רקע
ש. שפרה
עלילות איננה-אישתר בשאול

 

פתיחה    🔗

מיהו הסופר קַרְדִי־נֵרְגַל

לפני אלפי שנים חי בממלכת אשור העתיקה סוֹפר אחד ושמו קַרְדִי־נֵרְגַל.

קרדי־נרגל, וכמוהו חבריו הסופרים שעבדו בספרייתו של המלך אַשׁוּרְבַּנִיפַּל, החזיק בידיו חֶרֶט מחוּדָד עשוי מִסוּף, וכָתב על גבי לוחות חומר קטנים סימנים שדָמוּ ליתדות. בימי חג התאספו כל אצילי העיר בארמון המלך, בעיר הבירה נִינְוֵה. שם, מעל בימה גבוהה, קראו באוזניהם שחקנים ושחקניות שירים וסיפורים מימי קדם.

יום אחד גילה קרדי־נרגל בתוך תיבת נחושת שנשמרה בחומת העיר סיפור עתיק על המלך גִלְגַמֶשׁ. אחד עשר לילות, כמספר הלוחות שעליו נכתבו עלילות המלך הגיבור, סיפר קרדי־נרגל את הסיפור באוזני המלך ושריו. והמלך העניק לו בכל לילה מטבעות זהב כמספר הלוח אשר קרא לפניו.

בלילה השנים עשר הזמין המלך את קרדי־נרגל לארמונו ומינה אותו להיות סופר המלך והממונה על ספרייתו. המלך הושיב את קרדי־נרגל ואת כל משפחתו בארמון, שילם לו שכר גבוה ודאג לכל מחסורו. כיוון שקרדי־נרגל היטיב גם לספֵּר ולא רק לכתוב, הזמין אותו המלך לשוב ולקרוא באוזניו בכל פעם שהתפנה המלך מעיסוקיו בענייני המדינה.

במצוות המלך שלח קרדי־נרגל שליחים לכל רחבי המדינה לגלות סיפורים עתיקים שנשמרו בָּארמונות ובַמקדשים. חזרו השליחים והביאו אל ספריית המלך לוחות חומר רבים, והסופר קרדי־נרגל בילה ימים ולילות בקריאתם.

סיפור אחד, שגיבוריו היו אינַנַה־אישתר, אלת האהבה והמלחמה, ודוּמוּזי־תמוז אהובהּ, ריגש את קרדי־נרגל מאוד, וגורלו המר של האל דומוזי־תמוז נגע ללבו.

האלה איננה־אישתר עמדה לצדו של המלך בכל מלחמותיו. סופרי המלך חיברו לה שירי הלל והודו לה על עזרתה ועל חלקה בניצחונותיו של המלך. בשנה האחרונה נח המלך ממלחמות והקדיש את כל זמנו להעשרת הספרייה הענקית שלו. קרדי־נרגל חשב בלבו שזה הזמן המתאים לקרוא באוזני המלך ושׂריו את סיפור ירידת איננה־אישתר לשְׁאוֹל.

קרדי־נרגל שלח מכתב אל המלך, ובו הציע לו לקרוא את הסיפור, אבל הפעם כתב למלך: “אקרא את הסיפור בערב אחד, ואם יסכים המלך, לא נקטע את הדברים הנפלאים והנוראים בשאלות ובהערות.”

כיוון שסופו של סיפור איננה־אישתר לשאול לא נותר שלם, השלים קרדי־נרגל את הסיפור על פי סיומים של יצירות אחרות, שבכולן היו הגיבורים הראשיים איננה־אישתר, אלת האהבה והמלחמה, דומוזי־תמוז אהובהּ וגֶשְׁתינַנַה אחותו.


 

עלילות איננה-אישתר בשאול    🔗

איננה־אישתר, אלת האהבה, הפריון והמלחמה, השתעממה. היא אהבה הרפתקאות ומסעות וחזרה זה עתה בספינה ממסע שפגשה בו את אביה, אל השמים. בחיוך על שפתיה נזכרה איך גנבה מאביה את “לוחות הגורל”, לוחות הקסם שבעזרתם אביה מנהיג את העולם. היה ברור לה שלא תוכל להחזיק בלוחות לתמיד, אבל היא היתה גאה בתחבולות ובתכסיסים שהשתמשה בהם כדי לגנוב אותם.

היא הלכה בחצר המקדש הלוך ושוב, ושיחקה עם שני גורי האריות שרבצו לרגליה ונהמו בשובבות. בחצר המקדש פרחו כל פרחי האביב: פרגים בעלי כותרת אדומה ריפדו את האדמה במרבד לח, ורד בר טיפס על חומת הלבנים האדמדמות וחרציות צהובות הגיעו כמעט עד לגובה אדם.

איננה־אישתר השתעממה בעיקר כי דומוזי־תמוז אהובהּ לא היה לצדה. באביב הוא אהב לבלות בחברת העדרים בעונה שהכבשים והעזים המליטו גדיים ושֵׂיות.

