באחד הימים של שלהי קיץ, כשפתחתי דלת ביתי, קידמני צלצול עז ותובעני של טלפון. אותה שעה עייף הייתי עד־מוות ובלבי התפללתי שהעומד מעבר לקו לא תהיה אותה אשה, מידידות המשפחה, שחיבה יתירה נודעת ממנה לשיחות טלפון שאין להן סוף, המוציאות מן הכלים גם את הסבלן ביותר. אלא שלשמחתי נתבדה החשש. מן השפופרת בקע קול גבר בלשון עברית נמלצת, על טהרת המבטא המזרחי־הערבי: בעי“ן גרונית וחי”ת שחִירחורה מעומק החיך, טי“ת מודגשת בקצה הלשון, שאינה דומה כלל לת”ו, וכן קו“ף שאין לה כל דמיון לכּ”ף, והשווא־נע של המדבר נע בחינניות גנדרנית, תאווה לאוזן.
מייד הכרתי שאין זה אלא קולו של חוסני חמדאללה בן מוסטפא, אחד מאותם ידידים שמצאתים בירושלים העתיקה, ב“גדה” או ב“רצועה”, עם סיומה של מלחמת ששת־הימים. לפני כשלוש עשרות בשנים זימן הגורל את שנינו למכללה שעל הר הצופים. לי היתה זו שנה אחרונה ללימודים, ולחמדאללה שנה ראשונה. הוא היה אז הערבי היחידי בבית־האולפנה, והשתלם במדעי־המזרח, כולל תנ"ך ושירה עברית של ימי־הביניים.
חמדאללה בחוּרוֹן שחרחר וצנום היה, וזריזותו זריזות־יתר של מי שמנוחה ושתיקה הן תועבת־נפשו ממש. פסוקי התנ“ך שגורים היו על פיו וגם בשיחת יום־יום עם עמיתיו מבין התלמידים היה משוחח במתכונת הדיבור המקראי, לרבות ו”ו־המהפך, שהיה מרבה להשתמש בה. דיבור יוצא־דופן זה היה משעשע את הבאים במגע עימו, ולא אחד מאתנו היה גוררו לשיחה למטרה אחת בלבד: לשמוע את העברית החמדאללית.
אחרי שאלות־השלום ותשובות־הנימוסים, אמר לי: “באתי, רעי־כאח־לי, תלָה־אביב היום, ערב שבת־קודש, עם שלושה מילדיי, יוצאי־חלציי, מצעירי הצאן אשר חנן אלוהים את עבדך. ומה חשוק אחשוק לבוא בצל־קורתך!”
מתוּן־מתוּן דיבר, כקורא בתורה, כדי לדייק בדיבור לפי כללי דיוּק מוקפדים, כאשר הסכין.
“היכן אתה וילדיך, אמור לי ואבוא לקחתכם אלי,” אמרתי לו, לאחר שהבעתי את קורת־רוחי על העונג והכבוד שיגרום לי הביקור. גינוני הדיבור, שהמארח חייב בהם במסיבות כאלו, עצמם־ובשרם מלשון־ערב הם, אלא שבמאמץ מיוחד קרמתי עליהם קרום עברי מליצי.
“נעמו אמריך לאוזני כדבש ללשון וכנופת־צופים לחיך,” השיב חמדאללה, “אך אל נא תטרח לבוא ולקחתנו למעונך. אנוכי והילדים, אשר מימיהם לא ראתה עינם את הים, הולכים אל הרחצה. נשחה בגליו, וכאשר נכלה – בוא נבוא אל ביתך, אם ירצה השם. ועתה היה לי שלום ופרוס משלומי לעקרת־ביתך, גפן פורייה שלך, שלא זכיתי עדיין להכירה פנים־אל־פנים.”
עקרת־ביתי באה כעבור שעה קלה מעבודתה, סחוטה ודווייה ומלאה רוגז, כדרכה בשבועות האחרונים. קיץ קשה עבר עליה במשרד שהיא עובדת בו, והיה העוֹל מעיק בכל כובדו על רעייתי. ועל כל אלה מירר את חייה ה“בוס”, האחראי למשרד, העובד שלא על מנת לקבל פרס, אשר לפני כמה חודשים חגג את יובל־הגבורות שלו. הלה, עמדה בו רעננות כוחו ולא גרעו השנים מבריאות גופו, אך רוחו היתה מעורערת בקירבו, ונוח היה לרגוז ולהירגן והולך בקרי עם העובדים ומציק להם בכה ובכה. בחרבוני קיץ זה היה מוצא פסול בכל דבר ומתערב שלא־כדין בעניינים שאינם מחוורים לו – עד שקצה רעייתי בחייה, כפי שאמרה לי, – מפני ישיש טרדן זה.
מובן איפוא, כי בבואה הביתה באותו יום־השישי אחר־הצוהריים, אדיר היה חפצה לנוח ולא לראות פני איש עד צאת השבת. באותם ימים שגוּרה היתה על פיה של רעייתי, חובבת־אדם־וחברה מטבעה, אימרתו של אותו הוגה־דעות צרפתי שהורה: “אהב את הבריות, אך התרחק מהם…”
מאוהביהם של בני־ערב אני, וישיבה במחיצתם מרווה את סקרנותי שלא־תדע־שׂבעה. אך הפעם הצטערתי צער רב משנוכחתי כי שעות המנוחה השבועית, היקרות ונחוצות כל־כך לרעייתי, תתקפחנה בתגרת ידו של המקרה שאינו־יודע־רחם, בשל אורחים שבאו לפתע, ולא אורח אחד בלבד אלא מלוּוה שלושה קטנים. נתתי לה שהות להשלות עצמה באותה מנוחה טובה ויפה המעותדת לה, ורק בנטות השמש לערוב ערבתי את ליבי לספר לה על ההפתעה. וחובה לעצמי ראיתי להסמיך כאן קצת דברים על מידת הכנסת־אורחים, שהיא מצווה יקרה מאוד לבני־ערב, וכמו שהם מקפידים להדר בה בעצמם, כך הם מחייבים בה את מארחיהם. אלא שניכר היה בה באשתי שאינה מוצאת כל עניין באותן סוגיות שעליהן הרחבתי את הדיבור לפניה, כשם שניכרת היתה בה עצבותה על שמנוחתה היקרה נגזלת ממנה ללא תקנה.
