מְגִלַּת אֶסְתֵּר: קוֹמֶדְיָה בְּשָׁלשׁ מַעֲרָכוֹת, בְּשֶׁבַע תְּמוּנוֹת
הסצנַרי מֵאֵת
משֶׁה הַלֵּוִי
מְנַהֵל הָ“אֹהֶל”
תֵּל־אָבִיב
ההצגה: משה הלוי
המנגינות: י. גורוכוב
הציר: א. אלחנָני
המוציא לפועל: ד. שֶנדר
המנגנת: גב' פֶן, המַרקדת: א. אורנשטין
הנפשות: משחקי ה“אהל”:
אסתר: ל. דגנית
מרדכי: מ. מרגלית
אחשורוש: י. פוּלַן
ממוכן: ש. מיקוניס
המן: י. כנעני
זרש: ד. קסטליאנץ
פרש (בת המן): ח. שינטל
ויזתא: י. שחורי
הגי: י. זרובבל
חרבונה: י. גלבוע
התך: א. חלפי
אבגתא: ד. ארזי
נערה א': י. שורר
נערה ב': ח. סנקובסקי
שאר בני המן. בגתן. תרש. בחורות. חילים. קהל יהודים.
מַעֲרָכָה א 🔗
תְּמוּנָה א: תַּהֲלוּכַת הַמֶּלֶך וְהַמִּשְׁתֶּה 🔗
רחוב, נראית מרפסת בית המן. תכונה לקראת תהלוכת המלך, שתעבור מיד. על המרפסת ויזתא ופרש.
אֲחשתרנים (מכריזים):
פַּנּוּ דֶּרֶךְ, כִּרְעוּ בֶּרֶךְ,
הוֹלֵךְ הַמֶּלֶךְ, הוֹלֵךְ הַמֶּלֶךְ!
פַּנּוּ דֶּרֶךְ, הַרְכִּינוּ רֹאשׁ,
לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, לַאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ!
(עוברים)
אבגתא (מכריז):
היום שלש שנים למלכות המלך מָלֵאוּ!
בואו, שתו! ים יין גַמֵּאוּ!
כל קכ"ז מדינות, כל העמים והסריסים,
היום יין אל פיהם מכניסים!…
כל איש ישמח ויָשִׂישָׂה:
בארצנו אין הגבלת הַכְּנִיסָה! (עובר)
ויזתא (קופץ מן המרפסת):
כה מכריז ויזתא הגולם: היום הרת עולם! היום יעבר פה המלך אחשורוש עם כל הפמליא, ויעשה משתה בכל מיני מעליא. היום הרת עולם! (פונה אל פרש) פרש אחותי, קחי את השטיח, פה להניח. זה הרימי, זה הורידי, זה הצמידי, זה השמידי.
זרש (באה):
פרש בתי, חמדתי, סגולתי, בבת עיני, מהרי, עשי, קשטי. מה שנחוץ נחוץ, ומה שלא נחוץ זרקי לחוץ. ויזתא, רוץ והבא חור!
ויזתא (רץ ומביא):
הנה חור מארץ החורי!
פרש:
זה חור? חלילה וחס! הרי זה כרפס!
ויזתא (תוהה):
נכון, כר–פס, כר–פס.
זרש:
עשרה בנים: פרשנדתא, דלפון, אספתא, פורתא, אדליא, ארידתא, פרמשתא, אריסי, ארידי… כל אלה שמות, ולעבודה רק ויזתא ההדיוט!
ויזתא (שמח):
נכון, הדיוט!
זרש:
לֵך, לֵך לעזאזל, חמור של כל התבל! לך שמה, לך הנה, לֵך וָשׁוֹב, וראית אם המלך כבר קרוב.
ויזתא:
אני אלך וראיתי, אבל אל תקלקלנה מה שעשיתי. (זרש מגרשתהו) חור־חורים, חמור־חמורים, חור, חרחורים, הִר, הרהורים, פִר, פרפורים, פורים… (יוצא)
זרש:
עתה, בתי, נלך ללבוש, לכבוד המלך, בגדי תפארת.
פרש:
האשים עלי גם עטרת?
זרש:
לא, לא, בתי. המלך אחשורוש ישים על ראשך את העטרת.
פרש (בשמחה):
ואני אהיה מלכה וגברת!
זרש:
כן, כן, בתי. את תהיי מלכה מאושרת, ואני למלך אחשורוש חוֹתֶנֶת. אביך אֲחַשְׁדַּרְפָּן ואִמֵּך אֲחַשְׁדַּרְפֶּנֶת.
(יוצאות. בגתן ותרש באים)
בגתן:
המלך מהודו ועד כוש – שִׁכּוֹר עָצֵל!
תרש:
מְנַצֵּל!
בגתן:
כחנו יָחוּש!
תרש:
לעולם ההוא יָטוּש!
בגתן:
אחת, שתים!
תרש:
וישָפכו המעים.
בגתן:
נְפוֹצֵץ!
תרש:
נְרוֹצֵץ!
בגתן:
בבטן, בצד!
תרש:
בראש, ביד!
בגתן:
נקריבנו קרבן.
תרש:
את הקורקבן. (נעלמים במחתרת).
ויזתא (רץ ועובר):
אמא, אמא! מקרוב הקול יֵלֶך: המלך, המלך! עם אחשדרפנים, עם אחשתרנים! (שרים וסריסים עוברים)
אסתר (באה בחפזון, מרדכי רץ אחריה):
אח, אח, אח! קול תופים, קול תנועה, קול תקיעה ותרועה. המלך עובר שם בדרך. הכל כורעים ברך.
מרדכי:
בתי, למה באת לכאן? אנה תרוצי? לאן?
אסתר (בהתרגשות):
דודי, יקירי, תנני ואֶראֵהו, ואֶחֱזֵהו.
מרדכי:
את מי? את מי?
אסתר:
את המלך, דודי; את המלך. מימי לא ראיתי עוד מלך.
מרדכי:
את המלך? מה לך ולמלך? מה תראי בו? מה תחזי בו? שִׁכּוֹר, ורוכב על גמל או על חמור.
אסתר:
תן לי אך מעט, אך רגע קט.
מרדכי:
לא, לא, לא. שובי, שובי, בתי. סריסי המלך יראוך ואל הארמון יביאוך.
אסתר:
אותי? המלך חדריו יביאני? ואני יהודיה הנני!
מרדכי:
אינך יודעת, בתי, את הגויים ואת המלכים. היהודים עליהם שנואים, אבל אחרי בנותיהם הם נמשכים.
אסתר:
האח! הנה קול תופים ותנועה, קול תקיעה ותרועה… נעלה הנה, דודי. הבה.
מרדכי:
בת שובבה! (עומדים על הקרש אשר על המחתרת של בגתן ותרש. המלך ושריו וסריסיו באים לקול מנגינת תהלוכה. המלך רוכב על גמל).
זרש (מקבלת את פניו):
מֶלֶךְ פָּרַס וּמָדַי וְכוּשׁ וְהוֹדוּ,
כָּל הָעַמִּים לְךָ יִקְדוּ וְיוֹדוּ.
גַּם אַתָּה, גַּם זֶה הַגָּמָל,
שְׁלִיחֵי אֱלִילִים אַתֶּם מֵעָל.
אַתָּה מֶלֶךְ עֶלְיוֹן, מֶלֶךְ מְלָכִים,
כֶּתֶר בְּרֹאשְׁךָ לְנֵצַח נְצָחִים.
המן:
המלך אחשורוש, לעולם יהי חי!
אַשְׁרַי,
שהובילוך רגליך ורגלי גמלֶך
אל הככר אשר לבית עבדֶך.
שָׂמְחָה לקראת פניך זו אשתי זרש
רבת תפארת,
והנה היפה גם בתי פרש…
ויזתא:
והנה אני ויזתא, בן המן, בן המדתא!
המן:
סור מפה, בן זקוני שטן!
ויזתא:
אני פרח אֲחַשְׁתְּרָן, ערב אֲחַשְׁדַּרְפָּן!
המלך:
מי הוא הקטן?
ממוכן:
בן פורת ויזתא, ילד שעשועי שושן!
זרש:
פרש, בתי, חמדתי, בבת עינַי, הטובה שבצפרנַי. אלילי, אֵלִי, את פני המלך גם אַתּ קַבֵּלִי. עֲלִי, עֲלִי על הדרגש. אַל פּחד, אל חשש. פתחי את פיך הנחמד, וברכי את המלך אחשורוש לעד!
פרש (פותחת פיה):
י–חי ה–מ–לך אחר–שרוש!
הכל:
מה?
פרש:
י–חי ה–מ–לך אחש–ר–רוש!
ממוכן:
מלך גדל התפארת ורב היוחסין, מושל על עמים, שרי מסים ומוכסין. אתה מלך עליון על כל הגמלים, ואני נְמָלָה מן הנְמָלִים. מה אני לנגדך? עפר תחת כפות רגלך ורגלי גמלך. קלִפָּה מן האֹרֶן, מוֹץ מן הגֹרֶן, תֶּבֶן קָסוּס, שְׂעָרָה מזנבו של סוס. ואני לפניך אפצחה פי ואוחילה, להגיד מלה: הסב נא עיניך, המלך, ברֹב תבונות, אל פרש בת זרש היפה בבנות.
אסתר (פורצת בזעקה):
אַי אַי אַי. האדמה מתמוטטת. אני רוטטת. פה נע דבר מה, אני כמו מרחפת, כמו מעופפת.
מרדכי (מביט למטה):
הוי, פה אורבים, קושרים במחתרת, על מלך העטרת! (מהומה כללית).
קולות:
רוצחים! מתנקשים! מתקשרים, מסתתרים!
המלך (נבהל ונרעש):
קושרים־אורבים עלי בזה הרָגַע?
הגי:
אדוני המלך, הֵרָגַע!
המלך:
אהה, הה. הו. מה פה ומי פה?
הגי:
זה אני הגי עבדך, הנאמן לפניך.
חרבונה:
ואני כאן עִמֶך חרבונה סריסֶך.
המלך:
הוי קושרים מתנקשים! הוי מעי מתרגשים. הוי, ראשי, הוי לבי, הוי צוארי, הוי מרפקי! הוי ידי, הוי אזני! הוי חמתי בוערת! כל המדינה מתקשרת! שטנים, רצחנים! חזיז ורעם. חמה וזעם! אמרו לי, חרבונה והגי: אני עוד חי? (המן מביא את מרדכי ואסתר בתור קושרים).
ממוכן:
אדוני המלך, הנה נפלו הרוצחים בידי המן עבדך. לתלותם – יהיו נא דבריך.
המלך (מתנפל על מרדכי ואסתר):
אלה הרוצחים? על המלך התנפלתם? התגלגלתם? רוצחים! עכורים! ארורים! צרים צרורים! (פונה לכאן ולכאן) לתלותם? לא לתלותם? לתלותם? (מביט אל אסתר היטב) מי אַתְּ הפּורחת? הגם אַת רוצחת?
המן:
כן, אדוני המלך! רוצחת הנֶהָ, ואני תפשתיה.
זרש (מזדרזת):
בודאי, אדוני המלך, באמת! זאת רוצחת מפורסמת! בעיני ראיתי את שתי הבריות, ובידן חרב פיפיות.
המלך:
חרב פיפיות?
מרדכי:
אדוני המלך, חלילה לך בנפשך הנלהָבֶת, לחשוב עלינו חֵטְא מָוֶת. אנו עמדנו לראות בזיו תפארתך, במלאת שלש שנים למלכותֶך, והנה…
אסתר:
כן, שם עמדנו והסתכלנו, ופתאם רעדנו והתבלבלנו, וכמעט נפלנו… האדמה התמוטָטָה… שָׁטָה… ואני כמרחפת… כמעופפת…
המלך:
כצפור?
אסתר:
כן, כצפור.
מרדכי:
אדוני המלך, שלח את עבדיך אל המחתרת, ויגלו את המֶרֶד.
המלך:
התך!
התך:
אדוני המלך! כך, כך!
המלך:
התך, לֵך אל המחתרת וגלה את המרד.
התך (מוציאם מן המחתרת):
הנה הם האפרוחים, בואו!
הכל:
בגתן!
הכל:
תרש!
ממוכן:
סריסי ושתי!
המן:
אני מיד הרגשתי.
המלך (מתנפל עליהם):
מורדים, אותי לרצוח? האין לכם מֹחַ? לרצוח את אחשורוש? האין לכם ראש? לרצוח מלך הודו וכוש – האין לכם חוּש? לתלותם! לתלות! וידעו עוד פעם מה לעשות! המן בני, עקור כל מרי! לך שתה, צוה, חבל קנה, תלה!
המן:
בְּטַח בי, המלך. אקנה כֶּבֶל, אקנה חֶבֶל. אעשה עץ עד השמים ואתלה את המורדים השנים!
המלך:
שלש שנים למלכותי, וזה גמולי וזאת זכותי?
הגי:
הֵרָגַע, מלכי, בכל. לא אתה הראשון לסבול. כל מלך בתבל – סובל.
חרבונה:
המלך, עוד תאריך ימיך, עוד תתענג על פלגשיך, שתה מן היין והחלף כחך.
המלך:
לשתות? כך, כך. הוי, התך! טְעַם, אם אין פה סם.
התך (טועם):
אדוני המלך, יש לזה טעם של… יין. טעם אחר אָיִן.
המלך (שותה, מתיפח):
אוי, מרד ומרי, קינים והי. (משנה טעמו) איפה הנערה, הנערה ההיא?
הגי:
אדוני המלך, הנה היא. (לאסתר) גשי נא, בתולה יפת מראה, המלך לך את חסדו יַרְאֶה.
חרבונה:
גשי הנה, בתולה נאוה. המלך איננו כפוי טובה.
המלך:
בתולה עדינה, אני נוטה לך חסד וחנינה, כי אַת הצלת את מלך המדינה.
אסתר:
המלך יהי חי! לא אני ראויה לחסדך, זה מעשה דודי מרדכי.
המלך:
זה מרדכי לך דוד? איש נכבד מאד. חרבונה! חֲרוֹת לנצח בחרט אנוש את הנס אשר היה למלך אחשורוש!
חרבונה (קורא בלשון המגלה):
אִיש יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ…
מרדכי: מָרְדְּכַי בֶּן יָאִיר, בֶּן שִׁמְעִי, בֶּן קִישׁ, אִישׁ יְמִינִי.
הגי:
ואַת הבתולה, הסגולה, מה שמך? אמרי מהר!
אסתר:
אסתר.
הגי:
בת מי את?
אסתר:
בת אביחיל.
הגי:
בת חיל את, בת אביחיל. והכתֹבת?
אסתר:
שושן, רחוב אַרְתַּחְשַׁשְׁתְּ. מול הגן, מעבר לנהר, על ההר.
מרדכי:
באֹרח פלא הנה גֻלגלנו, בדרך נס את חייך, המלך, הצלנו, מן השמים – גם אנו מצרה נגאלנו. מי יתן ובנסים כאלה תהיה לך כל שעה ברוכה; עתה לפנינו הדרך פתוחה?
המלך:
הגי, סריס הממלכת; מרדכי יכול ללכת?
הגי:
כן.
מרדכי (בלכתו עם אסתר):
היהודי עשה את שלו – היהודי ילך לו.
המלך:
שרי וסריסי! שתו לחיי! לכבוד הנס הגדול שנעשה למלך אחשורוש, שתו אחת, שתים, שלוש.
כלם (שותים ושרים):
אַךְ זֶה יַיִן, יַיִן, יַיִן.
בְּכָל שׁוּשָׁן כָּמוֹהוּ אַיִן.
הַשּׁוֹתֶה כּוֹסוֹת רַק שְׁתַּיִם
לֹא יַעֲמוֹד עַל הָרַגְלַיִם.
מִי לֹא יִשְׁתֶּה בִּשְׁעַת מִשְׁתֶּה?
