ה’תרע"ג. אחרי משפט בייליס

בנוהג שבעולם הרבנים מדור הישן לבקש הסכמות על ספריהם. רב, אשר טרם יצא טבעו בעולם מחבר ספר תלמודי, ובחפצו להדפיסו שולח הוא את כתב –היד “לגאון הדור” לבקש ממנו הסכמה. המחבר כותב בראש מכתבו לגאון הדור את תארי הכבוד" עמוד הימני, פטיש החזק, עוקר הרים וטוחנן זה בזה וכו' וכו‘," ובסוף מכתבו הוא חותם כ"ד הצעיר באלפי יהודה, אסקופא הנדרסת וכו’ וכו‘. וגאון הדור נותן הסכמתו על הספר המונח לפניו וכותב: כן בא אלי האי נברא… עיינתי בספרו ומצאתי בו דברי טעם, דברים הראוים למי שאמרם… וכו’ וכו'.

ומכל דברי ההסכמה הזאת מבצבצות ועולות המלים המזהירות מבין שורותיהם “חזו מאן נברא רבה דקא מסהיד עליה!”

אינני יודע ואינני רוצה לדעת באיזה דור ובאיזה זמן מן הזמנים התחילו המחברים לבקש הסכמות על ספריהם. את החקירה הזאת אני מניח לאחרים להתגדר בה. ידרשו ויקבלו שכר. כשאני לעצמי אמַּר לחקירה אשר כזאת “לא היא ולא שכרה!” אינני רוצה לטפל בדבר שאיננו חביב עלי. הן גם ענותנותו של המבקש הסכמה וגם גדולתו של הנותן אותה חשודות גם שתיהן בעיני. לפעמים נדמה לי כי זה החותם “אסקופא הנדרסת” מתגאה עד מאד בענותנותו היתרה והוא מתברך בסתר לבבו כי כרוב גאוניותו רבה ענותנותו;כי באמת הוא איש שכל הגאונים היו צריכים לפנות אליו אלא שעוד לא יצאו לו מוניטין בעולם. כי על כן הוא מתכנס ומצטמצם בקליפה צרה של הומט למען יוסיפו הרואים להשתומם על חכמתו בצאת ספרו לאור, ואז יחישו יתקבצו אליו כל ראשי הקהלות הגדולות, ימהרו להוציאהו ממחבואו הצר, להושיבהו לכסא הראוי לו ולשים על ראשו עטרה, שהיא הולמתו;ואז יהיה הוא “הפטיש החזק” ואליו תדרושנה ה“אסקופות הנדרסות”.

אמנם פעם פגע בי מחבר שכזה, בבואו אל אחד “הגאונים” וספרו בידו. הוא התרפס לפני הגאון כספק-אדם ספק-תולעה, וכמו מתנצל הוא על הויתו. אמנם בצאתו מעל פניו רחף שחוק-התולים על שפתיו והוא התמודד וכמו גבה פתאום גובה ענק. אז צלחה עלי רוח רעה, אז התעוררה בי תשוקה לא טהורה להתגרות בו ולשלוח בו חִצִים בוטים.

עד היום הזה צר לי על אשר הסבותי להדאיב את לבב האמלל ולחתות נחלים על ראשו. ועוד יותר אני מצטער כי הוא בעניו החריש ולא השיבני מאומה. אבל מה אעשה ומעודי נטועה בלבי טינא מסותרת כלפי מבקש הסכמה. אני מרגיש כי גם הבא לדרוש את ההסכמה וגם הנותן אותה אינם מפיצים ריח נחוח;אני מרגיש כי אם אין בנותן ההסכמה טעם לשבח, יש במבקש ההסכמה טעם לפגם, הן בכל אופן אות הוא כי נפשו פעוטה וחסר אונים הוא לבטוח במעשיו אשר הוא עושה, וחדל כח הוא לקום ולעמוד על דבריו אשר הוא דובר.

שני פתגמים לנגד עיני. הפתגם האחד הוא “אם הראשונים אנו כבני אדם, ואם הראשונים כבני אדם אנו כחמורים.” והפתגם השני הוא “יכול כל אדם להיות כמשה”. שני הפתגמים האלה נאמרו בזמנים שונים ומפי אנשים שונים. ואני מצייר לי בדמיוני כי בעל הפתגם הראשון היה איש רפה כח, מתאבק בעפר רגלי כל מי שגדול ממנו בקומה או בשנים, הוא אסקופה הנדרסת, איש המבטל את אישיותו תכלית ביטול ובעל הפתגם השני היה איש בריא וחסון, בריה בפני עצמה אשר אישיותה גדולה וחזקה, בריה מפרקת הרים ומשברת סלעים.

יכול כל אדם להיות כמשה – אם רצונו כביר ואיננו זקוק לשום הסכמה.