אשר לי, מיהרתי לחנות כדי לקנות טחינה וחומוס, זיתים כתושים ירוקים וזיתים שחורים, וכן מיני כבוּשים ותבלים. בדרך זכרתי את הפציחים, וחזרתי וקניתי שקדים קלויים דקי־קליפה, בוטנים מלוּחים, פוּסטוּק־חַלַבּי, גרעיני חמניות ודלועים ואבטיחים, קלויים ומלוּחים כהלכה, להנעים על חמדאללה וזרעו אחריו את השעות שלאחר־סעודה.
בשובי העמדתי את הסל הגדוש וראיתי איך נוות־ביתי מוציאה שמיכות ומצעים, שמוּטלים היו זה שנים ללא שימוש מאז יצאו הילדים מהבית ונתפזרו באשר נתפזרו; נבדקו כל הספות והדרגשים ונמצאו מספיקים בקשוי לארבעת האורחים. זכרנו כי אי־שם במחסן מתגוללת מיטה מתקפלת, הוצאנוה וניערנו מעליה את אבק השנים, ולאחר שנוקתה וחוטאה, הונחו עליה המצעים ותהי למשכב כשר לאורח.
ב. 🔗
לפנות ערב נשמע בחדר־המדרגות מטח קרב־והולך של רגליים זריזות ובטוחות. פתחתי את הדלת לרווחה כמארח המקבל את אורחיו בסבר־פנים ובכל־לב, ובקריאות חוזרות־ונשנות של “ברוך הבא” ו“ברוכים הבאים”. ראשונה נכנס חוסני חמדאללה ואחריו ג’לאל, בן השתים־עשרה, נער חטוב־פנים, שעיניו החומות שקטות ופיקחות, ג’מילה בת התשע, ששתי צמות שחורות יורדות לה על גבה הילדותי, הדק והגמיש, ותמאם בת השלוש, שבמקום הזר לה, דמתה לאפרוח מפוחד הזקוק לרחמים. חמדאללה השיב על ברכתי בקול עליז: “ברוך הנמצא” ו“ברוכים הנמצאים”. ליתר הבעת־שמחה־ורצון לבוא האורחים הוספתי את ה“אהלאן וסהלאן” הערבי, ברכה שהיא מועט המחזיק את המרובה, שאומרה הריהו כאומר: “כאחד מבני המשפחה אתה וכל אשר כאן – לרשותך.”
ואף־על־פי שחמדאללה רגיל בלשון־עבר וחש בה עצמו כבן־בית, אורו פניו לשמע הברכה העתיקה והשיב בברכה בת מלה אחת בלבד: “בלמוּאַהל”, כלומר במאָרֵחַ! שפירושה ומובנה הם, שכל הברכות שאני מברכו וכל הרחשים הנעלים שאני רוחש לו יחולו על ראשי־אני.
עד מהרה נוכחתי, כי משאלתי שירגיש עצמו כאן כבתוך שלו נתקיימה מיד ובמלואה. בלי אומר ודברים השיל אורחנו חיש את בגדיו מעליו ולבש את הפיג’אמה הלבנה שהוציא מצרורו, פיג’אמה שעינה כעין גופיה ותחתונים. והקטנים, בראותם מעשה אביהם, החלו לפשוט את בגדיהם. חמדאללה ביקש סנדלים, שאותם הביא לו המארח כהרף־עין.
“מבין אתה, רעי־כאח־לי,” אמר, “הילדים ירחצו את בשׂרם וטהר יטהרוהו ממלח מי־הים, ואחר־כך אבוא אני אחריהם אל חדר־הרחצה ואטבול את בשרי, וכך נוכל לקבל פני שבת מלכתא.”
חמדאללה, שגדל בסביבת מערת שמעון הצדיק ו“מאה שערים” וגם קרא ושנה, בקי היה בדיני היהדות, וקבלת־שבת לגביו היא קודם־כל אמירת פרקי שיר־השירים, שהוא יודעם על־פה מאל“ף עד תי”ו והם חביבים עליו במיוחד.
משהחל לפזמם, זכרתי דברים מלפני שנים: איך היה סולל לו נתיבות, בעזרת פסוקי שיר־השירים שהיו מתנגנים מפיו, אל לב אותן סטודנטיות שישרו בעיניו, ואף התנקם פעם באחת מהן, קטנת־קומה, שטוחת־חזה ודלילת־שיער, שהיתה מלגלגת עליו לפרקים. יום אחד עיכב אותה בצאתה משיעור ה“זוהר” ודיקלם באוזניה בלוויית תנועות תיאטרליות לאמור: “זאת קומתך דמתה לתמר ושדייך לאַשכולות. אמרתי: אעלה בתמר, אוחזה בסנסיניו, ויהיו נא שדייך כאשכולות הגפן וריח אפך כתפוחים.” צחוק רם, שזור צלילים חזקים של שמחה־לאיד, פרץ מפי שתי סטודנטיות מבנות־לווייתה של הנעלבת; זו הסמיקה והחווירה חליפות ובצעדים מהירים עקרה מן המקום.
מן האמבט עלו קולותיהן הדקים והצפצפניים של ג’מילה ותמאם, שהשתכשכו במים. אותה שעה עמד ג’לאל סמוך לדלת של חדר־הרחצה והמתין לאחיותיו שתצאנה. משיצאו, מייד רצו אל אביהן, שהושיבן בירכתי השולחן הערוך.
הצצתי בפני עקרת ביתי וצדתי כמה מבטים בעלי משמעות של תימהון ובדיחות־הדעת, המשמשים בערבוביה, ששלחה באורחנו לבוש הפיג’אמה הלבנה הפולט עתה פסוקים מ“אשת־חיל מי ימצא”. היטב ידעתי כמה סולדת היא מגבר המסתובב לנוחותו לבוש פיג’אמה, כל שכן אורח זר. דימיתי לקרוא בלובן מצחה מחשבות פַלָצוֹת לנוכח חמדאללה זה, הלבוש כסות־לילה וחש עצמו כבחדר־משכבו.
וחמדאללה הוסיף להטעים את פסוקי ספר “משלי” בכוונה מודגשת להנות את המארחת. ומשהגיע לסופו של הפרק, פנה אל רעייתי והטעים בהרמת קול כמכריז ברבים: “רבות בנות עשו חיל, ואת עלית על־כולנה. שקר החן והבל היופי, אישה יראת־ה' היא תתהלל.”