מִי יָנוּחַ וְלֹא יָנוּעַ?
מַה שְׁאֵלַת לָמָּה וּמַדּוּעַ
וְיַיִן יַיִן בַּמַּבּוּעַ.
הוּא אָדֹם וְדָם מַרְתִּיחַ,
נְעוּרֵינוּ הוּא יַפְרִיחַ;
לְאֵל הַיַּיִן נִקֹּד אַפַּיִם,
וְנִשְׁתֵּהוּ עַד בְּלִי שָׁמַיִם!
אַךְ זֶה יַיִן, יַיִן, יַיִן,
בְּכָל שׁוּשָׁן כָּמוֹהוּ אַיִן.
המן:
אדוני המלך, נִתלו תרש ובִגְתָנָא, אבל לא יצאת עוד מסַכָּנָה. יש לי להגיש לפניך דַל…טוֹרִיָה. שמוע שמעתי ונרעשתי. שמעתי, כי המלכה ושתי, אשת החיק, בקשר עם הסריסים המורדים הָדֵק, הָדֵק…
ממוכן:
כן, כן, אדוני המלך. הדבר ברור. גם יד ושתי בקשר הארור.
חרבונה:
ממוכן, זה לא נכון.
ממוכן:
נכון, נכון. הנה שלש שנים היום למלכותך, וּוַשתי לא באה לברכך. הנה זרש ופרש באו לברך שלום מלכותך והגמל, וגם קשטו המרפסת ברוב עמל, ואילו אשת בריתך, ושתי, חששתי, שלא תבוא הֵנָה גם אם תקרָאֶנה.
המלך:
הֲיִתָּכֵן?
ממוכן:
אדרבה. תִּבָּחֵן.
קולות:
ושתי, ושתי! זאת אשר בקשתי.
ושתי, ושתי! הלואי ידה מששתי.
ושתי, ושתי… (ממצמצים בשפתים, מנשקים באויר: ושתי, ושתי…)
המלך:
התך!
התך:
אדוני המלך, כך, כך!
המלך:
שא עפעפים!
התך:
נשאתי.
המלך:
הרם הריסים!
התך:
הרימותי.
המלך:
צא ומצא את הסריסים, ובשם חרבי ובשם קשתי, הבא אלי את ושתי.
התך:
הנני ואלך, אדוני המלך!
המלך:
התך! להביאה! בטפשותה, בפטפוטה! בענווה, בקלונה! להביאנה ערומה, ערומה! אני צויתי כך! התך!
התך:
כדבריך, אדוני המלך. אביאנה ערומה בלי מאומה. (הולך)
הגי (נבהל):
אדוני המלך! להביא את המלכה ערומה, הרי זה חלול הבשר! מלכתך ערומה? הלואי ואהיה סומא!
חרבונה:
אדוני המלך, ושתי ערומה? מוטב שעיני תהיה עצומה.
ממוכן:
אדוני המלך, אל חמלה, אל חנינה, פן נהיה לבוז ולשנינה.
חרבונה:
אדוני המלך, ממוכן רוצה לעלות לדוכן!
הגי:
אדוני המלך, והמן רוצה ללבוש ארגמן!
חרבונה:
אדוני המלך, אל תאמין. זה דבר מלשין!
הגי:
אדוני המלך, אל תאמין. בצדק תערוך דין.
המן:
בלי טענה ומַעֲנֶה. אחת דבר המלך ולא יְשַׁנֶּה.
זרש:
נכון צוה עליה המלך: “התפשטי!” כבר דַי מָלְכָה ושתי. תתפשט את כל אשר תתקשט: את הכתר, את הרביד, את השלמה ואת כל מה… הֲלַעֲדֵי עַד תמלוך?
הגי:
זרש חרופה, חצופה!
אבגתא:
שרי המסים והסריסים, די לכם לריב. הנה הֲתָך בא ודבר המלכה בפיו.
התך (בא):
אדוני המלך, אל תתעלף! ושתי אומרת “לא” באלף! היא אומרת כה, כה, כה. לא תבוא, לא, לא, לא!
המלך (נרעש):
מה? המלכה לא תשמע לי? מה פירוש? הלא אני מהודו ועד כוש!
התך:
“כוש, כוש”… והיא כלה נָחוּש. אל בינתה תשָׁעֵן ולבוא הנה תמָאֵן.
המלך:
אבל אולי יש לה כאב מעים?
התך:
בריאה היא שבעתים.
המלך:
אולי יש לה כאב עינים? שִׁנַּיִם?
התך, ממוכן והמן:
בריאה היא שבעתים!
המלך:
אולי לָחֳלִי אזנים, רגלים?
הנ"ל:
בריאה היא שבעתים!
המלך:
הגי, חרבונה, ממוכן, המן, הלא אם יסֻפַּר לא יאֻמָּן. הלא ושתי סרבנית!
הכל:
סרבנית!
המלך:
מרדנית!
הכל:
מרדנית!
המלך:
חוצפנית!
הכל:
חוצפנית!
המלך:
ממזרנית!
הכל:
ממזרנית!
ממוכן:
המלך לעולם יהי חי! על פי דת פרס ומדי: מָרְדָה המלכה אבדה כל זכות לה, ופסק דין מוּת לה.
המלך:
ודאי, ככה, כך.
הגי:
מלך רב החסד והחנינה, המולך על קכ"ז מדינה, ושתי – הלא היא פנינה!
חרבונה:
אל תשא, המלך, בלבך טינא. ושתי – הלא היא פנינה!
המלך:
ככה… ככה…
המן:
אַל חנינה. ושתי – הרי היא צנינה!
ממוכן:
אם לא – תתעוררנה שרות פרס ומדי ותאמרנה ותתחצפנה ותתכעֵסנה ואת הפסוק תסרַסנה, לאמר: והיא תמשל בך?!… לפיכך (בשלשלת) לפיכך (בדרגא), לפיכך (בתביר), אחת דתה – – –
המן: (קופץ):
להמית!
הגי (קופץ):
להמית? (מתעלף)
חרבונה:
להמית? (מתעלף).
המלך: (כמסכים):
להמית!
המן וממוכן ועוד:
יחי המלך עולמית! (רעש ומהומה)
המלך:
העם!
הכל:
מלך רם!
המלך:
העם! על היין פשוט! המן! לך, את ושתי תְּלֵה, ועל כל השרים הִתְעַלֵּה!
הכל:
לתלות! לשתות, לשתות!
המלך:
בכל הכֹחוֹת!
הכל:
לשתות, לשתות!
המלך:
על חשבון הממלָכָה! אני צִוִּיתִי כָכָה!
(הכל שרים ושותים וכורעים ונופלים על פניהם)
המסך
בֵּינַיִם 🔗
מרדכי ואסתר
אסתר:
חה חה חה, מלך. מלך מלוח! מתנפח, מתלקח, כסיר נפוח! לחייו כחושות ועיניו כעדשות, ואגרופיו לתלות, וכלו פרי נחמד לראות! חַ–חַ–חַ
מרדכי:
ברוך שֶׁפְּטָרָנוּ, שֶׁחֲלָצָנוּ, שנמלטנו, שנפלטנו, שנשמטנו, שׁחָמַקְנוּ ולא… נֶחֱנַקְנוּ. זאת פרס וזאת מלכותה! זה גמל ומַזְמוּטָא! חַ–חַ–חַ!
אסתר:
ראית, איך המלך אחורי הגמל צָנַח ושם צָוַח, ואיך אחר כך דבריו סִנֵּן, ואת קולו חִנֵּן: “בתולה עדינה”, חַ–חַ–חַ, “אני נוטה לך חסד וחנינה” ח–ח–ח.
מרדכי:
לעינים נָאוֹת יודע כל מלך לחלק מַחֲמָאוֹת. אכן, גם שהתחיל להתנועע הקרש, במקום נסתרו בגתן ותרש. אלמלא זאת רעדתי בחִילָה: מיד על היהודים עלילה! “בקשו את היהודי” שומע אני כל ימי נוּדי. על היהודי אין חומל. עלינו לברך עתה ברכת “הגומל”!
אסתר:
וזה המן כאריה משחית פתח לוע אותנו לבלוע: אתה דודי רוצח ח–ח–ח, ואני יהודיה אחת, רוצחת… וראית את היפהפיות, איך פתחו את הפיות חַ–חַ–חַ. זאת בֵרְכָה בְרָכָה וזאת צָוְחָה צְוָחָה. שתיהן את המלך הִלֵּלו ושתיהן יִלֵּלו: אַ הוּ וּ וּ וּ וּ!
אבגתא והתך באים
אבגתא:
מטעם המלך ושריו, מטעם פתשגן הכתב, אנו מבקשים למלך אשה חדשה. מבקשים למלך גברת, וגם אַת, אסתר, נלקחת ונמסרת.
מרדכי:
מה? חלילה לכם לעשות לאסתר מאומה. היא עוד ילדה תמה, יתומה.
אסתר:
לא להעליבנו. זה נגד דתנו.
התך:
הָפְקְדוּ פקידים בכל המדינות, בכל עיר, בכל כפר, בכל נוף: בתולות עדינות לאסוף, לאסוף, לאסוף…
אסתר:
לאסוף? לאן? את מי? את מה?
אבגתא:
בנות לארמון!
אסתר:
אוי, אסון!
מרדכי:
אנחנו שומרים דת מורשת. אין אסתר יכולה להיות נתפשת. הבינו: צדק, יושר, חסד, רחמנות, הבנה, – האין ערך לכל המלים האלה במדינה?
אבגתא:
לפי הדת נקח את הבת.
אסתר:
מה אעשה בארמון? אתן למלך מאכלות? שמלות? אגיש לו יין לשתות? אשב לימינו? לשמאלו? ממולו? אינני יודעת מה עושה מלכה שמולֶכֶת? תנוני ללכת! דודי, נלֵכה, נברָחה, נפרָחָה. אני פוחדת מפני אנשי ממלכה.
מנסים לתפסה, והיא מתחבאת ורצה מפנה לפנה. מרדכי רץ לתפסה, וגם ממנו בורחת במהומה, אבגתא רץ גם אחרי מרדכי. מהומה ומבוכה. אסתר נתפסת.
המסך
תמונה ב: בְּחִירַת הַמַּלְכָּה 🔗
המלך מתהלך אבל וחפוי ראש לקול מנגינת הלויה. הוא עושה תנועות יאוש בידיו ובראשו. השרים מתהלכים בעקבותיו אבלים ועושים תנועות יאוש כמוהו.
המלך (מספיד):
שׁוֹמֵם עָלַי הֵיכָלִי,
נִתְּקָה יְרִיעַת אָהֳלִי,
אַלְמָן אֲנִי וּמַה לִי,
הוֹי, מִי חַיַּי יֵיטִיבָה!
וַשְׁתִּי אֵינֶנָּה, וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא?
הכל:
ושתי איננה, ואני אנה אני בא!
המלך:
עֵינִי, עֵינִי יוֹרְדָה מַיִם:
אַיֵּה וַשְּׁתִּי, וֶנוּס שָׁמַיִם?
אַיֵּה יָדַיִם, כְּתֵפַיִם?
מִי לִי עֶדְנִי יָשִׁיבָה?
וַשְׁתִּי אֵינֶנָּה, וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא?
הכל:
ושתי איננה, ואני אנה אני בא!
המלך:
בִּיתוֹם וּשְׁכֹל אֶתְעַטָּפָה
אֵין עוֹד, אֵין עוֹד וַשְׁתִּי הַיָּפָה,
בִּדְמִי חַיֶּיהָ, אֲהָהּ, נִקְטָפָה;
אֲנִי קוֹרֵעַ צַוְארוֹן וַעֲנִיבָה, –
וַשְׁתִּי אֵינֶנָּה, וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא?
הכל:
ושתי איננה, ואני אנה אני בא!
הגי (מתמוגג בדמעות, כושל ברך):
אדוני המלך, התעודד, התחזֵק! מתי תשתַּתֵּק?
חרבונה:
התעודד, התחזק! מלך אתה!
עוד לא ירדו שמים למטה!
הגי:
עוד לא הֶאֱפִילוּ שמש הֶעָבִים,
עוד לא כָּבוּ כל הכוכבים.
חרבונה:
עוד זָרוֹחַ יזרח יָרֵחַ,
עוד לא נָס ממך הַלֵּחַ.
הגי:
עוד כחך במתניך.
חרבונה:
במתניך עוד כחך.
הגי:
אין ושתי – תהיה אחרת.
המלך:
אחרת?
חרבונה:
כן. ומפֹאֶרֶת.
הגי:
מובחרת! אנחנו נסדר בחירות ונזמין את כל הצעירות, הנאספות, היפות, ובעלות המדות. ונכונן גם מדות לגֹבה, לרֹחב, לעוֹבי, למדות טובות, לאֹפי, ליופי. ואשר תִבָּחֵר – לה העטרת! המלך, אם טוב בעיניך, אמֹר “כן” וִיהִי כדבריך. דע, אדוני המלך, כי יש צעירות בשושן נפלאות, כֻּלָן מחמאות.
חרבונה והגי:
מחמדים, מגדים, ממתקים, זכים, משמנים, מעדנים, שושנים, שושנות, רעננות, בנות, בָּנְבָּנוֹת.
המלך (חושב ומסכים):
כדאי, כדאי. יהי כדבריכם, חרבונה והגי. (יוצאים).
(נשארים הגי, חרבונה והתך להכין הבחירות).
הגי:
התך, חבלי בוץ וארגמן מְתַח. עתה פְנֵה, ועליהם: חור, כרפס ותכלת תְּלֵה. אם לא – הרוח יפוח.
התך: ודאי, הגי. התך יעשה כך. משיב הרוח – ותכלת יִמְתַּח.
הגי: התך, גלגלתך מאבטיח גזורה. עד מתי לא תדע הלכות תַּפְאוּרָה? כסא המלכה שתתעטר בעטרת צריך לעמוד יותר רחוק בשמינית הזרת.
התך: ודאי, הגי. לא סמוך למלך אלא כאן. עוד לא הגיע הזמן.
חרבונה (מצוה לעשות ההפך):
התך! את התכלת קח! יפוח הרוח, יפוח.
התך:
ודאי, חרבונה! עצה נבונה. התך יעשה כך. משיב הרוח ומוריד המסך.
חרבונה:
התך: אוי לי שעשית כך! כסא המלכה להעמיד תיטיב, שמינית הזרת להקריב!
התך:
ודאי, חרבונה! עצה נבונה! כסא המלכה יִיף אם למלך אותו אקריב.
הגי:
התך! הא לך בשָׂמִים לרעוֹף, לזלוֹף!
התך (מזלף):
זלוף־זלַף, זלוף־זלַף. למלך – לריח באף, ריח ניחוח, אנא בכח. פטום הקטורת, לפי המסורת. חור, כרפס ותכלת, וטפות מבקבוק השחֵלֶת…
חרבונה:
התך, הבא קונדיטון!
הגי:
התך, הבא פסינטון!
חרבונה:
התך, קפוץ מעלה!
הגי:
התך, קפוץ מטה!
חרבונה:
התך, עלֵה!
הגי:
התך, רד!
חרבונה:
התך, שב!
הגי:
התך, שכב! (בכעס לחרבונה) אל תפריעני, סריס, בתול!
חרבונה:
אתה כמוני עץ בול!
הגי:
אתה מין גרוגֶרֶת.
חרבונה:
אתה תרנגולת מקרקרת.
הגי:
חרבונה, דוֹם!
חרבונה:
הגי, פיך בלוֹם! (בחרטה) נדמה לי, צעקתי.
הגי:
אני – לא. שתקתי.
חרבונה:
הגי, למה זה נריבה? למה זה זה נעציבה? הלא אתה מכובד ונחמד!
הגי:
באמת, ואתה חרבונה כבושם הלבונה!
