א    🔗

באתי לפניך, הקורא, והזמנה בפי: הואילה־נא להלוות לטיולים שנערוך מדי פעם בפעם, טיולים בשדה־השירה ומשעוליה. הם לא יהיו כטיולים שהם מעשה הליכה מתוּנה של המתחקה על הגילויים המפורטים. משל סיעה של חובבי־טבע היוצאים למרחב ובודקים אותו פינה־פינה לפרטיה ופרטי־פרטיה. היום, עם ראשית טיולינו, נבור לנו שדה נרחב ובו חלקה אחת וּבה פינה אחת ונבדקנה יפה־יפה, השדה הנרחב היא שירתו של ש. טשרניחובסקי, החלקה בו היא הפּואֶמה שלו" עמא דדהבא", הפּינה בה היא פּינת השעשועים.

לכאורה, הפינה הזאת אינה עשוּיה לבאר לך אלא טיבם של כלים, אמצעים, כּוָנים, ביתר דיוק: טיבו של סוג מסוים, ואפילו לא מכריע, במסכת כלים, אמצעים, כּוָנים. אך כל מה שתעמיק תראה, כי אפילו הכלי הקטן הוא פתח ביאור לענין הגדול, לתוכן, אפילו לשורש.

ב    🔗

כשאתה בודק ב“עמא דדהבא” מבחינת כלי־השעשועים אתה מוצא אותו דומה ושונה לשירים ושירות אחרים של המשורר. דומה – כמותה כמותם מצוּי בהם הסוג הרגיל של שחוק אותיות ומלים מכוון ושאינו מכוון וכדומה; שונה – אך בה בלבד מצוּי הסוג המודגש של אליטרציה והשחוק המורכב בזכרי כתובים. והרי לפניך שתי דוגמאות של סוג רגיל: “תמוּנה עומדת ישנה ודהה משמש / ושימשה מה ששימשה לזבובים שלא בטובתה”; “פּתאום עברנו על גשר מכסה על זרם רב־זמר”. דוגמה ראשונה היא שחוק בשורש כפול־הוראה (שמש־חמה, שמש־שרת), דוגמה אחרונה היא שחוק בחילופי אותיות שורש (זרם־זמר), ובדומה לה: “ועלמות אין מספּר עמלות בשדה וכוורת” (עלם־עמל), וכן הדוגמאות שבהן מלת־שחוק אחת באה פעם אחת ומלת־השחוק האחרת פעמַיִם: “ומקצף קופץ קפיצות, מקדה מגלגלי שעונים” (קצף־קפץ), “איום ונורא האופל ומלא מלחש מלחשים / תנועה חלושה איומה” (לחש־חלש). בדוגמאות האלה לפניך שחוק שהוא מודע ומכוּון, וסמיכות המלות מעידה על כך, שלא כדרך הדוגמא: “מי בחרקים זריזים ומי ברוח נושבת / לשם הזדווגות רחוקים, המחקים לו אי־שם מרחוק” שאפשר והשחוק בו (חרק־רחק) אינו מודע ומכוון, ביחוד שמלות־השחוק רחוקות זו מזו מה שאין כן בדוּגמה: “זו שנוצרה ליחד עולמות אין סוף ואין זמנים / עם קטן יצירי אדמות שירת אלם בשדה” שכן צמד־השרשים הזה (עלם־אלם) הוא מטבעו ושימוּשו עשוי לשחוק. והוּא הדין: “ברחש עשבים ישנים באין קול בחללו של עולם / ער בכל ש”י עולמותיו ומאזין, מאזין ומחריש", והוּא צמד־שרשים (רחש־חרש) שכמעט אין לך משורר עברי בדור אחרון שלא שיחק בו. כי משוררנו משחק בו ביודעים ראה דוגמה אחרת: “המתמזגת פה יפה עם רחש חרישי מסביב”.

