הנפשות:

בית ידידיה.

ידידיה הסופר, בן ארבעים שנה.

שרה אשת ידידיה, בת ל"ה שנה.

שלומית בתם, בת י"ג שנה.

אבינועם בנם, בן עשר שנים.

סעדיה, תימני בן כ"ב שנה, משרת ידידיה.

דר' שפר, בן מ"ה שנה רופא בית ידידיה.

עוזיאל, סוחר בן ארבעים שנה, יליד הגליל.

בית הימן:

הימן, בלשן, מן מ"ה שנה.

אביגיל, סופרת בת ל"ג שנה אשת הימן.

יגאל, בנם, בן עשר.

פנינה, בתם, בת י"א שנה.

איזקוביץ, אורח סַיָר מחו“ל, בן אחות ידידיה בן כ”ח שנה.

סַיָרים, אכרים, פועלים, צַיָרים, תלמידים, יהודים עסקנים.

מקום החזיון: מערכה א' וג' בירושלים, מערכה ב' במושבה.

 

מערכה א' בירושלים    🔗

מחזה א'    🔗

חדר השינה, רהיטים פשוטים, לצד מזרח שני חלונות מהם נשקפים: הר ציון, הרי העברים. לצד דרום – פתח לחדר כתיבה ובו שלחן כתיבה ספרים ועתונים מפוזרים. לצד צפון פתח ומאתו נראה חדר האוכל, רהיטים רגילים. על הקירות תמונות לאֻמיות ותעודות שונות

ידידיה: (מתעורר משנתו, יושב על המיטה ממעך עיניו, נאנח, מסתכל סביבו); אוי! אוי! גם היום קמתי, גם הפעם צריך ללבוש. – (מפהק) מדי יום ביומו קומה ולבישה. (משים רגליו בתוך מסָניו, מתעטף בכסות לילה רוצה ללכת אך נשאר על מקומו, מביט על התקרה מתבונן לבגדו ומסניו). הוי הוי…! אותם המסַנים אותה כסות הליל. (מקשר פתיל הכסות־ליל משים עיניו על ציציותיו מונה חוטיהם) ירחם ד' אפילו אותו הפתיל, שום שינוי, שום חדוש. (מפהק) האי אפשר להפטר מכל זה? (מסיר במהירות כסות הליל והמסנים, משקיע עצמו בארון הבגדים, חוטף משם מה שמוציא מתלבש בחפזון, נועל נעלים עומד בתוך החדר, משים עיניו על תלבשתו) הום, רודינגא, מכנסי־קיץ, אלעט אדום, מסָנים אדומים. יהי עסק, תיכף תמיד: זה לא נאה, לא מתאים, הבריות יצחקו וכו' וכו'. – ההתאמה זו אלילם. מה שיאמרו הבריות, זה הציר שעליהם יסוב רעיונם. מצדי יאמרו מה שיאמרו, יצחקו אפילו עד שיתפקעו ואני אדון לעצמי, אינני לא קולונסית, לשום כולל אינני שייך, ממונה בודאי אינני, גם עסקן גם פקיד אינני (חושב מעט) בכלל, עכשיו אינני כלום, אוכל ללבש מה שאני רוצה והעיקר: רשאי אני להתלבש בלי שום התאמה. (מפהק) אני בחלה נפשי בהתאמה שלהם. שכחתי, עוד לא רחצתי. (נגש אל שלחן הרחיצה חופת בתי זרועותיו ורוחץ) האח מה טוב, מים חביבי, רק אליכם בלבד אינני מרגיש בחילות. כחדשים אתם בעיני תמיד (יוצק מים מהקיתון על ראשו), רק אתם, מימי הטובים, מחדשים מעט את רוחי, – (חושב) מה טוב היה להמשיך לירושלם צנור מראש הלבנון ולהכניס מימיו הקרים לכל בתי ירושלים. (נאנח בקול יותר נמוך) גם על זו חלמתי לפנים. (משפשף את פניו) טוב! נעים! מה זה? כלו המים מהקיתון! (מצלצל בחזקה).

(סעדיה נכנס, לבוש בתלבשת התימנים).

ידידיה: (בכעס) סעדיה! איפה המים!

סעדיה: (מדבר בהברה התימנית) בקיתון.

ידידיה: (מגיש לאפו של סעדיה את הקיתון) מה אתה סח? ראה הוא ריק כמו ראשך.

סעדיה: (מסתכל היטב בתוך הקיתון ובקערת הרחצה) כך הוא דינו של דבר: כשהקערה מלאה הקיתון מתרוקן.

ידידיה: גש הלאה עם דיניך. לא דינים אני מבקש ממך. מים, מיממם תן לי.

סעדיה: והלא מאמש הקדמתי להביאם.

ידידיה: והיכן הם והלא רואה אתה שהקיתון ריק.

סעדיה: כבר בארתי להאדון דינו של דבר. עתה אבאר לו זה גם עפ"י מחקר: כשיש למשל שני כלי־קבול והחומר מספיק רק להאחד, אזי כשהאחד מתמלא השני…

ידידיה: (בכעס) ובכן?

סעדיה: (מתנועע על מקומו) אפשר רוצה אדון עוד קיתון, טוב, עכשיו אני מביא, זה אפשר. המים בזול גדול עתה. כל השבוע יורדים גשמים, בעל הבית הסיר המנעול מעל הבאר. (חוטף הקיתון מידי ידידיה ורץ אל הדלת) תיכף אני מביא.

ידידיה: עמוד! (לעצמו) בכל יום ויום אותן הטענות ואותן התנועות. (לסעדיה) המגבת תן לי.

(סעדיה נותן את המגבת)

ידידיה: (הופך לו עורף ומרטן) בכל יום ללבש, בכל יום מסנים וכסות־לילה ומדי בוקר ובוקר עסקים עם סעדיה בשביל קיתון של מים (נאנח).

סעדיה: (נגש מצד שני ועומד מול ידידיה) האדון מצוה איזה דבר?

ידידיה: כן, מצוה הנני, לך תיכף ומיד לעזאזל.

סעדיה: (יוצא ומדבר לעצמו) מדי יום ביומו מדי בוקר ובוקר לעזאזל. (מחקה קולו של ידידיה) אפשר להתפקע מזה.