חרבונה:
תן יד, זקני, ונתחבֵּקָה! שנינו פה נחמדים!
הגי:
תן לחי, חרבונה, ונתנשֵקָה. שנינו פה משֻעְבָּדִים!
(מתחבקים, נשמעים קולות הנערות מבחוץ)
הוי, הסינה, נשים! איזה קולות נועזים, כקולות אוזים! התך, מהר לפרוזדור וסדר את כולן בַּתּוֹר. (התך הולך ומשקיט)
זרש (קולה נשמע):
חמור! אני מחוץ לַתור! הוכרזו בחירות, ובתי ראשונה לצעירות!
הנערות (בצחוק):
פנו דרך לזרש, פנו דרך לפרש!
זרש:
אוי, אני נאבקת! אוי, אני נחנקת!
אבגתא:
הנערות מפרכסות, כולן רוצות! כולן מתפרצות. מה לעשות? בעיקר – זרש מתעקשת. לבוא ראשונה מבקשת.
זרש:
סריסים, אנשי חוצפה ואוֶלֶת, איך סגרתם בעדי את הדלת? אני מחוץ לתור נכנסת, אני מיוחסת.
חרבונה:
“מיוחסת” בכאן, נקבה אחת בשושן.
זרש:
הלא אני אשת המן! אם אני כאן – הכל כאן!
הגי (נגש):
אבל גברת, חוק לשמור! בבקשה – בּתוֹר!
זרש:
יתפקעו כל שונאי, גם חרבונה גם הגי. אני בתור? אני לא באתי הנה לשוא. אני עם פתשגן כתב (מגישה כתב להתך)
התך:
נכון. פה כתוב, כי, כי, כי, כי…
חרבונה:
הגי, חתום בטבעת המלך.
הגי:
התך, את הגברת קח, ויהי כבודה במקומו מונח!
זרש (לבתה):
בתי, פִרְשִׁי, בואי, את הכתר דִרְשִׁי.
פרש:
אמא, אני כבר נבחרתי למלכה?
זרש:
עוד לא. עוד מעט. בואי, בתי, מהֵרי, תִבָּחֵרִי.
ויזתא (פורץ להכנס):
אמא, זרש. גם אני כפרש. גם אני רוצה בחירות, גם אני רוצה צעירות!
אבגתא:
באלפי אִסָּרִים. אין פה מקום לגברים.
הגי:
התך, את הדלתות פתח!
התך:
אבגתא, פתח כל דלת סגורה והכנס את כולן בַּשׁוּרָה! (נכנסות)
הגי:
והיכן אסתר?
התך:
אסתר איננה. מְמָאֵנָה.
הגי:
היא, היא, היא… כופין אותה עד שתאמר רוצה אני!
התך:
אבגתא, כופין אותה! (אבגתא מושך את אסתר)
אסתר:
הניחוני, הרפו ממני! אינני רוצה להיות מלכה!
הגי:
הרגעי נא, יונה תמה, הלא את חכמה!
אסתר:
חכמה, כך… ונפלתי בפח. מה תרצו בי לחזות? הן יפה ממני זאת, זאת, זאת…
חרבונה:
אל תתעקשי, היפה. דברי בנחת, ביושר להיות מלכה הרי זה אושר.
הגי:
לא יחסר לך כל מין תמרוק, כל מין תפנוק. אם תרצי אסוך, אם תרצי פוך. אם תרצי פטום הקטורת, ואם תרצי מכרמים צפורת, ואם תרצי אבקה.
אסתר:
לא אבקה ולא אבקתַים ולא לבנה משמים. די נתמרקתי, די פה שתקתי, מאז בארמון נכלאתי וביתי זנחתי, את נפשי פה שכחתי.
הגי:
התך, שים אותה במקומה, אחרי נאומָה.
המן (בא. הכל כורעים לפניו):
בשם המלך אחשורוש, המלך הקדוש, אנכי המן, עבדו הנאמן, באתי לשאול: אם הכל מוכן.
הגי:
הוד מעלתך, המן. הכל מוכן.
המן:
אם כן, עוד פעם כרָעו! ואתם, חרבונה והגי, אתי בואו, לקראת המלך נצאה, ויבואה!
הגי:
התך, שים עין יפה על הנערות! (יוצא עם חרבונה והמן)
התך:
אבגתא, שים שתי עינים על הנערות! (יוצא)
אבגתא:
שמורנה בעצמכן על עצמותיכן! (יוצא)
זרש:
נצא, בתי, מפה, לראות אם המלך יבוא (יוצאות. אחריהן יוצאות כל הנערות, מלבד אסתר. מרדכי בא מפתח מסותר)
אסתר:
דודי, הו. אתה פה?
מרדכי:
ראיתיך, בתי, עם הסריסים נלחמת, בכח מתעצמת.
אסתר:
ראית? שמעת?
מרדכי:
טוב, טוב. אל תכָּנֵעִי, אל תשָׁמֵעִי. לא לנו בַּקֵּשׁ עטרות אבנים ומרגליות חן, לנו מלכויות הזֹהַר והטֹהר הן.
אסתר:
דודי, האמינה בלבי ובתָם נא, כי אשאר אתך תמיד באָמְנָה. הנה ישבתי בצום, צמתי כל היום, נעשיתי ירקרקת, חוֶרֶת.
מרדכי:
אבל לא מכוערת.
אסתר:
לא הסתרקתי, לא התמרקתי, את לבושי לא סדרתי, את פני לא הָדַרְתִּי.
מרדכי:
את פניך לא הָדרת, ויפה נשארת, ואת נעימה ומתוקה. הוי, אסון! כמה נוצצות עיניך! שבעה חוטים של חן על פניך. הוי, במה ממרחים הם שם שנה ארֻכָּה?
אסתר:
במה ממרחים? בכל מה שמתמָרֵחַ, בכל מה שנותן ריח. בכל תמרוק, בכל תפנוק.
מרדכי:
אַי אַי אַי. מה שעולה על דעת הגויים, הפתאים. הבה ואפרע בכונה את שערותיך ואכַעֵר את מראַיִך (פורע שערותיה).
אסתר:
כשהמלך אותי יִרְאֶה – אני את פני אַעֲוֶה. כך, כך. (מעוה פניה).
מרדכי:
אוי, בתי. כן, כן. אבל, אהה! אלה חוטי חן! אביך שאול בקש אתונות ומצא מלוכה, ואת בבית המלוכה תמצאי חמורים. (נעלם)
המלך (בא):
שרַי וסריסַי! בא רגע גדול בחיי! בו תתחד מלכותי מאבותי מוֹרָשָה, בו אתקדש עם אשה חדשה! ולכבוד המאורע נתפלל לאל הגדול הגבור והנורא. חרבונה יפתח בתפלה, מלה מלה:
חרבונה:
לַמְנַצֵּחַ עַל עֲלָמוֹת שִׁיר!
יָפְיָה הַמֶּלֶךְ מִבְּנֵי אָדָם וְאִשָּׁה לוֹ אָיִן.
שְׁנָתוֹ נוֹדֶדֶת בַּלֵּילוֹת וְאִשָּׁה לוֹ אָיִן.
עָלָה הַכּוֹרֵת עַל וַשְׁתִּי וְאִשָּׁה לוֹ אָיִן.
אֻמְלָל, אַלְמָן וַעֲרִירִי וְאִשָּׁה לוֹ אָיִן.
אֵל, מֶלֶךְ נְצוֹר! יְקוּם פּוּרְקָן מִן שְמַיָא,
תָּקוּם אִשָּׁה מִן אַרְעָא. חִנָּא, חִסְדָּא, לְפִי
הַמִּדָּה אֲרִיכָה. וּצְלָעוֹת רְוִיחֵי וּבַרְיוּת גּוּפָא, כְּדֵי
שֶׁיִּהְיֶה לוֹ זַרְעָא חַיָּא וְקַיָּמָא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב
וְנֹאמַר אָמֵן.
(דממה קדושה)
אבגתא (מכריז):
תעמוד קְטוֹרָתָא בת פִּיטוֹרָתָא בת צמַרְמָרָתָא עם כל הנערות!
תעמוֹד בָּשְׂמָתָא בת חלבְנָתָא בת לְבוֹנָתָא עם כל הנערות!
תעמוד צִמּוּקָתָא בת עִנְבָתָא בת גַּפְנָתָא בת כַּרְמָתָא עם כל הנערות!
תעמוד חטוטַרְתָּא בת גרוֹגַרְתָּא בת חֲמַרְתָּא־נוֹעַרְתָּא עם כל הנערות!
הנערות (שרות):
כֻּלָּנוּ בָּאנוּ, כֻּלָּנוּ בָּאנוּ,
כֻּלָּנוּ בְּנוֹת תִּפְאֶרֶת;
כֻּלָּנוּ בָּאנוּ, כֻּלָּנוּ בָּאנוּ,
בַּקֵּשׁ הָעֲטֶרֶת.
כֻּלָּנוּ בָּאנוּ, כֻּלָּנוּ בָּאנוּ,
יְפוֹת זוּ בִּירָתֵנוּ;
כֻּלָּנוּ בָּאנוּ, כֻּלָּנוּ בָּאנוּ,
הֱיוֹת נְשֵׁי מַלְכֵּנוּ.
נערה א' (בחוטם עקום, מתגנדרת ושרה):
הֲרֵי חָטְמִי יָפֶה, נִפְלָא,
וַחֲזוּת פָּנַי תִּיף לָהּ;
וּשְׁחוֹר עֵינַי וְשַׂעֲרוֹתַי,
הַאִם לֹא יָפָה לְמַדַּי? (רוקדת)
רַק לִי, רַק לִי, רַק לִי הַכֶּתֶר!
המן:
שמנה במדה מספקת, לחנם נבדקת.
הגי: (שוקלה במאזנים)
אלף ושבע מאות וחצי ככר.
(מודד עביה):
למטה מן המדה אחת עשרה אצבעות. (מודד ארכה): אמתים וחצי.
ממוכן:
חוטם עקום.
הגי וחרבונה:
בתולה פסולה.
המלך:
כן יקום!
נערה ב' (שרה):
רַק כְּחָל וּשְׂרָק וּפִרְכּוּס
לַמּוֹלֵךְ מֵהוֹדוּ וְעַד כּוּשׁ…
עַל צַוָּארִי צַלָּקוֹת, כְּוִיּוֹת,
אֲבָל עָלָיו גַּם מַרְגָלִיּוֹת.
זְרוֹעַי נְחֹשֶת, צַוָּארוֹ אֲחַבֵּק,
אֶת כָּל כְּאֵבוֹ בִּי אֲשַׁתֵּק. (רוקדת)
רַק לִי, רַק לִי, רַק לִי, הַכֶּתֶר.
הגי (שוקל):
אלף ושש מאות ושלשה רבעי ככר. העובי למטה מן המדה, הגובה למעלה מן המדה, בראשַיִם.
המן:
דקה־ארֻכה.
ממוכן:
בְּרִיָּה כאִטְרִיָּה.
המלך:
עין פזוּלה.
הגי וחרבונה:
הבתולה פסולה!
נערה ג' (שרה):
לִי שִׂמְלָה רַבַּת צְבָעִים,
וְהַצְּבָעִים נָאִים, יָאִים,
וּבָהּ הַרְבֵּה לוּלְאוֹת וְכַפְתּוֹרִים,
וְכָל עֵינַיִם תַּכֶּה בְּסַנְוֵרִים. (רוקדת)
רַק לִי, רַק לִי, רַק לִי, הַכֶּתֶר!
הגי (שוקלה):
המשקל בדיוק. הגובה פחות בראש וחצי. העובי ממוצע.
המלך (מראה בחילה):
הגי, האם כל אלה אשר כאן הן זמרת שושן?
הגי:
הֵרָגַע, המלך. עוד לא גמרנו. את הטובה ביותר השארנו.
ממוכן:
אדוני, המלך היחידי, השופט, הדן,
שמע נא היום לדברי ממוכן!
מי יודע היום את הנערות ואת יָפְיָן.
יש גדולה במדה מפני הָעֲקֵבַיִם;
יש יפה בפנים מפני הצבָעים.
ואם גם תמדוד בשלש עשרה מדות לא תדע עתידות. שים נא אזנך כאפרכֶּסֶת; למה לך לאסוף צעירות בכנסת? מוטב שתבחר באחת, במיוחסת. הנה למשל… כדומה… כַגַון… בת המן…
המן:
כן, כן, אדוני המלך. לבִתִּי גם שם נפלא: פרש, דומה לשם: פָרַס…
ממוכן:
זרש הנכבדה, קרבי הנה עם פרש הנחמדה.
זרש:
אני מחוץ לתור ומחוץ למשקל ובחינה. בעלי הוא שר המדינה. בעלי תלה את בגתן ותרש על חבל. יחוסי מגיע עד איזבל. ואם אמי אמי אמי אמי אמי היתה זוליכה אשת פוטיפרע. אני נינה ונכדה לאותו הזרע. זוליכה כבר איננה (פורצת בבכי), אבל השלשלת ממנה… הִנָה. בתי פרש הברוכה, אדוני המלך, היש כמוה ראויה למלוכה! חסדך אלי תֵט, אל בתי הבט. בואי, בואי, בתי, ולמלך אחשורש השתחוי.
פרש:
אמא, אני הולכת כבר לשבת על הכסא?
זרש:
עוד מעט, בתי. עוד מעט. אדוני המלך! הלא יש לה חן בשפתים! הלא זאת בת השמים! עינים לה כמו כוכבים ומזלות, רגלים לה כרגלי אַיָּלות, כתפים לה כמגדָלות, וכֻלה – כליל תפארת. המלך, הלא תשים על ראשה את העטרת!
ממוכן:
אדוני המלך, חסדך תֵּט, אל פרש הבט, ואל תפן ליצר.
המן:
אדוני המלך, הלא בתי כֻלה בדיל ועופרת! הלא על ראשה תשים העטרת!
זרש:
השמיעי, בתי, למלך, את נעים זמירותיך, הראיהו את מחולותיך.
פרש (שרה):
אֲנִי לֹא מְאוּסָה וְלֹא נִמְאֶסֶת,
אֲנִי כְּמוֹ כָּר וָכֶסֶת,
אֲנִי כָּל יוֹם כֻּתָּנוֹת כּוֹבֶסֶת,
אֲנִי בַּת זֶרֶשׁ, מְיוּחֶסֶת. (רוקדת)
רַק לִי, רַק לִי, רַק לִי הַכֶּתֶר!
המלך (פורץ):
רפש! גועל נפש! גדול הַכִּעוּר! הגי, בַּקש, תוּר, האין להביא לי, ואם בכח, יונה או מין אפרוח, או מין תּוֹר, ואם מחוץ לַתּוֹר! (זרש ופרש מוּצָאוֹת).
הגי:
אדוני המלך. יש לנו יונה אחת מקן היונים, יפה מכל אלה שבעים מונים. בת יהוּדה, כַּלָּה נאה וחמודה, כמלאך השחקים, כשושנת העמקים, כזהר הברקים.
המלך:
האמנם, הגי? מהר, הבא אלי.
הגי (קורא):
איה אסתר? איה הפאר? (הכל מחפשים ומוצאים).
אבגתא:
הנה הנערה הנָאָה, בין הכלים נֶחְבָּאָה.
התך:
בואי הנה לעמוד. המלך את יפיך יַחֲמוֹד!
אסתר:
אינני רוצה להיות מלכה. אל תשאלו לי, הניחו לי! (מביאים אותה לפני המלך).
המלך:
אוי, מה עיני רואות? זאת לא זאת. זאת לא ככל הנערות. אוי, זאת כפרח שושן. אוי, אני מעונג אֲדוּשָן. בתולה עדינה, גשי הֵנָה, אני בך אתבונֵנָה.
אסתר:
אליך לגשת – לנפול ברשת.
