הפואֶמה Deutschland, ein Winermärchen (“ארץ אשכנז,הגדה של סתיו”) היא כתיאור התרשמוּת של היינריך היינה מנסיעה בגרמניה. והוא עצמו הגדיר אותה, כדבריו במכתבו למו"ל שלו, כאֶפוס־מסעות. שיש בו נעימה של הוּמוֹר רב, ודרך־כתיבתו הוא כסוּג חדש וניתן בו מרוּח־הפוליטיקה, שהיא מעוּלה על אותה הרוח המצוּיה בחרוזות פוליטיים. חלי־עינים עיכב בידו לסיים את השיר וכשסימוֹ נראה בעיני עצמו כיצירה המבטאה בחוצפה את התסיסה של גרמניה בימים ההם, ראשית שנות־הארבעים. ודאי לו, שהפּוֹאֶמה עשויה ועתידה להעלות התרגשות וזעם במידה יתירה משהעלו הקונטרסים השוים לכל נפש, אך יודע הוא שלא יקופח בשירה הזו הערך הקיים ועומד על פיוט קלאסי.

מערכי־הנפש של המשורר בראשית שנות־הארבעים עיקרם מרירוּת רבה. שרשיהם לא בלבד בקשי־הגורל של גולה ולא בלבד באיבת גולים אחרים שאפפתו אלא בעצם הלך־הרוח שבחוּגי־הספרות עם עלייתו של פרידריך וילהלם הרביעי. הדרך שהפליגה אליה השירה הגרמנית, דרך השירה הפּוליטית המכוונת מילאה אותו חרדה רבה. לא בלבד ענינה של שירה זו, בין אם עשתה עצמה מרכבה לשכינת הליבּרליות וּבין אם עשתה עצמה כרוֹז ותוקע לשירי־חופש, לא ערבה למשורר הנוטה לנתיבות הקומוּניזם הפרודוניסטי,אלא עצם השיעבוד של השירה למגמה נראתה לו כסכנה עצוּמה. הוא לעג: “בנות השיר ניתנה להם הוראה חמוּרה שלא לשורר בטלות וקלות־דעת, אלא לעשות בשירות־המולדת”. לזכותה של השירה נלחם בפואֶמה שלו “אטטה טרולל”, שבּה נכרכה סאטירה על השירה הפוליטית המגמתית ועל דרך הביקורת־הגרמנית. פואֶמה זו, שהיא מיצירותיו הנעלות, זכתה ללעג הרבה מפּי משיבי־הטעם. שהעמידו אותה כחטיבה של ריאַקציה פּוליטית. לשוא יגע היינה להוכיח, כי לא בא להלעיג לאידיאות, “יקר־הכיבוּשים של האנושיות, שהרבתה כה כאשר הרביתי גם אני להילחם ולהתיסר עליהן”, אלא עיקר־לעגו לרתימת־השירה למרכבת מגמות, לשיעבודה, לעקירת עצמה, לשמיטת עיקרה. קל להבין כי גרמניה לפי האוירה הפוליטית והספרוּתית שלה לא נראתה בעיני המשורר מאירת־פנים ואף שלבּוֹ נמשך לראות בה, באה דעתו ופסקה, כדרך שכתב לאחיו, כי לעולם לא ילך לגרמניה. אך לא יצאה מחצית שנה ולבו גבר על דעתו. גברו בו הכּיסוּפים לאֵם, נוֹף־נעוּרים וב־28 לאוקטובר 1843 הגיע להמבורג. הנסיעות האלו הגבּירו את מרירוּתו ואת שנאתו להלך־הרוּח השליט ושליטיו והרי תעוּדת המרירוּת, השנאה והלעג – הפּוֹאֶמה שלפנינו. הערכת הפּואֶמה קטיגוריה גדולה וסניגוריה גדולה משמשות בה בערבוביה, מכאן נראתה כפסגת פּטריוטיוּת אמיתית שדרכה בגילוּי מוּמים ללא חומלה ומכאן נראתה כפסגת ציניזם וזרוּת (ופה ניתן כיסוד מבאר – מוצאו מישראל) ועודה שנוּיה במחלוקת עד עצם היום הזה.

