א

בַּעֲבִי הַחֹרֶשׁ פְּרוּשָׁה מִן הָעוֹלָם

בְּצֵל שֶׁל אַלּוֹן רָם (….)

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

וְהוּא. הָאֵיתָן,מִשְׁטַח חֶרְמֵי זָהָב כֻּלּוֹ

־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־ ־

וּשְׁמוֹר מִשְׁמֶרֶת קֹדֶשׁ סוֹד בְּתוּלֶיהָ

קטע הוא משירת “הבריכה” לח. נ. ביאליק, ופתחתי בו מאמרי, שאף בו הבאתי במודגש את שלושת הפריטים: חורש, איתן, משמרת, כראשי־מרכיבים של ציור מציורי־השתיה של המשורר. וניסיתי להעמיד על גילוּייו הן בשירתו שלו והן בשירת זולתו, בספרותנו ואף בספרות העמים, והקורא הרוצה או מעוניין בכך יקראנו מקומו (“החורש ומשמרת קדשו”, “הספרות”, הוצאת אוניברסיטת תל־אביב, כרך א‘, מס’ 1, עמ' 36 – 42). ואילו עתה כוונתי לבדוק, עד־מה המשורר עשה שלושת המרכיבים האלה, בין לגופם בין לצירופם על סביביו, שימוש במעשה־תרגומו, כפי שהוא ניתן על־ידו, במחזה של פרידריך שילר “וילהלם טל”, שנדפס תחילה בהמשכים ב“התקופה” (כרכים י“ג עד י”ז) ואחר־כך במהדורות־כתביו הכוללות (החל ברלין תרפ"ג). ודאי, שבדיקה זו אינה עשויה להעלות אלא חלקה של מסקנה לגבי מלוא־הבעיה, שכן שלמוּת המסקנה, וביתר דיוק: שלמוּת המסקנות, מחייבת בדיקה של כל מעשי־תרגומו של המשורר, ואפילו של מעשה־עריכתו, שבו בדיקה של ממש היא באפשר, והלכך אין ניסויי זה בא אלא כחלק מעבודה הצריכה עשיה, ותקוָתי תשעשעני, כי עשה אעשנה.

ב

ונפתח בקטע מתוך הדרמה (מערכה ראשונה, מחזה רביעי), שכך לשונו:

So offen dϋrfen wir das Werk nicht treinen.

Hört meine Meinung! Links am See. Wenn man

Nach Brunnen fährt. Dem Myrhensteingrad' ϋber

Liegteine Matte Heimlich im Gehölz.

Das Rϋtli heist sie be idem Volk der Hirten

Weil sory die Waldung ausgereutet wird.

דויד ראדנר שתרגם ראשונה את המחזה (“ווילהעלם טעלל”, ווילנא, תרל“ח וכן תרמ”ג), ותרגומו דרך חירות, שנעשה מעשה פרוזה שירית בלשון מקרא, מתרגם קטע זה לאמור:

גם במקומות האלה עין השוטרים צופיה על כל מצעדי גבר. –

הקשיבו נא לעצתי. – לשמאל הנהר העלה דרך ברוננין לעומת

אבן האלילים ישתרע שדה רחב במקום סתר בין העצים אשר

יקרא בפי הרועים בשם “חטב”.

המעיין ישים לבו לכך, כי המתרגם נמשך לדרוש ענין Mythenstein מלשון מיתוֹס, אגדה, הלכך תירגם: אבן האלילים, כשם שראה להיאחז בהוראתו של שילר. לפרש Rϋtli לפי הפועל susroden (ausroden) שענינו עקירה ויפול בצמחים (אילנות, שרשים). ואף שם־עצם לו Reute וענינו כברת־ארץ עקורה, הלכך תרגם שם המקום חטב, חידוש צורה גם לפי לשון המקרא (חוטב עצים), גם לפי לשון חכמים (חטבת עצים). וכן ישים המעיין לבו לכך. כי Matte שענינה כר, אחו, אֲפָר ניתרגם שדה רחב; Heimlich שענינו יוצא לנסתר, מוזר אף מיירא ניתרגם: [במקום] סתר, באופן שנחלף תואר הפועל בשם־עצם; ואילו Gehölz שענינו פה יער, ניתרגם: [בן] עצים. אולם ש. בן־ציון, שתירגם כמותו בביאליק, את המחזה אף הוא, בלי שידעו זה על יגיעתו של זה, ופירסמו ברבים (פרנקפורט, בלא שנת דפוס, אך היא תרפ"ד) כך תרגומו:

כָּל כָּךְ גָּלוּי

לֹא נַעֲשָׂה. שִׁמְעוּ לִי. מִשְּׂמֹאל לַיְאוֹר

בּוֹאֲכָה בְּרוּנֵן, נֹכַח צוּר הָאֵלִים

חֲבוּיָה כִּכַּר שְֵׁדמָה בֵּין הָעֵצִים

הָ“קָּרְחָה” בְּפִי הָרוֹעִים שֵׁם תִּקָּרֵא.

כקודמו הוא תופס ענין Mythenstein אך לא: אבן האלילים, כי אם צור־האלים, וכן כמותו Gehölz מיתרגמת לו: [בין] העצים, אולם Matte מיתרגמת לו כיכר שדמה ותואר־הפועל Heimlich נעשה לו פועל בנין פעול: חבויה. ולענין Rϋtli אף הוא כקודמו רואה לפרשו, לפי רמזו­ֹ של שילר, אלא שאינו מזקיק עצמו למעשה־חידוש ומסתייע בתיבת “קרחה” (המרכאות, כנראה, כרמז לדרוש) שתיפול במקרא בעקירת שערות, אם דרך מריטה, אם על דרך נשירה, וכבר בלשון־חכמים הושאל להרס וחורבה במעשה אדם. ובדורות אחרונים יפול בחלקות יער או שדה שנכרתו עציהן, אם בשרשם אם בנופם (ואמנם ביאליק בתארו, בשירו “שירה יתומה”, נופו של חורף ביער, מסמיך כשכנות: שלכת וקרחה). אך ביאליק מתרגם אותו קטע לאמור:

חָלִילָה מִזֹּאת! כִּי יָעַצְתִּי:

מִשְּׂמֹאל לַיְאוֹר, עִם מְסִלַּת בְּרוֹנֵן בַּעֲבִי הַחֹרֶשׁ

עֵמֶק נֶעְלָם יֵשׁ רוּטְלִי הָרוֹעִים יִקְרָאוּ.

עינינו הרואות כי לענין See בלשון־זכר כלשונו פה – דהיינו, שמימיו עומדים – לא דיקדק ראדנר ותירגמו לשון נהר. ואילו בן־ציון וביאליק תירגמו יאור, לענין Matte תירגמה ביאליק עמק ושיעבד לו ענין Heimlich שיצא מכלל תואר־הפועל ונעשה תואר: נעלם, דילג על Mythenstein, אך בענין Rϋtli לא הוצרך לא לחטב ולא לקרחה והניחה כלשונה במקור: רוטלי, אף שמט בתרגומו את השורה, שסייעה לקודמיו לקרוא לו למקום שם עברי, אוּלם העיר ענינוֹ בהערות. ולענין Gehölz im הרי תירגם: בעבי החורש, והוא צירופו שלו, כפי שכבר ראינו ב“הבריכה” וניתן לראות בדומה־לו בשיריו אחרים. אך קודם שנברר ענינה ובנינה של הסמיכות הזאת נציין, כי חורש הוא לו למשורר כינוי ליער וקירובו, והמקרא יודע חורש בהוראת ענף (“חורש מצל” ואילו “עזובת החורש”, ככל המשוער, שיבוש של תיבות אחרות), וכבר נתפשט שימוש חורש בהוראת יער גדול יותר, ושימוש חורשה בהוראת יער קטן יותר. ולענין הסמיכות: בעבי־החורש, הרי היא בנויה לפי סמיכות במקרא: בעבי גבי מגִניו (איוב ט“ו, כ”ו), שענינה מוקשה (בטייטש ניתרגמו שני הנסמכים כתארים), אבל לשון עבי נתפס כלשון חז“ל עובי, ונתפרש ברגיל. בהוראת עובי צפיפות, גדישות; והוא הדין בנאמר בכלי המקדש: “בככר הירדן יצקם המלך בעבי האדמה בין סוכות ובין צרדתה” (דברי הימים ב‘, ד’, י"ז) והתרגום: גרגושתא, שהוא תרגום גם לגוש ולרגב שבמקראות. ביאליק הסמיך בלשון עבי לשון המקרא ללשון־חכמים, שנעשתה מליצה שגורה: נכנס בעובי הקורה, ומקורו בגמרא לענין הכתוב: יענך ד' ביום צרה ישגבך שם אלהי יעקב: “מכאן לבעל הקורה שייכנס בעוביה של קורה”; והבי”ת שהיא אינסטרומנטלית נדרשה כבי“ת לוקאלית,וכן נדרשה גם לביאליק. ובכן מלשון המקרא נמשך לו מה שנאמר ב”הבריכה" גם הוא:

וַאֲנִי בִּימֵי נֱעוּרַי, חֶמְדַּת יָמַי

*

הָיִיתִי מַפְלִיג לִי כְּחֹם יוֹם קַיִץ

אֶל מַמְלְכוּת הַשַּׁלְוָה הַנֶּאְדָּרָה –

לַעֲבִי הַיָעַר.

ולענין הצורה הנידונית לנו הרי היא מצויה בשיריו הקודמים, כגון “משירי החורף” (תרס"ד) שנאמר בו:

זֶה הַיַּעָר – חֲסִין אַלוֹנִים

*

לְבָן הָפֹּארוֹת גֵּא וְצוֹנֵן

*

בַּעֲבִי־יַעַר זֶה אִכָּנֵס.

ואם איכנס מקשר כאן לשון מקרא ולשון חכמים, הרי אין כן בשירו קודם “גמדי לילה” (תרנ"ה), שבו לשון מאוחר, כניסה, נדחה מפני לשון מוקדם, לאמור:

כֵּן הָלֹךְ וְרַנֵּן יַרֵדוּ

עֲרוּכִים בְּטוּר שִׁבְעָה שִׁבְעָה

עַד בּוֹאָם בַּעֲבִי צֵל הַחֹרְשָׁה

הַנַּמָה בְּתַחְתִית הַגִּבְעָה.

ולולא חששתי לא הייתי מכחיש גם פה קישור לשון מקרא ולשון חכמים באופן שהסמיכות הכפולה: בעבי צל החורשה אפשר שתהא נראית כנצמחת גם מן המקרא: [ביאה] בצל קורה – [כניסה] בעובי קורה – [ביאה] בעבי צל [קורה] – [ביאה[ בעבי צל [ה] חורשה. והרי המשורר משמש בעיקרה של התמונה בלשון חכמים באופן שהוא מחזיר את ההשאלה למוחשיותה, וכן בשירו “זהר” (תרס"ה) שנאמר בו:

תַּעֲרֹבֶת הָאוֹר עִם הַחֹשֶׁךְ הַמְּתוּקָה

וַאַיֻמָּה כְּאַחָת בְּתוֹךְ בְּאֵר עֲמֻקָּה

בַּת קוֹלִי וְצַלְמִי שָׁם כִּלְשׁוֹן הָאֻרְלֹגִין

וּמַשּׂוֹר שֵׁן חוֹרֵק בַּעֲבִי הָקוֹרָה.

ובליטותו של לשון־חכמים אתה מוצא בשירו־מזמורו “לא ידע איש מי היא”: לאמור:

וִַיּדֹם הַצְּחוֹק

וַתִּתְעַגֵּם הָחֹרְשָׁה

אֵין נִכְנָס בְּעָבְיָהּ

אֵין פּוֹקְדָהּ אֵין דּוֹרְשָׁהּ.

ראינו איפוא בדרך לידתה של הסמיכות: בעבי־החורש, שהמשורר נטע אותה גם בתרגומו. ואך זאת נוסיף, כי יוסף ליכטנבום, שתירגם את “וילהלם טל” גם הוא (תל־אביב, תשכ"ד) ועיקר חידושו בנגינה לפי הדקדוק (“הנכונה”) ונהנה ממעמד המעמר אחרי הקוצרים, והוא מתרגם את הקטע שלנו:

לֹא בְּגָלוּי זְמָמֵנוּ נְבַצֵּעַ

שִׁמְעוּ לִי: שְׂמּאל מִן הָאֲגַם, אֵי דֶרֶךְ

לִבְרוּנֶן, שָׁם מֵעַל פִּסְגַּת צוּר־מָתָן

חָבוּי כַּר־דֶשֶׁא בַּעֲבִי הָחֹרֶשׁ

הוּא “מַעַר” יְקֹרֶא בְּפִי רוֹעִים.

השינויים והחידושים ניכרים, אך מה שהוא עיקר לנו, שנסתייע בסמיכותו הטעונה של ביאליק.

ג

ולחיזוק הבדיקה ראוי להוסיף כמותה ובקטע של שיח דברים בין אב ובנו (מערכה שלישית, מחזה שלישי):

Walter(zeigt nach dem Bannberg):

Vater ist’s wahr, dass auf dem Berge dort

Die Bäume bluten. Wenn man einen Streich

Drauf fϋhrte mit der Axt?

Tell: Wer sagt das Knabe?

Walter: Der Meister Hirt erzählt’s – die Bäume seien

Gebannt. Sagter. Und wer sie schädige

Dem wachse seine Hand heraus zumGrade.

Tell: Die Bäume sind gebannt.das ist die Wahrheit.

Siehst du die Firmen dor, die weissen Hörner,

Die hoch in den Himel sich verlisren?

Walter. Das sind die Glerscher, die des Nachts so sonnern

Und uns die Schlaglawinen niedersenden

Tell: So ist’s und die Lawinen hätten ländst

Den Flechen Altdorf unter ihrer Last

Verschϋttet. Wenn der Wald sort oben nicht

Als eine Landweht sich dagegen stellte.

וכך הוא דרך תרגומו של דויד ראדנר:

וואלטהער (יורה על הר־הלחש): אבי, הנכונה השמועה,כי שמה על ההר ההוא האלונים יזובו דם, אם איש ירים את קרדומו להכריתם.

טעלל: מי הגיד לך זאת, בני?

וואלטהער: הרועה סיפר – הלא כה דבריו: בהאלונים האלה ישכנו השעירים, ומי אשר יגע בהם לרעה, תיבש ידו.

טעלל: כן דיבר! בהאלונים האלה, ישבו השעירים – הראית את הקרנים הגבהות אשר ירומו בגבהם עד השמים?

וואלטהער: הלא המה הרי־הקרח, אשר כרעם בגלגל ישמיעו קול שאון בלילה ויפילו ערימות שלג נוראות עלינו.

טעלל: כנים דבריך, הערימות שלג האלה בטח כבר כיסו את פני אלטדארף וסביבותיה, והאנשים וכל אשר בהם ירדו שאולה, לולא היער שמה סגר למו הדרך.

ואילו תרגומו של ש. בן־ציון:

וַלטר (בהראותו על הר החרם):

הַאֻמְנָם, אָבִי כִּי עֲצֵי הָהָר

הַלָּז יָזוּבוּ דָם, אִם גַּרְזֶן יִפְגַּע

בָּהֶם?

טל:

וּמִי זֹאת אָמַר לְךָ בְּנִי?

ולטר:

זְקַן הָרוֹעִים הִגִּיד, כִּי הָעֵצִים

הַלָּלוּ חֵרֶם הֵם, הַקּוֹצֶץ בָּם –

מִקִּבְרוֹ חוּצָה תִצְמַח לוֹ יְמִינוֹ

טל:

אַף אָמְנָם אֵלֶּה חֵרֶם הֵם.

הֲתִרְאֶה קַרְנֵי קֶרַח שָׁם הַגְּבֹהִים?

בְּעַד עָב בִּמְרוֹם שָׁמַיִם הֵם נִתְקָעוּ.

ולטר:

יָדַעְתִּי, הַקַּרְחוֹנִים הֵם, הַחוֹרְקִים

בְּקוֹל רַעַם לַיְלָה וְזוֹרְקִים מַפָּל לָנוּ

טל:

וּמַפְּלֵי הָרִים אֵלֶּה הָיוּ קוֹבְרִים

כְּבָר בְּשִׁפְעָם אֶת עִיר אַלְטְדוֹרְף כֻּלָּה

אִלְמָלֵא יַעַר־חֵרֶם זֶה עַל עֵצָיו

לֹא עָמַד מַחְסֶה, חוֹמָה לָהּ מִשֶּׁלֶג.

אין צורך להאריך את הדיבור על מיני השוני שבין שני המתרגמים, שכן שינוייהם מובלטים מתוך מה שהבאנו במודגש, ועיקר כוונתנו בכך להעמיד על השוני שבינם לבין ביאליק וביחוד בנקודת שימושו בלקסיקה הנזכרת שלו:

ולטר (נושא ידו אל החרמונים):

אָבִי, הָאֱמֶת הַדָּבָר, כִּי הָעֵצִים בַּחֹרֶשׁ

אֲשֶׁר עַל מְרוֹמֵי הָהָרִים שָׁמָּה, בְּהָנֵף עָלֵימוֹ

גַּרְזֶן, יַעַרְפוּ דָם?

טל:

מִי הִגִּיד לְךָ זֹאת, הַנַּעַר?

אַבִּיר הָרוֹעִים הוּא הִגִּיד זֹאת. אֵלֵי הַחֹרֶשׁ,

כֹּה אָמַר, חֵרֶם הֵם, הַנּוֹגֵעַ בָּם יֵעָנֵשׁ:

צַמַּח תְּצַמָּח לוֹ יָדוֹ מִפִּי הַקֶּבֶר

טל:

אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר: הָעֵצִים חֵרֶם הֵמָּה.

הֲרוֹאֶה אַתָּה מֵרָחוֹק תּוֹעֲפוֹת הָרֵי שֶׁלֶג

יִשְׂאוּ קָדְקֹד לַמָּרוֹם וְרֹאשָׁם לָעָב יַגִּיעַ?

ולטר:

הֲלֹא הֵם הַשְּׂנִירִים אֲשֶׁר יַרְעִימוּ נוֹרָאוֹת לָיְלָה

מִדֵי גַלְגְּלָם מִמָּרוֹם שִׁפְעַת שַׁלְגֵיהֶם אָרְצָה.

