לזכר ימי עין חרוד, תרפ"ב

בסופי ינואר שנה ראשונה לשנות העשרים ירד אברהם דווידי, אברשה דוידזון לשעבר, מן האנייה שעשתה דרכה בים שלושה שבועות תמימים. נוסעיה היו למעלה מארבע מאות חלוצים, אשר הצעיר שבהם היה בן שבע־עשרה והקשיש ביותר כבן עשרים ואחת־עשרים ושתים. האנייה עגנה בחופי עיר הכרמל לאחר מסע ארוך של פריקה וטעינה בנמלי איטליה והבלקנים, ואחרונם נמל אלכסנדריה של מצרים. אניית־גרר – “שלעפּשיף” בלשון אמא – כינו החלוצים את ספינתם, שגררה אותם ימים רבים על פני ימים, ארצות ונמלים. ברדתו צעד דווידי עליז ושמח כשמטלטליו האישיים המצומצמים בידו, יחד עם קבוצת חברים שעשה אתם בצוותא באחת מפינות המדור התחתון של האנייה, וידידוּת הדוקה נרקמה ביניהם. חפץ יקר אחד היה בין מטלטליו, שהיה שומר עליו מכל משמר, משעת עלותו על האנייה ועד רדתו ממנה. היתה זו קופסת־פח ממולאת ריבה, עשויה תחתית כפולה, שהתקין פחח יהודי בווינה, אחד ממאה וחמישים אלף יהודים שאיכלסו אז כמה רובעים גדולים בכרך זה. בין שתי התחתיות היה מוצפן אקדח, חצי־“בראונינג” שחור ונוצץ, שדווידי קנהו בחנות לממכר נשק, קניה חופשית ללא כל צורך ברשיון או ברישום כלשהו שעוררה בו התפעלות, משל אתה קונה בחנות מכולת קופסת סיגריות או גפרורים. הקליעים של כלי־ירי זה היו מובלעים בשני אגוזי קוקוס גדולים, שכל אחד מהם נוּקב נקב קטן בגודל הקליע ומיצם הלבן הורק מתוכם, ולאחר איחסון הכדורים בהם, ניסתמו האגוזים עד לבלי הכר. כמה חודשים לפני עליית חבורת החלוצים הגדולה ארעו מהומות דמים קשות בארץ וכל חלוץ שהיה בידו רכש לעצמו נשק אישי להתגוננות. כל זמן שהבראונינג, שהיה כה יקר לדווידי, לא יצא במשך השנים מכלל שימוש, לא נשכח מלבו מראהו האהוד של אותו אוּמַן יהודי וסירובו לקבל ממנו אפילו פרוטה עבור התקנת המסתור לכלי־הירי ותחמושתו – מאה קליעים. זוכר הוא, כי האומן הקשיש אמר לו לדווידי, כשאצבעותיו היו נתונות בארנקו כדי להוציא ממנו כסף לשלם לו: “שמע נא, בני! לאדם שיש לו, ברוך השם, כבר נכד בגילך, העבודה הקטנה שעשיתי היא מצווה גדולה לאחד כמוני היושב כאן ואין לו שום תקוה לעלות לארצנו ולהשתתף בבנינה. עלו אתם הצעירים והצליחו, ואלוהי ישראל יהיה בעזרכם”. ומשגמר ליטף את שׂער ראשו של דווידי ואמר לו: “יהודי פשוט אני, אבל נולדתי כוהן כמו אבות אבותי, תן ואברכך ברכת כוהנים”. ובאצבעות ידיים פשוקות ובעיניים עצומות לחש: “יברכך ה' וישמרך”.

באותה שנה שבה עלה דווידי, היתה עבודה מצויה בשפע. העלייה זרמה ויחד אתה גבר הצורך בבתי־מגורים, שעם הזמן קיבלו את השם “שיכונים”. העולים הצעירים, החלוצים, שעם חלב אמם ינקו, ש“הארץ החמה היפה”, “ארץ חמדת אבות” מולדתם היא ואליה, השוממה והחרבה, עתידים הם לשוב ולהקימה מהריסותיה, היו מזינים עיניהם בצמאון ובהתפעלות ממראותיה, והכל נראה להם כמשהו ייחודי, אשר אין דומה לו בשום מקום אחר בעולם, והיה שובה את לבם – למן השמיים הכחולים בתכול שקוף, צלול ועדין, שמחמת צלילותם הבלתי רגילה נראו גבוהים־גבוהים, והכוכבים בלילה גדולים ונוצצים מאין כמוהם ונוֹגה שביניהם – ירח קטנטן וחמוּד בעיני דוידי, – ועד לעצי התומר והדקל הפורשים כפותיהם הירוקות אל גובהי שחקים ארצישראליים. אך בטרם הספיקו החלוצים הנלהבים לראות אפילו מעט מזעיר מהיופי וההדר הסובב אותם, וכבר היו מזיעים בבגדי העבודה שלהם הקלים והדבקים לגוף, מחמת שטפי זיעה שאינה פוסקת; כי אותה שמש חמימה ורחימה, שכך נראתה להם, וכך גם היתה בסופי שבט, החלה שופכת קיתונות של חום לוהט וצורב ללא רחמים, מרקיע אשר רק לפני זמן מה כה קסם לליבם ולא שבעה עינם מראותו.

הימים הראשונים לאחר רדתו מאוניית־הגרר חרותים עמוק בליבו של דוידי. הצעדה העליזה מהאונייה אל מחנה הקארנטינה ושירה רמה בגרונם של הצועדים; הסבלים העובדים בנמל, לבושי סרבלים רחבים ומנופחים ולראשם “כופיות” לבנות, ש“עגאל” שחור מהדק אותן (כיסוי ראש שהיה מוזר בעיני דווידי), מסתכלים בסקרנות ובתמיהה ב“מוסקובּים”, “בני מוסקבה”, כפי שהעולים הצעירים היו מכונים אז בפיהם של בני־ערב. ההליכה הקלה והנעימה תחת קרניה של שמש לטיפה ורחימה, הר הכרמל המרשים, השרוע ברחבות, שמרחוק הוא ניראה כמתעגל ומשתטח חליפות, ההר הגדול והיפה שירקותו הרעננה הפיחה שימחה והתלהבות בליבו. בשיפולי ההר נראו נקודות אחדות, צללי צריפים ובתים מעטים בעלי קומה אחת; לאחר שנים ספורות היה דווידי עֵד, כיצד כוסו שיפולים ריקים ושוממים אלה בבתי אבן רבים, מהם בעלי שתים־שלוש קומות, שנצטרפו לשכונה רחבת ידיים, עיר בזעיר־אנפין, ש“הדר הכרמל” קוֹרָא לה; ערב מאוד השם לאוזנו כשמות החדשים האחרים של ישובים חקלאיים ועירוניים, שהוקמו במשך השנים בקצב גובר והולך. שלושה ימים ישב עם מאות העולים באוהלי הקארנטינה המרווחים, שהיו נטויים על פני משטח חולות רחב ידיים מחוץ לעיר, שבעה־שמונה אנשים באוהל. יחד עם כולם קיבל זריקות למניעת מחלות, שאולי נדבקו בהן בדרכם הארוכה, אכל פיתות וכן גבינה מקומית מלוחה, ובשר שימורים וריבּה המיובאים מהמטרופולין הרחוקה של האימפריה ששלטה אז בארץ. מששוחרר משם, ישב ימים אחדים בבית־העולים, העומד כמעט בתוך גלי הים, ומשם יצא לטיול, שמחלקת העלייה ערכה לחלוצים למקומות שונים בארץ, בטרם יצאו לעבודה.

החום שגבר והלך העלה פתאום על ליבו את החרוז “הארץ בה האביב ינווה עולמים”, משירו הידוע של המשורר הלאומי, אשר כה העריצו. הוא עובד בבניין ומוחה מדי פעם את הזיעה, אך היא משתפכת שוב כמו ממקור נסתר. ובזכרונו כאילו רק אתמול דיקלם, בהיותו נער, בחגיגת חנוכה בבית ספרו, את השיר בהתלהבות רבה, וקולו מתרונן בהגיעו ל“הארץ בה האביב ינווה עולמים”, כשלעיניו שמשות החלון העטויות כפור מעובה, וקר ברגליים, שלג עמוק בחוץ וקרח בכל מקום; ואילו שם, בארץ, האביב מאיר ופורח. היכן האביב? היכן הוא? הוא גז ונעלם שלא בעיתו, בו בזמן שהעולם עדיין עומד בירח זיו… ובמקום האביב נושבת רוח אכזרית לוהטת, שהוותיקים מכנים בשם “חמסין”, הבאה מהדרום, ממרחבי המידבר, מחניקה ונוטלת את הנשימה. האם כיזב המשורר או פשוט לא ידע? כך או כך, דווידי התאכזב.

זו היתה לו האכזבה השנייה. הראשונה התרחשה בטיולו הראשון, לצפון הגליל. דווידי שאל את המדריך: “בבקשה ממך, היכן הארזים?” – השאלה הופנתה לאחר שחבורת החלוצים המטיילים שרה אחד משירי ציון שהיו שרים אותו שם, בבית שעזבוהו לא מזמן: “שם במקום ארזים מנשקים עבי רוֹם.” תחילה לא תפס המדריך מה רוצה ממנו דווידי, וכשהבין, חייך והשיב לו, שהם גדלים רחוק במקצת מכאן, מעבר לגבולה של ארץ־ישראל – בלבנון. כמה הצטער על אובדן הארזים המרקיעים עד לשחקים ונושקים את ענני שמי הארץ – ועכשיו הרי לך “אביב עולמים” שלא היה ולא ניברא. אכן, כעבור שנים, לאחר שלמד בגופו את טבע הארץ ועונותיה, שימשו לו שתי האכזבות הראשונות כנושא לבדיחה, שהיה רגיל לספרה בהזדמנויות שונות.

שמונה חברים מנתה הקבוצה שבחברתה ירד מהאונייה, שידידותם נוצרה ונתהדקה על פני המים, במרתף אוניית־הגרר. שם הונח היסוד לקבוצת־עבודה, קבוצת מעבר עד להתיישבות המיוחלת, שעליה חלם כל חלוץ, ובמיוחד אלה שהכשירו את עצמם בעבודות חרישה, זריעה בידיים, דישה במורג וכן טיפול בעצי פרי ובאילנות סרק. עצי סרק למה? כדי לקבל מושג בייעור, למען היערות שהם עתידים לטעת ברחבי הארץ, ואשר יכסו את פני ההרים החשופים והמסולעים. ימים ולילות היו מתווכחים, בהיותם באונייה, אם קבוצתם הזמנית תהיה שיתופית בשיתוף מלא, קומונה לכל דבר, או בעלת שיתוף מוגבל, קואורפטיב לתקופת המעבר עד להתיישבות של קבע. פולמוס ער התחולל בשאלה אם הקבוצה הזמנית תצטרף לקיבוץ קיים או תחכה להתנחלות כקיבוץ חדש. והיו אחדים שדגלוּ במושב עובדים, אבל הרוב צידד בקיבוץ, המבוסס על שיתוף מלא, כיאות לחברה עובדת שוויונית. ואפילו לגבי שמה של הקבוצה נתארך הויכוח. מישהו הציע את השם “ידידיה”, אולם האתאיסט השרוף שבחבורה, הקשיש בשתיים־שלוש שנים מכל החברים, ועמוס אידיאולוגיות בשפע, חָלק בהתלהבות על השם המסתיים ב“יה”. כופר בעיקר זה, שהיה רציני מאוד, רציני עד מוות, כפי שלעגו לו אחדים מבני החבורה, היה מסוגל לפעמים גם לחמוד לצון. הוא טען: “מה לבורא העולם כאן? הוא, שיצר עולם כה בלתי מושלם ובו הרבה צרות ופגעים; מה לנו לשלבו בתוך השם הניתן לקבוצתנו, הדוגלת ביצירת עולם מתוקן המושתת על יסודות יושר וצדק ושוויון לכול?” – כך וכדומה טען האתיאיסטן, שנמצאו אמנם עוררים להשגותיו ולטענותיו, והסיומת האלוהית נפלה ונקבע השם “ידידים”, שהכול סמכו ידם עליו.

קרוב לשנה נתקיימה קבוצת “ידידים” כקומונה לכל דבר. שמונת החברים, בכללם שתי חברות, גרו בצריף, שהקימו לעצמם בשכונה שלא מזמן צצו בה כמה בתים קטנים ראשונים. הם היו עובדים אצל קבלנים בבניין, ומשרכשו להם נסיון, החליטו ליהפך לקבוצת־בניין קבלנית, עצמאית. אולם כאן איתרע מזלם, ובמקום ריוח הוגן שציפו לו, בא גרעון ונתהווה חוב גדול בחנות המכולת. בינתיים, בתוך אותו פרק זמן, נשרו אחדים מה“ידידים”. פַנְיה, שהפכה לפנינה, התחברה ליאשה שנעשה פקיד במועצת הפועלים, וזיוה, זינוצ’קה לשעבר, הלכה אחרי ואלדמן, שעזב את הקבוצה מאחר שנזדמנה לו עבודה מכניסה. הלה היה הקנאי ביותר בקבוצה לעברית ומידת קנאותו היתה בהיפוך גמור לידיעתו בלשון. את שמו, ואלדמן, הפך ל“יער־אדמי”, שהיה כותבו ברציפות – יעראדמי, וכך נשאר בשמו זה במושב העובדים באיזור ההר, שבו התנחל. ואלדמן, יליד טולה עיר ה“סמוֹבַארים” שבפנימה של רוסיה, היה דור שלישי בעיר זו. אבי־ אבי־אביו היה מן החטופים הקאנטוניסטים בימי הצאר ניקולאי הראשון, ומשום כך זכו הוא וצאצאיו לגור מחוץ ל“תחום המושב” שהיה מוקצה ליהודים. בימי מלחמת העולם הראשונה, כאשר אוכלוסיות יהודיות שלימות גורשו, בפקודת שלטונות רוסיה, מאיזורים מיוחדים הסמוכים לגבולה של גרמניה, נתגלגל לטולה מלמד, פליט מליטא, ולימד את ואלדמן משהו מלשון הקודש והיהדות. לא זו בלבד שיעראדמי נזהר לא להוציא מפיו אף מילה מלשון־אמא שלו, הרוסית, אלא קנאותו ללשון העברית היתה עד כדי כך, שהיה מקפיד לתרגם לעברית בדיבורו ובכתיבתו גם שמות פרטיים לועזיים, סלאביים, גרמניים, וכיוצא בהם, שמות של אנשים וערים, באותו נוסח שעיברת את “ואלדמן”. פעם שאל אותו דווידי: “סאשה, מה ראית לסרס את שמך בצורה מעוותת כל כך?” – “לא סירסתי ולא עוויתי, חלילה וחס,” השיב בתמימות, “פשוט מאוד: ואלד – הכול יודעים שזה יער, וּמַן – שהוא אדם, והוספתי יו”ד בסוף כמו בתנ“ך שלנו – הראובני, החצרוני, ומכאן יעראדמי.” הרבה בדיחות־דעת היה ואלדמן־יער־אדמי גורם לידידים.

