רקע
ישראל אוסמן
הנשיקה

 

(מעין הקדמה)    🔗

רבותי! מצאתי בין עלים־בלים, במרתף שמתחת לבימתו של בית־מדרש עתיק ימים, סיפור־מעשה נורא ומיוחד במינו, יסודו בשנים קדמוניות ובדברים שבין בני־אדם ושדים, רוחין, ולילין, שאירע באותם דורות של אמונה ותום־לב, שהיו מלומדים בניסים ונפלאות. בימים ההם היו עיניהן של בריות פקוחות, ואזניהן קשובות, והיו רוחות ומלאכים נגלים להן בין בחלום ובין בהקיץ. לא היו עוד גבולים ותחומים בין ארצות ועולמות, ולא היו בני עולם מובדלים ומופרשים מבני תבל ויתר חמש ארצות. עדיין לא גורשו השדים, והיה מדורם עם בני־אנוש, ולא מעבר להרי־חושך. היו באים תדיר במגע ומשא עם בני־אדם, ולא היתה שנאה כבושה בלבם ולא היה דרכם לילך ולהזיק לאנשים, אלא אם כן היו שליחיו של מקום, ועליהם היה לקיים עונש או גזר־דין שנגזר על מישהו מן השמים. אדרבא, מצויים היו אצל בני־אדם, משתוקקים ונכספים להתחבר אליהם, להתערב בהם וללמוד מעשיהם. נישואי־תערובת של בנות־אדם עם בני־שדים, והיפוכם – אף הם לא היו נדירים, אלא שנישואים אלו לא היו לרצון ולברכה לבני־אדם, ושומר נפשו היה מתרחק מהם. רובם בעל־כורחם, כגון תינוק שנישבה לבין השדים, על ששכחו לתלות שיר־המעלות למעלה ממיטתו; חתן או כלה שיצאו יחידים ביום חופתם; תלמיד חכם שיצא יחידי בלילי רביעיות ולילי שבתות; או עני שהחשיך לו בדרך, ונכנס ולן בחורבה, ודומיהם. אלה הפקר היו לשדים, ומהם היו חוטפים להם כלות וחתנים. היו אף מעשים של נסיונות ופיתויים, השאה לדבר עבירה והכשלה, כמעשה הצורף ומעשה המוהל הקמצן. אלו היו מצדן של לילית, נעמה ואוגרת בת מחלת, וכל כיתות שלהן. כל אלו גרמו למריבות וקטטות, ודיני־תורה של יורשי תערובת שדים עם יורשי בני־אדם, והיו מוכרחים לחלק ליורשים שדים אלה מרתפים וחורבות, שנעשו למקומות של סכנה. לפעמים תכופות היו באים בין בני־אדם אף במקומות קדושים, לשמוע דברי־תורה ודרשות. נפל דוחק בבית המדרש, בשעת דרשה של ראשי־כלה, עייפו הברכים נקפו הרגלים – וידעו שהשדים באו לשם בדמות מלאכים, והם רואים ואינם נראים, שומעים ואינם נשמעים. אשמדאי, מלכם של שדים, היה עולה, בכל יום לרקיע, ולומד תורה בישיבה־של־מעלה, כידוע.

שדים אל כולם מעור אחד לא נבראו, ו־אף הם נפרדו לגוייהם ולמשפחותיהם. יש מהם שברא הקב“ה את נשמתם בערב־שבת בין־השמשות, ובא לברוא את גופם, וקדש עליו השבת ולא בראם, ואלה הם המזיקין, מהם שדין, רוחין, ולילין, מבניו של אדם־הראשון, שהיה בנידוי לאחר שהאכילתו חוה מעץ־הדעת, ונדווגה לו לילית ק”ל שנים, וילדה לו בנים שלא כדמותו וכצלמו; ומבניה של חוה, שאף היא נזדווגה לסמאל הרשע. יש מהם שמדורם ברוח־פינת־הצפון, שבראו הקב“ה ולא גמרו, ומשם רעה יוצאת לעולם, ויש מהם שמדורם מעבר להרי חושך. יש שדין יהודאין, כגון יוסף שידא, בן־תמליון, וארגונווטיס, שבא זכרם לשבח בש”ס ומדרשים, ובשאר ספרים קדושים, על שנעשו על־ידיהם נסים לאבותינו.

אותם שידין יהודאין, מנהגי יהודים היו בידיהם, אלא שהם מוזרים ומשונים. היו. במקומות מושבותיהם, אף בתי־כנסיות ובתי־מדרשות משלהם, ועל־פי דרכם ומנהג מדינותיהם. ולפי שרובם ריקים ופוחזים, שלבם גס ומוחם טיפה, היו אורבים לתלמידי־חכמים קלי־דעת ועניים מרודים שנטו מדרך הישר, והיו מפזרים ממון רב ומעבירים, והיו מפזרים ממון רב ומעבירים אותם על דעתם, עד שהיו מוכרים להם את נשמותיהם, ונעשים להם רבנים – והיו פוסקים להם שאלות, דנים את דיניהם ומלמדים את בניהם תורה. היו מוכרחים להשאר בין השדים כל ימיהם; להתנהג על־פי מנהגיהם, ולחיות על־פי דרכם, שהם זרים וקשים לבני־אדם. לפעמים היו נותנים להם רשות לשוב לבתיהם ולבקר את בני־ביתם ומשפחתם, ולהשיאם לבוא עמהם לארצות השדים. היו נותנים להם הרבה כסף וזהב, אבנים־טובות ומרגליות, לפרנסה ולדורונות. היו קובעים להם זמן, והללו היו נשבעים לקיים את הבטחותיהם ולשוב בזמן הקבוע. ואוי לו למי שלא קיים את הבטחתו ועבר על שבועתו.

עד כאן דברי אגדה והקדמה, מכאן ואילך סיפור המעשה.


 

א.    🔗

בימים ההם גר לו בעדן, שעל חופו של ים־סוף, יהודי אחד שלמד הרבה תורה, וידע ח"ן, וקנה חכמה, ודיבר בשבעים לשון. היה יפה־תואר, קולו ערב, פירקו נאה וזקנו מגודל, ומעורב בין הבריות – ושמו בנימין. אשת־חיל היתה לו, ושמה לאה, ובן־יחיד קטן, חביב ונחמד, ושמו חנוך. היה בנימין יושב ועוסק בתורה, וביום שעגנה ספינה בנמלה של עדן, היה יוצא ונכנס בה, ונעשה דבר ליורדי האניה, והיה מוליכם ומביאם ומובילם למקום חפצם. היה להם לפה ולמליץ, והיה מסייע להם להכין מים, מזון וסחורה, לסייר את העיר ולמצוא קרובים – והיה מתפרנס מזה בצימצום.

פעם אחת, יצא לנמל, ונכנס לספינה ולא חזר. חיפשו אותו אשתו ובנו וכל ידידיו ואוהביו – ולא מצאוהו. מצאה לה אשתו מקור פרנסה, ופירנסה את עצמה ואת בנה, וחשכה מעט כסף לתלמוד־תורה. היתה היא יושבת עגונה ושוממה, ומתנחמת בתורתו של בנה, בנועם־קולו ויפי־תארו; היתה יושבת על־ידו בלילות לשמוע קול תורה שיוצא מפיו ומפיג את צערה.

עברו חמש שנים ועדיין לא נמצא בעלה, חנוך כבר הגיע למשנה וגמרא, והיה יושב בלילות, מנעים זמר ושוקד על תורת השם. ישבה האם בעיגונה, ותורתו של בנה וזמירותיו בלילות היו ממתיקים מעט את המרירות שבחייה.

ערב אחד היתה יושבת לה, כדרכה, נחה מעמל יום ומאזינה לתורתו של בנה משוש חייה, נפתחה הדלת ונכנס בנימין בעלה כשהוא לבוש בגדי עשירים, והרבה סבלים הולכים אחריו ונושאים חבילות ושקים. ראתה אותו אשתו ופג לבה, והבן אף הוא חרד והפסיק משנתו, אמר להם בנימין:

– בשלמה החרדה? חזרתי לביתי והרי אשתי ובני לפני, בריאים ושלמים. ברוך המקום שהחייני והביאני אליכם שלא בידים ריקות!

ונפל על צווארם, וחיבקם, ונשקם.

סיפר להם שנכנס לספינה אחת ולא היה יודע ששל פירטין היא, ועד שהיה עומד ומשיח עם האנשים הוציאו את העוגן והספינה הפליגה לים. הביאו אותו למדינה רחוקה, ומכרוהו לעבד. ולפי שהיה יודע לדבר בשבעים לשון מצא חן בעיני אדוניו, ומינה אותו על ביתו ועל כל אשר לו. אחר כך עשאו שותף לעסקיו המרובים, עד שנתעשר. קנה לו שם הרבה נכסים, עבדים ושחפות, שמכניסים לו הרבה רווחים. עכשיו סידר את כל עסקיו שבמדינת־הים, מסרם בידיו של אוהב נאמן, וחזר לביתו ברכוש גדול.

היו יושבים כל אותו הלילה בוכים מרוב אושר, ומודים להשם.

יצא הקול בעיר, והיו הכל שמחים בשמחתם.

לא עברו ימים מועטים ובנימין התחיל בונה לו פלטין גדולה וחלונותיה יוצאים לים, ובתי־מחסן ומלאי בנה בסמוך לנמל. קנה לו עבדים ושפחות, שכר לו הרבה פועלים ולבלרים, והיה עוסק בסחורה וטרוד כל הימים. ביקש חנוך בנו לסייע לו בסחורה, ואביו מיחה בידו ואמר לו:

— מה לך בני, אצל סחורה? למד תורה, שהיא יקרה מפז ומפנינים!

ואף את אשתו מנה מדברי סחורה ואמר לה:

— דיך, שאת צופיה הליכות ביתך. כלום טירדה חסרה לך?

לא עברו ימים מועטים והיו לו הרבה בתים וארמונות ביבשה, ספינות בים, ואורחות גמלים במדבר – ומסחרו פרץ בארץ.

פעם אחת קנה עבדים ומצא ביניהם אחד שהיה צלם אלוקים חקוק על פניו. שאלו לשמו ולשם אביו והלה ענה לו: עובדיה בן דן הבבלי שמי.

שוב שאלו: ומה מלאכתך?

ענה עובדיה בן דן:

– לבלר אני, ומלאכת שמים מלאכתי, ובתורה הייתי הוגה כל הימים.

מיד שיחררו בנימין והכניסו לתוך ביתו. ראה שהוא תלמיד־חכם ונאמן־רוח, והפקידו על כל עבדיו ומשרתיו. ראה שיש לו על מי שיסמוך, ומסר בידו כל סחורתו ועסקיו, והוא עצמו הפליג שוב למדינות־הים, וכך היה עובר אורחות ימים ואורחות־גמלים, טרוד בעסקיו כל הימים, וחוזר ובא לביתו ושוהה זמן מועט.

וכשהגיע בנו לפרקו השיאו ברב כבוד, כראוי לו. נולדו לו בנים ובנות. היה עוסק בתורה ומגדל את בניו לתורה ולמעשים טובים.

ולאה עקרת הבית, אף היא טרודה. בעלה טרוד ומרבה בנסיעה, ואפילו כשהוא בביתו – בשעות הפנאי – אינו מעורב עם הבריות. אותה אינו רואה כלל. הוא יושב יחידי באולם שחלונות לו מארבע רוחותיו והים נשקף לתוכו, והוא שקוע בהרהוריו, מביט לים ומתבונן בגליו ושותק. אף בספר אינו מעיין. בעלה עמה בבית, והיא עוד בעיגונה עומדת, ושמחה אינה מצויה בבית. תמורה חלה בו – הוחלף כולו. אף בנה תמיד עצוב ונזוף הוא. וכלתה – ולואי שלא באה לביתה! זיקנה קפצה עליה, והיא עייפה ורפת־כוח. תולעת קוססת בלבה, מה לה עושרה? מה לה ארמנותיה!

_______

הפליג בנימין למדינות־הים ושהה שם, ולאה נפלה למיטה ומתה. חזר בנימין מדרכו ומצא שמתה אשתו. התאבל עליה, ולא נשא לו אשה אחרת. עובדיה בן דן ניהל את עסקיו וכילכל את ביתו. דומה שכלתו היתה עקרת־הבית, בנו יחידו היה יושב ועוסק בתורה. נכדיו הלכו וגדלו – והוא טרוד בעושרו, עטוף באלם־יגונו, ומרבה להפליג בימים ומדבריות.

פעם אחת חזר לביתו ממדינות־הים כשהוא סר וזעף. היה משתדל להסתיר את צערו ולהבליג על יגונו – ולא עלתה בידו. היה סוגר את עצמו בחדרים שאינם יוצאים לצדו של הים, ואינו נכנס לאותו אולם שמוקף חלונות מכל צד. דומה שפחד הים תקפו. חדל לסייר את נכסיו, ולא נכנס כלל לבתי־מסחרו. עובדיה בן דן הבבלי בא לביתו, והזקן אינו שואל לעסקיו כל עיקר.

תמה עובדיה, תמהו כולם, ואף חנוך ואשתו השתאו.

ביום סערה אחד נפל למיטה, וקרא לחנוך בנו יחידו ואמר לו:

– חנוך בני! איש זקן וחולה אני, וקרוב למיתה. הריני משאיר לך ירושה רבה, שאספתי ואצרתי בשבילך ימים רבים. אפילו אתה חי ימיו של מתושלח, אי אתה יכול לבזבזה. עבדתי ועמלתי כל ימי חיי, והייתי טורח וטרוד כל הימים, כאילו הייתי חי בעולם־התוהו. בני, אל תלך בדרכי אביך ראה חיים ושבע נחת. עסוק בתורה ואל תעסוק בסחורה. סמוך על אנשי הנאמנים, והם ישגיחו על הכל. ימים רבים עבדו וטרחו בשבילי ובשבילך, בחנתים וניסיתים, ומצאתים נאמני־רוח וישרי־לב – ויש לך על מי שתסמוך. הון רב השארתי בשבילם, ככתוב בצוואתי. דבר אחד אני מבקש ממך, בני, שתישבע לי, שלא תרד לים כל ימי חייך, ואפילו ירידה כלשהי.

ביקש הבן מאביו שיגלה לו את נימוקו של דבר, ואביו לא רצה לגלות לו. דיבר אליו דברים קשים ואמר:

– כך הוא רצוני – ולטובתך! גוזרני עליך בגזירת כיבוד אב! אם תשמע בקולי ותישבע לי ייטב לך ולבניך כל הימים, ואנוכי אגווע ואמות בשלום!

מיד נשבע לו חנוך בנו, שלא יעבור על רצונו ולא ירד לים כלל.

נראתה בת־צחוק על פניו של בנימין, ומת מתוך חיוך.

קברו אותו בכבוד גדול. פתחו את הצוואה ומצאו רשימה מפורטת של הון ונכסים שביבשה, ספינות שבים, ואורחות־גמלים שבמדבר. כמה לחלק לעניים, וכמה להשאיר לקרן־עולמית; כמה להפריש לאנשיו נאמני־ביתו, משרתיו, עבדיו, ושפחותיו; כמה לפדיון־שבויים, וכמה לתלמוד־תורה. לא הזכיר כלל נכסים ורכוש שהיו לו מעבר לים, כאילו לא היו דברים מעולם.

עברו שבעת ימי האבל, והבן קיים כל דברי אביו. עברו שלושים, וחנוך היה יושב כל הימים ועוסק בתורה; בכל יום היה לומד משניות לנשמתו של אביו. כך חלפה ועברה שנת האבל, והבן קיים את רצונו של אביו במילואו.

פעם אחת עגנה ספינה גדולה בנמלה של עדן. היתה הספינה מליאה כסף וזהב, אבני־טובות ומרגליות, עורות יקרי־המציאות, וראשי בשמים, שן ועצי הבנים – וכל מיני חמודות. ירד רב־החובל ושאל לביתו של בנימין הזקן, וסיפרו לו, שכבר עברה שנה מיום שמת והלך לעולמו. נאנח רב־החובל ושאל על בנו, והלך לביתו. נכנס אליו ומצאו שהיה יושב ועוסק בתורה. לא היה עובדיה בן דן בעיר, והיה חנוך מוכרח להיבטל מתלמודו ולטפל באורחו. נטפלה לו אסתר אשתו של חנוך אף היא. מסר להם רב־החובל כל מה שהיה עמו בספינה. היו תמיהים על כך מאד, ולא נתקררה דעתם עד ששאלו לרב־החובל, אם ברור לו שאין כאן טעות. נסתכל בהם רב־החובל מתמיה ואמר:

– וכי אינכם יודעים כלום על הון ועושר רב ששמור לכם מעבר לים?