ידידיה: (סורק ראשו וזקנו, נגש אל הראי מסתכל בו) תפו אותן הפנים, אותו החוטם, אפילו אותו המבט התַיָשי, ממש אותו הידידיה. אוי אוי! בכל יום ויום אותה הצורה (לוקח זקנו בידו מביט עליו) תיתי לו שנוספה בו עוד שערה לבנה, מחר בודאי תתלבן עוד אחת, הום, – לפחות איזה חדוש. הה אלי! כמה אצטרך עוד לגהק, לפהק ולסבל מהבחילה הנוראה עד שיתלבן כולו… (מכונן צעדיו אל חדר הכתיבה, עומד רגע בפתח, מביט על שלחן הכתיבה) ומה? אולי אכתוב מעט, אכתוב באמת סוף כל סוף צריך לגמר הדרמה. – לא! בחלה נפשי בדרמות, תמיד דרמות. בה"ש כל חיינו המה דרמה אחת. “קומדיה” זה עניין אחר. זה מגחך אבל עוקץ, כמו נשכך דבורה: בתחילה, אתה מגחך עליה אבל אחרי כן האָוהא! כואב (מעוה פניו) כואב. – כן, יהי מה! היום אגמור כתיבת “הקומדיה”. (נגש אל השלחן לוקח קונטרס משים עיניו בו אך משליכו תיכף) הוי! בכל יום ויום לכתב, בכל יום ויום לגמר, לא! בשום אופן לא! אפילו יתפקעו (נכנס אל חדר האוכל, מוצא את אשתו וילדיו יושבים אל השלחן, המיחם רותח, כלם אוכלים פת שחרית ושותים תה).

שולמית: שלום אבא.

אבינועם: אבא שלום.

שרה: ואיך מרגיש עצמך היום?

ידידיה: (לעצמו) בכל יום “אבא שלום”, “שלום אבא”, “איך הנך מרגיש עצמך” כמו אין מלים אחרים להביע בהם ברכת הבוקר וכמו יש נחיצות גדולה בברכה זו.

שרה: (מסתכלת בתלבשתו, מעוה פניה) איזו חליפה לבשת היום הלא יצחקו עליך. כלום לובשים ארבעה מיני צבעים? הלא אין בתלבשת זו התאמה.

ידידיה: (בלחש) ברוך הבא, “התחלה טובה”. הרי לך כבר “התאמה” ההמשך עוד יבא.

(שרה מגישה לו תה).

ידידיה: (ישוב אל השלחן גומע גמיעות אחדות מעמיד הכוס בשאט נפש) בכל יום, בכל יום תה, מדי בוקר ובוקר תה. כמו שאין שום שקוי אחר בעולם. משוגעים! מסין ומכיתים המה צריכים להביא הנה עשב יבש כמו אין עשבים בארצנו. קחו איזה עשב שתקחו ואפילו את האזוב, יבשו אותו, שימו אותו בתוך קדרה, ערו עליו מים רותחים, העמידו אותו על המיחם ויהיה טעמו אלך פעמים יותר טוב מהתה שלכם.

שרה: חפץ אתה אכין לך מעט קהוה, או קקאו ואולי רוצה אתה בשוקולד?

ידידיה: (בקול בוכים) אך לדכאני היא אומרת, מילא סעדיה איננו אלא משרת, מה לו אם ה“אדון” שלו יתפקע, אדרבה עוד הנאה היא לו. הן ראיתיו כבר מטיל עם בעלי הכתנות האדומות והשחורות. בודאי כבר למד מהם פרק כיצד מרקדים עם “כורזאה”. אבל זו הלא היא פלג־גוף ובכ"ז חפצה היא להלעיטני גם היום בקהוה קקאו, תה ושוקולד (נאנח).

עוזיאל: (נכנס לבוש בבגדי המקום אך בטעם, ובאבנט משי, ימינו תחובה באבנטו) צפרא טבא! צפרא טבא! (מושיט ידו לידידיה מלטף את הילדים, שרה מושיטה לו ידו, הוא מחזיר ימינו לאבנטו).

שרה: שכחתי כי אדוני אומר שלנשים הוא מאמין על נאמנות ואין לו צורך בתקיעת כף.

שרה: (מגישה כוס תה לעוזיאל. הוא ישוב מקיף בידיו הכוס, גומע גמיעות גדולות).

עוזיאל: טוב מאד, אמנם כבר שתיתי פעמים אך הגשם מטריד מאד ובקור כזה החמים הנאה לי. – אני איש מעשי, ההנאה והתועלת קודם לכל, העיקר, רבותי, היא התכלית.

ידידיה: (מרטן) “איש מעשי, הנאה, תועלת תכלית” ואת זה אני צריך לשמעו יום יום.

שרה: (לידידיה) שתה חלב.

ידידיה: (בכעס) כנראה אין די בתה, קהוה, שקולדה, להעברני מהעולם. כנראה דרוש לזה גם חלב.

עוזיאל: הצדק אתו. אני איש מעשי, למה לנו להביא תה, קהוה, שקולדה, מארצות ואיים רחוקים? לוקחים אגודת אזוב, מיבשים אותה, נותנים מזה כף קטנה בהקדרה ושותים. (הילדים מסבים פניהם וצוחקים).

שרה: אם כן, אכול פת שחרית. יש דברים חדשים, הביאו חמאה וצנונים קטנים.

ידידיה: (בהתרגשות) חמאה, צנונים, בודאי זה מהמושבות, באמת זה דבר חדוש. מהרי ותני.

(שרה מציגה לפניו קערה קטנה עם חמאה וצנונים טנים)

ידידיה: (מורח חמאה על לחם, קולף צנון, סופגו במלח ומתחיל לאכול, אך מריק מפיו את אשר שם בו, קופץ ממקומו, מדבר בהתאוננות) אין אשה, אין ילדים, אין ידידים, כלם כמו קשרו עלי. אומרים הם לי: הביאו דברים חדשים, חמאה, צנון. באמת האמנתי כי מהמושבות הביאום. טוב. אמרתי – הרי לך סוף סוף איזה חדוש, באמת אין לי שום תאבון, אבל כיצד לא אוכלים חמאה של ישראל ולא טועמים ירקות של קולוניה? והנה לסוף מאי? חפצה פשוט להלעיטני בחמאה של “שמורה” – זה בודאי מפרה שנחלבה בימי שלמנסר – והצנון הוא זה שהפלחיות מביאות יום יום לאלפים ולרבבות מליפתה ומסֶלְיַן. הלא אפשר להחנק מהריח (אוטם באצבעותיו את חוטמו צועק בקול היוצא מהנחירים) אבינועם! החלונות פתחו! אני נחנק!

אבינועם: אבא! גשם יורד.

ידידיה: גם אתה יחד עמהם, החלונות פתח! (אבינועם פותח החלון).

ידידיה: (מסיר אצבעו מאפו נושם בכל כחו) הרי לך חדוש, הרי לך חמאה, הרי לך צנון.

עוזיאל: אני איש מעשי, אין לי עסק בחקירות של “מאַין ולאָן”, יודע אני שחמאה לחם וצנון טובים מאד לפת שחרית (לוקח מהקערה ואוכל) אלא שבקור כזה צנצנת קטנה של קוניק ראשון לציון ואפילו של גדרה או גם של מוצא הנאה היא לו. העיקר הוא הנאה והתועלת.

(שרה מגישה לו כוס קטנה של קוניק ומביטה עליו)

עוזיאל: אל תדאגי עלי גברתי. אינני אוכל חו"ש בלי נטילת ידים. מנוטל אני כל היום. נוטל אני ידי בבוקר אחרי התפלה, מברך “המוציא” והולך לי. אני איש מעשי, מי ידוע מה שיכול לקרות ביום תמים. אפשר יזדמן דבר הטעון נטילה. מי יודע, הכל אפשר. ברכת המזון זה דבר שאפשר גם בלילה. “הארץ הטובה שנתן לנו” דיה לה עכשיו ברכה אחת ביום… אני איש מעשי, התכלית הוא העיקר.