בסופו של חורף, שנתארך אותה שנה, כבר לא היה זכר ל“ידידים”, והם נפוצו לכל עבר, מי בכה ומי בכה. עבודות הבנייה בערים וביתר הישובים, פחתו והלכו. עמד דווידי להיכנס לקיבוץ, אולם מכתב שהגיע אליו מהוריו, המתנים צרותיהם על צמצום הפרנסה, אילצהו לדחות את עניין הקיבוץ ולחפש, בינתיים, עבודה מכניסה ולוּ גם מפרכת.

יגע דווידי, יגע הרבה ולא מצא. כמעט נואש, והצטרפותו לקיבוץ עלתה שוב על הפרק; אולם באופן בלתי צפוי לגמרי הצליח להתקבל לעבודה ממושכת יחסית, המכניסה יפה, שנעשתה בקבלנות ובשכר טוב ובלתי רגיל באותם ימים. בתוך שמונה חודשים הספיק לשלוח להוריו כמה פעמים סכומי כסף. על סיוע חיוני זה קיבל מכתבי אהבה ותודה ספוגי געגועים, שהגבירו בליבו את רצונו להעלות את הוריו ושני אחיו ואחיותיו השתיים.

וכך מצא את עצמו בחום לוהט של קיץ עומד בתעלה עמוקה, אחת מרשת התעלות שנחפרו סמוך לשפת ימה של מושבה ותיקה, במקום שנועד להקמת מפעל להפקת מלח. הוא הצטרף לאחת מחבורות הפועלים שנתפרסמה בתפוקתה הרבה. היה עומד בתעלה, חופר במכוש ובמעדר באדמה הנוקשה, ובקצב גובר והולך ממלא אתים גדושי עפר תחוח, ומשליכו באנחת־מאמץ מעומקה של החפירה ימינה ושמאלה, אל שני עברי התעלה, והעפר הנשפך היה מתגבֵּע בדמות שתי סוללות מקבילות. מחמת עומקה של התעלה ניראה לעיני דווידי רק כחול השמים המכהה והולך, וכנפי הערב הממשמש ובא השיבו משבי קרירות ולחות.

במרחק כמה פסיעות עמדו חבריו לעבודה ואספו את העפר שנצטבר וניקו את קרקע התעלה. בדממת בין הערביים שנשתררה, נשמעו חליפות שריקת העפר המוטח ודירדור נפילתו, נפילה רכה וחרישית. הרגשתו היתה טובה. הוא הסתגל יפה לעבודת החפירה ועשיית השיפוע, שיהא מעוצב כהלכה, והחברה היתה מרוצה מ“אברהמ’לה חלוץ”, כך כינוהו הוותיקים, חבריו לעבודה; אברהמ’לה – משום שהיה הצעיר בחבורה, ו“חלוץ”, ספק לגלוג ל“ירוק”, ספק מתוך חיבה. אבל מחשבה אחת לא נתנה לו מנוח והיא – כיצד להעלות את ההורים ובני ביתם. במהלך עבודתו במפעל נראו לו הרהוריו בעניין זה כאילו קרמו עור ובשר. הוא אפילו תיכנן את סדר העלאתם: יתחיל באחיו הצעיר ממנו בשלוש שנים, שבינתיים בגר קצת, ושניהם, במאמץ משותף, יביאו את האח ושתי האחיות הקטנות ואת ההורים המזדקנים והולכים.

“הפסקה לחמש דקות, חברים!” הכריז ראש הקבוצה, כשהוא מזעיק בקול דרך שתי כפות ידיו, המשולבות כרמקול את חבריו העייפים. בשתיקת הסכמה נתקבצו שבעת הבחורים אל אותו מקום בתעלה הארוכה, שנתפנה מהאדמה החפורה, וקרקעו דמה לריצפת בית שטוטאה זה עתה והריהי נקיה וחלקה.

נשענים אל קירות החפירה העמוקה היו שרועים בדממת שתיקה. – “חבר’ה!,” הפסיק אחד את הדממה, “עוד לנו עבודה כאן לשבועיים־שלושה, וחסל. המפעל נשלם והולך… ואחר כך?…”

“אינך יודע מה יהיה?” – “מה יהיה?” נענה אחר שזז מקיר התעלה ועמד גחון במקצת ונשען על מכושו –. “יהיה גם יהיה חוסר עבודה, ‘אבטלה’, מלה אחת במקום שתיים, שמציעים לנו חכמי הלשון, לא טוב, לא טוב. אנו הוותיקים כבר טעמנו לא אחת את טעמה של הבטלה מאונס.”

המדבר, חבר עליז ומלא תקווה תמיד, תפס את עצמו כאחד שסטה שלא כדרכו ומייד שינה את נעימת דיבורו: “חברים. בעצם מה לכם דואגים? אמנם העלייה היא עכשיו בשפל, אולם אחדי שפל באה כדרך הטבע גיאות. עכשיו העלייה היא טיפין־טיפין, אך תראו שבקרוב תזרום בזרם אדיר. זכרו, חברים, מה שאמרתי לכם. אנו בעצמנו עדיין איננו יודעים מה הכוח הטמון בעמנו, הוא אמנם נרדם לשעה קלה, אבל לכשיתעורר יחולל גדולות.”

“אשרי המאמין!” נשמע קולו הדק של שלומ’קה הספקן.

“עד מתי תהיה זורע ספקות ופקפוקים ומראה פנים כנהנה מהם? אני מאחל לך הנאות טובות יותר, שלומ’קה יקירי. הגיעה השעה שתחדל מזה,” נזף בו שכנו לחלקה.

דווידי האזין לשיחה ואוזניו תפסו במיוחד את הנימה העגומה שנתמשכה ממילות “חוסר עבודה” ו“בטלה” והסתכל בפנים דאוגות אל הדוברים והמתווכחים. מלוא משמעותן לא חדר להכרתו, כי למעלה משתי שנות היותו בארץ לא עבר עליו יום אחד ללא עבודה ועמל; ולא רק הוא, אלא הכול היו טורחים ועמלים. הכול עבדו, פרט לעצלנים וחובקי־יד שאין להם תקנה, או אלה הנטולים לגמרי כוח בידיהם ובמותניהם, ובעיקר נעדרי כוח־הרצון להתגבר על חולשה גופנית רגילה ולהסתגל לעבודה; ואחרון אחרון: כמה ארחי־פרחי, לא קרואים ולא רצויים, שהיום הם סמוכים על שולחנו של קיבוץ זה ומחר על שולחן קיבוץ אחר.

את חילופי הדברים סיים הוותיק ביותר שבקבוצת העבודה, שנכנס לארץ ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בסופי העלייה השנייה, והיה מכונה בפיהם של עובדי המפעל “פסח’קה נע־ונד.” פסח’קה, גבה קומה, אבריו חסונים מכף רגל ועד ראש, ובצדעיו שערות מכסיפות זעיר־פה זעיר־שם, שלובנן מבהיק ביותר, מחמת השחור הדשן של שׂער ראשו. עיניו האפורות המתרוצצות בערנות, מביעות העזה הגובלת לא אחת בחוצפה. מיודעיו משָנים אמרו עליו שהוא איש הפקר, שאינו נקלט בשום מקום, אלא שוהה בו דרך עראי, ולו נשמה של נע ונד; למרות גילו הוא אוטם אוזניו אם מישהו מידידיו מנסה לדבר על ליבו שכבר הגיעה שעתו לבנות לו בית, להקים משפחה.

“אל דאגה, חבריה!” אמר פסח’קה בקול עבה ורם ובמבטא רוסי כבד, “אני כבר רגיל ל’סזונים' של חוסר עבודה די והותר. במקרה הגרוע ביותר, אין אני שוכח שהעולם הוא גדול ורחב ומחוץ לארץ־ישראל יש הרבה ארצות. אם הבטלה תתמשך, אעבור בינתיים לארץ אחרת ואעבוד בה עד יעבור זעם.” וסיים את דבריו בצחוק צוהל: “ובכלל, חבריה, מ־צ־צ־פ־פ־צ־י־ם!” ומאמירה למעשה: תקע לתוך פיו שתי אצבעות, אחת של יד ימין ואחת של יד שמאל ושרק שריקה ממושכת וחדה ואחריה שריקות מקוטעות. ובעוד השריקה מהדהרת שברים־שברים בחלל התעלה, נשמע קולו של ראש הקבוצה: “ההפסקה נגמרה, לעבודה! יאללה!.”

ושוב התרחקו החופרים איש מרעהו עם כלי העבודה שלהם, כדי להשלים את חלקי התעלה המתמשכת לעבר הים. פוררו את רגבי האדמה הנוקשים במכוש, התקינו בהקפדה את השיפוע, שפשפוהו אט־אט ובתשומת עין שיהא משופע כהלכה, החליקוהו במעדר, גרפו עד תום את החפור והשליכוהו החוצה, עד שקרקע התעלה נראתה כריצפה ישרה וחלקה, הנשלמת והולכת, שבעוד זמן קצר יוזרמו אליה מי הים – כמו ליתר התעלות – וממנה אל הבריכות, שבהן יתאדו ויווצר המלח לתצרוכתם של תושבי הארץ.

בשובו לחלקתו נתעגם דווידי. צל של קדרות היכהה את פניו כשהחל חושב על חילופי הדברים, שהתנהלו בין חבריו לעבודה. לא יכול בשום אופן לעכל את דברי פסח’קה נע־ונד שאמָרָם במפורש, כי במקרה אבטלה קשה או ממושכת יעזוב את ארץ־ישראל לחוץ־לארץ. כיצד מלָאוֹ לבו להוציא מפיו מילות כפירה כאלו? איך זה עברו החברים בשתיקה על דברים ששמעו במו אוזניהם יוצאים מפורשים מפיו? כמעט ועמד להשיב לפסח’קה כראוי לו, אולם כצעיר וחדש ביותר בארץ, לא העז להגיב על דברי בוגדנות שכאלה. “הרי לך – מחוץ לארץ־ישראל יש הרבה ארצות,” מלמל דווידי לעצמו במרירות ולא יכול להרגע…

ומה יהא עליו עכשיו? הנה זה עתה, לפני ההפסקה הקצרה הגה תוכניות כיצר להעלות את בני משפחתו, אך כעת נראה לו שייאלץ לחכות לשעה נוחה ומתאימה יותר.

משהשלים את חלקתו, יצא דווידי מהתעלה, עמד והעיף עין אל רשת התעלות המתפתלות כמו לוח־תשבץ ענקי לעבר הים, ואל שורת הבריכות, שעשרות פועלים עסוקים בהקמתן בשתי משמרות, כדי להשלים את העבודה לפני בוא עונת הגשמים. בהעבירו את מבטו על השטח רחב־הידיים של המפעל הנשלם והולך, מפעל ראשון בארץ שהשתתף בהקמתו כמעט מראשיתו, חש סיפוק רב. עשית משהו, בנית יחד עם הבונים, עמל רב השקעת, הרבה זיעה שפכת, ידיך שעדיין רכות היו נעשו מיובלות ונוקשות, כידיו של פועל ממש ושריריך חזקו גם חזקו – הרהר בתחושה של הערכה עצמית, גם כדי לעודד את רוחו שנעכרה. עד עכשיו עסקת בשברירי עבודה, בפירורים, כעוזר לבנאי, כמכין תערובות ביטוֹן או מגיש דליי בטון עם יציקת הגגות וכיוצא בו. הוא הזין עיניו בהנאה בשטח המפעל המשתרע לפניו ובדמיונו ראה את השלמתו הגמורה. אך תחושת הסיפוק נמוגה מהר כי עלו לפניו חילופי־הדברים בשיחת חברי הקבוצה על אבטלה קשה המתרגשת ובאה, שיחה שהמתה באוזניו כדבר־מה מטריד ומדאיג שאינו מרפה ממנו, למורת רוחו.

כשנסתיימה עבודת היום והכול יצאו מהתעלות והבריכות והחישו צעדם אל מחנה האוהלים וצריפי השֵרוּת שעל הגבעה הצופה מול הים, לא יכלו עיניו להינתק ממראהו של מבצר הצלבנים, אשר שרידי חורבות חומותיו האפורות בכהיון עמוק מרוב דורות שעברו עליו, שמחילותיו, מצודותיו וקמרוניו השחוחים כמו מטים – בערו בדמדומי החמה השוקעת, אוזניו היו קשובות לשאונם העמום והמרגיע של גלי הים. הוא שאף עמוקות אל קרבו את הריחות הטחובים, שהיו כמו מבושמים בבושמי טחב מיוחדים במינם מרעננים ומעודדים, וצר, כמה צר היה לו, כשהעלה במחשבתו שעליו לעזוב את המקום שעשה בו את רובה של השנה השנייה לכניסתו לארץ.

 

ב.    🔗

מחנה המגורים של פועלי המפעל הלך והתפרק, מתמעט ומצטמצם משבוע לשבוע. מיום ליום פחת והלך מספר האוהלים הלבנים והאפורים־כהים, שהיו נטויים על אדמת הגבעה ואשר השתלבו כה יפה בנוף ההררי־ימי. עם סילוקם נשאר מהם שריד של מה שהיה: יתדות עץ וברזל מסביב לחריץ עגול שבמרכזו גומה עמוקה, זכר לעמוד־התווך שהיה תקוע בתוכה, שעליו נשען האוהל וממנו נמתחו יריעותיו. על רצפת הבטון של האוהלים שנעלמו התגוללו סכיני־גילוח חלודות ועטיפותיהן, קופסאות ריקות של סיגריות ושל גפרורים, קרעי עתונים וגרביים מרופטים ומזוהמים.