טל:

הֵם הֵם בְּנִי, וּכְבָר הָיְתָה אַלְטְדוֹרְף הָעִיר נִקְּבֶּרֶת

תַּחַת מַשָּׂא שִׁפְעַת הַשְּׁלָגִים לוּלֵא הַחֹרֶשׁ

עַל מִשְׁמַרְתּוֹ נִצָּב בִּמְרוֹמֵי הֶהָרִים שָׁמָּה

וּבְחֹסֶן חוֹמוֹתָיו יְהִי לָעִיר מָגֵן וָסֶתֶר.

ודאי הרבה פרטים ראויים לתשומת־דעת, מהם משעשעים (אלי החורש בתרגום die Bäume לפי הפשט כאילנות עזים, ולפי הדרש כשעיריו של ראדנר; צמח תצמח – כדרך ברכת קידושין: שמה תשמח רעים האהובים, ולפי ההיגוי הפשוט בעם, כאן וכאן פתח"ים בלבד). אולם אנו ענין לנו בתמונה: החורש על משמרתו ניצב, העשוי מטבעות שירתו של המתרגם וכבר ראינו שני מרכיביה ב“הבריכה”, וכדי להשלים נעיר, שכבר הבאתי, במאמרי הנזכר, לעניין משמרת משירו “אחד אחד ובאין רואה”. עתה נחזור אך על שתים שורות מתוכו:

עוֹד כָּל יְעָרָיו עַל מִשְׁמְרוֹתָם אוֹרְגִים צִלְלֵיהֶם חוֹרָי

לֹא נִפְקָד מֵהֶם זַלְזַל וְאַחַת מֵרִשְׁתוֹתָם לֹא נִקְרָעָה.

ולענין ליבוטי התרגום של תיבת Bannderg, הרי השם Bann הוראתו המצויה חרם. וכן כורח, איסור וכדומה, והפועל bannen משמש אף הוא מיני הוראה אלה, אבל יוצא גם למשמע נחיצה והכרעה בכוחה של השבעת קסם וכדומה. הלכך ראה ראדנר להיעזר בלשון הר לחש (ואם אף ברישום הכתוב: הנחש ברוב לחש, אפשר נשתעשע לו ענין נחש – נ’ידוי, ח’רם, ש’מתא), ואילו בן־ציון תירגם כפשוטו של מקור: הר החרם, מה שאין כן ביאליק שנאחדו לו חרם והר ואחז לשון רבים של חרמון, כפי שמצינו בכתוב (“אזכרך מארץ ירדן וחרמונים מהר מצער”) ועל פיו חידש לשון רבים: שנירים בזכרו כי שניר תרגומו טור תלגא, ופירושו של רש"י, כי שניר בלשון אשכנז וכנען (סלאבית) שלג, ולעצם הענן ראוי להזכיר כי Bannderg כמותו כ־Bannwald, הנועד, בכוח אילנותיו הרמים והעזים לעצור את דרדור גושי־השלג הכבירים, ומשום תעודתם זו נאסרה, בגזירת חרם, השחתתם.

ושוב נסיים בדרכו של המאסף, יוסף ליכטנבום,– ראשית, מה שקראו קודמיו: הר־לחש, הר־חרם, חרמון, נקרא לו: הר הקודש, ולפיכך מה שנאמר בהם בעצים שהם gedannt, מיתרגם לו: [העצים] מקודשים (אגב, אף עניין חרמון מתפרש להם לבלשנים בחינת מקדש). והוא מסתייע גם בלשון השגור קרחונים אך גם בלשון שנירים ונמשך לו לביאליק ובעיקר במה שאינו מדבר, כקודמיו של ביאליק, על אלונים או עצים כי אם, וזאת כפלים, על עצי־החורש, ובתמונת הסיום הוא נעזר בשני המרכיבים של תמונת־ביאליק, לאמור:

– – לוּלֵא הַחֹרֶשׁ

כְּחֵל מָגֵן נֶגְדּוֹ נִצַּב לְמַעְלָה

ושלא לקפח ניסוי חידושו נעיר, כי ביקש לקיים דיוק לשונו של המקור Landwehr שהוראתו הגנת הארץ, ושימושו המצוי מורה על חיל־ההגנה על הגבולות וכן נקרא בכמה צבאות (פרוסיה, אוסטריה) אולם יפול גם באמצעי־הגנה טבעיים (סוללות, הרים) והמתרגם כיוֵן מעשה שעשוע, לשניהם: למראה־עין – חֵל [חומה], למשמע אוזן – חיל [צבא]. אף ראוי להעיר, כי אינו פוסח, כקודמיו, על die weissen Hörner ומתרגם קרני־הלובן.

ד

אך נחזור לעניין משמרת,ששימושה ותפקידיה החזיוניים והמשמעיים בשירת ביאליק, מרובים אף מגּוונים, ודיה הצצה בקונקורדנציה של אבן־שושן – סגל להעמידנו על כך, וכבר ראינו שימושה בתרגומו, שתיבת ,Landwehr או, לפחות נִסְמָכָה ניתרגם לו משמרת, ומן הדין שנוסיף ונראה שימושה בקצת מקומות, שאין לה דקדוק־אחיזה במקור. וכן הקטעים (מערכה שלישית, מחזה שני).

– – Seid

Wozu die herrliche Natur Euch machte!

Erfϋllt den Platz, wohin sie Euch gestellt,

Zu Eurem Volke steht und Eurem Lande

Und kämpft fϋr Euer heilig Recht.

והרי לשון תרגומו של ביאליק:

תָּמִים עִם הַטֶּבַע תִּהְיֶה, מִצְוָתָהּ אֵל תֶּמֶר.

אַל תֵּט מִתַּפְקִידְךָ, וּבְמִשְׁמַרְתְּךָ הַחֲזִיקָה,

הֱיֵה מָעֹז לֱעַמְּךָ וּמַחֲסֶה לְאֶרֶץ מְכוֹרוֹתֶיךָ

וּלְצֶדֶק וּלְמִשְׁפָּט בִּזְרוֹעַ עֹז הִלָּחֵמָה.

דרך התרגום של הקטע הזה, וכמותו רוב קטעים אחרים, מניח פתח לכמה וכמה עיונים, ונסתפק עתה במה שנעיר על כפל־הלשון, כדרך המקרא, שאין לו אחיזה במקור, ושקיצורה של הלשון העברית מתיר שימושו, מבלי להאריך ביותר שיעורי־השורות, גם אם המתרגם מסיים, כמשפטו, כל שורה ושורה במלעיל, אך נבליט, כי באמור שילר בלשון פשוט erfϋllt den Platz שפירושו: מלא את המקום, אומר המתרגם בכפל לשון: אל תט מתפקידך, ובמשמרתך החזיקה, ונקט לשון החזקת משמרת שלא כלשון המקרא: החזיקו המשמר הקימו שומרים (ובכלל אין בשירי ביאליק הכנוסים תיבת משמר). וכן ראה השורה (מערכה שלישית, מחזה שלישי):

Es erbarmt mich – doch ich muss gehorchen– –

ודיוק תרגומו: חס לי, אך עלי להישמע, לציית; ואילו ביאליק מתרגם, לאמור:

לִבִּי לִבִּי לְךָ – אֲבָל עֶבֶד מִשְּׁמַרְתִּי אָנֹכִי.

ולשם הבלטה נביא קטע אחר ונבדוק אותו לאור התרגומים האחרים (מערכה שניה, מחזה שני):

Sind auch die alten Bϋcher nicht zur Hand.

Sie sind in unsre Herzen eingeschrieden.

דויד ראדנר מתרגם:

ספרינו העתיקים אינמו לעינינו עתה, אכן דבריהם חרותים המה על לוח לבנו.

ותרגומו של בן־ציון הוא:

וְאִם אֵין סְפָרֵינוּ הָעַתִּיקִים פֹּה

– בַּלֵב הֵן כְּתוּבִים חֻקּוֹתֵיהֶם לָנוּ.

ואילו ביאליק מתרגם:

וְאִם הַמְּגִלּוֹת הָעַתִּקוֹת אֵין תַּחַת יָדֵנוּ

עַל לִבֵּנוּ הֲלֹא חֲרוּתִים דִּבְרֵיהֶן לְמִשְׁמֶרֶת.

ודאי ראויים לתשומת־הלב השינויים: 1. ספרינו – המגילות¹; 2. דבריהם – חוקותיהם – דבריהן; 3. על לוח לבנו – בלב – על לבנו; 4. חרותים –כתובים – חרותים; וביִחוד 5. לעינינו – פה – תחת ידנו. ולענין אחרון־אחרון נעיר, כי הדין עם ביאליק שתרגם כן zur Hand, שכך הדיוק נותן, אבל אף בן ציון, המתרגם: פה לא שגה, שכך השגרה נותנת וליכטנבום נמשך לו בזה, וכן תרגומו:

אִם אֵין סְפָרֵינוּ פֹּה הָעֲתִּיקִים

לָעַד חֲרוּתִים הֵם עַל לִבּוֹתֵינוּ.

ולא עוד, אלא גם בהיות במקור אחיזה לענין שמירה, הרי ביאליק יטיל שינוי בהמרת הפועל שבמקור השם־עצם בתרגומו, ודוגמה לכך בענין הכובע אשר לו נצטוו להשתחוות (מערכה חמישית, מחזה ראשון):

Nein, last ihn aufbewahren

ותרגומו של ביאליק:

לֹא כִּי לְמִשְׁמֶרֶת נִתְּנֶנָּה

ונמשך לו בזה ליכטנבום, שמר כדיוק המקור, לשון נוכח, אך קיפח דקה אחת (לא כי):

לֹא, תְּנוּהוּ לְמִשְׁמֶרֶת

כי אין זה לו לביאליק מקרה, ניתן ללמוד מדוגמה דומה, – טל עונה לשאת בנו, מה היה על קשתו, לאמור (מערכה חמישית, מחזה שני):

An heil’ger Stätte ist sie aufbewahrt

ושוב ביאליק ממיר את הפועל בשם־עצם, לאמור:

– – אֶל מָקוֹם קָדוֹשׁ נְתַתִּיהָ

לְמִשְׁמֶרֶת־עוֹלָם

ונמשך לו ליטנבום:

כִּי בַּמִּקְדָּשׁ שַׂמְתִּיהָ לְמִשְׁמֶרֶת

עוֹלָם.

ללמדנו, כי במקום שביאליק דיקדק, בתרגמו heilige Stätte וכתב: מקום קדוש, צימצם ליכטנבום וכתב: מקדש, אך נמשך לו לביאליק, בהחליפו אף הוא פועל לשם־עצם, ובהמירו אף הוא פאסיב הנופל בקשת ist sie aufbewahrt (=היא נשמרת), באקטיב הנופל בשומרה, ובהחליפו פועל בדומה לו: נתתיה – שמתיה; ובעיקר נמשך לו בסמיכות; למשמרת עולם, והרי ענין עולם (לנצח, לעד) אינו במקור.

ה

ולא נצא כמדומה, ידי חובת בדיקה כלפי אדיקותו של ביאליק לענין משמרת, כמושג וכמוצג, אם לא נבליט רישומה של דוגמת שירתו, כפי שבאה על גילומה בקצת שיריו, וכן במשומרים לבוקר" (תרנ"ט):

אַשְׁרֵי עַיִן שֶׁצָּפְנָה קַו אוֹר לְמִשְׁמֶרֶת

ועיקרו כבר כלול בשירו קודם “איגרת קטנה” (תרנ"ח):

עוֹד יִבְעַר יִתְלַקַּח כְּלַפִּיד הַזִיק

צָפַנְתָּ בִּלְבָבְךָ בְּצֵאתְךָ נְדָבָה.

וענין צפינה מצוי בשירתו, ואף כאן דיה הצצה בקונקורדנציה להעמידנו על שימושיו בה לגיוונם, אך אנו עיקר לנו עתה ענין הצפינה בלבד, שהיא נחלת המקרא (“בלבי צפנתי אמרתך”, “ואלה צפנת בלבבך”), והמשורר תלה עניניה במה שקרוב ללב (בלבבי, בחוּבָּה, בחיק, בשולי הנפש): ורישומה ניכר בתרגום המחזה שלפנינו, והרי דוגמה (מערכה שניה, מחזה שני):

Da weint' ich nicht! Nicht in ohnmächt’gen Tränen

Goss ich die Kraft des heissen Schmerzes aus,

In tiefer Brust, wie einem teuren Schatz,

Verschloss ich ihn und dachte nur auf Taten.

תרגומו של דויד ראדנר, כך לשונו:

אנוכי לא בכיתי, כי לא נתתי את מכאובי לבכות לדמעות אשר תרפינה שרשו באין איל ואומץ־רוח, אכן צפנתיו בחדרי לבבי פנימה כמטמון יקר וכל מעייני היה אך לפעול פעולות נכבדות.

ואילו בן־ציון מתרגם:

אָז לֹא בָּכִיתִי! לֹא שִׁחַתִּי אוֹנִי

בִדְמָעוֹת אָרְצָה. עֹז מַכְאוֹבִי זֶה

הַבּוֹעֵר בִּי וּבְחֵיקִי מַטְמוֹן יָקָר

שָׁם טְמַנְתִּיו – לְמִפְעָלוֹת זָמַמְתִּי.

ודאי בולט ענין תיאור שפיכת דמעות־לא־כוח, שבמקור, כמעשה אונן, ונראה כי תיבת ohnmächtig שתרגומה המצוי אין־אונים גרמה, והוא, כהגדרת הפסיכואנַליזה, הסטה כלפי מעלה, ולא נאריך עתה בזה. והרי תרגומו של ביאליק:

אַךְ אֲנִי לֹא בָכִיתִי…

לֹא בִּבְכִי אֵין אֱיָל שָׁפַכְתִּי וָאַעַר

חֲמָת רוּחִי וּכְאֵבִי הָאָנוּשׁ, כִּסְגֻלּוֹת חֶמֶד

בּחֶבְיוֹן לִבִּי צְפַנְתִּים וָאֵשַׁע לְפֹעַל כַּפָּיִם.

ליכטנבום אף שהטיל שינויים לצד הדיוק, ניכר בנוסחו, עד מה נמשך לביאליק גם במה שלא דייק:

לֹא בְכִי לִי! לֹא בְּדֶמַע אֵין־אוֹנִים

שָׁפַכְתִּי לַהַט מַכְאוֹבִי הָעַז

בְּסֵתֶר לְבָבִי צְפַנְתִּיו

כִּיקָר סְגֻלּוֹת וָאֵשַׁע לִפְעֻלּוֹת כַּפַּיִם.

והוא הדין בדוגמה אחרת בענין הברית ברותלי (מערכה רביעית, מחזה שני):

Ich weiss. Weiss alles, was ihr dort verhandelt;

Und. Wasmir nichtvoneuch vertrauet ward,

Ich had’s bewahrtgleich wie ein heiligP fand

תרגומו של דויד ראדנר:

אתם המתקתם סוד – יודע אנוכי את כל אשר יזמתם לעשות, אכן אם גם הסתרתם ממני את אשר הגה לבבכם,אנוכי אצפין את הדברים אשר לקחה אָזני בלבבי בערובה קדושה לטובת הארץ.

ואילו בן־ציון כך תרגומו:

ידעתי – –

– – – – – כל ידעתי

ואשר צפנתם חרש כה מפני

אני כמטמון קדש לי שמרתיו.

ואילו ביאליק מתרגם:

הַכֹּל יָדַעְתִּי גַּם אֲשֶׁר נִדְבַּרְתֶּם שָׁמָּה

וַאֲשֶׁר מֵאֵין אֵמוּן, הַעֲלֵם הֶעֱלַמֱתֶּם מִמֶּנִּי,

אוֹתוֹ צָפַנְתִּי בִּלְבָבִי כִּסְגֻלַּת קֹדֶשׁ.

ואילו ליכטנבום, כמשפטו, נמשך גם עתה לביאליק לאמור:

יָדַעְתִּי – – –

– – – וְכָל אֲשֶׁר נוֹעֵץ שָׁם

וְהַדָּבָר גַּלּוֹת לִי מֵאַנְתֶּם

בַּלֵּב צָפַנְתִּי כִּסְגֻלַת קֹדֶשׁ.

ולא דיקדק, כשם שלא דיקדקו גם ראדנר גם בן־ציון בתיבות vertrauet – – nicht, שענינן מניעת אמון, כגון בגילוי סוד, וליבוטו של ליכטנבום בזה ניכר אולי בהיפוכו שורש הפועל (אמן־מאן).

ודוגמה אחרונה לנקודה הנידונית והיא בתחילת המחזה (מערכה ראשונה, מחזה שני) בספר גרטרוד זיכרונותיה בבית אביה כפי שהזכרנו קודם:

Aufmerkend hört ich da manch kluges Wort,

Was der Verständ’ge denkt, der Gute wϋnscht,

Und still im Herzen had' ich mir’s bewahrt.

תרגומו של דויד ראדנר:

אנוכי הקשבתי רב קשב להבין דברי חכמי־לב וכל עצה נבונה אשר הישרים זממו לעשות צפנתי בלבי.

ונשמטה לו תיבת still, ואילו בן־ציון תירגם:

– – – שׂוֹם אָשׁוּם לִבִּי לְאִמְרֵי בִינָה, לְהֶגְיוֹן

לֵב חָכָם וְחֵפֶץ וְנָבוֹן בְּעַמָּיו

תּוֹךְ לִבִּי חֶרֶשׁ צָפַנְתִּי.

אך ביאליק לא דיו בכך, והוא מתרגם:

אָז שָׁמְעָה אָזְנִי וַתִּקַּח שֶׁמֶץ

אִם הֶגְיוֹן אִישׁ לֵבָב אִם אִמְרַת נָבוֹן מְחֻכֶּמֶת

וְאֶצְפְּנֵם דּוּמָם בְּלִבִּי וַיְהִי שָׁם לְמִשְׁמֶרֶת.

ו

ועתה נחזור לדוגמת תרגומו של ביאליק, שכבר עוררנו עליה ושהעלתה לו את התמונה: החורש על משמרתו ניצב, ושכבר בדקנו שני מרכיביו חורש, משמרת, כדי לבדוק עתה מרכיבו השלישי: ניצב, שגם השימוש בו מצוי בשירתו, ושוב דיה הצצה בקונקורדנציה להעמידנו על כך, ואנו נפליג לרישומו בתרגום המחזה שלפנינו ונפתח בדוגמה פשוטה, והיא החלפת עמידה ביציבה, ולשון המקור:

Und stϋndetIhr nicht hier inKaisers Namen

ותרגם ביאליק:

לוּלֵ פֹּה נִצָּב אַתָּה

בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ.