לפני כחודש ימים, בראש השנה, אז חל גם יום הנישואים של איננה־אישתר ושל דומוזי־תמוז, ערכו אנשי העיר אֶרֶךְ טקס מפואר כדי להבטיח שהשנה תהיה שנת פריון ושפע. התהלוכה שעברה לפני איננה־אישתר היתה משעשעת מאוד. היא ישבה על כיסא מלכות מצופה זהב שעמד על בימה גבוהה מקושטת ענפי ארז וברוש, והתהלוכה החוגגת עברה לפניה: קבוצות של מנגנים בתוף, בנבל ובגִתית; רקדנים עשו פלאים בחישוקים צבעוניים ודילגו בדַלגיוֹת; הלוחמים נופפו בחרבותיהם והמקהלות שרו לכבודה: “האדירה באמיצים היא!” כך נמשכה התהלוכה ונשאה אותה אל החדר אשר בו המתין לה המלך דוּמוּזי־תמוז, ובו התקיים טקס נישואים מחודש בינו לבינה.

אבל החגיגות הסתיימו מזמן. איננה־אישתר כעסה על אהובה שהשאיר אותה לבד במקדש, ואפילו קינאה באחותו גֶשְׁתינַנַה, שהוא לקח אותה אתו אל השדה. למען האמת הוא הציע לה להצטרף אליו, אבל היא שנאה את השינה בסוכת הרועים; היא שנאה את קול פעיית הצאן והבקר שהעיר אותה מדי בוקר משנתה; היא לא הצליחה להתגבר על הדחייה שעוררה בה הכבשה הממליטה, ובעיקר לא הבינה איך דומוזי־תמוז לוקח בזרועותיו טלה שזה עתה יצא לאוויר העולם מכוסה דם וריר. אפילו ריח החלב החמצמץ שנדף מן המחבצה הרגיז אותה.

ברגע אחד של כעס השאירה את גורי האריות בידי המְאלף, קראה לנינשׁוּבּוּר המשרתת שלה והודיעה לה: “אנחנו יוצאות למסע!”

נינשובור נבהלה ושאלה" “כך, בלי ליווי של אנשי צבא, בלי בגדים להחלפה, בלי…?”

איננה־אישתר השתיקה אותה וענתה בלחש: “למקום שאנחנו הולכות אליו הולכים לבד”. נינשובור נבהלה, נדמה לה שדבר סוד נורא מסתתר בקול גבירתה. “ועכשיו”, הוסיפה איננה־אישתר, “עזרי לי ללבוש את בגדַי ולענוד את תכשיטַי; מהם אני שואבת את כוחי”. שמעה נינשובור את הוראות גבירתה והבינה שהפחד שלה אינו פחד שווא; כשאיננה־אישתר מדברת על כוח מי יודע אילו מזימות היא חורשת בלבה. נינשובור חזרה ושאלה בקול רועד: “לאן אנו הולכות? ככה שתינו לבדנו…” “אל תדאגי,” הרגיעה אותה איננה־אישתר, “את נשארת על פני האדמה, והתפקיד שאטיל עליך לא יהיה קל”.

אז ידעה נינשובור שאיננה־אישתר מתכוונת לצאת אל המקום המסוכן והנורא, אל ממלכת השְׁאוֹל, שהמתים גרים בה. היא ידעה שמי שנכנס אל ממלכת השאול אינו יוצא ממנה; בממלכת השאול שורר חושך עולמים, וכל יושביה גרים באפלה, אוכלים עפר וטיט וגופם מכוסה נוצות כמו ציפורים; ועל דלתות ממלכת השאול נערם העפר וסוגר על כל יושביה. מַלכת ממלכת השאול היא אֶרֶשְׁכִּיגַל, אחותה של איננה־אישתר, ופירוש שמה הוא “גבירת הארץ הגדולה”; מפני שבאמת ממלכת השאול גדולה הרבה יותר מן האדמה שבני אדם חיים עליה, ומספר האנשים הגרים בה רב הרבה יותר ממספר האנשים החיים על פני האדמה.

נינשובור ידעה מתוך ניסיון כי עם איננה־אישתר אי אפשר להתווכח, ואם החליטה לעשות מעשה, לא יעצור בעדה שום דבר.

נינשובור הביאה את בגדיה ואת תכשיטיה שמהם שאבה איננה־אישתר את כוחה, ועזרה לה להתלבש ולהתקשט.

איננה־אישתר חבשה את כתר הזהב הטהור; על מצחה הבריק כוכב בן חמש קרניים; על צווארה ענדה חרוזי ספיר קטנים; על חזהּ תלתה ענק שבקצהו הזהירו שני חרוזי זהב כטיפות מים; על גופה הלבישה את בגד המלכות; ועדיין נותרו עוד כמה וכמה קישוטים; האיפור השחור בעיניה הוסיף לה קסם מסתורי שאי אפשר לעמוד בפניו; והיא הוסיפה ותלתה על חזהּ משׂכית, גם היא נועדה להוסיף על קסמה ועל יופיים של שָׁדיה; על ידה ענדה צמיד זהב, ואחזה בידיה שני סמלים חשובים: מַטֶה וחֶבֶל שבעזרתם נהגו למדוד את שטחי השדה, סמל להיותה שליטת שְׂדות הארץ ואלת הפריון.

ארוכה הדרך אל ממלכת השאול, הנמצאת הרחק לרגלי ההרים הגבוהים, אבל איננה־אישתר ונינשובור המשרתת שלה עברו אותה במהירות.

