¹

חברי! רושם רב עושה עלי קהל הסטודנטים העברים – של האוניברסיטה ושל התכניון– שנתאסף כאן, בעיר הקודש, לשם יסוד ארגון מאוחד, ברוכים הבאים!

קראתי בתשומת־לב את הכרוזים שהוצאתם בקשר עם הבחירות לועידה זו. עלי להגיד, שהכרוזים בכללם, תכנם כצורתם, מעידים על בגרות פוליטית. בין שאיפות הסטודנטים הנמנות בכרוזים נמצאת גם הקמת מעון, מועדון לסטודנטים על הר הצופים. איש בשורה אנכי היום. ברצוני לבשרכם שבימים האלה עלה בידינו להשיג למטרה זו מידי ישיש נפלא היושב בתל־אביב, ששמו יתגלה בזמנו, אולי גם בקרוב, סכום של 3.000 לא“י. סכום זה, נוסף על 2.000 הלא”י השמורות אצלנו למטרה זו, יאפשר לאוניברסיטה להקים בקרוב את המועדון של הסטודנטים, שכל־כך התפללתם לבנינו.

ברצוני להביע את שמחתי, שהארגון הזה כולל גם את התלמידים של התכניון. אינני יודע, מי פה מנשה ומי אפרים, למי ברכת הבכור ולמי ברכת הצעיר, איך שהוא, כתוב: “ישימך אלהים כאפרים וכמנשה” – גם על האחד וגם על השני להביא ברכה לכל העם. אני חושב, שגם התכניון וגם האוניברסיטה שואפים לאיזה אחוד, לאיזו אחדות, באופן שהתכניון ומוסדות אחרים בארץ יתאחדו בצורה זאת או אחרת, תחת השם “האוניברסיטה העברית”. ואני מקוה שיום זה בוא יבוא ולא ירחק היום.

אילו הייתם שואלים אותי: הסטודנט מהו? הייתי אומר: הסטודנט בכוחו למזג באופן מיוחד ונפלא שני דברים משתי קצוות – את הדבר הגדול, הכביר ואת הדבר הקטן, הזעיר. לו התכונה לחלום, לרחף באויר. והסטודנט צריך שיהיה בכל מקום ובכל שעה בעל מעוף, בעל נפש, צריך שיהיה עוז בנפשו ואומץ בלבו. עליו להאמין באמונה שלמה שבכוחו להתגבר על כל מכשול ופגע רע, אם רוחני ואם חמרי. עליו להתווכח על נושאים נשגבים, לראות את החיים פנים אל פנים ולומר: “אינני מפחד מפניכם, כי אתם משועבדים לי! לבי מלא רעננות ונעורים, כולי רגש ומחשבה, ואראה בכוחי־אני מה אפשר לעשות למען האמת היופי והחרות”.

ומצד שני, הרי הלמודים הם מסוג אחר, הם מורכבים מדברים פעוטים וזעירים. השיטה המדעית – והיא היא המטרה העליונה של למודיכם – דורשת דייקנות מופרזת. אין מקום בה לדבורים בעלמא ולמליצות. השיטה המדעית תובעת מאתכם לשבת על התורה ועל העבודה, להגות יומם ולילה בלי ליאות. העבודה הפילולוגית, למשל, דורשת תשומת־לב לכל מלה, לכל אות ולכל נקודה, ואין מוקדם ומאוחר בתורה. וגם במדעי־הטבע, הרי ההסתכלות בכל פרט ופרט היא היא עצם העבודה. הדבר הקטן שבקטנים חשוב כדבר הגדול שבגדולים, כביכול. ואין לומר כאן: אני סטודנט, אני סטודנט ואני מדבר על גדולות, חולם על עתיד של השגים גדולים לי ולאחרים, כשאגיע לזמן שאקח חלק בחיי החברה.

