¹

אדוני הנציב העליון וידידי,

הננו מקדמים בברכה את פני כולכם בברכה המסורתית: ברוכים הבאים! אנו מברכים את עולי הרגל, שעלו מקרוב ומרחוק ירושלימה לחג המצות. בחג חרותנו נוכל כולנו לחזור בשמחה על דברי נעים זמירות ישראל: עומדות היו רגלינו בשעריך, ירושלים הבנויה, כעיר שחוברה לה יחדיו. בימים כאלה אפשר לחדש את שבועתנו העתיקה: אם אשכחך ירושלים…

כמה מן הנאספים עתה במקום הזה יעלו על זכרונם את יום האוניברסיטה מלפני שמונה שנים, כשעמד הלורד בלפור ז"ל, בנוכחות קבוצה נבחרת של אנשי־רוח, על רצפת המקום הזה, שהיתה עשויה אז עץ, והכריז על פתיחתה הרשמית של האוניברסיטה העברית.

הבימה הזאת ותיאטרון־המעלות כולו נושאים עליהם א ת שמה של מיני אונטרמאיר ז"ל. במשך כמה שנים היתה היא פטרונן של האמנויות. וכמה מוסיקאים, ציירים, פסלים וארדיכלים הכירו לה תודה על האפשרות שנתנה להם להמשיך את למודיהם ולהתפרסם בעולם. רוחה היה ער לכל מה שיש בו מן היצירה, וחשבה לה לזכות רבה ולעונג נעלה את התמיכה בבטוי האמנותי האמתי. מסביב לביתה הגדול שבקרבת ניו־יורק הקימה תיאטרון־מעלות נהדר, בסגנון הקלסי, והוא מעוטר זרי פרחים חיים ונחלי מים, ובמקום־מקלט מקסים זה מצאו להם בטוי המוסיקה, הדרמה ואמנות־הרקוד. כל מעשיה היו מוקדשים לאמנים ולאמנות לשמה ועוד דברים שיש בהם רק מן הטוב.

ולכן טבעי היה שפנינו לפני שמונה שנים למר שמואל אונטרמאיר שיקים תיאטרון־מעלות למזכרת אשתו. תיאטרון המעלות כבר שמש לפתיחתה הרשמית של האוניברסיטה, אולם לפתיחת־האוניברסיטה הספיקו רק לחצוב אגף אחד ממורדות ההר הזה ולערוך את המושבים הנוכחים וגם את בימת־העץ, שאת מקומה ממלאה עכשיו בימת־אבן זו. אנו חייבים תודה למר קורנברג על זריזותו בהכנת תיאטרון־המעלות הזמני.

מאז נמשך ויכוח על צורתו הקבועה של תיאטרון־המעלות ובימתו ומצאו לטוב שלא לדחוק את פתרון השאלה הזאת. הנה לפניכם מראה רחב ידים, שכמעט אין דומה לו הוא המראה של מדבר בנימין היורד תלים תלים אל הירדן, בזרמו אל תוך ים־המלח, ואחריהם – הרי עמון ומואב. מה כבירות עלילות דברי־ימי־עולם שהתרחשו לנוכח גבעות־עד אלה מן היום ההוא שהאיש משה, אבי־הנביאים, ראה מעל הפסגה ההיא את הארץ עד היום אשר בנב ינופף האשורי ידו הר בת ציון, מימי ירמיהו מן הכהנים אשר בענתות הנמצאת בקרבת מקום עד ימי טיטוס הרומאי, שהקים על גבעה זו את מחנהו בבואו להחריב את הבית הגדול, מימי קבורתו של ניקנור האלכסנדרוני במקום הזה, שנתן את דלתות הזהב לבית־המקדש, ועד ימי הקמת האוניברסיטה הזאת, פרוזדור להיכל־התורה הגולה, השב עתה אל מכורתו.

ואולם הפרובלימה של תיאטרון־מעלות הלא היא להטות את עין המביט מהמרחב אשר מסביבו ולרכז את מבטו על בני־אדם, העוברים על הבימה הזאת – בני־תמותה החולפים כעב ואינם, ובכל־זאת יוצא לפעמים מקרבם שיר, דבר או מעשה, אשר ערך לו ויופי לחיי־האדם. אוי לו לאדם הניצב על הבימה הזאת ובשורה אין בפיו! כי הנה מאחור לו, לימינו ולשמאלו, משתרעים מראי־הוד, אשר בכחם להפנות ממנו את עינם ומחשבתם של הנקהלים.

זוהי הפרובלימה, שיותר מכל האחרים ספג לתוכו היועץ הטכני הנכבד של האוניברסיטה, מר לוי גרין. כמעט מדי יום ביומו בקר במקום הזה וקלט לתוכו את הוד המרחק והרוממות הטבעית וגם את ערכו ההיסטורי. סבורני שתסכימו לי, אם אומר שהוא וחברו לעבודה, מר בנימין חייקין, תפסו את הענין ונצלו את כל האפשרויות לטובה. הם גם נתנו לנו מתחת לבימה אולם מלא אור וחן למאתים וחמשים איש, והוא כבר היה לתועלת לאוניברסיטה. לשנים אלו אנו אומרים תודה מקרב לבעל בנין נאה זה, פאר לראשה של האוניברסיטה העברית.

חונכים אנו את הבימה הזאת ברננה ובנגינה בעת צרה ומצוקה לישראל. היהדות הגדולה של גולת גרמניה, אשר הרבתה כל־כך לתרום לטובת התרבות של העם הגרמני ושל היהדות, עומדת לפני סכנת כליה שיטתית. בהתחשב עם הלקח שנותנת לנו שלשלת־היסורים של דברי ימי ישראל, אפשר ואפשר להבין את האזהרות של חכמי התלמוד לבלי השתתף בתיאטראות ובקרקסאות של יון ורומא. “מודה אני ששמת חלקי מיושבי בית־המדרש ולא נתת חלקי בבתי תיאטראות”, ומורה אחר מצר על החזיון המוזר שבשעה שבית־המקדש חרב בתי תיאטראות של הגויים על תלם עומדים.

אבל אנו, היושבים בתוככי ירושלים, אל לנו לשקוע בהיסוסים. שם השעה היא שעת־הרס, ופה שעת־בנין. ובניה בשבילנו אין פירושה רק הקמת בנינים מחמרי אבן ולבנה, כי אם גם ניצולם של חמרי הרוח האנושית ליצירת תרבותנו וחנוכנו. אל לנו לפקפק, להיפך, אחד מתפקידינו הוא: להכניס מיפיפותו של יפת לתוך אהלי שם. האורטוריה שמציגים היום, “יהודה המכבי”, נכתבה על ידי איש גרמני בארץ אנגליה על נושא יהודי. העובדה שאנו מקדישים את תיאטרון־המעלות לדברי־אמנות, בלי שנאה בלב, בלי משפט קדום, אם גזעי ואם דתי ואם מדיני, עובדה זו היא לאחינו בגרמניה סמל של תקוה ועדוד.

יהי שלום בחילך, ירושלים, שלוה בארמנותיך; למען אחי ורעי אדברה־נא שלום בך.