¹

אדוני בן אדוני, מני אדם הקדמוני, תכלית כל אחרון ואמנם לא לי לבד כי אם לכל נדיב ונכבד ולכל אנשי פתרון עת מליצות מבאר, ומושב נגידים מפאר, כמו ענקים לגרון גם בקרב אזרחים כאשר בתוך חוחים, חבצלת השרון סמדר לעולם פִתֲּח הנראה כציץ המפותח, אשר על מצח אהרן נדיב ואזרח, העת אשר זרח, פנות עולם פצחו רֹן ליושבי ארץ ושוכני אי, הוקם למו ראי, ויהי לזכרון גם היה היה, לכל שארית השביה, חומה ובצרון איזהו עקר, אשר לא יערכהו כל יקר! נדיב שכל בכשרון בשבחו אני אחל, וטובו לא איחל, כי אפס שברון וזאת יורה עלי, כי לא שקר מלי, ואין בם עורון רב במועט אפרוש, ולי נאה לדרוש, מלין בלי עצרון מכל צדדים, כלו מחמדים, מֻשְׁלָם בלי חסרון יטה חן לניבים, שוכן כרובים, אשר על הארון וחסד ימצאו נא, בזאת העונה, להשבית נדיב מחרון.

אפקיד חמסי ביד אל, ואליו עיני תבכינה במו פי אתחנן לדורש העשוקים. בעוד נשמתי בי על ריב אשוע ואם סלף תדברנה שפתי, הַוָתי הצקתני, ואם יהגה חכי נלוז, בלבי רובצת שלהבת, על כן לא טוב לרוזנים לבחון אמרי מרי נפש כי קטב תוגתם ישכרם לרגעים, הלא עליהם לירוא מגזרת נסיון, משה איש האלהים אשר לא קם כמוהו בנביאי הצדק, הוא בקצר נפשו ובמרירות לבו פצו שפתיו אשר לא כדת… ואף בי הכלב המת אשר כמוני להבדיל בין הקדש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור.

שמע נא דברי אדוני הנגיד הגדול, מחמר קרצת כמוני ועושני עושך, ואפר יסודתנו וצל ימינו עלי ארץ, וכבירים אשר ישוגבו, ודלים אשר ידאבו, יחד על עפר ישכבו. אני הגבר הנדאב בלא עת יומי ערב ועוד לא יומי מלאו ימי, מה ארכו רגעי לילי אשר לא נקבע בם שחר, גם יְרֵחִי הועבּ בעבי מאפל, וכוכבי נשפי אספו נגהם. על אלה לפועלי אתן צדק. אני הגבר הנדוה אשר בלי בסר קהו שני, לי ערכו טעמי מות ולרגלי כרו שחת, אספו רגלי בכבלי חרון והשיקו קרבי במוקדי עולם, ומוגגי ביום אדי אמרו האח. ואם שדי הרחיק ישע, אין נקי מפשע, ואם בעת צרה שמה ה', הלא יום וליל ממונים אנשי חיל, כעורבי משאות ואם זמן יאריכו משפט יעריכו ונגלה צדק עולמים. לא ימשכו ימי אנוש עד בוא עת לענוש ויצדק פעל אלהים. ולוּ־לא יקבר עד ראות איך יפול דבר. ומה מפעל הגלגל, ואם אין מחוה, מה הוא ומה ההֹוָה, דַיָן בשחק נצב סלה.

על כל כלמותי, אלה תנחומותי, מה אעיד ומה אדמה, ללבי איש יהמה וישתיק משאגותיו? חשבתי כל פרץ מני שום אדם עלי ארץ וכמוני בכל כואבים לא מצאתי, לאין כל חדש נוצרתי מכחיש, כי כמוני לא היה גם לא גז חיש. הלא עיני רואות, כי להיות לאות, באתי לעולם, לכן מתוך ומחמס, לבבי ימס, וכים יהמה. ואם אחי תנינים ורעי יענים, לא השיגו בניהם כי מתמרורם אגדיל תמרורים. ומבכי יעזר אמרר בבכי… ובעת תלמי ציה בדמעתי ירויון על חמס לְשַדָי יבכיון, הן מדי בת עיני דמוע תדמע הלֹא שהדי במרומים שמוע ישמע, אני איש דוה לב, היגע תמיד על חמסי ולא אשוב, עד יכלה שארי וישוב לעפרו אשא מוסר כלמתי אסבול מדוחי ואני ידעתי גואלי חי הוא יריב את ריבי ויעשה משפטי. ואם דיני עתה יתמהמה אקוה ליום תוכחה, ליום קומי לעד יום אשר נעמדה יחד, יום אשר בעל משפטי יגש אלי, יום אשר לא ינוֹס נס ולא יועיל כל הון, יום אשר ישוו בו שוע ודל… יום אשר לא יתכנו בו תנואות ולא יריבו כבירים בכח הזרוע.