וסיפר להם על הרכוש והנכסים שהשאיר להם אביהם בארצו, ושאין מה שבספינה יותר מחציה של הכנסת שנה אחת של נכסיו ועושרו שבמדינות־הים. שבכל שנה ושנה היה בנימין אביו בא לשם וגובה הכל, ומשקיע במסחרים אחרים וקניות חדשות.

כשהיה שם בפעם האחרונה עשו ביניהם, שאם יחלה או ימות יהא הכל בידו של רב־החובל, והוא יביא לחנוך בנו יחידו, בכל שנה ושנה, חציה של ההכנסה, והשאר יהא שלו – שכר טירחה ומתנת אוהב נאמן – ומינה אותו על כל מה שיש לו מעבר לים.

ולא עוד אלא שסיפר לו, שהוא ואביו, עליו השלום, היו אוהבים נאמנים זה לזה, ונקשרו בקשרי אהבה בשעת סכנה, בשעה שנטרפה ספינתם ושניהם היו אחזים בנסר אחר מנסרי הספינה וצוללים בים.

שבועים עגנה הספינה בנמלה של עדן, ורב־החובל וראשי־מלחיו היו מתאכסנים בביתו של חנוך. כל אותו הזמן היו מספרים על נכסיו שמעבר לים, עד שנכנסו דבריהם באזניו של חנוך. בשעת פרידתם הבטיח לו רב־החובל, שישוב בסוף השנה הבאה, כעת חיה, ושוב יביא לו חציה של הכנסת השנה.

אותו עושר שמור לרעתו שמעבר לים לא נתן לו מנוחה כל אותה השנה. היה מהרהר בו ומרבה לחשוב, והיו הרהורים ומחשבות אלו מבלבלים אותו בתורתו ובתפילתו. סייעה לכך אף אשתו, שהיתה מרבה לדבר באותה ירושה שלא הזכיר אביו אפילו בצוואתו, מוכיחה לו ומשדלתו בדברים, שאי־אפשר לו להשאיר הון רב שכזה בידי זרים. היה הוא משתדל להראות לה בעליל, שאין בחששותיה כלום, לפי שהכל בידיהם של אנשים נאמנים וכנים, שהרי יכולים היו להעלים את כל הענין כולו ממנו; שבכלל אין להם לרדוף עוד אחרי הון ועושר, שהרי מרבה נכסים מרבה דאגה. לא הועילו לו כל דבריו והוכחותיו, היא בשלה – אין מפקירים הון רב שכזה! אפילו הוא עצמו לא ידע שלווה. היה איזה יתוש מנקר במוחו ושואל: מה עלתה לו לאביו שהשביעו כך? פחד של ים זה מהו? מפני מה היה אביו בורח ומסתתר מן הים בימיו האחרונים? שמא לא היה שפוי בדעתו? למה העלים ממנו כל נכסיו שמעבר לים, ולא הזכירם אפילו בצוואתו?

נכנסו הדברים בלבו כארס של עכנאי, והיו מפעפעים ומחלחלים בו כל אותה השנה.


 

ב.    🔗

לתקופת השנה שוב באה אותה ספינה ועגנה בימה של עדן, והביאה הון ועושר רב, ודברי חפץ, כפלים ממה שהביאה אשתקד. הכניסם חנוך לארמונו, והיה עושה להם סעודות ומשתאות, ובוטל מדברי תורה.

נתאכסנו אצלו חודש ימים, וחנוך ואשתו היו עומדים עליהם, מבלים זמנם עמהם, משמשים אותם, וחולקים להם כבוד.

ועובדיה בן דן הבבלי נעלם פתאום ולא נודעו עקבותיו.

כל אותו הזמן היו מרבים לספר בכבוד עשרו ורוב נכסיו וקניניו של חנוך במדינתם, הכנסה רבה שהכניסו נכסיו השנה, כפל־כפלים משל אשתקד, לפי שהיתה השנה שנת ברכה והצלחה. היו מדברים בשבחה של ארצם הברוכה, על מגד אדמתה ופוריות אילונותיה; על זוהר שמיה, זוך אווירה, ומזג אקלימה; על שיא הרריה, יופי בקעותיה, עבי יערותיה, וגובה עציה; על גודל נקרותיה ועל עומק בריכותיה, ועל גשמיה שיורדים תמיד בעתם. היו יושבים ומספרים כל אותו הזמן, משבחים, מפארים ומעריצים באזניו של חנוך, ומבטלים אותו מדברי תורה, עד שנכנסו דבריהם באזניו, והדליקו אש־זרה בפינה נסתרה שבלבו, אש של חמדה ואיווי. היתה אסתר אשתו יושבת ושותה בצמא את דבריהם, עד שהיו פניה משתלהבות, ולבה מתלבה באש של תאוות עושר ותפנוקים, ונפשה יוצאת להם.

התחילה מדברת אל חנוך בעלה ומשיאה אותו לשאול על שבועתו. היתה מדברת באביו המת, שמעולם לא היה לבו נתון לו ולאמו, ולא אהב אותם אהבה גמורה, ושלא השביעהו כך אלא מפני טינא שהיתה בלבו עליהם. היתה מספרת לשון־הרע באזניו על אביו, שהיה מצער את אשתו צער גדול, והיה שונא אותה בלבו, בז לה וגורם לה עצבות ומגינת־לב. היתה מגנה את אביו הנפטר בפניו ואומרת, שבכלל לא היה שפוי בדעתו. והוא היה שומע בגנותו של אביו ואינו משיב, לפי שאף בלבו היתה מקננת תולעת וקוססת, ואש־זרה היתה דולקת בחביון נפשו.

ביום שהפליגה הספינה לים, נכנס רב־החובל עמו לחדר מיוחד ואמר לו:

– דע לך, חנוך אהובי וידידי, שזקן אני ותשוש, ואיני יכול לישא יותר משאוי זה. יש לי משלי הרבה נכסים ועושר, ואיני יכול לטפל בהם. מוטב שתסע עמי לשם, ותעשה בירושתך מה שלבך חפץ. ענה לו חנוך באימה:

איך אפשע ואעבור על צוואתו של אבא, ועל שבועתי?!

ניענע רב־החובל בראשו ואמר לו:

– עת לחשות ועת לדבר. דע לך, שאביך, ידידי הנאמן מנוחתו כבוד, פיזור־הנפש היה שולט בו; לקה קצת בהפכפכנות ונתפס למרה־שחורה. פעמים שדעתו לא היתה צלולה עליו, והיה מתעקש בדבר אחד ומחזיק בו, ואינו נותן טעם לדבריו, והיה אומר: כך הוא רצוני וחסל! הרבה צער גרם לי בכך, אלא שאני ידעתיו וחיבבתיו על טוהר רוחו ואמונתו, וכוונתו שהיתה תמיד רצויה, וביחוד, על שלא היה מתבייש, והיה מודה ומתוודה אחר כך ומבקש סליחה ומחילה. הרבה נלחם ביצרו ובקשיות־ערפו, והיה מלא צער וחרטה, ומרצה באהבה ומפייס בתחנונים. כשהיה יצרו תוקפו הייתי נותן לו לדבר כמו שלבו חפץ, ולא הייתי אומר לו כלום. מובטח הייתי בו, שיראה את משוגתו ויתחרט עליה. ואתה, חנוך אהובי, מה היה לך לעשות, – ואביך זקן והולך למות? הרי אונס היית ואין שבועתך שבועה! מובטחני, שאלמלא מת, היה מתחרט על כך, ומרצה אותך ומפיר את שבועתך. ודאי שהיה מתחרט! הרי ביסורי מיתה היה נתון באותה שעה, ונזכר בסכנה, בשעה שהיה צף על קרש בים סוער וזועף – ורצה לשמור אותך מזעפו של ים. כלום שמר את עצמו? שמא לא שאל על נדרו שנדר באותה שעה מן הים? כלום אפשר לו לאדם שישתמר מן הסכנה והאסון? נגזרה גזירת טביעה במים על אדם, והוא טובע בכוסו, ואפילו בכף קטנה של מים! הרבה פעמים היה אביך קופץ ונשבע, ומתחרט על שבועתו בשעה שנשתפה. אהבתי אותו אהבה עזה, למרות כל מגרעותיו וחסרונותיו. מי חכם ושלם בכל דרכיו? לפיכך, שמע לעצתי: מצא לך פתח־חרטה, ולך והתר את שבועתך, שנשבעת באונס ולא ברצון, כדי שלא לצער אב זקן וחולה קודם מותו.

היתה האשה עומדת אחורי הדלת. מאזינה ושומעת כל דבריו של רב־החובל. כשגמר את דבריו, נכנסה וקראה:

– בעלי, יפה דיבר רב־החובל! זוהי עצה של חכם ובעל־נסיון, ואתה תשמע לעצתו. ודאי שתשמע! אף אני אומרת כך. ידעתי שהזקן, עליו השלום, לא היה בימיו האחרונים משפויי־הדעת. פחד הים נפל עליו, והיה מתירא ומסתתר ממנו מיום שחזר לכאן!

וחנוך היה עומד נדהם ושותק. נסתתרה בינתו. היה רב־החובל מסית ומדבר, ואסתר מסייעתו, עד שיכלו לו לחנוך. חלשה דעתו ולא היה לו מה להשיב. באותו יום הלכו אל הרב לשאול על השבועה.

כיוון ששמע הרב כך קימט את מצחו ואמר:

– דומה שמן השמים מסייעים. אמש באו אלי שלושה זקנים, תלמידי־חכמים מפורסמים. נושיב בית־דין ונראה. לפי עניות דעתי. הרי זה אונס מוחלט, ויש להתיר. הושיבו בית־דין של שלושה והתירו את השבועה.

היתה הספינה עומדת מוכנה לנסיעה. לקח רב־החובל את חנוך והכניסו לספינה. מיד הוציאו את העוגן והפליגו בים.

כיוון שיצאה הספינה מן הנמל ונכנסה לתוך הים, נתעורר חנוך כמתוך מרמיטה. הביט לכאן ולכאן וראה היכן הוא נתון. הכהו לבו והרהורי חרטה תקפוהו. מה עלתה לו שככה מיהר? והרב והזקנים – מפני־מה האיצו בו כל כך? הבין שדברים בגו ונתמלא פחד ורעדה.

היה רב־החובל עומד בראש־תורן ומכניס את הספינה לים. חיכה לו חנוך עד שירד. כיוון שירד ניגש אליו חנוך והתחיל מדבר אליו בקול רועד.

שיסעו רב־החובל בדבריו ואמר:

– חדל לך! הצועק לשעבר אינו נענה.

ואש־זרה וצורבת נצנצה בעיניו, וחיוך־בליעל ארב לו על שפמו.

ראה חנוך וסמרו שערותיו.

התחיל מתחנן לרב־החובל ואומר לו:

– הרי מחצית הוני ורכושי שמעבר לים לפניך! קח את הכל – והחזירני לביתי!

חייך שוב רב־החובל חיוך של זדון ושתק.

מיהר חנוך וירד לתוך תאו, נפל על הריצפה, תלש שער ראשו ומרט זקנו ובכה בקול מר. עשה תשובה מלב נשבר והתחרט על מה שעשה. התפלל לאלהים, שימחל לו על חטאו, וימרק את עוונו וימחה את פשעו.

מיד התחוללה רוח קרה ועזה ונשבה על הים, והר של קרח יצא מעמקי תהום, ועלה והתרומם, והתנפל על הספינה ושיברה, בלע את יורדיה וצף לו לדרכו.

ושני קרשים צפו על הים, על אחד ישב רב־החובל, קר ושוקט, ובת־צחוק קפואה על פניו, ובקרש השני אחז חנוך בשארית כוחו והתאבק עם הגלים.

והים סער, ורגז, והמה, וזרק את הקרשים מגל אל משבר. רגע קרבו שני הקרשים זה אל זה, עד שראה חנוך שוב את רב־החובל וצחוק־זדונו שנקפא על פניו. פתאום התרומם משבר אדיר והפריד ביניהם. אז הבין חנוך וידע מי הוא רב־החובל זה, ומה עשה לו. ראה שרגעיו ספורים ושב בתשובה שלימה והתוודה.

ורב־החובל חתר אליו בקרשו, ומראהו כחיה טורפת שנמלט טרפה מתוך לועה. ראה חנוך והצדיק על עצמו את הדין וצווח ואמר:

– רבונו־של־עולם, קח נא את נפשי, ותהא מיתתי כפרתי! שמע ישראל – – –

בו ברגע עלה גל גדול והציף את קרשו של השטן, ירד רב־החובל לעמקי מצולה ונעלם, וחנוך צף והתנועע על־גבי המשבר.

והקדוש ברוך הוא, רמז לשר־של־ים ובלע את חנוך והעבירו מהלך ת"ק פרסה, וזרקו והטילו על שפת הים.

שכב שם חנוך מתעלף, עד שיצאו המים המלוחים מקרבו, ובינתו חזרה, והחליף כוח והקיץ.

הביט וראה היכן הוא, ונתן שבח והודיה לבוראו, שלא עזב אותו ברוב חסדו, והצילו מידי השטן, ולא נתנו לטבוע בים.

תקפו הצמא וצירבו, והלך למצוא מים. היה הולך ומחפש עד שניחר גרונו, ונשתחרו פניו, ויצאה לשונו ועיניו היו יוצאות ובולטות. ראה מרחוק רצועה של כסף, הלך בשארית כוחו עד שהגיע לנהר. נפל על שפתו ושתה ממימיו – ושבה אליו רוחו.


 

ג    🔗

לאחר ששתה מן המים תקפתהו שינה, ונפל וישן הרבה שעות. עד שבא הרעב והעירו. הביט וראה נחשים ועקרבים שזוחלים ורוחשים סביבו. ראה אפעה זוחל לקראתו, כשהוא פולט ובולע את לשונו השסועה, ושיני־ארסו מוכנות ומזומנות לנשיכה, והוא לוחש ומקשקש. ראה שרפים ופתנים שמתפתלים ומתקפלים, מזדקפים ומשתלשלים, וקשקשות־נחושתם נשקפות מעל־גבי חולו הצהוב של המדבר. למעלה שמים תכולים־בהירים, בלי עב כלשהו, ומהם משקיפה חמה מסנוורת, והיא מפזרת מראות של כסף ופז על קמטיו הדקים של הנהר, ומזהרת את קשקשותיהם הנוקשות והבולטות של התנינים האפורים, שטוחי־הראש, ששוכבים בלי תנועה כלשהי, ופיותיהם פעורים, ומגרות ארוכות של שינים דקות וחדות נשקפות מתוכם, מוכנות לחבל ולטרוף.

נשאר עומד ביניהם אחוז פחד ורעדה. הוא מביט עליהם בעינים יוצאות, והם משתלשלים סביבו, נושפים ולוחשים ואינם נוגעים בו. כיוון שראה כך נתגבר ואמר:

כלום הצילני הקב"ה מן השטן ומן הים בכדי להשביע את פיותיהן של המפלצות הללו?

אזר כוח והלך משם.

פג פחדו והתחיל הרעב מציק לו, והלך לבקש אוכל. הלך זמן רב עד שראה מרחוק אילן גדול והלך אצלו. כיוון שקרב אליו ראה שהוא מוקף שבטים ושוטים ארוכים, ועשבים גבוהים וחדים. ענפים עבותים וארוכים לאילן, והם שוכנים על ראשי השוטים והעשבים ועושים סוכה מסביב לו. היה מתירא להיכנס לתוך אותה סוכה, וחיפש דרך להתקרב אל האילן, ולא מצא.

