קַרְל לִיבְּקְנֶכְט וּמִכְתָּבָיו 🔗
מעלתם הראשונה של מכתבים אלה היא, שאין הם מצוּיינים בשום סגולה ספרוּתית מיוּחדת; תכוּנה חשובה היא להם דווקא הֶעְדר כל מחיצה של כוונה, מחוּץ לכוונה העיקרית להשפיע טוֹבה והרגשת־אושר על הילדים, לעורר את תשומת־לבם ללימודים בבית־הספר, להזהיר אותם על יחסים יפים עם בני המשפחה והזוּלת בכלל, למנוע אפשרות של תאונות רעות, חלילה, לעודד את רוּחם הרכה וּלחלצה מסכנת שיגרה ושעמום; הוֵה אוֹמר, שהעיקר החשוב במכתבים אלה הוא שאין הם יוצאי־דוֹפן, שאינם “מקוריים” בכוונה תחילה; כן, — שאין הם מהפכניים אף־על־פי שנכתבו על־ידי מהפכן לפי השקפת־עולם שלו וקו־חייו, וגם לפי מהוּתוֹ הראשונה שבו וכל קצבו הפנימי.
כן ודאי הוא לנו, כי גם אילוּ לא נקרא שמו של קרל ליבקנֶכט על מכתבים אלה היינו שוהים עליהם ומכירים להם תודה על הנאמר בהם בבטחון רב ואף־על־פי־כן בעדינוּת; על תקיפוּת דעה מחוּשבת ומיושבת, המוּבעת בצורת מִשְאָלָה שכאילו צמחה ועלתה רק תוך כדי ההבעה ויש בה, משוּם־כן, מן החִיוּת והשִוְיוֹן ביחסים שבין המשפיע והמוּשפע; על בהירוּת הניסוּח של דעוֹת מקוּבלוֹת עלינו ועל אישוּרן הנוסף על ידי בעל השכלה יסודית ומקיפה ובעל נסיון, הדוֹאג לבניו ואוהבם אהבה גדוֹלה בטבעיותה ופשטוּתה.
עכשיו, משנקרא עליהם שמוֹ של קרל ליבקנכט, נוסף להם משקל מיוּחד, כי על־כן היה האיש חושב בעל שיעור קומה, מקוֹמֵם המונים וּמלהיבם לקראת מהפכה ובמידה שהיה בכך משום סיכוּן־חיים — היה הוא עצמו הראשון והנועז לסיכוּן זה; הוֵה אוֹמר, שכל הדעות המקוּבלות והתוֹרוֹת המפוּרסמות שאנו מוצאים במכתבים אלה — שוּב אינם שיגרה וחזרה ללא־אַבחנה, אלא תוצאה חדשה ומחוּדשה, לאחר צירוף בכוּר מחשבה מהפכנית ונוסף להן על־ידי זה חיסוּן וברק, שחסרו אותו כבר; אבל חלילה לנו להסיק, שכל הנאמר במכתבים מחוסר חידוש מלכתחילה; כי על כן לא רק הנעימה היא אישית, כלומר חדשה ומקורית, אלא שכל דעה מן הדעוֹת הידוּעוֹת גם היא חדשה, כי תמיד מוסיף לה ק. ליבקנכט מידה של הגיון ותוֹקף צוֹדֵק, שלא היו לה קודם־לכן.
שימוּ נא לב אל זוֹ ההגנה על בית־הספר במבנהו המקובל, ה“קלסי”; אל זה החישוף המזהיר של הגרעין החזק הצפון בקליפת השעמום ההכרחי של הלימודים; אל זה הפענוּח הנפלא של העיקר המעניין שבהם; אל התמדה זאת בטפוח האימון בהורים ובבני־המשפחה; אל זו השקידה הבלתי־פוסקת בדרישת התנהגות נמוסית וסבר־פנים יפות לכל הזולת ובמיוחד לכל בני־המשפחה — ותגלו בכך לא רק פנים חדשות, אלא גם לב חדש וצעיר בהלכה מקובלת.
מובן מאליו הוא, שאין ק. ליבקנכט שוכח גם את החינוּך הסוציאַליסטי־מהפכני, אבל גם לו הוא מְשַוֶה, במכתבים אלה, טעם ואוֹפי כלליים וקלַסיים־הוּמניים ביותר; קראו נא בעיון מיוחד את הדברים המקסימים באצילוּת־הנפש ובשכל המאיר שבמכתב האחרון לבנו הֶלמי (מ־16.6.1918), בבקשו אותו: “חוס על האנשים גם ב־Politicis (מתוך שמירה קפדנית על השקפת־עולמך), אם הם מִסְכֵּנים כל־כך ובלתי־פוליטיים כמו שאני משער. בקיצור: טַקט, טַקט — חיצוֹני, — אבל עוד יותר פנימי”. האין בדברים אלה רוֹך של שוחר־מוּסר בראשית ובאחרית הכל?
אכן, בגילוי כמה צדדים מאפיו של ק. ליבקנכט ע"י מכתבים אלה אפשר למצוא הוכחה נאמנה עד כמה היתה המהפכנות טבעית לו ומוּשתֶּתֶת במהוּתו, עד כמה בטוּח היה באמיתותה בשביל עצמו, אם לא חשש שתיפגע, חלילה, מדעות הנראות “שמרניות”, כי על־כן ישנוֹת ומקוּבלות הן גם על מי שאין המהפכנות דעתו וכוונתו; נמצא, כי כשם ששמו של ליבקנכט מוסיף משקל וטעם מיוחדים למכתבים אלה, כן מוסיפים מכתבים אלה משקל ואור מיוחדים לכותבם.
משאנו מעיינים היום בתולדותיו של איש זה, משאנו עומדים על התנהגותו ה“הרפתקנית” במלחמה הקודמת, על התנגדותו (כחבר הרייכסטאג הגרמני) ללא כל פשרה לאישור תקציבים לטובת המלחמה, על סירובו לשאת נשק ולירות ב“אויבים”, — האין נראים הדברים כאגדה מימים רחוקים מאד? אגדה על מהפכן־קנאי שלא היסס בצדקת דעתו ולא נרתע מפני סכנת־המות הכרוכה בה; אלא שעיקר האגדה היא באמת, על גרמניה שבימיו, זו אשר גם בשלטונה הצבאי החמור — לא העיזה להפיל שערה מראשו של אדם דגול זה; האין גרמניה הלזו, בהשוואה לגרמניה של ימינו אלה, רחמנא לצלן, נראית לנו כתופעה בלתי נורמאלית? האם יאומן הדבר, כי בגרמניה דנו פעם אדם, שנאשם בבגידה במולדת רק למאסר?
עד כמה רעה השפעתו של זמננו זה ועד כמה חולה השפעתם של חורצי מהלכו אל עבר פי התהום — תעיד נא העובדה, שגם לנו יש ונראית היסטוריה זו של ליבקנכט כמין “אַנאַכרוֹניזם” שאנו מסרבים להבינו ולהסכים לאפשרות הווייתו, ולו גם בעבר בלבד; גם מתוך כך אין ספק בידינו, כי רוּח זו המרחפת בין שורות המכתבים של ק. ליבקנכט לבניו, רוח של חיים נורמאליים ויפים, שהפכה באשמת תקוּפה חוֹרגת ואכזריה למין “אגדה” — ראוּייה שתעלה לפנינו, יהיה זה אפילו בצוּרת אֶפּיזוֹדה ספרותית, — שמא תעודד במידת מה את תקוותנו המבוּיישת: חידוּש ימינוּ כקדם…
משׂדה־המלחמה 🔗
25.4.1915
בּוֹבּכֶן האהוּב!
היה זה מכתב נחמד ממך; אני מודה לך; ועל התוכן שמחתי מאד. כתוֹב לי מהר עוד הפעם והתנהג יפה. אנו מחזיקים כאן חוּלדת־סנאים בשבי: היום היה ציִד על שוּעלים — אלא שרייניקֶה הערים על הציידים ועל הכלב, שנאלץ להסתפק בכמה עכברים מסכֵּנים.
רעם־תוֹתחים, טרטוּר מכוֹנוֹת־יריה וטייסים, טייסים —.
אני נושק אותך ואת כוּלכם.
אבא שלך
28.4.1915
הֶלמי שלי!
