המחזה הוצג בשנת 1977 על ידי התיאטרון העירוני חיפה בבימויו של סאם בייסיקוב עם תפאורה מאת לארס יוהל ומוסיקה מאת יוסי מר־חיים

הנפשות (לפי סדר הופעתן)

יושב־ראש מועצת המנהלים (היו"ר)

הַבָּרון

הזַמר

מלצר

מוכרת־פרחים

הסמרטוטר

החרש־אילם

אירמה, מְדִיחת הכלים

רוֹכל־השׂרוכים

המתווך

הלהטוטן

הפנסיונר

פרופסור מפוזר

מחפש־הנפט

אוֹרִילִי, המשוגעת מִשַׁיוֹ

הנער־השליח

קצין־הרפואה קָרָסול

המלצר מַרְסְיַל

המציל של גשר אַלְמָה

פְּיֶר

השוטר

שוטר ב'

הברנש המושחת

גורף־הביבים

קוֹנסטַנְס, המשוגעת מפָּסי

גַבְּרִיֶל, המשוגעת מסַן־סוּלְפִּיס

ג’וזֶפין, המשוגעת מקוֹנקוֹרד

סיבִּיל, מוכרת הפרחים

יושבי־ראש מועצות־המנהלים (יו“ר ב', יו”ר ג‘, יו"ר ד’)

מחפשי־המחצבים, נציגי התאגידים לניצול חומרי־גלם (מחפש ב')

יועצי־הממשלה ומנהלי רשויות הנפט והאנרגיה הלאומית

(הראשון, השני, השלישי, הרביעי, החמישי)

עורכי העתונים, הפרסומאים והמומחים־ליחסי־ציבור

(נציג א‘, נציג ב’, נציג ג')

ועד הגבירות (גבירה א‘, גבירה ב’, גבירה ג')

ראש המשלחת הראשונה

המשלחת הראשונה: ‘חברי הליגה להגנת החי’

ראש המשלחת השניה

המשלחת השניה: ‘חברי הליגה להגנת הצומח’

ראש המשלחת השלישית

המשלחת השלישית: ‘אגודת הַבֶּרְטוֹנִים’

 

מערכה ראשונה    🔗

המרפסת של קפה פרַנְסִיס, בכיכר אַלְמָה – כּיכר הדוּרה, ברוֹבע שַׁאיוֹ, הנשקפת אל הסֶינה.

היו"ר: אדוני הבארון, הואל־נא לשבת. המלצר ימזוג לנו מן השַׁמפּניה המיוחדת שלי. עלינו לחוֹג את היום הזה. לפי כל הסימנים, צפוּי לנו יום היסטורי.

הבארון: שַׁמפּניה לכבוד הקַמפּניה!

היו"ר: סיגאר? שמי מודפס על הבַּנדֶרוֹלה.

הבארון: הייתי מעדיף – נרגילה. אני מרגיש כאילו אני אחד מגיבורי אלף לילה ולילה. בַּגדד. בוקר. עַלִי בַּבָּה. השודדים מתוודעים זה לזה. ולפני צאתם למסע המסוכן, הם מגוללים את תולדות חייהם.

היו"ר: יפה. אני מוכן ומזומן. אנו עומדים להפליג בים ההרפתקות, וטוב שנמצא תחילה את הכיוון. אדוני הבארון, לךָ זכוּת־הבכוֹרה. הפלג!

הבארון: שמי זַ’ן־היפּוֹליט, בָּרוֹן טוֹמַר…

(זמר־רחוב נעמד לפני הלקוחות. הוא שר את הפתיחה של ‘בת־פולין החמודה’)

הזמר (שר):

הֲתִשְׁמְעִי, כְּלִילַת־הַחֵן,

אֵיךְ הַתֹּפֶת מְנַגֵּן!

היו"ר: מלצר, סלק את הברנש הזה!

המלצר: אדוני, הוא שר את המָזוּרקה ‘בת־פולין החמודה’.

היו"ר: לא שאלתי אותך מה התוכנית. אמרתי לך שתסלק אותו.

(הזמר יוצא.)

הבארון: שמי ז’אן־היפּוֹליט, בּארוֹן טוֹמאר. עד גיל חמישים, חיי היו צנועים ופשוטים. היה לי רק עיסוק אחד: מכרתי את האחוזות שהורישה לי משפחתי, בזו אחר זו, כדי לפרנס את הידידוֹת שלי, בזו אחר זו. החלפתי שְׁמות־מקומות בְּשֵׁמות פרטיים. מכרתי את שָׁטוֹ לָפיִט תמורת מַרגֶריט, את שָׁטוֹ גָרוֹן תמורת אִיבוֹן, ואת פַּלֵיזִי תמורת דֵיזִי. ככל שהיה שם המקום יותר צרפתי, היה השם הפרטי יותר לועזי. האחוזה האחרונה שלי היתה שָׁטוֹ דֶה בּוּסִיקוֹ, והידידה האחרונה שלי היתה אָנוּשׁקָה. לאחר־מכן פקדו אותי ימים קשים. בְּלֵית ברירה – ובאמצעות מוכר־ספרים אחד – הכנתי חיבורים ותרגומים בשביל תלמידי תיכון. בִּנְךָ הבחין בדמיון המפליא שבין כתב־היד שלי ושלו, והוא הפקיד בידַי את כתיבת המבחנים שלו. שקדנות אקדמית זו, שלא נתברכתי בה בילדותי, זיכתה אותי בַּגמול המובטח לתלמידים חרוצים. בִּנְךָ, שבפניו הצגתי את אנוּשקה, הציג אותִי בפניך. ואתה, ברגע ששמעת את התואר שירשתי מאבותי, בָּרוֹנוּתָם לברכה, הואלת בטובך להציע לי מינוי במועצת המנהלים של החברה, שאתה עומד לייסד היום…

היו"ר: עכשיו תורי! שמי…

מוכרת־הפרחים: סיגליות, אדוני!

היו"ר: עופי מפה…

(מוכרת הפרחים עפה.)

היו"ר: שמי אֶמִיל נָבָלוֹן. אמי, אֶרְנֶסְטִין נָבָלוֹן, הוציאה את נשמתה כעוזרת־בית, כדי לממן את לימודַי באוניברסיטה. מעולם לא ראיתי אותה אלא רובצת ושוטפת. כשאני מעלה אותה בזכרוני, אינני מכיר אפילו את פניה. אני רואה רק פרצוף מְשַׁחֵר־נקם, היורק עלי. ולכן אני משאיר אותה שם, רבוּצה על הרצפה. בַּפְּנימיה הקמתי את החברה הראשונה שלי בע“מ, ספריה ניידת להשאלת רומאנים זעירים בתשלומים לא־זעירים. סולקתי מן הפנימיה, ובאתי לפאריס מתוך החלטה נחושה לגנוב מאנשי־השם את סוד הצלחתם. התחלתי ברגל שׂמאל, כנער־שליח בעתון יומי. השליחוּת העיקרית היתה לסחוב כל מיני פּגרים אל בית־הקברות לבעלי־חיים, שמנהלת־העתון הקימה בצפון פאריס. מסתבר, שהיתה לי נטייה להתאכזר אפילו לִכְלבים מפוגרים. אחרי־כן שימשתי נושא־כלים של השחקנית שׂרה בֶּרנהַרדט. אבל המזל לא האיר לי פָּנים מיום שהתחילה לספור את הכלים שלה. כך קרה לי גם כשעבדתי כמכונאי אצל אלוף צרפת למירוצי־אופניים – מיום שהתחיל לספור את הצמיגים שלו. המִרְדָף שלי אחרי התהילה הותיר אותי רעב ללחם, מכוסה כּלימה וּבלוֹיי־סחבות. ואז נתתי דעתי על אותם פרצופים חסרי־הבעה וחסרי־שם, שניצבו בְּלֵב ההמון, קפואים על משמרתם האדישה. באותו רגע קניתי את עולמי. פרצוף אחד, מגולח למשעי, שנתקלתי בו ברכבת התחתית, זיכה אותי ברווח הראשון שלי, אלף פראנק נטוֹ, בעבור הפצת מטבעות מזוייפים. פרצוף שני, לא פחות מגולח, אבל עם כתם של יין, שנזדמן לי בכיכר האוֹפּירה, חישמל את עתידי: הוא הפקיד אותי על חבורה של רוכלים שמכרו סוללות משומשות. תפשתי את העקרון. ומאז, ברגע שמתמזל לי להבחין באחד הפרצופים הדהוּיים האלה, אני מתמסר לידיו ללא היסוס, ואפילו אם המסכה שלו רועדת מעווית או מכוּסָה חטטים. כך הגעתי למה שעיניך רואות: יושב־ראש של אחת־עשרה חברות־גג, חבר בחמישים ושתיים מועצות מנהלים, כמספר הזה חשבונות־בנק על שמי, ועתה נתמניתי למנכ”ל החברה הבינלאומית, שאליה הסכמת להצטרף.

(הסמרטוטר, שהתקרב בינתיים, גוחן לידם.)

היו"ר: מה אתה מחפש?

הסמרטוטר: מה שנשמט מהכיסים שלך.

היו"ר: שום דבר לא נשמט מהכיסים שלי, אף פעם.

הסמרטוטר: השטר הזה של מאה פראנק לא שייך לך?

היו"ר: תחזיר לי את השטר, ותסתלק!

(הסמרטוטר נותן לו את השטר, והולך.)

הבארון: אתה בטוח שהשטר היה שלך?

היו"ר: יותר מאשר שלו, זה ברור. שטרות של מאה פראנק שייכים לעשירים, לא לעניים. מלצר, תשים לב שלא יפריעו לנו. זה כמו בתחנת רכבת!

הבארון: והאם אחטא לטעם הטוב, אדוני היושב־ראש, אם אשאל אותך מה מטרת החברה שלנו?

היו"ר: אתה לא תחטא לטעם הטוב, אתה רק תחרוג מן הנוהג המקובּל. עוד לא קרה שחבר במועצת מנהלים יפגין סקרנות כזאת.

הבארון: אנא, סלח לי. אני מבטיח שלא אערוך הפגנה נוספת.

היו"ר: אני סולח לך בלב שלם. מה גם שאני עצמי אין לי מושג מה מטרת החברה.

הבארון: האם יש לך ההון הדרוש?

היו"ר: יש לי מתווך בבורסה. אנחנו מחכים לו.

הבארון: האם אתה מתכוון לסחור בתוצרת או לְנַצֵל מרבָּצים?

היו"ר: בארון יקר, דע לך, כי בשעת לידתה, חברה אין לה צורך בתוצרת אלא בכותרת, בשם. אנחנו, אנשי המסחר הסגולי, מעולם לא זלזלנו בחוֹתמים שלנו, ולא ייחסנו להם כוונות חומריות. הלא בשעה שהם חותמים הם אינם מחפשים עיסקה מסחרית אלא כּר נרחב לדמיון. כל שאיפתנו היא לשרת את דמיוֹנם, ואין אנו נתפשים לַמשׁגה של מחברי רומאנים, הסבורים כי המצאת השם מחייבת אותם גם לכתוב את הרומאן עצמו.

הבארון: ומה, אם כן, שם החברה שלנו?

היו"ר: עדיין אינני יודע. וזו הסיבה לעצבנותי. ההשראה שלי מתמהמהת היום… רגע! הבט! הנה היא! מקסימה! מעולם לא ראיתי שֶׁכּמוֹתָהּ!

הבארון: אשה? היכן אתה רואה כאן נשים?

היו"ר: הַבָּעָה. הבעת־פנים. מאותם פרצופים שעליהם דיברתי. האיש הזה שיושב משמאלנו ושותה מים.

הבארון: לזה אתה קורא הבעת־פנים? ועוד מקסימה? יש לו פרצוף של תמרוּר.

היו"ר: בראווֹ, בארון. יפה אמרת. אחד מתמרורי הערמה האנושית, החמדנות והעקשׁוּת האנושית. הם מוצָבים לאורך כל הנתיבים: נתיבי ההימוּרים, והנשק, ותענוגות־הבּשׂרים, והפוֹספאטים. הם מסמנים את ההצלחה, הפשׁע, המאסר, והשלטון. הַבֵּט… הוא כבר הבחין בנו, והוא הבין. עוד מעט יגש אלינו.

הבארון: אתה לא מתכוון לגלות לו את הסודות שלנו?

היו"ר: בארון יקר, מעולם לא גיליתי את לבי לא לאשתי ולא לְבִתִּי. הקרובים שבידידַי, המזכירות שלי, אין להם מושג בּענינַי. ואפילו בדברים של מה־בכך. המזכירה הפרטית שלי איננה יודעת מהי כתובתי האמיתית. אבל כלל נקוּט בידַי לגלות הכל לאלמונים האלה, שהגורל מְזַמֵן לי בדרכּי, לאחר שהם מפקידים בידַי כערבוֹן את רֹאשׁם העמוּם. איש מהם עוד לא בגד בי. השׂפתַים העקמניוֹת האלה, העינים החמקניוֹת – אלו הן, בחוגי־המקצוע שלנו, הערוּבּוֹת הבטוחות ביותר לנאמנות, לאימון הדדי. וגם הוא זיהה אותי. גם הוא לא יהסס לגלות לי הכל. הסימנים המוסכּמים בין חברי אגודות־סתר וסוֹטי־מין למיניהם אינם אלא משחק ילדים לעומת תווי־ההיכר, שלפיהם אנחנו – שׂכירי־המזל – מתגלים זה לזה. מֵעֵין צעיף של אטימוּת על הפָּנים, וּבבוּאה של מוות. הוא ראה את זה על פָּנַי. הוא יצטרף בעוד רגע…

(החרש־אילם סובב בין הלקוחות, מניח מעטפות על השולחנות.)

היו"ר: אבל שיעזבו אותנו במנוחה! יש פה איזו מזימה!… קח מפה את המעטפות שלך והסתלק!

(החרש־אילם מאוֹתת שאיננו שומע.)

היו"ר: מלצר! אל תגע במעטפות, בארון! החרש־אילם הזה הוא סוכן של המשטרה. כך הם אוספים טביעוֹת־אצבעות.

הבארון: אוסֶף נאה! יש פה הרבה!

היו"ר: משטרה מסכנה. שׂיא התמימות. הלא כך הם משיגים רק עדוּיוֹת חסרות־תועלת, טביעוֹת־אצבעות של לקוחות נדיבים והוגנים… חרש־אילם, אתה רוצה להֵעלם, או ללכת לבית־הסוהר!

(החרש־אילם מציג מימיקה מיוחדת במינה.)

היו"ר: מלצר, מהו מסַפּר?

המלצר: רק אִירְמָה מבינה אותו, אדוני.

היו"ר: איזו אירמה?

המלצר: אירמה מהמטבח, אדוני, זו שׁמְדיחה כלים… הנה היא.

(מופיעה אירמה. יפה להרהיב.)

היו"ר: תשחררי אותנו מן היצוּר הזה, או שאני אזעיק שוטר… (מימיקה) מה, לכל הרוחות, הוא מספר?

אירמה (מפענחת את המימיקה.) : הוא אומר שהחיים יפים.

היו"ר: ומי הסמיך אותו לחוות דעות על החיים?

אירמה: שֶׁנִשְׁמָתְךָ מכוערת…

היו"ר: נשמתי או אשתי?

אירמה: שתיהן. שלושתן. יש לך שתי נשים.

היו"ר: קראו לבעל־הבית!

(החרש־אילם ואירמה יוצאים.)

היו"ר: עוד זה שותק, וזה בא!

(בינתיים התקרב רוכל שׂרוכי־נעלים.)

הרוכל: שרוכי־נעלים?

היו"ר: משטרה!

הבארון: טוב שבאת, אני זקוק לשׂרוך אחד.

היו"ר: אל תקנה דבר מהברנש הזה.

הרוכל: אחד אדום? אחד שחור? השׂרוכים שלך משומשים. הצבע לא ברור.

הבארון: לְמרבּה המזל, אני יכול להרשות לעצמי לקנות זוג שלם.

היו"ר: בארון, אין זה מתפקידי לתת לך פקודות. סמכוּתי אינה מאפשרת לי אלא לקבוע את גובה שׂכרך – זה ייעשה בישיבה הראשונה שלנו – ולאחר־מכן להצמיד אליך רֶכֶב ממונע. אבל הנסיבות הנוכחיות מאלצות אותי לשטוח בפניך את משאלתי הצנועה, שלא תקנה דבר מן האיש הזה.

הבארון: מעולם לא הֵשבתי ריקם בּקשה כה לבבית ואדיבה.

(הרוכל הולך לו.)

הבארון: אבל איך המסכן הזה ייפטר מהסחורה שלו?

היו"ר: הוא איננו זקוק לחסדיך. יש צינורות הפצה מטוּנפים שמאפשרים לאספסוף הזה להתקיים בלעדינו. רוכלי־השרוכים מתפרנסים מן היחפנים, מוכרי־העניבות מן הקבצנים, ומוכרי הגרבּים מן החיגרים והפיסחים. מכאן הלגלוג שבקולם והשחצנות שבעיניהם. מכאן חירוּתם הבזויה. חלילה לך לעודד אותה. אה! הנה הוא בא, המתווך שלנו! בּראווֹ! פניו קורנים!

(מגיע הבְּרוֹקֶר.)

המתווך: ולא לחינם, אדוני היושב־ראש. הנצחון שלנו! תִּשׁמע! אפשר לצאת לדרך!

(בינתים התקרב עושה־הלהטים. הוא זורק יתדות צבעוניות לאוויר.)

היו"ר: סַפֵּר! אנחנו משתוקקים לשמוע!

המתווך: פְּרִימוֹ, ההנפּקה. אני מנפּיק את ניירות־הערך בּפָּרִי, מאה שווה מאה. לְבעלי המניות וּבעלי האוֹפּציוֹת הקיימות אני קובע שַׁעַר של מאה ועשׂר, כך שאני יכול למכור אותם מחדש במאה וּשתים־עשרה. לאחר ההנפקה השער מתייצב בתשעים ואחת וחצי… הסוכנים שלי מפיצים שמועות על סכנת מלחמה. זעזוע בחוּגי הקלִיֶנטוּרה. אנחנו קונים שוב את כל היחידות.

(הלהטוטן מעיף לאוויר לפידי אש.)

היו"ר: פעולה קלאסית, אבל ראוייה לשבח.

הבארון: היורשה לי לשאול…

היו"ר: לא. כל הֶסבּר רק יסבּך אותך.

המתווך: אשר לאגרות־החוב – נא להַדק את החגורות – הַמְרָאָה בכיוון הָפוּךְ. אני מבטיח עלייה חדה של שערי האג“ח על־ידי ירידה זמנית. את נייר־הערך שֶׁעַל־שֵׁם, שאיננוּ סָחיר, אני הופך לנייר־ערך־למוכ”ז, העובר לסוֹחר, על ידי דחיית מוֹעד ההמרה והוֹדעה על חלוקה פיקטיבית של הדיבידֶנד הריאלי. החותמים נתקפים פּאניקה. שניים מתאבדים, אחד גנראל בְּמיל. החברה שלנו רוכשת הכל מחדש… שמועות מפה לאוזן על השלום המתקרב… ו – גל בּהוּל של קניות על ידי כל אותם חותמים שלא נהרסו בסיבוב הראשון של העיסקה.

(הלהטוטן מעיף לאוויר טבעות יהלומים. פנסיונר קטן, שהתקרב בינתים, מקשיב בהערצה.)

היו"ר: מבריק! רווח תועפות! וְכמה יחידות שמוּרוֹת לכל אחד מחברי מועצת המנהלים?

המתווך: חמישים, כַּמוּסכם.

היו"ר: זה לא נראה לך כּמוּת זעוּמה?

המתווך: בסדר, שלושת אלפים.

היו"ר: אתה תופשׂ בארון?

הבארון: אני מתחיל לתפושׂ, כן.

היו"ר: אבל מה בִּדְבַר ההפצה?

המתווך: ההפצה? כאן אני מגיע לגוּלת הכותרת שלי. באמצעות הממונה על שׁוּק ההון באוצר והמפקח על עבודות ציבוריות אני חותם על ההשקעה ומעביר לקופת־הארטיצ’וֹקים את ההון הבלתי מדולל של קופת־ביטוח־עובדים, שהופרש להקמת סכרים במחוז המרכז. הַיִתְרָה, שיועדה לקרן שׂכירים זעירים, אני מפקיד במלואה בבאנק הנציונַלי הראשון וּבבאנק האינטרנציונַלי השני, ועל ידי כך אני מקבל הֶחְזֵר של עשׂירית במקום המֵאית המאושרת. עכשיו נשארת הרֶזרבה הבלתי־נזילה, שאנחנו רשאים לסווג אותה תחת הכותרת של נכסים נזילים, אלא שעל ידי כך נגדיל את העומס המצטבר של מס הרכוש

*

היו"ר: כמובן, זה המכשול העיקרי.

המתווך: מכשול שאני מדלג אליו ברגל קלילה. באמצעות מנהל קַרנוֹת הנאמנוּת, המשמש נספח קבוע ליד ועדת הטקסטיל הזמנית, אני הופך לְפֶחָם את היתרה המוּרשית לאריגים, בהתאם לסעיף עשׂרים־ושלוש, סעיף קטן כּותנה, לפקודת חומרי הגֶלֶם…

היו"ר: אלוהים אדירים! איזו פַנטזיה!

המתווך: אי־לכך – הקוֹנקוּרֶנט העיקרי שלנו חוטף שבץ באמצע הבּוּרסה. אי־לכך – יציבות מתוחה בשׁוּק. אי־לכך – רכישה טוֹטאלית על ידי האגודה הבנקאית. אי־לכך – הסתערות של החותמים בפּרוֹבינציוֹת, שהוזעקו על ידי הסניפים. ואי־לכך, יושב־ראש יקר, הגענו לכך: בשעת הסגירה, כל ההנפקה נמכרה, וההמונים מתדפקים על דלפקי הסוכנויות שלנו, בְּאַוֶניוּ פוֹש וּבְאַוֶניוּ וֶרְדַן!

היו"ר: אה, לְחַיֵי העבר המפואר!

הפנסיונר: בבקשה, אדוני, קַבָּלָה!

(מטיל צרור של שטרות על השולחן.)

המתווך: מה קיבלתי?

הפנסיונר: את החסכונות שלי, אדוני. הנה הם! זה כל הוני. אני הקשבתי לך. אני הבנתי אותך. אני מפקיד את כּל כּולי בידיך!

המתווך: אם הבנת, אז צריך היית להבין שאצלנו החותם הוא שנותן את הקבלה.

הפנסיונר: כמובן! איפה הראש שלי! הנה היא. אני עבדך הנאמן לנצח, אדוני!

(הוא הולך. הלהטוטן מסיים בזריקות לגובה רב. הטבעות אינן חוזרות, אבל הזַמר חוזר.)

הזמר (שר):

הֲתִשְׁמְעִי, כְּלִילַת־הַחֵן,

אֵיךְ הַתֹּפֶת מְנַגֵּן!

היו"ר: שֶׁיסתוֹם את הפה! ולמה הוא חוזר כל הזמן על אותן שתי שורות כמו תֻּכִּי?

המלצר: הוא מכיר רק את שתי השורות האלה. אי אפשר למצוא את ‘בת־פולין החמודה’ אצל מוכרי התווים. הוא מקווה שבאחד הימים ייתקל במישהו, שילַמד אותו את ההמשך.

היו"ר: המישהו הזה – זה לא אני! שילך לכל הרוחות!

פרופסור מפוזר (שנזדמן למקום, בידו מקל־הליכה, נעצר לידם ופונה אליהם דרך־קירבה): וגם לא אני, אדוני היקר. מה גם שאני עצמי מתלבט בִּבְעייה דומה. אני זוכר רק את הפתיחה של השיר היחיד שלמדתי בילדותי… מעניין, גם זו היתה מאזוּרקה. הרי לכם נקודה הטעוּנה עיוּן.

היו"ר: אולי תעיין במקום אחר.

הפרופסור: למה זה דווקא תמלילי המאזוּרקוֹת נשכחים כה על נקלה, אדוני היקר? הדעת נותנת, שהתמלילים נבללים בַּמקצב הגוֹעש. מן המאזוּרקה שלי לא נותרו לי אלא שתי השורות הראשונות. (הוא שר):

מִסְּפָרַד עַד בְּרִיטַנְיָה

הִשְׁתַּכַּרְתִּי בְּחֶדְוָה…

היו"ר: זה לא בית־קפה, זה בית־משוגעים!

הזמר (ממשיך את השיר, בהתקרבו אליהם):

מִיַּיִן חַם וְשַׁמְפַּנְיָה

וְשִׁקּוּיֵי הָאַהֲבָה!

הפרופסור: הו, מזל מן השמיים! בזכות הזַמר הזה, המלים חוזרות אלי! נֵס מן השמים! (הוא שר):

בְּנוֹת־אֵלִים עֲנוּגוֹת

בְּאַרְצוֹת הַחֻשְׁחָשׁ…

היו"ר: בשם כל המקֻדש!

הזמר:

לִי מָזְגוּ נְשִׁיקוֹת

מְתוּקוֹת מִצּוּף־דְבַש!

היו"ר: לכוּ תאכלו קש!

הזמר והפרופסור (בּדוּאוֹ):

אַךְ לָנֶצַח הָאֵשׁ בִּי דוֹלֶקֶת…

היו"ר: שקט! שיהיה שקט!

(הזַמר והפרופסור המפוזר יוצאים. הפרצוף המגולח־למשעי מתרומם מכסאו, מתקרב אל החבורה, מתיישב בדממה מורטת־עצבים. לבסוף הוא מחליט לדַבּר.)

האלמוני: העיסקה?

היו"ר: מחַפּשׂ רעיון.

האלמוני: מחפשׂ כּסף.

היו"ר: בשביל חֶבְרָה בע"מ. בּהול.

האלמוני: בשביל חֲבֵרָה. גם בע"מ. עד הצהריים.

היו"ר: במלה אחת: שֵׁם.

האלמוני: בּמַכָּה אחת: חמש־מאות אלף.

היו"ר: שם בּרוּר, חד־משמעי.

האלמוני: רק מזומנים.

היו"ר: קיבלנו.

האלמוני: גמרנו. הנה השם שביקשת… ‘אגודה בּנקאית לניצול פּאריס התת־קרקעית’…

(הוא מתיישב כדרך שהתיישבו האחרים לפני שסיפרו את קורות חייהם.)

היו"ר: מצויין. שַׁלֵם לו, בּרוֹקֶר. (הברוֹקר משלם.) עכשיו, הָסבר.

האלמוני: רוֹז’ה וַן הוּטֶן, לשירותכם. אבל זה לא שמי. אין לי שם. אבי־מולידי היה מייצר חגורות־שֶׁבֶר בְּשַׁרְטֶר. הוא סירב להכיר בי. התנכרות זו קבעה את גורלי. גמלה בי החלטה שלעולם לא אַראה את תעודת־הלידה שלי. ולכן פּניתי עורף לְמסלול החיים שבו ניגשים לבחינות, מתחתנים, מתגייסים, או זוכים בירושה. בקיצור, שבו אתה נדרש להציג תעודת־זיהות. בחרתי באורח־חיים שבו התעודה מיוּתרת, והתחברתי אל עצמים שגם להם אין מסמכים: מַלְמָלָה, יהלומים, קוֹקאין. גם ספרים פּורנוגראפיים. בחייו של כל הרפתקן יש תקופה שבה הוא ניזון מן השפלוּת שֶׁבְּלֵב האדם. יום אחד נאלצתי לדחוף קצין־מכס אל מעבר לגבול, שאותו אי־אפשר לַחֲצוֹת בּחזרה, ואז הפלגתי באונייה בתפקיד של מַסיק. כשהגענו ליבשת – התברר שזו היתה מָלָיָה – התרחצתי, התגלחתי וארגנתי רשת־הברחה של קַרנֵי קרנפים. הללו משמשוֹת קרן־יסוֹד לכל התרופות הסיניוֹת, ולכן צֵיד הקרנפים אסור בעונש מוות. הייתי מְחַמֵשׁ את הילידים ברובי־צַיד קצרים; מטען אבק־השׂרפה היה כה גדול, שמצאתי לנכון לקשור אותם אל ענפי העצים, שבהם אר??? למפלצות. ושם, בעצם, הייתי משאיר אותם, לאחר שגררתי את השלל. כשהמשטרה איימה לחקוק את זהוּתי, בעזרת בּרזל מלובּן, בּעור בשׂרי, ברחתי לסוּמאטרה. הבקיאוּת שלי בְּשַׁח – המשחק הלאומי של בְּנֵי האי – הקנתה לי את חיבתו ואת בּתו של ראש השבט. נולד לי בן, אבל לא הייתי צריך להכיר בו. שָׁם, הבן הוא שמכיר באביו, לאחר הגיעוֹ לבגרות, אם האב מוצא חן בעיניו. אחרי־כן, הודות לכך שמעלתי באימון שנתנה בי אשתי, גיליתי חילחול של נפט בָּאֲתָר שהיה מקודש על בני האי והוסתר בקנאות מֵעיני הלבנים. מיד הודעתי על התגלית לחברת לוֹיד בלונדון, ונתקבלתי לַצוות הבכיר של מחפשׂי־מַחְצָבִים. אשתי הואשמה בבגידה והוצאה להורג. סקילה ושריפה.