ג    🔗

כל אלה דוגמאות לשחוק־המלים המצוּי, אך יש דוגמאות לשחוק־אותיות מכוון, המיוחד לפואֶימה זאת, הכוונה לאלה השורות השלמות, שאליטרציה מכוונת באה להבליט לפנינו את עוֹלם הדבוֹרים בדרך החיקוּי של רחשם. הרי, למשל, אליטרציה המהלכת עלינו, בזיינ“ין ומימ”ין הרדופות ורצופות, את הזמזוּם: “מזמור מזמוטי מזומנים, ניזונים מזרע מתמזמז/זמרת זמזוּמי זמרת: המזוג לי ייני וזומן, / הוי, מזמינתי, לזמן? מזל טוב! מזל טוב זוזי”. וכן: “זמר זמזוּמים באון זעם מתפּשט ממזוה למזוה / זמזום בין זנים וזנים, מזמוטי מזורזים בעזמה / זמיר בין זלזלים וזמורות בזמנים של מזל מַזמרה / שיר העבודה הגדולה, שיר העבודה הגדול”. ובדומה לכך אליטרציות של זייני“ין, שינ”ין ופא“ין: “רוח תזזית כופפת, פּושטת מזרחה כפיה / זכר לחורבן השקמים אשר בשפלה הרחבה”, או של זיינ"ין, למד"ין ופא"ין: "תבנית מלמלה קלילה אשר שזפה הזעפרן”.

ד    🔗

מיני השחוק שראית יסודותיהם גלוּים לפניך – אתה רואה בעיניך את השורש המשתמע לשתי פנים (שמש), את הרואה בעיניך את חילוּפי אותיות השורש (זמר־זרם), או המוצא (עלם־אלם), אתה רואה בעיניך את האותיות המסוימות הנצמדות למלים באופן שצלצולן ותכנן מעלות את כוונתך (זמזום הכוורת). אך יש מיני שחוק שעיקרם ביסוד עלוּם ובכללם בולט שחוק הכתובים, וכבר שמעת כי המשורר, שלא היה נוהג דרך שחוק, נהג בו במיוחד ובמובלט בשירה שלפניך. גם כאן יש, כמובן, דוגמאות פשוּטות יותר ומורכבות יותר. דוגמאות פּשוּטות כששחוק־הכתוּבים הוא מועט – שההשוָאה שאתה משוה תוך קריאה את מה שכתב המשורר ומה שנאמר בכתוב מעלה לפניך שינוי קל. למשל: "אלה מסעי הנחיל מתוך הרחבה ושפע (על דרך: אלה מסעי בני־ישראל) או: גם המלכה נסערת – – / אשר כל כבודה פּנימה – בין ההמונים תתלבט" (על דרך: וכבוּדה בת מלך פנימה). “העילוּי הנוע לתהילה / פרח שעשועים לשדכן המדינה” (על דרך: ילד שעשועים), “כוורן ותיק יודע טבע דבוריו הזהובות”, וכן: “כוורן ותיק יודע נפש הדבורה הפחידה” (על דרך: יודע צדיק נפש בהמתו),“בית נגע בבית וגינה בתרביץ נגעה” (על דרך: הוי מגיעי בית בבית). דוגמה אחרונה יש בה צד של חידוד, שכן המשורר נעזר בלשון הכתוב שלא ככוונת התוכחה שבו. וצד זה בולט יותר בדוגמאות אחרות: “ויתרוצצוּ הבונים אוי ואבוי לה לאמא” (על דרך: ויתרוצצוּ הבנים, והחידוד הוא ברמז למלחמת־האחים בישוב החדש), “פתאום יועמו שמים ועב כבדה מקשה ללכת” (כאילו מקשה ללדת, על דרך: ותקש בלדתה, בהקשותה בלדתה), “בצינת טרם צפירה ברון יחד שׂכוי הכפרים” (על דרך: ברון יחד כוכבי בוקר, והחידוד הוא בהורדת המוסיקה של הכוכבים לקריאת תרנגולים). הקונפרונטציה שבין הכתוב ובין שינויו המרובה היא המבלטת את ההוּמור, אך צד הפינקטיות שבו, אם השינוּי של לשון הכתוב הוא מינימלי בעוד שהשינוּי של תכנו הוא מקסימלי. ואם חדה הדוגמה: “אש וגפרית בגרונם ופסוקים של פוסקים אחרונים” (על דרך: רוממות אל בגרונם), על שום הניגוּד (אגב, שים לב לשעשוע המלים: פסוקים־פסקים של פּוֹסקים), ואם תמה הדוגמה: “הולכים נחילינו לחדש את כוורתנו מקדם” (על דרך: חדש ימינו כקדם) על שום שמירת הריתמוס של הכתוב, – הרי חדה ותמה מהם הדוגמה: “מקהלה גדולה עשירה בנגינות וכלים מכּלים משונים” (על דרך: וכלים מכלים שונים), שהשינוּי המראה הוא אך באות אחת (שונים־משוּנים) ושינוּי הענין גמור: לא כלי־אוכל מרובי צוּרה אלא כלי־זמר מוזרי־צורה. ובדומה לכך הדוגמה: “בגיגית רפודה בתפּוּחים ומסומכת בעששית” (על דרך: רפדוני בתפּוּחים סמכוּני באשישות) שבולט בה שינוּי מחוכם של מלה אחת (אשישה – עוגה, עששית – גוש־ברזל), ואוּלי גם הדוגמה: “חוט לא יינתק לעולם בחסדו של בורא העולם” (על דרך: והחוּט המשולש לא במהרה יינתק) שחילוּפי מלים (לא במהרה – לעולם) משנים את הענין (כתוספת חידוד הוא בשימוּשׁ הכפול בתיבה: עולם – פּעם אחת במובן נצח ופעם אחת במובן תבל).

