי שהגר לאוסטרליה. השירותים גם בצריף של משפחת רובינשטיין וגם בצריף שלנו בנשר היו מחוץ לבית במרחק של כ־10 מטר מהבית. כעבור כמה ימים לשהותנו בנשר, התחלנו לחפש עבורנו שכירת חדר באחד הצריפים החדשים, שנבנו במדרון ההר.

בצריפים החדשים הייתה, מלבד החדרים, מרפסת גדולה בעלת חלונות מכל הצדדים ומטבח מסודר ומקלחת ואמבטיה ושירותים נפרדים, בתוך הבית.

מדובר היה על שכירת חדר גדול עבורנו ורשות להשתמש במטבח משותף ובמקלחת והאמבטיה והשירותים. עבור זאת נתבקשנו לשלם לבעל הבית שש לירות לחודש. אני הרווחתי אז, בתחילת 1948, סכום של 28 לירות לחודש.

מעמדי כמהנדס וכמודד היה מתחת למנהל־עבודה ומשכורתי הייתה אפילו פחותה ממשכורת של פועל “יציב”. הפועלים היציבים בסולל־בונה התארגנו לארגון חזק ומי שהגיע לדרגת פועל יציב, אחרי עבודה רצופה בסולל־בונה במשך כעשר שנים, היה מתקבל לארגון הזה ומקבל משכורת חודשית הגבוהה ממשכורת של מהנדס.

כמובן שלא הסכמתי לשלם סכום כה גבוה, כי גם בלי הפרשת סכום כזה, לא הצלחנו לגמור את החודש ולכן המשכנו לגור אצל הוריי עד לחודש אוקטובר 1949, דהינו עוד כשנתיים. עלינו לגור בגבעת נשר ביחד עם עוד שבע משפחות, כולם פועלי בית החרושת “נשר”. הבית שלנו הכיל שני חדרי שינה, מטבח עם שיש ללא כל ארונות, שירותים, ורצפה מביטון, עבור מרפסת לפני הכניסה הראשית להול, שבין המטבח והשירותים. הבית היה מטויח רק בחוץ. את הטיח והסיוד מבפנים עשינו מאוחר יותר בכוחות עצמנו. את הארון מתחת לשיש במטבח, קבלנו כמתנה מאחי ואחיותיי, ליום הכנסי למקום מגורי החדש.

עוד, כאשר גרתי בצריף של הורי, הייתי עולה ברגל לגבעה, בשעות הפנאי שלי, עם מקוש ואת, על מנת להכין את בור הספיגה לקבלת מי קולחין של הבית.

את הבור הצלחתי לחפור לבדי, כי למזלי, השטח הצפוני לביתי היה מאדמה שחורה עד לעומק של כ 0,3 מטר. מידות הבור היו 5,2X0,3 מטר רוחב ואורך, כך, שקיבולו היה מעל 20 מטר קוב, עבור מיי הקולחין מהמטבח מהשירותים ומהאמבטיה והמקלחת. אני המשכתי בחפירה זו במשך כמה שבועות, כיוון שאת עבודתי עשיתי רק בשעות הפנאי שלי, לאחר גמר עבודתי בסולל־בונה.

מלבד שמונת הבתים הראשונים, שלי ושל שבעת פועלי נשר, גבעת נשר הייתה ריקה מבתים ועצים, וחשופה לרוחות, ונבנתה בצידה המזרחי של שלוחה מתוך הר הכרמל… הצד המערבי של שלוחה זו, כלל לא נכלל בחשבון לבניה, היות ואי אפשר היה לשהות בצד הזה, כי שטח הבניה שבמדרון המערבי, היה חשוף ליריות רובים, מההר שמהצד השני של הואדי העמוק, משלוחה אחרת של הר הכרמל, שהגיעה על לכביש חיפה–נצרת. על שלוחה זו התפרס הכפר הערבי הגדול בלד־אל־שיך. מהכפר הזה ירו על כל אדם או מכונית שעברה על הכביש. לבסוף נסגרה התנועה על הכביש הזה, בין נשר לצ’ק פוסט, וכל התנועה מהדרום לצפון הופנתה ביגור לכפר חסידים, דרך כפר אתא, והגיעה עד לצ’ק־פוסט ומשם לחיפה התחתית או להדר הכרמל, מעל גשר “רושמיה” הבנוי מבטון מזוין.

גשר רושמיה נבנה שנים רבות לפני כן כדי לקצר את הדרך מהמזרח, להדר הכרמל והר הכרמל, מבלי לעבור את בתי חיפה התחתית, עם רחובותיה הצרים. גבה הגשר ואורכו היה מרשים, ועליו עבר המסלול של הכביש על ואדי עמוק ורחב. כאשר חפרתי את בור השופכין עבור ביתי, וכאשר הגעתי לעומק העולה על גובהי, הייתי מתכסה בזיעה, גם בגלל חוסר האוויר וגם בגלל המאמץ הפיסי שלא הייתי רגיל לו. אני מהר מאוד התקררתי, כי מפעם לפעם הייתי מטפס למעלה ומתיישב על דפנות הבור לנוח. ואז תפסה אותי הרוח הנושבת גם מצפון וגם ממזרח וקבלתי דלקת ריאות קשה. בבית החולים “הכרמל”, לשם הסיעוני, אמרו לי שחטפתי “דלקת ריאות חוזרת” ושהיתי שם כשלושה חודשים.

שרה אשתי נשארה בבית הוריי, עם בתי הבכורה לאה’לה, שהייתה אז בת כ ־ 7 חודשים, וגם היא חלתה בדלקת אוזניים קשה והטיפול במחלתה, שכלל, מלבד ביקורים אצל רופא המשפחה ד''ר צייטלין, גם נסיעות לחיפה אצל רופא ילדים מתמחה במחלות אוזניים. כמעט לא נשארו לשרה ימים חופשיים לבקר אותי בבית החולים ואני מאוד התגעגעתי לראות אותה ואת התינוקת החדשה שלנו, שנולדה לנו במזל טוב כעבור אחת עשרה חודשים מיום נשואנו.

עוד בזמן חיזוריי אחרי שרה, מאז שחזרתי מאיטליה, היינו נפגשים בכל מוצאי שבת בביתה בכפר חסידים, אליהם הגעתי מיגור בהליכה ברגל, כי התחבורה של “אגד” לא נכנסה לכפר חסידים, אלא לאחר צאת הכוכבים.

הייתי מתכבד ב“גפילטע פיש” על־ידי דודתה לאה (זה היה שמה של אישתו השניה של אביה, לאחר מותה של אמא של שרה, כמה שנים קודם לכן). ומיד, לאחר הארוחה, נסענו לחיפה עם האוטו הראשון שהגיע לכפר.

היינו מבקרים ביחד באחד מבתי הקולנוע הרבים, שבהדר או היינו מבקרים באחד מבתי הקפה המפוארים או בהדר הכרמל או על הכרמל.

היינו רוקדים ביחד ריקודי טנגו, או ואלס או פוקסטרוד לקול נגינת תזמורת של לפחות שלושה כלי נגינה שונים, או לקול של פסנתר או פטיפון.

לרוב שהינו בבית הקפה עד לשעה מאוחרת ויצאנו משם בזמן, שנספיק לתפוס את האוטו האחרון של “אגד” המגיע לכפר חסידים. אני כמובן ירדתי בנשר אחרי שנפרדתי משרה לשלום. קרה גם לפעמים, שאיחרנו את האוטו האחרון ואז היינו נוסעים הביתה בטקסי. אני לוויתי את שרה עד לביתה וכאשר הטקסי חזר לחיפה, הייתי יורד בנשר.


ברזילי 222ב.jpg

1947 בנשף הסטודנטים השנתי של הטכניון, בזמן החיזור אחרי שרה


באותה תקופה קרה, שהזמנתי את שרה לנשף הסטודנטים השנתי של הטכניון העברי בחיפה, שהתקיים בבניין האבן בהדר הכרמל, באותה חצר של ביה''ס הריאלי העברי. לנשף זה, שהתקיים בכל האולמות והחדרים ובחצרות שמסביב, הגיעו אנשים מכל הארץ ובו פגשתי את הכנר התל־אביבי יונה פטרושנסקי, שלמד אתי אצל אותו מורה לכינור, שהיה מגיע מחיפה לנשר, ללמד אותנו השלישייה, אני בגיל 12 ויונה בגיל 10 וצבי צייטלין בן ה־13, בנו של ד''ר צייטלין, הרופא המשפחתי של שכונת הצריפים של נשר. הוא סיפר לי על היותו באמריקה ועל הצלחותיו, ככנר מפורסם, ועל החלטתו לחזור ארצה ולהמשיך בקריירה שלו בתל־אביב.

אנו הסתובבנו בכל האולמות בהן התקיימו כל מיני הופעות של אומנים ושחקנים והבילוי שלנו התמשך עד אור הבוקר.

למחרת, לא חזרנו הביתה. שרה הופיעה בשמלת הערב שלה במקום עבודתה, חברת הביטוח “מזרח”, ואני באתי למשרד של סולל־בונה ברחוב הנמל כרגיל.

כאשר אנו חזרנו מחתונתנו, מכפר חסידים לנשר, התקבלנו באותו לילה במטח של יריות רובים ומכונות ירייה מכל הצדדים.

מצד צפון ירו עלינו מתוך בית הקברות המוסלמי של העיר חיפה, שהיה חדש יחסית, לאחר שהורידו את כל הצריפים של פועלי נשר, שנבנו בהדרגה משנת 1925 עד התחלת שנות הארבעים.

בית הקברות הזה, שנבנה על אדמת ה“ווקף”, חברה שהייתה חברה עשירה בקרקעות ובעלת חוקים וערכים הדומים לקרן קיימת לישראל אצלנו.

השטח של בית הקברות השתרע, מהצד הקצר של השטח, לאורך כביש חיפה–נצרת ובצד צפון שלו, והתחיל ממול בנין הדואר של נשר עד לבית הכנסת, שנבנה מלוחות עץ, כאשר צריפי העץ של פועלי נשר, ומהצד הארוך שלו, הוא הגיע צפונה עד לפסי הרכבת שנכנסת לתוך בית החרושת נשר להעמסת שקי מלט בקרונית משא. רכבות המשא העבירו את שקי הצמנט לתל־אביב ולבאר־שבע.

מצד צפונית־מערבית ירו עלינו במכונות־ירייה כבדות וברובים, מתוך המחנה הצבאי של פלוגת הלגיון הירדני הערבי, שהגיעה מעבר הירדן, בהתאם לסידורי שלטונות המנדט הבריטי, שהתפזרה מעבר לגדר הביטחון מתיל דוקרני, של שכונת נשר, כדי שתהיה, כביכול, חיץ בינינו ולבין הערבים מבלד־אל־שיך.

ומצד מערבי ירו ערביי הכפר הערבי הגדול ברובים וברובי־ציד ובאקדחים ומכל הבא ליד. הצריף של הורי בו גרנו קרוב לשנתיים, ובייחוד החדר הגדול (הסלון) היה ככורה מחורי הכדורים שפגעו בחדרנו, שהיה מצד מערב, והראשון מתוך ארבעת החדרים של הצריף, שהיו מחוברים זה בזה בדלתות.

היה לי נקיפת מצפון על שהוצאתי את שרה ממקום מגוריה, כפר חסידים, השקטה יחסית, והבאתיה למקום מגורים מסוכן.

כמו כן דאגתי על עבודתה בחיפה, בעיר התחתית, במשרד, שהיה ממוקם בצד המזרחי של העיר, קרוב מאד למסגד הערבי הגדול ביותר, בתוך השוק (החיזבה בערבית) המרכזי של כל מרחב חיפה.

ואז ביקשתי משרה להתפטר מעבודתה, והיא הסכימה להסתפק בעבודתה כעקרת בית וכך לחסוך כמה סיכונים. הסיכון שבנסיעתה לעבודה מנשר דרך יז’ור הערבית, שממול גדר בית החרושת, דרך יגור וכפר חסידים וכפר אתא והצ’ק פוסט והנסיעה ע''י השוק הערבי, והסיכון לרדת בתחנת אוטובוסים הקרובה למקום עבודתה בחברת הביטוח “מזרח” והסיכון להיכנס ולצאת ממקום עבודתה בעת יציאתה מערבה.

בשוק הזה היו מתפוצצות פצצות, שהוחבאו מתחת לדוכנים של סוחרי השוק, כאשר היה ריכוז של יהודים על ידם. קרה גם פעם שכתגובה לפיצוצים אלו, התפוצץ מטען חבלה גדול ברחבת המסגד הגדול אשר הונח שם ע''י יוצאי לח''י יהודים. בין 30 עד 40 ההרוגים והפצועים כתוצאה מפיצוץ זה, היה גם מנהיג הכנופיות המפורסם עז אל דין קאסים. על שמו נקראים היום חבלני החמאס.

הקבורה של מנהיג כנופיות זה נעשתה בבית הקברות החדש בנשר שמול בית הורי וחנותם. שעות לפני הגיע מחיפה, בתהלוכה רגלית, החמון עם כל ארונות הקבורה, הגיעה פלוגת משטרה מחוזקת ע''י כתת חיילים, לנשר, והכריזו ברמקול שכל תושבי השכונה יישארו בבתיהם ולא יצאו לחצרותיהם.

הצבא והמשטרה התפזרו בכל שבילי וכבישי השכונה ושהו שם שעות רבות אחרי שהתפזר ההמון שהשתתף בלוויות הרבות האלו.


 

פרק טז': חיינו בשכונת נשר עם הורי    🔗

בחזית החנות והמחסן שלצד מזרח, יצקו אחיי, אליעזר והרצל, וגיסי מנדל, שהיה נשוי לשרה אחותי הגדולה, רצפה מבטון מעל מלוי של אדמה, שהובאה מבחוץ, אשר הודקה בשכבות של 20 ס''מ והודקה במהדקי יד.

מידות רצפת המרפסת הייתה כ 10 מטר אורך וחמשה מטר רחב. אל המרפסת הזו הובילו חמש מדרגות מבטון מהמגרש הארוך, לאורך כל הצריפים שבחלקם היו חנויות מכולת ובחלקם היו מסעדות. רוחב המגרש היה כ 10 מטר עד לתעלת הכביש שלאורך כביש חיפה–נצרת.

מגרש זה שימש לנו, הילדים, בהיותי בגיל 9 עד 12, כמגרש משחקים של כדור רגל או תופסת או שבירת הכלים וכו'.

בשעות הצהריים היה מגרש זה משמש חניון לכל המכוניות הכבדות בדרכם לתנובה, עם טנקים של חלב, או למכוניות משא הגדולות, עמוסות בפירות וירקות בנוסעם לשוק הסיטונאי של הירקות והפירות בחיפה. הם הגיעו, בדרכם חזרה לעמק יזרעאל או עמק הירדן או עמק בית שאן, וחנו במגרש שלידו היו מסעדות אחדות.

נהגי המכוניות הללו נהגו לנוח שעה או שעתיים על מנת להיטיב את ליבם בשתייה ואכילה. על המרפסת הזו היינו מוציאים, כל בוקר, את הלול של לאה’לה, עד שעות הצהריים, כיון שהמרפסת הייתה שטופת שמש, מרגע צאתה מהמזרח, עד שקיעתה ממערב, מאחורי שלוחת הכרמל, שעליו היה פרוס הכפר הערבי בלד־אל־שיך ושאר הרי הכרמל שמאחורי הכפר. התינוקת בת השמונה חודשים, הייתה משחקת בבובותיה וצעצועיה וכאשר היה עובר איש או אישה, או ילד קטן או גדול, היא הייתה מניפה את ידה לשלום. וכאשר העובר היה מישהו ממכיריה, היא הייתה מוסיפה לשלום גם נשיקת אוויר, בידה הקטנה, בהנפת יד מפיה אליו. מדרגות הבטון והדרך, שהובילו את כל דיירי שכונת הצריפים במעלה מדרון ההר, השיקו ממש לכניסה לסלון, בו גרנו אני ושרה ולאה’לה, בצריף שנבנה עבורנו ועבור שאר בני משפחתי, אחרי הגיענו ארצה, מאחורי המסעדה, אולם במפלס של מטר אחד גבוה ממנה. באחד הצריפים שעל המדרון, במרחק לא רב מאתנו, היה גר פרוסטרמן, אחיו הבכור של חיים פרוסטרמן, בעל חנות המכולת, ושכן הכי קרוב שלנו, ששינה את שמו ליחיאלי, על שם בנו יחיאל, שנהרג במלחמת השחרור על יד העיר ג’נין, בעת ניסיון לכבוש אותה, וללא הצלחה.

פרוסטרמן זה היה בעל חמור, עליו היה מעמיס שני פחי נפט מכל צד והיה מוכר את הנפט לכל בעלת משפחה בכל השכונה.

כאשר היה עובר עם חמורו עמוס פחים על יד לאה’לה, הוא תמיד היה מניף את ידו אליה לשלום. ולפעמים לא היה חוסך אפילו נשיקת אוויר אליה.

אולם כאשר היה עובר ללא חמורו, על מנת לבקר את אחיו, או לשאר כל מיני סידורים, לאה’לה שלנו הייתה נוהקת בקול, כנהקת חמור, ואמא שלי או שרה, הייתה מחייכת, אולם היה נדמה לה, שפרוסטרמן היה נעלב במקצת.

אמא שלי (ששמה היה ציפורה, ועל שמה נקראת בתי הצעירה ביותר, שגרה היום ברגבה ע''י נהרייה), הייתה הבייבי סיטר, לפי הצורך, של לאל’ה, מאז לידתה.

אמי ישבה על יד הלול, שעות כל יום, כאשר שרה אשתי הייתה עסוקה בעבודות בית שונות או מבשלת אוכל לארוחת צהריים או מכינה אוכל לבוקר או ערב.

גם כאשר יצאנו לקולנוע בבית הקולנוע היחידי בנשר, שהופעל ע''י משפחת טוכהנדלר, השארנו את התינוקת שלנו בידיהם הנאמנות של אבא ואמא שלי.

בית הקולנוע היה בצריף גדול ששימש את כל הרווקים, הפועלים הצעירים, כמכבסה, בשנים הראשונות להפעלת מפעל בית החרשת נשר ליצור צמנט.

במכבסה זו עבדו כחמש או שש בחורות רווקות והייתה להם עדנה מכל הבחורים הצעירים, שהגיעו לנשר עוד לפני שנת 1924.

על כל בחורה היו כ 10 מחזרים.

היו ביניהן יפות ויפות יותר ואחי הרצל, שקראו לו הרצל’ה, כשם שקראו לו עוד באושציקי־דולנה, שבגליציה, בפולניה, זכה בחסדיה של היפה ביותר, דוניה אברוצקי, בהתחרות קשה ביותר נגד שמחה גולן, המזכיר מטעם ההסתדרות, שנשלח לנשר ע''י מועצת הפועלים של ההסתדרות הכללית של כל הפועלים בצפון המדינה. מאוחר יותר הפך שמחה גולן למנהל הכללי של סולל בונה בצפון המדינה.

לאחר מלחמה קשה ביניהם, היא הפכה להיות לגיסתי, וכולנו, אבי ואמי ואחיותיי, שרה ובת־שבע, וגם אני, התאהבנו בה.

גיסתי מתה ממחלה קשה באמצע שנות השלושים והפכה את אחי הרצל לאלמן. כמה שנים אחר כך הוא התחתן עם פרומה, שהייתה כלכלנית ראשית במטבחי מסעדת הפועלים שברחוב החלוץ, ונולדו להם תמי הבת ועמוס הבן.

לאחר שכמעט כל הפועלים הצעירים התחתנו ובנו בית של צריף מעץ עבורם, הצריף הזה, התרוקן מהמכבסה והפך להיות גן הילדים הראשון בשכונת נשר לעשרה עד חמש עשרה ילדים. שם הגננת היה אמונה. וכאשר הגן התרוקן מילדיו, הגננת אמונה ומשפחתה עזבו את נשר ועברו לגור להדר הכרמל ברחוב בן יהודה.

גם אחי הרצל מכר את ביתו בנשר והוא עם אשתו דוניה, קנו דירה ברחוב בן יהודה מס' 15, ממול לגן הילדים של אמונה באותו רחוב.

ילדיו תמי ועמוס, מאשתו השנייה פרומה, קבלו את חינוכם הראשוני בגן הילדים של אמונה שהקימה בחצר ביתם ממול ביתו של הרצל.

הצריף הגדול הזה, שנבנה ע''י הנהלת בית החרושת נשר על אדמתה, הגובלת לכביש החדש המתחיל מכביש חיפה–נצרת ומגיע עד לכפרים הדרוזיים עוסיפיה ודלית אל כרמל, שימש לאחר מכן, מועדון לילדי נוער העובד ונוער הלומד ולבסוף הועבר למשפחת טוכהנדלר כקולנוע היחידי באזור.

משפחת טוכהנדלר הגיעה לנשר עוד לפנינו.

היא הגיעה מהישוב “נחלת יעקב”. היום חברי קבוץ שער העמקים, יוצאי “השומר הצעיר”, יושבים במקום זה. “השומר הצעיר” קבלה את אדמותיה של “נחלת יעקב”, לאחר שמתיישביה, יהודים דתיים מפולין, התפזרו מתוך ייאוש ובחלקם הגדול הצטרפו למייסדי כפר חסידים שכנתם.

המשפכה הייתה די גדולה, אבא ואמא ושלושה בנים ובת אחת בשם שרה. הבן הצעיר ביותר, אברהם, היה מבוגר ממני בשנתיים.

המשפחה הקימה בנשר צריף מגורים ועל ידו רפת גדולה, עם כשש פרות חולבות, שקיבלו מהסוכנות היהודית, בהיותם ב“נחלת יעקב”.

אני התיידדתי עם אברהם והייתי מבקר אצלם בכל הזדמנות והייתי בן בית אצלם. אברהם היה הרועה של הפרות ואני הייתי מצטרף אליו למרעה בשדות בית החרושת נשר, שהיו צפונית לפסי הרכבת חיפה–צמח–דמשק.

בשטח זה הוכשר מגרש לכדור רגל עם שני שערים מעץ, מצד מזרח ומערב. כאשר התבגרתי ולמדתי בבית הספר הריאלי העברי בחיפה והייתי בכיתה יא' ומלאו לי 17 שנה, הוזמנתי ע''י יהודה מילר, ראש קבוצת הכדור רגל של קבוצת נשר, שנוסדה על ידו, להצטרף לקבוצה זו.

יהודה מילר ואחיו הבכור מקס הגיעו ארצה מצ’כיה שבאירופה.

אחיו מקס היה מנהל המכון, שהפיק חשמל לכל הטחנות של בית החרושת, וגם לתאורה הכללית, שבתוך חצר המפעל, וגם לתיאורה בכל בתי נשר שנבנו מחוץ לגדר, לצוות ההנהלה, שהובאו מגרמניה וגרו לאורך כביש הכניסה הראשי, עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939.

כל הצוות הזה נאסר ע''י שלטונות המנדט הבריטי בארץ, ונשלח כאסירי האויב הגרמני שנשלט ע''י הנאצים של היטלר, לארץ גזירה עבורם, ליבשת אוסטרליה. באחד הימים התקיימה תחרות כדור רגל בין הפועל נשר לפועל ביח''ר שמן. אני הייתי הצעיר ביותר מכל השחקנים והוצבתי כחלוץ ימיני קיצוני.

תוצאות המשחק היו 0:2 לטובת נשר ואחד מהגולים הוכנסו על ידי, לקול מחיאות הכפיים הסוערות של הקהל האוהד, תושבי שכונת נשר.

עם גמר המשחק חזרתי הביתה לחנות של הורי ומצאתי שם כמה פועלי נשר, שהיו קונים מושבעים של חנות ברזלי ושהיו חלק מהקהל הצופה במגרש.