ראה אגוזי־יער ותותי־בר, ואכל מהם וישב לנוח. פתאום הגיעה לאזניו נהמת אריה, וקפץ ממקומו ונכנס לבין העשבים והשוטים. הצליפוהו שבטים, דקרוהו דשאים ועשבים, והוא נפל וקם, נפל וקם, עד שהגיע לאילן. עלה וטיפס באילן עד שישב על ענף אחד ואחז בסנסיניו. שמע את הארי שואף ומרחרח ושואג. כבר הרגיש בו הארי, ושאגתו אימה, נהמת רעב ופראות. כבר הגיע לאילן, הוא שומע את נחרתו והלמות־לבו. מצליף הוא את הענפים התחתונים בזנבו האמיץ, והם רועדים ונשברים. הנה הענף שהוא יושב עליו אף הוא רועד ונשבר. נשמתו מצטנפת בקרבו, והוא מתעלף ונופל לארץ.

ריחרח בו הארי ונשאר עומד צמוד למקומו; ככלב עמד על רגליו הקדומיות, ככלב ששומר על בעליו הנרדם. פתאום נהם ושאג ועורר את חנוך.

נתעורר חנוך והיה מביט ומסתכל בארי, והארי מביט ומסתכל בו, ולא ידע אם זה בחלום או בהקיץ – פתאום נהם הארי וזינק וברח.

שבה אליו רוחו והודה להקב"ה על שהצילו שוב ממיתה משונה.

הלך ולקט אגוזים ותותים, וטיפס ועלה שוב באילן. היה מטפס מבד אל ענף עד שעלה למרומי האילן. מצא ענף גדול וכבד שהיה דומה לזרועות פרושות לשמים. טיפס ועלה ורכב בין זרועותיו של אותו ענף. היה יושב ומודה להקב"ה על הניסים שעשה לו, אף־על־פי שאינו כדאי והגון לכך. התפלל אליו, שיעשה עמו חסד וישיבו לביתו, כדי שיהא סיפק בידו לעשות צדקה וחסד עם הבריות.

היה הערב ממשמש ובא. פצחו ציפרים רינה, ונשמעה שירת ערב של קולות ובנות־קולות מרובים ומשונים, מסתלסלת ומתלכדת למנגינה אחת אדירה, ומתאחדת עם שפעת גוונים של חמה שוקעת.

החשיך הערב ופתאום נשמעה צריחה צורמת. מיד נפסקה השירה ונידמה. נפלה המולה באוויר, קול משק כנפים אדירות. שוב צריחה מרה, והכל חרד ורעד. רעדו אף ענפיו של האילן ונעו. אחז חנוך בכל כוחו בזרועות ענפים. פתאום ירד משמים גוש שחור וגדול ונח על ענף אדיר שמתחתיו במלוא כובדו. גנח הענף ורעד האילן, ונשמעה שוב אותה צריחה צורמת, והטילה אימה מסביב. נשמעה יללת תנים, ציווחת אוחים, נהמת חיות רעות. נשתתקו הקולות, ותרדמה נפלה על המדבר.

נשאר חנוך לבדו ער ורועד ויושב על זרועות הענף, עיניו פקוחות, אורבות באפילה וקורעות מחשכים, שערו סמור ולבו פועם, והוא כולו נתון באותו גוש שחור וחי ומתפלל לאורה.

נענתה לו הלבנה ויצאה בטהרה, כולה זכה ותמימה, זרעה אור על המדבר, וחדרה לבין ענפי האילן. הביט וראה ענק־עופות, שיושב על ענף אדיר מלמטה לו, והוא שקוע בשינה, ניצנץ לו שביב של תקווה ורמז לו:

לא הצילך הקב"ה מן השטן ומן הים, הנחשים והארי, כדי למסור אותך לעוף טורף זה, צפה לנס!

פג פחדו ולבו אמר לו:

– אתה מלמעלה והוא מלמטה – אל תירא!

הבריק רעיון במוחו: שמא לגאולתך נשלח?

אזר גבורה והתחיל יורד ומטפס בחשאי מענף לבד, ומבד לסעיף עד שהגיע לאותו ענף. ראה את ענק־העופות במלוא גדלו וצורתו, שיושב וציפרניו תקועות בעץ וסוגרות עליו. ראשו קטן וצווארו קצר, כנפיו – אגפים אדירות, והן זקופות, ואפילו הגדול שבנשרים ציפור קטנה היא בעיניו. ידע שאין זה אלא אחד מגוזליו של בר־יוכני.

נכנסה בינה בלבו וירד ועמד בין כנפיו. הסיר את איזורו הארוך וכרכו על צווארו הקצר של בר־יוכני, והיו קצותיו בידו למוסירות. היה בר־יוכני שקוע בשינה ולא הרגיש בכך. ישב לו חנוך בין כנפיו, נשען לאגף אחת, וקצות איזורו בידיו.

כשעלה עמוד השחר ניעור בר־יוכני והשמיע את קולו הצורם. ביקש להניע את ראשו ועטרת נוצותיו, ולנער את הלילה מעליו, ולא יכול, לפי שחנוך היה מחזיק בידיו את המוסרות ומושך אותן בכוח. הרים קצת את ראשו הקטן ורעד. מיד פרס את כנפיו האדירות, הרכין את ראשו, צרח צריחה משונה, ופרח.

ישב חנוך בין כנפיו של בר־יוכני, והיה אוחז באזור ומטה את ראשו של בר־יוכני לכאן ולכאן, ושולט באותו פרא־כנף, שנכנע לו כסוס. היה יושב ומתפלל והקב"ה שיכוון את דרכו ויביאהו לישוב, ויורידהו בשלום מעל גבה של אותה בריה.

עף לו בר־יוכני כל אותו היום ועבר ימים ומדבריות, הרים וגבעות, עד שראה חנוך מתחתיו ארץ־נושבת. ראה עיר ובתים ושמח מאד. התחיל מושך באיזורו ומנמיך את ראשו של בר־יוכני; התחיל בר־יוכני יורד למטה. היה חנוך מושך באיזור ומוריד את ראשו של הענק נמוך, נמוך, ובר־יוכני יורד מטה, מטה, עד שהגיע סמוך לארץ ממש. מיד משך חנוך בקצה אחד של האיזור וקפץ לארץ.

נחלץ בר־יוכני מן המוסירות, וצרח צריחה של שמחה ופרח לו.


 

ד.    🔗

קם חנוך והלך וקרב אצל בית אחד גדול, ושכב מחוצה לו על הקרקע, לנוח קצת מן הפריחה על גבו של בר־יוכני ומן הקפיצה. כיסהו הערב והעלימו מן העין, ולא ראתה אותו שום בריה, ואף הוא לא ראה כלום. קפצה עליו עייפות ומילאה את כל אבריו ליאות; דבקו עפעפיו ונסתתמו אזניו, והיה שוכב ומתנמנם עד חצות. פתאום שמע קול תורה ערב ונוגה, והקיץ. היטה את אזנו ושמע שהקול יוצא מאותו בית ששכב סמוך לו, והקול בוקע ויוצא, חודר לתוך אזניו וניצוק לתוך לבו, ונעשה לו כטל של תחיה. חלפה העייפות והלכה הליאות, ונתמלא לבו שמחה. מיד חגר עוז ודפק על הדלת.

שמע שנפסק קול תורה ויצאה אנחה טרופה. נפתחה הדלת ואיש שיבה כפוף ראש יצא לקראתו. נסתכל בו ונתן לו שלום בלב נשבר. הכניסו הזקן לביתו, והוא הלך אחרי הזקן עד שישב לו על מקומו והראה לחנוך מקום לישב ממולו. נסתכל חנוך בפניו וראה שעננה שוכנת עליהם, והוא עצוב ועגום; עיניו קודרות והן מליאות צער ומבטו מלא פחד ומורא. שמע את קולו שהיה ספוג עצבות, ואנחותיו הטרופות ונתמלא אף הוא צער ופחד.

מיד שאלו הזקן, כיצד נתגלגל ובא למקום שכזה, וחנוך סיפר לו הכל ולא העלים כלום. התוודה לפני זקן ברוב חרטה ובכיה.

ניענע לו הזקן בראשו ונאנח ואמר:

– אוי לך, בני, שנפלת לתוך מצודה רעה זו!

וגילה לו, שאין הוא בין בני־אדם, אלא בארצות השדים. לחש לו, שאף הוא עצמו נפל בידיהם, והוא יושב ביניהם ימים רבים, ואין תקווה לו לצאת משם לעולם. הוא נעשה להם רב בעל־כרחו, והוא מלמד לבניהם תורה. לא היתה להם שליטה עליו, ולא יכלו לעשות לו רעה, לפי שמימיו לא שינה בדיבורו.

כיוון ששמע חנוך כך, נפל לרגליו, והיה בוכה לפניו ומבקש על עצמו.

שאל אותו רבם של השדים:

– מה היו מעשיך כל הימים? ספר לי הכל. אפשר שאמצא לך זכות.

ענה חנוך במר רוחו:

– סבא נכבד! כל ימי הייתי יושב ועוסק בתורה, עד שנכשלתי ונפלתי ברשתו של השטן. אויה לי, ואבוי לנפשי!

הוסיף הזקן לשאול:

– אמור לי, בני, תורה זו שלמדת כל ימיך לשמה למדת, או לשם איזו פניה? שמא מתפאר היית בחידושי־תורתך?

ענה לו חנוך:

– חס־ושלום! כל ימי הייתי יושב לבדי בחדרי, פרוש ומובדל מכל העולם, ולומד תורה. אוהב הייתי לישב וללמוד בפני־עצמי, ומצטער הייתי בשעה שבטלתי מדברי־תורה. בנערותי הייתי משמח את לבה של אמי העגונה, והייתי ממתיק לה את המרירות שבחייה. איני יודע, אם היה בזה משום פניה או לא.

אורו עיניו של הזקן ואמר:

– כמוך ירבו בעלי פניות בישראל!

התחיל הזקן משיח עמו בדברי־תורה וראה שכל דבריו אמת, ואמר לו:

– נכמרו רחמי עליך, בני, ולואי שאצילך מדיניהם!

נתן לפניו אוכלים ומשקים ואמר לו:

– חנוך בני, אכול ושתה, בשם השם, שמשלי אתה אוכל ושותה.

כיוון ששמע חנוך שם שמים אכל ושתה ובירך.

הציע לפניו משכב ואמר לו:

– בצל קורתי אתה נתון הלילה, שכב ואל תירא!

_____________

קודם שעלה עמוד השחר העירו הזקן ואמר לו:

– יותר אי־אפשר לי להסתירך בביתי. בוא עמי לבית־הכנסת. אני אסתירך תחת טליתי. אתה תעמוד ותשתוק, ואני אטען לפניהם.

הלכו ונכנסו לבית־הכנסת. עמד הרב על הבימה וחנוך אצלו. נתעטף הרב בטליתו הגדולה וכיסה את חנוך בה, ואמר לו:

– הוה זהיר, בני, שלא תוציא מפיך דבר: אף אמן אל תענה!

– היה חנוך עומד תחת טליתו של הרב רועד ושותק.

כיוון שעלה עמוד השחר נשמעו שלושה רעמים. מיד נתמלא כל הבית שדים, ועמדו לתפילה. התחילו מתפללים ברעש ובסערה עד שעפו ספסלים וכסאות באווירו של בית־הכנסת. היה החזן אומר והם עונים אחריו. היה קולם מנסר ומקרצף במוחו של חנוך עד כדי שיגעון, והיה עומד ושותק.

פתאום שמע קולו של שד אחד שאמר לחבירו:

– כמין ריח של בן־אדם עלה באפי!

מיד התחילו כל השדים נושפים ומרחרחים, עד שהרגישו בו. רמז להם הרב בידו ונשארו כולם עומדים על מקומם ומתפללים.

כשגמר החזן פסוקי־דזימרה טפח הרב בידו על השלחן והכריז שהוא רוצה לדבר לפני הקהל. ביקש מהם, שלא יצאו ממקומם, ולא יגעו בבן־אדם זה כלל.

ודיבר לפניהם. וסיפר להם כל מה שאירע לחנוך עד שבא לארצם. כיוון שגמר הרב לדבר, נעשה רעש גדול, וכולם צעקו בקול:

– חייב, מיתה, חייב מיתה!

אמר להם הרב:

– רבותי! מן השמים הצילו אותו מכל הסכנות: מן הים, מן הנחשים והעקרבים, מן הארי ומבר־יוכני; שמרו את כל עצמותיו ולא נשברה אחת מהן מחמת קפיצה; יצא בשלום מכל הסכנות ולא ניזוק – סימן שתשובתו נתקבלה, והוא יצא זכאי.

קם אחד מזקני השדים ואמר:

– לא כי! לא הצילו אותו מכל הסכנות, אלא כדי למסור אותו לידינו, שנעשה בו שפטים ונמית אותו במיתה משונה!

טען הרב:

– אדם זה תלמיד־חכם שלמד תורה לשמה הוא, ואין ממיתים אותו אלא על־פי דין; מסורת ישנה לכם מאבות־אבותיכם: אסור להמית תלמיד־חכם בלי משפט!

מיד רמז הרב להחזן, והלה עמד והכריז בגזירת הרב, שאסור לנגוע בחנוך, עד שיביאוהו לפני בית־דינו של אשמדי. מיהר ועבר לפני התיבה והתפללו.

לאחר שסיימו את תפילתם לקח הרב את חנוך ושלושה מזקני השדים, והלכו והביאוהו לפני אשמדי. סח לו חנוך מה שאירע. מסרו אשמדי תיכף לבית־דינו, וגזר עליהם, שיעיינו בדינו וידינו אותו על פי דין־תורה ויביאו פסק־דין לפניו, ועד שלא יקיים הוא את פסק־הדין ינהגו באותו תלמיד־חכם מנהג כבוד.

ישב בית־דינו של אשמדאי למשפט, והוציא פסק־דין, שחנוך חייב מיתה, ודמו בראשו.

כיוון שהביאו פסק־דין לפני אשמדאי, עמד הרב ונטל רשות הדיבור. עמד ואמר:

– ברשות מלכנו, מלך מלכי השדים, הרוחין והלילין, אשמדאי ירום הודו! שמעו נא רבותי, דיינים מומחים! הרי מלכנו, תנשא מלכותו, גזר אומר, שחייבים אתם לדון תלמיד־חכם זה בדיני־תורה, ואתם עברתם על גזירת המלך ולא עשיתם כדבריו, אלא מיהרתם והוצאתם פסק־דין זה. על־פי דיני התורה, אסור למהר בדין, שהרי כתוב בתורה: “ושפטו העדה, והצילו העדה” – ואתם – כלום חיפש לו אחד מכם צד־זכות? אתמהה! והרי דין מפורש: “כולו חייב – זכאי!” ועוד דין מפורש: “דיני נפשות גומרים בו ביום לזכות, וביום שלאחריו לחובה”. לא מורי ורבותי, חולקני עליכם בזה!

היו דבריו לרצון לפני אשמדאי ואמר:– צדק הרב בדבריו! כך קיבלתי בישיבה־של־מעלה. פסק־דין זה לא שריר ולא קיים! למחר תחזרו ותשפטו אותו. הוו זוכרים שאין שופטים תלמיד־חכם אלא על־פי דין תורה!

לקח אשמדאי את חנוך לתוך פלטין שלו ואמר לו:

– אל תירא ואל תפחד, בן־אדם! עד שיצא משפטך לאור לא יאונה לך כל רע. הן בפלטין של מלך אתה נתון, ותחת צל קורתי! הרב השתדל בשבילך, וזכות תורה לשמה עמדה לך. חיפשו בכל הספרים שבאוצרי, ולא נמצא שום דבר בשמך. סימן שאין בתורתך שמץ של פסול ופניה. עוד אשיח ואדבר עמך ואורך את הדרך.


 

ה    🔗

הרבה שעות ישב אשמדאי עם חנוך ועסק עמו בדברי־תורה, וראה שהוא מלא וגדוש, ותורתו שלימה, אין בה מום, אף לא שמץ של דופי. מצא חנוך חן בעיניו, ואמר לו:

– בן־אדם, אכול ושתה כאוות נפשך, ואחר תשכב ותישן. אל תירא! אנוכי לא אשקוט ולא אנוח עד שאמצא לך צד־זכות, להצילך מן המיתה.

עשה חנוך כמו שציווהו אשמדאי.

באשמורת הבוקר העירו אשמדאי ואמר לו:

– בן אדם אנוכי אצילך ממיתה משונה, ובפלטין שלי תשב ותלמד תורה לבני, יורש־עצרי, ואתה תישבע לי לקיים את הדבר הזה.

מיד נשבע לו חנוך, שילמד תורה ליורש־העצר. לימדו אשמדאי סידור טענות, וחזר ושלח אותו לבית־דינו.