ה    🔗

הדוגמאות האלה אינן ממצות את דרכי זכרי הכתוּבים בפואֶימה שלפניך. יש וזכר הכתוב כרוך בזכר דרוש. כן למשל: "גם בניו שיחיוּ / אותם שתילי הזית, שאם לא המה מי היה ממתיק לו את השעה לאחר שבאה. זכר הכתוב (בניך כשתילי זיתים) מעלה מיד את השינוּי (הזית־זיתים) שמרומז בו דרוש עלה הזית (ותוספת החידוד: הזית שהוא מר ממתיק). ויש וזכר הכתוב נבלע בכעין הלצה עממית: "על אפו וחמתו, ותיבה: אפו משתמעת לשתי פנים). ויש וזכר הכתוב כרוך בזכר כתוב שלא במקרא. כן, למשל: “חידה המלכה וחידה כל בכוורת יִוָלד / אשר לעמל ואשר למלכות – למלכות” (מזה על דרך: אדם לעמל יִוָלד, ומזה על דרך: תנוּ וכו' ולקיסר אשר לקיסר).

ו    🔗

מובן, כי השחוק הנוטל חירות לעצמו בזכרי כתובים נוטלה בדברי חז“ל וגם כאן יש דוגמאות פשוטות יותר ומורכבות יותר. הרי, למשל: “אחר כבר תבע בפה… ואילו שפתים לכותל” (צירוף על דרך: אשה תובעת בפה ועל דרך: אזנַיִם לכותל), “הבור – – אינו מתרוקן מחוליָתו” (על דרך: ואין הבור מתמלא מחוליתו), או: “משנכנס פבראל מרבה אנוכי בקריאה” (על דרך: משנכנס אדר מרבין בשמחה); “פוסק כוורות האחרון / נחבט בשאלת הצבע, שיש בו לצבוע, אם לבן / ואם כולה תכלת” (צירוף על דרך: בין לבן ותכלת, ועל דרך: טלית שכולה תכלת), ובדומה לכך:´”ועכשיו מה אתה, אדום או לבן, משמע כולך תכלת“. בדוגמאות האלה ניכר השימוּש בכינויים של קודש וקדושה לענינים של חול, אך הוא בולט בדוגמאות אחרות: “בוּר דארדיכלות אני” (על דרך" בוּר דאורייתא),”מה שראתה שפחה בגן לא ראה מלומד מימיו" (על דרך: ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכו'), ובדומה לכך: “מי שלא טעם מאותם בקבוקים שמורים לא טעם טעם של משרה בימיו” (על דרך: מי שלא ראה בנין הורדוס וכו‘, מי שלא ראה דיופלטין של אלכסנדריה וכו’ לא ראה וכו'), ואם לא דייק בהחלפה זו בא חיזוּק לה: “כידוע לכל כי היינות כל זמן שמזקינים טעמם משתפר עליהם” (על דרך: זקני תורה כל זמן שמזקינין דעתן מתישבת עליהן), והוסף לכך בענין היין: “בן ארבעים למעלות ועמד בזיקוק פּעמַיִם” (על