א

באחד הכפרים שבמדינת פּולין ישבו להם שני אחים במסבאה שהיתה חכורה בידיהם בחזקת הדורות. אותם האחים יצאו מכלל חוכרים סתם, והיו לומדים מופלגים וצדיקים גמורים. היה הבכור גדול בנגלה והצעיר בנסתר – אחד מגדולי המקובלים. נשאו להם נשים בנות חיל ויראות אלהים, עוסקות בסחורה ומכלכלות את בעליהן, ומספקות בידיהם לישב על התורה ועל העבודה יומם ולילה.

והשם סגר את רחמה של אשת הבכור, ולאח הצעיר נתן רק בנות. היתה העקרה מטפלת בבנותיה של גיסתה, שהיתה כאחות לה, מחנכתן ומגדלתן למצוות ומעשים טובים, ואוהבת אותן כאילו ילדתן.

הפרנסה היתה בצימצום, אבל הנשים היו נשי־חיל ומסתפקות במועט, ולא נתנו לנבל שר של עניות לשלוט בביתן. כל זמן שהיו הבנות קטנות התפרנסו בדוחק וכיסו על מחסורן, כדי שלא לגרום צער לבעליהן ולהביא אותם לידי ביטול־תורה. כיוון שגדלו והצטרכו להלבישן ולהנעילן ולדאוג לתכליתן – התחיל יתוש מנקר במוחן. סחה אשת הבכור את מר־לבה וצערה לפני בעלה, על שהם גוזלים וקובעים את הנערות שחונכו על ברכיהם. פעם אתה פתחה האשה ואמרה לבעלה:

– בעלי עטרת ראשי! לא זכיתי והקב“ה מנע ממני פרי־בטן, אבל לאחינו נתן ברוב חסדו בנות מרהיבות עין ומשמחות לב. לפיכך אנחנו חייבים לקבל את הכל באהבה, ולדאוג להן כאילו ילדנו אותן ממש. עוד מעט ותגיענה לפרקן ונדוניא אין. שמא נעזוב את אחינו ונחפש את מזלנו בעולם? הרי שנים אנו, וכל מה שיזמין לנו הקב”ה ברחמיו – יספיק לנו. מי יודע, שמא תזדמן לך כיסא־רבנות או אפילו מעמד־מלמדות – ונתפרנס, ואפשר שנוכל עוד לחשוך משהו בשבילן.

שמע הבעל את דברי אשתו וענה ואמר:

– אשתי, עקרת־ביתי! דבריך טובים ונכוחים, אבל מה אעשה – ומימי לא נשתמשתי בכתרה של תורה, ולא עשיתיה קרדום לחפור בה?

ענתה האשה אף היא ואמרה:

– וכי לא אמרו חז"ל, שחייב אדם למכור ספר־תורה ולהשיא את בתו? כלום עלי – אשה – להזכיר לך את דבריהם הקדושים?

שמע הצדיק את דבריה וניענע בראשו. נאנח ושתק. קימט את מצחו ונשתקע במחשבה. נשא עיניו למרום ועמד ושתק. פתאום התמודד והתיישר ואמר:

– מסתמא כך הוא רצונו של מקום, ונתן בינה בלבך, אשתי, לייעץ עצה טובה זו. הריני מוכן ומזומן לקיים את עצתך.

למחר קרא לאחיו שיצא עמו לשוח בשדה, ותוך כדי טיול אמר לו:

– אחי, הבנות מגיעות לפרקן, עוד מעט ותגיע עת־כלולות, וצריך לדאוג להן. אמנם הקב“ה משגיח על בריותיו ומכלכל אותן, אלא שאסור להטריחו, כביכול, לעשות נסים. על־פי דרך־הטבע איני רואה שום אפשרות שכולנו נתפרנס מן המסבאה ויהא עוד סיפק בידינו לחשוך לנדוניא ולצורכי נישואים, לפיכך מוכרחים אנו להיפרד. אתה תשאר במסבאה, ואני אצא לי עם זוגתי שתחיה, ואתור לי מקום מנוחה. אפשר שיזמין לי הקב”ה ראשות־ישיבה, או כיסא־רבנות, או לכל הפחות – מעמד־מלמדות, ובעזרת־השם אמצא את לחמי. אתה תשאר על כנך, ותעסוק בתורה מתוך הרחבת הדעת, וכשיגיע הזמן תשיא את בנותיך, בעזרת־השם. אתה מטופל ואינך יכול לזוז מכאן, ובתורתך אי־אתה רשאי להשתמש.

שמע הצדיק את דבריו של אחיו הבכור, וראה שנכונים הם, אלא שהיתה הפרידה קשה עליו מאד, וענה ואמר:

– אחי ומורי, דבריך נכונים ונכוחים, אלא שעדיין הדבר צריך עיון. שמא ימציא לנו המקום ברחמיו דרך אחרת ולא ניפרד.

כך עברו עליהם ימים אחדים, עד שנתגברו דבריו של הבכור על געגועיו של הצעיר, ואשתו אף היא יכלה לגיסתה בדבריה היוצאים מן הלב.

התחילו מכינים לנסיעה. טרחו ועשו עגלת־מכסה. אף סוס דל וצנום קנו להם. היו כולם טרודים בהכנת כלי־גולה וצידה לדרך, עד שהיה הכל מוכן לנסיעה ויציאה לדרך רחוקה.

הגיע זמן פרידה, והיה אותו היום קשה להם. ליוו אותם אחיו וכל בני־ביתו, והיו הולכים אחרי עגלתם ובוכים בקול. היו יורדים מן העגלה ומחבקים ומנשקים אלו את אלו, עולים וחוזרים ויורדים – ושוב חיבוקים ונשיקות, בכיות ודמעות. קשתה עליהם פרידתם. אף סוסם העלוב השתתף בצערם ולא משך בעגלה. סוף סוף ניתקה העגלה ממקומה. הפריד עמוד של אבק ביניהם והיה למחיצה בין הנוסעים והמלווים. נשארו אלה עומדים על מקומם, מביטים בעינים דומעות ובלב מלא געגועים, עד שנתעלמה העגלה מן העין.

נסעו הצדיק ואשתו זמן רב וסבבו בערים, וביקשו להם מצב פרנסה – ולא מצאו. כל מקום שבאו ראו שאין עיר בלי רב. וראשי־ישיבה הולכים ומזקינים ודעתם מתיישבת עליהם, והמלמדים מרובים מן התלמידים. היו נוסעים מעיר לעיר, ומכפר לכפר, לחפש את מזלם – ולא מצאוהו. כל זמן שהצידה היתה מצויה בשקם והפרוטה לא כלתה מכיסם לא דאגו, והוסיפו לנסוע ולחפש. כיוון שאזלה הצידה והפרוטה נתמעטה, התחילו לבותיהם הומים. הגיע לידי כך עד שכמעט שאמרו: נתנה ראש ונשובה, אלא שלשוב אי־אפשר היה, לפי שהיו רחוקים מכפרם מרחק רב. פתחה האשה ואמרה:

בעלי, השלך על השם יהבך! הבה וניסע הלאה. בכל עיר ועיר נלין בביתו של הפרנס. אתה תעמוד ותדרוש בבתי־כנסיות, ונתפרנס כדרך הדרשנים הסובבים בערים, עד שיזמין לנו הקב"ה מקור פרנסה. שמא תעמוד לך זכות תורתך ותחזיר למוטב אנשים מישראל בדרשותיך – ותיחשב לנו לצדקה.

ואף־על־פי שקשה היה לו לרדת עד מדרגה שכזו, שמע לעצת אשתו והיה סובב בערים ודורש בבתי־כנסיות, ומקבץ פרוטות למחייתם. במשך הזמן בלו בגדיהם ונקרעו, העניות המנוולת החפירה אותם והתחילו מקבלים את פניהם כעניים פשוטים – וחכמת המסכן בזויה. ולא נתנו לו לדרוש בבתי־כנסיות ובתי־מדרשות. באין ברירה התחילו חוזרים על הפתחים כיתר העניים.

כך הוסיפו להתרחק מביתם ומארצם, מכפר לכפר, מעיר לעיר, וממדינה למדינה – עד שהיו רחוקים מהלך ת“ק פרסה מכפר מולדתם, בארץ נכריה, מקום שלא נודע שמם ויחוסם. השלימו עם העניות והדחקות, וכמעט שנתיאשו למצוא איזה מעמד או לשוב לביתם. קיבלו את יסוריהם באהבה והצדיקו על עצמם את הדין ואמרו: מסתמא כך רצונו, יתברך, וכל מה שעושה הקב”ה הוא לטובה.

ב

פעם אחת נסעו מעיר לעיר במדינה רחוקה, ותעו בדרכם ובאו לתוך יער־קדומים עבות שיחים ומלא עצי־אל. שבילים ונתיבות עברו לכאן ולכאן בין עצים שגיאים ועבים ששיאם עולה לשמים. נשאו עיניהם לראות את צמרות העצים וכמעט שנקעה מפרקתם. עמדו להם בקומה זקופה ענקי יער, ישרי גזע וחשופי ענף עד מחציתם, ומחציים ומעלה התרוממו תלתלי־ענפים כידים אמונות פרושות לשמים. סגרו עליהם שיחי־שרך גבוהים ועבותים והתייצבו לשטן בדרכם, ופרחי אילנות, שובבי יער, אחזו באופני עגלתם. הפילה עליהם אפלולית יער־קדומים אימה גדולה וחשכה, אימת לסטים וחיות.

ניצנץ להם מרחוק אור זרוע, וברוב עמל הגיעו לקרחת יער. עמדו עצובים נחשלי יער ואילנות חולים, חשופי עלים ושבורי ענף, ובראשם ענקי בראשית נבובים וחלולים, נטולי צמרת, שרופי קליפה והלומי רעם. תהומות פתוחים וחללי רפאים נופלים עליהם ומגשרים אותם. כל היום תעו בעבי היער. לפנות ערב מצאו עץ שגיא, נבוב וניחר ופתוח מצד אחד. נכנסו לתוכו הם וסוסם ועגלתם, מפחד הלילה, ולנו בו.

שלושה ימים תעו באותו יער עד שכלה לחמם וכוחם עזבם. סוסם אף הוא התענה עמהם, אזל כוחו ולא יכול למשוך בעגלה. לא שבעו עוד די עמל ותלאה, ונבקעו השמים וירדו גשמי זעף. רעמים הפילו חרדת אלהים על היער, וברקים הצליפו את עציו בשבטי אש, ורעש ושריקה מילאו את חללו ופגעו באילנות והיו להדים ובנות־קול איומים. נשמעה נהמת חיות־רעות, קול כעס ואימה. חגרו שארית כוחם וחזרו ונכנסו לתוך אותו ענק־אילנות, להסתתר מפחד הסערה ומוראיה, וברכיהם כשלו ושיניהם נקשו וכל גופם נמלא חרדה. היו עומדים וזורקים מבטי אימה ואי־ישע לשמים שנפתחו ונסגרו חליפות, ולבם מלא תפילה אילמת. והשם שמע את תחינתם האילמת והוציאם מכלאם הנידח והנעזב, הורה להם את הדרך והביאם לישוב. בשארית כוחם נמשכו ובאו עַד נהר קטן שפיכה לו בין עשבים גבוהים וריחניים. שתו מן המים הזכים והשיבו את נפשם. הסוס נפל על העשב ואכל מתוך צהלה. אף הם מצאו גרגירי יער ותותי־בר, כמהים ופטריות – וסעדו את לבם שנתעטף בקרבם, והודו להשם על חסדו.

לאחר שנחו והחליפו כוח המשיכו את דרכם בין שדות קמה. נתרחבה הדרך לפניהם ורחב אף לבם. נסעו עד שהגיעו לבית גדול ויפה, ושערו פתוח לרווחה. יצא לקראתם זקן לבוש בגדים פשוטים ונקיים ופניו קורנים, עיניו האירו וזוהר יצא מהן ונשתפך על זקן־כספו, כזהרה של חמה שיורד ונופל על קמטי בריכה זכה. שמח עליהם הזקן מאד והכניס את סוסם לאורווה מליאה מספוא, הפציר בהם שיכנסו עמו לביתו, ואמר להם:

– ביתי פתוח והרבה חדרים בו. הכנסו, אורחים טובים, ובחרו לכם איזה שתרצו. גשמי־זעף ירדו בימים האחרונים וטישטשו את הדרכים, ואין יוצא ואין בא. ריק הוא הבית ועצבות שוכנת בו. המיטות מוצעות, השלחנות ערוכים – ואורח אין. ברוך המקום שהביאכם לכאן!

הכניסם להרבה חדרים והראם שלחנות ערוכים בכל מיני מטעמים וכלים נאים. הכניסם לחדר יפה ומיטות מוצעות בו ואמר להם:

– הקב"ה נתן לי ברוב חסדו כל טוב, ואני בניתי לי פלטין זו רחוק קצת מן הישוב, כדי לגמול חסד עם אנשים עייפים ורצוצים מעמל דרך. לאחר שתסעדו את לבכם תנוחו כאן ותחליפו כוח.

הביאם לחדר אחד וראו כלי פליז מליאים מים ונטלות של נחושת קלל תלויות על הקיר בסמוך להם, וקערות גדולות של פליז ממורט לרחיצה. רחצו ונכנסו לחדר־האוכל וישבו אצל שלחן ערוך, והוא עצמו עמד עליהם ושימשם. ראה שהם אוכלים לתיאבון והצהילו פניו. לאחר שאכלו ושתו אמר להם:

– היכנסו לחדרכם ותנוחו. הרי עייפים אתם מטורח הדרך.

לאחר שקמו משינה של צהרים, נכנס אליהם אותו זקן ואמר להם:

– ובכן, אחי וריעי, ישנתם והחלפתם כוח. כי לא יעזוב השם! פתח את עולמו והוציא שמחה, והביא יהודים. בואו ונתפלל בציבור.

לאחר תפילת ערבית ישבו האורחים לסעודה, והזקן עמד עליהם ושימשם. ישבו ושחו זמן רב. נודע להם שזקן זה עשיר מופלג הוא וחשוך־בנים, והוא בחר לו מצוות הכנסת־אורחים שהוא מדקדק בה לכל פרטיה ודיקדוקיה.

בבוקר ראו ששוב באו אורחים והזקן שש ורץ לקראתם, ומכניסם לביתו. התפללו בציבור. היו הזקן ואשתו עומדים ומשמשים אותם והם אוכלים ושותים.

ראו שבעלי־הבית מפצירים באורחים, שלא ימהרו לעזוב את ביתם, ואלה שאצו לדרכם היו הזקן ואשתו מלווים אותם ומביטים נוגים אחריהם. נסתכלו וראו שבעלי־הבית עצמם אוכלים ביחידות, ומאכליהם ומלבושיהם פשוטים – שלא כדרך העשירים – ונתפעלו מאד. הודו להשם על שהצילם מן הסכנה והביאם לביתו של אותו זקן.

ביום השלישי התחילו מכינים את עצמם לדרך. הפציר בהם הזקן ואמר:

– למה תמהרו, יהודים חביבים? הרי מדרך רחוקה באתם, ואתם עייפים ורצוצים. שבו לכם פה בביתי ומצאו מנוחה. כלום דבר חסר כאן?

נשארו בביתו עד אחר השבת.

עבר השבת ורצו לנסוע לדרכם ובעלי־הבית לא הניחום. הפצירו בהם, שישארו בביתם לכל הפחות לחודש ימים – עד שהסכימו.

עבר החודש ושוב הפצירו בהם שיישארו, והם סירבו ואמרו:

– ישלם לכם הקב"ה בעד כל הטובה והחסד שעשיתם עמנו. עונג רב היה לנו להסתופף בצל קורתכם – אבל מה תכלית ישיבה זו?

מה עשה אותו זקן? הלך והביא בגדים חדשים ויפים, ואדרות חמות, אף צידה לדרך וצרור כסף נתן בידם, ועזר להם להכין את עצמם לדרך.

וכשיצאו מן הבית עטופי אדרות, ראו סוס אביר שרתום לעגלת־מכסה חדשה ויפה, והכל מוכן לנסיעה. באותה שעה ראו כמה גדולים מעשיו של הזקן.

לא נתנו להם בעלי־הבית להרבות בתודה ויצאו עמם לקיים מצוות לוויה. בשעת פרידתם אמר הצדיק להזקן:

– ראיתי שמחת מצווה בביתך, רבי אברהם! ראיתי את ביתך שעומד נוגה בשעה שאין אורחים בו: נסתכלתי בפניך ובפני אשתך העצובים בשעה שהבית ריק. הכי קרא שמך אברהם – וכמוהו אתה מכניס אורחים. ראוי אתה שייעשה לך נס שנעשה לו לאברהם אבינו, וראויה היא נוות־ביתך לנס שנעשה לשרה אמנו. אם יש לי איזו זכות בשמים – הריני מברך אתכם בברכת אורחיו של אברהם אבינו.

ג

ניתקה העגלה ממקומה והזקן מכניס־האורחים עמד שעה קלה וליווה אותם במבטי עיניו עד שנתעלמו מן העין. נשא את עיניו למרום והיה מביט ושותק, כמצפה לאות. אחר כך התאושש ואמר:

– רבונו־של־עולם, מסתמא שלחת אלי אחד מצדיקיך הנסתרים. אתה אומר לעשות עמי כשם שעשית עם אברהם אבינו, אף על פי שאיני כדאי והגון לכך. יהי שמך הגדול מבורך מעתה ועד עולם!

ושקוע בהרהורים חזר לביתו.

לא עברו ימים מועטים וברכתו של אותו צדיק התחילה מתקיימת.

שמחתם של הזקן ואשתו וכל מיודעיהם ומכיריהם אין לשער ואין לספר, בכל יום ויום היו מודים לשמו יתברך על חסדו הגדול.

ומכל הערים והעירות והכפרים באו לסעודת ברית. ישבו להם ביחד עניים ועשירים סמוכים על שלחנות מליאים כל טוב, ושמחים בשמחתם. ואחד הרבנים שהיה מיסב עמהם לסעודה אמר בדרשתו:

– צאו וראו כמה גדולה מצוות הכנסת־אורחים, שהרי שינה הקב"ה שוב סדרי בראשית, ועשה נס ליהודי זה, כשם שעשה לאברהם אבינו בשעתו.

ואת הרך הנימול קראו בשם יוסף: ואביו קרא לו יוסילי.

והילד יוסילי לא גדל כראוי לו. לא עברו ירחים מועטים והתחילו מכירים בו סימנים של תינוק מגושם. צעקני ופרא היה ולא ידע שבעה. הרבה פעמים היה בועט בלבה של אמו. הלך וגדל שלא כדרך התינוקות. התחילו ללמדו כדרך ילדי ישראל שמתחילים לדבר: “תורה ציווה”, וכדומה, ומוחו לא קלט כלום. הכירו בו שהוא הולך וגדל כפרא־אדם. שבעו הוריו הזקנים הרבה צער ורוגז. לא מלאו לו עדיין חמש שנים והיה גדול ואלים – נער ממש. היה קורע את בגדיו, ולא נתן להנעילו נעלים כל עיקר. ערום ויחף, וציפרניו מגודלות כחיה דורסת, היה רץ כל הימים ביערות ולא פחד מפני שום בריה. עגמה נפשו של אביו הזקן, והיה בוכה בלילות. הביאו לו מלמדים ללמדו תורה ויראת־שמים, ואף אחד מהם לא האריך זמן. הנער הפרוע היה ממרט את זקניהם ותולש פיאותיהם, מעפר בעפר וזורק בהם אבנים. לא יכול האב הזקן לעמוד בו. מה עשה? הלך והביא מלמד אחד שהיה ידוע ומפורסם בתור גבר־אלים, שהיה מפיל חתיתו ומוראו על כל איכרי הכפר, מסר את יוסילי בידו ואמר לו:

– רבי דן, הקב“ה הענישני בבן־יחיד שכזה. מסתמא איני כדאי והגון. מוסר אני אותו בידיך, ואתה תכניסהו ליהדות. עשה עמו מה שתוכל, ואל תירא. הכתוב אומר: “חושך שבטו שונא בנו” – ואני זקן. יאמץ הקב”ה את ידיך!

עשה המלמד את מלאכתו באמונה ולא חשך שבטו. ניסה כל מיני תחבולות, ולא עלה בידו. הרבה פעמים היה אוסרו בחבלים עבים, סוגרו בחדר ומכהו מכות־רצח, והנער לא הוציא אף אנחה קלה מפיו. כמאליהם נותקו החבלים ויוסילי ניפץ את השמשות קפץ דרך החלון וברח ליער ונעלם לימים אחדים. לא עברו ימים מועטים ואף אותו המלמד עזבו כשהוא גונח וכוחה דם.

כך גדל לו יוסילי פרא־אדם, ריק אין בו תורה חכמה ודרך־ארץ. לא הועיל כל עמלם של הוריו ומלמדיו, ואפילו אלף־בית לא למד. אביו ואמו הביטו עליו בלב נשבר. אחרים היו נאנחים ואומרים:

– צאו וראו ברכת השם שנהפכה לקללה! מי יבין דרכי עליון.

ויוסילי גדל ופראותו גדלה עמו. לא נתן לגוז את שערו או ליטול את ציפורניו. היה מכה ומקלל ובורח ורץ ליער. פעמים שהיה נעלם לימים או שבוע, עד שחדלו לחפשו – כמעט שהיה לאחר יאוש.

האב – גבר, היה כובש את צערו ושותק; האם היתה בוכה ימים ולילות. צר היה ללבה ומר לרוחה. לא הועילו כל התנחומין והפיוסים, ונפלה למיטה ומתה, ובעלה הזקן הוזקק לאמר קדיש.

נהפך הגלגל והתחיל יורד מטה, מטה. ירדה אש ושרפה את הבתים והיערות; בא שיטפון ושטף את השדות. בשארית כספו יצא לגור בעיר. לא עברו ימים מועטים – ומת הזקן מכניס האורחים.

באו כל בני העיר והסביבה להלוויתו. הזכירו את רב חסדו ובכו לרוע מזלו. הרב אמר קדיש והספידו כראוי. דרש את הכתוב: “את אשר יאהב ה' יוכיח”, ואמר שבכלל אי־אפשר להבין את דרכיו, יתברך.

זכרו בני העיר את צדקתו ומעשיו הטובים של הנפטר, ורצו לגמול חסד עמו ולהשגיח על יוסילי פרא־אדם. היו סובלים מעשי פראות שלו בשתיקה ומספקים לו מזון, בלויי בגדים ומקום ללון. ניסו ללמדו אומנות, ולא עלתה בידם. במשך הזמן משכו את ידיהם ממנו לגמרה.

יצא יוסילי לעיר אחרת שבאותה סביבה, ואנשי העיר ההיא אף הם זכרו חסדי אביו ומעשי צדקתו, והתחילו דואגים לבנו יחידו זה. דאב לבם לראות את מעשיו והילוכו. ניסו ללמדו משהו, שידע לכל הפחות מה אסור ומה מותר – ולא עלתה בידם. נתייאשו ממנו בני העיר וכמעט שעזבוהו לנפשו, אלא שזיכרו של אותו צדיק לא נתן להם מנוחה. נמלכו בדעתם ונטפלו לחבורה של קבצנים נודדים, והפצירו בהם שיקחוהו עמהם. אף העניים לא שכחו את חסדי אביו הצדיק, וזכותו עמדה לו וספחוהו אליהם, והתחילו מלמדים אותו פרק בהלכות קבצנות וחזרה על הפתחים.

אותה תורה למד יוסילי במהירות רבה על בוריה, ולא עברו ימים מועטים עד שנעשה קבצן גמור לכל פרטיו ודקדוקיו. היה מחבב לנוד מעיר לעיר ולחזור על הפתחים, לא שמו הקבצנים עליו שום עול, ואף אחד מהם לא אמר לו דבר, ולא היתה השגחתם עליו. באו לעיר היה יוסילי יוצא וסובב מבית לבית, ומביא להם מכל טוב. היה לוקח בין ברצון ובין באונס. כל מקום שנכנס חרדו בני הבית מפניו וברחו על נפשם, והוא לקח מן המובחר והביא להקבצנים. שארית הדינים והמנהגים שדבקו בו על כרחו, בימי ילדותו, כבר שכח, והיה חוזר על הפתחים ואוכל בשר־בחלב. ציצית לא היה לובש; את ידיו לא היה נוטל. הקבצנים לא שמו לב לכל אלה – הם לימדוהו קבצנות, אותה תורה למד על בוריה, יותר לא דרשו ממנו.

וכך היה יוסילי סובב מעיר לעיר וממדינה למדינה עם להקת הקבצנים. היה משכים בבוקר ושם על שכמו שני תרמילים גדולים. כעין שקיים, וחוזר מבית לבית ומפתח לפתח, ליקח ברצון ובאונס ולהביא להקבצנים לבית ההקדש. בכל עיר ועיר שבא היה כמין פגע־רע, כעונש מן השמים. הוא היה נהנה מזה, והיה עושה כל מה שהטילה עליו להקת הקבצנים, ואף הם שבעו רצון ממנו.

ד

שחק לו מזלו לאותו תלמיד־חכם, לאחר שיצא מביתו של מכניס־האורחים, וכשהגיע לעיר הראשונה מיד קיבלוהו בסבר־פנים־יפות. עשה שם שבוע ודרש בכל בתי־כנסיות, והחזיר בתשובה הרבה קלי־דעת וחוטאים. התחיל שמו הולך לפניו, ונתפרסם בהרבה ערים ומדינות. לא עברו ימים מועטים עד שנתמנה לראש־ישיבה בהקהילה הקדושה שבמדינת אנגליה, בלונדריש רבתי. כיוון שתהו על קנקנו ומצאוהו גדול בתורה, וצלא בינה ועצה, מינוהו לרב הכולל של מדינת אנגליה. הרב הזקן עצמו הפציר בו ואמר לו:

– רבי ומורי! כשם שזכיתי להשכינך כבוד בעירי, בכדי שתרביץ בה תורה, כך רוצה אני לחסות בצלך. אשרי וטוב חלקי, שזכיתי לחשוף מרגלית יקרה שכמוך. נכספה וגם כלתה נפשי להשקיט את צמאונה ביין הטוב הנוטף משפתיך. להורות הלכה בפני רבי איני רשאי, ואי־אפשי בכך. שים נא, רבי ומורי, כתר־תורה בראשך, כי לך יאתה. ואני – זכות יתירה לי להסתופף בצלך, ולהיות אחד מתלמידיך.

ואחר הרבה הפצרות של הרב והקהילה הקדושה, הסכים אותו צדיק וקיבל עליו עול רבנות. היה לו הרב הזקן לדיין ומורה־הוראה. לא עברו ימים מועטים עד שהתחילו שליחים באים מכל המדינה, להפציר בו, שיקבל עליו עולו של רב־הכולל של מדינת אנגליה.

ואותו צדיק היטיב לנהוג ברבנות מכל אלה שקדמו לו, הרב הזקן היה לו לעזר, והוא הקדיש רוב עתו להישיבה, והיה קורא לה: כרם־חמדי ונטע־שעשועי.

באו בחורים מכל המדינה, והיו יושבים ועוסקים בתורה יומם ולילה. דאג להם הרב שלא יתבזו ויאכלו לחם־חסד, ולא יהיו זקוקים לישון על הארץ ולחיות חיי צער, אלא שילמדו תורה מתוך הרחבת־הדעת. בנה בית גדול ומפואר, והרבה חדרים מרווחים בו לבית־הישיבה, וחצר מליאה בתים לתלמידים. הכל בנוי בטוב־טעם ומרוהט יפה כדרך העשירים. ואולם רחב־ידים בנה, הוא חדר־האוכל, ושם היו בני־הישיבה יושבים ואוכלים ביחד, ואף הרב ובני ביתו היו סועדים עמם. הכל נעשה ביד־רחבה, לא חסר שום דבר, לפי שכל יהודי המדינה היו תורמים בעין יפה לצורכי הישיבה. את ההשגחה על הישיבה לא מסר הרב בידי אחרים, אלא הוא עצמו היה מפקח עליה, והרבנית היתה משגיחה על המבשלות והמשרתות, לראות שהכל יהיה מן המובחר, משופרי דשופרי ממש.

וכך היה עושה: את הנהגת הרבנות מסר בידי אנשים נאמנים, שונאי־בצע, יראי־שמים ולומדי תורה, וראש עליהם הרב הזקן, שהיה חותמה של האמת. את הדבר הקטן שפטו הם וכל הדבר הקשה יביאון אליו, ככתוב. עינו היתה פקוחה ולא נסתר ממנו דבר. והיה סיפק בידו להקדיש רוב זמנו להישיבה ולכל צרכיה. הוא עצמו היה מלמד שיעור בכל יום, אחר כך היה יושב בחדרו המיוחד ועינו משגחת על הכל. היו כל בני הישיבה אוהבים אותו כאב רחמן, ומגלים לפניו כל צפונותיהם ופצעי־לבם והוא היה מאזין ומקשיב, אומר דברי־תוכחה ודברי כבושין ותנחומין – הכל לפי הצורך.

לא עברו ימים מועטים עד שיצא מוניטין לישיבת לונדריש. באו לשם תלמידים מקרוב ומרחוק ללמוד תורה ויצא שמו של הרב כאחד מגדולי הדור.

פעם אחת היה הרב יושב ומסביר את שיעורו כדרכו בכל יום. פתאום נשמע קול צווחה והמולה. שלח הרב שני תלמידים לראות בשלמה הרעש. הקולות הלכו וחזקו, ומן המטבח יצא קול שאון וריב, קול פחד ומורא. לא חיכה הרב עד ששבו שליחיו, הניח את מטפחתו על גבי הגמרא והפסיק את שיעורו, ויצא בעצמו לראות מה אירע.

כיוון שנכנס למטבח נשתתקה ההמולה, ונשמע רק קול אחד, יניק וצעקני, קול חירוף וגידוף צועק: הבו אוכל. רעב אנוכי! ראה הרב בחור גבה־קומה ורחב־כתפים, לבוש סמרטוטים ויחף־רגל; שערותיו ארוכות ופרועות וכובע מעוך וקטנטן נשקף מתוכן; הוא עומד ומרים ידים מסואבות וצפרנים ארוכות ושחורות באצבעותיהן, מוכן ומזומן לדריסה ולבליעה, וכולם עומדים סביבו אחוזי פחד ורעדה. ניגש אליו הרב ונתן בו את עיניו, ומיד נשתתק הבחור. אמר לו הרב:

– שלום עליכם, רבי יהודי – בשלמה הרעש?

פקח הבחור את עיניו לרווחה, הביט בפני הרב ושתק.

הציץ הרב לתוך עיניו וראה בהן משהו ניכר וידוע לו. אימתי ראה עינים אלה? הן מביטות אליו – מתוך סחי וחלאה הן יוצאות ומאירות! מהיכן עינים שכאלה למזוהם זה?

והתחיל לחקרו ולדרשו: מה שמך, בחור?

מילמל הבחור וענה: יוסילי.

– ומאין בחור בא?

– ממקום רחוק, מאד רחוק.

שוב חקר הרב: ומה שם עירך, יוסילי?

נתן יוסילי את אצבעו בזווית שפתיו, עמד נבוך ושתק, ומבטו תעה בין גרגרי החול הצהוב שעל גבי הריצפה.

והרב הוסיף לשאול:

– אם כן, יוסילי, אינך זוכר אפילו את שמה של עיר־מולדתך?

התחיל יוסילי מגמגם:

– עיר… כפר… לא עיר, לא כפר… בית גדול תמיד מלא אנשים…

וראה זה פלא: נשתנה הקול ונתרכך ואין בו לא חוצפה, ולא עזות, ולא פראות – אבל יש בו נועם, תום וצניעות. הרב שומע ומאזין. איפה שמע קול כזה ומתי? ניכר לו הקול, הרבה פעמים עלה צליל זה באזנו, קימט הרב את מצחו כייגע להזכיר נשכחות. התעמק בזכרונותיו, ולא העלה כלום.

ושוב שאל: היש לך אב ואם, יוסילי?

ענה יוסילי בקור־רוח: מתו.

נאנח הרב וחזר ושאל:

ודאי זוכר אתה שמו של אביך?

התחיל יוסילי מנענע בראשו ומגמגם:

– אברהם… כן, כן. אברהם הזקן… מת.

והרב צנח על הכיסא דומם, כאילו פקע משהו במוחו, ופניו חוורו: אף הרבנית פניה הלבינו כשיד, אלא שתיכף נתאוששו שניהם ושתקו. עצם הרב את עיניו ונשתקע במחשבות. בינתים התחיל אחד מן הבחורים לדבר אל יוסילי. נהם עליו יוסילי פרא בקולו:

– אוכל תן! רעב אני! אוכל תן, ואם לאו אקרעך כדג!

קפץ את אגרופיו, חרק בשיניו ועיניו נמלאו דם.

התנער הרב מהרהוריו תיכף כששמע נהמת־פרא זו וחרד. מיד נתן בו עיניו ביוסילי, והלה נשתתק כרגע. הוריד יוסילי את עיניו לארץ, נתן שוב את אצבעו לתוך פיו ושתק.

שוב התחיל הרב חוקר ודורש:

– שמא זוכר אתה, יוסילי, את ביתו של אביך?

ענה יוסילי חרישית:

– בית גדול, גדול. הרבה חדרים, הרבה מאד. תמיד מלא אנשים.

ניענע הרב בראשו וצער עמוק כיסה את פניו. זרק מבט חודר אל הרבנית, ואמר לה:

– ומפני־מה לא נתנו לו אוכל?

התנצלה הרבנית ואמרה:

– צא וחשוב! אמרתי לו: לך וטול ידיך ושב אל השלחן ואכול. לא רצה ליטול את ידיו. לא עברו רגעים מועטים ועמד אצל הכירה, חטף מן הקדרות ואכל. רץ אל המזנון והתחיל זורק לתוך שקיו מאכלי בשר ומאכלי חלב, הכל ביחד. היה פורס ולוגם תוך כדי זריקה. ניסו לעצור בו והתחיל נוהם ומקלל, והיה מוכן ומזומן להכות ולדרוס. נסים מן השמים שנכנסת. כלום אפשר שיעלה על הדעת דבר שכזה?

מיד קרא הרב ואמר:

– הוציאו כל איש מעלי! שמש!

יצאו כולם מן החדר ונכנס השמש. אמר לו הרב:

– ערוך את השלחן. הבא מים ואלונטית.

מיהר השמש והביא נטלה מליאה מים, קערה ואלונטית, וערך את השלחן בכל מיני אוכלין. רמז לו הרב ותיכף יצא השמש.

לקח הרב את הנטלה בידו ויצק מים על ידיו המסואבות של יוסילי, ניגב אותן באלונטית, ויוסילי לא מיחה בידו. הושיבו הרב אל השלחן, בירך עמו על הפת וציווהו לאכול. והוא עצמו ישב ממולו והביט אליו ברוב צער. ישב יוסילי ואכל כזולל־וסובא, חטף ובלע, חטף ולגם; עירב תבשיל בתבשיל – ובין רגע נבלע הכל.

בינתים ניגש הרב אל הדלת ולחש להרבנית:

– כך – בן שכזה לאותו צדיק! אסור להרהר אחרי מידותיו של הקב"ה.

הורידה הרבנית את עיניה לארץ ומחתה דימעה מעיניה.

ה

והרב היה יושב ומביט על יוסילי במבט של צער מעורב ברחמים. ראה את אכילתו הגסה של הבן, וניגלה לפניו אותו מזבח טהור – שלחנו של האב הצדיק – ועיניו התחילו זולגות דמעות. מיד נתגבר וכבש את רגשותיו ועצר את מקור דמעתו.

בין כך וכך גמר יוסילי את סעודתו החטופה, וקם נחפז לצאת ולברוח. נתן בו הרב את עיניו, ונשאר יוסילי עומד צמוד לשלחן. שאל הרב:

– וברכת־המזון, יוסילי.

נעץ בו יוסילי עיני תם ושתק.

הבין הרב לרוחו, נאנח אנחה שוברת ואמר:

– אל תמהר ללכת, יוסילי, שב נא פה עמדי.

ענה יוסילי: אין פנאי; צריך לחזור על הפתחים.

אמר לו הרב:

– שב בביתי היום ואנוכי אתן לך יומר ממה שאפשר לך לקבץ בשלושה ימים.

סירב יוסילי. נתן הרב בו עיניו וגזר עליו לישב. ישב יוסילי.

פתח הרב שוב בחקירה ודרישה:

– אימתי מת אבא, זה כבר או לפני זמן רב?

– רב, רב מאד.

– ואמא?

– מתה. הקדימה למות.

– והבית? והנכסים?

– נשרף. אינם.

ואמר את דבריו בשוויון־נפש גמור.

קדרו פניו של הרב ודמעות עמדו בעיניו.

הביט אליו יוסילי בעינים בולטות ופה פעור. פתאום התחיל נוהם.

נתגבר הרב והוסיף לשאול:

– מה לך יוסילי? כלום אינך מתגעגע כלל על אביך ואמך, ואין לבך נוהה אחרי כל אותה הטובה שאבדת?

התקומם יוסילי וענה עזות:

– לא, טוב לי עכשיו מאז! תמיד היה מכה, מכריח להתלבש, להתרחץ, דרך־ארץ, לימוד, תפילה. טובים הקבצנים, הם אינם אומרים כלום. עושה אני כל מה שלבי חפץ ואוכל כאוות נפשי. טוב לחזור על הפתחים. כל פעם עיר אחרת. אני בא אל ההקדש ותרמילי מליאים כל טוב. כולם באים אלי, מבקשים אוכל. אני נותן להם. טוב לי מאד!

שמע הרב את דבריו ולבו דאב. ניענע בראשו, נאנח ואמר:

– מי בא בסודו, יתברך שמו. זו מצווה וזה שכרה?!

קפץ יוסילי ממקומו והתחיל פוסע בחדר בפראות משונה. ראה הרב שהוא נמשך לחיי הפקר ונתן בו עיניו ואמר בקול מצווה:

– שב על מקומך, בחור! בביתי תשב היום, לא תצא!

מיד נתכווץ יוסילי וישב. ניענע בראשו לצדדים ושתק. אמר לו הרב:

– יוסילי, למה לך לחזור על הפתחים? הישאר בביתי וכל מחסורך עלי.

ניענע יוסילי בראשו לסירוב.

שידלו הרב בדברים, ויוסילי סירב. שאלו הרב:

– אדרבא, יוסילי, הבינני ואדע, מפני־מה אתה מסרב?

גימגם יוסילי וענה:

– איני רוצה. פה אי־אפשר לעשות כל מה שהלב חפץ. צריך לישב אל השלחן. שנואה עלי הסיבה לשלחן! תפילה, ברכת־המזון, קריאת־שמע – איני יודע, איני יכול! הנח לי, רבי! ללכת אל ההקדש אני צריך. הקבצנים מחכים. רעבים הם!

הכאיבו דברים אלה את הרב מאד, אלא שהחליט, שלא לתת לו לצאת מביתו ולשוב לחיי הפקר. הוא ינסה, ישתדל בכל כוחו, אפשר שיעלה בידו להכניס ניצוץ של יהדות בלבו. שמא תעמוד לו זכות־אבות. ובקול רם ומצווה אמר:

– פה תשאר, יוסילי, לא תצא מביתי! אנוכי אצווה שלא ימחו בידיך ולא יחוו לך דיעה. אני בעצמי אשגיח עליך. אשלח את השמש ויביא להקבצנים הרבה אוכל, גם כסף אשלח להם ויעזבו את העיר. לא יחסר לך כלום בביתי. אם תרצה משהו תבוא אלי, ואני אמלא את בקשתך, יוסילי!

ויוסילי נשאר בביתו של הרב.

הזהיר הרב את תלמידיו, שלא יפגעו ביוסילי, ולא ידברו אתו מטוב ועד רע; ציווה לבני־ביתו, שיתנו ליוסילי לעשות כל מה שלבו חפץ, והוא עצמו ישגיח עליו, וישמרהו ממעשים רעים. והרב השגיח עליו השגחה מעולה, ושמר אותו מכל רע ועוון. דיבר אליו תמיד רכות וקירבו, עד ששמע בקולו ולא עשה שום דבר קודם ששאל את פיו. לפעמים רחוקות, בשעה שהיה פרא־האדם שבו מתפרץ, היה הרב נותן בו את עיניו המאירות – ונעלמה הפראות.

ויוסילי אהב את הרב מאד. מוכן ומזומן היה לבוא באש ובמים על דבריו, אבל עם יתר בני־הבית לא התנהג כך. תמיד היה מוכן ומזומן לריב ולקטטה, לא שמע בקולם והיה משתדל לקנטר אותם – ואוי לו למי שפגע בו יוסילי.

כיוון שראה הרב שיוסילי משתדל בכל כוחו להשביעו רצון, התחיל מלמדו אלף־בית – ולא עלתה בידו. ראה הרב שמוחו מטומטם ולשוא כל עמלו, ומשך את ידו מזה. היה מלמדו בכל יום ברכות ותפילה־קצרה, ויוסילי היה חוזר עליהן בשגיאות גסות.

ומיום ליום גברו אהבתו ומסירותו להרב, והיה משתדל לגרום לו קצת נחת־רוח. ראה הרב שאינו עמל לשוא ושמח מאד. ברבות הימים עשהו סגן־שמש, והלה היה עושה בשמחה כל עבודה קשה והולך בכל מיני שליחות בשמחה ובזריזות רבה.

כיוון שראה הרב כך, עשהו סגן שמש בית־דין ומסר בידו כל בעלי־דין קשים.

היה יוסילי מצליח בכל דרכיו. הרבה פעמים שלחו הרב להביא אילו תקיפים שאימתם מוטלת על הציבור ואינם מצייתים, ויוסילי היה מביאם ברצון או באונס. פעמים שהיה נכנס אל הרב כשהוא טוען בעל־דין תקיף על כתיפו ממש, והלה עייף וייגע מרוב פירפור וצעקה, ויוסילי מטילו לפני הרב כרחל נאלמה. פעמים שהיה הרב שולח אותו לערים רחוקות, ותיכף כשיצא משער העיר מצא את בעל־הדין שהולך לקראתו, והביאו לפני הרב. ולא אירע אף פעם שלא עלתה שליחותו יפה. ראה הרב בעליל שהוא מוציא יקר מזולל, וזכות אביו הצדיק מסייעתו, ויש תיקווה לו – ושמח מאד.

ו

לא עברו ימים מועטים ויוסילי היה לבן־בית ממש בחצרו של הרב. נכנסה בו רוח של מתינות ביוסילי, שהתחילה דוחקת את רגליו של פרא־האדם שבו. היה זולל וסובא כמקודם, אף לא משך ידו מריב וקטטה, אלא שאהבתו ומסירותו אל הרב הלכה וגדלה, והיה מציית אותו בשמחה. אפילו בשעת כעס ורתיחה די היה למבט־עין אחד של הרב להשתיקו ולהרגיעו. היה הרב משגיח עליו ושומרו שלא יעבור על דברי־תורה ויאכל מאכלות־אסורות, ויעשה את האסור. אלא, כלום יש שמירה לשור־מועד? דיו בהסרת־עין ליום או ליומים ושוב קולות, קטטות ומריבות. ויוסילי – כוחו רב מאוד, כל אבריו כמטילי ברזל, שריריו כחבלים וציפרנים ושינים של חיה טורפת לו. פעם אחת חברו עליו בחורי הישיבה. לאחר פגיעה רעה שפגע בהם למתחו על השלחן ולהספיגו “משכנתא” – והוא חבל בהם והזיקם עד שברחו מפניו. נס נתרחש להם שנכנס הרב פתאום. ויקוצו הבחורים מפני יוסילי, ככתוב. אף הרבנית כמעט שפקעה סבלנותה וקצה בחייה. פעם אחת סחה את צערה לפני הרב, אבל הוא הוכיחה ואמר:

– אל תחטאי בלשונך, אשה! זכרי את אביו הצדיק וחסדיו שעשה עמנו בשעת דוחקנו. הוא לא קבל, לא ביקש מאומה, אלא אני בעצמי ברכתיו בבן־זכר. מסתמא לא הייתי כדאי והטרחתי את בוראי, כביכול, ונהפכה ברכתי לקללה. כך היה רצונו של מקום שבן־יחיד זה לא יהא הגון, ויגרום להוריו הרבה צער. ועונגם יהפך לנגע. אותם צדיקים, קיבלו את הכל באהבה. מובטחני שלא באו בטרוניה לפני המקום. עכשיו הם בעולם־האמת, והקב“ה סיבב והביא את יוסילי לביתנו – ומי יסבול חוץ ממנו? הרי פרי־תפילתנו הוא! אולם רואה אני בעליל שהשם יתברך לא יקצוף לעד ולא יעזוב את חסידיו. הנה הנער משביח והולך – ואת, אשה, חוטאת בשפתיך! הסירי מלבך הרהורים רעים אלה, דומי וסבלי עד אשר יזכור הקב”ה חסדי אביו ואמו הצדיקים, ויסיר ערלת לבו של בנם היחיד; כביכול, ברוב חסדיו, יפקח את עיניו העיוורות, יפתח את אזניו הכבידות, ונזכה לשבוע נחת ממנו, והוריו הצדיקים לא יבושו בו בגן־עדן.

ניחמה הרבנית על דבריה ונתחרטה, וכך ענתה:

– מחל לי, בעלי עטרת ראשי, סלח ומחל על דברי שטות שדיברתי לפניך. הן רק אשה אני – ומה דעתי?

הביט הרב אליה בחן־וחסד, חייך בחיבה ואמר לה:

– אל תיראי, אשתי, השם ראה ללבך הנדכה והנשבר, הוא קיבל את תשובתך וסלח לך.

ומאז השגיח הרב בהשגחה מעולה על יוסילי, העמיס עליו עבודה רבה, הירבה לשלוח אותו בכל מיני־שליחות – כדי שלא יבוא לידי בטלה ושיעמום שמביאים לידי קטטה. היה יוסילי ממלא אחרי דבריו באמונה ומסירת־נפש. והוכיח הרב את בני־הישיבה והזהירם שלא יגעו ביוסילי, ולא יכנסו לתוך דלד אמותיו. סיפר להם על אביו הצדיק ועל מצוות הכנסת־אורחים שקיים בכל נפשו ומאודו. אז חדלו מריבות וקטטות, ובית הרב ובית־הישיבה שקטו.

––––––––––––––––

פעם אחת בא משולח אל הרב מארצו, ואיגרת בידו מאחיו, כתובה בזו הלשון:

"אחי יקירי, מורי ורבי ועטרת ראשי:

“מרחוק שמעה אזני ויגל לבי, על כל החסד שעשה הקב”ה עמך. ברוב חסדו לא עזב גם אותי, ושלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידי, ובירכני ברוב עושר וכבוד. את בנותי, תחיינה, שגדלו ופרחו במשך הזמן, בלי עין־הרע, כבר השיאתי, ב“ה, לאברכים תלמידי־חכמים ויראי־שמים, לפי כבודן ומעלותיהן. עכשיו נשארה בביתי רק בת־זקוני, מרת פיגלה שתחי' שנולדה לי, במזל־טוב, לאחר שנפרדנו. הקב”ה בירך אותה בכל המעלות, ועכשיו כבר הגיעה לפרקה. השדכנים דופקים על דלתות ביתי ומציעים לפני נכבדות. ואני איני יכול לענות להם הן או לאו, לפי שגילו לי מן השמים, שזיווגה נמצא אתך, בביתך. ואני שמעתי עליך ועל גן־אלקים שנטעת בארץ ציה, ועל פרי־קודש הילולים – בחורים מופלגי־תורה ויראי־שמים, שצומחים וגדלים בו, לכן אבקש מלפניך, אחי, מורי ורבי, שתבוא אלי, אתה וביתך, ובחורי הישיבה, ואני אמצא לי, בעז"הש, את בן־זוגה.

“והנני שולח לך בזה עם המוכ”ז, התורני והנאמן, הרבה כסף וזהב להוצאות הדרך, בשבילך ובשביל בחורי הישיבה, כדי שתוכלו לבוא לכאן כדרך הגבירים. ומבקש אני ממך, אחי ומורי, שלא תחמיץ את הענין, ותבקש רשות מן הקהילה הקדושה, ותחיש לדרך פעמיך, כי לבי ולבב כל בני־ביתי נכספים ומשתוקקים לראות את פניך, והענין גם הוא נחוץ. יתברך שמו שזיכני לכך.

“והנני דורש לשלום גיסתי, מנשים באוהל תבורך”.

ותיכף לאחר שקרא הרב את המכתב באזני הרבנית הזמין לביתו את הרב הזקן וראש הפרנסים. קרא לפניהם את המכתב, וישבו וטיכסו עצה. קראו לאסיפה את כל הפרנסים וראשי־הקהילות, שבמדינת אנגליה, והרב ביקש רשות מהם, לנסוע אל אחיו עם כל בני הישיבה לשנה שלימה. הבטיח להם שלא ישמע לכל הבקשות וההפצרות שבעולם, וישוב אליהם, בעזרת השם, בסוף השנה.