היו"ר: מחפשׂ מִרְבָּצִים! פּרוֹסְפֶּקטוֹר! אתה גיאוֹלוֹג וְנפטוֹלוֹג!

מחפש־הנפט: לשירותכם. מחפשׂ מוסמך. ואני מניח שהתואר שלי מבהיר לכם את כוונתי?

המתווך: פצצה!

הבארון: מחפש? מהו מחפש? אני אינני יורד לסוף כוונתכם.

היו"ר: אבל הוא יורד, הוא יורד לבטן האדמה, בארון! הוא השליט הכל־יכול, ריבון העולם שבו אנו חיים! הוא המגלה בִּמְעֵי האדמה את אוצרות הנוזלים או המתכות שהם יסוד־מוסד למערכת החברתית היחידה ההולמת את תקופתנו, שבה עבר זמנן של צוּרוֹת לאומיות או פּטריארכליוֹת – הלא היה החברה בערבון מוגבל! האדון־המחפש מביא לנו בּרכה עד בלי די! הוא מציע לנו לבסס את החברה שלנו בִּשְׂדה הקידוחים!

המחפש – מדוייק.

המחפש: בסוּמאטרה, כמובן?

המחפש: הרבה יותר קרוב.

המתווך: בים הצפוני? זה באופנה עכשיו.

המחפש: מתחיל להיות חם. אבל עוד יותר קרוב… הרי שֵׁם החברה מעיד על כך… בפאריס…

היו"ר: בפאריס? אתה סבור שיש מרבצים מתחת לפאריס?

המתווך: של זהב?

הבארון: של נפט?

המחפש: רגע, רבותי. מה אתם מבקשים: שכבת מחצבים, הון תועפות או שם לקוֹרפּוֹרציה שלכם?

המתווך: שם בשביל בעלי המניות שלנו. הון תועפות בשבילנו.

היו"ר: אתה לא אמרת מה שאמרת בדרך מקרה. בַּשְׁכבות התת־קרקעיות של פאריס צפוּנים מיליארדים?

המחפש: אין לי צל של ספק. אם כי איש עדיין אינו יודע על כך. אין לך מקום בעולם שנחקר ונחפר פחות מפאריס!

הבארון: זה למעלה מבינתי! ולמה?

המחפש: בארון יקר, השֵׁדים או הזיקים הממונים על האוצרות של מַטָה, שומרים עליהם בשבע עיניים. ואולי הם צודקים. לאחר שנשאב מתוך כוכב־הלכת שלנו את כל המישקעים הפנימיים, המבטיחים את שיוויו משקלוֹ – הוא עלול להשתחרר משְׂדֵה־המשיכה ולזַנק אל מרוֹמי החלל… עסק ביש, אבל מה לעשות. כיוון שהאדם יושב על כדור הארץ לא כדייר אלא כְּסַיָס מטורף, הוא יצטרך להתנסות במכשולי המירוץ… גם תפקידו של מחפשׂ־המחצבים גדוש סכנות.

היו"ר: אני יודע: הפשפש הכחול בים האדום, השערוּריה במאנצ’וּריה.

המחפש: כן, בין היתר. האמונה וההקרבה העצמית אינן זוכות להערכה בעידן הדלק. אבל הנשק הקטלני ביותר שבידי אויבינו – הוא נשק הסחטנות. הם מכַסים את פני הארץ בשׂכיוֹת־חמדה – בּצוּרת ערים או אתרים – שדעת הקהל אוסרת עלינו לנצל אותן. הם מונעים מאתנו דריסת־רגל – ואמנם במקום שאנחנו דורסים, גם הדשא וגם האנדרטה אינם צומחים שוב. הם משכנעים את האספסוף המפַגר שהזכרון, ההיסטוריה, הקירבה האנושית – כל התגובות הבנאליות האלה הן יותר חשובות מן המתכוֹת והנוזלים שבממלכת השאול… הם אפילו שולחים ילדים לשׂחק במקומות המתאימים ביותר לקידוחים! אני אומר לכם: מלאכי־החבלה המופקדים על אוצרות פאריס – כל האמצעים כשרים בעיניהם.

היו"ר: אם תצביע על איזור הקידוח, אני מכיר פקיד בּכיר שיסַדר לנו את הרשיון, ואפילו אם הנקודה היא מתחת למגדל אַיפֶל.

המחפש: איך אני יכול להצביע על הנקודה המדוייקת, כשהם הופכים את העיר הזאת למִזְבּלה של גנזי העבר! בכל הנקודות הרגישות – לְצִדֵי הצמתים, בעיקוּלי הגבעות, במרפסות של בתי הקפה ושל הגנים הציבוריים, בשׁוּלי בתי הקברות – הם מגַבּבים שכבות של פּסולת, פּסולת רוחנית שנערמה דור אחרי דור על ידי בחירי הלוחמים והאוהבים! וכל זה כדי להטעות את כלבי הציד שלנו! אני מודה ומתוודה, שאני כבר הולך לאיבוד. בכל הָרְבעים האלה, שבהם אני מבחין בּניחוֹח הפחם, הברזל, הפּלאטינה – עולה לפתע ריח חריף יותר של יְשַנֵי־העפר, של קנאי־החיים – והניחוח שלי נעלם ואיננו. על כל צעד ושעל, ההרפתקה האנושית משַׁטה בי כדי להסיח את דעתי מן ההרפתקה המינֶרָלית… אפילו כאן…

הבארון: כאן? ברובע שׁאיוֹ?

המחפש: אתה נוהג לבַקר בבתי־הקפה של שׁאיוֹ, בארון?

הבארון: זה שלושים שנה. ולא בלי התמדה מסויימת.

המחפש: והאם נזדמן לך לטעום כאן את המים?

הבארון: עד כה נמנעתי מן החוויה הזאת.

המחפש: יש טועמי מזון וטועמי יין. אנחנו טועמי המים. כי המים הם המוציאים לָאור את תעלוּמוֹת האדמה. המַעיָן היפה ביותר הוא מרַגל, הבוגד בה וּמגלה את סוד קרביה. ובכן, אתמול, ממש ליד השולחן הזה, רעדתי מרוב תקווה כשטעמתי את לגימת המים הראשונה. שתיתי כוס שנייה מן הקנקן, שלישית, חמישית. לא טעיתי. נחירַי רָטטו. טעם גן־עדן, הטעם שהוא שׂיא תשוקתו של מחפשׂ הנפט!

המתווך: נפט בשׁאיוֹ!

היו"ר: אלוהים! מלצר! קנקן מים ושלוש כוסות, ומהר! הסיבוב הזה על חשבוני, בארון. אנחנו נשתה לחיי האגודה הבנקאית!

הבארון: מים, מים בשׂשׂון!

המחפש: אין שום שׂשׂון. אתם תטעמו מים תפלים. הטעם ההוא נעלם, גם ממני. אויבינו־בנפש, השֵׁדים והמזיקים, הקדימו אותי. הם הישרוּ מסביב לבית־הקפה מין אווירה טעוּנה, מין רחישה מתמדת – שטרפו את חוּשַי. המועקה הזאת באוויר אמש, היופי הזה של הנשים עכשיו – אל תחשבו שכל זה מקרי. והכּרכּוּר המתמיד הזה של כל מיני ליצנים סביב השולחנות שלנו הבוקר. כל זה נועד לטשטש אותנו, לעַלף אותנו, לעורר בנו תשוקה לשאמפאניה, בקיצור: להחזיר למים את טעמם המצוּי. ניסיתי לטעום שוב את המים. לא נתנו לי. במקום לשרת אותי, המלצר חזר וסיפר איך מוֹלְיֶר, רָסִין וְלה־פוֹנְטֵין נהגו לשבת כאן בקביעוּת וללגום את פרי הגפן הדרומית! הוא סוכן שלהם! הם מהלו את המים שלי ביין!

היו"ר: אבל יש לך תוכנית פעולה! גבר שכמוך לא יֵשֵׁב בחיבוק ידיים!

המחפש: יש.

היו"ר: הרשאים אנו לדעת מהי התוכנית?

המחפש: כן, בתנאי שכל אחד מכם יגלה לי סוד כמוס, שישַמש לי ערובה לנאמנותו ושתיקתו.

היו"ר: ודאי, האיש צודק.

המחפש: בְּצִיוּן מלא של שמות ותאריכים.

היו"ר: מובן מאליו. אני אתחיל. אוניית המשא והנוסעים ‘סַנְטָה בָּרְבָּרָה’, שנטרפה בלב־ים בעשרים ורביעי בדצמבר 1930, צויידה על ידי במיוחד לצורך טביעתה, וקודם לכן ביטחתי אותה על שמי בסכום הגדול פי שלוש משָׁוְיָהּ האמיתי. זה היה בדיוק בחג המולד, הידיעה הגיעה אלי כשכרעתי ברך בּמִיסָה של חצוֹת… תורך, בארון!

הבארון: העלמה שַׁנְטַל דֶה לוּגְרֶה, שֶׁיָרתה כּדור־אקדח בּמצחה בשלישי במאי 1927, לא הצליחה לגייס את הסכום הדרוש כדי לקנות ממני בחזרה את מכתביה. מכתבים תמוהים למדי. זה קרה ביום חמישי, כן, בדיוק, כשאחיה הצעיר לא הלך לבית־הספר, והוא שיחק על ידה. עלי להוסיף שהיא נשארה בחיים, ובסך הכל, היא עיוורת. תורך, מתווך!

המתווך: מה־16 באפריל 1932 אחר־הצהריים ועד ה־17 באפריל בּבוקר, שימשתי כגזבר ונאמן של קרן הסעד למען נפגעי השטפונות בָּרִיבְיֶרָה…

המחפש: בסדר… זה מספיק.

המתווך: זה היה בדיוק בין ה־16 ל־17. ה־17 באפריל הוא יום הולדתה של אמי המתוקה…

המחפש: ובכן, הנה התוכנית שלי… אלוהים אדירים, מה היצור הזה!

(מופיעה המשוגעת משׁאיוֹ. הדוּרה כבת־אצילים. חצאית־משי ארוכת־שובל; השובל מורם ומהודק במקל־כביסה מפח. נעלים לוּאי ה־13, כובע מָרי אָנטוּאָנֶט. משקפי־ידית משתלשלים בשרשרת. קמע. סל־נצרים. היא מקיפה את המרפסת, ובהגיעה אל החבורה, נעצרת לידה, מוציאה מבית־החזה שלה פעמון של חדר־אוכל, וּמקישה בכוח. אירמה מופיעה.)

המשוגעת משאיו: העצמוֹת שלי מוכנות, אירמה?

אירמה: אין הרבה, קוֹנְטֶסָה. אבל הן של פּרגיות. תחזרי בעוד עשר דקות.

המשוגעת: והקורקבנים שלי?

אירמה: אשתדל לצוד משהו. הלקוחות טורפים הכל היום.

המשוגעת: אם יאכלו את כל הקורקבנים שלי, תשמרי לי לפחות על המעיים שלי. החתול האפור לא כל כך מחבב את הטחול שלך.

(היא חוככת בדעתה, צועדת צעד אחד קדימה, ונעצרת ליד שולחנו של היו"ר.)

היו"ר: מלצר, תסלק מכאן את האשה הזאת!

המלצר: ברשותך, אדוני, זה בלתי אפשרי. זה האיזור שלה.

היו"ר: היא בעלת הקפה?

המלצר: היא המשוגעת משׁאיוֹ.

היו"ר: היא משוגעת?

המלצר: משוגעת? מה פתאום? למה שתהיה משוגעת?

היו"ר: הרי אתה אמרת את זה, אידיוט!

המלצר: אני? אני רק אמרתי לך את השם שלה. מה פתאום משוגעת! אני לא ארשה לך להעליב את הקוֹנטסה. זוהי המשוגעת משׁאיוֹ.

היו"ר: קראו למשטרה!

(המשוגעת משׁאיוֹ שורקת בין אצבעותיה. מופיע נער־שליח קטן. שלושה סוּדרים על זרועו.)

המשוגעת: ובכן, מצאת את הרְדִיד שלי?

השליח: עוד לא, קוֹנטסה. מצאתי את שלושת הסוּדרים האלה, אבל לא את הרדיד שלך.

המשוגעת: אבל כבר עברו חמש שנים מיום שאיבדתי אותו. יכולת למצוא אותו!

השליח: תבחרי לך אחד מן הסוּדרים האלה. איש לא בא לדרוש אותם.

המשוגעת: אבל רדיד באורך של שלושה מטר, שכולו נוצות בצבע בּרוֹנזה – זה לא משהו שנעלם סתם ככה!

השליח: הכחול נחמד מאד.

המשוגעת: עם הצווארון הוורוד של החלוק והצעיף הירוק של הכובע! אתה חומד לצון. תן לי את הצהוֹב. זה הולם אותי?

השליח: להפליא.

(בתנועה קוֹקֶטית היא מניפה את הסוּדר אחורה, הופכת את כוסו של היו"ר על מכנסיו – והולכת לה.)

היו"ר: מלצר! שוטר! אני רוצה להגיש קובלנה.

המלצר: נגד מי?

היו"ר: נגדה! נגדך! נגדם! נגדן! נגד הזַמר ההוא! נגד רוכל־השׂרוכים! נגד המשוגעת הזאת…

הבארון: הירגע, אדוני היושב־ראש.

היו"ר: לא, לעולם לא. אלה האויבים האמיתיים שלנו, בּארוֹן. צריך לטאטא אותם מפאריס בּמטאטא־הַשְמֵד! כל הפּוחלָצים האלה שאינם דומים זה לזה לא בּצבע, לא בּצורה, ולא בּנפח! מהו אמצעי־ההגנה היחיד של העולם המוֹדרני, מהו התנאי ההכרחי לקיומו? אני אומַר לך: טיפוס אחיד של עוֹבד־כּפיים. אותו פּרצוף, אותו לבוש, אותן תנועות, ואותם דיבורים בשביל כל פועל וּפועל. רק כך יוכל המעביד להאמין שבן־אדם אחד ויחיד מזיע ועַמֵל. איזו הקלה בשביל העינים שלו, איזו רווחה בשביל המצפּוּן שלו! ותראו! תראו! אפילו ברובע הזה, שהוא מבצע־עוזֵנוּ, שבו נמצא הריכוז הגדול ביותר של דירֶקטוֹרים ומיליַרדירים, אפילו כאן, תראו איך שהם שורצים וּמכרכּרים, ממש מתחת לאף שלנו, כל האספסוף הזה של פליטי השוּק והקרקס – להטוטנים, מוקיונים, רוכלים ודלפוֹנים – ערב־רב של רוּחוֹת רפאים בדמות בּשׂר ודם: זַמָרים שאינם יודעים לזַמר, רֶטוֹריקנים שהם חרשים־אילמים, מכנסיים שאין להם הכנסוֹת, פּרחים שהם פּרחים, פעמוני חדר־אוכל שצצים לך מתוך החזייה! כל הכוח שלנו מתנדף בְּמקום שאתה מוצא דלוּת עליזה, בּיתִיוּת לעגנית וּמרדנית, שגעון נַערץ ומרומָם! רק הסתכלו על המשוגעת הזאת! המלצר מתחנחן וּמִתְמַלְצֵר, וּמוביל אותה אַחַר כּבוד אל המקום המובחר בַּטֵרָסָה – וכל זה בלי שתוציא אף פרוטה מכּיסהּ! ומוכרת הפרחים מכַבּדת אותה בּאיריס ענקי, שהיא משחילה בלולאה שלה… ואירמה דוהרת ומדלגת! תארו לכם איזו שערוריה היתה מתחוללת אילו אני – ואפילו שאני יושב־ראש הדירקטוֹריוֹן – אילו אני הייתי תוקע לי גלַדיוֹלה בדש מעילי, נעמד באמצע הכיכר המכובדת הזאת, אל מול האנדרטה המנציחה את עברנו המפואר, וגועה בקולי־קולות: העצמות שלי, הקורקבנים שלי, אירמה!

(הוא צעק. מן השולחנות הסמוכים נועצים בו מבטי תוכחה.)

המתווך: הירגע, אדוני היושב־ראש, וּסמוֹך עלי, אני מחסל לך את כל החלאה הזאת במשך יומיים.

המחפש: שׂימו לב: הנה תוכנית הפעולה שלי.

היו"ר: דַבֵּר בלחש. היא מסתכלת בנו…

המחפש: אתה יודע מה זה מטען חבלה?

היו"ר: שמעתי שזה משהו שמתפוצץ.

המחפש: אתה יודע מי גר בווילה ההיא, בקצה הרציף?

היו"ר: אין לי הכבוד.

המחפש: היריב שלי. ראש האויבים שלי. המהנדס העירוני. כבר עשׂרים שנה שהוא מסרב להעניק לי רשיון לקדוח בפאריס וסביבותיה. האיש היחיד ברחבי העולם הזה שאינו מַטה אוזן קשבת לטיעונים שלנו.

היו"ר: דַבּר! אנחנו קשוּבים כאפרכסת. אלוהים! מה המגפה החדשה הזאת!

(זקן זעיר משתחל בין השולחנות, שׂערו משוּח, כּפפות, מטפחת נעוצה בכּיס מקטורנו.)

הזקן: אדוני, הרשני לאַחל לך בריאות הגוף והנפש, אך בראש וראשונה, בריאות הרגלים. כְּשֶׁהרגלים על הגובה, הכל על הגובה. לשירותך: תת־אלוף קָרסוֹל, לְשֶׁעבר קצין־רפואה ראשי, חיל הים. ממונה במַדגסקר על מבצע בּיעוּר הקרציות. כיום, כירוֹפֶּדיסט, מומחה לכריתת יבּלוֹת, מכל הסוגים ובלי מגבּלוֹת. במקרים דחופים, תוכל להשיג את כתובתי מהמלצר מארסיאל. לניתוחי חירום, אני יושב ליד השולחן ההוא, בתורנות יום ולילה. וכיס המרה שלך, מארסיאל, מה שלומו?

מארסיאל: מָלֵא אבנים, דוקטור. מצלצל כמו קופת חסכון.

הזקן: עוֹבר וָשָׁב. רק תשים לב שלא יתפתח קִרקוּש בַּכַּרכֶּשׁת או דלקת בַּצֶפֶק.

מארסיאל: אַפֶּרִיטִיף?

הזקן: טיף, טיף, ועוד טיף. לא חשוּב הכיס. העיקר הטיפה המרה. (משגיח בקוֹנטסה.) לבריאותך, קוֹנטסה! והכִּלְיָה השׂמאלית, כּבר הפסיקה לצוּף? (הקוֹנטסה מניעה ראשה לשלילה.) לא חשוב. אל דאגה. כל זמן שיש לך שתיים, אפשר לשתות לחיים! אין לך מה לחשוש.

היו"ר: אפשר להשתגע! נעבור למקום אחר.

המחפש: לא. מכאן אנחנו נצפה בּמוֹפע שלנו. עוד מעט שתים־עשרה, נכון?

היו"ר: בעוד חמש דקות.

המחפש: ובכן, בעוד חמש דקות תעוף הווילה של אויבנו־בְּנפש, המהנדס העירוני. צעיר אחד, שמצבו אינו מאפשר לו לסרב לי, מניח שם מטען קטן של דינאמיט.

הבארון: אלוהים! אני רואה שאתה נוטה לִקְדוח באמצעים מודרניים!

היו"ר: האמצעי אולי מודרני, אבל העקרון עתיק מאד. אי־אפשר לכבוש אוצר בלי להרוג את הדרָקוֹן הממונה עליו.

המחפש: בעסק שלנו, בּארוֹן, אנחנו נותנים לאנשים הישרים את כל הכבוד המגיע להם. אנחנו מוכיחים שהיושר כּרוּך בסכנת־נפשות לא פחות מן הפשע. ועליך לדעת, בּארוֹן, שיש כלל גדול בעסקי קידוּח: במקום שהנפט מריח, הַפֶּגֶר אינו מסריח.

הבארון: אנחנו לא נִפָּגע מהדף הפיצוץ?

המחפש: הסר דאגה מלבך. אבל הסתובב! עוקבים אחרינו. נעמיד פנים שאנחנו שקועים בדיון שלנו. אדוני המתווך, אנחנו מוכנים לשמוע. הרי אתה חייב לנו קיצור תולדות־חיים…

המתווך: שמי ז’ורז' שׁוֹפֶּן. שוּם קירבה למוזיקאי. אבל אני חב לו את הכינוי שלי. בלעדיו, לא הייתי זוכה לשמוע, במרוצת חיי, כל מיני פְרָזוֹת מוּזיקאליוֹת, כמו: הפסנתרן שוב עשׂה לנו תרגיל, או: הפסנתרן מנַגן על הסוֹרגים, או: צריך לעַקם לפסנתרן את כל המנענעים. את כל חיי הקדשתי לאמי־הורתי, אשה ענייה, אך נוֹכלת, שמכרה כרטיסי־הגרלה מזוייפים על יד בנין האוֹפּירה. כדי להזמין לה מָחוֹך לפי מידתה – כי היא בעלת־בּשׂרים ועוברת על גדותיה – שמרתי אצלי ארנק שהתגלגל לידַי ברחוב בהיותי בן חמש־עשרה. כדי לקנות לה קופסת טאבאק מוזהבת – כי היא לועסת טאבאק בלי הרף – עבדתי כּמוֹדל בסטודיו לסרטי מין. וכדי לשַׁכֵּן אותה בּווילה בּאַלפִּים – כי היא סובלת, המסכנה, מקַצרת – עבדתי שבע שנים במדור ההוצאה לפועל. הייתי אחראי על פינוי דיירים שפיגרו בתשלום. זו מלאכה שדורשת הרבה מאד טאקט: הנשים שבּוֹכוֹת, התינוקות שמיבבים, הילדות שנאחזות בצפורניהן ברהיט ישן. אבל דְמוּת אמי, שלא מָשָׁה מלבִּי, נסכה בי אומץ. נעשיתי רב־אמן בטכניקה של הפרדת ידיים קטנות. עד מהירה נתפרסמתי במידה כזאת, שסוחר־תבואה אחד שלח אותי לבוּאֶנוֹס־אַיְרִיס לפַנוֹת שלוש מאות משפחות איטלקיות משיכּוּן־ענק, שהמשטרה לא הצליחה לפַצח. ה־17 באפריל הלך והתקרב, ואמי חשקה בטבעת יהלום – טבעת של גבר, כי האצבעות שלה גוּצוֹת ועבוֹת. במשך שמונה ימים רוֹקנתי את כל הבּלוֹק, על דייריו ורהיטיו, לרבות שלוש מאות בֻּבּוֹת ודֻבּוֹנים. בינתים, תוך כדי עיסוקַי בעיר, למדתי פרק בענייני תיווך והפקעת תבואות – היה אז רעב במזרח הרחוק – וכך מצאתי את ייעודי בחיים. אמי עדיין חיה וקיימת; מרוב שׁוּמנים וקוֹקטיילים, היא סובלת מעירפּוּל חוּשׁים, אבל בכל 17 באפריל היא מזַהה אותי מחדש ומצַפּה למתנה השנתית. היא מושיטה לעברי ידיים עמוסות בצמידים וטבעות – ולוואי וירחק היום שבו איאלץ לעקור אותם מידיה של אמי היקרה… זהו זה. גמרתי. עכשיו אתם מבינים, שבשבילי זה יהיה משחק־ילדים לטַהר את שׁאיוֹ מכל העדרים האלה.

המחפש: בּוּל. השעה בדיוק שתים־עשרה… שֹׁמּוּ שמים, מה קורה כאן!

(המציל הממונה על גשר אַלְמָה נכנס, נושׂא גופה.)

המחפש: זה פּייר! מה קרה?!… תגיד, את מי אתה סוחב שם?

המציל: טובע. הטובע הראשון שלי. אני המציל החדש של גשר אַלמה.

מארסיאל: הוא נראה כאילו הממו אותו במכּה יבֵשׁה. גם הבגדים שלו יבֵשים.

המציל: גם זה נכון. הוא באמת המוּם. הוא טיפס על מעקה הגשר. הממתי אותו כדי שלא יקפוץ לנהר. ההוראות שלנו מפורשות בּנידון: ‘אם הטובע מאיים לגרור אותך מתחת לפני המים, הַמם אותו’.

מארסיאל: אבל כה זה קרה בּיבשה…

המציל: זה הניצול הראשון שלי, אדוני. רק הבוקר נכנסתי לתפקיד.

המחפש: המטומטם הצעיר הזה יסגיר אותנו! איפה, לעזאזל, הוא שׂם את המטען!…

היו"ר: צריך למנוע שערוריה בכל מחיר. אחרת האגודה הבנקאית שלנו תתפוצץ כמו בּאלוֹן.

(המציל מבצע הנשמה מלאכותית והנשמה מפה־אל־פה, לסירוגין.)

המחפש (בהתקרבו.): מה אתה עושה?

המציל: אני מנשים את בית־החזה שלו. אני מזרים אוויר לתוך קְנה־הנשימה שלו. סעיף עזרה ראשונה לטובעים…

המחפש: אבל הוא הרי לא טבע.

המציל: הוא חושב שהוא טבע.

המחפש: הוא חושב שהוא טבע. אבל הוא טבע ביבשה. השיטות שלמדת מתאימות רק למי שטובע במים.

הבארון (אל המחפש.): כל הכבוד. תפשתי.

המתווך: הוא מטומטם, זה. אסור לנו להסס.

המציל: אז אם ככה, איך אני אפעיל את השיטות שלמדתי?

המחפש: פשוט מאד, תדחוף אותו חזרה לנהר. תחכה עד שיהיה על תֶּקֶן של טובע אמיתי. ואז השיטות שלך יהיו – כמו אוויר לנשימה.

המציל: בעצם, זה מתקבל על הדעת…

המחפש: תושיב אותו שוב על המעקה. בדיוק באותו מקום שממנו התכוון לקפוץ. ואז תדחוף אותו. פּנימה. שָׁמָה הַסֶינָה סוֹאנת ביותר. ותחכה לפחות דקה שלימה לפני שאתה צולל אחריו. אתה הלא רוצה שזה ייחשב למעשה־גבורה!

המציל: ודאי, אני מוכן להשליך את נפשי מנגד! אבל אני חייב להודות בפניך, שאני לא יודע לשחות.

היו"ר: אין דבר. אתה תלמד כאשר תצלול. האם ידעת לנשום לפני שנולדת?

המציל: כמובן שלא. קדימה!…

קצין־הרפואה קרסול: מחילה וכפרה, רבותי! תסלחו לי שאני מתערב בתקרית לא־לי. אבל האֶתיקה המקצועית מחייבת אותי לציין בפניכם, שהנשימה הַתּוֹךְ־רַחמית היא עובדה מדעית שאיננה שנוייה במחלוקת. בשעה שהמציל המכובד נולד הוא ידע לא רק לשאוף ולנשוף, אלא גם להשתעל וּלגהק.

היו"ר: מי ביקש מהאידיוט הזה לתקוע את האף שלו?

המציל: זאת אומרת, יש סכנה שאני אטבע?

קצין־הרפואה: נעלה מכל ספק. עוד לא שמעתי על שׂחייה תּוֹךְ־רַחמית בְּמֵימֵי הַשָׁפִיר. אתה תשקע מיד, כמו עופרת במים אדירים.

היו"ר: מי הזמין אותך לקוֹנסיליוּם? מה אתה מבלבל לנו את המוח עם הקשקושים הקליניים שלך?

המציל: אה, תסלחו לי, רבותי! תסלחו לי! הקשקושים האלה דווקא מעניינים אותי מאד. בתוֹר מציל, אני מופקד גם על הגשת עזרה לנשים הכורעות ללדת ברחוב. כל מה שהפרופסור יכול ללַמד אותי בעניין זה, הוא בעל חשיבות ראשונה במעלה, גם לתושבי הרובע וגם לעתידי האישי. בבקשה.

היו"ר: הם מטורפים, כולם!

קצין־הרפואה: אני לשירותך.

היו"ר: תשמע, מציל!

המציל: האם זה נכון, אדוני הפרופסור, שאם נולדת חמישייה, אז כל הנוכחים בשעת הלידה חייבים לומר שבע פעמים ‘בָּרוּךְ שלא עשׂני שִׁישָׁה’?