אני מודה לך על גלוּייתך המפוֹרטת, שאמנם הגיעה שעתה. “אדוני”! אכן, מבדח הוא דבר זה אצלך, ברנש קטן, ואם המוֹרה ממשיך ועומד ב“אתה”, נראה לי הכל בסדר. עכשיו נעשה בית־הספר מעניין באמת. מה שאתם קוראים שם שייך כבר למדע בכבוֹדוֹ ובעצמו ואם יש ברצונך לבנות לך עתיד בעל ערך על יסוד של השכלה כללית עמוּקה ורחבה, כי עתה אל נא תאחר את המועד הזה. אין לי ולא־כלום נגד בדיחוּת־דעת ומשוּבה אם יש בהן רק משוּם חליפוֹת בשטח העליון: אתם מגיעים עכשיו לפרק של משחק־סטודנטים. — אל נא תתן שהרצינוּת והעיקר יהיו נפסדים זה מזה. העלה על דעתך כמה מאוּשר אתה, על פני מיליונים ילדים אחרים, שרק מחמת עֳני הוריהם אינם יכוֹלים ללמוֹד דבר מכל הפלאוֹת האלה ואשר כשרוֹנוֹתיהם מִצטַמקים ואוֹבדים. ללמוד, ללמוד ושוּב ללמוד. אם אינך תופש זאת היום, לאחר זמן תבין. זוֹ “התרדמה הנוֹפלת” בשעת הלימוּד אינה אלא עולה ולא מעשה־גבוּרה. שימוּ לב, פעוּטַי הטפשוֹנים; תמשיך בציוּר וּבזמרה. — כאן אביב. הזמירים שרים.
אני נושק אוֹתך, בחוּרי, ואת כוּלכם.
אבא שלך
10.7.1915
בּוֹבּכן האהוּב שלי!
מכתבך היה נחמד כל־כך, שמחתי שמחה ענקית. רק הדף על העישוּן והרחיצה מעוֹרר חששוֹת. העישוּן אינוֹ בשבילך, ננסי, ובנוגע לרחיצה — זכוֹר את הואַנזֵי! ואת הקרבנות הרבים של מקוֵי־מים אחרים. כל־כך צר לי שאין לכם אפשרוּת לנסיעות — אלא ששנה יוצאת מן הכלל היא. אתם מוּכרחים “לדלג” על כך; וכן תעשוּ. היוּ מיוּשבים וּמנוּמסים, מסבירי־פנים ועליזים. כאן קר וגשוּם. שראיתי פרפר־מנצנץ, פרפר־זנב־המזלג, פרפר־הסַהַר והדֻבית־החוּמה ורבים אחרים, וחסידוֹת רבוֹת — כבר כתבתי לכם. אני מקווה ששלוֹמכם טוֹב. מתי ואם בכלל אבוא לא ידוע לגמרי.
נשיקוֹת רבות.
אבא
14.9.1915
בּוֹבּכן האהוּב!
מי יודע מתי אוּכל שוּב לכתוֹב לכם. עכשיו בחפזוֹן — כי על־כן במצעד הנני — כמה מלים. דרך בַּאוּסקֶה־בַּרבֶּרן לקֶרצ’כֶן, שבוֹ חוֹנה מטה־הבטליוֹן, העומד לעבוֹר לפרידריכסשטַדט — לעת־עתה אין בטחוֹן שם. גדוּדנוּ חוֹנה בזאַוּשִינֶן — עוד 30 ק"מ כמעט מזרחית מכאן. עובדים ליד הדוינָה, קרוב לחזית, מתחת לאש נמרצת.
התוֹתחים מריגָא רוֹעמים כהוֹגן — והטייסים סובבים אותנו בזמזוּם ולהקוֹת־עוֹרבים ענקיות טסוֹת וחגוֹת באויר — אספסוּף מעוֹרר גוֹעל־נפש, שיש בשבילוֹ כאן טרף טוב. הייתי מספר ברצון על הדברים העצוּבים והרציניים שראיתי, אבל הזמן דוחק. בּוֹבּכן האהוּב, ואתם שאר ילדי, הֶלמי וּמַאוּזי, זאת לכם עוד הפעם: היוּ מנוּמסים וחרוּצים והתגברוּ באוֹמץ־לב על קשיי החיים, בלי להתנוֹדד ימינה וּשמאלה. קדימה, — אם זה נוֹח לכם ואם לא, חלילה.
העלה על דעתך איזה זמן איוֹם הוּא הזמן שאנוּ חיים בּוֹ. הוֵה אוֹמר שצריך אימוּץ כּוֹחוֹת.
אני מהרהר תמיד בכם והייתי רוֹצה ליצוֹר לכם את העתיד המאוּשר ביוֹתר: קוֹדם־לכל כוח ואוֹר־שמש עד כמה שאפשר יוֹתר.
אני כל־כך אוהב אתכם, באהבה גדוֹלה ביותר שבה אהב פעם אב את בניו. עליכם לדעת זאת; אסוּר לכם לפקפק בכך. כּוֹחוֹת עליוֹנים מוֹציאים אוֹתי כל פעם מחוּג המשפחה. רחשוּ אֵמוּן בי וּבסוניה כבעצמכם; אבל לא יותר מדי בעצמכם, במוּבן זה שתהיוּ לכסילים וּזחוּחי־לב. כי זוֹהי בכִיָה לדוֹרוֹת! דוקא לגבי עצמו חייב כל אדם למתוֹח את הבקוֹרת החריפה ביוֹתר, למדוד בקנה־המידה הגדול ביוֹתר, כי אם לא כן הוּא נוֹפל מן הקַבּים ושוֹקע בּבּוֹץ. לעבוֹד, לעבוֹד! רק זה בלבד משחרר וגוֹרם ספוּק. לעבוֹד ביסוֹדיוּת, לא לחטט בשטח העליוֹן, להיות חרוּצים בבית־הספר וּלכַוון את הלב תמיד אל האנשים הטוֹבים ביוֹתר כלמוֹפת, לאלה שנתנו את המרבית לאנוֹשוּת.
ספוּק־עצמי ויהירוּת הם אסון ועוֹשים את האיש לכסיל. אל תשכחוּ זאת. האֵמוּן בעצמוֹ משמעוּתוֹ שיש רצון לעבוד כבחור הגוּן כל כמה שהכוחות מספקים, ולשאוף לנעלה ביותר.
אני מקוה שלא יאבד לכם אביכם טרם שתצמחנה לכם כנפים: אלא שסוניה והדוד טֶלֶה, וילי, קוּרט ועַליס, גֶרטרוּד והדוד אוֹטוֹ והדוֹדה אֶטי וגם איזי וגוּסטאַ ורבים אחרים, גם אמה של סוֹניה וקרוֹביה יעמדוּ לכם בכל מקרה. לעולם לא תהיו עזוּבים, ואם תהיוּ פעילים וטוֹבים ותעבדוּ, כי אז תבנו את חייכם, כמו שאני מאַחל לכם זאת. — רחשוּ תוֹדה לדודה עַליס והיוּ טוֹבים לגביה. דרשוּ בשמי בשלוֹם כּוּלם. אני נוֹשק אתכם, בחוּרי האהוּבים, פעמים רבות.
אבא שלכם
22.9.1915 (בבוקר)
ילדי האהוּבים!
עבר לילה ללא התקפה; רק זה עתה הגיעה תגבוֹרת. האַרטילריה פתחה במעשה שלה עם בוֹקר מוּקדם. את השעוֹת האלה אין לשכוח וּבשבילי הן איוּמוֹת — ניתן לי לכל היותר לחוּש הנשגב שבכך כמו בדליקה, ברעִידת־אדמה, בשאגת־נמרים.
במוּבן האנוֹשי זה מדכא עד עפר, עד כמה שאפשר להשתמש לגבי אנשים במידה שהם עצמם אינם רוֹצים בה בדרך כלל.
הטבע כאן גדוֹל ורחוֹק וחזק — בכוֹחוֹת אֶלמנטריים. קר, קר — דאגוּ נא שחפצי־החוֹרף יגיעוּ. כתבוּ תיכף ותכוּפות, ולוּ בקיצוּר.
אני נושק אתכם פעמים רבות, בחוּרי הקטנים.
אבא שלכם
26.9.1915
בחוּרי האהוּב!
אין לי עדיין כל דבר מכם ודוקא היום יש סיכוּיים לקבל דֹאַר. ואף־על־פי־כן אני כותב עכשיו. את מוֹחי חוֹלפים כל־כך הרבה זכרוֹנוֹת נעוּרים, זכרוֹנוֹת דווקא מגיל כגילך, כשהרוּח והרגשוֹת נוֹבטים… אני מדפדף עכשיו בפלֶטץ (היסטוֹריה) והנני נוֹעץ מבט בשפע הרבגוני והרציני של גורלות האנוֹשוּת, ואותה שעה נושבים עלי מכל דף מצבי־הרוּח שבהם נתוּן הייתי בקראי בוֹ לפנים ובקלטי אוֹת בדמיוֹן חוֹלם. פרחים מיוּבשים וריחם הקל וּמטרף.
את הזמן הזה של התהוות צריכים גם אתם לחיוֹת על כל קסמיו שבוֹ. הנה הרצון הממלא עכשיו את לבי. אביונים תהיו בשנותיכם המאוּחרות אם דבר זה יימנע מכם — ואל נא יימנע מכם.
