רשם-מסע.
“בובריקא! חמשה רגעים!” – קרא מנהל מסע-החפזון, העובר מלבוב ועד העיר איצקני אשר על גבול ארץ רומניה. היום יום תשיעי לחדש ניסן ה' תר"נ… והשעה השעה השביעית בבקר. הבקר בקר-עבות, בקר יום סגריר. זה כיום תמים יורד שלג על הארץ. הקור איננו חזק עוד ותפותי השלג לא יהיו עוד לכפור. כבר עצור די חם בשכבת האדמה וכמעט יגע בה השלג ונמס והיה למים. אולם האויר הקר והלח חודר מבעד לעצמות ומפיל עצלה על כל יצורי הגו. רפיון, שיש בו קפאון, יבא בדמי עורקי האדם ורגש מלא מחמצת יבא בלבבו. גם מראה השממון אשר מסביב, המראה הכהה אשר לכל התולדה בְהָחֵל האביב תקופתו, מראה הרפש המכסה את פני האדמה, מראה כל היקום הבוכה, יעיר בקרבנו יליל-כליות, ואף את פנינו יקלקל. אז יתאו האיש לאיזה דבר המגרה את העצבים, לאיזה מחזה המושך את הלב ומעירו מתנומתו.
כמעט תחל המרכבה לעצור בעד מרוצתה ולהתנועע בכבדות עד בואה אל התחנה, ורבים מן הנוסעים כבר התעוררו לקום ולהביט בעד חלוני תאי מושבם אל בית הנתיבות לחזות ביוצאים מן המרכבה ובבאים אל תוכה. רבים מהם יודעים מאז, כי יש אשר בעמוד מסע החפזון על התחנה הזאת לא יצא ולא יבא בו כל איש, בהיות בובריקה עיר קטנה ורוב יושביה לא יאהבו חפזון ולא יאבדו מאומה בנסעם במרכבה ההולכת לאט כי על כן חסים המה על יתר התשלומים במסע אשר כזה. גם רחוקה היא העיר מבית הנתיבות ולא יראו אותה הנוסעים במרכבת הקיטור בלתי אם את ראשי המגדלים אשר לבתי כנסיות הנוצרים ואת ראש המגדל הקטן אשר לבית מועצות הזקנים. וגם את ראשי המגדלים האלה לא יראו היום היטב מבעד הערפל, המכסה את עין הארץ. בכל זאת באפס ענין תהי למו גם העברת היד הימנית על חלון התא, להסיר מעליו את האד הלח, למעשה, והמה מפהקים ולוטשים עיניהם אל בית הנתיבות.
אמנם היום נמצא למו מחזה קטן. עוד בטרם עצרה המרכבה בעד מרוצתה ראו מרחוק ארבעה אנשים עומדים על הככר אשר לפני בית הנתיבות. האחד איש יהודי גבה קומה ודל בשר, בעל פאות ארוכות וזקן חד וארוך ובגדים ארוכים, והשני נער קטן כבן עשר שנים וגם הוא דק בשר וגם פאות ראשו כבר ארכו ויורדות כשני תלתלים בודדים לשני עברי לחייו, ושתי נשים מלובשות מחלצות, האחת אשה עבה כבת שלושים שנה, והשנית עלמה צעירה ורכה כבת שמונה עשרה שנה. האשה העבה, בראותה מרחוק את המרכבה, תמהר להרים את הנער על זרועותיה ולהעתיר על פניו נשיקות אין מספר. וגם הצעירה תשקהו. שתי הנשים הן הנוסעות. הנער מְעַוֵּת פניו כמו יש את לבבו לבכות ואביו ירחמהו וישקהו גם הוא. פני היהודי גבה הקומה שוחקים בתתו את ברכתו להנוסעות, אבל לא יושיט ידו למו את ידו. הוא ירים את הנער על זרועותיו, למען יראה היטב את פני אמו ואת פני העלמה בשבתן במרכבה. ובשומו נשיקה עזה כחותם על לחיו הימנית יאיר פניו לאשתו, וכמו יאמר לה כי תחשוב זאת לה גם היא לנשיקת הפרידה, באשר נפשה יודעת מאד כי לא יאות לאיש כמהו לעזות כזאת לאשתו לעיני זרים.
שתי הנשים נגשו עד לפני המרכבה. ביד האשה העבה מלתחה קטנה וביד העלמה תבת-ניר גדולה, אשר פתיל אדום צמוד עליה. הן נחפזות לבוא אל תוך המרכבה. בכל זאת סוקרות רגע עיניהן על פני הנצבים אצל חלונות התאים וכמו תבחננה לדעת את מי תארחנה לחברה. כמעט כל הנצבים כבר חדלו לפהק והמה נכונים איש איש לפתוח את דלת תא מושבו ולקדם את פני הבאות. פנים חדשים וענין חדש המה מבקשים. אולם הנשים כבר מצאו את אשר בקשו גם הן. הנה אצל אחד החלונות נצב עלם צעיר כבן תשע עשרה שנה. הוא כורך את ה“רצועה” על שני קצות תפלין של יד ובעשותו מעשהו מציץ גם הוא מן החלון. מבטו שונה ממבטי האחרים. מבטו הוא רק כמו מן העינים ולחוץ. הוא איננו מבקש לו מחזה אשר יקח את לבו, כי לבו ער בתפלתו אשר זה עתה גמר ושפתיו עודן נעות בחזרו על שלשה עשר העקרים, כדרכו יום יום. ויהי כאשר פתחו הנשים את דלת התא, אשר ישב בו עד עתה לבדו, למען יוכל לערוך תפלתו באין מפריע, ויסוג רגע אחור לבעבור תת אותן לבוא. וכאשר העמידו אשה אשה את מלתחתה ואת תבתה על המפתן בביאה מהר הוא לקראת החפצים להעמידם על ספסל המושב, כמו יאמר לקיים מצות “עזוב תעזוב”. ואחרי עשותו מעשהו לקח מושבו מקצה השני בפנה, מבלי פנות אל הבאות. גם על “תשואות החן”, אשר נתנה לו האשה העבה, לא השיב דבר, ואף את ראשו לא הגיע לעמתה; בעזוב המרכבה את התחנה פתח העלם את מלתחתו ויוצא ממנה בקבוק קטן וצנצנת קטנה וימלא את הצנצנת יין דגן ויברך עליו וישת. אחרי כן הוציא בקבוק גדול וכוס גדולה וימלא את הכוס מים ויפתח את חלון התא ויטול את ידיו בחוץ וינגבן במטפחת גדולה, אשר הוציא מאמתחת בגדו; ובנגבו את ידיו ויאמר “שאו ידיכם קדש” הרים כמעט את כפיו למעלה ויברך על נטילת ידים, ויברך על לחם הסלת אשר הוציא ממלתחתו, ויאכל. אחרי כן סגר את החלון ויוצא כחצי עוף צלוי ויאכל ממנו דיוֹ. ואכילתו לא אכילה גסה היא. רק פת שחרית הוא אוכל. ופת שחרית הוא אוכל זה ימים רבים בכונה יתרה, באשר כן הגידו החכמים, כי היא מבריאה.