שלישלישלי

קצין־הרפואה: מדוייק. אחרת המינקת משתנקת לפני צאת השנה הראשונה. דע לך, שאמונות עממיות כאלה תמיד מושרשות באמת הקוֹסמית. הדְבוֹרים, למשל: עובדה בּדוּקה היא, שאם שוכחים לחַבר סרט שחור אל הכוורת אחרי מוֹת הכוורן, כל הנחיל נחלש ומתחסל.

המתווך: מציל, אם אתה לא תבוא מיד…

המציל: רגע אחד. נדמה לי שהדבוֹרים הן לא בתחום תפקידי… אבל האם זה נכון, אף על פי שזה נשמע יוצא־דופן, שהתאום שיוצא ראשון לאוויר העולם, דווקא הוא נחשב לצעיר ואינו זכאי לירושה?

קצין־הרפואה: שוב דייקת. אם התאומים נולדים ב־31 בדצמבר, האחד לפני חצוֹת והשני אחר חצוֹת, אזי התאום המבוגר יותר צעיר מאחיו בשנה שלימה. הוא גם חייב גיוּס שנה לאחר בן־זוגו. וזו הסיבה, כדי שלא יתעורר צל של ספק, שֶׁמַלכּוֹת חייבות ללדת בנוכחות עדים. אבל אם נחזור לעניין הדבורים, אני מוצא לנכון להעיר לך, שכל אלה המתכחשים לסגולות האנטי־שגרוֹניוֹת של עוקץ הדבורה, אינם אלא סוכנים עלובים בשירותה של תעשיית התרופות.

המציל: נופת צופים, בחיי! אה, מִסְתרי הלידה וּמסתרי ההצלה – כל כך קרובים ועם זאת כל כך רחוקים אלה מאלה.

קצין־הרפואה: הדבורה מתה מעקיצתה. הרוקחים משמינים מתרופותיהם. תשפוט אתה ביניהם.

המחפש: אנחנו נפלנו לתוך קן של משוגעים. לא נצליח לצאת מזה. והזקנה הזאת מסתכלת בנו בעינים משונות. המשטרה תיכף תיכנס לעניין. הביטו! האנשים מתקהלים. (אל היושב־ראש.) תרים את הרגלים ותתנדף. אני אשאר כאן על המשמר. ברגע שהשטח יתפנה, אני אשׂים יד על הבוגד הזה…

(הם יוצאים.)

המציל: ועכשיו אני רוצה לשאול אותך שאלה שמציקה לי עוד מצעירותי. אדוני הפרופסור, על אף חזוּתי הגברית ועל אף שמלאו לי שלושים ושש שנים, עוד לא… עוד לא נזדמן לי לטבול במימי האהבה. האם זה נכון ש…

הבארון: מציל! מציל!

המציל: מה יש?

הבארון: שתי נשים צועקות הצילו, מסביב לפינה, על המדרכה של אַווניוּ וילסוֹן!

המציל: שתי נשים! בבת אחת! עומדות? כורעות? בורגניות? מַלְכּוֹת?

הבארון: קשה להבחין… מהר!

המציל: תבוא אתי, אדוני הפרופסור, אני מתחנן בפניך! אני מגיע, רבותי, זאת אומרת, גבירותי! אני מגיע!

(המציל וקצין־הרפואה מתרחקים בריצה. המחפש צועד קדימה אך נדחף הצידה על ידי אירמה. היא מתקרבת אל הצעיר המעולף וחופנת את ידיו בידיה.)

אירמה: כמה הוא יפה! האם הוא מת, מארסיאל?

מארסיאל: שׂימי את המַראה הזאת לפני פיו. אם יהיו אֵדים, סימן שהוא חי.

אירמה: יש אדים.

מארסיאל: אם כן, הכָּרתוֹ תשוב אליו… המראה שלי, בבקשה.

אירמה: רגע אחד.

(היא מנגבת את האדים, בוחנת את עצמה במראה, ומתיפה. המחפש מנסה שוב להתקרב. מבטה הטורפני של המשוגעת מרתיע אותו.)

אירמה: הו, הוא פוקח את עיניו.

(פּייר, שפקח את עיניו, מסתכל בתדהמה באירמה, שמחזיקה את ידיו. מיד הוא עוצם שוב את עיניו, באפיסת כוחות. המשוגעת קמה ותופשת את מקומה של אירמה, שנקראה למזווה. היא מחזיקה את ידיו, כפי שעשתה אירמה לפניה. פייר מתנער לפתע, אבל במקום הנערה הצעירה שציפה לראותה, הוא נדהם לראות מולו את המשוגעת משׁאיוֹ, מקושטת באיריס הענקי שלה.)

המשוגעת: אתה מסתכל באיריס? הוא יפה, נכון?

פייר (סחוט.): יפה מאד.

המשוגעת: השוטר הואיל לומר לי שהוא הולם אותי. אבל אני לא סומכת על טעמו. אתמול מוכרת הפרחים נתנה לי חמנית, והוא טען שזה לא מתאים לי.

פייר: האיריס הולם אותך.

המשוגעת: אני ניגשת אליו להגיד לו מה דעתך. הוא יהיה גאה מאד. שוטר!…

פייר: אל תקראי לשוטר!

המשוגעת: כן! כן! נזפתי בו בגלל החמנית ועכשיו אני צריכה לפייס אותו בעניין האיריס.

פייר: תני לי ללכת, מאדאם. (היא מחזיקה בו בכוח.)

המשוגעת: תמשיך לשכב… שוטר! (הוא מתחבט לקום.)

המשוגעת: בשום אופן לא. כאשר נותנים למישהו ללכת, שוב לא רואים אותו לעולם. נתתי לשַׁרְלוֹט מַזַמיט ללכת, ושוב לא ראיתיה מעולם.

פייר: אני הרוּג!

המשוגעת: נתתי לאַדוֹלף בֶּרטוֹן ללכת. והוא דווקא היה קשוּר אלי. ושוב לא ראיתיו מעולם.

פייר: אלי שבשמים!

המשוגעת: חוץ מפעם אחת ויחידה. כעבור שלושים שנה. בשׁוּק. הוא השתנה מאד, בכלל לא הכיר אותי. עמדנו ליד אותו דוכן, והוא חטף לי, ממש מתוך היד, את האבטיח הכי יפה… אה, סוף־סוף, הנה הוא בא!… שוטר!

השוטר: אני ממהר, קונטסה.

המשוגעת: זה בנוגע לאיריס. הצעיר הזה אומר שאתה צודק. זה הולם אותי.

השוטר: אני מוכרח לטוס. מישהו שוקע בַּסֶינה.

המשוגעת: טעות. הוא שוקע בחיקי.

(השוטר מבחין בפייר.)

המשוגעת: הוא צף על ברכי. אין לך מה למהר. הוא לא יברח. אני מחזיק בו היטב, לא כפי שהחזקתי באדוֹלף בּארטוֹן. אם ארפה ממנו, הוא יקפוץ ישר לתוך הסֶינה.

פייר: ועוד איך!

המשוגעת: הוא הרבה יותר יפה מאדולף, נכון?

השוטר: מניין לי לדעת?

המשוגעת: הלא הראיתי לך את הצילום שלו, לבוּש במדי רוכב־אופניים, על רקע הטאז' מאהאל.

השוטר: אה, כן, הטיפוס ההוא שהיתה לו שׂפה שסוּעה?

המשוגעת: אמרתי לך אלף פעמים. לאדוֹלף לא היתה שום שׂפה שסועה. זו רק שׂריטה בּניגאטיב. הסבתא החורגת שלו היא שהפיצה את השמועה שלאדולף היתה שׂפה שסועה. אבל היא מתה בּ־1900, ואיך יכולתָ להידָבר אִתָּה? אתה תצטרך להסביר לי את זה באחד הימים… מה אתה מתכונן לעשות?

השוטר: לרשום את הפרטים האישיים של הטובע: המשפחה, השם ותאריך הלידה.

המשוגעת: ומה זה יעזור לו? הוא לא יקפוץ שוב לנהר אם תגיד לו מה תאריך הלידה שלו?

השוטר: הוא צריך להגיד לי.

המשוגעת: ולמה שיגיד לך? אני לא הייתי מגַלה לך את שלי… תניח את הפנקס הצידה, תדבר אליו דברי ניחומים…

השוטר: שאני אדבר אליו דברי ניחומים?

המשוגעת: ודאי. עובדי־המדינה חייבים לשיר שיר־הלל לחיים באוזני אלה שרוצים להתאבד. זה לא מתפקידי.

השוטר: שאני אשיר שיר־הלל לחיים?

המשוגעת: אתם מוציאים להורג את הרוצחים. אתם מגרשים את התגרניות. אתם שומרים שהילדים לא יקשקשו על הקירות. למה? מפני שאתם מחשיבים את החיים, חיים שיש בהם פעילות וכבוד והגינות… תגיד לו את כל זה… אתה הרי פקיד; הפקידים מארגנים לנו את החיים, וּמחובתם גם להגן עליהם… שומר־חוק שאיננו שומר־חיים מוֹעֵל בתפקידו…

השוטר: כמובן. טובע צעיר…

המשוגעת: שמו פַבְּרִיס.

פייר: שמי בכלל לא פַבְּרִיס…

המשוגעת: תקרא לו פַבְּרִיס. בין שתים־עשרה לאחת אחר־הצהריים כל הגברים נקראים פַבְּרִיס.

השוטר: חוץ מאַדוֹלף בּארטון.

המשוגעת: בזמנו של אדוֹלף היה נוהַג אחר. אז הנשים נאלצו להחליף את הגבר כדי להחליף את שמו הפרטי. בימינו אין צורך במעשׂי־תועבה כאלה. אבל תפקידך איננו לשׂוחח אתי על אדולף… תפקידך כאן הוא לעניין את הצעיר הזה בחיים.

פייר: זה לא יהיה קל.

השוטר: בעצם, למה לא? הקונטסה צודקת, אדוני. מה פּשר הדבר הזה, שאתה קופץ מראש גשר אל תוך נהר?!

המשוגעת: פּשר הדבר הוא שאי אפשר לקפוץ לתוך נהר אלא אם כן אתה עומד מעליו. בנקודה זו, ההגיון של פאבּריס הוא ללא פגם.

השוטר: אבל איך אני יכול לעניין מישהו בחיים כשאת מפריעה לי כל הזמן?

המשוגעת: אני לא אפצה פה.

השוטר: אדון פאבּריס, איבוד־לדעת הוא בגדר פשע כנגד המדינה. מתאבד אחד פירושו חייל אחד פחות, נִשׁוֹם אחד פחות, מובטח אחד פחות…

המשוגעת: מה אתה מוכר: ביטוח חיים או שׂמחת חיים?

השוטר: שמחת חיים?

המשוגעת: כן, מה הדבר בחיים שמשַׂמח אותך, שקוסם לך! אם בחרת לצאת למערכה בשם החיים, וְעוֹד בּמדים, ודאי יש לך תענוגות מִשלך, הנאות פרטיות או ציבוריות… סַפר לו עליהם… ואל תסמיק…

השוטר: אני בכלל לא מסמיק. יש לי תאוות. אני משוגע לרֶמי. אם זה מושך את לבו של הצעיר הזה, ברגע שאגמור את המשמרת שלי, אירמה תוכל לסדר לנו פינה למשחק רֶמי בחדר האחורי. רֶמי וְרֶמִי־מַרְטֶין… אם לא איכפת לו לאַבּד שעה קלה.

המשוגעת: לא איכפת לו לאבד את חייו. אתה רוצה להגיד לי שאין באמתחת של המשטרה שום אמצעי־פיתוי נוספים?

השוטר: אמצעי־פיתוי? אה, את מתכוונת לאמצעים של תֶּרֶזָה…

פייר: תעזבו אותי! תעזבו אותי!

המשוגעת: אתה אינך מרוויח את לחמך, אדוני השוטר. אם צעיר מחליט לשלוח יד בנפשו – דיבורים כאלה לא ישפיעו עליו.

השוטר: נסי את. אולי תצליחי יותר ממני.

המשוגעת: בלי ספק… הרי פאבּריס בכלל איננו מקרה נואש. בחור צעיר שמאוהב בבחורה צעירה, שהחזיקה את ידו, וגם היא מאוהבת בו.

פייר: זה לא נכון! איך יכלה להתאהב בי?

המשוגעת: היא מאוהבת בך. החזקתם ידיים, נכון? לא צריך יותר מזה כדי להתאהב. האם היכרת את הדודנית של ויקטוֹר הוּגוֹ?

השוטר: בגילו? איך יכול היה להכיר אותה?

המשוגעת: ודאי שיכול היה להכיר אותה. כל האנשים שחיו בסביבתה הכירו אותה. אלה שהתגוררו בביתה, אלה שנילוו אליה לַכּנסיה, הידידים והמשרתים – כולם הכירו אותה. צריך היה להתחמק מפניה, כדי לא להכיר אותה… לא, פאבּריס, הישאר.

פייר: אני רוצה להרוג את עצמי!

השוטר: את רואה. את לא תצליחי לעניין אותו בחיים יותר ממני.

המשוגעת: נתערב. נתערב על הכפתור הזה במעיל שלך. חסר לי כפתור כזה בנעל. פאבּריס, אני יודעת מדוע ניסית לקפוץ לנהר.

פייר: לא ייתכן.

המשוגעת: מפני שמחפשׂ־המחצבים דרש ממך לבַצע פשע.

פייר: מניין לך דבר כזה?

המשוגעת: הוא גנב את הרדיד שלי והטיל עליך להרוג אותי.

פייר: אני נשבע לך שלא.

המשוגעת: זה לא המקרה הראשון, אבל לא כל כך קל להרוג אותי. בגלל שתי סיבות: ראשית, מפני שאלה שמצליחים לחדור לדירה שלי, הם הנהרגים. אם הם נכנסים בדמות בּשׂר ודם, יש מוקש־נעל שֶׁשָׂם להם רגל. ואם הם מתגנבים בדמות עכברים, יש מלכודת עם פתיון של קאמאמבֶּר… ושנית…

(נכנס שוטר ב‘. הוא ניגש אל שוטר א’, שהתיישב בינתים והחל לוגם כוס בירה, שהגיש לו המלצר.)

שוטר ב': אני מחליף אותך. אל תפריע לעצמך.

השוטר: כן, הצלתי טובע.

המשוגעת:…ושנית, פשוט אין לי חשק למות.

פייר: את בת־מזל…

המשוגעת: כל מי שֶׁחַי הוא בן־מזל, פאבּריס… כמובן, היקיצה – היא לא תמיד משעשעת. כשאתה צריך לבחור פּיאה נוכרית מתוך האוסף שבתיבה הסינית, כשאתה שולף את השיניים התותבות שלך מתוך גביע של קריסטאל, האחרון שנשאר שלם מכל הסֶרוויס היפה – אז, כמובן, שאתה עלול להרגיש זר ונוכרי בארצות החיים, במיוחד אם חלמת קודם־לכן שאתה ילדה קטנה, שיצאה רכוּבה על חמור ללַקט תות־שדה. אבל כדי שתרגיש שהחיים מצַפּים לךָ בקוצר־רוח – דַי שתמצא בין דברי־הדואר שלך מכתב המפרט את סדר יומך. את המכתב הזה רצוי שתכתוב במו ידיך בלילה שלפני־כן. הנה ההוראות שלי לבוקר זה: לתַקן את החצאיות בחוט אדום, לגהץ – אבל בעדינות – את נוצות בת־היענה, לכתוב את המכתב ההוא שהזנחתי, המכתב אל הסבתא… וְכֻלֵה… וְכֻלֵה… ואז, אחרי שאתה שוטף את פניך במי־וְרדים, ואחרי שאתה מייבש אותם באבקת עמילן מנוּפָּה – אבל בשום אופן לא באבקת־אורז, שאיננה מזינה את העור – ואחרי שאתה מתקשט בכל העדיים שברשותך – הצמידים, והרבידים, והחרוזים, והציצים, והעגילים הפרסיים המשובּצים – ואז, ברגע שאתה מוכן לקָפה של שחרית, ואתה בּוחן את עצמך, לא בַּמַראה, היא משקרת, אלא בנחושת המבריקה של הגוֹנג שהיה שייך לאדמיראל קוּרְבַּה – אחרי הדברים האלה, פאבּריס, אתה הָדוּר ומזוּמן, אתה איתן, אתה מוכן לצאת שוב לדרך…

(הצעיר מתרומם על מרפקו וניכר שהוא מטה אוזן קשבת.)

פייר: הו מאדאם! הוא מאדאם!

המשוגעת: ואז צפוי לךָ יום שכּולו אורה ושמחה. ראשית, אתה קורא בעתון. תמיד אותו עתון, כמובן. ואתה מבין מעצמך שאני אינני מעיינת בז’ורנאלים של ימינו, שמפיצים כזבים וגסות־רוח. ואני לא מוכנה שהחדשות שלהם ימררו לי את החיים. לא, אני קוראת את ה’ז’ורנאל דה וֶרְסַי'. ותמיד אותו גליון. מהשביעי באוקטובר 1895. הוא הטוב שבכולם. יש בו מאמר מקיף על כל פרשות האהבים של הקוֹנטסה דִיַנָה… וגם תוספת מצויינת על חידושי האופנה בַתסרוקת הגברית… ויש בו גם ידיעה של הרגע האחרון על מותו של לוּאִי פַּסְטֵר. הוא היה שכן שלי. לוּאִי המסכן! כל בוקר, אני ממש מזדעזעת מחדש… אבל אני לא יכולה להשאיל לך את העתון. הוא מרופט מדי.

השוטר: זה אותו גליון שבו מיסיֵה בַּרְתֵּלַמי מסַפּר על ההתגוששות שלו עם הנמֵרה?

המשוגעת: כמובן.

השוטר: נמֵרה וּמַרקיז בקרב פנים־אל־פנים בין שׂיחי הפלפל!

המשוגעת: טוב, ועכשיו לְקינוּח: כּפּית של מלח־פירות עם דובשנית – אבל בשום פנים לא עם מים, כי המים, מה שלא יסַפרו לך, גורמים לשיהוק – ואז, בשמש הזורחת או בגשם הסוחף – שׁאיוֹ קוראת לך! עכשיו לא נותר לךָ אלא להתפּרכס לקראת הפּרוֹמֶנאדה. זה כמובן דורש יותר זמן. בלי עזרת משרתת, אי אפשר להסתדר בפחות משעה: המחוך, והתחתונית, ותחתוני הצמר – ואת כולם צריך לשׂרוך או לכַפתר מאחור. אני הייתי אצל האחיות שַׁלוֹ וביקשתי מהן שיתקינו לי רוכסנים. הן היו אדיבות מאד, אבל סירבו בכל תוקף: זה יפגום בסיגנון.

(מארסיאל התקרב.)

מארסיאל: אני מכיר צעיר אחד, רצען מומחה…

המשוגעת: תודה לך, מארסיאל, אבל אני מעדיפה את בעלי־המלאכה הוותיקים… וחוץ מזה, מצאתי פתרון מצויין. אני שׂורכת אותם כשהם מלפָנים, ומסובבת אותם לאחור. ואז – אני מפילה גורל כדי לבחור לי זוג משקפי אוֹפּירה, ואני מחפשת – לשווא, כמובן – את הרדיד שהפושע שלך גנב ממני – אני בטוחה שזה הוא, כי הוא לא העז להסתכל לי ישר בעיניים – ואני לוקחת את השמשיה הלבנה שלי, וקושרת אותה מבפנים בסרט אדום, כי הַהֶדֶק שלה נשבר ביום שהרבצתי לחתול שהתנכל ליונה קטנה… אה, זה היה יום שגרם לי סיפוק. אפילו לא הצטערתי שהתבליט של נוֹטְרדָם התחלק מהידית ואבד לי…

(בינתים חזרו אירמה ורוב החבורה, והם עומדים ומקשיבים.)

אירמה: מכסיקאי אחד נתן לי תבליט קטן מקושט בעיני חתולים. זה בדיוק בגודל המתאים. קחי אותו, קוֹנטסה, זה מביא מזל.

המשוגעת: תודה, אירמה, לא. אומרים שהעיניים האלה קמות לפעמים לתחיה וּמַזילות דמעות, זה היה מפחיד אותי.

הסמרטוטר: אני מצאתי ידית שנהב נהדרת, שעליה חרוּט נוף של בּוּדָאפֶּסְט. משׂמאל בּוּדָא ומימין פֶּסְט. ממש כאילו את שַָׁטָה בַּדָנוּבָּה…

פייר: המשיכי, מאדאם, המשיכי! אני מבקש ממך!

המשוגעת: אה, החיים מתחילים לעורר בך עניין?

פייר: המשיכי! זה כל כך יפה!

המשוגעת: אתה רואה שהחיים יפים! טוב, ואז מגיע תור הטבעות. אם אני הולכת לווידוי, אני עונדת את הטוֹפּאז. בעצם, זה לא בחכמה. אתה אינך מתאר לעצמך איך הטוֹפּאז מבריק באפלה של תא־הווידוי. ‘אה, שוב את באה להתוודות עם עֵין־השׂטן’, אומר לי הכומר. הוא צוחק. אבל הוא משַׁלח אותי כעבור רגע. הוא מעולם לא הקשיב לי עד הסוף. אולי זה מפני שאני תמיד מתחילה בחטאי הילדות שלי. על כל פנים, אני מקבלת מחילה וכפרה על השקר הראשון שלי, על הסחיבה הראשונה שלי, אבל כל שאר החטאים, אללי, עדיין רובצים על מצפוני… זה באמת לא וידוי מתקבל על הדעת… מהו מנסה להגיד?

(החרש־אילם מציג מימיקה.)

אירמה: הוא אומר שהוא מכיר כומר אחד…

המשוגעת: שישמור אותו לעצמו. אני לא אלך להתוודות בשפת חרשים־אילמים, ועוד עם טבעת הטוֹפּאז.

פייר: המשיכי לספר, מאדאם. אני לא אתאבד שוב! ואז מה את עושה?

המשוגעת: ואז, פאבּריס, הפּרוֹמֶנאדה שלי. אני יוצאת לבדוק מה מעוללים הרשעים של רובע שׁאיוֹ. אלה שמסתובבים בשפתיים קמוצות, שבועטים בהֶסתר בקירות הבתים, אויבי העצים, אויבי החיות. אני רואה איך שהם נכנסים לבית־המרחץ, לאוֹרתּוֹפֶּד, למספרה – כדי לשַׁנות את צורתם. אבל הם יוצאים משם מלוכלכים, צולעים, עם פיאות נוכריות וזקנים מזוייפים. האמת היא, שהם מתלבטים איך לחסל את השיקמה בחצר המוזיאון, ואיך לזרוק כדור־בשר מורעל לכלב של הקצב. הַשְׁנַיִם האלה, השיקמה והכלב, אני מכירה אותם מילדותם. כדי לסַכּל את המזימה של הנבלים האלה, אני צריכה להשׂיג אותם ולעבור אותם מצד שׂמאל. זה קשה, הפשע הוא קל־רגליים, אבל אני מדלגת בזריזות. נכון, ידידַי? השיקמה – מעולם לא היתה לה תפרחת כה יפה! והכלב של הקצב – מעולם לא פיזז בעליצות כזאת!

השוטר: וּבלי קולר. אני עוד אשׂים עליו יד…

מארסיאל: כן, בן־כלבה, הכלב הזה, גונב מכל האיטליזים בשכונה.

אירמה: רק הכלב הפֶּקינֶזי של הדוכּסית דֶה לָה רוֹשְׁפוּקוֹ ירד במשקל.

המשוגעת: טוב, זה עניין אחר. הדוּכּסית קנתה אותו מסוחר שאפילו לא ידע את שמו האמיתי. כלב שאין לו שם אמיתי תמיד יורד במשקל…

הסמרטוטר: אני יכול לשלוח לה סיני אחד שיודע הכל על פֶּקינֶזים.

המשוגעת: רעיון מצויין… תשלח אותו. הדוכסית מקבלת אורחים בימי שלישי, בין חמש לשבע… כאלה הם החיים, פאבּריס. ועכשיו הם מפַתים אותך!

פייר: החיים נפלאים, מאדאם!

המשוגעת: הכפתור שלי, אדוני השוטר. (אל פייר.) ואני סיפרתי לך רק על שעות הבוקר. הבידור האמיתי מתחיל אחר הצהריים.

פייר: אלוהים אדירים, הנה הם!

(כולם מתפזרים. מחפשׂ־הנפט ניגש אל פייר.)

המחפש: באתי לקחת אותך, פייר.

פייר: טוב לי פה.

המחפש: מישהו שאל אותך מה שלומך? בוא.

פייר: טוב, אני בא. מאדאם, התואילי להרפּוֹת מן היד שלי?

המשוגעת: לא.

פייר: הרפי ממני, מאדאם!

המשוגעת: לא.

המחפש: גברתי, את תואילי בטובך לעשות עמי חסד ולהרפות מידו!

המשוגעת: אין לי שום כוונה לעשות עמך שום חסד.

המחפש: אם כן, נכריח אותך להרפות ממנו.

(הוא מנסה לתפושׂ את ידה של המשוגעת. היא חובטת בראשו בתיבת גפרורים כבדה ממתכת.)

פייר: מאדאם…

המשוגעת: אתה, שלא תעיז לזוז! המחוצף הזה רוצה שאני אַרפּה מידך. שיתאמץ. אני שומרת את ידך, כי עוד מעט אהיה זקוקה לזרועך, על מנת שתוביל אותי הביתה. אני אשה בודדה ומפוחדת…

(המחפש נאבק אתה, והיא הולמת בו בפעמון חדר־האוכל. אירמה מופיעה, ונוטלת את ידו השניה של פייר. המחפש מגביר את מאמציו. המשוגעת שורקת. הנער־השליח מופיע לפתע. ואחריו השוטר. והסמרטוטר. והחרש־אילם.)

המחפש: שוטר!

השוטר: מה אתה רוצה?

המחפש: תגיד לאשה הזאת שתרפה מידו של הצעיר!

השוטר: והאם יורשה לי לשאול מדוע?

המחפש: כי אין שום סיבה שלא תרפה מידו של צעיר שהיא אפילו לא מכירה אותו…

אירמה: לא מכירה אותו! ואם הוא בְּנַהּ־יחידהּ, שנחטף ממנה מיד אחרי הלידה, ורק עכשיו גילתה אותו שוב.

הסמרטוטר: בנה או אחיה. מאדאם היא לא כל כך מבוגרת.

המשוגעת: תודה.

הסמרטוטר: בנה או דודה. אני מכיר משפחה אחת שבה הדודנית היא בת שלושים והדוד בן שנתיים.

המשוגעת: די, די, אתה מתחיל להגזים. הוא בכל־זאת לא הסבא שלי.

המחפש: בפעם האחרונה, שוטר: או שתנַתק אותה ממנו, או שאני אתבע אותך לדין.

(מימיקה של החרש־אילם.)

אירמה: תשמעו, החרש־אילם צודק. ואולי היא קראה בכף ידו של הצעיר שאורבת לו סכנה של מוות על ידי חניקה, אם הוא יצא מתחומי הכיכּר הזאת בין שתים־עשרה לשתיים!

המחפש: אני נאלץ לדרוש ממך את מספרך, שוטר.

המשוגעת: דרשת – קיבלת. מספר 2,133. אם תחבר יחד את כל הספָרות, תקבל תשע. וזה יביא לך מזל.

השוטר: בעצם, מה אתה מציע לי לעשות כדי שהיא תרפה ממנו? שאני אדגדג אותה?

המשוגעת: אתה יכול לנסות, ידידי.

השוטר: אני מתלוצץ, קונטסה. את מחזיקה בצעיר הזה מפני שאת רוצה בו, נכון? והצעיר הזה הוא די מבוגר כדי לקום וללכת, אם הוא רוצה ללכת?

המשוגעת: יש לי הצדקה מלאה להחזיק בו. אני מחזיקה בו מפני שאינני רוצה שהאדון הזה יקח אותו. אני מחזיקה בו מפני שזה נעים. זה הגבר הראשון שנפל לידַי, ואני לא אוותר על החֲזָקָה. אני מחזיקה בו מפני שזו ודאי הפעם הראשונה, במשך זמן רב, שהיא מרגיש כאדם חופשי…

המחפש: פייר, אני מזהיר אותך: או שאתה בא אתי או שֶׁ…

פייר: תני לי ללכת, מאדאם!

המשוגעת: ואני מחזיקה אותו מפני שאירמה מילאה את ידַי להחזיק בידו בשבילה.

אירמה: הו! קונטסה!

(פייר מצניח את עצמו אחורה.)

השוטר: אתה, תעוף מפה. בְּךָ היא לא מחזיקה. אתה יכול ללכת.

המחפש: נתראה הערב, פייר. אתה יודע איפה. ואז נחסל את החשבון. אם לא תהיה שם בדיוק בשמונה… המכתב יישלח.

(הוא יוצא. האחרים מתרחקים.)

