רקע
יהודה ליב מאגנס
סיום המחזור הרביעי

1

אדוני הנציב העליון, ידידי.

בשנה שעברה, ביום חג זה, ישב אתנו במקום הזה גדול בישראל, משורר, חכם, חוזה – חיים נחמן ביאליק ז"ל! היום נשאר מקומו ריק, ובחיי עם ישראל ובחיי האוניברסיטה העברית בכללם ישאר חלל ימים רבים. איש כמוהו מופיע על במת־חיינו רק אחת לדורות. ואנו שזכינו להכיר אותו פנים אל פנים ולשמוע מפיו את דבריו, דברי אמת וחסד, שומה עלינו להמשיך את מפעלנו ככל האפשר ברוחו ובדמותו. אין יום עובר עלינו מבלי להרגיש באסון שקרה לנו בהלקחו מאתנו. כולנו מלאים תודה על כל מה שנתן לנו, וכל העדה מבכה את הסתלקותו מן המחנה.

לוקח מאתנו השנה לא רק משוררנו וחוזנו, כי אם נפל גם השר בישראל – בנימין זאב רוטשילד ז"ל. לפני יובל שנים הראה את עצמו כאב לישוב החקלאי בארץ, ולפני מלחמת־העולם – כאב גם לאוניברסיטה העברית. הוא היה הראשון מבין כל מנהיגי הדור ועשיריו, שהבטיח לתמוך בידי הא לכשתווצר. הוא הוא שתרם כספים לבנין המכון לחימיה וכשנגשו ליצירת המכון למדעי היהדות לפני יותר מאחת־עשרה שנה, היה הוא הראשון שנתן את ידו לדבר.

יהי זכרם של שני עמודי־התווך לברכה לאוניברסיטה העברית!

לא אלמן ישראל! החיים הולכים ובאים ורואים אנו את נצני הדור החדש בוקעים ועולים.

לפני עשר שנים, בחודש הזה, ישבנו בקבוצה של שלושה אנשים, פרופ' מרדכי מרגליות ז"ל מפילדלפיה, פרופ' מיכאל גוטמן, יבדל לחיים, לפנים בברסלאו ועכשיו בבודפשט, ואני אתם. ובקרן־זוית של אחד חדרי הבנין לחימיה רשמנו לפנינו את שמותיהם של אלה שרצו לשמוע לקח במדעי היהדות. הראשון שעמד בתור, הראשון ששמו נרשם אז, יושב לפנינו עכשיו כבוגר. הוא וחבריו ידעו אז, שהכניסה לתוך כתלי הבית הזה אומרת התמסרות לתורה לשמה. לא ניתנה להם כל הבטחה שיפיקו תועלת מעשית איזו שהיא מלמודיהם – לא בחינות, לא גמר, אף לא תואר אקדימי; ואחריהם באו במשך השנים עוד תלמידים, בני גיל שונה ומארצות שונות.

ואף־על־פי שעכשיו מסודרת ההוראה לפי מערכת שעורים קבועה ומתקיימות בחינות ומוגשות דיסרטציות וניתן גם תואר אקדימי, אני מרגיש לחובתי להכריז קבל עם ועדה, שרמת־הלמודים לא נפלה, ונהפוך הוא, עלה עלתה, ושהיחס ללמודים נשאר כבראשונה – כמו לתורה לשמה. אות לכך הוא, ראשית כל, המספר הקטן של הגומרים; הלא ידוע, שמאה נכנסים לתורה ורק אחד יוצא, והתבוננו־נא לגילם של אחדים מהם ותראו שיש ביניהם כאלה שנשארו בתוך כתלי הא שבע, שמונה, תשע, עשר שנים, אף־על־פי שיכלו לגמור לפני שלוש, ארבע שנים. וכמעט כולם אומרים להמשיך כתלמידי־מחקר. ואיננו אומרים די, כי כוונת כל חבר המורים והעובדים המדעיים היא, לעמוד על משמר המדע ולהוסיף להעלות את רמת הלמודים.