העלתה רעייתי על פניה חיוכים קלים, מהולים במבוכה ובליגלוג קל, ובראשה הניעה לאות תודה, ואילו אנוכי נהגתי באורחים כדרך שנוהגים בני־ערב, המשיבים על כל ברכה ותהילה במנה כפולה־ומכופלת. הרביתי לדבר בשבחה של אשתו, “אם עומר”, יולדת השנים־עשר, על חריצותה, בינתה, טוב־טעמה ונימוסיה היפים, ובכלל, שאשה כשרה היא העושה רצון בעלה.
חמדאללה מילמל לנפשו חרש, “אשה כשרה העושה רצון בעלה,” ונאנח אנחה בעלת־משמעות. אחרי הפוגה קצרה אמר: “כן, כן, השבח לאל־בורא־עולם, זכיתי והנני מאלה שעליהם אמר החכם מכל אדם: ‘מצא אשה, מצא טוב.’ אֵם עומר בכורי היא אשה שעל כמותה נאמר, ‘מנשים באוהל תבורך.’ יולדת השנים־עשר, אמרת, ומן הראוי – סלח לי, אחי יקירי, על הערתי – שתסמיך לדבריך ‘בלי עין הרע.’ שכן כבר סיפרתי לך ששלושה מהם נחטפו ונקצצו במאכלתו של מלאך־המוות, ישמרנו אל מרעתו.”
“אבו עומר! וכי מאמין אתה בעין הרע?”
“אמנם כן, האמן אאמין, שכן מבשרי הזיתי. היו השכנות רגילות להיכנס לביתנו ופושׂקוֹת שפתיהן ללא הפוגה: ‘מה־יפים הילדים ומה־נאים הם,’ וכיוצא באלה דברים – עד שכלתה עליהם הרעה. מקשה אתה, אחי, על משכילים שלמדו ושנו, המאמינים בעין הרע? יש ויש הסבר שיכלי לדבר. שמעתי מפי השיך אמין אל־עורי, זכר־צדיק־לברכה, פוסק גדול משלנו בירושלים העתיקה, שגדול היה כוחו גם במדעי־הטבע, ובמו אוזני שמעתיו אומר בזו הלשון: המדע הוכיח כי עינם של אנשים רעים מסוג ידוע שולחת קרניים ספוגות־רעל, הממיתות עוללים ותינוקות של בית־רבן, שעדיין משוללים הם כוח התנגדות לסם־המוות שאותן קרניים ארורות יורות בהם.”
“האם גם בשדים תאמין?” שאלה עקרת־ביתי בסקרנות.
“אודה ולא אבוש, גבירתי רבת־החסד: מאמין אני במציאותם. אולם השיך אל־עורי, הלמדן הגאון, מאלופי ההלכה והמדע, ירחמהו האל וישכינהו במבחר גן־עדנו, אמר כי יש בני־אנוש שהם יוצאי־חלציהם של רוחות ושדים, וכך שנו רבותינו עליהם־השלום, יש שדים נקבות המזדווגות עם בני־אדם ונולדים ולדות, אשר בָּרָם כילודי־אשה ותוכם רוחות ושדים ומזיקים. מעולם לא נדע, אנו בני־תמותה, מה גובר על מה: היסוד האנושי או היסוד השדי. לי עצמי היה מנהל, באותו מוסד ממשלתי בו עבדתי שנים, שהתנכל לי וליתר העובדים ונהג בנו כאחד המזיקים, ואין ספק שמקורו מעולם השדים והרוחות.”
ובעוד חמדאללה מספר על אחד מתעלוליו של אותו מנהל, יצאו הילדות מחדר־הרחצה וקווצותיהן נוטפות מים. לקחה רעייתי מסרק בידה וסרקה את שׂערותיה הסבוכות של ג’מילה הגדולה, שעמדה נאלמה ככבשה־לפני־גוזזיה, אף שמעשה הסריקה לא נעם לה מחמת מריטות ותלישות שיער. כך הבליגה עד שהפך סבך השיער מקלעת צמות שתיים, שעינן כעין הזפת המבריקה.
תמאם הפעוטה עמדה כל הזמן והביטה בעצב ובחרדה בסריקת שׂערה של אחותה. בהגיע תורה, התחמקה וברחה אל החדר השני והתחבאה שם מאחורי ארון־הספרים הגדול. אז נכנס ג’לאל אחיה לאותו חדר, תפסה והוליכה בחוזק־יד. נתנה הפעוטה קולה בבכי מחריש־אוזניים ומיאנה לתת ראשה למסרק, ובקולי־קולות יבבה: “אמי, אמי!”
החלו הכול מתעסקים בתמאם ומשדלים אותה בדברים. עקרת־ביתי סבבה בחדרים ואספה מכל מיני הצעצועים ששרדו בבית מימים שהיו ילדינו קטנים. הובאו הדובון שתוּם־העין, הכלב שמוּט־הרגל והפרה גדועת־הקרן, וכן בובות שנשארו בריאות ושלימות. את כל אלה הרימונו שי לפעוטה. חיוכי־נהרה נתמשכו על פניה הדומעות, מישמשה בבובות בהנאה וניסתה להעמיד את החיות על רגליהן. ובעוד היא כולה בעולם הצעצועים והמשחק, ננעצו שיני המסרק בשׂיער הראש הקטן, השחור והמקורזל, וסרקו והחליקו את המחלפות הנוצצות־הרטובות. הפעוטה, שבביתה לא ראתה צעצועים כה רבים מימיה, הפקירה את ראשה בידי רעייתי ולא הוציאה הגה, וכל אותה שעה היתה מדברת אל הדוב, אל הכלב ואל הבובות. את הבובה לבושת שמלת־התכלת נשקה ואילו את הבובה המכוערת, שאחת מידיה נתעקמה ונידלדלה ועינה הימנית נסתמאה, היכתה מכות־רצח.