אלה ואלה דברי אלהים חיים. בשניהם צריך לטפל הסטודנט והסטודנט העברי ביחוד. עליו לחלום וללחום, לרכוש תורה, לתפוש עמדה, קו לקו, צעד אחרי צעד.

אנו זקוקים לסטודנט הזה. חיינו הם חיים בלתי־שלמים, הם חסרים רמה. אנו רגילים להסתפק ב“לא רע” או בטוב, והטוב כידוע הוא אויבו של הטוב ביותר. אמרו תמיד בארץ־ישראל: אם כן, מה אפשר לקוות כאן? די לנו במה שיש, היום טוב מיום אתמול! אין לנו קנה־מדה מוחלט. לכל הפחות בחיים האינטלקטואליים והרוחניים שלנו עלינו לשאוף למוחלט, לרמה גבוהה יותר, ואסור לנו להסתפק בפחות. ואם אנו מודדים את חיינו כאן לפי קנה־מדה זה, אנו רואים מיד מה נמוכה המדרגה שעליה אנו עומדים. מוסדותינו העליונים חייבים לדאוג להרמת המדרגה, הגובה, הרמה של חיי הסטודנט, ובדרך זו יורמו גם חיי הכלל.

אם תרשו לי אוסיף עוד דבר. כשאנו יושבים כאן, בארץ־ישראל וחולמים על קנינים רוחניים גדולים ונשגבים שלנו, חייבים אנו, לדעתי, שלא לשכוח גם את ערכי האנושות כולה. חלילה לכם, סטודנטים עברים, לשקוע כל־כך רק בלאומיות עברית עד שתשכחו את האנושות. חלילה לנו לחשוב שרק אנחנו הננו עם סגולה ושאין אומה אחרת מבלעדינו. עצם העובדה שאנו יושבים בארץ־ישראל, שהכינו פה שרשים, מטילה עלינו את החובה ונותנת לנו את האפשרות, להיות יהודי ואדם כאחד, יהודי־אדם, אדם־יהודי. מה שעל אחינו לעשות בגולה לשם קיומם, אין עלינו לעשות כאן בכמה מקרים. בארץ־ישראל יודעים אנו חרות פנימית, חופש רוחני וכאן מותר לנו לחלום על אנושות, על השתתפות בשחרור בני־האדם.

חברי! בעצם גמרתי מה שהיה לי להגיד, אלא שחובתי לנגוע עוד בשאלה אחת כואבת ואתכם הסליחה. אין לשכוח שהחיים מורכבים לא רק מהתוכן, שהוא אמנם העיקר, אלא גם מהצורה. צורת־החיים אף היא חשובה מאד. לפני אילו ימים ספרו לי באוניברסיטה על מקרה כזה. ידוע לכם שאנו סובלים בגלל המחסור באוטובוסים בשעות ידועות. יש לנו אמנם נפוליאון לאותו ענין, ובכל זאת גדולים הקשיים, ביחוד ביום גשם. והנה קרה דבר כזה: האוטובוס היה מלא סטודנטים ואחד הפרופיסורים, לא מבין הצעירים ביותר, נכנס לתוך האוטובוס ואמר: רבותי, אני נמצא כאן כבר שש שעות ואני עיף מאד, אולי מישהו מכם ימסור לי בטובו את מקומו. רבותי! אף סטודנט אחד לא קם לפני מורה זקן; לכך אני מתכוון בהערתי על צורת־החיים.

ברצוני לסיים את דברי בברכת עבודה פוריה. על הסטודנט להתווכח, לחלום, להלחם, לפעול, להרים גם את קולו, אבל לא לפי דרכי השוק. אזרח הוא ברפובליקה של המדע, שומר על הצורה של החיים כשם שהוא שומר על תכנם. ואם שומרים על הצורה, אפשר להתווכח ולהלחם על כל שאלה, ולהשאר בכל־זאת ידידים, גוש אחד של סטודנטים עברים בארץ העברים.