וכשישב בית־דינו של אשמדאי לדין וכמעט שנמנו וגמרו שוב לחייבו מיתה, הפסיקם חנוך ושיסעם בדברים כמו שציווהו אשמדאי, ודיבר אליהם בקול נגיד ומצווה ואמר:

– שמעו אלי, דיינים מומחים! מלכנו האדיר, אשמדאי, ירום הודו, גזר עליכם שתדונו אותי על־פי דין תורה. רואה אני, שאין אתם בקיאים בדיני תורה, ואינכם יודעים שזדונה של שבועה מלקות ושגגתה קרבן, ומיום שחרב בית־המקדש בטלו קרבנות, ותפילה היא במקום קרבן – ואתם אומרים לדון אותי במיתה זה פעמים! אשמדאי מלכנו, שעולה ולומד תורה בישיבה־של־מעלה, הוא בעצמו ובכבודו, ישפטני וידונני, הריני מקבל עלי את דינו למפרע, ואתם הביאוני לפניו למשפט!

מיד נפלה צווחה בין הדיינים, והיו צועקים ונוזפים, פוערים פה ומשרבבים לשון, מעצמים עין, ורוקעים רגל, ומוחאים כף. הפכה הצווחה והיתה לרעש גדול. התחוללה סערה והתחילו כיסאות ושלחנות מתרוממים ועפים בחלל הבית, עד שנשמע קול רעם. נשתתקו כולם פתאום, וחרדה גדולה קפאה על פניהם. נכנס אשמדאי בחרי־אף.

מיד נפלו הדיינים וכרעו ברך ואמרו לפניו:

אשמדאי אדירנו! אתה תשפטהו ותשלם לו כחוצפתו!

השתיקם אשמדאי במבטו הזועף וקרא ואמר:

– סבור הייתי, שיש לי על מי לסמוך בפיסקי דינים ומשפטים, עכשיו רואה אני שטעות נפלה כאן, ואוי לו למי שמביא את אשמדאי לידי טעות! אין לי להיות אלא דן יחידי!

עמד אשמדאי עליהם ובלעם כולם. נתן כנפו אחת בארץ וכנפו אחת ברקיע, וזרקם והטיל אותם תתקע"ד פרסא.

ניגש אשמדאי אל חנוך שהיה נבעת, ונופל, ורועד, הרגיעו ואמר לו:

– אל תירא, בן־אדם, ואך תפחד – זכאי יצאת בדינך.

נשאר חנוך בפלטין של אשמדאי, ולימד תורה לבנו, יורש־עצרו.

כך חלף שבוע ראשון והגיע השבת. ראה חנוך כיצד מקדשים השדים את השבת. התבונן במנהגיהם המוזרים והמופלאים, ובתפילותיהם הזרות, ועשה את עצמו כלא־רואה. שמע, ראה ושתק, לפי שהיה מתירא שלא יקניטם.

במוצאי־שבת, לתפילת מעריב, היה בית־הכנסת מלא שדים, שהיו מתפללים ביתר פראות ומשובה. היה חנוך עומד בפינה ומתפלל בלחש, ביחידות ועל־פי נוסח שלו. ראה שהם מדלגים ואינם אומרים “ויהי נועם, ואתה קדוש”. ידע שאין זה שבוע שחל בו יום־טוב, ואין סיבה לכך. התחיל אומר בלחש “ויהי נועם”, בפני עצמו. פתאום הביט וראה נתרוקן בית־הכנסת ונעלמו כל השדים, הביט לכאן ולכאן, וראה שהוא עומד שם יחידי, ואחזו פחד. יצא לחוץ וראה שכל העיר עזובה ושוממה. כמעט שנטרפה עליו דעתו. היה הולך, מיצר ודואג, עד שהגיע לפלטין, וראה שהיא נתונה באפילה, אין שומר ואין שוער. סבר: שמא כך נוהגים הם במוצאי־שבתות. כשהגיעה חצות נשמעו המולה ורעש גדול, ושבו השדים בכעס וחימה. האירה הפלטין ואשמדאי נכנס בחרי־אף.

מיד נפל חנוך לרגליו והתחיל מתחנן ומבקש, שימחל לו ברוב חסדו, על חטא שחטא ואין הוא יודע אפילו במה. משהו אירע כאן ואפשר שבאשמתו, אלא שלא היתה לו ידיעה לא בתחילה ולא בסוף – ואינו יודע במה אשם.

דיבר אליו אשמדאי דברים קשים ואמר לו:

– איך מלאך לבך, בן־אדם לעשות דבר נורא כזה, ולהשליך את כולנו לעמקי תהום! וכי אינך יודע, שאין אנו יכולים לעמוד בשיר־של־פגעים?

ענה חנוך ודיבר תחנונים:

– אל יחר לאדוני, מלך המלכים, ואל יקצוף עלי, השפל שבעבדיו. הרי שבת ראשונה אני כאן, בארצך, ואין אני בקיא עדיין במנהגיה. שגיתי והתנהגתי על־פי דרכי ומנהגי מאז. כלום הייתי משלם רעה תחת טובה ומסכן את חיי? סלח לי, הפעם, מלכי ומושיעי, ועמוד לימיני, להצילני! הן מן המוות פדיתני, וכבן אמצתני. אנא הוריני ארחות חיים!

היו אמרי פיו לרצון לפני אשמדאי, ואמר:

– סלחתי לך הפעם, בן־אדם, והוה זהיר, שלא תעלה עוד הפעם דברים אלה על שפתיך! זכור, ואל תוסיף להקניט את בני־מדינתי!

הבטיח לו חנוך, שיתנהג כמנהג המדינה, וישתדל להיות כאחד מהם.

מיד רמז אשמדאי לגיחכת ראש מוקיוניו לשמח את הכל ולבדח את דעתם.

נתאספו כל השדים לחצר ארמונו של אשמדאי, לראות בלהטיו של גיחכת.

התחיל גיחכת עושה מעשי להטים גדולים, ומראה להם דברים שלא ראתם עין ולא שמעתם אוזן. ברוח פיו הוציא שידה ושידות, ושדים ושידונים בריקוד מטורף. יצאה רוח סערה מתחת כפות רגליהם וחפנה את כל החולות שבמדבר, ויצאה עמהם במחול של תסבובת. שרט ברגל־תרנגולו בקרקע ונבקעה האדמה עד התהום. כפה פעור ורחב נפתחה האדמה ועלו מתוכה כל מיני בריות משונות שבתהום רבה, ונימפין יצאו במחול אש, מים, ורוח, עם קנטוורין, ובריות בעלי ששה ושמונה ראשים יצאו ושרו שיר מזמור לאשמדאי. עלה התהום ומשברים אדירים התנשאו ושפכו את קצפם הלבן על הכל. עלו גלים נישאים, התרוממו נחשולים, התנשאו, התקמטו, והתנועעו, ונשאו בקרבם קשתות־שבענן עם עתרת צבעיהן, ובתוכן בריות מפליאות, משובצות באבני־חן ומרגליות גדולות. התרומם ויצא מתהום רבה כסא־מלכות של אלמוג שחור, והיתה לילית אמם של השדים יושבת עליו כשהיא לבושה בשמלה של קצפו־של־ים, ובראשה עטרה של נחשים חיים מרובי־צבע ומשוני גוון, וכל מיני חיפושיות ופרפרים צבעוניים קבועים בה. מיד נפלו כולם וכרעו לפניה, ונפלו לארץ רועדים ומפרפרים, ושרים לפניה שירי שבח ותהילה. אף חנוך שמר את הבטחתו, שהבטיח לאשמדאי, ונפל לארץ במלוא קומתו, ורעד, ופירפר.

פתאום נשמעה קריאת־גבר, והכל נעלם. הקיצו השדים כמתוך שינה של מרמיטה, ונעלמו אף הם. נשארו שם רק אשמדאי וחנוך. אשמדאי – דעתו היתה נוחה עליו, חנוך– כולו נרגש ואחוז חרדה.

אמר לו אשמדאי לחנוך:

– אל תפחד, בני, ואל תרעד! ציוויתי והזהרתי את כל בני מדינתי שלא יגעו בך. יכול אתה להתנהג כחפצך, אלא שעצה טובה אני משיא לך, שתישמר ולא תקניטם. והוה זהיר, שלא תשנה ותאמר אותו מזמור איום שיצא הערב מפיך! ראה, בשלך עשיתי הלילה מחול זה, כדי להפיס את דעתם. יפה עשית שנפלת לארץ עמהם, אף־על־פי שלא כרעת. עכשיו הגיע זמן עליה לישיבה־של־מעלה. כבר קרא הגבר קריאה ראשונה, ונתעוררו דרי־מעלה ויושבי גן־עדן. טללים של תחיה רועפים, בשמים זולפים, וכיתות של מלאכי־מרום פותחות בשירה, ומרנינות כוכבי בוקר. אף אני – חציי מלאך מתעורר בקרבי, וקריאת גבר של־מעלה צורבת בכנפי. עוד מעט ויקרא קריאה שניה ושלישית, ובני־ישיבה־של־מעלה יתחילו ללמוד תורה.

וכשגמר את דבריו נשמעה קריאה שניה של הגבר. מיד פרס אשמדאי את כנפיו ופרח ועלה לשמי מרומים.

נשאר חנוך לבדו עומד ותוהה.


 

ו    🔗

שלוש שנים ישב חנוך בפלטינו של אשמדאי, והיה מלמד תורה לבנו, יורש־עצרו. כל אותן השנים נזהר ונשמר ולא הקניט את השדים, ולא העלה את חמתם עליו. ראו גדולי השדים שאשמדאי מרבה לחלוק לו כבוד ומחבב אותו, והתחילו אף הם חולקים לו כבוד ומראים לו חיבה. חיבה יתירה, נודעת לו שאשמדאי מחבבו ומכבדו ומרבה להשתעשע עמו בדברי־תורה ובדברי מלכות. לא זז מחבבו עד שמינה אותו לאחד מגדולי יועציו. פתח לפניו כל שערי פלטין וצפוני סגולותיה, ושכיות חמדותיה, פרט לארמון אחד, שלא היתה שום בריה יכולה להיכנס בו חוץ מאשמדאי עצמו. היו כל גדולי השדים מתלחשים ומסתודדים על אותו ארמון, והיו קוראים אותו: ארמון־הגנוז.

כך עברו לו לחנוך שלוש שנים בין השדים. ומפני שהרבה הרגל עושה, נתרגל לאט, לאט, לאותם חיים פרועים ומשונים, והתחיל שוכח את עברו. היה זכרם של אשתו ובני־ביתו הולך ומיטשטש, לפי שכבר התיאש מגאולתו ופדות־נפשו. כשנפתחה הפלטין לפניו ראה עולם חדש מפליא בזרותו המשונה, המרהיבה עין ומרחיבה דעת, והיה הולך ומטייל ורואה פלאי־פלאים.

הרבה פעמים טייל לו מסביב לארמון הגנוז, והיה מסתכל ומתבונן בברק יופיו החיצוני, ומוחה את עיניו מזהרו המסנוור. תאב היה לידע מה בתוכו. אלא שהיה מתירא שלא יתחייב בנפשו, והיה מונע את עצמו מלהזין את עיניו יותר מדאי. לא עברו ימים מועטים, וקבע לו אשמדאי דירה בסמוך לאותו ארמון.

פעם אחת שמע קול שיצא מארמון־הגנוז, והוא ערב ועגום, מושך את הלב ומביא לידי כלות־הנפש. בשעה מאוחרת בלילה יצא הקול, ורוח חרישית של ליל אביב קיבל אותו, והיה מעלהו ומורידו, חובטו בענפים, מרשרשו בעלים, וטובלו במעיינו מפכים, מוסיף עליו קורטוב של ריננת ציפרים ומוסרו לחנוך. היה הלה שוכב על יצועו שומע ומקשיב אותה מנגינת־פלאים, עד שניעור לבו ונפשו כלתה לצאת. היה שוכב כל אותו הלילה ער, לבו הומה והוא מתמלא געגועים וכיסופים כמוסים, וגילת־רעד תוקפתו ומדליקה משהו בחביון נשמתו.

ידע שאותו קול יוצא מארמון הגנוז, והיה מתירא מפניו. אפפוהו מחשבות והרהורים זרים. ניסה לגרשם – ולא יכול. היה עוצם את עיניו וסותם את אזניו, שלא יראה ולא ישמע כלום, והיה זוהר־יופיו של הארמון משתקף בעיניו העצומות ביתר בהירות, והניגון נמשך ויוצא מחביון נשמתו, והוא ערב ועגום ביותר.

היה מתירא ומפחד מאותם הרהורים וחזיונות־לילה, ומסתירם עמוק בלבו, ומשתוקק ונכסף להם, שלא מדעתו ובעל־כרחו, והלב – עוד מעט ויתפקע.

בימים ההם מרדה מדינה אחת באשמדאי, והיה זקוק לצאת אליה למלחמה. קרא אשמדאי לחנוך ואמר לו:

– בן־אדם! נסיתיך בהרבה נסיונות, ומצאתי את לבבך נאמן לפני. איש־בינות אתה, ויש לי על מי שאסמוך. ועתה, הנה אנוכי יוצא למלחמה על אויבי, ואתה תכלכל את ביתי ואת חצר מלכותי, עד אשר אשוב. את כל שרי ועבדי הזהרתי לשמוע בקולך, ולשמור את כל מוצא שפתיך, לעשות ולקיים אותם. הנה הארמון־הגנוז, ארמון סתרים הוא, וזר לא יבוא בו. ואתה, לא תדרוך רגלך על מפתנו, ואת ספו לא תעבור, ובתוכו לא תבוא. הנה קבעתי לך דירה ממולו, למען תלך סביבו וידעת את מוצאיו ומובאיו, ופנימה לא תיכנס. ושמרת אותו מרגלי זרים, עד אשר אשוב בשלום. ראה הזהרתיך – ואתה תישבע לי!

ניסה חנוך להתענוו ולסרב, וראה שאשמדאי מתמלא חימה, ומיהר וקיבל על עצמו לקיים את כל דבריו.

מיד מסר לו אשמדאי את צרור מפתחותיו, והראה לו על מפתח אחד שהיה יפה ביותר, ואמר לו:

– את מתחי זה, מפתח הארמון הגנוז, תקח בידיך, ושמרת אותו מכל משמר! ראה, בידך הפקדתיו, הזהרתיך – ואתה נשבעת לי!

ואשמדאי יצא למלחמה.

היה אותו מפתח צורב בידיו של חנוך, ואותו ארמון גנוז הוטבע בלבו, ולא היה יכול להחלץ מהם. היו כל הרהוריו נתונים בהם. מה צפון באותו ארמון? מה מינה לו גורלו בתוכו? שמא גאולה צפויה לו בו? למה הקדים אשמדאי וקבע לו דירה בסמוך לו? קול ערב ועגום שיוצא מתוכו מהו – ומה כוח־משיכתו? היה יתוש מנקר במוחו ומרבה בשאלות: למה הרבה אשמדאי כל כך הזהרות והשבעות? מדוע הראה לו על אותו מפתח והזהירו שוב אזהרה חמורה והשביעו? למה מסר לו את המפתח הצורב כל עיקר – והרי הכל אסורים בכניסה, ואפילו הוא עצמו? אשמדאי מהו, שד או מלאך, או שניהם כאחד? מה הם כל הנסיונות וחומר של שבועות שהוטלו עליו כל ימי חייו, בעל־כרחו, כדי לטורדו מן העולם? כל הימים הוא נתון במצב של העלם ידיעה, בין בתחילה ובין בסוף – ומה יהא בסופו?

היה הולך ומסתבך בפקעת של שאלות, והיו יתושי־הרהורים אלה נטפלים לו וממררים את חייו. ידע שהוא מתחייב בנפשו ודמו בראשו. רצה להבריחם, ולגרשם, ויותר שנלחם בהם נתקעו במוחו ונחקקו בלבו, ואי־אפשר היה לו להתקיים בלעדם.

באו עליו לילי נדוד, והיה שוכב על משכבו כל הלילה ותוהה. היה כולו נתון באותו ארמון־גנוז, אזניו נטויות לנגינות שיוצאות ממנו, שנמשכות אליו ומושכות את לבו. היה מתהפך כל הלילה מצד אל צד, כולו בוער ומתלבה.