הם קדמוני בשמחה והציעו לאבי ולאמי, שאפסיק את לימודי בריאלי, ובמקום זאת אקדיש את זמני לאמונים ולפיתוח קריירה בכדור רגל.

תושבי שכונת הצריפים בנשר היו כמשפחה אחת גדולה.

כל אחד ידע מהנעשה אצל שכניו הקרובים ולפעמים גם אצל תושבי השכונה הרחוקים. אני המשכתי לנסוע בוקר בוקר לעבודתי בסולל בונה ברחוב הנמל וכל הבילויים שלנו, לפני שהתחתנו, נפסקו לחלוטין.

הבלוי היחיד שנשאר לנו, היה לבקר בבית הקולנוע בצריף הגדול שהופעל בהצלחה רבה ע''י שרה טוכהנדלר.

אמא ואבא שלי נשארו בבית לשמור על שלומה של לאה’לה.

פעם, למחרת בקור שלנו בבית הקולנוע, העירו לנו ההורים לתשומת לבנו, שאחד מהקונים הקבועים בחנות של הורי, אמר להם, שהם מבינים את אהבתנו, שלי ושל שרה, אולם לדעתם אין להביע זאת בפרהסיה ע''י חיבוקי את שרה בכתפיה, ולפעמים אפילו לנשקה על לחיה, בזמן שמכבים את האורות בקולנוע.

הורי נשארו בשכונת נשר והמשיכו בעבודתם כבעלי חנות המכולת עוד כשנה, ואז אחרי, שסדרנו את ביתנו והפכנו את מרתף ביתנו למקום מגורים ע''י יציקת קירות תומכים מבטון ובנית פינת בישול והכנסת חשמל ומים, הצענו להם לסגור את החנות ולמכור אותה ביחד עם צריף המגורם והמחסן והשירותים שבחצר ולעבור ולגור אתנו בביתנו החדש בגבעת נשר.

לאה’לה הייתה אז כבר בת אחת עשרה חודשים והייתה אוהבת לעמוד על יד החלון, על הספה הכפולה שלנו, ומשקיפה החוצה לכביש העובר על ידינו.

כאשר אחת משכנותינו הייתה קוראת בקול לילד שלה: דני! או אורה! לבוא הביתה לאכול או מכל סיבה אחרת, לאהל’ה שלנו הייתה קוראת בקול “כן”, כאילו הילד של השכנה ענה או ענתה לאמא שלהם.


 

פרק יז': אופן הנהלת חנות המכולת ע''י אבי    🔗

המסעדה שקנינו מגיסו של זינדברג, לפני הגיענו לנשר מחיפה, עם בואנו לארץ בהתחלת שנת 1925, הפכה לחנות מכולת. בהתאם לצורכי אוכלוסיית היישוב של שכונת הצריפים. בחזית החנות, הפונה לכביש חיפה–נצרת, הייתה דלת גבוהה כגבה הקיר, שהייתה מתקפלת כמו הרמוניקה ומתחזקת בעזרת וו גדול וחור בתוך בורג, המוברג לתוך הקיר. הפתח שנפתח היה רק ברוחב חצי הקיר בחזית. בחצי השני היה עומד מקרר גדול בעל שתי דלתות נפתחות לשני הצדדים, עם אצטבאות בפנים, לאכסון לבן ויוגורט וגבינות שונות מכל הסוגים וחמאת תנובה.

גובהו של המקרר היה כגבה שולחן רגיל והיה מכוסה מעץ קשה, שהיה נפתח כלפי מעלה. בתחתית החלל מתחת המכסה, הייתה מערכת צינורות מעופרת מגולגלת כמו נחש גדול, שנפגשים בו במדבר, או מתחת לאבן שטוחה בין עשבים. את שטח הצינורות הללו היו מכסים בבלוקים של קרח, שהיינו קונים מגרישא, שכננו מצד שמאל, בעל מסעדה וספק של קרח לכל אנשי השכונה.

בחזית של המכסה, היו שתי צנצנות גדולות עם ברזים בתחתיתם. צנצנת אחת הכילה סירופ בצבע אדום ומתוק, ובצנצנת השנייה היה סירופ צהוב בטעם לימון. עם פתיחת החנות היה צריך לעמוד על מכסה המקרר ולפתוח את החצי השני של הקיר מגבה המקרר, ע''י הרמתו וקשירתו לתקרה.

צינורות העופרת המפותלים היו קשורים לשני בלונים גבוהים שעמדו על יד המקרר מלאים בגז, מבית החרשת של התעשיין בשם מילר.

על יד הבלוקים הייתה חבית קטנה, שהייתה מסתובבת על ידי ידית שהופעלה ע''י אבי או על ידי. בחבית הזו התערבבו גז בתוך מים והתוצר שנקרא “גזוז” היה עובר את כל צינורות העופרת ומתקרר על ידי הבלוקים של הקרח המונחים על הצינורות. בסוף היה מגיע הגזוז אל הברז, שבלט על המקרר, ונמכר לכל דיחפין, שהיה משלם עבור הכוס של סודה, סכום פעוט.

כאשר היו מערבבים את הסודה עם סירופ אדום או צהוב בתחתית הכוס, המחיר היה מוכפל. אנו, כל בני המשפחה, לא היינו שותים מים לרוויה, שהגיעו ממערכת המים הכללית לכל צריפי השכונה.

השתייה הבלעדית שלנו הייתה אך ורק גזוז או גזוז עם סירופ.

מאוחר יותר נודע לנו, מקריאת עיתוני בריאות, שצינורות העופרת הם כסם לקיבה וגורמים לדלקות במערכת העיכול.

בינתיים חלינו, זה אחר זה, במחלת האולקוס.

הרצל אחי, היה הראשון, עוד בשנות העשרים המאוחרות, שנשלח ע''י רופאי קופ''ח ורופאי הדסה, לאוסטריה, לווינה הבירה, לניתוח במעיים הנגועים.

הוא חזר משם עם מעיים מקוצרים בחצים ומאז מנות האוכל שהוגשו לו היו קטנות במיוחד. אני קיבלתי אולקוס בגיל מאד צעיר, כאשר הייתי בן 17 או 18.

הייתי סובל ומתפתל מכאבים בכל שנות למודי, עד שגמרתי את הטכניון, או בזמן היותי בהכשרות בקיבוצים או בשנת עבודתי הראשונה בסולל בונה.

התרפאתי מהאולקוס באופן מוחלט רק כאשר התגייסתי לצבא הבריטי בשנת 1941 ועד להשתחררותי בשנת 1946.

כנראה, שהסיבה להשתחררותי מהמחלה, הייתה אכילת הדייסה מסולת או קווקר כל בוקר ואכילתי בשעות קבועות את כל ארוחותיי האחרות, ובעיקר הפסקת שתיהה של הגזוז במקום מים.

כאשר חזרתי לחיים אזרחיים, חזר אלי גם האולקוס, כנראה בגלל החיים הבלתי סדירים שלי בעבודתי בסולל בונה.

ובהמשך לחנות של הורי.

בפינה מצד ימין, מהפתח שבחזית, עד לדלת הרשת מצד ימין, הנכנסת למטבח הקטן, המשותף להורי ולמשפחתי, בת שלושת הנפשות, לאחר הולדת התינוקת לאה’לה, הורי אכסנו את ערימת האבטיחים בעונת האבטיחים בקיץ.

מהדלת של המטבח, מסביב של כל הקירות, עד לדלת הרשת שממולה, שהובילה למחסן של הסחורה, שהוזמנה ע''י אבא בחיפה, מהסוחר הסיטונאי, אדון שפירא, אבי בנה אצטבות מעץ, מהרצפה עד לתקרה, בכל שלושת הקירות בצורת “ח”. באצטבות הללו אוכסנו כל דברי המכולת.

הקיר המערבי, בהמשך לדלת של המטבח, שמש כאגף של חפצי ברזל שונים כמו חבילות של מסמרים מכל הגדלים, פטישים, צבתות, מנעולים וצירים לדלתות וחלונות מברגים וכו‘. הקיר הקדמי, מצד דרום, הכיל צנצנות של דברי מתיקה, סוכריות ושוקולדים וגם קופסאות קרטון של סיגריות מכל הסוגים. הקיר המזרחי היה בנוי עם אצטבות מגבה הדוכן ועד לתקרה. מתחת לאצטבה התחתונה עמדו שקים של סוכר, קמח, תפוחי אדמה ובצל, שעועית בתפזורת וכו’.

ממול הדלת שהובילה למחסן של החנות התחיל השביל שבין האצטבות ובין הדוכן שהיה בעצם שולחן ארוך, סגור בדיקט בצד של הקונים ופתוח לצד השביל. השביל פנה ימינה לכוון מערב לאורך הדוכן מצד דרום. בקצה הדוכן על יד הקיר המערבי הייתה המגירה של החנות, על ידה ישב אבי וקבל את הכסף מהקונים או רשם את הקניות שלהם במחברת.

אבי היה יושב לרוב על המרפסת, שלפני החנות, וכאשר הייתי צריך כסף עבור נסיעה לביה''ס העממי א' בחיפה, ברחוב הגפן, הוא היה שולח אותי פנימה לקופה לקחת כסף, לפי הצורך שלי, גם עבור ארוחת הבוקר וארוחת הצהריים, היות והייתי חוזר הביתה רק בארבע אחה''צ. לא תמיד הייתי אוכל את הסנדביץ' של ארוחת הבוקר או את ארוחת הצהריים ובמקום זאת הייתי אוסף מסביבי מספר תלמידות נבחרות, בזמן הפסקת הבקר הגדולה, ויורד איתן ברחוב ההר וקונה להן גלידה ברחוב חורי או שתייה מתמרים, שנקראה “טמירינדה” בפי הערבים. כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה בפטמבר 1939, ומחירם של חפצי הברזל קפצו בבת אחת פי שתים או שלוש, כל האצטבות שבקיר המערבי התרוקנו מתוכנם, תוך שבועיים או שלוש שבועות, כיון שאבי לא הסכים בשום פנים להעלות את מחירם, כפי שעשו סוחרים סיטונאים וקמעוניים בחיפה העיר.

ניסיתי להסביר לו, שהוא חייב להעלות את מחירי דברי הברזל שבחנותו בהתאם, כדי שיוכל לקנות ולחדש האינבנטר ולהמשיך להיות סוחר בחפצי ברזל.

כנגד הסברתי, הוא טען, שעל הסחורה, שנמצאת אצלו בחנות, הוא כבר הוסיף את הרווח של 15 אחוז והוא לא מוכן להוסיף אפילו פרוטה, על המחיר שקבע עוד לפני פרוץ המלחמה. את המחיר החדש הגבוה הוא יקבע כאשר יביא סחורה חדשה ויוסיף את החמש עשרה אחוז שלו כרווח ויקבל בדיוק את המחיר החדש.

שנות חיינו שלי ושל שרה, בשכונת הצריפים נשר, היו מהקשות ביותר שידענו מאז ועד היום הזה.

השנים הללו, מלפני קום המדינה ועד כמה שנים לאחר קום המדינה, בשנת 1948, היו שנות הצנע, שהוטלו ע''י בן־גוריון בעזרת השר יוסף, שהיה ממונה על הכלכלה בארץ. כל משפחה קבלה פנקס עם מספרים ונקודות, והמצרכים העיקריים, כגון בשר או עוף או ביצים או דברי חלב, היו נמכרים לצרכנים רק עם הצגת הפנקס המשפחתי ולפי הנקודות שנתלשו מתוך הפנקס.

בשביל לקבל עוף או ביצים, שרה אשתי הייתה חייבת לעמוד בתור על יד מוכר המצרכים הללו, יותר משעתיים או שלוש.

כאשר גרנו בנשר עם הורי, שרה הייתה מסתדרת איכשהו, אולם כאשר עלינו לגבעת נשר ב 1949, שמונה משפחות ראשונות, סבלנו היה קשה ביותר. שרה הייתה צריכה לרדת מההר של גבעת נשר, שגבהו היה כ 120 מטר, מעל שכונת נשר, ובשבילים שלא היו שבילי הליכה נוחים. מלבד המכולת והעופות והביצים, שהייתה צריכה לסחוב אותה בידה האחת, בידה השנייה הייתה צריכה לשאת את התינוקת לאל’ה.

עם קום המדינה, סולל בונה זכתה במכרז שהוצא ע''י משרד הביטחון לבניית מסלול נחיתה לאווירונים, בנוסף לתיקון המסלול הקיים, והחוצה אותו בזווית מסוימת. מרכז העבודה האחראי לעבודה זו היה מאיר שפירא ואני הייתי המהנדס והמודד לעבודה זו.

עם גמר העבודה, אחרי כשנתיים עבודה, הייתי חייב לנסוע ביחד עם הסמל הראשון, המהנדס רוזנגרטן, שהיה ראש המפקחים על טיב עבודתנו ברמת דוד למחנה הראשי של חיל ההנדסה של חיל האוויר.

מחנה זה היה בעיר רמלה שעל יד תל־אביב. המפקד של חיל ההנדסה היה סגן אלוף חיים גירון והוא היה צריך להכריע בוויכוחים שהתעוררו בינינו בחשבון הסופי, שאני הגשתי לחיל האוויר.

אז בראשית שנות החמישים, כאשר היה צנע, שהוטל על ידי השר יוסף על כל אוכלוסיית הארץ, היה כבר ברשותי האוטו “פורד” משנת 1936, בעל מספר הרישוי 100, הצעתי לרוזנגרטן, שנסע שנינו ביחד באוטו שברשותי לרמלה.

בדרך חזרה, עם גמר עבודתנו המשותפת, בנוכחות סגן אלוף חיים גירון, אשר בסוף שנות החמישים לאחר השתחררותנו מהצבא, הגיע לקפריסין כעובד סולל בונה לשעבר, והחליף את המהנדס לקס שלמה, בהנהלת חברת “סייברקו”, הצעתי לרוזנגרטן לנוח אצל אחי אליעזר במושב ירקונה שבשרון, לא הרחק מגשר הירקון שעל נחל הירקון.

אליעזר ואשתו עדה קבלו את שנינו בסבר פנים יפות ובארוחת צהריים דשנה וטעימה. לפני שעמדנו לצאת לדרכנו חזרה לחיפה, מלאו לנו את ארגז האוטו שלי בכמה שקי תפוזים מובחרים ובכמה טבלאות ביצים קשורות זה בזה כדי שלא ישברו בדרך. הודיתי להם על התשורה הנאה והבטחתי להם להעביר חלק ממתנתם האדיבה למשפחות של הרצל ובת־שבע ואחותי שרה.

אנו שכחנו שהזמנים הם ימי צנע ובדרך אנו עלולים לעבור כמה משמרות של משגיחי צנע שתפקידם להעניש את מפירי החוקים שיצאו ע''י משרדו של השר יוסף. הגענו, בדרך לחיפה, למשמרת כזו, כשעצרנו אותנו, נתבקשנו לפתוח את הדלת האחורית מבחוץ.

השוטרים עלו על האוטו וכאשר ראו את שקי התפוזים וחבילות הביצים, החליטו שהם תפסו דגים שמנים של שוק שחור והובילו אותנו למשטרת זיכרון.

לא עזרו לנו כל ההסברים, שאנו נוסעים תמימים, ואנו שני מהנדסים שעבדנו כל היום ביחד עם מפקד חיל ההנדסה של חיל האוויר, בבסיס חיל ההנדסה ברמלה העיר. הסברנו להם שאת כל מה שנמצא באוטו קבלנו במתנה מהחקלאי, אחי אליעזר, ומטרתי לחלק את כל מה שבידנו לכל האחים והאחיות שלי שגרו בחיפה ובנשר. נלקחנו לאחר כבוד למשטרה וכל מה שהיה באוטו הוחרם על ידיהם. חכינו במשטרה עד שתים עשרה בחצות עד שיגיע הקצין האחראי של משטרת זיכרון ואז הוא שחרר אותנו עם ארגז נקי של האוטו, ובלי אפילו ביצה או תפוז בודד. פעם אחרי חתונתנו, שרה שלי נסעה באוטובוס של אגד לכפר חסידים לבקר את אביה ואת דודתה, לאה אשתו, ואת אחותה החורגת.

מלכל’ה אחותה הייתה אז כבת ארבע. היא הייתה מאד קשורה לשרה אשתי, וקראה לה “שלי” בחיבה. היא בקשה משרה שתיקח אותה לנשר לכמה ימים כדי שיהיו ויבלו ביחד כפי שהיו בכפר חסידים, מאז שהילדה זוכרת את עצמה.

כאשר הגיעו לחנות שלנו, מלכ’לה מיד פנתה לדלת, שמובילה למטבח, ונכנסה משם למקלחת, ומשם עלתה את ששת המדרגות המובילות דרך דלת צרה ונמוכה, אשר היה צריך לכופף את הראש כדי לעבור דרכה.

מלכ’לה הייתה מגיעה לחדר השינה והמגורים שלנו, שהיה נקרא הסלון של ביתנו, שנבנה ע''י אחיי במפלס של מטר אחד מעל מפלס החנות, עם הגיענו ארצה. ביתנו היה מורכב מארבעה חדרים. החדר הראשון, הסלון, היה במידות של ארבעה מטר על חמשה מטר. שאר שלושת החדרים היו במידות ארבעה מטר על שלושה. בסלון היו 2 חלונות פונים דרומה ודלת ראשית בעלת שתי כנפיים מצד מערב עם מרפסת קטנטונת של מטר על מטר וחצי שנוגעת, בבטון של המדרגות, של הדרך העולה במדרון ההר, אל שכונת הצריפים, שמאחורי צריפנו.

בחדר השני, בו ישנו הורי, היה חלון דרומה ופתח ללא כנפיים מצד צפון בגודל של חלון, הנחתך ע''י האצטבות של החנות.

המטרה של הפתח הצפוני היה קבלת אוויר צח הבא מצפון גם בחנות וגם בחדר השינה של הורי. בחדר השלישי והרביעי ישנו שתי אחיותיי עד שהתחתנו ועזבו את הבית. החדרים היו קשורים זה בזה בדלתות. בחדר האחרון, החדר הרביעי, הייתה גם דלת צרה ונמוכה מצד צפון, שהובילה לשש מדרגות מעץ היורדות אל המחסן של החנות, ומשם הייתה דלת רגילה של החנות.

כאשר שרה הייתה מביאה את אחותה הקטנה להתארח אצלנו יום או יומיים, התחביב החביב עליה היה לרוץ מיד למטבח ומשם למקלחת ולעלות לסלון ולעבוד את כל החדרים ולרדת מהחדר האחרון למחסן ומשם חזרה לחנות.

באותו ביקור של אחותה מלכ’לה, היא נשארה ללון אצלנו. היא התעוררה מוקדם ודבר ראשון שהיא עשתה, היה לפתוח את הדלת אל חדר השינה של הורי, שהיה החדר הראשון משלשת החדרים שהיו מהסלון מזרחה.

אמי הספיקה להתעורר מוקדם ולרדת לחנות עבור קונים המקדימים את קניותיהם. אבי המשיך את שנתו במטה.

פתאום היא הבחינה ברגלו התותבת של אבי הנשענת על השידה שעומדת בין המטה והחלון הדרומי שבחדר.

הרגל הייתה עשויה מפלסטיק קשה ועם אצבעותיה, נראה כמו רגל של אדם. מלכ’לה, ילדה בת ארבע, במקום להמשיך בדרכה לשאר החדרים ולרדת למפלס של המחסן והחנות, נסוגה בבהלה ורצה לידי שרה אשתי וחבקה אותה בבכי ובבקשה שתיקח אותה הביתה לכפר חסידים.

החצר שלנו הייתה במפלס גבוה יותר ממפלס חדרי המגורים שלנו, ובחצר, אבי בנה מחסן ובקצהו הדרומי מזרחי היה בור גדול שכוסה בעץ בצורת כסא עם חור באמצע ושימש לנו כפינת שירותים.

אני גדרתי את החצר בקרשי עץ צרים מהקיר הדרומי של המחסן במקביל לצריף, עד לעץ שקדים, שגדל על ידי הכנסת שקד יבש מהשקדים שנמכרו על ידינו בחנות. את אדמת החצר עדרתי במקוש ומעדר וסדרתי את השטח בערוגות כפי שלמדתי בשיעור החקלאות, שהתקיים יום אחד בשבוע, עוד בהיותי בבית הספר העממי א' שנבנה בחצר גדולה בהדר הכרמל בין רחוב ביאליק ורחוב שפירא. לשם עברנו מפנת רחוב הגפן ורחוב ההר.

עברנו לשם בשנת 1928 כאשר הייתי בכתה ה' או ו' וכאשר מלאו לי שתים עשרה שנה. בערוגות שסידרתי זרעתי גזר, צנונית, בצל ות''א וכו' וכיון שלא היה ברז מים בחצר, הייתי סוחב דליי מים מהמקלחת, במעלה ההר, עד הגיעי לערוגות שבחצר ומשקה אותן במשפך שקניתי בחיפה.

באחד החופשים הגדולים בין שנה לשנה, נסעתי לאחי אליעזר, לירקונה, וראיתי אצלו בגינה שהוא מגדל תות־שדה.

בקשתי ממנו לקבל עשרה שתילי תות ושתלתי אותם בערוגה שלמה. טפחתי את השתילים הללו במסירות נפש, כי בחיפה ובסביבתה לא נראה תות שדה, אלא רק תות שצמחו על עצים בצבע שחור או לבן.

כאשר עליתי פעם עם שני דליי מים מהמקלחת, עד לגינה שלי שבחצר, כדי להשקות את ערוגת התותים, שהניבה פרי אדום וגדול לתפארת, ראיתי עוד מרחוק, חתול גדול מתפלש בין עלי התות והפרי, והורס את כל הערוגה ללא הכר.

לבי נצבט. העמדתי את הדליים על הקרקע ובחמת זעם תפסתי אבנים גדולות וקטנות, מכל הבא ליד, וזרקתי אותם לכיוון החתול.

החתול קפץ מעבר לגדר העץ של החצר ורץ אל מדרגות הבטון של הדרך המובילה לשכונת הצריפים, שבמעלה ההר, ואני רץ אחריו וזורק בו אבנים, עד שאבן אחת פגעה בו וגרמה לו ליללות־חתול חזקות. ואז עצרתי את מרוצי והתיישבתי על אחת המדרגות ופרצתי בבכי מתוך רחמים עליו.


ברזילי 23ב.jpg

ליד הצריף בנשר 1929


ברזילי 24ב.jpg

משה, שרה, לאה ונאוה 1954


ברזילי 25ב.jpg

מימין לשמאל: שרה, לאהל’ה, סבתא לאה, סבא שלמה, סבתא ציפורה, סבא בצלאל מלפנים: מלכל’ה


 

פרק יח': החיים בצנע    🔗

כל עוד שגרנו בנשר, בצריף של הורי, היינו מסתדרים איכשהו ומצליחים להסתדר במשכורת הדלה שלי, יחסית.

את כל דברי החלב ומצרכי המכולת, אבי היה רושם כחוב במחברת החובות שלו, וכשם שהקונים שלו, שהיו מחזירים לו את החוב או חלקו, כל התחלת חדש בחדשו, עם קבלת התשלום ממפעל נשר, כך גם אנחנו היינו מחזירים לו חלק מהחוב שהלך ותפח והגיע למאה לירות כאשר עלינו לגבעת נשר ב 1949.

בשנה הראשונה והשנייה משנת 1948 שרה הייתה מרבה לנסוע להוריה בכפר חסידים, פעם או פעמיים בשבוע, והייתה מקבלת מאביה טבלת ביצים ולפעמים גם תרנגולת צעירה, מתוך הלול הגדול שטיפח בחצר ביתו.

אני הייתי יוצא מביתי בגבעה מאד מוקדם בדרכי לעבודה בחיפה, והייתי משאיר רשימת מצרכים של מכלת, שהוכנה ע''י שרה, בחנות המכולת.

