(מעין הקדמה שלא כסידרה)

עני מדוכא היה בונים ליב וזר בביתו, מלמד דרדקים שלא בא לעולם אלא לשמוע את קללותיה של ה“קליפה” שלו, ולסבול צרות של חמש בנות שהשליח הקב“ה בו – כיוון שיצא מביתו נהפך והיה לאיש אחר. אין כאן חנה צירל ובנותיה; ביתו – קן של צרות – אף הוא גז וחלף, והוא נפטר מדינה של גיהינם ומעינוייהם של מלאכי־חבלה. מטייל הוא לו חפשי מעולמו של הקב”ה, חשוך־דאגה, כזמיר זה שמעופף ביערות ובכרמים ומזמר למראה שמי אדוני.

בונים ליב היה הולך וחולם, ומספר סיפורי מעשיות לכל בני העיר. הכל מצאו בהם ענין; זקנים גם נערים, עמי־ארץ ותלמידי־חכמים. מתנגדים וחסידים.

שונות היו המעשיות, הכל לפי הזמן והסביבה.

־־־־־־־־־־־־־

ליל חורף ארוך וקר. כבר יצאו הילדים הרכים מחדרו של בונים ליב. עייף וייגע מעמלה של מלמדות וטורחם של שלושים פעוטות. אחר ארוחה דלה מלופתת בקללות וטבולה במרה־שחורה, הולך לו בונים ליב מעוטף בקפוטה של מוך מעוכה, שצווארונה הזקוף מכסה על אזניו; ידיו נתונות על לבו ואחת תחובה בשרוולה של השניה. ממהר לצעוד, כשהוא משאיר סימנים של מגפים מרופטים בשלג הלבן שנפל זה לא כבר. רץ הוא לבית־החסידים של גור. שם תנור מוסק וחום ואור שולטים יחד. יושבים להם אברכים ובחורים אצל השולחנות שבחדר הלימוד, סמוכים על גמרותיהם הגדולות, וניגונים ערבים־נוגים ממלאים את חלל הבית. בחדר התפילה התנור בוער ועצים יבשים קפואי־קור מפצחים בקול בשעת שריפה. יושבים להם זקני חסידים, משיירי קוצק, על הספסל הארוך, שעומד אצל התנור, ונהנים מאור וחום שיוצאים מפיו. הם נמשכים והולכים מעבר לנהר סמבטיון ונאנחים מרה על קושי השעבוד וקושרים מספד על משיח בן יוסף. רעד עובר בכל בשרם מפני האותות שבשמים ובארץ.

בונים ליב יושב ומספר סיפורי אגדה משל אבקת־רוכל ואלדד הדני, על חבלי־משיח, מלחמת גוג ומגוג, נהר סמבטיון ובני משה.

ערב יום קיץ חם. כבר התפללו תפילת מנחה בבית־המדרש הגדול. חלל הבית מתמלא הרמוניה של קולות שעולה משיעוריהן של חברות שונות, שעוטרות את השלחנות הארוכים. חברה, חברה וספריה וניגוניה. נשענים לכותלי בית־המדרש, עייפים מעמלה של תורה וחום היום, ושואפים רוח צח. עומד לו בונים ליב אחורנית כשהוא נשען במרפקיו על סף החלון, כפות ידיו נעוצות באבנטו, חזהו הנופל מתבלט וראשו זקוף קצת. מתבונן הוא במערב המקושט בעתרת צבעים שמתחלפים כהרף־עין, ובבריות המשונות של ענני־כבוד. יעקל פורימבר, שכנו ואיש סודו, ניגש אליו ומעירו מדמיונותיו, ומזמינו לטיול של בין מנחה למעריב. יוצאות להן שתי שורות, זו אחורי זו, של מלמדים וחובשי־בית־המדרש ויהודים סתם, לרוחבו של הכביש. בונים ליב הולך באמצע והכל מביטים אליו ומחכים למוצא שפתיו. נפסקות השורות ומסתלקות לצדדים מפני העדר שעלה מן האחו ועמוד של אבק הולך לפניו. הכל משתעלים ומתעטשים ומוחים את פניהם במטפחותיהם האדומות. שוב מתלכדות השורות והולכות ויוצאות מן העיר.