לילה אחד היה שוכב והוזה. קודם שעלה עמוד השחר שמע קולו של חליל, והוא פרוע ומלא תאווה סוערת. פעמים צעקות חטופות ופירפורי נכפים, ופעמים אנחת נכאים חרישית, השתפכות נפש דוויה. הנה רשרוש של שריגים ועלים ברוח־ערב קלה ולוטפת, ופתאום סערת ים נגרש בידי שר הרוחות. נטרף הניגון ונשבר, והוא עולה ויורד, מסתלסל, ונפסק, וחוזר ומתחיל – וגווע.

שכב חנוך כשיכור. נתעצמו עיניו ונפתחו שפתיו, ניטל כוחו ונשתתק רצונו – והיה שוכב כמי שהשקוהו סם של שינה.

תפסו הניגון וארג סביבו קורי־שוא ומשכו. ירד מעל משכבו והלך אחריו בעינים עצומות, עד שהגיע לשערי ארמון הגנוז. היה השער סגור, והוא נתעורר והתחיל רועד ורוטט. צללו באזניו אזהרותיו של אשמדאי ושבועות שנשבע לו. ביקש לשוב ולא יכול למוש ממקומו. פתאם נפתחה דלת ונראתה לו דמות של אשה, ברה כמלאך ולוהטת כשד, חליל של קנים בפיה, והיא מנגנת. קולות וצלילים יוצאים מן החליל ומשתזרים סביבו כחבלים. אחזו בו והם מושכים ומושכים. לרגע ניגלו לו שתי נשים אחרות: לאה הצנועה, אמו המתה, ואסתר אשתו שיצאה מלבו. הן אוחזות בידיו ורוצות לעקור אותו משם. פתאום ראה את רב־החובל – ונתעלף ונפל. הכל גז ונעלם. עצם את עיניו ונמשך והלך אחרי ניגונו הפרוע של החליל, עד שעבר את המפתן

פתאום נפסק הניגון. נפקחו עיניו וראה בתו של אשמדאי שיושבת לפניו על כסא של פז, מביטה אליו מגבוה ואומרת:

– אי לך בן־אדם! עברת על מצוותו של אבא, אשמדאי המלך, ועוד היום תמות!

נשאר עומד על מקומו, נועץ בה עיניו ושותק.

לא יכלה לעמוד בפני אלם־מבטו, וקמה מכסאה, וניגשה אליו, ונפלה על צווארו, והיתה מחבקתו ומנשקתו ואומרת:

– כל כך הרבה זמן חיכיתי, ונפשי יצאה לך – ואתה לא באת! הכל גלוי וידוע לפני אבא, אשמדאי, ומיד יופיע מלא חימה, וחרב פיפיות שלופה בידו. מהר והתנפל לרגליו ובקש ממנו, שיתנני לך לאשה, ומיד יתפייס. זהו רצונו משכבר הימים, אלא שמלך הוא, ואין דרכו של מלך לשאול ולבקש, אף בת־מלכים לבה יוצא בשתיקה. אמור לו, שידעת ללבי, וגעגועי שיברו חומות ושערי ברזל. הם ליבו בך מדורה, וכל האזהרות וההשבעות עלו בלהב – ואתה הקרבת את עצמך לקרבן על מזבח כיסופי.

עד שהיא מדברת הופיע אשמדאי, וחרבו שלופה בידו.

מיהר חנוך ועשה כמו שציוותו. מיד שככה חמתו של אשמדאי, השיב חרבו לנדנה, והראה לו פנים שוחקות, ואמר:

– הרי ארמון הגנוז זה פתוח לפניך, בני אהובי! את בתי יעדתי לך לאשה, התעלסו באהבים, בני, עד שאשוב מן המלחמה. אז תכנסו לחופה, ונגיל ונשמח ביום חתונתכם ושמחת לבבכם.


 

ז    🔗

הכניסה אוגרת בת אשמדאי את חנוך בן בנימין לארמון הגנוז. פתחה לפניו כל היכלי תפארתו, והראתה לו את פלאי־פלאיהם הכמוסים. כל הימים היתה מטיילת עמו, מקסימתו ביופיה, ומלבה בלבו אש של אהבה עזה, עד שנשתלהבה נשמתו, ולבו דבק בה – ושכח מאין בא והיכן הוא נמצא.

אהבה אותו אוגרת בת אשמדאי אהבת שידה לבן־אדם. היתה מתרפקת עליו כל היום, ובלילב היתה שומרת על חלומותיו. היתה נוצרת כל ניד עפעפיו ומוצא שפתיו. עשתה לו כל תענוגות בני־אדם ותפנוקי־שדים. במבטי עיניה ינקה נשמת אדם שבו, ובנשיקות פיה נפחה בו רוח שדים.

בינתים שב אשמדאי מן המלחמה, וחגג את חג נצחונו ברוב פאר והדר. באו לפניו שליחי־ברכה מכל המדינות, חלקו לו הרבה כבוד, ושרו לפניו שירי נצחון ותהילה. עשה להם אשמדאי סעודה, והירבה במתנות והנחות. כטוב לבם ביין אמר להם אשמדאי:

– שרי ועבדי הנאמנים! גדול הוא נצחוני ורבה שמחתי, שהכנעתי את שונאי וקמי, ועשיתי בהם שפטים, אבל גדולה מזה בשורה זו שאני בא לבשר לכם: הרי אתם יושבים לפני לסעודת אירוסין של אוגרת בתי, חמדת לבי, שיעדתי אותה לבחיר־לבה שחפצתי בו.

מיד הכניסו את החתן ואת הכלה והושיבום בראש הקרואים. קראו לסופרו של אשמדאי, ובא והביא בידו קסת עשויה מקרקפתו של אדם, ועט שנעשה מעצם ידו של בשר־ודם, הוציא אשמדאי גליון של קלף דק מן הדק, נתנו לסופרו ואמר:

– הרי קלף זה לפניך, עיבדתיו מעורו של המלך המורד, שהכיתי אותו במלחמה. על קלף זה תכתוב את שטר־האירוסין.

מיד פצחו כולם בשירה חדשה לאירוסיה של אוגרת בת אשמדאי.

וחנוך – רטט עבר עליו למראה כלי־הכתיבה והקלף, אלא שנתגבר והסתירו – ועין שד לא ראתה אותו בתקלתו.

ומנגינה פרועה ונפלאה נשמעה בפלטין של אשמדאי, כסופת מדבר, וכל הפלטין רעשה ורקדה, עד שקרא הגבר קריאה ראשונה.

כשהקיץ חנוך בבוקר משנתו, ראה שהוא שוכב על מיטה של פז, וכל מיני אבנים־טובות ומרגליות קבועות בה. מטתו עומדת על ריצפה שעינה כעין מימי הים. תקרתו תכלת בהירה כשמי זיו. כתליו ענקי־אילנות שצומחים ויוצאים מבין חגוי־סלעים1 של הרים נישאים ובין טרפי ענפיהם מתנודדות ציפרים גדולות, מרהיבות עין בעתרת צבעיהן וגווניהן, והן רומזות אליו בעיניהן והוגות חיבה.

היה חנוך מוחה את עיניו ומביט לכאן ולכאן, ולא היה יודע היכן הוא נמצא ומה היה עמו. פתאום נשתפך בקרבו גל של עליצות והתפעלות, והציף את לבו, ויצא דרך גרונו בקריאות משונות של גיל וחדווה. פתע ראה שהפכו הציפרים והיו לעלמות מפליאות ביופין, והן מביטות אליו מבין העלים ומחייכות. מראשו של גדול האילנות פצח אותו קול ערב, והוא קורא לו וצוהל לעומתו. מיד קם חנוך וקפץ ונהמת אריה התפרצה מגרונו. נתנדנד האילן ורעד, ולבין זרועותיו נפלה אוגרת בת אשמדאי כלתו, והציתה את בשרו בנשיקותיה הדולקות. דומם עמדו רגע, ולבותיהם מלאים ועוברים. פתחה אוגרת ואמרה:

– ארמון יפה בניתי לך בין לילה, חתני! אנוכי שמרתי עליך ועבדי הביאוך הנה במיטת פז זו – ואתה לא ידעת. את נערותי הפכתי לכנפי־רננים, ליישן אותך בלילה ולהעירך בבוקר. את עבדי שלחתי ללב הרים, לחצוב פז ולחפש אבני־חן לשבץ את מיטתך, והם הביאו עמם אף יפי הררי־עד ועציהם לכותלי חדר־משכבך. לעמקי מצולה ירדתי לטבול, ואדיג את אלמוגיה ומרגליותיה, לרצף את מיטתך. את מבחר מימיה שאבתי והקרשתי, וריצפה יצקתי לך מהם. לשמי השמים עליתי, ואת תכלתם הורדתי, ופרשתיה ממעל לראשך. מה חפצך חתני – וייעש, צווני – ויקום!

פסקה לדבר, והביטה לתוך עיניו וראתה שהן נוצצות, ופניו מזהירים, וכל גופו טובל באש ובאורה. הכל דמם מסביב. כל העולם עמד עצור־נשימה. אף הוא היה עומד ושותק, ושפתיו פתוחות. פתאום קפץ את זרועותיו סביבה, לחץ אותה אל לבו וקרא:

– את הכל הכל קחי, רעיתי, את לבי לבב אנוש! את נשמתי…

ומבין הענפים נראו ציפרי־החן, וציוץ של שמחה הריע מסביב.

כך חלפו ימי כלולותיהם. כל אחד ואחד מלא תענוגות חדשים ושמחה חדשה. מיום ליום גדלה אהבתה של אוגרת בת אשמדאי לחנוך בן בנימין, והיתה מפזרת לו ביד רחבה אהבה בתענוגים. קבעה את לבו, לב אנוש בחזה, ונשמה נופחה בה, ונדלקה באש אהבה ונתלבתה. היתה מוכנת להקריב את עצמה ולהישרף כליל, בכדי לגרום לו רגע של אושר ונחת רוח. השליך חנוך מעליו כל דאגות אנוש, הגלה את נשמתו ומסר את עצמו בידי רוחו, ונעשה פרוע וחשוך דאגה כשד צעיר; נעשה נוח וקל וצל של מחשבה לא הכביד על ראשו, ולא העיב את פניו. מוכן היה לשלם בנשמתו בעד רגעים של אושר ותפנוקים, ולהיות אובד לעד. מאושרת היתה אוגרת בת אשמדאי, ופניה צהלו, ועולמות חדשים שלא שערה נפתחו לפניה. כשיכור היה חנוך ועיניו מליאות תאווה, ומחה מזכרונו כל מה שעבר עליו קודם לכן. עירה את כוס תענוגיו, ושתה אותו כולו, ולבו לא שבע.

כך עברה עת דודים, ויום חתונתם היה ממשמש ובא.

ובפלטין של אשמדאי היו הכל טרודים בהכנה רבה לחתונה; אשמדאי, בעצמו ובכבודו, היה יושב, מוציא פקודות ומסדר טקסים.

והחתן והכלה, חנוך ברבי בנימין, ואוגרת בת אשמדאי, היו מבלים את ימיהם ולילותיהם בתענוגים ותפנוקים – ולא היו משגיחים בכל מה שמתרחש סביבם.

ימים אחדים קודם חתונתם היו יושבים חבוקים בגינת הביתן, וטובלים בים של אהבה. היתה היא מספרת לו על חייה שמלפנים, ועל אור חדש שהוא האיר לה. חרד חרדה2 קלה ונפלו פניו. ביקשה ממנו, והוא סיפר לה כל מה שעבר עליו. נתעגמה ואמרה לו:

– שמא נשאר עוד משהו בלבך, חתני, ואתה מתגעגע ועורג לאותם חיים? אל תירא! איני רצה שתישאני לאשה מחמת מורא! נשבעת אני לך, שלא תארע לך שום תקלה על ידי כך. אנוכי אשיבך אל ביתך ואל אורח־חייך! באשרך אשמח ובגעגועי אחיה.

קפץ חנוך וקרא:

– לא, ולא, אוגרת רעיתי! נשבע אני לך, שהכל גז וחלף, ועבר ונמחה מן הלב! את לבי נתתי לך, ונשמתי שלך היא לעד ולעולמי־עולמים! אנוכי יעדתי אותך לי, וארשתיך לי באהבה, וחיי מלאו אושר ונחת. שלך אני לעולם, לעולם!

וזרועות פתנים לחצו וחיבקו עד למחנק, ונשיקות בוערות התיכו את שניהם בכור של אהבה לוהטת.


 

ח    🔗

עלה ארמון ממעמקי תהום רבה, והיה מצויין ביופיו, במידתו, בשיעור־קומתו, ובפלאי־פלאיו. היה בו אולם ארוך, רחב וגבוה, עד שמי שהיה עומד אצל כותל מזרחו לא היה רואה אלא בבואה קלה של כותל מערבו, ומי שרצה להסתכל בתקרתו היתה מפרקתו נוקעת. כתליו אבני כוחל שיש ומרמר שנראות כגלי הים. למעלם זר של אלמוג אדום, ומקלעות חבצלות ופטורי שושנים עולות ויורדות בו, ופיתוחי ציפרים מקננות בתוכן. למטה מהן מסגרות של זהב שחוט משובצות שהמים, פטדות וברקות, ובתוכן פיתוחים וציורים של חמדה ותאווה. בשוליהם של הכתלים, לאורכם ולרוחבם, שידות של הבנים מעולפות ספירים ואיזמרגדים, ובתוכן כלי זכוכית3, בדולח וגביש. ריצפתו בריכת מים זכים שנקרשה על עומק תכלתה ודגי זהבה, ושני עולמות, ישר והפוך, משתקפים בה. שלחנות של פז קבועים בריצפה, ואילנות עמוסי פירות בשלים ונחמדים יוצאים מהם, טובים למאכל ותאווה לעינים. פתחיו וחלונותיו שן שחורה, והם מפותחים ומגולפים בכל מיני חיות, עופות ודגים. זגוגיותיהם של החלונות בדולח טהור, והן קעורות וקמורות. שלשלאות של זהב יורדות מן התקרה ויהלומים גדולים בביצת בת־היענה תלויים בהן, והם מלוטשים בכל מיני זוויות ובתוכם רצים ומפזזים מחנות של זהרורים שמתפרצים לצאת ממאסרם. ארבע ארבע שלשלאות של זהב ואחת של כסף יורדת באמצען, ומרגלית גדולה כאגוז תלויה בה, ולשונות של אש רצות ותועות בתוכה. היה אור של מעלה מפזז לעומת אור של מטה, ושניהם כאחד מכהים את החמה ומסנוורים את העין.

אותו ארמון פלאים בית־חופה היה לאוגרת בת אשמדאי, באו קרואים מכל ארצות מלכותו, נסיכים ושרים של ממלכת אשמדאי, זקני שדים וגדוליהם. כל אחד הביא דורונות וסבלונות כראוי. נשמעו נגינות ומזמוטים שקשה לבני־אדם להשיגם ולהעריך חין־יופים. אי־אפשר לתאר את החתונה עם כל טקסיה ומנהגיה, פרטיה ודיקדוקיה. הכל נעשה על־פי פקודותיו של אשמדאי. הוא עצמו השגיח על כך, והפליא לעשות.

כך לקח חנוך לאשה את אוגרת בת אשמדאי, כדת משה וישראל על־פי נוסח שדים יהודאים. כתב בכתובתה, שהוא, חתן דנן, מתחייב ליתן לה אלפי אלפים דינרי אבנים־טובות לתוספת כתובה.

הרבה שנים חי חנוך חיי תפנוקים. אהבתו אוגרת בת אשמדאי בכל לבה ועמלה לפנקו ולענגו ולגרום לו קורת־רוח.

ילדה לו בן וקראו את שמה שלמה.

אהבה אוגרת את בנה, חציו אדם וחציו שד, אהבה עזה. אף אהבתה לחנוך גברה. צמחה ופרחה בה נשמת אדם. גברה אהבתה על תאווה סוערת וגרויים בוערים של רוח שדים – והיתה מליאה רחמים, וטובה לכל.

והוא – חנוך ברבי בנימין – מסר לבו ונפשו לתפנוקי שדים ופראות חייהם ושרף שיירי נשמתו קרבן לשעירים. מחה זכרם של חיי אדם וגירש כל הרהורי חרטה וחשבון־נפש, והיה כאחד השדים.