בחזרי, מהעבודה לאחר הצהריים או לפנות ערב הייתי אוסף את המצרכים בשני סלים, בשתי ידי, ועל הגב הייתי סוחב ילקוט מבד עבה, בצבע כחול, שהוכן ע''י תופרת, הגברת מנדלסון, שהיה מותאם בדיוק למידותיי, ובילקוט זה הייתי שם 1/4 בלוק קרח שהייתי קונה מספק הקרח גרישא, שכננו, מצד שמאל, בעל המסעדה שנוהלה על ידו וע''י אשתו הניה, בנוסף למכירת הקרח.

לגרישא דוסטרובסקי, שהיה נמוך ורזה מאד, היינו קוראים “רבע עוף” ולאשתו הניה, שהייתה שמנה וגבוהה, היינו קוראים ה“שמנה”.

גרישא היה דודו של דורי, שהיה הרמטכ''ל הראשון של מדינת ישראל עם קום המדינה. במסעדה הזו היו עובדות צעירות, מתחלפות זו אחר זו כמלצריות, עד שהתארסו והתחתנו עם אחד מפועלי נשר, שהיה מתמיד לאכול שם ארוחת בוקר וצהריים וערב. גם מרים, אשתו של יריחמיאל אהרון, הייתה עובדת כמלצרית עד שהתחתנה עם ירח (ירחמיאל) ועלייתם כתושבים לגבעת נשר.

אמא של מרים הייתה הקרבן הראשון מתושבי נשר שסוקלה באבנים למוות, בכביש הראשי העובר בכפר הערבי הגדול בלד־אל־שיך, בדרך מנשר לחיפה.

המשכתי לעלות ולרדת במדרגות ובשבילים זמן ממושך ואפילו בשנת 1950, כאשר היה השלג הגדול, שכיסה את כל הרי כרמל ומורדותיו, ואת גבעת נשר ומורדותיו, עד לכביש חיפה–נצרת, במשך כשבוע ימים. גם אז המשכתי לצעוד בתוך השלג, בדרכי לתחנת האוטובוסים אל עבודתי בסולל בונה, ברחוב הנמל בחיפה.

לא היו בדרכי מדרגות או שבילים והלכתי בקו ישר, צפונה ברדתי או דרומה בעלייה. נעלי וגרבי היו מתרטבים עד לקרסולי וכאשר הגעתי לעבודה אל שולחני, הייתי מוציא את גרבי היבשות הרזרביות מילקוטי ומחליפן בגרבי הרטובות. אותן ואת נעלי הייתי מייבש על יד התנור החשמלי, שחימם את חדר העבודה שלנו.

באותה תקופה אביה של שרה הביא לנו כ 20 אפרוחים מהאפרוחים הרבים שגידל אצלו בלול. אחיה של שרה, דוד, יחד עם אשתו חנה, גרו אצלנו במרתף ביתנו בגבעת־נשר, לאחר ששיפצנו את המרתף עוד לפני כן, אחרי חתונתם בחיפה ברחוב ארלוזורוב, בביתו של הרב הראשי של הדר הכרמל.

דוד עזר לי לבנות לול וחצר קטנה מסביב לו, מוקפת ברשת לולים מסביב ומלמעלה, עבור האפרוחים, בתקווה שלעתיד נזכה בכמה ביצים ליום, עבור התינוקת לאל’ה ועבורנו. דפקנו את הרשת אל לוחות עמודי העץ בגדר ובתקרה, ודוד מחזיק בפיו את המסמרים הקטנים, כדי שלא יצטרך להתכופף עבור כל מספר בנפרד.

דוד כהרגלו ספר בדיחות בזמן עבודתנו וכאשר פרצנו בצחוק נבלעה על ידו מסמר בזמן שצחק יחד אתי.

הפסקנו את העבודה ונסענו יחד לקופ''ח בהדר ושם נקבע שאין צורך לשלוח אותו לבית החולים לניתוח ומוטב להשאיר את המסמר בקיבתו. והמסמר נשאר בקיבתו עד היום הזה, כפי שבדקו בצילומי רנטגן של בטנו בעתיד.

כאשר אני ושרה והתינוקת שלנו עלינו לגור בגבעת־נשר, הבית לא היה גמור, וחוץ מהארון מתחת לשיש במטבח שלנו, שקיבלנו במתנה מאחי ואחיותיי לא היה לנו אף ארון נוסף במטבח.

כדי שיתאפשר לי להגיע לארון גבוה עם דלתות כנף למטה ולמעלה, נדברתי עם המהנדס־המודד דוידוף, שהגיע זה לא מכבר מיוגוסלביה כעולה חדש, לעבוד אצלנו במחלקת הכבישים, כמודד האחראי לעבודות הציוד המכאני, שהוו חלק ממחלקת הכבישים, בניהולו של המהנדס עציון.

נגשנו שנינו אל המהנדס עציון ובקשנו ממנו, שייתן לנו חופש לשבועיים, באותו הזמן, וכמו כן ישאיל לנו מכשירי מדידה וג’ילונים, כדי שנוכל לקבל עבודה כצוות. פנינו למחלקת המים של הסוכנות היהודית לישראל ובקשנו מהם עבודה בקבלנות. העבודה שנמסרה לנו הייתה בצוע מפה טופוגרפית של שדות קבוץ יזרעאל שעל יד העיר עפולה, למטרת תכנון מערכת השקאת השדות על הגבול בין ישראל לגדה, בה היו רק כפרים ערבים עוינים.

כאשר גמרנו את עבודת השדה חזרנו למפרץ חיפה, ליישוב צור־שלום, בה היה ביתו של דוידוף, והעלינו את עבודתנו על הניר. בעת שהותנו בביתו, הגיע אלינו ראש ועד היישוב, שהכיר היטיב את דוידוף והזמין אצלנו תכנון של כבישים חדשים על יד הבתים החדשים, שנבנו צפונה מביתו של חברי.

כך הספקנו לגמור בתוך שבועיים החופש, שקבלנו מעציון, עבודה נוספת, ונהנו שנינו בשכר הכפול מהשכר, שהיה בדעתנו להרוויח.

השלמתי את התוספות הנדרשות לגמר הבית בגבעה, כגון בניית המרפסת בכניסה לדלת הראשית המובילה להול של הבית וכמו כן מרפסת, מצד צפון לדלת של המטבח, אשר בצעתי אותה בעצמי, ע''י בניית קירות תומכים מאבנים מסותתות, שהובאו אלי מהריסות בניני הערבים של העיר התחתית בחיפה במקום לזרוק את האבנים במזבלה של חיפה העיר. כמו כן בניתי במו ידי מדרגות מאותן אבנים מסותתות שהובילו מהכביש לביתי. בניתי התירסות ע''י בניית קירות תומכים, ויישור האדמה בין התירסות באבן חצובה ואדמה על פני השטח, נעשתה ביום שבת אחת, כאשר הזמנתי קבוצת פועלים של כעשרה איש מתוך הפועלים שעבדו איתי, ודאגתי, שיחייבו אותי על חשבוני את התשלום המגיע ממני, לזכות חברת סולל בונה, ושהחשבון יעבור בספרי החשבונות של סו''ב. אחר כך ישרתי את האדמה שנחפרה בשטח, בשכבה של 20 ס''מ עבי וסידרתי בערוגות את כל שטח התירסות שנוצרו, ביום שבת אחת בערוגות.

כך קיבלתי שטח של כ 300 מטר מרובע מוכן לזריעת ירקות ומקום לשתילת עצי פרי כגון תפוז, שקד, אגוזים, רימון, זית וכו'.

שרה אשתי טיפלה בהשקאה ובעדור אחרי שהתקנתי צנרת של צינורות מים, והמשכנו אני ושרה להיעזר בכלכלת הבית, בביצים מהלול ובירקות מהחצר, עד שעזבנו את הגבעה בשנת 1954 לקפריסין, וחזרנו משם בשנת 1960.


ברזילי 26ב.jpg

הבית שלנו בשלג בגבעת נשר 1950


ברזילי 27ב.jpg

משה ליד הבית בשלג בגבעת נשר 1950


 

פרק יט': חיינו בקפריסין    🔗

עם הגיענו לקפריסין ולאחר שעזבנו את הפנסיון, בו גרנו בחדש הראשון לבואנו לקפריסין, כל סדר חיינו היומי השתנה לחלוטין.

הווילה ברחוב פפפלסה הייתה בת ארבעה חדרים וסלון גדול עם אח המוסק עם עצים, שאוחסנו בגרג' של הווילה.

מלבד השכן, הרב סרן האנגלי ואשתו ובתם ווינדי, שהתיידדה עם בתנו לאל’ה, היו לנו עוד כמה שכנים מבני המקום הקפריסאים, שהשתדלו להנעים לנו את התאקלמותנו, כדיירים חדשים במקום.

אשת השכן, הרלמבוס, בעל חנות יוקרה לחפצי חשמל וטלוויזיות ברחובה הראשי של ניקוסיה, ברחוב לדרה, שלחה אלינו את בעל חנות המכולת שבסביבה, על מנת לקבל משרה אשתי, רשימת המצרכים הדרושים לה למחרת, ולכל יום של שאר ימי השבוע. הוא הביא לביתנו באוטו שלו את כל הדרוש וקבל משרה את רשימת ההזמנה החדשה. כמו כן, לפי בקשתה של שרה, היא המליצה על עוזרת בית צעירה, שגם תשמש כאומנת עבור נאול’ה, שטרם מלאו לה שנה אחת, וגם תעזור באחזקת הבית וניקויו. מסרנו לה חדר מגורים מאחד החדרים שהיו לנו בווילה והיא ישנה ואכלה אצלנו.

המשכורת שלי בקפריסין הייתה מעל 100 לירות שטרלינג לחדש וזו הייתה הפעם הראשונה בחיי, שהייתי צריך להתעניין ולקבל איפורמציה על בנק אמין, בו אפשר היה להפקיד כחסכון את עודף כספי מההוצאות, שהיו לי כל חדש.


ברזילי 28ב.jpg

משה ושרה בקפריסין 1956


לחברה בה עבדתי, מלבד הסניף הראשי בניקוסיה, בה גר המנהל הכללי, המהנדס לקס, והמהנדס הראשי מר ארן ומנהל החשבונות הראשי מר קירשנבאום, ועוד כ 10 מהנדסים, כולל אותי וחברי ראובן לאור, היו סניפים בכל הערים הראשיות של האי. היו לנו סניפים בלימסול, שבה היה הנמל הראשי של קפריסין, היו סניפים בלרנקה, בפמגוסטה ובקירניה. בכל עיר גרו כמה מהנדסים מהארץ, שניהלו את עבודת הבניה והכבישים. ימי העבודה היו מיום שני בבוקר עד שבת בצהריים. כל יום ראשון היינו נפגשים ביחד ונוסעים או לפמגוסטה או לקירניה, ערים הנמצאות על שפת הים, ומתרחצים ועושים פיקניק משותף מהבקר עד הערב.

לפעמים היינו נוסעים ליערות שבהרי טרודוס, אשר בחורף היו מכוסים בשלג, ולפעמים, נסענו לבקר עתיקות, שהאי קפריסין עשיר בהם.

לרב היינו מתרחצים בים של העיר קירניה, שהייתה הכי קרובה לעיר ניקוסיה. העיר קירניה שכנה צפונית מניקוסיה וכדי להגיע אליה לשפת הים, היה צריך לעבור מעל שרשרת ההרים, שהתפרסו מזרחה ומערבה לכביש המטפס למעלה לפסגה, והיורד בשיפוע חזק בסרפנטינות מפותלות אל החוף החולי, שמשני צדי העיר, המוקפת בחומת אבנים מימי הביניים.

החומה הצפונית של העיר השיקה את גלי הים הסוערים, כאשר הים סער וגעש, בייחוד בימי החורף.

כאשר עבדתי במחנות צבאיים בסלילת כבישי גישה וכבישים, בין הצריפים והבניינים בעיר החוף לרנקה, לאחר שגמרתי את שקום והארכת שדה התעופה הבין לאומי של ניקוסיה, הזמנתי פעם את הקצין, המפקח על טיב עבודתי ואת אשתו, להצטרף אל משפחתי, שרה וילדותי לא’לה ונאו’לה, לטיול משותף בהרי קירניה, לביקור של כמה חורבות, מבצרים עתיקים מימי הביניים, שנבנו לרב על פסגות ההרים.


ברזילי 29ב.jpg

בקפריסין, טיול בסלמיס 1956


משפחת הקצין הייתה ללא ילדים, והם נהנו מאד לבדר את בנותיי הקטנות ולהעסיקן בכל מיני ספורים, שהמציאו עבורן.

לא’לה דברה אנגלית משופרת, שרכשה בביה''ס “ג’וניור סקול” על יד ביתנו, ונאוול’ה, שלמדה בגן ילדים פרטי קרוב לביתנו, הבינה ופטפטה באנגלית כפי, שגילה הצעיר התאים עבורה.

הנוף שהתגלה לנו מפעם לפעם בנסיעתנו ביערות של הרי קירניה היה מרהיב וממש לא התחשק לנו לחזור לביתנו בניקוסיה, והיינו ממשיכים בטיולנו עד לחשכה, לאחר פיקניק, שערכנו בשעות הצהריים, בשותפות עם הקצין ואשתו.

הוילה ברחוב פפפסלה הייתה מרוחקת מבית הספר, בה למדה לאה’לה, מרחק הליכה של כחצי שעה והחלק העיקרי של הדרך לא הייתה מרוצפת באספלט ולכן הנסיעה בעגלה של נאול’ה, שהייתה נלווית לאמא ולאחותה לאל’ה, לא הייתה קלה בעגלה בייחוד כאשר נעשתה פעמים בבקר, ופעמים אחרי הצהריים, בהתאם לשעות הלמוד של בית הספר, מ 8 בבקר עד 12 בצהריים, ומ 2 אחה''צ עד ל 4 בערב. ואז אחרי שנת לימודים ראשונה, החלטנו לעבור לדירה מפוארת בת שתי קומות, כאשר אנו גרים בדירה הגדולה בקומת הקרקע ומעלינו, בקומה השנייה, גרה משפחה סקוטית עם 3 ילדים – שתי בנות, אחת בגיל של לאל’ה ובן אחד.

לסקוטים ולנו לא היה כל קשר, מלבד אמירת שלום בשפה אנגלית, במשך כל השנים שגרנו בבית המשותף הזה.

הקשר היחידי שנוצר בינינו, היה כאשר הבן שלהם, השובב, התחיל בשנה האחרונה להיותנו בקפריסין לפני נסיעתנו ארצה, לנסוע בסקטים של גלגלים בחדרים העליונים ששמשו לנו כתקרה מעל ראשנו. אחרי היסוסים רבים של שרה ושלי החלטנו לעלות אליהם ולבקש מהם, שיקפידו להשפיע על בנם השובב שבשעות מנוחת הצהריים ובשעות הערב המאוחרות ימנעו את נסיעותיו בסקטים המרעישים.

הם הזמינו אותנו לכוס תה אנגלי עם חלב וחקרו אותנו באם אנו הגענו ממחוז מסוים באנגליה, כפי שהם החליטו, לפי המבטא של לא’לה בשפה האנגלית, בעת שהיא שיחקה עם בנותיהן החברות, בדירתם העליונה.

בשנה הראשונה להיותנו בווילה ברחוב פפפלסה, היינו מרבים ללכת לסרטים שהוצגו בבתי קולנוע בתוך העיר העתיקה המוקפת בחומות אבן, כמו העיר העתיקה של ירושלים. החלטנו לפטר את עוזרת הבית הצעירה כי נמסר לנו ע''י הגברת חרלמבוס, שגרה מולנו מצד השני של הכביש, שהיא לא נאמנה לעבודה, כאשר אנו עוזבים את הבית או לטיול או לקניה מיוחדת בתוך העיר העתיקה. קנינו פעם פריג’דר גדול ופעם קנינו מכונת כביסה. ופעם אחרת קנינו רדיו גדול ומפואר שיש לנו כרהיט בבית.

לפעמים די קרובות בדרכי לעבודה בשדה התעופה, הייתי מסיע את שרה ושתי בנותיי לגן הציבורי, המקיף את חומות העיר, והילדות שיחקו בכל האביזרים המרובים, שהיו בו והתכבדו בגלידה ובשתיית קוקה קולה בקיוסקים המרובים שהיו מפוזרים לכל ארך הגן. וקרה גם שיצאתי מוקדם לעבודה, ובייחוד בתקופה, שעבדתי בהארכת ובתיקון שדה התעופה של ניקוסיה, כאשר עבדנו ברציפות בשדה, 24 שעות ביממה, במשך ששה שבועות, במקום ששה חדשים, כפי שנקבע בחוזה בינינו ובין שלטונות הצבא הבריטי, שאני יצאתי לעבודה בשעה 4 לפנות בוקר.

בימים כאלה, בייחוד בימי החופש בבית הספר ובגן הילדים, שרה הייתה יוצאת העירה ברגל, מרחק הליכה של 8 ק''מ, בצדי הכביש הראשי, בידה האחת דוחפת את העגלה עם נאול’ה ובידה השנייה מחזיקה בידה של לא’לה.

בדרכה חזרה, בשעות לפני הצהריים, אחרי התעייפותם ממשחקים בגן הציבורי, שמסביב לחומות העיר העתיקה, לא הייתה להם ברירה אלא לעלות על אחד האוטובוסים הנוסעים בכביש הראשי העובר לא רחוק מביתנו.

האוטובוסים האלו היו מקשרים בין העיר ניקוסיה וכל כפרי הסביבה, מצד דרום שלה, והגיעו עד להרי טרודוס ובשיפועי ההרים הגבוהים.

האוטובוסים האלו היו מיושנים ולרב היו מחולקים לספסלי ישיבה בקדימה ובאמצע, ולאגף אחורי, שבהם הועמסו עזים ועגלים או בלולי תרנגולות וברווזים, שהועברו מהכפרים העירה לשוק הבשר והתרנגולות, או מהעיר, מהשוק בחזרה, לבתי המלון או לבתי הנופש המרובים שבהרי טרודוס.

באוטובוסים האלה היו עושים את דרכם שרה ובנותיי, כאשר לא הצלחתי לבוא לקחתם הביתה או לשלוח את הנהג שלי אנדראוס למשימה זו.

כל דרכם היו נוסעים בחברת קרקורי התרנגולות או קולות העזים והעגלים שהיו בחלק האחורי של האוטו.

נאוונהל’ה שגדלה והתפתחה מגיל צעיר, מגיל 10 חודשים עד גיל שנתיים, בשמעה כל הזמן בליל שפות של עברית, אנגלית ויוונית, לא החליטה באיזה שפה להתחיל לבטא את עצמה ורק אחרי ששלחנו אותה לגן ילדים, שכל ילדיהם היו ממוצא אנגלי, היא בחרה להתבטא ולשיר באנגלית.

כל בקר כאשר הייתי מתיישב ע''י ההגה של מכוניתי, היא הייתה מתפרצת בבכי מר והייתה מבקשת מאשתי בתנועות ידיים חהצטרף אלי בדרכי לעבודה. לאה’לה שהייתה כבר ילדה גדולה, הייתה קוראת לה סירנה ומפצירה בה להפסיק את צפצופי הסירנה שלה. פעם, כאשר נאווה הייתה בת ארבע שנים, החלטנו, כל המשפחה, לצאת לקולנוע, ביום שבת אחת אחרי הצהריים, לראות סרט עבור כל המשפחה, בשם “אנה והמלך סיאם”. זה היה סרט מוסיקלי מלא שירה וריקודים. ואז בהפסקה, שבין שני חלקי הסרט, נאווהל’ה יצאה בריקודים ושירה לאורך השביל הרחב שבין שני חלקי אולם הקולנוע, כאשר היא מתאימה את ריקודה אל השירה היוצאת מרמי הקול של הקולנוע, בליווי של מחיאות כפיים של כל הנוכחים, שנמשכו כל הזמן שהיא רקדה.

בשנה הראשונה להיותנו בקפריסין הודיע לי הרצל אחי במכתב, שמזדמנת לו הזדמנות פז לשוט באניית משא קטנה, שעומדת להיטען בנמל, עם מלט מנשר, ולשוט לקפריסין לפי הזמנת המיליונר “לניטיס”, בעל חנויות סיטונאות לחומרי בניין בכל ערי קפריסין, שבמקרה היה גם השותף של סולל־בונה בחברת “סייברקו”, המשותפת לסולל בונה ולו. אני הזמנתי אותו במכתב חוזר, שייקח חפש מהעבודה ויבוא לבקרנו לפחות במשך שבוע ימים. הבטחתי לו בלוי בערבים ובטיולים בכל הערים הקרובות לניקוסיה, לפחות בשני ימי החופש המגיעים לי כל שבוע.

הוא הגיע אלינו דרך עיר הנמל לרנקה וכאשר קיבלתיו עם ירידתו בנמל, מצאתיו חולה ומקיא והוא סיפר לי כי כל הדרך מחיפה לקפריסין הוא כמעט הקיא את נשמתו, מכיוון שהאנייה הקטנה הייתה יותר סירה גדולה מאשר אנייה.

היות והוא גר אצלנו בדירתנו, דאגתי להזמין לילדותי שמרטפית כמעט כל ערב כדי שנוכל לצאת אתו יחד בכל אחד מבתי הקפה הטובים ביותר בעיר וליהנות מהתכניות שהתקיימו בהם, בין של רקדניות שהובאו מפריז או מאיסטנבול או מיוון ואפילו קבוצת זמרים שהגיעו מארגנטינה הופיעה באחד מבתי המלון הגדולים.

הקבוצה הזו הוציאה כמה תקליטים משיריהם הנפלאים וכאשר למחרת היום נסענו, שרה ואני, לקנות ברחוב הראשי של העיר, בחנות למכירת תקליטים וכלי זמרה שונים, כמה תקליטים עבורנו לביתנו, מצאנו בחנות זו את שלושת הזמרים מארגנטינה והם נדבו לנו חתימתם על מעטפת התקליט שלהם, קלטת שמצאה חן בעינינו ושהביאנו אותה ארצה ונשמרת אצלנו עד היום הזה.

אחרי בקורו של הרצל, כשנה יותר מאוחר, בקרו אותנו יורם, בנו של אליעזר אחי הבכור, ואשתו זמירה, שהייתה נשואה לו לפני, שהתחתן עם חנה, אם שלושת בנותיו. את יורם ואשתו ארחנו בביתנו למעלה משבוע ימים.

הם לא החסירה אף ערב אחד של בלויים או ריקודים באחד מבתי הקפה המכובדים שבעיר ואנו התלווינו אליהם אחרי שדאגנו לשמרטפית מתאימה לבנות שלנו. גם עליזה, אחותה של עדה, אשת אחי אליעזר מירקונה, עברה דרכנו בדרכה לבית הבראה, באחד המלונות הגדולים שבהרי טרודוס, שמדרום לניקוסיה.

היא ישנה אצלנו לילה אחד ולמחרת בבקר היא קמה עם חום גבוה ואנו עכבנו אותה אצלנו בבית עד הבראתה המוחלטת ורק כעבור שבוע ימים, היא המשיכה בדרכה לבית נופש בו הזמינה את שהותה בקפריסין.


ברזילי 30ב.jpg

בקפריסין בטיול – לאה, נאוה, משה, שרה


 

פרק כ': בדרך הביתה לישראל    🔗

בין המבקרים הרבים, שבקרוני בשנים בין 1954 לשנת 1960, הגיעו לביתנו בקפריסין גם המהנדס עציון ואשתו, אצלו עבדתי בסולל בונה מיום התקבלי לעבודה משנת 1941, במחלקת הכבישים ועבודות העפר.

הוא סיפר לי על ההתארגנות החדשה של סו''ב, שהתחלקה לשתי חברות עיקריות ראשיות, מנהל אחד שהקיף את כל סניפי סו''ב בכל הארץ ישראל מאילת בדרום עד רמת הגולן וגבול הלבנון בצפון.