האנכי אהמה? ואם עיני לך תבכינה? ואם נפשי לך תשתפך ורוחי לך יכנע? לא על חמסי אני בוכה ועל משפטי עיני דמע דולפת, ועל סלף דיני תתעלפנה עצמי, גם לבבי ימס ויחר כבדי, מעי יחילון, וכליותי תכלינה, ועפעפי יזלו מים. ובבותי לילה ויומם לא תתפוגינה עד אשר ענני שחק לא השיגוני בנטפיהם ולא נצחוני ברעף רביביהם, כי עיני תטופנה כגתות ורסיסי מרום מְחֻלקים לעתות, עת טֹהַר ועת בֹּהַר, עת בקר ועת עבות, אפס לא כן אנכי, כי אם בכי לקראת בכי, ותהיינה עיני כנחלים אשר לא יבגודו וּכְעֵיָנים אשר לא יכזבו מימיהם. ואם אמרתי תת לי דמי ולעיני הפוגות, עצבוני חמסי יעירו דמעותי. ואם באמת תבכינה ובתמים תטפנה, הלא יוצר עין ישקיף וירא, הלא דלה ידלם ויופיע לעשות משפט מדמי, זאת נודע מני עד כי כל מְשַׁוֵעַ נעתר, וכל שופך שיח ישמע, מי הוא גזול נעזב? ואיפה דמעות עשוקים נכחדו זאת תקותי בעניי ואלה תנחומותי. –

אני אערוך משפט, וידעתי כי אני אצדק, כה חקות לי בתשובת אגרתי אשר שלחת אלי לאמר: אם העוית כבר הביאותיך למוסר ואם לא העוית כבר הביאותיך לחיי העולם הבא. הזאת חשבת למשפט להוכיח מלין תחשוב, הלא אלהים יחקר זאת… וכי תחסום את פי ברוח קדים ותאלים את לשוני בהבלי מהתלות? הלא מעפרך עפרי, ואלהיך אלהי, חופש כל תעלומות וחופש כל חדרי בטן.

ועתה שמע נא בן אדם, הלא איש אתה, ומי כמוך בישראל הלא לך לדעת המשפט, יש על המשכיל, מארח המוסר, ומדרך האמונה, בשמעו נכוחה, שיודה עליה הן לו, הן עליו. זאת תפארת נדיבים והיא תהלתם. וכי תאמר אם העוית, ואם לא העוית. הנכון לשפוט על אִם? הייטב בעיני ה‘? ואם אחרי לבך נטית ובשקול דעתך דנתני, לא נכון לעשות כן, האף בסוד ה’ עמדת אם תחת אלהים אתה, הבאת עד תעלומות אדם וסתר מצפוניו תראה? הנגלו לך סודי לבבות, וחקרי כליות תחפש? התדרוש את קרב איש ויצר מחשבות תראה? איזה הוא ומי זה הוא? הלא הוא אחד אשר יאותו לו כל אלה, אשר בכל מקום ישנו ולא יפלא ממנו דבר…

שמע נא בן אדם כי עוד יש לעבדך מלים, דע אתה אדוני כי אלהים היית במשפטי, משפט אלהים שפטתני, ודין עליון דנתני, אשר הוא העד הוא הדיין ולו הנסתרות והוא יודע תעלומות לב, ולא כן צוה לנוחלי משפט לעשות פלילה. ואני ידעתי כי לא ה' הסיתך בי, כי אם בני באדם, ירא ה' עליהם וישפוט כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה'. שימה נא דברך אם שגיתי יסרתני ואם לא שגיתי החייתני, ואם החייתני הדן דיני מה יהי עליו, ואם עשקני מה תהא סתירתו, ואיך ישא פנים לאין פנים נושא?…

חלילה להצדיק כל דוברי פה, כי יש עמי תשובות, מלים שנונים מחצים, פתוחים מחרבות, מחסימי פה מאלימי לשון ואם עתה יש לה דממה, אחרי יום תשמע שאונה. כי הנה ימים באים אם אלהים יַלְוֵנִי ולא יאסוף רוחי, קנים ימעטו, וימים יחסרו, וקלפים יצערו, בחוקקי משנאי כרוע מפעלם, וכסא אדוני המלך נקי.