אתה גדול עכשיו דיֶך כדי שתוּכל לכתוב לי, לשפוֹך לפני את לבך. וזאת עליך לעשות בלי כל תנאי, בלי להסתיר אפילוּ חצי דבר. אתה עומד עכשיו בגיל המעבר מילד לגבר — בנפש קמים רחשים חדשים הקלים לתעייה והתעָייה.
רְחש אמוּן לי ולסוֹניה. לא להסתיר דבר מאתנוּ, לא לעשוֹת דבר שאתה עלוּל להתבייש להודות עליו בפנינוּ. אנוּ מבינים לכל — גששתי ונדדתי בכל הדרכים התוֹעוֹת של לבב האנוֹש, ועברתי אוֹתן. אין דבר העלוּל לקרוֹת לך, שאני לא אבין לוֹ — ושלא אוּכל לסלוֹח לך ושלא אֶסלח, אם אֶראה את שאיפתך לסלוֹל את דרכך מתוך עבודה, לעלוֹת לשיאים — לשמש, להוֹד האינסוֹפי של העולם. ישאפו ריאוֹתיך רוּח חזקה ואני רוֹצה לראוֹתך פוֹשט את זרוֹעוֹתיך ברחבוּת לקראתוֹ, לקראת העולם. — את זאת רצוֹני לראות, לזאת אני מחכה. — פתח את לבך — תן ויזרוֹם לתוֹכוֹ הכל ויאציל אוֹשר עליך. נהג בי אמוּן, התנהג מתוֹך אהבה אלינוּ לכוּלנו ולאנשים, כי אז תֵקל עליך כל עבוֹדה; כי אז אין היא עמל, אלא אוֹשר והתפעלוּת.
כתוֹב לי, ילד שעשועי, תיכף. הרבה. הכל כנתוּן על לבך.
אני נוֹשק לך, וּלכוּלכם, לכוּלכם אלף פעמים.
אבא שלך
מבית הסוהר 🔗
31.10.1915
להלמי
ילדי האהוּב!
גלוּייתך מן ה־13 שקיבלתי לפני ימים אחדים, שמחתני מאד, ואף־על־פי־כן צריך היה לכתוב גם מכתב; הפעם מאוּחר הדבר, אבל בפעם הבאה – אני מבקש מֵעִמך. הפעם מאוּחר הוא מדי, כי עד שמכתבי זה יהיה בידך כבר אשמע את צלצוּל פעמוֹנה של תחנת מיטַַאוּ ועד שמכתבך היה מגיע הֵנה הייתי מחבק אותך עצמך בידי.
בריאוּתי נתערערה משהוּ מחמת ההתאמצוּיוֹת, זה ימים אחדים שאני במִפקד והיוֹם אני הוֹלך לבית־חוֹלים – ודאי למיטאוּ. ממש כמו בפעם הראשונה בספטמבר שלחני גם הפעם ראש הקוֹמפניה לרופא הבטליוֹן. פעם בלילה, כשעבדנו ביער (נסרנוּ עצים), היה קוֹר מר! התעלפתי ונפלתי. אז, עם נסיגת הרוסים מן הדוינה, בנסענוּ למקוֹם עבוֹדתנוּ החדש.
מִצעד זה הוֹליך אוֹתנוּ דרך העמדוֹת הרוּסיוֹת הכבוּשות,
– לַבּירינתּים תּת־קרקעיים, בנוּיים ומסוּדרים בנוחיוּת וּבאמנוּת מרוּבה.
כאן סרוּחוֹת היו הגוּפוֹת המתוֹת על פני אדמה קפוּאה, מעוּקמוֹת כתוֹלעים – או עם זרוֹעוֹת פרוּשוֹת, כאילוּ רוֹצוֹת הן להִצמד אל האדמה או אל השמים, להִנצל. אַפרקדן או אַפיים. לפעמים הן שחוֹרוֹת כבר. אלהים, ראיתי גם כמה ממתינוּ בזמן הזה ועזרתי להסיר מעליהם חפצים, זכרוֹנוֹת אחרוֹנים לאשה ולילדים.
ההיסטוֹריה של מלחמה זאת תהיה פשוּטה יוֹתר, ילדי, מן ההיסטוֹריוֹת של מלחמוֹת רבוֹת קוֹדמוֹת, כי כוחות־היצרים של מלחמה זוֹ דוקא גלוּיים באוֹפן ברוּטאַלי ופרוּשים בשטח העליוֹן. העלה על דעתך את מסעי־הצלב, המַסוֶה הדתי־תרבוּתי־דמיוני התעה וכסה על הכוונות שהיו כמעט רק כלכליות: מסעי־הצלב היוּ מלחמות־מסחר גדוֹלוֹת.
מלחמה ענקית זוֹ לפי המידוֹת, האֶמצעים, המטרות שלה אינה מכסה אלא מגלה, חוֹשפת. על זה עוד נדבר. וגם על דברים רבים אחרים.
אתה שואל מה עליך לקרוֹא. אני ממליץ קודם־כל על ספר קוֹרוֹת הספרוּת. את כל כתבי שילֶר טוּל לידיך, דפדף וקרא, קרא ביסוֹדיוּת וחזוֹר חלילה. וּלאחר־זה קח את קלייסט ואת קרנר וכמה כרכים של גֶתֶּה ושֶׁקספיר וסוֹפוֹקלס וְאֶסכילוֹס, וְהוֹמֶרוֹס. נסה וּטעם בכל מקום וּלאחר־כך שְׁהֵה על זה וּקרא ביסוֹדיוּת. שֵב שעות רצוּפוֹת לבדך עם הספרים. כך תקנה אותם לידידים ואתה תהיה נאמנם. לא הייתי רוֹצה לדחוֹק אוֹתך לשוּם כווּן. אתה מוּכרח, אתה צריך לחפש בעצמך – איש איש ודרכו. אכן, גם על זה נדבר בקרוֹב בעל־פה.
גוֹרלם של תוֹלעי־המשי שלכם משמח. אבל השלימוּ פעם את הטפוּל בהם עד הסוֹף.
אני מוּכרח עכשיו לסיים – אנוּ מחכים למכוֹנית שתביא אוֹתנוּ לבית־החוֹלים. עלי לארוז.
אני מנשק אוֹתך, בחוּרי – אַל נא תדאגוּ לי.
המצאוּ זמן רב באויר. דרישת־שלוֹם לכוּלכם.
אבא שלך
לוּקאוּּ, 11.2.1917
הלמי האהוּב שלי!
תוֹדה רבה על מכתבך, שאענה עליו במפוֹרט בחודש מֶרְץ. היוֹם עלי לכתוֹב לך: בדבר בית־הספר.
אני שוֹמע מסוֹניה וּממך, שהמצב רע וכי לבסוף צפויים קשיים גם עם הגמר, ומשניכם אני שומע שלא ידיעותיך הן הסיבה אלא מיעוט עבוֹדתך וזאת אני יודע בעצמי.
… אַל תאמין שאיני מבין לך וּלמצבך עכשיו: הנבטים פוֹרצים – הכל דוֹחק ולוֹחץ – קוֹצף ושוֹצף, מחפש לו מוצא – והכל גוֹרם לרגש של אוֹשר, וּבה בשעה גם מצַער, מעַנה. יען כי אין זה ניתן להשגה, הכוֹחוֹת חשים עד כמה אין הם מספיקים לתפקיד הכביר, כי אינם יכולים להספיק לכך. ההוֹלכים מן החוֹשך וּמגששים מוּל האוֹר נוֹפלים וחוֹזרים חלילה לחוֹשך עמוֹק יוֹתר – עד שמשיגים את היחסיוּת שבכל הידיעוֹת האנוֹשיוֹת.
וגם יצרים אחרים רוחשים – היצר לא רק להבין את העולם או חלק ממנו, אלא לשלוֹט בוֹ, לכבשו; והנבטים הראשונים של הגעגוּעים הנסתרים בעלי העוֹמק האינסוֹפי והמשכיח, המכוּנים אהבה.
וּבתוך כל זה אתה שרוּי עכשיו, ברנש קטן שלי, בהעדרי – ואני הלא יכוֹלתי להראוֹת לך את הדרכים מן המבוֹכים האלה, לשמוֹר עליך מהאוֹרוֹת המתעים. ברנש קטן, כמוֹך כפרפר שֶׁגָח עכשיו ועוֹמד תוך סערת־מדבר גדוֹלה… האם פיליסטר הנני? אף איש אחד מן הציר הצפוֹני ועד לדרומי לא היה מעיז לקבוֹע זאת. רְחש אמוּן בי, איפוֹא; בי, שהנני אביך, מלא תקוות בנוגע לכשרוֹנוֹתיך, לעתידך ואשר חייו היוּ נהרסים אילוּ נהרסוּ תקווֹת אלה.