ומנהל עבודות חוץ־לארץ, שהקיף את כל עבודותינו בקפריסין, אירן, טורקיה וכל הארצות ביבשת אפריקה בהן הגשנו הצעות במכרזים בין לאומיים וקבלנו בהן עבודות כבישים, בנינים וגשרים וכו' כגון אתיופיה, גאנה, קניה, ניגריה וכו'.

ראובן לאור חברי, שעזב את קפריסין שנתיים לפני, וחזר ארצה לחיפה, התמנה למנהל מחלקת הכבישים בצפון, במקומו של עציון, ועציון עצמו מונה לאחראי לעבודות כבישים ועבודות עפר ושדות תעופה במינהל עבודות חוץ לארץ.

עציון האיר את עיני וסיפר לי מדוע נעשיתי מחוזר כל כך בפגישה עם שמחה גולן ויעקב שור, חברי ההנהלה הראשית המרכזית הארצית של סו''ב, בבקרם בקפריסין בחברת “סייברקו”, המשותפת לסו''ב ולמיליונר לניטיס, ובהציעם לי ולמשפחתי לעבור לטהרן שבאירן לבצוע שדה תעופה הדומה בגודלו ובפרטיו לשדה שגמרתי בניקוסיה. הוא גילה לי שהרווחים שהבאתי ל“סייברקו” בעבודה זו ב 1956 היו גבוהים יותר מהרווחים, שהביאו כל עשרים המהנדסים שהיו ועבדו בכל ערי קפריסין בשנת 1956 כולה.

לקראת חזירתי ארצה קניתי אוטו משפחתי חדש מתוצרת אנגלית בשם “מוריס מינור”. החלפתי את הפריג’ידר שבביתי לפריג’ידר גדול בשם “פרוסטקולד”, קניתי מטה כפולה עבורנו ומטות עבור שתי בנותיי, קניתי טייפ רקורדר, ופטיפון ורדיו גדול שראו בימים הם כרהיטים לבית, וכל זה נארז בארגזים גדולים לקראת הסעתם ארצה באנייה לחיפה המפליגה מנמל, שבעיר לימסול.

בשנה האחרונה לשהותי בקפריסין, שנת 1959, התגברו פעולות האיבה של המחתרת היוונית, שנקראה “אאוקה”, ואחד מחברי המחתרת הצליח להטמין פצצה, באחד האווירונים הצבאיים, שחנה באחת החניות, לא הרחק מהצריף של “סייברקו”, בו היו המחסן כלים שלנו ומשרדינו, שלי ושל ראובן חברי, ושל פקידי, הרשמים, והפקחים, שעזרו לי בהנהלת העבודות הרבות, שנמסרו לנו ללא מכרזים לאחר שזכרו לנו לטובה את הצלחתנו בגמירת העבודה, בבניית שדה התעופה בששה שבועות במקום ששה חדשים, בהתאם לחוזה בינינו ובין חיל האוויר הבריטי.

ביחד עם העוצר שהוטל מיד על כל העיר ניקוסיה, נסגר כל הקמפוס של שדה התעופה עבור פועלים מקומיים.

היחידים שהורשו להיכנס, היינו ראובן ואני, ושאר המהנדסים מהארץ, שעסקו בבניית בתים עבור החיילים והקצינים של הצבא.

עם היסגר אזור שדה התעופה, פנה אלי הפקיד הראשי שלי, ניקוס היה שמו, וספר לי כי באזור מערבי דרומי משדה התעופה נמצאים כמה כפרים של מרוניתים, יוצאי לבנון, ומצבם הכלכלי הוא בכל רע ובאם אצטרף אליו אל מגוריהם, הוא מאמין, שאוכל לגיס ביניהם כמה עשרות כפריים צעירים וצעירות וזקנים ואוכל ללמדם את העבודות הדרושות לבניית כבישים ושבילים וחניות לאווירונים וקירות תומכים וכו'.

לא היססתי אף רגע ויצאנו לכפריהם והצלחנו לגיס שני נהגים עם האוטובוסים שלהם וראובן ואני וניקוס סדרנו רישיונות כניסה לכ 50 מרוניתים לשדה התעופה. המשכנו בעבודות שונות בשטח השדה עם פועלים בני עם המרוניתים עוד במשך כשנה עד נסיעתי ארצה בשנת 1960.

בחודש האחרון לשהותי בקפריסין הובא מסניף סו''ב בתל אביב המהנדס רגב שיחליף אותי. אני מיניתי את שני נהגי האוטובוסים כמנהלי עבודה והסברתי להם את תפקידם בשפה האנגלית בה שלטו היטיב.

בין העובדים שהובאו מכפרי המרוניתים היו כעשר בחורות בגיל צעיר, בין גיל 17 עד גיל 24, והן ממש הצטיינו בעבודתן.

היו גם נשים בגיל מבוגר מעל גיל 60. והיו גם כ 5 זקנים מעל גיל 70 והיו גם כמה פועלים בגיל עבודה שעזבו את משקיהם בכפר, והגיעו לשדה התעופה להרוויח כסף על מנת לשפר את משקיהם בעתיד.


 

פרק כא': בואנו לישראל    🔗

בנמל חיפה קבלו את פנינו, אבא של שרה, וראובן לאור, שהיה אז בתפקיד מנהל מחלקת הכבישים במקום עציון.

הגיע גם לקבלת פני, מזכירו הפרטי של מנהל סולל בונה שמחה גולן בצפון הארץ, אחד מעשרת המנהלים הראשיים של סו''ב בארץ ובחוץ לארץ.

המזכיר הפרטי של שמחה גולן צירף אלינו פקיד מיוחד, שתפקידו היה לשחרר מהנמל ומהמכס כל מה שהגיע למוסד סולל בונה. הוא עזר לנו והדריך אותנו אל מי לפנות וכמה לשלם עבור מסי הקנייה והמכס לאוטו, שהבאנו איתנו, ועבור שאר החפצים שקנינו בקפריסין. שבוע ימים לאחר שהסתדרנו בביתנו בגבעת נשר, הודיעו לי מהסניף שבקפריסין, שעלי לחזור לעבודתי בשדה התעופה, ולהמשיך שם בהדרכת המהנדס רגב, שהגיע מת''א להחליפני, למרות שהוא שחרר אותי לפני כן והסכים להישאר לבד בעבודה, בהחליטו שכל הבעיות העלולות להתעורר בהיעדרי, ניתנות לפיתרון.

חזרנו, שרה ואני, לניקוסיה, וגרנו ואכלנו בבית מלון בלב העיר, שבין החומות, ואני קבלתי רכב מ“סייברקו” ויצאתי יום יום, מהבקר עד הערב, במשך 10 ימים, לעבודה בשדה התעופה. את לאה’לה השארנו אצל משפחת עמית עם חברותיה מיה ורעיה שלמדו אתה בבית הספר בגבעת נשר.


את נאווה’לה שלחנו אל דוד, אחיה של שרה, שרכש כבר דירה בנווה שאנן, שהייתה חלק של חיפה העיר.

בארץ היו שני מנהלים. אחד מנהל העבודות, שבוצעו ע''י כל סניפי סולל בונה בכל ארץ ישראל, והמנהל השני, עבודות חוץ־לארץ ונמלים ועבודות מים גדולות כמו המוביל הארצי או אתר “אשכל” או מזחים לאורך חוף הים התיכון.


ברזילי 31ב.jpg

1960 המזח בנהריה


 

פרק כב': מזח נהריה    🔗


ברזילי 32ב.jpg

1960 המזח בנהריה


אני נשארתי לעבוד בשטח נמל חיפה ומאוחר יותר קבלתי את בניית מזח נהרייה בחוף של נהרייה על יד מקום השפך של נהר הגעתון לים, הנחל המגיע מהרי הגליל המערבי והחוצה את רחובה הראשי של נהרייה ממזרח למערב.

אני נשארתי לעבוד במנהל חוץ לארץ ועבודות מים, היות והגעתי ארצה מקפריסין, שהיא חוץ לארץ.

כאשר הגעתי לנהרייה עמד כבר על חוף הים צריף, ששימש עבורי כמשרד ומחסן לכלים קטנים. בו ישב מנהל העבודה מלכה, שהיה איש ציוד מכני ועמו בצריף היה המהנדס פינקוף, שהיה עוזרו הראשי של המהנדס דמבו, וזה היה צוות, שבנה את נמל הקישון, במשך שנים אחדות קודם לכן, בשנים שהייתי בקפריסין.

המהנדס דמבו היה חבר ההנהלה הראשית בתל־אביב, היחידי מתוך עשרת חברי ההנהלה הראשית של החברה הכללית, שהיה מהנדס ולא בעל עבר של מרכז עבודה. המהנדס ליאונוב, שהיה אחד ממהנדסי סולל־בונה בעיר לימסול שבקפריסין, מונה על ידי חיים גירון, שמונה ע''י הנהלת סולל בונה הכללית למנהל “עבודות חוץ לארץ ונמלים” בארץ, לבא כוחו באזור צפון הארץ.

בבעיות שהתעוררו אצלי בעבודות של מזח נהרייה, הכתובת שלי הייתה המהנדס ליאונוב. בעייה ראשונה, שנפגשתי בה, הייתה מציאת מנהל עבודה במקום העבודה של המזח. קבלתי מליאונוב שם ומקום מגורים של בחור בשם סגל, שגר בשיכונים המזרחיים של העיר עכו ושליאונוב הכיר עוד בחוץ לארץ ברומניה לפני הגיעם ארצה.

הייתי כה עסוק בהכרת נושא המזח והמשכת בנייתו, עד שלא נשאר לי זמן במשך היום למצוא את החבר סגל, במקום מגוריו, וחטטתי את צעדי בשעות הלילה בעכו המזרחית, בשכונים החדשים, שנבנו מעבר לפסי הרכבת חיפה–נהרייה ומזרחה מגבעת־נפוליאון בכביש עכו–צפת.

המתכנן של מזח נהרייה הייתה חברה ימית חדשה, שמשרדה שכן ברחוב העצמאות על יד ברקליס בנק לא רחוק מתחנת הרכבת.

כאשר פגשתי בפעם הראשונה את המתכנן, הופתעתי לקבל במשרדי, שעל שפת הים, לא אחר מאשר חברי פריד, מפלוגת 524, אתו שרתתי במשך כארבע שנים במלחמת העולם השנייה, כחיל בפלוגת 524 בחיל ההנדסה של המודדים מפלסטינה (א''י). פלוגה, משנת 1942 במחנה טירה, דרומה לקהיר, שבמצרים, ובמחנה במדבר, הגובל לעיר התעשייה הגדולה בשם הלוואן.

משם נסענו בשיירה של משאיות וטנדרים השייכים לפלוגת 524, ונסענו צפונה דרך קהיר ואיסמעליה ודרך מדבר סיני וארץ ישראל, ודרך מרג’ה עיון, שבלבנון עד לדמשק, ומשם נסענו מזרחה במדבר סוריה, כמה מאות קילומטרים.

הקמנו את המחנה שלנו כ 150 ק''מ מזרחה מעיר המדבר “תדמור” “פלמירה” בלעז ומשם התפרנסו על פני המדבר המערבי של עיראק לאורך תחנות השאיבה H1, H2 ו H3 של צינור הנפט המוביל את הנפט הגולמי מעיראק אל בתי הזיקוק שבחיפה. החברה הימית הייתה שותפת של פריד ועוד מהנדס, שרכש את התמחותו בעבודות מזחים ועבודות מים, עת שהותו שלש או ארבע שנים בהולנד שבאירופה.

פריד סיפר לי, שבמרכז לבניית המזח בנהרייה, השתתפו עוד 4 חברות גדולות מכל הארץ וחברת סו''ב זכתה במכרז בהפרש של 30 אחוז, פחות מהקבלן הבא אחרי סו''ב. כל שאר הקבלנים היו יקרים בהרבה מזה.

המכרז הוכן ע''י המהנדסים דמבו ופינקוף עוד כאשר אני הייתי ועבדתי בקפריסין. כאשר נגמרו כל העבודות השונות של כבישים חדשים ורצפות של מחסנים גדולים בנמל, שנבנו בשיטה חדשה, שלא הייתה ידועה לי עד אז, בשטח הנמל, דהיינו: יציקת שכבת 1 ס''מ עבי של חומר יקר מאד המורכב מזפת מיוחד וביטון ומים מעורבבים במכונות־ביטון – נשארתי מחוסר עבודה.

את שכבת החומר הזו יצקתי מעל שכבת החמר הדקה העליונה של ביטון־אספלט בעבי 1/2 2 ס''מ, שמעל שכבת ביטון־האספלט של 5 ס''מ עבי, המקובלת בכבישים ובשדות תעופה.

שכבה זו, שלא הכרתי קודם, יצקתי רק ברצפות של מחסנים, בעלי שטח של אלף או אלפיים מטר מרובע.

עבודת מזח־נהריה לא הועברה אלי בצורה מסודרת וזה לא קרה לי פעם ראשונה בסולל בונה, שהוטל עלי להחליף מהנדס במקום עבודה חשוב ויוקרתי, במטרה לתקן במקום, שמישהו אחר נכשל בו.

עוד בשנת 1947 נשלחתי ע''י יעקוב שור ועציון לטבריה להחליף את המהנדס לסקס במדידות ועבודות כבישים, ולוותר על נסיוני, שרכשתי במחלקת כבישים ולעבור לבצוע עבודות בנין וחשוב כמויות והגשת חשבונות זמניים וחשבון סופי.

לא עזרו לי טענותי, שאני בטוח שלא אצליח בשטח הנדסי, שאין לי כל נסיון בו. גם יעקב שור, המהנדס האחראי על כל המהנדסים של סו''ב, וגם עציון, המהנדס והמנהל של מחלקת הכבישים ועבודות העפר בכל הצפון, הבטיחו לי שבהיכרותם אותי, אני אלמד את כל שעלי לדעת בשטח הבניה, בזמן קצר ביותר.

כאשר התחלתי לעבוד במזח היה שם המשרד והמחסן וגם הכניסה, מכביש האספלט המערבי ביותר, המקביל לקו המים של חוף הים. הכניסה הייתה מרוצפת בשכבת כורכר עבה של 30 עד 40 ס''מ, מעל חול הים עד הגיעה למים ממש.

מהמים הונחו אבנים גדולות שהובאו ממחצבת אבן וסיד מק''מ 1/2 4 ע''י חיפה ממרחק של 35 ק''מ. מעל האבנים הגדולות פוזרו אבני דבש בגודל של עד 20 ס''מ ומעל זה, כאשר הגיעו ויצאו מעל פני המים הסוערים, פזרו שכבת כורכר של למעלה מ 30 ס''מ מהודקת בשתי שכבות ע''י מכבש כבישים רגיל של 10 טון.

כך התקדמו מערבה עם הדרך הזו עד למים עמוקים והמשיכו בדרך זו עד להתפצלות הדרך צפונה ודרומה בציר של המזח, המקביל לקו המים, במרחק של כ 50 מטר מהחוף. בכוון צפון המשיכו כ 20 מטר ודרומה הלך ונשלם כל המזח לאורכו כמתוכנן. כאשר הגעתי לנהריה, היה אתי החבר סגל, אשר מניתי למנהל עבודה במקום. אליו צרפתי רשם פועלים וחמרים וכמה פועלים, שגייסתי מבני כפר־חסידים, שגמרו את בית הספר בכפר, ביחד עם אשתי שרה.

כלי עבודה מכניים כמו בגר גדול עם מנוף ארוך ושני שובלדוזרים על שרשרות קבלתי מציוד מכני עם מפעיליהם.

לאחר היודע לי על תנאי המכרז מפי המתכנן, חברי המהנדס פריד, שהתשלום עבור העבודה נעשה לפי הכמות, שתימדד ביחידות של מטר קוב, בהתאם לתכנית ולעמק של תחתית המזח מעל החול שבעומק המים, הבנתי, שעבור כל האבנים התחתיות, שיסחפו ע''י סערות חזקות אל לב הים, לא היה כל תשלום לסו''ב.

הידיעה שקיבלנו את העבודה במחירי הפסד, בהשוואה למחירי שאר הקבלנים, שמחירו של הקבלן השני אחרינו, היה ב 30% גבוה ממחירנו, ידיעה זו, לא נתנה לי מנוח והחלטתי להשקיע את כל מרצי וזמני כדי לחסוך בהוצאות.


ברזילי 33ב.jpg

1960 בניית המזח בנהריה


ראשית כל התחלתי לחפש מקורות אבן קרובים יותר ממחצבת האבן של אבן וסיד בק''מ 1/2 4, מהרי הכרמל, משלוחת הכרמל של נווה שאנן, שהיא במרחק של כ 35 ק''מ מנהריה. פניתי למנהלי מחצבת יחיעם הממוקמת בכביש נהריה–מעלות בצמת יחיעם, במרחק של כ 8 ק''מ מאתר המזח.

במחצבה זו, שגם כן שיכת לחברת הבת של סולל בונה, אבן וסיד הסביר לי מנהלה, שהם לא מיצרים בפיצוציהם אבנים גדולות של כמה טונות כל אבן, אלא מיצרים אבנים בגדל דבש של 20 עד 30 ס''מ כל אבן, כדי, שיוכלו להבלע לפיות של המגרסות המיושנות שלהם עבור יצירת אגרגטים בגדל; מחצץ ופוליה עד עדשיה וחול מחצבה, בה האבן הגדולה – החצץ – אינו עולה על 3 ס''מ קטר.

סבה שניה, הוסברה לי ע''י מנהל המחצבה, שרזרבת שטח ההר שברשותם, שאינו גבוה ביותר, וגבולותיו הם מצמת יחיעם, לארך הכביש ליחיעם מצד דרום, והכביש נהריה–מעלות, מצד צפון ולכן יהיה עליהם לסגור את המחצבה תוך כמה שנים. והוא לא מעונין למכור גושי אבן גדולים, שמחירם לטונה חייב להיות נמוך בהרבה ממחיר האגרגטים שהוא מייצר. כאשר עברתי, בדרכי למחצבת יחיעם, את צמת קבוץ־כברי, שמתי לב, כי בצד שמאל של הכביש נהריה–מעלות נמצא, לארך הכביש הנ''ל, מגרש של 1000 מטר על כ 1000 מטר לארך הכביש המזרחי, שבין צמת כברי לקבוץ מצובה–קבוץ, השוכן על כביש הצפון שלאורך הגבול עם מדינת לבנון.

במגרש הזה נעשה סקול של אבנים גדולות בגודל של מ3 טון עד 5 טון ואולי אף יותר מזה. לפי הערכתי, אבנים אלו הינן המתאימות ביותר להיות מושמות בתחתית המזח, מבלי לתת לסערות הדחופות, הקיימות בחוף ימה של נהרייה, לסחוף אותן ממקומן אל לב הים, מפאת כובדם הרב.

אבנים אלו היו מעורמות לאורך גבולות המגרש ואני הנחתי, שהסקול נעשה ע''י בולדוזרים גדולים של D9, ששייכים לקיבוץ כברי, ברצונם של חברי הקיבוץ, להכין לעצמם מגרש של אדמה נקי מסלעים, עבור נטיעות של עצי אבוקדו, שנראו בכל הדרך בין נהרייה לכבדי, לאורך כביש נהרייה–מעלות. במרחק בין צומת כברי למזח, היה רק כ 5 ק''מ. לכן נכנסתי למזכיר הקיבוץ והצעתי לו לקנות ממנו את כל הסלעים שהוערמו בקצות המגרש המדובר והבטחתי לו להעמיס על מכוניות משא שלנו את הסלעים הללו, על חשבון סולל־בונה.

הודיע לי מזכיר הקבוץ כברי, כי עלי להתקשר עם מנהל המחוז של מקרקעי הקרן קיימת בצפון ולגמור אתו עסקה בדבר רכישת הסלעים.

עוד באותו יום נסעתי לצפת, מקום מושבו של המנהל הנ''ל, וגמרתי אתו על תשלום של כמה שקלים לטון של אבן מועמסת והמועברת על ידנו והנשקלת במשקל באחד המפעלים הקרובים היותר אל נהרייה העיר.

שכרתי מכוניות משא של נהגים מהסביבה הקרובה, והעמסנו אותם בארגזי ברזל, שהיו במחסני סולל־בונה במפרץ, ללא שימוש כל שהוא. הלחמתי לארגזים הללו אוזניים שהבגר העומד בקצה המזח, המתקדם בהדרגה דרומה, יוכל להרים את כל הארגז, המלא באבנים גדולות, לשפוך את תוכנו לתוך המים העמוקים. כאשר הגענו עם האבנים הללו לגבה של חצי מטר מעל פני המים הגבוהים ביותר, היינו מרימים את הסלעים הגדולים של 3 טון עד 5 טון ושמים אותם אחד אחד בגבולות הקיצוניים של המזח על מנת לעצור את עצמת הגלים המכים במזח והעלולים לסחוף את מבנהו אל לב הים.

האוטו, המועמס באבנים או בסלעים הגדולים, או בכורכר, המשמש כשכבה עליונה של הדרך, שמעל למזח, היה נוסע מערבה, לתוך הים, עד להצטלבות ומסתובב בקטע הקצר הפונה צפונה. וחוזר אחורה דרומה, עד הגיעו לבגר העומד ומחכה לו, על מנת לפרק ממנו את ארגזו המלא בחמר המובא בו.

העבודה התקדמה בנחת לשביעת רצון הפקוח ועירית נהרייה וכל יתר הגורמים הקשורים בנושא.

אני הייתי מתרוצץ באוטו שלי ביחד עם מנהל העבודה, סגל, בכל הישובים של הגליל המערבי, לאחר גמר העבודה, בחיפוש אחרי ריכוזי סלעים, שסוקלו על ידי בעלי הקרקעות. כאשר העבודה נמשכה לתוך החופש הגדול של בית הספר ואני הייתי נוהג להגיע הביתה יום יום לארוחת צהריים כדי לשמור על בריאותי על ידי שמירת דיאטה חמורה, באוכלי אכל מיוחד שהוכן ע''י שרה אשתי, הייתי נוהג בדרכי חזרה לעבודה, לקחת את אשתי בנותיי לאה’לה ונאול’ה להתרחץ ולבלות על חוף הים החדש שנוצר במקביל למזח. כידוע, הזרימה של מי הים התיכון עוברת לאורך החופים ממערב למזרח ובעוברה במוצא הנילוס לים התיכון, הזרימה סוחבת אתה את החול של נהר הנילוס המגיע מאפריקה, דרומית ממצריים, ויוצר הדלתה בכניסה לים.

החול הזה נמשך לאורך חופי ארץ ישראל ובהגיעו למזח החדש, שהולך ונבנה בנהרייה, החול שוקע בים, באגם שנוצר בין כביש הכניסה למזח והדרך שמעל המזח ויוצר תחתית חול נוחה לרגליים ומים לא עמוקים לרחיצה בים.

בוקר אחד, בהגיעי לעבודה, מצאתי שלוש משאיות מצי האוטומובילים של מחלקת ההובלה של סולל בונה מחיפה, עומדות בדרך הכורכר, המובילה מכביש האספלט אל המזח, ההולך ונבנה, וסותמות ועוצרות את המשך בניית המזח. נגשתי לנהגים, המוכרים לי זה שנים, ושאלתים לפשר נוכחותם במקום. תשובתם הייתה שאפנה לסדרן העבודה שלהם במשרד סו''ב בחיפה.

העבודה נעצרה. אני נסעתי מיד למשרד הראשי כדי לפגוש את המהנדס ליאונוב, הממונה מטעם חיים גירון, האחראי על עבודות הנמלים והמים בצפון בהיותו מנהל “עבודות הנמלים בארץ של מינהל עבודות חוץ־לארץ ונמלים ועבודות מים גדולות”.