חמדאללה, שישב בראש השולחן ששני נרות דולקים עומדים באמצעיתו, לבש ארשת חגיגית ומפיו נידרדרו פסוקים ואימרות חכמים עבריים כגשם־נדבות. “אכן, גברתי היקרה, בך נתקיים מה שנאמר: ‘ותקם בעוד לילה ותיתן טרף לביתה וחוק לנערותיה, חגרה בעוז מותניה ותאמץ זרועותיה.’ פסוק אחרון זה אומר אני בליבי תמיד, כשרואה אני איך רעייתי נאבקת עם הפעוטה כשיש צורך לחפוף ראש ולסרוק שיער. בעל־כורחה תעשה זאת בעוז־מתניים ובאימוץ־זרוע, אך אַת עשית זאת בחוכמה כמו שנאמר: ‘פיה פתחה בחוכמה, ותורת־חסד על לשונה’.”
סוף־סוף יצא גם ג’לאל מחדר־הרחצה. “כולו מחמדים”, – פוסק אביו ומורה עליו באצבע כשנתקל בו בדרכו אל חדר־הרחצה. האריך חמדאללה במעשה מקלחת שלו. מחדר האמבטיה הגיעו קריאות “עאזים, עאזים” כלומר – נהדר, עצום! – בעוד סילוני המים הרותחים־כמעט שוטפים את גופו. בינתיים היסבנו חמשתנו אל השולחן, הגדוש מטעמי־שבת וצלחות כבושים ותבלים להנעים המאכלים כטעם אורחינו המכובדים. רעייתי מזרזת לאכילה את הקטנים, שניראו רעבים ויגעים. הבנות נשמעות מייד ואוכלות בתיאבון רב את החלה הטרייה והדגים הממולאים, שעליהם יצקוּ קרוּם של טחינה עריבה־לחיך. רק הנער מסרב. הוא יאכל רק עם הגדולים. מתגבר הוא על רעבונו עד צאת אביו מן הרחצה, כולו מדושן־עונג ושבע־רצון, שמח וטוב־לב. “נעימאן!” (בנועם!) – אני מברך את האב, והפעם בלשון ערבית, כשם שמברכים אדם היוצא מבית־המרחץ.
“אללה ינעם עליכּ,” (ינעים לך האל) – משיב הוא ברכה תחת ברכה. ותוך כדי ישיבה: “בבקשה ממך, אח יקיר לי, האין ברכה מעין זו בלשון העברית או הארמית, אי־שם במישנה או בתלמוד? אכן, צריך לחפש בין דפיהם, ויגעת ומצאת – תאמין. וכי לא כך?”
האכילה התנהלה בשתיקה גמורה, כדת וכדין. “לא סלאם עלא טעאם”, דהיינו: “אין שואלים (אפילו) לשלום בשעת סעודה.” קיימנו בשלמות “אין מסיחין בסעודה,” נוסח־ערב. סוף־סוף רוב הסמוכים אל שולחן־השבת בני־ערב היו, ובדין היה שננהג כמותם, מה־עוד שאורחינו הם, ואנו המארחים מצווים להנעים עליהם את הסעודה ולא להשביתה ברוב דיבור, כדרכם של בני המערב, שאינם יודעים במחילה כיצד ליהנות מן החיים הקצרים שזיכה בהם אללה את ברואיו.
חמאדללה בצע מן הפת ובירך בשם ובמלכות, ואני עניתי אחריו “אמן”. מוכן היה גם לקדש על היין, אף אם אסור הוא בשתייה על ה“מאמין”, אלא שאם “הלכת בקריה (זָרָה), לך באורחותיה,” – כך אמר לי בהזכירו את הפתגם התלמודי בנוסחו הארמי. הפעם פטור היה מלנהוג לפי דרך־ארץ זו, כי המארח, בעוונותיו, שותה את יינו בלי לקדש עליו ובוצע את פיתו ואוכלה ובולעה בלי שיברך לבורא־עולם המוציא לחם מן הארץ. אף־על־פי־כן, משסיימנו סעודתנו, נשמע קולו של אורחנו מברך ברכת־המזון: “הזן את העולם כולו בטובו, בחן, בחסד וברחמים, הוא נותן לחם לכל בשר, כי לעולם חסדו. ובטובו הגדול תמיד לא חסר לנו, ולא יחסר לנו, מזון לעולם־ועד, בעבור שמו הגדול, כי הוא אל זן ומפרנס הכול ומיטיב לכול ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא, כאמור, פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, ברוך אתה ה' הזן את הכל.”
ומשכילה היפנה פניו אלי ואמר: “תמצא ותמצא אצלנו, בדיני דת האיסלם, היקר־באחים, תחינות ותפילות הדומות לברכת־המזון שלכם.”
נהנינו לראות איך חמדאללה טורף בזו אחר זו את פרוסות החלה הטרייה, הפריכה והמתוקה, ואוכל בתיאבון נמרץ ממאכלי השבת, שעקרת הבית הוסיפה עליהם נופך מזרחי. ומשאכל ושבע ובירך, השתרע על כסאו בהרחבת־הדעת כנהנתן מובהק. “אשריך וטוב לך,” חזר ואמר, “מה־טוב ומה־נעים שבת אחים גם יחד. מה־טוב היה אילו לקחתי את אשתי איתי. אמנם היא ביקשתני על כך, אך אני דחיתיה. עתה הריני מתחרט על כך, הרי אתם מכניסי־אורחים כה טובים ונעימים, והיא היתה מרגישה עצמה בכי־טוב בצל קורתכם.”
ג. 🔗
תמאם נרדמה באמצע הארוחה, וג’לאל, שנראה היה בו כמה הוא אוהב את הפעוטה הכרוכה כל הזמן אחריו, האכיל אותה ברוב שידולים את שתי המנות האחרונות. הפעוטה לעסה כשעיניה עצומות למחצה.
ראשונה השכיבו את תמאם, אבל חרף עייפותה התעוררה פתאום בבכי רב וצעקה: “אמא, אמא, רוצה אל אמא!”
“רואים אתם פרחחית פעוטה זו,” אמר חמדאללה, “היא גוזלת ממני את רעייתי אשר אהבתי, ממש גוזלת אותה ממני, כי תמיד היא ישנה אתה ורק אתה. רעי־כאח־לי! לשווא אמרת עליה ‘אשה כשרה עושה רצון בעלה.’ אוֹמר לך, ידידי, כי רעייתי מחוננת בכל הסגולות, אך בענין זה אינה עומדת.”