פייר: תודה לך, מאדאם…

המשוגעת: זו סחטנות, נכון? ואתה בידיהם. האם רצחת מישהו?

פייר: אף פעם.

המשוגעת: אפילו לא אחד משלהם? חבל מאד. בפעם הבאה, אל תהסס… האם גנבת?

פייר: לא, בחיי.

המשוגעת: חבל מאד שלא גנבת מחברת אֲמָזוֹנָה תחתית בע"מ. הקַנִיבָּלים האלה הכריחו אותי לקנות שתי מנייות באלף, וכשמכרתי אותן קיבלתי 33. אם עסקת במאגיה שחורה?

פייר: חתמתי על צ’ק בלי כיסוי. מאז הם לא עוזבים אותי.

המשוגעת: מה הם זוממים, הפושעים האלה? אם אינני טועה – הם דיברו על הריסת שׁאיוֹ?

פייר: מקצה עד קצה. וגם פּאריס כולה. יש להם תוכנית חיפושים שלא תשאיר אבן על אבן בכל העיר. הם רוצים לחפור ולבלוש בכל הרבעים. המַקחדים שלהם במצב הכן.

המשוגעת: מה הם מחפשים? הם איבדו משהו?

פייר: הם מחפשים נפט.

(בינתים נתקבצה שוב כל החבורה.)

המשוגעת: מוזר מאד! ומה יעשו בנפט?

פייר: מה שעושים בדרך כלל: מלחמה. סבל. כיעור. עולם אומלל.

הסמרטוטר: בדיוק. כשהנפט עולה, העולם שוקע.

המשוגעת: תתעלמו מהם, זה הכל. העולם יפה ומאושר. זה רְצון הבוֹרא, ואיש לא יוכל להמרות את רצונו.

מארסיאל: אה! מאדאם!

המשוגעת: מה האנחה הזאת, מארסיאל?

מארסיאל: האם צריך לגלות לה, ידידַי?

המשוגעת: מה אתם מסתירים ממני?

הסמרטוטר: זו את שמסתירה מעצמך, קונטסה, לא אנחנו.

מארסיאל (אל הסמרטוטר.): אתה סַפֵּר לה! אתה היית רוכל בשוק! אתה יודע לדבר! הסבר לה!

כולם: כן, דַבּר!

המשוגעת: אתם מפחידים אותי, ידידי. ובכן, אני מקשיבה לך.

הסמרטוטר: היו ימים, שבגד בּלוי היה יפה מאריג חדש. האדם הֶאֱציל מכבודו על הבגדים שנתבַּלו בשירוּתוֹ. אני מכרתי בגדים ישנים לַבּוּטיקים האופנתיים ביותר. שלא להזכיר את כַּפּיות הכסף. לא היה שבוע שלא מצאתי כפית כסף זרוקה בין קליפות השבלולים. כשהייתי זקוק למתנת נשואין, לא הייתי צריך לקנות אלא את האריזה. תיבת תכשיטים. וּבזיל הזול. אני יכול לתת לך את הכתובת. אבל עכשיו, החפצים משאירים אחריהם בפחי־האשפה רק את ההַפְרָשׁוֹת שלהם, כמו בני־האדם…

המשוגעת: אבל מה אתה רוצה לומר?

הסמרטוטר: הַפְרָשׁוֹת שמסריחות, קונטסה. היו ימים, שכל מה שהאדם זרק, נתן ריח טוב. לָךְ היה נדמה, אולי, שעולה ריח רע מפחי־האשפה. למה? מפני שהכל היה מעורבב יחד: סרדינים, מי קוֹלוֹן, יוֹד, כּריזאנטֶמוֹת! זה בּלבֵּל אותך. אבל אנחנו, הסמרטוטרים, אנשי־המקצוע, מעולם לא הוטעינו. בחורף, בזמן השלגים, כשהייתי תוֹחב את אפי לתוך הערפל הקטן שריחף מעל פחי־האשפה…

המשוגעת: אני שואלת אותך, מה אתה רוצה להגיד?

הזמר: תגיד לה במפורש, או שאני אשיר לה את זה!

הסמרטוטר: ובכן, קונטסה… אני רוצה לומר… לכל הרוחות! בסדר, אני אגיד לָךְ ישר לעניין: מצבו של העולם חמור מאד.

המשוגעת: מה כל הדיבורים האלה?

הסמרטוטר: יש פלישה, קונטסה. העולם כבר לא יפה, העולם כבר לא מאושר. בגלל הפלישה.

המשוגעת: איזו פלישה?

הסמרטוטר: את פשוט חיה בתוך חלום. כשאת מחליטה בבוקר שכל האנשים יפים, אז האחוריים שמבצבצים מפרצופה של החנוונית – הופכים לזוג לחיים מתוקות. לנו אין כוח דמיון כזה. כבר עשר שנים שאנחנו רואים איך שהם נוהרים לכאן, יותר ויותר מכוערים, יותר ויותר מרושעים…

המשוגעת: אתה מתכוון לארבעה האלה שניסו להטביע את פאבּריס?

הסמרטוטר: אה, אילו היו רק ארבעה! זוהי פלישה, קונטסה. היו ימים, שטיילתָ בפאריס והאנשים שפגשת ברחוב היו כמוך, כאילו פגשת את עצמך. כן, הם היו אולי יותר מהודרים או יותר מרופטים, שמחים־בחלקם או מרוגזים, קמצנים או נדיבים – אבל הם היו ממש כמוך. אתה היית טוראי, וההוא היה קולונל. בסדר, זה לא הפר את השוויון. אבל יום אחד, לפני עשׂר שנים, באמצע הרחוב, התהפכו לי המעיים. בין העוברים ושבים ראיתי אדם אחד שהיה לגמרי שונה מן הוותיקים: הוא היה גוּץ, כּרסתן, העין הימנית שחצנית, העין השמאלית פחזנית – גזע אחר לגמרי. הוא צעד לאוֹר היום, אבל בצורה משונה מאד. היה בו משהו חשדני וּמאיים. כאילו רָצח מישהו מהוותיקים שלי ותפש את מקומו. והוא באמת רצח אותו. זה היה חֵיל החלוץ. הפלישה החלה. ומאז, לא עובר יום בלי שאחד הוותיקים שלי נעלם, ואחד החדשים האלה בא במקומו.

המשוגעת: מה טיבם?

הסמרטוטר: כשהם בחוץ, הם מסתובבים בגילוי ראש, וּבפנים – הם חובשים כובעים. הם מדברים מזוויות הפה. לא רצים, לא נחפזים. איש מהם עוד לא נראָה מַזיע. לפני שהם מעשנים, הם מקישים בסיגריה על נרתיק הסיגריות. כמו רעם ביום בהיר. הקמטים שמסביב לעיניהם, קִפְלֵי העור, שונים לגמרי משֶלנו. יש להם, כנראה, עשרת דבּרוֹת משלהם. חטאים אחרים לגמרי. הנשים שלהם דומות לשלנו, אבל הן מפורכּסוֹת יותר, וקשה להבחין בין אחת לשנייה. אומרים שהם קנו את האימוּמים שבחלונות הראווה, כולל הפּרווֹת, הפיחו בהם רוח חיים, ועוד משהו – ונשאו אותם, זאת אומרת אותן, לנשים.

המשוגעת: ובמה הם עוסקים?

הסמרטוטר: אין להם מקצוע. כשהם נפגשים, הם מתלחשים ומעבירים זה לזה שטרות של חמשת אלפים. אפשר לראות אותם בסביבת הבּוּרסה, אבל הם לא מרימים את קולם; ליד גוּשי בניינים שנדוֹנוּ להריסה, אבל הם לא עובדים; ליד ערימות של חסה בשוק, אבל הם לא נוגעים בהן. לפני בתי הקולנוע, אבל הם רק מסתכלים בַּתור, הם לא נכנסים פנימה. היו ימים, שמצרכים ומחזות כאילו הציגו את עצמם בפניך ומכרו את עצמם לידיך. אבל עכשיו, אין לך דבר שאין לו סרסור. כל מה שאתה אוכל, כל מה שאתה רואה, כל מה שנעשה סביבך, היין שאתה שותה, ההצגה שאתה צופה בה – לכולם יש סרסורים. הם מעמידים את הסחורה ברחוב ומשׁגיחים עליה, בלי לנקוף אצבע. ואלה הפולשים, קונטסה מסכנה. הסרסורים.

המשוגעת: ובכן?

הסמרטוטר: ובכן העולם מלא סרסורים. הם מנהלים את הכל, משחיתים את הכל. תראי את הסוחרים. הם כבר לא מחייכים אליךָ. הם שׂמים לב רק אל ההם. הקצב תלוי בּסרסור הבשר, המכונאי בסרסור הבנזין, הירקן בסרסור הירקות. את לא מתארת לעצמך מה היקף המגפה. יש רשת ענקית של שׂרי־סרסורים, רבּי־סרסורים, סגני־סרסורים ותת־סרסורים. וְעַד לפרט הקטן ביותר. אני בטוח שיש סרסור־צנוניות וסרסור־אנצ’ובי. תשאלי את מארסיאל. הוא מכיר אותם. לכל משקה יש סרסור־המשקים שלו. ולכן הכל מתייקר, קונטסה. למשל, את שותה יין לבן עם סוֹדה. החשבון – עשרים פראנק, כולל שני פראנק בשביל סרסור־היין ושני פראנק בשביל סרסור־הסודה. אני מתחיל להעדיף את הסרסורים האמיתיים, קונטסה. כל הכבוד להם. ראשית, הם מסַכּנים את חייהם, ושנית, הם עוסקים במקצוע עתיק ומקובל. ראית פעם עגל שאיכפת לו על סרסור־הצלעות? אבל יש נשים שמשתגעות על הסרסורים שלהן. סליחה, אירמה…

הזמר: תעזוב את אירמה, מלוכלך.

הסמרטוטר: זהו. בזה סיימתי. עכשיו הקונטסה יודעת הכל. תּוֹר העבדים הגיע. מלבדנו – כבר אין בני־חורין, ואנחנו לא נחזיק מעמד הרבה זמן. אתם ראיתם את ארבעת הפרצופים האלה היום. הזמר יצטרך להתקשר עם סרסור־השירים ואני עם סרסור־השאריות. או שיָקיץ עלינו קץ.

המשוגעת: זה נכון, מה שהוא מספר, פאבּריס?

פייר: ועוד גרוע מזה, מאדאם.

המשוגעת: את יודעת את כל זה, אירמה?

אירמה: כן, השליח סיפר לי. אי־אפשר לסמוך על אף אחד. מלה זו לא מלה. הוא כבר מסרב לקבל הימורים בטלפון.

הזמר: אפילו האוויר כבר לא אותו אוויר, קונטסה. כשהלהטוטן מעיף את הלפידים שלו קצת לגובה, עם כָּבים. ואולי זה הבנזין.

הסמרטוטר: יש סרסור־חמצן.

הזמר: היוֹנים הולכות ברגל.

המשוגעת: הם כולם מטומטמים, וגם אתם. למה לא הזהרת אותי, אירמה?

אירמה: מה יכולת לעשות?

המשוגעת: אתם תראו מה שאני יכולה לעשות, ועוד הערב. מה קרה לכם שאתם מייללים במקום לצאת לפעולה? אתם מסוגלים לשׂאת מצב כזה? עולם שבו האדם איננו מאושר, מזריחה ועד שקיעה! עולם שבו האדם אינו אדון לעצמו! האם אתם מוגי־לב? הבריונים האלה הם האשמים, פאבּריס, ולכן צריך לחסל אותם.

פייר: הם רבים מדי, מאדאם.

המשוגעת: הם ארבעה ואנחנו עשרה. השוטר יעזור לנו. ואם לא, אני אכתוב למפקח ואוקיע את המשטרה!

אירמה: אבל הם מאות, קונטסה. החרש־אילם מכיר את כולם. הם התכוונו להעסיק אותו. הם מעסיקים חרשים־אילמים כדי להישמר מבגידה… אבל הם סילקו אותו, אחרי שהתברר להם, כנראה, שהוא איננו עיוור… תשמעי. הוא מפרט את הרשימה…

(מימיקה של החרש־אילם. אירמה מתרגמת.)

אירמה: יושבי־ראש מועצות המנהלים; מנהלי־המשנה וממלאי־המקום; מחפשי־הנפט; חברי הבּוּרסה לניירות־ערך; המנכּ“לים; הסמנכּ”לים; המזכּ“לים; הסמזכּ”לים; הנגידים; הנציבים; הדירֶקטוֹרים; הרֶקטורים; נשׂיאי התאחדויות התעשייה; נציגי ועדת־הפנים המסופחים לוועדת־החוץ; קציני ההוצאה לפועל; מִיסיֵה אלמוֹנימוּס, פּרסומאי; מִיסיֵה פַּלמוֹנִימוּס, עתונאי, וְכֻלֵּה… וְכֻלֵּה… וְכֻלֵּה…

פייר: כולם עשו יד אחת. כולם דבוּקים יחד. הם הדוקים זה בזה בקשר אמיץ יותר מאשר אַלְפִּיניסטים הקשורים בחבל.

המשוגעת: מצויין. זאת תהיה המַפּלה שלהם. נוכל להפיל את כולם בבת אחת לתוך אותה מלכודת.

השוטר: בלתי אפשרי, קונטסה. הם נוקטים אמצעי זהירות. במדור הבילוש, כל הפשיטות שלנו נכשלות. ברגע שמתקרבים אליהם, הם לובשים צורה אחרת. אני מתקרב אל המשנה־למנהל – הוא הופך לנשיא, הנשיא – הופך לנשיא־כבוד, העורך־דין – הופך לשופט, אני מתקרב אל השר בלי תיק – פתאום בא לו תיק…

המשוגעת: לא ידעתי שאתה גם כּוֹרֵאוֹגְרָף… תצמיד להם שלטים לאחוריים שלהם, כדי שנוכל לזהות אותם. איפה הילד המופרע הזה שתמיד נועץ לי שלטים בגב?

פייר: כל הכוח בידיהם, הזהב בידיהם, והם חומדי־בּצע.

המשוגעת: חומדי־בּצע! אם כך, הם אבודים. אם הם חמדנים, הם גם תמימים. מי מסתבך בעסק־ביש? מי שיש לו עסק. כבר יש לי תוכנית, ידידַי. הלילה, פאבּריס, אתה תהיה חף מפשע; האוויר שלך, להטוטן, יהיה קליל וגמיש; ואתה, מארסיאל, תוכל לצפצף על סרסור־המשקים. למלאכה, כולם! יש לך נפט, אירמה?

אירמה: כן, נפט נקי, במטבח.

המשוגעת: אני צריכה נפט מהוּל, בתוך צלוחית מלוכלכת. אתה, זַמר, תרוץ לרחוב רַנֶלָה ותודיע למאדאם קוֹנסטַנס…

הברנש המושחת (שהתיישב ליד שולחן סמוך.): אה, כן, המשוגעת מִפַּסי.

המשוגעת: וּמי הפגע הזה?

המלצר: פגע רע, קונטסה. הוא מציע לאירמה צילומים גועליים והוא מכנה את הידידות שלך, הגבירות המכובדות, בשם משוגעות.

המשוגעת: תרוץ לרחוב רַנֶלָה ותודיע למאדאם קוֹנסטַנס שתבוא בשעה שתיים, לא לדירתי, אלא למרתף שבו בעל־הבית מרשה לי לנמנם אחר הצהריים. שתתייצב בזמן! תגיד לה שאני זקוקה לעצה, שבהּ תלוי אושרו של המין האנושי. היא כל כך שונאת את כולם, שהיא תגיע כמו חץ מקשת… ושהיא לא תשכח לזַמן גם את מאדאם גַבְּרִיֶל…

הברנש המושחת: אה, כן, המשוגעת מסַן־סוּלְפִּיס!

הזמר: שאני אמעַך לו את הפרצוף?

המשוגעת: לא. תשאיר אותו כמו שהוא. אחרת נתקשה לזהות אותו, כשיגיע הזמן. אתה יודע איך לאוֹתת למאדאם קוֹנסטַנס שתפתח לך את הדלת? אחרי שאתה מצלצל, תיילל שלוש פעמים כמו חתלתול. אתה יודע ליילל?

הזמר: ככה. אבל אני נובח מצויין.

המשוגעת: תעשה מאמץ. זה ישתלם לך. נדמה לי שמאדאם קוֹנסטַנס יודעת לָשיר את ‘בּת־פּולין החמודה’. תזכיר לי הלילה לשאול אותה… הנה אירמה. תגידי לו (מצביעה על החרש־אילם.) שאני רוצה להכתיב לו מכתב.

אירמה (מתרגמת את ‘דבריו’ של החרש־אילם.): אני מקשיב.

המשוגעת: אדוני היושב־ראש… או, אדוני המנהל… או, אדוני המֻרשֶׁה… אתה תמַלא לפי הצורך.

אירמה (מתרגמת.): אפשר להסתפק בפנייה ‘אדוני היושב־ראש’.

המשוגעת: בסדר. אדוני היושב־ראש, אם ברצונך להיווכח…

אירמה (מתרגמת.): De visu…

המשוגעת: מה זה de visu?

אירמה: (מתרגמת.): במו עיניךָ. הלאטינית מתאימה למסמך רשמי.

המשוגעת: שיהיה… אם ברצונך להיווכח de visu כי ברובע שׁאיוֹ מצויים מקורות נפט, פְּתַח סוגריים, מצורף בזה נא למצוא כּרית צמר־גפן הספוגה בנוזל הנ"ל, על מנת שתוכל לבחון את איכותו של הנוזל…

אירמה (מתרגמת.): De olfactu…

המשוגעת: כן, זה יותר אֶלֶגַנטי מאשר ‘במו נחיריך’ – סגור סוגריים – הואל־נא לבוא, בלא עיכוב ובהקדם האפשרי, לבדך, או בחברת שותפיך ועמיתיך, אל רחוב שׁאיוֹ 21. אירמה תמתין לך־קו־נטוי־לכם בשער הקִדמי ומיד תוביל אותך־קו־נטוי־אתכם…

אירמה (מתרגמת.): De pede…

המשוגעת: אל שכבת הנפט עצמה ואל האישיות רמת־המעלה, שבידיה זכות־הבעלוּת הבלעדית.

אירמה: מובן, קונטסה. החרש־אילם ישכפל את זה. אני אכניס כּרית צמר־גפן לתוך כל מעטפה, והחלוקה תסתיים תוך שעה.

המשוגעת (אל החרש־אילם.): כמה מעטפות יש לך?

אירמה: בערך שלוש מאות וחמישים. נשלח אותן רק לבכירים.

המשוגעת: מי יחַלק אותן? רק לא החרש־אילם! מתוך כל מאה מעטפות שהוא מחלק, מחזירים לו בממוצע תשעים!

אירמה: השליח. על אופנוע.

המשוגעת: המכונה המסריחה הזאת? כן, דווקא. מצויין! שיניח את המכתבים על מיכל הבנזין. זה יגביר את טעם הפתיון… אני נפרדת מכם. אני צריכה עוד לעבור אצל התופרת ולקחת את הגלימה האדומה שלי, לכבוד החגיגה הערב… נער, הרדיד שלי.

השליח: זה שנגנב?

המשוגעת: כן, זה שהיושב־ראש גנב ממני.

השליח: לא מצאתי אותו, קונטסה. אבל מישהו השאיר צַוארוֹן שוּעל.

המשוגעת: שועל ואיריס – הצירוף מוצא חן בעיני. שועל אמיתי?

השליח: עושה רושם כזה.

המשוגעת: תביא אותו. אתה, פאבּריס, תלווה אותי הביתה. כן, כן, אתה תבוא אתי. אתה עדיין חיוור. יש לי בקבוק של שַׁרְטרֶז ישן־נושן. בכל שנה אני שותה כוסית אחת, ובשנה שעברה שכחתי. אתה תשתה אותה.

פייר: אם אוכל להיות לך לעֵזר, מאדאם.

המשוגעת: ודאי שתוכל להיות לי לעזר. אתה אינך מתאר לעצמך כמה עבודה יש בחדר, שֶׁגֶבר לא ביקר בו במשך עשרים שנה. אתה תוכל להתיר לי את השׂרוך של התריס, וסוף־סוף אוכל להרים אותו ולראות את אור היום. אתה תוכל לפרק את המראה מן הארון, ולשחרר אותי מן הזוועה הזאת שנשקפת אלי מתוכה. ואתה תוכל לשחרר את הקפיץ במלכודת העכברים, זה קשה מדי בשבילי, ולא הצלחתי להוציא משם את העכבר… יש גם כמה זבובים שצריך להרוג. זה יהיה אימון מצויין לקראת המבצע שלנו אחר־הצהריים… להתראות בקרוב, ידידי. המשׂימה קשה. איש איש לעמדתו. לדרך! (השליח מלביש לה את הצווארון.) תודה לך. זה שפן… זרועך, וַלַנְטין.

פייר: וַלַנטין?

המשוגעת: לא שמעת שהפעמון צלצל אחת? באחת אחר־הצהריים כל הגברים נקראים וַלַנטין.

פייר: הֵא לך זרועי, מאדאם.

המשוגעת: או וַלֶנטִינו. יש הבדל. נכון, אירמה?… כל גבר צריך לבחור בעצמו…

(היא יוצאת… כולם מתפזרים… אירמה נשארת לבדה.)

אירמה: שמי אירמה לַמְבֶּר. אני מתעבת כּיעוּר. אני אוהבת יופי. נולדתי בעיירה קטנה במרכז צרפת. אני מתעבת רשעים, אני אוהבת טוּב־לב. אבי היה מפַרזל סוסים בצומת־הדרכים. אני מתעבת את דיז’וֹן, אני אוהבת את לִיאוֹן. אבי היה אומר שהראש שלי יותר קשה מהסַדן שלו. לעתים קרובות אני חולמת שהוא הולם על ראשי. יוצאים גיצים. אבל אילולא הייתי קשת־עורף, לא הייתי עוזבת את הבית, ולא הייתי זוכה בחיים כה נפלאים. תחילה עבדתי בפנימיה של בית־ספר לבָנות. הייתי מבעירה את האח. אני מתעבת את הערב, אני אוהבת את הבוקר. אחרי־כן, בבית נזירות, רקמתי חולצות במַתְפּרה. אני מתעבת את השׂטן, את אוהבת את האלוהים. ובסוף הגעתי הנה, ופה אני מְדיחה כלים, ויש לי חופש כל יום חמישי אחר־הצהריים. אני אוהבת חופש, אני מתעבת עבדות. להדיח כלים בפאריס – זה לא נשמע כמו מציאה גדולה. התואר עָרֵב לאוזן, כן: מְדיחַת־כלים, מומחית לְהַדָּחָה – ואפשר לחשוב שזה הכל. אבל למי יש קשרים כה מסועפים כמו למדיחת־הכלים – במטבח, במזָווה, במרפסת, שלא להזכיר את המלתחה, שבה אני עוזרת בשעות הדוחק – ואני לא כל כך מחבבת נשים, אני אוהבת גברים. הם לא יודעים את זה. מעולם לא אמרתי לגבר ‘אני אוהבת אותך’. אני אומַר את זה רק לַגבר שאותו אוהַב בכל לבי. הרבה גברים מתרעמים על השתיקה שלי. הם שׂמים לי יד על המותן, וחושבים שאני לא רואה; הם צובטים אותי, וחושבים שאני לא מרגישה; הם מחבקים אותי במזדרון, וחושבים שאני לא שׂמה לב. הם מזמינים אותי, בימי חמישי, ומובילים אותי אל דירתם. הם מַשקים אותי. אני מתעבת ויסקי, אני אוהבת וֶרמוּת. הם מפצירים בי להישאר. הם מתפרקדים, עושים מה שעולה בדעתם. אבל הַפֶּה שלי נעול. מוטב לי להרוג את עצמי מאשר לפתוח את פי ולומר להם שאני אוהבת אותם. והם מבינים. אין ביניהם אחד שלא מברך אותי לשלום כשאנחנו נפגשים לאחר־מכן. הגברים מתעבים מורך־לב, הם אוהבים כבוד עצמי. יש כאלה שנעלבים, מגיע להם, מי אמר להם שיתחילו עם נערה של ממש. ומה יחשוב הגבר, שלו אני מצפה, אם יֵדע שאמרתי ‘אני אוהבת אותך’ למישהו שהחזיק אותי בזרועותיו לפניו. אֵלי שבשמים, באמת עשיתי בחכמה שהתעקשתי להיות מדיחת־כלים. כי הוא יבוא, הוא כבר איננו רחוק. הוא דומה לצעיר הזה שכמעט טבע. בעצם, כשאני רואה אותו, המלים כבר מתחילות למַלא את פי, אותן מלים שאומַר באזניו בלי הרף עד זקנה, בין שילַטף אותי ובין שיַכּה אותי, בין שידאג לי ובין שיהרוג אותי. הבחירה בידיו. אני אוהבת את החיים, אני אוהבת את המוות.

קול: אירמה!

אירמה (נעורה מחלומה.): אני באה.

(המסך יורד.)

 

מערכה שנייה    🔗

(מרתף נטוש ברחוב שׁאיוֹ, שהוכשר לדירת מגורים. אורֵילי, המשוגעת משׁאיוֹ, יושבת בכורסה.)

אירמה (נכנסת בּלִוְיַת החרש־אילם, ומכריזה): קוֹנטֶסה, גוֹרֵף־הבּיבים הגיע!

המשוגעת: מצאת אותו! תודה לאל! ניצלנו!

(אירמה והחרש־אילם יוצאים.)

המשוגעת: בבקשה, אדוני הגורף. ולמה אתה מחזיק את המגפיים ביד?

הגורף: מתוך דרך־ארץ.

המשוגעת: גינוּנים אמריקאיים, אדוני הגורף. לא תמיד הם לטובה. בימינו, הגברים מתנצלים כשהם מושיטים לָךְ יד בתוך כּפפה. זוהי, בעצם, גאוותנוּת גברית – לחשוב שהעור שלהם יותר נעים למגע מעורו של יָעֵל או של עגל. ובעיקר, שכפות־הידים שלהם מזיעות. הואל־נא לנעול את המגפיים.

הגורף: הרגלים שלי יבשות, קונטסה. אבל אני מודה לך.

המשוגעת: אדוני הגורף, מי כמוך יודע כמה מן הפאריסאים יש להם מצפּוּן לא נקי! הלא את כל הפסולת וכל השאריות של חייהם הם משליכים לתוך הממלכה שלך. אני – לא. מִבֵּין כל הלכלוכים שֶׁצָפים בתעלות־הביוּב שלך, לא תמצא אף קמצוץ אחד משלי. אני שורפת את גזרי הצפורניים שלי, ואני מפזרת את האפר שלי. לא כמו הפקיד ההוא של משרד החוץ; הפתעתי אותו ברגע שזרק איזה מסמך מתועב – אולי חשבון־באנק מחוץ־לארץ – לתוך פֶּתַח הַבִּיב. אני לא זורקת שום דבר לַבִּיוב, חוץ מהפרחים שלי. ורק לפני שהם נובלים. אם נזדמנה לך הבוקר, במקרה, חמנית ששטה בתעלה שלך, קרוב לוודאי שהיא שלי. לפי דעתי, מי שמזהם מתחת לפני השטח, בהֶסתר, איננו פחות נִקְלֶה ממי שמטַנף את סביבתו בגלוי. אני, על־כל־פנים, תמיד הקפדתי על כך שצינורות הביוּב יהיו נקיים ומבושׂמים. ואם איש אינו שׂם לב לכך – היינו הך.

הגורף: שָׂמים לב, קונטסה, דווקא שָׂמים. לעתים קרובות אנחנו מוצאים חפצים שבלי ספק נזרקו במיוחד בשבילנו. פעם זה מברשת שיניים. פעם זה ‘מלחמה ושלום’. והכל שימושי. על־כל־פנים, תודה בשביל החמנית.

המשוגעת: את האיריס הזה תקבל מחר בבוקר. ועכשיו, אדוני הגורף, לעניין! אירמה זימנה אותך מפני שאני רוצה להציג לך שתי שאלות.

הגורף: לפקודתך, קונטסה.

המשוגעת: הראשונה אין לה שום קשר למה שמעסיק אותי היום. אני פשוט סקרנית. האם זה נכון שיש לכם מלך?