המהנדס ליאונוב היה באותו זמן בביקור של בקרת, בעבודות שלנו, בכמה ארצות באפריקה. לא נשארה לי ברירה אלא לבקש ממזכירתו של שמחה גולן פגישה דחופה אתו. שמחה גולן הזמינני למשרדו ואחרי ששמע ממני על כל הקשיים, בהם נתקלתי בבצוע העבודה, שקבלנו מראש במחירי הפסד, ואחרי שהחלטתי לחסוך בהוצאות בכל מה שהיה אפשר, במחיר החומרים ובמחיר ההובלה, הצלחתי ליצור מקורות חדשים של אבנים בגודל בינוני ובגודל 2 טון עד 5 טון, הנמצאים במרחקים של 5 ק''מ עד 20 ק''מ למקום העבודה, אבנים שסוקלו ע''י היישובים של הרי הגליל המערבי. מחיר האבנים היה סמלי, של 2 לירות לטון, ששולם למקרקעי ישראל.

מחיר ההובלה ירד לחצי עד לרבע ממחיר ההובלה, שהיה צריך להיות משולם למשאיות של סו''ב, לו הייתי מביא את החמר ממחצבת ק''מ 1/2 4, שהנה במרחק של 35 ק''מ ממקום העבודה.

שמחה גולן הבטיח לי לטפל בנושא וכאשר חזרתי למזח בנהרייה, כבר לא מצאתי את המשאיות של סו''ב חוסמות את הדרך אל המזח.

המשכתי בעבודה עוד כמה חדשים והורקתי את ערימות האבנים והסלעים מכל כפרי הסביבה הקרובה. בכביש הצפון, לאורך הגבול של לבנון הגעתי עד למושב גורן. בכביש נהרייה–מעלות ניקיתי את השטח, שעל יד צומת כברי והגעתי עד המושבים עין יעקב ומעונה. גם בכביש המחבר את כביש עכו–כרמיאל, עם כביש הצפון, חיפשתי ערימות אבנים מסיקול השדות. כל הסלעים והאבנים הללו, נבלעו בתוך המזח עד שסיימתי את כל המזח לשביעות רצון של חברת הפקוח והמתכננת בה היה שותף חברי פריד, מהצבא הבריטי, בהיות שנינו באותה נהרייה, פיזרתי את כל הצוות של העובדים, שעבדו במסירות ובמאמץ ודאגתי לחלק מהם, שיתקבלו לעבודה קבועה במחלקת הכבישים של סו''ב.

את מנהל העבודה, החבר סגל, הבאתי אל המהנדס עציון והמלצתי עליו לכישוריו והוא נתקבל ל“מנהל חוץ ונמלים” ונשלח על ידו לעבודה באחת מארצות אפריקה. אני בעצמי פניתי למהנדס ליאונוב, האחראי ל“עבודות חוץ ונמלים” בצפון הארץ, ובקשתי סדור עבודה עבורי.

הוא הציע לי לנוח בבית בגבעת נשר על חשבון נותן העבודה ולהשאיר בידי את האוטו, שקיבלתי עבור נסיעותיי מהבית לעבודה הלוך וחזור ועבור חיפוש אחר הסלעים בהרי הגליל המערבי.

ההנהלה של סו''ב החליטה לא להחזיר אותי לתפקיד של מודד או מנהל עבודה או מרכז עבודה, בתפקידים, שהיו לי לפני נסיעתי לקפריסין, אלא לחכות עד שיזדמן להם תפקיד חדש עבורי, המתאים להצלחתי, בבניית שדה התעופה בניקוסיה, שגמרתי בזמן קצר ביותר, שבמקום לבצע את בנייתו במשך 6 חודשי עבודה הוא נגמר ב־6 שבועות עבודה של 24 שעות עבודה יומם ולילה לאור זרקורים מעמודי חשמל שבצדי השדה. אני החזרתי למשפחתי את הזמן הפנוי, שגזלתי מהם במשך כל החדשים האחרונים של בניית המזח ולפני זה בבניית שדה התעופה בניקוסיה.

הילדות, ושרה אשתי, לא ראוני ממוקדם בבוקר עד מאוחר בערב מלבד במשך רבע עד חצי שעה, כאשר הגעתי לאכילת צהרים מהירה וחטופה.

כך ישבתי בבית במשך כחדש עד חודשיים. היה לי את הזמן להתעניין בתוכן לימודי בנותיי וביציאה לבלויים משותפים של כל המשפחה, עד שיום אחד נקראתי ע''י הנהלת סו''ב בצפון ונתבשרתי על מציאת תפקיד מתאים עבורי.


ברזילי 34ב.jpg

1962 מנהרת המוביל הארצי


 

פרק כג': עבודתי במוביל הארצי    🔗

בחדר ההנהלה של שמחה גולן קבלו את פני המנהל שמחה גולן ושותפו המהנדס הראשי של “מינהל חוץ”, יעקב שור". והסבירו לי בפני איזה משימה אני עומד.

הם סיפרו לי, שמינהל חוץ, קבל את עבודת המוביל הארצי של המים בצפון הארץ, הנשאבים מים הכנרת עד לסביבת פרדס חנה. משם דרומה העבודה נמסרה לידי סניף תל־אביב האחראית לבצוע כל העבודות עד לראש העין והלאה בדרום.

בטבחה, שבצפון בקעת גינוסר, לפני עלות הסרפנטינות של הכביש הראשי לקבוץ כוזרים, נחפרה מנהרה גדולה וגבוהה מצופה בקירות ותקרה מבטון, בתוך ההר, אשר צריכה לשמש כאולם גדול עבור המשאבות הענקיות, שתפקידם לשאוב את המים הנקיים והעמוקים, וממרחק כמה מאות מטרים מחוץ הכנרת מזרחה, מתוך ים כנרת.

עבודה זו נמסרה לצוות עובדים שהובאו מסניף תל־אביב.

המשאבות הללו דוחפות את המים דרך צינור ברזל בעל קוטר גדול דרך קיבוץ חוקוק, אחרי שעברו בסיפון מעל ואדי עמוד, ומשם מגיעים למאגר עצמון, שלפני מנהרת עילבון. מנהרת עילבון שאורכה כ 3/4 ק"מ נמסרה לביצוע לצוות עובדים של סניף סולל־בונה בצפון. האחראי והמנהל של צוות זה היה המהנדס דמבו, אחד מעשרת המנהלים של חברות סולל־בונה גם בארץ וגם בחוץ לארץ.

כל הציוד הכולל גם 2 קטרים ושתי קרוניות מחולקות לתאים עבור כל חמרי המחצבה והצמנט המרכיבים את הבטון.

התבניות המורכבות מסגמנטים של ברזל עבור 30 מטר אורך של מנהרה, וכן פסי רכבת קטנים בארך של כ 4 ק"מ, המתאימים לקטרים ולקרוניות, שבידנו, וכל שאר הציוד הדרוש לבצוע יציקת המנהרה בקטר של קרוב ל 3.0 מטר. כל הציוד הזה הובא מחוץ לארץ. יחד עם הציוד הובאו גם כמה מומחים כדי ללמד את הצוות ואת מנהלי העבודה ואת אנשי הציוד המכאני והחשמלאים שלנו, לטפל בשאר הכלים והמכשירים הדרושים בעבודה זו. כאשר נגמרה העבודה של יציקת מנהרת עילבון, התברר שהעבודה שעלתה לסולל־בונה שני מליון לירות, הסתכמה בחשבון הסופי, שהוגש לחברת מקורות הממשלתית, רק במיליון לירות.

כלומר ההפסד הישיר לסו"ב היה כמאה אחוז.

הוסבר לי ע“י שמחה גולן ש”סולל־בונה הצפון" התחייב בחוזה שלו עם חברת מקורות להמשיך ולצקת עוד שתי מנהרות, אחת – מנהרת מנשה, באורך של כ 6.5 ק“מ, ושנייה – מנהרת נהלל, באורך של כ 1.5 ק”מ.

כל שלושת המנהרות כלולות בחוזה אחד ולמרות ההפסד הגדול שבמנהרת עלבון, שאורכה קצר יחסית, אין בידינו כל אפשרות להתחמק מבצוע שאר שתי המנהרות. אני ניסיתי להתחמק מעבודה מסובכת כזו. טענתי שאינני מהנדס־בניין וכל העבודות שביצעתי כמנהל עבודה בבניין, היו רחבות בשדות תעופה או רצפות של אנגרים (גרג’ים של אווירונים).

כאשר נוכחתי שכל תירוצי הם ללא הועיל, העליתי תנאי עיקרי לקבלת התפקיד של מנהל הבצוע בשתי המנהרות הארוכות, בצוע שתי המנהרות וכמו כן אקבל את הגבוי המלא משמחה גולן ויעקב שור לכל החלטותיי במשך תקופת הבצוע.

מפגישה זו עם ההנהלה הראשית של “מנהל חוץ ונמלים ועבודות מים אחרות” יצאתי מעודד ומלא מרץ ושמחתי לחזור לעבודה אחרי הפסקה מאולצת, למרות שלא נלקח ממני כלי התחבורה שלי וגם משכורתי המלאה שולמה לי בשלמות.

הוסבר לי, שהצוות המוביל, שגמר את מנהרת עילבון, עבר מעילבון ביחד עם כל הציוד ששימש את בצוע המנהרה, אל כביש יקנעם–מגידו.

הוסבר לי שעלי להיכנס אל דרך סלולה מסולינג בלבד, ללא כיסוי באספלט, לאורך ואדי, היוצא מהרי מנשה, אחרי הקבוץ הזורע ולפני הצטלבות עם כביש האספלט, שעל יד קבוץ משמר־העמק, העולה ליישובי הקבוצים שנמצאים על רמת־מנשה ולנסוע בתוך הוואדי עד סופו, במקום שממוקמת משתלת עצי אורנים של מקרקעי ישראל. שם אמצא את פתח המנהרה וכל המבנים של סולל־בונה.

כאשר הגעתי לפתח המנהרה המיועדת, אשר נקראה בפי אנשי הצוות, בשם מנשה־צפון, ונשאלתי על ראש הצוות שנקרא דוב, אמרו לי, שהוא יושב במשרד ואוכל את ארוחת הבוקר. עליתי לצריף המשרד השוכן במדרון ההר, שמעל ציר המנהרה, והצגתי את עצמי בשמי ובתפקידי, שהוטל עלי מטעם הנהלת סולל־בונה.

קבלתי בקשי תשובה לפנייתי ב“שלום” והוא קם ממושבו ולקח אתו את ספל התה והסנדביץ' שבידו וירד לשבת בצריף התחתון שהיה לאורך הדרך בה ישבו רשם ומחסנאי ועוד כמה אנשים, שלא הכרתים, שהיו ממובילי הצוות של עלבון.

בהכנת הציוד לעבודה ובהכנת השטח מחוץ למנהרה ובתוך המנהרה, שנחצבה ע"י פועלי וחוצבי העובדים של חברת מקורות הממשלתית, לפני הגיענו למקום עבדו הצוות המוביל שלנו, שמונה כ 12 עובדים, כמעט כ 1/2 שנה.

ההוצאות שהצטברו בזמן הזה הגיעו קרוב ל 1/2 מיליון לירות בלי שישולם לנו אפילו גרוש אחד עבור ההוצאות שלנו.

בזמן הגיעי למנהרה. בתחילת שנות השישים, ב 1961, לא היה השקל, אלא הלירה הישראלית. מחוץ למנהרה היינו צריכים להכין וליישר רחבה גדולה מהחמר שהוצא בזמנו ע"י חברת מקורות מתוך המנהרה.

דחפנו ופיזרנו את החמר בשכבות של 20 ס"מ בכל שטח הואדי. כבשנו זאת במכבשי כבישים והשארנו רק מעבר צר עד להר, שמצד שני של הואדי, לאורך דרך הגישה מאבני סולינג הצמודה להר ממולו עבור מעבר מי הגשמים המצטברים ועוברים בואדי בעונת החורף. בנינו מבנה עצום על שטח המגרש, שהתקבל מפזור החמר, שהתקבל מחפירת המנהרה, בחלקה הצפוני. העבודה כולה נקראה “מנשה צפון”.

המבנה היה בצורת כוכב, שנוצר מעמוד אמצעי של צינור ברזל בעל קוטר ארבעה צול ("4) ומחיצות מעץ מלוחות עץ של "2 היוצרות מחסנים משולשים עבור חומרי המחצבה המרכיבים את הבטון, שהם חול, מחצבה, עדש, פוליה, וחצץ קטן, וסילו עגול המכיל צמנט המגיע מבית חרושת “נשר” על יד חיפה, בתפזורת, בתוך טנקים של משאיות. את המבנה הזה כיסו בגג של אזבסט כדי, שחומרי המחצבה לא יתחממו מהשמש. מהמגרש הזה הנחנו פסי רכבת צרים עד לפתח המנהרה ומשם המשכנו את פסי הרכבת עד לאמצע המנהרה באורך של כשלושה וחצי קילומטר נוספים, עד לפיר, החפור בתקרת המנהרה בתוך ההר, עד לפני השדה, לא הרחק מקיבוץ עין השופט, פיר, שעומקו כ100 מטר, מפני מישור רמת־השופט, שהנו חלק משדות רמות מנשה.

במישור שלפני המנהרה שנוצר על ידינו מהחומר שהוצא ע"י פועלי מקורות בנינו סככות פתוחות עבור הקומפרסורים הגדולים שדרושים לנו לתת אויר לויברטורים הרבים שצופפו את הבטון המעולה שיצקנו בקירות של המנהרה.

כנסנו לאורך המנהרה צינור ראשי דרכו הגיע האוויר הדחוס עד לפני תבנית הברזל שאורכה שלושים מטר והיא בנויה מאלמנטים המחוברים על קונסטרוקציה הנוסעות על גלגלים. התחלנו את יציקת הבטון מאמצע המנהרה על יד הפיר והמשכנו את יציקתנו מאמצע המנהרה אחורה עד לפתח שבצפון המנהרה בכניסה אליה.


ברזילי 35ב.jpg

1962 מנהרת המוביל הארצי


בנינו עוד סככה עבור כמה גנרטורים המייצרים חשמל והארנו את כל אורך השלושה וחצי קילומטר בפנסי תאורה.

הכנסנו גם קו מים עבור השקאת הבטון בעתיד לכל אורך המנהרה וגם חפרנו תעלה קטנה לכל אורכה, בפינה, בין תחתיתה לקיר, להוצאת המים המתאספים מטפטוף של מי תהום מהקירות ומהתקרה.

בחודשים הראשונים לאחר הגיעי למנהרה התעמקתי בקריאת ולימוד החוזה שבינינו לבין חברת מקורות. את החוזה קבלתי בחיפה ממזכירות הראשית של סולל בונה צפון. אחרי איזה זמן ועיון מעמיק גיליתי כמה מקומות בחוזה, שניתן להבינם ולהסבירם לכאן או לכאן וחיברתי מזכר של כמה דפי תביעות.

התקשרתי למנהל הכללי שלנו שמשרדו הראשי היה בת"א והוא הזמינני עם ספר החוזה, ואחרי לימוד הבעיות שהערתי עליהן בנייר־התביעות, ואחרי שמצא שתביעותיי צודקות, חיים גירון התקשר למנהל הביצוע הכללי של חברת מקורות, מר לאופר, הוא קבע פגישה עם הנהלת מקורות לשבוע הבא.

כאשר הופענו חיים ואני במשרד מקורות בת"א היו נוכחים בחדר ההנהלה ששה אנשים מצדם של מקורות.

חיים גירון ביקש ממר לאופר להציג לפנינו את שאר הנוכחים וכאשר שמע ששניים מהנוכחים הם עורכי דין, הוא קם ממקומו והזמין אותי לצאת מהחדר ולחזור חזרה למשרדי סו"ב בעיר, מאחר שלא הודיעו לו מראש על נוכחות עורכי דין בישיבה וביקש לקבוע זמן אחר לישיבה המשותפת שלנו כדי שיוכל להביא אתו עורכי דין מטעם חברת סולל־בונה. לאחר משא ומתן קצר בין לאופר וחיים גירון, הסכים מר לאופר לבקש מעורכי הדין שלו לעזוב את חדר ההנהלה שלו.

ישבנו יחד במשך כשעה עד שעתיים ואני קראתי את כתב התביעות שהסתכמו בקרוב ל 1/2 מיליון לירות בהוצאות שלנו בעבודות ההכנה ליציקת מנהרת־מנשה צפון. אחרי ויכוחים ואחרי אכילת ארוחת צוהריים משותפת. הוסכם, שנקבל כפשרה, חצי מסכום התביעות, שהוגשו על ידינו, היינו 250,000 לירות ישראליות.

בזמן שהותי בשטח המנהרה הסתובבתי בשטח העבודה כזאב בודד מבלי לשוחח עם אף אחד מהאחראים לעבודות ההכנה השונות.

מנהל העבודה הראשי, החבר דוב, לא היה מדבר איתי להסביר לי את מהות העבודה ואת התקלות העלולות להתעורר בזמן העבודה.

כולם דיברו על שעת האפס של התחלת יציקת הבטון.

פועלים חדשים התחילו להגיע ומיום ליום גדל מספרם. שאלתי את הרשם של הפועלים, את החבר אבנרי צבי, על מקום מגוריהם והוא הסביר לי שאלו פועלים נוצרים ודרוזים מהכפר עילבון שבגליל העליון, שעבדו ביחד עם הצוות המוביל במנהרת עילבון, והם מכירים היטב את כל סוגי העבודות כגון נהיגה בקטרים, מילוא הקרוניות באגרגטים השונים של חומרי המחצבה, המרכיבים את הבטון וכו'.

הרשם הכיר לי את הפועל המפעיל את הפלסי ואת הפועל המפעיל את מכונת הבטון הגדולה בעלת הקיבול של אחד מטר קוב'.

הוא הכיר לי את נהגי הקטרים ואת הפועלים, המפעילים את הויברטורים ואת שאר הפועלים, המפעילים את כל סוגי העבודות האחרות המתקיימות בעבודה זו.

אני נכנסתי בשיחה עם כל אחד מהצוות המוביל ומהפועלים שהגיעו, והם ברצון ענו לי לכל שאלותיי, כך שעם הזמן הכרתי את כל אחד מהם וידעתי את משאלותיהם וכמה עבדו בשנה הקודמת במנהרת עילבון.

כמה ימים לפני התחלת יציקת הבטון עקבתי אחרי הכנסת הקונסטרוקציה הארוכה באורך של 30 מטר שקראו לה ה“סוס” כאשר היא מוסעת על פסי הרכבת הצרים ומגיעה עד לסוף חלק המנהרה כמרחק של 1/2 3 ק"מ מהפתח. משני צדי הקונסטרוקציה היו קשורים הסגמנטים הקעורים של התבניות מברזל. כאשר הגענו למקום המיועד פתחו המכונאים את התבניות וקשרו אותם זה בזה בברגים עד שקיבלו את השטח העגול הפנימי של צינור המוביל־הארצי, בעתיד.

הצינור מתבניות הברזל הוצב כך, שנשאר רווח מינימלי של 20 ס"מ בין רצפת וקירות ותקרת המנהרה, החצובה בסלע ההר, לבין פני התבניות.

בטון היציקה, שעתידה להיות יצוקה על ידינו, הייתה צריכה למלא את הרוח הזה, כך שעובי הצינור היצוק מביטון מוכרח להיות לפחות 20 ס“מ ולפעמים עתיד להיות בעל עובי יותר גדול ויכל לה עד 40 ס”מ ויותר.

מסיבה זו הוסכם בינינו לבין המהנדסים המפקחים מטעם חברת מקורות, כי המדידה של העבודה תעשה, לא בחישוב הכמויות בתכניות, אלא ברישום מספר הקרוניות המוכנסות לתוך המנהרה, וזה יאפשר לנו לדעת את מספר הקוב בטון שנוצקו בכלל. מלבד התבניות, שהוכנסו והוקמו מהפי"ר שבאמצע תקרת המנהרה, חזרה לכיוון פתח המנהרה בצפון, הוכנסה גם מכונת הבטון הגדולה, בעלת קיבול התוף המסתובב של אחד מטר קוב, המייצרת בסיבובה, בטון, עם הוספת פתיתי שלג במקום מים. המומחים שהובאו אלינו מאיטליה, הסבירו למהנדסים המפקחים מטעם חברת מקורות, כי השימוש בפתיתי שלג במקום במים מהברזים לעשיית בטון, תאפשר ליצור צינור אחד ארוך, ללא סדקים, שעלולים להיווצר בזמן התייבשות הבטון, באם נכניס את הבטון בדרך המקובלת בהוספת מים בכמות הדרושה.

ואז הבאנו מגרסה, ליד מכונת הטון, הגורסת את הבלוקים של קרח המובאים מבית החרושת של קרח ברחוב קיבוץ־גלויות, שממול בנייני הגרג’ים של משטרת ישראל בחיפה. היינו מביאים כמה ארגזי קרח גדולים בגודל של משאית גדולה מידי יום ביום, בהתאם לכמות הבטון שהצלחנו לצקת באותו יום.

הכנסנו למנהרה דוד, שנקרא בפינו “פלסי” וזה היה דוד הרמטי, שאליו הוכנס הבטון, אחרי שייצורו נגמר במכונת הבטון, וסמיכותו הייתה מתאימה להידחף לתוך צינור של “10 (צול), דהיינו בעל קוטר של 25 ס”מ, שהיה מונח על התבניות בין התבנית מברזל ותקרת המנהרה החצובה עד לקצה התבניות באורך 30 מטר.

הצינור הזה היה מחובר ל“פלסי”, וכאשר דוד ה“פלסי” כמעט התמלא באוויר, נפתח הלחץ, שנוצר ע“י האוויר הדחוס, שהגיע בצינור של “2 (שני צול) דהיינו 5 ס”מ קוטר, מהקומפרסורים, שהיו בסככה, שבמגרש, שלפני פתח המנהרה שבצפון. לחץ האוויר הזה לחץ על הבטון שהתפרץ לתוך צינור הברזל של 25 ס”מ קוטר ודחף את הבטון אל קצה התבניות, שהיו באורך שלושים מטר, והבטון התפזר מסביב לתבניות עד לקיר הסלע של המנהרה ויצר את קיר הצינור מ־20 עד 40 ס"מ עובי. העבודה נעשתה בשתי משמרות של 12 שעות כל משמרת.

אסור היה להפסיק את העבודה יותר משעה אחת, אחרת הבטון החדש אחרי ההפסקה, לא יכול היה להתחבר לביטון שהופסק, והיה נוצר שם סדק או מקום נזילה של מים בעתיד. במשמרת הראשונה, בהתחלת היציקה של שעת האפס, הסתובבתי בין הפועלים שהצלחתי להכיר בחדשים הראשונים לבואי לעבודה ולאחר שראיתי שהמנהל המקומי, החבר דב, לא דאג לממלא מקום ולמחליף למשמרת השנייה, ולמחליף, למקרה שלו במחלה או כל מקרה אחר, שעלול לקרות לו, נכנסתי בשיחה עם שני פועלים שנשמעו לי נכונים וחרוצים והצעתי להם להיות מנהלי משמרת. הם קיבלו את הצעתי בשמחה.

דאגתי להתיידד עם סגנו של המנהל של כל הציוד המכני ושל כל המכונאים שהיו במקום. שמו היה לויט ישעיהו ונקרא בפי כולם בשם “איו”

התיידדתי עם האחראי ומחליפו על הגנרטורים הגדולים המספקים חשמל לכל אורך חצי המנהרה, הנקראת בפינו “מנהרת מנשה צפון”, ומספק חשמל לכל המבנים, שהקמנו שם, כמו מחסן החומרים (אגרגטים) והסילו של הצמנט, התמלא בצמנט בתפזורת המוזמן על ידינו בהתאם להזמנה.