בהקדמה לפואֶמה, שנכתבה בינואר 1844 מעיר המשורר, כי הכתיבה בחלל־האויר של פאריס גרמה לו, שהשיב ביצירתו רוח יתירה של חירוּת ועל־כן אנוּס היה לטרד ולטשטש את כל שאינו יפה לאקלימה של גרמניה. יודע הוא, עד מה תתרעש אחוּזת־המרעים, משרתי־הריאקציה, שתתעורר להעמידו כבז למולדת ולצבעי־דגלה, כידיד־הצרפתים וכדומה, אך אין הוא מוּכן לכבּד א הדגל אלא אם יתנוסס ברמת המחשבה הגרמנית,כנס אנושיות חפשית – ועל הדגל הזה ישפּוך דם־לבבו. כי הוא אוהב את המולדת כמותם ובשל האהבה הזו ישב שלוש־עשרה שנה בגולה ובשלה ישוב לגולה. הוא ידיד־הצרפתים. כדרך שהוא ידיד כל האדם הנבון והטוב. הוא לא יתן להם את הריין, כי הוא בן חפשי לריין החפשי, אך לא יוּכל לשלב את ארצות אֶלזאס ולותר למדינות גרמניה, כי יושבי הארצות האלו דבוּקים בצרפת ובזכוּיות, שהעניקה להם הפכת־המדינה שבה. “אם נציל את האלהים, היושב עלי אדמות, משפלוּתו, אם נהיה גואלי אלהים, אם נשיב לעם העני ועשוק־העושר, ולגאוניוּ אשר היתה ללעג. את כבודם הראשון – – לא בלבד אֶלזאס ולותר, כי אם צרפת כולה תהיה לנו למנה, כל אירופּה, כל העולם – כל העולם יהיה גרמני! על השליחוּת הזו ועל השלטון האוּניברסלי הזה של גרמניה הנני מרבּה לחלום, בשוטטי בצאלי־אלונים. זוהי הפּטריוטיוּת שלי”.

והערת־סיוּם: הפּואֶמה המצוּינת הזו של משורר גדול ממוצא עמנו שדבק באהבה בארץ אשכנז והמתארת, דרך ביקורת שנוּנה, נרגשת ורבת־כאֵב, רקע אפל וּמבעית, עלוּלה להחרידנו ביותר מתוך שגם אנו בימינו, ימי־החשכה בגרמניה, כאילו רואים לפנינו את המשכוֹּ.

בבוא המשורר, הוגה מחשבת־הכינוס, לפרושׁ לפנינו את מגילת־תכניתו על חובת־הכינוס הזה, דרכו ומלאכתו, אמר כבמוּבלע דרך משל גדול כדברים אלה: “זכרו את היינה, בשום פנים לא הייתי פודה את פסל מצבתו המפורסמת של היינה, אלא מניח הייתי לה, שתהא מושלכת ממקום למקום מעתה ועד עולם. הלא זהו שירו היותר חריף של היינה, שחוקו המר והנמהר ביותר, שירו שלאחר המות, תהא נא מצבה מטולטלת זו סמל מוחשי לנשמת בן ישראל וגדודיה הרבים, נשמה זו שאין לה עיכול בשום קיבה זרה, אין לה קבורה בשם תכריכים שאוּלים, ומשהו שלה אינו בטל בשום אלף. אבל תחת זה אין לך, כמדומה, מצות “פדיון שבויים” גדולה מזה, שיש בתרגום עברי לשירי היינה, יהודי זה שהיסורים מירקו את עווֹנו ומותו הטיל שלום בינו ובין אלהי־ישראל” (ח.נ.ביאליק, מאמר “על הספר”, כל כתביו, כרך ב‘, עמ’ רמ"א). ואכן, רבו בספרותנו שביקשו ואף עמלו לפדות את השבוי הגדול הזה משביוֹ ואם כי לא בלבד קטנים ובינונים אלא גם גדולים ניסו ויגעו בזה – פדותו השלמה ופדיונו המלא ממנו והלאה. מתרגמי־היינה– אוכלוסיה גדולה הם, מהם שתרגומיהם פזורים ברוב מאַספים וקבצים, מהם שכינוסם בספרים ובמחברות, ועם זאת, הגזירה כמעט שוה: ההעתקות והחיקוים של ספיחי הכתיבה המשכילית רחקו ביותר מן המקור וכוחו,אך גם התרגומים של בני־דורותים, דורות של התגמשות־לשוננו ודקות־שימושה בדרכי־שירה לא קרבו אליו ביותר. עוד נשאר רוַח רב והחסר בנינו עומד. ויש בזה מן החידה, שאם נתלה הקולר בלשון שלנו ונאמר כוח־ביטויה וסלסולה חסר, הרי ידעו אותה, ממיטב־יצירות בשירתנו. מבטאה רוב דרכים ורוב גיווּנם, ואם נתלה את הקולר בבעלי־הלשון שלנו, הרי ראינום מנסים כוחם ומצליחים להפליא לצור ולסתת בה ממיטב־היצירות של שירת־העמים. אך התמיהה על החידה אינה פוטרתנו מחובת־ההודיה, כי תרגום היינה ללשוננו, פדיונו משביוֹ, עודו תעודה, עודו תפקיד.