אחר כך הגיע תורו של חדר האוכל. צריף גדול־מידות, שהיה הומה כל הזמן מאות צעירים נמרצים ועליזים, אשר העובדים המבוגרים המעטים היו כבטלים בהם בשישים. עובדות המטבח והמגישות בו, חלוצות רכות בשנים כאילו זה עתה נותקו מסינור אמא – וכניגוד להן הטבחית הראשית, דור חמישי בארץ שהיתה נראית כסבתא נוחה וטובת לב, כולן עזבו את המקום אחת־ אחת, דבר שהגביר את הריקנות והשיממון במחנה העבודה שעל הגבעה. אחרון לסילוק היה צריף המירפאה, שבו היה הרופא הקפדן מרבה להלעיט את לקוחותיו באבקת חינין, תרופה עיקרית ויחידה באותם ימים למניעת קדחת, ולריפוייה. החובשת החיננית, קלת התנועה שהיתה מחבשת בזריזות ובקלות־יד פצעים שנתרבו בימי הקיץ, ובאותה יד נוחה מזריקה זריקות חינין לחולי המַלריה הכרונית, והכל היו שואלים מנַיין היא שואבת את כוחותיה לעמָלה הרב – עזבה גם היא. שוב לא נשמעו גם קולות צחוקה טל העוזרת לחובשת, שהיו ערבים לאוזניהם של רבים מתושבי שכונת המגורים שעל הגבעה.

עם נטות היום היה דווידי נמצא סמוך לאוהלו, היחיד שנשאר בתוך שטח שנתרוקן, כעץ בודד שנותר בתוך מערה־היער, אשר הכורת הסיח משום־מה את דעתו ממנו ונשאר לפליטה, גלמוד ומיותם. וכך באין נפש חיה בסביבה, היה עומד וצופה בגלגל־החמה, העטור קשת של צבעי אודם וּורוֹד לגווניהם, הצונח לאיטו לתוך הכחול הרוגע של הים; ובעוקבו אחרי השמש השוקעת ותנועותיה, כזוחלות אט־אט, היה נראה לו שהיא נדחפת וצונחת בעל כורחה לתוך המים. במרחקי הים נראו מפרשׂיוֹת מלבינות ואוֹנייה חוצה ועוברת בדרכה אל עיר החוף הסמוכה, ועיני דווידי היו עוקבות אחרי ארובותיהן הפולטות תמרות עשן אפורות־שחורות, המתחשרות ומתמסמסות חליפות ונמוגות כלא היו.

הוא שוטט בין שרידי אוהלים וצריפים לשעבר, עבר בין האוהלים המעטים שבחלקם כבר היו ריקים מאדם. באוהל אחד פתוח לרווחה מחמת החום, ישב בחור פרוע־בלורית במכנסיים קצרים ללא חולצה, כפוף על גבי שולחן – צירוף של לוחות קרשים וארגזים מפורקים המשולבים איכשהו בתוך עמוד־התווך הנושא את יריעות האוהל, ולאורה הקלוש של מנורת נפט קטנה נראה שקוע בכתיבה. בוודאי מכתב הוא כותב. מחר בשעה זו לא ייראה כאן כל אור ואת מקומו יירשו ריקנות ושממון; זוהי, איפוא, איגרת אחרונה ממקום זה אל נוף הילדוּת, לבית הורים ואולי לחבר או ידידת־נפש שהשאיר שם.

נגינת מפוחית־פה, צוהלת ונוּגה חליפות, עלתה מאחד האוהלים הבודדים. שירים רוסיים ואוקראיניים נוגנו בזה אחר זה, ובלבביות רבה, שצבטו את ליבו של דווידי ועוררו געגועים לבית אבא. מאי־שם במעלה הגבעה בקעו תרועות חצוצרה של אחד, המתאמץ לצָרפן למנגינות “תחזקנה” וה“אינטרנאציונאל”, והן יצאו פגומות ורסוקות וצרמו אוזן. מיסכן! הנה עוד מעט יעזוב המחצצר גם הוא את המקום, וכל מאמציו במשך זמן היותו כאן להוציא מחצוצרתו לחן מתוקן, עלו בתוהו; אין לך לא “תחזקנה” ואף לא כלשהו משל ה“אינטרנאציונאל”. ונצטייר לדווידי כיצד התוקע בחצוצרה עומד ומנפח לחייו עד כדי לטישת עיניים כדי להוציא מכלי הנגינה תרועות חזקות ונמרצות, כפי שראהו במעמד זה לא אחת, וצחוק חרישי חלחל בגרונו שלא ברצונו. רוח של עצבוּת נחה על דווידי בשל עזיבת המקום והרהורים על העתיד הקרוב, שלא ניראה לו מעודד ביותר.

ככל שהוסיף להלך לעבר אוהלו בתוך חשכת המחנה, שהאור הקלוש המנצנץ מכמה אוהלים שנשארו עדיין, מגביר ביתר עוז את השממה, כן הטרידוהו מחשבות קודרות שלא הצליח להחלץ מהן. הנה מחר־מחרתיים עליו לעזוב את המקום שכה נקשרה נפשו אליו, מרחבי־ים עתירי־מראות וגוונים ובני־גוונים מושכי לב בשעות רגיעה וסער, ים הרוחש תנועה רבה וססגוניות של כלי־שייט שונים מְרוּבֵּי־צורה ותבנית, וּפּוֹרשׂי רשת ומכמורת ואוניות־קיטור הבאות ממרחקים ועושות דרכן אל עיר־הנמל.

הים שימש לדווידי מעין פיצוי ליערות באיזור הולדתו, שמילדותו זוכר הוא, היה ליבו מוקסם מהם וממראותיהם ותופעותיהם המשתנים ומתחלפים לפי עונות השנה, כמו חודשי הפריחה, קדחת הצמיחה והשגשוג בחודשי האביב והקיץ, סיעות הציפורים החוזרות מארצות החום אל קן מכורתן. בהיותו מהרהר לפעמים באותו יער עבות, מהלך חצי שעה מביתו שם, במולדת החורגת (כפי שכינה את ארץ הולדתו) הוא נתקף בגעגועים לשם, לאותו יופי מיוחד שנגול בסתיו, עת היער שרוי בשלכת שריפדה אותו בשטיחים ססגוניים, צבעים עזים מכאן וגוונים מרגיעים מכאן; ריחות בּשׂוּמים נודפים מעלי השלכת היבשים היו מתחרים ביתר עוז בפרחים הריחניים ובעלים הרעננים הירוקים.

בהרהרו ביערות הרחוקים ההם לא נשכח מלבו שימים לא מעטים בתקופות ילדותו ונעוריו היה היער משמש גורם לבהלות ולביעותים, שכן הסתתרו וארבו בו בריונים, שודדים ורוצחים; ובזמנים של חילופי מלכויות, שבעקבותיהם אירעו מהומות, שימשו סבכי־היער ועציו העבותים מיסתור וזינוק לכנופיות הפקר מזויינות, שהטילו אימתן על תושבי עיר הולדתו והסביבה, וגם פרעו בהם וטבחו מהם יחד עם פורעים אחרים.

יודע דווידי, כי דבקותו בים ובמרחביו נובעת בראש ובראשונה מהאפשרויות הרבות הצפוּנות בהם לרחיצה ולשחיה. מילדותו אהב שחיה ועודנו נער קטן וכבר הצטיין בה והתחרה עם גדולים ממנו. הוא גדל על מים רבים. עיר מגוריו היתה מוקפת מכל עבריה פלגים ונחלים בעלי עומק ואורך, אלא כדרך נחלים, צרים היו. כנמלה מול פיל, כן נחלי המים במחוז ילדותו לעומת הים הגדול ורחב הידיים המאפשר לך שחיה חופשית ככל שתרצה, לוליינית ממש. את הים הכיר לראשונה רק בדרכו לארץ; לאחר שהתגבר, תוך זמן קצר על מליחוּת המים, הפך הים לידידו הטוב, המספק לו הנאות מרובות.

הוא ירד מן הגבעה לעבר הים והתקרב אל מיבני מבצר הצלבנים, שבחלקם היו שרויים במים עם גיאות הים. התהלך סביבו והסתכל הסתכלות של פרידה במבצר העתיק, על יופיו הקודר, הצופן בתוכו את רזיהם של אבירים לוחמים, זרים ומוזרים, קנאי דת שַאֲפָניים ממרחקי מערב, שמכל שאיפותיהם שלא נתמלאו, נשארו מבצרים באזורי ההר והשפלה, וצאצאים בלונדיים בעלי עיניים כחולות באוכלוסייה המקומית. מיד עם בואו לכאן נקשר ליבו לאתר גדול ומיוחד זה שעל שפת הים. היה מהראשונים להצטרף לסיורים במיבניו הקמורים והאפורים ובמבוכיו הנפתָלים שרק מורי דרך מאומנים יכולים להתמצא בו. צערו על עזיבת המקום, על הנוף שהמיבצר הצלבני היה אחד ממרכיביו הבולטים ביותר, השכיח מלבו את הדאגות שפקדוהו בימים האחרונים, אשר סבבו על הצפוי בעתיד בעיר שאליה הוא עומד לעבור תוך שלושה ימים.

 

ג.    🔗

כשניער דווידי את כיסיו ומצא בהם מטבע אחד ויחיד, החליט ללכת לכל עבודה שהיא ובלבד שלא להדחק לתוך המון המובטלים המצטופפים בלשכת העבודה או לשוטט בטל ברחובות העיר בתקוות שוא לזכוֹת ביום עבודה מקרי. שוטטות זו של בטלה ברחובות העיר, שעבר אליה עם גמר העבודה במפעל שעל חופו של ים, הילכה עליו שעמום ומצבי רוח מדכאים. אחרי הקיץ הארוך, כשכל ישוּתו היתה שקועה בעבודה שראה בה לא רק עיסוק המפרנס את בעליו אלא השתתפות במפעל חשוב של בניין הארץ, היו לו ימי הבטלה למשא כבד מנשוא. לא הבין כלל לרוחם של אותם ותיקים המשוטטים בעיר בחוסר דאגה כזקנים ורגילים למצב כזה, ודומה כאילו לא איכפת להם כלום ודי להם בקצת הסיוע השבועי, רבע הלירה שמקבלים בהסתדרות לאחר עמידה בתור. הוא, רגלו לא תדרוך במקום הזה.

ברק השילינג האחרון בכיסו, שנראה לו כי יצא זה עתה מבית היציקה של המטרופולין הרחוקה קבע בליבו החלטה נחושה להתאמץ ולמצוא עבודה בכל תנאי ובלבד שלא יצטרך להצטופף בלשכה ולהדחף בתוֹר למען הסיוע הדל. בבוקר בהיר אחד של ראשית החורף, שעה שהתכונן לקום ולהתלבש, ניצב לעיניו היום החדש על שעותיו הארוכות והתפלות, ואז התכסה שוב בשמיכתו, הפשיל אותה מעל לראשו, התכרבל בה והחליט להמשיך בשינה ולחסוך בינתיים ארוחת בוקר. בו ברגע נשמעה טפיחת צעדים כבדים, צעדיו של אחד מחבריו, שהתיידד אתו במפעל המלח. הלה נכנס לחדר וסיפר לו, כי במרחק־מה מן העיר, בשטח החולות, אפשר להשיג עבודה אצל הממשלה, אבל בשכר זעום.

לעיני דווידי נצנץ שוב ברק המטבע האחרון שאתמול פרטוֹ לפרוטות, הוא הירהר רגע וניענע ראשו לאות הסכמה, תוך סינון קללה ממולחת לאחר ששמע מפי חברו על השכר היומי הזעום, שלא הגיע אף לרבע מאותו שכר שהיה משתכר בעבודתו האחרונה. הוא התלבש מהר, אסף את חפציו המעטים, שם אותם במזוודתו הגדולה והישנה ויצא יחד עם חברו לדרך.

 

ד.    🔗

מישטח החולות הלבן כשלג, שדווידי היה בוסס בו כאילו רק תמול־שלשום, השתרע הרחק לכל ארבע רוחות השמים; ולא נראתה בו אף פיסת קרקע, כי גלי החולות הנדים בלעו אדמות מרעה ומזרע, שהיו קיימות לפני שנים מספר, בלא להותיר מהן כל סימן ושריד של קרקע. הערבה החולית רחבת הידיים היתה כמשורטטת קיפולים־קיפולים ותילי־תילים, מהמורות ושקעים, בורות, שוחות ארוכות ומיצברי־חול מגושמים ונטולי צורה. שררה כאן ערבוביה של צורות ותבניות, שהקבוע בהן הוא הלובן שהיה לעיתים מסמא עין. פה ושם ניראו מרחוק כברות־חול חלקות כגלי ים מתנחשלים וגבעות בודדות בעלות גובה שונה, אשר בשוליהם, ביצבצו צמחים דלים ועלובים ובמראם המעורר חמלה נראו כאילו התגנבו לכאן בהיחבא, ללא רשות בעלים. שאון עמום שהגיע ממרחקים גילה, כי אי־שם משתרע הים המקציף, בזעף גלים המלחכים את הערבה הלבנה, המשתרעת למרחקים.

כאן, היה על דווידי לבלות את חודשי החורף יחד עם עוד כעשרים חלוצים, ועבודתם היתה לחפור חריצים עמוקים ולנטוע בהם קני־סוּף מיוחדים וצמחים עשביים גבוהים אחרים, ואי־אלה שיחים סמיכי ענף קשה כסלע, למען ישמשו כל אלה מחסום לגלי החול הזוחלים ומתקדמים, לאט אבל בביטחה, וכובשים מדי שנה שטחי קרקעות מעובדים או יפים לעיבוד.

יחד עם תריסר וחצי העובדים היהודים עבדו כאן כמה עשרות פלחים ופלחיות מהכפרים הסמוכים. רובם פולחי אדמה עניים, מחוסרי או מעוטי קרקע, אריסים או שכירי יום, דלים ואביונים, שבדמות דיוקנם טבועים תווי הכנעה שחרתו בהם דורות שיעבוד ארוכים תחת שלטונם של סולטנים עריצים, אמירים ושיכים עשירים, בעלי אגרוף מקומיים, תקיפים אנשי חסד של שליטים ומלווים בריבית עירוניים. כל אלה חמסו את אדמתם של מרבית הפלחים בדרכי עורמה שונים והציגום ככלי ריק. הפלחים שתקנים היו ברובם וכמעט לא הוציאו הגה מפיהם במשך כל שעות העבודה; גם בשעות המנוחה נראה היה, כי לא נוח להם הדיבור. דומה כי נטל־החיים הקשה של נחותי־דרגה אלה, המטופלים במשפחות גדולות, והעוני המדכדך שבכפריהם, נטלו מהם הרבה מכוח הדיבור.