בכל עת אכלו ישבו שתי הנשים מנגד ולא פתחו פיהן לדבר אשה לרעותה דבר. כמו אחזה הצניעות בכל פנות התא ותהי יראת כבודה על פניהן ולא ימלאן לבבן לחלל אותה בשיחה בטלה. אך בראותן, כי הוא לא יפנה אליהן ערבה אשה אשה את לבבה להתבונן אליו. רַוָק הוא. את זאת כבר ידעו, באשר לא היה מעוטף בטלית בעת תפלתו. והוא עלם בריא, רחב כתפות וטוב תאר. בגדיו טובים ונקיים, וכל הליכותיו הליכות בן-עשיר ותופש תורה, אשר ערכו לא נכחד ממנו, ולפעמים תזוה גם דעתו עליו בעשותו מעשה זקנים. הלא זקן גם הוא באשר קנה חכמה.
ועת הדומיה לא ארכה. בברכו ברכת המזון כבר התלחשו אשה באזני רעותה – וכבר התלחשו על אודותיו. האשה העבה כבר חשבה את עצמה “לאשת כבוד” ועל עלם צעיר כזה תביט כהבט אם על בנה. “היא תדאג לו, באשר אמו איננה אתו. הן גם לה בן. בהגדלו יהי גם הוא כמהו. אולי יסע פעם גם הוא לבדו והיא רחוקה ממנו ועינה איננה פקוחה עליו לשמרהו”. העלמה שחרה את פניה חרש לבוא עמו בדברים, למען דעת מי הוא. הדברים האחרונים התמלטו מפתחי פי העלמה, כמו מבלי מחשבה תחלה, ופניה האדימו מאד. ועל שפתי האשה העבה נראה שחוק קל. גם היא מתאוה לדעת מי הוא, אבל הפנים המאדמים, אשר לרעותה העלמה, העירו בקרבה שחוק כליות, שיש בו גם רצון רב. אך כמעט אמרה בלבבה לפתוח שפתיה עמו הוסיפו גם לחייה אודם ושפתיה העבות עֻבְּתוּ עוד יותר וכמו צָבוּ. פתאם עלתה המחשבה על לבבה, כי הוא איננו עוד נער קטן וגם היא טרם באה בימים. כמעט חרה לה רגע על העלמה, כי אותה לא תחשוב עוד לצעירה כערכה, וכי על דעתה היא כבר תוכל ותדבר את כל איש בשער ולא תבוש.
עד מהרה יצאו שתי הנשים בשלום ממבוכתן. אחרי כלות העלם את ברכת המזון פנה פתאם אליהן. כבר נתן לד' את אשר לו ועתה “שבקיה לחסידותיה”, וכמו נהפך והיה לאיש אחר. הן לא נער בטלן הוא. גם הליכות עולם הוא יודע. ראשית דברו היתה על אדות השלג היורד בימי האביב. השיחה איננה מלבבת מאד, אבל קולו ערב, והוא מתבל את שפת היהודית-הבלולה בפתגמים אשכנזים, המתאימים אל הענין, עפעפיו יישירו נגדו בדברו, והוא לוקח דברים עם הנשים כמו היה להן מכיר ומודע מתמול שלשום. הלא יהודי הוא וגם הן יהודיות. הוא פנה אל האשה העבה ויגד לה כי ראה את בעלה ואת בנה על התחנה וכי לבעלה תאר איש מכובד, ובנה נער רך ויפה הוא. פני האשה העבה התאדמו מעט, אולם לא ארכו הרגעים והיא כבר הרבתה שיחה. היא ספרה באזניו את רוב תולדות חייה ואת דבר נשואיה ותהלל את בעלה על כל תהלה ותברך את בנה יחידה על כל ברכה.
“בת הגביר אבן-שושן מעיר ק. אַת? וזאת העלמה היא אחותך?” הפסיק העלם פתאם את שיחתה, ויתבונן בפני העלמה והנה האדימו מאד.
“הכי אתה יודע את אבינו?”