הסכימה האספה ונתנה לו רשות להרב, והתחילו בהכנה לנסיעה רחוקה זו, כיאות לרב־הכולל של מדינת אנגליה. הגבילו את יום הנסיעה ליום השלישי בשבת, שלושה ימים אחר חג השבועות. הזמינו את כל הרבנים, הפרנסים והחשובים לסעודה רבתי לכבוד הרב והנוסעים.

אותה שעה שעת חירום היתה והדרכים היו משובשות בגייסות. לא רצו לשלחם דרך היבשה אלא דרך הים, בספינה עד דנציג, לפי שאנגליה לא נטלה חלק במלחמה, והים לא היה בחזקת סכנה.

נדב ראש הפרנסים של לונדריש אחת ממבחר ספינותיו, צבעה וכיירה וריהטה לכבוד הרב והישיבה. פינה חדר מרווח ומילאו ארונות ספרים ויתר תשמישי קדושה, כדי שיהא סיפק בידם להתנהג בספינה כדרכם, ולא יבואו לידי ביטול תורה ותפילה.

פינו בית גדול בעיר והושיבו בו חייטים וסנדלרים, להלביש ולהנעיל את הכל ולהתקינם לארחות ימים כדרך העשירים.

והכל היו טרודים, מתקינים ומכינים לנסיעה: הרב בסידור ענייני הקהילות ומסירתם בידי ראשי הפרנסים, ועליהם הרב הזקן: המנהיגים והעשירים בהתקנה לנסיעה כיאות; אומנים ובעלי־מלאכה – שלא להתבייש בפני העשירים; בני הישיבה – בכתיבת מכתבים ונטילת־רשות מהוריהם – בקיצור, רבה התכונה מאוד.

אחד היה ביניהם – יוסילי – שלא היה טרוד כלל, והיה מתנהג לו על־פי דרכו, לא ידע ולא הבין בשלמה הטירדה והטורח.

ז

התחילו ימי הנסיעה ממשמשים ובאים, וחכמים ואנשי־מעשה היו יוצאים ונכנסים בביתו של הרב, מכלכלים אותו בעצותיהם איך להתנהג באניה. לשמור על עצמו ועל תלמידי הישיבה בארחות ימים. כולם בעצה אחת היו, שלא יקח עמו את יוסילי. אין מכניסים פרא־אדם שכמותו לספינה מפני הסכנה – אמרו כולם, ואף הרב הזקן וראש הפרנסים הסכימו לכך. שניהם הבטיחו להרב, שישגיחו על יוסילי השגחה מעולה, ויקבלו על עצמם באהבה כל צרה שיגרום להם. ידע הרב שיוסילי פרא זה אינו מתריס בפניו של הרב הזקן – ואחרי הרבה הפצרות ושידולים נשמע לדעתם.

הוחלט להעלים את יום־המוגבל מיוסילי, וימים אחדים קודם לכן ישלחהו הרב בשליחות רחוקה, והם ירדו לספינה ויפליגו ביום.

באיסרו־חג של שבועות שלח אותו הרב בשליחות מהלך שלושה ימים לרב אחד. מיהר יוסילי והלך לשם. כיוון שיצא לדרכו התחילו אורזים את החפצים. לא עברו שעות מועטות וראו עגלה שהולכת ומתקרבת לבית, ורבה של אותה קהילה בתוכה, ויוסילי יושב על ידו. עוד קודם החג יצא מביתו, וקדש עליו היום – ושבת בעיירה מהלך שעות מלונדריש.

אמרו כולם, שאין זה אלא מקרה – והרב שמר את הדבר.

עד שהיה ליוסילי פנאי להסתכל ולהתבונן בכל התכונה, מיהר הרב ושלח אותו בשליחות יותר רחוקה – להביא בעל־דין קשה. לא עבר חצי היום עד שפגע באותו נתבע. כתפו והביאו לבית הרב.

ראו כולם ונשתוממו – אף־על־פי־כן הפצירו בהרב, שישלחהו עוד פעם בשעה שהכל יהא מוכן לנסיעה, ותיכף כשיצא לדרכו יפליגו בים. שידלו את רבם בדברים והירבו בהפצרות עד שיכלו לו.

כשיצא יוסילי לדרכו ירדו לאניה. מיהר רב־החובל וציווה להעלות את העוגן ולהפליג בים. התחילו המלחים מושכים בעוגן, ולא יכלו להוציאו מן המים. משכו בכל כוחם עד שוורידי ידיהם השזופות התכילו מדם וכמעט שפקעו – והעוגן לא עלה.

עד שהיו עומדים ומושכים בשארית כוחם ורב־החובל עומד עליהם ומזרזם, קפץ יוסילי לתוך הספינה, עיניו מליאות דם ופניו – רתיחה. ראו כולם וחרדו. התנפל על הבחורים בזילזולים וקללות, קפץ אגרוף והיה מוכן לרסק את עצמותיהם. נזדרז הרב והשתיקו וציווה עליו שימהר ויעזור להמלחים להוציא את העוגן.

ותיכף כשניגש והתחיל מושך עמהם עלה מן הים עוגן מדובלל בצמחי מים, אחוז צפדים וכוכבי־ים. ראו ונפלה עליהם אימה.

ענה הרב ואמר להם:

– בני, מן השמים סייעו ליוסילי שיהא עמנו בספינה.

רוח קלה נשבה על הים. מילאה את המפרשים ונשאה את הספינה על קמטי מים שוקטים כל היום. החמה חייכה להם, יצקה מזהבה על הים ועשתו ראי מלוטש. עמוק ותכול היה הרקיע, מחייך ומשתקף בים: תכלכל־ירקרק היה הים, מצופה כסף וזהב, ואי־שם פקח עינים גדולות והביט לתוך עומק תכלתו של רקיע. מפעם לפעם רחף דג־מעופף, התרומם מן המים כקשת של כסף, ירד וטבל והשאיר אחריו קו של קצף לבן וטהור.

טייל הרב עם הבחורים על מכסה הספינה, פתח ובירך ברכת־הים, והתחיל מתפלל עמם תפילת עוברי־ימים. היו הולכים ומסתכלים ברוב התפעלות בגדולתו של הבורא ומעשי־ידיו. פתאום נזדקרו ועמדו לפניהם דברי המשנה והתייראו שלא יתחייבו בנפשם. מיד ירדו לתוך האולם הגדול שבספינה. עטרו את השלחנות והרב פתח ואמר לפניהם את שיעורו כדרכו. אותה שעה התעמק יותר בלימודו. שני ימים הימרו זה את זה, וים־התלמוד נתגבר ורצה להציף את ים־אוקיינוס. התרוממו גלי פילפול, רעשו, געשו, העלו קצף חי וחוצב להבות אש.

נשאר יוסילי על המכסה והיה רץ אילך ואילך, מביט לים, מסתכל בגליו, בדכיו, ובקצפו, ומפליט קולות משונים וזרים.

בערב, כשעלו הרב ותלמידיו על המכסה לשאוף רוח צח קודם שנתם, הביט וראו צעיף דק של ערפל שמגיח מתוך הים, מתרומם ומתפשט, ועושה גדר לים. ניגשו לירכתי הספינה להסתכל במים ולחדור לתוך הערפל, ראו פס של רקיע ששקע בים והספינה צפה בין עבים וכוכבים. ונתיב הים הולך וצר, והערפל הולך ומתעבה. כבר גדר את הספינה, והשאיר סביבה רק נתיב צר זרוע כוכבים.

נפל פחדו של ים על הבחורים, וחרדו מפני האימה החשכה שנפלה עליו. התפללו בלחש תפילת־הים. יגש אליהם הרב ואמר:

– בני, טחוב אווירו של ים עכשיו ומעורפל, ואתם עוד לא הורגלתם בו. רדו ושכבו במיטותיכם, שלא תאחזכם הצינה.

נשאר הרב על המכסה ויוסילי עמו – שניהם עומדים ומסתכלים בכוכבים שמתנועעים ומתנוצצים בים מסביב לספינה. זה מתמלא התלהבות ודביקות, ומתעמק במחשבה על הדר כבוד קונו – אל מסתתר, שענן לבושו וערפל חתולתו – וזה הומה ונוהם נהימות משונות, ונפשו אף היא יוצאת על־פי דרכה מרוב התפעלות.

אמר לו הרב ליוסילי:

– מה לך יוסילי, שאתה נוהם והומה ומשמיע קולות משונים?

הביט אליו יוסילי בעינים דולקות ומזהירות וקרא ואמר:

– רבי. טוב לי, יפה לי! הבט, ראה, נפלו כוכבים לתוך הים!

נאנח הרב אנחה כבושה. נחה עליו דעתו ולחש ואמר: מה רבו מעשיך השם! כל בריה ובריה מסתכלת בהם ורואה לה על־פי דרכה. קרא ליוסילי לירד עמו לישון. קרא עמו קריאת־שמע, ויצא וסגר עליו את הדלת. נכנס אף הוא לתוך תאו, ועלה על משכבו.

שליווה צפה לה הספינה על פני הים, טילטלה ונידנדה את יורדיה. לאט, לאט, התחילה נושבת רוח קלילה. המתה לה הרוח ניגון חרישי שהיה הולך ונפסק על־ידי משרוקית הערפל, שהיתה תוקעת לסרוגין – להזהיר את שאר הספינות שבים. בחצות הלילה נתגבר הרוח ונתרוממו הגלים, והאניה התחילה עולה, ויורדת, ומתנועעת יותר ויותר. נתעוררו הרבה בחורים משנתם המתוקה, אחוזי פחד ורעדה.

כשקמו בבוקר ורצו ליצא ולעלות על המכסה, הרגישו סחרחורת בראשיהם וכבידות בכל אבריהם, ובחילה תקפתם. חגרו כוח ועלו על המכסה וחגו ונעו, כשיכורים. הביטו לים וראו שהוא נגרש וזועף, זורק את גליו ומשבריו בזעם ובחוצפה כלפי שמים. גובל הרים ובקעות של זכוכית ירקרקת שניתכת בקצף. נסתלק הערפל ושוב ים פתוח. מי אין־סוף נגרשים, ובני־דכי לבנים ועזים קופצים ועולים בראש משברים אדירים. השמים אפורים וזועפים. החמה כובשת פניה ומסתתרת בין עבים שחורים שרק הרוח ברוגז, נתגבר וקרע את המפרשים, הניע וטילטל את האניה בחרי־אף. תקפה אותם מחלת־הים וירדו ונפלו על משכבותם נסערים וזועפים.

נתגבר הרוח וצבט את הגלים ותלש שער שיבתם, והם התרוממו וזרקו מים לעומתו. התנשאו הרי מים, נבקעו בקעות־ים, ורצו לבלוע את האניה. רב־החובל ומלחיו עבדו בכל כוחם והגו את הספינה לכאן ולכאן. רצופות התנפלו הרי־המים, השתפכו והציפו כל מה שמצאו בדרכם.

נפלה חרדת־תמהון על יורדי האניה, ורק שנים נשארו שקטים ושלווים – הרב ויוסילי. הרב היה הולך ועיניו נשואות לשמים, בוטח בחסדי עליון ומצפה לישועתו, ויוסילי – מבט־פרא בעיניו הפקוחות לרווחה, וקולות משונים נפלטים מפיו.

שלושה ימים ולילות רגזה הסערה, ולא ההינו לעלות על המכסה. האניה התנועעה והתנודדה במהירות נוראה. הרב ויוסילי היו הולכים ומשמשים ומעודדים את כולם. בלילה הרביעי, בחצות, שקטה הסערה והאניה עמדה ונחה. נחה אף דעתם של יורדיה, ותרדמה נפלה עליהם.

בבוקר הקיצו וחשו שהספינה עומדת בלי שום תנועה, כאילו היתה שקועה ודבוקה במים. עלו על המכסה לראות מה עלתה להם.

ראו שהים עטוף צעיף ערפל. נסתכלו במים וראו שהם קפואים, ומראיהם כקרישת מרק־דגים. מבעד הערפל נראו צללי אניות.

אז ידעו שהוטלה ספינתם לתוך ים־הקרוש, צעקו במר־רוחם אל רב־החובל – ואין קול ואין עונה. מיד נשאו את קולם ובכו.

ודיממת מוות קפואה וקרושה רבצה מסביב, ובכייתם אף היא קפאה ונקרשה, נצטנפו לבותיהם בתוכם, ובעפעפיהם נקרשו הדמעות.

ח

התחילו בני־הישיבה רצים מתא אל תא וממפרש למפרש, לחפש את רב־החובל ומלחיו, היו הולכים ומחפשים בכל הספינה, ולא מצאו אותם. הבינו מה עלתה להם ומררו בבכי. היו תולשים שער ראשם ואוררים את היום שירדו בו לים.

זולתי שנים לא בכו ולא תלשו שער ראשם – הרב ויוסילי. עננה של צער כיסתה את פניו של הרב, אבל פניו של יוסילי היו צוהלים ושמחים.

מיד אסף הרב את כל יורדי הספינה, והתחיל משדלם בדברי־כבושים, לחזקם, לנחמם, לעודדם ולדבר על לבם. ופתח ואמר:

– מחלו לי, בני, על שהביאותי אתכם לידי כך! כוונתי היתה לטובה, אלא שלא כך היה רצונו של מקום – ומי יעמוד בפני רצונו! שנינו: “רגלוהי דבר־נש, אינון ערבין ביה, לאתר דמתבעי תמן אינון מובילין יתיה”. אולם לא בכל פעם מובילות רגליו של אדם אל הרעה והעונש, אדרבא, הרבה פעמים מובילות הן את האדם לאשרו וטובתו, ואפילו בדרכים עקלקלות. פעמים שאדם צריך לתקן במקום ידוע משהו ששייך לשורש נשמתו, ומסבבים מן השמים ומביאים אותו לשם בעל־כרחו ולטובתו. שנו חכמינו זכרונם לברכה: “חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה”. חייב אדם מישראל לקבל באהבה כל מה שבא עליו, לפי שהכל בא מידו, יתברך, והוא אבינו שבשמים, וכרחם אב על בנים, וגומר, הוא, יתברך שמו, דיין אמת, לא יעשה עוול, ואין משוא־פנים לפניו; הוא מקור הטובה ולא תצא ממנו הרעה. בכלל, אין רעה בלי טובה, כשם שאין חושך בלי אור, ואין שקר בלי אמת. ניצוצי קדושה נתפזרו ונפלו לתוך כל המקומות והדברים שבעולם, הם, הם, מקור חיותו של כל העולם כולו. פעמים שהקדוש־ברוך־הוא מעניש את האדם, כביכול, כאב שמייסר את בנו ומצפה לתשובתו. לפיכך חייב אדם לקבל באהבה כל מה שבא עליו, ולידע שהקב“ה, כביכול, הוא מקור האמת, החכמה, והצדק. והכל גלוי וידוע לפניו, וכל מה דעביד רחמנא לטב עביד, ואין להרהר אחרי מידותיו. בשעה שכזאת חייב אדם למסור את עצמו לגמרי בידיו, להיות סמוך ובטוח שהכל יהא לטובתו, שהרי לא יחפוץ במות המת. פעמים שמנסים את אדם בנסיון, להראות לו, שלא יתגאה ולא יבטח בעצמו יותר מדאי, וידע, שעני הוא באמונה ובטחון. מי שהוא בר־דעת מתגבר במידת הבטחון, והקדוש־ברוך־הוא שולח לו את עזרתו אפילו בשעה שכל העולם כולו כבר התייאש ממנו לגמרי, וחז”ל אמרו: אפילו בשעה שחרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע את עצמו מן הרחמים. לפיכך חייבים אנחנו לחזור בתשובה שלימה, ולהתגבר במידת הבטחון, והקדוש־ברוך־הוא יוציאנו מכאן ברוב חסדו. ומבשרי אחזה זאת, כמה פעמים ראו עיני זאת בימי עניי ומרודי, בשעה שהייתי תועה ביערות־עד, במדבריות, בין חיות רעות, נחשים ועקרבים, הייתי עוצם את עיני ומתפלל אליו, יתברך, מעומקא דלבא, והוא, יתברך שמו, שמע את תפילתי, סינוור את עיניהם, סגר את פיהם והם עברו עלי ולא נגעו בי לרעה. הילכך, בני, ריעי ואהובי, חייבים אנו להתפלל לשמו הגדול והקדוש, עינינו למטה ולבנו למעלה. שנו רבותינו: אין עומדים להתפלל לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך קלות־ראש, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך שמחה של מצווה. שמחה של מצווה מהי? הווה אומר: אהבת השם. “ואהבת את השם אלקיך בכל לבבך, ובכל נפשך, ובכל מאודך”. ובכל נפשך – אפילו הוא נוטל את נפשך. וחסידים הראשונים היו מתפללים כל ימיהם ונכספים לאותה שעה של ובכל נפשך, שיזכו לשמחה של מצווה. אם כן, בני, “חיזקו ונתחזקה והשם הטוב בעיניו יעשה”.

נסתלק הענן מעל מצחו של הרב, לאחר שדיבר דברים אלה לפני כל יורדי הספינה, אורו עיניו וקרנו פניו, וזקנו הלבן ופיאותיו טבלו באורה. נתחממו לבותיהם של כל אלה שהיו עמו בספינה באש קודש, חיתה נפשם. הודלק בהם ניצוץ של תקווה ונתלבה והאיר את פניהם הזועפים.

נסתלק הערפל והשמים היטהרו. יצאה החמה ושפכה אור חדש על הים, ומראה התכלת היה למי הים הקרושים ולאניות הנידחות שנערמו מסביב.

היו הכל עומדים ושותקים, לבם מלא ועיניהם ניזונות באורה.

פתאום נשמע קול תרנגול שקורה מלמעלם, וחרדה גדולה נפלה עליהם, ועד שלא פג עוד פחדם נשמעה קריאת־הגבר שניה ושלישית.

ידעו שאין בספינה בעל־חי זולתם והניעו בראשיהם והביטו לצדדים. ושוב נשמעה קריאת־גבר וקול צחוק גדול וחזק הריע אחריו.

הביטו וראו את יוסילי שיושב בראש־תורן, קורא כתרנגול וצוחק בקול. עברה סמרמורת את בשרם, וכל אחד ביטלו בלבו ושפך עליו כל חלומותיו הרעים בשפתיו, אולם לבו לא היה עמו, וחיוך של רצון התפרץ ויצא ושכן על שפתיו.

ענה הרב ואמר:

– ראו, בני, שהקדוש־ברוך־הוא מקדים רפואה למכה! וכי מה אפשר לנו לעשות, וידינו לא לומדו בעבודה קשה ולטפס בראש תורן אין אנו יכולים. והרי ראינו בעליל שמן השמים לא נתנו לנו להפליג בים בלי הנער, ושלחו אותו עמנו לעזר ולסעד.

שמעו כולם את דבריו של הרב והסכימו מתוך שתיקה.

––––––––––––––

קיבל הרב על עצמו את הנהלת הספינה וחילק את האוכל שהיה שמור בה למנות קטנות, בכדי שיספיק להם לימים מרובים להחיות את נפשם. חשב ונמצא בידו כדי פרנסת שלושה חדשים. קרא הרב לכל יורדי האניה והתחיל שונה להם הלכות הסתפקות במועט. סידר להם תעניות, והזכירם דרכה של תורה: פת במלח ומים במשורה. המפתחות היו בידו ולא מסר אותם לשום בריה, לפי שנסיון גדול הוא הרעב וקשה לעמוד בו, ויורדי האניה כולם רעבים, ובלבם קוססת תולעת היאוש.

התחילו מתענים תעניות־יחיד ותעניות־ציבור, ובימים שלא התענו בם היו מסתפקים באותן המנות הקטנות שהיה הרב מחלק להם בעצמו. היו הולכים רעבים ושותקים.

פעם אחת נכנס הרב לאוצר־האוכל וראה שהופחת הרבה, ועוד מעט ויכלה. אז הבין ידו של מי היתה בכך, ונתעצב אל לבו. מה עשה? – הירבה בתעניות והפחית במנות.

היו כולם הולכים ומתלוננים; כצללים מרוגזים היו הולכים. רגליהם כושלות ועיניהם כבויות; חפץ־החיים גסס בלבם, וכמעט שהתחילו הולכים בשמחה לקראת המוות.

יום אחד יצאה החמה באור בהיר יותר מבשאר הימים, והשמים היו תכולים ועמוקים ביותר. רוח קרירה ומשיבת־נפש באה מן המערב והתחילה נושבת. ליטפה הרוח את כולם, החליקה את פניהם הזועפים, ופקחה את עיניהם הסגורות למחצה. מיד זלף ריח טוב של בשמים ופירות ונכנס לתוך נחיריהם ואורו עיניהם.

נשאו את עיניהם וראו, והנה כל הים מסביב זרוע אניות נידחות, והן מוטלות זו בצד זו, כאילו נתכווץ הים וקרבן אחת אל אחת. רק פסיעות אחדות בין אניה לאניה, משעול צר של מים קרושים ותכולים מפסיק ביניהן, ומן המערב עולה ומתרומם כעין כותל תכלכל עם נקודות זהב.

היו כולם עומדים ומסתכלים ולא יכלו להמיש את עיניהם מן המראה.

מיד קרא הרב ליוסילי ואמר לו:

– יוסילי בני, עלה לראשו של התורן והסתכל בצד זה שאני מראה לך באצבע; הסתכל יפה, יפה, אחר כך תרד ותספר לי מה שתראה.

מיהר יוסילי וקיים את מצוותו של הרב, טיפס ועלה, והביט ונסתכל, וירד וצווח:

– הרים, הרים! הרבה הרים, גבוהים, גבוהים, ועליהם עצים, אילנות!

עברה חרדת־גיל את כולם. אורו עיניהם והתחילו אף הם רואים הרים מכוסים טל כחלחל, שפורצים להם דרך בשמי תכלת עמוקים והולכים ואובדים בתוכם.

מיד קרא הרב ליוסילי ואמר לו:

– יוסילי בני, קח לך הרבה חבלים ולווחים קטנים. גשר לך מהם גשרים ועבור מספינה לספינה, עד שתגיע להר. אחר כך תטפס על ההר ותתור אותו, ותראה אם יש בו משהו להשיב נפש.

מיהר יוסילי ועשה כדברי הרב.

ט

מספינה לספינה זחל יוסילי, קפץ וטיפס בידיו וברגליו, ולא החטיא כחוט השערה. לא הביט לצדדים, ולא ראה אפילו את התהום הקרוש שהיה הולך ונפתח תחתיו, עד שכבש לו דרך והגיע לספינה האחרונה שהיתה רובצת על צוקי סלעים למרגלותיו של ההר.

וההר היה גבוה ונישא, כולו מכוסה אילנות וצמחים, ופרחים ריחניים, ועצי־אל. והרבה רכסים להר שחילקוהו להרים רבים, וכל אחד מהם ראשו זקוף כלפי שמים. היה ההר זקוף ככותל מאוזן, וחטוטרות של אבן־שיד יוצאות לו מגבו. חריצים עמוקים פילחוהו לאורכו ולרוחבו, ומתוכם התנשאו ארזים גבוהים ועבותים. אי־שם נפגשו שני רכסים ועמדו זה לעומת זה, אחד בסלעיו התלויים לו בנס, והשני בחריציו שנראים כפיות פעורים נכונים לבלוע את טרפם שנמלט מלועם.

חתר יוסילי בהר בציפרנים ושינים של חית־אדם, נתקע לתוך חריציו ונתלה באילנות ובענפים; רכב על־גבי חטוטרות סלעיו וטיפס כחתול־הבר עד שעלה לראש ההר.

ניגלה לפניו מישור רחב, כולו נטוע עצי־פרי, רפוד עשב ירקרק־בהיר, ומעוטר עטרות פרחים מרובי גוון וריחם נודף. בין העצים עברו להם פלגי־בדולח של מים חיים, ונהרו אפיקי־ענבר של שמן זית זך. על ענפי אילנות, בין עלים וטרפים משוני דמות וצבע, ישבו להן כנפי־רננים, צבעוניות – וריננו. פירות יפים וריחניים היו תלויים ויורדים מתחת לענפים עמוסים, נוטים לארץ תחת כובד משאם.

תלש יוסילי תפוחים גדולים ואדומים, ושאר פירות שלא ראה מימיו, ואכל יותר מכדי שבעו. רץ אל הפלגים המפכים, לגם מן המים החיים ונשתטח לו על העשב הרך, והביט בדגי הכסף והזהב ששחו במי התכלת. היה שוכב ומביט עד שנפלה עליו תרדמה וישן.

כשהקיץ חזר ואכל מן הפירות המשובחים, לגם שוב מן המים הזכים והשמנים הטובים, והתגלגל לו על הדשא הרך והירוק. ירד וטבל באחת הבריכות השקופות. חזר וקטף מן הפירות ומילא את כיסיו הגדולים ושב לו אל הספינה.

כשעלה על הספינה סבוהו הרב ותלמידיו וחרדו לקראתו. מיד עלה באפם ריח־ניחוח, כריח שדה אשר בירכו אדוני, אמר לו הרב:

– יוסילי, בני, אמור לי, היכן היית ומה ראית שם?

סח לו יוסילי בקול עליז ופרא, לקק בשפתיו וסיפר, שאכל שם פירות נאים, ושתה מים מתוקים ושמנים טובים, אף רחץ וטבל בהם.

שמעו כולם ותמהו.

כשגמר לספר הוציא מכיסיו תפוחים נפלאים ושאר פירות משונים ומסרם להרב.

מיד נשא הרב את כפיו לשמים והודה לשמו יתברך על רוב חסדו. אחר־כך חילק את הפירות. בירכו על הפירות, אכלו ואורו עיניהם.

פתח הרב ואמר:

– בני! בואו ונודה לשמו הגדול, שהביאנו לכאן וזיכנו לאכול מפירותיו של גן־עדן התחתון. ברוך הוא וברוך שמו, ששלח אתנו את יוסילי, ושמר את צעדיו, שלא ייכשל ולא יימעד בדרכו המסוכנת.

שמעו כולם ושתקו. אמרו בלבם: זכותו של הרב עמדה לו בדרכו הקשה.

והרב ראה בעליל שזכות אביו מכניס־האורחים עומדת לבנו הפרא.

ציווה הרב ותפרו ליוסילי שקיים כמידתו, ובית צוואר באמצעם, ושני נאדות בצידי השקיים. קרא ליוסילי ואמר לו:

– בכל יום ויום תשכים ותחגור את השקיים והנאדות הללו, ותעלה על ראש ההר. שם תאכל מפירותיו ותשבע, תשתה ממימיו ושמניו ותרווה. אחר־כך תמלא אותם פירות, תביא נאד מים ונאד שמן – ונאכל ונשתה ולא נמות.

קיים יוסילי את מצוות הרב בשמחה.

בכל יום היה יוסילי עולה לראש ההר, מביא פירות, מים, ושמן, ומכלכל אותם, חוץ מערבי שבתות שהיה עולה פעמיים ושובת ביום השבת. היה הולך מספינה לספינה ומוצא כסף וזהב וחפצים יקרים, מוציאם ומביאם לספינה ומוסרם בידיו של הרב.

היו כולם אוכלים ושותים ושבעים, ולומדים כדרכם, מודים לשמו יתברך ומתפללים אליו שיוציאם ממאסרם וינחם למחוז חפצם.

פעם אחת קרא הרב ליוסילי וציווהו לעלות בהר שלושה ימים רצופים, שלוש עליות בכל יום, להביא פירות, מים ושמן שיספיקו למזונות של שבוע.

עשה יוסילי כדברי הרב.

ביום הרביעי ציווהו הרב, לילך בהרים ולתור אותם לאורכם ולרוחבם, לגובהם ולעומקם, להביט ולהסתכל, לחפש ולסייר ולשוב ולספר לו כל מה שיראה.

עלה יוסילי על ראש ההר והביט סביבו וראה, והנה השמים שוכנים על כתפיהם של ההרים הגבוהים, שעולים ורוכבים זה על־גבי זה. עטרות זהב לראשי גבעות, ועטרות כסף לראשי הרים נישאים, וראש ההרים מעוטר בעטרה של גביש, ולשונות של אש מפזזות בתוכה והן מאירות ומבריקות. הלך ותר בהרים, עלה לראשי רכסים וסייר, עד שהגיע לאוצרות של ברד, שלג, וקרח. היה מטפס ועולה בצוקי סלעים עד שהגיע לקיר של ברזל זקוף ומאונך שחסם את הדרך לפניו. התבונן בקיר וראה ששורות, שורות, של חריצים, קווים וגומות חרותות בו. ניסה יוסילי לחתור ולדקור בצפרניו הקשות והחדות בתוך החריצים והגומות ולטפס ולעלות לראש הכותל – ולא עלתה בידו. נסתכל בחריצים וראה שאין אלה אלא אותיות, אלפין, ביתין, כמראה האותיות שבסידור, שלימדוהו והוא לא רצה ללמדן. בפעם הראשונה בחייו הרגיש כעין צער ועלבון על שלא למד כלום.

חזר אל הרב וסיפר לו הכל.

מיד הבין הרב בחכמתו, שאין דברים אלה אלא דברי סגולה ועצה, האיך ליצא מן המאסר הקרוש. התחיל חושב מחשבות לידע מה כתוב וחרות על־גבי אותו קיר של ברזל, שאינו אלא שערו של גן־עדן התחתון. היה שקוע במחשבות שלושה ימים ושלושה לילות.

השכים ביום הרביעי בבוקר ונתן ליוסילי הרבה שעווה ואמר לו:

– קח שעווה זו, יוסילי בני, ועלה לאותו קיר של ברזל. גבל את השעווה היטב, היטב, הדבק אותה על האותיות, כל שורה ושורה בפני עצמה. הדבק והחלק, הדבק והחלק, עד שתתקשה קצת. אחר־כך קלוף לך בזהירות ובמתינות את השעווה מעל גבי הקיר; שורה שורה תקלוף לך, בזהירות יתירה, ותביא את השעווה אלי. היזהר והישמר, בני, שלא תנתק ותקלקל את השעווה הקלופה.

לקח יוסילי את השעווה ורץ בשמחה לקיים את מצוות הרב.

י

סידר הרב אותן שורות של שעווה והתבונן במה שכתוב בהן, לידע מה לעשות – אילו סדרי תענית, אילו תפילות, כוונות וצירופים. מצא שבשעה שיתוקן הכל תתחולל פתאום רוח־סערה ותעקור את הספינות ותוציאן מן הים־הקרוש, ותביאן בשלום למחוז חפצם.

מיד התחיל הרב לסדר את התעניות, לתקן את הפגמים, ככתוב על קיר הברזל. אסף את כל יורדי האניה ואמר להם:

– בני, הקב"ה ראה בעניינו ושלח לנו את ישועתו, אף־על־פי שאין אנו כדאים לכך, היכונו והתקדשו, אשרי המחכים לו!

ענו כולם בשמחה רבה: כל מה שתצוונו, נעשה ונשמע.

ישבו בתענית ובתפילה כמו שסידר להם הרב.

אחד היה יוסילי שלא עמד בתפילה ובתענית, ולא עוד אלא שלא פסק מלקנטר את בני־הישיבה ולבלבל אותם בתפילתם. היה רץ מספינה לספינה, עולה ומטפס בהרים ומרבה להביא פירות ומשקים.

אמר לו הרב:

– יפה אתה עושה, יוסילי, שאתה מרבה להביא אוכלים ומשקים. צריך להכין מים ומזון לימים רבים, עד שנבוא, בעזרת השם, לישוב.

שקד יוסילי על דברי הרב והירבה להכין. היה הולם ורוקד ועושה כל מיני העוויות. היה קופץ מספינה לספינה, ובשעה שירד היה קופץ אחורנית מן הסלע לתוך הספינה שעמדה למרגלותיו של ההר.

פתאום התחוללה רוח קדים עזה והוליכה את הים הקרוש, טילטלתו והרתיחתו ועשתו כמרקחה, עד שחמרו ונמסו מימיו הקרושים והיו לנוזלים. עקרה הסערה את ספינתו של הרב ויתר הספינות. וטילטלה אותן לים־הצלול, מסרתן בידי רוח־נושבת להביאן למחוז־חפצם.

ויורדי־האניה כמעט שפרחה נשמתם.

ראה הרב שיוסילי איננו, ובכה מרה, ולא רצה לקבל תנחומין.

בכו התלמידים על יוסילי פרא־אדם שעמד להם בעת צרתם.

–––––––––––––

ויוסילי לא ידע ולא הרגיש כלום מכל הנעשה. היה הולך וקופץ מצוק סלע למשנהו, שמח ורוקד. ירד כדרכו עד שהגיע לסלעים שלמרגלותיו של ההר וקפץ אחורנית.

פתאום הרגיש שהוא יורד ושוקע בתוך הקרישה הרוצצת, וחרד. התחיל לפרפר ולהאבק ולצעוק. הביט וראה שהים ריק, אין בו אניות – ולבו נשבר בקרבו. פרץ בבכיה וצווח: אוי, אבא, אבא הושענא!

בפעם הראשונה בחייו בכה וקרא את אביו לעזרה.

נגלתה לו על הים דמות זקן עוטה תכריכים וטלית לבנים כשלג. שתי כנפים צחורות חוברות אל טליתו. עטרה של אור בראשו ופניו קורנים. אחז ביוסילי הוציאו והניחו על כנפיו ואמר לו:

– הנני כי קראת לי, בני! אל תירא, יוסילי, אנוכי אושיעך ואצילך. על כנפי אשאך, בני יחידי. מצפה הייתי כל הימים לרגע זה, ריחפתי סביבך, רציתי לחדור לתוך לבך – ולא יכולתי. ערל וסגור היה לבך – עתה נשבר בקרבך וערלתו הוסרה. על כנפי אשאך, ואת כל התורה כולה אלמדך, ואת סודותיה לך אגלה. את עיניך אפקח ואת שפתיך אפתח, ואחר אביאך אל האניה. ביחד עמם תבוא אל בית הצדיק ושם תמצא את בת־זוגך. אל תגלה לשום איש את סודך עד אחר החופה. התנהג כמנהגך עד אחר החופה, ופראותיך תכסה על התמורה. עד עתה הייתי בגן־עדן התחתון, וביום חתונתך יעלוני לחופתי בגן־עדן העליון. אשרי שזכיתי לכך!

נשא אביו הנפטר את יוסילי על כנפיו והכניסו להיכל האגוז, ולימדוהו את כל התורה כולה וסודותיה.

בחצות הלילה בשעה ששכבו נרדמים, הביאו אביו הצדיק והורידו לספינה. הזהיר בו שוב שלא יגלה את סודו לשום בריה עד אחר החופה, בשעה שיקראנו הבדחן לדרשה. בירך אותו ונעלם.

ניעור הרב משנתו וראה את יוסילי ושמח עליו. נתן שבח והודיה להקב"ה. שאלו על מה שעבר עליו ואיך ניצול, ויוסילי השתמט ולא ענה, התנפל על הבחורים, חירפם וגידפם על שעזבוהו ושכחו, שאלמלא הוא שעמד להם היו גוועים ברעב ובצמא. היה עומד וצווח עד שפייסו הרב והשתיקו.

---

לא היו ימים מועטים עד שהגיעה האניה לדנציג – ויוסילי נהג בה.

עגנו את הספינה בנמלה של דנציג. הגיעו עגלות והוציאו כל מה שהיה בספינה – כל אותו עושר רב שהיה שמור באניות הנידחות – ונסעו למחוז־חפצם, לביתו של המקובל אחיו של הרב.

שמחו עליהם המקובל ובני־ביתו שמחה רבה; הודו להקב"ה על הנסים ועל הנפלאות שעשה להם.

נכנס עם אחיו הרב לחדר מיוחד ולחש לו:

– אחי ומורי, צופה אני ורואה שהבאת את בן־זוגה של בתי שתחיה ואתה מחשה – העבר־נא תלמידיך לפני.

מיד קרא הרב לבחיר תלמידיו והעבירו לפני אחיו. הציץ בו אותו צדיק והוריד את עיניו לארץ.

העביר הרב את השני והשלישי – עד שהעביר את כל תלמידיו לפניו, ולא מצא ביניהם אותו שחיפש. חלשה דעתו של הרב.

אמר לו אחיו המקובל:

– מובטחני שהוא כאן. שמא נשאר אחד ואני לא ראיתיו?

ניענע הרב בראשו וענה ברוב צער:

– אמנם נשאר אחד. בנם של צדיקים וחסידים. מן השמים שלחוהו עמנו. הרבה נסים נעשו לנו על ידו. זכות אבותיו מסייעתו. אלא שהוא עצמו בור, גס ופרא־אדם. אתמהה!

וסיפר לו הכל.

אמר לו אחיו המקובל: העבירהו לפני ואתהה על קנקנו.

נאנח הרב וקרא ליוסילי.

ותיכף כשנכנס הציץ בו המקובל וקרא בחדווה: נקרא לנערה!

כיוון שנכנסה הכלה ניגש אביה אליה בחיבה ואמר:

– מזל טוב לך בת־זקוני!

נבהלו ונשתוממו כולם, והרב נשאר על עמדו ועיניו אורו.

ענה המקובל ואמר:

– אל תירא, אחי ומורי, מזלה של בתי שתחיה מאיר כחמה.

מיהרו והחליפו את בגדיו של יוסילי והלבישוהו כיאות.

באותו ערב, באחד לחודש וראשון לשבוע, כתבו תנאים והגבילו את החתונה ליום הרביעי.

כל אותם הימים לא שינה יוסילי את טעמו והתנהג על־פי דרכו, ואפילו תחת החופה היה עומד כמנהגו.

בטחו כולם בהצדיק, אבי הכלה, וכבשו את צערם.

תיכף אחר החופה נכנס הצדיק עם יוסילי לחדר מיוחד, ושהה עמו שעה קלה. יצא יוסילי משם ולא הכירוהו – הוא נהפך והיה לאיש אחר.

הצדיק, אבי הכלה, ישב ופניו קרנו. אורו והאירו אף פניו של הרב, וחדווה עטפה את כל הקרואים.

ובשעה שקרא הבדחן: חתן פתח פיך ויאירו דבריך! קם יוסילי מאיר וקורן ומלא התלהבות ודביקות ואמר בקול חוצב להבות אש:

– כל המרגיש בלבו נידנוד חטא יחזור בתשובה קודם הדרשה!

חרדו הכל וחזרו בתשובה.

עמד יוסילי ודרש, וגילה רזים וסתרי תורה שלא שמעתן אוזן.

היה הקול ערב ומלטף, ונפשם יצאה בדברו.

והצדיק והרב ישבו אחוזי דביקות ושמרו כל מוצא שפתיו. ואור הבקיע ויצא מתחת ההינומה של הכלה.

וכשקראו לדורונות, מתנת־דרשה, וכנהוג קראו לצד החתן תחילה קם הרב וקרא בקול:

– הצדיק רבי אברהם ז"ל, אבי החתן, ואמו הצדקנית, נשמתה עדן, נותנים להחתן והכלה כל האוצרות של האניות הנידחות.

מיד פצחו המנגנים בזמר, ושירה וחדווה הציפו את חלל הבית.

ישב לו הבעש“ט פעם אחת מיסב לשלוש־סעודות, וסביבו ישבו תלמידיו, חבריא קדישא, ועשו אזנם כאפרכסת, נכונים לקלוט דברי תורתו ושלא לאבד מהם טיפה. ישב הבעש”ט תפוש ברעיוניותיו, ושתק זמן רב. אחר כך נתעורר והתחיל לדבר בענין “נשמתין דאזלין ערטילאין”, והתעמק והתלהב, ודיבר בקול חוצב להבות אש. סיפר סיפורי מעשיות על חסידי־אומות־העולם, שזכו לישב בגן־עדן התחתון, וגודל תשוקתם וגעגועיהם לזכות ולעלות לגן־עדן העליון

שתק שוב רגעים אחדים ועמד וזקף את קומתו וקרא בקול:

– ונולד מהול שאני!

ועמד כך רגעים אחדים ושתק והביט כלפי שמים

ישבו התלמידים כמוכי תימהון, ולא יכלו למוש ממקומם.

ופתאום קרא הבעש"ט:

– איני מסכים! אין השם גורם, ואין זה מקומו.

לא הספיקו תלמידיו לצאת מתמהונם עד ששמעו את קולו:

– רבי דוד פורקס, צא וראה, אם יצאו הכוכבים!

יצא ונכנס ואמר: הן.

מיד בירכו ברכת המזון, ותיכף לברכה הבדלה על הכוס.

ודרכו בקודש היה שלא להבדיל על הכוס קודם תפילת ערבית.

היה הדבר קשה לתלמידים, מדרש פליאה; חידוש שבחידוש.

פתאום ציווה הבעש“ט לרתום את הסוסים וליקח עמם יי”ש ורקיקים, ובחר במנין של ותיקי־תלמידיו, ויצאו לדרך.

כמובן נסעו על פי דרכם, בקפיצת־הדרך. עפו וחלפו שדות ויערים, כפרים ועיירות, ונראה להם כאילו הם יושבים על מקומם, והארץ מתקפלת ומתגלגלת תחתם, במהירות רבה מסנוורת עין.

והלילה היה ליל קיץ, והלבנה – במילואה.

והלבבות דופקים ופועמים; עוד מעט, עוד מעט…

ופתאום עמדו הסוסים ביער עתיק ימים. עומדים עצים רעננים שקורעים עבים בצמרותיהם. הלבנה מתגנבת לבין הצמרות וקושרת לראשיהם כתרים של כסף. רוח חרישית מרשרשת עליהם הסמיכים של האילנות בלחש ומלטפתם, והם עומדים להם בקומה זקופה ומעמיקים סוד.

ירד הבעש“ט מעל המרכבה וירדו תלמידיו אחריו. טיילו להם ביער עד שהגיעו לבריכה זכה אחת ורחצו בה את ידיהם. הלכו והלכו עד שהגיעו לאילן הלום רעם. עמד הבעש”ט אצלו, טפח עליו בכפו והכריז:

– הגיע זמן תפילת ערבית! יעמוד ר' דוד ויעבור לפני התיבה!

התפללו תפילת ערבית מלאה דביקות. נתלהב הבעש"ט והלהיב את לבותיהם של תלמידיו, ונתמלאו אף הם נעימות ושמחת יום־טוב.

לאחר שסיים ר' דוד, עמד הבעש"ט עצמו ואמר קדיש־יתום.

לא הספיקו תלמידיו להיתמה על כך עד שעמד וקרא בקול רם:

– ויקרא שמו בישראל: אברהם בן אברהם!

ותיכף לכך – מזל־טוב, מזל־טוב! הקול מתפוצץ בין ענפי העצים וכל היער אף הוא עונה וקורא: מזל־טוב, מזל־טוב!

מיד הוציא הבעש“ט בקבוק יי”ש ומפה מליאה רקיקים, והוא עצמו היה עומד ומחלק לתלמידיו.

אחר שגמר לחלק לתלמידיו והיו עומדים אצלו וכוסותיהם המליאות בידיהם ומחכים לו שיברך על הכוס, מזג לעצמו כוס יי"ש, חפר במטהו גומה סמוך לאותו אילן, הכניס את ידו לתוכה וקרא:

– לחיי עולם, רבי אברהם בן אברהם! עלה בכוחך זה!

הפך את פניו כלפי התלמידים ושתה את כוסו וקרא בשמחה:

– לחיים, לחיים! מזל־טוב, מזל־טוב!

מיד תקפה חדווה את כולם וחלפה הפליאה.

ציווה הבעש"ט ועלו וישבו במרכבה, ושוב – קפיצת־הדרך.

עוברים לפני עיניהם שוב כפרים וערים והם מנצנצים באורותיהם הפורחות, ומלמעלם מחנות כוכבים מרקדים מסביב ללבנה. התאחדו אורות שמים וארץ ויצאו במחול של אור רועד.

והחבריא אף היא יושבת ורוקדת בלבה, מלאה התפעלות והתלהבות.

לא עברו רגעים מועטים עד שחזרו לביתו של הבעש"ט. נכנס לחדרו המיוחד להכין את עצמו לסעודתא דדוד מלכא. היו כל־התלמידים עומדים ותוהים, כמי שהקיץ מתוך חלום.

ואין פנאי לתהות ולהתפלא – הבעש"ט קורא אל השלחן.

הוא בעצמו יושב בראש השלחן בזופיצה לבנה כשלג, שטריימל של צבל בראשו, שער פיאותיו וזקנו כצמר נקי, עיניו מאירות כשני גלגלי חמה, ואור שבעת הימים נסוך על פניו. כולם יושבים מסביב לשלחן ועיניהם נשואות אליו.

אורות הולכים ונדלקים בעיניהם וחדווה יורדת וממלאה את הלבבות. הבית כולו מתמלא אורה. רואים ממש מעין גן־עדן – צדיקים יושבים…

קם הבעש"ט ואמר ברוב התלהבות ודביקות:

– זכאין אנן וזכאה חולקנא! אשרינו וטוב חלקנו שזכינו לחדות בשמחת עליונים. הילולה רבה שם, ואף אנו חלק גדול לנו בה.

וישב והתחיל לספר מעשה נורא:

– מעשה באיש צדיק ותלמיד־חכם שגר בעיר אחת מתפוצות הגולה. היה אותו תלמיד־חכם מושלם בכל המעלות: בקי בשבע חכמות ויודע שבעים לשון, ויפה־תואר כיוסף הצדיק. ונשמה קדושה היתה בו, מנשמות יחידי סגולה, והקליפות היו אורבות לה לצודה בחרמן. היה הוא שוקד על התורה ועל העבודה יומם ולילה, והן הן שעמדו לו והגינו עליו כתריס בפני הקליפות. ואשת־חיל היתה לו, וחנות גדולה של מיני ארג לה, והיא היתה מפרנסתו בעושר ובכבוד. הוא לא ידע כלום בהילכות משא־ומתן, ומעולם לא שם לבו לדרכי המסחר, ולא חקר ולא דרש מה עמה בחנותה. חלתה או שהיתה נוסעת לקנות סחורה, לא היתה החנות פתוחה כל עיקר. ניבא לו לבו ולא נתנו להיבטל מדברי תורה. והשם בירך את אשתו בכל משלח ידיה.

וכל ימיו של אותו תלמיד־חכם היה מצטער על מצוות צדקה שלא היה יכול לקיים בעצמו, מפני שלא היה יורד לחנותו ולא היתה הפרוטה מצויה בכיסו, ולא היו באים אליו לתבעו, כדי שלא לבטלו מתלמודו.

“והאורב יושב לו בחדר” – ארב לו הסיטרא־אחרא ושמר כל צעדיו, אלא שהתורה הגינה עליו ואי־אפשר היה לצודו.

חרה אפן של הקליפות, וס“ם הרשע קרא עצרה, והתחיל לדון ב”הבה נתחכמה", וקרא:

– מי ילך לפתות אותו, ובמה נוכל לו?

זה אומר בכה וזה אומר בכה, וכל תחבולותיהם הבל.

יצאה לילית הרשעה עצמה ואמרה:

– אני אלך ואפתנו!

והלכה ובאה לפני אשתו בדמותה של אחת מקרובותיה, מעיר רחוקה, וישבה עמה כחודש ימים, מתארחת אצלה ונטפלת לה בחנותה.

ראתה אותה “קרובה” שהאשה יושבת בחנות לבדה ואין עוזר לה, והתחילה לדבר אליה ולהקיפה בשאלות, עד שענתה לה, שאין היא רוצה לבטל את בעלה מתורתו. התחילה היא מלגלגת עליה ואומרת:

– בפירוש כתוב בפרק הקדוש:

“כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עוון”.

והתחילה מביאה ראיות לדבריה, כאשה מלומדת, מכמה תנאים ואמוראים שעסקו במלאכה, התקיפה אותה בדברי חכמה ובאמרי חז"ל.

נשים דעתן קלה, ונתגברה עליה אף יכלה לה.

לאחר שנסעה אותה “קרובה” מביתה, התחילה האישה מבקשת מבעלה ומדברת על לבו שירד לחנות לשעה אחת בכל יום ללמוד קצת הלכות דרך־ארץ, בכדי שלא תהא זקוקה לסגור את חנותה בשעה שאי־אפשר לה להיות שם בעצמה. דיברה ודיברה, והוא באחת – ביטול תורה! כיוון שראתה שאי־אפשר לה לפעול כלום, עמדה והבטיחה לו, שכל מה שיכניס באותה שעה יהא הקדש, והוא בעצמו יחלקו לצדקה. תקפו עליו דבריה והבטחתה והסכים.

וכך הוה, בכל יום היה יורד לשעה אחת לחנות, בין קונה לקונה היה יושב ומעיין בספר, וכסף כל הפדיון היה מחלק לעניים.

ראה ס"ם הרשע שקילקלה לילית ולא תיקנה כלום, וחרה אפו. מה עשה? ירד מכסאו והתחיל חורש מזימות לצודו בחרמו.

הלך ונתלבש בדמותו של יהודי תלמיד־חכם וסוחר. בא בכרכרה רתומה לששה סוסים, פונים ראש אל זנב, ועמד אצל חנותה.

ירד ושאל על אותו תלמיד־חכם. השיבה לו האישה, שדרכו להיות בחנות בכל יום בשלוש שעות. ואם דבר מסחר לו אליו, ימחל ויבא אז, כדי שלא לבטלו מדיברי תורה.