בצידי הכביש עומדים להם בשורה אלונים, אשוחים וצנוברים, עתיקי ימים, עומדים ומתלחשים זה עם זה. אחוריהם שטוחים שדות בר וגלים של שבלים מתנועעים ומסתודדים לרוח הערב הקלה והחרישית. חולמים והוזים מטיילים להם יהודים בין צדיקים שמוסרים את נפשם על כלל ישראל. אוחזים הם באבנטיהם של בעלי־מופת, שממהרים בקפיצת־הדרך לארמונות מלכים רחוקים, לבטל גזרות רעות. הולכת לה כל החבורה ומסתכלת בשבלים הכפופות וברוח המפזזת על ראשיהם, המנשבת בהן ומכה גלים. הן, הן, הצרות שכופפות ראשיהם של בני־ישראל, הגלים הם משברי הצרות, הנחשולים שעומדים להטביעם – וישראל מנענעים ראשם על כל גל וגל. הולכים הם חולמים ואינם מרגישים ביום שהולך ומחשיך, עד שמגיעים לשיטה זו שעומדת סמוך לגשר הקטן. כל אחד חש קצת עייפות וליאות ברגליו והכל שוכבים על הדשא שבשיפועי השדה שאצל השיטה.

רואים הם לפניהם צדיקים שמוסרים את נפשם לתקן עולם במלכות שדי ולהחיש את הגאולה, אלא שסמאל הרשע עומד להם לשטן והעוונות אף הם מעכבים. הרי הם: דוד הראובני, שלמה מולכו. הנה רבי יוסף דילה ריינה! הלב פועם, הכל מוכן לגאולה! עוד מעט, עוד רגע. הנה הר שעיר! ועלו המושיעים…עוד מעט ויבוא בגואל! ופתאום – קורט של לבונה…' נתקו הכלבים השחורים את כבליהם. נפסלו השמות, סמאל ולילית הרשעים יצאו לחפשי והזיקו את כולם…

בונים ליב שוכב על הדשא ומספר סיפורי גאולה.

ערב תשעה־באב אחר סעודה־המפסקת. כבר אכלו הכל את כעכיהם הטבולים באפר. לבושים בגדים בלים, פוזמקאות וגרבים משוני גוון ברגליהם, ועליהם סנדלים מרופטים. יושבים להם יהודים על גבי הספסל ההפוך שלפני בית־החסידים, ומחכים לשמש שתשקע ולכוכבים שיצאו. דליקה הציתה את שולי המערב, ושם – במקום ששמים וארץ מתנשקים – עומדים להם עבים שמראיהם כעין הברזל שסילקוהו מעל גבי האש; סמוך להם עבים של גחלת לוחשת, ואחריהם עבים עוממים – אלה של עין תפוח־הזהב, ואלה של עין הסיגל. סביבם ערפל ותמרות עשן. אלה הן הלהבות ששרפו את בית־המקדש! הנה היד שיצאה ממרומים וקיבלה את מפתחות ההיכל. הן הן מדורות אש ויהודים שקופצים לתוכן בשמחה וקוראים שמע־ישראל. שם קרעי יריעות עטופי אש ואותיות פורחות וגווילים נשרפים. הנה עדות שלימות עומדות אצל נהרות, באות באש ובמים על קידוש־השם. הם הם אבות בעלי עטרת שיבה שבודקים את חלפיהם, שוחטים את בניהם יחידיהם ומברכים על השחיטה. אנשים נאבקים עם מר המוות בין שיני אריות ובחביות מסומרות. שם תלוי יהודי על ידיו שנכפתו לאחוריהן ורגלי תיש הפוך קשורות לרגליו. שם בפינה יהודים שעיניהם כלות למוות כותבים צוואה לבניהם על קרע של כתונת, באצבע טבולה בדם פצעיהם שלא נקרש עדיין, להודיעם שיהודים הם ועליהם לנטוש תורת אמותיהם בנות אל־נכר. אימה ופחד, פלצות אוחזת, וסמרמורת עוברת בכל הגוף.