איננה־אישתר ידעה כי הירידה אל ממלכת השאול מסוכנת מאוד מפני שחוקי האלים אוסרים על אלי השמים והארץ לרדת לשם. גם על אלי ממלכת השאול נאסר לעלות ממנה אל הארץ והשמים. היא זכרה שאחותה המסכנה ארשכיגל, מלכת השאול, אינה יכולה להשתתף בחגיגות ובסעודות שהאלים בארץ ובשמים עורכים, ולכן שולחים לה את מטעמי החג בידי שליח. על פי חוקי האלים הגדולים, מי שיורד אל ממלכת השאול – אדם או אֵל – לא יחזור ממנה. אבל רצונה העז של איננה־אישתר לכבוש את מלכות אחותה ולהיות גם מלכת השאול ולא רק מלכת השמים והארץ, וגם סקרנותה שלא ידעה גבולות, התשוקה לגלות ולהכיר את מה שנסתר מעיניה, ואולי גם האיסור החמוּר של האלים שעורר בה את רוח המרד, כל אלה גירשו את פחדיה וגברו על כל מחשבה הגיונית.

איננה־אישתר החליטה לא לקחת סיכונים, וכך ציוותה על נינשובור המשרתת שלה: “נינשובור, את השומרת את צעדי מילדותי ועד היום, את הדואגת לכל צורכי ביתי, ובעיקר את המיטיבה כל כך לדבר במילים שחודרות ללב – כאשר ארד אל ממלכת השאול, אל תתאבלי עלי, תשירי שירי קינה, תכי בתוף, תשרטי לאוֹת אֵבל את לחייך ואת אפך, וכך כל מי שיביט בך יֵדע שאת מתאבלת עלי; שרטי גם את אחורייך כדי שכאבך יהיה גדול והאבל יהיה אמתי; פשטי את בגדי הפאר שלך ולבשי שמלה אפורה כשק, וכך תעברי בין מקדשי האלים הגדולים, תבכי בכי גדול ותבקשי אותם לבוא לעזרתי”.

נינשובור נפלה לרגלי איננה־אישתר ונשקה להן; היא ידעה שלא תוכל לשנות את החלטתה; מרוב אהבתה לה היתה מוכנה לרדת אִתה לממלכת השאול, אבל היה ברור לה כי איננה־אישתר הטילה עליה שליחות חשובה וכי בלעדיה לא תשוב גבירתה לעולם אל ארץ החיים.

איננה־אישתר הקימה את נינשובור על רגליה, וכך אמרה: “לכי, נינשובור שלי, וזכרי למלא את כל מה שציוויתי עלייך”.

בלב כבד ובעיניים דומעות נפרדו נינשובור ואיננה־אישתר בלב ממלכת השאול.

איננה־אישתר עמדה לבדה בשער הארמון של ממלכת השאול, לרגלי ההרים הגבוהים המטילים צל כבד על הארץ, במערב, במקום שהשמש שוקעת. היא הדפה בידיה בחוזקה את שני חלקי השער וקראה בקול מרושע: “פתח את הבית שוער, פתח את הבית, פתח את הבית נֶתי השוער, פתח את הבית ואכנס בשעריו”.

שערי השאול נותרו נעולים. נתי השוער לא פתח את השער.

איננה־אישתר איימה על השוער: “פתח את השער כדי שאוכל להיכנס, וָלא – אנפץ את הדלת, אשבור את הבריח, אנפץ את הסף, אעקור את הדלתות ואעלה את המתים ממלכת המוות אל ארץ החיים ויגדל מספרם ממספר החיים”.

נֶתי, השוער הראשי של ממלכת השאול, התפלא מאוד על האורחת הלא קרואה והחיה הַמְעִזָּה לאיים בקול גדול. עד היום הגיעו אל השער רק אנשים מתים. “מי את ומדוע באת אל שערי השאול?” שאל.

“אני האלה איננה־אישתר! ממזרח באתי עד הנה לקצה מערב”.

“ולמה באת אל ממלכת השאול?” שאל נתי השוער. “הלוא מי שיֵרד אל הממלכה הזאת לעולם לא ישוב ממנה, ולכן נקראת הממלכה שלנו ‘ארץ־לבלי־שוב’. איך העזת לצאת לדרך אשר כל ההולך בה לא ישוב ממנה?”

איננה־אישתר ענתה: “הגיעה אלי השמועה כי גוּגַלַנַה ‘פר השמים הגדול’, בעלה של אחותי ארשכיגל, נהרג, ובאתי להלווייתו וגם כדי לנסוך שיכר על המזבח לכבודו. לכן באתי ממזרח, מהמקום שהשמש זורחת בו, עד מערב, מקום שהשמש שוקעת בו: דברי אמת אני אומרת”.

“אלך אל גברתי, ארשכיגל, מלכת השאול, ואספר לה שאת, אחותה איננה־אישתר, עומדת בשער. לא אוכל להכניס אותך בלי רשותה”, השיב.

נתי השוער הלך אל “ארמון צלמוות”, משכנה של ארשכיגל הניצב בשאול, ואמר לה: “מלכתי, גברת אחת, איננה־אישתר שמה, עומדת בפתל השאול; בחוצפה דחפה את דלתות השאול ונכנסה אל המבואה. היא לבושה בכל סמלי המלכות שלה, והיא אומרת שעזבה את המקדש שלה ובאה אלינו כדי לראות את פנייך”?

כאשר שמעה ארשכיגל את דברי נתי השוער נפל עליה פחד גדול. היא הכתה על חזה ונשכה את שפתיה. היא הבינה מיד כי כוונותיה של איננה־אישתר זדוניות וכי אחותה הגיעה אל השאול כדי לגזול ממנה את מלכותה.