מיד לבש ס"ם הרשע פני ירא־שמים, והתחיל ליתן שבח והודיה לשמו הגדול, על שהינחה אותו בדרך אמת וזימן לו צדיק ותלמיד־חכם, שאפשר לו לסמוך עליו באותו ענין גדול, שיש בו פירות נאכלים בעולם הזה וקרן קיימת לעולם הבא. סיפר לה, שקבלן גדול הוא, והמלכות מסרה בידו קבלנות רבה של בגדי־צבא. ולפי שיש הרבה חיילים יהודים הוא חושש לשעטנז, והוא מחפש אחרי סוחר תלמיד־חכם וירא־שמים – והשם הצליח את דרכו. ועוד סיפר לה, ששמע את שמעו של בעלה וגדולת חכמתו וצדקתו במרחקים, ולפיכך בא אליו, לעשות עמו עסק זה, שעולה לרבבות.

בשלוש שעות בדיוק. כשירד בעלה לחנותו, חזר ובא ושאל בשלומו. התחיל לדבר עמו בדברי תורה ובדברי סחורה. חשבו ומצאו שסחורה שכזו אי־אפשר להם להשיג אלא אם יזמינו אותה במוסקבה עיר הקאצפים, מקום שיהודים אסורים בו בדריסת־הרגל.

אמר לו אותו האיש:

– אם כן, הרי צריך לעמוד על גבם ולהשגיח.

התחילו נושאים ונותנים: מי יסע? תיסע היא? – הרי היא אשה; יסע הוא? – הרי ביטול תורה ומלבושי הגויים. לא יסעו כלל – הרי מאבדים הם הון רב בידים ממש, ואף שעטנז מן התורה הוא.

עמדה וביקשה מן הקבלן שלושה ימים לישוב־הדעת.

עברה השמועה בעיר והכל דיברו באותו עסק. באו שכינים וקרובים והתחילו משיאים לה עצה, שלא תניח לו להיות חסיד־שוטה ולאבד מה שנותנים לו מן השמים.

אף אותו קבלן הקיפה בראיות מן התורה ומדברי חז"ל.

שמעה לעצתם והתחילה להציק לו ולאלצו, עד שנמלך בדעתו וחשב באותו ענין. בא אצלו הקבלן והוכיחו בדברים ובראיות, ואמר:

– “עת לעשות להשם הפרו תורתך” כתיב! כלום יש דבר גדול מן הצדקה? ואיסור שעטנז מילתא זוטרתא? ושלום־בית הרי חז“ל אמרו בו: “אמר הקב”ה: שמי שנכתב בקדושה ימחה עליו.”

נכנסו דבריו בלבו והסכים, על מנת שיקח עמו את ספריו, ויפרישו מיד כך וכך להכנסת־כלה ולפדיון־שבויים.

מיד הלבישו הקבלן וקישטו במלבושי־הגויים; נתן לו את מרכבתו וששת סוסיו, אף עגלון שכר לו. הביא לו ספריו וצידה לדרך, וליווהו.

היה יושב במרכבה ועוסק בתורה, עד שבא לאותה עיר.

וכשבא לביתו של הקאצאפ ודיבר עמו, תמה הלה על יפי־שפתו וחכמתו. גמרו את העסק והגבילו זמן לעבודה: שלושה ירחים, ארבע שעות ליום, פרט לשבתות וימים־טובים וימי חגא, להבדיל.

נתן לו הקאצאפ בית מיוחד בחצרו, סמוך לבית־חרושתו. היה יושב לו שם הוגה בתורה ומכין ומבשל את מאכליו.

בכל יום היה נכנס ובא לבית־החרושת, עומד על גבם ארבע שעות, ומשגיח על המלאכה, כמדובר, ובוטל מדברי־תורה.

וחבל! כבר נלכד ברשתו של ס"ם, והוא לא ידע.

פעמים שהיה הקאצאפ נכנס ומרבה שיחה עמו, מתפעל מדברי חכמתו ומיושר לבו, ומתקשר אליו בקשרי חיבה וידידות.

התחיל לספר בשבחו בפני בני־ביתו ולא גילה להם סודו.

ואף הלמדן נתרגל בו ונקשרה נפשו בהקאצאפ, שהיה איש ישר ובעל מזג־טוב, כמעט מחסידי־אומות־העולם. כשהזמינו הלה לביתו לכוס של תה, לא סירב לאחר שאמר לו, שקנה מיחם חדש וכלי־זכוכית יקרה לכבודו.

ולהקאצאפ בת־יחידה, יפהפיה, וחכמה ומושלמת בכל המעלות. היא סיימה כל אסכולות שלהם וידעה הרבה חכמה ולשון, ולב טוב היה לה ומוח חד. אף היא נסתכלה באותו למדן. התחילה לדבר עמו ומצאה אותו מלא וגדוש, ושמחה עליו מאד.

נכנס אותו למדן בלבה, והצית אש מתלקחת.

היתה מתגנבת ועוברת על פתחו של אותו למדן ומזינה את אזניה בנועם קול תורתו בלילות; היתה מחפשת אמתלאות לבוא לבית־החרושת, בשעה שהיה עומד על המלאכה, ומזינה את עיניה ביפי־תארו, ומרבה עמו שיחה; אף היתה מבקשת מאביה, שיזמינו לביתם לעתים קרובות.

ואף הוא נגזלה מנוחתו תיכף לאחר שראה אותה. נכנסה אותה ריבה בלבו כארס של עכנאי, והיתה מפעפעת ומחלחלת בו ומציתה אש של גהינום. היה רוצה להשתחרר ממנה ולא יכול. בלילה היתה ניצבת לנגד עיניו וגוזלת שנתו, היתה מבלבלת תורתו וטורפת תפילתו. עיין בספרים הקדושים וחיפש סגולות לגרש את המחשבות הרעות, צייר שם הויה במחשבתו, אמר "שיויתי, “אש תמיד” – ולשוא! נתגבר עליו יצרו, והשאור שבעיסה אף הוא סייע לכך. נתלבתה אש־זרה בלבו, רחמנא ליצלן, וכמעט שנשרף על מוקדה, וכל הימים והלילות לא סרה מנגד עיניו, וכל מעיינו היה רק בה.

לא עברו ימים מועטים ונמשך אחריה וביקש קירבתה, והירבה עמה שיחה, והגיע עד לידי יחוד. נתלקחה אש זרה זו ונשתלהבה, עד שנעשה כרוך אחריה, והיה מטייל עמה ימים ולילות.

ראו הקאצאפ ואשתו ונהנו הנאה מרובה, לפי שידעו שנפשה של בתם היחידה קשורה בנפשו, והיא מתגעגעת עליו ובוכה בלילות. עשו נשף־חשק לכבודו והזמינו הרבה מידידיהם ומכריהם.

ו“עבירה גוררת עבירה”, הגיע הדבר לידי כך, עד שיצא עם בתו של הקאצאפ במחול…

באותה שעה קרא ס“ם את הקליפות וסטרא־אחרא לנשף־חשק ברקיעין־של־שוא. יצא ס”מ עם לילית במחול סוער. התפרצה סערת־סופה מתחת רגליהם ונתפזרה בכל העולם כולו.

עד שהלמדן מרקד עם בתו של הקאצאפ נשמטה אחת מציציותיו ויצאה. ראה אותה ונתחלחל וחוורו פניו, ראתה היא ונתעלפה.

מצא לו הקאצאפ אמתלה ולא ניגלה סודו לקרואים.

ומאותו היום ואילך סרו הציציות מעל בגדיו.

ו“כך דרכו של יצר־הרע” – מאכלות־אסורות, חילול־שבת – ולא היו ימים מועטים עד שהמיר את דתו ר"ל, ודבק בבת־אל־נכר…

ונשתקע במ"ט שערי טומאה ולא מצא פנאי לחשבון־הנפש.

עברו ימים רבים והאהבה הזרה התגברה מיום ליום, והיו הולכים ודבקים זה בזו עד שלא יכלו לחיות אפילו שעה אחת לבדם. דבקו נפשות הקאצאפ ואשתו אף הם בחתנם ומסרו לו את כל עסקיהם, והם התמכרו לעבודת הבית, לאמן ולחנך ששת בני־אל־נכר.

________________

וברקיעין של שוא, הילולה וחינגה – חג ניצחון לסטרא אחרא…

________________

פּעם אחת נזדמנה לו עבודה מרובה בסידור הפינקסאות והיה טרוד מאוד. נכנס וביקש רשות מאשתו להתבודד כל היום. רתם חותנו את מרכבתו וסוסיו, לקח את כל בני־הבית ויצאו לטיול של צהרים. נשאר הוא לבדו יושב ומסדר את החשבונות. אותו היום יום־כיפורים שחל להיות בשבת היה, והוא כבר שכח חשבון מועדי ישראל, ולא ידע. ישב לו טרוד בעבודתו ושוקד על מלאכתו. פתאום התחיל יתוש של מחשבה לנקר במוחו ובילבלו בעבודתו. הניח את עטו מידו והתעמק במחשבה. התחילו ניגוני־סיני ונעימות־נוסח מצלצלים באזניו, ונדמה לו כאילו הוא שומע מרחוק תפילות של יום־כיפור. ביקש להשתיק אותו יתוש ולא יכול. אינגיד ואיתנח ונשאר יושב נבוך. תקף עליו כוח־הדמיון והרקיעו לשחקים, והעלהו עד לפני בית־דין־של־מעלה. ראה שם ספר־הזכרונות מונח על השלחן, וחותם יד כל אדם בו, ודפו פתוח לפניו, הכיר חותם ידו וחשכו עיניו. פתאום ראה, והנה אביו ואבות אבותיו עומדים לפניו עטופים טליות שחורות שניטלו ציציותיהן ותכריכים קרועים ומגואלים; אפר על ראשיהם ועיניהם כבושות בקרקע, עומדים כנזופים ותולשים שער ראשם וזקנם. התורה הקדושה אף היא עומדת חגורת שק ובוכה ואומרת: קלני מראשי, קלני מזרועי! נתמלא בושה וכלימה, וכבש פניו בקרקע. ראה שאול־תחתית פתוחה לפניו, וחפץ לקפוץ לתוך תוכה, שלא ייראה בקלקלתו. עד שהוא עומד לקפוץ עלה באזניו קולו של חזן שקורא: “כי לא תחפוץ במות המת, כי אם בשובו מדרכו וחיה. ועד יום מותו תחכה לו, אם ישוב מיד תקבלו”. מיד נכנס בלבו הרהור תשובה. ראה את עצמו נלכד ברשתו של השטן, והתחיל לפרפר.

גדלו ועמקו יסוריו, ופילחו את לבו, וחדרו לתוך נשמתו, והתחילו לנקר ולקסוס בה עד כדי שיגעון. זלגו עיניו דמעות וצווח:

– אוי לי, ווי לי! מי יפתח לי פתח של תשובה!

וכיוון שפתח הוא פתח כחודו של מחט, פתחו לפניו פתח של אולם, ונמלט מרשת שטמן לו ס"ם הרשע. יצאה אתערותא־דלעילא לקדם פני אתערותא־דלתתא, ומן השמים סייעו לו, “הבא ליטהר”…

___________________

באותה שעה דבקה בו מרה־שחורה, ורוחו היה הוגה נכאים. התחיל מונע את עצמו מאכילה ושתיה. נשבר לבו בקרבו ונשמתו נקרעה, וכמעט שנשתגע מעוצר צער ויגון.

ואהבתו לאשתו, בת־אל־נכר, לא רפתה; אדרבא, עוד נתגברה ונתלקחה.

והלב מתפקע מעוצר יסורים ויגון, ולהשיח את הדאגה אי־אפשר.

לא עברו ימים מועטים והתחילו פניו מעידות בו. הפציר בו חותנו שילך וישאל בעצתו של ידידו, זקן הרופאים שבעיר, ואף־על־פי שידע, שאי־אפשר לרופא למצוא לו מזור, הלך אצלו – שהיה מתיירא שלא ייגלו צפוני לבו.

אותו רופא אחד מחסידי־אומות־העולם היה, איש חכם ונבון. כיוון שראהו, צפה בחכמתו וראה, שאין מחלה זו אלא עגמת־נפש עצורה ודאגה כבושה, מין תולעת קוססת בלב. התחיל משדלו בדברים ומדבר אליו כאב רחמן, ומבקש ממנו, שיגלה לפניו כל צפונות לבו. הבטיח לו להסתיר סוד, ובלבד שלא יעלים ממנו כלום.

ראה אותו למדן, שאין אלה אלא דברים היוצאים מן הלב, וגעה בבכיה וגילה לו את לבו וסיפר לו הכל.

ישב הרופא שעה קלה קמוט־מצח ושקוע במחשבות עד שניצנץ רעיון במוחו. קם וטפח לו על כתפו ואמר:

– אל תצטער, אברך, יש עצה!

והלך עמו לבית הקאצאפ, אסר אכילת בשר על החולה, והזהירם שישלחוהו לחדשים אחדים לבדו, לחמי חוץ־לארץ, ושלא תיסע עמו אף אשתו, לפי שטעון הוא פרישות והתבודדות, לאיזה זמן, ועליו להיות בין זרים.

הירבה לדבר על לבם של האשה והוריה, עד שהסכימו לדבריו.

ואף־על־פי שקשה היתה עליהם פרידתו האיצו בו לנסוע מפני אזהרותיו החמורות של הרופא. נתנו לו הרבה כסף ושלחוהו לחמי חוץ־לארץ.

נפטר מן הרופא מתוך בכיה והודיה, בלב נשבר וכואב על אשתו ובני־ביתו, שהוא אשם בצרתם, והבטיח לכתוב אליו ולהודיעהו משלומו.

נסע לעירו לראות מה עלה לאשתו וביתו, ולא מצא שם ושארית.

ברח למדינת הולנדיה ושב בתשובה שלימה.

ובבית הקאצאפ צרה ויגון: אין שומע ממנו ואין יודע מה עלתה לו. רוצים לכתוב ואין יודעים להיכן. והאשה כמעט שיצאה מדעתה.

לא יכול אותו רופא לראות בצערה וגילה לה הכל, בסודי־סודות.

אורו פניה ואמרה:

– בלעדיו אין לי חיים, אלך אצלו ואתגייר.

חיזק הרופא את לבה וסייע לה בדבר.

התגנבה מביתה ונסעה אליו, נתגיירה ונישאה לו כדת משה וישראל.

והקאצאפ ואשתו ונכדיו נשארו שכולים ורצוצים וכמעט שיצאו מדעתם.

לא יכול אותו רופא לראות בצערם, ועמד וגילה להם הכל.

אף הם נסעו בעצתו ונתגיירו.

לא היו ימים מועטים ונמלך אותו רופא בדעתו ואמר:

– עשר נפשות הכנסתי תחת כנפי השכינה, ואני עצמי אמות בגוייותי!

הלך ומכר כל מה שהיה לו ונסע אליהם על מנת להתגייר. קפץ עליו רוגזו של ס"ם הרשע, ונשבע להתנקם בו.

בדרך נפלו עליו ליסטים והרגוהו וקברוהו תחת אותו אילן.

כיוון שבא לפני בית־דין של מעלה נעשה רעש גדול בשמים. לא ידעה פמליה של מעלה מה לעשות בו – יתנו לו חלקו בגן־עדן התחתון – הרי חסידי אומות־העולם סתם יש להם חלק בו, וזה הרי הכניס עשר נפשות תחת כנפי השכינה, ואף הוא הלך להתגייר, ומחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה? ולגן־עדן העליון אי־אפשר להכניסו מפני אות־ברית קודש שלא נחתם בבשרו ושם ישראל שלא נקרא עליו. שקלו וטרו זמן רב עד שגילו לנו מן השמים.

עשינו מה שעשינו – ונתעלה.

__________________

שמעו המסובים, חבריא קדישא, ונתמלאו חדווה ודיצה, ועבר עליהם כל אותו הלילה בשמחה של מצווה וריקודים.

א

כשמתו אביו ואמו של האר“י ז”ל, השאירו בת־זקונים יחידה. אסף אותה האר"י לביתו, חינכה וגידלה כבת ואהב אותה מאד. כשהגיעה לפרקה השיאה לתלמיד־חכם, ופסק לו חמש שנים מזונות על שלחנו. אף לאחר שעברו ימי מזונותיהם ויצאו לגור בעיר אחרת, ועסקו שם בפרקמטיה והצליחו, לא גירע את עיניו מהם.

והשם עצר את רחמה והיתה עקרה. עברה שנה אחר שנה, ועדיין לא נפקדה בפרי־בטן. מפרק לפרק היתה באה אל אחיה הקדוש ושחה לפניו את צערה וקשי־רוחה. היתה מבקשת ממנו שיתפלל עבורה, והוא היה דוחה אותה ומסיח את דעתה לעניינים אחרים.

כך עברו להן תשע שנים. בשנה העשירית התחיל בעלה לדבר אליה ולהציק לה בענין זה. לא נתקררה דעתו עד שעמד וגזר עליה, שתיסע אל אחיה הצדיק ותפציר בו, ולא תרפה ממנו עד שיגזור אומר.

באה במר־נפשה לפני האר"י שפכה לפניו כל מרי־שיחה ובכתה מאין הפוגות.

לא יכול האר"י הקדוש לראות בצערה ואמר לה:

– קומי אחותי וסעי לך לביתך! העבודה, דואג אני לך יותר משאת יכולה לשער. דומי, אחותי, וקווי להשם, והוא ימלא את שאלתך.

כיוון ששמעה דברים אלה יוצאים מפי אחיה הצדיק, קמה ומחתה דמעותיה, ולבשה שמחה, לפי שידעה שקרוב יום עזרה. נפרדה מהאר"י ובני־ביתו ושבה לעירה מנוחמה.

עברה כל אותה השנה והיא לא נפקדה בפרי־בטן. קפץ רוגזו של בעלה עליה והתחיל להשמיע על הגירושין. הוסיפו דבריו אלה צער על יסוריה. ראתה שאי־אפשר לה לחכות, ונסעה שוב אל האר"י והחליטה שלא לצאת מביתו עד שיבטיח לה מפורש.

באה ובכתה לפניו וסיפרה לו כל דברי בעלה, ואמרה לו, שאינה יכולה לחזור לביתה.

שמע האר"י ונאנח ואמר:

– אחותי, אל תדחקי את השעה!

כיוון ששמעה כך קפצה ונשבעה, שלא תצא עד שירחם עליה.

לא ענה לה האר"י דבר.

נשארה בביתו שלושה ימים, וכל אותו זמן לא טעמה כלום, אף לא שכבה לישון, אלא היתה יושבת בוכה ומתנמנמת. בדמי הלילה, בשעה שישב האר“י מתבודד ועוסק בסיתרי־תורה, היתה משמיעה קול יללה, בוכה ומבכה. הפסיקוהו יללותיה ובילבלוהו. לא יכול האר”י לעמוד בפניה, והלך וקרא אותה לחדרו המיוחד ואמר לה:

– שובי, אחותי, לביתך וכעת חיה יפקדך השם, ברחמיו, בבן שיאיר עיני ישראל בתורה. דעי לך, שהטרחתי בשבילך פמליה־של־מעלה, להוציא נשמה גדולה וקדושה מאוצר הנשמות, גוף, קודם שהגיע זמנה. אבל הווי יודעת, שבנך עתיד להיות צדיק גדול ונסתר, ועליך להסתיר את דרכיו. הזהרי והשמרי, שלא לדבר על מעלותיו ושאר־רוחו, פן תגרמי לו הרבה נזק. ראי, הזהרתיך, אם לא תשמעי בקולי תתחרטי, ואני לא אוכל להושיע לך.

מחתה את דמעותיה והודתה להקב"ה מתוך גילת רעדה ואמרה:

– אחי ומורי, הרבה חסד עשית עמי, וחסדך זה עולה על הכל. כל מה שתצווני אעשה.

ובאותה שנה נפקדה בבן־זכר, ופניו האירו מזיו השכינה.

מסרה לבעלה את כל דברי אחיה הקדוש, והזהירתו שלא לספר בשבחו של הילד, ושלא ישיח עליו עם הבריות כלל.

והשם היה עם הנער וגדל, ומעלותיו הלכו וגדלו עמו.

לא עברו עליו שלוש שנים עד שמסרוהו לחדר. היה קטן בשנים מכל הילדים וגדול מכולם בחכמה ובינה. ועוד קודם שהיה הנער שמואל בן חמש למקרא, כבר ידע חומש ורש"י. אף פרק בתלמוד התחילו לשנן לו. היללו אותו כל מלמדיו ויצא שמו לתהילה בכל העיר.

והוריו נזהרו בו מאוד ולא הזכירו את שמו לטובה; אף סעודה לא עשו לכבודו, לא להתחלת חומש ולא להתחלת גמרא. היו נמנעים מלהביאו בין הבריות, אדרבא, עוד הראו פנים זעומות, בשעה ששמעו את שבחו יוצא מפי אחרים; היו מוכיחים אותו בפני שכנים על הרשלנות, וכיוצא בה. וכשהיו מכריהם ושכיניהם שואלים אותם לסיבת הדבר, ומתחילים לדבר על לבם, להעמידם על טעותם ולברך את בניהם בו, היו הם משיאים אותם לדברים אחרים ומשתמטים מלענות.

פעם אחת היה אביו מסב לסעודת מצווה אצל אחד ממכריו. נתגלגלו הדברים והתחילו לספר בשבחם של בניהם ולמנות את מעלותיהם. היה כל אחד מספר בחכמת בניו ובינתם – והוא היה יושב ושותק. והתחילו משדלים אותו בדברים ואומרים:

– דומה שאין אדם זה שבע רצון מברכת השם. בבן חכם חננו הקדוש־ברוך־הוא לאחר שכבר נתייאש מן הוולדות – והוא יושב ושותק, ומעולם לא ענה אמן על מעלותיו של בנו, אדרבא, הוא מרבה לבוא בטרוניא עליו. ראו נא כמה צרה עינו של אדם זה בבנו יחידו. יהי רצון שיהיו בנינו כמותו!

הירבו להוכיחו על כך, והשתדלו לפקוח את עיניו ולהעמידו על טעותו. לא יכול הלה להתאפק ונכשל בלשונו ואמר:

– ובכן, בשלמה הרעש? יודע אני שבני, ברוך השם, חכם מבניכם. ומה בכך! וכי בשביל שחכם הוא מן השוטים אתפאר בו?

באותה שעה היה שמואל יושב לפני רבו ולומד תורה. כיוון שיצאו דברים אלה מפי אביו נתחרש פתאום. הכיר בזה רבו ונבהל מאוד. מיד יצא הקול בעיר ובאה אמו מבוהלה ולקחתו לביתה. וישבה ובכתה עליו. בא אביו וראה והתחיל תולש שערו ומטיח את ראשו בכותל בוכה וצועק:

– אוי לי, שהחרשתי את בני יחידי!

היו שניהם צועקים ובוכים ולבם מר להם.

עברו עליהם שלושה ימים בבכיה וחרטה, עד שגמרו בדעתם לנסוע אל האר"י.

כשבאו אליו עם בנם, התחילה בוכה מייללת ומרעישה עולמות – והאר"י ישב ושתק.

כיוון שראו כך, עמד לו האב בפינה אחת בבית־המדרש, והיה בוכה וצועק וממרט שער ראשו וזקנו, והאם ישבה לה בפינה אחרת, ובנה בין ברכיה, ובכתה בקול מלב נשבר. נתגברה הבכיה בדומית ליל עד שהיתה מבכה את כל שומעיה. נשברו לבותיהם של השומעים, ואף הם פרצו ביללה. לא נתקררה דעתם עד שנכנסו לחדרו של האר"י והיו מתחננים לפניו ואומרים:

– מורינו ורבינו הקדוש! מחל לנו על שבילבלנו אותך! עלתה צעקתם של עלובים ומרי־נפש אלה בדמי הלילה ועוררה אותנו. רחם עליהם והמצא מזור לבנם יחידם. מקרא מפורש: ומבשרך אל תתעלם!

נתעורר האר"י ויצא ולקח את הבן מעל ברכיה¹ של אמו, הכניסו עמו לחדרו וסגר את הדלת. עשה מה שעשה ונפתחו אזניו של הנער. קרא לאחותו ובעלה ונכנסו אליו. התחיל מדבר אליהם דברי כבושים, ואמר להם:

בני, ראו כבר הבריא הנער. הפעם עלה בידי. היו זהירים שלא תכשלו עוד בלשונכם, לפי שאם לא תעמדו בנסיון אי־אפשר יהא לי לפעול כלום. יודע אני שנסיון קשה הוטל עליכם, אבל מה אעשה ואתם דחקתם את השעה! בכדי להקל עליכם קצת יחדלו בני־העיר להתברך בנער. בשעה שתשובו לביתכם יהפך הנער ויהא לפרא־אדם בעיני הבריות. ואתם אל תשימו לב לזה, לפי שאין זה אלא כסות־עינים לו, לשמרו מעין־הרעה ולהמתיק את נסיונכם הקשה. פראותו תהיה לעזר לכם, בשבילה יוציאוהו כל המלמדים מחדריהם, ויחדלו להתפאר בו. לא תשלוט בו קנאת בני אדם, ולא יביאו אתכם לידי סיפור בשבחו. עשו כל מה שהזהרתיכם והשם יהיה בעזרכם.

ותיכף כששבו לביתם נהפך הנער והיה לפרא־אדם, שובב ומזיק. לא עברו ימים מועטים ויצא לו שם רע בכל העיר. רבו מעשי שובבות אלה מיום ליום, עד שעמד המלמד והוציאו מחדרו מאימת הוריהם של שאר התלמידים.

עשו הוריו את עצמם כאילו היו מצטערים על כך מאוד, ובסתר לבם נהנו מזה.

והנער שמואל היה הולך ומתפרא מיום ליום עד שכשל כוח הסבל. יצא לו שם של פרא־אדם בכל הסביבה. מתחילה היו נזהרים מלדבר בו בפני אביו ואמו, כדי שלא לגרום להם צער, כיוון שנתגברו מעשי פראות אלה התחילו הבריות מוכיחות אותם על שאינם עוצרים בו. היו הניזוקים באים ותובעים מהם את נזקם, והם היו פורעים ושותקים. התחילו בני העיר אף להפרע ממנו על מעשיו.

בלילה היה יושב והוגה בתורה, ועמל בכל כוחו. סרה מעליו אותה רוח רעה וחזר למה שהיה. היה יושב ובוכה על הצער שהוא גורם לאבותיו ועל החרפה שהוא ממיט עליהם. כיוון שהאיר היום היתה רוח שובבות זו חוזרת ונחה עליו.

כך עברו שנים אחדות. גדל שמואל ופראותו גדלה עמו. היה מביא הפסד מרובה להוריו, והם לא נשתמטו מלשלם. נשתכחו מעלותיו ויחוסו, והיו מבזים ומכים אותו על מעשיו הרעים. התחילו לזלזל אף בכבודם של אבותיו, מגנים ומחרפים אותו בפניהם, והם היו שומעים את חרפתם ואינם משיבים. אף את בנם לא הוכיחו, ונתנו לו להתנהג על־פי דרכו זו. קיבלו את יסוריהם באהבה, ועמדו בניסיונם.

פעם אחת הלך ותקע מסמרות בכסא־מושבו של ראש־הקהל שבבית הכנסת, כדי שלא יוכל הלה לישב על מקום כבודו. תפסוהו השמשים והתנפלו עליו והתנקמו בו על הרבה צער ונזק שגרם להם. לא נתקררה דעתם עד שהביאוהו לפני מנהיגי הקהילה ואלה דנוהו לשלילה בשלשלת הברזל שבפרוזדור לשלושה ימים. כיוון שהתחילו לשלול אותו בשלשלת התחיל לפרפר ולצעוק בקולי־קולות עד שנשמעה צעקתו בכל העיר. נאספו הכל ובאו והצדיקו עליו את הדין. גברו צעקותיו עד שבאה אמו לקולו. כיוון שראתה אותו עומד קרוע ופצוע וקשור בשלשלת, והכל עומדים ולועגים לו ושמחים לאידו, גברו עליה המון רגשות אם ובקעה לה דרך כחית יער שכולה, ונהמה וצעקה:

– הניחו לבני, גזלנים, רוצחים!

קפצו עליה עזי־פנים שבעיר ונתנו עליה בקולם:

– ראו כמה מחפה זו על בן־יקיר שלה! מי גרם לזה שיהא בן סורר ומורה? – אמו!

לא יכלה למשול ברוחה יותר והתפרצו דברים אלה מפיה:

– דומו, עזי־פנים! אינכם כדאים להזכיר את שמו!

בו ברגע הרגיש הנער שפקע משהו במוחו, ומיד חשכו עיניו וצעק:

– אוי לי אמי! חשך עולמי ואיני רואה כלום!

ונסתמא.

נתעוו פניה של אמו ונתפרצה יללה מפיה ונפלה ונתעלפה.

כששבה אליה בינתה ראתה את עצמה שוכבת במיטה ובנה הסומא מוטל אצלה ובוכה.

ידעה שלא עמדה בנסיון וסימאה את עיניו של בנה יחידה.

נפלה עליו והתחילה מחבקתו ומנשקתו, בוכה ומייללת ואומרת:

– אוי לה לאם שכיבתה מאור עיניו של בנה!

ב

ישבה האם האומללה ימים אחדים בוכה ומייללת, עד שאזרה כוח ולקחה את בנה יחידה עמה ונסעה אל אחיה הצדיק.

והוא, האר“י ז”ל, הקשיח את לבו ודיבר אליה קשות ואמר:

– הלא הזהרתיך והתריתי בך כמה פעמים, ואת עברת על מצוותי. ואני לא אוכל להושיע לך הפעם. שובי בשלום לביתך!

כיוון ששמעה דברים אלה נתמרמרה בבכי ואמרה:

– אחי ומורי, עפר אני תחת כפות רגליך! אל הילד הזה התפללת ובזכות תפילתך פתח אלהים את רחמי. דומני שלא הייתי כדאית לכך, ולא עמדתי בנסיון. אני אשוב אל ביתי במר־רוחי, לבכות את ימי ולתנות בלילות על שברי. הנער הזה ישאר בביתך, ואתה – מאור הגולה – הפוקח עיני כל ישראל ומאיר את חשכתם, תהיה לעינים אף לבני־יחידי העלוב, פרי תפילתך, שנסתמא בעוון אמו.

מיד נכמרו רחמיו של האר“י ז”ל וענה ואמר:

– סעי לך לשלום לביתך, אחותי העלובה! קווי להשם, והוא יראה ללבך. אם ירצה את דרכי עוד תזכי ותשבעי ממנו רוב נחת.

הרגיעו הדברים את לבה ונתנחמה ונסעה לביתה.

בחצות הלילה, בשעה שכל העולם היה שקוע בשינה, אפילה ודומיה, ירד האר“י ז”ל וטבל, ועלה ונסתפג, וישב וכתב קמיע. תלה את הקמיע בצווארו של הנער שמואל, שם תרמיל על שכמו, ואמר לו:

– לך לשלום, בני, עלובי, אל אשר ישאוך רגליך!

אחז בידו ויצא עמו מביתו, נתן את מטהו בידו, נפרד ממנו מתוך צער, חיבה ורחמים, וחזר ונכנס לתוך ביתו.

חשכת אפילה עטתה את הלילה, וחשכת עלטה שכנה בעיני הנער, ואחת נבלעה בחברתה. לא ידע שמואל להיכן ללכת ומה לעשות, נשאר עומד רגעים אחדים נבוך ואובד. פתאום הרגיש במטה שהתחיל זז ומתנועע בתוך כף ידו, והוא הולך ונמשך לצד אחד. מיד קפץ את ידו ונאחז במטה והתחיל להימשך אחריו ולילך. לא עברו רגעים מועטים והפכה ההליכה והיתה לריצה. כיד נעלמה וחזקה משכו המטה אחריו, והוא רץ בכל כוחו. פתאום נשמע קול רעם נורא, וגשם זועף ירד אחריו. שרקה הרוח סביבו בזעם, וחרדה אחזה אותו. לחץ את המטה בידו אחת ובשניה תפס את הקמיע. לא נגעו בו הגשם והרעם. כולו נגוב רץ בין טיפות גשם שירדו בזעף ודקרו את האדמה, ובין ברקים ורעמים ורוחות־סערה שרקו סביבו ושיברו אילנות והרקידו יערות. פתאום תפסו הרוח והגביהו מעלה, מעלה ונשאו באוויר. מתחתיו רעם, גשם, וסערה, וממעל לו דומית־שקט, והוא נישא ברוח ומרחיק לעוף. שקטה אף נפשו בקירבו, והיה מתעופף לו במנוחה על כנפי הרוח. לאט, לאט, התחיל יורד לארץ, ואזניו הקשיבו רחש עלים וענפים. נשבה רוח־צפונית חרישית, ונימי כינור ערבות פתחו בשיר, זלפו ריחות נעימים באוויר, ובשמים נטפו סביבו. טל של תחיה רחץ את פניו וידיו, ועידן את בשרו. נשמע קול שיר סמוך לו, ורחף כנפים ממעלו. אז ידע שהוא שומע שירת עולמות עליונים, ולבו רחב, ונשמתו אף היא פצחה רינה. פסקה השירה וקולות של תורה ערבים נשמעו. חזקו הקולות וליטפו אותו והוא נמשך אחריהם והגיע אל השלחן. בו ברגע נשתתקו הקולות, ויד חמה ומליאה חיבה נגעה בו, ליטפה אותו והחליקה לו על פניו. שמע קולו של ישיש שמדבר אליו ברחמים רבים ואומר לו:

– מי אתה בני, ומה לך פה?

ענה הנער, ואמר:

– אני הוא הבן שהלבין את פניהם של אביו ואמו, ומירר את חייהם. אוי לי, שגרמתי לאמי שתכבה את מאור־עיניו של בנה!

נאנח ונאנק, והתפרץ בבכי.

המתין הישיש עד שפסק לבכות, ושוב שאלו בחמלה רבה:

– מי הביאך לכאן, בני?

ענה שמואל ואמר:

– בדמי הליל הוציאני דודי מביתו, את מטהו נתן בידי וקמיע תלה לי בצווארי, וציווני ללכת למקום שיובילוני רגלי. בסערת־גשם הלכתי, בין יללת רוחות ורעמים. המטה הזה היה לי לעינים, והקמיע שמרני מכל רע. אחר כך בא הרוח והרימני ונשאני על כנפיו עד שהביאני לכאן.

מיד הושיבו הישיש בין ברכיו, החליק לו על לחייו באהבה, ומחה את דמעותיו הרותחות שירדו מתוך עינים כבות, ואמר לו:

– ומה בקשתך, בני עלובי?

ענה ואמר:

– אני כיביתי את מאור עיני, בעוונותי הרבים, וחשך עלי עולמי עד ששמעתי את הניגון הלוהט, שבא מן השלחן הזה, והדליק לי נר על ראשי, והאיר את חשכת האפילה. ועתה, הנה דבריך מדליקים נרות בנשמתי ואני רואה אותך, אבל לא בעיני בשר. זקן עוטה שיבה אתה, וראשך זקוף ועיניך נוצצות. ארוך הוא זקנך ולבן כשלג שעל ראש החרמון. מתחת לעטרה של שער כסף טהור נשקף מצחך הרחב, וקימטי ייסורים של אהבה, וקווי חמלה חרותים בו לאורכו ולרוחבו. נא, סבא, תנני לשבת בפינת שלחנך, להקשיב לקול המאיר את חשכת נשמתי.

– חיבקו הישיש ונשקו ואמר לו:

–הרבה זמן חיכיתי לך, בני, עד ששלחך אלי דודך, פאר נכדי שבעולם השפל. בידיו של רועי־הנאמן אמסרך, והוא ינהלך אחרי צאנו. בצל הסנה הבוער באש ואיננו אוכל, לאורה של האש הדולקת ואינה עשנה, ישב עמך וילמדך תורה שכתובה באש שחורה על־גבי אש לבנה. בכל שבת ויום־טוב תשב בסתר אהלי. לאט, לאט, יפקח הרועה־הנאמן את עיניך, ואתה תשב עד מלאות לך שלוש־עשרה שנה. בתורתו תהגה כל הימים, ותזכה להאיר את עיני ישראל.

תשעה חדשים ישב עמו הרועה־הנאמן ולימדו תורה, עד שמלאו לו לשמואל שלוש־עשרה שנה. בו ביום הביאו הרועה־הנאמן אל הישיש. מצאו שם הרבה זקנים וישישים, ורבה השמחה.

פתח הבחור שמואל ודרש בדברים שלא שמעתם אוזן, ואש ליהטה סביבו:

לאחר שגמר את הדרשה ניגש אליו הישיש, נשקו על ראשו ואמר:

– אשרי שיצא זה מחלצי! בואו בני, אחי וריעי. ונשמח בשמחתנו. ניגשו כולם אליו וחיבקוהו ונשקוהו. הושיבו הישיש אצלו ואמר לו:

– יפה דרשת, בני! יברכך אדוני ויאיר את עיניך!

מיד אורו עיניו וראה שהוא יושב באולם של שיש טהור, רגליו עומדות על ריצפה של בדולח, וממעל לראשו חופה של לבנת־הספיר. ראה שלחן שהוא משובץ באבנים־טובות ומרגליות, וכסאות של פּז סביבו, והם נוצצים ומתנוססים ושופכים זוהרם על האולם. יושבים להם ישישים ועטרות של כתם־אופיר ממולאות באבני חושן ואיפוד בראשיהם, וזקנות שיבה טובלות באורן של העטרות ומפיקות נוגהן על השלחן. כמעט שהסתנוורו עיניו של שמואל מרוב אורה פתאומית.

והישיש הוסיף לדבר אליו בחיבה:

– שמואל בני, היום מלאו לך שלוש־עשרה שנה, והרי אתה בר־מצווה, בן זכויות וחובות. עמנו תשב ותעסוק בתורה עד שתמלאינה לך שבע־עשרה שנה. אז תשוב אל אחיך, למצוא את בת־זוגך.

ביום השבת הכניסוהו לבית עשוי עצי אלמוגים ומואר באור שבעת הימים. העלוהו לבימה של שיש טהור. שם עמד הרועה־הנאמן, עטור קרני הודו, וקרא בתורה שכתובה באש שחורה על־גבי אש לבנה. כל שבעת הרועים עלו לתורה, ושמואל הפטיר בנביאים.

ישב שם עד שמלאו לו שבע־עשרה שנה והיה עוסק בנגלה ובנסתר. ובמלואות הימים הכניסו הישיש לחדר מיוחד ואמר לו:

– שמואל בני, כבר גדלת והישגת מה שאפשר להשיג פה. תוקנו כל פגמיך והגיע זמנך לשוב אל אחיך שבעולם השפל. הסר את מדיך ולבש בגדי־גולה ורד אליהם. לך לך עד שתבוא לכפר אחד עד טחנת־הרוח. היכנס לטחנה ותמצא את בעליה שרוי בצער על שעזבו הפועל ואינו יכול לעשות את מלאכתו בעצמו. ואתה תשב ותנוח ותיכנס עמו בשיחה ותאמר לו, שאתה טוחן מומחה מוכן ומזומן לעבודה. הוא ישמח עליך ויאסוף אותך לביתו. ואתה תעבוד בטחנה ותשכיל. אז יבוא אליך רב עם בתו היחידה ויקחך לביתו, ואת בתו יתן לך לאשה. הווה זהיר, בני, שלא תתגלה לאיש. עשה עצמך כעם־הארץ גמור. היזהר שלא תראה אותך עין בשר־ודם בשעה שתהגה בתורה או בשעת תפילתך. אל תפשוט בגדי־גלותך עד שנבוא ונסירם מעליך. אל תשמע להפצרות, ולא תיכשל.

מיד נכנס הרועה־הנאמן ובגדי־גולה בידו, הלבישו ואמר לו:

– ביום חתונתך אבוא אליך ואורך את הדרך. שבעת הרועים יהיו שושביניך, ודוד מלך ישראל הוא ינגן בכינורו. זכור את אזהרתו של אברהם אבינו ואל תתגלה לשום בן־אדם, ואל תפשוט בגדי־גולה אלה – כי בנפשך הוא.

נכנסו כל הרועים ובירכוהו, ורוח נשאה אותו והורידתו לארץ.

ג

בו ביום, בצהרים, בא שמואל לאותו כפר. נכנס לטחנה ומצא את הטוחן כשהוא עומד נבוך ומצטער. משיח את צערו לאשתו ואומר:

– הרוח נושבת ומסובבת את כנפי הטחנה והכל מוכן לטחינה, ואני – מה כוחי! העבודה מרובה וסוחרי הקמח דוחקים – ואין עצה ואין חכמה! רציתי ליתן לו כמה שיפסוק הוא עצמו; רציתי לשלם לו יותר ממה שיבקש, והוא באחת – אינו רוצה להישאר.

ניחמה אותו אשתו ואמרה: אל תדאג, בעלי,הרבה פועלים למקום!

נכנס שמואל לתוך דבריהם ואמר:

– רבי יהודי, כבר הקדים המקום ושלח לך פועל אחר. סובבתי בערים ובכפרים וחיפשתי עבודת טוחן, ורגלי הובילוני לכאן.

נתמלא הטוחן שמחה ואמר:

– ברוך מכוון את השעה! לא יחסר לך, בעזרת השם, בביתי כלום.

נכנס שמואל לטחנה והתחיל מביט ומתבונן במה שלפניו. נתחוור לו הכל, והתחיל לעבוד כטוחן בין טוחנים. ראה בעל הטחנה וערב לו.

ושמואל כמעט קבע את דירתו בטחנה. היה משכים מבעוד לילה ונכנס לטחנה ועומד ומתפלל במסתרים, והיה מאחר בלילות ועוסק בנגלה ובנסתר. היתה הטחנה עושה את מלאכתה, והוא עוסק בתורה.

ראוהו הטוחן ואשתו עובד ואינו מפסיק אפילו לתפילה – והתפלאו.

התחילו מביטים אחריו, עד שהחליטו שאין הבחור מתפלל כלל.

פעם אחת ניגש אליו הטוחן ושאל:

– מה לך בחור, וכי אינך יהודי, חלילה, ואת האלהים אינך ירא?

נעץ בו שמואל עיני תם ושאל: מה?

התחיל הטוחן שוחרו מוסר ואומר:

– כיצד זה – יהודי ואינו מתפלל! מאז הבקר ועד שעה מאוחרת בלילה עובד ועובד, אי־אפשי בכך! “תן לו משלו” – ככתוב בפרק הקדוש.

היתמם שמואל וענה:

– מה אעשה, ריבוני, ואיני יודע להתפלל? למדתי להניח תפילין, להתפלל תפילות קצרות, ולומר פסוקי תהילים על פה.

תמה הטוחן על דבריו. הוסיף שמואל ואמר:

– בילדותי מתו עלי אבי ואמי. מוחי מטומטם ומבית תלמוד־תורה הוציאוני. היה עלי למצוא את לחמי בעצמי, ונשארתי עם־הארץ.

שמע הטוחן ונתגלגלו רחמיו נאנח וניענע בראשו ואמר:

– אם כן, יתום גמור ועלוב אתה – ואנוכי לא ידעתי. וי וי! לכשיעזרני השם אשכור לך מלמד. והוא ילמדך תפילה.

וארגזי הקמח שבטחנה התחילו מתמלאים והולכים. לא עבר זמן רב והרגיש הטוחן בכך ושמח. כשסיפר את הדברים לאשתו אמרה לו:

– הרי אמרתי לך – נער נאמן וישר־לב הזמין לנו הקב"ה. אלה שקדמו לו גנבים היו, וזה הריהו בחור כשר ונאמן. חבל שהוא אינו יודע אפילו להתפלל! יתום – השם ישמרנו.

והשם בירך את ביתו של הטוחן בגלל הבחור שמואל והיה עולה ומצליח. היה טרוד ועסוק עד שלא היה לו פנאי להשגיח על שמואל והילוכו; אף שכח את הבטחתו ולא שכר לו מלמד. התנהג שמואל כחפצו ועין זר לא ראתהו.

כך עברו עליו שבעה חדשים. הטוחן היה הולך ומצליח, מצא חן בעיני כל הפריצים, ויצא שם לקמחו בכל הסביבה.

­­­­­_______________

בעיר רחוקה אחת, מהלך חמישים מיל מאותו כפר, ישב לו רב צדיק תמים. היתה לו בת יחידה, מושלמת בכל המעלות, ושמה רחל. כבר הגיעה לפרקה והיתה כבת שבע־עשרה, ושידוך הגון לא נזדמן לה. הצטער הרב מאד. היו שדכנים דופקים על דלתיו; כבר עייפה הרבנית מלהכין כיבוד – וחתן לבתו של הרב אין.

פעם אחת ראה הרב בחלומו ישיש עומד מראשותיו ואומר לו:

– אל תירא ואל תצטער, מזלה של רחל בתך זורח כחמה. קח אותה וסע עמה לכפר פלוני, לביתו של הטוחן, ושם תמצאו את בן־זוגה.

התעורר הרב ורוחו נפעמה. התעודד ואמר: מפורש בגמרא, “אין מראין לאדם אלא מהרהורי לבו וכל החלומות הולכין אחרי הפה.”

בלילה נראה שוב אליו הישיש, דיבר אליו דברי־כבושים ואמר:

– הרי ציוויתיך לנסוע לכפר, הרחק חמישים מיל מכאן, לביתו של הטוחן! שמע בקולי וייטב לך ולבתך. נער טוחן תראה שם ועם־הארץ. אל תביט אל מראהו! אותו הוכיח אלהים לבתך.

אף הבת חלמה מעין אותו חלום; אליה נראה הישיש ואמר:

– לכי בת, והעירי את אביך. אמרי לו, שיסע אתך אל הכפר, לביתו של הטוחן. שם תמצאו בחור טוחן, והוא הוא זיווגך, בגדיו בלים ומקומחים, דיבורו כעם־הארץ – אל תשימי לב לאלה. בטחי בהשם ומזלך יזרח.

נתעוררו הרב ובתו משנתם מבוהלים ורוחם פעמה.

– בכתה הנערה וסיפרה את חלומה לאביה. אמר לה הרב:

– אל תבכי, בתי, אין זה חלום שוא. גם אלי נראה הישיש פעמים, ודיבר אלי אותם דברים ממש. כנראה, גזרו כך בשמים – ומי יחקור את דרכיו? בואי ונספר את החלומות לאמך, ונשמע את דעתה.

הלכו וסיפרו את חלומותיהם להרבנית, ופרצה בבכיה ואמרה:

– אוי לי, ווי לי! איך אשיא את בתי, בבת עיני, לעם־הארץ!

עיכבה בהם ולא נתנה להם לנסוע.

בלילה חלמו שלושתם חלומות: נראה אליהם הישיש והזהירם, שלא יתמהמהו והרב ובתו ימהרו ויסעו, ואם לאו מרה תהיה אחריתם.

ראו שאי־אפשר לסרב ומיהרו ונסעו אל הכפר.

קיבלם הטוחן בסבר פנים יפות, שמח עליהם ועשה להם סעודה.

אחרי הסעודה היה הרב משיח עם הטוחן, ותוך כדי שיחה שאלו למצבו. סיפר לו הלה, שזימן לו הקב"ה בחור כשר ותמים, והוא הביא עמו את הברכה. הארגזים מלאים תמיד קמח, ברוך השם, וההצלחה מאירה לו פנים. אלה שקדמו לו גנבו וגזלו, והוא לא חשד בהם. עכשיו שלחו לו, מן השמים ממש, בחור כשר, וידיו – זהב טהור. מיום שבא לטחנה יצא שם לקמחו בכל הסביבה. חבל שאינו יודע אפילו תפילה! יתום גמור מילדותו, השם ישמרנו.

וביקש מהרב, שישלח לו מלמד או ריש־דוכנא, שילמדו תפילה.

שמע הרב את דבריו בכובד ראש, ואמר לו, שמצדו אין מניעה אלא שצריך הוא לדבר עם הבחור תחילה, ולראות אם מוחו תופס.

אמר לו הטוחן:

– ימחול, רבינו, וימתין קצת, ואכנס לטחנה ואשלחהו. קשה מאד להפסיקו בעבודה. הוא לא יצא מן הטחנה אם לא ישאר מישהו שם.

מיד יצא הטוחן מביתו ולא עברו רגעים מועטים ונכנס לבית בחור לבוש בגדים בלים ומקומחים. נתן להרב שלום בשפה רפה. מיהר ויצק מים על ידיו ונגבן בכנף בגדו, מילמל “שאו ידיכם” בשגיאות גסות, וישב אל השלחן לאכול. ראו הרב ובתו את הבחור והנהגתו וחרדו.

המתין הרב עד שגמר סעודתו, ונכנס עמו בשיחה – להיוודע אם עם־הארץ הוא או אחד הנסתרים – ולא הוציא משיחתו כלום.

שאל אותו הרב:

– הכיצד בחור שכמותך אינו יודע לבטא מלה עברית כהוגן?

ענה שמואל להרב אותה תשובה שענה להטוחן.

שוב שאל הרב:

– כלום אינך משתוקק כלל להתפלל כדרך כל בני־ישראל?