הגורף: הו, קונטסה, זו אחת המעשיות של אנשי המחלקה לעבודות ציבוריות. כבר אין להם מה לעשות, רק להמציא סיפורים על גורפי־הביבים. הם רואים שאנחנו מסתובבים בעומק האדמה, הם מקנאים בנו, ואז הם מפיצים עלינו כל מיני בּדוּתוֹת! הם מספרים, למשל, שיש אצלנו גזע מיוחד של נשים, שאף פעם אינן עולות על פני הקרקע, ושרק לנו מותר לגרוף אותן. שקר וכזב! הן עולות פעם בחודש! והם מספרים שיש אוֹרגיוֹת בתוך גוֹנדוֹלוֹת! שעכברושים הולכים בשורה עורפית אחרי איזה חלילן! שתעלות הביוב רגישות לַזריחה ולַשקיעה, והצבע שלהן משתנה בּבוקר ובערב! האמת היא, שפעם בשנה, ב־14 ביולי, אנחנו מדליקים זיקוקין־די־נוּר בתוך המנהרות הקטנות, שבהן יש זרמי־מים וּמַפָּלים. ואולי מישהו שכח לכַסות את אחד הפתחים, וזיקוק אחד זינק החוצה… זה כל הסיפור. לא… האמת היא, שאנחנו בעצם דימוקרַטיה, זאת אומרת – אריסטוקרַטיה, במלים אחרות – אוֹליגַרכיה. ואנחנו חוגגים את ה־14 ביולי דווקא מפני שאין לנו מלך.

המשוגעת: גם לא מלכּה?

הגורף: לא מלכה ולא בת־מלכה. וּמה שנוגע לדיבה שהפיצו עלינו מטאטאי־הרחובות, שאנחנו כאילו עורכים תחרויות שׂחייה בתעלות שלנו, תדעי לך…

המשוגעת: השתכנעתי, אדוני הגורף. ואני מגיעה לשאלתי השנייה, כי הזמן דוחק.

הגורף:…אולי לפעמים בעונת הקיץ, ביום שרב קשה…

המשוגעת: אני מאמינה לך. אני מאמינה לך. אבל האם זכוּר לך, כי בַּיום שגילינו את המרתף הנטוש הזה, אתה הבטחת לסַפּר לי את סודו?

הגורף: את מתכוונת לסוד פתיחת הקיר?

המשוגעת: כן, והיום אני זקוקה לסוד הזה.

הגורף: איש מלבדי איננו יודע אותו.

המשוגעת: כך תיארתי לעצמי. אני יודעת שלוש מִלוֹת־קסם, שפותחות את כל הדלתות המכושפות. ניסיתי את כולן, אבל שום דבר לא זז.

הגורף: הנה הסוד, קונטסה. אבל שזה יישאר בינינו.

(הוא לוחץ על קצה המַסד. דופן של הקיר מסתובב, וּמתגלה מיפלש היורד בשיפוע פתאומי תהומה.)

המשוגעת: לאן מובילות המדרגות האלה?

הגורף: לשום מקום. לאחר שישים־ושש מדרגות מגיעים לצוֹמת מְחוּמָשׁ, שכל אחד מכיווניו מוביל אל מבוֹי סתום.

המשוגעת: אני יורדת לראות.

הגורף: חלילה, קונטסה! המדרגות עשויות כך, שקל לרדת בהן, אבל אי־אפשר לחזור ולעלות.

המשוגעת: אבל אתה עלית בחזרה.

הגורף: אני נשבעתי שלא אגלה את התחבולה.

המשוגעת: אפשר לצעוק לעזרה.

הגורף: אפשר לצעוק, כן. אבל כשהקיר סגור, בקושי אפשר לשמוע משם יריית תותח.

המשוגעת: תותח? עד כדי כך? מצויין. האם יש שם, במקרה, זרימה של נפט בַּניקרה?

הגורף: שום זרימה. גם לא טיפת מים. יש כמה עכברושים למזון, אבל מי שיגיע לשם, ימות בצמא.

המשוגעת: חבל מאד. הייתי שׂמחה אילו נמצא שם מקור של נפט, נפט מזוקק. או של פחם, מן הסוג המשובח, אַנְתּרָצִיט. או מירבץ של זהב, זהב גולמי. ואולי יהלומים? אתה בטוח שאין שם?

הגורף: כְּשֵׁם שאין שם פטריות. האמיני לי שחיפשתי.

המשוגעת: טוב, שיהיה כך. ואם אני רוצה לסגור שוב את הקיר?

הגורף: כְּדֵי לפתוח, תלחצי שלוש פעמים על הזיז של הַפָּנֵל. כדי לסגור, תלחצי שלוש פעמים על הבליטה הזאת, בֶּחָריץ.

המשוגעת: ואם אומר באותו זמן את מִלוֹת־הקסם שלי, זה יפריע?

הגורף: זה יכול רק להועיל.

(אירמה מופיעה.)

אירמה: מאדאם קוֹנְסְטַנס ומאדם גַבְּרִיֶל מחכות למעלה, קונטסה.

המשוגעת: תכניסי אותן.

הגורף: גם המעשייה על מכבסת־הקיטור שכאילו עובדת יום ולילה במנהרה שלי – היא לא יותר מאשר… הו! סליחה, גבירותי!

(הוא יוצא. נכנסות קונסטאנס, המשוגעת מפאסי, וגבּרייל, המשוגעת מסאן־סולפיס. קונסטאנס לבושה בשמלה לבנה, שבשוליהָ סַלסלות; כובע מארי אנטואנט עם צעיף סגול; נעליים גבוהות מגומי. גבּרייל לבושה בפשטוּת מופגנת וּמעושה, מצנפת וִידוֹנִית בסיגנון 1880; גודש של איפור. היא מַרבּה בחינחונים וציחקוקים טפשיים.)

קונסטאנס: מה הבשורה הטובה, אוֹרֵילִי? מצאו את הרדיד שלך?

גבּרייל: סוף סוף אדוֹלף בֶּרְטוֹן ביקש את ידך! ידעתי שזה יקרה!

אורילי: שלום לך, קונסטאנס, שלום לך, גבּרייל. תודה לכן שבאתן.

גבּרייל: אין צורך שתצעקי, אורילי. היום יום רביעי. ביום רביעי השמיעה שלי מצויינת.

קונסטאנס: לא. היום יום חמישי.

גבּרייל: אה – אז דברו אלי ישר מול הפנים. זה היום שבו אני מיטיבה לראות.

קונסטאנס (מְפַנה מעבר לכלב מדומה.): תיכנס, דיקי, ותפסיק לנבוח. אתה מחריש לנו את האוזניים. עכשיו אתה תראה את הרדיד הארוך ביותר ואת הגבר היפה ביותר בכל פאריס!

אורילי: אין לזה שום קשר לרדיד שלי, קונסטאנס. וגם לא לאדולף בּארטוֹן המסכן. העניין הוא – גורל העולם. שׁבוּ־נא והקשיבו.

קונסטאנס: איזה עולם? הזה? הבא? התחתון?

אורילי: בלי חוכמות. המצב חמור, זוהי שעה גורלית. אנחנו, ארבעתנו, חייבות לקבל החלטה, שעשׂוייה לשַנות את פני העולם ולהפוך אותו לגן־עדן.

קונסטאנס: והעולם שלך לא יכול היה לחכות עד מחר? אני כיבסתי את נעלי הבית שלי. אַרְצָה, דיקי.

אורילי: הדחיפות היא גדולה ביותר. אני אסביר לכן הכל ברגע שז’וֹזֶפין תגיע. ובינתים, הבה נשתה תה.

גבּרייל: אני מצאתי את ז’וֹזפין על הספסל שלה בְּשַׁנז־אֶלִיזֶה. לא יכולתי להזיז אותה. היא מחכה שהנשיא קארנוֹ יצא מן הארמון.

אורילי: חבל מאד. יש לה שׂכל בקדקוד.

קונסטאנס: ובכן, אנחנו מוכנות להקשיב. אתה רוצה לעלות על הברכיים של דוֹדה אוֹרילי? תעלה, דִיקִילִי.

אורילי: קונסטאנס, יקירתי, אנחנו מאד מחבבות אותך, וגם את דיקי. אבל השעה רצינית מדי ואין לנו פנאי למעשׂי־ילדוּת כאלה.

קונסטאנס: איזה מעשי־ילדות? לְמה את מרמזת?

אורילי: אני מתכוונת לדיקי. את יודעת שהוא אורח מאד רצוי. אנחנו דואגות לקבל את פניו וּלטפל בו ממש כפי שעשׂינו בחייו. זה הרי זכרון שהשתכן במוחך ולבש צורה מיוחדת. אנחנו מקבלות את זה ומכבדות את זה. אבל אל תתקעי לי אותו על הברכיים כשאני צריכה לדבר אתך על סוף העולם. הסל שלו עדיין נמצא מתחת לארון. שייגש לשם… ועכשיו, שׂימו לב.

קונסטאנס: גם את, אורילי? גם את הגעת לכך? כמו השכֵנים שלי ועורך־הדין שלי?

אורילי: ולאן הגיע עורך־הדין שלך?

קונסטאנס: לכך, ממש כמוך. גם הוא טען, בגלל דיקי, שאני משוגעת. נאלצתי להביא לי פּוּחלָץ של דיקי כדי להוכיח לו את קיומו. וזה סָתַם לו את הפה הַיוּרִידִי שלו. וְאַתְּ עוד מדברת על גאולת העולם! עולם שבו כל יצור מת או חי חייב להמציא איזה גוף נָגוּף כדי להוכיח את קיומו – עולם כזה אינו ראוי לגאולה!

אורילי: אל תפציצי אותי במליצות! את יודעת בדיוק כמוני שדיקי הקטן והמסכן הוא אשליה נוגעת ללב, אבל בכל זאת – אשליה. וחוץ מזה, דווקא את מקלקלת אותו. כאשר נסעת אל הדודנית שלך, בַּחודש שעבר, והפקדת אותו אצלי, אנחנו הסתדרנו מצויין. ברגע שאת אֵינֵךְ – הוא כלב למופת. לא נובח. לא אוֹכל. אבל כשאת נמצאת – שומעים רק אותו. אני לא אקח אותו על הברכיים שלי בעד שום הון שבעולם…

גבּרייל: אני אשמח לקחת אותו, אורילי. אצלי הוא מותק של כלב, מנומס כזה…

קונסטאנס: אל תנסי למרוח אותי, גבּרייל. את כל כך נוחה לבריות, שנוח לך לְשַׁקר. כמה וכמה פעמים שׂיחקתי כאילו דיקי נמצא אתי, ובעצם, השארתי אותו בבית – ואת בכל זאת ליטפת אותו וגיפּפת אותו.

גבּרייל: אני נורא אוהבת חיות.

קונסטאנס: את לא היית צריכה ללַטף את דיקי כשהוא לא היה שם. זה מזיק לו…

אורילי: לגבּרייל יש זכות מליאה…

קונסטאנס: וודאי, לגבּרייל יש כל הזכויות שבעולם! כבר שבועיים שיש לה זכות להעמיד פנים שהיא מביאה לפגישות שלנו איזה יצור אלמוני, שאפילו את שמו לא גילתה לנו. והוא ודאי איננו קיים אלא בדמיון שלה.

אורילי: אם את סבורה שזה לא נחשב לקיום…

גבּרייל: אני אינני מביאה אותו. הוא בא מעצמו. אנחנו, כנראה, מוצאות חן בעיניו…

קונסטאנס: ולמה את לא מזהירה אותנו, כשאת חושבת שהוא נכנס? למה את לא משתעלת או נותנת לנו איזה־שהוא סימן? אני תמיד מזהירה אתכן כשדיקי בּא, אף על פי שהוא נובח…

אורילי: אבל אם את משוכנעת שהאורח של גבּרייל הוא חזון־תַּעְתּוּעים – מה איכפת לך? שבי בשקט… אני מתחילה…

קונסטאנס: וודאי שהוא תַּעְתּוּעַ. אבל זה בכל זאת בלתי נסבל להרגיש שאיזה תעתוּע בּולש אחרַיךְ, בעיקר כשאת לא יודעת מה הגיל שלו ומה המין שלו… אולי זה תינוק… ואני מתבטאת לפעמים בחריפות…

גבּרייל: זה לא תינוק…

קונסטאנס: טוב, חצי צָרה… את רואה את התעתוע שלך ברגע זה, גבּרייל?

אורילי: האם תתנו לי סוף־סוף לדבּר! זה מתחיל להיות כמו הישיבה ההיא שכּינסנו כדי להחליט אם צריך לחַסן את החתולה של ז’וזפין, ומרוב קשקושים, החתולה אפילו לא עלתה על הפרק!

קונסטאנס: נַעֲלֶה אוֹתה עכשיו. העֶמדה שלי חד־משמעית. אני לעולם לא אתן לךָ זריקה, חמוד שלי.

אורילי: ועכשיו היא מתחילה לבכות. האשה הזאת היא רעה חולה. הכל ייכשל בגללה. יַבּשי את דמעותיך. בסדר. אני אקח את הכלבלב.

קונסטאנס: לא, לא, הוא לא יסכים. אם אני צרה צרוּרה, את אַכְזָריָה! את חושבת שאני לא יודעת את האמת על דיקי? את חושבת שלא הייתי מעדיפה שהוא יהיה חי ושוֹבָבִי? אַתְּ, יש לך האדוֹלף שלך. וגבּרייל, יש לה הציפורים שלה. ולי יש רק – דיקי. את חושבת שאני משתטה סתם ככה? הלא רק אם יסתובב לנו בין הרגליים, בַּדמיון שלנו, יש סיכוי שבאמת יחזור מזמן לזמן! בפעם הבאה, אני כבר לא אביא אותו…

אורילי: הו, באמת, אל תעשי עניינים! בוא אלי, דיקי… אירמה תוציא אותך לטיול…

קונסטאנס: לא, לא. זה אבוד. חוץ מזה, אני בכלל לא הבאתי אותו. אה, סידרתי אתכן!

אורילי: כרצונך. אבל אל תתרחקי, אירמה. ותעמדי על המשמר!

קונסטאנס: שתעמוד על המשמר? את מפחידה אותי. מה מתרחש?

אורילי: אילו נתת לי להוציא מלה מהפה, היית יודעת… ידידותַי, מאז הבוקר, מאז הבוקר בדיוק בשעה שתים־עשרה…

קונסטאנס: הו, זה כל כך מותח!

אורילי: תשתקי… מאז הבוקר, בדיוק בשעה שתים־עשרה, והודות לְטוֹבֵעַ צעיר… אה! טוב שנזכרתי! נכון שאת אמרת לי שאת מכירה את ‘בת־פולין החמודה’?

קונסטאנס: כן, אורילי.

אורילי: את יודעת את כל המלים?

קונסטאנס: כן, אורילי.

אורילי: את יכולה לשיר את זה כרגע?

קונסטאנס: כן, אורילי. אבל נדמה לי שעכשיו אַתְּ סוטה מן הנושׂא…

אורילי: את צודקת. לָעניין. מאז הבוקר ידוע לי שמתרקמת מזימה נוראה. בריונים מסויימים מתכוונים להרוס את שׁאיוֹ.

קונסטאנס: זה כל העניין? את תבואי לגור בּפּאסי. תמיד שאלתי את עצמי למה את מתעקשת לגור בשׁאיוֹ. זה הרובע שיש בו הכי הרבה עטלפים בלילה.

גבּרייל: את תבואי לסאן־סוּלפּיס, אורילי. בימים אלה המזרקה הגדולה מלאה קרפָּדות שֶׁמזמרות. זה מקסים!

אורילי: משוגעות מסכנות שלי! הסכנה מאיימת גם עליכן. סאן־סוּלפִּיס נידונה להריסה, וגם פּאסי. הם עלולים לפַנות אתכן בכל שעה, ואז תצטרכו להתנשף בָּרחובות כמו שתי יַנְשוּפוֹת זקֵנות.

קונסטאנס: למה ‘שְׁתֵי’? את מוציאה את עצמך מן הכלל?

אורילי: בסדר. כמו שלוש ינשופות, אם זה כל כך איכפת לך.

קונסטאנס: איכפת לי שתהיי מנומסת.

גבּרייל: אני אינני מבינה, אורילי. הלא בני־אדם בנו את סאן־סוּלפּיס. ולמה הם רוצים עכשיו להרוס את כל הרובע?

אורילי: לא רק שאינך שומעת, גבּרייל, את גם לא רואה. אחרת היית מבחינה שכל האנשים האלה שמתחפשׂים לבנאים הם, בעצם, אגודת־סתר של הרסנים. כל מבנה חדש שהם מְקימים אינוֹ אלא דֶגֶם של חֻרְבָּה. תראי את חַברי המועצה העירונית שלנו. כל מה שהם מקימים בתור חברי וועדת־הבינוי, הם מיד הורסים בתור חברי וועדת־הפינוי. והקבלנים שלהם? מלאכי־חבלה! כשהם בונים רציפים, הם מחבלים בַּגָדוֹת – תראי את הסֶינה; כשהם מפַתחים את העיר, הם הורסים את הכפר; כשהם בונים גשר, הם הורסים כיכר ישנה. הם טוענים שהם רק מקרצפים את הבניין – מה פּתאום! – אני עקבתי אחריהם מקרוב. עם המַקצוּעוֹת והמִפְסָלות שלהם הם מגרדים לפחות כמה מילימטרים. הם מְכַלִּים את האוויר ואת השמיים עם הטלסקוֹפים שלהם. הם מְכַלים את הזמן עם השעונים שלהם. כל האנושות עסוקה במבצע עולמי של הרס. וכשאני אומרת אנושות, אני מתכוונת לַמין האנושי ממין זכר.

גבּרייל: הו, אורילי!

קונסטאנס: למה את מוכרחה לומר את המלה הזאת? את יודעת שגבּרייל סולדת ממנה.

אורילי: תסבירי לה מה זה.

קונסטאנס: באמת, את לא מתכוונת שאני אֲתָאֵר בפניהָ את לֵיל־הכלולות שלי? תזכרי שגבּרייל היא עלמה תמה.

אורילי: היא מתמצאת לא פחות ממך. היא מגדלת קנריות.

גבּרייל: אני חושבת שאת עושה עוול לגברים, אורילי. הגבר הוא גדול, הוא יפה, הוא נאמן. אני אמנם לא רציתי להתחתן, אבל כל הידידות שלי מספרות לי שהגבר הוא עמוד־התווך של הַתָּא המשפחתי. התגלמוּת הרוך והאצילוּת. בעלה של בֶּרְתָה קָרָסוּ אפילו יודע לרקום.

אורילי: מתוקה מסכנה שלי! גם אני חשבתי כמוך, עד הבוקר. אבל הסמרטוטר פקח את עינַי. האמת היא, שהגברים מתחילים ליהפך לחיוֹת־טרף. וכבר אין להם כוח להסתיר את זה. היו ימים, שדווקא הגבר הרעב ביותר, היה מוֹשל ברוחו ומחכה שהאחרים יטעמו לפניו. ואם מישהו חייך מאוזן אל אוזן, ידעת שהוא מתפוצץ לגשת לַבֵּיתְשִׁי – סליחה, גבּרייל! כשהייתי צעירה, זה מאד שיעשע אותנו, לעכב אותם במשך שעות רצופות וּלאלץ אותם לחייך בלי־הרף. עכשיו הם מתפרצים לתוך המסעדה כמו פּריצי־חיות. אצל הקצב, הם מסתערים כמו עופות דורסים. אצל החלבן, הם מוכנים למצוץ ישר מהעטין. אצל הירקן, הם מתנפלים כמו שפנים. הם ממש חיות־פּרא, לכל דבר. כמעט אין שום הבדל. היו ימים, שהיו מושיטים לָךְ כף־יד בנימוס, עכשיו תראי אותם, הם דוחפים לך כף־רגל בפרצוף.

קונסטאנס: זה כל כך יפריע לך, אם הגברים ייהפכו לחיות? אותי זה דווקא מושך.

אורילי: כן, אני רואה אותך בדמיוני. את תהיי מקסימה בתור שְׁפַנָה.

קונסטאנס: מה פתאום שפנה? אני אמשיך להיות כפי שהנֵני.

גבּרייל: הגברים והנשים הם בני אותו גזע, קונסטאנס. אנחנו נשתנה יחד אתם.

קונסטאנס: אבל איזו טובה תצמח מזה? אילו היינו צעירות, הייתי מבינה. מבחינת הַפִּרְיָה וְהָרִבְיָה… הו, תסלחי לי, גבּרייל! יש לי עוד עתיד בתור אשה זקנה, אבל מה צפוי לי בתור שפנה זקנה? וחוץ מזה, אינני מבינה מדוע בעלי, אילו היה בחיים, חייב היה ליהפך דווקא לשפן?

אורילי: את לא זוכרת את הניבים שלו? הם הסתירו לו את כל השפם.

קונסטאנס: את הלא יודעת שאני כבר לא זוכרת שום דבר על אוֹקטאב. תניחי לזה.

אורילי: אפילו איך שהיה מכרסם גבעול סֶלֶרי?

קונסטאנס: אני אינני זוכרת שום דבר על אוֹקטאב. אני זוכרת מצויין את גיסתי, ואת השיניים התותבות שלה. גם את השיניים שלה הסוסה שלה, זו שתמיד צחקה. קראו לה כְּלוֹאָה. אבל אוֹקטאב – פָּרַח מזכרוני. יש ימים בחייו של אדם שהם כמו תהוֹם־הַנְשִׁיָה. באחד הימים האלה, כנראה, הרביתי לחשוב עליו – והוא צנח לתוך התהום… אבל, לעומת זאת, חָרוּת בזכרוני הבוקר שביליתי בחברת האב הדוֹמיניקָני…

אורילי: כמובן… כמובן… טוב, אני ממשיכה…

קונסטאנס: מה פירוש ‘כמובן, כמובן’? אולי הכּומר הדוֹמיניקני לא לקחני בִּזרועותיו בַּיער, ולא חבּקַני ונִשְׁקַני, הדוֹמיניקני?

אורילי: הסתכלי לי ישר בעיניים, קונסטאנס, והגידי לנו באמת ובתמים, אחת ולתמיד, אם מישהו סיפר לך מעשייה כזאת על התעלסוּת תיאוֹלוֹגית, או שזה באמת קרה לך באופן אישי?

קונסטאנס: עכשיו את מעליבה אותי!

אורילי: אנחנו מבטיחות לך, שאחרי שתספרי לנו, שוב נאמין לכל מה שתאמרי על הפרשה – נכון, גבּרייל? אבל לפחות נדע אם זה קרה או לא.

קונסטאנס: חוצפה! להגיד לי שהזכרונות שלי בוגדים בי! ואילו הייתי אומרת לך שהפנינים שלך מזוייפות?

אורילי: נכון, הן מזוייפות, כלומר, הן היו מזוייפות. קחי קצת רִבָּה!

קונסטאנס: אני לא שואלת אותך מה הן היו, אלא מה הן עכשיו. הפנינים שלך, אמיתיות – כן או לא?

אורילי: אבל איך את יכולה להשוות פנינים עם זכרונות! כולם ידועים שפנינים, שנמצאות במגע מתמיד עם עוֹרָה של אשה, הופכות לאט־לאט לפנינים אמיתיות. אבל מעולם לא שמעתי שזִכְרוֹן־שווא יכול ליהפך לִמציאוּת – אפילו לא בראש של פִּרְדָה שכמותך!

קונסטאנס: את סתם פרצופה עריצה, אורילי. גבּרייל צודקת. עוד יש גברים שהם גברים־של־ממש. ואם את לא מסוגלת להבחין בהם, תשאירי אותם לנו. ברחוב דה טוּרנוֹן יש רֶקטוֹר בּדימוֹס, בשם סימזוֹנוֹן, שֶׁמְבָרֵךְ את גבּרייל בּוקר־בּוקר.

גבּרייל: נכון. הוא מַסיעַ עגלת־ילדים ריקה, וּמַחֲוֶה לי קידה.

אורילי: חבל על הזמן. אני ממשיכה. ובכן, כל אותם גברים פְּחוּתִים מסַפּקים לנו תוצרת פחותה. הם כבר אינם מייצרים אבקת־עמילן אמיתית. רק טאלק, נוסח אמריקה. אלמלא המלאי שאגרתי ב־1914, הייתי נאלצת לפַזר על פני מה שמורחים על ישבנים של תינוקות. גם השיניים התותבות כבר אינן שיניים אמיתיות. הן עשויות ממלט. סוללים לנו כּבישים בתוך הפה. והמים המינרליים – ממעיין מלאכותי בבית־החרושת! וּכשם שהם נוהגים במוּצרים שלהם, כך הם נוהגים ביצרים שלהם! אני אפילו לא מעיזה לשאול את עצמי מה תופשׂ אצלם את מקום הכֵּנוּת, האמונה, רוחב־הלב. והאהבה שלהם! אני מתחננת בפניך, גבּרייל, אל תתפתי לחיזורים של הרקטוֹר הזה עם עגלת־הילדים. אפילו אם הוא הגבר האחרון עלי אדמות שחובש כּובע – אני נחרדת כשאני חושבת מה טמוּן אצלו באמתחת.

גבּרייל: הוא מופת של דרך־ארץ, אני מבטיחה לך… לפעמים הוא אפילו כורע ברך כשהוא מברך אותי לשלום.

אורילי: בדיוק, אלה הפרוּעים ביותר. בַּסוף הוא ילביש לך מגפי־רכיבה, ויָשיר לך פּיגולים בּקולי־קולות, כשהוא מכרכר סביבך ורוקד קאן־קאן. ואם זה יקרה ביום חמישי, כשאת לא חֵרֶשֶׁת – ישמרנו האל! הגברים כבר אין להם שום גינוני־נימוס. במרפסות של בתי־הקפה הם מזמינים מַחְצֵצוֹת לַשיניים. והם לא מתביישים לְחַצֵץ! אני ראיתי אותם במו עינַי: מחטטים ושולפים לָךְ שאריוֹת של צְלי, של בצל. ולמה לא מַחְצֵצוֹת לאוזניים? ומַחְצֵצוֹת לַנחיריים? כבר אין נימוסים ברחוב, אין סיגנון, אין הליכות. הכל הולך. במקום בית־מרקחת – דרוֹגסטוֹר. במקום בית־אופנה – בּוּטיק. במקום בּיבּליוֹתֶק – דיסקוֹתֶק. תַּעברו ליד הקארוּסֶלה הגדולה. יש שם סוסים, נכון? אבל נודף משם ריח של בנזין, ולא ניחוח של גְללים.

קונסטאנס: תסלחי לי, אורילי, אך באיטליזים עדיין אפשר למצוא ציורי־נוף מרהיבים.

גבּרייל: אבל הם נעלמים, קונסטאנס. את זוכרת את הציור היפהפה באיטליז של סאן־סולפּיס? חזירת־הבר, שמיניקה את שנים־עשר הגוּרים החמודים, ליד בריכת המים, לְאור הירח המלא וּלְעיני הצבי המתוק? ובכן, הַקָצב כיסה אותו בפלאקטים.

אורילי: חבל על המאמץ, גבּרייל. לא כדאי לך לענות לקונסטאנס. היא מתווכחת אתנו דווקא כשהיא מסכימה לדעתנו.

קונסטאנס: לאיזו דעה, למשל?

אורילי: מה עושה לך הרוקֵחַ כשאת מבקשת ממנו, בכל הנימוס, שמן־וורדים אמיתי?

קונסטאנס: מה שהוא עושה לך. הוא מעיף אותי החוצה.

אורילי: כשעוברת הלוויה, ואת מסתכלת באלה שהולכים אחרי הארון, מי הם היחידים שנראים לך קצת מהוגנים ומכובדים?

קונסטאנס: הקבּרנים, כמובן. רק הם.

אורילי: מה אומר לך הנגר כשאת לא משלמת מיד במזומנים?

קונסטאנס: הוא דופק לי נאום – כפי שגבּרייל היתה אומרת.

גבּרייל: הו, קונסטאנס!

אורילי: למה את ננעלת בחדר ומכריחה את ידידותיך ליילל שלוש פעמים לפני שאת פותחת? דרך אגב, זה ודאי חזיון מיוחד במינו – כשגבּרייל ואני עומדות לפני דלתך ומייללות כמו חתולים מיוחמים!

קונסטאנס: מי אמר לכן ליילל שתיכן ביחד? אתן מרעישות עולמות. אחת היתה מספיקה לי… אני נזהרת מפני שיש רוצחים.

אורילי: ואת חושבת שרוצחים לא מסוגלים ליילל? אבל למה יש רוצחים?

קונסטאנס: מפני שיש גנבים.

אורילי: ולמה יש גנבים? למה כמעט כולם גנבים?

קונסטאנס: מפני שהכסף הוא מלך העולם.

אורילי: סוף־סוף, דיבורים לעניין. כאן קבור החתול. מפני שאנחנו חיים בתקופת שלטונו של עגל־הזהב. זו הזוועה. ואת ודאי לא חשדת שהמצב כה נואש, גבּרייל? הגברים בימינו עובדים את עגל הזהב.

גבּרייל: זה מזעזע… האם זה ידוע לרשויות המוסמכות?