ונמשיך בקטע משיחה בין רועה וצייד (מערכה ראשונה, מחזה ראשון) והם דברי הצייד.

Das Tier hatauch Vernunft,

Das wissen wir, diewir die Gemsan jagen;

Die stellen klug, wo sue zur Weide gehn,

'ne Vorhut aus, diespitzt das Ohr und warnet

Mit heller Pfeife, wenn der Jäger naht.

ראדנר פוסח על השיחה הזאת, ואילו בן־ציון מתרגם:

– – – גַּם לַבְּהֵמָה בִינָה.

אוֹתָנוּ הַצַּיָדִים שְׁאַל זֹאת,

אַיָלוֹת שֶׁבַּמִּרְעֶה – עַל הַמִּשְׁמָר

פִּקֵחַ צוֹפֶה הֵן מַעֲמִידוֹת רֹאשׁ

וְהוּא זֹקֶף אֹזֶן, אֵם אַךְ יִקָרֵב מִי,

בִּשְׁרִיקָה אוֹת לָעֵדָה יִתֵּן.

וכך תרגומו של ביאליק:

גַּם לְחַיָּה יֵשׁ דַּעַת

וְזֹאת נֵדַע אֲנַחְנוּ הָרוֹדְפִים אַחֲרֵי יַעֲלֵי־סֶלַע

אֲשֶׁר בְּצֵאתָם לְמִרְעֶה וְנִצָּב אֶחָד עַל מִשְׁמֶרֶת

צָפֹה וְזָקֹף אֹזֶן,כִּמְעַט יָרִיחַ אִישׁ־קֶשֶׁת

וְשָרַק לְאֶחָיו מֵרָחוֹק וְהִזְהִירָם בְּקוֹל מִלֶּכֶד.

ואילו ליכטנבום נמשך לקודמיו תוך שינוי־מה, בין לצד הדיוק בין לצד חילופו:

גַּם לְחַיָה יֵש שֵׂכֶל

הֵן כִֹּי נִרְדֹף אַחֲרֵי־יַעֲלֵי־סְלָעִים

עֵת לְמִרְעֶה יֵצְאְוּ אֶחָד חָלוּץ

נִצָּב עַלַ הַמִּשְׁמַר, זָקֹף הָאֹזֶן,

שָׁרֹק וְהַזְהֵר בְּהִתִקְרָבֵ אִישׁ־קֶשֶׁת.

והעיקר לנו עתה, שביאליק לא אחז כקודמו וכבא אחריו, לשון משמר, אלא לשון משמרת בנטייתו, מה גם שלא בלבד לשון המקרא מסייעו (“על משמרתי אעמודה ואתיצבה על מצור”, וביחוד: “ועל משמרתי אנוכי ניצב”), אלא אף צרכו של המלעיל בסופה של השורה מסייעו.

אך דומה כי הדוגמה החדה ביותר של אחיזת לשון יציבה היא במקום שהמסורת סותרה מכל וכל. והכוונה לקטע, שכך לשון מקורו (מערכה שניה, מחזה שני):

Wer stiften keinen neuen Bund, es ist

Ein uralt bϋndnis nur von Väter Zeit,

Das wir ernuern!

תרגומו של דויד ראדנר:

אנחנו בל נכרות ברית חדשה, אך נחדש ברית אבותינו מימי־קדם. ובן־ציון יתרגם:

לֹא בְרִית חֲדָשָׁה נִכְרֹת פֹּה אַךְ בְּרִית

רִאשׁוֹנִים בִּרית הָאָבוֹת יְחַדְשׁוּ בָנִים.

ואילו ביאליק מתרגם:

לֹאֲ חֲדָשָׁה הַבְּרִית, כִּי יְשָׁנָה נוֹשָׁנָה, נִצֶבֶת

מֵאָז, מִימֵי הָאָבוֹת, וְנֹאמַר: הָבָה נְחַדְשֶׁנָּה.

תרגום זה שלוש תמיהות בצדו. ראשית, ברית תיפול בו, אמנם, במקרא לשון חיוב – שמירה, זכירה, נצירה, החזקה, הגברה כשם שתיפול בו לשון שלילה – שיכחה, עזיבה, עבירה, הפרה, שיחות, חילול, הרשעה, זעימה, תמוטה. שנית, עצם מעשה־הברית תיפול בו קודם כל ובמידה גדושה, לשון כריתה, כמעט ששים פעמים במקרא, ובמידה מחוקה אף לשון שימה, נתינה, ציווי, הגדה, אך לא תיפול בו לשון יציבה, או הצבה, אלא אם כן נראנה כגלגולו של לשון העמדה והקמה שהמקרא תוֹלאה, אמנם, בברית, שלישית, לשון stiften ענינוֹ בעיקרו ייסוד והקמה או יזמה להם, אך לעניין Bund ו־Bϋndnis ענינו גם ככריתת ברית, אם כי בה יפול ביחוד לשון schliessen.

והנה ביאליק נאמן ללשון יציבה, ואפילו ביותרת של הבלטה, בראותנו בקטע אחר, הקרוב בענינוֹ, והוא דבר־שיחה (מערכה רביעית, מחזה שני):

Attinghausen: O, saget mirl Geschlossen ist der Bund?

Melchthal: Amgleichen Tage werden alle srei

Waldstätte sich erheben.

דוד ראדנר מתרגם:

אלטינגהויזען: אנא הגידה לי הכי ברית כרותה בין שלוש הארצות האל?

מעלכטהאל: ביום אחד יקומו התושבים משלוש הארצות נגד עושקיהם כוח.

ואילו תרגום בן־ציון כך לשונו:

אטנג־הוזן: הַאֻמְנָם כֹּרְתָה כְּבָר הַבְּרִית הַזֹּאת?

מלך־תל: בּיוֹם אֶחָד כָּל שְׁלֹשֶׁת מְחוֹזוֹתֵינוּ יָקוּמוּ.

אך ביאליק בשלו:

אטינגהרון: הָאָף אָמְנָם קָמָה

הַבְּרִית?

מלכתל: קָמָה וְגַם נִצָּבָה.

יוֹם אֶחָד שָׁלֹשׁ הַגָּפוֹת תָּקֹמְנָה.

אפשר שתעלה השערה, כי ביאליק ביקש עקיפה של כריתת הברית, וביותר שהמדובר הוא בברית ישנה וחדשה, אבל, בעצם, המדובר על ברית ישנה ומחודשת, וגלל כן לא חשש ליטול לשון erheben שיסודו התרוממות וענינוֹ כאן קשר ומרידה, ולתרגמן, את שתי המלים, לשון קימה. אבל מבלי להרהר ולערער אחרי השערה זו אומַר, כי העוקץ הוא כאן בשימוש בלשון חלומו של יוסף: “והנה אנחנו מאלמים אלומים – והנה קמה אלומתי וגם ניצבה”. שכן גם התרגום הגרמני גם הטייטש הפרידו בין שם־העצם, שתירגמו אלומים: Garben – גארבן, ובן הפועל, שתירגמו מאלמים: binden – בינדן ובדורות אחרונים גארבּן כמלה קדומה, ובלשון־הדיבור נדחתה מפני התיבה הסלאבית: סנאָפּ, דנאָפעס, ואפילו בלשון הטייטש תירגמו בשני דורות אחרונים בגלילותינו: מאלמים אלומים – בינדן בינטלעך, וכנראה נהגו כך אחרונים בגלילותינו: מאלמים אלומים – בינדן בינטלעך, וכנראה נהגו כך אף בוולין הקרובה, ואאריך בזה בבואי לדון בפרטות בענין לשונות חלום יוסף בשירת ביאליק ומשמעם. לפי שעה דיינו שראינו בעצם השימוש של יציבה בתרגום שלפנינו, שאין התרגום מחייבה וטעם שימושה בלקסיקה של ביאליק.

[תשל"ה]

א

באתי לפניך, הקורא, והזמנה בפי: הואילה־נא להלוות לטיולים שנערוך מדי פעם בפעם, טיולים בשדה־השירה ומשעוליה. הם לא יהיו כטיולים שהם מעשה הליכה מתוּנה של המתחקה על הגילויים המפורטים. משל סיעה של חובבי־טבע היוצאים למרחב ובודקים אותו פינה־פינה לפרטיה ופרטי־פרטיה. היום, עם ראשית טיולינו, נבור לנו שדה נרחב ובו חלקה אחת וּבה פינה אחת ונבדקנה יפה־יפה, השדה הנרחב היא שירתו של ש. טשרניחובסקי, החלקה בו היא הפּואֶמה שלו" עמא דדהבא", הפּינה בה היא פּינת השעשועים.

לכאורה, הפינה הזאת אינה עשוּיה לבאר לך אלא טיבם של כלים, אמצעים, כּוָנים, ביתר דיוק: טיבו של סוג מסוים, ואפילו לא מכריע, במסכת כלים, אמצעים, כּוָנים. אך כל מה שתעמיק תראה, כי אפילו הכלי הקטן הוא פתח ביאור לענין הגדול, לתוכן, אפילו לשורש.

ב

כשאתה בודק ב“עמא דדהבא” מבחינת כלי־השעשועים אתה מוצא אותו דומה ושונה לשירים ושירות אחרים של המשורר. דומה – כמותה כמותם מצוּי בהם הסוג הרגיל של שחוק אותיות ומלים מכוון ושאינו מכוון וכדומה; שונה – אך בה בלבד מצוּי הסוג המודגש של אליטרציה והשחוק המורכב בזכרי כתובים. והרי לפניך שתי דוגמאות של סוג רגיל: “תמוּנה עומדת ישנה ודהה משמש / ושימשה מה ששימשה לזבובים שלא בטובתה”; “פּתאום עברנו על גשר מכסה על זרם רב־זמר”. דוגמה ראשונה היא שחוק בשורש כפול־הוראה (שמש־חמה, שמש־שרת), דוגמה אחרונה היא שחוק בחילופי אותיות שורש (זרם־זמר), ובדומה לה: “ועלמות אין מספּר עמלות בשדה וכוורת” (עלם־עמל), וכן הדוגמאות שבהן מלת־שחוק אחת באה פעם אחת ומלת־השחוק האחרת פעמַיִם: “ומקצף קופץ קפיצות, מקדה מגלגלי שעונים” (קצף־קפץ), “איום ונורא האופל ומלא מלחש מלחשים / תנועה חלושה איומה” (לחש־חלש). בדוגמאות האלה לפניך שחוק שהוא מודע ומכוּון, וסמיכות המלות מעידה על כך, שלא כדרך הדוגמא: “מי בחרקים זריזים ומי ברוח נושבת / לשם הזדווגות רחוקים, המחקים לו אי־שם מרחוק” שאפשר והשחוק בו (חרק־רחק) אינו מודע ומכוון, ביחוד שמלות־השחוק רחוקות זו מזו מה שאין כן בדוּגמה: “זו שנוצרה ליחד עולמות אין סוף ואין זמנים / עם קטן יצירי אדמות שירת אלם בשדה” שכן צמד־השרשים הזה (עלם־אלם) הוא מטבעו ושימוּשו עשוי לשחוק. והוּא הדין: “ברחש עשבים ישנים באין קול בחללו של עולם / ער בכל ש”י עולמותיו ומאזין, מאזין ומחריש", והוּא צמד־שרשים (רחש־חרש) שכמעט אין לך משורר עברי בדור אחרון שלא שיחק בו. כי משוררנו משחק בו ביודעים ראה דוגמה אחרת: “המתמזגת פה יפה עם רחש חרישי מסביב”.

ג

כל אלה דוגמאות לשחוק־המלים המצוּי, אך יש דוגמאות לשחוק־אותיות מכוון, המיוחד לפואֶימה זאת, הכוונה לאלה השורות השלמות, שאליטרציה מכוונת באה להבליט לפנינו את עוֹלם הדבוֹרים בדרך החיקוּי של רחשם. הרי, למשל, אליטרציה המהלכת עלינו, בזיינ“ין ומימ”ין הרדופות ורצופות, את הזמזוּם: “מזמור מזמוטי מזומנים, ניזונים מזרע מתמזמז/זמרת זמזוּמי זמרת: המזוג לי ייני וזומן, / הוי, מזמינתי, לזמן? מזל טוב! מזל טוב זוזי”. וכן: “זמר זמזוּמים באון זעם מתפּשט ממזוה למזוה / זמזום בין זנים וזנים, מזמוטי מזורזים בעזמה / זמיר בין זלזלים וזמורות בזמנים של מזל מַזמרה / שיר העבודה הגדולה, שיר העבודה הגדול”. ובדומה לכך אליטרציות של זייני“ין, שינ”ין ופא“ין: “רוח תזזית כופפת, פּושטת מזרחה כפיה / זכר לחורבן השקמים אשר בשפלה הרחבה”, או של זיינ"ין, למד"ין ופא"ין: "תבנית מלמלה קלילה אשר שזפה הזעפרן”.

ד

מיני השחוק שראית יסודותיהם גלוּים לפניך – אתה רואה בעיניך את השורש המשתמע לשתי פנים (שמש), את הרואה בעיניך את חילוּפי אותיות השורש (זמר־זרם), או המוצא (עלם־אלם), אתה רואה בעיניך את האותיות המסוימות הנצמדות למלים באופן שצלצולן ותכנן מעלות את כוונתך (זמזום הכוורת). אך יש מיני שחוק שעיקרם ביסוד עלוּם ובכללם בולט שחוק הכתובים, וכבר שמעת כי המשורר, שלא היה נוהג דרך שחוק, נהג בו במיוחד ובמובלט בשירה שלפניך. גם כאן יש, כמובן, דוגמאות פשוּטות יותר ומורכבות יותר. דוגמאות פּשוּטות כששחוק־הכתוּבים הוא מועט – שההשוָאה שאתה משוה תוך קריאה את מה שכתב המשורר ומה שנאמר בכתוב מעלה לפניך שינוי קל. למשל: "אלה מסעי הנחיל מתוך הרחבה ושפע (על דרך: אלה מסעי בני־ישראל) או: גם המלכה נסערת – – / אשר כל כבודה פּנימה – בין ההמונים תתלבט" (על דרך: וכבוּדה בת מלך פנימה). “העילוּי הנוע לתהילה / פרח שעשועים לשדכן המדינה” (על דרך: ילד שעשועים), “כוורן ותיק יודע טבע דבוריו הזהובות”, וכן: “כוורן ותיק יודע נפש הדבורה הפחידה” (על דרך: יודע צדיק נפש בהמתו),“בית נגע בבית וגינה בתרביץ נגעה” (על דרך: הוי מגיעי בית בבית). דוגמה אחרונה יש בה צד של חידוד, שכן המשורר נעזר בלשון הכתוב שלא ככוונת התוכחה שבו. וצד זה בולט יותר בדוגמאות אחרות: “ויתרוצצוּ הבונים אוי ואבוי לה לאמא” (על דרך: ויתרוצצוּ הבנים, והחידוד הוא ברמז למלחמת־האחים בישוב החדש), “פתאום יועמו שמים ועב כבדה מקשה ללכת” (כאילו מקשה ללדת, על דרך: ותקש בלדתה, בהקשותה בלדתה), “בצינת טרם צפירה ברון יחד שׂכוי הכפרים” (על דרך: ברון יחד כוכבי בוקר, והחידוד הוא בהורדת המוסיקה של הכוכבים לקריאת תרנגולים). הקונפרונטציה שבין הכתוב ובין שינויו המרובה היא המבלטת את ההוּמור, אך צד הפינקטיות שבו, אם השינוּי של לשון הכתוב הוא מינימלי בעוד שהשינוּי של תכנו הוא מקסימלי. ואם חדה הדוגמה: “אש וגפרית בגרונם ופסוקים של פוסקים אחרונים” (על דרך: רוממות אל בגרונם), על שום הניגוּד (אגב, שים לב לשעשוע המלים: פסוקים־פסקים של פּוֹסקים), ואם תמה הדוגמה: “הולכים נחילינו לחדש את כוורתנו מקדם” (על דרך: חדש ימינו כקדם) על שום שמירת הריתמוס של הכתוב, – הרי חדה ותמה מהם הדוגמה: “מקהלה גדולה עשירה בנגינות וכלים מכּלים משונים” (על דרך: וכלים מכלים שונים), שהשינוּי המראה הוא אך באות אחת (שונים־משוּנים) ושינוּי הענין גמור: לא כלי־אוכל מרובי צוּרה אלא כלי־זמר מוזרי־צורה. ובדומה לכך הדוגמה: “בגיגית רפודה בתפּוּחים ומסומכת בעששית” (על דרך: רפדוני בתפּוּחים סמכוּני באשישות) שבולט בה שינוּי מחוכם של מלה אחת (אשישה – עוגה, עששית – גוש־ברזל), ואוּלי גם הדוגמה: “חוט לא יינתק לעולם בחסדו של בורא העולם” (על דרך: והחוּט המשולש לא במהרה יינתק) שחילוּפי מלים (לא במהרה – לעולם) משנים את הענין (כתוספת חידוד הוא בשימוּשׁ הכפול בתיבה: עולם – פּעם אחת במובן נצח ופעם אחת במובן תבל).

ה

הדוגמאות האלה אינן ממצות את דרכי זכרי הכתוּבים בפואֶימה שלפניך. יש וזכר הכתוב כרוך בזכר דרוש. כן למשל: "גם בניו שיחיוּ / אותם שתילי הזית, שאם לא המה מי היה ממתיק לו את השעה לאחר שבאה. זכר הכתוב (בניך כשתילי זיתים) מעלה מיד את השינוּי (הזית־זיתים) שמרומז בו דרוש עלה הזית (ותוספת החידוד: הזית שהוא מר ממתיק). ויש וזכר הכתוב נבלע בכעין הלצה עממית: "על אפו וחמתו, ותיבה: אפו משתמעת לשתי פנים). ויש וזכר הכתוב כרוך בזכר כתוב שלא במקרא. כן, למשל: “חידה המלכה וחידה כל בכוורת יִוָלד / אשר לעמל ואשר למלכות – למלכות” (מזה על דרך: אדם לעמל יִוָלד, ומזה על דרך: תנוּ וכו' ולקיסר אשר לקיסר).