מן המעטים שיצאו, בהרגשה רבה של אחריות־הענין והמלאכה, לכבוש את היינה ללשוננו היה גם הסופר המעוּלה ש. בן־ציון, שהכניס בכלל פעולתו הפוֹרה גם מעשה־תרגום, ביחוד מאוצר השירה הקלאסית בספרות הגרמנית. כנודע תירגם את “הרמן ודורותיאה” לגיתה, את “וילהלם טל” לשילר ופרקים משירת הינה, מהם שניתנו במחברת “צלילים”, מהם שפורסמו בעתונים (“יאטה טרולל” ועוד). פרקים אלה, תרגומם נעשה ברוב כונה ושקידה וכשרון ועם זאת יתעלם משורת־האמת מי שיבקש לומר, כי כיבוש שנכבש כאן היינה הוא כיבוש מלא וממצה, שאינו מניח לאחריו תביעות בלא סיפוק. לא, אף בזה לא נפתרה עד תומה החידה, חידת־התרגום של הליריקה המיוחדה הזו, שמתערבים בה בצפיפות מופלאה יסודות שונים ורחוקים, שמתחלפים בה קטבים ומתאחדים כבתי־נגינה קטנים וממוּזגים. אפשר, לא נמצא עוד ללשוננו וכלי־שימושה המפתח הנאות, כור־הצירוף הנאות, כשם שלא נמצאים רבים ללשונות אחרות. כשם שאמרו, שיש יותר מכוחו של היינה בכמה וכמה שירים פולניים של אדם אסניק מברוב התרגומים הפולניים של שירי היינה, אפשר לומר, כי יש יותר מכוחו של היינה בכמה וכמה שירים עבריים של י. ל. פרץ, דויד פרישמן או אחרים, מבהרבה תרגומים עבריים של שירי היינה.

והנה הקורא בתרגום הפואֶמה שלפנינו “בארץ אשכנז”, של היינה, אף אם יבדקו בדיקה מעוּלה ימצא. כי הוא ניפלה ביותר לטובה ורמת־הצלחתו מעולה ביותר. תרגום זה רוח יוצרה ועצמותו שורות עליו, עצם־מלאכתו במעלת־התיקון ובפרקים שהיוצר מתרומם ביותר מתרומם גם מתרגמו למלאכת־מחשבת גדולה (קרא, למשל, את הפרקים י“ד וט”ו) ודאי לא מקרה הוא, שההצלחה האירה ביותר בפואֶמה, שעל הרוב אינה מצוינת בעירובי־נעימה של משחק־הניגודים ומתכונתה מוֹנוֹליטית יותר – יסוד הסאטירה המבריח אותה הוא היסוד השליט ויסוד משנה או יסוד־שכנגד הנשלב במעט בשתי־הנעימה העיקרית ושגילויו סמוך לעילומו אינו אלא כלווית־ארעי רפויה בלבד. אפשר שאחידוּת זו, הנוטלת מחומרת־התפקיד, הקלה על העשיה.