כך אמרה ארשכיגל לנתי השוער: “מה זוממת איננה־אישתר לעשות? מדוע זה עזבה לפתע את מלכותה? למה היא מבקשת לרדת לשאול? הלוא אני חיה רק בחברתם של אֵלֵי שאול. במְקום לחם – אני אוכלת טיט, במקום שיכר – אני שותה מים דלוחים; ואיך אני מבלה את ימי בשאול? בוכה על הגברים שמתו בקְרב והשאירו מאחוריהם את נשותיהם; בוכה על הנערות אשר נגזלו במותן מזרועות אוהביהן; בוכה על התינוק שמת בלא עת”.

ארשכיגל ציוותה על השוער לפתוח את השער לאיננה־אישתר וגם לשמור על כל החוקים הנהוגים בשאול, ולא להעניק לאיננה־אישתר שום זכויות או הטבות.

עוד ציוותה על השוער לא לפתוח בבת אחת את כל שבעת השערים המוליכים אל ארמונה “ארמון צלמוות”, כי אם לפתוח אותם אחד־אחד, כדי שאיננה־אישתר לא תוכל לפרוץ פנימה לבושה בכל סמלי אלוהותה ובגדיה.

נתי השוער עשה כמצוות גבירתו; הוא סגר את כל שבעת בריחי השערים והוליך את איננה־אישתר במבואה אל “ארמון צלמוות”. הוא פתח את השער הראשון והזמין את איננה־אישתר להיכנס: “בואי גבירתי”, אמר, “ממלכת השאול, אשר כּוּרְנוּגִי שְמהּ, ‘הארץ אשר לא שבים ממנה’, שמחה לקבל את פנייך”.

אך נכנסה איננה־אישתר בשער הראשון, הסיר השוער את כתר הזהב הטהור מעל ראשה. “מדוע השוער הורדת את הכתר מעל ראשי?” כעסה איננה־אישתר, והשוער ענה לה: “שתקי איננה־אישתר! אלה חוקי השאול, אל תבזי אותם!”

אך נכנסה איננה־אישתר בשער השני הסיר מעל צווארה את חרוזי הספיר הקטנים. "מדוע השוער הסרת את חרוזי הספיר מעל צווארי?, כעסה איננה־אישתר.

ענה לה השוער: “שתקי איננה־אישתר! אלה חוקי השאול, אל תבזי אותם!”

כך הסיר השוער מעליה את כל חלקי לבושה ותכשיטיה – אחד בכל שער משבעת שערי השאול: את שני חרוזי הזהב שצורתן כטיפות מים מעל חזהּ; את בגדי המלכות; את האיפור מעל עיניה; את משכית הזהב ואת צמידי הזהב, ולבסוף את שני סמלי מלכותה: המַטֶה והחֶבֶל.

איננה־אישתר הגיעה אל פתח “ארמון צלמוות” עירומה. היא כרעה ברך ונכנסה מיד פנימה, השליכה את אחותה ארשכיגל מעל כיסא המלכות שלה וישבה במקומה.

שבעת שופטי השאול הזדעזעו מחוצפתה של איננה־אישתר, התאספו מיד, נעצו בה עיני מוות וחרצו את דינה: “אֲשֵׁמָה!” הם המיתו אותה ותלו את גווייתה על הקיר.

עצבות גדולה נפלה על ארץ החיים. איננה־אישתר נעלמה, ואִתה נעלמה האהבה ונעלם הפריון. עלם לא חיזר אחרי עלמה, פר לא חיזר אחרי פרה, וחמור לא חיזר אחרי אתון, וכל פרחי האביב יבשו, והעשבים הצהיבו.

נינשובור, המשרתת של איננה־אישתר, המתינה שלושה ימים ושלושה לילות בשער השאול, אבל איננה־אישתר לא חזרה. אז עשתה כפי שציוותה עליה גבירתה, היא הלכה לבדה אל מקדשו של אֲנָלִיל, מלך האלים. לבשה שק, שרה שירי קינה, הכתה בתוף ושרטה את לחייה, את אפה ואת אחוריה. כרעה ברך לפני אנליל, בכתה בכי תמרורים והתחננה: “אנא, האב אנליל, העלה את בתך איננה־אישתר מן השאול. הלוא היא יקרה לך ככסף צרוף, כאבן יקרה, כעץ תאשור. אנא, הצל את איננה־אישתר מן השאול!”

האל אנליל נמלא כעס, וכך אמר לנינשובור: “בתי איננה־אישתר רצתה להיות גם מלכת השמים וגם מלכת השאול?! חוק הוא ולא יעבור: מי שחומד בלבו את ממלכת השאול – יישאר בשאול”.

האל אנליל סירב לבקשתה של נינשובור.

הלכה נינשובור לבדה אל מקדש נַנַה, אל הירח, לבשה שק, שרה שירי קינה, הכתה בתוף, שרטה את לחייה, את אפה ואת אחוריה. כרעה ברך לפני ננה, בכתה בכי תמרורים והתחננה: “אנא, האב ננה, העלה את בתך איננה־אישתר מן השאול. הלוא היא יקרה לך ככסף צרוף, כאבן יקרה, כעץ תאשור. אנא, הצל את איננה־אישתר מן השאול!”