המלך:
למה את זועפת? כמדומני, שאַת היית כצפור מעופפת.
אסתר:
כצפור לו היו לי כנפים ועפתי ממך עד קצה השמים. מה אלי נטפלתם? מה עלי התנפלתם? מה אתם רוצים ממני? נערה פשוטה ותמה הנֵני. ופה כל כך הרבה סריסים ואדונים ושמנים. אין אני למלכות משתוקקת.
המן:
אוי, נפשי מתפקקת. בת יהודים מחוצפת, ובהבל פיה שורפת. איכה תעיז באפה! איזו חוצפה!
ממוכן:
אדוני המלך, הלא היא ירקרקת!
אסתר:
כן, אדוני המלך. אני ירקרקת!
המלך:
אבל בחֵן עולם אַת מבהקת!
אסתר:
שַלחני, אדוני המלך. מה מצאת בי? מה חני וטובי? תנני לשוב אל בית אבותי, המעט לך נערות בפרס ומדי בלעדי?
המלך:
בכל קכ"ז מדינות אין כמוך! הכל בך חן ורוך ויופי וזוך.
אסתר:
אבל אני איני רוצה למלוך! המלך, שַלְחֵני! ללכת הביתה תנני. תנני לשוב לביתי, לרחובי, לחצרי. שם יש לי חיים, שם ישׁ לי דוד, ואותו אני אוהבת מאד. אִתו אשב, לו אֲצַיְתָה. המלך, הַבַּיְתָה, הַבַּיְתָה.
המלך:
לא, לא.
אסתר:
אני אהיה בארמון ההוד ולבי בבית הדוד…
המלך:
אל תתרגשי. היה תהיי פלגשי.
אסתר:
פלגשך? לא תקום ולא תהיה!
המלך:
תקום ותהיה! לקראת כתרי כל נערה צוהלת, ולמה אַת בו בוחלת?
אסתר:
יען אשנאך.
המלך:
מדוע?
אסתר:
כי אתה – שכור!
המלך (צוחק):
שפתותיה נוטפות מור.
אסתר:
כי אתה משוגע.
המלך (צוחק):
כמה היא ענוגה!
אסתר:
אתה טִ… טִ… טִ…
המלך:
תפארת?
אסתר:
טִ… טִ… טִ…
המלך:
תִּינוק?
אסתר:
טִ… טִ… טִ… טִפֵּשׁ!
המלך:
האח, נערה כאש! מהר על הכסא עֲלִי, ואת הכתב קבּלי! (מעלים את אסתר על הכסא והמלך שם את הכתר על ראשה, לקול תזמורת).
המסך
מַעֲרָכָה ב 🔗
תְּמוּנָה ג: בַּחֲדַר אֶסְתֵּר 🔗
אסתר (יושבת בחדרה שבארמון, על יד החלון, שרה):
גַּן עַל הָר פּוֹרֵחַ לוֹ,
עֵץ בַּגַּן צוֹמֵחַ לוֹ,
קֵן בָּעֵץ בֵּין עֳפָאִים,
שִׁיר מִשָּׁם עוֹלֶה נָעִים.
לַצִּפּוֹר בַּקֵּן שִׁירָהּ
עַל קִנָּהּ, עַל אֲוִירָהּ,
עַל חֻפְּשָׁהּ, עַל כְּנָפָהּ,
שִׁירָתָהּ שָׁם הַיָּפָה.
לֹא לָנֶצַח הַשַּׁלְוָה.
יֵשׁ בָּאָרֶץ בְּנֵי עַלְוָה.
יַדּוּ אֶבֶן בָּהּ. עַל מָה?
הַצִּפּוֹר חִישׁ נֶעֶלְמָה.
אֵין צִפּוֹר עוֹד שָׁם בַּגָּן.
גַּן עַל הָר עוֹמֵד אַלְמָן,
עֵץ בַּגַּן מַה נִתְרוֹקֵן, –
מַר יֶאֱבַל, הוֹי, כָּל הַקֵּן.
נוסח אחר:
יוֹשֶׁבֶת אֲנִי בְּהֵיכָל זֶה,
הַנּוֹי לִי זָר וּמֶה עָלוּב;
אֲהָהּ, וְלָמָּה לִי כָל זֶה,
וַאֲנִי צִפּוֹר סְגוּרָה בַּכְּלוּב.
בְּבֵית דּוֹדִי שָם כָּל יָמַי
יָדַעְתִּי רֹךְ, יָדַעְתִּי טוּב;
עַתָּה קָדְרוּ עָלַי שָמַי,
וַאֲנִי צִפּוֹר סְגוּרָה בַּכְּלוּב.
הוֹי, מַה, וְלָמָה לִי תִּפְאַרְתִּי,
וּבִי לִבִּי כֹּה מָר, עָצוּב!
הוֹי, מָה וְלָמָּה לִי עֲטַרְתִּי,
וַאֲנִי צִפּוֹר סְגוּרָה בַּכְּלוּב!
נערה א':
הוי, המלכה! אל תשַברי את לבנו, אל תַּרְבִּי יסורינו. זה ימים שלשה את זועמת. ומאומה אינך טועמת. מה נורא מראֵך! הלא אי אפשר להכירֵך.
נערה ב':
המלכה! עודך בבגדי הבית לְבוּשָׁה! הלא חרפה לנו ובוּשָׁה! לפניך עֹשֶר, נוֹי, הָדָר, ובעיניך הכל זר.
אסתר:
הוי, נערות! הוי, יקרות! מה לי הַנּוֹי ומה לי הֶהָדָר? ולבי בקרבי כה מר, כה מר.
התך:
המלכה! זה נגד החוק. היכל המלך חייב לצחוק! מלכה לא צריכה לסבול. מלכה צריכה לאכול. מלכה צריכה אלה להתפשט ואלה להתקשט. מלכה לא צריכה להתעצב. מלכה צריכה על המלך להתיצב!
נערה א':
אנחנו כלנו אבודות, אם לא תלבשי בגדי חמודות. התאמרי, כי אנחנו בגללך נסבולה?
אסתר:
חלילה!
נערה ב':
התרצי שֶׁנְגֹרַשׁ מִפָּרַס?
אסתר:
חלילה וחס!
התך:
שֶיַּכּוּנִי הך, הך?
אסתר:
חלילה, התך!
נערה ב':
המלכה! למה לך לְהִתְעַנּוֹת? הלא כל בנות שושן בך מתקַנאות. הנה תפארת שמָלות, פאר נְעָלות, ותכשיטים שאת החשק מציתים. והצמידים והרדידים את רגלי המלך מרקידים, והאצעדות – להן עיני המלך נצמדות.
נערה א':
כל אלה התכשיטים העתיקים, את חשק המלך מדליקים. הלא אלה פלאים, פִּלְאֵי עֲדָיִים, יפים הם גם למלכה מירושלים.
אסתר (נרעדת):
למלכה מירושלים? אהה, אל שמים! איה ירושלים שלי? איה ירושלים? הה, יקרים לי מכל בגדי פלא הבגדים האלה. הם יהיו לי כל יָמַי; אותם הלבישַני הדוד מרדּכי.
התך:
מה דודך מדוד, היפה בנשים? יש דודים אין מספר לכל הפלגשים, ולמלך עלַיִך לתת את כל דוֹדַיִך.
נערה א' (לב'):
מה אנו עומדות תמהות ותועות? נסירה נא מהמלכה את השמלות הצואות!
נערה ב':
ונסירה ממנה הרוח הרעה. התך, הגיעה השעה! הראה מופתיך! הלא אין כמוך לִיכָלְתֶּךָ.
התך (עושה להטים, מצפצף):
אַת צפור בכלוב; אני גם כן. הנה אני פה, הנה אני בַקֵּן. כמו צפור בכלוב אני מנתר לפני המלכה אסתר. אני: ציף, ציף, ציף, והמלכה תיף, תיף, תיף. (נותן לה יין) אני אשמח ואשיש, אם תשתי, מלכה, מן העסיס.
אסתר:
לא, התך עושה פלא. לא אטעם מכל אלה.
התך:
התך אוהב לְהִשְׁתַּטּוֹת, והעסיס אוהב לְהִשָּׁתוֹת.
(שר)
הִתְנַעֲרִי מַלְכָּה, מֵעָפָר קוּמִי,
שִׁמְעִי לַעֲצָתִי וּנְאוּמִי,
מִיֵּין הַמֶּלֶךְ נָא טַעֲמִי,
לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ עַמִּי!
אסתר:
התך, אין כמוך, ואני נפשי נבוכה! איה דודי לו חרדתי? איה ערשי בה עמדתי? איה ביתי בו נולדתי? כאשר אבדתי – אבדתי.
(שרה)
אֵין לִי אֵם, אֵין לִי אָב,
אֹשֶׁר יַלְדּוּתִי עָבַר;
קֶסֶם שָׁוְא, רִמָּה כּוֹכָב,
אֵין לִי כְּלוּם, אֵין לִי דָבָר.
בָּאַרְמוֹן אֶתְלַבְּטָה לִי,
אֵין לִי אוֹר, אֵין לִי דְרוֹר;
בֵּין כְּתָלִים אֶתְחַבְּטָה לִי,
קְצוּצַת כָּנָף הַצִפּוֹר…
מרדכי (נשמע קולו):
רק על יד בן ישי בית הלחמי!
אסתר:
למי הקול הזה? לבן ירושלים? או קול משמים?
מרדכי (מרחוק):
על יד בן ישי בית הלחמי… מי… מי… מי…
אסתר:
מי? מי? מי? (מתרוצצת הנה והנה כמבקשת לדעת מאין הקול בא, נגשת שוב לחלון, מכירה קול מרדכי) קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָה. מרדכי, בואה הצילה! (אל הנערות) הביאוהו מהר! הביאוהו! הכניסוהו!
נערה א':
חלילה! חלילה וחס! זה לא כדת פרס!
אסתר:
בחורות, יקרות! אני מוכנה לעשות הכל, לשתות, לאכול; ללבוש צניפים, צעיפים, רדידים, שביסים, אצעדות, לחשים, אפילו שבעה מלבושים, ולשתות כל העסיסים, ולבד שתביאו הנה את מרדכי אהוב חיי.
הנערות:
אם תלבשי מחלצות להביאו מיד אנחנו רצות.
התך:
למען דודך כל הארמון יהיה פתוח. אביאהו גם על כנפי רוח. (מביאים את מרדכי).
אסתר:
דודי מרדכי! העודך חי?
מרדכי:
אסתר ילדתי, חמדתי, השלום לך בארמון? בין נשים המון?
אסתר:
דודי, כל כך עליך התגעגעתי. כאילו כבר שנה עליך לא שמעתי.
מרדכי (מתבונן ביפי ההיכל):
איזו תפארת… מלכות… איזה בנין! איזה ענין! איזה אדריכל! איזו תכנית בכלל! איזו רצפה, איזו תקרה… איזה כרכוב, איזה חלון, איזו מראה, איזה ארון! (ממשש) איזו זויות מחֻטָבוֹת, משֻׁקָדות, נאוות. מרעישות המחשבות! והסִפִּים – מרעישים הסעיפים. אהה, זאת תפארת פרס, וגאון ישראל נס… היכל ואולם ועמודים… הלא היו גם ליהודים!.. (פונה לאסתר) הוי, אסתרי, פארי. שומם גם עלי הבית בלעדיך. לבי כל הימים אליך. בלילות אקונן על אבדן מלוכה וחַיִל, ובימים אקונן על מלכות בת אביחיל.
אסתר:
בעָצבי כאן אשׁתּוֹחֵחָה. אל ביתי, אליך, אִמָּשֵׁכָה. הנה בָאתָ ועוד מעט תֵלֵכָה, ואני בת יהודה אבודה, אבודה.
מרדכי:
לבי, לבי לָךְ, עָנְיֵךְ את לבי פִּלֵּח. הלא אנכי תִּרְגַלְתִּי לָךְ. עָמַלְתִּי לך, גִדַּלְתִּי אותך. עודך ילדה רכה והיית כל כך מתוקה. בך אהבתי להשתעשע, שמחתי ערשֵׂךְ לְנַעְנֵעַ… ומה עָלַץ לבי מאד, באמרך לראשונה: “דוד”, “דוד”… אני למדתיך לצעוד ללכת… אהה, עד בית הממלכת.
אסתר:
מה לי הארמון והממלכת? חצי המלכות לבת יהודה, ואני אבודה. פה עומדים עלי, פה פוקדים עלי. חוקים וחוקי חוקים ותמרוקים ותפנוקים.
מרדכי:
אהה! חשבתי לראותך בארצנו בגבוּלָהּ, והנה אַת בבית אחשורוש כבולה!
אסתר:
כבולה, אמולה, אומללה. (הגי וחרבונה באים).
התך (מתפרץ לחדר):
הוי, באים הגי וחרבונה. מרדכי, מהר נא, הסתתר נא! (מרדכי נעלם)
הגי:
הוי, שפחות חרופות! עזאזלות, עצלות! עוד את המַּלְכָּה לא הלבשתן! מדוע עד כה בוששתן?
חרבונה:
גם אני כועס. אוי לַבּוּשָׁה! המלכה לא לְבוּשָׁה!
הגי:
המלכה! המלך צוה להביאך מיד לפניו. הנה פתשגן הכתב. (קורא) לפי חוק פרס ומדי מדור דור, באה המלכה לפני המלך בהגיע התור, אחרי ששה חדשים של שמן המור וששה חדשים של תמרוקים ותפנוקים.
חרבונה (ממשיך לקרוא)
…ואולם היות והמלך נוטה למלכה חבה יתרה, עליה לבוא לפני המלך במהרה… זאת אומרת: עוד היום… בחצות… כחצות…
אסתר:
לכו למלך והגידו, עלי העידו, שאמרתי כי לא יועילו לו רכות וקשות. אם אשה הוא מבקש – יכריז בחירות חדשות!
הגי וחרבונה:
אהה! מה נעשה? היא את שלה טוענת! היא ממאנת.
הגי:
המלכה, מלכתי! ראי נא את דמעתי. שמעי נא את תחנתי. המלך אמר: בואי! זכרי נא מה שהָיָתָה, הלא ושתי ככה עָשָׂתָה, והיא… נִתְלָתָה. המלך כֻלו אֵש. הוא מתגעש. אי אפשר עוד לְעַגְנוֹ, לא לשמוע לפַתְשַׁגְנוֹ…
אסתר:
לֶךְ לְךָ! אחת דברתי, וכן גמרתי.
הגי (לחרבונה):
אתה רואה מה שנעשה? אולי אתה תנסה!
חרבונה:
המלכה, חוסי, רחמי נא, עני נא. המלך אחשורוש מתהלך בלי ראש. הוא סובל יסורים וענויים, יש לו געגועים. התנהגי בחכמה, בדֵעַ, אם לא – המלך ישתגֵעַ.
אסתר (מתפרצת):
פרתֻמים בן חרטֻמִים! מה לי תחנתכם? מה לי קינתכם? עליכם כל חֲמותַי, כל חלומותי! (זורקת עליהם מכל הבא לידה) הא לכם, הא לכם! הו, הו! צאו מפה (הגי נופל מבהלה, חרבונה עליו, התך והנערות עליהם. מבוכה, אסתר צועקת) אסתר מתקומֵמָה, ימינה רוממה! וכאשר מָלַכְתִּי – מָלַכְתִּי!