בחוש ראינו כי אורחנו, שלשונו שלוחה בתנועה מתמדת, לא הסתיר סודות ולא הקפיד לשומרם בליבו. מפני מארחים חביבים כמונו אין סודות, ובייחוד כאלה שפליטתם מביאה פורקן־מה. זו מול זו שיוויתי לעיניי את פניה של “אם עומר” העדינים אך מיוגעים וסחוטים מרוב לידות ועמל, ואת הדיבורים, שתכפו והלכו, על הפעוטה הגוזלת ממנו את “בחירת־לבי חשקה־נפשי־בה.”
הפעוטה יללה בלי הרף. “שיבוא ג’לאל, ג’לאל שיבוא.” צווחה והתייפחה בקול. ג’לאל, שכבר שכב במיטתו, חש אליה ושכב לידה. הפעוטה השתתקה מיד ונרדמה. פציחים, פירות ומשקאות קרים הובאו אל השולחן בחדר השני. “התיאותו, ידידי, שנשב על היציע?” אמר חמדאללה בהצביעו על המרפסת. “אנא, אם נא מצאתי־חן בעיניכם.”
יצאנו שלושתנו אל המרפסת הפונה אל החצר, והצופה אל פני מדשאה הנטועה כמה עצים. עד מהרה הצטרף אלינו ג’לאל. פיצחנו גרעינים במקהלה ושתינו מן העסיס הקר. ובעוד אנו מסיחים בכה־ובכה, אמר חמדאללה בהתעוררות:
“אל יהיה שולחננו זה כאילו אכלנו עליו מזבחי־המתים, כי הלא כתוב שכל המיסב אל שולחן ואינו אומר דברי תורה, כאילו אכל מזבחי מתים, לא כך, רעי־כאח־לי? – להוותי ולשברי איני זוכר אימרת חז”ל זו ככתבה וכלשונה."
חמדאללה, חריף־ובקי בהלכות רבות ביהדות ובאיסלאם, אהובים עליו במיוחד הדיונים על המאחד והמפריד בין שתי הדתות, ולא אחת הוא מגלה כוחו בחידושים.
“הגידה־נא לי,” אמר כחד חידה, “כמה נשים מותרות היו לאחינו בני־ישראל בטרם יתקן רבנו־גרשום־מאור־הגולה את תקנת האיסור על ריבוי נשים?”
האורח שאל והמאַרח, במחילה, היה ככלי מלא בושה וכלימה, כי לא ידע להשיב דבר בהלכה זו. “נראה שלא היו בני־ישראל מוגבלים בנשים,” השיבותי בהיסוס־מה. “כל אחד נשא לו, כניראה, נשים כאשר רצה, לפי אונו והונו. הנה, שלמה המלך, למשל, נשא נשים אלף.”
“אין מביאים ראייה מן המלכים,” השיג עלי חמדאללה. “הנה אצלנו מותרות רק ארבע נשים בלבד; וכי מלכים ורוזנים משלנו נזהרו, או נזהרים כיום, במצווה זו? מלכים מעיקרם נולדו לצוות על אחרים, ורק אחד מרבבה ישמור על מה שנצטווה מפי הגבורה, מפי מלך־מלכי־המלכים. אנוכי אוכיח לך כי גם לכם, בני אברהם, יצחק ויעקב, הוגבל מספר הנשים והועמד על ארבע בלבד. בוא ואראך. יש שישה סדרי מישנה בביתך? הביאה־נא, בבקשה ממך, סדר נשים.”
נוטל חמדאללה בידו את ספר המשניות, ששלפתי מעמקי אחד המדפים הפנימיים וניערתי מעליו את האבק שנצטבר עליו, מדפדף ומדפדף בו עד שמגיע למסכת “כתוּבוֹת”. והיה חמדאללה מחפש ומפשפש בדפי מסכת זו עד שמצא את מבוקשו בפרק העשירי. “הנה!” – הוא קורא בקול: “מי שהיה נשוי לשתי נשים ומת – הראשונה קודמת לשנייה ויורשי הראשונה קודמים ליורשי השנייה וכו‘, וכו’.”
הופך הוא את הדף וקורא שוב: “‘מי שהיה נשוי שלוש נשים ומת…’ – אין זה חשוב לנו מה הם דיני הירושה של השלוש ושל צאצאיהן. נוסיף־נא לקרוא עוד. והרי לך מישנה ה”א: ‘מי שהיה נשוי ארבע נשים ומת – הראשונה קודמת לשנייה והשנייה לשלישית והשלישית לרביעית.’ אין זה חשוב, ידידי, איך מחלקים את הירושה ביניהן. עכשיו נסה־נא לדפדף במסכת כולה, וכן בכל המסכתות האחרות שבסדר נשים, ולא תמצא יותר מארבע נשים. משמע, אחי ורעי, שמירב הנשים שהיו אחינו היהודים נושאים – ארבע היו. וכך ציווה לנו נביאנו מוחמד, תפילות־אללה־ושלומיו־עליו, בפרק ‘הנשים’ שבספר־קודשנו, שבו הותרו לנו שתיים ושלוש וארבע."
ג’לאל היה מאזין כל הזמן בענין רב למוצא־פי אביו. אך הנה נעצמו והלכו עיני הנער, ואביו ציווהו ללכת למיטתו. אנו איחרנו שבת והגינו בדברי תורה מן הנביאים והכתובים והמישנה, ולעומתם מן ה“קוראן” ומן המסורת המוסלמית, וה“חדית” – אימרות הנביא, שנמסרו מפה לפה והן תורה שבעל־פה של ה“מאמינים”.
שיחה זו שלו היתה רק מעין פרוזדור לטרקלין, מבוא לעיקר המעסיק מאוד את חמדאללה, והנובע ממצבים שבינו־לבינה. הנה כבר שמעתי מפיו, לא אחת, כי רעייתו, יונתו, תמתו (כך היה מכנה אותה בתארי שיר־השירים שאהבה נפשו), “מורדת על בעלה,” ככתוב בסדר “נשים” במסכת “כתוּבוֹת”. – “אני במיטב אוני הגעתי רק אל גיל־העצה ויונתי־תמתי צעירה־לימים, קטנה ממני בשש־עשרה שנים תמימות. ומה אם ילדה לי שנים־עשר ולדות, אשר שלושה מהם נאכלו במאכלתו של מלאך־המוות, ישמרנו האל מפגיעתו? בבית אבא היינו עשרים־ואחד במספר, שומע אתה? עשרים־ואחד, זכר ונקבה. ומה רע בדבר?” – אמר כשהוא תומך לחיו בכפו.