ובכל זאת כל ליצנותא אסורה. היום אולי שקלתי למטיפסי בהאי עלמא על לגלוגי במבקשי הסכמות מדור דור. הנה הרגזתי את הרוחות ממנוחתם והמה סבוני בדבורים, והמה שולחים בי חצי לשונם. הנה לפני המון רב אשר כלם באו ותלמודם בידם, וכלם הם הולכים לבקש הסכמות. ובתוך ההמון הזה שני אנשים זקנים לבושים מעילים לבנים ופניהם עוטים אור. גם הם באים וספריהם תחת אצילי ידיהם. ואנכי נבהלתי מראות כי אלה שני האנשים הזקנים מובלים בידי שוטרים מזוינים, אשר דמות שעירי תפתה למו, אל בית פרופיסור אחד בפטרבורג לבקש ממנו הסכמה.

עוד קם בי רוח ואנכי התגנבתי חרש אל אחד השוטרים, ואחרי שנתתי אל כפו שטר ירוק ואחרי שהאיר אלי פניו, שאלתיו בקול דממה דקה לאמר: הגד נא לי אם ידעת, מי ומי האנשים הזקנים האלה? אם לא אשנה בשפטי על פי הכרת פניהם הלא אלה המה שני הפילוסופים היונים, אריסטו ואפלטון, אלה חסידי אומות העולם.

“חלילה לא ולא!” – השיבני בשחוק של שר משחית – “הלא אלה הם שני יהודים אשר בחייהם היו נקראים בשמותם: משה ורבי עקיבא. אנחנו כבר היינו בבית הכומר המלומד פראנייטיס והוא שלחם מעל פניו ולא רצה אפילו לעיין בספריהם. הנה זה הכומר המלומד כבר שמע מפי מומר כי אין בספריהם אלא תורות ומצות על דבר הדקירה של ילדי נוצרים ושמוש בדמם לחג הפסח. עתה הננו מובילים אותם אל בית פרופיסור ללשונות הקדם ונשמע מה בפיו.”

ולמשמע הדברים האלה מתנפל אני מלא קומתי ארצה, כובש פני בקרקע ולבי מחשב להבקע…

ויהי בנוח לבי מעט מעצבי ומרגזי, ויהי כשוב רוחי אל קרבי, אז בהגיגי במשה נזכרתי דברי האומר כי “משה כתב ספרו וספר איוב” ואני מוציא את ילקוטי הקטן מחיקי ואני רושם בו מאמר בנוסח כזה: אלמלא כתב משה לישראל אלא ספרו בלבד כבר היו נגאלין. ואני מוסיף עוד נוסח אחר במלים יותר פשוטות: אלמלא כתב משה גם ספר איוב לישראל לא היו אף העזים שבאומות מעיזים פניהם להקימו מקברו ולכוף אותו לילך אל “כהן עם הארץ” ואפילו לא אל “ממזר תלמיד חכם” ולדרוש הסכמה על ספרו.

אי מזה עלו ההגיונות האלה על רוחי? האם מפני שאיוב לא היה ולא נברא אלא משל היה לעם ישראל?

אינני דורש סמוכין, ובמשלים אינני מוצא מעודי כל חפץ. בכל זאת כמו תקפני הרעיון הזה ולא יתנני השב. ואני שב והוגה: איוב החזיק בדעת-תומתו כל ימי ענותוֹ, וגם כל התוכחות והחלקות של “רעיו ומאהביו” לא הצליחו להעבירהו מדעתו זאת. על כן שב באחרית הימים כבודו אליו. ואם משל היה לעם ישראל, מתי יהיה קץ הפלאות, מתי נחדש גם אנחנו ימינו כקדם?

או הנצדק? הלא אנחנו בעצמנו עשינו את עצמנו, זה שנים רבות, כאסקופות הנדרסות לאחרים הנופלים ממנו גם בחכמה וגם ביושר לבב;הלא אנחנו, בני עם עתיק יומין, מתכנסים זה שנים רבות ומצטמצמים בקליפה של חומט וזוחלים כרמשים אל עמים צעירים ממנו לבקש מהם הסכמה על זכות קיומנו. אמנם כל עוד היה רוחו של ישראל אמיץ וכחו חדש עמו, כל עוד קם בו רוחו לדעת את ערכו, אז גם בהיותו כלוא במבואות צרים וחבל אויבים סבבוהו ויחדשו כעשם עמו יום יום; אז לא בקש כל הסכמה על יהדותו ועל משפט הויתו;אז בדבר עליו אחד מחסידי אומות העולם טובות, לא היה אמנם כפוי טובה, אבל בסתר לבבו שחק, בדעתו בנפשו כי יהדותו העתיקה איננה זקוקה לכל הסכמה מן החוץ. אולם מאז רפה רוח ישראל, מאז קמה ההתבוללות לעשות בו שמות ולהצינהו ככלי ריק, מאז פג ריח היהדות וטעמה נמר, מאז החלו היהודים להתפאר על שקר כי כבר חדלו מהיות עם והם אינם אלא “בני דת משה;” מאז כמו חזרו על כל האומות לבקש הסכמה על היהדות. “וליהודים היתה אורה ששון ושמחה ויקר” בכתוב אחד הפטישים החזקים אשר באומות העולם: כן באו אלי הני גוברין יהודאין… עיינתי בספריהם ולא מצאתי בהם כל פלסתר אף לא דברים שאינם ראוים למי שאמרם, וכו' וכו'…"

והיה אם תשאלוני ביום הזה: “מתי יהי קץ הפלאות?” אענכם: “בבוא הקץ לבקשת ההסכמות;”