(ידידיה בכל זמן שעוזיאל מדבר מעוה פניו ולסוף חוטף כובעו מקלו מתעטף באדרת הגשם יוצא ודופק הדלת בכעס)

מחזה ב'    🔗

(הקודמים – מלבד ידידיה – ודר' שפר)

דר' שפר: (לשרה) איפה בחלננו? (לעוזיאל) אכן איש מעשה אתה, פת שחרית, צנצנת קטנה בקור כזה הנאה הוא לו.

עוזיאל: (מראה באצבעו קודם על עצמו ואחרי כן על דר' שפר) זה נהנה אבל זה חסר.

דר' שפר: (מאימו באצבעו) תמיד אתה בעקיצות, זה כלל לא מנהג של איש מעשי.

(שרה נאנחת)

דר' שפר: (לשרה) מה? עוד הפעם הבחילות? והתאבון היך?

שרה: (בקול עצב) הנה התה, הנה החמאה. אפילו לא טעם. (לשולמית) חפצה את לעשות שעורך, לך לחדרך. כבר מוחי מבולבל מהגעאָינג, סטאינק, סיטצונג.

אבינועם: (מחקה תנועות שולמית) עוד מעט תתחיל פופטי פיף, סוקתטי סים סעוונטי סעווען.

עוזיאל: (לאבינועם צורם אותו באזנו) ואתה תכשיטי תפטפט, ווער ועמען וועסין. (פונה לדר' שפר) למעשה בודאי טוב גרמנית, אנגלית, צרפתית. יתלמדו להם. למה לא? יש מזה מעט פרנסה בהעיר. אבל להלכה ד' ירחם.

שרה: (להילדים) לכו, לכו לכם לחדרכם.

(הילדים רצים מחדר האוכל בצעקות “גאָנינג” “סטאינג” “היטציג” “וועד” וועמען" “וועסן”).

דר' שפר: (לשרה) האמנם לא טעם מאומה?

סעדיה: (עומד על המפתן, אל דר' שפר) טעם הטעים בחייתי.

שרה: (לסעדיה בשמחה) האמנם טעם מה בחדרו?

סעדיה: הן.

דר' שפר: (לשרה) ומה טעם?

סעדיה: טעם והטעים. – והטעים הוא היטב היטב.

שרה: (בחצי כעס) אבל מה טעם והטעים?

סעדיה: טעם אם המים קרים. והטעים את ה“לעזאזל”.

דר' שפר: סעדיה, אדונך חולה ואתה לא כלום.

סעדיה: הארוסה – שלי – זו, האשכנזית אומרת לי: שאהיה “אשכנזי”.

דר' שפר: ובכן?

סעדיה: היא אומרת בשכנז, טוב. שמה לא יש אדונים, ולא יש משרתים. בשכנז הכל שוים.

דר' שפר: הכל שוים?

סעדיה: כן. הכל שוים. את כולם שולחים לעזאזל.

עוזיאל: (לסעדיה) לך אל מקומך (אל שרה ודר' שפר) אני איש מעשי. נגש נא אל המעשה. ומה אתם אומרים לעשות? להניח את הדבר כך אין תכלית.

דר' שפר: קודם צריך לדעת אנה הלך עתה בגשם שוטף כזה. (בחצי קול לעוזיאל) בודאי הלך שמה.

עוזיאל: (בחצי קול) ואם הלך שמה? מאי נפקיה מיניה למעשה?

דר' שפר: אם אמנם הלך שמה הלא נראה שיש עוד איזו פנה שמענינת אותו, ואם כן לא הגיעה הבחילות למרום קצה. עוד יש לה תרופה.

שרה: (כמדברת לעצמה) הוא הלך בודאי להימן (משפלת קולה) לוא ידעתי כי יש לו איזו התענינות בהלוכו שמה, כי יש שמה איזה כח המושך אותו, הייתי מאושרה. הייתי יודעת שעוד יש לו תרופה.

דר' שפר: (לשרה) והקנאה? (לעוזיאל) ומה היית עושה אתה?

עוזיאל: אני איש מעשי, הייתי גומר עמו בקצור: בבקר אומר אתה בחלה נפשי בתה קהוה שקולד וחלב. טוב, אין אונס, שתה לך אזוב. – בצהרים טוען אתה: אי אפשר בצלי ובמבושל, אינני מכריח אותך הרי לך שומים ובצלים. בערב…

(סעדיה נכנס ועומד בדלת).

(שרה מבטת על דר' שפר).

דר' שפר: (לשרה) אין דבר. יהיה פה. יכול הוא לשמע הכל. אוהב הוא את ידידיה, ורואה אני כי הוא יהיה דרוש לנו.

עוזיאל: אני איש מעשי אל תפסיקוני. בערב הייתי אומר לו: ידידיה, חפץ אתה במרק, בכנף תרנגולת, טוב. ולא, הרי לך פת מלח ומים. רואים הייתם כולכם איך היתה באה לו התענינות.

דר' שפר: (מכה בכפו על מצחו) חי נפשי, רעיון טוב. (מתלחש עם שרה ועוזיאל).

סעדיה: התענינות ישנה, עתה היא נראית במים, תן לו קיתון, שנים שלשה אפילו חמשה קיתונים יקבל. אחרי כן תראה ההתענינות באש, סופו להתענין גם ברוח ועפר. כי עפ"י מחקר כל ד' היסודות נוגעים זה בזה כיון שיש מים הרי יש…

דר' שפר: (לעוזיאל ושרה) השמעתם? (לסעדיה) חזק, סעדיה, על מים לא תחס עינך כלל, תן לו כמה שירצה.

סעדיה: אפילו ברכה מלאה.

(המסך נופל).

מחזה ג'    🔗

(עשר שעות בבֹקר. אותו היום, באולם הימין ארונות גדולים מלאים ספרים עבים. גם על הרצפה מונחים ספרים. מסביב לקורות פסלים ותמונות. חלון אחד פתוח, לתוכו נכנס ענף של שקד פורח. השמש נוצצת מתוך העננים. על השלחן תבה קטנה מלאה פתקאות. הימן מוציא פתקה ורושם עליה מהספר האותיות המוקפות בצבע כחול. גומר את זה לוקח שני ואחרי כן שלישי נגש לפרקים להשלחן, וגומע תה קר).

(אביגיל לבושה שמלת בוקר. יושבת קרוב למיחם, עיניה בעתון והיא רושמת חרוזים על גליונותיו. קרוב לה האח בוער בתנור קטן)

(ידידיה נכנס רועד מקור ממעך ידיו).

הימן: צפרא טבא. אך זה אורח טוב אפילו באויר כזה מבקר אותנו.

אביגיל: (מגשת התנור לידידיה) שב אדוני, התחמם מעט. כוס תה בודאי ישתה. המיחם עודנו חם.