“אינני יודע אותו פנים אל פנים, אבל את שמעו שמעתי. וגם את שמע אחותך העלמה היושבת לימינך, שמעתי. בבאי לביתי אגיד שלום בשמה לארוסה, שהוא בן דודי – אם תרשני העלמה הכבודה…”
הוא כונן מבטיו ישר אל פני העלמה וגם דבריו האחרונים כוננו אליה, ושלל צבעים עברו חליפות על פניה, ובמבוכתה לא מצאה דברים נכחים. “האמנם?” קראה האשה העבה בתרועת ששון, “הכי בן דודך הוא?! הכי אתה יודע אותו היטב?! הגד נא לנו מה משפטו ומה מעשהו ומה תארו!” “גם על תארו תשאלו! בלי כל ספק גם הוא איננו יודע את תאר פני ארוסתו. עתה אדע להגיד לו, כי ארוסה יפה עלתה בגורלו.” ועוד הפעם כוננו מבטיו ישר אל פני העלמה כמו היתה לו מבוכתה לשעשועים. במבוכתה רעדו נחירי אפה וחלחלה קלה באה בשפתה העליונה וגם עפעפיה כמו תעו בחוריהם ויהי להם בְּהִתָעוֹתָם ברק של תום-ילדות.
“אנא אל תגד לו מאומה”, גמגמה העלמה בכבדות.
“אל תשמע לה!”, מהרה האשה העבה לענות אחרי אחותה, “הגד לו שלום בשמה וגם בשמי. היא מתבישת כנערה קטנה. נפשי יודעת מאד, כי אחרי ראותה אותו תאהבהו אהבה עזה… גם עתה יש לה געגועים עליו. הנה הוא קרוא אל בית אבינו לימי חג הפסח הבאים, והיא, בהיותה בביתי, נסעה אתי לבובה לעשות לה בגד חדש, וכל זאת למען מצוא חן בעיניו. הנה הבגד החדש טמון בתבת הגיר.הגד נא לו הכל, למען ידע כי ארוסתו מחכה לקראת באו.”
“אינני יודעת מה זה היה לך היום, אחותי יקרתי”, השיבה לה העלמה בקול רגז “אינני מכירה אותך עוד. למה תכבירי במלין? האדון הזה ידמה, כי זאת הפעם הראשונה שהכינותי לי בגד חדש, וזאת הפעם הראשונה שנסעתי לבובה.”
ואל העלם פנתה ותאמר במנוחה (בהתרגזה על אחותה שבה מנוחתה אל קרבה): “אדוני יכול להגיד לו את אשר יגיד, אבל לא בשמי. אנכי אינני יודעת אותו פנים אלא פנים וגם אינני משתוקקת להכיר אותו. אבי קרא אותו לימי חג הפסח אל ביתנו. אם יאנה ויבא אל בית אבותי יבא נא, באשר הוא קרוא אליהם. אבל לי זר הוא מתמול שלשם. ואת זאת אני יכולה להגיד היום, כי ישוב לביתו כלעמת שבא. אנכי אינני חפצה באיש אשר בא בברית הארושין עם עלמה שאיננו יודע אותה פנים אל פנים, בלתי אם כי היא נמכרת לאביו בידי אביה כשפחה חרופה”…
את דבריה האחרונים הגידה במהירות נמרצה וכמו רֻתַח דמה בקרבה ויתגעֹשו כל כליותיה.
“הלא תדע, הלא תשמע נה חרי האף הגדול הזה”, בקשה האשה העבה להיטיב את אשר עוותה אחותה, “אבינו הוא איש יהודי מבני הדור הישן. הוא איש חכם כשלמה המלך. מי יתן והיה בני חכם כמהו. אבל הוא איננו יודע, כי יש לו בת האומרת להתחכם ממנו. כאשר הציעו לפניו את הנכבדות עם בן דודך, והוא את דודך יודע כי גביר נכבד הוא, וישלח את אחד מתופשי התורה שהוא “המלמד” לאחי בבית אבינו, לראות את הנער ולתהות על קנקנו. ה”מלמד" שב ויגד באזני אבי את תהלת הנער. אחרי כן באה גם אֵם הנער, שהיא דודתך, לראות את אחותי ותמצא גם היא חן בעיניה. ויהי בהיות אבי ב“שבת חנוכה” בבית “הצדיק” מוו. וגם דודך היה שם, אז התחתנו זה בזה וגם הצדיק נתן את ברכתו למו. גם הצדיק יודע את הנער מאז והוא אמר לדבק טוב. ועתה מה חרי האף הגדול הזה ומה כל החרדה הזאת?! כשפחה חרופה היא נמכרת בידי אביה! גם אותי “מכר אבי כשפחה חרופה”, והלוואי שיאהב אותה בעלה כאשר אוהב אותי בעלי! היא יודעת, כי אוהבת אני אותה כנפשי וטובתה טובתי ושלומה שלומי. וגם אני – זאת אני יכולה להגיד – לא הייתי בתולה מכוערת וטפשת. ומלבד זאת, מה היא חפצה עוד? לאבותינו נודע כי היא מתמרמרת בסתר לבבה, ויקראו את הנער לבוא לימי חג הפסח. לבי נכון בטוח כי בראותה אותו ובשמעה את דבריו המחוכמים ימצא חן גם בעיניה. ואם, חלילה, לא, אז לא אכזר אבינו, וגם אמנו לא אכזריה היא, וגם אנכי ובעלי, אשר נהיה שמה בימי חג הפסח, לא אכזרים אנחנו ולא נכוף אותה “להתמכר כשפחה חרופה”. אבל – זאת אני יכולה להגיד גם באזני העלם הזה – מפי עלמה תמה וחכמה כאחותי לא פללתי לשמוע דברים כאלה".
“אנא, אדוני”, מהרה האשה העבה להוסיף, “אל תגיד לבן-דודך דבר מכל אשר שמעת”. ותוסף עוד בשחוק על שפתיה: “אי”ה אחרי החתונה אספר אנכי לו הכל באזניה, ואז ייסרה כדי טפשותה… אבל, אדוני, אתה טרם הגדת לנו דבר על אדותיו".