נאנח שמואל וענה:

– ודאי משתוקק ותאב אני לכך. כשאני בא לבית־הכנסת ורואה שהכל עומדים ומתפללים מן הסידורים, ואני לבד עומד כאילם – רוצה אני לקרוע את עצמי כדג. אבל מה אעשה ובילדותי היה עלי למצוא את לחמי? יתום ונעזב הייתי. ונותני־לחמי לא השגיחו עלי ולא לימדוני. הנה ריבוני זה הבטיח לי, להביא מלמד בשבילי, ועדיין לא קיים את הבטחתו. שמא יזכיר לו הרבי?

קימט הרב את מצחו ונאנח ואמר:

– שמע, בחור, אם תרצה לילך עמי לעירי, אני אלמדך תפילות.

נתמלא הבחור שמחה ואמר:

– רבי, כל עבודה קשה שתתן עלי אעשה, ובלבד שאזכה ללמוד מפיך תפילה. אף חומש רוצה אני ללמוד.

עמד הרב והירהר: גזירה היא מן השמים. מי לנו גדול מרבי עקיבא – ועד ארבעים שנה עם־הארץ גמור היה.

נכנס הרב אל בתו ואמר לה:

– בתי, חמדת לבי, רצונו של מקום הוא, ועלינו לקבלו באהבה.

ענתה הבת ואמרה לו:

– אבא, עטרת ראשי, כל ימי שמחה הייתי לעשות את רצונך, ועל אחת כמה וכמה רצונך ורצונו של הקב"ה.

כיוון ששמע הרב כך ניגש אל שמואל ואמר לו:

– הכנס אל החדר השני ותראה את בתי, ואם תמצא חן בעיניך אתננה לך לאשה.

עשה שמואל כמו שציווהו הרב, ויצא וניענע בראשו והסכים. הורידה רחל בתו של הרב את עיניה ושתקה. עשו קניין־סודר והתחילו מכינים את עצמם לדרך.

ראתה הטוחנת ורצה אל בעלה, וסיפרה לו הכל. נכנס הטוחן אל הרב כשהוא מתרעם. פייסו הרב ופיצה אותו, ונפרדו זה מזה בשלום.

נכנס שמואל לתוך הטחנה ושהה קצת. ישבו הרב ובתו בעגלה, דוממים וחיכו לו. נאנח הרב. הפסיקה בתו את הדומיה ואמרה:

– הרשני, אבי מורי, ואומר לפניך דברים אחדים.

ייבב הרב ואמר:

– דברי, בתי העלובה, ויקל ללבך.

נזדקפה הבת ואזרה גבורה ואמרה:

– אבא, רצונו של מקום נתקיים, ואתה נאנח ומייבב?!

הביט אליה הרב מתמיה ומתפלא ואמר לה:

– בתי, משוש נפשי, גבורה זו לך מניין?

ענתה הבת ואמרה לו:

– לימדתני, אבא, שחייב אדם לבטל את רצונו מפני רצון קונו. מה אנו ומה ידיעתנו?

אורו פניו והביט אל בתו בגאון אבהי, והיא הוסיפה ואמרה:

– כלום יש דבר טוב מרצונו של מקום? אשרי מי שזכה לכך!

ופניה קרנו בדברה.

הציץ הרב לתוך עיניה המאירות של בתו ואורו עיניו.

ד

יצא שמואל מן הטחנה ושקיק על שכמו, ועלה וישב בעגלה אצל מחותנו הרב ובתו הכלה כשהוא לבוש בגדיו הבלים והמנוקים. כיוון שהגיעו לאכסניא ראשונה ירדו כולם מן העגלה. אמר לו הרב:

– בוא עמי ואקנה לך בגדים חדשים ויפים, כדי שתיכנס עמי לעירי מלובש כראוי.

ענה לו שמואל:

– מחותני ורבי, אי־אפשי בכך. לבוש אני בגדים ומשלי הם, מיגיע כפי.

השתומם הרב ושאל: הכיצד?

ענה שמואל:

– מימי לא לבשתי בגדים שלא קניתים בעמלי ובזיעת־אפי!

עמד הרב תוהה. התחיל משדלו בדברים ומבקשו, שיסיר מעליו את הבגדים הצואים, ולא יכלימו לעיני בני קהלתו. הביטה אליו הכלה ובקשת־אלם בעיניה, והוא באחת – אינו יכול ואינו רוצה! ראו שלשוא דבריהם, וחדלו לדבר אליו על הבגדים. היה הרב עגום ועצב מאוד. חישב את הזמן וכיוון להגיע לביתו בשעה מאוחרת בלילה, כדי שלא יראוהו אנשי עירו בקלקלתו.

הגיעו לביתם וראתה הרבנית את חתנה של רחל בתה היחידה, והתחילה בוכה ומייללת על מזלה הרע. ניסה הרב לנחמה, ולא קיבלה תנחומין. שידלתה רחל בתה בדברים עד שכבשה את צערה ונשתתקה.

התחילה הרבנית להפציר בו אף היא, שיסיר בגדיו מעליו וילבש נאים מהם, ולא יגרום להם צער וליבון־פנים – והוא לא ענה דבר.

נתגברו עליהם הלילה והעייפות, ונפלה עליהם תרדמה. ראתה רחל בחלומה איש ישיש עומד מראשותיה,כולו מאיר וקורן, ואומר לה:

– בזכות בטחונך, בתי, ובשכר ששמעת בקולי, תזכי ותראי את חתנך כשהוא לבוש בגדי כבוד. הווי יודעת, שאת עזרו ועליך לעמוד לימינו לעזור לו כל הימים. התחילי בזה מיד וסייעי לו לעמוד בניסיונו הקשה, שלא ייכשל ברגע האחרון. שמרי אותו מעיני זרים, מאזניהם הכבידות ומלשונם הרעה. זכרי בת, סוד כמוס מסרתי לך, ובנפשו הוא! שמרי אותו עד שתגיע השעה. עשי בחכמתך ולא ייגלה הסוד לשום בריה.

התעוררה רחל משנתה וראתה דרך סדק שבכותל, אור בהיר שמבקיע ויוצא מחדרו של חתנה. האזינה לקול נחרתם של בני־הבית וידעה שהם אחוזי תרדמה. ירדה על בהונות רגליה וניגשה והציצה לתוך הסדק. ראתה את חתנה שהוא לבוש בגדי־אור, ועטרה של נוגה בראשו והוא יושב ועוסק בתורה. שבה ושכבה על מיטתה, כולה לוהטת בשלהבתיה. הסתירה את שמחתה בלבה וחשבה מחשבות, איך לסייע לחתנה לעמוד בנסיונו הקשה. בשעה שקמו אביה ואמה משנתם עגומים ועצבים, ניגשה אליהם בפנים מאירות ואמרה:

– השם יתברך, זימן לבתכם היחידה את בן־זוגה, ואתם עצובים? שמחו עמי ביום שמחתי!

ייבבה האם ואמרה:

– אוי לי, וי לי, על מזלה של בתי, בבת עיני! איכה אשא את חרפתי וכאבי? מה יאמרו הבריות כשייוודע להם הכל! אלמלי הסיר, לכל הפחות, את הבגדים הצואים – – –

נזדקפה הבת ואמרה בקול בוטח:

– אל תבכיני, אמא, כך הוא רצונו של מקום, ולטובה! בידו המזל, וברצונו הוא מאיר כחמה. חתני יעמד בביתנו וישרת אותנו, לפי שעה, ולא ישגיחו הבריות בו ובמלבושיו. לכשתגיע השעה ילבש בגדי־חתונה יפים, שיקנה בעמלו ובזיעת־אפו, ואיש לא יכירנו.

שמע הרב דבריה של בתו, ובינתה, וקולה, קול אמונה ובטחון – ובטח לבו אף הוא. מיד חזר בתשובה על שהירהר אחרי מידותיו של הקב"ה. ואמר לאשתו:

– תהי בתנו, שתחיה, לנו למופת, וכמוה נשליך יהבנו על השם, שכל דרכיו צדק וחסד, ולא יעשה עוולה. ראינו בעליל שזהו רצונו – וייקום. נסיון קשה שלח עלינו, יתברך שמו – ואנו נתחזק ונעמוד בו!

מיד קרא לחתן ושאל אותו:

– בן כמה שנים אתה, שמואל בני?

ענה שמואל: בן שבע־עשרה שנה ושמונה חדשים.

ראו הרב והרבנית שהחתן והכלה בני־גיל הם – והתפלאו. קבעו את יום החתונה בו ביום שתמלאנה להם שמונה־עשרה שנה.

היה החתן משרת בביתו של הרב ועושה כל עבודה קשה, ולא השגיחו בו הבריות. נשאר סודו כמוס, ולא נודע לשום בן־אדם.

התחיל הרב ללמדו דברי יהדות, והחתן עשה את עצמו כאילו מוחו מטומטם וקשה לו להבין וללמוד משהו.

ורחל שמרה את חתנה בחכמתה, וסייעה לו לעמוד בנסיונו.

הגיע השבת שלפני החתונה, ושוב התחילה הרבנית להפציר בו, שיחליף את בגדיו וילך עמם לבית־הכנסת, לעלות למפטיר ול“בא־שיטנס” – ולא עלה בידה. שידלו אותה הרב והכלה בדברים עד שהרפתה ממנו.

ביום החופה, בצהרים, בא אדם אחד שהיה לבוש בגדי שומר ומקל־יער בידו. נכנס לביתו של הרב ושאל על חבירו החתן. שאלוהו לחפצו, והלה ענה:

– יחד עבדנו בביתו של אדון אחד, ובאתי לחתונתו, כמדובר.

שמע החתן ורץ לקראתו. התחילו מתנשקים וטופחים על הכתפים ושמחים.

ראתה הכלה את השומר ושמחה בלבה. נשא הרב עיניו למרום, כמבקש פתרונים, והרבנית בלעה את דמעתה ונאנחה.

לחשה הכלה משהו באזני אמה, ומיהרה הרבנית וכיבדה את השומר ביי"ש ורקיקים. האכילתו סעודה יפה וביקשה ממנו, להשתדל שיחליף החתן את בגדיו.

חייך השומר ואמר:

– אל תיראי, הוא יציית לי. הבי לי תחתונים, פוזמקאות ונעלים.

מיהרה הרבנית ונתנה לו מה שביקש.

לקח השומר את חבילת הבגדים בידו אחת, ובשניה אחז בידו של החתן, והוליכו אל הנהר לטבילה.

כששבו מן הנהר ליווהו השומר לחדרו, ויצא אל בני־הבית.

התחילו מבקשים שילבישנו את הקפטן והשטריימיל, והוא ענה:

– אל תחפזו בלבישה! עד כאן הוא ברשותי, וכאן ואילך הוא ברשותם של השושבינים. יבואו הם וילבישו את החתן כראוי לו.

ועזב אותם ונכנס אל החתן.

בינתים העריב היום, והתחילו הקרואים מתאספים לקבלת־פנים. ישבה מקהלת המנגנים וחיכתה, כל אחד ואחד וכלי נגינתו בידו, מושך באזני־כינורו לכוון את המיתרים. נשמעה מעין תלונת־לחש: רבותינו, כבר הגיע זמן של קבלת־פנים! עד מתי?

נכנס השומר ודפק בשלחן ואמר:

– ובשלמה הבהלה? כלום יצא החתן מן הסלע? חייבים אתם לחכות עד שיבואו המחותנים! דורות ועולמות היו עומדים ומצפים להם, ואתם – אין לכם פנאי? כל הרוצה לזכות ולהיות עמם לקבלת־פנים ירד ויטבול!

היה הקול נפלא, קול נגיד ומצווה. הביטו אל השומר וראו שהוא טובל כולו באורה. מיהרו ועשו כדבריו.­

_________________

בו בלילה גילו להאר“י את הכל בחלום, וציוו לו ליקח את אחותו עמו ולנסוע אל החתונה. אלמנה היתה, לא עלינו, ושוב היתה יושבת בביתו של אחיה. נכנס אליה האר”י בברכת מזל־טוב ואמר לה:

– רואה את אחותי, כמה מרובים רחמיו של מקום, שזיכה אותך לשמוח בחתונתו של שמואל בנך. בואי וניסע, לפי שהכל יושבים ומחכים לנו.

בכתה האם מרוב שמחה ושאלה:

– ואותן העינים המזהירות שכיביתי, בעוונותי הרבים, השב אליהן אורן?

ענה לה האר"י:

– לא ראיתיו מיום שהלך ממני, אבל מובטחני שאורו מאיר בכל העולמות.

רצתה לשאול עוד מה, והאר"י הפסיקה ואמר לה:

– לא עת שאלות עכשיו, אחותי. הכל מוכן לחופה והמחותנים עומדים ומחכים.

מיהרו וישבו בעגלה. קפצה להם הדרך הדרך ובין רגע הגיעו לשם.

­________________

ובביתו של הרב היו הכל יושבים ומצפים ולבם פועם. דומיה חרישית היתה נסוכה על כולם ומבין ריסי עיניהם הפתוחות לרווחה נשקפה ציפיית פלאים.

בחצות הלילה התחילה רוח צפונית נושבת. נשמעה ממרחקים נגינת כינור ערבה ונפלאה. נמשכה להקת המנגנים אחריה, וניגון פלאי התפרץ מכינורותיהם, ניגון ערב שלא שמעתו אוזן. מיד נשמעו דהרות סוסים ופעמי מרכבות. עלה השומר וקרא:

– ברוך הבא, רבי אברהם! ברוך הבא, רבי יצחק! ברוך הבא רבי יעקב! ישמחו האבות ביוצאי חלציהם, שישו ושמחו קדושי עליון בשמחת נכדכם. רבי דוד ינצח בנגינות, ורבי שלמה ישמח את החתן והכלה ואת כל הקרואים בשיר ומשל. פנו דרך לדודו של החתן רבי יצחק לוריא! תשמח ותגל האם בפרי בטנה!

שמעו הכל וכמעט שפרחה נשמתם.

והשומר הוסיף והכריז:

– המחותן רבי אברהם ילביש את החתן בז’ופיצה. המחותן רבי יצחק יחגרהו באבנט. המחותן רבי יעקב יצנפהו שטריימיל. דוד החתן, האר"י, ילבישנו את הקיטל. כל שבעת הרועים יברכו את החתן והכלה קודם החופה!

נתמלאו כל הלבבות חדווה עד כדי כלות הנפש.

מיד עמד לפניהם החתן עטוף בגדי־כבוד ופאר, ואש ליהטה סביבו.

ושוב נשמעה נגינת כינור עריבה ונפלאה, וטל של תחיה התחיל רועף. נתעוררו הכל ופניהם אורו וצהלו.

עמדו שבעת־הרועים עם החתן והכלה תחת החופה, וכל אחד ואחד בירך ברכה אחת משבע ברכות. נשמעו קולות וברקים כבשעת מתן־תורה. היה דוד מלך ישראל עומד ומנצח בנגינות, ושלמה המלך משמח את החתן והכלה וכל הקרואים בדברי חכמה, משל ומליצה, וכל המסובים כמעט שיצאה נפשם בשמעם.

פתח החתן ודרש במעשי־בראשית ומעשה־מרכבה, ובדברים שלא שמעתם אוזן.

והסעודה – מעין עולם־הבא, וסבלונות – עין לא ראתה.

ופתאום נעלמו כל השושבינים ונשארו רק האר“י ז”ל ואחותו.

האר“י ז”ל נשאר עד אחר שבעת ימי המשתה. ואם החתן נשארה עם הזוג לכל ימי חייה.

א

במרחקי מדינת תימן. לפני שנים רבות, גר לו איש יהודי גדול בתורה, בחכמה וביראה, ושמו רבי פינחס בן אלעזר הכוהן. זכה אותו יהודי לשני שלחנות, ויצא לו מוניטין בעולם על חכמתו, עשרו ונדיבות לבו. בן גדולים ועשירים היה ונפלו לו בירושה הרבה נכסים, בתים וארמונות, עבדים ושפחות – חוץ מכסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות, ומעות הרבה במזומנים. לא היה זקוק כלל לעסוק בסחורה, והקדיש כל ימיו לתורה, לעבודה ולגמילת־חסדים מתוך הרחבת־הדעת. אף אשה טובה, מתת אלהים, היתה לו, מושלמת בכל המעלות: יפת־תואר ומראה, חכמה, נבונה ומלומדת, אשת־חיל ויראת אלהים, ועל כולם טובת לב ובת נדיבים.

אולם לגמור את ההלל על רחל אשתו של רבי פינחס אי־אפשר לפי שאין בשר־ודם קונה שלימות גמורה, אף היא הקב"ה סגר את רחמה ומנע ממנה פרי־בטן. קיבלה רחל את גזר־דינה באהבה, לא באה בטרוניה ולא הירהרה אחרי מידותיו של מקום. ורבי פינחס בעלה היה טוב לה מהרבה בנים. אף הוא הכיר את טוהר לבה ואהב אותה אהבת נפש.

וכשעברו עשר שנים ולא ילדה, הזמין רבי פינחס לביתו שני סופרי־סת"ם, מן המפורסמים¹ לשבח, וביקש מהם שיכתבו לו שני ספרי־תורה, לשמו ולשם אשתו מרת רחל שתחיה. עשה עצי־חיים של הבנים ושן, וכתרי־תורה וידות של זהב טהור ואבנים־טובות. עשתה רחל אשתו חגורות ומעילים של שיראים, וחופה של משי, רקמה אותם בטוב־טעמה ובתבונות כפיה, ושיבצה אותם בזהב וכסף ואבנים טובות ומאירות. עשה רבי פינחס משתה גדול – חתונה ממש ושבעת־ימי־המשתה כראוי לו.

לא עברו ימים מועטים ונמלך רבי פינחס באשתו ומצא שלא די להם בתורה שמונחת בהיכל, אלא בתורת השם חיה ומשיבת נפש שיוצאת מפי לומדיה. הלך ובנה הרחק מן העיר, בין הרים וגבעות, ישיבה גדולה ומפוארה. בנה בתים נאים לראש־הישיבה ועוזריו, בתים לתלמידים – לאכילה וללינה. הקים בית־כנסת מפואר בתוך גנים של עצי־חמד ועצי־פרי, להשיב נפש ולסעוד לב. היו שם יערות וכל מיני אילנות וצמחים ופרחים; ובריכות זכות בהרים מסביב, ופלגים מפכים ומשמחים נפש. הכין רבי פינחס הכל בעין יפה, כדי שירחב לבם ויעסקו בתורה ועבודה מתוך שמחה. אף הוא עצמו קבע שם את דירתו לכל ימות החול, ורק לשבתות, ראשי־חדשים וימים־טובים היה חוזר לעירו ולביתו.

כך היה רבי פינחס מידבק בקונו בדומיית הרים ועוסק בתורה ומצוות ומעשים־טובים כל הימים, ועלה ממדרגה למדרגה, עד שהיה לאחד מצדיקי דורו. לא עברו ימים מועטים עד שהגיע לביטול־היש. שכח את עצמו לגמרה, והיה עומד ומתפלל על אחרים, דואג להם ועוזרם עד כדי מסירת נפש.

הגיעה צדקתו עד למרומי שחקים, ועשתה רושם בפמליה של מעלה.

פעם אחת ניגלה אליו אליהו הנביא, זכור לטוב, ואמר לו:

– הגיעה צדקתך עד לפני כיסא־הכבוד, וביטול־ישותך היה לריח־ניחוח לפני המקום. בשביל שביטלת את רצונך מפני רצונו, ומסרת את נפשך על אחרים, ותפילתך זכה ואין בה שום פניה שאתה תיענה על ידיהם – עשו אותך לצדיק־גוזר, ואת באי־עולם מסרו בידיך. אתה תבין ללבם ותמלא את מחסורם, את אשר תברך יהיה מבורך, וכל אשר תגזור יקום.

לא עברו ימים מועטים ונתפרסם רבי פינחס בתפוצות ישראל, והתחילו נוהים אחריו מקרוב ומרחוק, כל אחד עם נגעי לבו – צרות הכלל וצרות הפרט – לבקש ממנו ברכה ותפילה. באו אליו נשים עקרות, קשות־רוח ומרות־נפש, לשפוך לפניו שיחן ולבקש פקודה. היה הוא מנחם אותן ומתפלל עליהן ומברכן – והקב"ה היה מקבל את תפילתו ומקיים את ברכתו.

אולם על עצמו לא היה מתפלל, ועל ביתו לא ביקש, הרבה עקרות נפקדו בזכות תפילתו – ורחל אשתו נשארה עקרה.

היתה רחל יושבת בעיר ומשגחת על בית הכנסת־אורחים שבנה בעלה ודואגת לכל מר־נפש, קשה־יום, יורד ואומלל. היו נשים צדקניות שבעיר באות ומסייעות לה, ומשיחות עמה בחדשות ונצורות, מזכירות, דרך־אגב, נפלאותיו של רבי פינחס בעלה – מעשה בעקרה פלונית ובחשוכת־בנים אלמונית. היתה רחל שומעת ואינה משיבה כלום.

פעם אחרת התחילו נשים צדקניות מספרות באזניה בשבחו של בעלה, מתלחשות ורומזות – השיאה אותן רחל לדברים אחרים.

ראו שאין רמיזותיהן עושות רושם והתחילו מדברות על לבה ומשיאות לה עצה, שתפציר באותו צדיק, שיתפלל עליה ותיפקד אף היא כשאר בנות ישראל. כלום גרועה היא מכולן ואינה ראויה לברכה? וכי בשביל שאשתו היא הפסידה?

נתכרכמו פניה של רחל ושתקה.

היו הנשים מזכירות לה מעשה רחל וחנה, ומזהירות בה שלא תשב ותחכה עד שתבלה.

נכנסו דבריהן בלבה כארס של עכנאי, והתחילו מחלחלים ומפעפעים עד שנגזלה מנוחתה. נתלקחה תשוקה עזה בלב, והיתה הומה ונכספת לילד. נתגברו געגועיה וכיסופיה עד שצמחה קינאה בלבה. כל פעם שראתה אם שמיניקה את בנה – היתה נפשה יוצאת; ראתה אם שמוליכה את בנה לבית רבו – גדל צערה מנשוא, עינו אותה לילי־נדוד ואזלה מנוחתה.

הרגישה בעצמה שהיא חוטאת, והיו כל ימיה מלאים חרטה. ראתה שאין דרך אחרת לפניה אלא להתוודות לפני בעלה הצדיק, ולגלות לו כל נגעי לבה. הרבה פעמים חגרה עוז וסידרה את טענותיה: הרי באמת אינה גרועה משאר עקרות שבישראל. מי לנו גדולה מרחל אמנו, ואף היא קינאה באחותה ואמרה ליעקב אבינו: “הבה לי בנים!” אלא שבשעה שהיה רבי פינחס בעלה בא לביתו ושואל לשלומה, מיד היו טענותיה מסתתמות, ולא היתה יכולה לפצות פה ולבקש על עצמה. היתה משדלתו ומבקשתו להתפלל על אחרים ולברכם, ולא הזכירה את עצמה אפילו ברמז כלשהו. היו עיניה מזהירות ופניה מאירות – והיא כולה אושר, נחת ורצון.

ראתה שאי־אפשר לה לדבר אל אישה ולבקש על עצמה כלל, והתחילה בוכה במסתרים. היתה נכנסת בכל יום לחדרה ויושבת ובוכה.

ב.

פעם אחת טעה רבי פינחס בלוח והקדים לבוא לביתו שני ימים קודם ראש־חודש. לא חיכתה לו רחל אשתו ולא ציפתה לבואו, והיתה יושבת בסתר חדרה ובוכה. נכנס רבי פינחס ומצא אותה בבכייה. כיוון שראתה אותו אורו עיניה ונתלהבו פניה, ופנינים של דמעה היו עומדות על לחייה ומתנוצצות. נסתכל בה רבי פינחס ושאל:

– מה לך אשתי שאת יושבת ובוכה – שמא אירע משהו?

ניסתה רחל לצאת ממבוכתה וענתה אף היא בשאלה:

– מה לך בעלי שהקדמת לבוא הפעם – לא חודש היום ולא שבת?

נתעורר רבי פינחס וענה:

– כנראה טעיתי בלוח – אבל הגידי לי, אשתי, בכיה זו למה?

חגרה רחל עוז ואמרה:

– מן השמים סיבבו שתטעה, כדי שתמצאני בבכיי ותראני בצערי.

אנחות ויבבות טרופות הפסיקוה בדיבורה.

אמר לה רבי פינחס:

– שנו חז"ל: “המתפלל בעד חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה”, ואני התפללתי על הרבה עקרות – הן נענו ואנו לא נענינו – מסתמא צריך לשנות סידרי בראשית ואסור להטריחו, כביכול, לצורך עצמנו.

כבשה רחל את אנחותיה ואמרה:

– כלום לא שנו, שהקב“ה מתאווה לתפילתם של צדיקים? והרי אף אברהם אבינו אמר: מה תתן לי, אף רחל אמנו תבעה בנים והקב”ה שמע בקולה ופתח את רחמה, אף חנה שפכה את שיחה ומר־נפשה לפני המקום ונענתה.

אמר לה רבי פינחס:

– אלה אוהביו של מקום ובחיריו היו, ואני – הדיוט. על שכמותי אמרו: “אין חבוש מתיר עצמו מבית־האסורים”.

נתנה בו רחל עינים מליאות צער אילם ועמדה ושתקה.

לא יכול רבי פינחס לעמוד בפני אלם־צערה, ניענע בראשו ואמר:

– בתי, אף את אחזי מעשי רחל וחנה – עמדי והתפללי.

ענתה רחל ואמרה:

– אף אתה אחוז מעשי אבות, כמה שנאמר: “ויעתר יצחק לנוכח אשתו”.

מיד עמדו זה בזווית זו, וזו בזווית אחרת – והתפללו.

עלתה תפילתם לשמים והרעישה עולמות. נפתחו שערי גוף, אוצר הנשמות שמתחת לכיסא־הכבוד, ונשמות זכות וטהורות התחילו רצות הנה ושוב, והיו כולן מבקשות לזכות ולירד לתוך ביתם של אותם צדיקים. מיד בא השטן ועמד לפני בית־דין של מעלה והתחיל מקטרג עליהם ואומר:

– חס ושלום! הנשמע כזה? מסרו את עולמו של הקב“ה בידי ילוד־אשה – עכשיו הוא משעבד פמליה של מעלה לקינאתה של אשתו, ולד רוצה היא, להשתעשע עמו, להשתבח ולהתפאר בו. חסל סדר צדקה והכנסת אורחים! וכי כך עובדים את הבורא מאהבה ובלי פניות? הרי הקב”ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה. חייב מיתה הוא! “ודאשתמש בתגא חלף”.

מיד ניצנצה ועלתה למקום מקהלת קודש, עדת פירחי מלאכים, ושירה בפיה – כולה זכה וצחורה, כולה תמימה וטהורה – כולה נבראה ממצוותיהם של רבי פינחס ורחל אשתו.

לרגע נבהל המקטרג ונשתתק. נסתתמו טענותיו. פתח בקיטרוג על רחל הצדקת ושוב השתיקוהו פירחי המלאכים. בין כך עלתה תפילתם לפני כיסא־הכבוד. קיבלה הקב"ה ברחמים וברצון, והוציא נשמה גדולה וקדושה מאוצר הנשמות, גוף, והורידה לעולם השפל.

עשה השטן את שלו ולא פסק מלקטרג. תבע שיקחו מהם את הילד, תיכף ללידתו, לפי שלא בא לעולם אלא על־ידי קינאה וחטא.

נמנו וגמרו לשלוח את המקטרג לעולם השפל, לנסות את רבי פינחס בנסיון קשה, ואם לא יעמוד, חלילה, בנסיונו יקחו ממנו את הילד, ואם יעמוד – יצא בצער גידול בנים. וגדול יהא הצער, ואף טיפה של נחת לא תהא בו עד שיסורו כל הפגמים. הילד יימסר לידיו של מלאך טוב, לשמרו כבבת עינו, והצער יכפר על עוון אבותיו וקינאתם.

ומינו את אליהו הנביא, זכור לטוב, לשמור על הילד.

_______________

לא עברו ימים מועטים עד שנפקדה רחל בפרי־בטן. קמה והודתה ושיבחה להקב"ה על שקיבל את תפילת בעלה ומילא את בקשתה. חילקה הרבה מעות לעניים ומתן־בסתר ליורדים, ונדרה נדר ואמרה:

– רבונו־של־עולם, אלהי האבות והאמהות! אתה ראית ללבי ושמעת בקול עבדך, ותתן לאמתך הריון. גלוי וידוע לפני, שלא אני ולא בעלי כדאים לכך, אלא אתה, ברחמיך הרבים, ראית בעניינו ועשית עמנו חסד. אתה השאלתנו ילד שיאיר את חשכת חיינו. הנני מוכנה ומזומנת לשמור את פקדונך באהבה, כשם שעשתה חנה הצדקת בשעתה – גם הוא יהא שאול לשמך כל הימים. בכל כוחי אשמרנו. בתורתך יהגה, ואת פקודיך ישמור.

כשבא רבי פינחס לביתו סיפרה לו הכל. אורו פניו ואמר לה:

– רחל אשתי, את השאלת את בנינו שייוולד לנו, במזל טוב, להקב"ה ולתורתו הקדושה. לא יעברו ימים רבים ויימלאו ימי הריונך, ותלדי אותו בשלום, בעזרת השם. לפיכך אנחנו חייבים להכניסו לאווירה של תורה. עכשיו נר דולק על ראשו ומלאך מלמדו כל התורה כולה – עוד מעט ויגיע זמנו לצאת לאוויר העולם השפל. מוטב שייכנס למקום שנצטרף ונזדכך על־ידי קול תורה שאינו פוסק. בשעה שישכב בעריסה צריך הוא להתנמנם מתוך ניגונים של תורה ותפילה. לפיכך הריני מבקש ממך, רחל אשתי, שתבואי עמי אל הישיבה, לבית שבניתי שם בשבילך – ושם תלדי את הילד בעזרת השם.

ענתה רחל בשמחה רבה ואמרה:

– פינחס בעלי, יפה דיברת, והריני שמחה לקיים דבריך!

שלחה וקראה לשבע נשים צדקניות, מסרה להן את המפתחות ואמרה:

– הריני מוסרת בידיכן את ההשגחה על האורחים. הזהרתי את עבדי ושפחותי לשמור ולקיים כל אמרי פיכן. כל אחת תשגיח ביומה על הבית, שלא יחסר להם כלום, ושיתקבלו בסבר פנים יפות. אתן תשמורנה על טהרת הבית ונקיונו עד אשר אשוב בשלום.

בירכו אותה הנשים, והבטיחו לה למלא את בקשתה בשמחה.

ג.

לקחה רחל עמה שפחות ומשרתות, והלכה והתיישבה בבית שבנה לה בעלה סמוך לבית־הישיבה. היו החלונות יוצאים לגן וקול תורה נמשך והולך דרך ענפים ועלים ונכנס לבית.

כשהגיעו חבלי־לידה הושיבו באותו בית מניין של יריאים ולומדי־תורה, והם ישבו ולמדו בהתלהבות ודביקות. נתגברו קולות אדירים של תורה על קולי־קולות של חבלי־לידה – וילדה רחל את בנה בשלום.

כשיצא הילד לאוויר העולם הבהיק זיוו ונתמלא כל הבית אורה. מיהרו וכיסו אותו בטלית לבנה, לשמרו מעין־הרע.

שלח רבי פינחס שליחים לבשר בכל הסביבה, שנולד לו בן במזל טוב, ולהזמין את הכל לברית. היו כולם טרודים ומכינים סעודה רבה כידו הטובה של רבי פינחס.

באו רבנים, פרנסים, לומדי־תורה, נכבדים ועשירים, פשוטי־יהודים, עניים ואביונים, מערים קרובות ורחוקות. קיבלו את כולם בסבר פנים יפות ואיכסנו אותם כיאות. מינה רבי פינחס את ראש־הישיבה ותלמידיו על הגדולים והחשובים, לשמשם ולשרתם לפי כבודם ומעלתם, והוא עצמו בחר לו את העניים והאביונים ויהודים סתם. היה עומד ומשגיח על משרתיו הנאמנים ומזרזם לעשות את רצונם של אורחיו של הקב"ה אלה, ולמלא כל משאלות לבם בעין יפה וביד רחבה.

הכניסו את הילד בבריתו של אברהם אבינו, ואף בכיבודי מצוות לא קיפחו את חלקם של הנחותים והפחותים. היה ראש־הישיבה סנדק ויהודי פּשוט, מוהל מומחה. הכניס את הילד בבריתו של אברהם אבינו, וקרא את שמו בישראל אלעזר ברבי פינחס הכוהן.

ישבו לסעודת־מצווה בין האילנות, תחת כיפת השמים. היה ראש־הישיבה משגיח על הרבנים והנכבדים, ותלמידיו משמשים אותם ומגישים להם אוכלים ומשקים, ורבי פינחס היה עומד על הפחותים והנחותים, מזרזם לאכילה ולשתיה, ומדקדק שיביאו לפניהם ממבחר מאכליו ומיטב ייניו.

היה בין העניים אחד שהיה מכוער ביותר, בגדיו סמרטוטים ושער ראשו וזקנו קיליקין, קיליקין, פניו וידיו מכוסות אבעבועות ומכות טריות, וריח רע נודף ממנו. נתרחקו כל העניים ממנו ולא רצו ליסב עמו. היה אותו עני עומד ובוכה ומקלל קללות נמרצות. כיוון שראהו רבי פינחס אחזו בידו והושיבו אצל שלחן מיוחד, ישב אצלו ופייסו ושידלו בדברים. ציווה והגישו לו כל מיני אוכלים ומשקים, והלה חטף ואכל, חטף ושתה עד שלא נשאר כלום. רמז רבי פינחס והביאו לפניו שוב מנות יפות. זלל וסבא, זרק ושפך לתוך מיעיו עד שהתחיל להקיא. נשמטו השמשים אחד אחד. ורבי פינחס לא געלה ולא בחלה נפשו בו, הקימו וסעדו ואחזו בראשו עד שפסק. ניקה אותו ורחצו, הוליכו לחדר והשכיבו, ועמד עליו עד שנפל וישן.

טיהר רבי פינחס את עצמו והחליף בגדיו וחזר אל העניים. חילק להם מנות, בגדים, ומעות, בעין יפה, וליווה אותם לדרכם.

לאחר שניפטר מן העניים בשלום וברכה ביקש ליגש לשלחנם של תלמידי־חכמים, לשמוע חידושי־תורה. ראה שוב אותו עני בעל קיליקין שעומד ובוכה. שאלו רבי פינחס על בכיו, והלה השיב, שהוא רעב וצמא. מיד נתן לו רבי פינחס תרנגולת צלויה, בגדים וכסף ונפטר ממנו.

לא עברו רגעים מועטים ושוב הפסיקו קולו של אותו עני. רץ אליו רבי פינחס ושאל אותו לסיבה, והלה התייפח וענה:

– התנפלו עלי הקבצנים המנוולים, ימח שמם, וגזלו כל מה שהיה בידי – ונשארתי ערום ורעב ומחוסר כל.

ניחמו רבי פינחס ושידלו בדברים וחזר ונתן לו תרנגולת מפוטמת, הירבה בבגדים והעדיף במעות, ליווהו וחזר לשלחנה של תורה.

היה רבי פינחס עומד ומתענג מדברי תורה שיצאו מפיותיהם של תלמידי־חכמים. פתאום נראה לו אותו עני שעומד וידיו ריקות, והוא מלא רתיחה וזועף ומקלל. פייסו רבי פינחס עד ששככה חמתו ונשתתק, נתן לו בר־אווז שמן וצלוי, בגדים נאים וכסף משנה.

ארבע פעמים נפטר ממנו אותו עני עמוס כל־טוב, וחזר אליו בידים ריקות. בפעם החמישית אמר לו רבי פינחס:

– רואה, אני סבא, שרעב אתה ועייף. רצונך – שב אל השלחן ותאכל ותשתה ותנוח, ואני אמלא את חסרונך. עד שאתה נח ילכו להם.

ענה העני בעל הקיליקין ואמר:

– רואה אני שצדיק גמור אתה וענוותן. פשוט את בגדיך והלבישיני, ותנוח עלי דעתי.

מיד מילא רבי פינחס את בקשתו.

אכל העני ושתה כדרכו ורבי פינחס עמד עליו ושימשו. לאחר שאכל נתן לו אווז מפוטם, בגדים ומעות, ורצה ללוותו. אמר לו העני:

– אל תלך עמי, ענוותן, ואל תלווני. יברכך השם וישמור את נפשך.

ותוך כדי דיבור נעלם העני בעל הקיליקין.

נשאר רבי פינחס עומד כפות למקומו משתאה ומשתומם.

עד שלא יצא מתמהונו ראה ישיש אחד, שיבה, שפניו מאירות ועיניו מזהירות, עומד על הדלת ומחכה לו. מיהר וניגש אליו ושאל אותו, מפני־מה הוא עומד ואינו משמח את לבו בסעודה של מצווה. ענה לו הישיש:

– כוהן אני ובן כוהנים, וצוואה לי מאבותי, שלא אהנה מסעודת־מצווה עד שאברך את מי שהסעודה משלו ולכבודו. עומד אני כאן ומחכה לאבי הילד, שיבוא ויכניסיני לביתו, ויניח את הרך־הנימול על כפי, עטוף בטלית לבנה, כדי שאברכנו.

מיד הכניסו רבי פינחס לביתה של אשתו. בירך אותה הישיש. עטף רבי פינחס את הילד בטלית לבנה ומצוייצת והניחו על כפיו של הישיש.

מיהר הישיש ועקר את רגליו, קפץ ויצא מן הבית וברח.

נבהלו ונדהמו רבי פינחס ואשתו, וניטל מהם הדיבור. נתעורר רבי פינחס ורץ אחריו וצעק. נטפלו לו בני־ביתו ואורחיו, והתחילו אף הם רצים ורודפים אחרי אותו ישיש. אלה ברגל ואלה בסוסים קלים – ולא השיגוהו. כעל כנפי רוח נישא ורחף והילד על כפיו, רדפו אחריו עד שהגיע להר. ראו אבן גדולה שנעתקה ממקומה, והישיש נכנס לתוך ההר ונעלם.

הגיעו להר וראו את האבן הגדולה שסתמה את פי המערה. ניסו להעתיקה ממקומה – ולא יכלו. נשארו עומדים בין הסלעים הקשים, תולשים שער ראשם וממרטים זקנם, בוכים ומייללים במר־רוחם.

ד.

חזר רבי פינחס לביתו, והיה יושב ודומם ועוצר את דמעותיו. היתה רחל אשתו מטיחה ראשה בכותל, בוכה ומתעלפת. כבשו הכל את עיניהם בקרקע והיו נאנקים ונאנחים. היו ראש־הישיבה ואורחיו, הרבנים והחשובים, הולכים כנזופים. היה צער אילם ונורא מרחף בחללו של הבית, ולא קמה רוח בהם להפסיק את דומיית האבל.

נתעורר רבי פינחס וקם, הצדיק את הדין ובירך על הרעה.

ניגש אל רחל אשתו נזוף ושותק, והיה מביט אליה ודומם.

ורחל לא פסקה לבכות עד שנתעלפה וכמעט שיצאה נשמתה. כשהשיבו את רוחה והשכיבוה על מיטתה שכבה דוממה, לא הכירה ולא ידעה כלום. היתה מוטלת כאבן שאין לה הופכים, נותנת עיניה בתקרה כל אותו היום.

ביום השני ניסה רבי פינחס לדבר אליה, ולא רצתה לשמוע דבר. כבשה פניה בכר ובכתה חרישית עד שנתעלפה. לא אכלה ולא שתתה ולא טעמה כלום, חוץ ממה שיצקו לתוך גרונה בשעה שהיו משיבים את רוחה. ביום הרביעי פסקה ההתעלפות, ולא היה בה כוח לבכות יותר. התחילו מלגימים ומאכילים אותה, והיא לא מיחתה בידם. היתה שוכבת דוממה על מיטתה.

חלפו עוד ימים אחדים, וכפול היה צערו של רבי פינחס. היה יושב אצלה, משדלה בדברי־כבושים ומזכיר לה שבת־ישראל אסור לה להתנהג כך, ודין מפורש הוא בגמרא, שתינוק שלא מלאו לו שלושים יום אין סופדים ואין מתאבלים עליו. הרי אלעזר בנם לא מת. סיפר לה כל מה שעבר עליו עם אותו עני בעל הקיליקין. ברי לו שלא היה זה אלא נסיון – והוא עמד בו. אף אותו ישיש אינו אלא שליחו של מקום, ומאור עיניו וזוהר פניו מעידים בו שאינו גונב־נפשות, ולא עוד אלא שביקש ממנו שיעטוף את הילד בטלית לבנה ומצוייצת. לאט לאט התחילה לענות, אלא שלא היתה תשובתה כדרכה. עברו ימים אחדים וירדה מעל מיטתה והתלבשה. לא רצתה לקבל פני קרובים, ואפילו רבי פינחס בעלה היה עליה לטורח, והיתה מתרחקת ממנו. אף הוא עצמו נשתנה קצת, והיה מתרחק מאנשים ומתבודד, ומבקש לו תנחומים בתורה הקדושה ובסודותיה.

לא עברו ימים מועטים עד שמסר רבי פינחס את הישיבה ובית הכנסת־האורחים בידיהם של אנשים נאמנים, והשאיר הון רב לקרן עולמית עבורם. לקח את רחל אשתו ונאמני־ביתו ומשרתיו המסורים לו, ויתר הונו ונסע למדינה רחוקה – מקום שלא הגיע שמעו לשם.

באותה מדינה רחוקה, ביער עבות, בנה בית בשבילו ובית מיוחד בשביל אשתו. בנה על פרשת־דרכים בית גדול ויפה לאורחים, וחדרים רבים בו לאכילה, שתיה ולינה. תלה שלטים על ארבע רוחותיו, בהרבה לשונות: כל דכפין יתי וייכול וכל דצריך ייתי וילון. היה הבית פתוח לכל עובר, והיו מקבלים כל אדם בסבר פנים יפות וממלאים משאלות לבו של כל עובר ושב. הזהירם רבי פינחס שלא יגלו לשום בריה את שמו. העמיד עליהם ממונה לכלכל את הבית – איש כרוחו.

התיישבו רבי פינחס ורחל אשתו בבתיהם שביער, מובדלים ומופרשים מן הבריות. היה הוא יושב ומתבודד, מתבונן במעשיו של הבורא ומתעמק בסודות התורה, ורחל אשתו היתה יושבת בסתר ביתה, בוכה ומתגעגעת על בנה יחידה שנחטף ממנה ואיננו.

וכשהיתה מתעוררת בלבו של רבי פינחס תשוקה להתערב עם הבריות, היה נכנס לביתו שעל פרשת דרכים ויושב לו כאחד מעוברי־אורח, או שהיה עובד כאחד המשרתים והשמשים. היו אנשיו הנאמנים מעלימים עין ומכסים סוד ועושים עצמם כלא־יודעים, ונותנים לו לשרת ולשמש ולעשות כל מלאכה – ולא נתגלה סודו לשום בריה.

ורחל היתה יושבת בביתה שביער, בדילה מן הבריות, וסופרת ימיו של אלעזר בנה, ומונה מניין שבועות, חדשים וימים – בן כמה היה עכשיו אילו לא קרה אותו אסון, ומה היה לומד. שפויה היתה בדעתה, אלא שכל מעייניה היו באלעזר בנה שנחטף. דלל מקור דמעתה ולא היתה בוכה, אלא יושבת וזורקת מבט אילם כלפי מעלה, בעפעפים שנשרו ריסיהן מרוב בכיה.

כך עברו כשלוש־עשרה שנה. רבי פינחס היה מפיג צערו בתלמוד תורה ובאהבת הבריות, ורחל – פצע עמוק בלב, מגליד וחוזר ונפתח.

פעם אחת היה רבי פינחס יושב ועוסק בתורה, מתעמק בסודותיה וכולו נתון בה. פתאום הגיעו לאזניו צווחות ויללות, שיצאו מביתה של רחל אשתו. הפסיק משנתו ורץ ונכנס לביתה, ומצא אותה ממרמרת בבכי. התחיל מדבר על לבה ושואל:

– רחל אשתי, בכיית פתאום זו מה היא? כלום אירע משהו?

ענתה רחל ואמרה:

– פינחס בעלי, בוכה ומבכה אני סעודת בר־מצווה של אלעזר בננו, שמלאו לו היום שלוש־עשרה שנה…

זלגו עיניו של רבי פינחס דמעות.

מחה את דמעותיו והתאפק, ישב אצלה ומחה את דמעותיה, ואמר לה:

– רחל אשתי, אף רחל אמנו בן היה לה ואבד והיא יצאה מקברה והיתה בוכה ומבכה, והקב"ה אמר לה: “מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה”…

אמרה לו רחל:

– פינחס בעלי, איני יכולה לקבל תנחומין.

לחש לה רבי פינחס:

– רחל אשתי, אף אני איני יכול לקבל תנחומין. סוד כמוס מסרו לנו חכמים: “מקבלים תנחומין על המת, ואין מקבלין תנחומין על החי.” יעקב אבינו, עליו השלום, מיאן להתנחם, רחל אמנו מיאנה להינחם. אף אני – לבי אומר לי: עוד אלעזר בננו חי. יש תקווה לאחריתו, והוא עוד ישוב אלינו בשלום.

ניצנץ שביב אור בעיניה של רחל. הביטה אליו בחן וחסד ולחשה לו:

– כל אותם הימים לא הייתי סופדת ומתאבלת על מת, אלא הומה ומתגעגעת לחי.

ה.

בה בשעה שהיה רבי פינחס יושב ומשיח עם רחל אשתו בא זקן אחד, עייף ורעב, ועמד ונשען על כותלו של בית־הכנסת־האורחים, סמוך לדלת. יצאו השמשים ומצאו אותו כשהוא עומד ונאנח. שאלו אותו, למה הוא נאנח, וענה להם, שהוא עייף, ורעב, וצמא, ואין בידו כלום; הרבה ימים תעה ביער, ולא טעם שום דבר. ביקשוהו, שיכנס לתוך הבית, ויאכל וישתה, ויישן וינוח. ענה להם הזקן:

– עני אני, ואין לי במה לשלם.

הרגיעוהו השמשים ואמרו לו, שלא נבנה בית זה אלא בשביל אנשים שכמותו, והוא פתוח לכל עובר־אורח, ככתוב מפורש על השלטים.

ענה אותו זקן ואמר:

– לא אכנס עד שיבוא בעל־הבית עצמו ויכניסני!

נכנסו השמשים אל הממונה וסחו לו את דברי הזקן. מיד יצא אליו הממונה להכניסו לתוך הבית. נסתכל בו הזקן ואמר לו:

– זקן ורגיל אני, ויודעני להבחין בין נאמן־בית לבעל־הבית. קונם אם אכנס עד שיבוא בעל־הבית עצמו ויכניסני לתוך ביתו!

הפציר בו הממונה, והזקן סירב. מה עשה הממונה? ציווה והוציאו כיסא ושלחן, והעמידו אותם סמוך למקומו של אותו זקן. היה השלחן מלא אוכלין ומשקין. ישב לו הזקן על הכיסא ונח, ולא נגע באוכלין ומשקין. שוב הפציר בו הממונה, והזקן סירב לטעום ושאל אותו:

– מה שמו של בעל־הבית והיכן מקומו?

שתק הממונה ולא השיב.

שינה ושילש הזקן את שאלתו עד שענה לו הממונה ואמר:

– למאי נפקא מינה? אכול ושתה, סבא, וייטב לבך.

ענה הזקן ואמר:

– גדול בשנים אני, ובכל העולם כולו עברתי, ולא מצאתי עוד בית כזה – ואני תאב לידע, מי הוא רב־חסד זה שבנה את הבית ומי מכלכלו.

ענה לו הממונה:

– ישיש נכבד, אל תשאל לשמו. סוד כמוס הוא, ואסור לגלות.

הקפיד הזקן וצווח:

– הילכך, איני יכול לטעום כאן כלום! מי יודע…

לא הועילו כל בקשותיו והפצרותיו של הממונה, הזקן ישב ולא טעם כלום.

רמז הממונה לשמשיו ונכנסו לתוך הבית. נכנס אחריהם ואמר:

– הניחו לו לזקן זה. ירעב ויאכל!

עברו שעות והזקן לא נגע באוכלים ומשקים שהיו עומדים לפניו. נסתכלו בו וראו שפניו הולכים ומחווירים, ועיניו יוצאות ובולטות. נבהל הממונה וניגש אליו, והתחנן לפניו, שיחוס על עצמו ויטעם משהו להשיב את נפשו, והזקן סירב. ראה הממונה שסכנה בדבר, וגילה לו על־כורחו שמו של בעל־הבית.

כיוון ששמע הזקן שמו של רבי פינחס, קפץ ואמר:

– לבי ניבא לי. קונם, אם אטעם משהו עד שיבוא ויטעימני!

ראה הממונה שישיש זה עומד על דעתו, ויש בזה משום פיקוח־נפש, ומיהר ורץ לביתו של רבי פינחס, וסיפר לו כל המעשה.

מיהר רבי פינחס ורץ עמו לבית־הכנסת־האורחים. ניגש אל הזקן ושאל בשלומו, הקימו והכניסו לבית והושיבו אצל שלחן מלא כל טוב. ישב אצלו וביקשו, שיאכל וישתה כטוב בעיניו, ויסעד את לבו. ענה לו הזקן, שלא יטעם כלום עד שיגלה לו מפני־מה שינה את טעמו, ואינו מקבל את אורחיו בסבר־פנים־יפות.