ידידיה: (לעצמו) גם פה אותו הנגון תה “פת שחרית” יש ירק הוספה קטנה ו“תנור” שמה, אך בכ"ז צריך להודות יש איזה הבדל. (פונה לאביגיל) ומה בהעתונים? יש חדשות.

אביגיל: יש ויש, יקרא נא אדוני.

ידידיה: (לוקח גליון וקורא בקול) ירדו, גשמים, היו סופות, נשרו הרבה תפוחי זהב, האורח הנעלה הופיע במושבתנו. הבטיח עזרה לבית הספר. הרכיבו אבעבועות (מניח הגליון ומתרומם ממקומו).

אביגיל: מה, לא מענין? הנה עתון גלותי. אקריאה לו.

ידידיה: (ברעד חוטף הגליון מידה) חס ושלום תני לי את הגליון אם אמצא איזה מאמר מענין אזי אבקשך לענגני בקריאתך. (לוקח הגליון מאביגיל וקורא): “החסידות? ביאא! “הורדצקי” ברררי. “אנשים” אוי! אוי! “ספרים” מרררי. “סופרי ארץ ישראל” אוי! אוי! סופרי חוץ לארץ” אבוי! (מחזיר העתון לאביגיל ונאנח).

אביגיל: גם זה לא מענין? אולי זה יענינו (נותנת לו עתון אחר).

ידידיה: (קורא) עשו בלוק" התאחדו צ“ע צ”פ וק"ד. “שאלת היהודים”, “שאלה האגררית”, “נהפכה הרכבת”, “נטבעה אניה”, “משבר מצרים”, “משפט תוי”, “בילו וביבל”! (משליך הגליון ויושב בפנת הספה).

אביגיל: (נגשת אליו) מה זה היום עם אדוני? לא תה, לא עתונים.

ידידיה: (בהתרגשות קופץ ממקומו) שום דבר! שום דבר! שום דבר! (לעצמו). אולי אבקש שתקריא מה שכתבה זה עתה, על שולי העתון אך כלום אינני יודע? “יופי”, “חיים”, “עליזות”, “אפנה”, “חופש” (מתבונן להימן היושב ורושם על פתקאות), וזה שקוע כלו בפתקאות, יקחני העזאזל אם אני מבין, איך זה אפשר לו לאיש להיות שקוע מבקר ועד ערב בגל הזה, הנה אור נגה על פניו, בודאי מציאה מצא, רושם הוא כל כך בשמחה “כהן”, “בהק”, “בהר”, “בהקו”, “בהיר”, “בהירות”. (מסיר עיניו מהימן, מסתכל באביגיל המתהלכת באולם) ואף זו תמיד היא עליזה, תמיד שמחה, תמיד יפה, תמיד כותבת. זה איננו כל כך מבחיל כמו תה, קקאו, שקולד, חלב, אך לא רחוק היא מזה.

אביגיל: (לוקחת העתון שרשמה עליו נגשת לידידיה) אולי יענין אותו זה?

ידידיה: גברתי, הלא האמת הנך מבקשת תמיד, שמעי נא האמת המרה שלי. גם במעדני מלך, גם בפרחים וצפרים תקוץ הנפש אם באים המה לפניך יום יום. איזה חדוש חפצתי. (מרים עיניו אל התקרה) לוא למשל עלתה הארץ על השמים. התביני? כולה כמו שהיא, או להפך לוא נפלו השמים על הארץ, המה עם כל צבאם יחד. או לוא לפחות הגיעו לנו עתונים כמו זה (מראה על ניר חלק) ממש חלק כמו זה. או לוא צמחו לנו כנפים ודאינו מרום מרום…

(דר' שפר נכנס)

דר' שפר: אולי הפרעתי.

ידידיה: (מרטן) הנה כבר התחילו “אולי הפרעתי” תיכף תבוא תשובה “חלילה, אדרבה, שבו, כוס, תנור”. (נאנח) כנראה אין שום מפלט מכל זה כי אם בקבר.

אביגיל: (לדר' שפר) טוב אדוני הדר' שבאת, מתוכחים אנו עם מר ידידיה. התבחל הנפש גם דברים יפים וטובים אם הם באים לפנינו תמידים כסדרם.

ידידיה: (מרטן) כבר מתכחים. אמרתי דבר והרי הוא כבר וכוח.

דר' שפר: זה תלוי במדרגת היופי של הנפש המשמשת וביפים של הדברים המורגשים, יש למשל שטועם הנאה משונה מדברים מעשיים, ויש לך אדם שנפשו היפה קצה בפת שחרית מסעד הוא תה, קקאו, שקולד, ולהיפך יש בן אדם שתובע אותו בפה.

אביגיל: חה חה! (מוחאת כף) הידד כך אהבתי (מגשת להדר' טס עם תה, לחם וחמאה).

דר' שפר: חמאה! האח! מהיכן הוא?

אביגיל: שמורה או של שנלר אחרת עדין אין לנו.

(עוזיאל נכנס)

עוזיאל: שמעתי מאחורי הדלת, את שאלת החמאה מהיכן? אל תדאגי, אני אינני מקפיד, אני איש מעשי…

אביגיל: (בצהלה) הנה אורחים טובים כך אני אוהבת. המה תובעים בעצמם בלי שום תקדים. מקוה הנני כי גם ידידנו מר ידידיה יחקה אותם.

(ידידיה מעוה פניו)

(אביגיל מגשת תה לחם וחמאה גם לעוזיאל)

(ידידיה עומד בחלון קוטף פרחי השקדים מהענף הנכנס להבית לועסם בשניו ומריק אותם החוצה דרך החלון הפתוח. מרטן לעצמו)

חשבתי הימן פקח הוא כשאיננו שקוע בפתקאותיו, אפשר לבלות עמו שעה אחת. אביגיל, חרוצה ומהירה, חשבתי אולי יסיחני מי מהם מהבחילות, ולבסוף מה מצאתי פה? פתקאות, חמאה, תה, עתונים, תנור, אפילו את דר' שפר ועוזיאל מצאתי פה. ברוך השם הכל כל, תפו! (יורק דרך החלון).

(דר' שפר מתלחש עם אביגיל)

אביגיל: אדונַי! הצעה טובה.

דר' שפר ועוזיאל: השמיעי נא אותה.

אביגיל: שמיעה לבדה איננה מספקת, צריך גם למלאותה.

הימן, דר' שפר ועוזיאל: השמיעי נא, אל נא תגרי תאבדעתנו.

אביגיל: בעוד ימים אחדים חמשה עשר בשבט. אז יחוגו חג האילנות בכל המושבות. מכירנו ממושבה אלמונית בקשני כי נבא אליו אל החג וכי אזמין את כלכם, הבה נסע, נבקר את המושבות וגם את יפו ונשוב הנה לפורים ועוד נוכל להשתתף בחג המסכות שיהיה בפורים הזה.

כולם: (מלבד ידידיה) טוב מאד!