המסך
תמונה ד: הַפּוּר 🔗
בבית המן
פרש (בוכה):
אוי, רוח זלעפה! מי יתנני מלכה יפה! אוי קרח כְּפִתִּים! מי יתן לי תכשיטים! אוי שטן! אוי, רוח עז! מי יתן לי נזם וכומָז! אהה, ואני בתולה פסולה, אמולה, קמולה, שְכולה, דלולה, כמו בגָלָל גלולה, כמו בזֶבֶל זבולה, כמו במים מאררים טבולה. ואסתר, זאת היהודיה, היא היפיפיה, היא כלה כלולה, לה התפארת והגדולה, והמלך זוֹבֵל בִּזְבוּלָהּ… אהה, מי יתן ראשי מים, מי יתן עיני מים, מי יתן אפי מים…
ויזתא (בא):
פרש אחותי, אהובתי עד מותי. למה תצרָחי! למה תתיַפָחי? הנה לך צעצוע, שעשוע: פול של מַכולת, מתרנגולת כרבולת, כפתור ממכנסי אבא, סמן לאהבה רבה. זוהי נחושת ממורטה, סמן של אהבת ויזתא. והנה לך פרח מן ההר, וקלפה מפרי עץ הדר… ראי נא, טעמי נא.
פרש:
לֵך ממני, ויזתא, וַיְזָתַיִם. אל תרגיזני, אל תכלימני. תן לי לשפוך דמעות כמים.
ויזתא:
למה אַת צורחת? למה את מתיפחת? את לא מלכה, ואני מלך – לא. לא כל מלך – ויזתא, וּוַיזתא לא מלך! מדוע? מדוע אני גרוע? היש למלך שֶׂכֶל יותר מאשר לי? האם לא יכלה אסתר המלכה להיות לי? גם לי אף ונחירים, גם לי קיבה ומעים. היש הבדל בין מלך ללֶמֶך? גם אנחנו מלכים… ממולחים… הנה כסאות, הנה כוסות… והננו כמו מלכים אמִתִּים, שמחזיקים שַרְבִיטִים. אַת רוצה להיות מלכה?
פרש:
כן, רוצה.
ויזתא:
ואני רוצה להיות מלך. הבה נשב על כסאות ונשתה מכוסות, ונהיה מלך ומלכה.
פרש:
מלכה באמת?
ויזתא:
באמת! (משנים באופנים שונים את הכסאות ואופן ישיבתם עליהם) הנה לי עטרת ולך עטרת (שם עטרות של ניר על ראשיהם), אני מלך ואַת גברת… והננו מלכים בִנְיָר – ונִגְמַר! שחרית וערבית, ככה אחזיק השרביט!
פרש:
אני רואה שכתרך יותר גדול, ואני יותר גדולה!
ויזתא:
אבל אני גדול במעלה! – ויזתא חכם!
פרש:
אתה גולם! אני החֲכָמָה!
ויזתא:
לא. אני השליט, בידי השרביט!
פרש:
את השרביט מידך אשמיט! (חוטפת מידו)
ויזתא (מתנפל עליה):
קראי: יחי המלך ויזתא! (קולות בכי וזעקה).
פרש (בוכה):
יחי המלך ויזתא, אחשררוש…
זרש (באה):
וי, זה אתה! וי, זה אתה, וי–ז– תא (מכה אותו) צרה צרורה, מרה מרורה! בן העיש, גדי בן תיש, פֶתֶן בן בטן, פְקָק בן סְרָק! אמרתי לך: אל תרגיז את פרש, אל תכלים את פרש, אל תגע לרעה בפרש!
ויזתא:
אני בה לרעה? היא מרגיזה! היא מכלימה!
פרש:
ישבתי ובנחת בכיתי, על אשר למלכה לא הייתי, והנה בא המזיק, ולי הציק…
ויזתא:
אני? כבשה תמימה, מכבד אבא ואמא! ואת פרשנדתא מכבד ויזתא, ואת אספתא מכבד ויזתא, ואת פורתא מכבד ויזתא, ואת ויזתא מכבד ויזתא. משום שהוא מכבד את אבא, מכבד הוא גם את בנו! פרש! ויזתא – צריך לַהֲבִינוֹ!… אני דוקא בעד ברית שלום עם פרש אחותי. שלי שלה ושלה שלי, אצבעותי בה וצפרניה בי. אני מציע לה כפתור, כרבולת, קליפת השום, והיא ברוגז: לא מאום!… אני מציע לה יד והיא בועטת ברגל, אני מדבר כְּ–וַיְזָתָא, והיא כנגדי מְקַרְטַעַת כעגל.
המן (נשמע קולו בבואו):
שוב צריחה, שוב צְוָחָה. אוי, זרש מרשעת! כמה פעמים בקשתי שקט, משמעת!
זרש:
הבנים בניך הם, הצרות צרותיך הן. זה ויזתא בן זקוניך, אתה הולַדְתּוֹ, אתה חִנכתו, אתה גִדלתו.
המן:
הוא בנך, בר־בטנך. אַת, זרש, מקור הרע של ויזתא. ויזתא, אל תפרץ פרץ, שמור דרך ארץ. קח את שלך ולפרש תן את שלה. ואַת זרש רעיתי, אל תשימי לב לַחֲמתי, אל נִתְכָּעֵסָה. הבה נִתְפַּיֵּסָה… אוי, זִרשי, רע לי. אינני יודע מה לי (משתטח על המטה) כואב, כואב. הראש בוער כאש.
זרש (ממששת בו):
מה יש? מה יש?
המן:
אוי, כואב, כואב!
זרש:
למה תשכב כמת? הגד את האמת. איפה הכאב? באיזה מקום בַגֵו? איפה? היכן? מַאי?
המן:
אוי זרש אשתי, כואב לי היהודי מרדכי.
זרש:
זה מרדכי עוד חי? זה היהודי?
המן:
כן, אוצרי, חמודי. תמיד־תמיד כואב לי היהודי. הייתי בשער המלך, והנה וי, וי: יושב שם היהודי מרדכי. הכל קמו, מפני נדהמו, והוא לא נע, והוא לא זע. אוי, היהודי. הוא כואב לי פה, הוא כואב לי שם. הוא הרעל אשר בדם.
זרש:
בוש, שר אחשורוש! הככה תמשול, הככה תשלוט, אם אינך יודע אף יהודי אחד לתלות?
המן:
אוי, היהודי. הוא יושב, הוא שוכב. הוא שותה, הוא אוכל. הוא ברחוב מטיל. הוא נושם אויר, הוא שר שיר. ופעמים הוא הולך ממול ונוגע בי בַשַרווּל.
זרש:
לו אני הייתי שוררת, היתה כל המדינה מקבלת צורה אחרת. את הכל הייתי שמה למס ואת כל היהודים למרמס, ואת כל היהודיות לקליפת השום אשר לי במטבח, ומכל השרים הייתי עושה כך וכך, וכך וכך. זה האסון שאתה חסר כֹּחַ, חסר מֹחַ, חסר דם, מטומטם! ועתה הנח לעניני מלוכה. מחכה לך הארוחה. כמדומני, שיותר טוב מִכֹּל אתה יודע לאכול. ויזתא! הארוחה ערוכה.
ויזתא:
האקרא לכל הבנים באשר הם?
זרש:
מהר קרא להם.
המן:
אוי, כואב, כואב.
זרש:
די לך, בעלי. מכאוביך מכאובַי המה. הנה הבנים באים. אב צריך להטיל אֵימָה.
עשרת הבנים (באים בשיר):
עֲשֶׂרֶת אָנוּ בְּנֵי הָמָן,
יוֹצְאֵי חֲלָצָיו;
אִיש אִיש תּוֹכֵנוּ נֶאֱמָן
שְמוֹעַ קוֹל הַצָּו:
לִפְעוֹל, לֶאֱכוֹל, לִזְלוֹל!
לַאֲכִילָה וְלִזְלִילָה
לָנוּ רֹב אֱיָל;
וַאֲרוּחָה קַלִּילָה
לָנוּ גּוּף גָּמָל.
לִפְעוֹל, לֶאֱכוֹל, לִזְלוֹל!
וְאִם מְעַט גַּם הַגָּמָל
לָנוּ בְּנֵי הַשָּׂר;
אָז נֹאכַל בְּלִי כָּל עָמָל
גַּם אֶת שוֹר הַבָּר.
לִפְעוֹל, לֶאֱכוֹל, לִזְלוֹל!
וּבְחַסְדּוֹ אִם יֹאמַר אָב:
יַיִן קוּמוּ שְתוֹת!
בְּוַדַּאי נִשְמֹר הַצָּו,
וְנִשְתֶּה עַד מוֹת!
לִפְעוֹל, לֶאֱכוֹל, לִסְבּוֹא!
המן:
כל הבנים! דומו כאבנים! תשבו במנוחה! תאכלו בדרך ארץ את הארוחה! תנגבו היטב את האף! תחזיקו היטב את הכף! תישרו היטב את הגב! (מסדר בשוט את כלם על מקומותיהם) לא לחטוף כסוס! לשבת בנמוס! ברטט, בְּחִיל! לאכול ולהאכיל! איש אל יִתְפָּרְצָה! לא תפֹל עדשה אָרצה! האטריות, הפטריות, העגבניות, השעועיות, בשר הגמל ובשר העוף, הכל יֵאָכֵל עד הסוף! (סופרָם) פַּרְשַנְדָתָא, דַלְפוֹן, אַסְפָּתָא, פּוֹרָתָא, אֲדַלְיָא, אֲרִידָתָא, פַּרְמַשְתָּא, אֲרִיסַי, אֲרִידַי, וַיְזָתָא – עֲשֶׂרֶת… לשמור על המַפִּיות! ואיש אל יאכל בשני פִּיות! הִכּון! (לזרש) תבשיל ראשון!
זרש (מביאה תבשיל ראשון):
חזרת מתובלת בצנון ומלפפון ובצל ושום וסלק ולפת וכרוב!
המן (נותן אותות):
אחת, שתים, שלש! (כלם חוטפים ואוכלים) תבשיל שני!
זרש (מביאה תבשיל שני):
קורקבן מתובל בכבד ובריאה ובכרכשת ובמעים ובחלק האחורים!
המן:
אחת, שתים ש… (ויזתא חוטף לפני המועד) בן פרעוש! למנות מראש! אחת, שתים, שלש! (חוטפים ואוכלים) תבשיל שלישי!
זרש:
פרפרת מתובלת בגזר ובאגס ובשזיף ובתפוח ובצמוק ובצפיחית!
המן:
אחת, שתים, שָלוֹ… לא, לא. שָלוֹ… לא, לא. שלו–ש! (מהומה בין ויזתא ופרש ומריבה על מקצת פרפרת)
זרש:
הנה שוב ויזתא. שועל בן שועל! כל כח הסַבָּל כָּשַל! לא אשתוק, לא אמחַל. אני אותו אטרֹף ויהיה סוף!
ויזתא:
אוי, אוי, אוי. לא גנבתי, רק צמוק סחבתי. רק טעמתי מעט מן הטעם. לא אעשה זאת עוד פעם.
המן:
הוי, עתה גם אני בוחן ובודק, ורואה שכל מה שאומרים על ויזתא – צודק. חזיז ורעם! גם את ידי אַראך הפעם. הֲמִן הצלחת אשר אמרתי לך “לא תאכל ממנה” אכלת?
זרש:
על שלל התנפלת? בן פקועה! שכב! המן, הַתֵר את הרצועה! (מרביצה בויזתא) אחת, אחת ואחת, אחת ושתים, (המן והבנים עוזרים במנין) ויזתא, ויזתא! אחת למעלה ושתים למטה!
ממוכן (בא)
מה תעשו? (מרפים מויזתא)
ויזתא (רץ אל ממוכן):
תודה לך, ממוכן, דוד רחמן. אתה הצלת את חיי, את אחורַי.
ממוכן:
הסו! מה לכם ולויזתא? ענינים יותר חשובים לפנינו עתה. יש לי לספר לכם חדשות ונצורות ונסתרות. עוד אוזן לא שְמָעַתָּן, עוד עין לא שְזָפַתָּן. ויזתא, סגור את הדלתים! פתחו את האזנים! סגרו את החלונות! הורידו את הוילונות! שמעו, שמָעו, הקשיבו ותדָעו, על מאורע גדול שלא היה כמוהו מימי ושתי, לספר לפניכם בקשתי.
המן וזרש:
ממוכן היקר, סַפֵּר כבר! סַפֵּר, סַפֵּר, מַהֵר, מַהֵר!
ממוכן:
לשמוע היטיבו מאד: ס–ס–ס–סוד! שמוע שמעתיו ממקורות נאמנים, שאין לפקפק בם בשום פנים…
המן:
ספר כבר, ממוכן היקר!
זרש:
השמיענו דַעַת. אוי, אני מתפקעת.
ממוכן:
שמעתי, כי…… כי…. אסתר המלכה בחדרה יושבת ולבוא אל המלך מסרבת…
המן:
אוי, אוי, אוי!
זרש:
מסרבת!? יהודיה ארורה, מטורפת, מחוצפת, נְבָלָה, שְפָלָה!
המן:
מסרבת, ובכן?
ממוכן:
הָבֵן, מה טוב הדבר הזה לנו! לשמוע היטיבו, האזינו, הקשיבו! הלא יש עתה כל מה שנפשנו שוקֵקה! הלא אין כל ספק וספק ספֵקא, שבכל הדבר הזה יד היהודי מרדכי…
זרש:
בודאי, בודאי! ארור מרדכי, כל עם מרדכי!
המן:
הוי, זה העם! ובכן?
ממוכן:
“ובכן?” עוד מעט ותָבֵן. השאלה מיד תפָתֵר: אנחנו ממרדכי נפָטֵר.
זרש:
איך? איך?
ממוכן (כשואל):
איך? איך?
המן:
פשוט. נעשה עץ – וקץ.
זרש:
אבל מרדכי לבד איננו די. יהודי אחד חסר – אנו מזה לא נתעשר.
ממוכן:
לפיכך… לפיכך… באה הצעה שניה, שכל היהודים יהָרֵגו, יאבֵדו וישָּׁמֵדוּ.
זרש:
אי אי אי. כל היהודים! מה טוב!
ממוכן:
ואם כל היהודים ישמֵדו, אז… מה?
המן (חושב):
אז יִשָּׁדֵדו!
ממוכן:
עכשיו אני רואה שאתה מבין!
המן:
אני מבין. דבר כזה אני מבין.
ממוכן:
אתה מבין? בַכֹּל אשמים היהודים! ריב בארץ – היהודים! שלום בארץ – היהודים! זול בארץ – היהודים! יוקר בארץ – היהודים! שממה בארץ – היהודים! בונים את הארץ – היהודים! בכל אשמים היהודים! ועל חשבון זה, חשבון הפרעות, נבוא לפני המלך בהצעות, לתת עשרת אלפים ככר כסף על ידי עושי המלאכה. ככה, ככה. לתת להם פְּרָס, לפי החוק והצדק של פָּרַס.
המן:
ככה? הצעות נפלאות.
זרש:
נחמות וישועות, אבל מה יהיה על אסתר?
ממוכן:
גם ממנה נפָּטֵר.
המן:
גם ממנה?
זרש:
בודאי, גם ממנה! ואז פִרְשֵנו תִּבָּחֵר.
המן:
אבל איך נהרוג עם רב? היתן המלך פתשגן כתב?
ממוכן:
אל תדאג. המלך פתשגן יִתְּנָה. ואני בשביל כך הכינותי שִׂטְנָה, אשר עוד לא השטינו אבות אבותינו; יצירה שלא היתה בדברי ימינו. שמעו את חכמתי, את תבונתי האמיצה. שמעו את התוכן, ובעיקר – את הלשון והמליצה: (קורא) מלך עליון, גדל הכנפים, אֶרֶך האבר, מלך מושל על כל פרס ומדי וניני ארפכשד ועבר;
מלך הנצח, אשר לא יאבד עליו כֶּלַח,
מלך יחיה עלי אדמות כמו מתושלח;
מלך עליון על כל דבשות של גמלים,
מלך מכה בשבטים כל משברי הים והגלים.
אתה הובשת נהרות איתנים,
אתה כבשת לעולם את היוָנים,
ומצרים ויהודה ובָבֶל
בעיניך הבל הבלים, הכל הָבֶל.