אך הסובר, שמעשה־התרגום הזה הוא מן המלאכות הקלות, טעות גדולה היא בידו. ראוי התרגום הזה לניתוח מדוקדק, שתורה הוא ולימוד היא צריכה. בלא השהייה על הפרטים ובלא ההקבלה המפורטה של מקרא ותרגום אין להעריך נכונה לא את שיעור־הקושי ולא את שיעור־ההישג. המתרגם ביקש ליתן את השירה כדיוקה, לשמור על תכנה וענינה ועל צורתה, משקלה, קצבה וחריזתה – וכאן ראשית קושי: התוכן הניתן בשיעור שורה השקולה שבמקור הוא בית־קיבול נרחב מדי לאותו התוכן עצמו בתרגום. שכידוע הרבה קיצורה של לשוננו עושה. הקושי הזה מתגבר ביותר כשהמתרגם, היודע עד מה בנה היינה את בתי־שירתו, שכל שורה היא כחטיבה לעצמה, אינו יכול אלא לפרקים רחוקים ומעטים לחלק ולהפריד תכנה של השורה הבודדה ולשלב חלקיה בשורות הסמוכות שבבית. נמצא שהמתרגם לא יימלט מן ההכרח של תוספת מלים וכל שיבדוק בתרגום שלפנינו ימצא מנין מרובה של יתירים אלו, שבלעדיהם לא היה נשמר לא אורך השורה ולא משקלה. אך זו חכמתו וטוב־טעמו של המתרגם שלנו. שהוא משכיל להביא יתירים מוּכרחים אלו. בלי לגרום לתוספת, שהיתה משנה ממטבע־הענין שבמקור, המלה היתירה או המלים היתירות כטפלה הן הנבלעת ונבללת בעיקר. כבר בשורה ראשונה נקרא במקור: im traurigem Monat November ובתרגום: בחודש נובמבר האבל וסר, לאמור, הרוַח החסר שבשורה נמלא דרך שימוש כבעין שמות נרדפים. ואחים הרבה לדרך זה בתרגוּם. הרי כמה דוגמאות כשהמלה היתירה, שאינה במקור והיא בתרגום, נגלית להשוואה: על תקוות ושמחות נכזבות; אך לקוי זה קולה וצרוד כמעט; החרם העלמתי צפנתיו בראש; כל ציפור, כל עוף; פימה ובשׂרים: ושאל בכבד ומעיים; בקן זה של שעמוּם ותנוּמה. אך יש גם דרכים אחרים, כגון שהמתרגם מוסיף מלה שאינה במקור, אך משום זיקתה לענין או משום קָטנה אינה מורגשת כתוספת וכן: אך דיבור גרמני בה נשמע לי חי; [כנפים] תצמחנה גם לנו על שכם; ואנחנו מהלכים עוד הלוך ברחוב; כבר פקעו תרמילם על ענף, תיאבון של זאב; כלב בשוּק; ככלבי החוּץ בעונתם; וראה דרך הוספה כפולה: לראש הרומנטי הנושן הגא; לכתר העתיד הכביר – – הנעלם הגדול האביר; את כל ציפרניך אקצץ באף אף את נוצתך מזעם; הוא מכה ומרתת בלי רחם וחמול, ודרך נאותה יותר לקיים את ההכרח הזה הוא בתוספת מלה הנראית כמזווגת על־פי רוח לשוננו זכרי־ביטוייה ודרכה ממליצה וכן: שבסתר די יין הם סובאים כלוט; ועוד כבד ונקשה כגולם עם זה; ובטן עצלים לא תבלע כשאול; הארץ די לחם מצמיחה לכל, גלוּסקאות לכל בני־אדם; ספרים אסורים חיצונים; וכדומה. ועתים ששלוש שורות של התרגום מבטאות את כל ארבע השורות של הבית במקור והמתרגם מוסיף שורות שלמות וכן: הוי, קראו יום חג והילולה; והוא הרי רשע לא קין; איבעיא זו למה? אי מקשן שלי; אנשים כבדים אמידים – וכדומה.