ו

מובן, כי השחוק הנוטל חירות לעצמו בזכרי כתובים נוטלה בדברי חז“ל וגם כאן יש דוגמאות פשוטות יותר ומורכבות יותר. הרי, למשל: “אחר כבר תבע בפה… ואילו שפתים לכותל” (צירוף על דרך: אשה תובעת בפה ועל דרך: אזנַיִם לכותל), “הבור – – אינו מתרוקן מחוליָתו” (על דרך: ואין הבור מתמלא מחוליתו), או: “משנכנס פבראל מרבה אנוכי בקריאה” (על דרך: משנכנס אדר מרבין בשמחה); “פוסק כוורות האחרון / נחבט בשאלת הצבע, שיש בו לצבוע, אם לבן / ואם כולה תכלת” (צירוף על דרך: בין לבן ותכלת, ועל דרך: טלית שכולה תכלת), ובדומה לכך:´”ועכשיו מה אתה, אדום או לבן, משמע כולך תכלת“. בדוגמאות האלה ניכר השימוּש בכינויים של קודש וקדושה לענינים של חול, אך הוא בולט בדוגמאות אחרות: “בוּר דארדיכלות אני” (על דרך" בוּר דאורייתא),”מה שראתה שפחה בגן לא ראה מלומד מימיו" (על דרך: ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכו'), ובדומה לכך: “מי שלא טעם מאותם בקבוקים שמורים לא טעם טעם של משרה בימיו” (על דרך: מי שלא ראה בנין הורדוס וכו‘, מי שלא ראה דיופלטין של אלכסנדריה וכו’ לא ראה וכו'), ואם לא דייק בהחלפה זו בא חיזוּק לה: “כידוע לכל כי היינות כל זמן שמזקינים טעמם משתפר עליהם” (על דרך: זקני תורה כל זמן שמזקינין דעתן מתישבת עליהן), והוסף לכך בענין היין: “בן ארבעים למעלות ועמד בזיקוק פּעמַיִם” (על דרך: בן ארבעים לבינה). ואל תאמר, כי השינויים האלה אך שעשוע הם למשורר, כי אם תעיין בדוגמאות אחרות תראה כוונה. כי אם, למשל, תשמע: “כלך לך אצל כוורות” (על דרך: כלך לך אצל נגעים ואהלות), וכן: “פתאום לפתע חל איסור על ל”ט מלאכות כוורת" (על דרך: ל"ט מלאכות האסורות בשבת), וכן: “והיתה אדמתו ירשה לבני החרקים ולחכמי הרמש בלבד” (צירוף על דרך: והיה אדום ירשה, ועל דרך: חכמי הרמז־הקבלה), ותחשוב את ההקבלות שבין כוורת ובין הלכה ושבת וכדומה בענין שעשוע בלבד, סימן כי לא נתת דעתך עד כמה המשורר שוקד להראותך, כי הכוורת ומעשה הדבורים הם כמקדש וקדושה בעיניו.

ז

ועל כן תן דעתך על כך ותראה הגדרת הקדושה כהגדרה חוזרת. הרי “זרעי הקודש במאבק שונים ומשונים למיניהם” (על דרך: זרע קודש מצבתה), " לשתות מיין הקדשים", “באתרוג הקודש ובאשכולית”, “דממה רבה יחידה מדברת באלם קדושה”; “והיתה השעה קדושה / עבר והווה ועתיד פה נשקו במקום הקדוש”, וכיוצא באלה. אין אתה צריך טירחה יתירה כדי לראות את המשורר קושר כתר קדושה עליונה לטבע ורחשה, כפי שהם נשקפים לך מהויית עמא דדהבא, עם הזהב, עם הדבורים. ולא זו בלבד שאתה שומע על אלהי הדבורים, בעל דבוֹר (על דרך בעל פּעוֹר) ועל שמש אלהי הכל (ואין ברור, מה לגבם היוצר הנזכר בראשית הפּואֶמה), הרי אתה שומע על “לחם הקודש לפני – – / – – מעשה שטן להכעיס / המעכבני בעבודה, לועג לקודש” – כלומר, על העושה בכוורת כעובד עבודת הבעל, שהיא עבודת־קודש. אמנם אתה שומע: “בגד תעשה לך, בגדי עבודה בגינה – – / לכשתכנס במכוורת תכנס ככהן למקדש / אלף הבדלות להבדיל, שגרא דלישנא בשפתי… / והיו בגדיך נקיים”. אולם, אם תקרא במקום אחר: “כלל זה נקוט בידך: כוורת לעולם עומדת / על הנקיון בלבד, ויהיו בגדיך נקיים” לא תפקפק כי הראיה היא ראיית כהן, כפי שמעיד זכר הכתוב (כדרך: בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר), והתמונה שאתה מוצאה בשירה הזאת: “וממעל לה הכסיף החרמון הישיש בשלגיו / כאותות הכהן לבוש בדים ובפיו הברכה הקדוּמה: / אַת אחותנוּ היי לאלפי רבבה” וכו'.

ואם כוורת ועבודה במקדש וכוהנו, לא חתמה לשמוע. “שבת שבתון היום היום הגדול לדבורים” ותראה מראה “כנופיות חסידיו הקטנים של בעל דבור – ומתוַדות”, והוידוי כדרך הוידוּי שלנו, באלפ“א בית”א, ובדמיון המלים או הצלילים וההפסקות: “אשמנו – בזזנו – גבבנו – דלדלנו דבש פינו – / התעצלנו מאד והתרשלנו – זללנו – / חסנו – טמַנו מתק – ישָנו יומם – כרכרנו – / אוי לכלכנו – מרדנו – סרנו ממצוותיך – אוי עקצנו – פּקפּקנו – צרצרנו – קלקלנו טרף – רימינו – שוטטנו – תבענו – אוי לנו כי תרתרנו”. ואם תטרח להשוות את הנוסח הזה לנוסח הוידוי שלנו, תלמד משהו על דרך השחוק ביחוד על כוונתו.

אבל ודאי חשת, כי במחזה הקטן הזה כאילו נשתנתה האוירה – המלה: אוי, החוזרת כמה פעמים, העבירתנו מתחום האסוציאציה הרחוקה של ימי התנ"ך ולפניו, לתחום של האַסוציאציה הקרובה – העיירה ובית־תפילתה. ואכן פעַמים תראה משל הדבורים כמשל קהל המתפללים בעיירת ישראל. פעם אחת: “משל לשטיבל חסידים באמצע התפילה ופסגת / ההתלהבות הגדולה, וכולם נחפּזים, מתרוצצים”; פעם אחרת: “משל כערבי הקפות בבתי כנסיות בעיירה / אשר פּתאום יתמוללו הסרגים והמחיצות כולהן / עזרת נשים תבוטל, והיה העם כולו אחד / נשים וגברים וטף, זקנים ונערים ביחד / בעלי בתים ושוליות, עגלון ורבי וחייט / המיוחסים בעם ודלת העיר המטולאה – / ככה התערבו הדבורים”. ואם תעיין יפה תבין, כי לא מקרה הוא, ששני המשלים הם בשעה מיוחדה של ביטול היש וביטול המחיצות.

ח

אולם עתה שנגלה לך עיקר הכוונה שבשעשועים, ביחוד בכתובים ובמימרות חז“ל, אתה מבין יותר דוגמאות: “ארץ היא לא תכסה על כל מחמדיה” (והכתוב הוא: ברכות שמים מעל ברכת תהום רובצת תחת), וכן: “חבר אבירים מנסר בחלל תכול התכלת בעקבות / מלכת ממלכת הדונג לדבקה בה אך הפעם” (והכתובים הם: לאהבה את ד' אלהיכם ולדבקה בו: לאהבה את ה' אלהיך לשמוע בקולו ולדבקה בו; ואפשר פעל צירוף על דרך: שא נא חטאתי אך הפעם ועל דרך: אמותה הפעם), אולם עתה שראית דרכו של המשורר להיעזר בשחוק הכתובים ודברי חז”ל, לשם חילונו של המקובל קדוש וקדושה ולשם קידושו של המקובל חול וחילוניות, ראוי שתבדוק בדרך שעשועיו בתמוּנות שלמות של כתובים או אגדת חז"ל.

ודע, כי מה שמצאת בשחוק מלי הכתובים תמצא בשחוק תמוּנות הכתובים – כלומר, ליד הדוגמה לתומה תמצא דוגמה שעלוּמה בה כוונה, שהיא ממהותה של הפּואֶמה שלפניך. הרי, למשל, דוגמה: “בת קול יוצאת ומכרזת, דוברת וזכור ואומרת: / מי הדבוֹר אשר חש, החלש במחנה – / ילך וישוב לכוַרתו, פּן יֶלא ואחר ישיגנה / מי הדבוֹר הזקן ומי בעל מום שבמחנה – / ירד וישוב לכוַרתו פן יצנח ואחר יכבשנה” / מי הדבוֹר הרזה משבט אין־כוח – / ירד וישוב לביתו פן יפול ואחר יקחנה" / ויספה בת־קול על אמרתה: “מי הדבוֹר אשר ירא / מי רך־הלבב במחנה – ירד וישוב ולא ימס / לבב כל אחיו כלבבו, כי בחייו הוא ימהרנה / כאשר ציוה לו בעל דבור אלהי הכוָרות”. ההקבלה בין התמוּנה הזאת של הדבורים לפני מעשה־הנישואים ובן תמוּנת המקרא על יוצאי־המלחמה בישראל מראה צד של דיוק מחושב ומכוון (ודיברו השוטרים אל העם לאמור מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכוֹ ילך וישוב לביתו פּן ימות כבמלחמה ואיש אחר יחנכנו; ומי האיש אשר נטע כרם ולא חיללוֹ ילך וישוב לביתו פּן ימות במלחמה ואיש אחר יחללנו; ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה ילך וישוב לביתו פן ימות ואיש אחר יקחנה; ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו: מי האיש הירא ורך־הלבב ילך וישוב לביתו ולא ימס לבב אחיו כלבבו; (דברים כ' ה’־ח'). אך מן הענין שתתן דעתך על שינוי קטן ועל תוספת קטנה של המשורר, הוא אומר: ירד וישוב, הוא אומר: רך הלבב במחנה, לאמור לתמוּנת המקרא נשתלבה לו תמונה דומה, בימי ירובעל שנאמר בה: מי ירא וחרד ישוב ויצפור מהר גלעד וכן: קום רד במחנה, וירדת במחנה. דוגמה אחרת הוא תיאור הבחורה הרוָקה העמלה בקיבוץ: “יתר הרפת הובישה הכביסה על גבי עריבה / ויתר הכביסה סחטה הגינה היבשה והתיעול / ויתר התיעול – הילדים החשים בבטנם הנפוּחה / הכל הכל הקריבה למשק, לקיבוץ, לרעיון: / יפיה, אביבה, כל כוחה, כל נפשה, עם כל מאודה / הנה היא לפניך הדבורה הטהורה והקדושה / אחת הדבורים שלנו”. (מיד עולה ההקבלה אל התמונה בנבואת יואל: יתר הגזם אכל הארבה ויתר הארבה אכל הילק ויתר הילק אכל החסיל) והרחבתה של התמונה העזה והקצרה הזאת ליד תיאור ריאליסטי נרחב יותר מעבירתך מאוירה של מרחב לאוירה של מיצר. ושוב דוגמה אחרת: על מעוף הדבורים: “בנותי בנותי היקרות איככה אראה בעופכן? / טוב לי פה אשארה, עופנה אל אשר תעופנה” / זמזום מסביב לה, רטן: “לא כי עמנו תלכי / פה לא תשאר כנף. חלוצים נצא ונתור / ארץ ושדות אחרים גנים וכוורת אחרת / אלא אל כל אשר תלכי, נלך גם אנו כולנו / ובאשר תעופי נעופה – כל עמא דדהבא / זבולך זבולנו וכוורתך כוורתנו, תצאי”. גם כאן עולה מיד ההקבלה אל התמונה בספר רות שנעשתה בה הרחבה (ותאמר נעמי שובנה בנותי – – שובנה בנותי – – ותאמר רות – – כי אל אשר תלכי אלך עמך עמי ואלהיך אלהי).

בשלוש הדוגמאות האלה אתה רואה שימוש בתמונות כתובים לתומו. אך אם תעיין יפה תמצא גם בהם רסיסי־הכוונה שראית בה קודם. בדוגמת עם הדבורים לפני מסע־הנישואים נאמר: כאשר ציוה לו בעל דבור אלהי הכוורות, והציווי עשוי כדרך הציווּי של אלהי ישראל לעמו. בדוגמת הנערה הרוָקה נאמר כי נתנה לעמלה כל כוחה, כל נפשה, עם כל מאודה, והוא כדרך: בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך, לאמור, עמלה כאלהות הוא לה. בדוגמת השיחה בין הדבורה והדבורים נאמר: זבולך זבולנו וכוורתך כוורתנו, ולפי זכר הכתוב הזבול כעם והכוורת כאלהים.

ט

הדרך הזה של שימוש בתמונות כתובים יתבלט לעיניך אם תבור לך דוגמה של תמונה בתמונות שיר השירים ותקביל את שימוש המסורת ושימוש המשורר בה. התמונה היא: “ששים המה מלכות ושמונים פילגשים ועלמות אין מספר, אחת היא יונתי תמתי, אחת היא לאמה ברה היא ליולדתה”. אם תעיין במדרש תראה, כי בכל השירה הזאת הרי היונה היא לו ישראל והפילגשים והעלמות האומות, והמספרים הם לו בית־אחיזה לדרוש בסוגיהם. ואילו משוררנו עושה את התמונה, בשינוי המספרים, ענין לדבוריו: “חמש מאות אבירים, ששה עשר אלף הגולם / עוד ארבעים אלף דיירות עדן בחתולים / ועלמות אין מספר עמלות בשדה וכוורת / אחת היא המלכה הצעירה, הזקופה, הנאה / אחת היא לכוורתה, ברה היא לאומתה”.

ועד היכן המשורר מגיע בדרכו בכתובים. אם תמונות ואם מושגים, אתה למד משלוש דוגמאות בולטות ביותר. האחת: “ועמה דדהבא בית דבורה / הוא אבי אדריכלים אשר מעולם, והוא החל / לקרוא בשם בעל־דבור אלהי הכוורת והיה / גיבור בונה ממלכות לפני דבור אלהיהם”, והקבלתה על דרך: הוא היה אבי כל תופש כנור ועוגב, וכן: המה הגיבורים אשר מעולם אנשי השם, וכן, והוא העיקר: אז הוחל לקרוא בשם ד‘. לאמור, כתוב המשמש את אלהי המקרא משמש את בעל דבור. אחרת “בשופר לא נשמע יתקע.. וקול נהימה דקה ישמע.. / ובאו העובדים בקרן תאשור וכל הנידחים / בכרם של צהרים והצטרפו להמון בזמזום ובשאון כנפים” והוא על דרך: ובשופר גדול יתקע וקול דממה דקה ישמע. וכן: ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים מארץ אשור והנידחים מארץ מצרים. השחוק המחושב ורב־הפנים בולט מאליו (דממה – נהימה, אובדים – עובדים, אשור – תאשור, מצרים – צהרים, וההקבלה הריתמית ארץ – קרן – כרם) ולאורו נראית לנו תמונה מרעישה של ימות־המשיח וקיבוץ־גלויות כתמונה משעשעת של יגיעת דבורים. (לשם הדגשת השעשוע תשווה את שימושו של משוררנו בתמונה זו בשירו “ואומרים כי שופר” שנאמר בו: “בין אוקינוס מכאן ואוקינוס מכאן / האובדים בארץ רוס. נדחים ביוָן / מי שריד לי בלוב מי בכוש נאמן?”) שלישית: “וכשתביע השעה הגדולה למעוף נישואיה / צפור לא צייץ בעץ ועוף לא פרח ברקיע / שור לא געה בכר ונשיאים לא עפו במרומים / עצים לא אמרו פטפוטים / האויר לא הזדעזע אוּבל מים לא דובב – כל העולם הגדול / שותק ומחריש על כל בריותיו הנאות”. התמונה הזאת אינה אלא הרחבתה של תמונה גדולה ונודעת באגדת חז"ל: כשנתן הקדוש־ברוך־הוא את התורה ציפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא הזדעזע, אלא העולם שותק ומחריש ויצא הקול: אנוכי ה’ אלהיך. לאמור, שעת הזיווּג של הדבורה המלכה משמשת אותה תמונה עצמה ששימשה את מעמד הר סיני.

האומנם אך שעשועי לשון וכתובים הם שעברו עתה לעיניך?

[כ' תשרי תש"ו]

הפואֶמה Deutschland, ein Winermärchen (“ארץ אשכנז,הגדה של סתיו”) היא כתיאור התרשמוּת של היינריך היינה מנסיעה בגרמניה. והוא עצמו הגדיר אותה, כדבריו במכתבו למו"ל שלו, כאֶפוס־מסעות. שיש בו נעימה של הוּמוֹר רב, ודרך־כתיבתו הוא כסוּג חדש וניתן בו מרוּח־הפוליטיקה, שהיא מעוּלה על אותה הרוח המצוּיה בחרוזות פוליטיים. חלי־עינים עיכב בידו לסיים את השיר וכשסימוֹ נראה בעיני עצמו כיצירה המבטאה בחוצפה את התסיסה של גרמניה בימים ההם, ראשית שנות־הארבעים. ודאי לו, שהפּוֹאֶמה עשויה ועתידה להעלות התרגשות וזעם במידה יתירה משהעלו הקונטרסים השוים לכל נפש, אך יודע הוא שלא יקופח בשירה הזו הערך הקיים ועומד על פיוט קלאסי.