לך יום אף לך לילה ואמש,
אתה מאור ושמש,
מושל על כל העולם בכִפָּה.
ואני לפניךָ מִיַּבֶּשֶת אבק, מן הים טִפָּה,
טפת סרוחה,
ומה לי להתערב בעיני מלוכה?
אבל הן במדינות עוסקים גם אנשי סֶכֶל וטֶפֶש,
והיא דבר השוה לכל נפש;
והנה, מלכי, הֵרָגַע, הַשקיטה,
שמע נא, הַסְכִּיתָה.
באתי לפניך בדברי תעצומות,
בסודות חכמה ורזי תעלומות,
אשר עוד לא נודעו לאדם עלי אדמות. (בוכה)
במדינות מלכותך העצומות,
ישנו עם אחד,
משונה, שוכן לבדד,
והוא כמעט פרא ואינו עושה שום רעות,
פרא ואיננו פורע פרעות.
מפוזר בכל המדינות שבעולם,
ובכל מקום הם משמיעים את קולם.
יודעים כל תורה, כל חכמה, רזין, חידות,
ומשונות להם המדות:
עושים צדקות, גומלים חסדים,
וערומים ילבישו בגדים,
ורעבים לחם ישביעו,
ובחלומותם עולם קדימה יניעו.
אין בהם פרוץ או פרוּצה,
וכסף יַלוו בלי רבית קצוצה.
ודתיהם שונות מכל עם,
והם מתעבים כל שפך דם,
והם מתנבאים לאחרית העִתִּים,
כי העמים יְכַתְּתוּ חרבוֹתם לְאִתִּים,
וחניתותיהם למזמרות,
ולא ישא גוי אל גוי חרב,
ואיש איש לא ישא לבו לטֶרֶף.
כן יחֹקו חֻקים וכן יגזרו גְזֵרוֹת.
ואת דתי המלך אינם עושים,
את דתי המלך אשר בצלו הם חוסים!
ואם באים אליהם לגבות מסים,
הם משתמטים בכל תכסיסים:
היום שבת שלום! היום פסח שלום! היום סוכות שלום!
שִהִ“י, פִהִ”י…
אתה יודע איפוא אומה זו מי היא.
למה היא לך? למה היא לנו?
היא אוכלת אותנו!
ולמלך אין שוה להניחה,
ועליך להשמידה ולהדיחה,
כי היא בחיינו פוגעת!
ולך, המלך, הלא יש טבעת,
ותַחְתּוֹם חתימה קלה,
ונעשה בה כלה.
המלך! לא יהיה לך מוסר כְּלָיוֹת,
אם נעשה בה כְּלָיוֹת.
וההוצאות – אני והמן,
נשלם במזומן,
את כל הכספים,
עשרת אלפים,
ואתה, המלך, אל תדאג גם לנו.
רב יהיה הכסף אִתָּנו
מן הבזה אשר נבוזה,
מן הצמר אשר נגזוזה,
מן השלל אשר נשלולה,
מכל הטוב אשר לא נחמולה,
מן המַּלקוֹחַ אשר נִקָּחָה,
מכל העושר והברכה,
אשר לעם הזה שהתעשר על חשבון הממלכה!
זאת, אדוני המלך, בַקָּשָתִי עד תום,
ואתה חֲתוֹם!
זוהי השטנה! וחי ראשי, וחי עיני, שהמלך ישמעני.
זרש:
שטנה נפלאה! רק לשִמְעָהּ הנאה,
המן:
לא הכל הבנתי, אבל את רוחה תִּכַּנְתִּי.
לי היד, ולך, ממוכן, הַשֵׂכֶל.
זרש:
גם אני, כמדומה, לא הכל הבנתי,
אבל בקריאתך ממוכן התעַנְיַנְתי:
זאת היא שטנה!
אפילו מלה אחת ממנה אל תשמיט נא!
אתה רואה, בעלי. על דעתך אף פעם לא עלה, דבר שטנה כזאת מהוללה.
המן:
אשה כי תֵחֶל…
ממוכן:
רק יש דבר אחד שאינני יודע, והוא מונע: מתי? מתי להרג את עם מרדכי? באיזה חודש ובאיזה יום בהם ננקום?
הכל:
מתי? מתי?
ממוכן:
וזה שבאתי אליכם, בעבור – נפיל יחד פור.
הכל:
פור, פור, פור!
ממוכן:
ויזתא, הבא את הפור.
ויזתא (מפיל פור):
חודש אב!
המן:
טוב! טוב! נהרוג בהם רב.
ממוכן:
נהרוג, בלי חטא, בלי אָשָם, בחודש זה חרב מקדָשָם, אבל… חכו, רחמו, לא טוב. בחודש זה יש להם שבת “נחמו”.
הפילו עוד פעם, ובטעם.
ויזתא (בהפילו):
אבא שוּר, שוּר, שוּר,
לֶחָתוּל גוּר, גוּר, גוּר.
לְמָרְדְכַי נוּר, נוּר, נוּר.
לְוַיְזָתָא פּוּר, פּוּר, פּוּר.
(מכריז) ניסן!
המן:
אוי, ניסן; ניסן, נסים… ניסן…
ממוכן:
לא טוב חודש ניסן, בחודש זה הטביע אלהיהם את המצרים וכִסָם. חכה, ויזתא, כמעט קט. פרש, הפילי אַתּ.
פרש:
אני אפיל?
זרש:
אַתּ, בתי, תפילי.
פרש (בהפילה):
אַבָּא, שוּר, שוּר, שוּר.
לֶחָתוּל גוּר, גוּר, גוּר.
לַשְּׂמָמִית קוּר, קוּר, קוּר.
לְפֶרֶש פּוּר, פּוּר, פּוּר…
(מכריזה) אֲדָר!
ממוכן והמן וזרש:
נהדר!
ממוכן:
ויזתא, הפל את היום!
ויזתא (מפיל):
שלשה עשר!
ממוכן:
אך זה מצוין. המן, בחודש זה נוכל להרגם לטַבְּעָם. בחודש זה מת משה רַבָּם. האח, נשמח כלנו. הפור אתנו! נאבדם, נשמידם!
הכל (יוצאים במחול ושרים):
בְּכֹח, בְּעֹז, בְּכֶסֶף, בְּחֵרֶם,
נַשְמִידֵם, נְאַבְּדֵם;
בַּית, שָׂדֶה, פַּרְדֵּס וָכֶרֶם,
נַשְמִידֵם, נְאַבְּדֵם.
יְהוּדִים, חֲסִידִים, צַדִּיקִים,
נַשְׁמִידֵם, נְאַבְּדֵם;
בְּמִצְווֹת מְשֻׁנּוֹת מַחֲזִיקִים,
נַשְׁמִידֵם, נְאַבְּדֵם.
וַאֲנַחְנוּ מְכַרְכְּרִים בְּכִרְכּוּר,
וַאֲנַחְנוּ מְפַרְפְּרִים בְּפוּר־פּוּר,
וַאֲנַחְנוּ מְהַרְהֲרִים בְּהִרְהוּר,
וַאֲנַחְנוּ מְטַרְטְרִים בְּטִרְטוּר!
אָרוּר, אָרוּר, אָרוּר!
המסך
תּמוּנה ה: בְּשַעַר הַמֶּלֶךְ 🔗
מרדכי (מתהלך בשער, זועק ומקונן על גזרת המן):
אוֹי, מֶה הָיָה לָנוּ!
עַם בָּאָרֶץ הָיִינוּ,
עֹז מַלְכוּת שָם רָאִינוּ,
מִקְדַּש הוֹד גַּם חָזִינוּ;
אֲהָהּ, וְאָנוּ גָלִינוּ,
אוֹי, מֶה הָיָה לָנוּ!
שָם נִטַּעְנוּ, גָּדַלְנוּ,
כָּל אוֹיֵב רָע הִפַּלְנוּ,
כְּבוֹד עַם עַז שָם נָחַלְנוּ
אֲהָהּ, וְאָנוּ טֻלְטַלְנוּ, –
אוֹי, מֶה הָיָה לָנוּ!
מְמוּכָן כְּנֶגְדֵּנוּ,
כָּל הָמָן קָם עָלֵינוּ;
אֵיפֹה נַנַּח רֹאשֵנוּ?
אֱלֹהִים, שְמַע קוֹלֵנוּ, –
אוֹי, מֶה הָיָה לָנוּ!
אבגתא (שומע קול הבכי):
הס! מי בוכה בשער מלך פרס?
מרדכי:
אבגתא, אני בוכה בנודי. אני מרדכי היהודי.
אבגתא:
מרדכי, מה הבכי? מה הנהי?
מרדכי:
אבגתא, הָכֵן. אני אל המלכה מתכַּוֵן.
אבגתא:
אל תבוא הנה. המלכה ישֵנָה.
מרדכי:
אם המן בשושן, המלכה לא תישן.
אבגתא:
על פי החוק, אתה חיב בכל אופן לשתוק. למה הנה נדחקת?
מרדכי:
אני מרדכי מבקש חוק חיי. הָבֵן, אבגתא! בבוא שעה נוראה ודחוקה, מה לנו חוק וחוקה? לשבֵעים ושלַוים חוקים וסעיפים, לרעבים ומעונים – סביב החוק, בעקיפים. זהו הדין. מֵבין?
אבגתא:
לא אבין שיחה ארֻכה על חוק וחוקה. אמור בפשטות: אני רוצה להכנס בלי רשות!
מרדכי:
זאת השטות “לדבר בפשטות” לא למדתי, אבגתא. הנה בקשתי לבוא בשער ואתה צעקת. אני דופק פה – אסור! אני דופק שם – אסור. אנה – אסור? שׂוֹך שָׂכו דרכי באסורים, שוֹת שָתו חלקי ביסורים, ואני תמיד שמור וזכור! אין כניסה מלפנים – אבוא מאחור.
אבגתא:
אני חַיָל ביש, שבע עוני וריש…
מרדכי:
הבינותי. שערי ד–מעות לא נעולים. זהו הדרך לעבור גולים… הנה לך מעות ותנני לבוא אל המלכה להרָאות.
אבגתא:
כך, כך (כאילו מסרב לקבל).
מרדכי:
בכל ימי נדדתי בגולה למדתי, שכל המבקשים בי חֵטְא, רוצים שאקיֵם מצות “תֵּת”.
אבגתא:
אבל בכל שעה יכול לבוא המן.
מרדכי:
אבל, אבגתא, מזומן!
אבגתא (מקבל):
טוב. נכמרו, מרדכי, רחמי עליך, ואני מקבל מעותיך. עמוד בזֶה ובְכֵה! עמדה לך זכות, ולבכות נִתְנָה לך רשות! אבל רק מעט ולא בקול.
מרדכי:
לא. לא ישתוק מרדכי! זה הקול אשר חֲנָנוֹ ה'. אני קולי אשמיע ועד המלכה יגיע. (בוכה בקול)
אבגתא:
אבל למה אפר ושקים?
מרדכי:
הן גם על זאת אבכה: למה אֵל שחקים? למה אפר ושקים? (בוכה בקול רם).
אבגתא:
אני אמנם קבלתי, אבל מקולך נבהלתי. אבקשך בכל: יהי קול, אבל לא קול רם! אסור להתהלך פה הנה והנה, בשעה שהמלכה ישֵׁנה.
מרדכי (קורא):
אסתר, אסתֵרי, התעורֵרי! אסתר, אסתֵרי, התעורֵרי! אסתר, אסתֵרי, התעורֵרי!
אסתר (מחדרה):
מי בוכה שם? קול רוח או קול המון הגשם? קול דודי דופק, אלַי משתוקק. קול מן המולדת; התך, מהר לרדת.
התך (יורד):
מרדכי, מה אתך? מי הפחידך? מי הבעיתך?
מרדכי:
התך, לך מהר ואמור למלכה אסתר, דבר ראשון: אני אמרתי “לא לישון”!
התך (עולה):
המלכה, כה לחי! כה אמר מרדכי: דבר ראשון – “לא לישון”.
אסתר:
התך, להביא הנה את מרדכי במשך דק.
התך (יורד):
המלכה אומרת שתעלה אליה במשך דק.
אבגתא:
לא יעלה ויבוא. אסור. הוא לבוש שק.
התך (עולה):
המלכה אסתר, אבגתא אומר: מרדכי לבוש שק, מכוסה אבק.
אסתר:
אהה, מרדכי דודי, בן יאיר, בא משנתי להעיר… נורא. מה קרה?
מרדכי (דופק):
אסתר, אסתֵרי, התעורֵרי! אסתר אסתֵרי, התעורֵרי!
אסתר:
התך, מהר. קח בגדים נחמדים, והלבישהו, והביאהו!
התך (יורד):
מרדכי, מהר גַש. המלכה אמרה: בגדים לבַש. בחצר המלך אחשורוש צריך בגד ללבוש!
מרדכי:
לך אמור, כי מרדכי אמר, כי מר לו מר, מן המן השר, העריץ האביר, ואת בגדיו לא ימיר.
התך (עולה):
מרדכי אמר, כי מר לו מר מהמן השר, העריץ האביר, ואת בגדיו לא ימיר.
אסתר:
אולי רק האפר יסיר ואת הבגדים לא ימיר?
התך (יורד):
אולי רק האפר יסיר ואת הבגדים לא ימיר?
מרדכי:
לך אמור: צרה באתני, גזרה מְדַכְּאַתני, וכל עוד אני חי, אני חזק כשמיר. מרדכי את שקו לא ימיר ואת אפרו לא יסיר.
התך (עולה):
הוא אמר: צרה באתהו, גזרה מדַכאתהו, והוא חזק כשמיר, ואת בגדיו לא ימיר ואת האפר לא יסיר.
אסתר (סוערת):
אהה, מה לעשות? הוא בלי מחלצות? בשקו, באפרו, בכֵלָיו. הבה וארד אליו… אבל איך? אני מלכה כלואה, בלי רשות תנועה. כל עין בי נעוצה (חושבת). התך, שמע לעצה היעוצה. אנכי מכל עדיי אתפרֵקה, כנער פשוט אתחמֵקה. אם כן מה נעשה? אנו בבגדים אלה נתכסה, נחפֵשָה, נתלבֵּשָה. הבט, שור. הרי אני כמו בחור, ואתה התך – לכאורה: בַחורה… כאחת הנערות – נערה, ונמהר נא ונֵרדה השערה (יורדים).
התך (דופק).
אבגתא:
הוי, מי דופק? מי?
התך:
אני.
אבגתא:
מי זה “אני”? סורה!
התך:
אני בחורה.
אבגתא (משקיף):
אני צריך על פניך להשקיף. הסירי הצעיף.
התך:
אסוף ידיך. תתעוַרנה עיניך.
אבגתא:
בודאי יפים מראיך. הראיני את עיניך.
התך:
עינַי גִצים, יורות חצים.
אבגתא:
תָארך בודאי יפה, הראיני את הפה.
התך:
לא, אבגתא. לא תזכה.
אבגתא:
אל תבקשי לקנטר. הראיני, לפחות, את הסנטר.
התך:
לפנתר אין מראים סנטר.
אבּגתא:
לפחות, נשיקה. הנה כך בך אחזיקה. הרי אני שִכוֹר מריח המור. חביבתי, נחמדתי, חיָתי… תמיד אני רואה אותך, תמיד אני חומד אותך, תמיד אני חושק אותך. תמיד אני אוהב אותך. אַת עוברת, אַת דוהרת, אַת סוערת, את מפרפרת (נושקה בעוז).
התך (מלטף על פי אבגתא):
אתה, חביבי, צמוק.
אבגתא:
ואַת צִמוּקָה, מתוקה! צִמּוֹקֶת מַמתוֹקֶת (סרים הצדה).
אסתר (למרדכי):
דודי, דודי, כבודי! מה הרגזתני לרדת? מה נשמע ברחובנו, בבית המולדת?