אורילי: תתפלאו לשמוע, ילדותי. הרשויות המוסמכות מעודדות את הפולחן ומגינות עליו! צעיר אחד הסביר לי, שהשָׂרים נותנים אימון רק בדבריהם של בעלי הזהב. האמת היא כמו שטרות של בּאנק. היא צריכה כיסוי של מְטִילֵי־זהב. ועכשיו אתן מבינות מדוע הזעקתי אתכן, ידידותי. חובה עלינו לפעול. אין על מי לסמוך. רק אנשים כמונו יוכלו להחזיר לעולם את בּינתו. האם יש לך פיתרון, קונסטאנס?

קונסטאנס: הפיתרון הרגיל שלי. אפשר לנסות.

אורילי: את מתכוונת שאת תכתבי שוב לראש־הממשלה?

קונסטאנס: למה לא? עד עכשיו הוא תמיד שמע בקולי.

אורילי: והוא משיב לך?

קונסטאנס: אין צורך שישיב לי, כיוון שהוא שומע בקולי. אנחנו יכולות לשלוח לו מברק. אני הודעתי לו באמצעות מברק שהאַרכיבישוף חסר לו מקרר, ותוך יומיים הביאו לו מקרר.

אורילי: הוא שמע בקולך כאשר כתבת לו שיספח את לוּקסמבּוּרג?

קונסטאנס: לא, אבל בינתיים נודעה לי הסיבה. הוא היה קשור בהתחייבות קודמת.

אורילי: ואולי עכשיו הוא קשור בבעלי־הזהב… את, גבּרייל, מה את מציעה?

קונסטאנס: את הרי מכירה את גבּרייל. היא תציע לך להתייעץ בַּקוֹלוֹת שהיא שומעת.

גבּרייל: אמנם כן. אני אתייעץ בהם, ואנחנו ניפגש שוב הערב.

אורילי: אין לנו מספיק זמן. וחוץ מזה, הקולות של גבּרייל מעולם לא היו קולות אמיתיים.

גבּרייל: איך את מעיזה, אורילי!

אורילי: מניין הם באים בימים אלה, הקולות שלך? מתוך מכונת־התפירה, כרגיל?

גבּרייל: מתוך הבקבוק החם שלי. וזה מוצא חן בעינַי יותר. כך אני לא צריכה לפרום את הביטנה – ושוב לְאַחוֹת אותה. ובזמן האחרון, הם אינם משמיעים לי בשׂורות משׂמחות. אתמול הם חזרו וציוו עלי לשחרר את הקנריות שלי… ‘שחררי אותן… שחררי אותן…’ ומה שהם אמרו הבוקר מתקשר בַגילויים של אורילי: ‘אוֹיָה, פּאריס!… אויה, פּאריס!…’

קונסטאנס: שיחררת אותן?

גבּרייל: הן אינן רוצות לצאת מן הכלוב. הדלת פתוחה לרווחה.

אורילי: לפי דעתי, אלה אינם קולות של ממש. שֶׁחֲפָצים מדבּרים, זה טבעי לגמרי. זה העקרון של תקליטי גראמוֹפוֹן. בני־אדם מדברים בפניהם כל כך הרבה, עד שבסוף הם מְפיקים הֵד. אבל להרחיק לכת וּלבקש מהם עצה – זה חסר־טעם. זה גוֹבל בטימטום. כמו האידיוטים האלה שעורכים סֵאַנסים ומזיזים שולחנות… לא. הפתרון פשוט יותר. והוא תלוי רק בנו.

קונסטאנס: כמובן. אם את חולקת לנו כבוד ושואלת בעצתנו, סימן שכבר החלטת מה לעשות.

אורילי: יפה ניחשת. באמת יש לי תוכנית. הבעייה היתה רק לגלות מי הם אֲבוֹת הפשע. מאז הבוקר, אני יודעת.

קונסטאנס: מי הם?

אורילי: לא חשוב. יש לי רשימה מפורטת של כל השמות והתְאָרים, שהוכנה על־ידי החרש־אילם. הבעייה השנייה היתה, איך ניתַן לכַנס את כולם יחד במקום אחד.

קונסטאנס: לְכַתֵּר אותם? לצוּד אותם כמו חיוֹת?

אורילי: כמו חיות־בר. כל הכתובות שלהם ברשותי, ומצאתי גם את הפיתיון. כולם, בלי יוצא מן הכלל, יבואו לכאן בעוד רבע שעה!

גבּרייל: אלי שבשמיים, מה תעשי בהם?

אורילי: כדי להכריע בשאלה זו, אתן נמצאות כאן, ידידותי. תפקחי אוזניים, קונסטאנס. תפקחי עיניים, גבּרייל! הללו שמביאים רעב על העולם, שגונבים את הרדידים שלנו, שמחרחרים מלחמה, שלוקחים דְמֵי־תיווך, שמזייפים דיפּלומות, שמשחיתים את הנוער – כל אלה יתכנסו יחד, כאן, בחדר הזה. האם יש לנו הזכות לחסל אותם בּמכה אחת? אם אתן מסכימות – יש לי שיטה!

גבּרייל: להרוג אותם?

אורילי: למחוק אותם מן העולם, אחת ולתמיד.

קונסטאנס: הכוונה טובה מאד, אבל האם יש לנו הזכות? תשאלי תחילה את הכומר שלך.

אורילי: אני פעם התוודיתי בפניו שֶׁיֵשׁ בי תשוקה להרוג את כל הרשעים. ואז הוא אמר לי: ‘בִּתִּי, אל תמנעי טוֹבָה מעצמך. ברגע שיהיה מָנוּי וגמור עִמָךְ, אני אשאיל לך את לְחִי־החמור של שמשון. אמן’.

קונסטאנס: אלה היו סתם דיבורים. נסי ללחוץ אותו אל הקיר. אבל איך תבצעי את הדבר?

אורילי: זה הסוד שלי.

קונסטאנס: להרוג אותם, זה קל. אבל צריך מוות שלא ישאיר אחריו עקבות. אפילו אם מישהו מידידַיִךְ יעמיד לרשותך תנור קיראמי או בריכה של חומצה גופריתנית – אל תחשבי שיהיה לך כל כך קל לדחוף אותם פנימה. הגברים – אין פּחדנים גדולים מהן. הם יתפתלו כמו שֵׁדים.

אורילי: את הדאגה הזאת, תשאירי לי.

קונסטאנס: הצרה היא, שבכל מקרה, אנחנו נהיה צפויות לקנס, ברגע שירגישו בהיעדרם. כל כך חבל שז’וזפין איננה פה! היא בת־דודתו של אחיו החורג של הפרקליט לָשׁוֹ. היא מכירה את ספר החוקים בעל־פה.

אורילי: איש לא ירגיש בהיעדרם. את צווחת כמו כְּרוּכיָה כאשר הפוּרוּנקוּל שלך תּוֹפֵחַ. האם את חושבת עליו לאחר שהוא נעלם? נִגְעֵי העולם הם כמו נגעי היחיד. ברגע שהם נעלמים, כבר לא מאמינים בהם. בני־האדם שוב לא יסבלו מהסתיידות הנשמה, מרישרושים בַּלב, הם יהיו טובים, הֲגוּנים, ישרים, השמיים יהיו טהורים, וזהו זה. ולאחר־מעשה, איש גם לא יודה לי, כשם שאת לא מכירה תודה לַדוקטור שהמציא את המשחה נגד פוּרוּנקוּלים. אני בטוחה שמעולם לא כתבת לו.

גבּרייל: חשבי היטיב, אורילי. המוות, זה משהו.

אורילי: המוות יש לו ערך – אם היה ערך לחייו של המת. מוֹתוֹ של אדם קל־ערך – אין לו משקל.

גבּרייל: אפשר לחקוק בהם כתובת־קעקע או, לכל היותר, לחתוך להם אוזן, אבל להרוג אותם – זה מוגזם.

אורילי: ואיך את חושבת לְקַעְקֵעַ אותם? בְּמגהץ־הפחמים שלך? לא, ידידותי. אין תרופה אחרת, רק המוות. האם את מסכימה, קונסטאנס?

קונסטאנס: קודם־כל, יש לי שאלה לסדר־היום. האם הוא נמצא כאן, גבּרייל, כן או לא?

אורילי: מה תָּקַף אותך עכשיו?

קונסטאנס: אני שואלת את גבּרייל אם היא רואה כרגע את האורח שלה?

גבּרייל: אינני מוסמכת להגיד לך!

קונסטאנס: את רואה אותו. אני בטוחה בזה. לפני רגע התחלת למַלמל ולהתחנחן. תאמיני לי, זה לא מוסיף לך לווית־חן. את הרבה יותר מושכת כשאת מתנהגת בפשטות!

אורילי: מה זה משנה לך אם היא רואה אותו או לא?

קונסטאנס: זה משנה לי במידה כזאת, שאני לא אוציא עוד מלה מהפה. חשבתי שהסכמנו, שהפגישות שלנו הן פנימיות, בינינו לבין עצמנו, ושכל אחת מאתנו משאירה את השגעונות הפרטיים שלה ואת האורחים האישיים שלה בַּבַּית שלה.

אורילי: הלא את מביאה את דיקי?

קונסטאנס: מה זה נוגע לעניין? אני, על כל פנים, מסרבת לקבל החלטה כה גורלית ולהצביע בעד הוצאה להורג, אפילו של נפש אחת ויחידה, בנוכחות גוף שלישי שמקשיב לנו, בין שהגוף הזה קיים או לא.

גבּרייל: הכנסת־אורחים למופת, קונסטאנס. תתביישי לך.

אורילי: את יצאת מדעתך? אין לך שׂכל בראש? כשאנחנו נמצאות בינינו לבין עצמנו, כפי שאת אומרת – האם את חושבת שאנחנו נמצאות לבדנו? בעולם מסתובבים מיליוני יצורים – דמיוֹניים או לא־דמיוֹניים – והם מחפשׂים קצת אחווה ושיחת־רֵעים. ואת חושבת שאנחנו כל כך מבוּטלוֹת, כל כך עוברות־בָּטֵל, שאפילו יצור אחד לא יִמְצָא קורת־רוח בְּצֵל קוֹרתנו?… אני מוכרחה לומר לך, שכבודך באמת יורד בעינַי, קונסטאנס. אדם שמכבד את עצמו חייב תמיד לדבר כאילו כל היקום קַשׁוּב לִדְבריו. כל בָּאֵי־העולם, וגם האחרים. הצביעוּת שלך היא חסרת־גבול.

גבּרייל: בּראווֹ, אורילי!

קונסטאנס: אורילי, את יודעת היטיב ש…

אורילי: אני יודעת שכל התכּנסוּת שלנו, בינינו לבין עצמנו, משַֹמשת להם אות וסימן. זה מֵעֵין איתוּת. כך הם יודעים שבתוך התוהו ובוהו של עולמנו, בתוך נשף־המסכות המכוער הזה, יש לפחות חוג מצומצם שבו יִמְצְאוּ מְאוֹר־פּנים ושלוות־נפש. הם מכירים את הכתובת, והם קופצים על המציאה! לא בכל יום מזדמן להם, בחינם, בידור כזה: זקנה מסוּבֶבֶת עם איזה דיקילי שמסתובב לה בין הרגליים! אבל את – לא רואה ולא שומעת. את חושבת שאנחנו פה לבד. ידיים נַעֲלָמוֹת נוגעות בידינו, בראשינו, דוחפות את הפיאה הנוכרית שלך – אבל את חושבת שאנחנו פה לבד. החלון נפתח מֵאֵלָיו כשהחום מתגבר, איש לא ניגש למקרר, אבל פתאום אני מוצאת בו שַׁמנת טרייה – לא, אנחנו פה לבד. בפעם הקודמת, כשאת שַׁרת את ‘פְרֶרֶה זַ’קֶה’ לא שַׂמת לב שזבוב־הסוס זימזם את הקול השני, מאמצע החדר – כמובן שלא, אנחנו פה לבד!

קונסטאנס: אורילי, את יודעת היטיב שאצלי בבית…

אורילי: אצלֵךְ בּבית, אצלך בּבית – אבל אצלי – לא! תמיד ההִתרברבוּת הזאת! אצלך בּבית, כמובן, הם מצטופפים בַּהמוניהם. לא רק שאת רואה־בהקיץ, את גם קיצרת־ראייה. והם עושים אצלך חיים משוגעים! הריצפה שלך חורקת, זו להקת הבאלט של האוֹפּירה. את לובשת כותונת־לילה, נעמדת מול הראי, ומה את רואה? את הכומר הדוֹמיניקָני, כמובן. את שוכחת כמה שזיפים מיובשים במגירה שלך – זו מתנתם ליום־הולדתך. לפעמים אני באמת שואלת את עצמי אם את לא מין בַּעֲלת־אוֹב, שרואה רוּחוֹת־רפאים. אני מאד מצטערת, גבּרייל, שהאורח שלך היה עֵד להתפּרצות הזאת, אבל כבר נמאס לי מזמן, אני ממש מתפוצצת…

גבּרייל: הוא כבר הלך.

אורילי: הֵא לך. בָּאת על סיפוקֵךְ. ובכן, כיוון שאנחנו שוב נמצאות בינינו לבין עצמנו, תעני לי! האם את מסכימה?

קונסטאנס: למה את שואלת לדעתי, אם את כּל כּך בָּזָה לי?

אורילי: אני אגיד לך. ואז גם תביני מדוע אני תמיד נותנת לך את כל הדובדבנים של הטוֹרט ואת הדבש המובחר שלי. את יכולה להתרגז, לא איכפת לי. תביני, כשאת נכנסת אלי, לא את דיקי אני רואה לצידך. אל תחייכי, אני נשבעת לך שזו האמת. אני רואה לצידך קונסטאנס אחרת, שֶׁדוֹמָה לך כמו אחות, אלא שהיא צעירה ויפה, ואף פעם לא קופצת בראש, והיא מתיישבת לה בעדינוּת בפינת החדר, ומסתכלת בי בְּרוֹךְ. אם תבואי פעם בלעדיה, מוטב שלא תבואי כּלל. לקונסטאנס הזאת, שנחבאת אל הכלים, אני מציעה את העוגיות, שאת זוללת בכל פה. ואת דעתה של החמוּדה הזאת אני מבקשת לשמוע מפיך, בקולך הניחר מרוב שֵׁכָר.

קונסטאנס: שלום. אני הולכת.

אורילי: התיישבי. אני זקוקה לעזרתה של השנייה…

קונסטאנס: לעולם לא. את מרשעת. אני לוקחת אותה אתי… שלום!

אירמה (מכריזה): מאדאם ז’וֹזֶפין…

גבּרייל: תודה לאל! ברגע הנכון!

(ז’וזפין, המשוגעת מקוֹנקוֹרד, נכנסת בהוד והדר. תלבושתה היא תערובת של מדי־שׂרד ומדי־כנסייה. כובע־סלסלה לבן.)

ז’וזפין: אחיותי היקרות…

אורילי: ז’וזפין, את תספרי לנו על הופעתו של הנשיא קארנוֹ בפעם אחרת. הזמן דוחק.

ז’וזפין: אין מה לספר. הוא לא הופיע.

אורילי: אם תביאי בחשבון שהוא נרצח בליאוֹן בּ־1893, הציפיה שלך עשוייה להיות די ממושכת.

ז’וזפין (שהתיישבה.): כאילו שאינני יודעת! אבל זו איננה עִילָה מספקת לאי־הופעתו. הנה דַנטוֹן הוצא להורג ב־1794, ובכל זאת הוא מטייל בכל יום שני אחר־הצהריים בכיכר דַנטוֹן.

אורילי: ז’וזפין, אנחנו כל כך מעריכות את שיקול־הדעת שלך, שאנחנו מוכנות להתעלם מן הַשִׁגְיוֹנוֹת שלך ולבקש את עצתך. הנה השאלה, בשתי מלים. הקירבה שלך לַפרקליט לאשׁוֹ מסמיכה אותך לפסוק בעניין. נניח שאת מצליחה לכַנס בחדר זה את כל הפושעים שבעולם. ונניח שאת מסוגלת לאַבֵּד אותם אחת ולתמיד. האם יש לך הזכות?

ז’וזפין: כמובן. למה לא?

אורילי: בראוו!

גבּרייל: הו, ז’וזפין, כל כך הרבה אנשים!

ז’וזפין: כל כך הרבה אנשים! זהו בדיוק יתרונו של המבצע. כאשר משמידים, צריך להשמיד בסיטוֹנוּת. הוֹכָחוֹת: המלאכים בסדום ועמורה, אנשי־הצבא בכל הזמנים. יש לָכֶן כל התקדימים הדרושים. לְמוֹתר להזכיר את המבול. כיוון שמוצאי מפּוּאַטְיֵה, אסתפק בדוגמה של בן־עירי, שַׁרְל מַרְטֶל. ב־732 הוא כינס בפוּאַטְיֵה את כל הפולשים הערביים וריסק להם את ראשיהם באופן קולקטיבי. כל המלחמות מבוססות על העיקרון הזה. אתה מזַמן את כל האויבים שלך למקום אחד, והורג אותם. אילו צריך היה לחפשׂ אותם אחד־אחד, בַּבית או בִּמְקום־העבודה, ולהרוג אותם באופן אינדיבידוּאָלי, זה היה מַתיש את הכוחות ומכשיל את המיתקפה. אנשים שואלים לשם מה הומצאו הגיוּס והשירות הצבאי. זוהי הסיבה. הרעיון של אוֹרילי לא עלה בדעתי, אבל הוא ראוי לשבח. אני מברכת את אורילי.

גבּרייל: ובכן, הסכמנו.

ז’וזפין: אולי תוכלי לדחות את זה למחר, אורילי? אז אספיק להביא גם את הירקן שלנו. הוא ירק על הפירות שלי, הירקן הזה.

אורילי: אני מצטערת. הכל מוכן.

ז’וזפין: אם כך, לא נותר אלא תנאי אחד לקיום המבצע, אבל זהו תנאי־וְלא־יַעֲבור. האם הם מיוצגים על ידי עורך־הדין שלהם?

אורילי: עורך־הדין שלהם?

ז’וזפין: כן, הנָציג המוסמך המֵגן עליהם וּמנסה להוכיח את חַפּוּתָם. זוהי הֲלָכָה פְּסוּקה. אינךָ רשאי לפסוק בדין אלא לאחר שֶׁבָּא־כּוחם משמיע את דְברוֹ.

אורילי: אני נשבעת לך שהם אשמים!

ז’וזפין: אורילי, לכל נאשם שמוּרה הזכות להגנה משפטית. לרבּוֹת בעלי־החיים. תיזָכרי, בבקשה, בַּחֲמור של בּלעם. ולפני המבול, אלוהים הירשה לנוח ללַמד זכות על בּני־האדם. הוא כּנראה גמגם, המסכן. את יודעת מה היתה התוצאה. במקרים רבים, הסניגור חוצב להבות, וחבר־המושבעים חוצב קבר לנאשם. לפי מיטב שיפוטי, את בכלל אינך מסתכנת.

אורילי: אבל אסור לתת להם התראה מוקדמת! הַחֲשָׁד הקל ביותר – והם ייעלמו לנצח!

ז’וזפין: תְּמָני סניגור מטעם בית־המשפט. שֶׁידַבּר בהיעדרם. אם לא יצליח לשכנע אותךְ, תָדוּני אותם שֶׁלא־בִּפְניהם.

אורילי: אינני מכירה שום סניגור!

ז’וזפין: אני היכרתי מומחה לדיני־נפשות, אבל הוא כבר נתבקש לישיבה־של־מעלה. הוא כל כך התלהב כשהשמיע את טענות־הסיכום, שֶׁמִבְּלִי־מֵשִׂים בָּלַע את המַחַק שלו. את מתארת לעצמך איזו תנופה היתה לו. אבל כשהיו לי בעיות עם השריפה באח שלי, נעזרתי באחד ששמו מיסיֵה מַלְמְלוֹן. הוא סוכן־עסקים. הוא ישרת אותם כהוגן. הוא הביא לידי כך שאני חוייבתי בהוצאות המשפט אף על פי שכל העדים, ואפילו בעל־הבית, עמדו לצידי. אני יכולה למצוא לך אותו. וחוץ מזה, הקרוב שלי, מצד אחיו החורג, הפרקליט לאשׁוֹ, יש לו מהלכים בהיכל המשפט. הוא ממקורביו של נשיא הרפּוּבּליקה, גרייבי.

אורילי: נותרו לנו רק עשר דקות, ז’וזפין, לכל היותר עשר דקות!

קונסטאנס: וּגרייבי כבר מת.

אורילי: אם תתחילי להמית את נשיא הריפּוּבּליקה לעיני ז’וזפין, הדיוּן הזה יתמשך בלי סוף.

גבּרייל: הם מגיעים, ז’וזפין! הם מגיעים!

ז’וזפין: אם כן תְּמַנו לעורך־דין את האדם הראשון שיזדמן לכם ברחוב. הסניגוריה היא כמו טקס־הטבילה. היא הכרחית, אבל כל אדם רשאי לעסוק בה. אפילו גמגמן, כפי שאמרתי לך קודם־לכן. עורך הדין של לאנדרוּ היה נַנָס. כאשר הוא פתח בַּסיכומים שלו, השופט אמר לו: ‘אדוני המלומד, נהוג לדבר אל בית־המשפט בִּמְעֻמָד’. וכולם פרצו בצחוק. תגידי לאירמה שתביא לנו מישהו.

(בינתיים, אירמה נכנסה.)

אורילי: מי נמצא שם ברחוב, אירמה?

אירמה: רק השוטר, קונטסה, והידידים שלנו. הם הרגישו שיש משהו באוויר ובאו להושיט לך עזרה.

ז’וזפין: השוטר פסול. הוא נשבע שבועת־אמונים. הוא לא יוכל למלא תפקיד של סניגור.

גבּרייל: וגם לא החרש־אילם, אני חושבת. כי יוכלו לבַטל את ההרשעה.

אורילי: הסמרטוטר נמצא שם, זה שדיבר הבוקר?

אירמה: כן, והוא עדיין מדבר. שומעים רק אותו.

אורילי: תכניסי את הסמרטוטר.

(אירמה יוצאת.)

קונסטאנס: זה לא מסוכן, להפקיד בידי קבצן את ההגנה על כל העשירים האלה?

ז’וזפין: ההיפך הוא הנכון. מי מיטיב להגן על הרוצח? עורך־דין שלא היה הורג זבוב. מי מיטיב להגן על הגנב? עורך־דין שהוא סמל היושר. אתן זוכרות את משפטו של האַנָס שַׁגָלוֹן? ובכן, הסניגור שלו, פָרוּשׁ, היה בָּתוּל. והבתלן הזה הציל אותו! רק משפטנים מהסוג הזה משׂיגים זיכוי.

אורילי: אבל אסור שיהיה זיכוי!

ז’וזפין: שׁוּרָת הדין צועדת! רָצית משפט – הֵא לך!

(הסמרטוטר נכנס, מְלֻוֶה על ידי אירמה. מאחוריו מופיעים שאר בני החבורה, הלהטוטן, רוכל־השרוכים וכו'.)

הסמרטוטר: קונטסה, כל הכבוד. גבירותי, כנ"ל…

אורילי: אדוני הסמרטוטר, אירמה הסבירה לך בַּמֶה מדובר?

הסמרטוטר: כן, קונטסה, אני צריך להגן על היצרנים, הקבלנים, הנַצלנים.

ז’וזפין: אתה מכיר אותם בּמידה מספקת? תוכל להגן עליהם?

הסמרטוטר: אם אני מכיר אותם! במשך שלוש שנים הייתי מתייצב, בוקר־בוקר, לפני ביתו של המיליוניר פְלַשׁוֹרוֹן. אם אני מכיר אותו! בתוך פחי־האשפה שלו – רק פרחים! אף פעם לא ראיתי אותו באופן אישי, אבל בכל החלונות היו ארגזים כאלה, עם פרחים אדומים. אם אני מכיר אותו! אני לא יודע איך קוראים להם, אבל אני רואה אותם ממש מול העיניים.

קונסטאנס: גיראניוּם.

הסמרטוטר: זה מאד ייתכן.

קונסטאנס: זוהי, בעצם, נקודה לזכותם של העשירים המופלגים. הם משתגעים אחרי פרחים.

הסמרטוטר: כך את חושבת?

ז’וזפין: אל תציעי רעיונות לַסניגוריה, קונסטאנס.

אורילי: אתה אינך מגן על החמסנים האלה בניגוד לרצונך?

הסמרטוטר: תראי, אני אציע לך תכסיס, שכל העסק הזה יהיה יותר פשוט…

אורילי: ז’וזפין, נהלי את הישיבה.

הסמרטוטר: בִּמְקום לדַבּר בתור סניגור, אני אדבר ישר, כאילו אני הנצלן בכבודו ובעצמו. ככה יהיה לי יותר תוקף. אני אהיה יותר משַכנע.

אורילי: זה לא בא בחשבון, לא בא בחשבון!

ז’וזפין: מתקבל על הדעת. החלטה כַּמְבֻקָשׁ!

הסמרטוטר: מה היקף הרכוש שלי?

אורילי: כמה שאתה רוצה. מיליארדים.

הסמרטוטר: אני גנבתי? רצחתי?

אורילי: אתה בפירוש מסוגל לזה.

הסמרטוטר: יש לי אשה? פּילגש?

אורילי: גם זאת וגם זה, כמו הנאשמים.

הסמרטוטר: מאה אחוז. הרבה יותר נוח לי ככה. קדימה!

גבּרייל: התשתה תה, אדוני המלומד?

הסמרטוטר: זה טוב – תה?

קונסטאנס: בשביל הקול – זה מצויין. הרוסים שותים רק תה. והם הדבּרנים הכי גדולים בעולם.

הסמרטוטר: בסדר, שיהיה תה.

ז’וזפין: אתם כולכם רשאים להתקרב. הדיון הוא פּומבי. אורילי, הפעמון שלך.

אורילי: ואם אצטרך לקרוא לאירמה?

ז’וזפין: אירמה תישָׁאר על ידי. אם תזדקקי לה, היא תקרא לעצמה. (היא מצלצלת בפעמון.) אדוני, אנו מקשיבים. פְּתח פיך!

הסמרטוטר: אני נשבע לומר את האמת, כּל האמת, ושום דבר מלבד האמת!

ז’וזפין: מה אתה מקשקש? הרי אתה אינך עד, אתה הסניגור! אדרבה ואדרבה! נַהֲפוֹךְ הוא! מֵחובתך להגן על שוֹלְחֶיךָ בכל התחבולות האפשריות. בִּשְׁקרים. בְּסילופים והשמצות.

הסמרטוטר: בסדר. תפשתי. אצלי מלה – זו מלה.

הלהטוטן: אצלו כל מלה – זו עלילה, מאדאם. תאמיני לי, הוא בַּדאי בּדוּק.

רוכל־השרוכים: הוא כַּזבָן מושלם. רק מְדַבֵּר – מְשַׁקֵר. הוא הציע נשואין לאירמה, והוא כבר נשוי!

הסמרטוטר: אני יכול להתגרש. אם רַשָׁם בית־המשפט לא היה תובע ממני 45 פראנק דמי־מזונות…

ז’וזפין (מצלצלת.): שקט בבית־המשפט!

הסמרטוטר: אם יש כאן מישהו, שמגיע לו סעד משפטי…

ז’וזפין: אדוני, אנחנו מקשיבים…

הסמרטוטר: גבירותי, לפני קהל מובחר זה של בְּנוֹת־עֲלִיָה וְיַעֲלוֹת־חֵן…

ז’וזפין: בלי חֲנֻפָּה. מה העניין, גבּרייל?

גבּרייל: ומה עם כתבי־הקודש? הוא לא נישק את כתבי־הקודש?

הסמרטוטר: שאני אנשק לכתבי־הקודש?

גבּרייל: ודאי. אם לא תעשה את זה, יש סכנה שלשונךָ תדבַּק לְחִכְּךָ.

הלהטוטן: אצלו אין שום חשש כזה, מאדאם.

ז’וזפין: בהיכל המשפט, נשיקת הַבִּיבְּלִיָה היא רשות ולא חובה, גבּרייל. אורילי, תחקרי את הנאשם.

אורילי: אדוני הסמרטוטר. הו, סליחה. אני צריכה לקרוא לך אדוני היושב־ראש, נכון? זה התואר המקובל בְּמוֹעצות־המנהלים?

הסמרטוטר: לפקודתך, קונטסה…

אורילי: אדוני היושב־ראש, האם ידוע לך בַּמֶה אתה מואשם?

הסמרטוטר: אין לי מושג. חַיַי הם בּלי דופי, מידותי טהורות, ידַי נקיות.

רוכל־השרוכים: הידיים שלו ריקות, הכיסים שלו ריקים, בקיצור – איש ריק.

אורילי: אתה משַקר בּעזוּת־מצח.

קונסטאנס: זה לא הוגן להעליב אותו. הוא משַׁקר לפי בקשתך.