“בוא־נא ונקרא במסכת נשים,” אומר הוא באנחה, ונראה שקריאה זו צורך פורקן הוא. לקח את הספר והחל לקרוא בקול ולפרש: “המדיר את אשתו מתשמיש המיטה – בית שמאי אומרים: ‘שתי שבתות,’ והכוונה כאן, אחי, שני שבועות, – ‘בית הילל אומרים שבת אחת,’ – כלומר שבוע אחד. – 'התלמידים יוצאין לתלמוד תורה (מחוץ למקומם) שלא ברשות נשיהם – שלושים יום; הפועלים – שבת אחת; – אתה שומע? רק שבוע אחד בלבד. ‘העונה,’ יודע אתה ‘עונה’ מה פירושה? זוכר אתה בוודאי ‘ועונתה לא תגרע’ שבפרשת משפטים. ‘הטיילים,’ – כלומר, הולכי בטל, – ‘בכל יום’.”
“גם אני טייל כיום,” הוא מוסיף, בפצחו אגוז דק־קליפה בין אצבעותיו, “אך בעוונותי הרבים… ודי לחכימא ברמיזא.”
הקריאה, הפירושים והרמזים, נתנו כניראה פורקן־מה לעקת־נפשו. לאחר הפוּגה הוא עובר מהילכות נשים לדברי ספרות ושירה. חמדאללה לוהב ולוהט מדברי פיוט, כאחד המשתכר ממשקה חריף. ובגבור ה“כּיף” עליו החל לקרוא בהטעמה ובהתרגשות רבה את שירו של יהודה הלוי: “יפה־נוף משׂוֹשׂ כל הארץ קריית־מלך־רב, לך נכספה נפשי מפאתי־מערב,” וכולי וכולי. וכן: “ציון! הלא תישאלי לשלום אסירייך. לבכות ענותך אני תנים, ועת אחלום שיבת שבותך אני כינור לשירייך. איך יערב לי אכול ושתות בעוד אראה בפי עורבים פגרי נשרייך…”
“שירה אדירה!” קרא בקומו נרגש ממקומו, “שירת בת־ מרום, פיוט בן־אלמוות. כל חרוז – בניין־תפארת, כל מילה – פנינה, חרוזי פנינים,” אמר במצמצו בשפתיו, כאילו עתה־זה נהנה ממאכל־תאווה או ממשקה־עדנים.
חמדאללה היטיב את ליבו במה שעמד לפניו על השולחן, נאנח והזה.
“ראה־נא, ראה: שירה זו במערב נחרזה, כי כן שר הלוי הנצחי, ‘אני במערב ולבי במזרח.’ במערב הערבי, באנדלוסיה, שר יהודה הלוי, אשר הערבים קראו את שמו אבו אל־חסן אל־לאוִי, כלומר הלוי. האם מיחה מישהו מן השליטים הערביים והאנדלוסיים כנגד שיר געגועיו־לציון? והלא אנדלוסיה זו, גן־עדן עלי־אדמות, עלתה בערביותה ובאיסלאמיותה פי שבעים־ושבעה על מצרים וסוריה כאחת. ורואה אני בעיני רוחי איך ישב אז עמיתו הערבי ביציע ביתו של יהודה הלוי כשם שאני יושב אתך כאן, והוא קרא לפניו שיר כיסופים וגעגועים לארץ־מולדתו, ומרוב התרגשותם קם וישק למשורר העברי ויאמר לו: ‘אשריך, שחרוזי־פנינים כאלה חרז עטך – חזק ואמץ’!”
פני חמדאללה לבשו פתאום קדרות, ובפצחו שקדים בזה אחר זה אמר במרירות: “מה קרה לעמי ישראל וישמעאל, בני־הדוד? עד מתי יצהיבו פנים זה אל זה? האשמה תלוייה במנהיגיהם. ‘עמי! מאשריך תועים!’, כמו שאמר הנביא ישעיהו. אבל מה לנו, לך ולי, בני אֵם אחת – המכללה אשר בהר הצופים, שמשדיה מדושני החלב ינקנו, ולמדיניות, שבטבעה היא מלאת רשע ורמיה?”
“בעל־כורחנו אבו נגררים לתוכה,” אמרתי כדי להפסיק את השתיקה שנשתררה. “אכן, מלאה הארץ פוליטיקה כמים לים מכסים. הכל נרטבים, לרבות הנזהרים ביותר.”
מן המרפסות שממול ביתי בקע שאון עליזים השקועים במשחקי־קלפים. הסתכל חמדאללה במנוד־ראש בחבורות המשחקים. “אלה מעשיהם וזהו פועלם ביום־המנוחה? רואה אני ואיני מאמין למראה־עיניי. צא וראה איך הם מבזבזים חמדה גנוזה זו שניתנה לישראל. אמנם, זה כעשרים שנה שלא הייתי מעורב עם היהודים, לצערי הרב, ובמושבם לא ישבתי, אף־על־פי שרק כמה עשרות צעדים הפרידו בין ביתי לבתיהם; אבל משחקי־קלפים ביום־השבת, בילוי־חולין כזה לא עלה על דעתי. זמנים חדשים, זמירות חדשות,” סיים באנחה.
הוא שקע בפיצוח בוטנים, אגוזים ושקדים, שבהם מצא נוחם לרוגזו.
ד. 🔗
ליל־סיוטים עבר עלי באותו מקום צר, שנשתייר לי בפאת־סַפַּה היחידה שנותרה למארחים. חלומות טרופים ומסוכסכים טרדוני כל הלילה. בחלומותי עינה אותי ביותר חמדאללה, שראיתיו, לתמהוני הרב, לבוש טלית־קטן, שציציותיה מגיעות עד לברכיו, שטריימל חבוש לראשו והוא מדבר כל הזמן יידיש הונגארית, נוסח בתי אונגרן. בלשון זו דיבר אלי והוא כולו אש־קנאות נגד שימוש־החולין בלשון־הקודש, ודברים כדורבנות השמיע נגד פושעי ישראל המפרשים את שיר־השירים, שכולן קודש, כזמר־אהבים.