איש אינו דוֹרש שתפעל משהוּ יוצא־מן־הכלל. אינך צריך אלא – וזוֹ היא חוֹבת כל אדם לעצמוֹ ולאחרים – לפַתח יוֹתר את כוחותיך לפי יכלתך – לנצל את האוֹצר, המצוּי בתוֹכך – באוֹרך־רוּח וּבחכמה.
בית־הספר – אתה טוֹעה כשאתה מכנה אוֹתוֹ משעמם. – יתכן, כי מוֹרה זה או אחר משעמם הוא – ממש כמוֹ באוּניברסיטה, יתכן שאפילוּ לא כל כך. אבל לא זה הוא בית־הספר. – בית־הספר: אלה הם הנוֹשאים, המדעים, שאתם לוֹמדים שם. וֹהי ההיסטוֹריה, הגיאוֹגרפיה; זוֹהי המתמטיקה, זוֹהי הצרפתית, האַנגלית, – ויתכן העברית! זהו הלמוּד הגרמני, הפוֹתח לפניך את הצוּרוֹת הרחוֹקוֹת ביותר של אפקים אין־סופיים – המַקנה לך את גֶתֶּה, שילֶר, לֶסינג, הֶרְדֶר, קלוֹפשטוֹק וּכַדוֹמה לידידים.
וּּלאחר זה יוָנית, לַטינית. האם זה משעמם? הלשוֹנוֹת הן יצירוֹת־רוּח אנוֹשיוֹת המענינוֹת ביותר. – ידיעתן, ניתוּחן, פירוּקן לפי המבנה שלהן, זהוּ הדקדוּק שלהן והסינטַקס: כאַנטוֹמיה בגוּף בעל החיים. האין לך כל מוּשג מעוֹלם הפלאים שפותח לפניך מדע ההשואה שבין הלשונות? לי היה תמיד ענין כל כך חי בזה, עד שלא יכוֹלתי להבין היאך מדברים על דבר שעמוּם.
אבל קודם־לכל: הָרוֹדוֹטוֹס, כְּסָנוֹפוֹן, תּוּקידידֶס, דָמוֹסתָּנֶס, ואַפּלַטון האלהי! הוֹמֶרוּס, טַצִיטוּס, אוֹבידִיוּס, וִירגִיליוּס, קַטוּלוּס, הוֹרַצִיוּס, – אלה היוּ היוָנים שקראנוּ.
וקוֹרנֶליוּס־נֶפּוֹס, קֵיסר, לִיבִיוּס, סַלוּסטִיוּס,
טַצִיטוּס, אוֹבִידִיוּס, וִירגִיליוּס, קַטוּלוּס־הוֹרַצִיוּס –אלה היו הרוֹמאים שקראנוּ.
טוּל ספר היסטוריה של התרבוּת, של המדע, של האמנוּת, של הספרוּת – כוֹכבים אלה מאירים שם. זה אלפי שנים הם מאירים. והם יאירוּ עוד אלפי שנים. אם לא תלמד לדעתם עכשיו – לא תדעם לעולם. אתה מאַבד אין־סוף לכל ימי חייך. כמה רוֹצה הייתי שיהיוּ עמי כאן עכשיו וירגיליוּס שלי, הוֹמֶרוֹס, הוֹרציוּס, סוֹפוֹקלס ואַפלטון. כאילוּ חיים קמוּ לפני עכשיו שירי־תהילה רבים של הורציוּס, הם באים אלי בלילה, בלילות הארוּכים ארוּכים, ומשמשים לי חברה – כמה מאוּשר הייתי אילוּ היה אוֹצר־ידיעוֹתי גדוֹל פי עשרה, גדוֹל כזה של לֶסינג!
אם אוֹפן הלימוּד פֶּדָנטי – בידך הוא – לרעננוֹ וּלתבלוּ בתבלין. אם הנוֹשא הנדוֹן בחבוּרוֹ של הסופר קטן הוא, צר, בלוּי, אתה יכוֹל להרחיבוֹ. תפוֹש רק את הניתן לך!
ה־Positiva – בתאריכים, מִספרים, דקדוּק, מלים, כל הצרוֹר המיוּעד בשביל הזכרוֹן, כל כמה שהוא יבש, מהווה את החוֹמר שממנוּ נוֹצרת כל ידיעה, כל הכרה מדעית – כשם שכנסית פָּטֶר ברוֹמא והדוֹם בריימס נוֹצרוּ מאבנים קשוֹת, אלמות ו“יבשות”. –
הלמי האהוּב שלי! העלה על דעתך מה משמעוֹ של כל זה! קלוֹט אוֹתוֹ לתוכך וּפעל לפי כך. מתוֹך בינה באמת הפנימית – בהכרח שבעצוֹת אלה של אביך, וּכשם שהן ניתנות לך ברצינוּת – כן תמלא אחריהן ברצינוּת. וּלאחר־זה: תן דעתך וּראה מה חשוּבה העוּבדה שאפשר לכם עכשיו להיוֹת בגימנסיה. איזה קרבנוֹת גדוֹלים מקריבים אחרים לשם כך. האם יאבד כל זה לשוא?
וּשמא קצת זמרה (שירי שוּבֶּרט). כתב־ידך באמת אינוֹ יפה – אמנם גם שלי אינו כל כך טוֹב – אבל דבר זה נגרם על־ידי האוֹר הלקוּי ועל־ידי הקוֹר…
להזנה שלכם דואג אני – להזנתי אל תדאגוּ אתם.
לבסוֹף, קבל את הכל בסבר־לב – אני מקוה לידיעוֹת טוֹבוֹת. חלילה לך מכאב־עולם! כל כמה שהגוֹרל איוֹם וּרציני יוֹתר – כן מִצְוה לעמוֹד בוֹ. ושים תמיד אל דעתך: אין אתה בלי אב גם בשעה שאני בבית־הסוֹהר …
אני נוֹשק אוֹתך, בחוּרי הקטן הגדוֹל – ואני שומר עליך בלבי, – על־אף־הכל –
אבא שלך
בגלישה על פני המים במזג־אַויר לח זהירוּת מרוּבה! זהירוּת! הקרח מתחיל מתמקמק, רק במקוֹם שהמשטרה מרשה תגלוֹש, ורק עד כמה שהיא מרשה ואיך שהיא מרשה.
לוּקאוּ, 18.3.1917
לוֵירָה:
עכברי הקטן והמתוֹק!
מכתבך מ־17 בפברוּאַר, שעברוּ עליו כבר כמעט ששה שבוּעוֹת, היה נחמד מאד. גם אם המוֹרוֹת בבית־הספר החדש קפדניוֹת הן, – הטי לבך בכל זאת, כי עוד מעט תהיי רגילה לכך. להיוֹת רק חרוּצה ומנוּמסת וּמיד תאהבנה אוֹתך המוֹרוֹת. כן, לקראת חג הפסח, כשתבקרוּ אוֹתי בעוֹד שלשה שבוּעוֹת בערך – אֶראֶה את ציוּניכם – אל תשכחוּ זאת. היית, איפוא, וראית את וילהֶלם טֶל. כן, הכרח הוא, כשהולכים לראוֹת מחזה בתיאַטרוֹן לקראוֹ מראש. כן עשיתי בנוֹבמבר 1915 עם הבחוּר, בבית־החוֹלים, כשהלכוּ לראות את ה“סערה” לשֶקספיר. את הדבוּר המהיר תתרגלי בקרוֹב להבין, זה רק ענין שבהרגל. הלא אַת כל כך קטנה עוֹד! ב־24 באַפריל הן תהיי רק בת אחת־עשרה! אני מברך אוֹתך כבר היוֹם מראש. הלא בינתים לא אוּכל לכתוֹב יוֹתר ואני מעניק לך כבר היום מאה נשיקות טבין וּתקילין. – מלבד זה אין לי דבר, לצערי. העוּבדה שאת סובלת מכאב־שיניים מדאיגה אותי, זוהי תוצאה של הזנה רעה, אבל גם מחמת אי־טפוּל: צחצחין יפה פעמַים בכל יוֹם. ואכלי וּשתי לא חם ביוֹתר ולא קר ביוֹתר. נהגי זהירוּת בגלישה על הקרח – בימים לחים אלה. קראי מה שכתבתי לבּובּי. את הדוֹד הקטן החדש קַרל־אוֹטוֹ כבר ברכת בודאי – האם הוא מוצא חן בעיניך? את הספרים קראי בחריצוּת – את אגדות רייניקה אני מכיר, את “קלופשטוק” לא, גם לא את “הילד־של־יום השבת”, אלא שבספרית בית־הספר יש בלי ספק רק ספרים טוֹבים. את הלא יודעת שיש לנו לעצמנו ספרים טוֹבים רבים. כן, גיחתם של הפרפרים גוֹרמת שמחה מרוּבה.