העלמה בחנה עתה את פני העלם מדי אמרו להשיב דבר. הוא ראה זאת, אבל העמיד את פניו כלא רואה ויגד: “הלא תדעו, כי פסול אני לעדות. שמואל הוא בן דודי וגם רעי מנוער. גם בעוד ימים אחדים יבא אל ביתכן. על דעתי כי יבא בשלום ויצא בשלום. הוא ישא חסד מלפני ארוסתו וגם ארוסתו תמצא חן בעיניו…”
“חודרוב! ששה רגעים!” – קרא מנהל המרכבה.
העלם מהר לקום ממושבו ויפתח את החלון, אשר אל מול בית הנתיבות, ויקרא למשרת ויצוהו להביא לו כוס שכר. ולא באשר צמא היה העלם מאד לשכר, אבל הוא בקש תואנה להפסיק את השיחה, וגם מצא חפצו להסתיר רגע פניו מפני העלמה, אשר מדי דברו בחנו עפעפיה אותו כבחון פני העומד למשפט.
“הואל נא, אדוני, והגד למשרת, כי יביא גם למעני כוס שכר” השמיעה האשה העבה את קולה מאחריו, ותתכוין להנעים את קולה בנעימות שאינה מצויה. “הוא מביא כוסות רבות וכל הרוצה לשתות יבא וישתה”.
כמו מבלי מחשבה תחלה ומבלי חפץ, קמה גם העלמה ותקרב אל החלון הפתוח. השלג חדל לנפול ומבין העבים יצא השמש בהדרו וישלח קרנים על כל סביביו. ופני האדמה המכוסים מים ופני כל היקום המלאים ליה הפיצו משנה-נגה כגעת בם קרני השמש. ויהי לנגה הזה ברק שיש בו חלחלה, וכמו תלבש כל הבריאה חרדות פן ישוב השמש עוד מעט ויסתיר פניו ממנה אל אחורי מפלשי העבים המכסים את עין הרקיע. בפנות העלם את ראשו אל התא, וירא את העלמה הרכה והענוגה, בזרוח השמש על לובן מצחה ועל אודם שפתיה ונחירי אפה, כראות חבצלת פורחת בפתחה את כוסה המלאה רסיסי טל אל מול שמש הבקר ושואפת לנשיקותיו. עתה היתה יראת חִנָה על פניו וחלחלה מלאה נעימות עברה בעצמותיו.
– “התשתי גם אַת כוס שכר?”
– “לא, אינני צמאה, וגם אינני שותה שכר שעורים”.
– “באשר טעמו מר, ואת בוחרת במתוק, כדרך כל הנשים”.
היא שחקה. לא ידעה על מה היא שוחקת. דבריו היו דברים של מה בכך. הוא הגיד הפעם את אשר הגיד, רק באשר לא מצא בפיהו מלים אחרות. אבל זאת הפעם הראשונה, אשר תעמוד לבדה לימין עלם נכבד אל חלון פתוח והוא עורך אליה מלים ודואג לצמאונה.
“לא לפתיה אחשבך”, הוסיף להגיד בהאמינו כי נוקש באמרי פיהו, “לפנים אמרו כי פתאים אוהבים מתוק, ועתה נודע הדבר, כי הבוחר במתוק חכם הוא”. עתה שחקה בקול גדול. וירא העלם את הברק אשר בעפעפיה ואת הלובן אשר לחרוזי שניה ולבבו גבה ורחב.
“מה זה ביניכם?” קראה האשה העבה בחבה יתירה “עתה תראה אדוני, עתה תדע, כי בסתר לבבה תאמר לארוסה: בחירי רצתה נפשי בך. כי על כן תמצא חפץ גם בחברת בן דודו, באשר קרוב הוא אליו ממשפחתו ומבית אביו”.
למשמע הדברים האלה רעמו פתאם פני העלמה, וגם העלם נבוך מעט. אבל בשובם לשבת על מושבותיהם לא הרפתה האשה העבה מהם ותאץ בעלם לאמר: “ועתה הגד נא באזנינו דבר על אדות בן דודך. לא בתור עד, אבל בתור ידיד גם לנו, כי על כן הקרה ד' אותך לפנינו”.
– "את האמת אגיד, כי יודע אנכי את כל אשר אתו. רעו מנוער אני ולבו ערום נגדי. אם בזאת תחפוצו אגיד לכן, כי את אשר קרה לארוסתו קרה גם לו. בשוב אביו מבית הצדיק ויודיעהו כי הועיד לו ארוסה, בא אלי ויתאונן באזני על השערוריה הזאת, כי “אביו מכר אותו ממכר עבד”. אנכי נסיתי לנחמו, אבל הוא באחת, כי “איננו חפץ בעלמה, אשר באה בברית הארושין עם עלם, שאיננה יודעת אותו פנים אל פנים ולא הכירה את תכונתו מתמול שלשום, בלתי אם כי הוא נמכר לאביה בידי אביו ממכר עבד”. ויהי לפני ימים אחדים, בהודעו כי קרוא הוא אל בית ארוסתו לימי חג הפסח, ויתמרמר ויגד כי הוא ממאן לנסוע. רק אחרי אשר הפצרתי בו אנכי ואחרי אשר הפצירו בו אבותיו ויבטיחוהו כי לא אכזרים המה וכי “אם, חלילה, לא תמצא ארוסתו חן בעיניו לא יכופו אותו להיות נמכר ממכר עבד”, רק אז נאות לנסוע, בהגידו מפורש כי לעת כזאת הוא נוסע רק אל אבות ארוסתו באשר המה קראוהו ".
שתי הנשים הביטו חליפות אשה בפני רעותה, אחרי כלותו את דבריו, מבלי תת חשבון לנפשן על מה הן משתוממות.