בין הפלחיות היו נערות צעירות, זקופות־ גו כאותם עצים המתנשאים בחורשת הדקלים הנראית לעין מרחוק. הפנים הרכות, שראשית התבגרות הסתמנה בהן, היו מקועקעות בציורי־קעקע לשם נוי או לסגולה, שהטילו כיעור במרבית הפרצופים הרעננים. רק בפניה של אחת מהן ניראו רישומי הקעקע כבלתי פוגמים, ולמרבה הפלא גם כנותנים טעם לנוי.

 

ה.    🔗

מסביב ובכול שררה הווייה של חול. צבע לבן מסנוור שלט שלטון בלי מצרים. הרגליים היו בוססות, ננעצות ושוקעות בחול, ובימים הראשונים היו נכשלות ומוֹעדות; חָזקה הכמיהה לצעד יציב על פני אדמה קשה ומוצקה.

אוהלו של דווידי עמד מרוחק במקצת מקומץ האוהלים שהיו נטויים במדבר החול. יתידות האוהל היו נעוצות עמוק, אך עם כל רוח חזקה כלשהי התרופפו החבלים, היריעות נתקמטו והעלו קיפולים, כי עמוד התווך שעליו נשען האוהל זז ונטה באלכסון כמתמוטט והולך, כאילו בקושי ישא עליו את משא היריעות. מדי פעם, כשהיה מתבונן בעמידתו הדלה של משכנו, נזכר דווידי בחבלים המתוחים כמיתרי כינור, ביריעות המתוחות כעור התוף ובעמוד התווך הישר והעומד איתן כנושא בקלות את אוהלו, שם על אדמת הגבעה, במפעל המלח.

החול שלט כאן שלטון מלא. במיטת הברזל שכרעיה שקעו בו, בציפיות הכר, בסדין ובשמיכה. בכל מקום נוצצו גרגיריו הלבנים. והמזון, פיתות מלופתות בחאלווה, ריבה ושימורי־דגים, שהיה קונה אחת לשלושה ימים בעיר הערבית הסמוכה, היה נלעס כשהשיניים חורקות בשל גרגירי החול שפלשו לתוכם.

המים, שהיו שואבים אותם מבאר לא עמוקה שהיתה מצוייה במרחק־מה ממחנה האוהלים הקטן, היו מלאים נקודות קטנות, שהיו מסתחררות ומתערבלות בספל כיצורים זערערים בתוך מקווה מים עומדים. דווידי, כיתר חבריו, היה מעמיד את המים בכלי כדי שיצטללו, וכעבור זמן־מה היתה קרקיעתו מתכסה במשקע עבה וכהה.

בימים הראשונים לבואו, יש והיה נוטש את ארוחתו באמצע בשל חריקות הבלתי פוסקות בשעת אכילה, שעוררו בו בחילה, אלום ברבות הזמן הסתגל ושוב לא השגיח בכך. גם את המים היה שותה מייד לשאיבתם. “אל תהא איסטניס, יקירי, במטותא, התרגל ליש, לבל תגווע בצמא,” היה מתלוצץ עם עצמו בטרם ישתה.

בתחילת היותו כאן היה מקפיד עם קומו ממיטתו, לנער את שׂערוֹת ראשו שנצצו מגרגירי חול גבישיים שנשקפו בראי הקטן שהיה אתו. לימים הלך ובטל מאליו גם נוהג זה שלו שהיה מקפיד בו. במשך הזמן הסתגל לתנאים שאין מנוס מהם והשלים איתם.

ועם ההסתגלות היה קשה ועצוב. הוא חש את עצמו כאילו גלה לארץ גזירה, עלה על דעתו כמה פעמים לעזוב את המקום ולשוב העירה, אולם כשניצב לעיניו מראה המובטלים הרעבים או הרעבים־למחצה, ונדודיהם ברחובות העיר ללא כל תכלית, והמריבות בלשכת העבודה, שבה ונתחשלה בליבו ההחלטה לשהות במקום זה עד עבור מכת האבטלה.

הכול נשארו כאן, פרט לאחד שהעדיף חיי בטלה ורעב־למחצה בעיר על פני ישיבה “בארץ גזירה”, כפי שכינה את המקום; אולם לא יצאו שלושה־ארבעה ימים ואחר ממחנה מחוסרי־העבודה שבעיר, אשר קץ בחיי בטלה ובקטטות על כל פירור של עבודה, בא לערבת החול וירש את מקום העוזב.

בשעות הפנאי שלאחר העבודה היה דווידי מתפרקד על מיטתו, ששימשה לו גם כיסא ושולחן (עד שרכש לו בעיר הערבית הסמוכה ארגז ששימש לו שולחן), ונוגה הלובן שהסתנן דרך פתח האוהל היה מעלה בזכרונו ימי חורף מושלגים. וכך היה נרדם עוד טרם לעס את הפיתות הדקות עם החאלווה הלבנה־כהה, השמנה והמתוקה, כשלפתן לסעודה שימשו תפוזים עסיסיים וריחניים.

היה מקיץ כשאוהלו שח ממשבי רוח, שהיו מטלטלים אותו קלות ומוסיפים לרפות יותר ויותר את החבלים והיריעות. ללא חמדה היה יוצא, מותח ומחזק את משכנו המט לנפול. למראה האוהל שנמתח והוא נטוי איתן, התאושש ממצב רוחו העכור, אולם כעבור זמן מה החל הכול מתרפה והולך, כאילו מישהו נעלם מערער בזדון את משכנו ומתענג לראות כיצד הולך הכול ומתמוטט, ונהנה במיוחד לראותו מדי פעם נכנס ויוצא.

 

ו.    🔗

העבודה חד־גונית היתה ומטילה שיעמום ושיממון, שהשתלבו בשממת הנוף של ערבת החולות, במעדר־קל היה גורף את החול, כדי לנטוע את הצמחים הגבוהים והקשים, אולם כשהחריץ החפור היה מוכן, יש והיה מתכסה חול מנשיבת הרוח, ואתה לך וחזור שוב כדי לגרוף ולנקות ולנטוע. עבודה זו נראתה לו כחסרת שחר, כאילו נוצרה רק כדי לגרום לו אי־רצון ורוגז, כמעשה זדון מקניט. היה נזכר ברגבים הגדולים והמגובשים שבעבודותיו הקודמות, אשר מכוח המכוש שננעץ עמוק בקרקע כאילו נחצבו, ומה שנחצב שם לא העז לשוב חזרה כמו החול הנשפך כאן. זֵכר העבודות ההן המאיס עליו יותר ויותר את החיטוט בחול, שתכונתו רפיפות וזחילה. בחול הזוחל ראה מעין מעשה עורמה מכוער הנובע מחולשה.

כמוסיף מרירות היה לו המשגיח על העבודה, מוסטפא. אמנם לאברהם דווידי וליתר ה“חוואג’את” – האדונים, כלומר הפועלים היהודים, נאלץ להתייחס בדרך־ארץ, וניראה היה בחוש עד כמה דבר זה מרגיזו. כשהיה מנסה להאיץ בפועלים או להפגין מרוּת, היה מבט עינו של אחד הבחורים משתיק אותו. סיפוק ליצר שלטונו היה מוצא בהתעללות בפלחים, מקללם, מגדפם ומאיץ בהם סתם לשם הנאה, יותר מאשר לצורך; ואז היו הפלחים מורידים ראש בהכנעה מעורבת בפחד, מחשש שמא יפטרם, והיו חופרים במשנה מרץ ושותלים בשקידה את הצמחים שנועדו לשמש מחסום לתנועת גלי החול.

יום אחד חלה מוסטפא קשה והועבר לבית־החולים. רבה היתה השמחה בקרב הפלחים, והפועלים היהודים שיתפו עצמם בשמחתם, “מפיש מוסטפא!” – היו אחדים מהם אומרים לפלחים, והללו היו מרימים עיניהם אל־על ואומרים: “השבח לאללה! אדם רע יותר מארור זה אינו בנמצא.” וידע דווידי, שהיה מתקרב לפלחים ומסגל לו קמעה־קמעה את לשונם, שאם בשיחה בינם לבין עצמם הגיעה לאוזניו המילה ‘מלעוּן’ – ארור, ודאי שנתכוונו למוסטפא המשגיח.

רוחות עזות וקרות החלו מנשבות בערבת החול הפתוחה ופרוצה לכל עבר, וניראו כעורכות הילולה של הפקר; היו מערבלות ענני חול גבוה־גבוה, ואז ניראו לדווידי כסופת שלג; היו מהפכות את קני־הסוּף וצמחי מחסום אחרים, שניטעו בחריצי התעלות, ועורמות חול בתוך הבאר, שממנה היו העובדים שותים את מימיהם. במיוחד הירבו הרוחות להתעלל, במשחק הזדון שלהם, במשכנותיהם הדלים של הבחורים בערבת החול. הרוחות מילאו את עיני העובדים בחול, והללו לקו בכאב עיניים טורד. לא כן הפלחים, שאם כי רובם סבלו ממחלות עיניים מילדותם, נראה היה לדווידי כי חדירת החול לעיניהם כבר לא הוסיפה ולא גרעה.

 

ז.    🔗

בתוך ימים־שאין־חפץ בהם, נפלו מפעם לפעם בחלקו של דווידי שעות טובות שיש בהן עניין. שעות אלו היו כשהיה נלווה לחמדאן, ה“ראיס”, ראשם ופרנסם של הפלחים שעבדו כאן, ששימש נציג שלהם בפני המעביד – השלטונות. חמדאן, בראשית שנות השלושים שלו, תמיר ושחום־פנים, ניחן בחן גברי, שפמו השחור העשוי יפה היה מסולסל דק־דק אל־על מעשה בן־חיל, וכל יחסיו ושיחו ושיגו עם הבריות העידו עליו, כי גבר נבון ונמרץ כמוהו, נועד לשמש ראש ומנהיג ל“ג’מאעה”, לחבורה מאנשי סביבתו. חמדאן היה צייד ותיק וראש תאוותיו היה ציד חיות קטנות ועופות. דווידי היה נלווה אליו בצאתו לציד ציפורים בחורשת הדקלים שמעבר לערבת החולות. בימי פגרה, כשמזג האוויר היה נאה, היו מפליגים שניהם אל מקומות ציד שונים, שהעיקרי שבהם היה אזור מגודל עצים נשירים ובכללו חורשת הדקלים, המאוכלס בעופות.

חיבה יתירה היתה נודעת מחמדאן לדווידי, שכן בו בזמן שהחבורה בכללה לא מצאה עניין כלל לא בפלחים ולא בראשיהם ופרנסיהם, הרי חוואג’ה איברהים, כפי שהיה דווידי מכונה בפיהם של בני־ערב אלה, שעבד איתם יחד ואשר למד מהם את לשונם עד כדי שיחה איתם, מצא עניין רב בהסתכלות באורח חייהם של בני העם, שזו הפעם הראשונה שנזדמן לו לחיות איתם במחיצה אחת.

הסביבה עשירה היתה בבני־כנף ממינים שונים, וחמדאן היה אוהב לספר עליהם דברים שלקחו את לבו של דווידי. לא היתה ציפור שהיתה חולפת מעליהם, בלי שיהא בפיו איזה סיפור שהוא עליה. בפעם ראשונה לצאתם יחד למקום הציד חלפה לעיניהם סיעת סנוניות בציוץ עליז.

“אכן, בסימן טוב ובמזל טוב! ‘סוּנוּנוּ’ המזדמנת בדרך – בשורה טובה היא מן השמיים. אין ספק, כי הצַיִד שלי יצלח הפעם, ברצון אללה. דע לך, חוואג’ה איברהים, כי סנונית קטנה זו מבקרת שבע פעמים בשנה במכּה הקדושה, ובעונת החג' היא עורכת הקפות סביב ה’כעבה‘, ממש כעולה־רגל מן המאמינים, חג’ מוסלמי ממש,” – סיים בהתפעלות.

יום אחד נזדמנה להם בדרך יונה מנומרת, גדלת־כנף וארוכת־זנב. כשהבחין בה חמדאן צייץ לקראתה וקרא: “ברוכה תהיי, המקוננת!” העוף המגודל נח על תאנה בשלכת, שעמדה בודדה בדרך לחורשת התמרים, ועיניו הקטנות תוהות אנה ואנה בעצב.

“אבו־נורי,” שאל דווידי את חמדאן, “על שום מה אתה קורא ליונה זו ‘מקוננת’?”

“כאשר נפטר נביאנו מוחמד, מיטב שלומות וברכות אללה עליו,” נקט חמאדן נעימה של רצינות עגומה, “כל היונים מבנות מינה של זו נשאו עליו קינה ומספד, ועד היום הן מתאבלות עליו. ראה נא, איברהים, כמה עצובה היא, והמייתה כמה נוּגה! אותה אסור לצוד.”

חמאדן הוציא ממלתחת הציידים גרעינים ופתיתי לחם והשליך אליה. ה“מקוננת” עטתה על המזון, ואבו־נורי זה, שחייך חיוכי נחת, דיבר אליה: “הלוואי והמוסלמים היו זוכרים את נביאם כפי שאת זוכרת אותו. ברוכה תהיי!”

פיו של חמדאן לא פסק מסיפורים ואגדות. פעם סיפר לו, לדווידי, שביום פטירת הנביא נזדעזעו שמיים וארץ והעולם עמד לחזור לתוהו ובוהו – עד שיצאה בת קול מן השמיים, רועמת ונוזפת: “אי לכם! חידלו לכם! גם על אחרון הנביאים מוחמד בן עבדאללה חלה פקודת אללה, שאין אדם ניצל ממנה, ובכלל זה הנביאים. וכי עבדי מוחמד טוב מנבי מוסא ‘כַּלים אללה’, הוא משה הנביא, שאלוהים דיבר איתו פנים אל פנים, ומעבדי הנביאים שקדמו לו? זהו חוק בל יעבור, כל אנוש בן ־תמותה הוא, ובבוא יום פקודתו עליו להסתלק מן העולם.” מיד נרגעו שמיים וארץ, געש ההרים שכך, הימים אספו נחשוליהם שעמדו להציף את היבשה, והעולם כמנהגו החל נוהג.