האל ננה נמלא כעס ואמר לנינשובור: “בתי איננה־אישתר רצתה להיות גם מלכת השמים וגם מלכת השאול?! חוק הוא ולא יעבור: מי שחומד בלבו את ממלכת השאול – יישאר בשאול”.

האל ננה סירב לבקשתה של נינשובור.

בייאוש גדול הלכה נינשובור אל מקדשו של האל אֶנְכִּי, אל החוכמה, הכישוף והקסמים ואל המים המתוקים, אשר ידע תמיד לתת עצות טובות לאלים וגם לבני אדם. לבשה נינושבור שק, שרה שירי קינה, הכתה בתוף, שרטה את לחייה, את אפה ואת אחוריה. כרעה ברך לפני אנכי, בכתה בכי תמרורים והתחננה: “אנא, האב אנכי, העלה את בתך איננה־אישתר מן השאול. הלוא היא יקרה לך ככסף צרוף, כאבן יקרה, כעץ תאשור. אנא, הצל את איננה מן השאול!”

כאשר שמע האל אנכי את דברי נינשובור נפל עליו פחד גדול: “מה עשתה בתי?! אוי ואבוי, מה עשתה גיבורת כל הארצות והשמים?!”

האל אנכי התבונן בארץ סביב וראה שדות חשופים, עשבים יבשים, כבשים, עזים ופרות פועים בעצב; נעלמו השֵׂיות, הגדיים והעגלים; עלמים ישבו בודדים בחדרם, ועלמות ישבו בודדות בחדרן; תינוקות לא נולדו. הבין אנכי שעליו להעלות את איננה מן השאול כדי להציל את בני האדם ואת היקום כולו, והבטיח לנינשובור למלא את בקשתה.

האל אנכי ברא את בני האדם הראשונים מן הטיט שבשדה; הוא גם היה האל הקַדָּר שלימד את בני האדם את מלאכת הקדרות, וכייר בעצמו כדי חומר ענקיים באובניים. קומתו של האל היתה גבוהה מאוד, וכפות ידיו היו אדירות. הוא ידע שכדי להציל את איננה־אישתר עליו לשלוח שליח להעלות אותה מן השאול; הוא ידע שלא יוכל לשלוח אֵל לשאול מפני שעל פי חוקי האלים נאסר על אלי השמים והארץ לרדת לשאול; והוא גם ידע שלא יוכל לשלוח אדם מפני שהוא ימות מיד. אנכי חשב איך יוכל להתחכם לחוקי האלים, והמציא תחבולה: הוא החליט לברוא שֵׁדים, יצורים שאינם אלים ואינם בני אדם. אבל אותם לא יוכל לברוא מן הטיט הטהור ששימש אותו לבריאת האדם. לכן אסף שאריות של חומר שהצטבר מתחת לציפורני כפות ידיו האדירות בעבודת הקדרות שלו וברא שני שדים; לשֵׁד האחד קרא “כּוּרְגוּרַה”, ולאחר קרא “גַלַתוּרַה”. בידי השד האחד נתן את “סם החיים”, ובידי השד האחר נתן את “מי החיים” כדי להחיות את איננה־אישתר.

כך ציווה האל אנכי על שני השֵדים: “צאו אל השאול, עופפו על פני הדלת כזבובים, חִמקו מבעד לדלת כרוחות, והיכנסו אל השאול. כאשר תגיעו את ‘ארמון צלמוות’ תראו את מלכת השאול ארשכיגל כורעת ללדת ונאנקת מרוב כאב; שורטת את בשרה, תולשת את שערה וזועקת ‘אוי לבטני, אוי לגבי!’ ואתם תשתתפו בצערה ובכאבה ותגידו: 'הוי, גברתנו, מה רב סבלך! הוי לבטנך, הוי לגבך!” והיא תהיה כה אסירת תודה על השתתפותכם בצערה ובכאביה עד שתישָׁבע לכם שבועת ידידות ותמלא כל בקשה אשר תבקשו ממנה, אבל היזהרו ואל תתפתו למתנותיה. אתם ואני יודעים כי אתם נשלחים לשְאול להציל את איננה־אישתר".

שני השדים עשו כמצוות אנכי: עשו דרכם אל השאול, עופפו על פני הדלת כזבובים, חמקו מבעד לצירי הדלת כרוחות ונכנסו אל השאול.

כפי שצפה אנכי, ראו שני השדים כורגורה וגלתורה ב“ארמון צלמוות” את מלכת השאול ארשכיגל כורעת ללדת ונאנקת מרוב כאב; שורטת את בשרה, תולשת את שערה, וזועקת “אוי לבטני!” שני השדים אמרו לה: “הוי גבירתנו, מה רב סבלך, הוי לבטנך!” הוסיפה ארשכיגל וזעקה: אוי לגבי!" אמרו לה השדים: הוי גבירתנו, מה רב סבלך, הוי לגבך!"

ארשכיגל נדהמה למראה שני האורחים הבלתי קרואים, אבל השתתפותם בצערה נגעה מאוד ללבה. אמרה להם ארשכיגל: “אינני יודעת מי אתם, בני אדם או אלים, מי אתם המשתתפים בסבלי ובכאבי, ואומרים ‘הוי לבטנך’, ‘הוי לגבך?’ תהיו אשר תהיו, אלים או בני אדם, אני נשבעת להעניק לכם כל מה שתבקשו!”