מערכי־הנפש של המשורר בראשית שנות־הארבעים עיקרם מרירוּת רבה. שרשיהם לא בלבד בקשי־הגורל של גולה ולא בלבד באיבת גולים אחרים שאפפתו אלא בעצם הלך־הרוח שבחוּגי־הספרות עם עלייתו של פרידריך וילהלם הרביעי. הדרך שהפליגה אליה השירה הגרמנית, דרך השירה הפּוליטית המכוונת מילאה אותו חרדה רבה. לא בלבד ענינה של שירה זו, בין אם עשתה עצמה מרכבה לשכינת הליבּרליות וּבין אם עשתה עצמה כרוֹז ותוקע לשירי־חופש, לא ערבה למשורר הנוטה לנתיבות הקומוּניזם הפרודוניסטי,אלא עצם השיעבוד של השירה למגמה נראתה לו כסכנה עצוּמה. הוא לעג: “בנות השיר ניתנה להם הוראה חמוּרה שלא לשורר בטלות וקלות־דעת, אלא לעשות בשירות־המולדת”. לזכותה של השירה נלחם בפואֶמה שלו “אטטה טרולל”, שבּה נכרכה סאטירה על השירה הפוליטית המגמתית ועל דרך הביקורת־הגרמנית. פואֶמה זו, שהיא מיצירותיו הנעלות, זכתה ללעג הרבה מפּי משיבי־הטעם. שהעמידו אותה כחטיבה של ריאַקציה פּוליטית. לשוא יגע היינה להוכיח, כי לא בא להלעיג לאידיאות, “יקר־הכיבוּשים של האנושיות, שהרבתה כה כאשר הרביתי גם אני להילחם ולהתיסר עליהן”, אלא עיקר־לעגו לרתימת־השירה למרכבת מגמות, לשיעבודה, לעקירת עצמה, לשמיטת עיקרה. קל להבין כי גרמניה לפי האוירה הפוליטית והספרוּתית שלה לא נראתה בעיני המשורר מאירת־פנים ואף שלבּוֹ נמשך לראות בה, באה דעתו ופסקה, כדרך שכתב לאחיו, כי לעולם לא ילך לגרמניה. אך לא יצאה מחצית שנה ולבו גבר על דעתו. גברו בו הכּיסוּפים לאֵם, נוֹף־נעוּרים וב־28 לאוקטובר 1843 הגיע להמבורג. הנסיעות האלו הגבּירו את מרירוּתו ואת שנאתו להלך־הרוּח השליט ושליטיו והרי תעוּדת המרירוּת, השנאה והלעג – הפּוֹאֶמה שלפנינו. הערכת הפּואֶמה קטיגוריה גדולה וסניגוריה גדולה משמשות בה בערבוביה, מכאן נראתה כפסגת פּטריוטיוּת אמיתית שדרכה בגילוּי מוּמים ללא חומלה ומכאן נראתה כפסגת ציניזם וזרוּת (ופה ניתן כיסוד מבאר – מוצאו מישראל) ועודה שנוּיה במחלוקת עד עצם היום הזה.

בהקדמה לפואֶמה, שנכתבה בינואר 1844 מעיר המשורר, כי הכתיבה בחלל־האויר של פאריס גרמה לו, שהשיב ביצירתו רוח יתירה של חירוּת ועל־כן אנוּס היה לטרד ולטשטש את כל שאינו יפה לאקלימה של גרמניה. יודע הוא, עד מה תתרעש אחוּזת־המרעים, משרתי־הריאקציה, שתתעורר להעמידו כבז למולדת ולצבעי־דגלה, כידיד־הצרפתים וכדומה, אך אין הוא מוּכן לכבּד א הדגל אלא אם יתנוסס ברמת המחשבה הגרמנית,כנס אנושיות חפשית – ועל הדגל הזה ישפּוך דם־לבבו. כי הוא אוהב את המולדת כמותם ובשל האהבה הזו ישב שלוש־עשרה שנה בגולה ובשלה ישוב לגולה. הוא ידיד־הצרפתים. כדרך שהוא ידיד כל האדם הנבון והטוב. הוא לא יתן להם את הריין, כי הוא בן חפשי לריין החפשי, אך לא יוּכל לשלב את ארצות אֶלזאס ולותר למדינות גרמניה, כי יושבי הארצות האלו דבוּקים בצרפת ובזכוּיות, שהעניקה להם הפכת־המדינה שבה. “אם נציל את האלהים, היושב עלי אדמות, משפלוּתו, אם נהיה גואלי אלהים, אם נשיב לעם העני ועשוק־העושר, ולגאוניוּ אשר היתה ללעג. את כבודם הראשון – – לא בלבד אֶלזאס ולותר, כי אם צרפת כולה תהיה לנו למנה, כל אירופּה, כל העולם – כל העולם יהיה גרמני! על השליחוּת הזו ועל השלטון האוּניברסלי הזה של גרמניה הנני מרבּה לחלום, בשוטטי בצאלי־אלונים. זוהי הפּטריוטיוּת שלי”.

והערת־סיוּם: הפּואֶמה המצוּינת הזו של משורר גדול ממוצא עמנו שדבק באהבה בארץ אשכנז והמתארת, דרך ביקורת שנוּנה, נרגשת ורבת־כאֵב, רקע אפל וּמבעית, עלוּלה להחרידנו ביותר מתוך שגם אנו בימינו, ימי־החשכה בגרמניה, כאילו רואים לפנינו את המשכוֹּ.

בבוא המשורר, הוגה מחשבת־הכינוס, לפרושׁ לפנינו את מגילת־תכניתו על חובת־הכינוס הזה, דרכו ומלאכתו, אמר כבמוּבלע דרך משל גדול כדברים אלה: “זכרו את היינה, בשום פנים לא הייתי פודה את פסל מצבתו המפורסמת של היינה, אלא מניח הייתי לה, שתהא מושלכת ממקום למקום מעתה ועד עולם. הלא זהו שירו היותר חריף של היינה, שחוקו המר והנמהר ביותר, שירו שלאחר המות, תהא נא מצבה מטולטלת זו סמל מוחשי לנשמת בן ישראל וגדודיה הרבים, נשמה זו שאין לה עיכול בשום קיבה זרה, אין לה קבורה בשם תכריכים שאוּלים, ומשהו שלה אינו בטל בשום אלף. אבל תחת זה אין לך, כמדומה, מצות “פדיון שבויים” גדולה מזה, שיש בתרגום עברי לשירי היינה, יהודי זה שהיסורים מירקו את עווֹנו ומותו הטיל שלום בינו ובין אלהי־ישראל” (ח.נ.ביאליק, מאמר “על הספר”, כל כתביו, כרך ב‘, עמ’ רמ"א). ואכן, רבו בספרותנו שביקשו ואף עמלו לפדות את השבוי הגדול הזה משביוֹ ואם כי לא בלבד קטנים ובינונים אלא גם גדולים ניסו ויגעו בזה – פדותו השלמה ופדיונו המלא ממנו והלאה. מתרגמי־היינה– אוכלוסיה גדולה הם, מהם שתרגומיהם פזורים ברוב מאַספים וקבצים, מהם שכינוסם בספרים ובמחברות, ועם זאת, הגזירה כמעט שוה: ההעתקות והחיקוים של ספיחי הכתיבה המשכילית רחקו ביותר מן המקור וכוחו,אך גם התרגומים של בני־דורותים, דורות של התגמשות־לשוננו ודקות־שימושה בדרכי־שירה לא קרבו אליו ביותר. עוד נשאר רוַח רב והחסר בנינו עומד. ויש בזה מן החידה, שאם נתלה הקולר בלשון שלנו ונאמר כוח־ביטויה וסלסולה חסר, הרי ידעו אותה, ממיטב־יצירות בשירתנו. מבטאה רוב דרכים ורוב גיווּנם, ואם נתלה את הקולר בבעלי־הלשון שלנו, הרי ראינום מנסים כוחם ומצליחים להפליא לצור ולסתת בה ממיטב־היצירות של שירת־העמים. אך התמיהה על החידה אינה פוטרתנו מחובת־ההודיה, כי תרגום היינה ללשוננו, פדיונו משביוֹ, עודו תעודה, עודו תפקיד.

מן המעטים שיצאו, בהרגשה רבה של אחריות־הענין והמלאכה, לכבוש את היינה ללשוננו היה גם הסופר המעוּלה ש. בן־ציון, שהכניס בכלל פעולתו הפוֹרה גם מעשה־תרגום, ביחוד מאוצר השירה הקלאסית בספרות הגרמנית. כנודע תירגם את “הרמן ודורותיאה” לגיתה, את “וילהלם טל” לשילר ופרקים משירת הינה, מהם שניתנו במחברת “צלילים”, מהם שפורסמו בעתונים (“יאטה טרולל” ועוד). פרקים אלה, תרגומם נעשה ברוב כונה ושקידה וכשרון ועם זאת יתעלם משורת־האמת מי שיבקש לומר, כי כיבוש שנכבש כאן היינה הוא כיבוש מלא וממצה, שאינו מניח לאחריו תביעות בלא סיפוק. לא, אף בזה לא נפתרה עד תומה החידה, חידת־התרגום של הליריקה המיוחדה הזו, שמתערבים בה בצפיפות מופלאה יסודות שונים ורחוקים, שמתחלפים בה קטבים ומתאחדים כבתי־נגינה קטנים וממוּזגים. אפשר, לא נמצא עוד ללשוננו וכלי־שימושה המפתח הנאות, כור־הצירוף הנאות, כשם שלא נמצאים רבים ללשונות אחרות. כשם שאמרו, שיש יותר מכוחו של היינה בכמה וכמה שירים פולניים של אדם אסניק מברוב התרגומים הפולניים של שירי היינה, אפשר לומר, כי יש יותר מכוחו של היינה בכמה וכמה שירים עבריים של י. ל. פרץ, דויד פרישמן או אחרים, מבהרבה תרגומים עבריים של שירי היינה.

והנה הקורא בתרגום הפואֶמה שלפנינו “בארץ אשכנז”, של היינה, אף אם יבדקו בדיקה מעוּלה ימצא. כי הוא ניפלה ביותר לטובה ורמת־הצלחתו מעולה ביותר. תרגום זה רוח יוצרה ועצמותו שורות עליו, עצם־מלאכתו במעלת־התיקון ובפרקים שהיוצר מתרומם ביותר מתרומם גם מתרגמו למלאכת־מחשבת גדולה (קרא, למשל, את הפרקים י“ד וט”ו) ודאי לא מקרה הוא, שההצלחה האירה ביותר בפואֶמה, שעל הרוב אינה מצוינת בעירובי־נעימה של משחק־הניגודים ומתכונתה מוֹנוֹליטית יותר – יסוד הסאטירה המבריח אותה הוא היסוד השליט ויסוד משנה או יסוד־שכנגד הנשלב במעט בשתי־הנעימה העיקרית ושגילויו סמוך לעילומו אינו אלא כלווית־ארעי רפויה בלבד. אפשר שאחידוּת זו, הנוטלת מחומרת־התפקיד, הקלה על העשיה.

אך הסובר, שמעשה־התרגום הזה הוא מן המלאכות הקלות, טעות גדולה היא בידו. ראוי התרגום הזה לניתוח מדוקדק, שתורה הוא ולימוד היא צריכה. בלא השהייה על הפרטים ובלא ההקבלה המפורטה של מקרא ותרגום אין להעריך נכונה לא את שיעור־הקושי ולא את שיעור־ההישג. המתרגם ביקש ליתן את השירה כדיוקה, לשמור על תכנה וענינה ועל צורתה, משקלה, קצבה וחריזתה – וכאן ראשית קושי: התוכן הניתן בשיעור שורה השקולה שבמקור הוא בית־קיבול נרחב מדי לאותו התוכן עצמו בתרגום. שכידוע הרבה קיצורה של לשוננו עושה. הקושי הזה מתגבר ביותר כשהמתרגם, היודע עד מה בנה היינה את בתי־שירתו, שכל שורה היא כחטיבה לעצמה, אינו יכול אלא לפרקים רחוקים ומעטים לחלק ולהפריד תכנה של השורה הבודדה ולשלב חלקיה בשורות הסמוכות שבבית. נמצא שהמתרגם לא יימלט מן ההכרח של תוספת מלים וכל שיבדוק בתרגום שלפנינו ימצא מנין מרובה של יתירים אלו, שבלעדיהם לא היה נשמר לא אורך השורה ולא משקלה. אך זו חכמתו וטוב־טעמו של המתרגם שלנו. שהוא משכיל להביא יתירים מוּכרחים אלו. בלי לגרום לתוספת, שהיתה משנה ממטבע־הענין שבמקור, המלה היתירה או המלים היתירות כטפלה הן הנבלעת ונבללת בעיקר. כבר בשורה ראשונה נקרא במקור: im traurigem Monat November ובתרגום: בחודש נובמבר האבל וסר, לאמור, הרוַח החסר שבשורה נמלא דרך שימוש כבעין שמות נרדפים. ואחים הרבה לדרך זה בתרגוּם. הרי כמה דוגמאות כשהמלה היתירה, שאינה במקור והיא בתרגום, נגלית להשוואה: על תקוות ושמחות נכזבות; אך לקוי זה קולה וצרוד כמעט; החרם העלמתי צפנתיו בראש; כל ציפור, כל עוף; פימה ובשׂרים: ושאל בכבד ומעיים; בקן זה של שעמוּם ותנוּמה. אך יש גם דרכים אחרים, כגון שהמתרגם מוסיף מלה שאינה במקור, אך משום זיקתה לענין או משום קָטנה אינה מורגשת כתוספת וכן: אך דיבור גרמני בה נשמע לי חי; [כנפים] תצמחנה גם לנו על שכם; ואנחנו מהלכים עוד הלוך ברחוב; כבר פקעו תרמילם על ענף, תיאבון של זאב; כלב בשוּק; ככלבי החוּץ בעונתם; וראה דרך הוספה כפולה: לראש הרומנטי הנושן הגא; לכתר העתיד הכביר – – הנעלם הגדול האביר; את כל ציפרניך אקצץ באף אף את נוצתך מזעם; הוא מכה ומרתת בלי רחם וחמול, ודרך נאותה יותר לקיים את ההכרח הזה הוא בתוספת מלה הנראית כמזווגת על־פי רוח לשוננו זכרי־ביטוייה ודרכה ממליצה וכן: שבסתר די יין הם סובאים כלוט; ועוד כבד ונקשה כגולם עם זה; ובטן עצלים לא תבלע כשאול; הארץ די לחם מצמיחה לכל, גלוּסקאות לכל בני־אדם; ספרים אסורים חיצונים; וכדומה. ועתים ששלוש שורות של התרגום מבטאות את כל ארבע השורות של הבית במקור והמתרגם מוסיף שורות שלמות וכן: הוי, קראו יום חג והילולה; והוא הרי רשע לא קין; איבעיא זו למה? אי מקשן שלי; אנשים כבדים אמידים – וכדומה.

וראוי להעיר על דרכו של המתרגם להעלות מטבע עברי. אם גם יישמר, שלא להפריז בכך, שכל הפרזה עלולה לשנות את דיוקן־השיר ולעקרו ממטעו. והרי קצת דוגמאות לדרכו: in jener besseren Welt = לעולם הבא; וכן jenseits = עולם־האמת; dort oben = לזבול; Oberwelt = עולם של מעלה; ואף irdisches Jammertal = עמק הבכא; Miserere = יזכור; Himmelslust= תענוג גן־עדן בנחת; Liegt …liegt = לוֹ נח; Kyrie eleison הושענה; Tabernakel = “אוהל”; zu dem höchsten Himmelsraume – לדעילא ולעילא; Sterbeglöckchen =קול בכיות למת (וראה תירגום על דרך אמירת ההיפך: die Ssterbensglöchen schweigen = קול חתן וקול כלה בתבל); es lebe =מזל טוב. וכיוצא בזה במושגי דת ופולחן, שהמתרגם נתן להם פנים של שפת־התרגום ועולמה. ויש שלא בלבד המלה או צמד־המלים ניתן דרך תירגום כזה, אלא גם השורה והבית, אם רובו אם כולו; וכן: wie die Seele schwelgt verklärt in ewigen Sonnen = שם נחה משוד־השכינה תנחומי־רבות (וענין ערבה נדרש לא כפשוטו אלא כלשון מתיקות); in meiner Seelegehen auf die Sterne der höchsten Weihe = ואראה אור שבעת הימים. וראה: Satanus Bidliothek = בארוני בית־מדרש השטן; man kann sie vor Watanus Bibliothek = יין תאוה, מה קשה פרידתך עלי; sie haben in unserem Wein sich rote Nasen gesoffenח חכלילים מיין עמך נעשו הם כאן, וכן: der imperial Märchenturm war wieder heraufbeschworen gesoffinח העלתה פה בעלת האוב חלום האימפריה לאנחות; das ist ein Siändchen = ויעמוד חתן החגיגה כדת; Königstochter = בת מלכה שבויה וגולה; der Alte sprach mit Vergnϋgen = לי אמר בטעם־זקנים; lodern wild= נהרות־די־נור; וכיוצא באלה. דוגמה אחרונה שפירשנו היא, כמדומה, מכלל הדוגמאות, שהשינוי שהטיל המתרגם, עשוי להעשיר, ואינה, בתירגום שלפנינו, בת יחידה, וכן: und viele Bϋcher trag ich im Kopf = זה ראשי בית־עקד של ספרים (ולעומת זה שינוי המוסיף מכאן וגורע מכאן לפי mein Kopf ist ein zwitscherndes Nest von konfiszirlichen Bϋchern = והרבה שם טרפה־ופסול לכם שם מצפצפים בו (כציפורים); וראה תירגום דרך שינוי של בית שלם; / steif herum so kerzengerade geschniegelt Als hätten sie verschlucktden Stock– Womit mansie einst geprϋgelt = כמין זקן גדול פוסע הוא לו / מין עמוד משוח בששר, / השבט הקדמון בו הוכה מאד, / הוא בלע שנעשה קו ישר. השינוי לא זו בלבד שאינו גורע מצד הסאטירה, אלא עוד מבליטו בטעם לשון התירגום; וביחוד בולט הלעג בדרך התירגום: Stock … einst = השבט הקדמון.

ואמנם המתרגם מטיל כמה וכמה פעמים סממני־שינוי כאלה בשורה או בבית, שענינם כוונת לעג והבלטתו; וראה ביחוד דרך השימוש בניבים ובמושגים מתחום המקודש בדת, במסורת, במוסר, במנהג; וכן die giftigen Denunziaziönchen = מלשינות דקדושה; die listigen Römlinge= מלשינות דקדושה; die listigen Römlinge = (כהנים ותיקים, אלא שהמתרגם השמיט, בזה האופן, את ציון הקתוליות שלהם), sie sassen aufrecht = (והמתרגם הפך פה תכונת הישיבה אך שמר על הצד השוה – החגיגיות), und deine Töchter bringe er hϋbsch unter die Haube, Amen = בפרקה תיכנס לחופה כל בת ושים אך שלום לך; וכדומה.