גם המחסן של חלקי החילוף וגם חדר המחסנאי וגם משרדי שלי בעל שלושת החדרים והמרפסת הארוכה והרחבה המחברת ביניהם רשם־הפועלים ורשם־החומרים המגיעים ויום יום ממחצבת נצרת ומחצבת ק"מ 1/2 4 שעל יד חיפה, ניזונו כולם בחשמל של הגנרטורים שלנו.

האחראי הראשי, איש הציוד המכני, החשמלאי, ששמו היה סדובסקי, היה מגיע אלי יום יום למשרדי ויושב איתי ומלעיט אותי בסיפורי צ’יזבטים במשך שעה שלמה ולפעמים אפילו יותר מזה.

חברת מקורות החזיקה במקום העבודה שלושה מהנדסים מפקחים, שהתחלפו ביניהם במשמרות של 8 שעות כל אחד.

אני מסרתי להם חדר אחד משלושת החדרים של הצריף שברשותי, שמיקומו היה במדרון, אשר שביל ומדרגות מעץ הובילו אליו, מפתח המנהרה.

הצריף שכן בתוך היער הגדול של הרי מנשה ומורדותיו, הנשמר ע"י שומרי היערות של קרן הקיימת לישראל, כאשר הם רכובים על סוסי ערבים אצילים.

כל אחד מהמהנדסים המפקחים היו מתכבדים בכוס תה וביסקוויטים בחדרי, כאשר אכלנו ארוחת בוקר וארוחת ערב ביחד.

המפקחים הללו היו כולם במנהרת עילבון במשך כשנה, בשנה הקודמת, ולמדו היטב אצל המומחים, שהובאו מאיטליה, את האופן של ביצוע העבודה, והם הסבירו לי, כל אחד מהם בתורו, מה וכיצד לבצע את העבודה ויותר מזה מה אין לעשות. כאשר התחילה יציקת הבטון, יציקה שאסור היה להפסיקה יום ולילה, במשך 24 שעות רצופות עד גמר כל יצירת המנהרה, מהאמצע, במקום היות ה“פיר”, במרחק של כשלושה וחצי ק"מ, ועד לפתח המנהרה, שעל יד מחסן החומרים ומשרדי העבודה וסככות הקומפרסורים הגנרטורים.

נכנסתי בנסיעה על הקטר הדוחף את הקרונות עם האגרגטים, אל ריכוז מקום היציקה ושהיתי שם עד גמר המשמרת הראשונה של 12 השעות.

עקבתי אחר העבודה וראיתי במו עיני את כל מה שסופר לי על העבודה במנהרת עילבון, שנה קודם לכן.

בקרבת מקום היציקה, התפלגו פסי הרכבת לפס רכבת נוסף, עליו היה אליבטור של פס גומי, שעליו עלו הקרוניות בעזרת הקטר הדוחף אותם.

בתחתית תאי הקרוניות, נפתחו ע"י פועל פתחים צרים, דרכם נשפכו האגרגטים והצמנט על הבד־גומי והועברו לפתח של התוף המסתובב של מכונת הבטון הגדולה. בצד, עמדה טחנת גריסה קטנה אליה הכניס פועל בלוקים ארוכים של קרח, אשר נגרסו לשלג, שהגיע לבד־גומי של האליבטור, הנע ישר אל פי התוף המסתובב של מכונת הבטון. השלג החליף את מיי הברזים המקובלים בייצור בטון.

בקרבת מכונות הבטון עמד ה“פלסי” וקיבל את הבטון המוכן בעזרת אליבטור אחד, ומשם נשלח בעזרת אויר דחוס, דרך הצינור, בעל קוטר 25 ס"מ אל ייעודו, ליצירת דופן מנהרת־מנשה, שהיא בעצם חלק מהמוביל הארצי.

קרה גם לפעמים, שצינור הברזל בעל קוטר 25 ס“מ, נסתם ע”י הבטון, ואז היה צריך להכניס לחבית ה“פלסי”, כדור גומי מלא, בקוטר של 23 ס“מ, ולהשתמש באוויר הדחוס שב”פלסי" למטרת ירייה של ה“ספוטניק” (כך קראנו לכדור הגומי, כי זה היה ב 1961 כאשר נורה הספוטניק הרוסי לחלל) והכדור היה מנקה ודוחף את הסתימה החוצה.

המוביל הארצי התחיל משאיבת המים מים־כינרת בעזרת צינור ברזל בעל קוטר גדול, אל אולמי המשאבות הגדולות, בתוך מנהרה בהר, שעל יד טבחה, ומשם נדחפו המים על־ידי משאבות בצינור גדול אל הר קדרים והמשיכו בתעלה פתוחה, דרך בקעת נטופה, עד מאגר המים “אשכול”. ומשם המשיך המוביל הארצי בצינורות בטון בקוטר כשלושה מטר עד למנהרת נהלל, שקוטרה בקוטר הצינור ואורכה כ 1.5 קילומטר ומיקומה לרגלי קיבוץ הסוללים שעל ההר.

משם ממשיך מוביל המים הארצי, דרך שדות נהלל, שבעמק־יזרעאל, בצינורות הבטון של 3 מטר קוטר, שממשיכים בתוך ואדי של הרי־מנשה עד לכניסה של מנהרת מנשה שהיא באורך של כ6.5 ק"מ ובקוטר של צינור הבטון, של כ3 מטר. כך המוביל הארצי עובר את הרי רמות מנשה ומגיע למישור החוף ומשם עובר הטיפול במוביל הארצי לאחריות סניף סולל בונה בתל־אביב.

אני המשכתי בעבודתי הרגילה. הסתובבתי בין הפועלים.

שוחחתי עם נהגי הקטרים, שוחחתי עם המכונאים האחראים על הקומפרסורים ועל הגנרטורים. ישבתי בחברת המחסנאים והרשמים וביליתי בחברת החשמלאים האחראים על התאורה בתוך מנהרת “מנשה־צפון”, שאורכה כ3.5 ק"מ.

הרבה מזמני הקשבתי לאחראי הראשי על עובדי החשמל.

החבר סדובסקי, וכל עוזריו הובאו למנהרה, ממחלקת הציוד מכני של סולל בונה, שבראשות החבר טוטקה וסגנו החבר צמח לאופר.

רוב זמני ישבתי במשרדי, שנבנה מעל המנהרה, במדרון ההר, בתוך חורשת עצי אורנים, שהיוו חלק מיערות הרי־מנשה, ומרמות מנשה. הייתי מעיין ולומד את החוזה על בוריו בתקווה למצוא אפשרות לתביעות נוספות על תביעתי הראשונה שכה הצלחתי בה.


ברזילי 36ב.jpg

המנהרה בפנים. רכבת יוצאת ריקה ורכבת נכנסת עם חומר מכוסה בבריזנט נגד מים מטפטפים.


רמות־משנה היו כ100 מטר מעל רצפת מנהרת “מנשה־צפון” ו“מנשה־דרום”, שאורכה המלא הסתכם ב6.5 ק"מ, המהווים את כל אורכה של מנהרת מנשה.

כאמור, עמדתי 12 שעות רצופות על יד מכונת הבטון עם התחלת היציקה, ועל ידי עמד מנהל העבודה הכללי, החבר דב.

הוא לא החליף אתי מילה אחת, כשם, שנהג במשך חודשים, להימנע מהחלפת “שלום” או “בוקר טוב” אתי.

נהגתי להגיע לעבודה בשעה 4 או 5 לפנות בוקר, לעשות סיור ממחסן החומרים ולעלות על יד נהג הקטר, הדוחף את שתי הקרוניות, המכילים את חומרי המחצבה והצמנט והבלוקים של הקרח, ולנסוע ברכבת לתוך המנהרה עד לריכוז של מכונת הבטון וה“פלסי” ומכונת הגריסה של הקרח. שם פגשתי את המהנדס המפקח של חברת מקורות, אחד משלושת המפקחים המתחלפים ב3 משמרות של 8 שעות.

המפקח היה מודד את הטמפרטורה של הבטון, לפני היכנסו ל“פלסי” וכמו כן המפקח היה רושם את מספר הקרוניות שהגיעו, ושהחומר שבהם, הפך לבטון, שנזרק דרך ה“פלסי” והצינור בעל קוטר 25 ס“מ, לתוך הקיר של המנהרה מאחורי התבניות הקמורות של הברזל. כדי שהבטון שנוצק במנהרה יהיה בטון בעל חוזק הכי מעולה שיעמוד בכוח לחץ של 350 קילוגרם לשטח של סנטימטר מרובע אחד, היו בתוך התבניות, דלתות של 30X30 ס”מ, נפתחים ונסגרים לפי הצורך.

דרך הפתחים הללו ועל ידם עמדו פועלים שהכניסו את גופם העליון כאשר הם מחזיקים ביד ויברטור ארוך של כ40 ס"מ, הקשור בקצהו עם צינור גומי של “2 אינטש'”, המספק אוויר מהקומפרסורים, שמחוץ למנהרה, והפועל מכניס ומוציא את הויברטור, בכל חלקי הבטון, שנשפך בין הקיר והתבניות, כך שלא ייווצרו חללים פנימיים בבטון. המטרה הייתה לייצר בטון צפוף, בלתי חדיר למים, העתידים לעבור במנהרה, המשמשת כמוביל הארצי של מי ים־כינרת לכל שטחה של ארץ ישראל מהצפון עד באר־שבע ועד מצפה רמון.

אחרי עשרים וארבע שעות, אחרי התקשות הבטון ההתחלתית, היו מפרקים את תבניות הברזל, תולים אותם על קונסטרוקציית ה“סוס” ומעבירים אותם צפונה לכיוון פתח המנהרה, שבצפון, ויחד אתם היו מעבירים את כל הציוד, כגון מכונות הבטון, ה“פלסי”, המגרסה וכו' ובונים את התבניות מחדש.

בחלק הדרומי בו התגלה הבטון של פנים המנהרה מכניסים צינור מגולבן של “1 אשר מביאים בו מים חיים המסופקים ע”י חברת מקורות ואליו מתקשרים בצינורות גומי של "2/1 ומשקים את פני הבטון במשך שבוע ימים, יום ולילה.

אחרי עבודה רצופה של 48 שעות הגיע אלי למשרדי, מנהל העבודה הכללי, החבר דב. הזמנתיו לשבת ובקשתי מהחצרן של כל החצר להביא לנו תה וביסקוויטים. ביקשתי, מהחבר דב, דין וחשבון על מצב היציקה ועל אופן התקדמות העבודה. הוא ענה לי באדיבות לכל שאלותיי ולבסוף הודיע לי שהוא אינו יכול להמשיך כך והוא מוכרח לנסוע הביתה אחרי עמידה על רגליו במשך 2 ימי עבודה של 24 שעות רצופות, סך הכל 48 שעות, בלי שינה וללא אכילה ושתייה. עניתי לו שאני לא מתנגד לבקשתו והודעתי לו שיישאר בחיפה ושלא יחזור למנהרת מנשה וידאג לעצמו למקום עבודה אחר.

קראתי לשני מנהלי העבודה החדשים ינקלי וצבי ולסגן מנהל הציוד המכני ששמו היה “איו” שהחליף את מנהל הציוד, החבר אדלר, אשר הפסיק להגיע למנהרה עם תחילת היציקה. כמו כן הזמנתי את סדובסקי, מנהל התאורה החשמלית בתוך ומחוץ למנהרה ואת הרשמים והמחסנאים. הוצאתי את השולחנות והכיסאות מכל חדרי צריף המשרדים אל המרפסת הארוכה והרחבה שלפני המשרדים.

הסברתי להם את השינויים, שהיה עליי להנהיג בעבודה וקבעתי את יום השישי בבוקר מידי כל שבוע לפגישה משותפת כדי שנוכל להחליף דעות או להציע הצעות לשיפור העבודה כדי שנוכל להגדיל את תוצרת יציקת הבטון היומית בכל משמרת של 12 שעות. קבענו את הנורמה הממוצעת היומית וקבעתי את הפרמיה המכסימלית אשר מותר היה לי לשלם לכל עובד במנהרה כאשר אסור היה לי לשלם יותר מ־30 אחוז ממשכורתו. הפרמיה ששולמה לכל עובד במנהרה ללא יוצא מהכלל.

אפילו החצרן, המחלק את בקבוק החלב לכל הפועלים והעובדים שבשטח, חלב אשר הזמנתי מתנובה בחיפה יום יום במכונית שלהם, שהגיעה כל בוקר בין השעה 9 ל 10, אפילו החצרן קיבל את הפרמיה, שקבלו שאר העובדים.

היחידי, שלא קיבל פרמיה. הייתי אני – המהנדס ומנהל העבודה הראשי, היות ולא הייתי רשום ברשימת מנהלי ועובדי הציוד המכני או ברשימות הפועלים הנשלחים למשרדי סולל בונה בחיפה או ברשימת העובדים של ציוד מכני במפרץ, לפני גמר החודש, אחרי שהרשימות הנ"ל חתומים על ידי.

אני הופעתי ברשימת המהנדסים של סוב' בחיפה ולא הייתה לי גישה לרשימה הזו ולא הייתה לי אפשרות להעניק לי פרמיה עבור עצמי, ולכן גם לא זכיתי בתשלום פרמיה כשאר העובדים בשטח.

במנהרת עילבון, בשנה הקודמת, הגיעו ב24 שעות ביממה, לכמות מכסימלית של 100 מטר קוב יציקת בטון בקירות המנהרה.

במנהרת “מנשה צפון” הכמות המכסימלית של בטון הגיעה ל־240 מטר קוב ל־24 שעות ביממה.

הפרמיה, דהינו התוספת לתשלום החודשי, שהיה משולם בהתאם למספר השעות היומי של 12 שעות עבודה ביום, בתוספת האחוזים המשולמים עבור השעות שמעל 8 שעות עבודה רגילות, ועבור השעות ביום שישי אחרי הצהריים ועבור השעות שבשבת ועבור שעות בלילה, הפרמיה הזו הגיעה למימדים אסטרונומיים מאחר ושעות עבודה של מנהלי עבודה ושל נהגי הקטרים ואחרים הגיעה לפעמים ליום עבודה של 28 שעות רשומות ויותר ליממה של 24 שעות שהייה בשטח.

אני התחלתי את יום עבודתי ב־4 או 5 בבוקר ומלבד נסיעתי הביתה לגבעת נשר לאכילת ארוחת צהריים דיאטטית ומנוחה קצרה עם תנומה של כ־10 או 15 רגעים לכל היותר, חזרתי מיד למנהרה והמשכתי בעבודתי עד 12 בחצות ולפעמים אף יותר מזה. קרה לי שהקדמתי ועזבתי את שטח המנהרה חצי שעה או שעה לפני 12 בלילה ומאוד חרה לי כאשר למחרת בבוקר נמסרה לי הודעה טלפונית, על ידי הרשם הראשי שלי, החבר אבנרי צבי, הודעה מהמנהל הראשי של חברת סולל בונה, חברת “מנהל חוץ ונמלים” בארץ, המהנדס חיים גירון, אשר משרדו נמצא בתל־אביב.

הוא לא בקר אותי במנהרה במשך 8 החודשים שעבדנו ביציקת הבטון, אפילו פעם אחת. כל הודעותיו נמסרו לי אך ורק טלפונית והם היו בדבר הזמנותיו אותי למשרדו בתל־אביב. וזאת נעשה בשעות אחרי 12 בלילה.

ניסיתי לסנגר את התנהגותו זו, בהיותו באותו זמן גם מנהל “חברת חוץ לארץ ונמלים” בארץ, וגם היותו המנהל הראשי של עבודת נמל אשדוד עם כל בעיותיו המקומיות ובעיות הובלות האבנים הגדולות ומציאת ופתיחת מחצבות מיוחדות מאזור השומרון בקרבת מחצבות אבן וסיד המספקות חומרי מחצבה עבור אזור תל־אביב והנגב.

את הקשיים שלו יכולתי להבין מתוך ניסיוני בבניית המזח, שבניתי שנה קודם לכן עבור עיריית נהרייה.

הוא היה האיש, שהיה צריך לפצות אותי בפרמיה מתאימה בהתאם למאמץ ולשעות העבודה הנוספות, שעבדתי במשך תקופה כה ארוכה, ובייחוד לאחר שנודע לו בגמר עבודתי, שבמקום, שהמהנדס הראשי, המהנדס גוטליב, היה נוהג להגיע מהמשרד של “מנהל חוץ ונמלים” מתל־אביב לעילבון, בשעות הבוקר, בין 8 בבוקר ל־10 בבוקר, והיה עוזב את מקום העבודה ב6 בערב, בדרכו חזרה לתל־אביב.

בשעה שאני הייתי מתחיל את עבודתי במנהרת “מנשה צפון” משעה 4 לפנות בוקר עד לחצות הלילה ומעבר לזה.

המנהל הראשי של משרד “מנהל חוץ ונמלים” בארץ, ידע גם על ההפסד העצום של 100%, בעבודת מנהרת עילבון.

החשבון הסופי שהוגש לנותן העבודה, חברת מקורות הממשלתית, הגיע ל־1 מיליון לירות ישראליות, כאשר ההוצאות שלנו הגיעו במנהרת עילבון ל־2 מיליון לירות בערך. בהנהלת סולל בונה הארצית הובאה להכרעה הצעה, לא להמשיך בביצוע המנהרות הנוספות, שנשארו לביצוע, בהתאם לחוזה של ביצוע ה“מוביל הארצי”, שכלל את בניין מנהרת האולם הגדול שבתוך ההר, שעל יד טבחה, עבור המשאבות הגדולות השואבות את המים הנקיים ממעמקי ים כנרת שעל יד טבחה.

החוזה כלל גם את בניית היסודות והעברת צינור הברזל בעל הקוטר הגדול אל הרי הגליל העליון, וכן יציקת תעלת מים פתוחה לרגלי הר קדרים שבגליל העליון, מהפתח הצפוני של מנהרת עילבון עד למאגר “אשכול”, לאורך בקעת בית נטופה.

עבודת “המוביל הארצי” כללה גם חפירה והנחת צינורות מבטון מזוין בקוטר של כשלושה מטר, אשר עבורם בנו בית חרושת מיוחד לייצור הצינורות הללו בקרית־גת שבנגב. מלבד יציקת “מנהרת עילבון” נשארו עוד לבצע את “מנהרת נהלל” בעלת אורך של כ־1/2 1 ק“מ ו”מנהרת מנשה־צפון" ו“מנהרת מנשה־דרום” אשר ביחד היוו את “מנהרת מנשה”, בעלת אורך כללי של 1/2 6 ק"מ.

ההצעה לא להמשיך בעבודת “המוביל הארצי” הוסרה מיד מעל הפרק, כי זה לא התאים לקבלן הגדול ביותר בארץ להיכשל ולהודות בכישלון, בביצוע מפעל כה חשוב לפיתוח הכלכלה בארץ ישראל.

כאשר גמרתי את יציקת מנהרת “מנשה־צפון” בעלת הקוטר של כ0,3 מ', ששימשה במוביל הארצי בתפקיד הצינורות של בית החרושת “גת”, שהובאו מקרית גת ועברו לאורך כל הארץ עד למצפה רמון שבנגב, הגשתי חשבון סופי לקטע מנהרה זו, שהסתכם ל 10 מיליון לירות ישראליות.

כמות הבטון המעולה הזה הגיע לעשרת אלפים קוב בטון.

בעבודה זו לא היה לנו הפסד. הרווחנו רווח נקי של 10%.

את הפרמיה הנדיבה, שחלקתי לכל עובדי המנהרה ללא יוצא מהכלל, באישורו המלא של שמחה גולן, המנהל הכללי של עבודות חוץ לארץ ונמלים, ועבודות מים, וכל העבודות של סולל בונה מנתניה עד לרמת הגולן והצפון הקרוב והרחוק, פרמיה זו נרשמה ברשימות התשלום של עובדי ציוד מכני ורשימות הפועלים שהגיעו מכפרי הדרוזים שעל הר־הכרמל, עוסיפיה ודלית אל כרמל, מכפרי הדרוזים שעל יד עכו, כפר ג’וליס וכפר ירקא ומהכפר עילבון, רק מהנוצרים שגרו בכפר זה.

התנאי לקבלת העובדים הללו היה, היותם יוצאי צבא ההגנה לישראל. כמובן שגם פועלים יהודים ממגדל העמק ומיוקנעם ומשאר הישובים הקרובים למנהרה, ומפועלי ארגון היציבים של סולל־בונה, היוו את כוח העבודה הקבוע של מנהרת “מנשה־צפון” ואחר כך “מנשה דרום” ולבסוף את “מנהרת־נהלל”.

רשימות העובדים הנ"ל היו צריכות להיות חתומות על ידי כתנאי לקבלת הכסף המגיע לכל אחד מהפועלים ללא בעיות או ערעורים של פקידי סוב' במשרד הראשי שבחיפה. אני הייתי היחיד מכל העובדים במנהרות, שלא קיבלתי כל תשלום, גם עבור השעות הרבות ששהיתי בשטח בתוקף היותי, המהנדס הראשי ומנהל עבודה הכללי, וגם לא קיבלתי כל פרמיה, כי לא הופעתי ברשימות העובדים במקום, אלא ברשימת המהנדסים הכללית של כל מהנדסי סולל־בונה בצפון.

במקום הענקת פרמיה ופיצוי מתאים, להיותי במנהרה יומם ולילה, ללא רישום מספר שעות העבודה שלי, יום ביומו, בימים ובלילות, ימי חול ושישי ושבת וחג, קיבלתי מכתב הערכה על דף טופס של סוב' רגיל, שהנני מעתיק בזאת את תוכנו וצורתו.


ברזילי 37ב.jpg

מיד עם גמר מנהרת “מנשה־צפון” העברנו את כל הציוד אל שטח אופקי שמדרום לפתח הדרומי של “מנשה־דרום”.

שם מצאנו כמה בניני בטון קמורים בגגות פח, שנשארו עוד מימי המנדט הבריטי, שנשארו עזובים ומוזנחים ע"י הצבא הבריטי, כאשר עזבו את הארץ בשנת 1948. בנין אחד שמש עבורי כמשרד, לי ולשלושה טכנאים או מהנדסים, שקיבלתי מארגון המהנדסים של המשרד הראשי בחיפה העיר.

אחד מהם היה בנו של המהנדס הראשי, יעקב שור, שזה עתה התקבל לעבודה בסולל־בונה. אני ואחד המהנדסים המפקחים מטעם חברת מקורות, ששמו היה זאב שרוני, הוזמנו אל המהנדס הראשי של מקורות, באזור הצפון, בשם גיטלסון, והוא הציע לשנינו לנסוע לאיטליה כדי ללמוד את השיטה לתפיסת המים מתקרה וקירות של מנהרות שונות בהרים הצפוניים של איטליה הנבנות כעת בגבול שבין איטליה ושוויצריה.

הנסיעה והשהייה שם במשך כ 3 חודשים הייתה צריכה להתקיים על חשבון חברת מקורות. אני כמובן סירבתי להצעה נדיבה זו כיוון, שאשתי שרה הייתה אז בחודש תשיעי להריונה עם ציפורה, בתי השלישית, וזכרתי היטב את הסבל הרב שסבלנו שנינו, שרה ואני, כאשר עזבתי את שרה ושתי בנותיי הקטנות בסוף שנת 1954 ותחילת שנת 1955 בגבעת נשר ונסעתי לבד לקפריסין לעבודת בנית ותיקון שדה התעופה בניקוסיה הבירה, להכנתו לקראת הפלישה לתעלת סואץ של הקואליציה אנגליה צרפת וישראל בשנת 1956.

הגישה ל“מנשה־דרום” הייתה בכבישים ודרכים חדשות מאלו של הגישה ל“מנשה־צפון”. בהצטלבות בין כביש חיפה–מגידו וכביש יוקנעם–זיכרון יעקב, לפני מושבת יקנעם, היה צריך לפנות דרומה ולנסוע בכביש אספלט צר בעל שני מסלולים המובילים אל כביש חיפה–ת"א והעובר בוואדי מילק, כאשר שני מדרונות הוואדי מכוסים ביערות עצי אורן, מצד מערב – מדרונות הר הכרמל ומצד מזרח – מדרונות הרי מנשה.