וראוי להעיר על דרכו של המתרגם להעלות מטבע עברי. אם גם יישמר, שלא להפריז בכך, שכל הפרזה עלולה לשנות את דיוקן־השיר ולעקרו ממטעו. והרי קצת דוגמאות לדרכו: in jener besseren Welt = לעולם הבא; וכן jenseits = עולם־האמת; dort oben = לזבול; Oberwelt = עולם של מעלה; ואף irdisches Jammertal = עמק הבכא; Miserere = יזכור; Himmelslust= תענוג גן־עדן בנחת; Liegt …liegt = לוֹ נח; Kyrie eleison הושענה; Tabernakel = “אוהל”; zu dem höchsten Himmelsraume – לדעילא ולעילא; Sterbeglöckchen =קול בכיות למת (וראה תירגום על דרך אמירת ההיפך: die Ssterbensglöchen schweigen = קול חתן וקול כלה בתבל); es lebe =מזל טוב. וכיוצא בזה במושגי דת ופולחן, שהמתרגם נתן להם פנים של שפת־התרגום ועולמה. ויש שלא בלבד המלה או צמד־המלים ניתן דרך תירגום כזה, אלא גם השורה והבית, אם רובו אם כולו; וכן: wie die Seele schwelgt verklärt in ewigen Sonnen = שם נחה משוד־השכינה תנחומי־רבות (וענין ערבה נדרש לא כפשוטו אלא כלשון מתיקות); in meiner Seelegehen auf die Sterne der höchsten Weihe = ואראה אור שבעת הימים. וראה: Satanus Bidliothek = בארוני בית־מדרש השטן; man kann sie vor Watanus Bibliothek = יין תאוה, מה קשה פרידתך עלי; sie haben in unserem Wein sich rote Nasen gesoffenח חכלילים מיין עמך נעשו הם כאן, וכן: der imperial Märchenturm war wieder heraufbeschworen gesoffinח העלתה פה בעלת האוב חלום האימפריה לאנחות; das ist ein Siändchen = ויעמוד חתן החגיגה כדת; Königstochter = בת מלכה שבויה וגולה; der Alte sprach mit Vergnϋgen = לי אמר בטעם־זקנים; lodern wild= נהרות־די־נור; וכיוצא באלה. דוגמה אחרונה שפירשנו היא, כמדומה, מכלל הדוגמאות, שהשינוי שהטיל המתרגם, עשוי להעשיר, ואינה, בתירגום שלפנינו, בת יחידה, וכן: und viele Bϋcher trag ich im Kopf = זה ראשי בית־עקד של ספרים (ולעומת זה שינוי המוסיף מכאן וגורע מכאן לפי mein Kopf ist ein zwitscherndes Nest von konfiszirlichen Bϋchern = והרבה שם טרפה־ופסול לכם שם מצפצפים בו (כציפורים); וראה תירגום דרך שינוי של בית שלם; / steif herum so kerzengerade geschniegelt Als hätten sie verschlucktden Stock– Womit mansie einst geprϋgelt = כמין זקן גדול פוסע הוא לו / מין עמוד משוח בששר, / השבט הקדמון בו הוכה מאד, / הוא בלע שנעשה קו ישר. השינוי לא זו בלבד שאינו גורע מצד הסאטירה, אלא עוד מבליטו בטעם לשון התירגום; וביחוד בולט הלעג בדרך התירגום: Stock … einst = השבט הקדמון.

ואמנם המתרגם מטיל כמה וכמה פעמים סממני־שינוי כאלה בשורה או בבית, שענינם כוונת לעג והבלטתו; וראה ביחוד דרך השימוש בניבים ובמושגים מתחום המקודש בדת, במסורת, במוסר, במנהג; וכן die giftigen Denunziaziönchen = מלשינות דקדושה; die listigen Römlinge= מלשינות דקדושה; die listigen Römlinge = (כהנים ותיקים, אלא שהמתרגם השמיט, בזה האופן, את ציון הקתוליות שלהם), sie sassen aufrecht = (והמתרגם הפך פה תכונת הישיבה אך שמר על הצד השוה – החגיגיות), und deine Töchter bringe er hϋbsch unter die Haube, Amen = בפרקה תיכנס לחופה כל בת ושים אך שלום לך; וכדומה.

דרך זה מעלה לפעמים רישום בולט של חידוד נאה, וכן: das Rot = האדום האדום; ja, ganz verschwand die Fuchtelnie שבט עוד קיים בהם; wird geschϋttelt der Klingbeutel = כל קשקושי־לגינא לצדקה; und eintalentvoller König wirdvergebens deklamieren = גם מלך שוא יקרא בשירים לעם, לא יושע גם שאול בנביאים (כל השורה לא באה אלא כדרך חידוד למלא את העודף שבבית). וביחוד ראוי להעיר על הדוגמאות: ihr armen Schelme vom Domverein ihrwollt = וכל בני היכלא דכסיפין כעת, ובדומה לכך: wie die Apfel der Atlante = וחקל תפוחים. אלה דוגמאות חריפות לשימוש במושגים מקודשים הנעשים מדרס למדרש של חידוד. ואם אלה וכאלה אינן פטורות מצד של הפלגה שבטירחה מכוונת, הרי פשוטה בהרבה הדוגמה: spindeldϋrr = כלולב היבש הדק; וחדה יותר, ודווקא משום ביטול העקיצה העלומה בה, היא הדוגמה eie reinste Jungfer = לבתולה צנועה בת־טובים, וכדומה.