אביגיל: ואדוני מקבל הצעתי.

ידידיה: וכי יודע אני, לוא ידעתי כי מצא שמה איזה חדוש.

הימן: (לידידיה ולכולם) נסע, נסע, אף אני חפץ לשאף מעט מאויר המושבות המבריא.

(המסך נופל)

 

מערכה ב' במושבה    🔗

מחזה א'    🔗

גבעה חרושה, בהקרקע גומות מכונות מסביב אילנות שונים. מרחוק נראית המושבה הטבועה בין אילנות. תזמרת מנגנת, תלמידי בתי הספר הולכים בשורה מזמרים שיר. אחריהם עוברים בסך כורמים, אכרים, צורים, סירים, וביניהם נראים ידידיה, הימן, אביגיל ועוזיאל.

(שני תלמידים מזמרים):

חמשה עשר בשבט, הוא חגנו

אילנות בו נטע על אדמתנו.

ראש השנה הוא לאילנות

בארץ אבות.

העלים נטע ישאו פרי למעננו

אף להבאים אחרינו.

מקהלה:

אילנות נטע בארצנו החמודה

בעדנו ובעד הגולה המרודה.

(מבין הכורמים יוצא איש ובידו שתיל זית משים אותו בגומא)

אחי! שתיל הזית נטעתי, יהיה לנו לאות כי יקום בנו דברי החוזה ו“היה כימי העץ עמי”.

(קריאות הידד)

נוטע שני: ואני חרוב נטעתי! הגדה מספרת עליו כי נותן הוא פירותיו אחרי שבעים שנה. מרמז הנני בזה שזוכרים אנו כי עבודה זו היא בעד נכדינו.

(קריאות שירים)

נוטע שלישי: ותמר זה שנטעתי עתה ישגא יפרח ויחיה בצלו את כלנו ואת אלה שיושבים שמה שמה… במורד בגולה.

(מחיאות כפים ויריות)

נוטע רביעי: הרבה חשבתי מה אטע. הבטתי סביבי נענת אך קוצים אך דרדרים ראיתי. החלטתי, הנני נוטע סרפד להראות כי יש בכח אדמתנו להפכו להדס. אחי אל נא תביטו מי הוא הנוטע ומה נטע, העיקר שהנוטעים יהיו חרוצים וכי הנטיעות תשאינה פרי, ארצנו תעשה את שלה תחת הסרפד תביא לנו הדס.

(מחיאות כפים יריות ממושכות)

(ידידיה, הימן, אביגיל ועוזיאל נראים יותר על הבמה)

ידידיה: (לאביגיל והימן) האחרון הטיב לדבר ולעשות. נטע מה שנטע רק שנטע.

אביגיל: (להימן בלחש) סוף סוף ענין אותו איזה דבר.

הימן: (בלחש לאביגיל) הוא נשתנה הרבה לטובה, אתמול על החגיגה נאם ואחרי כן התוכח. צר לי שדר' שפר איננו פה. הוא היה שמח לראות כי עצתו הועילה לגרש מעט את הבחילות מהבחלן שלנו.

נוטע חמישי: ואני נוטע דוקא גפן למרות העקירות. חפץ אני להביע בזה כי עקירה זו הנחה היא ונחו האכרים שאנן תחת גפנם ותחת תאנתם.

(קריאות הידד ויריות)

עוזיאל: (להימן ידידיה ואביגיל) עקירה או הנחה הכל אחד. העיקר שיהיה תכלית ותועלת. זה אני מעיד לכם בתור איש מעשי.

(המסך נופל)

 

מערכה ג' בירושלים    🔗

מחזה א'    🔗

(חדר הכתיבה של ידידיה)

ידידיה: (ישוב וכותב, משליך פתאם העט, מדבר לעצמו) אפילו עט איננו יכול להכין (מצלצל).

סעדיה: (בא וקיתון בידו) אדוני מצוה? הרי הקיתון, המים קרים מאד.

ידידיה: (בכעס) תמיד מים ומים. עט אני אומר לך, עט טוב תן.

סעדיה: הלא כבר נתתי עט.

ידידיה: (משליך העט לסעדיה) אדרבה נסה נא לכתב.

(סעדיה מרים העט. יושב על מקומו של ידידיה ומתחיל לכתב).

ידידיה: משוגע! לא די לך שהתגנבת הנה בעת שהייתי במושבות וטנפת לי כל הכתבים, לא די לך שאתה מתגנב תמיד לאחרי ועושה לי עקודים נקודים וברודים על כל כתבי, עוד נועזת לעשות זאת בפני!

סעדיה: והלא אדוני צוה לי לכתב.

ידידיה: פרא אדם! בחלה נפשי בחכמותיך, עט תן לי.

(סעדיה בתמימות מעושה מוציא מחיקו עט ונותן לו).

ידידיה: (טובל העט, רוצה לכתוב, אך משיבה בכעס לסעדיה) עט, עט תן לי, עט טוב. שאוכל לכתבּ בו, לכתב דבר יפה, ואתה נותן לי עט כזה.

סעדיה: בחייתי אדון, בקשתי בעד אדון עט כזה, עט הנחוץ באמת לאדוני, אבל לא מצאתי.

ידידיה: לעזאזל, לעזאזל.

סעדיה: לבדי או יחד עם העט.

שרה: (נכנסת) הילדים כבר שבו מבית הספר, השולחן כבר ערוך לסעודת הצהרים.

ידידיה: (מרטן) הה צורי! חסרה לי צרה. הרי היא לפני בדמות סעודת הצהרים.

(דופקים בדלת. אביגיל נכנסת לבושה בבגדי קיץ ופרחים בחזיה).

אביגיל: מחילה, אני רק לרגע. (רומזת לשרה והנה מתלחשות יחד. ואחרי כן שרה יוצאת) ומה, אדוני ידידיה? היקריא לי את הדרמה שהחליט לכתב בהיותו במושבות? הנה זה בודאי (נגשה אל השלחן, מסתכלת בהקונטרס).

ידידיה: הנה מה שכתבתי.

אביגיל: הלא רק שתי שורות.

ידידיה: (מראה על סעדיה) הוא, הוא אשם בכל. הכין לי עט ד' ירחם אפילו שורה כהלכה אי אפשר לכתב בו.

סעדיה: בחיי, בחיי ארוסתי, חפצתי למלאות חפץ האדון, בקשתי בכל ירושלם עט או קולמוס יפה שיכתב כמו שצריך לאדון, אבל לא מצאתי – אולי אצל הגברת אפשר למצוא עט…

ידידיה: לעזאזל, לך בחכמותיך.

סעדיה: האקח מאתה עט בעד האדון? (יוצא).

אביגיל: (לידידיה) יודע אדוני כי באתי להזמינו שיקח חלק בחג המסכות שנעשה בפורים. עוד יש לו זמן חמשה ימים. יוכל להכין לנו איזו קומדיה.

ידידיה: לוא עשית חג בלי מסכות כי אם בצורות פשוטות הייתי משתתף בו. זה יכול להיות דבר חדש באמת. אבל במסכות הלוטים הכל כל השנה.