אמר לו רבי פינחס:

– בבקשה ממך, סבא, אל תזכיר לי את צערי ויגוני, ואל תעצרני.

עמד הזקן בדיבורו, עד שסיפר לו רבי פינחס מה שקרה לו.

שמע הזקן את דבריו בשים־לב ונאנח ואמר:

– הואיל וכך, לא אוכל ולא אטעם על שתלך ותביא את אשתך!

התחיל רבי פינחס בוכה ומבקש רחמים מלפניו ואומר:

– כלום לא נתמלאה סאתי עדיין? חוס וחמול עלי, סבא! יושבת היא בביתה, בוכה על שברה ומתעלפת ביגונה – – –

הפסיקו אותו זקן ואמר:

– נשבע אני בשמו הקדוש, שאיני אוכל ואיני טועם, עד שתבוא אשתך ותשרת לפני! רוצה אתה שאגווע כאן, בביתך זה, מרעב? הנני מוכן ומזומן למלא את רצונו של בעל־הבית, וקולר יהא תלוי בצווארך!

ראה רבי פינחס שאין ברירה, ורץ אל אשתו, ובכה והתחנן לה, שתלך עמו אל הזקן. סירבה רחל, ולא רצתה לילך. נשאר הוא יושב אצלה, מפייסה, מדבר על לבה ואומר:

– הרי רואה את, אשתי, בעליל, ששוב אנו מתנסים בנסיון – בואי, ולא נכשל!

והיא עמדה בסירובה, עד שבאו רצים דחופים, ואמרו להם, שהזקן הולך וגווע מרעב.

כיוון שנכנסה וראתה את הזקן ומראהו, מיד נכמרו רחמיה, ומיהרה ונטפלה לאותו זקן, יצקה מים לתוך פיו, הגישה בשמים לאפו, עד שנפקחו עיניו ופניו התחילו מתאדמים, ושבה אליו רוחו.

נראתה בת־צחוק ראשונה על פניה באותן שלוש־עשרה שנה.

ראה רבי פינחס ושיבח והודה להקב"ה על חסדו.

ענה הזקן ואמר:

– הקב"ה הביאני לכאן, וזיכני לראות את פניכם עוד פעם. איספו לי מניין, ועשו לי סעודה, ונאכל ונשתה, שכוהן אני, ורוצה לברך בשם.

כיוון ששמעו רבי פינחס ואשתו כך, פעם וחרד לבם. מיהרו ומילאו את בקשתו של אותו זקן.

הושיבו אותו בראש השלחן, והיו כולם מסובים אתו בסעודה.

היתה רחל מגישה להם אוכלים ומשקים, משמשת ומשרתת אותם, כדרכה לפנים, ולבה פחד ורחב מחרדת־גיל סתומה.

ו.

לאחר שגמרו את הסעודה בירכו ברכת־המזון בעשרה. היה הזקן מברך והם עונים אחריו. כיוון שהגיעו להרחמן הוא קרא הזקן בקול:

“הרחמן הוא יברך את הרב בעל הבית הזה, ואת אשתו בעלת הבית הזה, אותם ואת בנם, ואת כל אשר להם.”

ושינה ושילש: ואת בנם.

שמעו כולם והשתוממו, ורבי פינחס ורחל אשתו שמרו את הדבר.

ותיכף לאחר שגמר לברך נכנס הזקן עמהם לחדר מיוחד. ראו שנשתנו פניו של הזקן, והם דומים לפניו של אותו ישיש שחטף את בנם.

פתח הישיש ואמר:

– אל תפחדו, בני, ואל תרעדו – אני הוא פלוני וכוהן. לא רעה עשיתי אז עמכם, כי אם טובה. אנוכי הצלתי את בנכם ושמרתיו שלוש־עשרה שנה; כאישון עיני נצרתיו, ואומן הייתי לו. זה היום באתי להשיב לכם את אלעזר בנכם היחיד. אשריך רבי פינחס שעמדת בנסיונך עם מלאך־המוות. אתה הראית לו את אורך־רוחך ואת גודל חסדך – ותשם לאל את כל תהפוכותיו, ותסתום פי שטן ומקטרג, ואנוכי עמדתי עליך ואשמרך, ולבי לב־אנוש חרד מתחת כנפי־מלאכי. ובעמדך בנסיונך ופתחון־פה לא היה למקטרג, באתי לפני פמליה של מעלה ואמליץ עליך – וימתיקו את דינך ויענישו אותך בצער גידול בנים, לצרף את נשמתך ולהסיר ממנה כל כתם ופגם. אשריך שהצדקת את הדין ואת יסוריך קיבלת באהבה. ואת אשה – בקינאה חוללת את בנך ובחמדה ייחמת אותו – עמדה לך זכות בעלך הצדיק וזכות מעשיך הטובים ויצאת בצערך הגדול מנשוא. ועל אשר לא קיבלת את יסוריך באהבה, לא תזכי לראות את בנך בהיכלו, וארבעים יום וארבעים לילה יהיה עמך – בביתך – ואת לא תראינו; נפשך תצא אליו – ולא תעיפי עין עליו. את אישך אקח עמדי, הוא יזכה לראות את כל ההיכלות, והוא ישיב לך את בנך שנענש בגללך. זאת עשי, הכיני לו חדר אפל, וסתמת כל סדק, וחמרת כל חור בחימר, וכל קו אור לא יחדור לתוכו. שמה ישב הנער ארבעים יום – ואת לא תיראיהו. וחיטטת בכל יום את החימר בציפרניך, וחדר אור עולם השפל לתוך החדר לאטו, והתרגל הנער בו ועיניו לא תכהינה. ואת היזהרי ואל תציצי דרך הסדקים הנפתחים – כי בנפש בנך הוא. וביום הארבעים ואחד תפתחי את דלת החדר ותוציאי את בנך. עשי כאשר ציוויתיך, אל תפילי דבר.

כשגמר הישיש לדבר את דבריו נעלמו בגדי־עניו ונראו במקומם אדרת שיער ואיזור עור, ועליהם שתי כנפים גדולות וצחורות. אחז אליהו הנביא בידיו של רבי פינחס ונעלם עמו.

מיהרה רחל ועשתה כל מה שציווה אותה אליהו הנביא. עשתה תשובה וקיבלה את עונשה באהבה, ונתנה שבח והודיה להקב"ה.

לקח אליהו את רבי פינחס ועבר עמו בכל העולם כולו. טבל אותו בשבעה ימים וטיהרו בשבעה נהרות; נשאו על כנפיו והעבירו גבעות עולם והררי־עד, ואוצרות ברד ושלג. ביום השלישי לפנות ערב בא עמו עד נהר צר שמתפתל כנחש ומשתלשל ועולה בשאון בין קירות סלע נישאים וזקופים. הורידו שם עם הרעב־שמש וציווהו לכבס את בגדיו ולהיטבל שבע טבילות באותו נהר איתן. לאחר שעלה ונסתפג אמר לו אליהו הנביא:

– פינחס בני! ראה הטבלתיך היום וקידשתיך, והביאותך עד היכל האגוז. שם יושב אלעזר בנך ולומד תורה. אחד הוא שם – בשר־ודם בסוד קדושים רבה. מחר יקראוהו לעלות לתורה ביום מלאות לו שלוש־עשרה שנה. אנוכי לא טבלתי בנהר־די־נור, להיטהר מטומאת העולם השפל, ואין לי רשות להיכנס שמה. אתה תזכה לראותו עומד ודורש, עטוף בטלית של אורה ואש לוהטת סביבו. באשמורת הבוקר אפתח את דלת השער ואתה תיכנס בו. בחשכת עלטה תגשש ותלך עד שתראה אור גדול בוקע ועולה מן המזרח, והלכת לאורו עד גן־האלהים. והלכת ובאת עד ארמון של גביש וסביבו נהר אפרסמון. ועברת את הנהר ברגליך ונפתחו לפניך שערי הארמון, ותראה את אלעזר בנך יושב ודורש. וניגשת אליו ועטפת אותו בטלית הלבנה אשר אני נותן בידך, ולקחת אותו בין זרועותיך והבאת אותו אלי אל פתח השער.

הוליכו אליהו עד לקיר של חלמיש וישב עמו שם כל אותו הלילה.

באשמורת הבוקר נגע אליהו בצור ונפתח בו שער ונכנס רבי פינחס. הלך ועשה כמו שנצטווה והביאו עמו. גילה אליהו את פני הנער ואמר לו:

"אלעזר בני! דע לך שאתה יורד לעולמך השפל, ושם תהיה עד שיגיע זמנך לשוב כדרך כל האדם. כל ימיך ישבת בין דרי־מעלה שאין יצר־הרע שולט בהם, ואין להם לא עונש ולא שכר – מעתה תשב בין דרי־מטה. יצר־הרע יארוב לך ויפרוש את רשתו לצודך בחרמו. ואם תיכשל עתיד אתה ליתן את הדין. תורת אמת למדת וברדתך לעולם השקר שמור את נפשך מהבלי שוא. נער אתה ותמים, בר־לבב ומלא אמון וטוהר נפש; ערמה לא ידעת ונכליה לא תבין, ויצר־הרע ערום מן הנחש וסרסורים רבים לו – ואיך תדע להיזהר? הנה זה אביך, הוא ישמרך והוא יורך את הדרך. אנוכי שומרך מבטן ואומנך מוסר אותך בידיו אמונות. שמע בקולו – ולא תיכשל. ואנוכי מזהיר בך שלוש אזהרות ואם תשמרם ישמרך אלהים:

"כבד את אביך ואת אמך ואל תסתור את דבריהם ואפילו בטוח אתה שצדקת. שאל בעצתם ולא תשגה, כי מפיהם תלמד ארחות חיים.

"כבד את התורה ואל תתגאה בה. דע לך כי לא בשמים היא ולא ניתנה למלאכים. כבד את לומדיה והוגי־בה, כי מפיהם תצא תורה. אל תקל ראשך בהם ואל תתכבד בקלונם, כי מי חכם וידע הכל.

"אל תעבור ארחות ימים ובאניה לא תרד.

“ואתה דע לך כי יצר הרע אורב לנשמתך והשטן עומד על ימינך לשטנך. אנכי שמרתיך מיום צאתך מבטן עד היום הזה. וידעת היום כי נהיית לבן־ישראל גמור. הנני מוסר אותך לרשות אביך ואמך, לשמור אותך ולהורות לך את דרך החיים עלי אדמות.”

וכשגמר אליהו הנביא, זכור לטוב, את דבריו כיסה את פניו של אלעזר בטליתו הלבנה. לקח את רבי פינחס ואלעזר בנו על כנפיו, טס ארבע טיסות ועבר את כל העולם כולו והביאם לביתם ונעלם.

ז.

ארבעים יום ישב אלעזר בחדר האפל, ובכל יום היתה רחל אמו משכימה ומחטטת באצבעותיה, ומנקרת בציפרניה בטיט שבסדקי הכתלים, ומכניסה את האור לתוך החדר קימעה, קימעה. היו אצבעותיה זבות דם מחיטוט, לבה פועם מחרדת־גיל, ונפשה יוצאת לראות את בנה יחידה, לזרוק בו מבט כלשהו – אבל היא עמדה בנסיונה הקשה. התחיל אורו של עולם השפל שופע וחודר לתוך הבית, דוקר בעיניו של אלעזר, ומסנוורו. מתחילה היה מרגיש כאב בצדעותיו, וכל גל וגל של אור שחדר גרם לו דקירה חדה, והיה ממצמץ ומפלבל בעיניו כאילו נזרק חול לתוכן. היה עוצם את עיניו ומביט באורה זכה שנשארה חבויה בתוכו. לאט, לאט התחילה אותה אורה מתקפלת ונגנזת בעמקי נשמתו, ועיניו נתרגלו באור לוהט ומעושן של עולם־הזה. חדלו העפעפים להסגר, והוא עמד והביט בעינים פקוחות.

עברו ארבעים יום ונפתחה הדלת ונראתה לו דמות יציר שלא ראה דוגמתה. רצה אליו בזרועות פשוטות, חיבקתו ונשקה לו וקראה:

– אלעזר בני, אלעזר יחידי!

פרצה בבכיה ולא הוסיפה לדבר, אף אלעזר נבעת ופרץ בבכיה.

היה רבי פינחס עומד ופניו מזהירות, משקיטם ומרגיעם ואומר:

– מנעי קולך מבכי, אמא רחל, ואל יציפו מעייני הצער את שמחתה של האם שמצאה את בנה יחידה, ואל יפחד הבן האובד שהושב ליולדתו, שהביאתו לעולם והרוותה ימיה דמעות ויגון לאחר שנחטף. אל תירא בני, הרי בין זרועותיה של אמך אתה נתון!

נשתתקה רחל ועמדה והציצה לתוך עיניו המאירות של בנה, ואלעזר אף הוא נרגע והציץ לתוך עיניה של אמו שהיו רכות מבכיה. היה רבי פינחס עומד עליהם ולבו מתמלא הלל ותודה.

הוציאו את אלעזר לחוץ והיה מטייל בחצר ורואה בריות משונות ודברים זרים שלא ראה מעולם, והיה מסתכל ותמיה. היה הולך ורואה ומתפלא. ליווהו מבטי עיניה של אמו, שהודלקו והזהירו, וקול תורה של אביו שנתמלא חדווה, והיה צף ועולה על קולותיהם של לומדי תורה שבבית.

פעם אחת אמר רבי פינחס לרחל אשתו:

– רחל אשתי, עד מתי נשב במרחקים? בואי ונחזור לעירנו!

הסכימה רחל לדבריו, וחזרו.

חזרה רחל לעבודתה והתחילה מטפלת בבני־הישיבה, מאכילתם ומשקתם ומשגחת על מלבושיהם – והיתה להם כאם. לא נתקררה דעתה עד שהתחילה מביטה עליהם בחיבה, וחולקת להם מרחמי־אם, ומאהבתה שהיתה מונעת מבנה יחידה. היתה דואגת להם לאותם בנים שגלו מעל שלחן אביהם ואמם, ברצונם, למקום תורה. שהיתה רחל אומרת בלבה: חטאתי, ועוויתי שהייתי דואגת רק לעצמי, ולא נתתי את לבי לעלובים ואומללים; קינאתי באחרות שנענו בזכות תפילתו של בעלי, נענשתי ונתמרקו עוונותי על־ידי צער ויסורים, אלא שנשארו פגמים בנשמתי, ואני רוצה להעבירם על ידי תשובת־המשקל. לפיכך חייבת אני למנוע טובה מעצמי ולכבוש את רחמי מבני ולחלקם לאלה שזקוקים להם יותר.

לא הכניס רבי פינחס את אלעזר בנו לישיבה, והיה יושב לו בחדרו ולומד תורה ביחידות, לפי שהיה רבי פינחס חושש שלא יתפרסם בנו יותר מדאי ויבוא לידי גאווה. אבל כשם שאי־אפשר להאפיל מאורה של חמה, כך לא יכלו להסתיר את תורתו של אלעזר. לא קמה עצתו של רבי פינחס ולא הועילו לו כל תחבולותיו, והיו רבים משכימים לפתחו של אלעזר בנו, לשמוע תורה מפיו. תאבים היו הכל לשתות בצמא את דבריו, ויש שהיו אומרים לרבי פינחס, שישנו בכלל “אל תמנע טוב מבעליו”, שאין טוב אלא תורה. אף אלעזר עצמו קשה היה לו לישב יחידי בחדרו וללמוד. והיה מתחנן לפני אביו, שיעשה לו רב, שיקנה לו חבר, או שיכניסו לתוך הישיבה. הרבה דחיות דחה אותו רבי פינחס, עד שהוכרח ליתן לו רשות. נכנס אלעזר להישיבה, והיה לומד תורה מתוך שמחה. היה רבי פינחס משגיח, שלא יתערב עם שונים, וירבה ללמוד ביחידות, כדי שלא יבוא לידי נסיון. אף אלעזר עצמו זכר את דבריו של אליהו הנביא, ונשמר מן הוויכוחים, ונתרחק מן הפרסום, וברח מן הכבוד. ראה רבי פינחס וערב לו.

פעם אחת נכנס להישיבה תלמיד אחד שיצא לו שם טוב של עילוי, וכל בני־הישיבה קיבלוהו בכבוד גדול. היו בידו איגרות מגדולי ישראל וכתבי־סמיכה מרבנים מפורסמים, שהעידו עליו, שעלול הוא להיות אחד מגאוני־עולם, ופה לו מפיק מרגליות. והוא עוקר הרים וטוחנם בסברא. לא עברו ימים מועטים עד שהראה את כוחו בפילפול, והיה מקשה, ומתבר, מפרך ומפרק, סותר ומבטל, כורך ש"ס ופוסקים, בבלי וירושלמי, ואומרם ביחד ומראה נפלאות.

קינאו בו התלמידים וביקשו לעשות כמעשיו, ולא עלה בידם. התחילו מחדדים את מוחותיהם ומתפלפלים כל הימים. ראה רבי פינחס ואמר: “קינאת סופרים תרבה חכמה”. יתר על כך, יקנאו להם באותו עילוי ויניחו את אלעזר בנו. אף אלעזר עצמו, עילוי זה יהא לו כתריס בפני הגאווה, שהרי אין כוחו בפילפול, אלא בעמקות, בבקיאות ובסברא, ובסודות התורה. לא הקפיד רבי פינחס אף בשעה שמצא את אלעזר בנו הולך ומטייל עם העילוי ומתחבר אליו.

ואותו עילוי התחיל לקנטר את תלמידי הישיבה בפילפוליו החריפים, ולא היה מהדר אף פני זקנים ותלמידי־חכמים. שמע מי שאומר חידושי־תורה ונכנס לתוך דבריו וסתרם; הירבה עליו בפירכות וקושיות, עד שנתבלבל ולא ידע מה להשיב – ונתבייש. היו הכל משבחים ומפארים אותו, וקוראים לו: סיני ועוקר הרים.

ראה רבי פינחס וחלשה דעתו.

קיבל אלעזר תורת־שוא זו מפיהו של אותו עילוי, והתחיל אף הוא מקשה ומפרך, סותר ומבטל. פעם אחת בשעה שתלמיד וותיק אחד היה עומד ודורש, קפץ אלעזר וסתר את דבריו, וביישו והלבין את פניו ברבים.

שמעו בני־הישיבה וקילסו את אלעזר, ושיבחו את חריפותו.

כשראה רבי פינחס כך, קרא לאלעזר בנו ונכנס עמו לחדר מיוחד. והתחיל מוכיחו ומעיר את אזנו למוסר. לא נתן לו אלעזר לגמור את דבריו, והתחיל להביא ראיות ולטהר את השרץ בק"ן טעמים. נאנח רבי פינחס ואמר לו:

– בני, כלום קינאה יש כאן? וכי אדם מתקנא בבנו? ודאי שהייתי נהנה הנאה מרובה מזה שלמדת תורה יותר משלמדתיה אני, אבל לבי יוצא על אזהרותיו של אליהו הנביא שביטלת. רואה אני שצמח בלבך שורש פורה ראש ולענה. אף אני אשם בכך, שלא השגחתי בדברי חכמים שאמרו: כבדהו וחשדהו. הרבה היה לי להתבונן בדרכיו של אותו עילוי, קודם שנתתי לך רשות להתחבר אליו. עכשיו רואה אני בעליל, שזוהי דרך רעה שיתרחק האדם ממנה – ואתה הולך בדרכיו. חלום רע חלמתי אמש: הזהירו בי, שצריך להישמר מפניו, ושלא לעמוד בדלד אמותיו. זכור, בני! שלוש אזהרות הזהיר בך אליהו הנביא, זכור לטוב, שתים מהם עברת! אני מחלתי לך למפרע, ואתה מהר ולך אל אותו תלמיד שביישתו ברבים, ובקש ממנו מחילה וסליחה, ואחר כך נעמוד שנינו בתפילה ונבקש רחמים, שמא תעמוד לך זכות ויתרצה לנו הקב"ה.

נשאר אלעזר עומד תוהה ובוהה ושותק.

בין כך וכך הגיע זמן סעודה. ישבו כולם אל השלחן לאכול. ראו שנפקד מקומו של העילוי. הלכו לחפשו ולא מצאוהו…

לאחר ברכת המזון נכנס רבי פינחס עמו לחדרו, ואמר לו:

– אכן נראה הדבר בעליל! בוא ונשוב בתשובה שלימה. ואתה, בני, עמוד ועקור משורש את כל הרעה שזרע השטן בלבבך!

נשא אלעזר את קולו ובכה מלב נשבר ונדכה, ורבי פינחס אביו בכה עמו.

מיד הלך אלעזר לפייס את התלמיד שבייש ברבים.

חייך אותו תלמיד ואמר לו:

– חס ושלום! לא היתה בלבי טינה עליך. הכל מחול למפרע!

קיבל אלעזר על עצמו תשובה חמורה.

ח.

בימים ההם קם מלך חדש במדינת תימן, והוא הלך בעצת רשעים, והתחיל גוזר גזירות רעות על ישראל. ראשון ליועציו היה ראש־הכמרים שבמדינה, והיה מסית את המלך ומגרה אותו בישראל, ומחדש גזירות רעות עליהם. ראו עד היכן הדברים מגיעים וגזרו תענית, ונתאספו בבתי־כנסיות ועמדו בתפילה, בבכי ותחנונים, לפני הקב"ה, שירחם על עמו ויפר עצת רשעים, ויתן בלב המלך ושריו מחשבות טובות על עמו. גברו העוונות וקיר של ברזל היה חוצץ בין ישראל ואביהם שבשמים, ולא יכלו תפילותיהם להגיע לכסא־הכבוד.

הוסיף אותו רשע להסית את המלך, שיציק לישראל, ולא נתקררה דעתו עד שביקש ממנו, שיעבירם על דתם. היסס המלך ולא נענה לו. מה עשה אותו רשע? ביקש מן המלך שיקרא את גדולי ישראל לוויכוח־של־פומבי, והוא יהא ראש המדברים. הסכים המלך וציווה לשלוח כתבים ואיגרות לכל עיר ועיר, מקום שבני ישראל גרים שם, שיהיו נכונים ליום־המיועד, לבוא לוויכוח. ניתנה להם רשות לענות ולהשיב כעולה על רוחם. אם ינצחו יבטל המלך את כל הגזירות הרעות, ואם לאו – עליהם להמיר את דתם, חס־ושלום, או למות.

שמעו ישראל גזירה קשה זו ובכו וצעקו לשמים. היו הולכים עטופי־ראש כאבלים. כלו כל התקוות והשליכו את יהבם על רבי פינחס וישיבתו.

כשהגיעה השמועה לישיבתו של רבי פינחס עמד וגזר תענית־ציבור. היו יושבים שלושה ימים בתענית, בשק ואפר, ומתפללים ובוכים במר־נפשם. עד שהיו יושבים בתענית באו אליהם שליחי קהילות ישראל ליטול עצה. באו רבנים, תלמידי־חכמים ופרנסים מכל המדינה. ישבו שלושה ימים, נשאו ונתנו, חיפשו עצות, חבלו תחבולות, איך לבטל אותו גזר־דין, ולא מצאו דרך. הסכימו שאין זאת אלא גזירה מן השמים, וקיבלו על עצמם לקדש את השם ולילך לוויכוח. לא היה ביניהם מי שיקבל על עצמו לסכן את הכלל. תלו עיניהם ברבי פינחס. שוב גזר רבי פינחס תענית, ועמדו בתפילה ותחנונים. עודדם רבי פינחס וחיזק את לבם, שלא יתייאשו ויבטחו באביהם שבשמים – והוא יושיע את עמו מיד צר.

ויום־המיועד היה ממשמש ובא, ולא היה מי שיעמוד לוויכוח – שהיו הכל מתייראים שלא יכשלו בלשונם.

שמו את עיניהם באלעזר ברבי פינחס, שהיה יפה־תואר וחכם, ויודע לדבר בשבעים לשון, בעל זכות אבות ומלומד בניסים. התחילו מדברים עם רבי פינחס, שילך אצל בנו ויאמר לו, שיקבל על עצמו להיות שליח־ציבורם של ישראל, ויעמוד לוויכוח. שתק רבי פינחס.

כיון שראו שרבי פינחס שותק, הלכו הם אצל אלעזר בנו. התחילו סחים עמו ומדברים על לבו שיקבל על עצמו להציל את עמו. אמר להם:

– מי אני ומה כוחי? איני כדאי והגון לכך!

אמרו לו:

– אין עניוות במקום סכנה. אסור להפקיר כלל ישראל! “במקום שאין אנשים, השתדל אתה להיות איש”.

והאיצו בו, שחובה היא לו לילך ולקדש את השם בחכמה שנתן הקב"ה בלבו, ולהציל את כלל ישראל – שאפשר שלא נעשו לו כל הניסים אלא בשביל כך. הירבו לדבר אליו עד שהלך אצל אביו לבקש רשות.

כשבא לפני רבי פינחס ליטול ממנו רשות, נסתכל אביו בפניו וראה שעיניו דולקות באש־קודש של אהבת ישראל ומסירת־נפש. הציץ לתוך מעמקי נשמתו וראה שנצטרפה מכל פגם של תאוות נצחון, ושמץ פניה של כבוד. עמדו ושתקו שעה קלה. פתח רבי פינחס ואמר:

– אלעזר בני, אמנם איני יודע מה תשובה אשיב לך. אוי לי אם אסכים, ואוי לי אם לא אסכים! בהרבה נסיונות נתנסיתי בחיי, ונסיון זה קשה מכולם. שלוש אזהרות הזהירך אליהו הנביא – על שתים עברת, ועכשיו עליך לעבור אף על השלישית, לפי שארמונו של מלך בנוי על אי שבים, ואי־אפשר להגיע לשם אלא בספינה. לבי נוקפיני, בני, לפי שאליהו הנביא הזהירך מפורש, שלא תרד לים, ולפניו ניגלו תעלומות. שלא ליתן לך רשות – אי־אפשר, שהרי עת צרה היא לישראל, ואפשר שתצמח להם תשועה על ידך. מוטב שתישמע לעצת לבך, בני, ויהי אלהים עמך.

חגר אלעזר עוז ואמר:

– הריני מוכן ומזומן לכך – ברשותך אבי מורי!

–נשק לו רבי פינחס על ראשו ואמר:

– נכון ובטוח לבך, בני, ואתה הולך למסור את נפשך על ישראל בשמחה! אתה אזרתני בגבורה, והנני מוכן לילך עמך ולהוליך אותך לעקידה, כאברהם אבינו בשעתו. ויהי רצון שירצה הקב"ה את קרבנך!

באו אצל רחל וסחו לה את המאורע.

–נתמלאה רחל שמחה ואמרה:

– אשרי שזכיתי לכך. אלמלא לא באתי לעולם אלא בשביל זה דיי!

_______________

הלכו רבי פינחס ואלעזר בנו עם שליחי ישראל לוויכוח. כשבאו אל הארמון הסבירו להם פנים. ראו שני כיסאות של זהב, של המלך ושל המלכה, שעומדים בראשו, ואצלם כיסאות ליועציו ושריו. לימינם עמוד של זהב ועל ידו ראש הכמרים, זקן וגבה קומה, וסביבו גדולי הכמרים שבמדינה; מצד שמאל עמוד של כסף בשביל ראש המדברים מצד היהודים, ומקומות לחביריו, מסביב קהל גדול שעומד ומחכה בקוצר־רוח.

נכנסו המלך והמלכה ברוב כבוד והדר וישבו על כסאותיהם.

מיד נתנו אות לפתוח בוויכוח. עלה אלעזר ועמד אצל העמוד של כסף, והלכו אחריו זקני תלמידי־חכמים. היה אלעזר הולך ברגל ישרה ובקומה זקופה. חילק כבוד למלכות, והיה עומד ומחכה.

כיוון שראהו ראש הכמרים מיד נתמלא חימה ואמר:

– אדוני המלך! שחקו בך היהודים, והעמידו כנגדי עול־ימים זה!

מיד ביקש אלעזר רשות מאת המלך וענה:

– אדוני המלך! מעשי אבות בידינו. אף הם שלחו את דוד הקטן לצאת על גלית הענק.

נראתה בת־צחוק על פני המלך והמלכה. ראו השרים וחייכו.

מיד חפו פניו של ראש הכמרים, והוריד את ראשו לארץ.

פירך אלעזר את כל שאלותיו וטענותיו של ראש הכמרים, סתרם וביטלם בטוב הגיון, והראה למלך ולשרים, שאין בדבריו ממש, וכל שאלותיו הבל; שהוא עם־הארץ, בתורתנו ובתורתם, ואינו אלא אוהב־בצע ושונא־ישראל.

היללו המלך והמלכה את אלעזר, וכל שרי המלך שהיו צהובים בלבם לראש־הכמרים חלקו לו כבוד, וראש־הכמרים יצא בפחי־נפש.

מיד ביטל המלך את כל הגזירות הרעות והקשות, ושלח את אלעזר ורבי פינחס אביו, וכל גדולי ישראל מלפניו בכבוד גדול.

יצאו שליחי ישראל שמחים וטובי־לב, והודו להשם על רוב חסדו. נשאו את אלעזר על כפים, שמרו אותו כבבת עינם – ושבו אל הספינה.

________________

באשמורה שניה, בשעה שהכל היו שקועים בשינה, בא אליהו ולקח את אלעזר מעל משכבו, ופרח עמו.

כשהקיצו בבוקר וראו שאלעזר איננו, נפלה עליהם חרדה. הלכו וחיפשו בכל הספינה ולא מצאוהו. מיד געו כולם בבכייה, ורבי פינחס היה יושב ושותק.

נהפכה להם שמחתם לתוגה וששונם לאבל, ושבו לביתם שרויים בצער. סיפרו כל מה שאירע. היו הכל מצטערים בצערם של רבי פינחס ורחל אשתו.

חזר רבי פינחס לביתו וקיבל גזר־דינו באהבה. אף רחל אשתו עשתה כך ולא שינתה ממנהגה יום יום בבית הישיבה.

ט.

לקח אליהו הנביא את אלעזר ברבי פינחס ופרח עמו על הים. אמר לו דברי תוכחה, על שעבר על שלוש אזהרותיו, וסיכן את נפשו, וגרם צער מרובה לאביו ולאמו. וכך אמר לו:

“בן נסיונות. עליות וירידות, נפילות ונסיגות, אתה! עד שלא נוצרת הכינו לך ולאבותיך עשרה נסיונות ואותי העמידו עליך לשמרך. כמה מצודות וחרמים פרש לך השטן לצודך! הוא השטן, הוא יצר־הרע, והוא מלאך־המוות – ועלי להסתירך מפני אלף עיניו. כמה פעמים פרס את כנפיו השחורות עליך, ואנוכי הוצאתי את טרפו מפיו. ואנוכי ציוויתיך שלושה דברים, להגן עליך, ואתה לא שמרת אותם, ולא נשמרת לנפשך – ותתן פתחון־פה לשטן, ותתר את ידי מלאך־המוות!”

ענה אלעזר בלב נשבר ואמר:

מורי ורבי, אליהו הנביא, שומרי ומצילי! יודע אני בעצמי, שגדול עווני ורב פשעי. שתי פעמים נכשלתי, ועברתי על דבריך. עשיתי תשובה ולא נתקבלה תשובתי, בפעם השלישית מסרתי את נפשי ולרצוני הבאתי את עצמי לקרבן בעד כלל־ישראל – ויצאה להם תשועה על ידי. נסיון זה לא נשלח עלי על־ידי־יצר־הרע, אלא על־ידי יצר־הטוב. מי יודע – שמא בעל־מום אני ופסול לקרבן. אף־על־פי־כן ברצוני עשיתי, ואיני מתחרט. הריני מקבל עלי רצון קוני באהבה!

מיד נשקו אליהו הנביא על ראשו ואמר לו:

אל תירא, אלעזר בני, ולא תפחד! נתקבלה תשובתך, וקרבנך היה לריח־ניחוח לפני כסא־הכבוד. מיום שחרב בית־המקדש לא היתה נחת־רוח כמוה בפמליה־של־מעלה. אולם עוד כתם קטן נשאר על נשמתך, ואתה תמחנו על־ידי יסורי־מוות וגלות, ותזכך את נשמתך. עוד תנוסה בשני נסיונות, ואם תעמוד בהם יעלה מיכאל המלאך הכוהן־הגדול של מעלה, את קרבנך על מזבח הנשמות הקדושות, ויהיה לריח־ניחוח לפני אדוני. ואתה דע לך, שנגזרה עליך מיתה על זילזול הורים, ועל ביוש תלמידי־חכמים, ואתה בתשובתך השלימה ומסירת־נפשך המתקת את הדין, ואנוכי פדיתיך, ואתה תצא ידי־חובתך בפחד המוות ויסוריו – ותחיה ולא תמות. אנוכי אטילך אל הים ומעמקיו לא ישטפוך. דג גדול מינו לך, וברגע שיבואו המים עד נפשך יבוא ויבלעך. הוא ישחה ויעביר אותך ארחות־ימים ויגיע עד איסטמבול העיר. שם ישלהו דייג ברשתו, והרב יקנהו לכבוד השבת. ואתה תשכב בבטן הדגה ותידום עד שתגיע הסכין סמוך לצווארך. אז תצרח מרה, והרב ישמע את קולך ויוציא אותך מבטן הדגה, והשיבו את נפשך, ואתה תחליף כוח. אז ישאלך הרב לשמך, ולשם אביך ועיר מולדתך, ואתה דע מה להשיב. את שמך ושם אביך תגלה לו, וכי ישאלך, אם למדת תורה, היה כאיש לא־בינות, ואם ילמדך תורה – יהי מוחך מטומטם. וישבת בביתו, וחטבת את עציו, ושאבת את מימיו, עד אשר אבוא אליך, ואורך את אשר תעשה.

וכשגמר אליהו הנביא לדבר אליו בירכו, והטילו לתוך הים.

מיד חטפוהו הגלים, והתחילו המשברים מכים אותו, וקולעים אותו מגל אל גל. עברו עליו כל המשברים והגלים, עד שסר כוחו ואבדה בינתו, והתחיל צולל במים עזים. נכנסו מי הים המלוחים לתוך פיו, לנחיריו ולאזניו, והתחיל עולה ויורד – והגיע עד שערי מוות. באותו רגע בא דג גדול ובלעו.

כשנתעורר ושבה אליו בינתו וראה היכן הוא, נזכר בדבריו של אליהו הנביא, זכור לטוב, ומיד נחה עליו דעתו.

צלל הדג ושחה בעמקי תהומות. שתי עיניו היו כשני חלונות, והיה אלעזר מסתכל ורואה כל מה שבמצולות ים, עד שהגיע סמוך לאיסטמבול.

________________

רבה של איסטמבול צדיק תמים היה, ומהדר במצוות. היה מקפיד לקנות דגים גדולים ויפים לכבוד השבת. היה מתנאה במצוות, וטורח ומכין בעצמו לכבוד השבת. ביחוד היה מתעסק בדגים של שבת ויום־טוב, ומנהג זה קיבל מאביו. רגיל היה לקנות דגים אצל דייג אחד, שהיה מביא לו בכל יום חמישי ממבחר דגיו. עבר עליו אותו יום חמישי בשבת, ולא הביא לו הדייג כלום. בערב שלח הרב את שמשו אל הדייג, והלה אמר לו, שהים הולך וסוער ואי־אפשר לצאת ולשלות דגים. חיכה הרב עד הבוקר, ולא מצא לו דגים לשבת. ביקשה הרבנית להכין לשבת זה מאכל אחר במקום דגים, אלא שהרב אמר לה, שזהו לו כמו נדר. יצא הרב עם שמשו והלך אצל הדייג שהיה גר סמוך לשפת הים. הסערה שקטה, אלא שהדייג לא רצה לירד לים לשלות, לפי שאין דגים נשלים אחרי סערה. הפציר בו הרב שירד וינסה את כוחו, והבטיח לשלם לו שכר טירחה בכל אופן. הסכים הדייג וירד לים ופרס את רשתו. לא עברו רגעים מועטים ורעדה הרשת והתחילה להיטלטל ולמשוך אחריה את הסירה ולהניעה בחזקה. הציץ הדייג לתוך הרשת וראה דג גדול ונורא שממלא את כל חללה של הרשת. מיד חתר אל היבשה. נתאספו חביריו והוציאו את הדג והניחוהו על־גבי עגלה. מיהר הדייג והביאו אל הרב לכבוד השבת.

ראתה הרבנית את הדג וחרדה. מיהר הרב ובדקו ואמר:

– זימן הקב"ה דגים לשבת, לנו ולכל הקהילה הקדושה. מהרי והכיני לכבוד השבת, ואני אזמין את הכל לדגים של שבת.

עמדו הרבנית ואסתר בתה והתחילו מגרדות את הדג ומשירות את קשקשותיו הגדולות. הרגיש אלעזר בגרידה ופעם לבו. כשבאה סכין עד צוואר, צווח:

– אנא, רחמו עלי ואל תשחטוני!

שמעו הרבנית ובתה קול צווחה יוצא מבטנו של הדג וחרדו ורעדו. נפלה הסכין מידן, והתחילו אף הן צווחות. מיהר הרב ונכנס אליהן למטבח, והתחיל מרגיע אותן ואומר להן, שאין זה אלא פרי־דמיון, ולא שמעו לו. לקח הרב את הסכין בידו והתחיל יורד לחדרי בטנו של הדג. מיד שמע אף הוא ציווחתו של אדם, שיוצאת מן הדג, והקול קול יעקב – יהודי צווח ומבקש על נפשו, שלא ישחטוהו. מיהר הרב ותיקן את איזורו, וציווה לנשים לחגור סינורות. לקח שוב את הסכין והשחיזה, והתחיל מנתח בזהירות יתירה, עד שפתח את בטנו של הדג ומצא בו בחור אחוז פחד.

נשארו כולם עומדים ומשתאים ומשתוממים, וניטל מהם הדיבור.

הפליט הבחור מלים מפיו, ואמר להם בשפה רפה:

– אל תפחדו, מבני היהודים אני! ירדתי לים ובאה סערה וטרפה את הספינה. אחזתי בנסר וצללתי, עד שבא דג זה ובלעני. ברוך השם, שיצאתי חי מתוך מיעיו, ונפלתי בידי יהודים.

מיד נתמלאו כולם שמחה, ומיהרו והוציאוהו מבטנו של הדג, רחצוהו וסכוהו, והחליפו את בגדיו. ראו שבחור נאה הוא ויפה־תואר. נזדרזה אסתר ונתנה לו משהו להשיב נפש. הציעה לו מיטה, כדי שישכב וינוח ויחליף כוח. מיד נפלה עליו תרדימה וישן.

כל אותו שבת היה אלעזר שוכב ומתנמנם, והרבנית ואסתר היו שומרות עליו חליפות. קודם מנחה הקיץ משנתו, הביט לכאן ולכאן – ונחה עליו דעתו ואמר:

– ישנתי והחלפתי כוח. איני עייף, אבל רעב אנוכי, רעב מאד.

מיהרה ונתנה לפניו אוכל ומשקה. התלבש וירד ואכל ושתה.

במוצאי־שבת, לאחר שהבדיל הרב על הכוס, התחיל לדבר אל הבחור ולשאול לשלומו. שאל אותו לשמו, ולשם אביו ועירו, וענה:

– אלעזר בן פינחס הכהן שמי, ומעיר רחוקה מעבר לים אני. והיכן אני עכשיו?

ענה לו הרב:

– באיסטמבול אתה, ובביתו של הרב. והיכן גר אביך?

התחיל אלעזר בוכה ומתאנח ואומר:

– איני יודע מה עלתה לו, שאף הוא היה עמי בספינה.

והתמרמר בבכיה.

השתיקו הרב ושידלו בדברים, ניחם אותו ואמר לו:

– אל תירא, בני, נס גדול נעשה לך. עוד תמצא את אביך, בעזרת השם. אתה תשב בביתי, אני אהיה לך לאב, ואשתי תהיה לך לאם.

ואף הרבנית ואסתר בתה ניחמו אותו ודיברו אליו דברי תנחומין ודברי כבושים. הפצירו בו שימחה את דמעותיו, ויודה להשם על רוב חסדו, שעשה לו נסים, כשם שעשה ליונה הנביא בשעתו.

י.

עברו ימים אחדים ואלעזר היה בביתו של הרב, מתפלל ואומר תהילים, אוכל ושותה, ומסייע בעבודת הבית. התחיל הרב לתהות על קנקנו, ושאל אותו, אם למד תורה. עשה אלעזר את עצמו כלא־הבין. התחיל הרב מלמדו תורה, ולא למד. התבונן הרב במנהגיו, וראה שהוא בחור תם וישר, ובעל דרך־ארץ, אלא שמוחו מטומטם קצת ושכלו לקוי – ונתן עליו עבודת־בית.

עשה אלעזר את עבודתו בשלימות, חטב עצים ושאב מים, כאילו לכך נוצר. לא עלתה על דעתן של בריות לחשוד בו כלום.

היה הרב טרוד בצרכי־ציבור ובתלמוד־תורה, ולא השגיח באלעזר, אבל הרבנית ואסתר בתה היו שמות עליו עין לטובה. דבק לבן באותו בחור תם וישר, ולא היו יודעות מפני־מה ולמה.

קיים אלעזר כל מה שציווהו אליהו הנביא. בשעות הפנויות היה נכנס לבית־המדרש והולך בין התלמידים כאיש תם, ושומע דברי תורה. היה שומע אותם מתקשים בסוגיא; פעמים שהם מגלים פנים בתורה שלא כהלכה, בשוגג, פעמים שהם תועים ומתעים. ברוח פיו יכול היה לפשוט ולהסביר להם כל סוגיא חמורה, ליישר הדורים, ולהראות להם דרך ישרה בדרכי תורה. היתה מתעוררת בלבו תשוקה עזה, להעמידם על טעותם, אלא שמשל ברוחו ושתק. לא אמר כלום אפילו בשעה שטעה הרב בדין והכשיר את הטריפה. יודע היה שעליו לעמוד בנסיונותיו של יצרו־הרע, ואפילו בנסיונותיו של יצרו־הטוב ושקשים הם נסיונותיו של יצר־טוב יותר – אלא שעליו למשול ברוחו ולעמוד בהם.

________________

פעם אחת בא לאיסטמבול דרשן מפורסם, וביקש רשות מהרב לדרוש בבית־המדרש הגדול. נתן לו הרב רשות, ולא עוד אלא שהוא עצמו טרח ופירסם את הדבר, והזמין כל גדולי העיר. הכניס את הדרשן לבית־המדרש והעמידו על הבימה, וירד וישב בסמוך לו. מה עשה אותו דרשן? התחיל מתקיף את הרב בקושיות, מפרק ומפרך את תירוציו. וסותר את סברותיו. היה ממטיר עליו גפרית ומלח בפיו; מרבה בפילפולים חריפים עד שנתבלבל הרב ונתבייש, ולא ידע מה להשיב.

קפצו בני־קורח, אלה מחרחרי־ריב ובעלי־מחלוקת שבכל עיר ועיר, על המציאה, והתחילו צועקים, שכדאית היא עיר ואם בישראל באיסטמבול, לרב הגון ותלמיד־חכם.

היה אלעזר עומד בפינה ושומע הכל ומצטער. הוא הכיר מיד את קולו של הדרשן, הוא, הוא אותו עילוי, שביקש לטורדו מן העולם, והיה הקול שורט ומנסר במוחו. הם, הם, פילפולי הבל ותורת שקר שהתחיל נוטע בלבו! עולמות הוא מחריב. ואוי להן לבריות מעלבונה של תורה! ברי לו שדרשות של דופי אלו סם־המוות הן לשומעיהן, שורש פורה ראש ולענה. יודע הוא בעצמו שברוח פיו הוא יכול לבטל את כל דבריו; לגעור בשטן, ולהראות לכל, שהוא שקר, ותורתו שקר, ואסור לעמוד בארבע אמותיו – אלא שעליו לעמוד בנסיון. נסתכל בפניו של הרב וראה שהן מחווירות, ומסמיקות, ומכסיפות; ראה כבודה של תורה שמתחלל, והיה לבו נוקפו – אף על פי כן עמד בנסיון.

כל אותו הערב היו מקהילים קהילות ומאספים אסיפות בעיר, ובני־קורח שבה היו מחרחרים ריב ומרבים בצעקה, ותקיפים ועשירים שהכבוד בורח מהם צועקים:

– הבו לנו רב! ניתנה ראש ונושיב את הדרשן על כסא הרבנות!

ואותם כלבים חצופים, ועדת חנפים, לעומתם מגנים ואומרים:

– עם־הארץ, עם־הארץ, עם־הארץ! אוי לה לעיר שזהו רבה!

חזר הרב לביתו נעלב ומבוייש, ומצא את אשתו ואסתר בתו שעומדות ובוכות. באו אליו ישרי־לב ואנשי־אמת לנחמו ולעודדו, וסיפרו לו עד היכן הדברים מגיעים.

כל אותו הלילה היה אלעזר מתהפך מצד אל צד, ושנתו נדדה. היה מיצר בצערם של הרב ובני־ביתו, ומתאבל על עלבונה של תורה. הגיעו לאזניו אנחותיהם הטרופות של הנעלבים, ואף הוא בכה במסתרים. באשמורת הבוקר נתנמנם. ראה בחלומו תורה שחוגרת שק ומתפלשת באפר, בוכה ואומרת: קלני מראשי, קלני מזרועי! אף הוא בכה והתמוגג בצערה. ניגלה אליו אליהו הנביא, זכור לטוב, ואמר:

– אלעזר בני, אשריך שעמדת בנסיונך! עתה, פתח פיך ויאירו דבריך. בבוקר תקום ותמצא את אסתר בת הרב עומדת ובוכה. וניגשת אליה, וניחמת אותה, ודיברת על לבה, וכה תאמר אליה:

– “לכי אל אביך הצדיק, ובקשי רשות ממנו לענות לדרשן השקר, ואני אעלה על הבימה ואענה לו, והסירותי עלבון מעל אביך וביתו, וסכרתי פי דוברי שקר. אנוכי אפקח את עיני האנשים, וידעו כי השטן היה בתוכם.”

– והיא תלך ותפציר באביה עד אשר ישמע בקולה, ויקרא לך, לנסותך. אז תסיר את המסווה מעל פניך, ותפתח את פיך, והוא ישמע וישתומם. והוא יקהיל את כל הקהל ויעלה אותך על הבימה לענות לטמא, ואתה תגער בשטן ותבטל את כל דבריו, ותסתום פי דוברי שקר, ותעקור ותשרש מלבם שורש פורה ראש ולענה אשר נטע השטן. אז יהיו בעלי־מחלוקת ככלבים אלמים, אשר לא יוכלו לנבוח, ויבושו ויחפרו רודפי־כבוד, והשטן יעלם. אז יצא שמך לתהילה בכל העיר, וכל אב נשוא־פנים ועשיר, אשר בת לו, ישלח את שדכניו לדבר בך נכבדות, ולקחת אותך אחרי כבוד. ואתה תשמע לקולם, ולא תענה אותם דבר. ובאת אל בית הרב וראית את אשתו ואסתר בתה יושבות, והן עלובות ומליאות צער, וניגשת אל הרב ובקשתיו לבוא עמך בחדר מיוחד. אז תגלה לו את לבך, ואמרת אליו:

– “לא במוהר ולא במתן חשקה נפשי, כי אם באשת־חיל, יראת אלהים, ובת נדיבים. ועתה, תנה לי את אסתר בתך לאשה.”

– והרב ישמע בקולך, וימלא את משאלת לבך בשמחה וברצון. ואתה תגביל את יום חופתך ליום השישי הבא עלינו לטובה.

– וביום החופּה, בצהרים, תצא עם הרב אל הים וטבלתם בו, ואנוכי אביא שמה את אביך ואמך ליום חתונתך. אתה תראם והם לא יראוך, והרב לא יראה ולא ידע מאומה עד אחר הקידושין. ושבת עם הרב אל ביתו, ועטית את טליתך הלבנה, והתעטפת בה, וכיסית את פניך, ואמרת אל הרב:

“איש ואשתו יבואו אל הבית, וישיש ילך לפניהם. אל תשאל אותם לשמם, ואל תרבה שיחה עמם. האיש והאשה יהיו שושביני, והישיש יסדר את הקידושין, וגם את הכתובה יקרא. אנוכי אעמוד מעוטף בטליתי ומכוסה פנים, עד אחר קריאת הכתובה. כבואם אכנס לחופה, ואתה אל נא תאחר אותי.”

– ואתה, בני, זכור ועשה כאשר ציוויתיך, אל תפל דבר. ואביך ואמך ישארו עמך, ולא יפרידו עוד ביניכם, ולא יוסיפו עוד לנסותכם.

________________

וכך הווה: בבוקר מצא את אסתר שעומדת ובוכה. ניגש ודיבר אליה כמו שציווהו אליהו הנביא. מיד מחתה את דמעותיה והביטה אליו בחן וחסד. הסמיקו פניה ומילמלה אליו נבוכה:

– ידעתי שכך הוא. לבי ניבא לי תיכף כשראיתיך ושמעתי את קולך…

לא גמרה את דבריה ורצה אל אביה.