דרך: בן ארבעים לבינה). ואל תאמר, כי השינויים האלה אך שעשוע הם למשורר, כי אם תעיין בדוגמאות אחרות תראה כוונה. כי אם, למשל, תשמע: “כלך לך אצל כוורות” (על דרך: כלך לך אצל נגעים ואהלות), וכן: “פתאום לפתע חל איסור על ל”ט מלאכות כוורת" (על דרך: ל"ט מלאכות האסורות בשבת), וכן: “והיתה אדמתו ירשה לבני החרקים ולחכמי הרמש בלבד” (צירוף על דרך: והיה אדום ירשה, ועל דרך: חכמי הרמז־הקבלה), ותחשוב את ההקבלות שבין כוורת ובין הלכה ושבת וכדומה בענין שעשוע בלבד, סימן כי לא נתת דעתך עד כמה המשורר שוקד להראותך, כי הכוורת ומעשה הדבורים הם כמקדש וקדושה בעיניו.

ז    🔗

ועל כן תן דעתך על כך ותראה הגדרת הקדושה כהגדרה חוזרת. הרי “זרעי הקודש במאבק שונים ומשונים למיניהם” (על דרך: זרע קודש מצבתה), " לשתות מיין הקדשים", “באתרוג הקודש ובאשכולית”, “דממה רבה יחידה מדברת באלם קדושה”; “והיתה השעה קדושה / עבר והווה ועתיד פה נשקו במקום הקדוש”, וכיוצא באלה. אין אתה צריך טירחה יתירה כדי לראות את המשורר קושר כתר קדושה עליונה לטבע ורחשה, כפי שהם נשקפים לך מהויית עמא דדהבא, עם הזהב, עם הדבורים. ולא זו בלבד שאתה שומע על אלהי הדבורים, בעל דבוֹר (על דרך בעל פּעוֹר) ועל שמש אלהי הכל (ואין ברור, מה לגבם היוצר הנזכר בראשית הפּואֶמה), הרי אתה שומע על “לחם הקודש לפני – – / – – מעשה שטן להכעיס / המעכבני בעבודה, לועג לקודש” – כלומר, על העושה בכוורת כעובד עבודת הבעל, שהיא עבודת־קודש. אמנם אתה שומע: “בגד תעשה לך, בגדי עבודה בגינה – – / לכשתכנס במכוורת תכנס ככהן למקדש / אלף הבדלות להבדיל, שגרא דלישנא בשפתי… / והיו בגדיך נקיים”. אולם, אם תקרא במקום אחר: “כלל זה נקוט בידך: כוורת לעולם עומדת / על הנקיון בלבד, ויהיו בגדיך נקיים” לא תפקפק כי הראיה היא ראיית כהן, כפי שמעיד זכר הכתוב (כדרך: בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר), והתמונה שאתה מוצאה בשירה הזאת: “וממעל לה הכסיף החרמון הישיש בשלגיו / כאותות הכהן לבוש בדים ובפיו הברכה הקדוּמה: / אַת אחותנוּ היי לאלפי רבבה” וכו'.