חדלו השדים להיזהר שלא לזלזל בכבודם של בני־אדם בפניו. התחילה כת־הליצנים לבדח את דעתו בליגלוגם לאנשים. היה אחד מספר כיצד התעה טפשים אלה לתוך ביצה. סיפר השני איך אחז עיניהם של עניים וזיכם בכבשים לבנים, אווזים שמנים ושקי קמח כבדים. עד שהגיעו לעיר עייפים ויגעים שירבבו מציאותיהם לשון וטפחו כנף, ופרצו בצחוק מחריד ונעלמו. היה כל אחד מוסיף בדויות ומרבה בלעג, והכל צוחקים ולועגים לטיפשותם של בני־אדם. היה חנוך שומע ונהנה וצוחק אף הוא עמהם.

כך חי זמן רב עד שנשרפה נשמתו והגיעה לניצוץ אחרון.

פעם אחת יצא לטייל יחידי בגני־חמדו של אשמדאי אחרי שעות של חוכא וטלולא. הלך וטייל עד שהגיע למקומות שלא היו ידועים לו. תקפו חשק לילך ולסייר. ראה מרחוק הר שחור. קרב אצלו וראה שהוא של זפת. נתמלא תמיה והלך לתור את ההר עד שהגיע לפה של מערה. נכנס לתוכה וראה שהיא מוארת באור עשן. נכנס לחדר שני וראה שהעשן הולך ומתגבר. נכנס לחדר שלישי ונשאר עומד חרד ונבהל – ראשי בני־אדם ראה, והם עטופים להבה; ראשי יהודים ארוכי פיאה וזקן. להבה יוצאת מחורי עיניהם ועשן מתאבך מנחיריהם. שער זקנם ופיאותיהם פורח באש ואינו נדלק, וזפת רותחת ניגרת לתוך פיותיהם השרופים. נתעוררו פחדו ומוראו בלבו ונרתע לאחור ורצה לברוח. מיד שמע קול מחריד שקורא לו. ניכר לו הקול ונסתכל בראש שיצא ממנו והכירו – ראשו של אביו הוא – והוא מוכתר בלהבות אש ותימרות עשן…

שמע קול חנוק שיצא מתוך זפת בוערת:

– אוי לי ואוי לך, בני יחידי! עברת על שבועתך והוטלת לכאן. אף אותי השיבות לאבדן עולם! זהו סופי, בני, וכך סופם של כל אלה שנפלו בידיהם ומכרו נשמותיהם לשדים. ברח, בני, ברח!

חרד ורוטט נמלט מן המערה. בא לגינת הביתן והתגבר וכבש את חרדתו.

נתלבה ניצוץ אחרון של נשמתו ולבב־אנוש חזר וניעור בקרבו. ראה עד היכן הדברים מגיעים ונפלה עליו אימה חשיכה. התחיל יתוש מנקר במוחו ומביאו לידי הרהורים ומחשבות ופתח־חרטה.

חיפש עצה האיך להאפיל על הכל ולהסתיר מצוקת לבו מאשתו ובנו, שלא יציצו לתוכו וייגלה להם סודו. ראה שאי־אפשר לו שישנה ממנהגו בבת אחת, ולא פסק לבוא בין השדים ולראות במשחקי־פרעם. שמע ליצנים בליגלוגם לבני־אדם, והיה מתלוצץ עמהם ובשרו נעשה חידודים, חידודים.

התחיל מלמד תורה לבנו, ועיין בספרים וחיפש עצות ותחבולות.

פעם אחת היה יושב ומלמד תורה לבנו. נכנסה אליו אוגרת אשתו ומצאתו בעצבו. שלחה את בנה מלפניהם, ואמרה לו:

– חנוך בעלי! זה מזמן שאני רואה שחלה תמורה בך, ואתה עצב ועגום. אמור לי, בעלי, מה לך? כלום אתה חסר משהו? אמור – וייעשה, גזור – ויתקיים. צווני, רבוני – ויימלאו כל משאלות לבך.

כיחש לה חנוך ואמר, שאינו מרגיש בקו־הבריאות וקשים עליו חיי תענוגות ותפנוקים – והוא לא רצה לצערה ולגלות לה עד ששאלה.

האמינה בו אוגרת בת אשמדאי וקיבלה את דבריו. היתה טורחת ועמילה בעצמה לשמחו ולבדח את דעתו.


 

ט    🔗

גדל שלמה בנם של חנוך בן בנימין ואוגרת בת אשמדאי, וגדלו עמו כל המעלות שמנו חכמים בבני־אדם ובשדים, וסבא אשמדאי אהבו. היו כל שריו ורואי־פניו של אשמדאי מרבים לטפל בו ומספרים בשבחו, וכל זקני השדים היו מתיימרים בכבודו, מתפארים בו, ומשתבחים בתורתו.

ואמא, אוגרת בת אשמדאי, היתה מדושנת עונג מדברי שירות ותשבחות שנאמרו על בנה, ועל תורתו וחכמתו – ועל אבא חנוך, מורו ורבו – גאונה ואהבתה.

וחנוך – הוא היה כורע תחת כובד משאן של אהבתה ומסירותה, והיה מחפש עצות ותחבולות להיפטר ולהסתלק מכל אותם תענוגים ותפנוקים, שהיו ממלאים את לבו מגור ופלצות. עמדו לו חכמת־אדם ושכלו, ולא נתגלה סודו שהיה צפון בחביון נשמתו שנתעוררה. עזרו לו בכך אף תהילתו של בנו ושבחיו, למצוא דרך להסתלק מכל אותם תענוגי־זוועה ומשחקי־שדים לגמרה. ראה שאוגרת בת אשמדאי, אשתו, אף היא מתגאה בתורתו של בנה ומתפארת בה, ואמר לה:

– אוגרת, חמדת לבי! שלמה בננו הולך וגדול, והוא מושלם בכל המעלות, ואין דומה לו בין השדים ובני־האדם. מקצת תורה שלמד היא שמגדלתו ומרוממתו על הכל, וקושרת כתרים לראשו. אי את יודעת עדיין, אמא אוגרת, כמה אוהב־תורה וחד־שכל הוא שלמה בנך! הגיע הזמן להכניסו לחדרי תורה וצפוני סודותיה, ולהשביע את חשקו. אבא אשמדאי יודע את ערכו, והוא נהנה מתורתו ואוהב אותו אהבת־נפש. דומה שהוא נושא אליו את עיניו… לפיכך חייב הוא להיות גדול בתורה ובחכמה, וראוי לעלות וללמוד תורה בישיבה־של־מעלה. בשבילו הריני מוכן ומזומן להסתלק מכל התענוגים והתפנוקים, ולהתמסר כולי, לרצוני, ללמד את שלמה בננו תורה יומם ולילה. ואת, אמא אוגרת, מובטחני, שאף רצונך וחשקך בכך. ברי לי שתעמדי לי בזה, ותשגיחי, שלא יבטלו אותנו מתלמוד־תורה.

נראו לה דבריו, ועשתה כמו שביקש ממנה.

התחיל חנוך מלמד את שלמה בנו תורה ברוב שכל וסברא, והיו יושבים ועוסקים בתורה יומם ולילה. אף שלמה בנו מתמיד גדול היה, ושקד על התורה ואהב אותה, והיה משדל את אביו שילמדו יותר ויותר. היה משיח עם אמו ומספר לה מה שלמד ומפציר בה שתסייע לו אף היא בשידוליה לפני אבא. ראה אשמדאי ונחה עליו דעתו, ולא עוד אלא שדיבר עם אוגרת בתו על כך, ושיבח את חנוך בעלה, ורמז לה, ששלמה בנה ישב על כסאו. שמעה אוגרת וגאה לבה ועבר מרוב נחת־רוח.

היתה אוגרת בת אשמדאי משדלת את חנוך בן בנימין בעלה, ומסייעת לו להרבות בלימוד תורה עם שלמה בנם יחידם.

כך עלה בידו של חנוך להעלים את סודו, להסתלק מתענוגי־מגורו, ולשוב ולעסוק בתורה, להתחמם לאורה, ולחפש במסתרים דרך להציל את נשמתו האובדת.

היה חנוך יושב ולומד תורה אף בפני עצמו, כאילו היה מכין את עצמו ללמדה לבנו. היה מעיין בספרים על־פי דרכו בשכבר הימים. ניעור בו לבו וצמחו בו עירגון וכיסופים לגילוי־לב ולשפיכת־שיח. וכיוון שלא היה לו לפני מי שישפוך את שיחו, התחיל מזמר ניגוני־תורה ופיסקי־טעמים ברוב כיסופים וגעגועים, מגלה את לבו לפני התורה ומשקיט קצת את עירגונו. פעמים שעברו לפניו ימי־נעוריו עם אורם הצנוע – ולבו היה יוצא. היו אנחות טרופות מתפרצות ונשפכות לתוך ניגון של גמרא, או לשנים מקרא ואחד תרגום, – והיה ניגונו מתעגם ושובר את הלב.

הרגישה אוגרת בת אשמדאי בכך, והתחילה לחפש את דרכיו ולחקרם. מה עשתה? – באה לפניו בלבוש של שדים, והוא לא ראה אותה ולא נשמר – עד שמצאה אותו בצערו. מיד נגלתה אליו ואמרה לו:

– בעלי וריבוני! שמעתי את אנחותיך, וניגונך העגום שבר את לבי. מיום שהכרתיך נהפכתי, ורוח אחרת היתה עמי. פראות־שדים עזבתני, וחרון־אפי סר ממני. לבב־אנוש מצאתי בקרבי, והוא מלא רוך, אהבה ורחמים. נשמה שוכנת בלבי, והיא מפרפרת בצערך הגדול. הרבה פעמים קצפתי עליך, וקצפי נפל מת על מפתן לבי. ראיתי את פניך, והם שונו, ועיניך חדלו להתנוצץ כמקודם. מה לך בעלי? אל תעלים את צערך ממני! אמתך אני, צווני, ריבוני, ואני אקיים את דבריך, למה תסתיר את לבך ממני?

אזר חנוך כוח ולבש גבורה ואמר:

– היטבת עמי, אוגרת אשתי, רב טובה. כאם רחמניה היית לי, וכטובה בנשים. את פתחת את לבי, ולפניך אגלה את כל צפוניו. לא רציתי לגרום לך צער, ושתקתי עד עכשיו. ואת, מלכתי, שמעי אלי והביני לדברי.

זרועות כפתנים לפתו אותו ולחצוהו אל לבה, ועינים דולקות ונוצצות הביטו לתוך עיניו וחיפשו פתרון לדבריו הסתומים

וחנוך הוסיף לדבר בהמית רוחו:

– בן־אדם אני, ולב נתון בחזי. פעמים שלבו של אדם מתמלא משהו זר ומופלא ליצירים אחרים – וגעגועים שמו. בשעה כזאת הוא רוצה לנוס, לברוח, ולהחבא אפילו מעצמו – ואינו יכול. כל העולם נעשה צר בשבילו, ולכל מקום שהוא בורח הוא לוקח עצמו עמו. אותם געגועים – כל מה שאדם מוסיף לגרשם, הם נקלטים בתוכו ואוחזים בו, והם מנקרים במוחו, ומכרסמים את לבו כריבואות תולעים. זמן רב לא ידעתים, ולבי היה שלוו ומלא אושר.

הפסיק חנוך ושתק, ובעיניו נצבו פניני דימעה.

הביטה אליו אוגרת בת אשמדאי בעינים פקוחות לרווחה ופה פתוח, וחיכתה לדבריו, נתגבר חנוך על סערת רוחו וגחן ולחש לאוגרת:

– במעמקי לבו של אדם נמצאות פנינים יפות ומאירות יותר מאלה שבשבעת הימים. בשעה שהלב מתמלא געגועים, והם עוברים על גדותיו, מתפרצות אותן פנינים ויוצאות ועומדות בעיניו, מזהירות הן רגע, ומתמוגנות ונהפכות למים מלוחים.

חרדה אוגרת בת אשמדאי ואמרה:

– הרי לרצונך מסרת לי את לבך לעולם!

לחש לה חנוך ואמר:

– את לא לקחת אותו כליל, ועדיין הוא מפרכס בינך ובין געגועי!

הוסיפה אוגרת לשאול בקול דווי ומלא צער:

– ומה הם געגועיך, בעלי? אף אני הייתי מרגישה מעין זה, בשעה שנמשך לבי אחריך, ולא יכולתי לראותך. היה משהו מנקר בקרבי, ולא ידעתי מה היה לי. אמור לי, בעלי, מה אתה חסר – ואמלא, וכל אשר ישאל לבך יקום.

הזדקף חנוך ואמר:

– בנים השארתי בין אנשים, עצם מעצמותי ובשר מבשרי, – ונפשי יוצאת לראותם. רק פעם אחת להביט בהם. יפים הם וחכמים כשלמה בננו, כאילו בצלם אחד נבראו. זמן רב לא זכרתים, עד שבא קלסטר פניו של שלמה בננו והחזירם לי, ונפשי יוצאת להם.

בער חרון־אפה של אוגרת בת אשמדאי וצווחה:

– הרי נשבעת!

מיד שכך כעסה ונשתנה קולה, ודיברה אליו תחנונים:

– אל תעזבני, בן־אדם. איני יכולה להתקיים בלעדיך אף שעה אחת. ברצונך הטוב בחרת בי. אל תקצוף עלי, ריבוני – ואל תשליכני מלפניך!

ענה חנוך בקול רועד:

– אוגרת אשתי, בחירת לבי! שלך אני לעולם, בין בחיי ובין במותי. אלך לראות את בני, ואשוב אליך. אפילו כשאלך מכאן אהיה עמך, לפי שבלבי אני נושא אותך כל הימים.

הביטה אוגרת אליו בחן וחסד ואמרה:

– צער גדול ציערתיך, בן־אדם שלי. סלח ומחל לי על כך, בעלי. איני יכולה לראות בצערך. מי אנוכי שאעמיד בינך ובין בניך? הישבע לי שאתה חוזר אלי לתקופת השנה, ואני עצמי אשלחך אל בניך!

הציץ חנוך בפניה וראה שהן מליאות אהבה ורחמים. סמך את ראשו על פניה ולחש ונשבע לה, וקיים את שבועתו בנשיקה.

מיד ליטפה אותו, חיבקתו ונשקתו, ודמעה חיממה את עיני השדים הקרות.


 

י    🔗

כשראה חנוך את הדמעה בעיניה של אשתו, אוגרת בת אשמדאי, אחזו רטט, לבו כמעט שנרדם בתוכו, כוחו עזבו, ונשמתו הקרועה פירפרה. מיד נראה לו ראשו של אביו עטוף להבה, וניעור לבו ונתמלא אימה. האפיל על אימתו ואזר כוח, ובחר לשון ערומים ואמר לה:

– לבך כלבי נובע דמעה, רעיתי, תמתי! נקבע לבב־אנוש בחזך, לב אדם על כל יקר פנינותיו. כמה קשה עלי פרידתנו! איכה אמצא לי מנוחה אני, ואיפה תסתתרי את מסערת געגועיך? מתי יעבור הזמן ויגיע יום שובי אליך, מלכת לבי!

גאה לבה של אוגרת בת אשמדאי מדבריו וענתה ואמרה:

– על יד חלונות חדרי אשבה ואצפה, ומבטי עיני ילווך לכל אשר תלך. שמחתך – שמחתי, ובצערך לבי יוצא. אשבה לי צופיה אליך ממרחקים, ולבי יגדל וירחב, ויתמלא פניני־אדם, וחרזתי לי מהן מחרוזות, ולצווארך אענדן בשובך. לילה, לילה, ארחף סביבך בדמותי רואה־ואינה־נראה, ואתה תריח את בשמי, וידעת כי אתך אני. חזק בעלי, ונתחזק, והזמן יעוף ויעבור!

נפרדה מעמו ונכנסה אל אשמדאי אביה, וסיפרה לו הכל. בקשה ממנו, שיתן לה רשות לשלוח את חנוך בעלה לעירו לשנה אחת, לראות את בניו, כמו שהבטיחה לו.

אמר לה אשמדאי לאוגרת בתו:

– בתי, יפה עשית! הריני מסכים לדבריך, ובלבד שישבע לי שישוב למועד הקבוע, ויכתוב את שבועתו בספרי בעצם כתב ידו.