“ראה נא,” הפסיק חמדאן את סיפורו כשהוא מנדנד קלות את כתפו של דווידי, ששקע במחשבות, “שא נא עיניך אל על; הנה שם מצד מערב עף לו ‘אבּוּ־קירבּה’, ‘אבי נאד־המים’ – השקנאי, אל הביצה הקרובה, שמחמת הגשמים נהפכה למקוה־מים. דע לך, שגם הוא עוף שחטא גדול הוא להורגו, משום שסייע לאברהם אבינו ולישמעאל בנו לבנות את מקדש ה’כּעבּה' במכּה.”

“במה היה מסייע?”

“הוא היה ממלא את ה’קירבּה' התלוייה לו בצווארו במים, ומביא אותם לבונים את המקדש. מכּה הנערצה, יא איברהים, משופעת בקדושה, אבל צמאה היא למים בכל הדורות.”

מעוּדד, עירני ומרוצה היה דווידי כשהיה מתלווה אל ה“ראיס” הצייד. הוא חש עצמו נוח וקל משיצא מתחום החולות ורגליו צעדו על פני קרקע מוצקה ושוב לא שקעו בתוך התשפוכת הלבנה הרפופה.

בהגיעם אל החורשה היה חמדאן מכוון את רובה־הציד שלו כלפי סיעות הציפורים שקיננו או עברו בטיסה לשם ומשם, והללו היו נופלות לאחר כל ירייה, כפירותיו הבשלים של עץ הנושרים ארצה כשמטלטלים ביד חזקה את גזעו.

“שים לב! הציפורים נופלות לא משום שאבק־השריפה פגע בהן, הן המוּמות פשוט מעוצם הירייה. יצור חלש ועדין היא הציפור,” היה חמדאן מסביר באוספו את הציפורים שראשן מופשל לאחוריהן ומבט עיניהן הקפואות, הפתוחות כדי סדק צר, היה מעורר רחמים. תוך כדי דיבור שלף את פגיונו החד מנדנו, ובברכו “בשם האל הרחמן, הרחום”, העביר את הפגיון על פני הצוואר הדקיק של היצור הפעוט. וכשהיה הדם, הנוזל מתוך החתך, מרטיב את הנוצות של הראש המידלדל, היה חמדאן מכניס את הציפור השחוטה לתוך מלתחתו ואומר: “עכשיו, איברהים, זהו ‘חלאל’, מותר לאכילה. אצלנו, בלי שחיטה וברכה, ‘חראם’ – אסור.”

 

ח.    🔗

בעצם ימי אור וחמימוּת טובה נתרגשו ובאו על הערבה בסופי שבט ימי קדרוּת, סגריר וחשכה. הווייה של זעף ושל קור חודר לעצמות היתה שורה בכול. במשך שבעה ימים רצופים לא נראתה אף קרן אור של שמש ולא חמימות כלשהי. גשמים ירדו לסירוגין וענני החול המתאבכים עברו את גבולות הערבה, ונוצרו, פה ושם, מירבצי־חול חדשים. בערבה עצמה הפכו הסערות, שהיו מתחוללות פעם בפעם, את מראה־פני־השטח הרגיל: מהמורות, שוחות ובורות נסתמו כליל, ובצפונה שובשו צורות של תילים, גבעות ומיצברי החול הגדולים, דמויי סוללות עשויות בידי אדם, עד לבלי הכר. בלב הרקיע נתלו גושי עבים שחורים, שמהם היו גחים עננים אפורים כחיילי צבא־מחץ פולש, וכיסו בחתף כל פיסת שמיים זכה או מעוננת־מעט, פיסות שנראו כמסתתרות בשולי רקיע מהתקפותיהם של הגושים הנזעמים המתקיפים ללא חמלה.

הפלחים שבאו לעבודה, מכורבלים בבגדים עבים מרופטים ככל שמצאה ידם, סיפרו בשמם של זקנים וישישים בכפריהם, כי נזק־אוויר (במקום “מזג” אמרו “נזק”) כזה שרר בארץ לפני חמישים־שישים שנה, כשהסולטן התורכי וקיסר רוסיה נלחמו זה בזה במלחמת קרים. דרווישים יודעי ספרי רזין ניבאו למלחמה העומדת לפרוץ בקרוב.

בימים מעין אלה היתה העבודה שובתת כמעט. אך יצאו העובדים וכלי העבודה על שכמם והחלו חופרים, באה רוח ופיזרה את החול וכיסתה את חריצי המחפורת. החול הצליף בפנים וחדר לעיניים. בעיני דווידי הצורבות נראתה הסביבה כולה כגוש אטום ומעורפל הרה־רעות.

גשם החל מטפטף, תחילה רסיסים־רסיסים ובהמשכם טיפות עבות וקרות. לקחו הבחורים את כליהם והחישו צעד לאוהליהם. המשגיח החדש, אבו־ג’אבר, ככל שחרה לו על מעשה זה, כבש כעסו וניסה לומר להם דברי כיבושין על עוזבם עבודה ללא הכרח בדבר. רובם חמדו לצון בינם לבין עצמם על המשגיח החדש שהסביר את מבוקשו גם בעזרת תנועות. משנוכח שאין בידו לפעול הרבה כלפי ה“חוואג’את” פנה מיד לפלחים, שלמראה הבחורים השׂמים פעמיהם אל האוהלים, החלו מהססים אם להמשיך בעבודה – התנפל עליהם בשצף־קצף, חירפם בכל מילת־גידוף העלולה לעלות על לשונו של אדם, ואחדים מהם אף היכה במקל שבידו. היתה זו הפעם הראשונה שדווידי ראה מעלל כזה. הבחורים, שהיו עסוקים בשלהם, לא ראו כיצד הנחית מנהל העבודה את מקלו על גביהם של הפלחים.

“מה אתם עומדים כגלמים ולוטשים עיניכם?” הרים אחד את קולו על בני החבורה העומדים ומסתכלים בפלחים הנבוכים והרגוזים, “החישו צעדיכם אם אינכם מתאווים לטעום מהמקלחת הקרה שתותך עליכם עוד מעט מהשמיים.” ובעודם מחישים את צעדיהם אל מעונם, התעבה גוש העננים והשחיר, ונראה כיורד וצונח אל ערבת החולות. החשיכה נתגברה וזרמי מטר חזק נדרדרו בסילונות סואנים. ומשהגיעו אל אוהליהם השַחים, היו רטובים מכף רגל ועד ראש ומים רבים נזלו מבגדיהם.

דווידי לא רץ לכיוון אוהלו, אלא לצריף הגדול המשמש מחסן לכלי עבודה ולאביזרים שונים, שבו היו הפלחים שוהים בשעת הפסקת הצוהריים או מוצאים להם מחסה בשעת גשם. אותן מכות ממקלו של אבו־ג’אבר, מנהל העבודה, הגדישו את הסאה. הפלחים שהיו עוברים על כל מיני עלבונות וכנוּעים כרגיל, נסערו הפעם. המקל שבו הוכו עורר בהם רוח של מרדנות. כה סוערים היו עד שנדמה לדווידי, כי אנשים חדשים לגמרי הם, שלא ראה אותם מעודו.

המבוגר שבחבורה פנה לחמדאן בפתיחה שבה פותחים מוסלמים דבר של חשיבות: “יא, אבו־נורי, התפלל לזכר הנביא!” – וכל השומעים לחשו לעומתו: “תפילות אללה ושלומיו עליו ועל בני ביתו.” – “המשגיח האחרון קשה ואכזרי מהראשון. מוסטפא לא העז להרים יד עלינו. וכי עבדים שחורים אנו שיַלקוּ אותנו? אתה ה’ראיס' שלנו, הרי אתה פטור מעבודה ומקבל מידינו את שׂכרך פי כמה משהיית מקבל אילו עבדת כאן כמונו. עכשיו השעה שתעשה משהו לטובתנו. אם יימשך כך, חזקה עלינו, שאחד מאתנו יוציא את בני מעיו של אותו אבו־ג’אבר, וישמרנו האל מה שעלול להתחולל אחרי מעשה זה, חס וחלילה.”

“ושמא תדרשו גם אתם היהודים,” פנה אל דווידי, “את סילוקו של כסיל ואכזר זה, אם כי אתם אינכם סובלים ממנו? – הרי סוף־סוף בני אדם אנו כולנו, כי את כולנו ברא אללה ישתבח ויתהלל, וכי לא כך?”

משפסק הגשם הזעיקו דווידי וחמדאן את הבחורים אל הצריף. הפלחים הכינו קפה לכיבוד. הכול נתכנסו, פרט לשניים־שלושה בחורים שגילו זלזול בדבר. היתה זו הפעם הראשונה, שהפלחים והבחורים היהודים נזדמנו לכפיפה אחת מחוץ לעבודה. הנשים והנערות הפלחיות פרשו לקרן זווית מרוחקת בצריף המרווח. תחילה שילחו מבטים סקרניים באסיפה משונה זו של “חוואג’את” ופלחים, ואחר כך הסיחו דעתן מזה והיו מפטפטות בלחש בינן לבין עצמן.

משגמרו לשתות את הקפה, שאל ה“ראיס”: “מי רוצה לומר דבר של טעם?”

“שימעו אחים!” אמו אחד המקובל על הבריות בכפרו, ורבים מתייעצים איתו שם, מאחר שחכם הוא ומחונן בכובד ראש, כפי שהעיד עליו חמדאן בפני דווידי. “אין עם שכולו טוב ועם שכולו רע. הרי בני אדם בכל עם הם מינים־מינים, כדגים אלה שביָם. הביטו נא! הנה יד אחת,” וכאן הרים את ימינו ופישק אצבעותיה, “וכי כל האצבעות שוות זו לזו? יש קטנה ויש גדולה, ארוכה וקצרה, עבה ודקה, ולכל אחת מהן צורתה המיוחדת; כך הדבר גם לגבי בני אדם; אבל אומר לכם: זה לי שנים שאני עובד אצל הממשלה, עוד מימי התורכים ותחת ידי משגיחים ומנהלי עבודה שונים, ולא מצאתי, בחיי ראשי, טובים כמנהלי עבודה יהודים. בחיאת אללה, יא ג’מאעת אל־ח’ייר! לא נתקלתי מעודי בין משגיחים יהודים שעבדתי תחת ידם, בכאלה שליבם יהיה קשה ואכזרי כמו אותם ארורים, מוסטפא ואבו־ג’אבר. גם בין היהודים יש אחד טוב יותר ואחד פחות, אבל הם ‘אַואַדִם’, בני אדם; הם מתנהגים עם כל עובד כפי שצריך; אבל שלנו נוהגים עדיין כמנהג התורכים שנפטרנו מהם, אך לא ממנהגיהם הנפסדים. יא אבו־נורי!” פנה אל ה“ראיס”, “אתה המעורב עם אנשי הרשות, השתדל נא שיובא אלינו מנהל עבודה מן היהודים. לא רק פלחים מוסלמים עובדים כאן, אלא גם צעירים יהודים.”

עמדו ימים צחים אחדים וה“ראיס”, ואיתו אחד מן הבחורים, יצאו אל בית־הממשלה בעיר המחוז הסמוכה, וכעבור ימים אחדים הועבר אבו־ג’אבר למקום אחר ובמקומו בא יהודה, מנהל־עבודה ותיק בעבודות ממשלה, יליד אחת המושבות שבגליל, נוח לבריות, היודע להתהלך עם בני־ערב ולפתור בעיות מיוחדות שלהם.

 

ט.    🔗

זה ימים אחדים שלא פסקו הגשמים השוטפים המלוּוים ברקים ורעמים ורוחות עזות תוקפניות. יללת הרוחות והגשם הסוחף, הטוֹפח על יריעות האוהל, בלעו את שאון הגלים, שהמייתם היתה מגיעה כרגיל אל ערבת החולות; ויש שנשכח לגמרי כי לא רחוק מכאן משתרעים מרחבי ים על גליהם המקציפים. הבחורים היו עסוקים כל הזמן בחיזוק אוהליהם, שעם גבור הרוחות היו מיטלטלים ומתערערים, בסוֹמכות ובמשענות־ארעי, שתועלתן לשעה קלה.

דווידי היה שוכב רוב שעות היום, ראשו כבוש בכר שעל מיטתו הרעועה, ובעיניים עצומות הקשיב לרעשו המחריש של הגשם המצליף על היריעות כמו ברצועות עור. עמוד־התווך של האוהל ניסוֹט ממקומו וניצב אלכסונית, כאילו מתבצר הוא בשארית כוחותיו במקומו החדש, כדי לא להתמוטט. היריעה הכפולה הפנימית שוב נותקה מהחיצונית, והיתה תלוייה ומידלדלת וצימצמה עוד יותר את האוהל הצר.