דרך זה מעלה לפעמים רישום בולט של חידוד נאה, וכן: das Rot = האדום האדום; ja, ganz verschwand die Fuchtelnie שבט עוד קיים בהם; wird geschϋttelt der Klingbeutel = כל קשקושי־לגינא לצדקה; und eintalentvoller König wirdvergebens deklamieren = גם מלך שוא יקרא בשירים לעם, לא יושע גם שאול בנביאים (כל השורה לא באה אלא כדרך חידוד למלא את העודף שבבית). וביחוד ראוי להעיר על הדוגמאות: ihr armen Schelme vom Domverein ihrwollt = וכל בני היכלא דכסיפין כעת, ובדומה לכך: wie die Apfel der Atlante = וחקל תפוחים. אלה דוגמאות חריפות לשימוש במושגים מקודשים הנעשים מדרס למדרש של חידוד. ואם אלה וכאלה אינן פטורות מצד של הפלגה שבטירחה מכוונת, הרי פשוטה בהרבה הדוגמה: spindeldϋrr = כלולב היבש הדק; וחדה יותר, ודווקא משום ביטול העקיצה העלומה בה, היא הדוגמה eie reinste Jungfer = לבתולה צנועה בת־טובים, וכדומה.

ואפשר להאריך גם בשינויים דקים. שיש להם שורש בלשון התרגום. וכן, למשל: ich könnte Eichen brechen = אשברה גם ארזי־ענקים, וראה שינוי קטן: die Mutter berϋher = אך נגע (ובמדרש נקראת ארץ־ישראל בשם חיק אם); או sie fechten gut,sie trinken gut = בני חיל לסיוף בני חיל לשתי וכדומה. ויש מקום לדון בענין שינויי מגרעת, כשהמחבר מחסר מלים ואף שורות, כגון, שהורה היתר לעצמו לנהוג שמיטה, וכן השמיט פרטי, אם הגדרי מקום: am Neckarstrome פירוט מטבע: fϋnf Thaler sechs Groschen preussisch; אם שם עתון: in der Allgemeinen Zeitung וכן ניתן להתעורר על טורים, שדרך התירגום ממעט או מקליש את תכנם,למשל: bei schönen Frauenzimmern = מקרהו עם פלונית הגברת; bei dieser Gelegenheit fällt dein Kopf ineinen Sack himunter = ובסיבה זו נפל מיד אל השק זה ראשך מגופך, ואין התירגום: cei dieser Gelegenheit = ובסיבה זו – נוטל את כל האירוניה הדקה שבסיטואציה המתוארת, והוא הדין בדוגמה: dastraute Fu wird immer noch an = das alte ererimmern= ונימוסי הדיבור גם שונו כמעט, אך שינוי אין עוד בכוונה, וכן: Curiosa und Schätze = אסימוניו.

וכן לא תמיד עלתה ביד המתרגם למסור דרכי שחוק של מלים ואותיות.

למשל: doch singt und klingt es in meinem Gemϋt = אך לבי בו ירון וענה לו זמיר. יתר הצלחה אתה מוצא בדוגמה: Sie werden euch sticheln hecheln = ועשה בשרכם ככברה. והצד השוה שבשתי הדוגמאות העלה שהתרגום אין לו מקבילה של חריזה פנימית וקירובה במקור. אלא פעמים מצוי בתרגום שחוק־מלים, דרך חריזה פנימית, שאינו במקור, כגון: weder Fleisch noch Fis = לא חילק לא בילק (ומרמז, כנראה, לכפל הוראה של חילק, שענינו גם דג).

המאזין ישמע בכמה צירופים שבתירגום בני־הדים, למשל משירי ח.נ. ביאליק, כגון: וכבר כשלו דרכי יגעתי הלוך; אגדות נושנות מקלן העיר; והנה כמראה ענק קודר שם, וכדומה. והמעיין יתעורר גם על חידושי ביטויים, צירופים, כגון graue Mantel = אדרי־שׂיבה; Pickelhaube = כיפה רמוחה; Hampelmänner = צלמי־השחוק; mit seinen blonden Horden = עם כנופיות צהבוניו הפראים; da kracht es = פרך; וכדומה. אף ענין החריזה, הנעשה ברוב הקפדה, ומרחיק עצמו מדרך שאינה מצויה, אפשר לציין בו דוגמאות של חריזה מורכבת ואף מפתיעה, כגון: הוא בא לי – הכללי; ואון נס – ואונס; הצר כה – נמרקו, וכדומה.

מן הדוגמאות האלו, המקיפות רק חלקה של הפואֶמה, ניכר, מה מרובים מיני הבעיות, שהמתרגם נתבע לעמוד עליהם ולעמול בהם ומה הדרכים שאחז לפתרם ופתרונם הצריך רוב כשרון ויגיעה מידת תגבורתו על הקשיים הרבים. לשם שמירת הריתמוס וההקפדה על החריזה, היא שנתנה את התירגום הצלח, שקריאתו מעניקה רישומו של המקור וכוחו.

[תרצ"ח]

למלאכת התרגום ומחשבתה – לדרכו של אברהם שלונסקי

מאת

דב סדן

---

מאמר א': עם ילקוט "שירי הימים"

מאת

דב סדן

א

עם טיולינו בערוגות שירה ושיר לשם התבוננוּת בטיבם ודרכם, נבחר לנו הפעם גינה קטנה שהיא גדולה – מלאכת התרגוּם המעשירה את ספרותנוּ גם במה שהיא מכניסה תכנים חדשים בבריתה גם במה שהיא מרחיבה את לשוננוּ ומעמיקתה. ונפתח במלאכת התרגוּם של אחד מראשי עודריה א. שלונסקי ונפתחנה בבחינה של דוּגמה אחת, הוּא הספר “שירי הימים” (הוצ' הקיבוץ המאוּחד תש"ו) והוא ילקוט שירים של משוררים שונים, וענינם מלחמת העולם. מתוך שהמתרגם נתבע ללוש בחומר שונה הן לפי ענינו ומתכונתו והן לפי מחבריו וייחוּדם ושילב גם שירים משלו, מניח הספר הזה בידך כמין פתח של בדיקת־אלכסון בדרכו של המתרגם, על סגולתו וכליו.

ב

והנה ראשית בדיקה מעלה לפניך כתכונת־יסוד את התחיחה של חמרי הלשון ואחד גילוּייה היא ההסתייעות בדרכים וצורות, ששימוּשם אינו מצוּי, או, לפחות, לא היה מצוי בדורות אחרונים, ביחוד בתמונות לשון שנעשו קבע. הרי, כמשל קטן, תיבה: ירכתים, שימוּשה המצוי הוא או בנפרד או בנסמך אך לא בתוספת כינוים, כפי שתמצא עתה לפניך: הם לא צפו לשם, גם לא אחורנית / ורק אל זכרונם, אל ירכתיו, התהומה. והוא הדין בצמד־התיבות: עמוד השחר, שאין שימושה המצוי אלא בתמונה זו, והרי עתה לפניך: אך קרוב, כבר קרוב הוא עמוד־שחרי. ואם תבקש להוסיף על דוגמאות אלה הרי לפניך: הה מצהלות מחר – כברק המאכלת ידון [= ידוה אותן] עמי הגא בבשר המכאובות; וכן אפילו: כמו להבדיל לפני בתי קפיך [= בתי הקפה שלך], שהוא כהרחבה של דרך שמצאת בביאליק: בתי־כלאים.

ג

גדול מזה הוא השימוש בצורות דקדוק שלא כמצוי והוא שימוש שפעמים אין אתה טועם בו אלא הרחבה רגילה ופעמים אתה טועם בו טעמו של חידוּש. הרי, למשל, בפועל שימוש בפעוּל כגון: רצוּח הוא אך לא אותו רצחו וכן: מלאכי הרצוּח בנכר או: דמעת הפליטים המרורה, כעלפון חיוכו הגווּע. והרי בנפעל תמצא: חצץ נגרס במוריגי הזחליים וכן: אני הולך בתבערה ונרשפים ימי, ומדוקרים מאור (הנבגדים בחלד), הראש וגם המפולת שניהם נאמתו יחדו; בהרכנם אלי באפלה. בפיעל תמצא: ושירי שאילמוהו זדים השמים יבקיע ויעל. בהפעיל תמצא גם פּנים מודעות גם פּנים חדשות. מכאן: איך האדיר ואיך פשה, דרכים הדשיאו הומיות, בחלל הבתים שהדמימו, ומכאן: להחביש על ראשי כרכשת של גוּמי, שפתים נרפטוּ, העור הגריד, ורובם הברידו, התאחוינוּ, הענפנוּ. בהתפעל: פקוּדה לפתע משתאגת ובפעלל: התהפּכתי, כפי חיתררו בעפר.

ראית פעלים ושימוּשם שלא כדרך המצוּי וכלל־כוונתה של הרחבה היא לגיווּנה של לשוננוּ וביטויה. אך ראוי שתתעורר על כך, כי הדרך הזה בולט ביותר ברישומו הפיוטי דוקא בצורת הקל, כפי, שתמצא לפניך: שוינו לפניך, לא נפלינו, אפלו, מבוישים ייני עם אגוזי. וכבר התבערה אחזה בכנף היער והם ערלו, הם טחו מלראות.

ד

צד גדול יותר של חידוש מורגש לך בפעלים הגזורים לא משורש הפועל אלא משמות העצם שנבנו בהם. הדוגמה: במקום זרמת נהר שואנת, ששימושה נודע, תוכל לפרנסה כצירוף של שני שרשים דומים בצלצול ושוים בהוראה (שאה = [שאון] = סאן), ולומר, כי בעצם, היא גזורה משורש הפועל, מה שאין כן דוגמאות אחרות: הנה שורגנו, התאחוינו והוא פועל שאינו גזור משרשו (אחה) אלא משם העצם הגזור ממנו (אחוה) והוא הדין: מבשרכם הנבהל והמיוגן וכן: והמתים יחושבנו חשבון סיטון של אחוזים וכדרך סלנג: נתקרצף הקצין ופירצף לי מרבץ וכירמז לי סנוקרת כזאת. ענין מיוחד היא דרך ההרחבה של שמות־עצם למשקליהם. הרי לפניך משקל פעלון: כבה נרך כביון־המעצבה, מחלוני, בפתחונו, פּנים ראיתי מחמירות, וכן: ראו עלפון שפתותיו אללי לי, וכן: ועת בעלפונן ופצעיהן שפתיים התחננו לשתות. וראה משקל פיעול כגון: בריגוז מארב בגבה, ומשקל פעלות: באילמות חיוכו הגווע, שכול ועזבות ברחובה של הקרת. בולט הוא משקל מפעל והרי לפניך: במרקע עקביים והיא על דרך: מדרך רגלים, וכן: אותה שעה למטה הכל היה מצרה ולובן מלח ודוגמה שכבר היתה לעיניך: נתקרצף הקצין ופרצף לי מרבץ, וכן משקל מפעל־מפל: ומדקרות דורבן ומגח הקרן וניכרת מגמה מיוחדת למשקל פעל (שני סגולים): בכשל רגלינו היום הקימתנו, הניפו ענף הלך והבקע כל ארב אויב, ומני אז בכל האש וברד מני אז בכל פינה וכן: ורובים הברידו ברד־מות דוגמה לעצמה הוא שימוש במשקל זה, המצוי מכבר, אך בשוני הוראה: כשם משפּחתך בפרט השמות.

וראוי שתשים לבך למשקל פלפול: והוא חצה את הסמטה לקול הנפצוצים וביחוד: והטנקים הלכו ברמרום ונצנוץ ותיבה רמרום נגזרה משורש רעם, כדרך לגלוג משורש לעג שעל פיו עשה ביאליק רשרוש על פי שורש רעש.

בכלל חידושי־הרחבה אלה אתה מוצא גם מונחים, בין שם עצם: כה דיק הוא כה מיטיב להשמיד כה מפליא לשלוח באש ותיבה דיק על משקל אומנות (נפח, נגר, גנב), בין שם תואר: כל הרמ“ח והשס”ה לגופי יחשל בי שכלי הקישח ותיבה קישח על משקל מום (עיוור, פיסח, טיפש). ובאחרונה תזכיר גם הרחבה על דרך המספר הזוגי: חצץ נגרס במוריגי הזחליים, הוא ניקולא עב־שפמותיים, אך בימים ההם של שכול ויגונותיים ובדומה לכך: על מות, על טרף, על בכי בכיתיים.

ה

דרך מיוחד הוא דרך הזיכור של שמות עצם מצויים, והוא מדרכי־החידוש הבולטים בימינו, יש לו אב במקרא (להב־להבה, ילל־יללה) ועל פּיו אתה מוצא לפניך: תקע חצוצרות הוא שלחיל, סגרירי הלהב והפלד ויש לו אם בפייטנינו ועל פיהם אתה מוצא לפניך: איומת שאג מדובללת רעמה ויש לו אם בשירת דורנו ועל פיה אתה מוצא לפניך: ועשר מכונות־ירי וקדם בזה ביאליק שהבחין בין יריה וירי וגם פּה כהבחנה זו, אך בעיקר, כנראה, החריזה (אכזרי) נותנת. אולם זולת המסורת פועלת מגמה כפולה: גם העדפה של שם העצם הזכרי, גם ריווח המלעיל (אגב, גם ביידיש יש עתה מגמת זיכור כזאת והרחיב בזה הדיבור שלמה ביקל במסתו על אופטושו אלא שם הכוונה הפוכה: להרויח מלרע) וכך אתה מוצא לפניך: ובתוך היבב הזה אבחת פלדות ושעט וכן: ארץ רעשה משעט רגל ואף: בנבח הכלבים, בצרח תינוקות, העשוי גם על דרך חריזה פּנימית.

ו

ומשהזכרת ענין חריזה פּנימית הזכרת אחת מדרכי־הלואי, ביתר דיוק: אחד האמצעים הלא־אובליגטוריים של השירה, ואתה מוצא רישומו ניכר בספר שלפניך, ללמדך, כי המשורר המתרגם נעזר גם בדרכים אלה, וביחוד כפי שהם מיוחדים לשירתנו ומסורתה. וכמה דרכים בחריזה פנימית – יש והמלים המחריזות סמוכות כגון: נטרף ונשרף באש הקלע, קצוצים ומחוצים כסדנים שביער, ביללה וחלחלה כי רבו, וסמרו וחמרו מי הדרינה, אֵלם בבית דומם וזומם, נדמה כי אחושם, כי אמושם, ובכפל: המשולהבת המצולהבת ברהבי להבי־האש. ויש והמלים המחריזות מפסיק ביניהן ריווח מועט, המבליט את ההקבלה הריתמית: זה יער סב זה יער עב, בקרים יפת נוף, בקרים נות שמש. ויש שהמלים המחריזות מפסיק ביניהן ריווח גדול יותר ונשמרת ההקבלה הריתמית: יום השכרון בוגד ולא מדעת, יום השכחון נמהר וכפוי חרון. וכן נעו ברוח… זעו בלב, נעו גם זעו מוסדי המולדת, שנצטרפו פה שיגרה: לא נע ולא זע והד כתוב: נצו גם נעו; וכן: כי יכלמו גוזזי הצמר, וכי יאלמו מזמרי הזמר. ויש ושתי תיבות מחריזות מקצה ומקצה כגון: יחבטנה סער אלי סלע בין חגוי הסלע ילבטנה, המדובר בשיר (בלדה סרבית) הוא בשלכת, אך אוזן העברי נשמעת לה יונה (חגוי הסלע, יונה מתלבטת בין החרבות) והחריזה, שהיא כבר משיגרת הדיבור, מצויה בביאליק בסמיכות: כי כיונה חרדה בחלונך התחבטה, התלבטה נשמתי (הלילה ארבתי).

כדי לסיים את ענין החריזה הפּנימית עליך להזכיר דוגמה שיש בה חריזה של שם עברי ושם לועזי והיא נשמעת כדרך הומור: הרה (ה"א סגולה) יצאה לה ורה (וא"ו סגולה) הבת וכן דוגמה של חריזה משולשת הנשמעת כעין פתגם: קברו ועברו כי סברו: “נו הקץ”. ועתה תגיע לדוגמאות שיש בהן עירוב של שני יסודות – גם חריזה פנימית גם שחוק מלים. כדוגמה זאת כבר ראית בצמד־מלים שאין ביניהן אלא הבדל אות אחת (יחבטנה־ילבטנה) ותוכל להוסיף צמדי־מלים כאלה שאותו הבדל נבלע בשמיעת אוזן המקובלת, כגון אל“ף ועי”ן: התבערות יגאו ויגעו עד קץ ודמע, כ“ף דגושה וקו”ף: עם כן תותח וקן מכי, כ“ף רפויה וחי”ת: התנכלו לך נכל, או מולדת פרח בנכלים כי רבו מנחלים בדרך וכאן גם רישום כתוב: על ארץ רבה מנחל בדרך ישתה.

ז

במערכת שחוק המלים לסוגיו דוגמה קלה הוא השימוש במלה אחת לשתי צורותיה הדקדוקיות (ארכאית ורגילה): עד שוך עלבונו עד כולם, עד כולהם, עולה עליה השימוש בשורש אחד או בשני שרשים דומים או נדרשים כדומים, מכאן: שוק שוקק ודברני מאד, קפלט הרוקוקו של יונת תום ומתום, הגוילים כי ישרפו עוד תפרחנה אותיות הן פורחות כשרפי קדש וניכר רישומו של חז"ל: גוילים נשרפים ואותיות פורחות, ומכאן: ושסוי ומשוסע, צל קורתכם – צלמות.