כשצילצל האורלוגין העתיק של שכני בצילצולו הכבד והעמום שעה שש חסר רבע לפנות בוקר, נשמע מייד דיבורן הרם של שתי הילדות, תמאם וגמ’ילה, על הים ועל הרחיצה בו ועל הצדפים שלקטו. עד מהרה נפלה ביניהן מחלוקת בענייני קניין של צדפים, שנתלוותה צעקות. נראה שפקעה סבלנותה של ג’מילה הגדולה מטרדנותה של אחותה הקטנה, שכן קמה והרביצה בה עד שפרצה הפעוטה ביללת־בכי המזעיקה לעזרה. חמדאללה, שהיה שקוע בתרדמה עריבה, קרא בקול ניחר מתוך השינה וציווה על ג’לאל שישלים בין אחיותיו. מיד לאחר־כך התכרבל בשמיכה ונרדם שוב.
את רעייתי מצאתי במטבח שוקדת על ארוחת־הבוקר. היא סיפרה לי שקמה בטרם בוקר להכין אוכל לקטנים, שבוודאי רגילים הם לאכול עם השכמה.
מייד לאחר פת־שחרית הלכו אורחינו אל הים לרחוץ. ליויתי אותם שמה וסייעתים בתוך המערבולת של בוקר־שבת לבחור בקטע נוח לרחצה, שמועטים בו הסלעים וחדודי־אבנים. חרד הייתי לשלום אורחי, שיהיה הכל כשורה, שלא יהיו מי הים צוננים ביותר לילדי אורחי, שיהיו כיסאות־הנוח שלמים ויציבים והסככות שמעליהם בלא קרעים.
כאשר בא הכול על מקומו בשלום, חזרתי על עקבותי כדי לתת תנומה לעיני הקודחות, ומנוחה לראשי. התמודדתי על הספה להנאתי, אך מיד נטפל אלי מצפוני והחל ליסרני שחופשי אני ומתענג בעוד עקרת־ביתי אנוסה, אחרי לילה טרוף ומייגע, לעמוד על רגליה במטבח ולהתעסק במעשי בישול, טיגון ומאפה, כשהיא מעיינת מדי־פעם במדור המזרחי של ספר־הבישול, כדי לשוות למאכלים ריח וטעם להנאת אורחנו. לא עברו רגעים ונקיפת־הלב שלי נמוגה מפני העייפות והצמאון העז לקצת שינה, ותרדמת־אלוהים נפלה עלי.
הרעש שהקימו אורחי בשוּבם מן הים השבית את שנתי. ההרגשה הטובה שפקדתני בפקחי את עיני העידה, כי האריכו אורחי ברחצה, וכי ישנתי דיי.
סיבוב המקלחות החל בג’מילה ותמאם, שלפני הרחצה טיפלו בשטיפת צדפים חדשים שלקטו להן מלוא הסל. משסיימו נכנס חמדאללה, ואחריו ג’לאל. מקץ שעה ארוכה ניתן לי להיכנס לחדר־הרחצה וליטול ידיי. המים עמדו בכיור, כי נסתם בחול הרב משפת־ימה של העיר. נטלתי ידיי באמבט, שהיה מלוכלך בפסי־חול ובצדפים פסולים, שזרקו שם הילדים. גם כאן לא ירדו המים, כי הצינור היה סתום־למחצה.
סוף־סוף ישבנו, בשעה מאוחרת אחרי־הצוהריים, סביב לשולחן הערוך, ועד שהובאו המנות הראשונות היה חמדאללה מתקן מדי־פעם את העברית שבפי.
“גם אתה,” הוכיחני ברוֹך, “אומר ‘יפה נורא’ במקום ‘יפה מאוד’ ו’הכי רע' תחת ‘רע ביותר’. ולמה־זה ‘טלפון’, הזר־והמוזר ללשון העברית, לשון בני־שם, ולא ‘שׂח־רחוק’, כגירסת הבלשן הגדול, מחייה לשון־עֵבר, אליעזר בן־יהודה, עליו השלום? ומה פירושו של ‘נוראי’, שאני שומע כיום מפיות רבות בחוצות ירושלים? בקיצור, בושתי ונכלמתי בעברית זו, רעי־כאח־לי.”
ניסיתי להוכיח לו שכמעט בכל לשון נוצר והולך במשך הדורות מרחק בין שפת־הדיבור היומיומית ובין לשון הספרות, ולא עלה בידי לשכנעו.
“אתם העברים,” דיבר חמדאללה בריגשה רבה, “אל לכם לחזור על המישגה הכבד ששגו אבותינו בהשאירם את הלשון הערבית הצחה וההדורה בין דפי הספרים בלבד. מי כמוך יודע בשל מה, בשל איזה גורמים, עלתה לנו כך – אוי־ואבוי שכך עלתה לנו! בגלל ההבדל העמוק, בגין הפער (מה חמודה היא מילה חדשה זו!) – שנוצר בין הלשון המדוברת והלשון הספרותית, נכשלים אצלנו הרבה והרבה תלמידים בבחינות־הגמר בלשון הערבית, כי הלשון המדוברת יוצרת בלבוֹלת, והשפעתה על הלשון הצחה, הספרותית, קטלנית היא. דבר זה צריך לשמש לקח טוב לעברים. אתם, שהחייתם את העברית הנהדרת של כתבי־הקודש הנשגבים, רבי הפיוט והמליצה העריבה, את לשון המישנה התמציתית והקולעת, מועט המחזיק את המרובה, מישנת־לשון בהירה וזכה – מדוע לא תנצרוה למען תישאר זכה וטהורה ומדוייקת? מדוע?” כך דיבר חוסני חמדאללה מנהמת־לבו, מתחנן ומזהיר.
כשנכנס לסוגייה זו נכון היה להרבות דברים ולהעלות על נס את חרוזי הלוי, הנגיד, גבירול ויתר כוכבי השירה של ימי־הביניים, ובינתיים הסיח דעתו מתמאם הקטנה, שפיה נפצח כאומר לפתוח בבכי: “אמא, רעבה אני.”
“אם אין קמח, אין תורה,” הכריזה עקרת הבית, בהצביעה על הצלחות המלאות ועל הילדים הרעבים.