גם את תסעי בודאי לחג הפסח לפרַנקפוּרט וטוֹב מאד, פרנקפורט יפה מאד. אבל שמא תחכי עוֹד הפעם ותיכף אחרי הפסח תבוֹאוּ אלי. – אני כל כך שמח, כבר עכשיו לזה, לשוּב ולראוֹת אֶתכם, בחוּרי הטוֹבים, ולנשקכם. רק היוּ נא בריאים והביאוּ אתכם ציוּנים טוֹבים. ואת הידיעה שתשמח את כוּלנוּ. אז תהיה פגישתנוּ הקצרה יפה פי־שלושה.
קראי את המכתב הזה ב“פנה” המסוּגרת, שהיא נעימה ונוֹחה בודאי, שבה אני רואה אוֹתך כוֹרעת על הברכים. ואשר ממנה אֶשמח פעם להציץ למטה אל רחוב פוּשינג. כל הסביבה הזאת בלתי ידוּעה לי עוד. אני נושק אותך הרבה, הרבה פעמים, אֶפרוחי המתוק. להתראות.
אבא שלך
לוּקאוּ 18.3.1917
בּובי שלי הקטן ואהוּב!
זהוּ גליון ניר הפוּך – אבל אתה לא תכעס עלי. אני שמח לידיעה הטוֹבה מבית־הספר, שעליה כתבת לי ב־8.3 האם אפשר לסמוֹך על זה בהחלט? כשתבוֹאוּ אלי לאחר חג־הפסח אתם מוּכרחים להביא אתכם את הציוּנים; כי אז נבדוק ונקבע,
… שאתה מקדיש את עצמך מחוּץ לזה גם לגִדוּל הפַרפרים משמח אותי מאד; אבל אני מתכוון: א) שתשתמש לשם כך רק בשעוֹת־השעשוּעים באופן שבית־הספר לא יסבוֹל מזה; ב) שתתיחס יפה אל הפרפרים, שתעשה הכל ותשגיח בקפדנות מרוּבה וביד אמוּנה; ג) שתמשיך ותעסוק בגדוּל זחלים בהגיע העוֹנה לכך. בדרך זאת אתה מתקרב יותר לטבע, רוֹאה איך מתמזג האֶחד במשנהו – בעלי־החיים, צמחים חיים ביחד, – נלחמים אלה באלה, תוֹמכים זה בזה ומשלימים זה את זה; תלמד לדעת את יחסם של הטבע הדוֹמם, מזג־האַויר, תקוּפות־השנה, אל הטבע החי, פעם מתוֹך עזרה וּתמיכה וּפעם מתוך איבה והתנגדוּת: תראה עד כמה המוּשגים של גרימת־היזק והבאת־תוֹעלת אצל האנשים הם מפוּקפקים ושרירוּתיים.
שאתה בעל הוֹן של שלוֹשים מַרק, מפחיד אוֹתי כמעט. אכן, ערכוֹ של הכסף ירד מאד ולא יעלה לעולם לדרגה שהיתה לו לפני המלחמה. היֵה איפוא עוֹד צנוּע ואַל תתיהר עלינו הקבצנים המסכנים.
מה אתה קוֹרא עכשיו? האם כבר כתבתי לכם שהכרתי כּאן לדעת את “אוּלִי החוֹכר” מאת ירמיהו גוטהֶלף (אַבּא ביציוּס)? ספר טוֹב באמת. אם אינני טוֹעה קראת אותו כבר והמלצת עליו בפני? נָאנסֶן וּסוֶן הֶדין הם טוֹבים וחשוּבים בשבילך. מה שנוגע לסגנון זכור, כי שניהם מתוּרגמים.
שמא תלך עם הלמי לשמוֹע את הפאַסיון של מאַטהוֹיז (עם הדוֹדה עליס או סוֹניה), אבל לשם כך עליכם לקרוא מקוֹדם את הטֶקסט ולעיין יפה במוּסיקה, כדי שתבינוּ עד כמה שאפשר יותר. ניתנת לכם הזדמנות לעמוד על יצירה שאין גדולה הימנה בכל העוֹלם, ובביצוּע למוֹפת שכל ימי חייכם הבאים תהרהרוּ בה. לכוּ איפוא אל זה לא מתוֹך קלוּת־דעת, אלא מתוך הכנה יסוֹדית.
לנסיעתך לפרנקפוּרט אני מאַחל הצלחה רבה; אַל תשכח לראוֹת שם מלבד בית גֶתֶּה והדוֹם הרוֹמאי גם את כנסית פַּאוּל; שם ישב ב־1848 הפרלמנט הגרמני הראשון; אבי הסבתה שלכם (עוה"ד קרל רֵיי, שתמוּנתו תלוּייה במשרדו של הדוֹד טֶדֶל) היה צִיר בוֹ. ואפילו יו"ר; תגיד שיַראוּ לך את כסאוֹ.
אני מודה לך על ההסבר בדבר “קלוֹפשטוק” של וירה; אני באמת טעיתי לחשוֹב על פרידריך גוֹטליב קלוֹפשטוק) נולד 1714).
בדבר הגלישה על הקרח אני דוֹרש עוד הפעם: היוּ זהירים! עוֹד תהיה אפשרוּת לגלוֹש; מזג־האַויר הלח עוֹד לא המַס את הקרח. הנהרוֹת והנחלים עוֹדם רחוֹקים מלהיוֹת נתוּנים ל“מבטוֹ החם והמחַיה של האביב” ואינם משוּחררים עדיין מן הקרח ואת הרגע שבוֹ הוא נעשה שביר ומסוּכן קשה למדוֹד ולקבוע, והנקבּות של הדייגים מהַוות סכנה אנוּשה!
עלי לסיים. – אני נוֹשק אוֹתך הרבה פעמים, בחוּרי!
אבא שלך
את הפרפר הצבעוני הצהוֹב אני מכיר יפה. גם את שאר הפרפרים הצבעוניים. נסיוֹנוֹתיך עם לסת הארנבת גורמים לי שמחה, אלא שהדבר בכל־זאת קצת מוּרכב יוֹתר.
הבקוּר שלכם כאן, אם אתם נוֹסעים לפרנקפוּרט, יכול לצאת לפוֹעל רק אחר הפסח. גם הדוֹד וילי ואוֹטוֹ רוצים להצטרף ולבוֹא, אני שמח מאד. בקרוּ אצל הדוֹדה הֶדויג! דרשוּ בשלוֹמה וּבשלוֹם לֶנֶה וּגְרֶטֶה,
כמו־כן בשלום איזי ואוֹגוּסט בשמי.
כתבוּ לדוד קוּרט! וּלולי פַרַדִיס ודרשוּ גם בשלומם בשמי
לוּקאוּ, 18.3.1917
הלמי האהוּב שלי!
ליד חלוֹני זוֹעקת סערת־האביב וּפוֹרצת בסוּפה דרך הקו הצר שבין החוֹמוֹת. לא חם. אויר־מֶרְץ. הלואי ויהיה כך בלבך, בראשך. כלומר: הריאוֹת מתוּחוֹת לרחבן – תנועה והחלטיוּת באברים! לא רביצה בבית! לא חוֹסר אומץ רוּח.
אני שמח לקרוֹא במכתבך האחרוֹן ולראוֹת מה רבי־צדדים הם האינטרסים שלך. אבל אם אתה מודה, כי מצבך בבית־הספר רע בכמה נוֹשאים, יען כי אתה עובד בבית בשטח אחר – הרי אתה מוֹדה בזה בשגיאה יסוֹדית לגבי מהוּתם של הידיעה והלמוּד. Non multa sed multum! לא באֶכספנסיה שטחית אלא בחדירה יסוֹדית ועמוּקה. בשליטה מלאה בשטח אחד, אפילוּ הצר ביוֹתר, מתבסס גם ההיקף של הידיעה וההשכלה. כי היקף זה אינוֹ בשטח, אלא בארבע דימֶנסיות. האינטנסיביוּת היא הדימֶנסיה החשוּבה שלוֹ. אם כבשת כבוּש מלא שטח אחד, כי אז יכוֹל אתה מאוֹתוֹ מקוֹם שבוֹ אתה נעוּץ ביסוֹדיוּת לסקוֹר על פני העוֹלם, לשלוֹט על העולם. מה יש בכוֹחה של ידיעה שאינה ידיעה, איזה השפעה אחרת יש לה מחוץ להַטעָיה במקום ההבהרה, ההחלשה במקום החזוּק!