מורכב יותר הוא דרך השחוק בהיפוכי אותיות השורש, ויש דוגמאות בולטות ומכוונות ויש דוגמאות מוצנעות ושאין להכריע אם היו מכוונות. הרי, למשל דוגמה איך שרועים בערש לא להמה על צמדה (שרע־ערש), והרי: וחזרו כדורי לפצפץ ולקבר את קובר ייקחם הרקב על צמדה (קבר־רקב), והרי זקנקן לו ומצבוע / על בצע כסף רצחתו יד גנב על צמרת (צבע־בצע), והרי: ואזי בחמת קצף פרקו רסקו את ידו השמאלית תחילה במרפק ובכתף על צמדה (פרק־רפק), והרי: ואולי נרגע עוד איש איש בלבבו ושיר השמחה נארוגה על צמדה (רגע־ארג) וזכרה בפיוט: אנעים זמירות ושירים אארוג כי אליך נפשי תערוג (ארג־ערג). ויש גם צמד הבא מתוך צירופה של אות שהיא ספק אות־שורש ספק אות־שרת וראה הדוגמה: ליל קיץ יורד לאטו והעיר נעלטת על צמדה (לאט־עלט).

לשם הבלטה של השחוק ראה דוגמה של שיווי אותיות או דמיונן ועל ידו דוגמה של היפוכי אותיות. למשל מכאן: וחש את הכאב, את כל עצמת הכאב העצורה בעצמותי על שרשה האחד (עצם) ומכאן: גם קבר ימאס לאמצו מנוחה יבקשו עצמותיו על צמדה (אמץ־עצם). וכן מכאן: ואורן אראה אמירו הערוף עורב המגביה על אורן שרוף על שרשו הדומה (ערף־ערב). ומכאן: כת של עורבים ברעב מקרקרת וכן: כת עורבים ברעב תתחולל על צמדה (ערב־רעב) ובאחרונה תזכיר שחוק מיוחד במינו והוא שחוק בשני שרשים – האחד גלוי והאחד עלום. כן, אתה קורא: אך להדק אגרוף הוא לך הדק היטב ואתה רואה תיבה הדק ניקודה ה“א פתוחה ודל”ת דגושה וצרויה. אולם בקראך: הדק היטב אתה מתעורר על ניקוד אחר, כפי שהוא כתוב בחז“ל (פיטום הקטורת): ה”א קמוצה ודל"ת רפויה וצרויה וממילא אתה משעשע בצמד שרשים (דקק־הדק).

ח

שימוש־הכתובים, כנודע, יש ומכריע בו צד התוכן ויש ומכריע בו צד הצורה ואם תרצה לראות דוגמאות לכך בספר שלפניך תבדוק שימושה של תיבה קטנה, היא התיבה: מני, שאינה אלא צורה מוארכת של התיבה: מן, ושימושה המצוי בדרך שיר בלבד. ובכן, יש והשימוש הוא בעיקרו לפי תכנו של הכתוב: זה פשוט בהחלט איש אחד מני שש המאות שהוא כדרך מלאך מליץ אחד מני אלף; או: סיפור מני יאפאן הוא זה שהוא כדרך: אביע חידות מני קדם וגלגולו: שיחות מני קדם כפי שיעב"ץ קרא לספרו הנודע ונמשך לו ביאליק: משכיחים רישם במדרש שיחות מני קדם (אם יש את נפשך לדעת). ונתרחבה שיחה כדי סיפור ונחלף קדם, שמושגו זמן ומקום, בארץ מזרח רחוק. וכן: גויתך הקפואה מני כפור כדרך: הקודרים מני קרח עלימו יתעלם שלג, ונתחלפה תיבה (קרח) בדומה לה (כפור). ויש והשימוש הוא בעיקרו לפי צורתו של הכתוב וכן: מה בכה מני גיל המשורר שהוא כדרך: השמחים אלי גיל ישישו כי ימצאו קבר. ונחלפה צורה פיוטית (אלי כהארכה של אל) בדומה לה (מני כהארכה של מן), וכן: רכסים ינוטו מני אופל שהוא כדרך: לירות במו אופל וגם כאן נחלפה צורה פּיוטית בדומה לה. אך ביחוד בא שימוש זה להרויח שני מלעילים וכן: אך הוא שתי ידיו עדינות וצהובות מני דונג; מני ערש עברו שנות ט"ו וגם אלה כדרך המקרא, כפי שכבר ראית (מני קדם, מני קרח) ואפשר להוסיף: קלו מני ארג; הנשכחים מני רגל.

ט

פעמים אתה מוצא שימוש במלה אחת בלבד, אולם משעיינת בסביבתה וראית כי היא צמצומה של אסוציאציה נרחבה יותר. אתה קורא: אויה כי רוח סופדת מרה ותיבה: מרה היא כמין תואר־הפועל והיא על דרך הכתוב: והשמיעו עליך בקולם ויזעקו מרה, אך אם תקרא בכתוב שלאחריו תמצא: ובכו אליך במר נפש מספד מר. ובדומה לכך: עמוד צורח תמרורים ותיבה: תמרורים ששימושה בכתובים בסמיכות: מספד־תמרורים, בכי־תמרורים, גם היא כאן כמין תואר־הפועל כדרך העשוי להשמע מתוך הכתוב: אך הכעיס אפרים תמרורים, אולם צריחת התמרורים נשמע בה הדו של כתוב אחר: יום ה' מר צורח שם גבור.

ואף תמצא שימוש במלה אחת שהיא כמליצה לעצמה. כן: הם ברמה נשאו הטלאי הזה והוא על דרך הכתוב: קול ברמה נשמע ושם פירושה של תיבה רמה שם מקום כמו גבעה (וראה: תקעו שופר בגבעה חצוצרה ברמה הריעו) והמליצה דורשת אותה בחינת קול רם וכאן פירוש ברמה כמו ביד רמה, בלב רם (ומזכיר הקריאה הנודעת של ולטש: שאו אותו בגאון את הטלאי הצהוב). ובדומה לכך: לחצרמות שאו קלונכם שתיבה חצרמות שם מקום ונדרשה כבית־קברות (וראה בגרמנית: קירכהאָף חצר כנסיה־בית־קברות) וביאליק מפריד את המלים: אז תפהק, תירק ותשתומם: מה זאת, חצר־מות או אי שומם, וענין שאו קלונכם הוא על דרך הכתוב: וחרפת עמי תשאו, בחילופי תיבה (חרפה) בדומה לה (קלון) ושינוי הוראה של אחרת (נשא).

י

ומובן, כי יש שימוש כתובים או שבריהם כפשוטם, בין אם הוא שימוש בשתי מלים סמוכות כגון: עד יכילו כל שבטי־מוסרי, עד בקר שתו רעים, כבר אחרי חצות, ביסורים אותו גידלתי ורוממתי, סוד לה לבת אך איננה מגדת וכן: אוי כי לבש חרדות נחל סבה שאפשר נשמר בו הד של הכתוב: וירדו מעל כסאותם כל נשיאי הים – – חרדות ילבשו על הארץ ישבו. וכן: קול מחוף נגיד גם מצוה הוא שאתה שומע גם הד כתוב: קול מעיר קול מהיכל, בשינוי תיבה (עיר־חוף) גם הד כתוב: קול־נגידים נחבאו, גם הד כתוב: נגיד ומצוה לאומים, וראה דרך שינוי מועט: אז יצו נגיד הפרטיזנים.

אבל כאן נכנסת לתחום השינויים והצירופים והוא קובע ענין לעצמו. אשר לשינויים ראה למשל: הפילוני בפח, יקחם הרקב והוא על דרך: יקחהו אופל בשינוי תיבה (אופל־רקב) והד קללה אחרת בכתוב אחר: יבוא רקב בעצמי. וכן: הבט, סבי הוגו, איך סובבו במעל והוא על דרך הכתוב: סבבוני בכחש אפרים וחילופה של תיבה בחברתה (כחש־מעל) בא משום החריזה (מעל־בליעל). וכן: ההסיר באין נזיד בעזובת טרקלין והוא כדרך הכתוב: כעזובת החרש והאמיר, ושימושו מצוי וראה בביאליק: גם אלון הזוקן, עזובת החורש (המתמיד), וכאן שינוי על דרך ניגוד (חורש–טרקלין).

ושינויים אלה אתה מוצא בהם מדרך השחוק, הבולט ביחוד אם אין זה אלא שינוי של אות אחת. ראה: רוצחי אדם, רוצחי־דלים, רוצחי הטף שאתה שומע הד הכתוב: פּרות הבשן עושקות דלים רוצצות אביונים; וכן: שירו אמרו לה: חכי עוד מעט ככתוב: חכי כמעט רגע. וכבר קדמו בזה ראשונים וכבר הארכתי בזה (במאמרי: חכה רגע, בספרי “אבני שפה”) ויעויין שם. וביחוד בולט השחוק בדוגמאות: ולעבר דוק משם החלו בשצף־קצב צועדים והוא על דרך הכתוב: בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך. וכך בשינוי שתי מלים אך בשמירת הנגינה: אין קול ואין נשם עיר וילנא מוטלת על דרך הכתוב: וישם את המשענת על פני הנער ואין קול ואין קשב, ולפי הענין שם הכוונה לנשימה. ואולי כאן מקומה של הדוגמה: ויזרה לרוח עפרי שנצטרפו בו לשון הכתובים: והשלישית לכל רוח אזרה, וכל אגפיו אזרה לכל רוח ודברי חז“ל בענין טיטוס שציוה לפני פטירתו: שרפוני ופזרו את אפרי על שבעה ימים (והתמונה הזאת נתקיימה בידי ביאליק: ויזרו את אפרי אל שבעת הימים ועל דרך שינוי: שבעה מדורות לגיהינום – הם שרפוני בחיי – ישרפוני במותי, קלו את לבי זרו אפרי וכו'). ואם לרישום דברי חז”ל הרי לפניך: יהיו לו לגשם־די־נור על דרך: נהר־די־נור, ועל פיו בביאליק: שביב־דינור, ועל טהרת העברית: ברק־נור.

י"א

מובן, כי כשם שמצאת הדי כתובים כפשוטם בשימוש של שתי מלים סמוכות אתה מוצא בשלוש מלים סמוכות או כמעט סמוכות: וקידשתיך לי רעיה, אשתי כגפן פוריה אוי מנחש משפיפון עלי אורח, הבזוני בוז אבדו זכרי מארץ, גם נחת זרועותי לה להראות בגזל וחמס. שכול ועזבות ברחובה של קרת בראש הומיות וכדומה. אך יש והשימוש הוא כדרך תמונה המסרבת להתפוגג במליצה. הדוגמה: איך נלך ואחור לא נביט מעלה ממילא ענין אשת לוט, וכן: עורבים פורחים בקול ענות מעלה ממילא ענין העגל, וכן: דבר לא לשכוח עד דור עשירי מעלה ממילא ענין לא יבוא ממזר ולא יבוא עמוני ומואבי בקהל ד' גם דור עשירי לא יבוא להם; ואלה דוגמאות שבהם אפשר וזכר הכתוב אומר יותר מכפי כוונת המשתמש בו. ויש תמונה שיותר משפועל בה רישום כתוב פועל בה רישום־רישומו במשורר אחר. הרי דוגמה: מחשכים ישופוהו הזד (והיא לפי הכתוב: אך חושך ישופני ולילה אור בעדני, אולם ההרחבה ללשון רבים כבר נעשתה בידי ביאליק: שפעת הלילה כסתני שפוני מחשכים (“דבר”). אך שימוש בלשון רבים בשינוי שם העצם: בראש הומיות ישופון יגונים ולעומתו חזרה ללשון יחיד: האופל ישופכם להיות לו לברות שגם בהחלפת תיבה בחברתה (חושך־אופל) וכן: נקם ישופהו, שבו מרתת גם הד הנחש: והוא ישופך ראש, נוקם ונוטר כנחש.

י"ב

יש והדו של כתוב נשמע לך מתוך פיזורו. והרי לפניך דוגמה קלה: פנה עמוד הלך עמוד האש כדרך הכתוב בשינוי סדר הפעלים: אנה הלך דודך היפה בנשים אנה פנה דודך. בדומה: ורב עם תלמיד בחייהם לא נפרדו כל שכן במותם שיחדו הרוגים על דרך הכתוב: הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו ובהדגשה בשילוב תוספת קטנה (כל שכן). וביחוד ראה: קומה כח עמנו כקדם שיר דברי נפשו של העם שהוא כדרך הכתוב: עורי, עורי שיר דברי לפי רשומו בפיוט: קומי אורי כי בא אורך עורי עורי שיר דברי. וכן: סבוך משטמות – – כמרגמות מצור, סבבוך יער לגדע על דרך הכתוב: סבוני כדבורים דעכו כאש קוצים, שעל פיו תמצא לפניך: הם הקיפוני סבוני באש. וכן: ובראש חוצות ברלין דרכיך כבדי צעד אל תוהו תשרכי בבוז עדי אובד על דרך הכתוב בשינוי סדר המלים: בכרה קלה משרכת דרכיה.

ענין לעצמו הוא שימוש בזכרי כתובים כדרך דרוש וכן: עלי עלי בלבד חסדך אחרון למנוע שהדו: היטבת חסדך האחרון מן הראשון. אך הוראתו אחרת (כלומר לא במובן חסד שני אלא חסד אחרון ממש וכך בשיגרת הלשון על חסד של אמת וכדומה). וכן: נכשלתי אז, אבל רק קו לקו כמו פרחו המוחין מראשי הן תראוני: בחור קו־לקו וכבר נעזרו בכך קודמים אם ש. מנדלקרן שעשאו שם אדם (קולקו וצולצו) אם ביאליק (גוי קו־קו אנחנו מקו לקו קוממו; וקול לקול וקו לקו וצל לצל).

י"ג

ועתים, הד הכתוב הוא כפיתול זכרי כתובים ושילובם. הרי למשל: כשה מורדף סחוף עדי אובד שנפתלו בו מזה: תעיתי כשה אובד ומזה: והוא עדי אובד ובדומה לכך: עץ פורת שתול על מי אילידזה שנפתלו בו מזה: כעץ שתול על פלגי מים ומזה: בן פורת עלי עין. אך יש ולא נשאר מהדם של כתובים אלא ניגונם בלבד ולפניך דוגמאות של פסידומורפוזה. וכן: תוכל בנשמתך למצוא הכשר וכוח על פי: המשל ופחד עמי, וכן: מטוסי הפצץ על פי: במטאטא־השמד, ואולי גם: כי רעמו הפצץ וטרף על פי: הפלא ופלא. ויש גם פסידומורפוזה מורכבת יותר שנתקיימו בה שיורי הכתוב: חדלו הזון ופרח הלילך נחלי האור אשר למכורתו חדלו והוא על פי: חדלו פרזון בישראל חדלו; כשם שיש פסידומורפוזה מורכבת יותר שנטרדו מתוכה שיורי הכתוב: מני בורות כרום פגזי מטוס שאם אין אתה שומע מתוכה אלא במעומם הד הכתוב: באר חפרוה שרים כרוה נדיבי עם, הרי שאתה שומעו ביתר בירור בדוגמה אחרת: כי בין קירות נופלים שרוהו כל העם.

י"ד

כמובן, מלבד כתובים ראשונים יש זכר כתובים אחרונים עם הדי מימרות, תפילות, פיוטים עד שירת דור אחרון. הנה מכאן: הדור נאה הוא זיו הרומח יפה קולו של התותח על דרך הפיוט: הדור נאה זיו העולם נפשי חולת אהבתך. וכן: שאלו שרופים באש, שאלו שרופים עד אפר איך העזה יד בליעל את הקודש לחלל והוא על דרך הפיוט: שאלי שרופה באש, ועל דרך זה גם השיר של ש. שלום: שאלי שרופה באש, בת שש וחצי חפציה. והנה מכאן: לא לנו החרפה לא אנו המנוצחים ובדומה לכך: כי לא לך החרפה ביאלורוס וכן: לא לנו החרפה בטלאי צהוב על כתף והוא על פי שירו הנודע של יל"ג שנאמר בו: לא לך החרפה כי אם למעניך, ועל פי אימרה זו תירגם נ. אלתרמן (בפדרה לראסין): לא לך היא החרפה כי אם לשתיקתך.

בכלל זכרי תפילה אתה מוצא: על דעת עיני שראו את השכול – – על דעת רחמי שהורוני למחול והוא על דרך האמירה שלפני כל נדרי: על דעת המקום ועל דעת הקהל וכו' ונחלף המקום בעיני המשורר והקהל ברחמיו. לאמור, נכנסת בתחום הכללתם ביחוד חילוּנם של מושגים, דימויים, ביטויים (וראית כזאת בטיולנו בין כווורת “עמא דדהבא” לש. טשרניחובסקי). משהו מדרך זה כבר הורגש לך בדוגמאות קודמות (שאלי שרופה באש – הכוונה לתורה, שאלו שרופים באש – הכוונה לספרים, עיקרם ספרי חול, שהועלו על המוקד) אך יש דוגמאות בולטות יותר: כי שמי יגדיל ויאדיר וכן: עד יניסו משנאי מארץ גבוליך בוסניה מולדת על דרך: קומה ד' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך; ובדומה לכך: עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל, (ועל פיו ביאליק: לא תמוט אהל שם, עוד אבנך ונבנית), ובבירור־יתר בענין סטאלינגרד: תשעה באב שלך הנה, ברכת הגומל של העולם.

כענין לעצמו הוא שימוש כזה בדרך ההחזרה של ההוראה השאולה להוראה פשוטה: שש מאות חמשים הוד־גבורה־שבסבל והתוספת (שבסבל) החזירה את שכנותיה (הוד, גבורה) מתחום הספירות של הקבלה לתחום המיתוס האנושי בן־ימינו. וכן: בת־קול נוהמת בי מקרב, עדי לאות ואנחה. ופעמים עולה החזרה זו כעין אמירה בדוחה: טירה שבהר כלפי שמיא מטחת.

ט"ו

כמעט שנתמצה התחום הזה לפי שימושו בספר שלפניך וראית כי הוא שימוש מרובה ללמדך, כי לא זו בלבד שהמשורר נטוע ועומד במעגל האסוציאציה של כתובים, הדיהם, שבריהם, צירופיהם וחילופיהם, אלא שהוא מכניס במעגל זה גם שירתם של משוררי לועז ומוצא במעגל זה שיווי־ערך לדבריהם. אך ראוי שתדע, כי עוד כמה וכמה דרכים לגיוונו של תרגום ואם תאמר לפרוט כולם לא תספיק. אך ראוי שתתן דעתך על קצתם, כגון ענין הסמיכות: אך לא שלהי־השכרון צרבו על דרך שלהי־דקייטא; וכן: יברקו חזיזי־טרם־גשם והוא על דרך בטרם קיץ וכן: וכל שיח השדה טרם יצמח – – לא המטיר, בשמיטת השחוק (מטר־טרם, וראה יצחק שלו: ובטרם תבינו כי רד המטר) וביותר תן דעתך על הדוגמאות: ובמחץ־אדירים על אפר הדיקונו וכן: כלהב־אדירים בחזיזי המות והוא על דרך: ספל אדירים בשינוי הוראה כפי שנדרש בשירה וראה בביאליק: מפעל אדירים כמוהו ורב.