מיד הלכה אצל חנוך בעלה, ובישרה לו אותה בשורה.

__________________

עשה אשמדאי משתה גדול והזמין לסעודה כל גדולי מלכות, וראשי־אבות, וזקני שדים. ישב אשמדאי בראש, מימינו אוגרת בתו, משמאלו חנוך חתנו, ובין ברכיו שלמה נכדו ילד שעשועיו.

היה אשמדאי יושב ומספר בשבחו של חנוך חתנו וראש יועציו, ועל רוב נחת שהוא משביעו מאוגרת בתו ומשלמה נכדו. וסיפר להם שהוא שולח את חנוך חתנו, נאמן ביתו, לעירו ולארץ מולדתו לשנה אחת, לראות את בניו ובני משפחתו שנשארו בין בני־אדם. ואף על פי שקשה עליו פרידתו, הוא עצמו רוצה שילך לשם וידאג לבניו ולבני־משפחתו, ואפשר שיביאם עמו, ויחיו ברוב עושר וכבוד בארמנות מלכים.

לאחר שכילה אשמדאי לדבר, קרא לראשי־קרואיו, וכל אחד הירבה לספר בשבחו של חנוך, חתנו של אשמדאי. היו כולם מאחלים לו, שיביא את בניו ובני־משפחתו לארצם, ויזכו להשתדך עמו, ויהיו לברכה לממלכתו של אשמדאי.

אחר כך עמד חנוךם ודרש ארוכות. הודה לאשמדאי על גודל חסדו ועל הטובות שעשה עמו מן היום הראשון שהובא לפניו; האיך הרימו מאשפות ונישאו, ונתן לו את בתו חמדת נפשו לאשה; על חסדו הגדול שהוא עושה עמו היום, לשלוח אותו לארצו ולעירו, לראות מה עלה לבניו, ועל נדבת לבו לבני־משפחתו שבארצות האדם. סיפר בשבחה של אוגרת בת אשמדאי, אשתו, ועל שאר־רוחה ואהבתה העזה לו, ועל כל הטובה שעשתה עמו. דיבר על שלמה בנו, על חכמתו ותורתו. הטעים כמה קשה עליו פרידתו מכולם, ושהוא מצפה ליום שובו אליהם. שיבח והודה לכל הקרואים, על הכבוד הגדול שחלקו לו, וסיים בברכת פרידה.

קם ונשבע במעמד כולם, בשבועה חמורה, שלא יתמהמה שם וישוב ביום הקבוע אל מחמדי עיניו ומחמלי לבו, וישתדל להביא אליהם את בני־משפחתו. אחר כך כתב את השבועה בספר וחתם בעצם כתב ידו.

מיד ציווה אשמדאי והכריזו:

– מי מהיר־כנפים ויביא את חתן אשמדאי לביתו בקוצר זמן?

קפץ אחד ואמר, שיביאהו בשנה אחת. נתן בו אשמדאי את עיניו ונעלם. עמד שני ואמר, שיביאנו בחצי־שנה, ואשמדאי עיקם את שפתיו והלה נשאר יושב נזוף. בא שלישי ואמר, שיביאו בחודש, ולא השגיח בו. בא אחר וקבע לו שבוע, ואף הוא יצא מלפניו בפחי־נפש.

מיד שלח אשמדאי והביאו לפניו שד זקן וגיבן, וסומא בעין אחת. נכנס וכרע לפניו ועמד על רגל־תרנגולו ואמר:

– אשמדאי, ריבון כל השדים, צווני, ועבדך ישביע את רצונך!

אמר לו אשמדאי:

– חטוטר עבדי! קח את חנוך חתני והושיבו בין דבשותיך, והביאו לביתו ביום אחד! עבדו אתה, ועליך לשמוע בקולו, ולקיים את כל דבריו. אל תמרה את פיו, ואל תעשה דבר נגד רצונו! עבדו אתה עד אשר תשיבו אלי!

כרע חטוטר עוד הפעם, ויישר את קומתו ואמר:

– את פקודתך אשמור, אשמדאי מלכי, ריבון כל השדים.

אמר לו אשמדאי:

– צא ועמוד על־יד השער, מחוצה־לו, מוכן ומזומן לשליחותך!

נפרד אשמדאי מחנוך חתנו ברוב כבוד וחיבה, ובירכו.

יצא חנוך ויצאו עמו אוגרת אשתו ושלמה בנו ללוותו.

אמרה4 לו אוגרת בת אשמדאי לחנוך בן בנימין בעלה:

– הוה יודע, בעלי, שאותו גיבן וסומא כעסן גדול הוא. היזהר בו שלא תקניטהו! הוא יקיים על מה שתצוונו, וימלא את רצונך. כל ומיו לא באו לו אלא מחמת כעסו. שליח מיוחד של אבא אשמדאי היה, והורידו מעל כנו. תאב הוא לחזור לגדולתו, והוא מאריך אפו.

היו הולכים עד שהגיעו לשערי ארמון, ועמדו להיפרד.

היתה אוגרת בת אשמדאי מחבקתו ונופלת על צווארו, אש של אהבה ותאווה ניתזת מעיניה, ונשיקותיה להבה. הציצה לתוך עיניו של חנוך והדליקה אותן. נקרע לבו בקרבו ונתמלא רחמים ועיניו מלאו דמעה, ונשאר עומד על מקומו. אף עיניה נתמלאו דמעות, והיו עומדות בתוכן ומתנוצצות. נתפרצה נהמה מגרונה ונפלה שוב לבין זרועותיו וחיבקתו ונשקתו ברוך ובאהבה. זלגו עיניה דמעות ואמרה:

– מעיני שנינו תרד דמעה ותהיה לפלג שיימשך ממני אליך. בכל יום ארד ואטבול בו, ובלילה אשחה ואעבור, עד שתשוב אלי.

נשקה לו באהבה רבה ואמרה:

– חנוך בעלי, מהר ולך ומהרה תשוב אלי.

ופתחה לו את השער והושיבה אותו בין דבשותיו של חטוטר הזקן, שהיה רובץ כגמל ומחכה לבעליו.

הזהירה אוגרת בת אשמדאי את חטוטר, שישמור את חנוך בעלה כאישון בת עינו האחת, ויעשה כל מה שיצוונו.

ונפרדה מחנוך בעלה.


 

יא    🔗

התמתח חטוטר לאורכו ולרוחבו, הוציא את כנפיו, וריפד לו לחנוך בית־מושב רך ומרווח בין דבשותיו. פרש כנפים שחורות, בצלמן ובדמותן של כנפי העטלף, התרומם מעל־גבי הקרקע ופרח.

היו כנפיו דוקרות בראשי־נוצותיהן החדות, וחותרות באוויר וחוצות, דקור וחתור, דקור וחתור, בפראות איומה. נתרחקה הארץ מתחתן, ועבים ועננים פינו להן דרך – והאוויר רעד סביבן והיה מתנודד ומתנועע. ישב לו חנוך בין דבשותיו של חטוטר ברווחה, והיה מביט למטה ומסתכל.

היתה הארץ מסנוורת את עיניו בזהב־ירקרק כריה ושדותיה; ברצועות כספה העקלקלות, ובשמיכות זהבה הרחבות והקצרות, שנשקפו מתוך ירקות מוצפת שמש. שורות, שורות של צמרות ענקי אילנות גולשות מתחתיו, ויורדות מהרים לגבעות ועמקים בפחות מכדי הרף־עין. עפים רכסים וגבנונים, כתומים, חומים ואפורים, כולם שטופי זוהר, ומאמצעם יוצאים ראשי שיבה של הרים. פי־הארץ נפתח לכל רוחבו, ומבית־בליעתו נשקפים ארמנות ענק, ובריות של חלמיש משוני דמות ומרובי גוון רוכבות על סלעי בראשית, שתלויים על פני תהומות פתוחים.

הגיע לירקות כהה בלי מצרים, שעולה ויורדת ומתנועעת בזעף, ומתוכה מתפרצים ראשי נפילים, פרועי שיער אפור וברוד. בכוח ובמהירות רבה רחפו ממעל לים כנפי תנשמת־ענק שחורה ואיומה, דחפו, דקרו, חצו בשריקת לעג את האוויר וסאון הגלים.

ארץ מרחוק, ארץ נושבת. לאט, לאט, מתכווצות הנוצות. הכנפים יורדות, יורדות, והן מתקפלות. חטוטר עצמו מתכווץ אף הוא, מתקטן ויורד לארץ. שוב הוא רובץ כגמל. חנוך יוצא מבין דבשותיו, רגליו נוגעות בארץ, בקרקע ממש. עומד חטוטר לפניו, גיבן זקן, סומא בעין אחת, והשניה חור פתוח וליפלוף מדומדם סביב לו. שניהם הולכים ושותקים. העיר ידועה לו כל כך. תאמר ארץ עדן? שמא עיר מולדתו? אכן! הלב פועם בחזקה. הוא מתמלא גילת־רעד.

בא למולם איש אחד. מי הוא? שמא שכנו? וודאי! פגעו מבטים. עמדו שניהם מוכי תמהון. רצו זה לזה בציווחת שלום. עמד שכנו רגע נבהל ומשתומם. פתאום עקר את רגליו ורץ לבשר לעגונה בשורת גאולתה ולשמח לבבות יתומים־חיים.

רצו לקראתו אשתו ובניו, ובני־הבית, כולם אחוזי תמהון. לבם פג. הנהו, הנהו! הכניסוהו לביתו בשמחה, ועווית של בכיה וצחוק התפרצו חליפות. מתוך הפתעה לא הרגישו אפילו בחטוטר שהלך אחריהם ונכנס עמם לביתם.

מיד עברה השמועה בעיר, והתחילו באים לראותו ולברך על הפלא. לא עברו רגעים מועטים והתחילו מרגישים באותו זקן, גיבן וסומא. נפלו מבטים דוקרנים בחטוטר, מבטים של בחילה ומגור. ראה חנוך ומיד קרא לו ולחש באזנו:

– לך אחרי, ואושיבך בחדר מיוחד. שם תשאר ולא תצא עד שאקרא לך. אל תדבר דבר עם מישהו, ואל תען אם ישאלוך!

סגר חנוך את חטוטר בחדר, חתם את הדלת, וחזר אל בני־הבית.

מצא אותם כשהם תמוהים. הזהיר בהם, שלא יכנסו לאותו חדר, ולא יהיה להם שום מגע־ומשא עמו, לפי שפרא־אדם הוא וכעסן, וכוחו וגבורתו אין לשער ואין לספר.

סיפר להם על הצרות שעברו עליו מיום שנכנס לספינה, ועל הנסים ועל הנפלאות שראו עיניו, ולא הזכיר על דבר השדים.

ראו שהוא עייף ומיוגע ויצאו כולם.

למחרת השכים והלך לבית־הכנסת להתפלל. חרדו הכל לקראתו. נתנו בו עינים סקרניות ומבטים חוקרים ודורשים. דחה אותם חנוך בדברים, וסודו לא ניגלה.

בשעה שחזר מבית־הכנסת ניגש אליו בנו לחבקו ולנשקו ולשמוח עמו, וראה שהוא רועד; ניגשה אליו אשתו ומצאה אותו בחרדתו. נפל פחדו עליהם וחרדו אף הם.

מיד ציווה חנוך והביאו לפניו מזון של עשרה אנשים. הלך והכניס את כל המזון לחדרו של חטוטר. שהה עמו רגעים אחדים, ויצא וסגר עליו את הדלת וחתמה – וחזר אל בני־ביתו.

התחילה האשה חוקרת ודורשת אותו: היכן היה כל אותו הזמן ומה היה לו? כיצד שכח אותם זמן כל כך רב, לא חזר לביתו ולא השמעם דבר? אילצה אותו בשאלותיה וחקירותיה.

סיפר לה שהיה שבוי זמן רב ונמכר לעבד.

לא נראו לה דבריו, והציקה לו מאוד בשאלותיה. התחילה בחקירה ודרישה על דבר חטוטר. ראה חנוך שאי־אפשר לו להעלים את סודו ממנה, וסיפר לה שהיה שבוי בין השדים, עד שמצא חן בעיניו של אשמדאי והחזירו לביתו, ושלחו על־ידי אחד ממשרתיו. ועל אוגרת אשתו בתו של אשמדאי לא סיפר כלום.

כיוון ששמעה אסתר אשתו כך, כשלו ברכיה, ונקשו שיניה, והיתה בוכה ומתכווצת מפחד, ויראה לעמוד בסמוך לו.

ולקחה את בניה ויצאה עמם.

ראה חנוך שאשתו ובניו שרויים בפחד ומורא, והם יראים לעמוד בדלת5 אמותיו, והלך אצל הרב, וסיפר לו הכל, לא העלים ממנו כלום. בכה לפניו במר־רוחו ומצוקת לבו, וביקש ממנו עצה.

כיוון ששמע הרב כך נאנח ונאנק, ונשתקע במחשבה. היה יושב ושותק שעה קלה, מחפש דרך תשובה. נצנצה מחשבה במוחו ואמר:

– הוה יודע, בני, שנאחזת במצודה רעה, השם ישמרנו, אלא שעמדה לך תורתך אפילו בין החיצונים. וודאי שתעמוד לך בין בני־אדם! קווה להשם, שעינו פקוחה וידו פשוטה לקבל שבים, והוא ברחמיו המרובים שומר את בניו שלא יודח מהם נידח. הוא פותח שער לדופקי בתשובה, וקורא ואומר: “שובו בנים שובבים!” ומקרא מלא הוא: “כי לא יחפוץ במות המת!” והרי קרוב השם לכל קוראיו, ואפילו למי שהוא שקוע במ"ט שערי טומאה, רחמנא לצלן. הוא. יתברך שמו, הוציאך והביאך לכאן ברחמיו המרובים. ודאי שהוא רוצה בתשובתך. אלא מאי? שפיל6 נפשך לסופו של מקרא: “לכל אשר יקראוהו באמת”, ועכשיו אמור לי, כלום מוכן ומזומן אתה לשוב בתשובה שלימה, בתשובת המשקל, ואין לבך נמשך, חלילה, לשם? כלום בטוח אתה בזה?

בכה חנוך מרה ואמר:

– רבי, קרוע הוא הלב לגזרים, ונשמתי פצועה וחולה. בכל כוחי עקרתי את עצמי מביניהם. כל מה שתאמר לי, רבי, אעשה, כדי שלא אפול חלילה שוב בידיהם ואובד לנצח.

נאנח שוב הרב ונאנק ואמר:

– רואה אני את דבריך, בני העלוב! לך לביתך היום ושוב אלי למחר בבוקר ואסדר לך סדר תשובה.

נתן לו הרב את איזורו ומטהו, ושלח אותו לביתו.


 

יב    🔗

כל אותו הלילה לא עלה הרב על מיטתו, לא ישן ולא נתנמנם. היה חושב מחשבות, מחפש בספרים הקדושים, ודופק על פתחי תשובה. כמעט שנתמוגג מצערה של אותה נפש מישרל שנישבתה לבין החיצונים, רחמנא לצלן, והוא חייב להצילה ואפילו בנפשו. היה הרב מהרהר בלבו: שתי מצוות כאלו באו לידי – ואני אחמיצן? אלא מאי – מצוות כאלו טעונות מסירת־נפש? אדרבא, ואדרבא! “על זאת יתפלל כל חסיד”!

בבוקר, כשבא חנוך לפניו אמר לו:

– חנוך בני! בוא ואסדר לך סדר תשובה, ומן השמים יסייעו בידינו! ראשית דבר, לך לביתך והוצא משם את השד ושלחהו למקומו. אחר כך עשה סעודה והזמין את כל הקהילה הקדושה לביתך. לאחר שייטב לבם, תעמוד ותתוודה לפני כל הקהל. אל תעלים מהם דבר. ישראל רחמנים בני רחמנים הם, וישתתפו בצערך, ויתפללו עליך, אפשר שתעמוד לך זכותה של תפילת רבים! אתה נשבעת באונס גמור, ויש כוח בידי בית־דין להתיר את שבועתך. אפשר שנפנה לך מקום שלא יוכלו החיצונים להיכנס בו ונסדר לך סדר תשובה. הוה זהיר, בני, לעשות כמו שציוויתיך, והקב"ה ירחם עליך.