וכל דבריו של אליהו הנביא נתקיימו במילואם. אלעזר דרש וביטל את תורת השקר כעפר הארץ. השטן נעלם פתאום, ואנשי ריב ומדון נאלמו ורודפי־כבוד חפרו ובושו.

התחילו שדכנים באים ודופקים על פתחו של הרב ומציעים שידוכים של כבוד ועושר לאלעזר, והוא היה שומע ואינו משיב כלום. עשה כמו שניצטווה מפיו של אליהו הנביא. מיהר הרב וכתב תנאים, והגביל את החתונה ליום השישי, כחפץ לבו של החתן.

וביום החופה אחרי הצהרים, ביקש אלעזר מהרב, שילך עמו לטבול בים קודם החופה. עשה הרב כדבריו, לא הירבה לשאול, והלך עמו מיד.

________________

באותה שעה בא אליהו הנביא בדמותו של אדם זקן לבוש בגדי שבת לפני רבי פינחס. מצאו כשהוא יוצא מבית־המרחץ, ותפסו בידו ואמר לו:

– רבי פינחס, בן יחיד יש לי, שנולד לעת זקנתי. הרבה צרות והרפתקאות עברו עלי עד שזכיתי לגדלו לחופה. עכשיו הגיעה עת כלולות, ועלי להכניסו לחופה. באתי להזמין אותך ואשתך שתבואו עמי, ותהיו שושביניו של בני – מפני שאשתי נדרה נדר, שאם ירצנו הקב"ה ויזכנו להכניסו לחופה, לא נהיה בעצמנו שושבינים לו, אלא אלה שסבלו צער גידול בנים ולא זכו לכך – לפיכך באתי אליך, להזמין אותך ואת אשתך. והווה יודע שהכל מוכן לחופה, ומחכים אנחנו לכם – והיום ערב שבת.

התחיל רבי פינחס מבקש ממנו, שיניחנו ולא יזכיר לאשתו את צערה. לא הניחו הזקן ואמר לו:

– איני יכול להכניסו לחופה עד שתבואו, אתה ואשתך עמי, ותהיו שושביניו. אם רוצה אתה לבייש בני־ישראל כשרים ביום חופתם, הרשות בידך!

מיד הלך עם הזקן אל רחל אשתו.

הירצה הזקן לפניה את דבריו – והפציר בה, שלא תבייש את החתן והכלה ביום חופתם, ולא תשבית את שמחתם. כיוון שלא ענתה לו מיד, צווח ואמר:

– ערב שבת היום, והזמן קצר! הווי זהירה בי, אשה, שפלוני וכוהן אני!

כיוון ששמעה רחל כך, מיהרה ואמרה:

– פינחס בעלי, בוא ונלך!

הלכו אחריו עד שהגיעו לנהר ונכנסו עמו לסירה.

_________________

ירד אלעזר עם הרב לים, טבלו ועלו ונסתפגו. ראה אלעזר מרחוק את הסירה. רמז לו אליהו הנביא, שימהר וילך.

מיד אמר לו אלעזר להרב:

– רבי ומורי, בוא ונמהר לחופה, שערב שבת היום! אני אתעטף בטלית שלי, ואכסה את פני עד אחר החופה. מנהג אבותי בידי, ויש טעם בדבר. בבקשה ממך, המתן עד שיכנסו לבית שלושה, איש ואשה, וישיש נוהג בהם. אל תשאל אותם לשמם, ואל תרבה שיחה עמהם. האיש והאשה יהיו שושביני, והישיש יסדר קידושין ויקרא את הכתובה.

ענה הרב ואמר:

– חתן אתה היום, בני, ודומה למלך, וכל מה שתגזור יקום.

וכך היה: רבי פינחס ורחל אשתו היו השושבינים, והזקן סידר את הקידושין. לא ראו את פניו של החתן, שהיה מעוטף כולו בטלית לבנה. לא שמעו את קולו, ולא ידעו כלום עד שהתחיל עונה אחרי הזקן “הרי את מקודשת לי”. אז פעם לבם.

כשהתחיל הזקן קורא את הכתובה ושמעו מפורש: אלעזר ברבי פינחס הכוהן חתן דנן, כמעט שפרחה נשמתם.

מיהר הזקן והסיר את הטלית, וגילה את פניו של החתן.

ראוהו אביו ואמו, ונפלו על צווארו ונשקוהו, ורבה השמחה.

ואליהו הנביא, זכור לטוב, בירך אותם, ופרח לו איש האמת.

(מעין הקדמה)

רבותי! מצאתי בין עלים־בלים, במרתף שמתחת לבימתו של בית־מדרש עתיק ימים, סיפור־מעשה נורא ומיוחד במינו, יסודו בשנים קדמוניות ובדברים שבין בני־אדם ושדים, רוחין, ולילין, שאירע באותם דורות של אמונה ותום־לב, שהיו מלומדים בניסים ונפלאות. בימים ההם היו עיניהן של בריות פקוחות, ואזניהן קשובות, והיו רוחות ומלאכים נגלים להן בין בחלום ובין בהקיץ. לא היו עוד גבולים ותחומים בין ארצות ועולמות, ולא היו בני עולם מובדלים ומופרשים מבני תבל ויתר חמש ארצות. עדיין לא גורשו השדים, והיה מדורם עם בני־אנוש, ולא מעבר להרי־חושך. היו באים תדיר במגע ומשא עם בני־אדם, ולא היתה שנאה כבושה בלבם ולא היה דרכם לילך ולהזיק לאנשים, אלא אם כן היו שליחיו של מקום, ועליהם היה לקיים עונש או גזר־דין שנגזר על מישהו מן השמים. אדרבא, מצויים היו אצל בני־אדם, משתוקקים ונכספים להתחבר אליהם, להתערב בהם וללמוד מעשיהם. נישואי־תערובת של בנות־אדם עם בני־שדים, והיפוכם – אף הם לא היו נדירים, אלא שנישואים אלו לא היו לרצון ולברכה לבני־אדם, ושומר נפשו היה מתרחק מהם. רובם בעל־כורחם, כגון תינוק שנישבה לבין השדים, על ששכחו לתלות שיר־המעלות למעלה ממיטתו; חתן או כלה שיצאו יחידים ביום חופתם; תלמיד חכם שיצא יחידי בלילי רביעיות ולילי שבתות; או עני שהחשיך לו בדרך, ונכנס ולן בחורבה, ודומיהם. אלה הפקר היו לשדים, ומהם היו חוטפים להם כלות וחתנים. היו אף מעשים של נסיונות ופיתויים, השאה לדבר עבירה והכשלה, כמעשה הצורף ומעשה המוהל הקמצן. אלו היו מצדן של לילית, נעמה ואוגרת בת מחלת, וכל כיתות שלהן. כל אלו גרמו למריבות וקטטות, ודיני־תורה של יורשי תערובת שדים עם יורשי בני־אדם, והיו מוכרחים לחלק ליורשים שדים אלה מרתפים וחורבות, שנעשו למקומות של סכנה. לפעמים תכופות היו באים בין בני־אדם אף במקומות קדושים, לשמוע דברי־תורה ודרשות. נפל דוחק בבית המדרש, בשעת דרשה של ראשי־כלה, עייפו הברכים נקפו הרגלים – וידעו שהשדים באו לשם בדמות מלאכים, והם רואים ואינם נראים, שומעים ואינם נשמעים. אשמדאי, מלכם של שדים, היה עולה, בכל יום לרקיע, ולומד תורה בישיבה־של־מעלה, כידוע.

שדים אל כולם מעור אחד לא נבראו, ו־אף הם נפרדו לגוייהם ולמשפחותיהם. יש מהם שברא הקב“ה את נשמתם בערב־שבת בין־השמשות, ובא לברוא את גופם, וקדש עליו השבת ולא בראם, ואלה הם המזיקין, מהם שדין, רוחין, ולילין, מבניו של אדם־הראשון, שהיה בנידוי לאחר שהאכילתו חוה מעץ־הדעת, ונדווגה לו לילית ק”ל שנים, וילדה לו בנים שלא כדמותו וכצלמו; ומבניה של חוה, שאף היא נזדווגה לסמאל הרשע. יש מהם שמדורם ברוח־פינת־הצפון, שבראו הקב“ה ולא גמרו, ומשם רעה יוצאת לעולם, ויש מהם שמדורם מעבר להרי חושך. יש שדין יהודאין, כגון יוסף שידא, בן־תמליון, וארגונווטיס, שבא זכרם לשבח בש”ס ומדרשים, ובשאר ספרים קדושים, על שנעשו על־ידיהם נסים לאבותינו.

אותם שידין יהודאין, מנהגי יהודים היו בידיהם, אלא שהם מוזרים ומשונים. היו. במקומות מושבותיהם, אף בתי־כנסיות ובתי־מדרשות משלהם, ועל־פי דרכם ומנהג מדינותיהם. ולפי שרובם ריקים ופוחזים, שלבם גס ומוחם טיפה, היו אורבים לתלמידי־חכמים קלי־דעת ועניים מרודים שנטו מדרך הישר, והיו מפזרים ממון רב ומעבירים, והיו מפזרים ממון רב ומעבירים אותם על דעתם, עד שהיו מוכרים להם את נשמותיהם, ונעשים להם רבנים – והיו פוסקים להם שאלות, דנים את דיניהם ומלמדים את בניהם תורה. היו מוכרחים להשאר בין השדים כל ימיהם; להתנהג על־פי מנהגיהם, ולחיות על־פי דרכם, שהם זרים וקשים לבני־אדם. לפעמים היו נותנים להם רשות לשוב לבתיהם ולבקר את בני־ביתם ומשפחתם, ולהשיאם לבוא עמהם לארצות השדים. היו נותנים להם הרבה כסף וזהב, אבנים־טובות ומרגליות, לפרנסה ולדורונות. היו קובעים להם זמן, והללו היו נשבעים לקיים את הבטחותיהם ולשוב בזמן הקבוע. ואוי לו למי שלא קיים את הבטחתו ועבר על שבועתו.

עד כאן דברי אגדה והקדמה, מכאן ואילך סיפור המעשה.

א.

בימים ההם גר לו בעדן, שעל חופו של ים־סוף, יהודי אחד שלמד הרבה תורה, וידע ח"ן, וקנה חכמה, ודיבר בשבעים לשון. היה יפה־תואר, קולו ערב, פירקו נאה וזקנו מגודל, ומעורב בין הבריות – ושמו בנימין. אשת־חיל היתה לו, ושמה לאה, ובן־יחיד קטן, חביב ונחמד, ושמו חנוך. היה בנימין יושב ועוסק בתורה, וביום שעגנה ספינה בנמלה של עדן, היה יוצא ונכנס בה, ונעשה דבר ליורדי האניה, והיה מוליכם ומביאם ומובילם למקום חפצם. היה להם לפה ולמליץ, והיה מסייע להם להכין מים, מזון וסחורה, לסייר את העיר ולמצוא קרובים – והיה מתפרנס מזה בצימצום.

פעם אחת, יצא לנמל, ונכנס לספינה ולא חזר. חיפשו אותו אשתו ובנו וכל ידידיו ואוהביו – ולא מצאוהו. מצאה לה אשתו מקור פרנסה, ופירנסה את עצמה ואת בנה, וחשכה מעט כסף לתלמוד־תורה. היתה היא יושבת עגונה ושוממה, ומתנחמת בתורתו של בנה, בנועם־קולו ויפי־תארו; היתה יושבת על־ידו בלילות לשמוע קול תורה שיוצא מפיו ומפיג את צערה.

עברו חמש שנים ועדיין לא נמצא בעלה, חנוך כבר הגיע למשנה וגמרא, והיה יושב בלילות, מנעים זמר ושוקד על תורת השם. ישבה האם בעיגונה, ותורתו של בנה וזמירותיו בלילות היו ממתיקים מעט את המרירות שבחייה.

ערב אחד היתה יושבת לה, כדרכה, נחה מעמל יום ומאזינה לתורתו של בנה משוש חייה, נפתחה הדלת ונכנס בנימין בעלה כשהוא לבוש בגדי עשירים, והרבה סבלים הולכים אחריו ונושאים חבילות ושקים. ראתה אותו אשתו ופג לבה, והבן אף הוא חרד והפסיק משנתו, אמר להם בנימין:

– בשלמה החרדה? חזרתי לביתי והרי אשתי ובני לפני, בריאים ושלמים. ברוך המקום שהחייני והביאני אליכם שלא בידים ריקות!

ונפל על צווארם, וחיבקם, ונשקם.

סיפר להם שנכנס לספינה אחת ולא היה יודע ששל פירטין היא, ועד שהיה עומד ומשיח עם האנשים הוציאו את העוגן והספינה הפליגה לים. הביאו אותו למדינה רחוקה, ומכרוהו לעבד. ולפי שהיה יודע לדבר בשבעים לשון מצא חן בעיני אדוניו, ומינה אותו על ביתו ועל כל אשר לו. אחר כך עשאו שותף לעסקיו המרובים, עד שנתעשר. קנה לו שם הרבה נכסים, עבדים ושחפות, שמכניסים לו הרבה רווחים. עכשיו סידר את כל עסקיו שבמדינת־הים, מסרם בידיו של אוהב נאמן, וחזר לביתו ברכוש גדול.

היו יושבים כל אותו הלילה בוכים מרוב אושר, ומודים להשם.

יצא הקול בעיר, והיו הכל שמחים בשמחתם.

לא עברו ימים מועטים ובנימין התחיל בונה לו פלטין גדולה וחלונותיה יוצאים לים, ובתי־מחסן ומלאי בנה בסמוך לנמל. קנה לו עבדים ושפחות, שכר לו הרבה פועלים ולבלרים, והיה עוסק בסחורה וטרוד כל הימים. ביקש חנוך בנו לסייע לו בסחורה, ואביו מיחה בידו ואמר לו:

— מה לך בני, אצל סחורה? למד תורה, שהיא יקרה מפז ומפנינים!

ואף את אשתו מנה מדברי סחורה ואמר לה:

— דיך, שאת צופיה הליכות ביתך. כלום טירדה חסרה לך?

לא עברו ימים מועטים והיו לו הרבה בתים וארמונות ביבשה, ספינות בים, ואורחות גמלים במדבר – ומסחרו פרץ בארץ.

פעם אחת קנה עבדים ומצא ביניהם אחד שהיה צלם אלוקים חקוק על פניו. שאלו לשמו ולשם אביו והלה ענה לו: עובדיה בן דן הבבלי שמי.

שוב שאלו: ומה מלאכתך?

ענה עובדיה בן דן:

– לבלר אני, ומלאכת שמים מלאכתי, ובתורה הייתי הוגה כל הימים.

מיד שיחררו בנימין והכניסו לתוך ביתו. ראה שהוא תלמיד־חכם ונאמן־רוח, והפקידו על כל עבדיו ומשרתיו. ראה שיש לו על מי שיסמוך, ומסר בידו כל סחורתו ועסקיו, והוא עצמו הפליג שוב למדינות־הים, וכך היה עובר אורחות ימים ואורחות־גמלים, טרוד בעסקיו כל הימים, וחוזר ובא לביתו ושוהה זמן מועט.

וכשהגיע בנו לפרקו השיאו ברב כבוד, כראוי לו. נולדו לו בנים ובנות. היה עוסק בתורה ומגדל את בניו לתורה ולמעשים טובים.

ולאה עקרת הבית, אף היא טרודה. בעלה טרוד ומרבה בנסיעה, ואפילו כשהוא בביתו – בשעות הפנאי – אינו מעורב עם הבריות. אותה אינו רואה כלל. הוא יושב יחידי באולם שחלונות לו מארבע רוחותיו והים נשקף לתוכו, והוא שקוע בהרהוריו, מביט לים ומתבונן בגליו ושותק. אף בספר אינו מעיין. בעלה עמה בבית, והיא עוד בעיגונה עומדת, ושמחה אינה מצויה בבית. תמורה חלה בו – הוחלף כולו. אף בנה תמיד עצוב ונזוף הוא. וכלתה – ולואי שלא באה לביתה! זיקנה קפצה עליה, והיא עייפה ורפת־כוח. תולעת קוססת בלבה, מה לה עושרה? מה לה ארמנותיה!

_______

הפליג בנימין למדינות־הים ושהה שם, ולאה נפלה למיטה ומתה. חזר בנימין מדרכו ומצא שמתה אשתו. התאבל עליה, ולא נשא לו אשה אחרת. עובדיה בן דן ניהל את עסקיו וכילכל את ביתו. דומה שכלתו היתה עקרת־הבית, בנו יחידו היה יושב ועוסק בתורה. נכדיו הלכו וגדלו – והוא טרוד בעושרו, עטוף באלם־יגונו, ומרבה להפליג בימים ומדבריות.

פעם אחת חזר לביתו ממדינות־הים כשהוא סר וזעף. היה משתדל להסתיר את צערו ולהבליג על יגונו – ולא עלתה בידו. היה סוגר את עצמו בחדרים שאינם יוצאים לצדו של הים, ואינו נכנס לאותו אולם שמוקף חלונות מכל צד. דומה שפחד הים תקפו. חדל לסייר את נכסיו, ולא נכנס כלל לבתי־מסחרו. עובדיה בן דן הבבלי בא לביתו, והזקן אינו שואל לעסקיו כל עיקר.

תמה עובדיה, תמהו כולם, ואף חנוך ואשתו השתאו.

ביום סערה אחד נפל למיטה, וקרא לחנוך בנו יחידו ואמר לו:

– חנוך בני! איש זקן וחולה אני, וקרוב למיתה. הריני משאיר לך ירושה רבה, שאספתי ואצרתי בשבילך ימים רבים. אפילו אתה חי ימיו של מתושלח, אי אתה יכול לבזבזה. עבדתי ועמלתי כל ימי חיי, והייתי טורח וטרוד כל הימים, כאילו הייתי חי בעולם־התוהו. בני, אל תלך בדרכי אביך ראה חיים ושבע נחת. עסוק בתורה ואל תעסוק בסחורה. סמוך על אנשי הנאמנים, והם ישגיחו על הכל. ימים רבים עבדו וטרחו בשבילי ובשבילך, בחנתים וניסיתים, ומצאתים נאמני־רוח וישרי־לב – ויש לך על מי שתסמוך. הון רב השארתי בשבילם, ככתוב בצוואתי. דבר אחד אני מבקש ממך, בני, שתישבע לי, שלא תרד לים כל ימי חייך, ואפילו ירידה כלשהי.

ביקש הבן מאביו שיגלה לו את נימוקו של דבר, ואביו לא רצה לגלות לו. דיבר אליו דברים קשים ואמר:

– כך הוא רצוני – ולטובתך! גוזרני עליך בגזירת כיבוד אב! אם תשמע בקולי ותישבע לי ייטב לך ולבניך כל הימים, ואנוכי אגווע ואמות בשלום!

מיד נשבע לו חנוך בנו, שלא יעבור על רצונו ולא ירד לים כלל.

נראתה בת־צחוק על פניו של בנימין, ומת מתוך חיוך.

קברו אותו בכבוד גדול. פתחו את הצוואה ומצאו רשימה מפורטת של הון ונכסים שביבשה, ספינות שבים, ואורחות־גמלים שבמדבר. כמה לחלק לעניים, וכמה להשאיר לקרן־עולמית; כמה להפריש לאנשיו נאמני־ביתו, משרתיו, עבדיו, ושפחותיו; כמה לפדיון־שבויים, וכמה לתלמוד־תורה. לא הזכיר כלל נכסים ורכוש שהיו לו מעבר לים, כאילו לא היו דברים מעולם.

עברו שבעת ימי האבל, והבן קיים כל דברי אביו. עברו שלושים, וחנוך היה יושב כל הימים ועוסק בתורה; בכל יום היה לומד משניות לנשמתו של אביו. כך חלפה ועברה שנת האבל, והבן קיים את רצונו של אביו במילואו.

פעם אחת עגנה ספינה גדולה בנמלה של עדן. היתה הספינה מליאה כסף וזהב, אבני־טובות ומרגליות, עורות יקרי־המציאות, וראשי בשמים, שן ועצי הבנים – וכל מיני חמודות. ירד רב־החובל ושאל לביתו של בנימין הזקן, וסיפרו לו, שכבר עברה שנה מיום שמת והלך לעולמו. נאנח רב־החובל ושאל על בנו, והלך לביתו. נכנס אליו ומצאו שהיה יושב ועוסק בתורה. לא היה עובדיה בן דן בעיר, והיה חנוך מוכרח להיבטל מתלמודו ולטפל באורחו. נטפלה לו אסתר אשתו של חנוך אף היא. מסר להם רב־החובל כל מה שהיה עמו בספינה. היו תמיהים על כך מאד, ולא נתקררה דעתם עד ששאלו לרב־החובל, אם ברור לו שאין כאן טעות. נסתכל בהם רב־החובל מתמיה ואמר:

– וכי אינכם יודעים כלום על הון ועושר רב ששמור לכם מעבר לים?

וסיפר להם על הרכוש והנכסים שהשאיר להם אביהם בארצו, ושאין מה שבספינה יותר מחציה של הכנסת שנה אחת של נכסיו ועושרו שבמדינות־הים. שבכל שנה ושנה היה בנימין אביו בא לשם וגובה הכל, ומשקיע במסחרים אחרים וקניות חדשות.

כשהיה שם בפעם האחרונה עשו ביניהם, שאם יחלה או ימות יהא הכל בידו של רב־החובל, והוא יביא לחנוך בנו יחידו, בכל שנה ושנה, חציה של ההכנסה, והשאר יהא שלו – שכר טירחה ומתנת אוהב נאמן – ומינה אותו על כל מה שיש לו מעבר לים.

ולא עוד אלא שסיפר לו, שהוא ואביו, עליו השלום, היו אוהבים נאמנים זה לזה, ונקשרו בקשרי אהבה בשעת סכנה, בשעה שנטרפה ספינתם ושניהם היו אחזים בנסר אחר מנסרי הספינה וצוללים בים.

שבועים עגנה הספינה בנמלה של עדן, ורב־החובל וראשי־מלחיו היו מתאכסנים בביתו של חנוך. כל אותו הזמן היו מספרים על נכסיו שמעבר לים, עד שנכנסו דבריהם באזניו של חנוך. בשעת פרידתם הבטיח לו רב־החובל, שישוב בסוף השנה הבאה, כעת חיה, ושוב יביא לו חציה של הכנסת השנה.

אותו עושר שמור לרעתו שמעבר לים לא נתן לו מנוחה כל אותה השנה. היה מהרהר בו ומרבה לחשוב, והיו הרהורים ומחשבות אלו מבלבלים אותו בתורתו ובתפילתו. סייעה לכך אף אשתו, שהיתה מרבה לדבר באותה ירושה שלא הזכיר אביו אפילו בצוואתו, מוכיחה לו ומשדלתו בדברים, שאי־אפשר לו להשאיר הון רב שכזה בידי זרים. היה הוא משתדל להראות לה בעליל, שאין בחששותיה כלום, לפי שהכל בידיהם של אנשים נאמנים וכנים, שהרי יכולים היו להעלים את כל הענין כולו ממנו; שבכלל אין להם לרדוף עוד אחרי הון ועושר, שהרי מרבה נכסים מרבה דאגה. לא הועילו לו כל דבריו והוכחותיו, היא בשלה – אין מפקירים הון רב שכזה! אפילו הוא עצמו לא ידע שלווה. היה איזה יתוש מנקר במוחו ושואל: מה עלתה לו לאביו שהשביעו כך? פחד של ים זה מהו? מפני מה היה אביו בורח ומסתתר מן הים בימיו האחרונים? שמא לא היה שפוי בדעתו? למה העלים ממנו כל נכסיו שמעבר לים, ולא הזכירם אפילו בצוואתו?

נכנסו הדברים בלבו כארס של עכנאי, והיו מפעפעים ומחלחלים בו כל אותה השנה.

ב.

לתקופת השנה שוב באה אותה ספינה ועגנה בימה של עדן, והביאה הון ועושר רב, ודברי חפץ, כפלים ממה שהביאה אשתקד. הכניסם חנוך לארמונו, והיה עושה להם סעודות ומשתאות, ובוטל מדברי תורה.

נתאכסנו אצלו חודש ימים, וחנוך ואשתו היו עומדים עליהם, מבלים זמנם עמהם, משמשים אותם, וחולקים להם כבוד.

ועובדיה בן דן הבבלי נעלם פתאום ולא נודעו עקבותיו.

כל אותו הזמן היו מרבים לספר בכבוד עשרו ורוב נכסיו וקניניו של חנוך במדינתם, הכנסה רבה שהכניסו נכסיו השנה, כפל־כפלים משל אשתקד, לפי שהיתה השנה שנת ברכה והצלחה. היו מדברים בשבחה של ארצם הברוכה, על מגד אדמתה ופוריות אילונותיה; על זוהר שמיה, זוך אווירה, ומזג אקלימה; על שיא הרריה, יופי בקעותיה, עבי יערותיה, וגובה עציה; על גודל נקרותיה ועל עומק בריכותיה, ועל גשמיה שיורדים תמיד בעתם. היו יושבים ומספרים כל אותו הזמן, משבחים, מפארים ומעריצים באזניו של חנוך, ומבטלים אותו מדברי תורה, עד שנכנסו דבריהם באזניו, והדליקו אש־זרה בפינה נסתרה שבלבו, אש של חמדה ואיווי. היתה אסתר אשתו יושבת ושותה בצמא את דבריהם, עד שהיו פניה משתלהבות, ולבה מתלבה באש של תאוות עושר ותפנוקים, ונפשה יוצאת להם.

התחילה מדברת אל חנוך בעלה ומשיאה אותו לשאול על שבועתו. היתה מדברת באביו המת, שמעולם לא היה לבו נתון לו ולאמו, ולא אהב אותם אהבה גמורה, ושלא השביעהו כך אלא מפני טינא שהיתה בלבו עליהם. היתה מספרת לשון־הרע באזניו על אביו, שהיה מצער את אשתו צער גדול, והיה שונא אותה בלבו, בז לה וגורם לה עצבות ומגינת־לב. היתה מגנה את אביו הנפטר בפניו ואומרת, שבכלל לא היה שפוי בדעתו. והוא היה שומע בגנותו של אביו ואינו משיב, לפי שאף בלבו היתה מקננת תולעת וקוססת, ואש־זרה היתה דולקת בחביון נפשו.

ביום שהפליגה הספינה לים, נכנס רב־החובל עמו לחדר מיוחד ואמר לו:

– דע לך, חנוך אהובי וידידי, שזקן אני ותשוש, ואיני יכול לישא יותר משאוי זה. יש לי משלי הרבה נכסים ועושר, ואיני יכול לטפל בהם. מוטב שתסע עמי לשם, ותעשה בירושתך מה שלבך חפץ. ענה לו חנוך באימה:

איך אפשע ואעבור על צוואתו של אבא, ועל שבועתי?!

ניענע רב־החובל בראשו ואמר לו:

– עת לחשות ועת לדבר. דע לך, שאביך, ידידי הנאמן מנוחתו כבוד, פיזור־הנפש היה שולט בו; לקה קצת בהפכפכנות ונתפס למרה־שחורה. פעמים שדעתו לא היתה צלולה עליו, והיה מתעקש בדבר אחד ומחזיק בו, ואינו נותן טעם לדבריו, והיה אומר: כך הוא רצוני וחסל! הרבה צער גרם לי בכך, אלא שאני ידעתיו וחיבבתיו על טוהר רוחו ואמונתו, וכוונתו שהיתה תמיד רצויה, וביחוד, על שלא היה מתבייש, והיה מודה ומתוודה אחר כך ומבקש סליחה ומחילה. הרבה נלחם ביצרו ובקשיות־ערפו, והיה מלא צער וחרטה, ומרצה באהבה ומפייס בתחנונים. כשהיה יצרו תוקפו הייתי נותן לו לדבר כמו שלבו חפץ, ולא הייתי אומר לו כלום. מובטח הייתי בו, שיראה את משוגתו ויתחרט עליה. ואתה, חנוך אהובי, מה היה לך לעשות, – ואביך זקן והולך למות? הרי אונס היית ואין שבועתך שבועה! מובטחני, שאלמלא מת, היה מתחרט על כך, ומרצה אותך ומפיר את שבועתך. ודאי שהיה מתחרט! הרי ביסורי מיתה היה נתון באותה שעה, ונזכר בסכנה, בשעה שהיה צף על קרש בים סוער וזועף – ורצה לשמור אותך מזעפו של ים. כלום שמר את עצמו? שמא לא שאל על נדרו שנדר באותה שעה מן הים? כלום אפשר לו לאדם שישתמר מן הסכנה והאסון? נגזרה גזירת טביעה במים על אדם, והוא טובע בכוסו, ואפילו בכף קטנה של מים! הרבה פעמים היה אביך קופץ ונשבע, ומתחרט על שבועתו בשעה שנשתפה. אהבתי אותו אהבה עזה, למרות כל מגרעותיו וחסרונותיו. מי חכם ושלם בכל דרכיו? לפיכך, שמע לעצתי: מצא לך פתח־חרטה, ולך והתר את שבועתך, שנשבעת באונס ולא ברצון, כדי שלא לצער אב זקן וחולה קודם מותו.

היתה האשה עומדת אחורי הדלת. מאזינה ושומעת כל דבריו של רב־החובל. כשגמר את דבריו, נכנסה וקראה:

– בעלי, יפה דיבר רב־החובל! זוהי עצה של חכם ובעל־נסיון, ואתה תשמע לעצתו. ודאי שתשמע! אף אני אומרת כך. ידעתי שהזקן, עליו השלום, לא היה בימיו האחרונים משפויי־הדעת. פחד הים נפל עליו, והיה מתירא ומסתתר ממנו מיום שחזר לכאן!

וחנוך היה עומד נדהם ושותק. נסתתרה בינתו. היה רב־החובל מסית ומדבר, ואסתר מסייעתו, עד שיכלו לו לחנוך. חלשה דעתו ולא היה לו מה להשיב. באותו יום הלכו אל הרב לשאול על השבועה.

כיוון ששמע הרב כך קימט את מצחו ואמר:

– דומה שמן השמים מסייעים. אמש באו אלי שלושה זקנים, תלמידי־חכמים מפורסמים. נושיב בית־דין ונראה. לפי עניות דעתי. הרי זה אונס מוחלט, ויש להתיר. הושיבו בית־דין של שלושה והתירו את השבועה.

היתה הספינה עומדת מוכנה לנסיעה. לקח רב־החובל את חנוך והכניסו לספינה. מיד הוציאו את העוגן והפליגו בים.

כיוון שיצאה הספינה מן הנמל ונכנסה לתוך הים, נתעורר חנוך כמתוך מרמיטה. הביט לכאן ולכאן וראה היכן הוא נתון. הכהו לבו והרהורי חרטה תקפוהו. מה עלתה לו שככה מיהר? והרב והזקנים – מפני־מה האיצו בו כל כך? הבין שדברים בגו ונתמלא פחד ורעדה.

היה רב־החובל עומד בראש־תורן ומכניס את הספינה לים. חיכה לו חנוך עד שירד. כיוון שירד ניגש אליו חנוך והתחיל מדבר אליו בקול רועד.

שיסעו רב־החובל בדבריו ואמר:

– חדל לך! הצועק לשעבר אינו נענה.

ואש־זרה וצורבת נצנצה בעיניו, וחיוך־בליעל ארב לו על שפמו.

ראה חנוך וסמרו שערותיו.

התחיל מתחנן לרב־החובל ואומר לו:

– הרי מחצית הוני ורכושי שמעבר לים לפניך! קח את הכל – והחזירני לביתי!

חייך שוב רב־החובל חיוך של זדון ושתק.

מיהר חנוך וירד לתוך תאו, נפל על הריצפה, תלש שער ראשו ומרט זקנו ובכה בקול מר. עשה תשובה מלב נשבר והתחרט על מה שעשה. התפלל לאלהים, שימחל לו על חטאו, וימרק את עוונו וימחה את פשעו.

מיד התחוללה רוח קרה ועזה ונשבה על הים, והר של קרח יצא מעמקי תהום, ועלה והתרומם, והתנפל על הספינה ושיברה, בלע את יורדיה וצף לו לדרכו.

ושני קרשים צפו על הים, על אחד ישב רב־החובל, קר ושוקט, ובת־צחוק קפואה על פניו, ובקרש השני אחז חנוך בשארית כוחו והתאבק עם הגלים.

והים סער, ורגז, והמה, וזרק את הקרשים מגל אל משבר. רגע קרבו שני הקרשים זה אל זה, עד שראה חנוך שוב את רב־החובל וצחוק־זדונו שנקפא על פניו. פתאום התרומם משבר אדיר והפריד ביניהם. אז הבין חנוך וידע מי הוא רב־החובל זה, ומה עשה לו. ראה שרגעיו ספורים ושב בתשובה שלימה והתוודה.

ורב־החובל חתר אליו בקרשו, ומראהו כחיה טורפת שנמלט טרפה מתוך לועה. ראה חנוך והצדיק על עצמו את הדין וצווח ואמר:

– רבונו־של־עולם, קח נא את נפשי, ותהא מיתתי כפרתי! שמע ישראל – – –

בו ברגע עלה גל גדול והציף את קרשו של השטן, ירד רב־החובל לעמקי מצולה ונעלם, וחנוך צף והתנועע על־גבי המשבר.

והקדוש ברוך הוא, רמז לשר־של־ים ובלע את חנוך והעבירו מהלך ת"ק פרסה, וזרקו והטילו על שפת הים.

שכב שם חנוך מתעלף, עד שיצאו המים המלוחים מקרבו, ובינתו חזרה, והחליף כוח והקיץ.

הביט וראה היכן הוא, ונתן שבח והודיה לבוראו, שלא עזב אותו ברוב חסדו, והצילו מידי השטן, ולא נתנו לטבוע בים.

תקפו הצמא וצירבו, והלך למצוא מים. היה הולך ומחפש עד שניחר גרונו, ונשתחרו פניו, ויצאה לשונו ועיניו היו יוצאות ובולטות. ראה מרחוק רצועה של כסף, הלך בשארית כוחו עד שהגיע לנהר. נפל על שפתו ושתה ממימיו – ושבה אליו רוחו.

ג

לאחר ששתה מן המים תקפתהו שינה, ונפל וישן הרבה שעות. עד שבא הרעב והעירו. הביט וראה נחשים ועקרבים שזוחלים ורוחשים סביבו. ראה אפעה זוחל לקראתו, כשהוא פולט ובולע את לשונו השסועה, ושיני־ארסו מוכנות ומזומנות לנשיכה, והוא לוחש ומקשקש. ראה שרפים ופתנים שמתפתלים ומתקפלים, מזדקפים ומשתלשלים, וקשקשות־נחושתם נשקפות מעל־גבי חולו הצהוב של המדבר. למעלה שמים תכולים־בהירים, בלי עב כלשהו, ומהם משקיפה חמה מסנוורת, והיא מפזרת מראות של כסף ופז על קמטיו הדקים של הנהר, ומזהרת את קשקשותיהם הנוקשות והבולטות של התנינים האפורים, שטוחי־הראש, ששוכבים בלי תנועה כלשהי, ופיותיהם פעורים, ומגרות ארוכות של שינים דקות וחדות נשקפות מתוכם, מוכנות לחבל ולטרוף.

נשאר עומד ביניהם אחוז פחד ורעדה. הוא מביט עליהם בעינים יוצאות, והם משתלשלים סביבו, נושפים ולוחשים ואינם נוגעים בו. כיוון שראה כך נתגבר ואמר:

כלום הצילני הקב"ה מן השטן ומן הים בכדי להשביע את פיותיהן של המפלצות הללו?

אזר כוח והלך משם.

פג פחדו והתחיל הרעב מציק לו, והלך לבקש אוכל. הלך זמן רב עד שראה מרחוק אילן גדול והלך אצלו. כיוון שקרב אליו ראה שהוא מוקף שבטים ושוטים ארוכים, ועשבים גבוהים וחדים. ענפים עבותים וארוכים לאילן, והם שוכנים על ראשי השוטים והעשבים ועושים סוכה מסביב לו. היה מתירא להיכנס לתוך אותה סוכה, וחיפש דרך להתקרב אל האילן, ולא מצא.

ראה אגוזי־יער ותותי־בר, ואכל מהם וישב לנוח. פתאום הגיעה לאזניו נהמת אריה, וקפץ ממקומו ונכנס לבין העשבים והשוטים. הצליפוהו שבטים, דקרוהו דשאים ועשבים, והוא נפל וקם, נפל וקם, עד שהגיע לאילן. עלה וטיפס באילן עד שישב על ענף אחד ואחז בסנסיניו. שמע את הארי שואף ומרחרח ושואג. כבר הרגיש בו הארי, ושאגתו אימה, נהמת רעב ופראות. כבר הגיע לאילן, הוא שומע את נחרתו והלמות־לבו. מצליף הוא את הענפים התחתונים בזנבו האמיץ, והם רועדים ונשברים. הנה הענף שהוא יושב עליו אף הוא רועד ונשבר. נשמתו מצטנפת בקרבו, והוא מתעלף ונופל לארץ.

ריחרח בו הארי ונשאר עומד צמוד למקומו; ככלב עמד על רגליו הקדומיות, ככלב ששומר על בעליו הנרדם. פתאום נהם ושאג ועורר את חנוך.

נתעורר חנוך והיה מביט ומסתכל בארי, והארי מביט ומסתכל בו, ולא ידע אם זה בחלום או בהקיץ – פתאום נהם הארי וזינק וברח.

שבה אליו רוחו והודה להקב"ה על שהצילו שוב ממיתה משונה.

הלך ולקט אגוזים ותותים, וטיפס ועלה שוב באילן. היה מטפס מבד אל ענף עד שעלה למרומי האילן. מצא ענף גדול וכבד שהיה דומה לזרועות פרושות לשמים. טיפס ועלה ורכב בין זרועותיו של אותו ענף. היה יושב ומודה להקב"ה על הניסים שעשה לו, אף־על־פי שאינו כדאי והגון לכך. התפלל אליו, שיעשה עמו חסד וישיבו לביתו, כדי שיהא סיפק בידו לעשות צדקה וחסד עם הבריות.

היה הערב ממשמש ובא. פצחו ציפרים רינה, ונשמעה שירת ערב של קולות ובנות־קולות מרובים ומשונים, מסתלסלת ומתלכדת למנגינה אחת אדירה, ומתאחדת עם שפעת גוונים של חמה שוקעת.

החשיך הערב ופתאום נשמעה צריחה צורמת. מיד נפסקה השירה ונידמה. נפלה המולה באוויר, קול משק כנפים אדירות. שוב צריחה מרה, והכל חרד ורעד. רעדו אף ענפיו של האילן ונעו. אחז חנוך בכל כוחו בזרועות ענפים. פתאום ירד משמים גוש שחור וגדול ונח על ענף אדיר שמתחתיו במלוא כובדו. גנח הענף ורעד האילן, ונשמעה שוב אותה צריחה צורמת, והטילה אימה מסביב. נשמעה יללת תנים, ציווחת אוחים, נהמת חיות רעות. נשתתקו הקולות, ותרדמה נפלה על המדבר.

נשאר חנוך לבדו ער ורועד ויושב על זרועות הענף, עיניו פקוחות, אורבות באפילה וקורעות מחשכים, שערו סמור ולבו פועם, והוא כולו נתון באותו גוש שחור וחי ומתפלל לאורה.

נענתה לו הלבנה ויצאה בטהרה, כולה זכה ותמימה, זרעה אור על המדבר, וחדרה לבין ענפי האילן. הביט וראה ענק־עופות, שיושב על ענף אדיר מלמטה לו, והוא שקוע בשינה, ניצנץ לו שביב של תקווה ורמז לו:

לא הצילך הקב"ה מן השטן ומן הים, הנחשים והארי, כדי למסור אותך לעוף טורף זה, צפה לנס!

פג פחדו ולבו אמר לו:

– אתה מלמעלה והוא מלמטה – אל תירא!

הבריק רעיון במוחו: שמא לגאולתך נשלח?

אזר גבורה והתחיל יורד ומטפס בחשאי מענף לבד, ומבד לסעיף עד שהגיע לאותו ענף. ראה את ענק־העופות במלוא גדלו וצורתו, שיושב וציפרניו תקועות בעץ וסוגרות עליו. ראשו קטן וצווארו קצר, כנפיו – אגפים אדירות, והן זקופות, ואפילו הגדול שבנשרים ציפור קטנה היא בעיניו. ידע שאין זה אלא אחד מגוזליו של בר־יוכני.

נכנסה בינה בלבו וירד ועמד בין כנפיו. הסיר את איזורו הארוך וכרכו על צווארו הקצר של בר־יוכני, והיו קצותיו בידו למוסירות. היה בר־יוכני שקוע בשינה ולא הרגיש בכך. ישב לו חנוך בין כנפיו, נשען לאגף אחת, וקצות איזורו בידיו.

כשעלה עמוד השחר ניעור בר־יוכני והשמיע את קולו הצורם. ביקש להניע את ראשו ועטרת נוצותיו, ולנער את הלילה מעליו, ולא יכול, לפי שחנוך היה מחזיק בידיו את המוסרות ומושך אותן בכוח. הרים קצת את ראשו הקטן ורעד. מיד פרס את כנפיו האדירות, הרכין את ראשו, צרח צריחה משונה, ופרח.

ישב חנוך בין כנפיו של בר־יוכני, והיה אוחז באזור ומטה את ראשו של בר־יוכני לכאן ולכאן, ושולט באותו פרא־כנף, שנכנע לו כסוס. היה יושב ומתפלל והקב"ה שיכוון את דרכו ויביאהו לישוב, ויורידהו בשלום מעל גבה של אותה בריה.

עף לו בר־יוכני כל אותו היום ועבר ימים ומדבריות, הרים וגבעות, עד שראה חנוך מתחתיו ארץ־נושבת. ראה עיר ובתים ושמח מאד. התחיל מושך באיזורו ומנמיך את ראשו של בר־יוכני; התחיל בר־יוכני יורד למטה. היה חנוך מושך באיזור ומוריד את ראשו של הענק נמוך, נמוך, ובר־יוכני יורד מטה, מטה, עד שהגיע סמוך לארץ ממש. מיד משך חנוך בקצה אחד של האיזור וקפץ לארץ.

נחלץ בר־יוכני מן המוסירות, וצרח צריחה של שמחה ופרח לו.

ד.

קם חנוך והלך וקרב אצל בית אחד גדול, ושכב מחוצה לו על הקרקע, לנוח קצת מן הפריחה על גבו של בר־יוכני ומן הקפיצה. כיסהו הערב והעלימו מן העין, ולא ראתה אותו שום בריה, ואף הוא לא ראה כלום. קפצה עליו עייפות ומילאה את כל אבריו ליאות; דבקו עפעפיו ונסתתמו אזניו, והיה שוכב ומתנמנם עד חצות. פתאום שמע קול תורה ערב ונוגה, והקיץ. היטה את אזנו ושמע שהקול יוצא מאותו בית ששכב סמוך לו, והקול בוקע ויוצא, חודר לתוך אזניו וניצוק לתוך לבו, ונעשה לו כטל של תחיה. חלפה העייפות והלכה הליאות, ונתמלא לבו שמחה. מיד חגר עוז ודפק על הדלת.

שמע שנפסק קול תורה ויצאה אנחה טרופה. נפתחה הדלת ואיש שיבה כפוף ראש יצא לקראתו. נסתכל בו ונתן לו שלום בלב נשבר. הכניסו הזקן לביתו, והוא הלך אחרי הזקן עד שישב לו על מקומו והראה לחנוך מקום לישב ממולו. נסתכל חנוך בפניו וראה שעננה שוכנת עליהם, והוא עצוב ועגום; עיניו קודרות והן מליאות צער ומבטו מלא פחד ומורא. שמע את קולו שהיה ספוג עצבות, ואנחותיו הטרופות ונתמלא אף הוא צער ופחד.

מיד שאלו הזקן, כיצד נתגלגל ובא למקום שכזה, וחנוך סיפר לו הכל ולא העלים כלום. התוודה לפני זקן ברוב חרטה ובכיה.

ניענע לו הזקן בראשו ונאנח ואמר:

– אוי לך, בני, שנפלת לתוך מצודה רעה זו!

וגילה לו, שאין הוא בין בני־אדם, אלא בארצות השדים. לחש לו, שאף הוא עצמו נפל בידיהם, והוא יושב ביניהם ימים רבים, ואין תקווה לו לצאת משם לעולם. הוא נעשה להם רב בעל־כרחו, והוא מלמד לבניהם תורה. לא היתה להם שליטה עליו, ולא יכלו לעשות לו רעה, לפי שמימיו לא שינה בדיבורו.

כיוון ששמע חנוך כך, נפל לרגליו, והיה בוכה לפניו ומבקש על עצמו.

שאל אותו רבם של השדים:

– מה היו מעשיך כל הימים? ספר לי הכל. אפשר שאמצא לך זכות.

ענה חנוך במר רוחו:

– סבא נכבד! כל ימי הייתי יושב ועוסק בתורה, עד שנכשלתי ונפלתי ברשתו של השטן. אויה לי, ואבוי לנפשי!

הוסיף הזקן לשאול:

– אמור לי, בני, תורה זו שלמדת כל ימיך לשמה למדת, או לשם איזו פניה? שמא מתפאר היית בחידושי־תורתך?

ענה לו חנוך:

– חס־ושלום! כל ימי הייתי יושב לבדי בחדרי, פרוש ומובדל מכל העולם, ולומד תורה. אוהב הייתי לישב וללמוד בפני־עצמי, ומצטער הייתי בשעה שבטלתי מדברי־תורה. בנערותי הייתי משמח את לבה של אמי העגונה, והייתי ממתיק לה את המרירות שבחייה. איני יודע, אם היה בזה משום פניה או לא.

אורו עיניו של הזקן ואמר:

– כמוך ירבו בעלי פניות בישראל!

התחיל הזקן משיח עמו בדברי־תורה וראה שכל דבריו אמת, ואמר לו:

– נכמרו רחמי עליך, בני, ולואי שאצילך מדיניהם!

נתן לפניו אוכלים ומשקים ואמר לו:

– חנוך בני, אכול ושתה, בשם השם, שמשלי אתה אוכל ושותה.

כיוון ששמע חנוך שם שמים אכל ושתה ובירך.

הציע לפניו משכב ואמר לו:

– בצל קורתי אתה נתון הלילה, שכב ואל תירא!

_____________

קודם שעלה עמוד השחר העירו הזקן ואמר לו:

– יותר אי־אפשר לי להסתירך בביתי. בוא עמי לבית־הכנסת. אני אסתירך תחת טליתי. אתה תעמוד ותשתוק, ואני אטען לפניהם.

הלכו ונכנסו לבית־הכנסת. עמד הרב על הבימה וחנוך אצלו. נתעטף הרב בטליתו הגדולה וכיסה את חנוך בה, ואמר לו:

– הוה זהיר, בני, שלא תוציא מפיך דבר: אף אמן אל תענה!

– היה חנוך עומד תחת טליתו של הרב רועד ושותק.

כיוון שעלה עמוד השחר נשמעו שלושה רעמים. מיד נתמלא כל הבית שדים, ועמדו לתפילה. התחילו מתפללים ברעש ובסערה עד שעפו ספסלים וכסאות באווירו של בית־הכנסת. היה החזן אומר והם עונים אחריו. היה קולם מנסר ומקרצף במוחו של חנוך עד כדי שיגעון, והיה עומד ושותק.

פתאום שמע קולו של שד אחד שאמר לחבירו:

– כמין ריח של בן־אדם עלה באפי!

מיד התחילו כל השדים נושפים ומרחרחים, עד שהרגישו בו. רמז להם הרב בידו ונשארו כולם עומדים על מקומם ומתפללים.

כשגמר החזן פסוקי־דזימרה טפח הרב בידו על השלחן והכריז שהוא רוצה לדבר לפני הקהל. ביקש מהם, שלא יצאו ממקומם, ולא יגעו בבן־אדם זה כלל.

ודיבר לפניהם. וסיפר להם כל מה שאירע לחנוך עד שבא לארצם. כיוון שגמר הרב לדבר, נעשה רעש גדול, וכולם צעקו בקול:

– חייב, מיתה, חייב מיתה!

אמר להם הרב:

– רבותי! מן השמים הצילו אותו מכל הסכנות: מן הים, מן הנחשים והעקרבים, מן הארי ומבר־יוכני; שמרו את כל עצמותיו ולא נשברה אחת מהן מחמת קפיצה; יצא בשלום מכל הסכנות ולא ניזוק – סימן שתשובתו נתקבלה, והוא יצא זכאי.

קם אחד מזקני השדים ואמר:

– לא כי! לא הצילו אותו מכל הסכנות, אלא כדי למסור אותו לידינו, שנעשה בו שפטים ונמית אותו במיתה משונה!

טען הרב:

– אדם זה תלמיד־חכם שלמד תורה לשמה הוא, ואין ממיתים אותו אלא על־פי דין; מסורת ישנה לכם מאבות־אבותיכם: אסור להמית תלמיד־חכם בלי משפט!

מיד רמז הרב להחזן, והלה עמד והכריז בגזירת הרב, שאסור לנגוע בחנוך, עד שיביאוהו לפני בית־דינו של אשמדי. מיהר ועבר לפני התיבה והתפללו.