ואם כוורת ועבודה במקדש וכוהנו, לא חתמה לשמוע. “שבת שבתון היום היום הגדול לדבורים” ותראה מראה “כנופיות חסידיו הקטנים של בעל דבור – ומתוַדות”, והוידוי כדרך הוידוּי שלנו, באלפ“א בית”א, ובדמיון המלים או הצלילים וההפסקות: “אשמנו – בזזנו – גבבנו – דלדלנו דבש פינו – / התעצלנו מאד והתרשלנו – זללנו – / חסנו – טמַנו מתק – ישָנו יומם – כרכרנו – / אוי לכלכנו – מרדנו – סרנו ממצוותיך – אוי עקצנו – פּקפּקנו – צרצרנו – קלקלנו טרף – רימינו – שוטטנו – תבענו – אוי לנו כי תרתרנו”. ואם תטרח להשוות את הנוסח הזה לנוסח הוידוי שלנו, תלמד משהו על דרך השחוק ביחוד על כוונתו.

אבל ודאי חשת, כי במחזה הקטן הזה כאילו נשתנתה האוירה – המלה: אוי, החוזרת כמה פעמים, העבירתנו מתחום האסוציאציה הרחוקה של ימי התנ"ך ולפניו, לתחום של האַסוציאציה הקרובה – העיירה ובית־תפילתה. ואכן פעַמים תראה משל הדבורים כמשל קהל המתפללים בעיירת ישראל. פעם אחת: “משל לשטיבל חסידים באמצע התפילה ופסגת / ההתלהבות הגדולה, וכולם נחפּזים, מתרוצצים”; פעם אחרת: “משל כערבי הקפות בבתי כנסיות בעיירה / אשר פּתאום יתמוללו הסרגים והמחיצות כולהן / עזרת נשים תבוטל, והיה העם כולו אחד / נשים וגברים וטף, זקנים ונערים ביחד / בעלי בתים ושוליות, עגלון ורבי וחייט / המיוחסים בעם ודלת העיר המטולאה – / ככה התערבו הדבורים”. ואם תעיין יפה תבין, כי לא מקרה הוא, ששני המשלים הם בשעה מיוחדה של ביטול היש וביטול המחיצות.

ח    🔗

אולם עתה שנגלה לך עיקר הכוונה שבשעשועים, ביחוד בכתובים ובמימרות חז“ל, אתה מבין יותר דוגמאות: “ארץ היא לא תכסה על כל מחמדיה” (והכתוב הוא: ברכות שמים מעל ברכת תהום רובצת תחת), וכן: “חבר אבירים מנסר בחלל תכול התכלת בעקבות / מלכת ממלכת הדונג לדבקה בה אך הפעם” (והכתובים הם: לאהבה את ד' אלהיכם ולדבקה בו: לאהבה את ה' אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו; ואפשר פעל צירוף על דרך: שא נא חטאתי אך הפעם ועל דרך: אמותה הפעם), אולם עתה שראית דרכו של המשורר להיעזר בשחוק הכתובים ודברי חז”ל, לשם חילונו של המקובל קדוש וקדושה ולשם קידושו של המקובל חול וחילוניות, ראוי שתבדוק בדרך שעשועיו בתמוּנות שלמות של כתובים או אגדת חז"ל.