חמדאללה השתתק והסעודה החלה. הכל אכלו בתיאבון ועל כולם האורחים “שעלו מן הרחצה”, כמו שאמר חמדאללה בשלפו פסוק אחרי פסוק משיר־השירים ושאר ספרי־קודש.
ובעוד הבשר בין שינינו, והנה דפיקות בדלת. חשתי לפתוח ועל הסף הופיעה “אם עומר”, היא אשת חמדאללה, ואתה ארבעה ילדים מהגדולים שבחבורה, מבני שתים־עשרה, שלוש־עשרה ועד שש־עשרה.
אני עצמי איני יודע כיצד הצלחתי להצהיל פנים כנגדם. “אהלאן וסהלאן,” קראתי וחזרתי ושניתי בקול, “אהלאן וסהלאן, אום־עומר. ילדים! הואילו, היכנסו. אלפי שלומות, ברוכים תהיו, אורחי היקרים!”
חמדאללה, שהופתע מהופעת אשתו וילדיו, נעץ ברעייתו עיניים שואלות.
“תקפוני געגועים על שתי הקטנות, אפרוחים אלה שזו להם פעם ראשונה מחוץ לכתלי ביתנו,” אמרה בפשטות. “איני רגילה לבלות אפילו לילה אחד בביתי בלי שיהיו איתי כל ילדיי במיטותיהם. כל הלילה לא נתתי תנומה לעפעפיי, כאשר זכרתי שלא די שאינם בין כתלי ביתי, אלא הם גם מחוץ לחומות עירי. כל הלילה לא פסקו החלומות הרעים – יפזרם אללה על מדבריות נידחים וישימונים רחוקים! שמא שרויים הם בצרה, חלילה, אמרתי בלבי, ואני אמם, הורתם ויולדתם, יושבת לי בשלווה. בבוקר אספתי את הילדים, שכרתי מונית ובאתי, כפי שאתם רואים, בשלום, השבח לאל.”
לכתחילה עמד חמדאללה להטיח בפני זוגתו רוגז ותרעומת על נסיעה בלתי־צפוייה זו, אך מייד שינה טעמו ואמר בקול שכולו חגיגיות של שמחה: “רואים אתם, מארחיי היקרים, כי שמע האלוהים לבקשתי ולמשאלת־לבי ותבוא גם היא, רעייתי, יונתי־תמתי, כדי לחזות בזיו נועם־פניכם וליהנות מיקר נדבת־ליבם של אחי־מארחי ורעייתו האצילה בנשים.”
תוך כדי דיבור תירגם את דבריו לרעייתו, יונתו־תמתו. לערבית־ספרותית צחה תירגם מה שתירגם, בתוספת נופך של דברי־שבח מליציים – עד שהיה המקור מרפרף באוויר חיוור ודל כנגד התרגום.
הגנבתי מבט לעבר רעייתי והבחנתי במאבק המתחולל בקירבה. ניכר היה שנאבקת היא עם תדהמתה למראה סיבוב שני של אורחים בלתי־צפויים, שפלשו זריזים־ודחופים בתוך יממה אחת בלבד. אך כהרף־עין הסתמנו בפניה חיוכים רבי־משמעות. נראה שתפסה חיש־מהר את המתרחש, הבינה וסלחה. ברוֹך ובדברי־צחוק האיצה בקטנים לסיים סעודתם, כדי לפנות מקום לאורחים החדשים, הרעבים והצמאים.
אורו פני חמדאללה ומיד קם נרגש ממקומו ועמד עמידת אביר כנגד רעייתי וכיבד אותה בצרור פסוקים נבחרים משיר־השירים, המדברים בשבח הרעייה.
תקוף רוח של “כּיף” עז, דומה היה לבדחן על בימת להקה נודדת עליזה, ששיחקה לו השעה, ומכיוון שהצליח הריהו מוכן לתת לצופים מקרן־השפע שלו כל כמה שירצו. לא נתקררה דעתו מפסוקי הקילוסים והוסיף בחגיגיות מתרוננת: “הנה מה טוב ומה־נעים שבת אחים גם יחד”.
כדי להרבות בשמחה ולמשכני לתוך מעגליה, עמד מולי והחל להטעים, בקול מתוק, רם וחוגג, כאחד כרוז המכריז הכרזה בעלת חשיבות יוצאת־מגדר־הרגיל: “אשתך כגפן פורייה בירכתי ביתך, בניך כשתילי־זיתים סביב לשולחנך. הנה כי כן יבורך גבר ירא־ה‘. יברכך ה’ מציון בטוב ירושלים כל ימי חייך, וראה בנים לבניך, שלום על ישראל!”
כל הזמן לא גרעה תמאם הקטנטונת עין מאביה, העולז ומכרכר ליד השולחן וגירגורי־לשון אינם פוסקים אף רגע מפיו. פתאום פרצה בצחוק עז וממושך וכל כמה שניסו להפסיקה לא הועילו. היא הוסיפה לצחוק בהצביעה על אביה. לא ארכה השעה וצחוקה של הקטנה דָבַק, במסוּבּים אחד־אחד, עד שנתמלא החדר בולמוס של צחוק.
אחרון המצטרפים למקהלת הצוחקים היה חמדאללה עצמו, שמלכתחילה היו צלילי־הצחוק באוזניו כתשואות ומחיאות־כפיים. כל כמה שניסינו להפסיק את רעמי־הצחוק, שהחלו להכביד על אברינו, לא נסתייע הדבר. הצחוק נמשך ונמשך ונדמה היה שלא יחדל לעולם.
כשהחלו רעמי הצחוק לדעוֹך סוף־סוף, והצוחקים נשארו יושבים רפי־אונים כלאחר יגיעה קשה, עדיין לא פסק צחוקה של רעייתי, ולא עוד אלא גבר והלך כאילו רוח־תזזית נכנסה בה. הסתכלתי בעיניה מוּצפוֹת הדמעות, שבמסגרת פניה שנתעוותו מצחוק נראו לי זרות לגמרי, וחשתי איך גלי הצחוק העזים, המשתפכים מעומק גרונה, משמשים לה פורקן־מה למעמסה שהוטלה עליה בגזירת הכנסת האורחים מן־המזרח, שזה עתה נפתח סיבובה השני.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.