על חמס עושקי אשיח אל ארץ, ארץ אל תכסה דמי, גם להררי עד דלפה עיני, חמסי ושארו שמעו הרים, גם לגבעות בשיחי אהימה, אנא גבעות שמען קולי, חמסי עליכם אם תכחידוהו הלא לנגדכם סבבוני בכחש, ולא לאמונה עשקוני מריבי, אבדון ומות שמרו יום חמסי ואל יהיה סתר למרי שיחי… מארבע הרוחות באי הרוח אשר ממנה רוחי נֻפָחָה, התאבלי הימיני האניני השמילי… שאי כפיך אולי תוכלי הועיל, וגם שפכי שיח אולי תערוצי, כי גואלי חי ולא שכח חנות ולהסתיר פנים לא גמר אמר… גם קולי אלי מים על יבשת לֵחותי… גם אתם צעקו בקול שאון ואל תדום המית צוחתכם… ולצבא מרום חנותי במו פי, ולגבורי כח אֵלֵי פֶלאִי אשר משכנותם גבהי מרומים השליט על כלם, וגם לשוכני עפר עיני דומעות, העתידים לעמוד בדין לפני יוצר כל, העשוקים אשר כמוני, דמעות אנחותי יטו לדמעותם, ועל חמסי עמי אֶל אֵל ישועו אולי ממני או מהם יקשיב אזן.

עוד אני מדבר ואערוך מלים ולא להוכיח, ואזכור קדמוניות לא להועיל, אך עתה הציקתני רוחי, עורה אדוני והתבונן והטה אזן לשועת מתחנן ולב עגום תרנין אם פניך לא תַעֲנִין, מאומה לא אבקש בלתי קשב, ואם אל כמוני יפנה כמוך איננו תמהון, ואם תט אלי סכות חין ערכי כבודך לא יחל, ואין למילתך גרעון, אעיר זכרוני קדם אשר צדקי בם, ואם תבחר אמונה תודה לי עליהם. תחלת אורותי היה לך לכבדני, עָמדי לפניך אדוני אביך, יוצרו ירגיע רוחו הנדיבה, ואשרתהו ואצק מים על ידיו, אהבני וימשכני בחבלי ידידות, וכל ימי אשר פרש עלי צלו, שמש לא יך עלי, הלא לפי כח מזער בינתי ספרתי מהלליו והנם כתובים על ארון העדות בבית זבול אשר בנה לשם אלהיו והמכתב מכתב ידי הוא, וכמוהו כהנה וכהנה…

ואחרי זאת זכר נא אדוני כי הביאותני ממרחק מנוה מרגוע, משכתני ממרעה טוב, ועוררתני מרבצי, אצתי חשתי ואבוא לא אחרו רגלי חרבוני קיץ ולא מהמהו פעמי סופות סער, ולא בוששו צעדי חגורי שלח ולא אחזו חרב; ואולם פחדך לא הסיעני ומתן ידך לא משכני וגמולת ידך לא הגיעיתני ונדבותיך לא העירוני, בלתי אַחְוָךְ עוררתני ועקב ידידות הודך מהרו רגלי.