אורילי: תשתקי. את לא מבינה שום דבר… אתה מואשם באהבת כסף ורדיפת בצע…

הסמרטוטר: רדיפת בצע! אה, אֵלִי, אֵלִי! אני רודף נשים, כן, כמו רָץ אולימפּי, אני אוהב הימורים, אני אוהב גיראניוּמים, אבל לא בצע־כסף.

אורילי: הגיראניוּמים! עכשיו את מבינה את הטיפשות שלך, קונסטאנס. הפרחים שלך מסַפקים לו נסיבּוֹת מקילות.

ז’וזפין: בלי התחמקוּיוֹת. תַענה לגוּף־האשמה.

הסמרטוטר: ודאי שאני אענה. בִּפְנֵי קהל מובחר זה של בְּנות־עלייה ויעלות־חן…

אורילי: האם אתה אוהב כסף? האם אתה רודף בצע? כן, או לא!

הסמרטוטר: אני – כסף, קונטסה? זה הוא – אללי! – שרודף אחרי! מילדותי. הוא בא לחַפשׂ אותי בחיק משפחתי המכובדת. הוא כָּפָה עלי למצוא בּתוך פַּח־אשפה מְטיל־זהב שמשקלו עשרה קילו. אני בכלל לא חיפשׂתי זהב, תאמיני לי. זוג סוליות ישנות היה עונה על דרישותי. בַּזהב הזה קניתי מסילת־ברזל קטנה, צפונית לפאריס, ושוב פעם הוא גרם לכך שעֵרך הקרקעות שלי יאמיר מחמישה פראנק הַמֶטֶר לארבעת אלפים. וּלאחר שמכרתי את האדמות שלי, הוא אילץ אותי לקנות את בתי־הזיקוק לסוכר בצפון, את חנות־הכל־בו במרכז פאריס, ואת קריית־הפלדה בדרום. הכסף הוא שורש פּוֹרֶה חמס ותרמית. זה לא לפי רוחי, זה ממש מעורר בי גועל־נפש. אבל מה אני יכול לעשות? הוא כּרוך אחרַי. מסתבר, שיש בי תכונות מסויימות שמושכות אותו. הוא איננו אוהב שְׁאָר־רוח, אני גס־רוח. הוא איננו אוהב אנשי־בּינה, אני מטומטם. הוא אינו אוהב חדוות־חיים, אני אגוֹאיסט מיזאנתרוֹפּי. ולכן הוא לא הירפּה ממני עד שהצטברו אצלי ארבעים מיליארד. והוא לא יַרפה ממני לעולם. אני העשיר האידיאלי. זה לא מעורר בי גאווה מיוחדת, אבל אני מוכרח להשלים עם מצבי.

אורילי: מצויין. אתה תפשת את העניין…

הסמרטוטר: העניים אשֵׁמים בְּעָניָם. שֶׁיִשְׂאו בַּתוצאות. לא כן העשירים. הם אינם אחראים לעָשרם.

אורילי: יופי, עליתָ על הַגל… עוד קצת, ואתה תהיה מושלם בכל השפלוּיוֹת… ואם אתה מתבייש בכסף הזה, אדוני היושב־ראש, למה אתה שומר עליו?

הסמרטוטר: אני! אני שומר עליו?

הלהטוטן: ועוד איך! אתה לא מסוגל לתת אפילו שני סוּ לַחרש־אילם!

הסמרטוטר: אני, אני שומר עליו! איזו אי־הבנה! ואיזה עוול משווע! איזו בושה, שמְטיחים נגדי האשמה כזאת לפני קהל כה מובחר של בנות־עלייה ויעלות־חן! אבל, קונטסה, ההיפך הגמור הוא הנכון! אני מקדיש את כל זמני לַמאמץ הַנואש להיפטר ממנו! יש לי זוג נעליים צהובות, אני קונה זוג שחורות! יש לי אופניים, אני קונה מכונית. יש לי אשה…

ז’וזפין: לגוף העניין!

הסמרטוטר: אני קם יום־יום, לפני עלוֹת השחר, כדי לחַלק מתנות – לָשִׂים מזומנים בכל פחי־האשפה. יש לי עדי־ראייה. ומי שמפקפק בדבר, שיעקוב אחרי מפח אל פח. אני מְייבא פרחים מבּוֹרְנֵאוֹ, וּלשם כך אני מעסיק צבא של קוטפי־פרחים, רכוּבים על פּילים. ואוי ואבוי לַפּיל שרומס את הפרחים שלי! אני עוקר לו את השיניים! בשבילנו, העשירים, הבעייה היא איך להשתחרר מכבלי הכסף. הוא איננו מַרְפֶּה מאתנו. אני מְהַמר על איזה סוס פיסח וחיגר, ודווקא הוא מגיע ראשון לקו־הגמר. אני קונה כרטיס־הגרלה, אני בוחר בכל המיספרים שמביאים מזל רע – דווקא שלי עוֹלה בַּגורל. זה מה שקורה לי עם הכסף. ואותו דבר קורה לי עם האבנים היקרות שלי. כל פעם שאני זורק יהלום לתוך הסֶינה, הוא חוזר אלי בתוך הַשֶׁמֶךְ, שמגיש לי רב־המלצרים. עשרה יהלומים, עשרה שְׁמָכִים. אז מה אם אני אתן לחרש־אילם שני סוּ? זה יעזור לי להיפטר מהארבעים מיליארד שלי? ואם זהו המצב – מה פִּשְׁעִי וּמה חַטָּאתִי?

קונסטאנס: בנקודה זו, הצדק אִתּוֹ.

הסמרטוטר: ואני אִתָּךְ, מותק של מאדאם. הנה לפחות אחת שמבינה לרוחי. אני אֶשלח לך זֵר גדול מיד אחרי שֶׁיְזַכּו אותי. איזה פרחים קרובים לְלִבֵּךְ?

קונסטאנס: שושנים.

הסמרטוטר: אני אשלח לך אגודת שושנים יום־יום במשך חמש שנים. אני יכול להרשות לעצמי

קונסטאנס: וגם נרקיסים.

הסמרטוטר: בדיוק כמוני… יהיו לך שושנים ונרקיסים לסירוגין. אני רושם לפנַי את שמֵךְ.

רוכל־השרוכים: איזה שַׁקָר מְשֻׁקָּר! הוא מתעב פרחים!

ז’וזפין: אל תפריע למהלך הדיונים. הוא מתעב אותם – בתור סמרטוטר, אבל הוא אוהב אותם – בתור בעל־הון.

רוכל־השרוכים: בסדר, אני רק רציתי שתדעי עם מי יש לך עסק.

הסמרטוטר. כן, היא בפירוש צודקת, המאדאם המתוקה. הנה, אני נותן לחרש־אילם עשרים סוּ, עשרים פראנק, עשרים מיליון… אתם רואים, אני הולך עד הסוף… ומה? אני בכל זאת לא מצליח להיפטר מארבעים כפול ארבעים מיליון. נכון, מאדאם? ונוסף על כך, העניים מבינים את המצב לַאֲשׁוּרוֹ. הבוקר הוצאתי מידיו של הסמרטוטר שטר של מאה פראנק, שהוא מצא מתחת לשולחן שלי. הוא בכלל לא התנגד. מפני שהוא הבין.

רוכל־השרוכים: מפני שהוא סמרטוט, ולא בּן־אדם.

הסמרטוטר: אל תְּדַבֵּר סָרָה בַּסְמרטוּטרים, אני מבקש ממך. אינני נמצא כאן כדי להגן עליהם. אבל אילו הבין הציבור איזה אוצָרות של תוּשייה רחבת־יד, של תבונה יִשְׁרַת־דרך, של אומץ־לב בלתי־משוער…

הלהטוטן: של היגיינה אישית. הָרֵיחַ שלו מגיע עד כאן, מאדאם.

ז’וזפין: שקט. דַבֵּר לעניין, יושב־ראש.

הסמרטוטר: אני מגיע לעיקר. אם אני פָּעיל בַּבּוּרסה…

אורילי: זהו. הבה נדבר על הבּוּרסה. מדוע מכרת מנייות של אֲמָזוֹנָה תחתית באלף פראנק היחידה, וכעבור שמונה ימים הורדת את השער לשלושים ושלושה?

הסמרטוטר: מאותה סיבה, קונטסה. כדי לגרום לך נחת־רוח. זוהי כל מטרתי בחיים. למצוא־חן בּעיני הגבירות. להוציא את הכסף מידיהם של בּעלי הממון.

אורילי: בּעניין זה, אין ספק שהצלחת. אבל אני בּטוחה שאתה קנית שוב את כל המנייות בשלושים ושלושה, ואז עֶרְכָּן חָזַר ועלה לאלף.

הסמרטוטר: לעשרים אלף. בַּכּסף הזה קניתי את המעיינות בווישי ואת גן־השושנים של עיריית פּאריס.

הזמר: חתיכת זבל אורגאני!

הסמרטוטר: בכסף הזה אני מעניק סוּבּסידיוֹת למלון ריץ. ובכסף הזה אני מְכַלְכֵּל את שתים־עשרה הרקדניות שלי.

אורילי: אתה יצור עלוב־שֶׁבּעלוּבים. אני מקווה שכל השתים־עשרה בוגדות בך!

הסמרטוטר: טעות! טעות! מה פירוש לבגוד במישהו? לנטוש אותו לטובת מישהו שאיננו הוא. אבל כל האופירה שייכת לי. שתים־עשרה הרקדניות שלי יכולות לבגוד בי עם שנים־עשר הרקדנים, עם המנהל הכללי, עם פועלי הבמה, עם הקרן האנגלית. גם הם כולם שייכים לי. כלומר, הן בעצם בוגדות בי – יחד אתי. אז מה זה משנה לי.

אורילי: איזו תועבה! אני מקווה שאת לא מקשיבה, גבּרייל?

גבּרייל: מקשיבה? לְמה?

אורילי: שֶׁיִמְצָא סיפוק בַּבגידה של הבּאלרינות שלו. פּרצוף כזה, רואים תיכף ומיד, שאין לו סיכוי אצל נשים אחרות.

הסמרטוטר: טעות! כל הנשים הן שלי. מי שיש לו כסף, כל הנשים שלו. הכלל הזה לא חל, כמובן, על הנוֹכְחוֹת. אני קונה את הרזות בכבד־אווז, ואת השְׁמֵנוֹת במחרוזות של פנינים. אם היא קשת־עורף, אני מלביש עליה פרווה של חוֹרְפָּן; היא נאבקת, אבל איכשהו, היא מצליחה להשחיל את ידיה לתוך השרוולים. אם היא קלת־רגל, אני צועק מאחורי גבה, שאני אתן לה רוֹלס רוֹיס. ואז היא מתחילה ללכת בצעדים קטנים. עָקֵב בְּצַד אגודל. פסיעות קטנ־טנ־טנות. אני עובר על ידה בנחת וקוטף אותה.

רוכל־השרוכים: איזו טינופת!

הסמרטוטר: כולן, בלי יוצא מן הכלל! כולל אירמה!

הלהטוטן: אתה תיזהר! אירמה כבר העיפה לך בעיטה, בתור סמרטוטר.

הסמרטוטר: היא תִבְלַע אותי בתור מיליארדיר.

אורילי: ובכן! את עדיין מהססת, גבּרייל? האיש הזה נגוּע בּציניוּת. לכך מוביל הכסף!

גבּרייל: באמת, זה מְסַמֵר־שֵׂער!

הסמרטוטר: כן, לכך מוביל הכסף, ואיזה פּסוּל אתן מוצאות בו? הכסף הוא תעודת־יושר. אם אדם חֲסַר־אמצעים מייסד עסק, הוא מוחזק טיפוס מפוקפק. ולמה הוא מפוקפק? מפני שאין לו כסף. מַשְׁמָע, הכסף הוא מַעֲלָה ולא מידה מגונה. כְּשֶׁיֵשׁ כּסף בָּעסק, הפועלים מקבלים שׂכר, והחומרים מחזיקים מעמד. קחו, למשל, את תעשיית השימורים. אם המפעל, בּראשית דרכו, יש לו מספיק הון חוזר, כל קופסה משומשת יכולה לחזור לשימוש. אפילו קופסות־הטוּנָה, שמנקבים אותן בּפוֹתחן. המפעל קונה אותן בחזרה, והסמרטוטר מרוויח הון־תועפות.

אורילי: ומה בּדבר הנפט? מאז הַתחלת הישיבה אתה מתחמק מנושׂא הנפט?

הסמרטוטר: אינני מדבר על נפט, כשם שאינני מדבר על פחם, כותנה, בננות. כל אלה הם בְּבַעלוּתי. הם עֶצֶם מֵעַצְמִי. ואני אינני אוהב לדבר על עצמי. הוא הדין לגבי מוצרי־גומי. מה שאמרתי על קופסות־שימורים ישָנות חָל באותה מידה על שַׁלפוּחיוֹת־גומי ישנות. למשל, פְּנִימִי משומש. אם הוא מיוצר על ידי מפעל מבוסס, אין קץ לשירותים שהוא עשוי לספק לַחֶברה. בִּתְחוּם הספורט: אמצעי־עזר להוראת השחייה. בתחום המוראל הלאומי: מילוי לַכָּרים של כּוּרסות הפקידים. בתחום האהבה: ריפוד למחוכים. אה, ידידַי, תשׂימו שטר של עשרה פראנק ליד שני מטבעות של חמישה פראנק, תסתכלו בפרצוף של השטר – ואז תבינו מה זה כסף. כּולכם מסכימים לדעתי, וגם אתן, גבירותי המכובדות, יד על הלב – או שאתן מנסות למתוח אותי. יחי הכסף, קאמארדים! אני שותה את התה שלי לחיי הכסף… אלוהים, איזה גועל־נפש!

אורילי: מה הן תוכניותיך, אם תגלה בשׁאיוֹ את הנפט שאתה מחפשׂ?

הסמרטוטר: אני אקנה את השאטוֹ דה וֶרסַי. הוא יותר מְרווח. אני אוסיף לַתֶקֶן שלי את הרקדניות של האוֹפּירה קוֹמִיק. יהיה יותר שמח. יש לי רק יאכטה; אני אקנה צוללת. יש לי רק ציורים על בּד; אני אקנה ציורים על עץ, על שנהב, על שַׁיִשׁ – זה יותר מוצק. אני אקנה את אירמה!

ז’וזפין: לָמה את חסרת־מנוחה, קונסטאנס?

אורילי: את רוצה לחקור את הברנש הבזוי הזה?

קונסטאנס: כן, אני רוצה לדעת איך מלחימים מחדש קופסות־שימורים ישנות? בְּמקרה, יש לי שתיים בבית.

הסמרטוטר: בְּמַבְעֵר־הַלְחָמה, מאדאם. תתני לי אותן, ואני אדאג לזה.

ז’וזפין: קונסטאנס, שבי בשקט עד סיום הישיבה. את פסולה לשיפוט. הנאשים שיחֵד אותך בפרחים שלו.

הלהטוטן: והוא בכלל לא מבין בפרחים, מאדאם. תשאלי אותו מה שם הפרח שאת עונדת. הוא לא יוכל להגיד לך.

אורילי: כּפתור ופרח! רעיון מצויין! אנחנו נעמיד למיבחן את מהימנוּתוֹ. תתקרבי לדוכן, סִיבִּיל. (מוכרת הפרחים מתקרבת.) תַראִי לו את הפרחים שלך, אחד אחר השני. אם ייכשל בְּשֵׁם אחד, ההכרעה שלנו תהיה ברורה, נכון?

סיביל: הפרח הזה?

הסמרטוטר: תודה לך, חמודתי.

סיביל: לא לקחת! תגיד מה שמו!

הלהטוטן: תגיד מה שמו!

הסמרטוטר: לא יקוּם ולא יהיה! אני מסרב! לשאול אותי מה שמו של איזה פרח, זה כמו לשאול אותי מה שמה של אחת הרקדניות שלי. הן הרקדניות שלי. וזה הכל. אני מֵריח אותה, אני מנשק אותה. זאת הרקדנית שלי! זה הפרח שלי! אני מצפצף על השם שלו!

רוכל־השרוכים: איזה חיפושית־זבל!

אורילי: נדמה לי שהתביעה מוּכַחַת. נכון, ידידַי? כולכם עדים. הוא אפילו איננו יודע מה שמה של הקאמליה. הכסף הוא בלי ספק מְקור הרע בעולם! (הפגנת איבה קולנית כלפי הנאשם.) את מעמידה את פסק־הדין להצבעה, ז’וזפין?

הסמרטוטר: איפה מוּכחת! אני אחד מעמודי־התווך של החברה הגבוהה! שום תביעה אינה יכולה לזעזע את העמדים האלה!…

ז’וזפין: אני מְצַוָה עליך לשתוק. ההכרעה שלנו סופית.

הסמרטוטר: שום צַו אינו מחייב את אנשי החברה הגבוהה! ושום חוקים! אתם לא מכירים את החוג הנוצץ! משפחת שִׁיבּוּטוֹן צדה דגים בַּלילות בעזרת דינאמיט. משפחת פּוֹרְנוֹן, מִנַעַר וְעַד זְקֵנָה, מתרחצים בריביירה בלי בּגדי־ים – ואם מתחשק להם, גם בּבריכה של הקוֹנקוֹרד באמצע פּאריס. אם שוטר־תנועה רושם ראפורט למשפחת פְלַשׁוֹרוֹן על נהיגה בלי רשיון ובלי ידיים – הוא עף מהמשטרה. ואני לא רוצה להרבות בדוגמאות. בכדורגל, כאשר מַרְסֶל דַיָנוֹן משַׂחק חלוץ מרכזי, ההגנה פותחת לפניו את השער. האנשים היפים מַפְנים לכולם את האחוריים, גבירותי, וכולם מחייכים ומנשקים להם כאילו הם מסבירים פָּנים. מנשקים להם בַּתחת. זה לא מגביהַ להם את האף, אבל זה מה שהלקקנים דורשים. ולכן אני רוצה לשאת את אירמה לאשה. גם היא בת החוג הנוצץ. משפחת לאמבֶּר, המפרזלים המלכוּתיים. את תראי איזה תינוקות יהיו לנו, אירמה. לא תצטרכי בכלל לנקות אותם. הלקקנים ידאגו לזה. (הוא תפש את אירמה. האחרים מתקרבים.) רק תעזו לנגוע בשׂערת ראשי. רק תנסו. אתם תלמדו לדעת מה זה צו־עיקול, מאסר אדמיניסטראטיבי, עבודת פרך. החוג הנוצץ איננו רע לב. אבל החוג הנוצץ איננו מתלוצץ. כאשר הוא מותקף, הוא יוצא חוצֵץ! הכסף מְעַנה את הכל! זוהי קריאת הקרב שלו. שימו לב – הוזהרתם!

רוכל־השרוכים: כן, זהירות – כּינים!

אורילי: אתה מאיים עלינו?

הסמרטוטר: לא. אבל אני מַתְרֶה בכם.

אורילי: זה איוּם על אנשי החוק. את לא שומעת, ז’וזפין?

ז’וזפין: וּבִזְיון בית־המשפט. אני נועלת את הישיבה. היום קצר, ואני צריכה למהר לשאנז־אֶליזה לראות שם מישהו שלא יחכה לי…

אורילי: זהו, גמרנו, טיפוס מאוס שכמותך. אם היה מישהו שפיקפק באשמתך, עדותך הסירה כל צל של ספק. אבל את, כמובן, מוסיפה להגן עליו?

קונסטאנס: אם הוא ביחסים טובים עם משפחת פְלַשׁוֹרוֹן, אני מושכת את ידַי ממנו. דודתי שלחה להם הזמנה לחתונתה, והם אפילו לא טרחו להשיב עליה.

אורילי: ובכן, ידידַי, אתם מוסרים את כל הנצלנים לשליטתי המלאה? (קריאות הסכמה.) אני יכולה להרוס אותם? (קריאות הסכמה.) אני יכולה להעביר אותם מן העולם הזה? (קריאות הסכמה.) מצויין. אני אהיה ראוייה לאימונכם. ואתה, איש הסמרטוטר, יישר כוחך. מילאתָ את תפקידך ללא משׂוא־פּנים.

הסמרטוטר: אילו הייתם מודיעים לי מראש, הייתי מזמין את עצמי לכוסית בָּריץ, כדי להיכנס לתפקיד. ודאי הסתבכתי פה ושם.

ז’וזפין: בכלל לא. הדמיון היה מדהים. ויש לך קול כמו של דֵמוֹסְתֶּנֵס, רק יותר עמוק וחם. צפוי לך עתיד מזהיר! שלום לך, מר סמרטוטר. להתראות, אורילי. תהרגי את כולם באופן יסודי. אני אלווה את גבּרייל הקטנה עד גשר אלכּסנדר. איך את חוזרת לפּאסי, קונסטאנס?

קונסטאנס: בָּרגל. אני הולכת לאורך הרציפים. אה, סוף־סוף הגעת, מה? ויש לך דם על האוזן! הלכת מכות, מותק? בטח התנפל על איזה דֵני ענק. הוא לא סובל אותם!

אורילי: את רואה, דיקי לא טפשון כמוך. הוא חזר. אתה תלווה אותה, אדוני הסמרטוטר? היא מאבדת הכל בדרך. ובניגוד לכל הגיון. את ספר־התפילות – אצל הקוֹסמטיקאית. את התחתונית – בּכנסייה.

הסמרטוטר: לְכָבוד ייחשב לי. ובהזדמנות זו אוכל גם לקחת את קופסת השימורים…

הזמר (נכנס לתוך דבריהם.): קונטסה, את הלא הבטחת לי… וכיוון שמאדאם קונסטאנס נמצאת פה…

אורילי: נכון מאד… קונסטאנס!… אתה, תתחיל לשיר!

(קונסטאנס נעצרת.)

הזמר: שאני אשיר?

אורילי: הזדרז. כל רגע יקר.

הזמר: לפקודתך, קונטסה… (הוא שר:)

הֲתִשְׁמְעִי, כְּלִילַת־הַחֵן,

אֵיךְ הַתֹּפֶת מְנַגֵּן!

קונסטאנס: בחיי! הוא שר את ‘בת־פולין החמודה’! (היא שרה:)

הַרְשִׁי־נָא לִי מֹתֶק

לְחַבֵּק

וּלְהַדֵק…

הזמר: הו, תודה לאל!

ז’וזפין (שחזרה, ממשיכה בשיר:)

אֶת גִּזְרָתֵךְ שֶׁנֶּחְטְבָה

בְּמִפְסְלוֹת הָאַהֲבָה!

אורילי: כּולן מכירות את השיר! יש לך מזל!

(גבּרייל, שאף היא חזרה בינתים, מצטרפת אל השתיים האחרות ואל הזַמר בשירת הפזמון:)

בַּת־פּוֹלִין חֲמוּדָה, הִצָּמְדִי,

הִזָּרְקִי בַּמָּחוֹל עִמָּדִי,

כִּי מָזוּרְקָה עִמִּי תִּרְקְדִי.

נְדַלֵגָה, נְרַחֵפָה,

וְהָאֹשֶׁר יִצְטָרֵפָה!

הַךְ בָּרֶגֶל, וּמַהֵר,

יָפָתִי תָּמוּרְקָה,

כִּי הָרֹאשׁ מִסְתַּחְרֵר

כְּשֶׁרוֹקְדִים מָזוּרְקָה!

ז’וזפין: עוד לא ראיתי סיום כּל כּך יפה לישיבה של בית־משפט!

אירמה (מגיחה לפתע.): הם באים, קונטסה! כולם להסתלק, מהר!

(הם יוצאים בבהלה.)

הסמרטוטר: להתראות, אירמה, להתראות, חמדת לבי. רק אקנה את פרוותיך, ומיד אשוב אל זרועותיך!

(אירמה נשארת לבדה עם המשוגעת.)

אירמה: הם עוד לא מגיעים, קונטסה. אבל צריך לסדר קצת את החדר. עכשיו שעת־המנוחה שלך. תישני קצת. אני אעמוד על המשמר, ואזהיר אותך מראש.

המשוגעת: הו, הַכֶּסֶת הטובה שלי!

אירמה: אני מתעבת קש, אני אוהבת נוצות.

(המשוגעת נרדמת. אירמה יוצאת על בהונות רגליה. פייר נכנס, והרדיד על זרועו. הוא מסתכל במשוגעת בהתרגשות, כורע ברך לידה, ולוקח את ידיה.)

המשוגעת (בעיניים עצומות.): זה אתה, אדוֹלף בארטוֹן?

פייר: זה פּייר, מאדאם.

המשוגעת: אל תשַׁקר. אלה הידיים שלך. למה אתה תמיד מסבּך את החיים? תּוֹדֶה שזה אתה.

פייר: כן, מאדאם.

אורילי: זה יצרוב את שפתיךָ אם תקרא לי אורילי?

פייר: זה אני, אורילי.

המשוגעת: למה עזבת אותי, אדוֹלף בּארטוֹן? היא היתה כּל כּך יפה, הז’וֹרזֶ’ט ההיא?

פייר: לאין־ערוך פחות יפה ממך…

המשוגעת: הפיקחוּת שלה קָסמה לך?

פייר: היא היתה טיפשה.

המשוגעת: הנשמה שלה? הצלילוּת שלה? השקיפוּת שלה בעולמנו הֶעָכוּר? האם יכולת להסתכל דרך הז’ורז’ט שלך?

פייר: ודאי שלא.

אורילי: זה בדיוק מה שתיארתי לעצמי! זה בדיוק מה שעושים כל הגברים! הם אוהבים אוֹתָךְ מפני שאת טובה, עדינת־נפש, שקוּפה – וברגע שיש להם הזדמנות, הם עוזבים אותך בשביל אחת שהיא מכוערת, עמוּמה וַאֲטוּמה. למה, אדולף בּארטוֹן! למה!

פייר: למה, אורילי!

המשוגעת: היא גם לא היתה כּל כּך עשירה. כאשר ראיתי אותך שוב בשוק, ואתה חטפת לי, ממש מתוך היד, את האבטיח הכי יפה, שׂמתי לב שהחֲפָתים שלך היו דֵי משופשפים, ידיד המסכן.

פייר: כן, היא היתה ענייה.

המשוגעת: למה ‘היתה’? היא כבר מתה? אם חזרת אלי רק מפני שהיא מתה, אתה יכול לקום וללכת! אין לי עניין בִּשְׁאֵריוֹת משולחן המוות. אינני רוצה לָרֶשֶׁת אותך ממנה.

פייר: שלומה טוב מאד.

המשוגעת: הן עדיין צעירות ואיתנות, הידיים שלך. מִכָּל גוּפְךָ – רק הן שמרו לי אמוּנים. כל השאר, תָּשַׁשׁ וְהִתְבַּלָה. אדולף מסכן, אני מבינה שאתה מעז להתקרב אלי רק כאשר עינַי עצומות. וזה יפה מצידך.

פייר, כן, אני זקנתי.

המשוגעת: אני לא. אתה זקנת כמו כל אלה שמתכחשים לזכרונות, שרומסים את עקבוֹת עֲבָרָם. אני בטוחה שאתה טיילת שוב בגן של קוֹלוֹמְבּ, יחד עם הז’ורז’ט הזאת?…

פייר: הגן של קולומבּ כבר איננו.

המשוגעת: מוטב כך. והגנים של סַן־קלוּ, של וֶרסַי – עוד ישנם? אני מעולם לא חזרתי לשם. אילו היה צדק בעולם, העצים היו עוקרים את עצמם ומסתלקים, ביום שחזרת לשם עם ז’ורז’ט!

פייר: הם עשו כמיטב יכולתם. עצים רבים מתו.

המשוגעת: אתה חזרת יחד אִתה לראות שוב את ‘אָאִידָה’? אתם הסתכלתם יחד באותם סוסים על בימת האוֹפּירה?

פייר: הסוסים ההם מתו. הם שמרו לך אמונים.

המשוגעת: אני אף פעם לא נכנסתי שוב לסימטה שֶׁלְיַד רחוב בִּיזֵה, כי שם נשענתי אל זרועך, בערב ההוא כשחזרנו מהאוֹפּירה. מאז אני חוצה את הכיכר הגדולה, החשׂופה לרוחות. זה קשה בחורף, כְּשֶׁיֵשׁ כּפור. אני תמיד מוֹעדת, פּעם או פּעמיים.

פייר: אורילי יקרה… סלחי לי!

המשוגעת: לא! לעולם לא אסלח לך! אתה הובלת את ז’ורז’ט אל כל המקומות שבהם בילינו יחד – אל המוּלֵאן רוּז', אל הבּיסְטְרוֹ במוֹנְמַרְטְר! אתה אפילו הובלת אותה אל מוזיאון השעווה להסתכל בַּדיוקן של מאדאם בּובארי!