“לוא היה עתה תחתי, ולוא ידע את ארוסתו כמוני היום, ולוא שמי מפיה כי גם היא מתמרמרת על אביה ואומרת בסתר לבבה כי נמכרת היא בידי אביה כ”שפחה חרופה“, כי עתה – או כי ימאן לבוא אל בית אבותיה עד אם תקרא אותו גם ארוסתו לבוא או כי ישיש למהר ולבוא באשר גם מחשבותיה כמחשבותיו. והיתה ההתחתנות הראשונה בעיני שניהם רק כעין “הקדמה” אל כריתת הברית, ברית אהבת עולם, אשר יכרתו זה עתה אחרי ראותם איש את פני משנהו ואחרי הכירם לדעת איש איש את מחשבות זולתו ותכונת רוחו”.
"ישב נא בביתו ויחכה עד אם אקראהו אנכי! – הגידה העלמה בשחוק, אשר העלתה על שפתיה באונס, כמו אומרת היא להראות כי היא עומדת על מחשבתה. אולם פניה העידו, כי אחרי שמעה את דברי העלם עצמה תשוקתה להכיר את ארוסה וגם להראותו לדעת כי אחרי ראותו אותה ישנה את מחשבתו עליה ויחפוץ בה, אבל היא עוד תתעשת בטרם תאמר “הן”;להראותו לדעת כי הכל תלוי ברצונה ולא ברצונו.
“כשאני לעצמי אגיד כי לוא הייתי אנכי תחת בן דודי, כי עתה התעקשתי ומאנתי לבוא עד אם תקראני גם ארוסתי – ולוא היתה ארוסתי היפה בבנות החן”, הגיד העלם בצררו את חפציו, אחרי אשר כבר קרבה המרכבה אל תחנת העיר “סטניסלא”, ששם עליו לעזוב את התא ולבא אל מרכבה אחרת, אשר תובילהו אל טיסמיניצה, עיר מגורי אבותיו.
האשה העבה הביטה בפניו ותתבונן אליו בעינים חודרות מדי דברו את דבריו האחרונים. אחרי כן הקריבה אליו בשחוק על שפתיה ותגד לו בלחש: “אותי לא תשלה. הכרת פניך תעיד, כי… אתה… שמואל הארוס ולא בן דודו…”
“סטניסלא! חמשה עשר רגעים”! – קרא מנהל המרכבה.
העלם מהר לעזוב את תא מושבו. ויהי בהיותו בחוץ ויתיצב לפני דלת התא, אשר חלונו היה פתוח, ושתי האחיות נצבות אצל החלון לקחת עוד דברים אחדים עם מכירם החדש.
"אם ימאן בן דודי לבוא, אבא אנכי תחתיו. הן אין מכיר אותו בביתכן… אבל דעי נא, כי אנכי לא אבוא עד אם תגידי לי מפורש: בוא! – הוסיף בפנותו אל העלמה. האשה העבה השמיעה תרועת ששון. “הלא הכרתי, הלא ידעתי מראש, כי אתה, אתה הוא הארוס!”
פני העלמה התאדמו כדם ותהי מבוכתה גדולה.
“הלא תגידי לי!” התחנן העלם.
היא לא השיבה דבר.
“הלא תגידי לארוסך העומד לפניך”, אשר “אליו נמכרת כשפחה חרופה”, הלא תגידי לו: בוא!"
מבוכתה גדלה מרגע לרגע ולא מצאה בפיה מלים, אבל אחרי אשר האיץ בה העלם מאד בתחנוניו;אז בהחל המרכבה להתנועע נשמע קולה כקול המתפרץ ברב עמל לצאת ממחבואו, באמרה בלחש: “בוא!”
… ה’תרע"ג. בימי מלחמת הקולטורה בארץ ישראל
במגלת שרה ברנהרד כתוב לאמר: שנים אחדות אחרי מלחמת אשכנז וצרפת פנה אחד ממנהלי התיאטרון באשכנז אל המשחקת הצרפתית ושאל אותה על דבר המחיר שהיא דורשת בשכר עלותה על הבמה בברלין.
“את שתי המדינות אלזס ולוטרינגן!” – ענתה שרה בירנהרד.
“המחיר לא רב הוא” השיב לה מנהל התיאטרון, אבל קודם שאתן את המחיר הזה נחוץ לי לקחת בראשונה דברים עם ביסמרק".
שרה בירנהרד היא משחקת נפלאה, היא מצוינה בחריצותה להראות לעיני הרואים את הגסיסה כמות שהיא עד דכדוכה של נפש ועד כדי יציאת נשמה. אבל יותר ממה שהיא משחקת היא אשה צרפתית, ויותר ממה שהיא יודעת פרק בטיב במיתה, בקיאה היא בטיב החיים של עמה וארץ מולדתה. לגבי עמה וארץ מולדתה היא שוכחת כל משחק והיא אוהבת אותם בתום ילדות. ובמחיר עלותה על במת החזיון בברלין דורשת היא שממלכת אשכנז תשיב לצרפת את שתי המדינות אלזס ולוטרינגן.
כמובן שחקו האשכנזים על תמימותה של המשחקת. גם אותו הדירקטור שחק. אבל הצרפתים הריעו לקראתה וירימוה על נס וישימוה למופת לכל בנות גילה. אין שוקלים את הרצון הכביר במאזני האפשרות והיכלת ואין מודדים את הרגש החם במדת ההגיון הקר.
כמדומני שמעין תמימות כזו אנו מוצאים גם במרים הנביאה. היא, בראותה את עני עמה ומצוקותיו, לא דברה רמות ולא בחרה מליצה וחידות, ורק במילים פשוטות היתה מתנבאה ואומרת: “עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל”.