אמרו לה השדים: “הישָׁבעי בשם השמים, הישבעי בשם הארץ, הישבעי בשם השאול!”

נשבעה ארשכיגל: בשם השמים אני נשבעת, בשם הארץ אני נשבעת, בשם ממלכת השאול שאני מלכתה אני נשבעת שאעניק לכם כל מה שתבקשו!"

הפצירה בהם ארשכיגל לקבל מידיה מתנה נהר גועש על מימיו; זכרו השדים את אזהרותיו של אנכי וסירבו להצעתה.

הפצירה בהם ארשכיגל לקבל מידיה מתנה שדה שעורים; זכרו השדים את אזהרותיו של אנכי וסירבו להצעתה.

שאלה ארשכיגל: “מה שאלתכם, מה בקשתכם, ואמלא אותה?”

אמרו לה השדים: “תני לנו את הגווייה התלויה על הקיר”.

נדהמה ארשכיגל: “הגווייה הזאת, היודעים אתם מי היא? גוויית איננה־אישתר מלכת ארץ החיים היא!”

אמרו לה השדים: “תהיה אשר תהיה! תני לנו אותה!”

ארשכיגל ידעה שהַפרת שבועה היא חטא חמוּר מאוד! היא נשבעה ועליה למלא את הבטחתה. בלב כבד ציוותה על משרתיה להוריד את גוויית איננה־אישתר מן הקיר והעניקה אותה לשני השדים.

מיד היזה השד כורגורה על איננה־אישתר את סם החיים, והשד גַלַתוּרַה היזה עליה את מי החיים, ואיננה־אישתר קמה לתחייה.

ארשכיגל אמרה לשני השדים באי־רצון וברוגז רב: “הוציאו אותה מארמונה, הוציאו אותה מן הממלכה שלי!”

איננה־אישתר אחזה בידיהם של שני השדים, והשלושה פנו אל השער השביעי כדי לצאת מן השאול.

עוד לפני שהגיעו השלושה אל השער תפסו את איננה־אישתר שבעת אלי השאול וקראו: “מעולם, מימי קדם ועד היום, לא עלה מן השאול לא איש ולא אל בלי שנתן מישהו תמורתו. אלה חוקי השאול, ואין לעבור עליהם! ואת, איננה־אישתר, אינך יוצאת מן הכלל! עלייך להשאיר בשאול מישהו במקומך!”.

כדי להבטיח שאיננה־אישתר תמלא את הפקודה, ליוו אותה על פי הוראת אלי השאול שבעה שדים אכזריים, חגורים אלות על מותניהם. השדים לא היו בני אדם וגם לא היו אלים, הם היו שוטרי השאול. הם לא היו זקוקים למאכל ולא למשקה, ולא היה אפשר לפתות אותם בקורבנות או במתנות. הם לא אהבו מעולם אישה וגם לא נישקו תינוק על לחייו. תפקידם היה להרוג בני אדם ולהורידם לשאול: לחטוף אישה מזרועות בעלה האוהב, לקרוע בנים ובנות מחיק אמותיהם ואבותיהם ולחטוף כלה מבית חתנה.

כך עלתה איננה־אישתר מן השאול מוקפת בשבעת השדים האכזריים. בכל אחד משערי השאול החזיר לה השוער את בגדיה ואת תכשיטיה: את כתר הזהב, את חרוזי הספיר, את שני חרוזי הזהב, את בגדי המלכות, את האיפור על עיניה, את משכית הזהב ואת צמידי הזהב, ולבסוף את שני סמלי מלכותה: המַטֶה והחֶבֶל.

בפתח השאול המתינה לאיננה־אישתר נינשובור, המשרתת האוהבת שלבשה שק, ישבה בעפר והתאבלה עליה.

השדים אמרו לאיננה־אישתר: “שובי לעירך, ואנחנו נוריד לשאול במקומך את נינשובור, המשרתת שלך”.

איננה־אישתר גערה בשדים בחמת זעם: “אֶת נינשובור?! המשרתת הנאמנה שלי?! לא ולא! הלוא היא השליחה הנאמנה שלי שמילאה את כל הוראותי: היא התאבלה עלי בין תל חורבות, שרה שירי קינה, הכתה בתוף, שרטה לאות אֵבל את לחייה ואת אפה, וכל מי שהביט בה ידע שהיא מתאבלת עלי; היא שרטה גם את אחוריה כדי שכאבה יהיה גדול והאבל יהיה אמתי; פשטה את בגדי הפאר שלה ולבשה שמלה אפורה כשק; ובעיקר היא עברה בין מקדשי האלים הגדולים, בכתה בכי גדול וביקשה מהם לבוא לעזרתה. לבסוף היא הגיעה לבדה אל מקדש האל אנכי וביקשה את רחמיו. נינשובור היא אשר השיבה אותי לחיים, ואתם מבקשים שאסגיר אותה לידיכם?! לא ולא! לא אתן לכם!”

איננה־אישתר המשיכה בדרכה, מלווה בשבעת השדים הנוראים, עד שהגיעו למקדש האל שַׁרַה בעיר אוּמַה.

האל שרה לבש שק, ישב בעפר והתאבל על איננה־אישתר. אמרו השדים לאיננה־אישתר: “שובי לעירך, ואנחנו נוריד לשאול במקומך את האל שַׁרַה”.