ואפשר להאריך גם בשינויים דקים. שיש להם שורש בלשון התרגום. וכן, למשל: ich könnte Eichen brechen = אשברה גם ארזי־ענקים, וראה שינוי קטן: die Mutter berϋher = אך נגע (ובמדרש נקראת ארץ־ישראל בשם חיק אם); או sie fechten gut,sie trinken gut = בני חיל לסיוף בני חיל לשתי וכדומה. ויש מקום לדון בענין שינויי מגרעת, כשהמחבר מחסר מלים ואף שורות, כגון, שהורה היתר לעצמו לנהוג שמיטה, וכן השמיט פרטי, אם הגדרי מקום: am Neckarstrome פירוט מטבע: fϋnf Thaler sechs Groschen preussisch; אם שם עתון: in der Allgemeinen Zeitung וכן ניתן להתעורר על טורים, שדרך התירגום ממעט או מקליש את תכנם,למשל: bei schönen Frauenzimmern = מקרהו עם פלונית הגברת; bei dieser Gelegenheit fällt dein Kopf ineinen Sack himunter = ובסיבה זו נפל מיד אל השק זה ראשך מגופך, ואין התירגום: cei dieser Gelegenheit = ובסיבה זו – נוטל את כל האירוניה הדקה שבסיטואציה המתוארת, והוא הדין בדוגמה: dastraute Fu wird immer noch an = das alte ererimmern= ונימוסי הדיבור גם שונו כמעט, אך שינוי אין עוד בכוונה, וכן: Curiosa und Schätze = אסימוניו.

וכן לא תמיד עלתה ביד המתרגם למסור דרכי שחוק של מלים ואותיות.

למשל: doch singt und klingt es in meinem Gemϋt = אך לבי בו ירון וענה לו זמיר. יתר הצלחה אתה מוצא בדוגמה: Sie werden euch sticheln hecheln = ועשה בשרכם ככברה. והצד השוה שבשתי הדוגמאות העלה שהתרגום אין לו מקבילה של חריזה פנימית וקירובה במקור. אלא פעמים מצוי בתרגום שחוק־מלים, דרך חריזה פנימית, שאינו במקור, כגון: weder Fleisch noch Fis = לא חילק לא בילק (ומרמז, כנראה, לכפל הוראה של חילק, שענינו גם דג).

המאזין ישמע בכמה צירופים שבתירגום בני־הדים, למשל משירי ח.נ. ביאליק, כגון: וכבר כשלו דרכי יגעתי הלוך; אגדות נושנות מקלן העיר; והנה כמראה ענק קודר שם, וכדומה. והמעיין יתעורר גם על חידושי ביטויים, צירופים, כגון graue Mantel = אדרי־שׂיבה; Pickelhaube = כיפה רמוחה; Hampelmänner = צלמי־השחוק; mit seinen blonden Horden = עם כנופיות צהבוניו הפראים; da kracht es = פרך; וכדומה. אף ענין החריזה, הנעשה ברוב הקפדה, ומרחיק עצמו מדרך שאינה מצויה, אפשר לציין בו דוגמאות של חריזה מורכבת ואף מפתיעה, כגון: הוא בא לי – הכללי; ואון נס – ואונס; הצר כה – נמרקו, וכדומה.

מן הדוגמאות האלו, המקיפות רק חלקה של הפואֶמה, ניכר, מה מרובים מיני הבעיות, שהמתרגם נתבע לעמוד עליהם ולעמול בהם ומה הדרכים שאחז לפתרם ופתרונם הצריך רוב כשרון ויגיעה מידת תגבורתו על הקשיים הרבים. לשם שמירת הריתמוס וההקפדה על החריזה, היא שנתנה את התירגום הצלח, שקריאתו מעניקה רישומו של המקור וכוחו.

[תרצ"ח]