ודע, כי מה שמצאת בשחוק מלי הכתובים תמצא בשחוק תמוּנות הכתובים – כלומר, ליד הדוגמה לתומה תמצא דוגמה שעלוּמה בה כוונה, שהיא ממהותה של הפּואֶמה שלפניך. הרי, למשל, דוגמה: “בת קול יוצאת ומכרזת, דוברת וזכור ואומרת: / מי הדבוֹר אשר חש, החלש במחנה – / ילך וישוב לכוַרתו, פּן יֶלא ואחר ישיגנה / מי הדבוֹר הזקן ומי בעל מום שבמחנה – / ירד וישוב לכוַרתו פן יצנח ואחר יכבשנה” / מי הדבוֹר הרזה משבט אין־כוח – / ירד וישוב לביתו פן יפול ואחר יקחנה" / ויספה בת־קול על אמרתה: “מי הדבוֹר אשר ירא / מי רך־הלבב במחנה – ירד וישוב ולא ימס / לבב כל אחיו כלבבו, כי בחייו הוא ימהרנה / כאשר ציוה לו בעל דבור אלהי הכוָרות”. ההקבלה בין התמוּנה הזאת של הדבורים לפני מעשה־הנישואים ובן תמוּנת המקרא על יוצאי־המלחמה בישראל מראה צד של דיוק מחושב ומכוון (ודיברו השוטרים אל העם לאמור מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכוֹ ילך וישוב לביתו פּן ימות כבמלחמה ואיש אחר יחנכנו; ומי האיש אשר נטע כרם ולא חיללוֹ ילך וישוב לביתו פּן ימות במלחמה ואיש אחר יחללנו; ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה ילך וישוב לביתו פן ימות ואיש אחר יקחנה; ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו: מי האיש הירא ורך־הלבב ילך וישוב לביתו ולא ימס לבב אחיו כלבבו; (דברים כ' ה’־ח'). אך מן הענין שתתן דעתך על שינוי קטן ועל תוספת קטנה של המשורר, הוא אומר: ירד וישוב, הוא אומר: רך הלבב במחנה, לאמור לתמוּנת המקרא נשתלבה לו תמונה דומה, בימי ירובעל שנאמר בה: מי ירא וחרד ישוב ויצפור מהר גלעד וכן: קום רד במחנה, וירדת במחנה. דוגמה אחרת הוא תיאור הבחורה הרוָקה העמלה בקיבוץ: “יתר הרפת הובישה הכביסה על גבי עריבה / ויתר הכביסה סחטה הגינה היבשה והתיעול / ויתר התיעול – הילדים החשים בבטנם הנפוּחה / הכל הכל הקריבה למשק, לקיבוץ, לרעיון: / יפיה, אביבה, כל כוחה, כל נפשה, עם כל מאודה / הנה היא לפניך הדבורה הטהורה והקדושה / אחת הדבורים שלנו”. (מיד עולה ההקבלה אל התמונה בנבואת יואל: יתר הגזם אכל הארבה ויתר הארבה אכל הילק ויתר הילק אכל החסיל) והרחבתה של התמונה העזה והקצרה הזאת ליד תיאור ריאליסטי נרחב יותר מעבירתך מאירה של מרחב לאוירה של מיצר. ושוב דוגמה אחרת: על מעוף הדבורים: “בנותי בנותי היקרות איככה אראה בעופכן? / טוב לי פה אשארה, עופנה אל אשר תעופנה” / זמזום מסביב לה, רטן: “לא כי עמנו תלכי / פה לא תשאר כנף. חלוצים נצא ונתור / ארץ ושדות אחרים גנים וכוורת אחרת / אלא אל כל אשר תלכי, נלך גם אנו כולנו / ובאשר תעופי נעופה – כל עמא דדהבא / זבולך זבולנו וכוורתך כוורתנו, תצאי”. גם כאן עולה מיד ההקבלה אל התמונה בספר רות שנעשתה בה הרחבה (ותאמר נעמי שובנה בנותי – – שובנה בנותי – – ותאמר רות – – כי אל אשר תלכי אלך עמך עמי ואלהיך אלהי).

בשלוש הדוגמאות האלה אתה רואה שימוש בתמונות כתובים לתומו. אך אם תעיין יפה תמצא גם בהם רסיסי־הכוונה שראית בה קודם. בדוגמת עם הדבורים לפני מסע־הנישואים נאמר: כאשר ציוה לו בעל דבור אלהי הכוורות, והציווי עשוי כדרך הציווּי של אלהי ישראל לעמו. בדוגמת הנערה הרוָקה נאמר כי נתנה לעמלה כל כוחה, כל נפשה, עם כל מאודה, והוא כדרך: בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, לאמור, עמלה כאלהות הוא לה. בדוגמת השיחה בין הדבורה והדבורים נאמר: זבולך זבולנו וכוורתך כוורתנו, ולפי זכר הכתוב הזבול כעם והכוורת כאלהים.