היה יוצא מדי פעם, עד לזרא, ומותח את החבלים; מכה בפטיש על היתדות כדי לחזקן, אך כל זה ללא הועיל, כי עם משבי הרוח התרופפו החבלים יותר ויותר ואיתם ה“קירות”, היריעות. דווידי חוזר ושוכב והמון הרהורים מתרוצצים בראשו, ובראש ובראשונה על מצב הוריו, אחיו ואחיותיו, שזה כמה שבועות לא הגיע אליו כל מכתב מהם. בית ההורים הניצב לעיניו חי, כפי שעזבו, נעלם ואת מקומו תופסים ענייני הווה ועתיד שלו, שאינם מרפים ממנו. זוהי פעם ראשונה שהוא עושה חשבון־נפש לעצמו ברוח הזרה לו לגמרי. בזמן האחרון מנקרות בראשו מחשבות, שהוא מגדירן כנוכריות ומסוכנות, והן מגרות ומפתות אותו בדרכים שונות, לבדוק מחדש ערכים, לשקול ערכם ולבחון את אמיתותם וחיוניותם, ערכים שהיו יקרים ומקודשים לו, משוּרשים ואיתנים בהוויתו, ואשר עד כה לא הצליח אף אחד מהמתנגדים להם להזיזו ממסירותו ודבקותו בהם. כיום נראית לו השאיפה לכונן לעם הנרדף ביותר בעולם בית לאומי משלו במולדתו הקדומה, שאיפה שלמענה הוא נמצא וחי כאן, כחסרת סיכוי. היכן הם המוני העולים לאכלס בהם את הארץ, שברובה היא דלילת תושבים ושוממה, לבנותה ולקדמה לקראת המטרה הנכספת? השערים הפתוחים, שכה קל להיכנס דרכם לארץ, או כמעט שאין נכנסים בהם, ולעומתם רבים היוצאים, ומהם לא מעט גם מאלה שעלו לא מזמן וחוזרים למשכנותיהם הישנים בגולה או מרחיקים נדוד ומחפשים מזלם במדינות עשירות כדי לעשות חיים ולצבור כסף, כסף. ומה על אלה הנשארים כאן? אלפי חלוצים משוטטים ברחובות עיר ומושבה ומתנוונים מבטלה והם רעבים ומיואשים, ומהם המפיצים ייאוש כאן ובתפוצות – בדיבוריהם ובמכתביהם. היכן עשירי עם ישראל, שראו במו עיניהם לא מזמן, עם גמר מלחמת העולם, כמה נשחטו ונשדדו מכלל רבבות בני עמנו, וממונם הרב לא עמד להם בפני הפורעים. מדוע אינם לומדים לקח. ההכרזה על זכותו של עמנו לבית לאומי בארץ־ישראל, שאושרה זה לא מכבר על ידי אומות העולם בחבר־הלאומים, אינה נוגעת לליבם וגם לא לכיסם; והטובים שבהם מסתפקים בפרוטות שתורמים לקרנות הלאומיות, במקום לבוא לכאן להשקיע כספים במפעלי פיתוח, ולבנות עתיד להם ולזולתם. הם מוסיפים להשקיע כספים בעסקיהם על הר הגעש ששכך, אבל הר הגעש שהם חיים עליו לא יכבה כל עוד יישארו שם המוני יהודים.

משהירהר בנוטשים, כך כינה את עוזבי הארץ, נראתה לעיניו דמותו של מיכאל, בן עירו, שבא אתו באונייה אחת, ואשר לפני כמה חודשים חזר לאותה מדינה, שמוגר בה המשטר המלוכני־רכושני. במכתב ראשון שקיבל ממנו משם הוא כותב לו שהוא משתלב והולך בקרב מגשימי המשטר ההומאני, הומאני בה"א הידיעה, של שוויון וחירות לכל, ללא יוצא מן הכלל וללא הבדל לאום ודת. בתרועת חדווה כמעט, הוא מבשר לדווידי, כי החברה החדשה בארץ המהפכה, המעניקה הגדרה עצמית, מדינית ותרבותית, לכל העמים והלאומים הרבים שבתוכם, קטנים כגדולים, לרבות קבוצות אתניות קטנות – מתכננת הקמת רפובליקה יהודית עצמאית בתחומיה העצומים של המדינה, התופסים כשישית מכדור העולם, כך מדגיש מיכאל, כמתפאר, באיגרתו אליו. אמנם, הוא, דווידי, עודנו מהסס באמיתותן ובערכן של בשורות טובות אלו, אבל לאמיתו של דבר ולצערו הרב הגיע מצבו בזמן האחרון לידי כך, כי כשמתעורר ויכוח עם קטני־אמוּנה ועם מתנגדים קיצוניים לכינון מולדת לעם היהודי הנרדף, וּכשהללו מנסים לשלול ערכים אלה, שעליהם חונכו החלוצים, במקרים אלה תש כוחו ומתקשה להשיב מלחמה שערה כהלכה, כדי להפריך את דיעותיהם ובשׂוֹרוֹתיהם המפתות, דבר שניתן לו עד כה בקלות יתירה.

היכן אמונתו האיתנה והנלהבת? כיצד חדר בו הרפיון, כיצד נשתנה פתאום הוא, הדבק בארץ זו מילדותו, ובעצם מאז שעמד על דעתו חושב את עצמו כאזרח הארץ? בבית אבא היתה שוֹרה אווירה של ארץ־ישראל; מיום שנפקחו עיניו להבדיל בין מראה למראה, היו עיניו נתקלות בכתם גדול שהושאר במעלה־קיר־הדלת החיצונית, שהושאר תמיד בלתי מסוייד, כתם קודר ואבל, כסמל של קריעה בבגד חדש של אבלים, והוא זכר לחורבן הארץ ולגלוּת ישראל מעל אדמתו; סמל שני לדבקות בציון, וב“אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני” – היה ה“מזרח”, מרוּבע גדול של קנבוס ועליו רקומים בחוטים צבעוניים הכותל המערבי ומקום המקדש. ה“מזרח” היה נתון במסגרת ותלוי במקום בולט כתמונה משפחתית יקרה. וזוכר הוא כי מדי לילה, פרט ללילות שבת וחג, בטרם יעלה השחר, היו מגיעים לאוזניו ניגוני תוּגה ותחינה של אביו שהיה עורך “תיקון חצות” בעוד חשכת לילה בכול ואומר דברי קינה על חורבן הארץ והגלוּת המרה ומתחנן לאלוהים להחיש את שיבת ציון; והוא, השוכב במצב שבין שינה ליקיצה, מאזין לחרוזי הכיסופים לארץ־ישראל ובירתה, שנאמרו בנעימה נוּגה ועריבה, שהיתה קרובה ביותר ללבו: “אלה אזכרה ותשתפך עלי נפשי, בראותי כל עיר ועיר על תילה בנוייה, ועיר האלוהים מושפלת עד שאול תחתיה,” היה אביו מקונן בתיקוּן־חצות שלו. ואחרון הסמלים, שהגביר בו את זיקתו ודבקותו לארץ היה שקית בד אדומה וקטנה, הדחוסה בעפר הארץ, שאביו היה מחזיקה במקום סתר, עפר ארץ אבות המיועד לשימו בקברו עת יבוא יומו. הוא, דווידי, היה עד, פעמיים תוך זמן קצר, כיצד חפן אביו בשתי אצבעותיו כמה קמצוצי עפר, כדי לשימם בקברם של שני קרובים, שנפטרו בזה אחר זה. נדמה לו שלא ישכח לעולם כיצד הוציא אביו בדחילו ורחימו ובקפידה רבה מהעפר, כאילו היה זה חופן של עפרות־זהב או בּוֹשׂם נדיר ויקר־המציאות.

גיבש והשלים את מה שספג בילדותו מסמלי הגעגועים והכיסופים ומסיפורי־אגדה עליהם מפי אבא ואחרים, בית־הספר העברי, שייסדוֹ בן־עירו, ציוני נלהב (שעם ביסוס המוסד עלה לארץ), ואשר נטע בו אהבה לארץ המוחשית; וההמשך, ספרות עיתית שהיתה מגיעה מיפו ומירושלים לשכנם, המורה לעברית ולספרותה, ובכללה אותו ירחון חמוד ונפלא לבני־הנעורים, “מולדת”, שכל חוברת היתה נושמת אווירה של ארץ־ישראל החדשה. אותו יום שהגיעה לידו חוברת חדשה היה מאורע חשוב לו, חג לליבו. דרך דברי ספרות אלה התוודע לארץ־ישראל של מושבות, קבוצות וישובים אחרים המוקמים והולכים, רשת בתי־ספר לקטנים וגדולים ובכללם גימנסיה בעיר החדשה שהוקמה על חולות הים, וטכניון בעיר הכרמל, והכול על טהרת הלשון העברית החיה שם גם בפיותיהם של פעוטות. וכך היתה לו פינה קטנה ומרוחקת לחופי הים התיכון, המולדת בה"א הידיעה, היא ולא המדינה העצומה והגדולה באפשרויותיה, שבה נולד כאחד מצאצאיהם של יהודים החיים בה במיליוניהם זה מאות בשנים. בעודו נער קטן שאל פעם אחת את אביו: “אבא! משום מה אנו מתפללים בתפילת שמונה־עשרה על הגשם בחורף, ואילו בקיץ, כשאנו זקוקים לו כאן במקום מגורנו, אנו מבקשים על הטל?” השיב לו אביו: “בארץ־ישראל אין גשמים יורדים בקיץ, ומשום כך אנו מתפללים רק על הטל בלבד, היורד שם בימות החמה. החורף בארץ־ישראל נקרא בספרינו הקדוּמים ‘ימות־הגשמים’. כך התפללו אבותינו לפני גלוֹתם מארצנו וכך גם אנו, שלא אבדה תקוותנו לשוב לציון ולירושלים.” ועכשיו, שכמיהתו החזקה להיות בארץ נתגשמה, מה קרה לו? מדוע הוא עומד כיום דל וריק בפני אלה המכריזים, כמו יוצאי מצרים בדרכם לארץ המובטחת: “ניתנה ראש ונשובה מצרימה?” מדוע הוא עומד בפניהם כמו אילם ואינו משיב דבר לחורפיה ומשמיציה של הארץ?

נזכר בחלום שחלם בהיותו גר במחנה העבודה שעל הגבעה. בשעת הפסקת־צוהריים אחת חטף תנומה באוהלו, וחלם שהוא רואה את עצמו בעיר הולדתו ולא בארץ. ובחלומו היה מודע לכך שהוא חי בארץ ועובד בה, ועם זאת הוא מוצא עצמו פתאום חי חיי קבע בגולה, שכבר יצא ממנה מזמן. החלום היה ברור כמציאות ובעל משמעות אחת. הוא התחלחל ולא ידע מה יעשה. מפני מה אינו נמצא במקום מגוריו, עם חבריו לעבודה על חופו של הים התיכון, שבו הוא מתרחץ כל יום? מדוע אין הוא נמצא באוהלו על הגבעה הסלעית, הצופה אל פני הים? כיצד התגלגל לפתע לכאן, למקום שבו טבחה כנופית מרצחים אוקראיניים, שנתיים לפני עלותו לארץ, כמאה גברים ונשים, מכל הגילים, מתינוק ועד ישיש, שדדו, בזזו וגם עינוּ… הוא חש עצמו כבמלכודת איומה… כיצד ייחלץ מכאן ויחזור לשם, לארץ־ישראל, אל המקום האהוב והיקר, שבו הוא חי. מתוך הייאוש פרץ בבכי עז. חברו לאוהל חש אליו ועוררוֹ משנתו. ומשהקיץ והתאושש מתעתועי החלום ונוכח שהוא נמצא באוהלו שעל הגבעה, תקפתו שמחה בלתי רגילה. “אני פה, פה בארץ ולא שם,” לא פסק מלמלמל, ולאחר מכן פרץ בצחוק ממושך של חדווה רבה, כאחד שהופל לתוך רשת של סכנות איומות ונחלץ ממנה בדרך נס. חברו, שהיה עד למתרחש, הפציר בו שיספר לו על מה זה התייפח בשנתו כאחד נואש, ומה פשר שמחתו הרבה בהקיצו, אבל הוא השתמט ולא גילה לו את פשר הבכי המר והחדווה הגדולה שלאחריו.

הוא נזכר בחלום הבלהות וביקיצתו לרגל מכתב ממיכאל, העריק שחזר לגולה, שקיבל ממנו לאחר שנתמנה לתפקיד חשוב במנגנון הפוליטי בעיר הראשית של מחוז ילדותם; ובמכתב הוא רומז לו שאם הוא, דווידי, ישוב “הביתה”, הרי מחכה לו לא רק תפקיד אחד בלבד. “אצלנו, בעולם המתהווה החדש,” כותב מיכאל, “מחכים לכל צעיר אינטליגנטי מבני המולדת המוכן להפשיל שרווליו ולעשות למען בניין וביצור המדינה הסוציאליסטית. המדינה שלנו, דע לך, זקוקה לכוחות אינטליגנטיים ואינטלקטואליים רבים. קיים חוסר משווע בכוחות כאלה, כי המשטר הישן לא איפשר, כידוע לך, השכלה לרבים, ובייחוד לא לבני מעמד העמלים. אנו, אברשה יקר, עומדים להקים עולם מפואר המבוסס על מיטב החזיונות ההומאניים הנעלים של טובי האנושות, ובכללם גם של נביאינו הגדולים.” – ומתחת לשתי המלים האחרונות שירטט קו עבה להדגשה. כיצד, שואל הוא את עצמו, לא השיב לבוגד זה, מיכאל, שערק מן הארץ, מהמערכה הגורלית, תשובה כהלכה, חריפה ופסקנית, על פיתוייו “לשוב הביתה”. מדוע לא היתרה בו לבל יוסיף להטיף לו דברי תעמולה פרובוקאטיביים; כיצד לא כתב לו במפורש, שרק בית אחד יש לו, לדווידי, והוא הבית הלאומי שנוצר והולך בארץ ישראל; מדוע בכלל לא ניתק את התכתבותו עם זה שהיה אמנם חברו הטוב והאהוב עד שנס מן המערכה. זמן רב לא השיב לו על מכתביו, וגם כשהשיב לו לא התפלמס איתו, אלא הֵעיר הערה פה, הערה שם, שלעתים היתה גלומה בהן אירוניה על תמימותו של מומר להכעיס זה, ולפעמים השתמע מהם גם רמז גינוי על בגידתו. אך צורת כתיבתו אל מיכאל היתה מתוך חולשה כלפי יריב חזק, שיש לו מה להציע.

מיכאל התעלם מרצונו של דווידי להפסיק את קשר המכתבים; והנה יום אחד מגיע מכתב המכיל פיסקה בזו הלשון: “אברשה היקר! בינינו לבין עצמנו, מהו העתיד הנשקף לך באותה פלשתינה דלה ומצומצמת, אשר בריטים אימפריאליסטים שולטים בה ומסיתים ערבים ביהודים, ואת האחרונים בראשונים, וכולם הם קורבנות על מזבח ‘הפרד ומשול’ הקולוניאלי. וראה נא גם ראה: היהודים בהמוניהם אינם נוהרים לציון וגם לא מראים כל סימן של חיפזון לבוא לשם. בעלי היכולת שבהם, שאתם שם מצפים בוודאי לבואם, יושבים באשר הם שם ומוסיפים להשקיע את ממונם לא בבית היהודי הלאומי כביכול. ומה בעצם יועילו התרומות של הקרנות הציוניות? וכי באלה אפשר ליצור כוח מדיני לעם היהודי למען הבית הלאומי המובטח? ואתה אבראשקה, שמוח בקודקודך, אנא שים לב לעוד עניין חשוב, ולדעתי חשוב מאוד: וכי סבור אתה, שהאוכלוסיה הערבית בארץ תחדל פתאום להתקומם נגד יצירת ישוּת מדינית ותהא זו אשר תהא – בפלשתינה? הדעה נותנת, אבראשה יקר, כי אוכלוסיה זו תגביר משנה לשנה את התנגדותה לכך, ומי יודע עד היכן יגיעו הדברים.”