“וכיון שנולד משה וכל הבית נתמלא אורה, ויקם אביה וישקנה על ראשה ויאמר לה: בתי, נתקיימה נבואתך! – לא גבה לבה באותה שעה. גם “כיון שהטילוהו היאורה ותעמוד אמה ותטפח על ראשה ותאמר לה: בתי, היכן נבואתך?!” לא נפל לבה ולא רפתה רוחה. “ותתצב מרחוק לדעה מה יעשה לו”. אמונתה התמימה בעתידות עמה, היא שנתנה בלבה את התוחלת הנאמנה, כי בהיות נחוץ מושיע לישראל, תקום לו לאחיה הצלה. ומי יודע? – אפשר ששקולה תמימותה של מרים הנביאה כנגד כל הנבואות של מ”ה הנביאים ושל שש הנביאות בנות גילה שעמדו להם לישראל. לא מתחכמים ודוברי גדולות, אבל תמימים ומאמינים בונים בית עמם.
ובילקוטי הקטן אני רושם מאמר, כעין מאמרו של ר' יהושע בן לוי, בנוסח כזה: “בנות ישראל חייבות במקרא מגלה של שרה בירנהרד – שגם הן בנות לעמן”. ואת המבטא “חייבות” אינני בוחר ברצון כי אם באונס. רק מפני שאצלנו התלבש מעולם גם הפיוט בלבוש של דין. כשאני לעצמי גדול בעיני מי שאינו מצווה ועושה ממי שמצווה ועושה, ורשות עדיפא מחובה.
לא דור אחד כי אם דורות רבים אני רואה שאין החובה חביבה עליהם. הם קוראים לנפשם עונג בשעה שהם עושים דבר שהוא רשות, וכעין מועקה פנימית יחושו בשעה שהם עושים דבר שהוא חובה.
ובכן לא חובה היא לבנות ישראל לקרוא את הכתוב במגלת שרה ברנהרד כי אם רשות. ואולי עוד תלמוד בת ישראל קל וחומר בעצמה;אולי עוד תתגאה ותקרא: “ולא תהא כהנית כפונדקית?!”
אין נפשי אל הגאוה הזאת, אבל בדורנו אין אדם נתפש על גאוה טהורה, גאוה לאומית. בשעת חירום שאני.
והשעה שעת חירום לישראל. יהודים מתבוללים שבאשכנז עלו ביהודה להבקיע את המצודות שלנו, את אלזס ולוטרינגן של היהדות, את הטכניקום בחיפה ואת יתר בתי הספר העברים, שיש להם איזו השפעה עליהם. הם גוזרים כליה על הרוח העברי השורר בבתי הספר האלה בחפצם להטביע עליהם חותם זר, בחפצם להסיר את השפה הלאומית מגבירה ולהמליך תחתה שפה נכריה.
ובנותינו?
אמנם כבר נראו נצני הגאוה הלאומית גם בקרבנו בימים האחרונים, וכבר החלו גם בנותינו להתנבא במחנה. כבר יש בקרבנו בנות צעירות ותמימות, לא רק בארץ ישראל כי אם גם בשאר הארצות, הנלחמות בתום ילדותן בעד סגלותינו ושרידי מחמדינו;כבר יש בנו בנות צעירות ותמימות העולות על הבמה ומטיפות לשיבת ציון ולתחית השפה – והן נכונות לדרוש בכח תמימותן אולי עוד יותר מאלזס ולוטרינגן.
זה לא כבר באתי לעיר קטנה בגליציה וראיתי בצאת המון נערים ונערות מבית הספר העברי ומדברים עברית ברגש. אני עומד ומקשיב לשיחתם, אני עושה אזני כאפרכסת בשמעי כי שיחתם נסבה על הטכניקום בחיפה;ואני שומע כי גם הנערים וגם הנערות מתרגזים בתום ילדותם ומטיחים דברים כלפי המחריבים, ואני רואה כח פתאום קם השאון לדממה. הנה נערה אחת כבת שלש עשרה שנה הרימה את ידה הימנית למעלה, ולמראה האות הזה השלך הס וכל רעיה ורעותיה נצבו במעגלה מסביב לנערה הזאת. והנערה הזאת התמודדה וכמו גבהה פתאום על כל הנצבים סביבה. בלחייה בא אודם וכמו נצתה אש קדושה בעיניה וכמו התעבה קולה הדק בקסם-סתרים, וצליל קולה נשמע ברעש בקראה: “אחי ואחיותי!בבית ספרנו חתמנו היום כלנו את ידינו על גליון המחאה נגד המהרסים מבפנים ומבחוץ, אף חתמנו את ידינו על מכתב הברכה לאחינו ואחיותינו הקטנים בארץ אבותינו המקנאים קנאת שפתם ואינם נותנים להמירה בנכריה. אבל בזה עוד לא עשינו גדולות. הנה עוד חובה אחת קדושה מוטלת עלינו היום. בואו ונמלאנה. זה לפני רגע ספרה לי נערה אחת כי זה היהודי המתבולל אשר לחרפתנו נקרא עליו שם “מורה הדת”, כי זה המלקק את הריר מפי זרים העיז פניו בבית הספר הפולני להתל בשפתנו הלאומית ולדבר סרה ותועה על הציונות ועל מנהיגיה. לכו ונלכה כלנו אל ביתו להוכיחהו על פניו ולהשיב חרפה אל חיקו!”
ואני נפעמתי למראה עיני ולמשמע אזני. הנה בו ברגע מהרו כלם ללכת בקריאות של “תחי שפתנו הלאומית!” “יחיו כל הלוחמים בעדה והמקנאים קנאתה!” עד בואם לפני בית מגורו של מורה הדת, ויחליפו את קריאותיהם בקריאות של "בוז לך עוכר ישראל! חדל לך מפטפוטיך בגלענים אשר תְכַנֶה אותם בשם הוראת הדת. דתנו עברית היא, וקדושה היא, והלילה לבור גמור לבוא אל מקדשה ולחלל אותה בטומאת שפתיו!.