לאחר שסיימו את תפילתם לקח הרב את חנוך ושלושה מזקני השדים, והלכו והביאוהו לפני אשמדי. סח לו חנוך מה שאירע. מסרו אשמדי תיכף לבית־דינו, וגזר עליהם, שיעיינו בדינו וידינו אותו על פי דין־תורה ויביאו פסק־דין לפניו, ועד שלא יקיים הוא את פסק־הדין ינהגו באותו תלמיד־חכם מנהג כבוד.

ישב בית־דינו של אשמדאי למשפט, והוציא פסק־דין, שחנוך חייב מיתה, ודמו בראשו.

כיוון שהביאו פסק־דין לפני אשמדאי, עמד הרב ונטל רשות הדיבור. עמד ואמר:

– ברשות מלכנו, מלך מלכי השדים, הרוחין והלילין, אשמדאי ירום הודו! שמעו נא רבותי, דיינים מומחים! הרי מלכנו, תנשא מלכותו, גזר אומר, שחייבים אתם לדון תלמיד־חכם זה בדיני־תורה, ואתם עברתם על גזירת המלך ולא עשיתם כדבריו, אלא מיהרתם והוצאתם פסק־דין זה. על־פי דיני התורה, אסור למהר בדין, שהרי כתוב בתורה: “ושפטו העדה, והצילו העדה” – ואתם – כלום חיפש לו אחד מכם צד־זכות? אתמהה! והרי דין מפורש: “כולו חייב – זכאי!” ועוד דין מפורש: “דיני נפשות גומרים בו ביום לזכות, וביום שלאחריו לחובה”. לא מורי ורבותי, חולקני עליכם בזה!

היו דבריו לרצון לפני אשמדאי ואמר:– צדק הרב בדבריו! כך קיבלתי בישיבה־של־מעלה. פסק־דין זה לא שריר ולא קיים! למחר תחזרו ותשפטו אותו. הוו זוכרים שאין שופטים תלמיד־חכם אלא על־פי דין תורה!

לקח אשמדאי את חנוך לתוך פלטין שלו ואמר לו:

– אל תירא ואל תפחד, בן־אדם! עד שיצא משפטך לאור לא יאונה לך כל רע. הן בפלטין של מלך אתה נתון, ותחת צל קורתי! הרב השתדל בשבילך, וזכות תורה לשמה עמדה לך. חיפשו בכל הספרים שבאוצרי, ולא נמצא שום דבר בשמך. סימן שאין בתורתך שמץ של פסול ופניה. עוד אשיח ואדבר עמך ואורך את הדרך.

ה

הרבה שעות ישב אשמדאי עם חנוך ועסק עמו בדברי־תורה, וראה שהוא מלא וגדוש, ותורתו שלימה, אין בה מום, אף לא שמץ של דופי. מצא חנוך חן בעיניו, ואמר לו:

– בן־אדם, אכול ושתה כאוות נפשך, ואחר תשכב ותישן. אל תירא! אנוכי לא אשקוט ולא אנוח עד שאמצא לך צד־זכות, להצילך מן המיתה.

עשה חנוך כמו שציווהו אשמדאי.

באשמורת הבוקר העירו אשמדאי ואמר לו:

– בן אדם אנוכי אצילך ממיתה משונה, ובפלטין שלי תשב ותלמד תורה לבני, יורש־עצרי, ואתה תישבע לי לקיים את הדבר הזה.

מיד נשבע לו חנוך, שילמד תורה ליורש־העצר. לימדו אשמדאי סידור טענות, וחזר ושלח אותו לבית־דינו.

וכשישב בית־דינו של אשמדאי לדין וכמעט שנמנו וגמרו שוב לחייבו מיתה, הפסיקם חנוך ושיסעם בדברים כמו שציווהו אשמדאי, ודיבר אליהם בקול נגיד ומצווה ואמר:

– שמעו אלי, דיינים מומחים! מלכנו האדיר, אשמדאי, ירום הודו, גזר עליכם שתדונו אותי על־פי דין תורה. רואה אני, שאין אתם בקיאים בדיני תורה, ואינכם יודעים שזדונה של שבועה מלקות ושגגתה קרבן, ומיום שחרב בית־המקדש בטלו קרבנות, ותפילה היא במקום קרבן – ואתם אומרים לדון אותי במיתה זה פעמים! אשמדאי מלכנו, שעולה ולומד תורה בישיבה־של־מעלה, הוא בעצמו ובכבודו, ישפטני וידונני, הריני מקבל עלי את דינו למפרע, ואתם הביאוני לפניו למשפט!

מיד נפלה צווחה בין הדיינים, והיו צועקים ונוזפים, פוערים פה ומשרבבים לשון, מעצמים עין, ורוקעים רגל, ומוחאים כף. הפכה הצווחה והיתה לרעש גדול. התחוללה סערה והתחילו כיסאות ושלחנות מתרוממים ועפים בחלל הבית, עד שנשמע קול רעם. נשתתקו כולם פתאום, וחרדה גדולה קפאה על פניהם. נכנס אשמדאי בחרי־אף.

מיד נפלו הדיינים וכרעו ברך ואמרו לפניו:

אשמדאי אדירנו! אתה תשפטהו ותשלם לו כחוצפתו!

השתיקם אשמדאי במבטו הזועף וקרא ואמר:

– סבור הייתי, שיש לי על מי לסמוך בפיסקי דינים ומשפטים, עכשיו רואה אני שטעות נפלה כאן, ואוי לו למי שמביא את אשמדאי לידי טעות! אין לי להיות אלא דן יחידי!

עמד אשמדאי עליהם ובלעם כולם. נתן כנפו אחת בארץ וכנפו אחת ברקיע, וזרקם והטיל אותם תתקע"ד פרסא.

ניגש אשמדאי אל חנוך שהיה נבעת, ונופל, ורועד, הרגיעו ואמר לו:

– אל תירא, בן־אדם, ואך תפחד – זכאי יצאת בדינך.

נשאר חנוך בפלטין של אשמדאי, ולימד תורה לבנו, יורש־עצרו.

כך חלף שבוע ראשון והגיע השבת. ראה חנוך כיצד מקדשים השדים את השבת. התבונן במנהגיהם המוזרים והמופלאים, ובתפילותיהם הזרות, ועשה את עצמו כלא־רואה. שמע, ראה ושתק, לפי שהיה מתירא שלא יקניטם.

במוצאי־שבת, לתפילת מעריב, היה בית־הכנסת מלא שדים, שהיו מתפללים ביתר פראות ומשובה. היה חנוך עומד בפינה ומתפלל בלחש, ביחידות ועל־פי נוסח שלו. ראה שהם מדלגים ואינם אומרים “ויהי נועם, ואתה קדוש”. ידע שאין זה שבוע שחל בו יום־טוב, ואין סיבה לכך. התחיל אומר בלחש “ויהי נועם”, בפני עצמו. פתאום הביט וראה נתרוקן בית־הכנסת ונעלמו כל השדים, הביט לכאן ולכאן, וראה שהוא עומד שם יחידי, ואחזו פחד. יצא לחוץ וראה שכל העיר עזובה ושוממה. כמעט שנטרפה עליו דעתו. היה הולך, מיצר ודואג, עד שהגיע לפלטין, וראה שהיא נתונה באפילה, אין שומר ואין שוער. סבר: שמא כך נוהגים הם במוצאי־שבתות. כשהגיעה חצות נשמעו המולה ורעש גדול, ושבו השדים בכעס וחימה. האירה הפלטין ואשמדאי נכנס בחרי־אף.

מיד נפל חנוך לרגליו והתחיל מתחנן ומבקש, שימחל לו ברוב חסדו, על חטא שחטא ואין הוא יודע אפילו במה. משהו אירע כאן ואפשר שבאשמתו, אלא שלא היתה לו ידיעה לא בתחילה ולא בסוף – ואינו יודע במה אשם.

דיבר אליו אשמדאי דברים קשים ואמר לו:

– איך מלאך לבך, בן־אדם לעשות דבר נורא כזה, ולהשליך את כולנו לעמקי תהום! וכי אינך יודע, שאין אנו יכולים לעמוד בשיר־של־פגעים?

ענה חנוך ודיבר תחנונים:

– אל יחר לאדוני, מלך המלכים, ואל יקצוף עלי, השפל שבעבדיו. הרי שבת ראשונה אני כאן, בארצך, ואין אני בקיא עדיין במנהגיה. שגיתי והתנהגתי על־פי דרכי ומנהגי מאז. כלום הייתי משלם רעה תחת טובה ומסכן את חיי? סלח לי, הפעם, מלכי ומושיעי, ועמוד לימיני, להצילני! הן מן המוות פדיתני, וכבן אמצתני. אנא הוריני ארחות חיים!

היו אמרי פיו לרצון לפני אשמדאי, ואמר:

– סלחתי לך הפעם, בן־אדם, והוה זהיר, שלא תעלה עוד הפעם דברים אלה על שפתיך! זכור, ואל תוסיף להקניט את בני־מדינתי!

הבטיח לו חנוך, שיתנהג כמנהג המדינה, וישתדל להיות כאחד מהם.

מיד רמז אשמדאי לגיחכת ראש מוקיוניו לשמח את הכל ולבדח את דעתם.

נתאספו כל השדים לחצר ארמונו של אשמדאי, לראות בלהטיו של גיחכת.

התחיל גיחכת עושה מעשי להטים גדולים, ומראה להם דברים שלא ראתם עין ולא שמעתם אוזן. ברוח פיו הוציא שידה ושידות, ושדים ושידונים בריקוד מטורף. יצאה רוח סערה מתחת כפות רגליהם וחפנה את כל החולות שבמדבר, ויצאה עמהם במחול של תסבובת. שרט ברגל־תרנגולו בקרקע ונבקעה האדמה עד התהום. כפה פעור ורחב נפתחה האדמה ועלו מתוכה כל מיני בריות משונות שבתהום רבה, ונימפין יצאו במחול אש, מים, ורוח, עם קנטוורין, ובריות בעלי ששה ושמונה ראשים יצאו ושרו שיר מזמור לאשמדאי. עלה התהום ומשברים אדירים התנשאו ושפכו את קצפם הלבן על הכל. עלו גלים נישאים, התרוממו נחשולים, התנשאו, התקמטו, והתנועעו, ונשאו בקרבם קשתות־שבענן עם עתרת צבעיהן, ובתוכן בריות מפליאות, משובצות באבני־חן ומרגליות גדולות. התרומם ויצא מתהום רבה כסא־מלכות של אלמוג שחור, והיתה לילית אמם של השדים יושבת עליו כשהיא לבושה בשמלה של קצפו־של־ים, ובראשה עטרה של נחשים חיים מרובי־צבע ומשוני גוון, וכל מיני חיפושיות ופרפרים צבעוניים קבועים בה. מיד נפלו כולם וכרעו לפניה, ונפלו לארץ רועדים ומפרפרים, ושרים לפניה שירי שבח ותהילה. אף חנוך שמר את הבטחתו, שהבטיח לאשמדאי, ונפל לארץ במלוא קומתו, ורעד, ופירפר.

פתאום נשמעה קריאת־גבר, והכל נעלם. הקיצו השדים כמתוך שינה של מרמיטה, ונעלמו אף הם. נשארו שם רק אשמדאי וחנוך. אשמדאי – דעתו היתה נוחה עליו, חנוך– כולו נרגש ואחוז חרדה.

אמר לו אשמדאי לחנוך:

– אל תפחד, בני, ואל תרעד! ציוויתי והזהרתי את כל בני מדינתי שלא יגעו בך. יכול אתה להתנהג כחפצך, אלא שעצה טובה אני משיא לך, שתישמר ולא תקניטם. והוה זהיר, שלא תשנה ותאמר אותו מזמור איום שיצא הערב מפיך! ראה, בשלך עשיתי הלילה מחול זה, כדי להפיס את דעתם. יפה עשית שנפלת לארץ עמהם, אף־על־פי שלא כרעת. עכשיו הגיע זמן עליה לישיבה־של־מעלה. כבר קרא הגבר קריאה ראשונה, ונתעוררו דרי־מעלה ויושבי גן־עדן. טללים של תחיה רועפים, בשמים זולפים, וכיתות של מלאכי־מרום פותחות בשירה, ומרנינות כוכבי בוקר. אף אני – חציי מלאך מתעורר בקרבי, וקריאת גבר של־מעלה צורבת בכנפי. עוד מעט ויקרא קריאה שניה ושלישית, ובני־ישיבה־של־מעלה יתחילו ללמוד תורה.

וכשגמר את דבריו נשמעה קריאה שניה של הגבר. מיד פרס אשמדאי את כנפיו ופרח ועלה לשמי מרומים.

נשאר חנוך לבדו עומד ותוהה.

ו

שלוש שנים ישב חנוך בפלטינו של אשמדאי, והיה מלמד תורה לבנו, יורש־עצרו. כל אותן השנים נזהר ונשמר ולא הקניט את השדים, ולא העלה את חמתם עליו. ראו גדולי השדים שאשמדאי מרבה לחלוק לו כבוד ומחבב אותו, והתחילו אף הם חולקים לו כבוד ומראים לו חיבה. חיבה יתירה, נודעת לו שאשמדאי מחבבו ומכבדו ומרבה להשתעשע עמו בדברי־תורה ובדברי מלכות. לא זז מחבבו עד שמינה אותו לאחד מגדולי יועציו. פתח לפניו כל שערי פלטין וצפוני סגולותיה, ושכיות חמדותיה, פרט לארמון אחד, שלא היתה שום בריה יכולה להיכנס בו חוץ מאשמדאי עצמו. היו כל גדולי השדים מתלחשים ומסתודדים על אותו ארמון, והיו קוראים אותו: ארמון־הגנוז.

כך עברו לו לחנוך שלוש שנים בין השדים. ומפני שהרבה הרגל עושה, נתרגל לאט, לאט, לאותם חיים פרועים ומשונים, והתחיל שוכח את עברו. היה זכרם של אשתו ובני־ביתו הולך ומיטשטש, לפי שכבר התיאש מגאולתו ופדות־נפשו. כשנפתחה הפלטין לפניו ראה עולם חדש מפליא בזרותו המשונה, המרהיבה עין ומרחיבה דעת, והיה הולך ומטייל ורואה פלאי־פלאים.

הרבה פעמים טייל לו מסביב לארמון הגנוז, והיה מסתכל ומתבונן בברק יופיו החיצוני, ומוחה את עיניו מזהרו המסנוור. תאב היה לידע מה בתוכו. אלא שהיה מתירא שלא יתחייב בנפשו, והיה מונע את עצמו מלהזין את עיניו יותר מדאי. לא עברו ימים מועטים, וקבע לו אשמדאי דירה בסמוך לאותו ארמון.

פעם אחת שמע קול שיצא מארמון־הגנוז, והוא ערב ועגום, מושך את הלב ומביא לידי כלות־הנפש. בשעה מאוחרת בלילה יצא הקול, ורוח חרישית של ליל אביב קיבל אותו, והיה מעלהו ומורידו, חובטו בענפים, מרשרשו בעלים, וטובלו במעיינו מפכים, מוסיף עליו קורטוב של ריננת ציפרים ומוסרו לחנוך. היה הלה שוכב על יצועו שומע ומקשיב אותה מנגינת־פלאים, עד שניעור לבו ונפשו כלתה לצאת. היה שוכב כל אותו הלילה ער, לבו הומה והוא מתמלא געגועים וכיסופים כמוסים, וגילת־רעד תוקפתו ומדליקה משהו בחביון נשמתו.

ידע שאותו קול יוצא מארמון הגנוז, והיה מתירא מפניו. אפפוהו מחשבות והרהורים זרים. ניסה לגרשם – ולא יכול. היה עוצם את עיניו וסותם את אזניו, שלא יראה ולא ישמע כלום, והיה זוהר־יופיו של הארמון משתקף בעיניו העצומות ביתר בהירות, והניגון נמשך ויוצא מחביון נשמתו, והוא ערב ועגום ביותר.

היה מתירא ומפחד מאותם הרהורים וחזיונות־לילה, ומסתירם עמוק בלבו, ומשתוקק ונכסף להם, שלא מדעתו ובעל־כרחו, והלב – עוד מעט ויתפקע.

בימים ההם מרדה מדינה אחת באשמדאי, והיה זקוק לצאת אליה למלחמה. קרא אשמדאי לחנוך ואמר לו:

– בן־אדם! נסיתיך בהרבה נסיונות, ומצאתי את לבבך נאמן לפני. איש־בינות אתה, ויש לי על מי שאסמוך. ועתה, הנה אנוכי יוצא למלחמה על אויבי, ואתה תכלכל את ביתי ואת חצר מלכותי, עד אשר אשוב. את כל שרי ועבדי הזהרתי לשמוע בקולך, ולשמור את כל מוצא שפתיך, לעשות ולקיים אותם. הנה הארמון־הגנוז, ארמון סתרים הוא, וזר לא יבוא בו. ואתה, לא תדרוך רגלך על מפתנו, ואת ספו לא תעבור, ובתוכו לא תבוא. הנה קבעתי לך דירה ממולו, למען תלך סביבו וידעת את מוצאיו ומובאיו, ופנימה לא תיכנס. ושמרת אותו מרגלי זרים, עד אשר אשוב בשלום. ראה הזהרתיך – ואתה תישבע לי!

ניסה חנוך להתענוו ולסרב, וראה שאשמדאי מתמלא חימה, ומיהר וקיבל על עצמו לקיים את כל דבריו.

מיד מסר לו אשמדאי את צרור מפתחותיו, והראה לו על מפתח אחד שהיה יפה ביותר, ואמר לו:

– את מתחי זה, מפתח הארמון הגנוז, תקח בידיך, ושמרת אותו מכל משמר! ראה, בידך הפקדתיו, הזהרתיך – ואתה נשבעת לי!

ואשמדאי יצא למלחמה.

היה אותו מפתח צורב בידיו של חנוך, ואותו ארמון גנוז הוטבע בלבו, ולא היה יכול להחלץ מהם. היו כל הרהוריו נתונים בהם. מה צפון באותו ארמון? מה מינה לו גורלו בתוכו? שמא גאולה צפויה לו בו? למה הקדים אשמדאי וקבע לו דירה בסמוך לו? קול ערב ועגום שיוצא מתוכו מהו – ומה כוח־משיכתו? היה יתוש מנקר במוחו ומרבה בשאלות: למה הרבה אשמדאי כל כך הזהרות והשבעות? מדוע הראה לו על אותו מפתח והזהירו שוב אזהרה חמורה והשביעו? למה מסר לו את המפתח הצורב כל עיקר – והרי הכל אסורים בכניסה, ואפילו הוא עצמו? אשמדאי מהו, שד או מלאך, או שניהם כאחד? מה הם כל הנסיונות וחומר של שבועות שהוטלו עליו כל ימי חייו, בעל־כרחו, כדי לטורדו מן העולם? כל הימים הוא נתון במצב של העלם ידיעה, בין בתחילה ובין בסוף – ומה יהא בסופו?

היה הולך ומסתבך בפקעת של שאלות, והיו יתושי־הרהורים אלה נטפלים לו וממררים את חייו. ידע שהוא מתחייב בנפשו ודמו בראשו. רצה להבריחם, ולגרשם, ויותר שנלחם בהם נתקעו במוחו ונחקקו בלבו, ואי־אפשר היה לו להתקיים בלעדם.

באו עליו לילי נדוד, והיה שוכב על משכבו כל הלילה ותוהה. היה כולו נתון באותו ארמון־גנוז, אזניו נטויות לנגינות שיוצאות ממנו, שנמשכות אליו ומושכות את לבו. היה מתהפך כל הלילה מצד אל צד, כולו בוער ומתלבה.

לילה אחד היה שוכב והוזה. קודם שעלה עמוד השחר שמע קולו של חליל, והוא פרוע ומלא תאווה סוערת. פעמים צעקות חטופות ופירפורי נכפים, ופעמים אנחת נכאים חרישית, השתפכות נפש דוויה. הנה רשרוש של שריגים ועלים ברוח־ערב קלה ולוטפת, ופתאום סערת ים נגרש בידי שר הרוחות. נטרף הניגון ונשבר, והוא עולה ויורד, מסתלסל, ונפסק, וחוזר ומתחיל – וגווע.

שכב חנוך כשיכור. נתעצמו עיניו ונפתחו שפתיו, ניטל כוחו ונשתתק רצונו – והיה שוכב כמי שהשקוהו סם של שינה.

תפסו הניגון וארג סביבו קורי־שוא ומשכו. ירד מעל משכבו והלך אחריו בעינים עצומות, עד שהגיע לשערי ארמון הגנוז. היה השער סגור, והוא נתעורר והתחיל רועד ורוטט. צללו באזניו אזהרותיו של אשמדאי ושבועות שנשבע לו. ביקש לשוב ולא יכול למוש ממקומו. פתאם נפתחה דלת ונראתה לו דמות של אשה, ברה כמלאך ולוהטת כשד, חליל של קנים בפיה, והיא מנגנת. קולות וצלילים יוצאים מן החליל ומשתזרים סביבו כחבלים. אחזו בו והם מושכים ומושכים. לרגע ניגלו לו שתי נשים אחרות: לאה הצנועה, אמו המתה, ואסתר אשתו שיצאה מלבו. הן אוחזות בידיו ורוצות לעקור אותו משם. פתאום ראה את רב־החובל – ונתעלף ונפל. הכל גז ונעלם. עצם את עיניו ונמשך והלך אחרי ניגונו הפרוע של החליל, עד שעבר את המפתן

פתאום נפסק הניגון. נפקחו עיניו וראה בתו של אשמדאי שיושבת לפניו על כסא של פז, מביטה אליו מגבוה ואומרת:

– אי לך בן־אדם! עברת על מצוותו של אבא, אשמדאי המלך, ועוד היום תמות!

נשאר עומד על מקומו, נועץ בה עיניו ושותק.

לא יכלה לעמוד בפני אלם־מבטו, וקמה מכסאה, וניגשה אליו, ונפלה על צווארו, והיתה מחבקתו ומנשקתו ואומרת:

– כל כך הרבה זמן חיכיתי, ונפשי יצאה לך – ואתה לא באת! הכל גלוי וידוע לפני אבא, אשמדאי, ומיד יופיע מלא חימה, וחרב פיפיות שלופה בידו. מהר והתנפל לרגליו ובקש ממנו, שיתנני לך לאשה, ומיד יתפייס. זהו רצונו משכבר הימים, אלא שמלך הוא, ואין דרכו של מלך לשאול ולבקש, אף בת־מלכים לבה יוצא בשתיקה. אמור לו, שידעת ללבי, וגעגועי שיברו חומות ושערי ברזל. הם ליבו בך מדורה, וכל האזהרות וההשבעות עלו בלהב – ואתה הקרבת את עצמך לקרבן על מזבח כיסופי.

עד שהיא מדברת הופיע אשמדאי, וחרבו שלופה בידו.

מיהר חנוך ועשה כמו שציוותו. מיד שככה חמתו של אשמדאי, השיב חרבו לנדנה, והראה לו פנים שוחקות, ואמר:

– הרי ארמון הגנוז זה פתוח לפניך, בני אהובי! את בתי יעדתי לך לאשה, התעלסו באהבים, בני, עד שאשוב מן המלחמה. אז תכנסו לחופה, ונגיל ונשמח ביום חתונתכם ושמחת לבבכם.

ז

הכניסה אוגרת בת אשמדאי את חנוך בן בנימין לארמון הגנוז. פתחה לפניו כל היכלי תפארתו, והראתה לו את פלאי־פלאיהם הכמוסים. כל הימים היתה מטיילת עמו, מקסימתו ביופיה, ומלבה בלבו אש של אהבה עזה, עד שנשתלהבה נשמתו, ולבו דבק בה – ושכח מאין בא והיכן הוא נמצא.

אהבה אותו אוגרת בת אשמדאי אהבת שידה לבן־אדם. היתה מתרפקת עליו כל היום, ובלילב היתה שומרת על חלומותיו. היתה נוצרת כל ניד עפעפיו ומוצא שפתיו. עשתה לו כל תענוגות בני־אדם ותפנוקי־שדים. במבטי עיניה ינקה נשמת אדם שבו, ובנשיקות פיה נפחה בו רוח שדים.

בינתים שב אשמדאי מן המלחמה, וחגג את חג נצחונו ברוב פאר והדר. באו לפניו שליחי־ברכה מכל המדינות, חלקו לו הרבה כבוד, ושרו לפניו שירי נצחון ותהילה. עשה להם אשמדאי סעודה, והירבה במתנות והנחות. כטוב לבם ביין אמר להם אשמדאי:

– שרי ועבדי הנאמנים! גדול הוא נצחוני ורבה שמחתי, שהכנעתי את שונאי וקמי, ועשיתי בהם שפטים, אבל גדולה מזה בשורה זו שאני בא לבשר לכם: הרי אתם יושבים לפני לסעודת אירוסין של אוגרת בתי, חמדת לבי, שיעדתי אותה לבחיר־לבה שחפצתי בו.

מיד הכניסו את החתן ואת הכלה והושיבום בראש הקרואים. קראו לסופרו של אשמדאי, ובא והביא בידו קסת עשויה מקרקפתו של אדם, ועט שנעשה מעצם ידו של בשר־ודם, הוציא אשמדאי גליון של קלף דק מן הדק, נתנו לסופרו ואמר:

– הרי קלף זה לפניך, עיבדתיו מעורו של המלך המורד, שהכיתי אותו במלחמה. על קלף זה תכתוב את שטר־האירוסין.

מיד פצחו כולם בשירה חדשה לאירוסיה של אוגרת בת אשמדאי.

וחנוך – רטט עבר עליו למראה כלי־הכתיבה והקלף, אלא שנתגבר והסתירו – ועין שד לא ראתה אותו בתקלתו.

ומנגינה פרועה ונפלאה נשמעה בפלטין של אשמדאי, כסופת מדבר, וכל הפלטין רעשה ורקדה, עד שקרא הגבר קריאה ראשונה.

כשהקיץ חנוך בבוקר משנתו, ראה שהוא שוכב על מיטה של פז, וכל מיני אבנים־טובות ומרגליות קבועות בה. מטתו עומדת על ריצפה שעינה כעין מימי הים. תקרתו תכלת בהירה כשמי זיו. כתליו ענקי־אילנות שצומחים ויוצאים מבין חגוי־סלעים¹ של הרים נישאים ובין טרפי ענפיהם מתנודדות ציפרים גדולות, מרהיבות עין בעתרת צבעיהן וגווניהן, והן רומזות אליו בעיניהן והוגות חיבה.

היה חנוך מוחה את עיניו ומביט לכאן ולכאן, ולא היה יודע היכן הוא נמצא ומה היה עמו. פתאום נשתפך בקרבו גל של עליצות והתפעלות, והציף את לבו, ויצא דרך גרונו בקריאות משונות של גיל וחדווה. פתע ראה שהפכו הציפרים והיו לעלמות מפליאות ביופין, והן מביטות אליו מבין העלים ומחייכות. מראשו של גדול האילנות פצח אותו קול ערב, והוא קורא לו וצוהל לעומתו. מיד קם חנוך וקפץ ונהמת אריה התפרצה מגרונו. נתנדנד האילן ורעד, ולבין זרועותיו נפלה אוגרת בת אשמדאי כלתו, והציתה את בשרו בנשיקותיה הדולקות. דומם עמדו רגע, ולבותיהם מלאים ועוברים. פתחה אוגרת ואמרה:

– ארמון יפה בניתי לך בין לילה, חתני! אנוכי שמרתי עליך ועבדי הביאוך הנה במיטת פז זו – ואתה לא ידעת. את נערותי הפכתי לכנפי־רננים, ליישן אותך בלילה ולהעירך בבוקר. את עבדי שלחתי ללב הרים, לחצוב פז ולחפש אבני־חן לשבץ את מיטתך, והם הביאו עמם אף יפי הררי־עד ועציהם לכותלי חדר־משכבך. לעמקי מצולה ירדתי לטבול, ואדיג את אלמוגיה ומרגליותיה, לרצף את מיטתך. את מבחר מימיה שאבתי והקרשתי, וריצפה יצקתי לך מהם. לשמי השמים עליתי, ואת תכלתם הורדתי, ופרשתיה ממעל לראשך. מה חפצך חתני – וייעש, צווני – ויקום!

פסקה לדבר, והביטה לתוך עיניו וראתה שהן נוצצות, ופניו מזהירים, וכל גופו טובל באש ובאורה. הכל דמם מסביב. כל העולם עמד עצור־נשימה. אף הוא היה עומד ושותק, ושפתיו פתוחות. פתאום קפץ את זרועותיו סביבה, לחץ אותה אל לבו וקרא:

– את הכל הכל קחי, רעיתי, את לבי לבב אנוש! את נשמתי…

ומבין הענפים נראו ציפרי־החן, וציוץ של שמחה הריע מסביב.

כך חלפו ימי כלולותיהם. כל אחד ואחד מלא תענוגות חדשים ושמחה חדשה. מיום ליום גדלה אהבתה של אוגרת בת אשמדאי לחנוך בן בנימין, והיתה מפזרת לו ביד רחבה אהבה בתענוגים. קבעה את לבו, לב אנוש בחזה, ונשמה נופחה בה, ונדלקה באש אהבה ונתלבתה. היתה מוכנת להקריב את עצמה ולהישרף כליל, בכדי לגרום לו רגע של אושר ונחת רוח. השליך חנוך מעליו כל דאגות אנוש, הגלה את נשמתו ומסר את עצמו בידי רוחו, ונעשה פרוע וחשוך דאגה כשד צעיר; נעשה נוח וקל וצל של מחשבה לא הכביד על ראשו, ולא העיב את פניו. מוכן היה לשלם בנשמתו בעד רגעים של אושר ותפנוקים, ולהיות אובד לעד. מאושרת היתה אוגרת בת אשמדאי, ופניה צהלו, ועולמות חדשים שלא שערה נפתחו לפניה. כשיכור היה חנוך ועיניו מליאות תאווה, ומחה מזכרונו כל מה שעבר עליו קודם לכן. עירה את כוס תענוגיו, ושתה אותו כולו, ולבו לא שבע.

כך עברה עת דודים, ויום חתונתם היה ממשמש ובא.

ובפלטין של אשמדאי היו הכל טרודים בהכנה רבה לחתונה; אשמדאי, בעצמו ובכבודו, היה יושב, מוציא פקודות ומסדר טקסים.

והחתן והכלה, חנוך ברבי בנימין, ואוגרת בת אשמדאי, היו מבלים את ימיהם ולילותיהם בתענוגים ותפנוקים – ולא היו משגיחים בכל מה שמתרחש סביבם.

ימים אחדים קודם חתונתם היו יושבים חבוקים בגינת הביתן, וטובלים בים של אהבה. היתה היא מספרת לו על חייה שמלפנים, ועל אור חדש שהוא האיר לה. חרד חרדה² קלה ונפלו פניו. ביקשה ממנו, והוא סיפר לה כל מה שעבר עליו. נתעגמה ואמרה לו:

– שמא נשאר עוד משהו בלבך, חתני, ואתה מתגעגע ועורג לאותם חיים? אל תירא! איני רצה שתישאני לאשה מחמת מורא! נשבעת אני לך, שלא תארע לך שום תקלה על ידי כך. אנוכי אשיבך אל ביתך ואל אורח־חייך! באשרך אשמח ובגעגועי אחיה.

קפץ חנוך וקרא:

– לא, ולא, אוגרת רעיתי! נשבע אני לך, שהכל גז וחלף, ועבר ונמחה מן הלב! את לבי נתתי לך, ונשמתי שלך היא לעד ולעולמי־עולמים! אנוכי יעדתי אותך לי, וארשתיך לי באהבה, וחיי מלאו אושר ונחת. שלך אני לעולם, לעולם!

וזרועות פתנים לחצו וחיבקו עד למחנק, ונשיקות בוערות התיכו את שניהם בכור של אהבה לוהטת.

ח

עלה ארמון ממעמקי תהום רבה, והיה מצויין ביופיו, במידתו, בשיעור־קומתו, ובפלאי־פלאיו. היה בו אולם ארוך, רחב וגבוה, עד שמי שהיה עומד אצל כותל מזרחו לא היה רואה אלא בבואה קלה של כותל מערבו, ומי שרצה להסתכל בתקרתו היתה מפרקתו נוקעת. כתליו אבני כוחל שיש ומרמר שנראות כגלי הים. למעלם זר של אלמוג אדום, ומקלעות חבצלות ופטורי שושנים עולות ויורדות בו, ופיתוחי ציפרים מקננות בתוכן. למטה מהן מסגרות של זהב שחוט משובצות שהמים, פטדות וברקות, ובתוכן פיתוחים וציורים של חמדה ותאווה. בשוליהם של הכתלים, לאורכם ולרוחבם, שידות של הבנים מעולפות ספירים ואיזמרגדים, ובתוכן כלי זכוכית³, בדולח וגביש. ריצפתו בריכת מים זכים שנקרשה על עומק תכלתה ודגי זהבה, ושני עולמות, ישר והפוך, משתקפים בה. שלחנות של פז קבועים בריצפה, ואילנות עמוסי פירות בשלים ונחמדים יוצאים מהם, טובים למאכל ותאווה לעינים. פתחיו וחלונותיו שן שחורה, והם מפותחים ומגולפים בכל מיני חיות, עופות ודגים. זגוגיותיהם של החלונות בדולח טהור, והן קעורות וקמורות. שלשלאות של זהב יורדות מן התקרה ויהלומים גדולים בביצת בת־היענה תלויים בהן, והם מלוטשים בכל מיני זוויות ובתוכם רצים ומפזזים מחנות של זהרורים שמתפרצים לצאת ממאסרם. ארבע ארבע שלשלאות של זהב ואחת של כסף יורדת באמצען, ומרגלית גדולה כאגוז תלויה בה, ולשונות של אש רצות ותועות בתוכה. היה אור של מעלה מפזז לעומת אור של מטה, ושניהם כאחד מכהים את החמה ומסנוורים את העין.

אותו ארמון פלאים בית־חופה היה לאוגרת בת אשמדאי, באו קרואים מכל ארצות מלכותו, נסיכים ושרים של ממלכת אשמדאי, זקני שדים וגדוליהם. כל אחד הביא דורונות וסבלונות כראוי. נשמעו נגינות ומזמוטים שקשה לבני־אדם להשיגם ולהעריך חין־יופים. אי־אפשר לתאר את החתונה עם כל טקסיה ומנהגיה, פרטיה ודיקדוקיה. הכל נעשה על־פי פקודותיו של אשמדאי. הוא עצמו השגיח על כך, והפליא לעשות.

כך לקח חנוך לאשה את אוגרת בת אשמדאי, כדת משה וישראל על־פי נוסח שדים יהודאים. כתב בכתובתה, שהוא, חתן דנן, מתחייב ליתן לה אלפי אלפים דינרי אבנים־טובות לתוספת כתובה.

הרבה שנים חי חנוך חיי תפנוקים. אהבתו אוגרת בת אשמדאי בכל לבה ועמלה לפנקו ולענגו ולגרום לו קורת־רוח.

ילדה לו בן וקראו את שמה שלמה.

אהבה אוגרת את בנה, חציו אדם וחציו שד, אהבה עזה. אף אהבתה לחנוך גברה. צמחה ופרחה בה נשמת אדם. גברה אהבתה על תאווה סוערת וגרויים בוערים של רוח שדים – והיתה מליאה רחמים, וטובה לכל.

והוא – חנוך ברבי בנימין – מסר לבו ונפשו לתפנוקי שדים ופראות חייהם ושרף שיירי נשמתו קרבן לשעירים. מחה זכרם של חיי אדם וגירש כל הרהורי חרטה וחשבון־נפש, והיה כאחד השדים.

חדלו השדים להיזהר שלא לזלזל בכבודם של בני־אדם בפניו. התחילה כת־הליצנים לבדח את דעתו בליגלוגם לאנשים. היה אחד מספר כיצד התעה טפשים אלה לתוך ביצה. סיפר השני איך אחז עיניהם של עניים וזיכם בכבשים לבנים, אווזים שמנים ושקי קמח כבדים. עד שהגיעו לעיר עייפים ויגעים שירבבו מציאותיהם לשון וטפחו כנף, ופרצו בצחוק מחריד ונעלמו. היה כל אחד מוסיף בדויות ומרבה בלעג, והכל צוחקים ולועגים לטיפשותם של בני־אדם. היה חנוך שומע ונהנה וצוחק אף הוא עמהם.

כך חי זמן רב עד שנשרפה נשמתו והגיעה לניצוץ אחרון.

פעם אחת יצא לטייל יחידי בגני־חמדו של אשמדאי אחרי שעות של חוכא וטלולא. הלך וטייל עד שהגיע למקומות שלא היו ידועים לו. תקפו חשק לילך ולסייר. ראה מרחוק הר שחור. קרב אצלו וראה שהוא של זפת. נתמלא תמיה והלך לתור את ההר עד שהגיע לפה של מערה. נכנס לתוכה וראה שהיא מוארת באור עשן. נכנס לחדר שני וראה שהעשן הולך ומתגבר. נכנס לחדר שלישי ונשאר עומד חרד ונבהל – ראשי בני־אדם ראה, והם עטופים להבה; ראשי יהודים ארוכי פיאה וזקן. להבה יוצאת מחורי עיניהם ועשן מתאבך מנחיריהם. שער זקנם ופיאותיהם פורח באש ואינו נדלק, וזפת רותחת ניגרת לתוך פיותיהם השרופים. נתעוררו פחדו ומוראו בלבו ונרתע לאחור ורצה לברוח. מיד שמע קול מחריד שקורא לו. ניכר לו הקול ונסתכל בראש שיצא ממנו והכירו – ראשו של אביו הוא – והוא מוכתר בלהבות אש ותימרות עשן…

שמע קול חנוק שיצא מתוך זפת בוערת:

– אוי לי ואוי לך, בני יחידי! עברת על שבועתך והוטלת לכאן. אף אותי השיבות לאבדן עולם! זהו סופי, בני, וכך סופם של כל אלה שנפלו בידיהם ומכרו נשמותיהם לשדים. ברח, בני, ברח!

חרד ורוטט נמלט מן המערה. בא לגינת הביתן והתגבר וכבש את חרדתו.

נתלבה ניצוץ אחרון של נשמתו ולבב־אנוש חזר וניעור בקרבו. ראה עד היכן הדברים מגיעים ונפלה עליו אימה חשיכה. התחיל יתוש מנקר במוחו ומביאו לידי הרהורים ומחשבות ופתח־חרטה.

חיפש עצה האיך להאפיל על הכל ולהסתיר מצוקת לבו מאשתו ובנו, שלא יציצו לתוכו וייגלה להם סודו. ראה שאי־אפשר לו שישנה ממנהגו בבת אחת, ולא פסק לבוא בין השדים ולראות במשחקי־פרעם. שמע ליצנים בליגלוגם לבני־אדם, והיה מתלוצץ עמהם ובשרו נעשה חידודים, חידודים.

התחיל מלמד תורה לבנו, ועיין בספרים וחיפש עצות ותחבולות.

פעם אחת היה יושב ומלמד תורה לבנו. נכנסה אליו אוגרת אשתו ומצאתו בעצבו. שלחה את בנה מלפניהם, ואמרה לו:

– חנוך בעלי! זה מזמן שאני רואה שחלה תמורה בך, ואתה עצב ועגום. אמור לי, בעלי, מה לך? כלום אתה חסר משהו? אמור – וייעשה, גזור – ויתקיים. צווני, רבוני – ויימלאו כל משאלות לבך.

כיחש לה חנוך ואמר, שאינו מרגיש בקו־הבריאות וקשים עליו חיי תענוגות ותפנוקים – והוא לא רצה לצערה ולגלות לה עד ששאלה.

האמינה בו אוגרת בת אשמדאי וקיבלה את דבריו. היתה טורחת ועמילה בעצמה לשמחו ולבדח את דעתו.

ט

גדל שלמה בנם של חנוך בן בנימין ואוגרת בת אשמדאי, וגדלו עמו כל המעלות שמנו חכמים בבני־אדם ובשדים, וסבא אשמדאי אהבו. היו כל שריו ורואי־פניו של אשמדאי מרבים לטפל בו ומספרים בשבחו, וכל זקני השדים היו מתיימרים בכבודו, מתפארים בו, ומשתבחים בתורתו.

ואמא, אוגרת בת אשמדאי, היתה מדושנת עונג מדברי שירות ותשבחות שנאמרו על בנה, ועל תורתו וחכמתו – ועל אבא חנוך, מורו ורבו – גאונה ואהבתה.

וחנוך – הוא היה כורע תחת כובד משאן של אהבתה ומסירותה, והיה מחפש עצות ותחבולות להיפטר ולהסתלק מכל אותם תענוגים ותפנוקים, שהיו ממלאים את לבו מגור ופלצות. עמדו לו חכמת־אדם ושכלו, ולא נתגלה סודו שהיה צפון בחביון נשמתו שנתעוררה. עזרו לו בכך אף תהילתו של בנו ושבחיו, למצוא דרך להסתלק מכל אותם תענוגי־זוועה ומשחקי־שדים לגמרה. ראה שאוגרת בת אשמדאי, אשתו, אף היא מתגאה בתורתו של בנה ומתפארת בה, ואמר לה:

– אוגרת, חמדת לבי! שלמה בננו הולך וגדול, והוא מושלם בכל המעלות, ואין דומה לו בין השדים ובני־האדם. מקצת תורה שלמד היא שמגדלתו ומרוממתו על הכל, וקושרת כתרים לראשו. אי את יודעת עדיין, אמא אוגרת, כמה אוהב־תורה וחד־שכל הוא שלמה בנך! הגיע הזמן להכניסו לחדרי תורה וצפוני סודותיה, ולהשביע את חשקו. אבא אשמדאי יודע את ערכו, והוא נהנה מתורתו ואוהב אותו אהבת־נפש. דומה שהוא נושא אליו את עיניו… לפיכך חייב הוא להיות גדול בתורה ובחכמה, וראוי לעלות וללמוד תורה בישיבה־של־מעלה. בשבילו הריני מוכן ומזומן להסתלק מכל התענוגים והתפנוקים, ולהתמסר כולי, לרצוני, ללמד את שלמה בננו תורה יומם ולילה. ואת, אמא אוגרת, מובטחני, שאף רצונך וחשקך בכך. ברי לי שתעמדי לי בזה, ותשגיחי, שלא יבטלו אותנו מתלמוד־תורה.

נראו לה דבריו, ועשתה כמו שביקש ממנה.

התחיל חנוך מלמד את שלמה בנו תורה ברוב שכל וסברא, והיו יושבים ועוסקים בתורה יומם ולילה. אף שלמה בנו מתמיד גדול היה, ושקד על התורה ואהב אותה, והיה משדל את אביו שילמדו יותר ויותר. היה משיח עם אמו ומספר לה מה שלמד ומפציר בה שתסייע לו אף היא בשידוליה לפני אבא. ראה אשמדאי ונחה עליו דעתו, ולא עוד אלא שדיבר עם אוגרת בתו על כך, ושיבח את חנוך בעלה, ורמז לה, ששלמה בנה ישב על כסאו. שמעה אוגרת וגאה לבה ועבר מרוב נחת־רוח.

היתה אוגרת בת אשמדאי משדלת את חנוך בן בנימין בעלה, ומסייעת לו להרבות בלימוד תורה עם שלמה בנם יחידם.

כך עלה בידו של חנוך להעלים את סודו, להסתלק מתענוגי־מגורו, ולשוב ולעסוק בתורה, להתחמם לאורה, ולחפש במסתרים דרך להציל את נשמתו האובדת.

היה חנוך יושב ולומד תורה אף בפני עצמו, כאילו היה מכין את עצמו ללמדה לבנו. היה מעיין בספרים על־פי דרכו בשכבר הימים. ניעור בו לבו וצמחו בו עירגון וכיסופים לגילוי־לב ולשפיכת־שיח. וכיוון שלא היה לו לפני מי שישפוך את שיחו, התחיל מזמר ניגוני־תורה ופיסקי־טעמים ברוב כיסופים וגעגועים, מגלה את לבו לפני התורה ומשקיט קצת את עירגונו. פעמים שעברו לפניו ימי־נעוריו עם אורם הצנוע – ולבו היה יוצא. היו אנחות טרופות מתפרצות ונשפכות לתוך ניגון של גמרא, או לשנים מקרא ואחד תרגום, – והיה ניגונו מתעגם ושובר את הלב.

הרגישה אוגרת בת אשמדאי בכך, והתחילה לחפש את דרכיו ולחקרם. מה עשתה? – באה לפניו בלבוש של שדים, והוא לא ראה אותה ולא נשמר – עד שמצאה אותו בצערו. מיד נגלתה אליו ואמרה לו:

– בעלי וריבוני! שמעתי את אנחותיך, וניגונך העגום שבר את לבי. מיום שהכרתיך נהפכתי, ורוח אחרת היתה עמי. פראות־שדים עזבתני, וחרון־אפי סר ממני. לבב־אנוש מצאתי בקרבי, והוא מלא רוך, אהבה ורחמים. נשמה שוכנת בלבי, והיא מפרפרת בצערך הגדול. הרבה פעמים קצפתי עליך, וקצפי נפל מת על מפתן לבי. ראיתי את פניך, והם שונו, ועיניך חדלו להתנוצץ כמקודם. מה לך בעלי? אל תעלים את צערך ממני! אמתך אני, צווני, ריבוני, ואני אקיים את דבריך, למה תסתיר את לבך ממני?

אזר חנוך כוח ולבש גבורה ואמר:

– היטבת עמי, אוגרת אשתי, רב טובה. כאם רחמניה היית לי, וכטובה בנשים. את פתחת את לבי, ולפניך אגלה את כל צפוניו. לא רציתי לגרום לך צער, ושתקתי עד עכשיו. ואת, מלכתי, שמעי אלי והביני לדברי.

זרועות כפתנים לפתו אותו ולחצוהו אל לבה, ועינים דולקות ונוצצות הביטו לתוך עיניו וחיפשו פתרון לדבריו הסתומים

וחנוך הוסיף לדבר בהמית רוחו:

– בן־אדם אני, ולב נתון בחזי. פעמים שלבו של אדם מתמלא משהו זר ומופלא ליצירים אחרים – וגעגועים שמו. בשעה כזאת הוא רוצה לנוס, לברוח, ולהחבא אפילו מעצמו – ואינו יכול. כל העולם נעשה צר בשבילו, ולכל מקום שהוא בורח הוא לוקח עצמו עמו. אותם געגועים – כל מה שאדם מוסיף לגרשם, הם נקלטים בתוכו ואוחזים בו, והם מנקרים במוחו, ומכרסמים את לבו כריבואות תולעים. זמן רב לא ידעתים, ולבי היה שלוו ומלא אושר.

הפסיק חנוך ושתק, ובעיניו נצבו פניני דימעה.

הביטה אליו אוגרת בת אשמדאי בעינים פקוחות לרווחה ופה פתוח, וחיכתה לדבריו, נתגבר חנוך על סערת רוחו וגחן ולחש לאוגרת:

– במעמקי לבו של אדם נמצאות פנינים יפות ומאירות יותר מאלה שבשבעת הימים. בשעה שהלב מתמלא געגועים, והם עוברים על גדותיו, מתפרצות אותן פנינים ויוצאות ועומדות בעיניו, מזהירות הן רגע, ומתמוגנות ונהפכות למים מלוחים.

חרדה אוגרת בת אשמדאי ואמרה:

– הרי לרצונך מסרת לי את לבך לעולם!

לחש לה חנוך ואמר:

– את לא לקחת אותו כליל, ועדיין הוא מפרכס בינך ובין געגועי!

הוסיפה אוגרת לשאול בקול דווי ומלא צער:

– ומה הם געגועיך, בעלי? אף אני הייתי מרגישה מעין זה, בשעה שנמשך לבי אחריך, ולא יכולתי לראותך. היה משהו מנקר בקרבי, ולא ידעתי מה היה לי. אמור לי, בעלי, מה אתה חסר – ואמלא, וכל אשר ישאל לבך יקום.

הזדקף חנוך ואמר:

– בנים השארתי בין אנשים, עצם מעצמותי ובשר מבשרי, – ונפשי יוצאת לראותם. רק פעם אחת להביט בהם. יפים הם וחכמים כשלמה בננו, כאילו בצלם אחד נבראו. זמן רב לא זכרתים, עד שבא קלסטר פניו של שלמה בננו והחזירם לי, ונפשי יוצאת להם.

בער חרון־אפה של אוגרת בת אשמדאי וצווחה:

– הרי נשבעת!

מיד שכך כעסה ונשתנה קולה, ודיברה אליו תחנונים:

– אל תעזבני, בן־אדם. איני יכולה להתקיים בלעדיך אף שעה אחת. ברצונך הטוב בחרת בי. אל תקצוף עלי, ריבוני – ואל תשליכני מלפניך!

ענה חנוך בקול רועד:

– אוגרת אשתי, בחירת לבי! שלך אני לעולם, בין בחיי ובין במותי. אלך לראות את בני, ואשוב אליך. אפילו כשאלך מכאן אהיה עמך, לפי שבלבי אני נושא אותך כל הימים.