מיד הלך חנוך אצל חטוטר ואמר לו:

– חטוטר עבדי! בני־אדם יראים מפניך, וקשה לך להיות ביניהם. לך לך לארצך, ושם תשב עד שאקרא לך.

עיקם חטוטר את שפתיו, ואמר לו:

– ומה אומר לגבירתך?

ענה חנוך:

– אמור לה: הזמן פורח ונושא אותנו על כנפיו.

מיד סרט חטוטר ברגל־תרנגולו בקרקע ונפתח פי האדמה ונעלם.

הכין חנוך סעודה רבה לכל יהודי עדן כיד העשירים. באה כל הקהילה עם רבה לסעודה. ישב הרב בראש ובעל הבית סמוך לו, ומצד ימין ושמאל שני הדיינים. אכלו ושתו ובירכו ברכת־המזון. לאחר שבירכו קם הרב ואמר:

– רבותי! לא הוזמנתם לכאן היום אלא לסעודת־מצווה. ואיזוהי מצווה? – זוהי מצוות פדיון־שבויים, שאין לכם מצווה גדולה ממנה. אלא שכאן אנו עומדים אף בפדיון־נפש, נפש מישראל שאנו חייבים להצילה עד כדי מסירת־נפש. ואתה, בעל־הבית, עמוד על רגליך והתוודה לפני כל הקהל הקדוש שבכאן!

עשו כולם את אזנם כאפרכסת.

עמד חנוך כפוף קומה, ודיבר בלב נשבר, וסיפר להם כל מה שעבר עליו; לא העלים דבר.

סמרו שערותיהם, ואחזן פחד, ולא יכלו לישב על מקומותיהם.

אמר להם הרב:

– מורי ורבותי! לא עת חרדה עכשיו. חייבים אנו להציל נפש מישראל! חנוך זה לא מזיד הוא ולא שוגג, אלא אונס! נשמה שנפלה לבין השדים, רחמנא לצלן. עמדה לו תורתו כל אותו הזמן, ומן השמים סייעו לו שיצא משם – ואתם יושבים וחרדים! עמדו ונתפלל עליו. שמא תעמוד לו תפילת רבים. “ולא יודה ממנו נידח”,כתוב.

מיד נכמרו רחמיהם על חנוך ועמדו בתפילה ותחנונים:

לאחר שסיימו את תפילתם, הושיבו בית־דין והתירו את השבועה.

הפרישו את חנוך מבני־ביתו, שהיו יראים ומפחדים מפניו, ומתביישים בו, והביאוהו לביתו של הרב. ישב בביתו של הרב עד שבנו לו חדר מיוחד בפרוזדור של בית־המדרש. כתבו על כתליו פסוקים ושמות, ולחשים והשבעות; עגו על ריצפתו עיגולים, ועיגולים בתוך עיגולים, ושמות הקדושים וצירופים בתוכם. הושיבו את חנוך בעיגול התיכוני, לבוש בגדי־לבן, וחגור שבעה אבנטים. העמידו עליו שבעה זקנים ועשרה בטלנים לשמרו, ולהיות עמו כל הימים והלילות. כשהיה יוצא מן העיגול הלכו עמו שני בטלנים וזקן אחד לשמרו, ולא עזבו אותו יחידי אף לרגע.

היה יושב בעיגול על האפר בתענית ובבכיה, בתפילה וסיגופים, ומענה את גופו ונפשו, ובלילות היה שוכב על־גבי עצים ואבנים, ומתנמנם מתוך בכיה.

ואשתו ובניו נתרחקו ממנו לגמרה, והכל הביטו עליו בפחד וחמלה.

היה חנוך יושב כל הימים, פרוש ומובדל מכל העולם כולו, ועוסק בתשובה מתוך פחד ומורא. היה מקבל כל מה שבא עליו באהבה, לפי שידע שנשמתו מליאה חטא, והיא שקועה במ“ט שערי טומאה, ורק ברחמיו המרובים של הקב”ה ובזכות תפילתם של ישראל, רחמנים בני רחמנים, פתחו לו שערי תשובה, ושומרים על נשמתו, שלא תשוב ותיפול לבין הקליפות, ותאבד לעד.

היו חלומות מציקים לו בלילות ומצערים אותו. היה רואה את עצמו בתוך גני־חמדו של אשמדאי, או בזרועותיה של אוגרת אשתו; היה שומע את קולה שקורא לו, לשוב אליה, והיא תקבל אותו באהבה; שיעזוב את אשתו הרעה, שהמיטה עליו את כל אסונו, ובניו המבישים, שמפחדים מפניו ומתביישים בו, ומתרחקים ממנו – וישוב לאלה שעומדים ומצפים לו, ומתגעגעים עליו, ונפשם יוצאת אליו.

היו אותם חלומות רעים מציקים לו, וממלאים את לבו הנשבר פחד ומורא. היה מרבה לסגף את גופו, ומונע עצמו מן השינה, כדי להיפטר מאותם חלומות, ולא עלה בידו.


 

יג    🔗

ואוגרת בת אשמדאי היתה יושבת בארמונה, מתגעגעת ונכספת לחנוך בן בנימין בעלה, וקוראת לו בכל לשונות של חיבה – והוא אינו עונה דבר. ביום היו עיניה צופיות למרחקים, ובלילה היו אזניה סופגות את הדומיה – ואין חזון ואין מענה.

קראה לחטוטר ושלחה אותו לראות את חנוך בעלה, ולדרוש בשלומו. הלך חטוטר וחיפשו עד שמצאו יושב בעיגול, ולא יכול ליגש אליו. כעס, וזעף וסרט ברגל־תרנגולו בקרקע, וצווח אל חנוך, שיתן לו להכנס אליו, וחנוך לא ענה כלום. צווח אליו מרחוק בקול, ושאל בזעם:

– ומה אענה לגבירתך? ענה!

ענה חנוך:

– אמור לה: תהום רובצת ביני ובינה,

קצף חטוטר וזעק:

– הוה זוכר, שבועה נשבעת, ובעצם כתב־ידך כתבתיה בספרו של אשמדאי מלכנו, שהירבה לעשות חסד עמך כל הימים!

לא ענה לו חנוך על דבריו כלום, ולא עוד אלא שעמד וגזר עליו, שיעזוב את ארצות האדם, ולא יוסיף לבוא ביניהם.

בטש חטוטר ברגל־תרנגולו בארץ, ועשה אותה תלמים, תלמים, והלך.

חזר חטוטר ובא לפני אוגרת בת אשמדאי וסיפר לה איך קיבלו חנוך ומה שאמר לו. היה מדבר וקצף ניתז מפיו, ודם זולג מעינו העיוורת, והחטוטרת שעל־גבו היתה רועדת.

שמעה אוגרת בת אשמדאי את דבריו ואמרה:

– כעסך מדבר מתוך גרונך! היה לך לדבר אליו בלשון אחרת. עדיין לא עברה השנה. הוא יחזור ביום המיועד!

בסוף השנה שלחה שוב אוגרת בת אשמדאי את חטוטר, שילך אצל חנוך בעלה ויביאהו אליה. הזהירה אותו, שיכבוש את כעסו, ולא יקציף את רבונו.

הלך אצלו ושוב לא היה יכול להיכנס לתוך מחיצתו. קרא אליו מרחוק והפציר בו, שיצא אליו, וישוב עמו לאוגרת אשתו ולשלמה בנו, ולאשמדאי המלך – חותנו וגואלו – לפי שהשנה יוצאת.

ענה לו חנוך:

– לך ואמור לגבירתך, שאיני חוזר אליה לעולם. אונס הייתי, ואין שבועתי שבועה, וקידושי אינם קידושין.

חרק חטוטר בשיני־שידיו ונעלם.

בא לפני אוגרת בת אשמדאי, ומסר לה את דבריו של חנוך בעלה.

מיד נכנסה אצל אשמדאי אביה וסחה לו את כל הדברים.

אמר לה אשמדאי:

– אוגרת בתי, היה לך לשלוח אחריו שרים חשובים ונכבדים!

הלכה ושלחה אחריו גדולי שדים ונכבדיהם, ואף הם לא יכלו להיכנס לתוך מחיצתו. היו עומדים בריחוק מקום ומדברים אליו, ומבקשים אותו, שיזכור את כל החסדים שעשה עמו אשמדאי מלכם, ולא ישכח חסד־נעורים של אוגרת אשתו ואהבתה העזה, וישוב אליה ואל שלמה בנו. ערבים הם שלא יזכרו דבריו ולא יעלו על לשון, ולא יארע לו כל רע. לא ענה להם חנוך דבר. הזכירו לו את שבועתו – ולא ענה. התרו בו שמרה תהיה אחריתו – והוא שתק. הלכו ממנו בחרי־אף.

באו וסחו לאשמדאי את כל הדברים.

מיד בערה חמתו של אשמדאי עד שהחווירה כרבולתו של התרנגול, ויצאה אש אוכלת מנחיריו, וניצוצות ניתזו מפיו. קפץ וקרא לגיבוריו, וראשי לגיונותיו, ורצה לשלוח אותם להחריב את העיר. באה אוגרת בתו לפניו וביקשה ממנו, שיעשה למענה, ולמען שלמה ילד שעשועיו, ויארך את אפו, ויכבוש את כעסו ולא ישחית – ויתן לה רשות ליקח עמה את שלמה בנה, ולילך בראש גיבוריו, ולא עוד אלא שיגזור על גיבוריו, שלא יעשו שום דבר שלא ברשותה; שיעשו את רצונה, וישמרו את פיקודיה, ושלא יהיו רגזנים ומהירי־חימה.

מילא אשמדאי את בקשתה.

כיוון שבאו סמוך לעיר, ציוותה אוגרת בת אשמדאי את גיבוריה, שישארו עם שלמה בנה מחוץ לעיר; שלא יתראו לשום בן־אדם, ולא יזיקו לשום בריה.

והיא, אוגרת בת אשמדאי עצמה, הלכה ובאה לפני חנוך בן בנימין בעלה, וקראה לו, ושאלה בשלומו – והוא לא ענה לה. הזכירה לו חסד־נעורים ואהבת־כלולות, וכל אותן טובות שעשתה עמו, והוא עצם את עיניו ולא הביט בה. בכתה לפניו והוסיפה לדבר אליו, והיתה נפשה יוצאת בדברה, והוא הקשיח את לבו, והכביד את אזניו, ולא השגיח בה.

חזרה אל גיבוריה ושלחה את שלמה בנה, שילך אצל אביו, וידבר אליו, ויפייסו, ויבקש ממנו, שיעשה למענו וישוב אל אמו, והוא ערב בדבר, ששום רעה לא תאונה לו. וחנוך לא שמע אף בקולו, ולא ענה לו.

כיוון שחזר שלמה בנה מבוייש וניכלם, נתמלאו גיבוריו של אשמדאי חימה וחרון־אף, והיו רוצים להשתער ולהחריב את כל העיר. עצרה בהם אוגרת בת אשמדאי ואמרה:

– אני איני באה אליהם אלא בדיני תורה.

וציוותה עליהם ציווי חמור, שלא יזיקו לשום בריה, ושיכנסו לעיר ויאיימו עליה, ויחרידו את יושביה.

ואוגרת בת אשמדאי הלכה בראשם, ושלמה בנה עמה.

נכנסו גיבוריו של אשמדאי לעיר בסופה וסערה, והטילו את פחדם על העיר, וחרדת מוות נפלה על כל יושביה

רצו כולם אל הרב ואמרו לו:

– מה זאת עשית לנו? למה הבאת עלינו את כל הצרה הזאת?

אמר להם הרב:

– יהודים אנחנו, בואו ונלך לבית המדרש!

מיד הלכו כולם אחריו לבית־המדרש באימה ופחד.

באה אוגרת בת אשמדאי, ושלמה בנה עמה, וכל גיבוריה, וחרבותיהם שלופות בידיהם. דיברה קשות עם אנשי העיר, ודרשה מהם, שיושיבו בית־דין, וישמעו את כל טענותיה, ויוציאו משפט צדק על פי דיני התורה.

מיד הושיבו בית־דין.

סיפרה אוגרת בת אשמדאי לפני אותו בית־דין כל מה שעבר ביניהם, ושהיא לא רצתה להינשא לו מתוך אונס, ושהבטיחה לו שתשיבהו לביתו, ונשבעה לו, שלא תארע לו שום תקלה על־ידי כך, והוא לקח אותה לאשה לרצונו ובאהבתו. היא אהבה אותו בלב שלם, והוא רימה אותה ועזבה. שבכל זאת, היא אוהבת אותו, ורוצה שישוב עמה, והיא נשבעת בפני בית־דין, שהכל מחול לו למפרע, ולא תארע לו שום תקלה.

שאלו לחנוך, מה יש לו לטעון כנגדה – ושתק.

הוציאו פסק־דין, שצדקה ממנו, ועליו לשמוע בקולה.

לא קיבל עליו חנוך את הדין.

מיד נשמטו שבעה זקנים, והלכו עשרה בטלנים, ונשאר חנוך לבדו בעיגול בתוך עיגול, אוחז באבנטיו, ואימת מוות על פניו.

כיוון שראתה אותו אוגרת בת אשמדאי בכך, אמרה שמוכנת היא לקבל ממנו גט־פטורין, ובלבד שישלם לה את כתובתה ותוספת־כתובתה.

והוציאה את הכתובה וקראה אותה לפני בית־דין:

“חנוך ברבי בנימין, חתן דנן, מתחייב ליתן להכלה, אוגרת בת אשמדאי, אלפי־אלפים דינרי־אבנים־טובות לתוספת־כתובה”.

ראו שאין בידו של בשר־ודם לסלק כתובה שכזו, והתחילו מפייסים ומשדלים אותה, שתתנהג עמו לפנים־משורת־הדין, אף־על־פי שאינו כדאי וראוי לכך, ותקבל ממנו מה שידו מגעת.

אמרה להם אוגרת בת־אשמדאי:

– רואה אני את דבריכם, והריני מוחלת לו את כתובתי ותוספת־כתובתי, ובלבד שישקני נשיקה אחת משיקות פיהו!

מיד עמדה עליו כל העדה וגזרה, שימלא את בקשתה של אוגרת בת אשמדאי אשתו, ויסיר את הסכנה מעל העיר.

היה חנוך עומד בעיגול ורועד, ומפרכס, ומתחנן להם, שלא יכריחוהו לכך ושלא ימסרוהו לאבדן־עד.

שמעה אוגרת בת אשמדאי את דבריו, והבטיחה לכל העדה, שלא תיקחהו משם באונס וביד חזקה.

שמע חנוך את דבריה, ונפל לארץ ונאחז בעיגול.

אמרה להם אוגרת בת אשמדאי:

– שמעו נא רבותי, דיינים מומחים! אתם היתרתם את שבועתו, וביטלתם את קידושיו, עכשיו הוצאתם פסק־דין על־פי דיני תורה. עליכם למסור אותו בידי, שימלא את בקשתי ויפטרני!

ורמזה לגיבוריה והתחילו מקשקשים בחרבותיהם.

נפל פחדם על כל העדה ועמדו עליו, ואשתו ובניו בראש, והוציאוהו מתוך העיגול בעל־כרחו ומסרוהו לה.

מיד ניצתה אש־זרה בעיניו, ונשתלהבו פניו. פשט את זרועותיו ורץ אל אוגרת בת אשמדאי לחבקה ולנשקה.

הקדימה היא ונשקה אותו נשיקה של אש, ונפל מת.

זלגו עיניה של אוגרת בת אשמדאי דמעות של אש, והציתו הדמעות את כותלי בית־המדרש ונשרף כולו.

וחנוך נשרף לאפר במקום שנפל מת.

ישבה אוגרת בת אשמדאי על אפרו והיתה בוכה וסופדת ומטפחת על לבה, ומרווה את אפרו של חנוך בדמעותיה הרותחות.




  1. "הגוי־סלעים“ במקור _ תוקן לחגוי סלעים –הערת פב”י  ↩

  2. "“חדרה” במקור – תוקן ל“חרדה” – הערת פב"י  ↩

  3. “Iכוכית” במקור – תוקן ל “זכוכית” – הערת פב"י  ↩

  4. אמר“ במקור – תוקן ל”אמרה“ –הערת פב”י  ↩

  5. “בדלד” במקור – תוקן לבדלת – הערת פב"י  ↩

  6. “שפיל” כך במקור – הערת פב"י  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49227 יצירות מאת 2721 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20979 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!