איננה־אישתר גערה בשדים בחמת־זעם ואמרה: “אֶת שרה?! בני הנאמן?! לא ולא! הלוא הוא המשורר שלי, המחבר למעני שירים נפלאים; הלוא הוא דואג ליופיי – לשערותי, לציפורני?! ואתם מבקשים שאסגיר אותו לידיכם?! לא ולא! לא אתן לכם!”

איננה־אישתר המשיכה בדרכה, מלוּוה בשבעת השדים הנוראים, עד שהגיעו למקדש האל לוּלַל בעיר בַּדֶתיבִּירַה.

האל לולל לבש שק, ישב בעפר והתאבל על איננה־אישתר. אמרו השדים לאיננה־אישתר: “שובי לעירך, ואנחנו נוריד לשאול במקומך את האל לולל”.

איננה־אישתר גערה בשדים בחמת זעם ואמרה: אֶת לולל?! בני הנאמן, שעומד תמיד לצדי, ואתם מבקשים שאסגיר אותו לידיכם? לא ולא! לא אתן לכם!"

הציעה איננה־אישתר לשדים: “הבה נלך אל ארך, עיר מלכותי! הבה נלך אל עץ התפוח הגדול אשר ברובע כּוּלַבּ, המקום שמקדשי ניצב בו!”

איננה־אישתר הובילה את השדים אל עץ התפוח הגדול. מתחת לעץ התפוח הגדול ישב דומוזי־תמוז על כיסא מלכותו שמח וטוב לב, לבוש בגדי פאר, מוקף בידידיו המנגנים באוזניו בתוף, בנבל ובחליל, ולפניו שולחן עמוס כל טוב: כיכרות לחם טרי שנפרסו על מגשים, כדי חלב וקערות חמאה, סלי תמרים ופֵרות משבעה מינים, והרבה שיכר – שיכר כהה, שיכר בהיר, וצוף עשוי מחיטת הבר, תוסס בפי הגביעים.

זעם ועלבון חנקו את גרונה של איננה־אישתר; היא נעצה בו עיני מוות וחרצה את דינו" “אֲשֵׁם!”

אמרה לשדים: “אותו! קחוהו!”

איננה־אישתר הסגירה לידי השדים את בעלה־אהובה.

השדים שפכו את כדי השיכר על האדמה, פיזרו את המאכל ואת המשקה והצליפו על ראשו של דומוזי־תמוז בחלילים. דומוזי־תמוז בכה ופניו חוורו; פרש כפיים לשמים והתחנן אל אוּתוּ, אל השמש, אחיה של אשתן: “אותו, הלוא אתה גיסי, אני בעל אחותך! אני הבאתי פריון אל בית משפחתך; חמאה הבאתי! כדי חלב הבאתי! אנא כרות את ידי, כרות את רגלי, עשני נחש ואמלט מידי השדים, שלא יתפסוני!”

אותו שמע לתפילתו של דומוזי־תמוז ושינה אותו לנחש. דומוזי־תמוז נמלט ומצא מקלט בסבך השיחים אשר על שפת הנהר. הוא גילה את מקום מחבואו רק לאחותו האוהבת גשתיננה. גשתיננה הציעה שיגלה את מקום מחבואו גם לחברו הטוב, כשי שיזהיר את דומוזי־תמוז כאשר השדים יתקרבו אל מקום המחבוא. דומוזי־תמוז שמע בקול אחותו, גילה את מקום מחבואו לידידו הטוב, והשְבּיעַ אותו שלא יגלה לשדים היכן הוא מסתתר.

בינתיים התרוצצו השדים כדי לגלות היכן דומוזי־תמוז מתחבא, לתפוס אותו ולהוריד אותו לשאול תמורת אהובתו. אחד השדים הציע למצוא את גשתיננה, היא ודאי תדע היכן מתחבא אחיה. השדים לכדו אותה בדרך אל המכלאה. הם הציעו לה במתנה מלוֹא נהר מים, אבל היא סירבה לספר להם היכן אחיה מסתתר. הם הציעו לה מלוֹא שדה שיבולים, וגם הפעם סירבה לספר להם היכן מסתתר אחיה; ואז אמר השד החכם מבין שבעת השדים: “האם ייתכן שאחות תגלה את מקום המחבוא של אחיה?! מיום שנברא העולם לא קרה כדבר הזה. בואו נלך למצוא את חברו הטוב”.

השדים חיפשו ומצאו את חברו הטוב של דומוזי־תמוז, הציעו לו במתנה מלוֹא נהר מים והוא לקח, הציעו לו מלוֹא שדה שיבולים והוא לקח, וגילה להם כי דומוזי־תמוז, חברו הטוב, מתחבא בסבך השיחים על שפת הנהר. השדים תפשו את דומוזי־תמוז, קשרו אותו בחבלים עבים, פרשו עליו רשת, הכו אותו ואסרו את ידיו באזיקים. דומוזי־תמוז שב ופרס את כפיו לשמים, והתחנן לאל אותו שישנה אותו לנחש.

שלוש פעמים תפשו השדים את דומוזי־תמוז, ושלוש פעמים הפך אותו אותו, אל השמש, לנחש והוא נמלט מידיהם.

בפעם הרביעית הרחיק דומוזי־תמוז ומצא מחבוא במכלאת הצאן של אחותו גשתיננה. השדים חיפשו על גדות הנהר, חיפשו בין השיחים הסבוכים, בין השיחים הגבוהים, בין השיחים נמוכי הקומה, ולא מצאו אותו.