פייר: אני נשבע לך…

המשוגעת: אל תישבע לשקר! אתה הדפסת לה כּרטיסי־ביקור באותיות של זהב! אתה קנית לה שוֹקוֹלאדים ממולאים בּקוּרָסָאוּ! ומכל זה לא נשאר אצלה זכר – נכון? אבל אני שמרתי על כל הכרטיסים שלי. חוץ מאחד ששלחתי אל גִי דֶה מוֹפָּאסַן. ועוד נשארו לי שנים־עשר שוקולאדים! לעולם לא אסלח לך!

פייר: אני אהבתי אותך, אורילי.

המשוגעת: אתה אהבת! מה, גם אתה כּבר מֵת?

פייר: אני אוהב אותך, אורילי.

המשוגעת: בזה אין לי ספק. אתה אוהב אותי. בזה התנחמתי כשעזבת אותי. הוא בזרועותיה של ז’ורז’ט בַּמוּלֵאן רוּז' – אבל הוא אוהב אותי. הוא רואה את ‘אָאִידה’ ואת הסוסים יחד עם ז’ורז’ט – אבל הוא אוהב אותי. אבל אתה, אתה מעולם לא אהבת אותה, זה ברור. לכן לא האמנתי כאשר סיפרו לי שז’ורז’ט ברחה עם האוֹרתוֹפֶּד. אתה לא אהבת אותה, ולפיכך היא נשארה. וּלאחר שחזרה אליך, וסיפרו שהיא שוב ברחה, עם מודד־הקרקעות, גם אז לא האמנתי. אתה לעולם לא תיפטר ממנה, אדולף בּארטוֹן, מפני שלא אהבת אותה… זה יהיה העונש שלך.

פייר: על תשכחיני, אהביני.

המשוגעת: ועכשיו, הֱיֵה שלום… התברר לי כל מה שרציתי לדעת. תעביר את ידַי אל פייר הקטן. אני החזקתי בו אתמול. היום התוֹר שלו… לֵךְ, לֵךְ!

(פייר הוציא את ידיו מידיה, ואחר נטל שוב את ידיה של המשוגעת. שתיקה. היא פוקחת את עיניה.)

המשוגעת: זה אתה, פייר! אה! מוטב כך. הוא כבר לא פה?

פייר: לא, מאדאם.

המשוגעת: אפילו לא שמעתי שהוא יצא… אה, מה שנוגע לִיצִיאות חטופות, לא היה לו מתחרה… אלוהים, הרדיד שלי!

פייר: מצאתי אותו בתוך ארון־הבגדים, מאדאם, כשפירקתי את המראָה.

המשוגעת: יחד עם תיק קניות מקְטיפה אדומה?

פייר: כן, מאדאם.

המשוגעת: ועם קופסת־תפירה קטנה?

פייר: לא, מאדאם.

המשוגעת: הם מפחדים, פּייר. הם רועדים מפחד! הם מחזירים לי כל מה שהם גנבו ממני! אני אף פעם לא פותחת את ארון־הבגדים, בגלל הזְקֵנה שֶׁבַּמַרְאָה, אבל אני רואה מה שיש בתוכו דרך המראה. אתמול הוא היה ריק לגמרי! הם מנסים לפייס אותי, אבל הם יוצקים שמן על המדורה. האבידה היקרה שלי מִכֹּל היא קופסת־התפירה שלי, זו שגנבו ממני בילדותי… אתה בטוח שהם לא החזירו אותה?

פייר: איך היא נראית?

המשוגעת: קארטון ירוק, מקושט בריקמת זהב, עם מגירות קטנות בשביל הכפתורים והחרוזים. קיבלתי אותה בחג המולד, כאשר מלאו לי שבע שנים, ולמחרת־היום הם גנבו אותה. עד גיל שמונה, בּכיתי יום־יום.

פייר: היא איננה בּארון־הבגדים, מאדאם.

המשוגעת: האצבעון היה מוזהב. נדרתי נדר שלא אקח אחר במקומו. תסתכל על האצבעות המסכנות שלי!

פייר: גם את האצבעון שמרו לעצמם.

המשוגעת: אם כך, שיישמרו לנפשם! זה נותן לי יד חופשית לגמרי. תודה בשביל הרדיד, פייר. תן לי אותו. הם צריכים לראות אותי עטופה ברדיד… זה גם ירעיד וגם יחריד!

(אירמה נכנסת, נרגשת, נושאת קנקן מים וכוסות.)

אירמה: הם מגיעים, קונטסה! הם באים בשיירות! הרחוב מלא וגדוש!

המשוגעת: תשאיר אותי לבדי, פּייר. אין מה לחשוש. אירמה, את לא שכחת למזוג קצת נפט בקנקן?

אירמה: לא, קונטסה, ואני אגיד להם שאת חֵרשת, כפי שביקשת ממני.

(בהיוותרה לבדה, המשוגעת לוחצת שלוש פעמים על הזיז, והקיר נפתח. מתגלה הפתח למנהרה התת־קרקעית. אירמה מכריזה:)

אירמה: כְּבוֹד יושבי־ראש מוֹעצוֹת־המנהלים!

(הם נכנסים, ובראשם היו"ר מן המערכה הראשונה. שפמים מחודדים. חליפות בסגנון הנסיך מווילס. סיגארים.)

אירמה: הקונטסה כִּבְדַת־אוזן, רבותי. תצטרכו לדבר בקול רם מאד!

היו"ר: אנחנו מודים לך על הזמנתך, מאדאם.

יו"ר ב': הזקנה חרשת. תצעק.

היו"ר (צועק.): אתמול, בּבית־הקפה ההוא, לבי אמר לי שאנחנו נשוב ונתראה.

המשוגעת: גם לבי.

היו"ר: התואילי בטובך לחתום על המסמך הזה?

המשוגעת: מה זה? אני בלי המשקפיים שלי.

היו"ר (צועק.): זה החוזה, שלפיו אנחנו מתחלקים בכל הרווחים לפי התעריף המקובל.

המשוגעת: בסדר. (היא חותמת.)

יו"ר ג': מה זה?

היו"ר: כּתב־הֶסכם, שלפיו היא מוותרת על כל הכנסותיה לטובתנו. (הוא צועק) והנה הקומיסיון שלך, מאדאם. אם תעשי עמנו חסד ותראי לנו היכן מְקור הנפט, האוצר הזה כולו שלך.

המשוגעת: מה זה?

היו"ר (צועק.): קילו של זהב.

המשוגעת: בסדר.

יו"ר ד': מה זה?

היו"ר: קילו של עופרת מצופה בזהב. ניקח את זה בחזרה כשנצא.

המשוגעת: בבקשה. זה שָׁם, למטה. תרדו.

(אחד מיושבי־הראש מנסה להקדים את האחרים.)

היו"ר: הי, אתה! אדון יושב־ראש! לא לקפוץ בּראש! אחרַי, וּבשורה עורפית… הסיגארים, שלכם, רבותי!

(הם מכבים את הסיגארים. מתקרבים אל התהום.)

המשוגעת: רגע אחד. לאף אחד מכם אין קופסת־תפירה קטנה בּכיס?

היו"ר: לי אין… (הוא תופשׂ יו"ר נוסף, שניצל את ההזדמנות וניסה להתקדם לראש התור.) אדוני, תשמור על התור.

היו"רים: גם לנו אין.

המשוגעת: וגם לא אצבעון מוזהב, במקרה?

היו"רים: בכלל לא.

המשוגעת: אם כן, הַפּוּר נָפַל! לְכוּ!

(הם יורדים לבטן האדמה.)

אירמה: כבוד מְחפשׂי־המחצבים, נציגי התַּאגידים לניצול חומרי־גלם! הוד־מעלת הקונטסה חרשת מאד, רבותי.

(היא יוצאת. האדונים נכנסים. חליפות משובצות ומפוספסות. סיגארים. במהלך התמונה, מחפש־הנפט טועם את המים בקנקן, מנַתֵר משמחה, ורומז לחבריו שיטעמו גם הם. כולם משהקים – ועולצים.)

המחפש (צועק.): נפט?

המשוגעת: נפט.

המחפש (צועק.): סימנים? חילחולים?

המשוגעת: קילוּחים. מעיינות. הֲצָפות.

(חדווה כללית בקרב האדונים.)

המחפש (צועק.): מה סוג הריח?

המשוגעת: ניחוח.

המחפש (צועק.): מזכיר כלב רטוב, עוֹר רטוב?

המשוגעת: לא. מוֹר וּלְבוֹנָה.

המחפש: זה עוֹרֵק מִקִירְקוּק, ידידַי! הנוזל הנדיר ביותר. ממש נפט־צוּפִים. (צועק.) איך נתגלה? בשאיבה? בקידוח?

המשוגעת: בָּאצבע.

המחפש (צועק.): התואילי לחתום על המסמך הזה?

המשוגעת: מה זה?

המחפש (צועק.): ההתחייבות שלנו להתחלק אתך בכל התשוּאוֹת.

המשוגעת: בסדר.

מחפש ב': מה זה?

המחפש (בקולו הטבעי.): מסמך המסַפֵּק עילה לאַשְׁפֵּז אותה בתור משוגעת. כבר הודעתי לבית־החולים. ברגע שנצא מכאן אני אזמין את האמבּולאנס… (צועק.): זה שָׁם?

המשוגעת: זה שם.

(הם נבלעים באדמה.)

אירמה: כבוד יועצי־הממשלה וּמנהלי רשויות הנפט והאנרגיה הלאומית!

(היא יוצאת. הם נכנסים. מזוקנים, כרסתנים, משופמים. מעל לכל – חברותיים. סיגארים.)

הראשון: הו, הו! יש פה ריח של נפט!

השני: קצת חריף מדי. אני סועד הלילה בחברת קיקי. היא לא סובלת את הריח הזה. בואו נגמור את העניין אחת־שתיים.

השלישי: אתה לא מתבלבל? לוּסיֶן אמרה לְמִימִי שהיא סועדת הלילה בחברת קיקי.

השני: אני סועד בחברת מימי וקיקי גם יחד. אם תרצה להצטרף יחד עם לוּסיֶן, תתקשר עם לוּלוּ.

הרביעי: יכולתָ להודיע לנו קצת יותר מוקדם. אני סועד הלילה בחברת זַ’נין, והיא מביאה אתה את מַדוֹ. היא פנוייה, מפני שמִינוּשׁ סועדת אצל פַּאוּלָה.

החמישי: זַ’נין נדברה לשתות כוסית יחד עם אִיוֶט. צלצל אל ז’וּליֶט וּבַקש ממנה שתודיע לזַ’נין באמצות וִיוֹלֶט.

(הם נעשים יותר ויותר חברותיים, מזוקנים, משופמים וכרסתנים.)

הראשון: מאדאם, מתי נוח לך שנבקש בּשדה הנפט?

המשוגעת: מיד. תרדו בּמדרגות.

החמישי: רבותי, האם זה באמת כּל כּך דחוף? כבר אחרי שלוש. אם נתעכב פה, נחמיץ את אוֹלגה. היא נפגשת לתה עם ז’וֹרז’ט בשאנז־אֶליזה. אתם הלא מכירים אותה. היא לעולם לא תסלח לי.

המשוגעת: אה, ז’ורז’ט! אדולף המסכן!

הראשון: יש לנו ישיבה של ועדת השׂרים לענייני נפט בשעה שש. עלינו לקבוע את שיעור ההשקעה ההתחלתית. חברים, המולדת קודמת לכּל. אני כבר ניסחתי סקר נלהב, אבל איזה פּקיד מטומטם עשׂוי לשאול אם ראינו את השִׁכְבָה במו עינינו. מה גם שאוכל להכתיב את הדו"ח הסופי לאַלבֶּרטִין אחר־הצהריים. זה דווקא מסתדר יפה: מפני שהיא גרה אצל דוֹלוֹרֶס, שהכניסה את ליליאן בתור דיירת־משנה.

השני: מאדאם, האם לא נוכל לקבל את חתימתך בלי לרדת לְשׁם?

המשוגעת: בשום אופן לא.

השלישי: אם כן, הבה נרד. זכרו מה שׁנַנַה תמיד אומרת: ‘רגע של פנאי – זה מספיק ודי!’ רגע אחד יספיק, מאדאם?

המשוגעת: בשפע.

(ברגע שהם מתכוננים לרדת, נכנסת סִיבִּיל, ובידיה סל פרחים.)

הראשון: תראו, תראו, איזה פרח־בר!

מוכרת הפרחים: זר פרחים, רבותי?

השני: כל הַזֵרים! כל הפרחים! איך קוראים לך, מתוקה?

מוכרת הפרחים: קוראים לי סִיבִּיל.

השני: איזה שם חמוד! סִיבִּיל… סִיבִּילי… בִּיבִּי.. חֶבְרַיָה, בִּיבִּי מציעה לנו פרחים!

(כולם עונדים פרחים ויורדים תהומה.)

אירמה: כבוד עורכי־העתונים, הפרסומאים, והמומחים־ליחסי־ציבור!

(הם נכנסים. ערב רב: גדולים, קטנים, גרוּמים, שמנים.)

אירמה: הקונטסה חרשת מאד.

נציג א': יש לה מזל. אחרת היתה מבחינה בין כלבתא לסבתא… (הוא צועק:) מאדאם סבתא, כולנו בצוותא מתכבדים להניח לרגליך את רחשֵי לבנו הנאמנים ביותר!

נציג ב': זה יותר גרוע מדַנְטֶה בגיהינום… (הוא צועק:) קונטסה, יורשה־נא לי לברך אותך מְעֻמְקָא דְלִבָּא ולתת מבע להערצתי הכֵּנָה והגברית!

נציג ג': יש לה פרצוף של שִׁכְבַת דוֹלוֹמִיט… (הוא צועק:) אני מתכבד לנשק את ידיך הענוגות, הו אֵלַת הַחֵן, כְּלִילַת־היופי!

נציג א': ובכן, הכל מוסכם בינינו? אנחנו לא ניתֵן לַפָּרה הזקֵנָה הזאת את הַהֶחְזֵר המקובל של שלושים אחוז?

נציג ב': ודאי שלא. אין לה מושג. היא לא מבחינה בין רפת לכספת. ואנחנו גם נכפיל את התעריף שלנו.

נציג א' (צועק.): קונטסה אַלְטֶסָה, הרי לפניך חוזה־הפירסומת שאנחנו מתכבדים להציע לך. התנאים מַקְנים לך יתרונות שעוד לא הענקנו לאיש זולתך.

המשוגעת: בסדר. הנה הכניסה. נא לערוך את הביקור.

נציג א' (צועק.): הו, מאדאם, אין לנו שום כוונה לְבַקר בַּמקום. יחסי־ציבור אינם מתייחסים לַמציאות. אחת היא לנו אם שדה־הנפט שלך הוא ממשי או דמיוני. הכבוד המקצועי, שהוא נר־תמיד לרגלֵי יַחסן־הציבור, מחייב אותנו לתאר את התופעה באותה מידה של התלהבות.

המשוגעת: אם כך, אינני חותמת.

נציג א' (צועק.): כרצונך. אנחנו נבקר במקום. אבל את כּוֹפָה עלינו לאַמֵת את קיוּמוֹ של נוֹשֵׂא־הפירסומת, ובכך את גם מאלצת אותנו לְהָפֵר מסורת מקודשת של נֵיטרָליוּת, שאיננה מבחינה בין המצוּי והבָּדוּי. דרישתך מחייבת אותנו לייקר את התעריף בשלושים וחמישה אחוז.

המשוגעת: בסדר. אני חותמת…

נציג ב' (צועק.): נעים להיווכח, מאדאם, שגם במעיינות הנפט שוכנת נימפָה שֶׁכּמוֹתֵךְ!

(הם נבלעים במורד המדרגות. אירמה מופיעה, מנסה לחסום את דרכן של שלוש גבירות. הם לבושות בקפידה, מעשנות סיגריות.)

אירמה: גבירותי! גבירותי! רק הגברים הוזמנו!

המשוגעת: תני להן להיכנס, אירמה. ואל תגידי יותר שאני חרשת.

גבירה א': את רואה. פֵלִיקס הסתיר מאתנו את כל העניין. מזל שהאזנתי לשיחות של רֵימוֹן במיניסטריון. הוא גילה את זה לג’ימי בקו הפנימי שלו. דרך אגב, ג’ימי הגיע לידי הסכם עם אלבּרט בעניין השימוּרים. 6,000 תיבות. והמשרד של לוּאִי אישר את העיסקה.

גבירה ב': אם אנחנו רוצות לשַתף את בּוֹבּ, צריך לקפוץ אחרי הביקור אל איוַן. רָאוּל כבר אין לו גישה אל פָּאוּל. ואיוַן – יש לו מעוף. אפילו יותר מזַ’קוֹ. דרך אגב, הוא מוכן להעביר לידינו את הזיכיון על יְבוּא־החיטה, שיהיה בידי ויקטוֹר.

גבירה ג': אבל אף מלה להֶקטוֹר, בסדר? אחרת פיליפּ יֵדַע הכל. ואתן מכירות את גוּסטַב! פֹּה הַבְּאֵר, מאדאם?

המשוגעת (שמסתכלת בהן בשאט־נפש.): כן, זאת הבאר.

גבירה א': בּנות, הסיגריות. אל תשכחנה שיש שם נפט! שמורנה על הריסים שלכן!

(הן יורדות.)

המשוגעת: זהו זה. העולם ניצל. גמרנו.

(היא סוגרת שוב את פתח הקיר. אירמה מופיעה, כולה מבוהלת; היא נשענת בכל כוחה אל הדלת. מישהו דוחף מבחוץ ומנסה לפרוץ פנימה.)

אירמה: זה הזָקן המושחת, קונטסה. זה שקורא לקונסטאנס ‘המשוגעת מפּאסי’. הוא צבט אותי ורדף אחרי!

המשוגעת: ברוך הבא! שייכנס! הוא מגיע בדיוק בזמן

(הזקן הקטן נכנס. הוא מעורר בחילה. אירמה בורחת.)

הברנש המושחת: אה, הנה את! איזה מזל! אני שׂמח לבַשׂר לך, שכל החתולים שלך ברובע שׁאיוֹ יַצאו הלילה לפגרה ממושכת.

המשוגעת: מה זאת אומרת?

הברנש המושחת: זאת אומרת – יתפגרו. את רואה, הכיסים שלי מלאים. בַּמֶה? פתיונות מורעלים שאני הולך לפַזר לאורך הרציף, תיכף ומיד.

(תוך כדי דיבור הוא חופן את מטיל הזהב.)

המשוגעת: נראה אותך. זו תהיה הַרְעָלָה לְבַטָלָה. כל החתולים נמצאים כאן, במרתף שלי.

הברנש המושחת: פתחי את המרתף!

המשוגעת: לא!

הברנש המושחת: אני מצווה עליך לפתוח בפנַי את דלת המרתף!

המשוגעת: יהיה לך שחור בעיניים.

הברנש המושחת: אני עיוור צבעים.

המשוגעת: הירידה תלולה מאד.

הברנש המושחת: אני אַלְפִּינִיסט וותיק.

(היא ניגשת אל הקיר.)

המשוגעת: אתה מתעניין בקופסות־תפירה של ילָדות, כאלה שעשויות מקארטון ירוק, עם ריקמת זהב בַּשׁוּליים?

הברנש המושחת: כשאני נתקל בהן, אני מפרק אותן. אני שׂונא צעצועים.

(היא פותחת את מבוא־הסתרים.)

המשוגעת: מצויין! לֵךְ!

הברנש המושחת: היצורים המטונפים. הם מייללים. אני מכיר את הקולות שלהם. ממרחק של מאה מטר – נדמה לך שאלה צעקות של בני־אדם. ואם אני לא טועה – יש שם גם חתולות!

(הוא יורד תהומה, אחוז שמחה. המשוגעת סוגרת שוב את הקיר.)

המשוגעת: הוא סחב לי את מְטיל הזהב! איזה גנב! הוא מוכרח להחזיר לי אותו!

(היא ניגשת על־מנת לפתוח, וקופאת על עומדה.)

המשוגעת: זה היה צָפוי. בגלל פיזור־הנפש שלי. אני זוכרת את סוד הסגירה. אבל שכחתי את סוד הפתיחה. בעצם, זה יהיה דַי משעשע – כל המשוגעים האלה ירקדו מסביב לִמְטיל הזהב.

(היא מצלצלת. אירמה מופיעה.)

אירמה: את לבדך, קונטסה? וכל האנשים שהיו כאן?

המשוגעת: הם התנדפו. הם היו רשעים. הרשעים מתנדפים. הם טוענים שהם בני־אלמוות, ויש מי שמאמין להם. והם עושׂים את כל המאמצים לחיות לנצח. הם מאד־מאד נזהרים מהצטננויות, ממכוניות, אבל זה הכל הבל! היהירוּת, החמדנוּת והאנוֹכיוּת מרתיחים את דמם במידה כזאת, שהם פשוט מתנדפים ברגע שהם באים במגע עם מַשָׁב של טוּב־לב או של רחמים. לא מזמן סיפרו שחבורת קבלנים נפלה מתוך מטוס לים. שקר. המטוס פשוט התקרב מדי אל להקה של סרדינים חפים־מפשע. כל המנוולים האלה התקרבו אלַיך יותר מדי – ולכן התנדפו כעשן! שוב לא תראי אותם.

(היא התיישבה בכורסתה. אירמה ופייר נכנסים, פניהם קורנים, ובעקבותיהם כל בני החבורה.)

פייר: הו, מאדאם, תודה!

מוכרת־הפרחים: תעלי אִתָּנו לרחוב, מאדאם. הכל כל כך יפה, שם למעלה. כאילו חוגגים שביתת נשק. זָרים מתנשקים ברחובות.

הלהטוטן: והיוֹנים מתעופפות שוב, כמו אחרי המבול!

רוכל־השרוכים: השושנים נפתחו, והדשא קם לתחייה! הפולשים נעלמו!

הסמרטוטר: אין אף סרסור בשטח. מוכר הדגים אמר לי שלום.

(מרגע זה קולותיהם של בני החבורה אינם נשמעים. הם מדברים בינם לבין עצמם, בהתלהבות של שמחה. שפתיהם נעות, אבל רק קולו של החרש־אילם נשמע. הקיר שממול למבוא־הסתרים נפתח, ומתוכו יוצאות פּמליות של אנשים – אבל רק המשוגעת מסוגלת לראות אותם. במשלחת הראשונה – גברים נלבבים, חייכניים.)

ראש המשלחת: תודה לך, קונטסה. בזכותך שוחררנו. כתמורה על המשלוחים ששלחת למעמקים. אנחנו חברי הליגה להגנת החי. הנה זַ’ן קוֹרנֶל, שהציל את האיילות מִכְּלָיָה. הנה הבארון דֶה בְּלֵירַנְקוּר, שהיה איכפת לו על הדוכיפת. היה בַּרנַרדין סֶוֶנוֹ, שניסה להציל את הדוֹדוֹ במאוּריציוּס. לא היה עוף מטומטם ממנו בכל העולם. אבל הוא בכל זאת היה עוף. שלא ידע לעוּף. לא נותר לו זֵכֶר, חוץ מן הביצה הזאת, שנמצאה שם בתוך שכבה של נפט. הלילה אנחנו נושיב עליה דוֹגרת. כּולכם מוזמנים לטקס ההיבָּקְעוּת. עכשיו ניגש אל הכלב הפֶּקינֶזי של מאדאם קונסטאנס וּנגלה לו את שמו האמיתי.

(הם נעלמים. האחרים מוסיפים לנענע בידיהם, בלי לראות דבר. הם מדברים בלי קול. רק קולו של החרש־אילם נשמע:)

החרש־אילם: בדיוק כפי שאירמה אומרת: מה זאת אהבה? מִשְׁאֶלֶת־הַלֵב להיות אהוב.

(משלחת נוספת יוצאת ממעי־האדמה. גם חבורה זו חייכנית ונעימת־הליכות.)

ראש המשלחת: תודה לך, קונטסה, על הסיוע התת־קרקעי שלך. כּבר מזמן היינו ראויים לשיחרור. אנחנו חברי הליגה להגנת הצומח. תארי לעצמך, איזה עולם הפוך: להשאיר דווקא אותנו מתחת לפני הקרקע. ובעיקר, שהירקות הקטנים בּיותר יש להם השורשים הגדולים ביותר – ואנחנו חיינו שם בתוך ערבוביה נוראה. הנה אדון פַּסְטֵר, יְדִיד הַשְׂעוֹרה, שֶׁפִּיסְטֵר את הבִּירָה. והנה אדון ז’וּסְיֶה, שהביא לנו את הארז הראשון מלבנון. הוא מוביל אותנו ליער בּוֹלוֹנְיֶה, לַחֲבוש ארז פצוע. איזה פושע חרת בו את מספר הטלפון שלו.

(הם נמוגים.)

החרש־אילם: זה בדיוק כפי שאירמה אומרת: על כנפי הזמן, היגון עף ונעלם…

(משלחת אחרונה יוצאת מן המעמקים. חבריהָ דומים זה לזה דמיון מתמיה: קצת מסכנים, קצת קרחים, עם חֲפָתים ארוכים ובלויים.)

ראש המשלחת: תודה, קונטסה. למענך, רק למענך חזרנו. אנחנו האַדוֹלף בָּרטוֹנים של כל העולם כולו. גמרנו אומר להתגבר על מורך־הלב, שֶׁשִׁיבֵּש את חיינו וגם את חייך. שוב לא נברח מפני האהובים עלינו. שוב לא נלך שבי אחרי השׂנואים עלינו. אנחנו רוצים להיות יְפֵי־תואר, עם חֲפָתים בּוֹהקים. אנחנו מחזירים לך את האבטיח הזה, ואנחנו באים, קונטסה, לבקש שתהיי לנו לאשה!

המשוגעת (צועקת.): מאוחר מדי! מאוחר מדי!

(הבֶּרטוֹנים נעלמים. כל הקולות, חוץ מקולו של החרש־אילם, נשמעים שוב.)

פייר: מה מאוחר מדי, מאדאם?

אירמה: מה את אומרת, קונטסה?

המשוגעת: אני אומרת, שהם איחרו את המועד. הם יכלו לבקש את ידִי בָּעשׂרים ורביעי במאי 1880 – זה היה יום שני – כאשר הלילך פרח לפתע בְּפּוֹרְט־דֶה־לִילָה; או בחמישי בספטמבר 1887, כאשר הם דגו אִלְתִית וצלו אותה על הגריל על גדוֹת המַרְן; או, לכל המאוחר, בעשרים ואחד באוקטובר 1897, כאשר הצאר נכנס לפאריס. אבל הם נתנו לכל הימים האלה לחלוף בלי לומר לי מלה – ועכשיו מאוחר מדי! אתם, שניכם, התנשקו – ומיד!

אירמה ופייר: את רוצה שאנחנו נתנשק?

המשוגעת: כבר שלוש שעות שאתם מכירים זה את זו, נמשכים זה אל זו, ואוהבים זה את זו. עכשיו התנשקו זה עם זו, ומהר, אחרת יהיה מאוחר מדי.

פייר: מאדאם…

המשוגעת: תראו איך שהוא כּבר חושש, חושש מפני האושר, כמו כל בְּנֵי מינוֹ. נשקי אותו, אירמה. כּאשר שני אוהבים נותנים לרגע אחד ויחיד להיתקע ביניהם כּמו טריז – הוא גָדֵל ומתרחב, הוא הופך לחדשים, לשנים, למֵאות. אתם, כולכם, הכריחו אותם להתנשק. אחרת היא תיהפך, לנגד עינינו, לַמשוגעת מֵאַלְמָה, והוא – יצמח לו זקן לבן… בראוו! אה, אילו רק הייתָ לידִי לפני שלושים שנה, לא הייתי מגיעה למה שהגעתי היום. חרש־אילם יקר שלי, תשתוק. אתה מטשטש לנו את העינים. אירמה כבר איננה פנוייה לתרגם אותך.

אירמה (בזרועותיו של פייר.): הוא אומר שאנחנו מתנשקים.

המשוגעת: שום דבר לא נעלם מעיניו. תודה לך, חרש־אילם. ובכן, הפרשה נסתיימה. אתם רואים כמה שזה היה פשוט. בסך הכל צריך אשה שפוייה אחת לְסַכֵּל את סִכְלוּת העולם. אבל בפעם הבאה, אל תהסס, סמרטוטר. ברגע שתראה שהמפלצות שלך מאיימות שוב לפלוש – תזעיק אותי מיד.

הסמרטוטר: בסדר גמור, קונטסה, ברגע שאראה את המִפְלָץ הראשון.

המשוגעת: טוב, חבל על הזמן… (היא קמה.) אירמה, העצמות שלי, והקרביים שלי?

אירמה: הכל מוכן, קונטסה.

המשוגעת: אם כן, נעלה. בואו, ילדים, מחכה לנו עבודה חשובה. לא רק בני־אדם שוכנים בעולם הזה. הגיע הזמן שנדאג לַיצורים, שבאמת ראויים לדאגתנו.

(המסך יורד.)