בונים ליב יושב ומספר מעשיות של חורבן בית־המקדש, מסע־הצלב, גירוש ספרד, וגזירות ת“ח ות”ט.

ליל שבת של קיץ אחרי הסעודה. בצידי הגשר שוכבים להם פרקדן יהודים, זקנים עם נערים, פיותיהם פעורים והם שואפים את הרוח הצחה והקרירה שעולה מן הבוג. פני הנהר מקומטים קצת. הלבנה במילואה וכוכבי כסף מתנועעים משתקפים במים. עיני־אש קטנות קורצות, רומזות, מעל גבי הרפסודות שעמדו ללון בדרכן לדנציג. יהודים רואים לפניהם מדינות רחוקות; על אדרות פרושות עוברים הם נהרות וימים; בקפיצת־הדרך הם עוברים מדבריות מליאים נחשים ועקרבים ועולים לארץ־ישראל.

בונים ליב שוכב לו נשען קצת ומספר סיפורי מעשיות ברבי ישראל בעל־שם־טוב ורבי ליב שרה' ס.

בבית־החסידים בשעת שלוש־סעודות. כבר נתאספו הכל ובאו ל“בני היכלא”. אור כהה של בין השמשות מאיר את הלל הבית. יושבים הם ואוכלים “כזית” מחצי החלה שהביא יעקל החמצן מביתו הסמוך לבית־החסידים. חיים הינוך יושב ושר בקולו הערב שיש בו משהו מן הצרידה; הוא שר “בני היכלא” בניגון חרישי ומסתורי שמביא את הכל לידי געגועים לשבת־מלכה שעומדת להיפרד. מלא הוא חלל הבית צללים שחורים וכבדים, שנמתחים ויוצאים משיירי נרות־נשמה שגוססים ורועדים על גבי העמוד. דרך חלוני המערב נראים שיפולי רקיע של גחלת לוחשת. מתרפקים הם הצללים על הכתלים ועל ארון־הקודש, נדחפים לאחור ושבים ונאחזים בהם, ובשארית כוחם הם עומדים ונלחמים על נפשם חרדים ומיואשים. אלו הן הנשמות שהוציאון מן הגיהנום לשבת. כל אותו היום היו פורחות ונודדות ממקום־קדוש למקום־קדוש ומחפשות את תיקונן. באה עתן ועליהן לשוב. כבר הסיקו את היורות הרותחות, מלאכי־חבלה עומדים ומחכים להן, ובת־קול זועמת יוצאת ומכרזת: ישובו רשעים לשאולה! עוד מעט ויאמרו “ויהי נועם”… והן מתרפקות על כותלי בית־החסידים, כובשות עיניהן בפרוכת, מחזיקות בקרנות המזבח. הנה הם שם; וולוול זדון, מנחם פוטם, שמואלקה טוט! הלב הומה להם, נעים ונדים הם זה כמה שנים ואי־אפשר להם למצוא מנוחה.

בונים ליב יושב באפלולית בית־החסידים ומספר על עינויי הגיהינם ועל הנשמות המתלבטות בעולם־התוהו.