מרדכי:
בתי, את רואה את אשר אתי, אש מסביב בועֵרָה. מן המלך יצאה הגזרה, להשמידנו, לאבדנו.
אסתר:
אהה! אולי זאת שמועת שוא?
מרדכי:
המלך חתם בטבעתו על פתגשן כתב, על פי השטנה שהגישו ממוכן והמן לפניו.
אסתר:
ממוכן והמן? ימח שמם! אהה, דודי! איך אראה ברעה אשר תמצא את עמי? דודי, קָחֵני מפה, גָנְבֵני מפה, והביאני לרחובנו.
מרדכי:
תשובי אלינו?
אסתר:
כן. לעמי לא אתנַכֵּר. אסתר תשאר אסתר. אינני נתלשת. בכל חדרי הארמון אני תמיד את אחי מבקשת: איה מרדכי? איה אחי? אתכם חייתי ואתכם אמות. כמה לבי לכם צָמוד! קחני מכאן, מאחשורוש, מממוכן ומהמן!
מרדכי:
אסתר, יקרים דבריך, מאוייך. כאשר היית כן את היום באמנה אתי.
אסתר:
מרדכי, חיי. כאשר הייתי. עד עתה למלך לא הובאתי, סרבתי ונשארתי בביתי.
מרדכי:
ואני עתה, אסתר, בגורלך מהרהר… אולי…
אסתר:
מה? מה, מרדכי?
מרדכי:
על לבבי עולה עתה מחשבה אחרת.
אסתר:
אחרת? את טהרי לא לשמור? מה? אֱמור!
מרדכי:
אני חושב, כי… לעת כזאת למלך תגיעי, ואת כבודך לקרבן תביאי.
אסתר:
אהה! כה אומר אתה? אתה למדתני לבזות את הממלכת, למלך לא ללכת. אתה למדתני להשאר יהודיה נאמנה לעמי, בכל חיי, בכל דמי…
מרדכי:
בתי התַמה, לב ונשָמה. כל עמך בגולה בצרה גדולה. אזכרה, בת, ואהמיה. אנחנו נתונים לכלָיָה. יום ולילה נפשי בוכה, הומיה: היש עצה? היש מוצא? כל תחבולות חִבַּלתי. פניתי לכל מקום ועזרה לא קבלתי, צמתי, התאבלתי, התפללתי…
אסתר:
נורא! מר ורע! לך כנוס את כל היהודים ויצומו ולא יאכֵלו, ויתפלֵלו.
מרדכי:
אכנוס, אכנוס. ישבַת כל משוש. נתאבֵלה, נתפלֵלה. אבל את, יהודיה נאמנה, ללכת אל המלך היי מוכנה. ריוח והצלה לא יעמד ממקום אחר; רק ממך אסתר. אולי שלָחך אלהים לפנינו, שלא לאבדנו. גם יפתח העלה את בתו לעולה, ואת כבודה הקריבה גם יָעֵל, בעת אסון לישראל. עת אסון היום לכלל, ולעת כזאת הוקַמְתְּ עָל. אל תפקפקי. אל תמלֵכי. אל המלך מהרי ולֵכי.
אסתר:
ללכת?
מרדכי:
ללכת!
אסתר (שרה):
יֵש לָנוּ אֵל, יֵש לָנוּ אָב,
הֶבֶל פַּתְשֶגֶן הַכְּתָב;
מרדכי (שר):
גַּם כֹּחַ יָד יֵש לָנוּ רַב,
הֶבֶל פַּתְשֶגֶן הַכְּתָב!
יחד:
אֵל יָגֶן, מִפְּנֵי פַּתְשָגֶן!
אֵל יָּגֶּן, מִפְּנֵי פַּתְשָגֶן!
מרדכי:
כָּל עַם עָלֵינוּ קָם לַשָּׁוְא,
הֶבֶל פַּתְשֶגֶן הַכְּתָב;
אסתר:
לֹא יַהַרְגוּ בָּנוּ נָשִים וָטַף,
הֶבֶל פַּתְשֶגֶן הַכְּתָב!
יחד:
אֵל יָגֶן מִפְּנֵי פַּתְשָגֶן!
אֵל יָגֶן מִפְּנֵי פַּתְשָגֶן!
מרדכי:
ובכן, אסתר, בת מלכים, בת ימיני! את המלך, גם את המן וממוכן למשתה הזמיני, ותמשכים בחנך, ביינך, ובתבונה הכל תכיני, ועל עמך לפני המלך תגני, וכאשר תכשר השעה – וכלתה ממך על המן הרעה. לעת כזאת אל המלך תלכי הלוך, וכאשר מלכת – תמלכי מלוך.
המן וממוכן (באים, אסתר עולה מהר לחדרה):
עתה תפשנוך! נכנסת בלי רשות בשער המלוכה. עתה יתלוּך.
ממוכן:
על כל מזמותיך, על כל עוונותיך, על כל תעלוליך ופשעיך.
מרדכי:
שלא אני פושע – גם אתה יודע.
המן:
הרי פשעת! בשק איך הנה באת? במלכות המלך אתה מורד, את המלכה אתה טורד!
מרדכי:
לא אתה תלמדני איך להתאבל, איפה ואיך להתפלל.
ממוכן:
מחר תתפלל בקצרה! אחריתך תהיה מרה!
המן:
הוי, יהודי! זאת היד לרעה נברָאה. עצם מעצמיך נשבור, שורש משרשך נעקור, בשר מבשרך נקרע. כרע!
מרדכי:
לא אכרע.
המן:
לְךָ קול אומר: כרע!
מרדכי:
לא אכרע!
ממוכן:
הוי, למה, היהודי, תִּוָּלֶד, ואתה מצרה לא תִּמָּלֶט.
המן:
השתחוה!
מרדכי:
לא אשתחוה!
המן:
קרוס!
מרדכי:
שניך גרוס! רק לאל שדי ישתחוה מרדכי. ומה המן וכל בניו וממוכניו לפני אלהי? אל תראה את היהודי כמו שהוא. כח אלהים בו הוא. היום אני שחוח, אָבֵל. אבל מה יהיה מחר בתבל? אל תמהר המן לקצור, לקצוץ. לא כבה במלכותי אחרון ניצוץ. כל יהודי בן מלך נולד, חי הוא ולעולם לא יאבד. עוד גחלת יהודה בארצה מהבהבת, ועוד הניצוץ יהיה לשלהבת, ונצר חדש יפרח מן השורש, ואולי גם בפרס: אחשורוש או כורש, יקום ויכתוב פתשגן אחר, פתשגן של אוֹר, יקום ויכריז לעמי דרור! אל תראני יהודי שראשו באפר, ואתה שליט עם פתשגן ועם הספר… לא! לא בספר זה שולטים! אתי הספר וכתב אלהים! לא יאבד כחי! היום אתה שליט ומחר – אנכי!
המן:
מָוֶת על כל עמך יושַת, ולשונך מחר החוצה תושַט. כבר הכינותי לך העץ. מחר כעת חיה – ולחייך קץ.
מרדכי:
על עץ, או על ענף, או על עָלֶה – לי נדמה, כי אתה תִּתָּלֶה.
המן:
אני?
מרדכי:
אלא מי? (מתנפלים זה על זה)
אסתר (קופצת מחדרה ממעל).
הכל (משתחוים לפניה ונופלים על פניהם):
תְּחִי אֶסְתֵּר, מַלְכַּת פָּרַס וּמָדַי! (השירה נמשכת)
המסך
מַעֲרָכָה ג: תְּמוּנָה ו: נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ 🔗
המלך שוכב במטתו, מתהפך על צדיו, על גבו, על בטנו, ואינו יכול להרדם. הגי וחרבונה ממשמשים את פניו, את ידיו ורגליו, את עיניו. מורחים אותו בשמן ובבשמים.
הגי:
המלך, תן שנה לעיניך. רחם על עפעפיך.
חרבונה:
אומרת כל שושן: אם תתפלל “השכיבנו” ותישן.
הגי:
עוד המלך אינו יָשֵן. ראה, חרבונה, הפנס עָשֵן. הורד את הפתילה. זה יועיל יותר מן התפלה.
חרבונה:
הגי, יש לי לגלות לך רז. אם מלך צריך לישון צריך לקרוא: הס! (שניהם קוראים: הס־ס־ס־ס!)
הגי:
אתה רואה את הרז והסוד? אמרנו “הס” והוא אינו ישן עוד.
חרבונה:
אולי כל אנשי הארמון צריכים לקרוא: הס!
הגי:
זה רעיון לא רע. לֵך, את כלם קרא!
חרבונה (קורא לחוץ):
אנשי הארמון, בואו כלכם בהמון! המלך שוכב במטת שן ואינו ישן: בואו כלכם! אל ינוס הנס! עלו וקראו: הס־ס־ס! (קהל גדול מתאסף וקורא: הס־ס־ס־ס!) אני רואה, שעין אחת כבר סגר.
הגי:
ואני רואה, שעין אחת פקח.
חרבונה (מראה על עין):
סָגָר!
הגי (מראה על עין):
פָקַח! ננסה שוב. אין איש זז. יחד! הס־ס־ס!
הכל:
הס־ס־ס־ס־ס!
הגי (מתבונן):
לשוא כל הקהל הָטְרַח. עין אחת פָקַח. (הקהל יוצא)
חרבונה:
אולי נשכיבהו על שבעה כרים, כר וכְסָת, כר וכסָת, ויתן לשתי עיניו שְנָת.
הגי:
יהיו שבעה, שמונה! ורק שֵנָה! משכיבים אותו על כרים רבים) ועתה מה תספר? הוא שוב עֵר!
המלך:
הגי, חרבונה! כמה מאירות עיניה, כמה יפות פעמיה! כמה חן בשפתיה יָצוק! ממש – תענוג!
הגי:
המלך! חוסה נא עליך, תן שנה לעפעפיך!
המלך:
איך אישן וקולה מצלצל באזני ככָסֶף! איך ארדם ולה נפשי תכָּסֶף! דבריה כמה יָפו, שפתותיה כמה נופת נטָפו: “המלך, שאלתי ובקשתי, לבוא אל המשתה אשר עשיתי”… אתה, חרבונה, איש חֹרֶב ויבש, חסר דם, בלי אש. הגי הטוב, אתה איש בלי דופי, אתה מבין מה זה יופי. כל יופי, ויופי של אסתר – אֱמוֹר אֹמֶר: הלא קל וחֹמר! איך אישן והיא לנגדי עומדת, לקראתי צועדת, אלי מדברת, באזני משוררת.
הגי:
המלך, מִדַּבֵּר הרף. השכחת, כי קרוא אתה למשתה מחר בערב.
המלך:
המשתה? השכחתם מה לתת לי ללבוש?
הגי:
לא שכחנו, לא זנחנו. הכינונו לך אדרת, היא העתיקה אשר בגנזי המלך למשמרת. זה אלפי שנים שמורה, וזהב וכסף וארגמן שזורה.
המלך:
מיד הביאוה הנה ואמדדנה. (מביאים ומודדים) יפה? הולם? מתאים? נעים?
הגי:
מה נהדר הגוף שבאדרת זו עטוף. האֹדֶם לפי צבע הלחיים, הברק – לפי צבע העינים. ופה – כפתור ופרח, ופה כפתור ופרח. ועתה, המלך, שכב במטה ותהיה לך שֵנָה בְעִתָּהּ.
חרבונה:
המלך, אם פניך במשתה יהיו עיפים ולא יפים, לא תמצא חן בעיני המלכה אסתר.
המלך:
לא אמצא חן? לישון מהר, מהר. אבל… תנו לי לשנה סם תרופה. נפשי בי טרופה.
הגי:
לי עצה. אגיד פשוטות ונכונות. צריך לקרא לפני המלך מספר הזכרונות.
חרבונה:
נכון! זה ספר, שעל כל אדם ובהמה יפיל תרדמה. (מביא ספר הזכרונות וקורא) לפנים – בימי קדם – בימים קדמונים – בשנים ראשונות – לפני הרבה זמן – לפני הרבה שנים – לפני הרבה מאד ימים – לפני היות אנשים, נשים, טף – וגם מלכים לא היו – וגם בהמות לא היו – וגם חיות לא היו – וגם צפרים לא היו – וגם זבובים לא היו – והארץ לא היתה – ושמים לא היו – ושמש וירח לא היו – וגם כוכבים לא היו – והארץ היתה תהו ובהו – ויָשְנָה – ויָשנה – ויָשנה – – – והכל היה ישֵן – ישֵן – ישֵן – – (המלך מתנמנם)
התך (בפתח):
כבר מותר?
הגי:
מותר, אבל היה נזהר!
(נשמעת מנגינה דקה, רוטטת. אסתר נכנסת בלבוש לילה, לבן, פנטסטי)
אסתר (עושה סביב למלך תנועות קסמים וחלום. התך עוזר לה, גם הגי וחרבונה):
המלך ישן ולבו ער… הוא מבקש את אסתר… הנה אסתר… הנה אני מתקרבת אליך… אתה מלכי ואדוני! לילות־לילות לא אסגר העפעפים, לבי יערג אליך כאיָלָה על אפיקי מים.
המלך (משנתו):
את עורגת כאיָלָה, ואני – כאַיָל.
התך:
ואני עורג כגמל.
אסתר:
ואני בחלום באתי אליך… לומר לך, כי… כפוי טובה הנך.
המלך (כנ"ל)
כפוי טובה? האם לא מלאתי חובה?
אסתר:
לאיש אחד לבך לא שמת, וטובה לו לא שלמת!
המלך (כנ"ל):
למי?
אסתר:
חרבונה יקרא באזניך. (נעלמת בשירה שקטה)
חרבונה (קורא)
אשר – הגיד – מרדכי – על – בגתנא ותרש – שני סריסי המלך – משומרי הסף – אשר – בקשו לשלוח יד – במלך – אחשורוש – – –
המלך (כנ"ל):
מה נעשה יקר וגדולה למרדכי על זה?
הגי:
לא נעשה עמו דבר.
המלך (מתעורר):
מי כה מלל? מי שם מצלצל! היתה פה אסתר?
הגי:
לא היה מאומה. רק קצת נרדמת.
חרבונה:
וחלום חלמת!
המלך:
מי בחצר?
אבגתא:
המן בן המדתא האגגי בא לכאן.
המלך:
יבוא מהר!
המן (בא):
שלום לך, המלך הגבור והנורא! למה קראתני בראש האשמורה?
המלך:
שמע, המן, למלך ולדברו: מה לעשות לאיש אשר המלך חפץ ביקרו?
המן (לנפשו):
למי יחפץ המלך לעשות יקר יותר ממני? (בקול) איש אשר ביקרו חפץ המלך, יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך, וסוס אשר רכב עליו המלך, ונתון הלבוש והסוס על יד איש משרי המלך, והלבישו את האיש כרצון המלך, והרכיבוהו ברחוב העיר על סוס המלך, וקראו לפניו: ככה יעשה לאיש אשר ביקרו חפץ המלך!…
המלך:
מהר, קח את הלבוש ואת הסוס, ועשה כן למרדכי היהודי היושב בשער המלך. אל תַפל דבר מכל אשר השמעת, ועשה ככל אשר הצעת! (עומד במטה ומצוה) אחת, שתים, שלוש, כה אמר אחשורוש! כמצוה, כחוק! (המן יוצא)
חרבונה:
הגי! אוי, אני מתפוצץ מצחוק!
הגי:
חרבונה, ואני מצחוק מתפוצץ!
חרבונה: אץ בבוקר קוצץ בן קוצץ, קצוצי לקצץ, רצוצי לרצץ, מוכן לתלות את מרדכי על העץ, ובסוף – זה הקץ!
המסך
בֵּינַיִם 🔗
מרדכי (שר בעלותו על הסוס1)
מַעֲשֵׂה אֱלֹהֵינוּ!