"ונבאו בניך ובנותיך כתיב – ואתה תשמע ותשחק בראשונה על תמימותם. אבל אם בעל נפש חושבת אתה ואם לב מרגיש בקרבך, תחשוב ותרגיש כי כל גופי תחית האומה תלוים בנבואה התמימה של צעירי העם;תחשוב ותרגיש כי אלמלא נטלה בימי המהומה הנבואה גם מן הצעירים והצעירות בישראל לא היה חרב בית המקדש…
ואם מעט לך, אתה המתחכם, אספר באזנך עוד דבר אחד: כי קודם ששבו הנערים והנערות לבתיהם נגשה נדחפה נערה אחת אל חלונות מעונו של מורה הדת ובכלונסאת-העץ אשר בידה נפצה שתי זכוכיות – ואתה תשמע, ואולי לא רק תשחק כי אם גם תתרגז. אבל אנכי הנני מגיד לך כי לא רק על הנבואה של הצעירים והצעירות עולמה של האומה קיים כי אם גם על פחזותם ועל משובתם…
אשרי העם שגם בזקניו עוד שמורה אש הילדות, ואוי לו לעם שהוא כלו מלא דעת זקנים והמזג הרותח של הילדות יחסר בו…
ה’תרע"ג. אחרי משפט בייליס
בנוהג שבעולם הרבנים מדור הישן לבקש הסכמות על ספריהם. רב, אשר טרם יצא טבעו בעולם מחבר ספר תלמודי, ובחפצו להדפיסו שולח הוא את כתב –היד “לגאון הדור” לבקש ממנו הסכמה. המחבר כותב בראש מכתבו לגאון הדור את תארי הכבוד" עמוד הימני, פטיש החזק, עוקר הרים וטוחנן זה בזה וכו' וכו‘," ובסוף מכתבו הוא חותם כ"ד הצעיר באלפי יהודה, אסקופא הנדרסת וכו’ וכו‘. וגאון הדור נותן הסכמתו על הספר המונח לפניו וכותב: כן בא אלי האי נברא… עיינתי בספרו ומצאתי בו דברי טעם, דברים הראוים למי שאמרם… וכו’ וכו'.
ומכל דברי ההסכמה הזאת מבצבצות ועולות המלים המזהירות מבין שורותיהם “חזו מאן נברא רבה דקא מסהיד עליה!”
אינני יודע ואינני רוצה לדעת באיזה דור ובאיזה זמן מן הזמנים התחילו המחברים לבקש הסכמות על ספריהם. את החקירה הזאת אני מניח לאחרים להתגדר בה. ידרשו ויקבלו שכר. כשאני לעצמי אמַּר לחקירה אשר כזאת “לא היא ולא שכרה!” אינני רוצה לטפל בדבר שאיננו חביב עלי. הן גם ענותנותו של המבקש הסכמה וגם גדולתו של הנותן אותה חשודות גם שתיהן בעיני. לפעמים נדמה לי כי זה החותם “אסקופא הנדרסת” מתגאה עד מאד בענותנותו היתרה והוא מתברך בסתר לבבו כי כרוב גאוניותו רבה ענותנותו;כי באמת הוא איש שכל הגאונים היו צריכים לפנות אליו אלא שעוד לא יצאו לו מוניטין בעולם. כי על כן הוא מתכנס ומצטמצם בקליפה צרה של הומט למען יוסיפו הרואים להשתומם על חכמתו בצאת ספרו לאור, ואז יחישו יתקבצו אליו כל ראשי הקהלות הגדולות, ימהרו להוציאהו ממחבואו הצר, להושיבהו לכסא הראוי לו ולשים על ראשו עטרה, שהיא הולמתו;ואז יהיה הוא “הפטיש החזק” ואליו תדרושנה ה“אסקופות הנדרסות”.
אמנם פעם פגע בי מחבר שכזה, בבואו אל אחד “הגאונים” וספרו בידו. הוא התרפס לפני הגאון כספק-אדם ספק-תולעה, וכמו מתנצל הוא על הויתו. אמנם בצאתו מעל פניו רחף שחוק-התולים על שפתיו והוא התמודד וכמו גבה פתאום גובה ענק. אז צלחה עלי רוח רעה, אז התעוררה בי תשוקה לא טהורה להתגרות בו ולשלוח בו חִצִים בוטים.
עד היום הזה צר לי על אשר הסבותי להדאיב את לבב האמלל ולחתות נחלים על ראשו. ועוד יותר אני מצטער כי הוא בעניו החריש ולא השיבני מאומה. אבל מה אעשה ומעודי נטועה בלבי טינא מסותרת כלפי מבקש הסכמה. אני מרגיש כי גם הבא לדרוש את ההסכמה וגם הנותן אותה אינם מפיצים ריח נחוח;אני מרגיש כי אם אין בנותן ההסכמה טעם לשבח, יש במבקש ההסכמה טעם לפגם, הן בכל אופן אות הוא כי נפשו פעוטה וחסר אונים הוא לבטוח במעשיו אשר הוא עושה, וחדל כח הוא לקום ולעמוד על דבריו אשר הוא דובר.
שני פתגמים לנגד עיני. הפתגם האחד הוא “אם הראשונים אנו כבני אדם, ואם הראשונים כבני אדם אנו כחמורים.” והפתגם השני הוא “יכול כל אדם להיות כמשה”. שני הפתגמים האלה נאמרו בזמנים שונים ומפי אנשים שונים. ואני מצייר לי בדמיוני כי בעל הפתגם הראשון היה איש רפה כח, מתאבק בעפר רגלי כל מי שגדול ממנו בקומה או בשנים, הוא אסקופה הנדרסת, איש המבטל את אישיותו תכלית ביטול ובעל הפתגם השני היה איש בריא וחסון, בריה בפני עצמה אשר אישיותה גדולה וחזקה, בריה מפרקת הרים ומשברת סלעים.