נזכר דווידי, כי בקראו פיסקה זו רגז עד כדי כך שלא המשיך לקרוא את המכתב עד תום, אלא לאחר ימים אחדים. והנה עכשיו צפה פתאום במוחו שיחה ששוחח איתו חמדאן ובה, במפתיע, דיבורים נגד שאיפותיהם המדיניות של היהודים בארץ, והקדים לדיבורים אלה הקדמה ארוכה שלא מן המניין. נציג הפלחים העובדים בערבת החולות היה מחבב את דווידי על הדיבור הערבי שסיגל לעצמו, על התעניינותו במנהגי הערבים ובדת האיסלאם. חמדאן האדוק, שגמר ארבע כיתות מהחמש של בית־הספר העממי בכפרו, פירש את שאיפת דווידי להכיר את מנהגי האיסלאם ומצוותיו כרצון להיספח ל“דת הנכוחה”, והחליט ככל הנראה לסייע לו בכך. תחילה דיבר חמדאן בשבח הערבים המכבדים מאוד את שכניהם ואינם קנאים כלל, משום שמוסלמים הם ודתם נוחה היא, לא חמורה, ושווה לכל נפש. הוא הציג דוגמא להיעדר הקנאות: מוסלמי רשאי להתחתן עם יהודייה או נוצרייה ואין היא מחוייבת להמיר את דתה, פרט לבנותיהן של עובדי האלילים, “קללת אללה עליהם!” – “אתה שואל, יא איברהים, מדוע היהודייה, או הנוצרייה הנשואה למוסלמי אינה יכולה להישאר בדתה? מה אתה רוצה, יקירי, שבביתו של המוסלמי ישרור ‘בלגאן’? הוא מוסלמי, אשתו יהודייה או נוצרייה, וילדיהם חציים מוסלמים וחציים יהודים או נוצרים? תבין, שאם הבעל מוסלמי, הרי ממילא האשה היא מוסלמית ואינה מחוייבת להמיר לפני הנישואין את דתה, כפי שנהוג אצל יהודים ונוצרים. ראה נא כמה נוחה היא דתנו לבני האדם, שאין היא מניחה מכשולים ומיגבלות על דרכו של הגבר במיקרה והוא זקוק לעוד אשה; אין הוא מחוייב, כמו אצלכם, לגרש את האשה הראשונה בטרם ישא את האחרת. עבירה גדולה היא, איברהים יקירי, לגרש את אשת הנעורים ללא סיבה וללא עוון בכפה. אבל ספר־אללה הקדוש מייעץ לגבר, המרגיש שלא יוכל להתנהג עם נשיו בשוויון, כי מוטב לו שישא רק אחת. בינינו לבין עצמנו, יא איברהים, מה יותר טוב ויותר הוגן, לשאת אשה נוספת או אפילו יותר, כדת וכדין, או לחטוא בצינעה עם נשים אחרות, עם אהובות, ובכלל זה גם עם אשת־איש, שזהו ניאוף גמור – כדרך רבים מן הנוצרים והיהודים.”

כצייד־נפשות מובהק הבליט חמדאן עד כמה דת הערבים סובלנית ורחבת־לב, שכן המוסלמים מאמינים גם בתורה ובנביאי ישראל, שעליהם מסופר הרבה בקוראן, ובעיקר מעריצים הם את משה נביא ישראל. “שמע, שמע, אם לא ידעת: תוֹאָרוֹ של נבי מוסא בקוראן הוא ‘כַּלִים אללה’, ופירושו שהאל דיבר איתו פנים אל פנים, דבר ששום נביא לא זכה לו, אפילו הנביא מוחמד, שכן דברי אללה לא נמסרו לנביאינו ישר מפי הגבורה, אלא באמצעות המלאך גבריאל.” את הטפתו ל“דת הנכוחה” סיים כך: “אך דע לך, אדם הנכנס בצל כנפי האיסלאם צריך רק להכיר, שמוחמד הוא אחרון הנביאים.” חמדאן גם רמז לו, שאם יבחר דווידי באיסלאם, מיועדת לו הבת היפה וההגונה ביותר שבכפרו; ואשר למוהר, אל לו לדאוג, הדבר יעלה לו בשווה פרוטה, במוהר סמלי. וכאשר סיים חמדאן את שיחתו הארוכה, הבחין דווידי, שעל שפתיו יש עוד משהו חשוב לומר לו, וראהו חוכך בדבר, וּמשום־מה חזר בו ולא אמר כלום.

למחרת היום, כשנפגשו שניהם ליד הצריף שבו נחים הפלחים בשעת ההפסקה, אמר לו פתאום חמדאן, אחר שיחה קצרה על דא ועל הא: “יקירי איברהים! אל ייחר אפך בי אם אשאלך דבר מה: מפני מה ולשם מה אתם היהודים באים לארץ קטנה וענייה כל כך, בו בזמן שאתם, ישתבח האל, עשירים אדירים, בעלי עסקים עצומים, והנכם רבים שם באירופה ובאמריקה?” דווידי, שהופתע קצת מעצם הנושא שהעלה חמדאן, השיב לו על דרך הקיצור, שעליו לדעת, קודם כל, שלא כל היהודים הם עשירים, כפי שסיפרו לו, וכי היהודים, ובכלל זה גם העשירים שבהם, נרדפים בכל הדורות ובארצות רבות, ואין להם בית כמו לכל העמים שביתם היא מדינתם; ומשום כך הם שואפים להקים להם פינה משלהם כאן בארץ שהיתה פעם מולדתם, ובה היו להם מלכים ושרים וכן נביאים, “שכפי שאמרת נביא האיסלאם העריצם וגם אתם כולכם מכבדים אותם. אנחנו היהודים רוצים לחיות כשכנים טובים חיי אחווה וריעות עם הערבים, שהם והעברים מקורם ממוצא אחד, – כידוע, וקרובים זה לזה כבני דוֹד. בארץ הזאת יש מקום לכם ולנו. אתה ראית במו עיניך כיצד הפכנו שיממת־חולות לעיר נאה ומסודרת, ובשטחי ביצות ממאירות, המפיצות מחלות ומגפות, הקימונו יישובים פורחים ומשגשגים, כמו המושבה חדרה, שביקרת בה, כפי שסיפרת לי, והתפעלותך ממנה היתה רבה.”

חמדאן שמע את דברי דווידי בקשב רב והשיב לו בנחת: “יא אחי איברהים! נכון הדבר שבני ישראל מלכו בארץ זו לפני אלפי שנים והשאירו אחריהם כאן חורבות וקברים משלהם. גם בכפרנו יש שכונה שנקראת ‘חארת בני אִישׂראיל’ ־ שכונת בני ישראל, ובכפר השכן ישנו מעיין שקוראים לו ‘עין אל־יהוד’ – מעיין היהודים, אבל מימשלם של בני ישראל היה לפני אלפים בשנים. ראשינו במועצה המוסלמית אומרים, שאתם שואפים לייסד כאן, בפלשתינה, ממלכה ששמה יהיה מ’מלכת יהודה' ולבנות את ה’הַיְכַּל‘, ההיכל, הוא בית המקדש, שלא אנו הערבים החרבנוהו, אלא בני רומא הכופרים; וכעבור כמה מאות שנים, עם הופעת הנביא, ברכות אללה ושלומיו עליו, ניצחנום, אנו הערבים, והקימונו על חורבות ה’היכל’ את מסגדי ‘אל־אקצא’ וכיפת־הסלע באל־קודס העיר. איש פשוט אני, יא איברהים, אבל מוסלמי אני בגוף ובנפש, ואני אומר לך, חביבי, שלמעשה כזה לא נסכים כולנו בשום פנים ואופן. שמע לי, יא אחי! אני מסכים שיבואו הנה כל מי שירצה מכם לבוא, אבל לא כל היהודים שבעולם, ואני מסכים שהבאים הנה יקימו כפרים וערים, כמו חדרה ותל־אביב היפה, ושיהודים וערבים יגורו יחד בערים ובכפרים ויעבדו בהם יחד, שכם אחד, כאחים נאמנים, – אבל לייסד ממלכה ולהיות שליטי הארץ הזאת ולהקים את בית־המקדש במקום אל־אקצא המבורך? – לזאת אני מתנגד, ויתנגד לכך כל מוסלמי הנאמן לדתו. שום אדם לא יוכל שאת כשמסיגים את גבולות ביתו ונחלתו וחודרים לתחומם. משל שלנו, יא איברהים, אומר בזו הלשון: ‘בוקר טוב לך, שכני! אני בביתי, ואתה בביתך…’ משל זה כוחו יפה גם לגבי בני־דוד כמו היהודים והערבים, שכל אחד ואחד צריך לשבת בביתו ובנחלתו, מה שנתן לו אללה יתעלה; ואם יתחשק לו לעבור אל תחום ביתו ונחלתו של הדודן, אין ‘בוקר טוב’ בפי האחד לשני, ובמקום ברכות שלום יש ריבות וקטטות ומכות עד לשפיכות דמים, אללה יצילנו!”

בשעתו לא הרשימוהו ביותר הדברים הפסקניים והבלתי נעימים שאמר חמדאן, ודווידי השיב עליהם בלי לשכנעוֹ; דברים בדומה לאלה כבר נשמעו מפי אנשים ומנהיגים, בני עם חמדאן, והאחרון רק חזר עליהם. הוא רק הופתע לשמוע דברי “סיאסה”, פוליטיקה חילונית, מפי חמדאן האדוק בדתו, פלח פשוט שבקושי הבין מה שקרא בעיתון. ברבות השנים נוכח דווידי עד כמה ענייני־מדינה טהורים נשתזרו ונשתבצוּ בתוך “האמונה הנכוחה”, זה התואר של דת האיסלאם בפי מאמיניה, עניינים מדיניים חילוניים לגמרי, הרחוקים מרחק רב מקדושה. פוליטיקאים דתיים וגם לא־דתיים החלו מגלים מאמצים ושקידה, בדרכים שונות ומשונות ולא כל כך קדושות כדי לשבץ אותם בהלכות הדת. בסופם הלבישו אותם באיצטלאות אגדתיות־דתיות כדי לשבות את ההמון האדוק בדתו לדיעותיהם המדיניות.

זמן־מה אחרי שיחת חמדאן קיבל את מכתבו של מיכאל ובו התחזית על התגברות התנגדותה של האוכלוסייה הערבית ליצירת ישוּת מדינית יהודית בארץ; תחזית שהכעיסה אותו, מחמת הכוונה הגלוייה, להבריחו מכאן “הביתה”! – אולם אז לא עלה כלל על דעתו לעַמת את דברי מיכאל עם דברי הפלח הצעיר, כי נשכחו ממנו, ומלכתחילה לא ייחס להם ערך רב והסיח דעתו מהם. עכשיו, כשהוא מציג את הפיסקה במכתבו של מיכאל מול דברי חמדאן, נראים לו דבריו של האחרון במשמעות אחרת, ושוב אינו מתייחס אליהם כאל דברים בטלים. הוא רואה, שהנוסח של השניים שונה, הכול לפי האומר, אך כמה זהים הם בתוכנם ובמהותם, ונראים לו דווקא הגיוניים מאוד, כי האמת העירומה עולה מהם.

מעתה זרמו במחשבתו דברי אפיקורסות בזה אחר זה, בכל מה שהיה לו אמת יציבה וברורה וחובה קדושה; הוא הפריך או העמיד סימני שאלה על רעיונות ומעשים ושאיפות, שהיו לו כדבר המובן מאליו, ודבק בהם מאז עמד על דעתו, בכל נפשו ומאודו. הכול נהפך למשהו שאין בו אחיזה, עקרונות שאין בהם ממש, הבל ורעות רוח. הוא חש שהכול מתמוטט בו ומתרוקן והוא נשאר ככלי ריק, כחרס הנשבר.

הוא התהפך על מיטתו מצד אל צד בחוסר מנוחה גובר והולך, חש שניטל ממנו איזונו הנפשי. לבסוף התרומם והתיישב על המיטה.

האקדח שהביא איתו לארץ בדרכי מחתרת, חבוי בקופסת ריבה, כמו ניצנץ לעיניו באפילת האוהל. כלי־הירי הקטן, השחור, קרץ אליו וכאילו הקנה שלו, שהיה מקפיד במיוחד מזמן לזמן על נקיונו, היה לפה דובב, שקיצר ואמר: “מכיוון שהגעת אל מה שהגעת, עליך לשים קץ לקיומך העלוב, קיום שאין בו טעם.” הוא גישש בגוש החשיכה בתוך חפציו המגובבים בפינת האוהל, ושלף מתוכם את האקדח, החזיק בו ברפיון יד שתקף אותו לפתע. הכלי הקטן הורגש בידו עתה כמשהו כבד מאוד והוא השמיטו. קול עמום וחלוש עלה מנפילת האקדח ושקיעתו בקרקע החול.

ניצבו לעיניו דמויותיהם של החלוצים שטרפו נפשם בכפם במשך שנות היותו בארץ, מי מחמת בטלה־מאונס ממושכת ומנוונת, ומי מחוסר יכולת הסתגלות לעבודה גופנית קשה באקלים הלא־נוח, וכל כיוצא בו; אך בעיקר איבדו את עצמם מחמת התייאשות מהגשמת השאיפות הנעלות שלמענן עלו לארץ. הוא הכיר כמעט את כולם, פקד את קברותיהם, קברים דחויים ליד גדרות בתי־העלמין בערים ובמושבות, שכּרוּ להם לפי כל החוּמרה של הלכות קבר־ישראל לגבי השולחים יד בנפשם. האם למעני יכרוּ קבר נוסף, נידח ומנוּדה, בפינת גדר של בית־עלמין? האם לא די בקברים כמו אלה? האם לשם כך טרח אותו פחח יהודי חביב בווינה להצפין את כלי־הנשק ותחמושתו, זה שקינא בך על היותך צעיר וזוכה לעלות ארצה לבנותה, ולבסוף תהא נוטל באמצעותו את חייך בידיך אתה? האם עלית לארץ כדי להיטמן מיד בעפרה? אבי סָבְך, שהאמין בקדושת הארץ ועלה בשנת השמונים לחייו כדי להיקבר בירושלים ולחסוך מעצמו צער גלגול־מחילות עם בוא הגואל, חי עוד שבע שנים בארץ, ואתה, נינו, בשנה השלישית להיותך כאן כבונה הארץ, החלטת אחת־שתיים להיות מלאך־המוות של עצמך? – ברי, כי לא ימית את עצמו מדעת. לא זו הדרך.