באחד מימי השבוע, בו עזבתי את ביתי בגבעת־נשר בשעה 4 בבוקר והגעתי לכביש וואדי־מילק, כאשר אורות פנסי האוטו הקדמיים של מכונית הוולפסוואגן, שהבאתי מקפריסין, בעת חזרתי ארצה משם, דולקים במלואם, הבחנתי באחד מפיתולי הכביש אורות של אוטו המתקרב לקראתי ונוסע ממולי במסלול בו אני נוהג. התחלתי לאותת באורות של מכוניתי ולצפצף בצפצופים עולים ויורדים על מנת להזהיר את הנהג הנוהג למולי שאני נמצא במסלולו ושיעבור ימינה למסלול הימני שלו בכביש המתפתל בתוך וואדי־מילק המוביל מתל־אביב ליוקנעם.

האוטו, שהתקרב מולי נסע מהר והיה עליו לחתוך את הסיבוב כדי שלא יתהפך, וכך הגיע למסלול שלי בו נסעתי.

למזלי לא הייתה תעלה בצד של מסלולי ובמקום תעלה היה בסיס הוואדי הרחב ואני אינסטינקטיבית סטיתי לתוך תחתית הוואדי שהיה בגובה הכביש ונעצרתי ע"י האבנים המפוזרות בתחתית הוואדי וכך ניצלו חיי, כאשר ראיתי את מותי הבטוח מהתנגשות חזיתית עם אוטובוס של אגד הנוסע בין תל־אביב לקריית שמונה דרך וואדי־מילק. האוטובוס הממהר, שהיה מלא נוסעים, אפילו לא עצר כדי לבדוק את מצבי ולברר באם אני צריך עזרה כדי להגיע חזרה לכביש.

כדי להגיע לפתח מנהרת מנשה־דרום היה צריך להמשיך בכביש וואדי־מילק עד לצומת אליקים ומשם לפנות מזרחה בכביש אספלט צר מאוד ברוחב 3 מטר העובר צפונה מהישוב עין העמק, ולפני רמת־השופט בגמר פרדסים מגודרים לפנות מערבה בדרך שדה די קשה לכיוון רמת מנשה. אחרי כ־2 ק“מ מגיעים לצריפים המקומרים שהושארו ע”י הצבא הבריטי ושנלקחו על ידינו למשרדים ומחסנים, שהיו דרושים לנו.

לקח לנו כמה חודשים להעביר את הציוד ולבנותו מחדש במנהרת ובסביבת “מנשה־דרום”. נשלח אלי מנהל עבודה וותיק מארגון היציבים במקומו של דב, שסודר בינתיים בעבודה אחרת בחיפה, ששמו היה מקס קליאן.

הקמנו את מחסן חומרי האגרגטים הגבוה המכוסה בגג כדי שחומרי המחצבה – החצץ מכל הגדלים, כגון הפוליה העדש וחול־המחצבה לא יתחממו מקרני השמש היוקדות. העברנו והקמנו את הסילו המכיל צמנט בתפזורת בשטח מחסן החומרים. העברנו את פסי הרכבת הצרים ממחסן החומרים עד לפתח המנהרה ופנימה לתוך המנהרה באורך של שלושה ק"מ עד הגיע הפסים אל הבטון המכסה את קירות ותקרת ורצפת מנהרת “מנשה־צפון” בצורת צינור בעל קוטר של כ 3 מטר.

הכנסנו בעזרת הקטר הקטן את ה“סוס” הנושא את תבניות הברזל המתקפלות מעל קונסטרוקציית ה“סוס”. אורך התבניות כזכור הן כ 30 מטר. הבאנו למקום את מכונת הבטון של 1 מטר קוב וכן את מגרסת הקרח ההופכת קרח לשלג. הבאנו למקום את ה“פלסי” הדוחפת את הבטון הדליל בעזרת אוויר דחוס דרך צינור הברזל, בעל קוטר 25 ס"מ, למרחק של כ 30 מטר אל מקום יעוד הבטון מסביב לתבניות המסודרות בצורת צינור בעל קוטר של כ 3 מטר. כמו כן סודרו האליבטורים בעלי רצועות העור במקומם הדרוש. וכאשר הכל היה מוכן לעבודה הובא מומחה מאיטליה לתפיסת מים שטפטפו לכל אורך “מנהרת מנשה־דרום” מהקירות ומהתקרה.

המומחה לעבודה זו הגיע מאיטליה במקום התכנית של המהנדס הראשי הארצי של חברת מקורות מר גיטלסון, שהציע לשלוח לאיטליה לתקופה של 3 חודשים על חשבון “מקורות”, את לימוד עבודת תפיסת המים מקירות ותקרת המנהרה של “מנשה־דרום”, את המהנדס המפקח זאב שרוני ואותי, המנהל את כל הפרויקט של מנשה דרום מטעם סולל בונה. אני כמובן סירבתי לקבל את ההצעה הנדיבה הזו לאחר היות אשתי שרה בחודש הריונה התשיעי.

בסוף חודש דצמבר שנת 1961 בשעות הצהריים ביום 24 לחודש קבלתי טלפון מאחי הרצל, שעבד בבית החרושת נשר, שאבוא מיד הביתה לגבעת־נשר, כיוון שתקפו את שרה אשתי צירי לידה ואין בידו אמצעי תחבורה להביא את שרה לבית החולים רמב"ם. אני עזבתי את התה והסנדביץ' שהיו על שולחני ותוך 1/4 עד 1/2 שעה הגעתי בכביש העולה לחריבה ממנו מסתעף הכביש לגבעה.

כעבור 200 עד 300 מטר נסיעה בכביש הנ"ל עצרני נהג טקסי הנוסע מולי ובתוכו ישב הרצל על יד הנהג ושרה התפתלה בכאבים בתא האחורי של הטקסי.

שרה עברה מהאוטו שלו אל האוטו שלי ותוך חצי שעה עד שעה הגעתי לחדר המיון של רמב"ם.

נסעתי במהירות מלאה כי השעות היו שעות צהריים ונסיעת המכוניות בין נשר לחיפה ובת־גלים הייתה דלילה ביותר.

באותו לילה, בשעה 8 בערב, נולדה בשעה טובה בתי הצעירה ביותר, שקראנו לה בישראל ציפורה, על שם אמי המנוחה והאהובה על כל בניה ובנותיה ומשפחתה.

המים שטפטפו או נזלו מתקרת המנהרה או הקירות נתפסו ע"י צינורות גומי דקים או עבים קצת יותר ומודבקים לאורך הקירות בעזרת טיח צמנט נקי ומועברים אל רצפת תעלות מים, שעברו בשתי פינות המנהרה בחיבור בין הקירות והרצפה ובהם נזלו המים לכיוון פתח המנהרה לכיוון דרומה החוצה.

היה הכרחי להתפטר מהמים הזורמים, לפני יציקת הבטון דרך הפתחים, שבתבניות הברזל, אל המרווח שבין התבנית והסלע של המנהרה החצובה מראש.

באם לא היו מרחיקים את המים הזורמים, הם היו עלולים להפריד את הצמנט מתוך האגרגטים ומשאירים מילוי של חומרי מחצבה במקום בטון בין התבניות מהברזל, לקיר הסלע של המנהרה והיו קירות המנהרה מתפוררים בחלקם.

הבעיה של מטרד המים המטפטפים והזורמים לא הייתה קיימת במנהרת “מנשה־צפון” כיוון, שקטע מנהרה זו עברה מתחת למדרונות של הרי רמת מנשה השונים, מתחת ליערות שבמדרונות, ומים עליונים לא היו נספגים אלא היו זורמים אל הוואדיות הרבים ונשפכים לנהר הקישון צפונית מכביש מגידו–יקנעם.

מנהרת “מנשה־דרום” עברה מתחת שדות התבואה והפרדסים והכבישים ושאר גידולי השדות והמים היו נספגים בשדות רמות מנשה, וחודרים לעומק של כ־100 מטר אל תקרות וקירות המנהרה ויוצרים לנו את הבעיות ביציקת הבטון.

את ניסיוני ביציקת בטון מעולה רכשתי בבניית שדה התעופה של רמת דוד בה עסקתי מלבד בבניית שדה תעופה מאספלט, המצטלב עם שדה התעופה הקיים, שהשאירו לנו הבריטים לאחר קום המדינה. מלבד בניית השדה מאספלט בנינו רחבות רבות מבטון מזוין עבור חניות לאווירונים ועבור רצפות לאנגרים (גרג’ים) המוסווים ומוגנים בכיפות המכוסות בשכבות עבות של אדמה.

את הרצפה היינו יוצקים בצורת לוח שח־מט על בסיס של ייסוד כורכר ועליו חצץ ופוליה ועליו שכבות אספלט גס ודק ועל זה שכבת בטון מזוין בעובי של 20 ס“מ. היינו יוצקים שורה של ריבועי בטון ובונים בצד תפר מחומר אלסטי בעובי של 2 עד 3 ס”מ ובגובה של 20 ס"מ, כעובי הבטון, לאורך הפלטה ולאחר ייבוש פלטת הבטון למחרת, היינו יוצקים את ריבועי הבטון הנשארים וזאת מפני שעם התייבשות הבטון, היה הבטון מתחמם חימום פנימי והיה מתפשט והודות לתפרים האלסטיים, שהוכנסו בצידי הפלטות, לא היה הבטון נשבר ומתפורר.

אותו דבר אפשר לראות בבניית קיר תומך מבטון מזוין. מכניסים תפרים אלסטיים עומדים כל כ־10 מטר אורך קיר, כדי להימנע מהתפוצצות הקיר בגלל ההתחממות והתפשטות של הקיר בזמן התייבשות הבטון לאחר יציקתו בתוך התבניות.

תקרות, רצפות וקירות המנהרה, שזהו בעצם מבנה מבטון באורך של כשלושה ק“מ בחלקה הדרומי של מנהרת מנשה שמהווים חלק מהצינור בעל קוטר של שלושה מטר מ”המוביל הארצי", ממאגר בית נטופה בגליל עד למצפה רמון, היו צריכים להיות מחולקים בתפרים אלסטיים כל 10 מטר אורך כדי להימנע מהתפוצצות בגלל ההתחממות וההתפשטות של הבטון בזמן ההתייבשות הפנימית לאחר יציקתו.

כיוון שתפרים אלסטיים לא מתאפשרים בזמן יציקות הבטון במנהרות, התגברו על בעיה זו על ידי הימנעות מאפשרות חימום האגרגטים ובהשתמשות בפתיתי שלג, שהתקבלו מגריסת בלוקים של קרח שהובאו מחיפה מבית החרושת שברחוב קיבוץ גלויות, במקום השתמשות במים רגילים של מקורות בערבוב האגרגטים עם צמנט ומים בזמן ייצור הבטון. ההתחממות של הבטון והתפשטותו לא התקיימה, כי האגרגטים (חומרי המחצבה) היו מוגנים נגד קרני השמש, כי דאגנו לבנות קונסטרוקציה עצומה על השטח, שהיה מיועד לאחסן את חומרי המחצבה ולכסות את הקונסטרוקציה בגג, ולא מפחי־ברזל, אלא מאלמנטים של אזבסט דמויי פחי־ברזל, העוצרים את קרני השמש להגיע אל האגרגטים. ההתחממות העצמית של הבטון לא התקיימה, אלא ההיפך מהתחממות קרתה, כלומר התבצעה התקררות של הבטון ע“י שימוש בפתיתי שלג, במקום במים רגילים שחברת “מקורות” מספקת בצינורות שלהם, שכאשר הם לפעמים מונחים על פני הקרקע, המים מגיעים חמים בהתחמם ע”י קרני השמש ועלולים לחמם את תערובת הבטון ולהוות גורם מדרבן להתפשטות הבטון.

עבודת יציקת קירות תקרות ורצפות המנהרה “מנשה־דרום” התנהלה בנחת ללא הפסקה במשך כל שנת 1961 ע“י הצוות המוביל והפועלים, שסיימו את עבודתם שנה קודם לכן במנהרת “מנשה־צפון” ורכשו שם ניסיון רב והצליחו לצקת בשתי משמרות של 12 שעות, כלומר ביום של 24 שעות, כמות של בטון מעולה בממוצע של 240 מטר קוב בטון ליום. גמרנו את יציקת הבטון של מנהרת “מנשה־דרום” בסוף שנת 1961 ואז נולדה בתי הצעירה צפי ובחודשים הבאים, כאשר העברנו את כל הציוד ל’מנהרת נהלל” והיה לי צוות עובדים מאומן, אחרי ביצוע של שלוש מנהרות – של “עילבון” ושתי חצאי מנהרת “מנשה־צפון” ו“מנשה־דרום”, התפניתי יותר להתמסר לעזרת אשתי ולעזרה בלימודי שתי בנותיי הגדולות לאה ונאווה.

אין זה אומר שזלזלתי בעבודתי, אלא ששעות עבודתי נמשכו גם עכשיו יותר משמונה שעות עבודה ביום עבורן קיבלתי את תשלומי החודשי ברשימת העבודה של המהנדסים והטכנאים הכללית של סולל בונה בצפון, אלא שהפסקתי בחודשים אלה לעבוד מ 4 בבוקר עד 12 בלילה ויותר, כשם שנהגתי לעשות בתקופת יציקת הבטון הרצופה במשך 24 שעות ליום. כמות הבטון שנוצקה ב“מנשה־דרום” התקרבה לכמות של 10,000 מטר קוב ב“מנשה־צפון” למרות אורכה הקצר יותר של 3 ק“מ במקום 1/2 3 ק”מ של “מנשה־צפון”. ההבדל היחידי בין שתי חצאי המנהרות היה ברווח. במקום רווח של 10% במנהרה הצפונים הגענו לרווח של 15%.

בחודשים הראשונים של שנת 1962 העברנו את הציוד והקמנו את המבנה לשמירת האגרגטים במצב קריר, על פני משטח שיישרנו קרוב ל“מאגר אשכול”, לרגלי הר שבפסגתו התיישב קבוץ הסוללים.

בנינו שם את הצריף בעל שלושת החדרים ומרפסתו, שישמש כמשרד לסולל־בונה וצריף עבור המחסנאי והרשם. כמו כן בנינו חדר אוכל ומטבח על ידו עבור הפועלים. במרכז סו“ב בחיפה הודיעו לי ששם העבודה תהיה “מנהרת נהלל” ושהעבודה לא תהיה שייכת ל”מנהל חוץ ונמלים" אלא תהייה שייכת לסניף סו"ב בעפולה, אשר מנהלה הוא המהנדס רונגרטן אנדי. כדי להגיע למקום זה היה צריך לנסוע בכביש חיפה–נצרת עד לצומת נהלל ובמקום לנסוע דרומה לכיוון נהלל או ישר לכוון נצרת היה צריך לפנות צפונה בדרך שלא מכוסה באספלט. אחרי נסיעה של כמה קילומטר צפונה בדרך סלולה הדרך פנתה מזרחה ועלתה מזרחה על גבעה מכוסה באבנים וסלעים גדולים שהייתה בין שני הרים גבוהים מצפון ודרום.

גבעה זו נמשכה לאורך של אחד וחצי קילומטר והייתה מכוסה באוהלי בדואים שחורים וצריפונים בנויים מפחים חלודים, בהם גרו שבט בדואי מפורסם בכל אזורי עמק יזרעאל וסביבות העיר נצרת. גבעה זו ירדה אל שדות מעובדים שהיו שייכים לקבוץ הסוללים לא רחוק ממאגר “אשכול”.

בשטח זה התפרסנו עם כל הציוד ועם הקומפרסים והגנראטורים הגדולים ובנינו סככות ומחסן החומרים הכולל קונסטרוקציה מברזל מכוסה בגג אסבסט להגנת האגרגטים מפני קרני השמש, שהחצץ מכל הגדלים לא יתחמם.

מתחת הגבעה הזו הייתה המנהרה שנחצבה ע“י פועלי חברת מקורות קודם הגיענו לשם. הנחנו את פסי הרכבת הצרים לאורך המנהרה וכן את קווי החשמל וקווי האוויר המגיעים למקום יציקת הבטון מסביב לתבניות הברזל המתקפלות ונבנות מחדש לאורך 30 מטר. התבניות האלו היו מתקפלות מעל לקונסטרוקציות הברזל שנקראה בפינו “הסוס”. לאחר סיום היציקה לאורך 30 מטר והבטון היה מתייבש מספיק ה”סוס" היה נמשך ע"י אחד משני הקטרים שהיו חלק מהציוד שהיה בידנו והתבניות נבנו מחדש בהמשך לבטון שיצקו קודם לכן והמשכנו את יציקת הבטון שנעשתה כמעט ללא הפסקת זמן.

עבדנו יום ולילה במשך 24 שעות ביממה ללא הפסקה מיום שהתחלנו ביציקת הבטון עד גמר כל הקילומטר וחצי של המנהרה גם בשבתות וחגים ביום ובלילה. אני כמנהגי הייתי יוצא מהבית בשש בבוקר וחוזר הביתה בשעה 12 בצהריים לאכילת ארוחת צהריים הדיאטטית שהכינה לי אשתי שרה, נח וחוטף תנומה לרבע שעה וחוזר מיד למנהרת נהלל.

פעם בצהריים פגשתי את בתי נאווה אחרי שגמרה את לימודיה בבית הספר, והיא בקשה ממני שאקחנה לראות את עבודתי במנהרת נהלל.

לקחתיה אתי למשרד, צריף משרדי, שהעברתי ממנהרת “מנשה צפון” והקמתיו במדרון ההר, שהיה מצפון לגבעה, אשר מתחתיה נבנתה “מנהרת נהלל”, שחברה את צינורות המוביל בעלי קטר של כשלושה מטר, שחיברה את מאגר “אשכול”, שבעמק בית נטופה, עם צינורות המוביל הארצי שהתחילו בצפון מנהרת “מנשה־צפון” ועברו בוואדי שהגיע ועברו מדרום לצפון עד לכביש חיפה–מגידו וחתכו את אדמות נהלל, שבעמק יזרעאל ועברו את כביש חיפה–נצרת והגיעו עד לפתח המערבי של מנהרת נהלל.

הושבתי את נאווה בתי, שהייתה אז בת שמונה שנים ליד שולחני ונתתי לה נייר בלוקים וכמה עפרונות בצבעים שונים והזמנתיה לצייר ציורים כאוות נפשה.

כאשר נסענו חזרה לגבעת נשר היא שאלה אותי, למה אני אומר בבית שאני נוסע לעבודה או חזרתי מהעבודה, כאשר כל זמן שהותה אתי לא עשיתי מאומה, אלא רק דברתי עם כל מיני אנשים, שנכנסו ויצאו ממשרדי במשך כל שעות אחרי הצהריים עת היותה אתי.

באחת השבתות בקרוני הרצל ופרומה וילדיהם תמי ועמוס בביתי בגבעת נשר. עמוס סיפר לי על גמר בבית הספר הריאלי העברי בחיפה ועל היותו מחוסר עבודה. אני, בהיותי מנהל ומהנדס ראשי במנהרת “נהלל” בה העסקתי למעלה ממאתים עובדים מכל הסוגים: פועלים ומכונאים וחשמלאים ומחסנאים ורשמים ומהנדסים וטכנאים, הצעתי לעמוס לבוא אלי למנהרה בה אצרף אותו לעבודה כרשם בעזרת הרשם הראשי והמחסנאי הראשי אבנרי צבי.

עמוס, למרות היותו בוגר בית הספר הריאלי וגילו היה מעל 18 היה שובב לא קטן ובאחד הימים נכנס אלי למשרד מנהל העבודה הראשי החבר קליאן מקס, נרגש מאד, וסיפר לי שאחיני עמוס ברזלי עלה על אחד משני הקטרים שחכה מחוץ למנהרה עם שתי קרוניות מלאות באגרגטים לצאת הקטר השני עם הקרוניות הריקות מאגרגטים, כדי שיוכל להיכנס לתוך המנהרה. קליאן סיפר לי בהתרגשות רבה שאחייני הניע את הקטר והתחיל לנסוע לתוך המנהרה משאיר את נהג הקטר בחוץ. נהג הקטר, שאכל את ארוחת הבוקר בצריף של חדר האוכל, הרגיש פתאום בהיעלמות הקטר והקרוניות והוא עזב את סעודתו והתחיל לרוץ בתוך המנהרה אחרי הקטר ובצעקות וריצה מהירה הצליח להשיג אחרי כ 200 מטר את עמוס ויצא חזרה לפתח המנהרה ומנע התנגשות אפשרית בין שני קטרים.

פעם בביקורי במשרד הראשי של סולל בונה בחיפה פגשתי במנהל סניף סולל בונה בעפולה, החבר רוזנגרטן אנדי, שלא בקרני בעבודה אפילו פעם אחת למרות שהייתי שיך מהתחלת העבודה של מנהרת נהלל לסניף עפולה.

הוא הודיע לי על רצונו לבקר אותי במנהרת נהלל ביחד עם המהנדס לביא, האחראי על כל סניפי סו"ב בצפון בליווי מנהלי ומהנדסי כל סניפי הצפון ביחד כ־12 איש, באחד מימי יום ראשון, בהם הם מגיעים לסניף הראשי בחיפה לפני צאתם לסניף שלהם, שבעיר של הסניף בעיר בה הם גרים וישנים בשאר ימי השבוע מיום ראשון עד יום חמישי. הם היו מסניף קריית שמונה, סניף טבריה, סניף עפולה, סניף נצרת, סניף עכו וסניף חדרה.

המהנדס רוזנגרטן בקשני להכין את מפות מעבר המוביל הארצי מים כנרת ועד פרדס חנה וביקשני להתכונן לתת הסברים לשיטת העבודה והרצאה מלאה לכל הנוכחים במשרדי שבמנהרת נהלל.

בגמר הרצאתי בפני כל הנוכחים ואחרי סיור בתוך המנהרה והתפלאותם של כל הנוכחים בראותם את יציקת הבטון, שהוכן במכונת הבטון בעזרת בלוקים של קרח, לאחר שנגרסו לשלג, במקום הכנת בטון בעזרת מים המקובלת.

לקראת הצהרים הזמין אותנו המהנדס רוזנגרטן, מנהל סניף סו"ב בעפולה לארוחת צהריים במסעדה מפוארת בעיר עפולה.

יצאנו כולנו בשיירת מכוניות ובדרך על יד קיבוץ גינוסר קרה לי פנצ’ר באחד מגלגלי מכוניתי. כל השיירה נעמדה ואני עברתי לאחת ממכוניות השיירה ומסרתי את מפתחות מכוניתי למהנדס רוזנגרטן, לפי הצעתו אשר מסר אותם בעפולה למנהל גרג' מקומי, שדאג להגיע למכוניתי, שנשארה בדרך.

הגרג’ניק, אשר עבד עבור סו"ב, הגיע למסעדה בה אכלנו שעה אחת יותר מאוחר והחזיר לי את מפתחות מכוניתי שהובאה על ידו לפתח המסעדה, אחרי שתורן הפתח המסעדה, אחרי שתוקן הפנצ’ר על ידו.

תוך כמה חודשים גמרנו את יציקת המנהרה עד לפתחה המערבי ומסרתי את יציקת המנהרה באורך של כ 1.5 ק"מ לשביעת רצונם הגבורה של מהנדסי חברת “מקורות”. מפתחה המערבי התחילו אנשי “מקורות” להניח את הצינורות בעלי הקטר של כ 3.0 מטר, והמשיכו בהנחה זו בתוך התעלה שנחפרה על ידם, שפנתה דרומה ועברה את כביש נצרת–חיפה ואת עמק יזרעאל עד כביש חיפה–ג’למי–מגידו ומשם במוביל הארצי התחבר אל פתחה הצפוני של “מנהרת מנשה צפון”.