דוְקא לַטִינִית וּמַתֶּמַטיקָה חשוּבוֹת כל כך. יש בהן ערך השכלתי כביר בשביל הבינה. הן קני־המידה החשוּבים ביוֹתר לבגרוּת הבינה, חריפוּת־המוֹח, הזכרוֹן. גם אם לא נביא בחשבוֹן את חשיבוּתן להתפתחוּת המדעית הכללית של הרוּח!
מפי סוֹניה נודע לי שעבוֹדוֹת הגֶמֶר עלו יפה. כשתבקרוּ אצלי בעוֹד שלשה שבוּעוֹת הביאוּ אתכם את הציוּנים. אני רוֹצה לעמוֹד על הדברים במפוֹרט…
אתה מוּכרח ללמוֹד לדעת שהאנשים אינם אלא מין נעלה יוֹתר של חיוֹת. כל אחד גדוּש חוּלשוֹת וכוֹחוֹת, מלא מן ה“טוב” וה“רע”, שיש להסתכל בהם מנקוּדת השקפה של תולדות־הטבע; שתפקידו של האדם, המציג לעצמו מטרה נשגבה והנדחף ע"י פנימיותו, לפעול למען העדינוּת, ושתעוּדתוֹ היא להסתער בכל מהוּתוֹ ולהילחם להתפתחוּתה של האנוֹשוּת אל גבהוּת, אל חרוּת ואל אוֹשר.
המלחמה והמחסוֹרים המרוּבים של העוֹלם מעַנים אוֹתך וגוֹרמים לך צער. אכן, מן ההכרח הוא שיְעַכרוּ כל רוּח. אבל יש הצלה מן הלילה הזה, רק הצלה אחת כמוּבן: ההחלטה לעשוֹת את המלחמה להרחקת־הרע הזה למטרת־חיים. רק החיים האלה הם בלתי־אפשריים, הנוֹתנים שהכל יִמָשֵׁך כמוֹת שהוּא נמשך. רק דבר זה אפשרי, להיות מוּכן להקריב את עצמוֹ, להקריב למען הכלל.
חיי היוּ עד עכשיו, על אף הכל, מאוּשרים, דוְקא בימים שצריך הייתי להלחם ו“לסבול”. וכך יהיה גם אצלך. זוֹהי המלחמה שלנוּ.
אל תפסח על ספקוֹתיך. – אל תסמוֹך על דברי – עליך לנסות הכל מן היסוֹד – לך לעצמך – לכבוֹש זאת. – הלואי ויכוֹלתי להיוֹת תמיד על ידך. – הרבה יכוֹלתי לעזוֹר לך. – – הנה כי כן תכתוֹב לי תמיד – אתה צריך לעשוֹת זאת כל פעם שאתה זקוּק לי. לעולם אינני נעדר בשבילך.
בעוֹד שלשה שבוּעוֹת תהיוּ אצלי כאן. אני מחכה לכם – בריאים וגדוּשים בשוֹרוֹת טוֹֹבוֹֹת.
אל דאגה לי. הנה קרה שבמשך שבוּעיים, נתנוּ לי, בכל יום, חצי ליטר חלב, וּכשקַר – מתאַמְנים בתרגילים באַויר החפשי וּבערב מקדימים לעלות על המטה. אני מוּכרח לסיים – באוּ לקחת את המכתב.
את כל דאגוֹתיך הייתי רוֹצה להָפיג בנשיקוֹתי – לגרשן מתוֹכך ־ לוֹחמי המסכן והקטן. – אכן, במאבק ננצח!
נשיקוֹת רבוֹת, נשיקוֹת.
אבא שלך
לכוּ לשמוֹע את הפאַסיוֹן של מַטהוֹיז – בּבצוּע קלַסי!
זוֹהי היצירה המוּפלאה ביוֹתר בשטח האוֹרַטוֹריה: התוים היוּ אצלי בכלא הצבאי. בחון אוֹתם מראש. לא קל להבין זאת – קוֹנטראַ־פוּנקט ופוּגה. כבר בחלק הראשון: מקהלה בת שמוֹנה קולות ליד Cantus firmus; משעוֹמדים על הרקמה המקסימה הזאת משתכרים לגמרי מאוֹשר. אין דבר מתוֹק יוֹתר, עדין יוֹתר, נוֹגע־ללב יוֹתר ובתמוּנוֹת העממיוֹת – אין דבר נשגב יוֹתר מזה במוּסיקה. –־
לוּקאוּ, 21.4.1917
לוֵירה:
בת־יום־ההוּלדת האהוּבה שלי!
גם אם תקבלי את מכתבי זה לאחר יוֹם ההוּלדת, – יהיה לך בכל־זאת אוֹת, כי שכבר היוֹם הרהרתי בך וביוֹם ה־24 אהרהר עוד – אבל מה זה אני רוֹצה – וכי אין אני מצוּי אצלכם תמיד במחשבוֹתי, זאת אומרת גם אצל וֵירה שלי?
נשיקת־יום־הוּלדת קיבלת עוֹד ביוֹם ד', – עכשיו אני שוֹלח בעקבותיה עוֹד כמה תריסרים, – בדיוּק כמספר שהעלמה הרזה הקטנה מסוּגלה לשאת מידי אבא.
והאיחוּלים כל כך בעלי־משקל הם, רציניים ומרוּבים במספרם, כי בבואי למנוֹתם לא יספיק גליוֹן זה ואף אם נוֹסיף לו כמה אחרים. התשוּרוֹת והחגיגה תהיינה השנה צנוּעוֹת עוד יוֹתר משהיוּ בשנתיים הקוֹדמוֹת. אבל דבר זה מבינה וֵירה… והיא תדאג כבר לכך, שעל אף הכל והכל יפיקוּ את השמחה והעליצוּת האפשרית בגדר האנוֹשי. בת 11 שנה – על סף שנת ה־12! ובעוֹד שנתים – נערה 1 . ומיד לאחר־זה – אבל את כל אלה אין כוֹח להעלוֹת על הדעת. נִשהה נא על ההווה.
לצערי לא ניתנה לנוּ ביום ד' אפשרוּת של שיחה ובילוּי שקט אתכם, ילדי. כמה רוֹצה הייתי לשמוֹע מפיך ומפי בּוֹבּ דברים יוֹתר מפוֹרטים על נסיעתכם לפרנקפוּרט, על מה שאתם קוֹראים עכשיו ועל מעלליכם בכלל.
אכן, תיכף יבוֹא מכתבכם, – בעוֹד שבועיים, בערך. כתבוּ לי שם פרטים על הכל: יום ההוּלדת, הנסיעה, בית־הספר (תכנית השיעוּרים, רשימת ספרי הלימוּד! ואיך נראים המוֹרים בעיניכם וּמה אתם עוֹשים שם), מה נעשה בבית – גם על וִילְמֶה, שעליכם לדרוֹש בשלוֹמה בשמי! ידידות וידידים, קרוֹבים, ספרים וכו'. האם לא כן?
מוֹצאי־שבת עכשיו; עבבית־ברד הצליפה זה עכשיו בחוּץ; והנה זוֹרחת השמש – הצפרים מצַיְצות ליד חלוֹני – הטָרֶד הַמְזַמֵר והזרזיר, אדום־החזה וגבתון־זהב (ציצידֵיי), השחרוּר, הטֶרד, העֶשבונית, יַרְגָזִי ואפילוּ זהבן (צפוֹר בוּלוֹב); ונוֹסף לכך יונת־הבר ומפעם לפעם גם יללת ינשוּף; וְהָקאָק העליז והפטפטני, שהעוֹרב הזוֹעם נוֹזף בו לפעמים ומהַסה אותו. –
כלב נוֹבח במרחק, צעקות ילדים וּקריאוֹת־חדווה מרטטות בין הסרגים. מוּבן מאליו שאינני רואה לא צפרים, לא כלב, לא ילד.
וצינה. שוּב יוֹרדת קדרוּת, ברד חדש מאַיים, אבל לעזאזל, – לא נרשה לעַכר את קוֹרת־ הרוּח שלנוּ – האם לא כן, בחוּרתי? אני נוֹשק אוֹתך עוֹד הפעם ועוֹד הפעם, – כל טוּב לכוּלם, לכל הקרוֹבים והידידים.
אבא שלך
לוּקאוּ, 22.4.1917
הלמי האהוב שלי!