הסערה המשתוללת בחוץ, שהתדפקה על היריעות, קרעה את פתח האוהל שנפער לרווחה, ולתוכו חדרו ממרחקי מקום וזמן משבים של רוח קרה שלא כרגיל, קור של כפור המעורר ומחשל, מאותן רוחות ששררו בחורף שלפני כשלוש שנים, בימי וארשה וּוינה שלו, באכסניות־ארעי, לימים או לשבועות מספר, לאלפי החלוצים העולים, מחנה יוצא ומחנה בא. המשבים המעודדים שחדרו לאוהלו של דווידי כמו נתלוו בהדי שמחת־נעורים תוססת, השופעת מרץ ותקוות גדולות שבהם היו שרויים אז אלפי הצעירים על סף עלייתם, בשהותם בבתי־העלייה המרווחים בשתי הקהילות הגדולות, באותם ימים עשירים במעשים ובתוכניות לעשייה גדולה להחשת מימושו של הבית הלאומי. אוזניו שמעו, כמו חיים, פזמוני שירה חלוציים וארץ־ישראליים שהיו ממלאים את אווירן של האכסניות הללו, ונדמה לדווידי כאילו רק אתמול שר במלוא גרונו את הזמירות ההן יחד עם כל החבורה. עברהו משהו עז, מעודד ומדרבן, שנבע מתחושת השמחה, המרץ והתקווה שפעמו ונתלוו לו אז במקומות שהיה מהלך בהם עם חבורות החלוצים באותן שתי בירות גדולות שהיו מאוכלסות במאות אלפי יהודים. מציאות החלוצים מורגשת היתה בקהילות אלו, שכן משכו רבים מבין הצעירים לחלוציות ולעלייה ועוררו תנועה ועניין רב בחוגי הציבור השונים. אוזלת־היד, הספקות, המבוכה ואחריהם הייאוש, שיישוּתו היתה לכודה ונתונה בהם כמו בצבת, נסתלקו, והוא נאזר עוז, התנער וקם ממשכבו מעוּדד וכמו מדורבן.

עכשיו הוא חזק ברוחו, חזק לגמרי. רוחו נשתנתה מן הקצה אל הקצה. נס הוא כיצד נחלץ ממארת הרפיון, ההססנות וחוסר־האונים, והוא יציב ומחוּשל בדעתו. עתה הוא אברהם דווידי כפי שהיה בעבר, ולפי תחושתו אף יותר מזה, הוא אבראשה דווידזון שלא ידע פיקפוקים והרהורים הנובעים מחוסר אמונה, הלוהט באהבתו ומסירותו לארץ, לעלות אליה מהר ככל שאפשר, כאחד הנכסף אל אהובת־נפש שנתגלגלה למרחקים ועיניו לא ראוה זה עידן ועידנים. עתה נתעורר בו צורך עז להתפלמס עם קטני־אמונה ומתקני עולם כביכול, קיצוניים, שהמירו את רעיון שיבת ציון באידיאות מהפכניות קוסמופוליטיות מצלצלות, שבמסגרתן, כך הישלו את עצמם, יפתרו גם את הבעייה היהודית הנצחית. הוא צמא להתווכח ולהוכיח לאלה שהציצו ונפגעו עד כמה רעיונותיהם ושאיפותיהם הנשגבים לכאורה, מסנוורים, לא באורם המאיר נתיבות כביכול, אלא מכות בעוורון, ואינם אלא חלום באספמיה; אך אין אף אחד מהם, רק הוא לבדו בלב ערבת החולות באישון לילה, ליל רוחות זדוניים ומימטרים עזים, אבל הוא נתון במצב בלתי רגיל, חריג מאוד והוא מוכרח להערות במילים את אשר בלבו הרוגש, המחפש פורקן מהעומס שבפנימו. מאין ברירה ישמיע הוא לעצמו את הדברים שיקשה עליו להחזיקם בקרבו, ואין ביכולתו לעצרם בתוכו פנימה. מאין ברירה יתווכח דווידי עם דווידי. הראשון, שיצא בשלום מהסבך האידיאי שבו התלבט עם דווידי השני, הספקן מאתמול, שהגיע לידי כך שהיטה אוזן קשבת לאימרי־שפר חלקלקים, ונלכד בלבטים שהדיחוהו עד לכלי־הירי שזה עתה הוחזר למקומו.

וכך התנהל הדו־שיח, ובקול, בין הדווידים, אחד רופף, קצר־יד וקצר־רוח ופוסח על שתי הסעיפים, עומד לעבור את הסף ולהצטרף למחנה היריב הבוגדני; ואחד, שדרכו ברורה לפניו, המאמין בהגשמת רעיון שיבת ציון ובהקמת חברת עבודה יוצרת, תרבותית וחופשית, שתשמש גרעין בריא לבית הלאומי של העם היהודי, וּמוּדע לקשיים ולמכשולים, שמן החובה, להתמודד איתם ולהתגבר עליהם.

משנתעייף ועמד להירדם ורוחו קלה וטובה עליו, שמע קול מאי־שם, קול אלמוני מחוספס וצרוד כזומם רעות, שואל: “הסבור אתה, אברהם דווידי, כי נסתלקו כבר כל הרהורי הספקות ואתה משוחרר מהם כליל?”

דווידי, שכבר היה אחוז בחבלי שינה, השיב: “אל תשלה את עצמך, פלוני אלמוני החורש רעות, באשליות־שווא; שוב אין בליבי אף צל־צילם של אותם ספקות ופיקפוקים מכרסמי־שורש החותרים מתחת ליסודות. אך דע לך, תועה דרך וזומם רעות שכמותך, שאם ביום מן הימים, או בשעה מן השעות, ינקר במוחי או בלבי ספק שהוא, הרי הוא יהיה מאלה שהם לצורך עשייה ובנייה. מעכשיו יכול אתה לשלח בי חיצים בצורת הירהורים ועירעורים בהמון מאמתחתך הגדושה, ולא תהיה זאת התפארות מצידי אם אומר שהם לא יפגעו בי, כי כבר התגברתי עליהם וניצחתי, ואתה, אתה המנוצח.”

 

י.    🔗

בשעה חמש לפנות בוקר נתעורר דווידי שהיה שקוע בשינה עמוקה ושוכב מכורבל בשמיכתו הדקה, שכתוספת לה גובבו מעליה מעיל חורפי ישן וכיסויים מכל הבא ליד. ברקים מסמאי־עין האירו תכופות את חשכת הערבה הסוערת. רעמים התגלגלו בזה אחר זה, ודווידי, שהיה אחוז בחבלי שינה וחלום, דימה כי המקום נהפך לזירת קרב בנשק כבד. עלו בזכרונו הדי תותחים של חזית מלחמת העולם בראשיתה, חזית שנתקרבה למשך זמן־מה לעיר מגוריו. סילוני מטר סוחף טפחו על היריעות, כאילו ערכו מתקפה מוחצת על משכנו, על אוהלו השח.

לאחר הפוגה קצרה ניתך הגשם ביתר עוז, כאילו הוא קיבל בינתיים תגבורת מאי־שם. האוהל שנתרפט נע וזע בלי הרף. אותה יריעה פנימית, שמיום אתמול נפרדה ברובה מן החיצונית, טולטלה אנה ואנה וטפחה על מיטתו של דווידי. טילטולי האהול גברו ותכפו. פתאום חש חבטה עזה; האוהל התמוטט ונפל וכיסה את דווידי השוכב מכווץ מקור.

הוא שכב בלי נוע וללא כל רצון לקום. לחץ יריעות האוהל שנערמו עליו, הוסיף לו חמימות־מה. טפיחות הגשם הסוחף טירטרו באוזניו עד להחריש. פתאום הרגיש באיזה שרץ קר ולח זוחל מתחת לגבו. היתה זאת שלולית־מים קטנה שהתגנבה אל מתחת לשמיכה. הגשם והרוחות הסוערות פסקו בהדרגה. הוא קם, התלבש מהר במה שנשאר יבש יחסית, הסתכל סביבו, ולאוזניו הגיעו קולותיהם של הבחורים שעמדו ליד אוהליהם ההרוסים, מחטטים בהם ושולפים מתחת למפולת בגד או חפץ אחר.

עם שחר החלו השמיים להתבהר, ועוד לפני הנץ החמה טוהרו משארית עבים ועננים, והיו מבהיקים בתכלתם השקופה והעדינה, וצלולים היו כאילו מירקו אותם מרק היטב לקראת השמש העולה, שזה זמן רב לא נראתה. והנה עלתה השמש, בוטחת ועליזה, והפיצה בנדיבות רבה אור מתוק לעין וחמימות נעימה לגוף הקפוא מקור ולחות ממושכים.

ערבת החול שעטתה קדרות וזעף במשך כל השבוע פשטה צורתה ולבשה צורה זוהרת ומאירה פנים. לעיני דווידי ניראה מישור החולות רחב־הידיים אחר לגמרי מכפי שראהו במשך הזמן הממושך שהוא חי כאן. תמיה היה על עצמו כיצד לא הרגיש עד היום כמה יפה, ואפילו מצודד, הוא נוף חופי זה. מרחוק הגיע שאון הים שערב לאוזנו, ובהתקרבו לעברו היו עיניו נתונות בגלים, ששוליהם מלבינים בליבנת הקצף והם רודפים זה אחר זה כבתחרות מירוץ חגיגי.

מנהל העבודה יהודה הגלילי, שגר בעיירה סמוכה, הקדים לבוא, כי ניחש מה עלול להתרחש אצל יושבי־אוהל בליל החרדות שעבר על האיזור. ומשראה את מחנה האוהלים ההפוך בדמות גושי יריעות מרופשים השקועים במקווי־מים, הורה לבחורים להוציא מן המחסן יריעות חדשות וחבלים. רוב שעות הבוקר עברו עליהם בהקמת מחנה אוהלים חדש, והחול שנתקשה מחמת המימטרים הֵקל על הצבתם.

הבחורים יצאו לעבודה מעוּדדים ועליזים וכלי העבודה על שכמם. אחד נתן קולו בשיר וכולם החרו החזיקו אחריו, ובכללם דווידי שקולו נשמע עליז ונלהב אחרי תהפוכות מאבקו עם עצמו אמש, ליל גמר המאבק, כפי שכינהו – שיצא ממנו מחוּשל. הכול היה חביב ויקר לו: הערבה על גלי חולותיה הלבנים, הצמחים הנטועים שהוציאו עלעלים ירוקים, וחבריו לעבודה. מוכן היה להתחבק ולהתנשק איתם בבוקר זה, גם עם אלה שאינם לרוחו.

משנתקרבה החבורה העליזה בקולות שיר אל מקום העבודה, מצאו את הפלחים, שבאו עם השכמה מכפריהם, כפופים על עבודתם, כשהם חופרים ושותלים את עשבי וצמחי החסימה. פלח קשיש שאל את חמדאן על מה זה שמחים היום “שבּאבּ אל־יהוד”?

השיב ה“ראיס” אבו־נורי, כשיתר הפלחים מפסיקים לרגע קט את עבודתם ומטים אוזן להסברו: "וודאי חג היום ליהודים, בעצם רק חצי חג, שקוראים לו ‘עיד אש־שג’רה’ – חג האילן. חג זה שבו מצוּוים הם לנטוע עצים חל באחד מימי חודש שבט שלהם, וקרוב לוודאי שהוא חל היום ".

“הקדמת, יא חמדאן, בקביעת חג הנטיעות שלנו,” השיב לו יהודה, "לפי הלוח יחול חג זה השנה רק בעוד שבועיים, בערך. אמנם חג היום לצעירים היהודים כאן, אלא שהוא בעצם חג חנוכת הבית, שכן קיבלו היום בתים חדשים במקום הישנים, שנפלו הלילה ולא יצלחו שוב למגורים ".

“אם חנוכת הבית כאן, אחים,” פנה חמדאן לפלחים, "למה אתם מחשים? וכי נעלם מזכרונכם פיתגם שלנו: ‘אין שמחה כשמחת חנוכת הבית’? הבה, תנו קולכם בשיר "!

הפלחים פתחו פיהם בסילסולי זימרה, ששרים אותם שכנים וידידים טובים כאשר משלימים גגו של בית חדש והוא כבר עומד על תילו ומחכה לבעליו. בחרוזי שבח קדומים תיארו הפלחים את יופיו וחינו של הבית החדש, תוך פירוט חלקיו השונים, מן המסד ועד לטפחות. משסיימו בשבח המעון, הידהדו בחלל הערבה חרוזים המביעים עתרת איחולים לבעל הדירה החדשה: ברכות פרי הבטן, צאצאים זכרים לרוב, כולם חרוצים, כולם נבונים וכולם גיבורי חיִל. אחריהן באה פרשת ברכות בתנובת השדה, יבולי שפע של שׂעוֹרה וחיטה, פרי הגפן והזית בכרמים, ובעדרי הצאן. ובעוד הפלחים מסלסלים בשיריהם, נענו הבחורים בשירת “אל יבנה הגליל” ו“באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה”.

ותוך כדי זימרה נלהבת הניחו הפלחים את כלי העבודה ויצאו בריקוד ה“דבּקה”. ראו הבחורים את הפלחים בכך, נתעגלו גם הם בעיגול ויצאו ב“הוֹרה” עליזה והשתלבו בריקוד שתי חבורות המרקדים והיו לאחת. חמדאן אבו־נורי ויהודה הגלילי נסחפו גם הם בזרם השמחה, והיו שניהם עומדים ומוחאים כף בהנאה למיקצב הריקוד העליז והנלהב לכבוד “חנוכת הבית”.