גָּלוּת מָרָה וְאֵימָה,
מִסָּבִיב שִׂנְאָה וּמַשְׂטֵמָה,
וְאֶסְתֵּר מֵאָב וְאֵם יְתוֹמָה
וְהִנֵה הִיא עוֹלָה בַּחוֹמָה!
מַעֲשֵׂה אֱלֹהֵינוּ!
חָפוֹץ לֹא חָפַצְתִּי בִּמְלוּכָה,
אָמַרְתִּי: בּוֹר כָּרָה וְשוּחָה,
קֶשֶת רְמִיָּה דְרוּכָה,
וְהִנֵּה הָיְתָה כְּעֻגָּה הֲפוּכָה.
מַעֲשֵׂה אֱלֹהֵינוּ!
אֶסְתֵּר אָמְרָה: אֲבוּדָה, אֲבוּדָה,
וְהִנֵה הִיא יְרַקְרֶקֶת חֲמוּדָה,
בַּעֲטֶרֶת מַלְכוּת עֲנוּדָה.
דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב וּמִיְהוּדָה.
מַעֲשֵה אֱלֹהֵינוּ!
וּמָרְדְּכַי בֶּן קִיש אִיש יְמִינִי בַּיִּחוּס.
מוֹרֶשֶׁת דּוֹרוֹת הוּא עָמוּס.
מַאֲמִין בֵּאלֹהָיו בְּלִי הִסּוּס.
וְהִנֵּה הוּא רוֹכֵב עַל הַסּוּס.
מַעֲשֵׂה אֱלֹהֵינוּ!
תמונה ז: מִשְתֵּה אֶסְתֵּר 🔗
אסתר, אחשורוש, המן, ממוכן, מרדכי, התך, אבגתא. בסוף – קהל יהודים רב. התך ומלצריות מגישים אוכל ויין. בעצם המשתה.
אסתר (בהגישה יין למלך):
מלכי הרם והנשא, לעולם יהי חי! ישתה נא מן היין שאני מגישה לו בעצם ידי. בים של גיל ואֹשר טובעת הנני, כי הואיל המלך לבוא אל משתי ולכבדני.
המלך (שותה):
אסתר מלכתי, מה מאֻשר אני כי אליך באתי. את יפיך אני רואה עין בעין, וגם – שותה אני מן היין.
אסתר: (מתרפקת על המלך, עוזבת אותו מיד ופונה אל המן):
ואתה המן הטוב, שר השרים! הלא גם אתה כוסך תרים! מה מאושרת אני, כי גם אתה עם המלך אל שֻלחני!
המן (שותה):
אני שותה, בכל הפה, ולו המטירו שמים גפרית אל היין הייתי שותה.
אסתר:
ואתה ממוכן, הנפש העדינה, חכם המדינה! התענג במשתי נא, שתה מן הלגינא.
ממוכן:
כל יין טוב, ויין המלכה טוב שבעתים. לחיים, לחיים!
אסתר:
ואתה, מרדכי, האין דבר בפיך במשתה אשר לו קראתיך?
המלך:
מלכתי, יעלת החן! שבי על ידי, על מטת השן.
מרדכי:
היום חג ומשוש. כוס אחר כוס. הכל כמסוס! אך – הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד! מרדכי יושב בין המן וממוכן בלי פחד… גדולה לגימא, שרחוקים מקרבת, שקצת אש מהבהבת. לחייך, המלך! צדק ויושר ימשלו במדינותיך, וכל שריך צדיקים, טובים ועדינים, ואין בהם דלטורים ומלשינים! כלם יקרים מפנינים! ואני שותה לחיי ממוכן, האיש הנעים, התם ומִתַּמֵם עם תמימים, הלב הטוב, הרחוק מֵרֶשַע, מפשע; ואני שותה לכבוד המן, סמל הכח והאגרוף הנערץ, זה קוצץ בן קוצץ, רוצץ בן רוצץ, אָץ! הזך כמים, – לחיים! לחיים! לחיים!
ממוכן (מרגיש במה שמתרחש ומנסה לעזוב את המשתה)
מרדכי:
לאן?
ממוכן:
כך… לרגע, סתם… אל הגן.
מרדכי:
אל הגן – מה לך שם?
ממוכן:
כך… שם עין אעיפה: איפה המניפה.
התך:
המניפה איננה? אני לך אביאנה.
אבגתא (מוציאה מחגורת ממוכן):
הרי המניפה לפניך, בחגורתך.
ממוכן: בחגורתי? ואני לא ידעתי (מושיבים אותו על מקומו).
אסתר:
שב, ממוכן; המשתה עוד לא נגמר. (למלך) המלך היקר! הלילה לא נדע צער.
הלילה – דמֵנו סַעַר.
מחוץ לארמון – אנחות, בוכים, מתאבלים;
בתוך הארמון – שמָחות, חינגאות, הלולים.
הבחורות, המלצרות, התך הכל יכול, – פשטו רגליכם במחול! (נפתח מחול. המן מנסה לצאת)
מרדכי:
לאן, המן?
המן:
ראשי סחרחר. רוצה לנוח. אלך לשאוף קצת רוח.
התך:
לא, לא, המן השר; המשתה עוד לא נגמר.
המן (שכור ונרגז):
בני בליעל, כלבי השער! דרך ארץ בפני! איך תעזו כך לדבר אלי? את עצמותיכם אשבור, את מפרקתכם אעקור!
המלך (בוער):
איך תעז אתה להרים קול שאון בארמון? בפני ובפני המלכה אסתר? שב! שב מהר!
מרדכי:
שב, שב, המן. עם סער היין והאוֹן, תפתח נא המלכה את פיה ותָרוֹן.
אסתר:
אם על המלך טוב ונעים את זמירותי אנעים.
המלך:
האומנם כך? מאד אשמח.
אסתר (שרה):
הָיֹה הָיָה מֶלֶךְ רָם,
מָלוֹךְ מָלַךְ עַל אִיֵּי יָם;
עַל אִיֵּי יָם מָלוֹךְ מָלַךְ,
שָׁתֹה שָׁתָה, אַרְצוֹ זָנַח.
וְשָׂר אֶחָד הָיָה שָׁם,
אָהַב שִׂנְאָה, שֶׁפֶךְ דָּם;
שֶׁפֶךְ דָּם, שִׂנְאָה אָהַב,
וּשְׁמוֹ “רָשָׁע” הָעָם נָקַב.
וּבֵין עַמִּים עַם דַּל בָּדָד,
וּבְזֶה הָעָם אִישׁ טוֹב אֶחָד;
אִישׁ טוֹב אֶחָד הָיָה בָּעָם,
וּבְשֵׁם “צַדִּיק” קְרָאוּהוּ שָׁם.
שָׂנֵא רָשָׁע אֶת הַצַּדִּיק,
זָמוֹם זָמַם לוֹ לְהַזִּיק;
הַשְׁמֵד עַמּוֹ זָמוֹם זָמַם,
וְגַם הַמֶּלֶךְ כֵּן חָתַם.
המלך:
הרי זה מלך טפש…
אסתר (שרה):
אָז עַם שָׁלֵם פָּרַץ בִּבְכִי,
וּבִדְמָעוֹת טָבַע, בִּנְהִי;
בִּנְהִי טָבַע וּבְקִינָה:
אַיֵּה הַמֶּלֶךְ שֶׁבַּמְדִינָה?…
המלך:
אך אסתר רבת החן! מה שאלתך ומה בקשתך? עד חצי המלכות – ותנָתן; עד חצי מלכות פרס – ותֵעָש.
אסתר: המלך! אי הים עליו דברתי – במדינותיך הוא!
העם עליו ספרתי – עמי הוא!
צדיק את שמו הזכרתי – פה הוא!
רשע עליו התמרמרתי – זה הוא.
המלך:
המן זה?
אסתר:
איש צר ואויב המן הרע הזה!
מרדכי:
זה המן הבעיר את הבעֵרָה, והוציא מידך את הגזרה, וזה ממוכן רעה זמם עלי, על אסתר ועל כל העם. המלך! עם מפוזר ומפורד אנחנו;
מאז גלינו יום אחד לא נחנו;
המנים עלינו,
ובספר מלכות אומרים השמידנו;
אך עמנו אלהי שמים,
אלהי ירושלים!
אנחנו לא נֵחַת ולא נערוץ!
המלך, את משפטך על אויבינו חֲרוץ!
המלך:
המן להשמיד אתכם בקש?
ואני נפשי אינה יודעת,
ובערמה הוציא הטבעת, –
אם כן, אני המלך הטפש?…
ממוכן (נבהל):
לא אני אותך, המלך, הֶחְתַמתי; לא אני אשמתי. המן הרשע, הוא אשר פשע.
המן:
המלך! מה אני מבין? ממוכן מחבר הדלטוריה והמלשין. אני רק גרזן בכפו. אַל נא, המלך, בשבט אפו.
המלך:
שניכם חַטָּאים, פושעי פשעים, מפיצי שנאה, הורסי המדינה! אני אתכם אכחיד, אני אתכם אשמיד. סקילה, שרפה, הרג, חנק, תליה, כלָיה, הוי! (יוצא אל המרפסת)
המן (נופל על מטת אסתר):
המלכה, בת ישראל, בת רחמנים בני רחמנים! חוסי נא, רחמי נא, הלא אני אב לעשרה בנים! המלכה, מלכת היופי! (מכה על לבו) אשמתי, בגדתי, גזלתי, דברתי דופי; העויתי והרשעתי, זדתי, חמסתי, טפלתי שקר, יעצתי רע!
התך (אל המלך):
אדוני המלך! המן, עמלק בן עֲמָלֵקָה, את רגלי המלכה יְנַשֵּׁקָה.
המלך (בא):
רוצח, בן בליעל, נבל בן נְבָלָה, מנֻוָּל בן מְנֻוָּלָה, פרעוש בן פרעוש, הגם את המלכה אתי בבית תכבוש?
המן:
אהה, המלך, חלילה! אני לפני המלכה בתפלה: אשמתי, בגדתי, גזלתי, דברתי דופי…
חרבונה (בא):
הנה גם העץ אשר אמר את מרדכי עליו לתלות על אשר הציל את המלך ממוֹת.
המלך:
המן? הוא אמר לתלות? כן יֵעָשה לו. לתלות אותו כגמולו. (מוציאים את המן לתליה)
(באים זרש, פרש וויזתא)
זרש (מיללת):
אהה, המן, המני! בעלי אשר אהבַני! המן, המפרנס, הזן! העניו, בר הלבב; המן־המני! העמוד הימָני! הפטיש החזק, אשר מראהו כבזק! אהה, עיני מבכי תִמַק, פי דם יִירַק. מררתי תִשָּׁפֵך, כֻלי אֵהֵָפֵך. ארץ תנוט ובעלי מות ימות; הֲמָנָה, הֲמָנָה, תשאר אלמנה. ילדים בכו, בכו – אוי, אוי, אוי! ספדו, ספדו – אוי, אוי, אוי! המלך, לרגליך אתנפל. מדת רחמיך עלי גלגֵל, גלגל, גלגל, גלגל… (לאסתר) אַת, אסתר, המלכה היפהפיה, היהודיה, הרחמניה, הנעלה, תפארת המעלה! הוי, מעי, מעי הומים! הלא בני ישארו יתומים!.. רחמי נא, רחמי נא, מלכת המדינה! בכו, ילדים! בכו בכֹה להולך אל המשתה ולא ישוב עוד…
אסתר:
בור כרה ובו נפל. יפעלו לו כאשר פעל.
המלך:
להוציאם!
מרדכי:
איפה אבד ממוכן? העיקר! השושבין! המלשין! איפה הוא?
התך (תופסו במקום סתר):
כמדומה, שזנבו הוא (מוציאו).
ממוכן:
הוי, די לי. שבעתי מרורים. אל באפכם תשפטוני. הבינוני! אני אינני שונא כלל ליהודים. יש לי בין היהודים הרבה מכירים, אנשים חשובים, עשירים. אני אוכל את לחמם, ואינני פוסל את כספם. גם את מרדכי אני אוהב אהבה כמות.
מרדכי:
שמרני אל מאוהבי!
המלך:
שמטוהו! המיתוהו (מוציאים אותו. המלך נוטל אותות כבוד ושמם על מרדכי) מרדכי! אתה היית לי ידיד, הנה לך רביד!
מרדכי:
מילא.
המלך:
אני משלם לך חוב שאני חָב: הנה לך עטרת זהב.
מרדכי:
מילא.
המלך:
אתה למדינה איש נחוץ – הנה לך תכריך בוץ!
מרדכי:
מילא.
המלך:
אחת דברתי ולא אֶשְנֶה. עלה על הכסא והיה לי למשנה.
מרדכי (עולה על הכסא):
תודה לך, המלך, על אשר חיינו הצלת. יפה דרשת ויפה פעלתָ.
אסתר:
ועתה, המלך, אם טוב עליך, ואם מצאתי חן בעיניך, צוה להשיב את ספרי המן וממוכן שונאינו אשר כתבו לאבדנו.
המלך:
מלכתי, פתשגן כתב המלך אין להשיב, לפי דת פרס ומדי, אבל פתשגן כתב חדש יכתב בפקודת מרדכי.
אסתר:
יכָתֵב, שבכל מדינות מדי ופרס לא יהיה יהודי למרמס, שלא יקומו עוד המן וממוכן, שכל יהודי יהיה מוגָן.
המלך:
לא יהיה עוד כל המן וכל זכר להמן – נשבעתי לך, אסתר, נשבעתי, וכן יכתב ויחתם בטבעתי.
מרדכי:
חרבונה, הגי! איפה אתם? עושו, חושו! פתשגן חדש יחתם! ונשלוח ספרים ביד הרצים הרבים, רוכבי הרכש, הגמלים, השנהבים – – שבכל עיר ועיר ומדינה ומדינה יסדרו היהודים – –
אסתר:
הֲ–גָ–נָה!
מרדכי:
הגנה! ויעמדו על נפשם ועל כל אשר להם וישיבו יד פורע מעליהם!
אסתר:
ולקיֵם בכל ארץ, עיר, כפר ומדינה, את חג הפורים בשמחה, במחול וברנה. להיות עושים אותו בכל שנה ושנה, זכר להגנה, ואיש לרעהו ישלח מנה, כי המן וחבריו בקשו לאבדנו והם נפלו לפנינו, כן יאבדו כל אויבינו בכל דורותינו.
קהל גדול (בא מכל עברים; מרדכי מנצח עליהם בשיר):
שׁושַנַּת יַעֲקֹב צָהֵלָה וְשָׂמֵחָה.
לֹא תַּם כֹּחָהּ לֹא נָס לֵחָהּ.
נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא מָש!
כֹּחַ יִשְׂרָאֵל לֹא תָּש!
שִׂמְחוּ, יְהוּדִים!
בְּכָל דּוֹר וּבְכָל זְמָן,
מִתְנַשֵּׂא עָלֵינוּ הָמָן, –
לְאַבְּדֵנוּ אָץ רָץ, –
וְיֵשַע לָנוּ צָץ!
שִׂמְחוּ, יְהוּדִים!
בְּכָל דּוֹר יֵש מָרְדְּכָי.
וְעַם יִשְׂרָאֵל חָי!
עַל אַף הַכּל!
עַל אַף כָּל מְזִמּוֹת שְאוֹל!
שִׂמְחוּ יְהוּדִים!
חָיֹה יִחְיֶה יִשְׂרָאֵל.
מִכָּל צַר לֹא יִבָּהֵל;
מִכָּל גּוֹלָה יִגָּאֵל,
וְיִבְנֶה אֶת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!
שִׂמְחוּ, יְהוּדִים!
המסך
-
עיין תמונה זו בחוברתי: “וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְוֵרוֹש”, תרפ"ט. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.