ויהי כאשר באתי צויתני על מלאכת למודים עבודת לשון הקדש וָאמַר שמעתי אדוני, ואעיר לבבי מִקִנוֹ ואחזקהו ואשית כליותי אנשי עצתי ויהיו לי כמשיבי טעם, ואגיד עמי עפעפי ותמאן נפשי תת שינה לעיני עד אשר נכונו עניני אדוני וישלם חשק מאוייו. וחי ה' וחי נפשך אם לא הקימותי מצותך מדאגה ומרעבון ומתוך ערום וחסר כל. ועין ימיני כהה תכהה אם השיגה ידי די מחסורי ואם לא הֻתַּכְתִּי במצרף כור רעבון! ואלוה הקשיח את לבו אדוני והרחיק ממני חנינה מחמול עלי, ואמץ את לבבו מדעת את עמלי לאמר זה הטוֹרֵחַ אשר הטרחתיו במלאכתי אשר הביאותיו מארץ מרחקים והשיבותיהו מסחורתו ואין מאומה בידו בלתי אלי עיניו, מאין מחיתו, ומכלת לביתו, מי ירעם ומי יכסם? ויהי כאשר צפד עורי על עצמי, היה מאת ה' תחנה כמעט רגע ועונה ומִנָה אל קצת מאכלי ושתיתי במדה במשקל ובמשורה מדי חדש בחדשו… ובכל זאת לא סרתי מני דרך ואמר: אקוה רצונו קניתי חרונו, ותהי משכרתי שממות עולם, וחלף עבודתי כוס תרעלה העלתה לי להיות לדראון עולם והיתה תוחלתי נכזבה, ויכל שברי באפס תקוה, העבדתני חנם עבודת עבד ותהי יגיעתי לריק וזיעתי להבל, ולולי פניך לא קראוני אלה. הכזה יהיו תשלומי איש שכל? ואם אלה גמוליו, מדוע זרעתי חטים וקוצים קצרתי, וארץ אשר מאד נעמה העלתה לי באשה, ואלו חרשתי תלמי מלחה, וזרעתי בארץ לא זרועה החרשתי כי אין פרי למְלֵחָה. ואיה איפוא פיך אשר נשבעת בה' אלהיך, למלאת מחסורי, ולשלם גמולי, מחסורי נתון לך וגמולי לאחר תֵּן והעבד לעשות בו כטוב בעיניך, אדוני יודע כי מעת יום חמסי עד הנה לולי רחמי אדוני אביך (אחיך?) יהי אלהיו בעזרו אשר חסיתי בצלו ויפרוש עלי כנפיו וירחמני ויכבדני וישימני באוכלי שולחנו, ולולי חסדיו אבדתי בעניי, ישלם ה' פעלו ותהי משכורתו שלמה מאת ה' אלהי ישראל.

ועתה אדוני אנה אוליך את דלותי, ואל מי מקדושים אפנה ועל מי אנוסה לעזרה, ואל מי אשא עין, ואיך אחיה? הבה לי עצה, איך תגדר הפרצה, אחרי כלה ונחרצה, זכור אדוני כי בכל כחי עבדתיך ובכל נפשי הללתיך ובכל פאה זרעתי מהלליך. אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, אמנם מהיר צדק ונשיא אלהים אתה ואמונתך אמצתני ועל אמתך נשענתי ולולא חסדיך לא דברתי עד כה. ידעתי כי נכונה תחפוץ ומישרים תרצה, אבל מרוב שיחי וכעסי דברתי עד הנה, ואדוני יודע כי לא נכון להוכיח מרי נפש ולא לגעור בדוי־לבב ולא לדחוף טְחוּנֵי פנים, כי במצוק ידברו ובמרירות יביעו כי בחרו מות מחיים.

ועתה השבעתיך באמונת הצדק אשר היא נתיבך הסלולה המיושרת ובתפארת האמונה אשר היא אזור חלציך שתפנה אל טענתי בקו אמונה, ובמשקלת צדק, ואל בינתך אל תשען, ואם אמת היא תודה לי עליה, ואם ימצא בה תרמית תורה לי עליה בלאט.

ויוָדע אדוני כי איוב עת הובא בפלילי נסיון והוכח ברוע מדוה ובנגעי בני אדם הלא כגעת בו יד אלוה הכביר מלים וכאשר חזקה מחלתו החזיק ויוכח עם אלוה כבן אדם לרעהו… ולעת נוע לבבו נטיו רגליו… אבל אל כביר בארח טובו את לזות שפתיו לא חשב לחטאת, על כי בנפש מרה שפיו מללו ובתוגת לב דבר עתק, ריבות שפתיו לא שם תִּפְלָה כי הוא ידע נגע לבבו, למען יכירו כּל יורדי עפר כי שופט כל הארץ כה משפטו עם עפר ואפר, ויהי אחרי זאת שב ה' את שבותו ומראשיתו היטיב אחריתו, ילמד אדוני מדרך אלהיו, ודיו לעבד שיהא כרבו, הלא על ילוד אשה ללמוד מדרכיו, ובדרכיו ינהג עם נמוכיו. ואלהי ישראל הנותן תשועה למלכים יעטה אדוני מעטה תהלה וילבישהו בגדדי ישע… האל הנאמן המנהג בעזו תימן ישים מושבו מִשְׁמָן עד תכלית כל זמן. למען ה' אשר נאמן קדוש ישראל ויבחרך שלום לרום כמים אל דרום, וכחול ימים וצבא מרום. אמן נצח סלה.