כמו שיש בין גומרי השנה ותיקים, כך נמצאים ביניהם גם צעירים מאד, וחושב אני, שאפשר להגיע לידי אותה מסקנה גם ביחס לצעירים: גם הם למדו וממשיכים את למודיהם לשם שמים, מתוך אהבה יוקדת למדע, מתוך התשוקה לפתוח את ספר־החיים הגדול ולרדת לתוך עמקם של דבריו, מתוך שאיפה נפשית לדעה ולחכמה ולדברי־אמת.

בין הצעירים שבחבורה אנו מקדמים בברכה כפולה ומכופלת את השנים שבאו אלינו לפני שנה מהאוניברסיטאות שבברלין וקנינסברג. הם עמדו שם חצי שנה לפני גמר חוק הלמודים. נשאל־נא את פיהם על דבר רמת הלמודים כאן, אם אפשר להשוות אותה ללמודיהם שם. ודאי שאין לנו כל המקצועות הדרושים אפילו לאוניברסיטה זעירה, ודאי שחסרים אנו כל המכשירים והתחמושת הנחוצים לעבודה מדעית שלמה ומשוכללת; אולם מה שקבלו כאן עומד על הגובה, למרות דלותנו. ובטוח אני, שהתואר שמקבלים הם היום, התואר “מוסמך למדעי הרוח” – Magister Artium אינו נופל בערכו במובן המדעי מהתואר “דוקטור לפילוסופיה” שסרבו לתת להם בברלין ובקניגסברג. וכן בטוח אני, שהתואר שמקבלים הם כאן באוניברסיטה קטנה, אבל באוניברסיטה שלהם, באוניברסיטה העברית, יש בו משום יתר כבוד להם ויתר תפארת לעמם.

בימים אלה, כשנרשמים כאן סטודנטים צעירים למאות, עלינו להעמיד לנגד עיניהם את רצון הברזל שלנו לבלתי תת לאוניברסיטה לרדת מרמתה. כמו שלא הסתפקנו עד עכשיו רק במספיק ובטוב, והתאמצנו להגיע למעולה, כן לא ניעף ולא ניגע מלהעפיל מעלה מעלה. בתעודת־בגרות ביד אפשר להכנס ולהתחיל, אבל רק בעבודה ללא־ליאות ובהתמסרות יומם ולילה אפשר לצאת ולגמור; והאוניברסיטה תוציא בלי רחמים מתוך כתליה את כל אלה שאינם מתמידים ושוקדים בלמודיהם – עינינו לאיכות נשואות ולא לכמות בלבד.

כאויר לנשימה כן זקוקה הארץ לנושאי דגל האיכות. חיי הצבור וחיי הפרט אינם במזל של עליה, כי אם במזל של ירידה, וחיינו־אנו ועתיד עמנו וארצנו זקוקים לסטודנט העברי האמתי, שילמד באוניברסיטה את השיטה המדעית הקפדנית, הטהורה והנאוה.