אביגיל: למה אדוני כל כך מר היום?

ידידיה: (נאנח ומגיש לה כסא) מה אומר לך, גברתי, בחלה נפשי בכל.

אביגיל: יביע נא לפני את כל רוחו הלא ידידים אנחנו משכבר הימים.

ידידיה: מה אומר לך, גברתי, היש בעולם די מלים להביע בהם את הבחילה שאחזתני? רבש"ע! יום יום אותם הדברים, אותם המעשים, אותן הצורות, אותם האנשים ואותם הבקורים. כבר באתי לידי החלטה כי כל האנשים נעשו פה בתבנית אחת. על כולם טבוע מטבע אחת בחילות ואדישות ורק מסכות שונות שמו על פניהם.

אביגיל: והטבע?

ידידיה: הוא בודאי יפה אבל אנו נתקלקלנו. הרגשתנו נפגמה ומרגישים אנו בהם הד יסודות שסעדיה שלי ילמדנו יום יום עפ"י שטת המחקר שלו. בקצרה אין אנו מסוגלים עוד להבחין את אלפי ההבדלים ורבבות שלבי סולמה שהטבע של ארצנו עשירה בהם.

אביגיל: והספרות?

ידידיה: (מנער ידו) ספרות? (מביט ישר בעיניה) וכי בתמימות את מדברת (מראה על ארון הספרים המלא ספרים חדשים, אחרי כן פותח התנך) אדרבה, הראי לי בכל הספרות החדשה הזאת איזה ספר או פרק שידמה לפחות מעט ביפיו, בתכנו, בסגנונו לזה. האמיני לי כי כל הארון הזה אינו שוה אך כקוצו של יוד של הספר הנצחי הזה.

אביגיל: אדוני מכנה אותי לפעמים “עזת פנים”. אני מתגאה בזה, מעיזה אני להגיד כי כתבתי דרמה שאפילו אדוני יעטרנה בשם “ספרות”.

ידידיה: (מניע כתפיו) אפשר! ומתי תקריא אותה?

אביגיל: בפורים.

סעדיה: אדוני אורחים באו.

מחזה ב'    🔗

באולם ידידיה.

ידידיה, שרה, אביגיל, עוזיאל, איזקוביץ, סעדיה, סירים וסירות.

אחרי כן אבינועם שולמית יגאל ופנינה.

איזקוביץ: האורחים הנכבדים האלה מתארחים במלון אחד עמדי. התודענו איש לרעהו, אחינו בני עמנו המה מארצות שונות שבאו לראות אבני ציון. הנה אציגם לפניכם, מיסתר ויילים מבריטניה, מיס האריס מאמריקה, מונסייר ברנר מצרפת, הר גוטמן, רבי שטאלץ מאוסטריה, גריגור גריוגרוביץ כץ מרוסיה, סלים אבו אברהים ממרוקו.

ידידיה ושרה: (להאורחים) שבו נא אדוני.

ידידיה: (לעצמו) תמיד אורחים, תמיד סירים וסירות, השם יודע באיזה לשון אדבר עמהם.

אביגיל: בודאי מבינים אורחינו עברית.

גריגור גריגרוביץ כץ: אצין זשאל, ני מגימס.

מיסטר ויילים: היברי וירי גוד, ביוטפול, באט אי נאט שפיך.

מונסייר ברנר: פור מוא סי לי לאנג קום לי לאנג שינין.

סאלם אבו אברהים: שויה, מעט עארף.

ידידיה: ומה נעשה עמהם?

עוזיאל: המתינו מעט, אני איש מעשי. שולמית, את כמדומה לי שפיקינג, כן כן את הולכת לוילין. עמיד פה אצל מיס האריס. אבינועם אתה השפריכסת, כן הלא אתה למילי לך אל רבי שטאלץ והר גוטמאן. יגאל הלא אתה אלזסי. עמוד אצל מונסייר ברנר. סעדיה את עמוד אצל אבו אברהים. ופנינה את תשגיחי שהשובבים לא יחליפו הלשונות. (מיישב את עוזיאל והאורחים לפי ארצותיהם, מציג אצלם הילדים לפי בתי הספר שלומדים בהם) עתה יש ברוך השם מתורגמנים לכל דברן.

(נשמע בלבול לשונות. הילדים טועים ומחליפים הלשונות. ידידיה גונח והערבוביה גדולה).

שולמית: אבא! מיס האריס שואלת למה כל אחד מאתנו דובר לשון אחרת.

ידידיה: אמור לה כי כולנו דוברים עברית.

יגאל: (לידידיה) מונסייר ברנר שאל אם אנחנו בינינו מדברים עברית והשבתי כי כן הוא. עתה הוא שואל אם אנחנו מבינים היטב איש את רעהו.

עוזיאל: (ליגאל) אמר להם כי אנשים מעשיים אנחנו, ישאלו ענינים מעשים, כמו למשל אם כבר הגיעה שעת סעודת הצהרים.

(יתר הסירים חפצים לדעת מה שאלה מיס האררס ומה ענו יגאל ועוזיאל).

(הערבוביה מתגדלת).

(נופל המסך).

מחזה ג'    🔗

(שרה, שולמית, אבינועם ואחרי כן דר' שפר)

שולמית: אמא! מה זה עם אבא כל הלילה לא ישן.

אבינועם: הגשתי לו היום מחברת לתקנה, והוא השליכה. כזאת לא עשה לי אף פעם אחת.

שרה: (בוכה) אוי לי, זה שלשה ימים שלא אכל ולא שתה מאומה.

דר' שפר: (נכנס ומתבונן לשרה) כבר אנו בוכים (פונה להילדים) ואתם שובבים למה הורדתם ראשיכם?

שרה: (בבכי) איננו אוכל, איננו שותה, איננו כותב ואיננו ישן. מה יהיה מכל זה? בשני ימים הראשונים כששב מהמושבות היה כמעט ככל האדם; אכל, שתה, כתב, ועתה עוד הפעם הבחילות ובאיזה מדרגה חריפה ונוראה.

(דר' שפר רומז לשרה).

שרה: לכו לכם ילדי, טילו מעט. (הילדים יוצאים).

דר' שפר: אין עצה אחרת כי אם זו שאמרתי, אך אנסה נא לדבר עמו הפעם ואם לא אוכל אזי תעשי כאשר נדברנו.

שרה: אבל, בי אדוני הדר'.

דר' שפר: בלי שום “אבל”. התחזקי והיי לאשה כמו שצריך. חכי מעט עד שאשוב מחדרו.

(המסך נופל).

מחזה ד'    🔗

חדר הכתיבה של ידידיה.

(ידידיה ודר' שפר. ידידיה לבוש בכסות לילה הולך אחת הנה ונהנה ונאנח).

דר' שפר: תמיד אנחות.

ידידיה: תמיד עצות.

דר' שפר: (ברצינות) שמע נא ידידי, הן צריך לשים סוף לכל זה. שרה חלתה, הילדים נוגים, כולם יחלו, והכל באשמתך.