ט    🔗

הדרך הזה של שימוש בתמונות כתובים יתבלט לעיניך אם תבור לך דוגמה של תמונה בתמונות שיר השירים ותקביל את שימוש המסורת ושימוש המשורר בה. התמונה היא: “ששים המה מלכות ושמונים פילגשים ועלמות אין מספר, אחת היא יונתי תמתי, אחת היא לאמה ברה היא ליולדתה”. אם תעיין במדרש תראה, כי בכל השירה הזאת הרי היונה היא לו ישראל והפילגשים והעלמות האומות, והמספרים הם לו בית־אחיזה לדרוש בסוגיהם. ואילו משוררנו עושה את התמונה, בשינוי המספרים, ענין לדבוריו: “חמש מאות אבירים, ששה עשר אלף הגולם / עוד ארבעים אלף דיירות עדן בחתולים / ועלמות אין מספר עמלות בשדה וכוורת / אחת היא המלכה הצעירה, הזקופה, הנאה / אחת היא לכוורתה, ברה היא לאומתה”.

ועד היכן המשורר מגיע בדרכו בכתובים. אם תמונות ואם מושגים, אתה למד משלוש דוגמאות בולטות ביותר. האחת: “ועמה דדהבא בית דבורה / הוא אבי אדריכלים אשר מעולם, והוא החל / לקרוא בשם בעל־דבור אלהי הכוורת והיה / גיבור בונה ממלכות לפני דבור אלהיהם”, והקבלתה על דרך: הוא היה אבי כל תופש כנור ועוגב, וכן: המה הגיבורים אשר מעולם אנשי השם, וכן, והוא העיקר: אז הוחל לקרוא בשם ד‘. לאמור, כתוב המשמש את אלהי המקרא משמש את בעל דבור. אחרת “בשופר לא נשמע יתקע.. וקול נהימה דקה ישמע.. / ובאו העובדים בקרן תאשור וכל הנידחים / בכרם של צהרים והצטרפו להמון בזמזום ובשאון כנפים” והוא על דרך: ובשופר גדול יתקע וקול דממה דקה ישמע. וכן: ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים מארץ אשור והנידחים מארץ מצרים. השחוק המחושב ורב־הפנים בולט מאליו (דממה – נהימה, אובדים – עובדים, אשור – תאשור, מצרים – צהרים, וההקבלה הריתמית ארץ – קרן – כרם) ולאורו נראית לנו תמונה מרעישה של ימות־המשיח וקיבוץ־גלויות כתמונה משעשעת של יגיעת דבורים. (לשם הדגשת השעשוע תשווה את שימושו של משוררנו בתמונה זו בשירו “ואומרים כי שופר” שנאמר בו: “בין אוקינוס מכאן ואוקינוס מכאן / האובדים בארץ רוס. נדחים ביוָן / מי שריד לי בלוב מי בכוש נאמן?”) שלישית: “וכשתביע השעה הגדולה למעוף נישואיה / צפור לא צייץ בעץ ועוף לא פרח ברקיע / שור לא געה בכר ונשיאים לא עפו במרומים / עצים לא אמרו פטפוטים / האויר לא הזדעזע אוּבל מים לא דובב – כל העולם הגדול / שותק ומחריש על כל בריותיו הנאות”. התמונה הזאת אינה אלא הרחבתה של תמונה גדולה ונודעת באגדת חז"ל: כשנתן הקדוש־ברוך־הוא את התורה ציפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא הזדעזע, אלא העולם שותק ומחריש ויצא הקול: אנוכי ה’ אלהיך. לאמור, שעת הזיווּג של הדבורה המלכה משמשת אותה תמונה עצמה ששימשה את מעמד הר סיני.

האומנם אך שעשועי לשון וכתובים הם שעברו עתה לעיניך?

[כ' תשרי תש"ו]