מוצאי שבת אחר ההבדלה. כבר זימרו את הזמירות, אמרו “ויתן לך”, שתו תה ובאו לבית החסידים לחכות עד סעודת מלווה־מלכה. ליל חורף ארוך וקר. לפני שעה קלה הסיקו את התנור הגדול והחום התחיל מתפשט ויוצא לכבוש את חללו של הבית. אפלולית ודממה שולטים בערבוביא. יהודים נכנסים, פושטים את אדרותיהם ויושבים להם מסביב לשלחן, שנשאר עומד אצל התנור מבעוד יום. על השלחן מוטלת לבינה ונר־חלב של בית־הקברות דבוק בה, והוא מאיר קצת את השלחן ומצליל הרבה על הכתלים. חסידים מטיילים להם לכאן ולכאן בחדר, תפושי־רעיון ומליאי־דביקות, מעשנים את מקטרותיהם ארוכות־הקנה. ענני־עשן מתפשטים בחלל הבית, מתנשאים ועולים לתקרה ונופלים לתוך פיותיהם של הצללים הכבדים. סמוך לארון־הקודש עומד לו אחד מן הנמושות שבחסידים, מתפלל ערבית ומתנועע בכל כוחו בשעת תפילת שמונה־עשרה, וצלו נע ונד ומתנפל כמשוגע על כותל צפוני, נתקל בחלון ומשתבר בזגוגיותיו המכוסות תבלול של זיעה. נשען על העמוד, לאורו של נר־נשמה – כוס־חלב ופתילה בתוכו ואורו הכהה רועד ודועך כנשמתו של אדם בשעת גסיסה – עומד לו הירש פייבל, מעשן את מקטרתו שיורדת לארץ, ומעיין בספר הזוהר; מתאנח כפעם בפעם ומפליט מפיו: אוי, אבא, נעים, אבינו שבשמים! ופתאום הכל נמשכים אל השלחן שאצל התנור, מרכינים את ראשיהם ומצטופפים זה על גבי זה מתוך עצירת־נשימה, וחרדת־גיל־ותקווה תופסת אותם. שומעים הם רפרוף של כנפי מלאכים, רישרוש של עצי גן־עדן, פיכוי של נחלי אפרסמון. קול מלאכים קורא ומכריז: פנו מקום! נשמעים צעדיהם של אבות, רועים, נביאים, מלכים, קדושים, צדיקים וחסידים. קול ציצול של כבלי־זהב – משיח בא, מימינו ומשמאלו רבי שמעון בן יוחאי והחבריא, האר“י הקדוש ותלמידיו, הבעש” ט ופמליה שלו, הרבי מקוצק ז" ל, “הוא” שליט"א. הולכים הם לארמונו של דוד מלך ישראל לסעודת מלווה־מלכה. מלאכים אומרים שירה, גלגלים מזמרים, אופנים וחיות־הקודש יוצאים בריקוד. למעלה מכולם צף ועולה קול כינורו של דוד המלך. הלבבות מתמלאים ומתרחבים, והעינים אף הן מתמלאות דמעות של קדושה.

בונים ליב יושב ומספר סיפורי מעשיות של גן־עדן ועולמות העליונים.

כל ימיו היה בונים ליב יושב ומספר סיפורי מעשיות לבני עירי ברוב כשרון. הרבה פעמים היה חוזר על מעשיה אחת, אלא שלעולם לא באו לידי זיקנה. תמיד היה בהן חידוש ורעננות, והכל היו תאבים לשמוע אותן בכל פעם. זקן בונים ליב וראשו נכפף תחת סבל צרותיו; זקן ותש כוחו, השתעל בכבדות –– כיון שהתחיל לספר סיפורי מעשיות שבו אליו ימי עלומיו.

אף אני תלמיד וותיק הייתי לו ומפיו למדתי סידור וחומש, אף לגמרא הכניסני. משחר ילדותי עד ימי בחרות כרוך הייתי אחריו. תאב הייתי לשמוע סיפורי מעשיות מפיו אף לאחר שיצאתי לתרבות רעה והייתי מצוי אצל ענייני ספרות. נחקקו בלבי מעשיותיו, והוא הוא שהכניסני לעולם האגדה העברית.