ידידיה: זאת אומרת: לאכול צלי, לשתות תה, קקאו, קהוה, שוקולד, חמאה, שמורה, ללבוש בהתאמה ולעשות בקורים.

דר' שפר: כן, כן.

ידידיה: (קם ממקומו לוקח ידי דר' שפר אחרי כן משיבו מולו) שמע נא, רופאי וידידי, חפצי לדבר עמך בהתגלות לב התבין, הלא לא לחנם עזבתי שמה הכל ובאתי הנה, לא לחנם הקדשתי מיטב שנותי, הלא יודע אתה, קויתי כי במעשי, בספרי אביא תועלת עתה אני רואה כי צרת היהודים עמוקה מים, גדולה מכל גדלם של כל צבא השמים. כל מעשינו פה ושם אינם אפילו כטפח בים. העם בעצמו או ישן או מוכה מכת אכזריות. מכל תקוותי נשארה לי רק משפחתי, ושרה זו, שהיתה מלומדת ומשכלת השקיעה עצמה בהמטבחה ובשום דבר מלבד החיים הפשוטים, איננה מתערבת ואיננה מתענינת. היש להתפלא כי הכל היה לי לזרא? – הנה למשל אביגיל, גם כי אשה ואם, ובכל זה היא גם אדם, גם סופר, מתענינת בכל שאלות החיים. אפשר כי היא עוסקת בזה יותר מהמדה אבל נראה כי לא כך נורא הדבר, כי הלא ידידנו הימן לא חלה במחלת הבחילות. הה, ידידי הדר' פה (מראה על לבו) ריק! ריק!

דר' שפר: ומדוע לא תגיד כל זה לשרה? הלא אשה חכמה ומשכלת היא!

ידידיה: אמרתי, מאה פעמים אמרתי, והיא משיבה לי בהתאמה תה קהוה וכו'.

(דופקים בדלת. דר' שפר יוצא, אביגיל ואיזקוביץ נכנסים)

אביגיל: אדוני ידידיה, הננו הולכים עם מר איזקוביץ לסיר את העיר וסביבותיה, אולי ילוה לנו, אפשר כי נבקר גם את מקום המקדש. (ידידיה מנער ידו).

איזקוביץ: (בהברה האשכנזית) ולמה לא ילך דודי עמנו הן לא טוב לשבת כלוא כל היום בבית. (ידידיה שותק).

אביגיל: (לידידיה בכעס מעושה) מה זה? הלא אדוני תמיד “ג’נטלמן”, איך זה לא יכבדנו אפילו בתשובה.

ידידיה: (לוקח אותם אל החלון מראה להם את ההרים הנשקפים, מדבר תחילה בלחש מעט, מתעורר יותר ויותר) שמעי נא אביגיל, הלא רעותי את תמיד, ושמע נא גם אתה עוזיאל בני. אל ההרים האלה נשאתי תקותי, כל הגיוני היו קשורים בהם עתה נשארה לי רק נפשי הכואבת והיא מתאוה לדבר אחד: לוא יכולתי הייתי מטפס לבדי הייתי טוה פתיל אחד מכל הגעגועים שכל הדורות מהחורבן ועד עתה, ובקצהו הייתי אורג כל זמרת הלויים, כל שירת ציון, ולחוט זה הייתי מקשר את נפשי והייתי עף ישר מעלה מעלה לכסא הכבוד לעולם הנגון ושמה במרומים הייתי משמיע שירה אחת שתחיה את העם, השפה, הארץ את האדם, את התבל ואת כל אשר נשמה (נופל באין אונים על הכסא).

איזקוביץ ואביגיל: דר'! דר! הוא מתעלף!

(נופל המסך).

מחזה ה'    🔗

(ידידיה, שרה, שולמית, אבינועם, ואחרי כן סעדיה).

ידידיה: (בא מחדרו בלבוש בוקר, ראשו כפוף, יושב אל השלחן, מסתכל בהמיחם וממשמשו. פונה לשרה) מה זה?

שרה: מיחם.

ידידיה: זאת הלא אני רואה, אבל מדוע איננו רותח?

שרה: מפני שהוא קר.

ידידיה: ואין כלל תה?

שרה: (קופצת ממקומה ומתהלכת בחדר) בכל יום תה! תמיד תה! אפשר להפקע.

ידידיה: (לעצמו) זה באמת קצת חדוש. (לשרה) אולי יש פת שחרית?

שרה: (בכעס) בכל יום פת שחרית, עוד מעט יבקש קקאו. קהוה, חלב, תמיד תן לו. אפשר להתפקע.

(סעדיה מתראה בדלת).

ידידיה: (מרטן) כלום! כלום! לחדוש כזה לא קויתי כלל.

סעדיה: יש ויש.

ידידיה: (לסעדיה) מה יש?

סעדיה: תיכף אני מביא (יוצא ומביא קיתון של מים ומגיש לידידיה).

ידידיה: טפש!

סעדיה: תיכף אני נותן לאדון עוד דבר (מוציא מאמתחתו עט ונותן לו). סעדיה פתי!

ידידיה: (רץ בחדר) הום! הום! (אחרי כן עומד אצל שולמית) למה לא תעשי שעורך?

שולמית: בכל יום שעור!

ידידיה: (לאבינועם) מדוע לא תלך לבית הספר?

אבינועם: בכל יום ויום לבית הספר!

ידידיה: (מסתכל בתלבשת שרה) מה זה לבשת היום, חזיה אדומה, שמלה ירוקה, צוארון תכלת, נורא! נורא! אין שום טעם, אין אפילו מעט התאמה.

שרה: (רצה בחדר ומדברת לעצמה בכעס) מדי יום ביומו, לבשי בטעם, בהתאמה, תני לי תה, פת שחרית, אפשר להפקע (חוטפת מעילה ומגבעתה ויוצאת).

(הילדים משתמטים אחד אחד).

ידידיה: (לעצמו) לחדוש כזה לא פללתי כלל.

(נופל המסך).

מחזה ו'    🔗

בקר, שעה עשר, בחדר האוכל של ידידיה, עוזיאל, אחרי כן דר' שפר, הילדים, אבינועם, שולמית, יגאל ופנינה. מסכה ואחרי כן עוד מסכה, איזקוביץ וסירים.

(ידידיה לבדו בחדר)

עוזיאל: (נכנס מלובש בגדי יו"ט, לידידיה) צפרא טבא, פורים טוב, איש מעשי אני. היום פורים. לנו הירושלמים אין אפילו שושן פורים, יום אחד ותוּ לא מידי. איש מעשי אני “טיימס איז מוניי”. צריך להתחיל באיזה דבר. מעט מרורים יש?

ידידיה: (נגש אל המזונה, לוקח בקבוק אחד ומנסה לנסך בכוס, אך הבקבוק ריק, לוקח שני ושלישי וכולם ריקים, פונה לעוזיאל באנחה) רואה אתה?