הרווחים מעבודת “מנהרת נהלל” היו מעל ומעבר למשוער מראש והגיעו ל 28 אחוז נטו. הודעתי לכל הפועלים על פיטוריהם והם קיבלו את הפיצויים המגיעים להם לפי חוקת ההסתדרות.

חלקם היו מהכפר עילבון שבגליל העליון והם היו חיילים משוחררים של צה"ל ורק בעלי דת הנצרות. חלקם המכריע היו יוצאי צבא דרוזים מהכפרים עוסיפיה ודליאת אל כרמל והכפרים הדרוזים ירקא וג’וליס שעל יד עכו.

נהג אחד הקטרים היה דרוזי מירקא והוא היה בן לאחת המשפחות המכובדות ביותר של הכפר ירקא. הוא היה מזמין אותי עוד מזמן עבודתי במנהרת “מנשה צפון”. אני הייתי דוחה את הזמנתו הנדיבה הזו והבטחתי לו שבגמר כל עבודותיי במנהרות, אקבל את הזמנתו זו והסברתי לו שאיני יכול לקבל את הזמנתו אלא לאחר שאפסיק להיות נותן עבודה לרוב בני הכפר הדרוזים ולא איהפך לחייב להם בביקורי זה בביתם.

עם גמר עבודתנו במנהרת נהלל הגיע אלי באחד השבתות נהג הקטר ביחד עם כמה ממכובדי הכפר כולל את מוכתר הכפר ירקא שהפך להיות חבר כנסת מטעם הדרוזים בארץ בעתיד ואני קבלתי אותם על הדשא שלפני ביתי בגבעת נשר ולא יכולתי ולא הייתה לי כול סיבה לדחות את הזמנתו והזמנת המוכתר לבקר בירקא לארוחת צהריים, לאחר פיטוריהם והפסקת כל קשר עם הפועלים ביחסי נותן עבודה עם פועליו.

כאשר נסענו בשבת הבאה, אני ושרה ושלושת בנותיי, אל הכפר ירקא עצר אותי אחד מפועלי במנהרות מחוץ לכפר והסביר לי שעלי לנסוע אחרי מכוניתו והוא ישמש לי כמורה דרך אל ביתו של נהג הטרקטור שלי.

נסענו בסמטאות הכפר עד שהגענו לראש הגבעה שם עמד בניין רחב ידיים בין שתי קומות ובחזיתו פגשתי את נהג הקטר שלי מחכה לנו מוקף במוכתר הכפר, שהכרתיו בהיותו בדשא שעל יד ביתי, בין שאר נכבדי הכפר, שבת קודמת. הובלנו במדרגות אל אולם רחב ידיים עם ספסלים ליד הקירות עם חלונות פתוחים מסביב. על הספסלים היו מפוזרים כריות לישיבה וכריות להישענות הגב עד לגובה מפתן החלונות.

כל הספסלים התמלאו בנכבדי הכפר וביניהם הכרתי את כל הפועלים, שעבדו אצלי בכל שלושת המנהרות “מנשה צפון”, “מנשה דרום” ו“מנהרת נהלל”. למרות שלמדתי ערבית ספרותית בבית הספר הריאלי העברי בחיפה אצל המורה חבובא, שהגיע ארצה מדמשק, במשך ארבע שנים וידעתי פסוקים רבים מהקוראן בעל פה, הערבית המדוברת שלי הייתה חלשה מאד.

כל כמה רגעים מישהו מהנוכחים שאל אותי בערבית “כיף חלאק” כלומר “מה שלומך?” ואני עניתי “חמדיללה” כלומר, טוב מאד יותר מזה.

כעבור שעה או שעה וחצי הוזמן כל הקהל לעבור לחדר בגודל של אולם ובראשם הלך המוכתר ומשפחת הנהג־הקטר שלנו.

באמצע האולם הזה היה שולחן ארוך ורחב עם ספסלים וכסאות מסביב. כל הקהל התיישב מסביב לשולחן ואז בפעם הראשונה התחלנו לראות נשים אחדות מגיעות מדלתות צדדיות ומביאות לשולחן ומפזרות לאורך השולחן צלחות מלאות מכל טוב. בשר כבשים ובשר מכל הסוגים וצלחות מלאות מכל מיני סלטים.

הארוחה נמשכה שעות ורק עם התחלת הערב הצלחנו לשכנע אותם שעלינו להגיע בזמן לגבעת נשר בייחוד שביתנו הקטנה הייתה רק בת שנתיים או שלוש.

עבדו גם פועלים יהודים בעבודות המנהרות.

עבדו פועלים מהמעברות של מגדל העמק, שרבים מהם ממש התעשרו מהשכר ומהפרמיות ושנים מאוחר יותר הקדימו את פני בשמחה כאשר פגשתי אותם כבעלי עסקים שונים ברחובות הצרים שעל יד שוק הפשפשים בעיר התחתית של חיפה. היו ביניהם בעלי דוכנים בשוק הסיטוני והכללי בחיפה ע"י רחוב תלפיות או בשוק תלפיות לירקות. בגמר “מנהרת נהלל” הצטרפתי לחברי ראובן לאור במשרד הראשי בחיפה בתפקיד מהנדס ראשי של מחלקת הכבישים בצפון היות וראובן עזב את קפריסין כמה שנים לפני וקיבל תפקיד של מנהל מחלקת כבישים בצפון במקום המהנדס עציון שמונה למנהל עבודות כבישים ושדות תעופה ועבודות עפר במנהל חוץ־לארץ באירן ובכל הארצות ביבשת אפריקה ואפילו ביבשת אמריקה הדרומית כגון ארגנטינה וברזיל.

כל בעלי המקצוע – המכונאים, החשמלאים ושאר אנשי ציוד מכני נשלחו על ידי חזרה לבתי המלאכה שלנו במפרץ חיפה שעל יד צומת כפר אתא. הרשמים והמחסנאים נשלחו חזרה לבנין הראשי של משרדי סו"ב בחיפה.

הרשם הראשי של עבודתנו במנהרות היה אבנרי צבי והוא היה עולה חדש ולא הייתה לו עבודה קבועה ואז דיברתי עם ראובן לאור שיכניס אותו כאחראי למחלקת החשבונות של הכבישים בתוך המשרד הראשי לפקידות במחלקת החשבונות הכללית של סו“ב בצפון. כמו כן סידרתי לסגנו של אבנרי צבי משרה קבועה בפקידות בחברת אבן וסיד, שהייתה חברת בת של סו”ב ושהכילה את כל המחצבות ומפעלי בטון אספלט ומפעלי הסיד בכל קטע הארץ מבנימינה בדרום ועד ק"מ 1/2 4 שעל יד חיפה עד הכנרת בטבריה ועד כפר גלעדי ומחצבת יחיעם בצפון.

כמו כן דאגתי בשיחה עם המהנדס עציון, שיקבל למנהל חוץ את סגל, שהיה עוזרי בבניית מזח נהרייה והוא נשלח ע"י עציון למנהל חוץ לאחת ממדינות אפריקה.

גם שני מהנדסים של מקורות שפיקחו על עבודותיי במנהרות באו אלי ובקשוני שאמליץ עליהם בפני המהנדס עציון.

הם התקבלו על ידו לראיון ואחד מהם המהנדס גרוס נשלח כאחראי מטעם סולל בונה לסירה ליאונה שבאפריקה המערבית. הוא הפך להיות ידידו ויועצו של נשיא ארץ אפריקנית זו, עזב את סולל־בנה ולא חזר יותר ארצה.

המהנדס המפקח השני מטעם חברת מקורות, נשלח ע"י המהנדס עציון לאחת מארצות אפריקה לעבודה בבניית סכר ובעבודות תיעול ואספקת מים ושאר עבודות מים שונות. אבדתי כל קשר איתו ואינני יודע מה קרה בסופו.

אחד ממרכזי העבודה החדשים של מחלקת הכבישים בהנהלת המהנדס ראובן לאור, הטכנאי מולכו, חפש עובדים טובים לקבוצתו ואני המלצתי לו על כ 10 דרוזים מהכפר ירקא והוא היה מוסר לי כל הזמן על שביעות רצונו מהם ועל העבודה המסורה והיעילה של כולם.

אני המשכתי להיות סגנו ועוזרו של המהנדס לאור והאחראי על הכנת המכרזים לקבלת עבודות חדשות משנת 1962 בגמר מנהלת הנמל ועד חדש פברואר 1981 לאחר שמלאו לי 65 שנה, והייתי חייב לצאת לפנסיה.

המשכתי לעבוד בסולל בונה לבקשת לאור ראובן כדי שאמשיך להיות אחראי להכנת מכרזים לקבלת עבודות חדשות.

המשכתי לעבוד בסו"ב עוד 6 שנים רק 4 שעות ביום מ 8 בבוקר עד 12 בצהריים וגרמתי לקבלת עבודות רבות בכבישים ושדות תעופה ובעבודות פתוח בשיכונים שונים מנתניה בדרום ועד מטולה וראש הנקרה בצפון וגם ברמת הגולן וטבריה ועמק הירדן וצפון השומרון.


ברזילי 38ב.jpg

1962 בתוך מנהרת עילבון של המוביל הארצי


ברזילי 39ב.jpg

1963 משה בהרצאה על מנהרת שומרון


ברזילי 40ב.jpg

1963 מנהרת שומרון עם עיתונאים



 

דברים לזכרו    🔗

ברזילי 41ב.jpg

דברים לזכרו של משה

את משה ברזילי הכרתי לפני 46 שנים. הוא היה אז מנהל מחלקת הכבישים של סולל־בונה במחוז הצפון. היתה לי הזכות לעבוד במחיצתו בעת ביצוע מינהרת שומרון, חולייה רצינית וחשובה במפעל מוביל המים הארצי, וללמוד מניסיונו. מסירת ביצוע עבודה זו למשה, מוכיחה עד כמה שהנהלת סולל בונה סמכה על כישוריו בהנדסה. מעטים מקרב המהנדסים בארץ זכו לבצע פרוייקטים הנדסיים כגון מינהרות בקוטר שלושה מטר, מסלולי המראה למטוסים וכבישים בשטחים עם טופוגרפיה לא קלה.

תמיד התפעלתי מחריצותו של משה, מהדאגה המתמדת והאחריות לאיכות הביצוע, מסבלנותו ומהיחס הנאה לפועלים. כמהנדס הדריך את מנהלי העבודה שראו בו סמכות מקצועית. הוא היה הגון – במלוא מובן המילה – שראה בפועלו במשך עשרות שנים לא רק מקור לפרנסה, אלא גם שליחות בבניית הארץ.

משה ברזילי, תמיד נינוח עם חיוך קל על שפתיו, היה אהוד על כולם, על פקודיו ומנהליו גם יחד. כל תכונותיו של משה הביאו לכך שהנהלת החברה מצאה לנכון לבקשו להמשיך ולעבוד עוד זמן רב אחרי פרישתו לגימלאות.

הלך מאיתנו מהנדס מוכשר וחבר יקר…

המשפחה איבדה את ראשה ואנחנו – חבריו לעבודה שכה הערכנו אותו – איבדנו ידיד, אותו נזכור תמיד.


ל. רוזנגרטן

לשעבר מנהל מחוז הצפון של סו"ב


לסבא

סבא זה אדם שיודע לאהוב

ואנחנו אוהבים אותך

אני יודעת שהיו לך חיים מלאים

ושהיית בן אדם כל כך טוב

ומלא אהבה

ועכשיו יש לי רק כאב על זה שהלכת

אלוהים נותן ואלוהים לוקח

ועכשיו הוא בא לאסוף אותך

בידיים פרושות

ואני שמחה על כל רגע שהייתי במחיצתך,

ואני זוכרת כל כך רבים מהם.

ותמיד היית נכון לעזור לי ולהיות שם

ומי יתן וניפגש עוד.

ותמיד שדיברתי איתך בטלפון ומסרתי לך נשיקות

ביקשת ממני עוד נשיקות בשביל סבתא

כדי שיהיה לך “תרוץ” לנשק אותה.


טליה שורצולד


משה!

כאשר מספידים אדם אנו אומרים כי אנו כאן נפרדים. לי אין את ההרגשה הזאת, כי לי נדמה שאתה נשאר כאן – איתנו. ובשעה שאנו נשב ונעלה זכרונות אתה תהייה תמיד בינינו.

אנו לא מספידים אותך, גם בגלל שבעיני אחד כמוני שבא מעולם הספורט רק קבוצה מפסידה – מספידים, ואתה הרי המנצח הגדול “winner” (ווינר) אמיתי, כי עם ההישגים שלך בתחום המקצועי ובשאר התחומים אי אפשר להתחרות.

תמיד הערצתי אותך, כששוחחנו על עתיד המדינה לא תמיד הצלחתי להבין איך אדם בגילך, כשמצב בריאותו לא כל כך, יכול לחשוב כה רבות מה טוב למדינה ומה לא.

אתה היית הציוני האמיתי לאורך כל הדרך. דגלת קודם כל בטובת המדינה ולא בטובת המפלגה, שמרת על טוהר המידות וטוהר הנשק.

דאגת לחברים כשנדרשת – לי אישית עזרת רבות.

נהוג לחשוב שכיום כבר אין אנשים מהזן (הסוג) של משה, אבל אנו הקרובים ידענו כבר אז כי התברכנו בתופעה אנושית נדירה.

דברי איציק אפפלד


על משה כי איננו

עם פטירתו של אדם יקר, יש שברון לב ועצב. משה היה אדם יקר לכולנו ולכן השבר בלב גדול.

במסורת היהודית יש צידוק הדין. אנחנו אומרים: “ד' נתן וד' לקח”, והאל הרי הוא אל מלא רחמים. יש בכך קורטוב של נחמה, ואולי אין?

אנחנו עומדים כאן, ליד הקבר הרענן, פונים אל המת ומדברים אליו, אולם אנחנו יודעים שאין הוא שומע עוד. הדברים אולי מעודדים במקצת את הנשארים אחריו.

בשעת פטירתו של אדם, מעשיו נפרשים בפנינו. היום אנחנו מביאים לבית עולמו אדם אחד, יחיד ומיוחד, שבגלל הענווה היתרה שלו, לא נהגו לספר על פעליו. פשטות וצניעות היו מידותיו.

לא כל אדם זוכה שחייו לא יחלפו כצל עובר. חייו של משה לא חלפו כצל. מעשיו ופעלו עומדים מעבר לזמן ולמקום.

האדם איננו אלא תבנית נוף מולדתו, כמאמר המשורר. משה יצר את התבנית ועיצב את נוף ארצו. הדרכים שסלל, מפעלי המים שביצע ועבודות הפיתוח שעמד בראשן, הטביעו חותם על הנוף.

בכל אשר הלך העדיף משה את אינטרס המדינה על כל שיקול אישי.

כל אומה ובמיוחד אומה צעירה בראשית דרכה, זקוקה לסוללי דרך כמשה. מדינה יכולה להתגאות בבנים כמשה.

מה שמשה הקים ובנה – זוהי המצבה של חייו. נאמר בפרקי אבות: “איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם”. כזו היתה דרכו של משה.

משה הקרין חכמה ושכל, איש של אהבת אדם ואהבת הרע. איש של תרבות, של דרך ארץ, של נועם הליכות, איש של אנשים. עם לכתו של משה נתלש לו דף נוסף מספר בוני הארץ.

משה נפרד מאיתנו אך אנחנו לא ניפרד מזכרו.

אתה הולך, משה, ובליבנו נותר חלל ריק.

יהיה זכרך ברוך.

בצלאל עמיקם


לאבא היקר שלי

נאחזו בכף ידך – אני, אמא, לאה ונאוה, לא רצינו שתעזוב – אותנו. יותר לא אוכל לראות אותך, ולדבר איתך בטלפון. יותר לא תהנה מהנכדות שכ"כ אהבת ונהנית מהן, ושחזרת אחרי החוכמות שלהן בגאוה ובשמחה גדולה, ושיום יום חיכית לשיחת הטלפון איתן – לשמוע על חוויות היום שלהן.

קשה לי לתפוס – שכל זה נגמר. שלא נעשה איתך יותר סיבוב בגינה היפה והפורחת, ושלא נקטוף יותר פרחי כלות ביחד, ושלא נהנה יחד איתך מהדשא עם הכלניות בחורף. כמה שהתפעלת – פעם אחרונה בשבת האחרונה ביחד – מהנוריות שהתפשטו בגינה…

וכל זה לא יהיה יותר…

והיום במותך – הגינה בשיא פריחתה, כ"כ יפה – בגרניום הצבעוני והנפלא מסביב לכל הבית, ובפרחי הכלות הלבנים – שהיו כמו מלאכים לבנים – שבאו לאסוף אותך אליהם…

אתה היית אבא נפלא – אדם יחיד ומיוחד במינו, וכ“כ צנוע. היית כמו מלאך משמים, ואני כ”כ אוהבת אותך.

הלוואי ואלמד ממך – את היכולת הנפלאה שלך – ליהנות מכל רגע בחיים, למצות כל רגע, ולשאוב סיפוק מכל המעשים הקטנים והגדולים – כמוך. ותמיד להיות עם רוח צעירה ואוהבת כמוך.


לא אשכח אותך לעולם.

תהיה בליבי ואיתי לנצח.

ציפי שוורץ


אבא יקר שלי

“עלינו ארצה מגליציה שבפולניה בפברואר 1925 מעיירה קטנה בשם “אסטריך” באידיש, או “אוסצ’יקי דולנה” בפולנית”.

אלה הן המילים הראשונות של “זכרונותיו של ברזלי משה”. יותר משנה ישבת וכתבת לנו, כדי שנדע ונזכור, ולפני שבועיים נתת ללאה את הדפים האחרונים ואמרת לה שזהו, סיימת.

את הסיפורים שלך היינו שומעים תמיד מסביב לשולחן האוכל ופתאום הבנו שזה רק קצה הקרחון, ויום אחד צפי הביאה לך מחברת גדולה וכך התחלת לכתוב.

היית מלא סיפורים כי חיית חיים מרתקים, אבל יותר מזה היית מלא אהבה אלינו.

היית אבא וסבא הכי טוב בעולם. אהבת את כולנו, נהנית מהנכדים והיית גאה בכולנו.

הכי אהבת את סבתא. ויתרת לה על הכל ואמרת שהיא תמיד צודקת.

היית ישר כמו סרגל ושלם עם כל מה שעשית. ידעת להנות מכל דבר ומכל רגע.

תרמת את חלקך בבנית הארץ. בנית מלון בטבריה, בנית מזח בנהריה, בנית את המוביל הארצי, בנית כבישים בלי סוף, וגם בנית שדה תעופה בקפריסין.

התענינת בכל דבר הנעשה בארץ והיתה לך דעה על כל דבר.

בגיל 80 חזרת אל נגינת הכינור ואת אהבתך למוסיקה הורשת לילדים ולנכדים. אהבת את הגינה. טיפחת אותה. הכרת כל צמח והיית מדווח לי על “חדשות הגינה”.

נהגת עד היום האחרון והיית מאד גאה בזה. תמיד רצית רק לעזור בכל מה שיכולת. נפרדת מאיתנו צעיר וצלול ואנחנו לא באמת נפרדים ממך כי אתה חלק מאיתנו לעולמים. ואל תדאג כי אנחנו נשמור על אמא.

נאוה שורצולד


אבא,

לפני שבוע מסרת לי פרק נוסף של כתב היד של זיכרונותיך.

זהו, חייכת, אני סיימתי לכתוב, אין לי מה לכתוב יותר.


זיכרונותיו של ברזלי משה

כך בתמצית עניינית כינת אותם.


מסכת חיים כה מרתקת, עשירה חמה ויפיפייה,

שרשמת בדיוק מדהים, ברגישות ליופי ובחוש הומור ענק.


מה לא היה ברשימות.

1. זיכרונות ילדות מהגולה

2. עליה ארצה כילד אחרי פרעות יפו

3. ארץ ישראל של אותם הימים

4. ילדותך העשירה, ישראל של פעם, הקישון, שובבות הנעורים שלך, הכדורגל ומסעות האופניים שכה אהבת, הכינור שבשנים האחרונות שוב ניגנת בו.

5. ביה"ס הריאלי, הטכניון, הלימודים במלגות. ההכשרות, קבוץ נען, קבוץ כינרת.

6. מוריך, כל כך הרבה חברים וחברות אותם חזרת והזכרת, תוך ציון תכונותיהם הטובות, רק טוב תמיד.

7. פרעות 1929 האימה הבלתי אפשרית, החיים בסכנה. נער בהגנה.

8. 1940 – סולל בונה בת 8 המהנדסים, איתך.

9. מלחמת העולם והצבא הבריטי – מדידות והכנת מפות ראשוניות. מדבריות סוריה ומצריים, דמשק, לבנון וגם נאפולי, פלורנץ ופיזה. הרפתקאות מצמררות ותיאורי יופי מדהים. שנת לילה חמימה עם נחש ארסי, עדר איילות במידבר, איבוד דרך ליד נהר הפרת.

10. והפגישה עם שרה והאהבה העצומה המורגשת בכל שורה.

11. הפגישות עם שרה בצל המצב הנוראי בארץ, החתונה בליל הטבח בבתי הזיקוק.

12. הגיוס לצה"ל ב 1948 ומעט שבמעט מקורותיך שם.

13. והשמחה להולדת ילדותיך.

14. ושוב סולל בונה, ובניית הארץ, במובן המילולי, מנהרות המוביל הארצי, שדות תעופה ברמת דוד, נמל הקישון ונמל נהרייה – הכף שלנו כילדות כשתמיד הצטרפנו אליך – ליערות מנשה במוביל, למימי נהרייה, לבלוש על ערימות חצץ במפעלי האספלט, לנהוג על ברכיך בשדות תעופה.

15. והישגיך ורעיונותיך ההנדסיים והניהוליים, הכול בצנעה ללא כל דאגה לעצמך.

16. מורי רבי וחברי – כמו שאתמול אמר ברכר שעבד איתך.

17. וסולל בונה בחו"ל – שדות התעופה, והישגים שהצנעת. אחרי שנים אני זוכרת איך אחד מעובדיך אנדראוס בא לבקר אותנו בגבעת נשר ובכזו אהבה.

18. ואיך וויתרת על הצעות מפתות והתעקשת לחזור ארצה – כדי שבתך הבכורה תתחנך בישראל ולא תהיה “אנגליה” כדבריך.

19. ושוב סולל בונה, ופנסיה, וסולל בונה לא מרפה ואתה ממשיך כיועץ.

20. ומשפחה וחברים ואושר מהנכדים וחזרה לכינור ולמוסיקה שכה אהבת.

21. ושנות אושר עם אהבתך שרה בבית טבול עצים ופרחים ומוסיקה “גן העדן” כדבריך.

22. וכל הזמן אתה שם בשבילנו. ארבעת הבנות שלך. כל רגע ביממה.

כל שזכה להכיר אותך יודע

עד כמה גדולה הייתה אהבת האדם שלך


כמה חכם, ידען, צנוע הליכות ויפה נפש

כמה אוהב ועוזר ומצחיק אותנו – כמה מעורב בדברים עד עכשיו


כמה נמנע מלקבל,

“למה להטריח” “אין צורך” תמיד אמרת.


זכות לנו להיות בנותיך.


אבא

כל כך מהר.


אחזנו חזק בידיך

ואתה אחזת חזק עוד יותר.

אחזת חזק באמא ובאנו.

חזק, שאי אפשר היה להפריד.


שעות

של תפילה.

חיבקנו ונשקנו לך.


עד שהרפית.

וגם אנחנו.

עם כל כך אהבה.


כל כך אוהבים אותך.


תנוח על משכבך בשלום


איש כה יקר

לאה טייכר


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48420 יצירות מאת 2697 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!