השדים שמו פניהם אך המכלאה של גשתיננה ונכנסו לביתה לחפש את אחיה. כאשר ראתה אותם גשתיננה היא שרטה את פניה והרימה קול זעקה גדולה. זעקותיה מילאו את הארץ מקצה עד קצה. “אחי,” זעקה גשתיננה, “אנדוד על פני כל הארץ לחפש אותך!”

“אם לא ידעה גשתיננה היכן מתחבא אחיה, למה זה הרימה קול זעקה?!” אמר השד החכם לחבריו.

השדים הבינו כי דומוזי־תמוז מסתתר במכלאת הצאן של גשתיננה, מיהרו לשם, לכדו אותו, קשרו אותו בחבלים עבים, פרשו עליו רשת, הכו אותו, אסרו את ידיו באזיקים והורידו אותו לשאול.

אך הוּרד דומוזי־תמוז לשאול, נפלה על הארץ עצבות גדולה. דומוזי־תמוז נעלם, ואִתו נעלמה האהבה ונעלם הפריון. עלם לא חיזר אחרי עלמה, פר לא חיזר אחרי פרה, וחמור לא חיזר אחרי אתון, וכל פרחי האביב יבשו, והעשבים הצהיבו.

גם איננה־אישתר נעצבה מאוד אל לבה. לוּ יכלה להשיב את מעשיה לאחור! לוּ יכלה להחזיר את אהובהּ מן השאול! היא התהלכה במקדשה מחדר לחדר ולא מצאה מנוח. היא סילקה מעל פניה את שני גורי האריות שבחברתם השתעשעה, ולמרבה הפתעתה מילאו דמעות את עיניה. מוזר, חשבה בלבה, לא אהבתי לבלות את זמני במכלאת הצאן, ועכשיו מראה המכלאה השוממה אינו נותן לי מנוחה. היא ראתה בדמיונה את הדיר עולה באש, מטה הרועים של דומוזי־תמוז עולה באש, קנקן החלב מושלך על הארץ ומכסהו ניתק מעליו, וצפחת המים שממנה נהג אהובהּ לשתות מוטלת על הארץ; ודומוזי־תמוז יושב בממלכת השאול ששורר בה חושך עולמים, אוכל עפר וטיט; כמה נורא יהיה אם גופו החטוב יתכסה נוצות כמו ציפור. היא קוננה על אהובהּ קינה מרה:

יחידי, אשר לא עוד יאכל לחם!

יחידי, אשר לא עוד ישתה מים!

הוי, היפה מכל עלמות,

הוי, היפה מכל עלמים!

בחלילו מנגן הרוח,

אישי – את שיריו שר רוח הצפון.

איננה־אישתר איבדה כל תקווה. היא ידעה שאת הנעשה אין להשיב, ומי שיורד לשאול יוכל לעלות רק אם יינָתן מישהו במקומו.

בעוד איננה־אישתר מקוננת בארמונה, זיעזעה גשתיננה אחותו של דומוזי־תמוז את השמים בזעקותיה. היא קרעה מעל צווארה את מחרוזת הפנינים ובכתה: “אל נא תגזלו ממני את אחי היחיד!” גשתיננה אהבה את אחיה כל כך עד שהיתה מוכנה לרדת לשאול במקומו.

היא שמה פניה אל ארמונה של איננה־אישתר וביקש לראותה. איננה־אישתר קיבלה את פניה ושמעה את משאלתה: “אלכה־נא אל אחי, אשר רעה גדולה מצאה אותו. באשר יהיה ביתו אגור!”

אז ציוותה איננה־אישתר על גשתיננה להחליף את דומוזי־תמוז בשאול למשך חצי שנה. כל חודשי הקיץ השחון יגור אהובה בשאול, וכאשר יבצבץ העשב הרך בשדה יעלה אהובה מן השאול, ואחותו גשתיננה תחליף אותו.

כך מדי שנה בשנה, בחורף, איננה־אישתר מצפה בקוצר רוח לשובו של דומוזי־תמוז אהובהּ, ובקיץ היא נפגשת אתו; יוצאת אתו לכל מלחמותיו, ובזכותה הוא מנצח את אויביו; היא מרבה לבלות במסעות ומחפשת הרפתקות. בכל שנה, בחג ראש השנה, אנשי העיר ארך עורכים טקס נישואים חגיגי לאיננה־אישתר ולאהובה דומוזי־תמוז כדי להבטיח שהאהבה והפריון לא ייעלמו לעולם, ואיננה־אישתר תשיר תמיד לאהובה שיר אהבה: “מחמד לבבי, אישי אהובי”.

 

סיום    🔗

כאשר סיים קרדי־נרגל לספר השתררה שתיקה כבדה בחדר, ולבסוף אמר המלך אשורבניפל: “אדירה באמיצים היא! חורצת גורל המלך! חורצת גורל כל הארצות! מי יוכל להתחרות בה! איננה־אישתר היא המרוממה, איננה־אישתר היא המלכה!”

אט־אט נפרדו השרים מן המלך, וגם קרדי־נרגל הסופר הלך לביתו ולמשפחתו, ובלבו נשא תפילה לאיננה־אישתר: “תהיינה עלי עינייך הטובות, השקיפי עלי במאור פנים!”

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48410 יצירות מאת 2697 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20793 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!