עוזיאל: ובכן תן ממתקים. הרגעים חולפים, השעות עוברות איש מעשי אני.

ידידיה: אדרבה קח אם תמצא, הבה נבקש יחד. (שניהם מבקשים אך אינם מוצאים).

דר' שפר: (נכנס) אתם מבקשים בודאי מיני תרגימא. אף אני אשתתף עמכם.

עוזיאל: אני איש מעשי. טוב, אבל דין קדימה לנו, כל הקודם זכה. איש מעשי אני. (כלם רצים בחדרים ומבקשים אך אינם מוצאים כלום).

עוזיאל: איפה סעדיה?

ידידיה: ילך לעזאזל, הוא לא יתן לנו מאומה.

עוזיאל: אני איש מעשי. צריך לנסות אם לא יועיל לא יזיק. (מצלצל בחזקה. סעדיה נכנס. פונה לסעדיה.) תן איה מילי מעליותא דפורים.

סעדיה: תיכף (יוצא מהחדר ושב עם שלשה קיתונים בידו).

ידידיה: הלא אמרתי לכם כי הפרא הזה יביא לנו מים. זה הוא נותן ביד רחבה, קיתון לאיש קיתון לאיש. אם תחפצו יתן לכם גם עטים.

עוזיאל: אני איש מעשי, נשתה מים אם אין משקה אחרת, הלא צריך לשתות בפורים (ממלא שלש כוסות. מכל קיתון כוס. כולם גומעים ומביטים בתמהון איש אל רעהו).

ידידיה: הרי זה שכר!

דר' שפר: הלא זה יין!

עוזיאל: ואני בתור איש מעשי מעיר לכם, כי זה קוניאק.

דר' שפר ועוזיאל: (דופקים בכתפי סעדיה) חזק סעדיה, חזק. תן לנו גם מה לאכול.

סעדיה: תיכף.

(סעדיה מביא שני סלים בהם תפוחי אדמה חיים, בשר חי ועוד כאלה).

ידידיה: וכי לא אמרתי שהוא ישטה בנו?

עוזיאל: אני איש מעשי, נקרא לשרה ותעשה לנו אוכל.

ידידיה: (גוער בידו) אדרבה, ראה היכן היא.

דר' שפר: כיצד, לא עשתה כלל, לא הכינה מאומה לפורים? אי אפשר!

ידידיה: (בקול עצב) זה איזה ימים שנהפכה לאשה אחרת, לא בלבד שאיננה מכינה ארוחת צהרים וערב כי אם גם כוס חמים איננה נותנת. ואם מעיז אתה לבקש מאתה איזה דבר אז, השם ירחם – הבית רועד מהקולות. בכל יום להכין! – בכל יום תה, ולוא ראיתם איך היא לבושה…

עוזיאל: מה לנו לדברים בטלים? העת יקרה מפז. הבה נבשל בעצמנו. הקוניאק יהיה לנו לאש, המכונה לתנור יש בשר חי ותפוחי אדמה יש. הנה בסל יש גם קמח ומחבת. נעשה גם “חריטים” אך קודם כל (ממלא הכוס ושותה) לחיים!

(מסכה נכנסת וכל תנועותיה וקולה דומים לשל שרה. והיא משוררת:

היום הוא פורים אל נא תאכלו פרורים

הבו יחד נבשלה הבו יחד נאכלה.

(היא עוזרת להם לבשל ולהדביק חריטים. והדר' שפר צועד על רגלו).

ידידיה: (תופפו בצדו ואומר לו בחלש) ומה אמרתי אי אפשר ששרה לא תכין. סוף כל סוף באה. הלא תראה כי זו שרה.

הילדים: (שולמית, אבינועם, יגאל, ימימה מתפרצים החדרה קול המולה) הבו גם אנחנו נבשלה.

(מסכה שניה נכנסת כל תנועותיה וקולה דומים לשל אביגיל והיא מזמרת:)

היום הוא פורים הבה אספר לכם ספורים

ואם תמאנו לשמוע הרי הבאתי לכם דרמה.

מוציאה מחיקה קונטרס וקוראת:

יהודה עולה על ראש מגדל גמלא מרים ידו ואומר:

הרים ועמקים ואף אתה הירדן גאון עוזי שמעו:

עליכם נולדתי, אוירכם שאפתי, לא אחת ראיתם כי בנשף בערב בעת אשר תשמע המית אריות, שאגת לבאים.

דר' שפר: (לידידיה בלחש) השומע אתה. תמיד אמרתי לך כי אביגיל היא משוררת אמתית.

ידידיה: (לדר' שפר בלחש) אל נא תפריע אותה זה באמת נפלא.

(המסכה השניה ממשיכת הקריאה בדף אחר:

השמימה הבטתי, כוכב אחר לי בררתי, לכוכבי בשאיפתי התרוממתי מרום מרום.

עוזיאל: אני איש מעשי. תקריא כל מה שחפצה אבל בתור איש מעשי אני דורש כי תכן החריטים תעשו. (שותה שכר מהקיתון) ואומר אני לכם כי זו משקה כדבעי בה אפשר לקים עד דלא ידעי. התועלת והנאה קודמת לכל.

(המסכה השניה מוסיפה):

במעופי עד אילת השחר הגעתי, אז חרבי הרימותי.

עוזיאל: נרפים אתם. איש מעשי אני. את אשר תבשלו בשלו.

(הימן, צירים, צירות, איזקוביץ וסירים)

מיס האריס: (בעברית) צפרא טבא אדוני, כבר אני מדברת עברית.

הר גוטמן: אני יודע: “פורים” “שלום”.

עוזיאל: (לידידיה) הרי לך חדוש.

סעדיה: (מביא תבה גדולה על כתפו) זה שלחו מהמושבה אלמונית (פותח החדר מוציא מתוכה חמאה גבינה, ירקות).

עוזיאל: הרי חדוש, חדוש. ומה אמרתי? איש מעשי אני. (מריק הכוסות ומחלק גבינה משוחה בחמאה וצנונים קטנים לכלם) שתו אדוני, בתור איש מעשי אני מעיד לכם כי זה טוב בפורים (כולם אוכלים ומתחילים לשיר “שושנת יעקב”).

(סעדיה מביא תבות: באחת, פירות ובהשניה יין מהמושבות, ואומר כי גם זה מהמושבות).

עוזיאל: חדש מפני ישן תוציאו!

דר' שפר: (להמסכות) היום חם יצא ובאויר כזה יותר נעים לשאף האויר ישר ולא מתוך חוטם של אחר. הסירו נא המסכות.

(המסכות מתרוממות. נראה כי מסכה ראשונה שחשבוה לשרה היא אביגיל וכי השניה שחשבוה לאביגיל היא שרה).

עוזיאל: (מזמר) ירקות, חמאה, גבינה מהמושבות חדושים! חדושים! אביגיל מבשלת. שרה כותבת דרמות חדושים.

הכל: (מזמרים. לידידיה) חדושים! חדושים! הבה נזמר שושנת יעקב צהלה ושמחה.

(המסך נופל).