יכול כל אדם להיות כמשה – אם רצונו כביר ואיננו זקוק לשום הסכמה.
ובכל זאת כל ליצנותא אסורה. היום אולי שקלתי למטיפסי בהאי עלמא על לגלוגי במבקשי הסכמות מדור דור. הנה הרגזתי את הרוחות ממנוחתם והמה סבוני בדבורים, והמה שולחים בי חצי לשונם. הנה לפני המון רב אשר כלם באו ותלמודם בידם, וכלם הם הולכים לבקש הסכמות. ובתוך ההמון הזה שני אנשים זקנים לבושים מעילים לבנים ופניהם עוטים אור. גם הם באים וספריהם תחת אצילי ידיהם. ואנכי נבהלתי מראות כי אלה שני האנשים הזקנים מובלים בידי שוטרים מזוינים, אשר דמות שעירי תפתה למו, אל בית פרופיסור אחד בפטרבורג לבקש ממנו הסכמה.
עוד קם בי רוח ואנכי התגנבתי חרש אל אחד השוטרים, ואחרי שנתתי אל כפו שטר ירוק ואחרי שהאיר אלי פניו, שאלתיו בקול דממה דקה לאמר: הגד נא לי אם ידעת, מי ומי האנשים הזקנים האלה? אם לא אשנה בשפטי על פי הכרת פניהם הלא אלה המה שני הפילוסופים היונים, אריסטו ואפלטון, אלה חסידי אומות העולם.
“חלילה לא ולא!” – השיבני בשחוק של שר משחית – “הלא אלה הם שני יהודים אשר בחייהם היו נקראים בשמותם: משה ורבי עקיבא. אנחנו כבר היינו בבית הכומר המלומד פראנייטיס והוא שלחם מעל פניו ולא רצה אפילו לעיין בספריהם. הנה זה הכומר המלומד כבר שמע מפי מומר כי אין בספריהם אלא תורות ומצות על דבר הדקירה של ילדי נוצרים ושמוש בדמם לחג הפסח. עתה הננו מובילים אותם אל בית פרופיסור ללשונות הקדם ונשמע מה בפיו.”
ולמשמע הדברים האלה מתנפל אני מלא קומתי ארצה, כובש פני בקרקע ולבי מחשב להבקע…
ויהי בנוח לבי מעט מעצבי ומרגזי, ויהי כשוב רוחי אל קרבי, אז בהגיגי במשה נזכרתי דברי האומר כי “משה כתב ספרו וספר איוב” ואני מוציא את ילקוטי הקטן מחיקי ואני רושם בו מאמר בנוסח כזה: אלמלא כתב משה לישראל אלא ספרו בלבד כבר היו נגאלין. ואני מוסיף עוד נוסח אחר במלים יותר פשוטות: אלמלא כתב משה גם ספר איוב לישראל לא היו אף העזים שבאומות מעיזים פניהם להקימו מקברו ולכוף אותו לילך אל “כהן עם הארץ” ואפילו לא אל “ממזר תלמיד חכם” ולדרוש הסכמה על ספרו.
אי מזה עלו ההגיונות האלה על רוחי? האם מפני שאיוב לא היה ולא נברא אלא משל היה לעם ישראל?
אינני דורש סמוכין, ובמשלים אינני מוצא מעודי כל חפץ. בכל זאת כמו תקפני הרעיון הזה ולא יתנני השב. ואני שב והוגה: איוב החזיק בדעת-תומתו כל ימי ענותוֹ, וגם כל התוכחות והחלקות של “רעיו ומאהביו” לא הצליחו להעבירהו מדעתו זאת. על כן שב באחרית הימים כבודו אליו. ואם משל היה לעם ישראל, מתי יהיה קץ הפלאות, מתי נחדש גם אנחנו ימינו כקדם?
או הנצדק? הלא אנחנו בעצמנו עשינו את עצמנו, זה שנים רבות, כאסקופות הנדרסות לאחרים הנופלים ממנו גם בחכמה וגם ביושר לבב;הלא אנחנו, בני עם עתיק יומין, מתכנסים זה שנים רבות ומצטמצמים בקליפה של חומט וזוחלים כרמשים אל עמים צעירים ממנו לבקש מהם הסכמה על זכות קיומנו. אמנם כל עוד היה רוחו של ישראל אמיץ וכחו חדש עמו, כל עוד קם בו רוחו לדעת את ערכו, אז גם בהיותו כלוא במבואות צרים וחבל אויבים סבבוהו ויחדשו כעשם עמו יום יום; אז לא בקש כל הסכמה על יהדותו ועל משפט הויתו;אז בדבר עליו אחד מחסידי אומות העולם טובות, לא היה אמנם כפוי טובה, אבל בסתר לבבו שחק, בדעתו בנפשו כי יהדותו העתיקה איננה זקוקה לכל הסכמה מן החוץ. אולם מאז רפה רוח ישראל, מאז קמה ההתבוללות לעשות בו שמות ולהצינהו ככלי ריק, מאז פג ריח היהדות וטעמה נמר, מאז החלו היהודים להתפאר על שקר כי כבר חדלו מהיות עם והם אינם אלא “בני דת משה;” מאז כמו חזרו על כל האומות לבקש הסכמה על היהדות. “וליהודים היתה אורה ששון ושמחה ויקר” בכתוב אחד הפטישים החזקים אשר באומות העולם: כן באו אלי הני גוברין יהודאין… עיינתי בספריהם ולא מצאתי בהם כל פלסתר אף לא דברים שאינם ראוים למי שאמרם, וכו' וכו'…"
והיה אם תשאלוני ביום הזה: “מתי יהי קץ הפלאות?” אענכם: “בבוא הקץ לבקשת ההסכמות;”
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.