אני מבשר לך בשוֹרה גדוֹלה; גדוֹלה בשבילי ואני יוֹדע שגם בשבילך: המנהל הרשה שאתה תבקרני פעם אחת מיוּחדת בחודש מאַי וכי מוּתר לנוּ לשוֹחח ביחידוּת. בקשתי רשוּת לכך, כי על כן הכרח גדוֹל הוא ששנינוּ נִמָּצא שוּב יחד לגמרי ושהאֵמון ההדדי יבוּטח בינינוּ, כי דוקא במצבנוּ היוֹם ובמצב זה של מפנה־השמש שאצלך כוֹרח־חיים הוּא. כן, אתה, בכוֹרי, שבו תוֹלים אני ורבים אחרים תקוות גדוֹלוֹת כל־כך. אסוּר שתהיה זר לי, אף לא בסיב אחד. ולא צריך שתהיה תוֹעה בישימוֹן, כשקמים עליך כמעט באוֹפן בלתי־אֶמצעי, עוֹלם וחיים, הפנימיים והחיצוֹניים, עוֹלם החוּץ ועוֹלם הפְנים. אתה תמסוֹר את עצמך כוּלך לידי, כמוֹ שהנך, על כל מחשבוֹתיך והרגשוֹתיך – לי – לאביך, שאת כל זה, כל זה, גם כשהוא נראה מבוּלבל, אֱוִילי, רע, ומי יוֹדע איך, מבין הנהוּ בהחלט ואוהב אוֹתך, באהבה שרק אב עלוּל לאהוֹב את בנוֹ.
את יוֹם הביקוּר הרשוּת בידך לבחוֹר – שמא באֶמצע מאַי: אתה יכוֹל להביא אתך אז אסם חדש אם כי אפשר לשלוֹח גם קוֹדם־לכן, אם יש אפשרוּת לחסוֹך ממה שלא הכרחי לכם – כי אין לתאר כמעט עד מה ממהרת הקיבה לבלוֹע המוני דברים, שלעוּמת רעבוֹנה נראית גם הקיבה הרעבה ביוֹתר של חייל כמראה האֶצבעוֹן לעוּמת חבית מהיידֶלבֶרג; מה שהבאתם עמכם ביום ד' כבר הוּשמד כמעט כוּלוּ ואפילוּ חלק מן הלחם. ובנוֹגע לעוּגוֹת, פוּדינג, הענין רע במיוּחד. כמה טעים היה הכל! אין לתאר זאת. הגידוּ למגישי־השַי ולעוֹשים, שאני מוֹדה באוֹפן נמרץ ביוֹתר. דרך אגב, לא היה נקניק־הדגים והדוֹמה לוֹ בבחינת הלצה. נראה הדבר שאין האיכוּת עיקר אצלי. אין לדעת כמה תארך ההזדמנות –.il faut en profiter
עוד משהו: תיכף יגיע יום־השנה להתחלת המוּזה שלי. – אני מקווה שהידידים יחוגו אותו, על אף העדרי, ־ אמוֹר להם זאת והגד להם – שאני קורא Fiducit! וכמה רוֹצה הייתי להשתתף בכך!
דאגה גוֹרמת לי עוד שאלת־העתונים. האם יוֹדע אתה איך לנהוֹג עם העתוֹנים המוּחזרים, בשעת נסיעתה של סוֹניה, היכן לשמוֹר עליהם, ששוּם דבר לא ילך לאבוּד? – אַל לך לשכוח אף פעם, עד מה חשוּבים לי דוקא עכשיו העתוֹנים – לשעה זאת וּלאחריה, לאחר ה־4.11.1920.
אני נוֹשק אותך ואת כוּלכם.
אבא שלך
לוּקאוּ, 10.6.1917
(ביום ה־219; אתמול חצי שנה שאני כאן!)
הלמי האהוּב!
רק בקיצוּר היוֹם – אין פנאי.
הוֹלַנד! אני יוֹדע, אתם, ביחוּד אתה, תפתחוּ בהתלהבות. מלבד מה שכתבתי לכם: אתם עוֹברים את איזור־התעשיה – בכל אוֹפן עליכם לנסוע בקו הרכבת דוֹרטמוֹנד־אֶסֶן וגם אם לא תרדוּ, עצם ההסתכלוּת משפיעה רשמים כבירים (ביחוּד עליכם להציץ מן החלוֹנוֹת בשעת הנסיעה – ודוקא משני הצדדים). בדרך חזרה יש לראוֹת את קֶלן עם הדוֹם, החשוּב בין הכנסיות הרוֹמניוֹת וטרוּם־רוֹמניוֹת – וּנסיעה דרך הריין – ואפילוּ אם רק עד בּוֹן – הריין הוא הנחל היפה ביוֹתר בעוֹלם, למרוֹת ההוּדסוֹן –.
אבל רק אם אפשר – אין לעמוד על כך – אם יש קשיים – כי העיקר בכל־זאת הוֹלַנד, מחמת ההזנה וגם מחמת הארץ עצמה. – אם רק יעלה הדבר עם הפַספוֹרט.
ועכשיו למכתבך מ־3.5: חקירוֹתיך באַסטרוֹנוֹמיה מצטמצמוֹת כנראה רק בטוֹפוֹגרפיה של הכוֹכבים. גם זה נפלא, אבל לא די: הדבר נעשה חי יותר בשעה שמכירים את הדרכים, את התנוּעוֹת, את המרחקים, את ההרכבים החימיים, את הנתוּחים הספֶקטרַליים ותוֹצאוֹתיהם, את הכללים הפיסיקַליים – במידה שאנו מכירים אותם עד עכשיו – העיוּן במדעי הטבע מגדיל גם את ההנאה האֶסתטית. קַנט רוֹאה את רקיע־השמים שמעלינו ואת החוֹק המוּסרי שבתוֹכנו כשתי ההוֹפעוֹת הנעלוֹת ביוֹתר. – הסתכל באמצעוּת הזכוּכית המַגדלת של האוֹפירה (שהשתמשתי בה באוֹפן מצוּיין למטרה אַסטרוֹנוֹמית בגלֶטץ) בכתר הצפוני וּסביבתוֹ – גם שם יש הפתעוֹת כמו אצל הכִּימה. מוּבן מאליו שהכל תלוּי בשקיפוּת האויר – שממנה גם הברק.
הראש למעלה! בקרוב נתראה. – הרהר בי ועד כמה אני אוֹהב אתכם. – אני נוֹשק אוֹתך הרבה פעמים.
אבא שלך, שטוֹב לוֹ ושכל הצפרים שרוֹת לוֹ.
לוּקאוּ, 27.7.1917
לוֵירה בסֶלין (הים המזרחי):
עכברי הקטן!
תוֹדה על מכתבך הקטן. כל כך עליז – הרבה יותר עליז מאשר בהיסטוֹריה של העוֹלם. והיום היפה ביוֹתר מאז יהיה, אנוּ מקוים, בינתיים הרבה יוֹתר יפה.
לא רק היוֹם יפה שם. גם היער וגם הגבעות – הַשַחַם, האֵלות הנפלאוֹת! פּוּטבּוּס – עם הצביים הלבנים בגן הארמוֹן. אבל הים גם מסוּכן. ומה שאת כוֹתבת על מקוֹם אחד גוֹרם לי חרדה. השגיחי על עצמך! התרחקי מאוֹתוֹ מקוֹם. הזרם חזק לפעמים מילדה כה קטנה. זהירוּת איפוא! זהירוּת! האם גם אוֹכל עכברי כהוֹגן? אויר־ים מרעיב.
אני מרגיש את עצמי טוֹב וחוֹשב על רִיגֶן וסֶלין ועל שוֹבבה קטנה, המרחפת בחוֹרש וּביער ועל שפת הים וּבגלים – ומתרוֹצצת כמו שאני מקוה תמיד במז־אויר טוֹב.
נשיקוֹת רבוֹת.
אבא שלך
לוּקאוּ, 9.11.1917
לוֵירה:
עכברי הקטן!
גם אַתּ, שכתבת לי מכתב כל כך ארוֹך ויפה, תקבלי ממני רק פתקה קטנה – ושוּרוֹת מעטוּת. אבל אחוּלים רבים, אחוּלים טוֹבים, והטוֹבים ביוֹתר. אחוּלים לימי־המוֹלד, שבוֹ הנני שוּב מרוּחק מכם (אבל רק עוֹד פעמיים!) ולראשית־השנה, ולנסיעה לפרנקפוּרט, ודאי אתּ שמחה כבר! ואתּ כבר מלאה צפיה לכל אשר יבוֹא, כל כך מנוּמסת, כגוֹזל־התוֹר.
לוּ יכוֹלתי לתת לכם איזוֹ מתנה! ימי־המולד – ראשית־השנה – הכל בא עכשיו כל כך מהר. ועוד מעט יהיוּ הימים שוּב ארוּכים יוֹתר. תקוָתי שאינכם קופאים בקוֹר! גם בשביל הנסיעה ברכבת עליכם לדאוֹג שלא תצטננו, הרגלַים קודם־כל צריכות להיוֹת יבשות תמיד וחמות.