כמעט כל הגומרים של מחזור זה בדעתם להיות למורים, מורי־דרך בבית־הספר ובספרות – כוונתם היא לעסוק בקנינים הרוחניים ולהפיצם ברבים. בפרשת השבוע הזה כתוב: לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו, וחז“ל פירשו את המלים “מחוקק מבין רגליו”, שלא יסור מיהודה המורה, שתלמידים רבים יתאבקו בעפר רגליו. אף־על־פי שיש ביניהם אנשים שהוציאו כבר ספרים ומאמרי־מדע ודברי־שיר, ואף־על־פי שכל אחד מהן טעם כבר את טעמו של המחקר, וכמעט כולם ימשיכו לעסוק במחקר, הן בתוך האוניברסיטה והן מחוצה לה, אעפ”י כן יש ביניהם מלמדי תינוקות, מורים בבתי־ספר עממיים; כולם אנשים פשוטים, צנועים, שלא נכנסו לאוניברסיטה לשם שיפור מצבם החמרי, כי אם לשם שיפור כוחותיהם בעבודת הקודש שלהם בתוך העם. כולם מודים שהפיקו מלמודיהם תועלת רבה גם בעבודת ההוראה שלהם, כי הם מועילים להם לעצם ההוראה ולהכנת החומר. יש להם בטחון עצמי, שאין בו מן הספוק הרוחני בלבד, כי אם גם מן התועלת המעשית. כל זה צריך לשמש לנו אות, שלכל תכנית ההוראה והמחקר עלינו לתת ככל האפשר כוון של הכשרת התלמידים לחיים מעשיים אבל בשום פנים אין לעשות זאת על חשבון הרמה הגבוהה של ההוראה והמחקר. אלה שמחפשים כאן רק תועלת מעשית, אין מקומם אתנו.

ימים אלה של שפע מדומה אינם משפיעים על המוסמכים היושבים לפנינו. מובן שהם רוצים להתפרנס ודורשים גם תנאי־חיים של כבוד, אבל אינם שואפים לרווחים ולעושר. שמחים הם בחלקם, שזכו ללמוד וללמד, להעמיק את למודיהם ולהגדיל תורה ולהאדירה.

ולשואלים את השאלה החמורה: “מה יהיה עם גומרי האוניברסיטה העברית”? זאת תשובתי: עלינו לחנך את דור הסטודנטים לאהבת התורה לשמה, ולעשותו חדור ההכרה, שעליו לעבוד עבודת־הקודש בתוך אחיו – אחת היא מה המשרה ומה התשלום.

יודעני, שבארצות אחרות זורמים לתוך אוניברסיטאות סטודנטים מתוך שכבות עליונות רק לשם השגת קולטורה. עדיין אין לנו ב"ה שכבות עליונות; כל אחד הוא בארצנו שוה לרעהו, ואחת היא מאין מוצאו ומה מלאכתו. על הסטודנט העברי, על גומר האוניברסיטה העברית להיות כמו שנקרא ברכת יוסף בברכת יעקב אבינו: נזיר אחיו, – עליו להתודע אל אחיו, לעבוד בתוכם ולקחת חלק בשמחתם ובסבלם, ובה בשעה לפרוש משכרון הקנינים החמריים. אם כן יהי, אפשר לצפות ליום, שמאות ואלפים יצאו מהאוניברסיטה העברית וימצאו בתוך החברה שלנו את המקום הפשוט והצנוע שהם מבקשים לעצמם – ראשיתם מצער בחברה ואחריתם ישגה מאוד. – המסורת של רבי יוחנן וחבריו שמשה לנו במשך דורות רבים מופת וסמל, ואם נשאר נאמנים למסורת הזאת נוכל לפרש בימינו את הפסוק: “ומי יתן כל עם ה' נביאים” – מי יתן וכל עם הספר הזה מגדול ועד קטן, יהיה עם אוניברסיטאי.

אתם, חברי, השנה קבוצה של שבעה־עשר, כמנין טוב. ואת המלה הקטנה הזאת “טוב” הייתי רוצה שתקחו אתכם כצידה לדרך, – יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך – אמנם יגעתם הרבה וחייתם בקב חרובין, ומי יתן כי תאכלו יגיעכם זה באושר וטוב. טוב טעם ודעת למדני – במלים אלה פונה אליכם העם כולו, זה העם הדורש תמיד טוב טעם ודעת, ומצאתם חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב – ומי מכם לא יחפוץ חיים ולא יאהב ימים לראות טוב?

והנני משביע את כל אחד מכם בעמוד רגליו במקדש מעט זה: סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו!



  1. באולם בית־הספרים, האוניברסיטה העברית. י“ב בטבת תרצ”ה (19 בדצמבר 1934).  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48467 יצירות מאת 2698 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!