הביטה אוגרת אליו בחן וחסד ואמרה:

– צער גדול ציערתיך, בן־אדם שלי. סלח ומחל לי על כך, בעלי. איני יכולה לראות בצערך. מי אנוכי שאעמיד בינך ובין בניך? הישבע לי שאתה חוזר אלי לתקופת השנה, ואני עצמי אשלחך אל בניך!

הציץ חנוך בפניה וראה שהן מליאות אהבה ורחמים. סמך את ראשו על פניה ולחש ונשבע לה, וקיים את שבועתו בנשיקה.

מיד ליטפה אותו, חיבקתו ונשקתו, ודמעה חיממה את עיני השדים הקרות.

י

כשראה חנוך את הדמעה בעיניה של אשתו, אוגרת בת אשמדאי, אחזו רטט, לבו כמעט שנרדם בתוכו, כוחו עזבו, ונשמתו הקרועה פירפרה. מיד נראה לו ראשו של אביו עטוף להבה, וניעור לבו ונתמלא אימה. האפיל על אימתו ואזר כוח, ובחר לשון ערומים ואמר לה:

– לבך כלבי נובע דמעה, רעיתי, תמתי! נקבע לבב־אנוש בחזך, לב אדם על כל יקר פנינותיו. כמה קשה עלי פרידתנו! איכה אמצא לי מנוחה אני, ואיפה תסתתרי את מסערת געגועיך? מתי יעבור הזמן ויגיע יום שובי אליך, מלכת לבי!

גאה לבה של אוגרת בת אשמדאי מדבריו וענתה ואמרה:

– על יד חלונות חדרי אשבה ואצפה, ומבטי עיני ילווך לכל אשר תלך. שמחתך – שמחתי, ובצערך לבי יוצא. אשבה לי צופיה אליך ממרחקים, ולבי יגדל וירחב, ויתמלא פניני־אדם, וחרזתי לי מהן מחרוזות, ולצווארך אענדן בשובך. לילה, לילה, ארחף סביבך בדמותי רואה־ואינה־נראה, ואתה תריח את בשמי, וידעת כי אתך אני. חזק בעלי, ונתחזק, והזמן יעוף ויעבור!

נפרדה מעמו ונכנסה אל אשמדאי אביה, וסיפרה לו הכל. בקשה ממנו, שיתן לה רשות לשלוח את חנוך בעלה לעירו לשנה אחת, לראות את בניו, כמו שהבטיחה לו.

אמר לה אשמדאי לאוגרת בתו:

– בתי, יפה עשית! הריני מסכים לדבריך, ובלבד שישבע לי שישוב למועד הקבוע, ויכתוב את שבועתו בספרי בעצם כתב ידו.

מיד הלכה אצל חנוך בעלה, ובישרה לו אותה בשורה.

__________________

עשה אשמדאי משתה גדול והזמין לסעודה כל גדולי מלכות, וראשי־אבות, וזקני שדים. ישב אשמדאי בראש, מימינו אוגרת בתו, משמאלו חנוך חתנו, ובין ברכיו שלמה נכדו ילד שעשועיו.

היה אשמדאי יושב ומספר בשבחו של חנוך חתנו וראש יועציו, ועל רוב נחת שהוא משביעו מאוגרת בתו ומשלמה נכדו. וסיפר להם שהוא שולח את חנוך חתנו, נאמן ביתו, לעירו ולארץ מולדתו לשנה אחת, לראות את בניו ובני משפחתו שנשארו בין בני־אדם. ואף על פי שקשה עליו פרידתו, הוא עצמו רוצה שילך לשם וידאג לבניו ולבני־משפחתו, ואפשר שיביאם עמו, ויחיו ברוב עושר וכבוד בארמנות מלכים.

לאחר שכילה אשמדאי לדבר, קרא לראשי־קרואיו, וכל אחד הירבה לספר בשבחו של חנוך, חתנו של אשמדאי. היו כולם מאחלים לו, שיביא את בניו ובני־משפחתו לארצם, ויזכו להשתדך עמו, ויהיו לברכה לממלכתו של אשמדאי.

אחר כך עמד חנוךם ודרש ארוכות. הודה לאשמדאי על גודל חסדו ועל הטובות שעשה עמו מן היום הראשון שהובא לפניו; האיך הרימו מאשפות ונישאו, ונתן לו את בתו חמדת נפשו לאשה; על חסדו הגדול שהוא עושה עמו היום, לשלוח אותו לארצו ולעירו, לראות מה עלה לבניו, ועל נדבת לבו לבני־משפחתו שבארצות האדם. סיפר בשבחה של אוגרת בת אשמדאי, אשתו, ועל שאר־רוחה ואהבתה העזה לו, ועל כל הטובה שעשתה עמו. דיבר על שלמה בנו, על חכמתו ותורתו. הטעים כמה קשה עליו פרידתו מכולם, ושהוא מצפה ליום שובו אליהם. שיבח והודה לכל הקרואים, על הכבוד הגדול שחלקו לו, וסיים בברכת פרידה.

קם ונשבע במעמד כולם, בשבועה חמורה, שלא יתמהמה שם וישוב ביום הקבוע אל מחמדי עיניו ומחמלי לבו, וישתדל להביא אליהם את בני־משפחתו. אחר כך כתב את השבועה בספר וחתם בעצם כתב ידו.

מיד ציווה אשמדאי והכריזו:

– מי מהיר־כנפים ויביא את חתן אשמדאי לביתו בקוצר זמן?

קפץ אחד ואמר, שיביאהו בשנה אחת. נתן בו אשמדאי את עיניו ונעלם. עמד שני ואמר, שיביאנו בחצי־שנה, ואשמדאי עיקם את שפתיו והלה נשאר יושב נזוף. בא שלישי ואמר, שיביאו בחודש, ולא השגיח בו. בא אחר וקבע לו שבוע, ואף הוא יצא מלפניו בפחי־נפש.

מיד שלח אשמדאי והביאו לפניו שד זקן וגיבן, וסומא בעין אחת. נכנס וכרע לפניו ועמד על רגל־תרנגולו ואמר:

– אשמדאי, ריבון כל השדים, צווני, ועבדך ישביע את רצונך!

אמר לו אשמדאי:

– חטוטר עבדי! קח את חנוך חתני והושיבו בין דבשותיך, והביאו לביתו ביום אחד! עבדו אתה, ועליך לשמוע בקולו, ולקיים את כל דבריו. אל תמרה את פיו, ואל תעשה דבר נגד רצונו! עבדו אתה עד אשר תשיבו אלי!

כרע חטוטר עוד הפעם, ויישר את קומתו ואמר:

– את פקודתך אשמור, אשמדאי מלכי, ריבון כל השדים.

אמר לו אשמדאי:

– צא ועמוד על־יד השער, מחוצה־לו, מוכן ומזומן לשליחותך!

נפרד אשמדאי מחנוך חתנו ברוב כבוד וחיבה, ובירכו.

יצא חנוך ויצאו עמו אוגרת אשתו ושלמה בנו ללוותו.

אמרה⁴ לו אוגרת בת אשמדאי לחנוך בן בנימין בעלה:

– הוה יודע, בעלי, שאותו גיבן וסומא כעסן גדול הוא. היזהר בו שלא תקניטהו! הוא יקיים על מה שתצוונו, וימלא את רצונך. כל ומיו לא באו לו אלא מחמת כעסו. שליח מיוחד של אבא אשמדאי היה, והורידו מעל כנו. תאב הוא לחזור לגדולתו, והוא מאריך אפו.

היו הולכים עד שהגיעו לשערי ארמון, ועמדו להיפרד.

היתה אוגרת בת אשמדאי מחבקתו ונופלת על צווארו, אש של אהבה ותאווה ניתזת מעיניה, ונשיקותיה להבה. הציצה לתוך עיניו של חנוך והדליקה אותן. נקרע לבו בקרבו ונתמלא רחמים ועיניו מלאו דמעה, ונשאר עומד על מקומו. אף עיניה נתמלאו דמעות, והיו עומדות בתוכן ומתנוצצות. נתפרצה נהמה מגרונה ונפלה שוב לבין זרועותיו וחיבקתו ונשקתו ברוך ובאהבה. זלגו עיניה דמעות ואמרה:

– מעיני שנינו תרד דמעה ותהיה לפלג שיימשך ממני אליך. בכל יום ארד ואטבול בו, ובלילה אשחה ואעבור, עד שתשוב אלי.

נשקה לו באהבה רבה ואמרה:

– חנוך בעלי, מהר ולך ומהרה תשוב אלי.

ופתחה לו את השער והושיבה אותו בין דבשותיו של חטוטר הזקן, שהיה רובץ כגמל ומחכה לבעליו.

הזהירה אוגרת בת אשמדאי את חטוטר, שישמור את חנוך בעלה כאישון בת עינו האחת, ויעשה כל מה שיצוונו.

ונפרדה מחנוך בעלה.

יא

התמתח חטוטר לאורכו ולרוחבו, הוציא את כנפיו, וריפד לו לחנוך בית־מושב רך ומרווח בין דבשותיו. פרש כנפים שחורות, בצלמן ובדמותן של כנפי העטלף, התרומם מעל־גבי הקרקע ופרח.

היו כנפיו דוקרות בראשי־נוצותיהן החדות, וחותרות באוויר וחוצות, דקור וחתור, דקור וחתור, בפראות איומה. נתרחקה הארץ מתחתן, ועבים ועננים פינו להן דרך – והאוויר רעד סביבן והיה מתנודד ומתנועע. ישב לו חנוך בין דבשותיו של חטוטר ברווחה, והיה מביט למטה ומסתכל.

היתה הארץ מסנוורת את עיניו בזהב־ירקרק כריה ושדותיה; ברצועות כספה העקלקלות, ובשמיכות זהבה הרחבות והקצרות, שנשקפו מתוך ירקות מוצפת שמש. שורות, שורות של צמרות ענקי אילנות גולשות מתחתיו, ויורדות מהרים לגבעות ועמקים בפחות מכדי הרף־עין. עפים רכסים וגבנונים, כתומים, חומים ואפורים, כולם שטופי זוהר, ומאמצעם יוצאים ראשי שיבה של הרים. פי־הארץ נפתח לכל רוחבו, ומבית־בליעתו נשקפים ארמנות ענק, ובריות של חלמיש משוני דמות ומרובי גוון רוכבות על סלעי בראשית, שתלויים על פני תהומות פתוחים.

הגיע לירקות כהה בלי מצרים, שעולה ויורדת ומתנועעת בזעף, ומתוכה מתפרצים ראשי נפילים, פרועי שיער אפור וברוד. בכוח ובמהירות רבה רחפו ממעל לים כנפי תנשמת־ענק שחורה ואיומה, דחפו, דקרו, חצו בשריקת לעג את האוויר וסאון הגלים.

ארץ מרחוק, ארץ נושבת. לאט, לאט, מתכווצות הנוצות. הכנפים יורדות, יורדות, והן מתקפלות. חטוטר עצמו מתכווץ אף הוא, מתקטן ויורד לארץ. שוב הוא רובץ כגמל. חנוך יוצא מבין דבשותיו, רגליו נוגעות בארץ, בקרקע ממש. עומד חטוטר לפניו, גיבן זקן, סומא בעין אחת, והשניה חור פתוח וליפלוף מדומדם סביב לו. שניהם הולכים ושותקים. העיר ידועה לו כל כך. תאמר ארץ עדן? שמא עיר מולדתו? אכן! הלב פועם בחזקה. הוא מתמלא גילת־רעד.

בא למולם איש אחד. מי הוא? שמא שכנו? וודאי! פגעו מבטים. עמדו שניהם מוכי תמהון. רצו זה לזה בציווחת שלום. עמד שכנו רגע נבהל ומשתומם. פתאום עקר את רגליו ורץ לבשר לעגונה בשורת גאולתה ולשמח לבבות יתומים־חיים.

רצו לקראתו אשתו ובניו, ובני־הבית, כולם אחוזי תמהון. לבם פג. הנהו, הנהו! הכניסוהו לביתו בשמחה, ועווית של בכיה וצחוק התפרצו חליפות. מתוך הפתעה לא הרגישו אפילו בחטוטר שהלך אחריהם ונכנס עמם לביתם.

מיד עברה השמועה בעיר, והתחילו באים לראותו ולברך על הפלא. לא עברו רגעים מועטים והתחילו מרגישים באותו זקן, גיבן וסומא. נפלו מבטים דוקרנים בחטוטר, מבטים של בחילה ומגור. ראה חנוך ומיד קרא לו ולחש באזנו:

– לך אחרי, ואושיבך בחדר מיוחד. שם תשאר ולא תצא עד שאקרא לך. אל תדבר דבר עם מישהו, ואל תען אם ישאלוך!

סגר חנוך את חטוטר בחדר, חתם את הדלת, וחזר אל בני־הבית.

מצא אותם כשהם תמוהים. הזהיר בהם, שלא יכנסו לאותו חדר, ולא יהיה להם שום מגע־ומשא עמו, לפי שפרא־אדם הוא וכעסן, וכוחו וגבורתו אין לשער ואין לספר.

סיפר להם על הצרות שעברו עליו מיום שנכנס לספינה, ועל הנסים ועל הנפלאות שראו עיניו, ולא הזכיר על דבר השדים.

ראו שהוא עייף ומיוגע ויצאו כולם.

למחרת השכים והלך לבית־הכנסת להתפלל. חרדו הכל לקראתו. נתנו בו עינים סקרניות ומבטים חוקרים ודורשים. דחה אותם חנוך בדברים, וסודו לא ניגלה.

בשעה שחזר מבית־הכנסת ניגש אליו בנו לחבקו ולנשקו ולשמוח עמו, וראה שהוא רועד; ניגשה אליו אשתו ומצאה אותו בחרדתו. נפל פחדו עליהם וחרדו אף הם.

מיד ציווה חנוך והביאו לפניו מזון של עשרה אנשים. הלך והכניס את כל המזון לחדרו של חטוטר. שהה עמו רגעים אחדים, ויצא וסגר עליו את הדלת וחתמה – וחזר אל בני־ביתו.

התחילה האשה חוקרת ודורשת אותו: היכן היה כל אותו הזמן ומה היה לו? כיצד שכח אותם זמן כל כך רב, לא חזר לביתו ולא השמעם דבר? אילצה אותו בשאלותיה וחקירותיה.

סיפר לה שהיה שבוי זמן רב ונמכר לעבד.

לא נראו לה דבריו, והציקה לו מאוד בשאלותיה. התחילה בחקירה ודרישה על דבר חטוטר. ראה חנוך שאי־אפשר לו להעלים את סודו ממנה, וסיפר לה שהיה שבוי בין השדים, עד שמצא חן בעיניו של אשמדאי והחזירו לביתו, ושלחו על־ידי אחד ממשרתיו. ועל אוגרת אשתו בתו של אשמדאי לא סיפר כלום.

כיוון ששמעה אסתר אשתו כך, כשלו ברכיה, ונקשו שיניה, והיתה בוכה ומתכווצת מפחד, ויראה לעמוד בסמוך לו.

ולקחה את בניה ויצאה עמם.

ראה חנוך שאשתו ובניו שרויים בפחד ומורא, והם יראים לעמוד בדלת⁵ אמותיו, והלך אצל הרב, וסיפר לו הכל, לא העלים ממנו כלום. בכה לפניו במר־רוחו ומצוקת לבו, וביקש ממנו עצה.

כיוון ששמע הרב כך נאנח ונאנק, ונשתקע במחשבה. היה יושב ושותק שעה קלה, מחפש דרך תשובה. נצנצה מחשבה במוחו ואמר:

– הוה יודע, בני, שנאחזת במצודה רעה, השם ישמרנו, אלא שעמדה לך תורתך אפילו בין החיצונים. וודאי שתעמוד לך בין בני־אדם! קווה להשם, שעינו פקוחה וידו פשוטה לקבל שבים, והוא ברחמיו המרובים שומר את בניו שלא יודח מהם נידח. הוא פותח שער לדופקי בתשובה, וקורא ואומר: “שובו בנים שובבים!” ומקרא מלא הוא: “כי לא יחפוץ במות המת!” והרי קרוב השם לכל קוראיו, ואפילו למי שהוא שקוע במ"ט שערי טומאה, רחמנא לצלן. הוא. יתברך שמו, הוציאך והביאך לכאן ברחמיו המרובים. ודאי שהוא רוצה בתשובתך. אלא מאי? שפיל⁶ נפשך לסופו של מקרא: “לכל אשר יקראוהו באמת”, ועכשיו אמור לי, כלום מוכן ומזומן אתה לשוב בתשובה שלימה, בתשובת המשקל, ואין לבך נמשך, חלילה, לשם? כלום בטוח אתה בזה?

בכה חנוך מרה ואמר:

– רבי, קרוע הוא הלב לגזרים, ונשמתי פצועה וחולה. בכל כוחי עקרתי את עצמי מביניהם. כל מה שתאמר לי, רבי, אעשה, כדי שלא אפול חלילה שוב בידיהם ואובד לנצח.

נאנח שוב הרב ונאנק ואמר:

– רואה אני את דבריך, בני העלוב! לך לביתך היום ושוב אלי למחר בבוקר ואסדר לך סדר תשובה.

נתן לו הרב את איזורו ומטהו, ושלח אותו לביתו.

יב

כל אותו הלילה לא עלה הרב על מיטתו, לא ישן ולא נתנמנם. היה חושב מחשבות, מחפש בספרים הקדושים, ודופק על פתחי תשובה. כמעט שנתמוגג מצערה של אותה נפש מישרל שנישבתה לבין החיצונים, רחמנא לצלן, והוא חייב להצילה ואפילו בנפשו. היה הרב מהרהר בלבו: שתי מצוות כאלו באו לידי – ואני אחמיצן? אלא מאי – מצוות כאלו טעונות מסירת־נפש? אדרבא, ואדרבא! “על זאת יתפלל כל חסיד”!

בבוקר, כשבא חנוך לפניו אמר לו:

– חנוך בני! בוא ואסדר לך סדר תשובה, ומן השמים יסייעו בידינו! ראשית דבר, לך לביתך והוצא משם את השד ושלחהו למקומו. אחר כך עשה סעודה והזמין את כל הקהילה הקדושה לביתך. לאחר שייטב לבם, תעמוד ותתוודה לפני כל הקהל. אל תעלים מהם דבר. ישראל רחמנים בני רחמנים הם, וישתתפו בצערך, ויתפללו עליך, אפשר שתעמוד לך זכותה של תפילת רבים! אתה נשבעת באונס גמור, ויש כוח בידי בית־דין להתיר את שבועתך. אפשר שנפנה לך מקום שלא יוכלו החיצונים להיכנס בו ונסדר לך סדר תשובה. הוה זהיר, בני, לעשות כמו שציוויתיך, והקב"ה ירחם עליך.

מיד הלך חנוך אצל חטוטר ואמר לו:

– חטוטר עבדי! בני־אדם יראים מפניך, וקשה לך להיות ביניהם. לך לך לארצך, ושם תשב עד שאקרא לך.

עיקם חטוטר את שפתיו, ואמר לו:

– ומה אומר לגבירתך?

ענה חנוך:

– אמור לה: הזמן פורח ונושא אותנו על כנפיו.

מיד סרט חטוטר ברגל־תרנגולו בקרקע ונפתח פי האדמה ונעלם.

הכין חנוך סעודה רבה לכל יהודי עדן כיד העשירים. באה כל הקהילה עם רבה לסעודה. ישב הרב בראש ובעל הבית סמוך לו, ומצד ימין ושמאל שני הדיינים. אכלו ושתו ובירכו ברכת־המזון. לאחר שבירכו קם הרב ואמר:

– רבותי! לא הוזמנתם לכאן היום אלא לסעודת־מצווה. ואיזוהי מצווה? – זוהי מצוות פדיון־שבויים, שאין לכם מצווה גדולה ממנה. אלא שכאן אנו עומדים אף בפדיון־נפש, נפש מישראל שאנו חייבים להצילה עד כדי מסירת־נפש. ואתה, בעל־הבית, עמוד על רגליך והתוודה לפני כל הקהל הקדוש שבכאן!

עשו כולם את אזנם כאפרכסת.

עמד חנוך כפוף קומה, ודיבר בלב נשבר, וסיפר להם כל מה שעבר עליו; לא העלים דבר.

סמרו שערותיהם, ואחזן פחד, ולא יכלו לישב על מקומותיהם.

אמר להם הרב:

– מורי ורבותי! לא עת חרדה עכשיו. חייבים אנו להציל נפש מישראל! חנוך זה לא מזיד הוא ולא שוגג, אלא אונס! נשמה שנפלה לבין השדים, רחמנא לצלן. עמדה לו תורתו כל אותו הזמן, ומן השמים סייעו לו שיצא משם – ואתם יושבים וחרדים! עמדו ונתפלל עליו. שמא תעמוד לו תפילת רבים. “ולא יודה ממנו נידח”,כתוב.

מיד נכמרו רחמיהם על חנוך ועמדו בתפילה ותחנונים:

לאחר שסיימו את תפילתם, הושיבו בית־דין והתירו את השבועה.

הפרישו את חנוך מבני־ביתו, שהיו יראים ומפחדים מפניו, ומתביישים בו, והביאוהו לביתו של הרב. ישב בביתו של הרב עד שבנו לו חדר מיוחד בפרוזדור של בית־המדרש. כתבו על כתליו פסוקים ושמות, ולחשים והשבעות; עגו על ריצפתו עיגולים, ועיגולים בתוך עיגולים, ושמות הקדושים וצירופים בתוכם. הושיבו את חנוך בעיגול התיכוני, לבוש בגדי־לבן, וחגור שבעה אבנטים. העמידו עליו שבעה זקנים ועשרה בטלנים לשמרו, ולהיות עמו כל הימים והלילות. כשהיה יוצא מן העיגול הלכו עמו שני בטלנים וזקן אחד לשמרו, ולא עזבו אותו יחידי אף לרגע.

היה יושב בעיגול על האפר בתענית ובבכיה, בתפילה וסיגופים, ומענה את גופו ונפשו, ובלילות היה שוכב על־גבי עצים ואבנים, ומתנמנם מתוך בכיה.

ואשתו ובניו נתרחקו ממנו לגמרה, והכל הביטו עליו בפחד וחמלה.

היה חנוך יושב כל הימים, פרוש ומובדל מכל העולם כולו, ועוסק בתשובה מתוך פחד ומורא. היה מקבל כל מה שבא עליו באהבה, לפי שידע שנשמתו מליאה חטא, והיא שקועה במ“ט שערי טומאה, ורק ברחמיו המרובים של הקב”ה ובזכות תפילתם של ישראל, רחמנים בני רחמנים, פתחו לו שערי תשובה, ושומרים על נשמתו, שלא תשוב ותיפול לבין הקליפות, ותאבד לעד.

היו חלומות מציקים לו בלילות ומצערים אותו. היה רואה את עצמו בתוך גני־חמדו של אשמדאי, או בזרועותיה של אוגרת אשתו; היה שומע את קולה שקורא לו, לשוב אליה, והיא תקבל אותו באהבה; שיעזוב את אשתו הרעה, שהמיטה עליו את כל אסונו, ובניו המבישים, שמפחדים מפניו ומתביישים בו, ומתרחקים ממנו – וישוב לאלה שעומדים ומצפים לו, ומתגעגעים עליו, ונפשם יוצאת אליו.

היו אותם חלומות רעים מציקים לו, וממלאים את לבו הנשבר פחד ומורא. היה מרבה לסגף את גופו, ומונע עצמו מן השינה, כדי להיפטר מאותם חלומות, ולא עלה בידו.

יג

ואוגרת בת אשמדאי היתה יושבת בארמונה, מתגעגעת ונכספת לחנוך בן בנימין בעלה, וקוראת לו בכל לשונות של חיבה – והוא אינו עונה דבר. ביום היו עיניה צופיות למרחקים, ובלילה היו אזניה סופגות את הדומיה – ואין חזון ואין מענה.

קראה לחטוטר ושלחה אותו לראות את חנוך בעלה, ולדרוש בשלומו. הלך חטוטר וחיפשו עד שמצאו יושב בעיגול, ולא יכול ליגש אליו. כעס, וזעף וסרט ברגל־תרנגולו בקרקע, וצווח אל חנוך, שיתן לו להכנס אליו, וחנוך לא ענה כלום. צווח אליו מרחוק בקול, ושאל בזעם:

– ומה אענה לגבירתך? ענה!

ענה חנוך:

– אמור לה: תהום רובצת ביני ובינה,

קצף חטוטר וזעק:

– הוה זוכר, שבועה נשבעת, ובעצם כתב־ידך כתבתיה בספרו של אשמדאי מלכנו, שהירבה לעשות חסד עמך כל הימים!

לא ענה לו חנוך על דבריו כלום, ולא עוד אלא שעמד וגזר עליו, שיעזוב את ארצות האדם, ולא יוסיף לבוא ביניהם.

בטש חטוטר ברגל־תרנגולו בארץ, ועשה אותה תלמים, תלמים, והלך.

חזר חטוטר ובא לפני אוגרת בת אשמדאי וסיפר לה איך קיבלו חנוך ומה שאמר לו. היה מדבר וקצף ניתז מפיו, ודם זולג מעינו העיוורת, והחטוטרת שעל־גבו היתה רועדת.

שמעה אוגרת בת אשמדאי את דבריו ואמרה:

– כעסך מדבר מתוך גרונך! היה לך לדבר אליו בלשון אחרת. עדיין לא עברה השנה. הוא יחזור ביום המיועד!

בסוף השנה שלחה שוב אוגרת בת אשמדאי את חטוטר, שילך אצל חנוך בעלה ויביאהו אליה. הזהירה אותו, שיכבוש את כעסו, ולא יקציף את רבונו.

הלך אצלו ושוב לא היה יכול להיכנס לתוך מחיצתו. קרא אליו מרחוק והפציר בו, שיצא אליו, וישוב עמו לאוגרת אשתו ולשלמה בנו, ולאשמדאי המלך – חותנו וגואלו – לפי שהשנה יוצאת.

ענה לו חנוך:

– לך ואמור לגבירתך, שאיני חוזר אליה לעולם. אונס הייתי, ואין שבועתי שבועה, וקידושי אינם קידושין.

חרק חטוטר בשיני־שידיו ונעלם.

בא לפני אוגרת בת אשמדאי, ומסר לה את דבריו של חנוך בעלה.

מיד נכנסה אצל אשמדאי אביה וסחה לו את כל הדברים.

אמר לה אשמדאי:

– אוגרת בתי, היה לך לשלוח אחריו שרים חשובים ונכבדים!

הלכה ושלחה אחריו גדולי שדים ונכבדיהם, ואף הם לא יכלו להיכנס לתוך מחיצתו. היו עומדים בריחוק מקום ומדברים אליו, ומבקשים אותו, שיזכור את כל החסדים שעשה עמו אשמדאי מלכם, ולא ישכח חסד־נעורים של אוגרת אשתו ואהבתה העזה, וישוב אליה ואל שלמה בנו. ערבים הם שלא יזכרו דבריו ולא יעלו על לשון, ולא יארע לו כל רע. לא ענה להם חנוך דבר. הזכירו לו את שבועתו – ולא ענה. התרו בו שמרה תהיה אחריתו – והוא שתק. הלכו ממנו בחרי־אף.

באו וסחו לאשמדאי את כל הדברים.

מיד בערה חמתו של אשמדאי עד שהחווירה כרבולתו של התרנגול, ויצאה אש אוכלת מנחיריו, וניצוצות ניתזו מפיו. קפץ וקרא לגיבוריו, וראשי לגיונותיו, ורצה לשלוח אותם להחריב את העיר. באה אוגרת בתו לפניו וביקשה ממנו, שיעשה למענה, ולמען שלמה ילד שעשועיו, ויארך את אפו, ויכבוש את כעסו ולא ישחית – ויתן לה רשות ליקח עמה את שלמה בנה, ולילך בראש גיבוריו, ולא עוד אלא שיגזור על גיבוריו, שלא יעשו שום דבר שלא ברשותה; שיעשו את רצונה, וישמרו את פיקודיה, ושלא יהיו רגזנים ומהירי־חימה.

מילא אשמדאי את בקשתה.

כיוון שבאו סמוך לעיר, ציוותה אוגרת בת אשמדאי את גיבוריה, שישארו עם שלמה בנה מחוץ לעיר; שלא יתראו לשום בן־אדם, ולא יזיקו לשום בריה.

והיא, אוגרת בת אשמדאי עצמה, הלכה ובאה לפני חנוך בן בנימין בעלה, וקראה לו, ושאלה בשלומו – והוא לא ענה לה. הזכירה לו חסד־נעורים ואהבת־כלולות, וכל אותן טובות שעשתה עמו, והוא עצם את עיניו ולא הביט בה. בכתה לפניו והוסיפה לדבר אליו, והיתה נפשה יוצאת בדברה, והוא הקשיח את לבו, והכביד את אזניו, ולא השגיח בה.

חזרה אל גיבוריה ושלחה את שלמה בנה, שילך אצל אביו, וידבר אליו, ויפייסו, ויבקש ממנו, שיעשה למענו וישוב אל אמו, והוא ערב בדבר, ששום רעה לא תאונה לו. וחנוך לא שמע אף בקולו, ולא ענה לו.

כיוון שחזר שלמה בנה מבוייש וניכלם, נתמלאו גיבוריו של אשמדאי חימה וחרון־אף, והיו רוצים להשתער ולהחריב את כל העיר. עצרה בהם אוגרת בת אשמדאי ואמרה:

– אני איני באה אליהם אלא בדיני תורה.

וציוותה עליהם ציווי חמור, שלא יזיקו לשום בריה, ושיכנסו לעיר ויאיימו עליה, ויחרידו את יושביה.

ואוגרת בת אשמדאי הלכה בראשם, ושלמה בנה עמה.

נכנסו גיבוריו של אשמדאי לעיר בסופה וסערה, והטילו את פחדם על העיר, וחרדת מוות נפלה על כל יושביה

רצו כולם אל הרב ואמרו לו:

– מה זאת עשית לנו? למה הבאת עלינו את כל הצרה הזאת?

אמר להם הרב:

– יהודים אנחנו, בואו ונלך לבית המדרש!

מיד הלכו כולם אחריו לבית־המדרש באימה ופחד.

…

באה אוגרת בת אשמדאי, ושלמה בנה עמה, וכל גיבוריה, וחרבותיהם שלופות בידיהם. דיברה קשות עם אנשי העיר, ודרשה מהם, שיושיבו בית־דין, וישמעו את כל טענותיה, ויוציאו משפט צדק על פי דיני התורה.

מיד הושיבו בית־דין.

סיפרה אוגרת בת אשמדאי לפני אותו בית־דין כל מה שעבר ביניהם, ושהיא לא רצתה להינשא לו מתוך אונס, ושהבטיחה לו שתשיבהו לביתו, ונשבעה לו, שלא תארע לו שום תקלה על־ידי כך, והוא לקח אותה לאשה לרצונו ובאהבתו. היא אהבה אותו בלב שלם, והוא רימה אותה ועזבה. שבכל זאת, היא אוהבת אותו, ורוצה שישוב עמה, והיא נשבעת בפני בית־דין, שהכל מחול לו למפרע, ולא תארע לו שום תקלה.

שאלו לחנוך, מה יש לו לטעון כנגדה – ושתק.

הוציאו פסק־דין, שצדקה ממנו, ועליו לשמוע בקולה.

לא קיבל עליו חנוך את הדין.

מיד נשמטו שבעה זקנים, והלכו עשרה בטלנים, ונשאר חנוך לבדו בעיגול בתוך עיגול, אוחז באבנטיו, ואימת מוות על פניו.

כיוון שראתה אותו אוגרת בת אשמדאי בכך, אמרה שמוכנת היא לקבל ממנו גט־פטורין, ובלבד שישלם לה את כתובתה ותוספת־כתובתה.

והוציאה את הכתובה וקראה אותה לפני בית־דין:

“חנוך ברבי בנימין, חתן דנן, מתחייב ליתן להכלה, אוגרת בת אשמדאי, אלפי־אלפים דינרי־אבנים־טובות לתוספת־כתובה”.

ראו שאין בידו של בשר־ודם לסלק כתובה שכזו, והתחילו מפייסים ומשדלים אותה, שתתנהג עמו לפנים־משורת־הדין, אף־על־פי שאינו כדאי וראוי לכך, ותקבל ממנו מה שידו מגעת.

אמרה להם אוגרת בת־אשמדאי:

– רואה אני את דבריכם, והריני מוחלת לו את כתובתי ותוספת־כתובתי, ובלבד שישקני נשיקה אחת משיקות פיהו!

מיד עמדה עליו כל העדה וגזרה, שימלא את בקשתה של אוגרת בת אשמדאי אשתו, ויסיר את הסכנה מעל העיר.

היה חנוך עומד בעיגול ורועד, ומפרכס, ומתחנן להם, שלא יכריחוהו לכך ושלא ימסרוהו לאבדן־עד.

שמעה אוגרת בת אשמדאי את דבריו, והבטיחה לכל העדה, שלא תיקחהו משם באונס וביד חזקה.

שמע חנוך את דבריה, ונפל לארץ ונאחז בעיגול.

אמרה להם אוגרת בת אשמדאי:

– שמעו נא רבותי, דיינים מומחים! אתם היתרתם את שבועתו, וביטלתם את קידושיו, עכשיו הוצאתם פסק־דין על־פי דיני תורה. עליכם למסור אותו בידי, שימלא את בקשתי ויפטרני!

ורמזה לגיבוריה והתחילו מקשקשים בחרבותיהם.

נפל פחדם על כל העדה ועמדו עליו, ואשתו ובניו בראש, והוציאוהו מתוך העיגול בעל־כרחו ומסרוהו לה.

מיד ניצתה אש־זרה בעיניו, ונשתלהבו פניו. פשט את זרועותיו ורץ אל אוגרת בת אשמדאי לחבקה ולנשקה.

הקדימה היא ונשקה אותו נשיקה של אש, ונפל מת.

זלגו עיניה של אוגרת בת אשמדאי דמעות של אש, והציתו הדמעות את כותלי בית־המדרש ונשרף כולו.

וחנוך נשרף לאפר במקום שנפל מת.

ישבה אוגרת בת אשמדאי על אפרו והיתה בוכה וסופדת ומטפחת על לבה, ומרווה את אפרו של חנוך בדמעותיה הרותחות.

(מעין הקדמה שלא כסידרה)

עני מדוכא היה בונים ליב וזר בביתו, מלמד דרדקים שלא בא לעולם אלא לשמוע את קללותיה של ה“קליפה” שלו, ולסבול צרות של חמש בנות שהשליח הקב“ה בו – כיוון שיצא מביתו נהפך והיה לאיש אחר. אין כאן חנה צירל ובנותיה; ביתו – קן של צרות – אף הוא גז וחלף, והוא נפטר מדינה של גיהינם ומעינוייהם של מלאכי־חבלה. מטייל הוא לו חפשי מעולמו של הקב”ה, חשוך־דאגה, כזמיר זה שמעופף ביערות ובכרמים ומזמר למראה שמי אדוני.

בונים ליב היה הולך וחולם, ומספר סיפורי מעשיות לכל בני העיר. הכל מצאו בהם ענין; זקנים גם נערים, עמי־ארץ ותלמידי־חכמים. מתנגדים וחסידים.

שונות היו המעשיות, הכל לפי הזמן והסביבה.

־־־־־־־־־־־־־

ליל חורף ארוך וקר. כבר יצאו הילדים הרכים מחדרו של בונים ליב. עייף וייגע מעמלה של מלמדות וטורחם של שלושים פעוטות. אחר ארוחה דלה מלופתת בקללות וטבולה במרה־שחורה, הולך לו בונים ליב מעוטף בקפוטה של מוך מעוכה, שצווארונה הזקוף מכסה על אזניו; ידיו נתונות על לבו ואחת תחובה בשרוולה של השניה. ממהר לצעוד, כשהוא משאיר סימנים של מגפים מרופטים בשלג הלבן שנפל זה לא כבר. רץ הוא לבית־החסידים של גור. שם תנור מוסק וחום ואור שולטים יחד. יושבים להם אברכים ובחורים אצל השולחנות שבחדר הלימוד, סמוכים על גמרותיהם הגדולות, וניגונים ערבים־נוגים ממלאים את חלל הבית. בחדר התפילה התנור בוער ועצים יבשים קפואי־קור מפצחים בקול בשעת שריפה. יושבים להם זקני חסידים, משיירי קוצק, על הספסל הארוך, שעומד אצל התנור, ונהנים מאור וחום שיוצאים מפיו. הם נמשכים והולכים מעבר לנהר סמבטיון ונאנחים מרה על קושי השעבוד וקושרים מספד על משיח בן יוסף. רעד עובר בכל בשרם מפני האותות שבשמים ובארץ.

בונים ליב יושב ומספר סיפורי אגדה משל אבקת־רוכל ואלדד הדני, על חבלי־משיח, מלחמת גוג ומגוג, נהר סמבטיון ובני משה.

---

ערב יום קיץ חם. כבר התפללו תפילת מנחה בבית־המדרש הגדול. חלל הבית מתמלא הרמוניה של קולות שעולה משיעוריהן של חברות שונות, שעוטרות את השלחנות הארוכים. חברה, חברה וספריה וניגוניה. נשענים לכותלי בית־המדרש, עייפים מעמלה של תורה וחום היום, ושואפים רוח צח. עומד לו בונים ליב אחורנית כשהוא נשען במרפקיו על סף החלון, כפות ידיו נעוצות באבנטו, חזהו הנופל מתבלט וראשו זקוף קצת. מתבונן הוא במערב המקושט בעתרת צבעים שמתחלפים כהרף־עין, ובבריות המשונות של ענני־כבוד. יעקל פורימבר, שכנו ואיש סודו, ניגש אליו ומעירו מדמיונותיו, ומזמינו לטיול של בין מנחה למעריב. יוצאות להן שתי שורות, זו אחורי זו, של מלמדים וחובשי־בית־המדרש ויהודים סתם, לרוחבו של הכביש. בונים ליב הולך באמצע והכל מביטים אליו ומחכים למוצא שפתיו. נפסקות השורות ומסתלקות לצדדים מפני העדר שעלה מן האחו ועמוד של אבק הולך לפניו. הכל משתעלים ומתעטשים ומוחים את פניהם במטפחותיהם האדומות. שוב מתלכדות השורות והולכות ויוצאות מן העיר.

בצידי הכביש עומדים להם בשורה אלונים, אשוחים וצנוברים, עתיקי ימים, עומדים ומתלחשים זה עם זה. אחוריהם שטוחים שדות בר וגלים של שבלים מתנועעים ומסתודדים לרוח הערב הקלה והחרישית. חולמים והוזים מטיילים להם יהודים בין צדיקים שמוסרים את נפשם על כלל ישראל. אוחזים הם באבנטיהם של בעלי־מופת, שממהרים בקפיצת־הדרך לארמונות מלכים רחוקים, לבטל גזרות רעות. הולכת לה כל החבורה ומסתכלת בשבלים הכפופות וברוח המפזזת על ראשיהם, המנשבת בהן ומכה גלים. הן, הן, הצרות שכופפות ראשיהם של בני־ישראל, הגלים הם משברי הצרות, הנחשולים שעומדים להטביעם – וישראל מנענעים ראשם על כל גל וגל. הולכים הם חולמים ואינם מרגישים ביום שהולך ומחשיך, עד שמגיעים לשיטה זו שעומדת סמוך לגשר הקטן. כל אחד חש קצת עייפות וליאות ברגליו והכל שוכבים על הדשא שבשיפועי השדה שאצל השיטה.

רואים הם לפניהם צדיקים שמוסרים את נפשם לתקן עולם במלכות שדי ולהחיש את הגאולה, אלא שסמאל הרשע עומד להם לשטן והעוונות אף הם מעכבים. הרי הם: דוד הראובני, שלמה מולכו. הנה רבי יוסף דילה ריינה! הלב פועם, הכל מוכן לגאולה! עוד מעט, עוד רגע. הנה הר שעיר! ועלו המושיעים…עוד מעט ויבוא בגואל! ופתאום – קורט של לבונה…' נתקו הכלבים השחורים את כבליהם. נפסלו השמות, סמאל ולילית הרשעים יצאו לחפשי והזיקו את כולם…

בונים ליב שוכב על הדשא ומספר סיפורי גאולה.

---

ערב תשעה־באב אחר סעודה־המפסקת. כבר אכלו הכל את כעכיהם הטבולים באפר. לבושים בגדים בלים, פוזמקאות וגרבים משוני גוון ברגליהם, ועליהם סנדלים מרופטים. יושבים להם יהודים על גבי הספסל ההפוך שלפני בית־החסידים, ומחכים לשמש שתשקע ולכוכבים שיצאו. דליקה הציתה את שולי המערב, ושם – במקום ששמים וארץ מתנשקים – עומדים להם עבים שמראיהם כעין הברזל שסילקוהו מעל גבי האש; סמוך להם עבים של גחלת לוחשת, ואחריהם עבים עוממים – אלה של עין תפוח־הזהב, ואלה של עין הסיגל. סביבם ערפל ותמרות עשן. אלה הן הלהבות ששרפו את בית־המקדש! הנה היד שיצאה ממרומים וקיבלה את מפתחות ההיכל. הן הן מדורות אש ויהודים שקופצים לתוכן בשמחה וקוראים שמע־ישראל. שם קרעי יריעות עטופי אש ואותיות פורחות וגווילים נשרפים. הנה עדות שלימות עומדות אצל נהרות, באות באש ובמים על קידוש־השם. הם הם אבות בעלי עטרת שיבה שבודקים את חלפיהם, שוחטים את בניהם יחידיהם ומברכים על השחיטה. אנשים נאבקים עם מר המוות בין שיני אריות ובחביות מסומרות. שם תלוי יהודי על ידיו שנכפתו לאחוריהן ורגלי תיש הפוך קשורות לרגליו. שם בפינה יהודים שעיניהם כלות למוות כותבים צוואה לבניהם על קרע של כתונת, באצבע טבולה בדם פצעיהם שלא נקרש עדיין, להודיעם שיהודים הם ועליהם לנטוש תורת אמותיהם בנות אל־נכר. אימה ופחד, פלצות אוחזת, וסמרמורת עוברת בכל הגוף.

בונים ליב יושב ומספר מעשיות של חורבן בית־המקדש, מסע־הצלב, גירוש ספרד, וגזירות ת“ח ות”ט.

---

ליל שבת של קיץ אחרי הסעודה. בצידי הגשר שוכבים להם פרקדן יהודים, זקנים עם נערים, פיותיהם פעורים והם שואפים את הרוח הצחה והקרירה שעולה מן הבוג. פני הנהר מקומטים קצת. הלבנה במילואה וכוכבי כסף מתנועעים משתקפים במים. עיני־אש קטנות קורצות, רומזות, מעל גבי הרפסודות שעמדו ללון בדרכן לדנציג. יהודים רואים לפניהם מדינות רחוקות; על אדרות פרושות עוברים הם נהרות וימים; בקפיצת־הדרך הם עוברים מדבריות מליאים נחשים ועקרבים ועולים לארץ־ישראל.

בונים ליב שוכב לו נשען קצת ומספר סיפורי מעשיות ברבי ישראל בעל־שם־טוב ורבי ליב שרה' ס.

---

בבית־החסידים בשעת שלוש־סעודות. כבר נתאספו הכל ובאו ל“בני היכלא”. אור כהה של בין השמשות מאיר את הלל הבית. יושבים הם ואוכלים “כזית” מחצי החלה שהביא יעקל החמצן מביתו הסמוך לבית־החסידים. חיים הינוך יושב ושר בקולו הערב שיש בו משהו מן הצרידה; הוא שר “בני היכלא” בניגון חרישי ומסתורי שמביא את הכל לידי געגועים לשבת־מלכה שעומדת להיפרד. מלא הוא חלל הבית צללים שחורים וכבדים, שנמתחים ויוצאים משיירי נרות־נשמה שגוססים ורועדים על גבי העמוד. דרך חלוני המערב נראים שיפולי רקיע של גחלת לוחשת. מתרפקים הם הצללים על הכתלים ועל ארון־הקודש, נדחפים לאחור ושבים ונאחזים בהם, ובשארית כוחם הם עומדים ונלחמים על נפשם חרדים ומיואשים. אלו הן הנשמות שהוציאון מן הגיהנום לשבת. כל אותו היום היו פורחות ונודדות ממקום־קדוש למקום־קדוש ומחפשות את תיקונן. באה עתן ועליהן לשוב. כבר הסיקו את היורות הרותחות, מלאכי־חבלה עומדים ומחכים להן, ובת־קול זועמת יוצאת ומכרזת: ישובו רשעים לשאולה! עוד מעט ויאמרו “ויהי נועם”… והן מתרפקות על כותלי בית־החסידים, כובשות עיניהן בפרוכת, מחזיקות בקרנות המזבח. הנה הם שם; וולוול זדון, מנחם פוטם, שמואלקה טוט! הלב הומה להם, נעים ונדים הם זה כמה שנים ואי־אפשר להם למצוא מנוחה.

בונים ליב יושב באפלולית בית־החסידים ומספר על עינויי הגיהינם ועל הנשמות המתלבטות בעולם־התוהו.

---

מוצאי שבת אחר ההבדלה. כבר זימרו את הזמירות, אמרו “ויתן לך”, שתו תה ובאו לבית החסידים לחכות עד סעודת מלווה־מלכה. ליל חורף ארוך וקר. לפני שעה קלה הסיקו את התנור הגדול והחום התחיל מתפשט ויוצא לכבוש את חללו של הבית. אפלולית ודממה שולטים בערבוביא. יהודים נכנסים, פושטים את אדרותיהם ויושבים להם מסביב לשלחן, שנשאר עומד אצל התנור מבעוד יום. על השלחן מוטלת לבינה ונר־חלב של בית־הקברות דבוק בה, והוא מאיר קצת את השלחן ומצליל הרבה על הכתלים. חסידים מטיילים להם לכאן ולכאן בחדר, תפושי־רעיון ומליאי־דביקות, מעשנים את מקטרותיהם ארוכות־הקנה. ענני־עשן מתפשטים בחלל הבית, מתנשאים ועולים לתקרה ונופלים לתוך פיותיהם של הצללים הכבדים. סמוך לארון־הקודש עומד לו אחד מן הנמושות שבחסידים, מתפלל ערבית ומתנועע בכל כוחו בשעת תפילת שמונה־עשרה, וצלו נע ונד ומתנפל כמשוגע על כותל צפוני, נתקל בחלון ומשתבר בזגוגיותיו המכוסות תבלול של זיעה. נשען על העמוד, לאורו של נר־נשמה – כוס־חלב ופתילה בתוכו ואורו הכהה רועד ודועך כנשמתו של אדם בשעת גסיסה – עומד לו הירש פייבל, מעשן את מקטרתו שיורדת לארץ, ומעיין בספר הזוהר; מתאנח כפעם בפעם ומפליט מפיו: אוי, אבא, נעים, אבינו שבשמים! ופתאום הכל נמשכים אל השלחן שאצל התנור, מרכינים את ראשיהם ומצטופפים זה על גבי זה מתוך עצירת־נשימה, וחרדת־גיל־ותקווה תופסת אותם. שומעים הם רפרוף של כנפי מלאכים, רישרוש של עצי גן־עדן, פיכוי של נחלי אפרסמון. קול מלאכים קורא ומכריז: פנו מקום! נשמעים צעדיהם של אבות, רועים, נביאים, מלכים, קדושים, צדיקים וחסידים. קול ציצול של כבלי־זהב – משיח בא, מימינו ומשמאלו רבי שמעון בן יוחאי והחבריא, האר“י הקדוש ותלמידיו, הבעש” ט ופמליה שלו, הרבי מקוצק ז" ל, “הוא” שליט"א. הולכים הם לארמונו של דוד מלך ישראל לסעודת מלווה־מלכה. מלאכים אומרים שירה, גלגלים מזמרים, אופנים וחיות־הקודש יוצאים בריקוד. למעלה מכולם צף ועולה קול כינורו של דוד המלך. הלבבות מתמלאים ומתרחבים, והעינים אף הן מתמלאות דמעות של קדושה.

בונים ליב יושב ומספר סיפורי מעשיות של גן־עדן ועולמות העליונים.

---

כל ימיו היה בונים ליב יושב ומספר סיפורי מעשיות לבני עירי ברוב כשרון. הרבה פעמים היה חוזר על מעשיה אחת, אלא שלעולם לא באו לידי זיקנה. תמיד היה בהן חידוש ורעננות, והכל היו תאבים לשמוע אותן בכל פעם. זקן בונים ליב וראשו נכפף תחת סבל צרותיו; זקן ותש כוחו, השתעל בכבדות –– כיון שהתחיל לספר סיפורי מעשיות שבו אליו ימי עלומיו.

---

אף אני תלמיד וותיק הייתי לו ומפיו למדתי סידור וחומש, אף לגמרא הכניסני. משחר ילדותי עד ימי בחרות כרוך הייתי אחריו. תאב הייתי לשמוע סיפורי מעשיות מפיו אף לאחר שיצאתי לתרבות רעה והייתי מצוי אצל ענייני ספרות. נחקקו בלבי מעשיותיו, והוא הוא שהכניסני לעולם האגדה העברית.