אני נוֹשק אוֹתך, קטנה שלי ביוֹתר – ושוּב אני נוֹשק אוֹתך – ותהרהרי קצת גם באבא שלך, שהוא אמנם בריא מאד, תנשקי גם את לוֹטֶה כמו את פּוֹך ואת “הבחוּרים” מרחוב טוֹמַסיוֹס.אבא שלך
10.3.1918
לוֵירה:
עכברי האהוּב הקטן!
22 חדשים אני יוֹשב כבר סגוּר בכלוּב. האם לא חבל על כך? ועוד 32 חדשים עוֹמדים לפני – שליש העוֹנש כבר עבר: האין זה כבר ערֵמה שלֵמה? הסוֹף יבוֹא מהר! ושוּב נהיה שייכים זה לזה – לא רק כך סתם כל רבע שנה או חצי שנה. טְרָדים מצפצפים כבר ליד חלוֹני – ואף־על־פי־כן יש כבר שוּב שלג היוֹם! וּבעוֹד כמה שעוֹת אראה אוֹתך ואשמע הכל ממך – אבל מכתבך חסר עוד! אני לא אוַתר לך עליו. שחוֹר על גבי לבן אני רוֹצה שיהיה פה אצלי בתאי מה שיש לה לוירה לספר. הנה שוּב קוראים לי. – הנה באוֹת הנשיקוֹת החיוֹת.
היי מנוּמסת! חרוּצה! הגוּנה!
אבא שלך
ליוֹם ההולדת שלך עוֹד אכתוֹב. – דרישת־שלום ונשיקה ללוֹטֶה, לפּוֹך ולאדוֹנים הדוֹדים ברחוֹב טוֹמַסיוּס. – לדוֹד טֶלֶה ולדוֹדה לוּ כמוּבן לא פחוֹת.
לוּקאוּ, 20.5.1918
בּוֹבּי הקטן שלי!
כמה חבל היה לי עליך – וּבכמה שמחה הייתי נוֹטל אותך לטפל בך! 2 אבל בלי כל מרה־שחורה – להתקפוֹת כאלה אין כל ערך - אם עוֹשים את הנחוּץ נגד זה! דבר זה אני יוֹדע מנעוּרי. – והנחוּץ הוא: מזוֹן טוֹב, שמירה על הבריאוּת, לא להתאמץ למעלה מן הכוֹחוֹת – לא במוּבן הגוּפני ולא במוּבן הרוּחני. במוּקדם למטה. לישון זמן רב וטוֹב. אבל אף לא חמשה רגעים לשכב עֵר במטה. לא להיות מסוּגר. לשהוֹת הרבה באַויר החפשי; טוֹל את הספרים אתך החוּצה – למד שם בשכיבה לקוֹל שירת־הצפרים וְרַחַף־הפרפרים וּמסע־העננים, אבל לשמוֹר על העינים (אף פעם לא לקרוא בשמש). –
הראש למעלה, בחוּרי הקטן. זמן חֲזיריי עכשיו. אבל דוְקא ב ש ב י ל כ ם עד כמה שאני יודע גם זמן גדוֹל. רק בשבילכם, הנוֹער. ועל כן כוֹח וזקיפוּת־קוֹמה נגד כל היסוּרים, שבחפץ לב הייתי דוֹחה אוֹתם לכם לגיל יוֹתר מאוּחר. ראש למעלה – מתוֹך שמירה עצמית! – לעבוֹד בחריצוּת בשביל בית־הספר. את השיעוּר חובה להשלים.
כמה חבל שלא ראיתי הפעם את ציוּניך. כעסתי באמת עליך. הלא אתה יוֹדע עד כמה זה מעניין אותי. האם לוֹמד אתה? שכחתי לגמרי לשאוֹל אוֹתך.
אני נוֹשק אוֹתך – הכל יהיה טוֹב! –
אבא שלך
שיכתוֹב לכוּלכם ביוּני.
לוּקאוּ, 16.6.1918
לוֵירה:
עכברי הקטן!
עקרת איפוא בשביל הוֹלַנד – לים. האח, השד! ואפילוּ בהגה אחד לא נפרדת ממני לשלום. פושעת, קטנה.
ודאי אַתּ מרגישה את עצמך מעוּנגת כמלכת־שלג או כמו טֶרֶד־מזמר שלפני חלוני. כך כתבה לי סוֹניה. וכך, מקוה אני, הוא הדבר באמת. אבל זהירוּת – את מבינה? שפת־הים שלכם מסוּכנת! שם צפים ועוֹלים מוֹקשים ואנשים הדיוֹטים משחקים בהם והם מתפוֹצצים והכל מתרסק. אתּ ודאי תתרחקי. מדברים כאלה, האם לא כן? וגם מחוּץ לזה זהירוּת. ובנימוּס – ובהסברת־פנים – ובהבעת־תוֹדה לאלה שקבלוּ אוֹתך כל־כך יפה, שכל־כך מיטיבים להזינך ולדאוֹג לך. הגידי להם תודה גם בשמי ודרשי בשלומם. אל תשכחי גם את בית־הספר – אסור לפגר. האם לא כן?
אני מרגיש את עצמי טוֹב – וארגיש עוד יותר טוֹב, אם אקבל מזמן לזמן מעכברי הקטן אוֹת־חיים. הרבה, הרבה דרישותֹ שלום
מאבא שלך
16.6.1918
הלמי האהוּב שלי!
אתה עוֹמד לנסוֹע – עוֹד כמה מלים קצרות:
הסתגל לאנשים, גם בשעה שדברים רבים נראים לך זרים, בלתי נוֹחים וּבלתי רצויים: זהוּ רק הרוֹשם הראשון. גם אם יש דברים שהם נגד הקו שלך: התגבר על היסוּסיך – השתדל להבין כל אדם קודם כל מתוך עצמו ומתוך מסיבוֹתיו ־ כי אז תוכל לחיוֹת עמו. מְתח בקורת יוֹתר על עצמך מאשר על זוּלתך, כי אז תבין שכל החסרונות שאצל אחרים נעוּצים גם בך. בכמה נסיוֹנוֹת ממין זה אני מתנסה עכשיו בבית־הכלא!
חוּס על האנשים גם ב־Politicis (מתוך שמירה קפדנית כמוּבן על השקפת עולמך), אם הם מִסְכנים כל־כך ובלתי פוליטיים כמו שאני משער. בקיצוּר; טַקט, טַקט – חיצוֹני – אבל עוֹד יותר פנימי. תוֹציא מלִבך את כל הקטנוּני וכל החיצוני. הֵהנה ברעננוּת מן הטבע הרענן והתוֹסס, וחיה ברעננוּת את חיי־הכפר.
עוֹד מעט ותרגיש, שמבקשים ממך איזה חסד קטן זה או אחר – עשה הכל ברצוֹן! גם אם יבקשוּ עזרה כל שהיא בעבוֹדוֹת חקלאיוֹת. שים את לבך אל החקלאוּת, השתדל להבין לה. דבר זה חשוּב מאד. מוּבן מאליו שאין המדוּבר על “שירות־עזרה” בהתנדבוּת, שום רמז לכך.
את בית־הספר לא לשכוֹח! אינני רוצה בשום פיגור, בשוּם כשלון. עבוד באוֹפן שיטתי. מקוֹם שקט בפנים (ואפילו אם זה באסם או באוּרווה) או בחוּץ תמצא תמיד. כך התכוננתי גם אני לכל ה־Examini שלי.
ותמיד להיוּת בחוּץ – אם השמים אינם ממטירים אבנים. טיוּלים. בשעת ה רחיצה ובכלל בטבע הזר צריכה זהירוּת. היער בבייאֶרן הוא רחוֹק כדיבעי. הסתכל גם בערים ובכפרים ובכל המיוּחד בבניניהם וּבחייהם. הרבה יכוֹל אתה לקנוֹת לעצמך, לנפשך ולגוּפך, מנסיעה זאת. איני יוֹדע כמה היא תמשך אבל אני מקווה בודאוּת שלא תפסיק אוֹתה לפני הזמן.
ספר־הצמחים שלי הוא אצל דֶליץ' (מגלֶטץ! ). בספר־הצפרים השתמש יפה בנסיעה – אהוֹב את הטבע – ואז קל יהיה לי להיות בלעדיו. אנו מוּכרחים תמיד לדעת מה שלוֹמך! הוֹדע באוֹפן שיטתי הביתה וּמזמן לזמן גם לי.
“הציד” שלך (המעשיה החדשה) הוא בחלקו לא רע; לאוּמי־ליברלי באמת, אבל הוא יפה רק בתנאי־קוֹדם זה; ויש בו אפילוּ פרקים מזהירים.
ושלוֹם עליך! התנהג באומץ־רוּח ונצל את זמנך באופן שיטתי. כל טוּב. הַסְבֵּר פנים יפוֹת לכל האנשים.
אני נוֹשק אוֹתך.
אבא שלך
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.