בתחום הסמיכות שייכות גם דוגמאות שנפתרה בהן שאלת השלילה: ובבוא בשדות־קטל אין־דשא השלום אל גדודי־אין־שלו, לתוך כוסות־אין־צליל שלנו מלוא קובעת ובדומה לכך: ועליהם שמים־אין־רחמים וכדומה.

ט"ז

ובאחרונה תשים לבך לפטורי הארמית והלעז. וכן מזה: שתי מאות חמשים תינוקות – עמא עניא ומזה: אפתח באֶפּילוג בסוף דבר פשוט, בהם תמיד שנוררת לך זכות לשוד ולגנוב ונודע שימוש זה מביאליק (שנוררים־אוררים, כאשר שנוררתם תשנוררו), וכן: ובפלוש – – להסירם יתחילו והיא דוגמה למלה לועזית (גרמנית עתיקה) המתדמה כמלה עברית וגם היא היתה כנודע דרך הרחבה ללשוננו.

---

מאמר ב': עם תרגום יבגני אוניגין" מהדורה ראשונה

מאת

דב סדן

א

איך השכיל אף הפליא אברהם שלונסקי להסתייע בסגולות גלויות וגנוזות של לשוננו, בתחום דרכיה המיוחדים וצירופיה המיוחדים, בבואו להקנות לה ובה את הפּואימה של אלכסנדר פושקין “יבגני אוניגין” – זו השאלה, שעיוננו עתה מבקש להשיב עליה. ובעצם, היא השאלה המכרעת של תרגום־למופת – איך מתרגמו יודע ליטול גילויי־לשונו שהם, לפי טיבם, כחומה חוצצת, ולעשותם כגשר מחבר; שכן יכולת זו היא־היא המחוללת את הפלא של דבר־התרגום, שכמותו כפרדוכס: שמירת ייחודו של החוץ בכוח ייחודו של הפְּנים, מזיגה של שני יסודות שהם כסתירה ממנו ובו.

ב

דרכו של דיוננו הוא כסולם, שכל שלב הוא לא בלבד מעולה אלא גם נרחב מקודמו. וראשית־עליה היא בדיקה קטנה, עד כמה התרגום הצריך את השימוש באפשרויות ההרחבה הרגילו בלשוננו. והנה בדיקה זו מעלה לפנינו שימוש זה, קודם כל בדינַמיזציה של הפועל, על דרך השימוש בבנינים שאינם־מצויים. בקל, בינוני הפועל, “מול לבנה מעורפלה / נוֹפֵש בבנינים שאינם־מצויים”. בקל, בינוני הפועל: “מול לבנה מעורפלה / נוֹפֵש מזרח בעצלתיים” “ערגת עלמה תמה לוהבת”, “תרגם ללשון רינון כוֹשפת / אגרת נערה נכספת”, “ואפלולית בחוץ סוֹהרת”, ויש שהכתוב יודע אך לשון עבר, ובא לשון הווה: “אך בחיים היה גועל”,“בכל ענין נפשה גועלת / ואין דבר יעוררה”. בבינוני פעול: “שלוש שעות היה טרוח / – – יצא כונוס רועת־רוח”, “על בד האורן הכּנוּע / מעל הקבר הצנוענפעל: “אינה נשחדת, מתאכזרת”, “כי אז בבקשה נרהבת / אותך הטרחתי ידידי”, “אין זאת כי אם מאד נדאבת / היתה נפשו במכאובות”, “זו מלכת כל היכלי תפארת / הנרשלה, הנהדרת”, “לשון נרשלת משובשת / בטוי שפתים מגומגם”; “והיא נרפקת וכותבת” [ואף בפועל: ואל שולחן מרופקים / – –ישבו וחקר יעמיקו. והרי דוגמה המשלימה שימוש חסר: “ראיתי אשת־חן נבצרת / ככפור זכה וצוננה”,”אהבתה לי נחשבה / פסגת האושר הנבצרת", “מה עוד כאושר זה בחלד / אך הוא נבצר”.בפוּעל: “עטוף פרוה מחוגרה”, וכן: “חולצה רוסית לו מחוגרת”, “את חופשתי הנגועלה” והוא שחוק בכתובים “כי כפיכם נגואלו בדם” (ישעי' נ"ט, ג'), “נעו עורים בחוצות נגואלו בדם” (איכה ד', י"ד).

ודאי לא מקרה הוא, כי ההרחבה משופעת בבנינים אלה ובצורה מסוימת (גוף שלישי), מה שאין כן בנינים אחרים – כי הנה בקל עתיד אין אלא הופעה בודדת של שימוש לא מצוי: “וכה ברוח משוממת / אֶפהק” וגם בה קדמו: “אחד פוהק ואחד גוהק” (ביאליק),ואף בפיעל אין הדוגמאות מרובות – אתה מוצא שימושים מצויים, שיסודם במקראות: “לבובתה בדרך שחוק / תטיף ילדה מוסר וחוק / לדרך ארץ מתרגלת” וכן “הסוד נדמה לי אפענח” שגם מקורו בכתוב בא על זכרו: “אביר כל חרטומי כשדים / צפנת פענח רב קוסמים” ונחלף צפנת בסוד. [ובזה שימוש בהתפעל: “נשמת אוניגין אל נכון / פה מאליה מתפענחת”. וכן אתה מוצא שימוש מצוי בחידוש בן־ימינו: “שגעוני באַלים עד מאד”, וחידושים ממש הם השימושים “הכל גִלַע בינם ויכּוח / והרהורים עורר לרוב”, וביחוד: “טיט בעט סופר נמהר”.

ואף בהפעיל לא תרבינה הדוגמאות: “המחֵא כפים ולהדמיע / במחזותיו של אוזורוב” “אומנותה ביד בלה / אותה הצליבה בתפלה”. “ובטלטולי דרכים השמימה”, “העלמות הדמימו צעד” ומיעוט זו תוספת־ראיה, כי הצורך המיוחד היה אבי־ההרחבה.

ג

במערכת ההרחבה של שם־העצם נראה דרך הרחבה כפולה. הדרך האחת היא חידוש שמות על ידי שימוש באותיות השורש בלבד, וכן צורת פּעֶל או פַּעַל: “כבר בתשפוכת אפרפרת / אל הנביבה שֻפַּךְ הַבֶּרֶד” והיא שימוש של אותו שם – בָּרד – בשינוי ניקוד ושינוי הוראה. כדוגמה מיוחדה הוא זיכור שמות, כגון שנעשה בתיבה חוצפה: "יש החובט זבובי החֶצֶף – – יש משובב נפשו בעצב, או בתיבה יבבה: “קול מלפומנה קול יבב / – – בפני המון ערלי לבב”, או בתיבה שעטה: “עומדת ועינה דומעת / – – פתאם קפא הדם: קול שעט” ואם אלה ניתן לפרנסם בצורך החרוז, הרי כנגדם הדוגמה: “היא לא תצא קדמו לרחוב / וחֶרֶג־של־צינה לשאוף”, וכן דוגמה של ניקוב שמות, כגון שנעשה בתיבה שצף: “ושצפתו מדי אראה / – –תקסום לבי”.

מעטים הם גם השימושים בפיעוּל, מהם שכבר נודעו בלשוננו, כגון “אִווּי תהילה עד מתק צער” וכן: “איווּי אחר בלב הכּרתי”, “תחילה בקיוויים נרהיב / תשוקת כבודו”, וכמתכונתם: “מה רבו שיכולי גורל”, או: “מרוב הליבוטים הללו / שכלו כמעט שנסתתר” .

דרך אחר הוא חידוש שמות על ידי אותיות שימוש למשקליהן, מהם ביחוד שצורך החרוז הוא שסייעם. כן הפיכת משקל מפעָלָה למִפעֶלַת, וכן בתיבה מקהלה: “העוד אשמע את המִקהֶלֶת / העוד אראה טיסה נדגלת / של טרפיסכורה הרוסית”, “ושיר תפצחנה במקהלת / ובל תשלחנה שן אוכלת”, “ליל קור וכפור, זכה התכלת / – – דמומה, הרמונית המקהלת”, וכן בתיבה עֲגָלָה: “שלושה קרונות (כדין עֲגֶלֶת) / שפעת כלים בהם מובלת”. אך במקצת מצוי דרך זה גם כשאין החרוז מחייבו, וכן בתיבה עלטה: “בתוך עֲלֶטֶת עגומה”, או גזירת יחיד ממספריים: “ומסרקות, משוף של פלד / וזוג, מספֶרֶת מעוקלת” וצרכם צורך ריבוי־המילעילים. ואגב, ראה דוגמאות אחרות של שימוש במספר יחיד שאינו מצוי במקורות כגון תיבה מדחפות, שאתה מוצא מכאן לצורך החרוז "כל רגל במזור שטופה / סביב שאון ומַדחֵפה, ומכאן שלא לצרכו: “בסף מִדחֶפֶת מבוהלת” והוא הדין בתיבה מגדנות: "אותך מגדנת האכלתי.

בתחום ההרחבה הזה נמצא משקל מִפְעָל ושימושו מועט: “קידות מִרְקַע רגלי גברים”, וכדומה משקל פַעֲלוּת: “עלגות דברים כל כך נלבבת”. רב יותר הוא השימוש במשקל פִעָלון וכן: “אם כזבונו שנון או לאו” “מה תמוה / עלפון השקט בפניו”, “כן שִכָחון והיסח דעת / צפויים לאיש אחרי מותו” “וברשלונו של הלורנט”. בקבוצה הזאת בולט ביתמותו: “וכובע עם מצחון צחור” כמוחשי יחיד במשפחת מופשטות.

כּצורך במשקל פעלון הוא הצורך במשקל פעלן, להגדרת בעל־תכונה, וכן: “זה גרנדיסון היה טרזן / קצין חיל המלך וקלפן”, “איון פטרוביץ עוד טפשן / סמיון פטרוביץ עוד קמצן”. ואם כאן החריזה מסייעת, הרי אין כן בדוגמאות אחרות: “הדרן שונא הדרניות”, וביחוד: “מהדרנים נפשי נוקעת”, וכן: “ראה תמהן: עם רב מריע”, או: “תמהן שאין לו תקנה”, וכיוצא באלה.

וראוי לציין כי בתחומו של שם־התואר החידוש הוא על דרך־ההכפלה: “רצפת אלון, הכל צחצח” והוא דרך שם במקרא בשינוי הוראה (צחצחות מלשון צחיח, יבשות), וכן: “עגלת ספון קלה דוהרת / ותלם צמרירי חותרת”.

ד

דרכי הגיוון, ביחוד לצרכי הקצב, אפשר להם שייעזרו בזוטות, כגון ההארכה של המלות הקטנות, והוא כאן שימוש מועט וכן, למשל: “ואך נפל אלי משכב”, “הוא גם רומית מעט סיגל לו / עדי הבן המכתמים”, או: “ושלג רך עדי ברכיה”. אך אפשר שימוש בדרכים בולטות יותר, ובעיקר צורות דקדוק מיוחדות בלשוננו, כגון דואַליס בין שהוא משמש את החריזה, כגון: “בכל פשטות: ארוֹנוֹתים / שולחן, מסב רחב ידים”, “ובכל שנה על צוֹמוֹתים / חמדו שיר נחש מחול מחנים”, בין שאינו משמש את החריזה: “חלוֹנוֹתים, אח, מיטה / נטש עם בוקר צח יפוח”, או: “אקדוח מול אקדוח / וכדורַים / ותו לא” וכדוגמה לעצמה: טירה במועל משוֹטַיִם / תחליק בדומית נהר", שהיא שחוק בכתוב: “ויענו כה העם אמן ואמן במועל ידיהם” שעל פיו נשתגרה מליצה: במועל ידים, במועל כפיים.

וכן ניתן גיוון על ידי דרכה של לשוננו להעזר באותיות כבמספרים, והשימוש הזה מניח פתח של קיצור בתרגום, וביחוד כשל תרגום שלפנינו, שקצבו קצר ונמהר. ומן הענין לראות כיצד תכונה מיוחדת זו נשלבת יפה־יפה בשימושיה המרובים: “הכל את קיטונו קישט / של הפילוסוף כבן יוד חת”, “ועל חיים אשר נבלו / שטרם שנות יוד חת מלאו”, “אם משורר כבן יוד חת / נוהג בשטות”, "שבו כפרי ותיק קילל / את סוכנתו שנות מם ומעלה, "פקדה בי בַניה כל יום זין, “כה חת שנים קיפח לשוא”, “את המקום / חת פעמים החליפו המה”; וכן “פרק אלף שוב נקרא”, “וכרך בית של מרמונטל”; וכן “מורשת לנסקי הא פרסות”, “זרצקי למד בית פסיעות / מדד בדייקנות מופלגת”, “מטו אמות אל טוז ירה הוא” , “בן כף הוא פחז או טרזן / בן למד מקבל נדן / בן נון פרועה כבר ומסולקת / כל מלותו”. ושימוש של מטבע עברי מיוחד ראה: “לפי שיקול הדעת / של בעלי האשכולות / בעוד תרפ"ט שנים”.

וגם האותיות ניתן להן כינוי עברי, וראה: “ולנון רוסית שיותה ארשת, של נון אנפית, צרפתיה”, וכן: “ובאצבע חננית כותבת / על זגוגית עוטה כהוּת / ראשי תיבות של אלף יוד”.

ה

אבל עיקרו של השימוש במטבעות מיוחדים ללשוננו הוא, כמובן, השימוש בבת־קולם של מקורותינו, אם ראשונים אם אחרונים. ראשונה יתבלט לפנינו השימוש בכתובים, הדיהם והדי־הדיהם, ושילובם באופן שאינו מרחיק את הענין המתורגם אלא מקרבו. פעמים היא מלה נדירה, כמו הפועל אטר, שלא נפרד ברגיל מזכרו (באֵר) או שינוייו (דוליצקי: בור), וכאן בא בדד: “גם עפעפיה לא הנידה / ושפתותיה לא אטרה”. אך לרוב היא מליצה, בין ניתנת כשגרתה: “עיני השתים – – יקוד צלבים מזהב־פרוָיִם”, “כאן מסגולות נפשי ימצא / ואחר כך כזבים יפיח”, בין ניתנת על דרך שינוי, אם מועט אם מרובה. כן, למשל, “שפר מאד גורל הילד”, על דרך תומיך גורלי חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה לי; “זו שהריצה לו מכתב תוכו רצוף רחשי לבב” דרך: "תוכו רצוף אהבה; “צלו ידוע־מכאובות”, “לבו חשב לפקוע”, על דרך: האניה חשבה להשבר; “הוא בתפארת רקמתיים”,על דרך צבע רקמתיים, ודוגמאות דקות יותר: “שלום פינת־מקלט בודדת”, על דרך פינת יקרת וכחריזה עלומה לו; וכן: “תשובת חן חן ידו רושמת” על דרך: תשואות חן חן, והוא כשחוק בשינוי אות אחת, וכן: “חיוך שפתיה וניד־עיניה”, ושלא בחריזה: “ולמראית עין קור הוכח / בניב־עינים ושפה”, והוא כדרך בורא ניב שפתים וכן וניד שפתי יחשוך וחילוף שפתים בעינים.

נחמד במיוחד הוא צירופם של זכרי־כתובים בשכנות צפופה וראה, למשל: “מה מנעוריו החנֵף הצליח / יחל דומם ללבוש קנאות”; “היא צרפתית היטיב לשמוע / דיבר צחות בה וכתב – – / החוה קידות מאין כמוהו” . וכדרך שחוק מיוחד הוא השמוש במלות־צמד, כגון בן ובת וראה: “אך כך טיבם של בני־טיפוח לבת השיר”, ובקו־ההומור: “בן כרס הוא, היא בת־בשרים”; וכמותו השימוש במלות־נגוד: “לא עוד פגעה בו השלכת / משחיתותה של החברה / – – במגד הזיה הולמת הפיג כל היסוסי לבב”. וזאת לדעת, כי הניגוד של השמות (שלכת, מגד) מתגבר דוקא בשל דמיון הפעלים (פגעה, הפיג).

ו

ממערכת הניבים אתה מוצא שימושים, המבקשים להמשיך את האסוציאציה של המקרא, רוחו או ריחו, אם בקו קלוש, אם בקו גדוש, וראה, מכאן “על שפת יאור נֵיבה נולד”, “אשריהו לא המיט כלימה / שיריו הביעו ברמה / אך רחש נפש נאברת”, “עם צהריים לא יקהל / אותם בקרן־היובל”, ומכאן: “ולאור הסהר חבוקות / על גל־העד הרבו לבכות”, “לי יד ממרצת לעלות / אל זבול התום של התהילות”, “שירת טורקוטו על שמינית”, והוא שחוק לאוטאווא רימא, וכן: “אחר את הגתית יקריבו” .

אך שחוק בולט יותר הוא בשימושי כתובים כגון: “אחר בואה חשבון הסכימה / לילך החורף למוסקבה”, והוא שחוק ישן בכתוב שענינו עיר־חשבון: “עת בלבוש גבר חמודות / תסע לנשף מסכות”, והוא צירוף לא ילבש גבר שמלת אשה ודניאל איש חמודות וחילופו של איש בגבר, ומכאן הדרך לחילופי שרשים דומים (גבר, כפר): “כפר חמודות פינה נידחת”; “תקצר עתנו להביע / כל יתר לימודיו כולם”, שמקורו: היד ד' תקצר, הבא גם הוא על ביטויו: “ספר עד תום תקצר ידנו”, ואף שאין היד מספרת, הביטוי בעינו עומד.

יש והד הכתוב בא בקיצורו, כגון “כה בגמא סוסי הדואר”, שנשמט המושא (ארץ) או בתיאור החורף: “נכנס השליך קרחו, הטיח / ציציותיו של שרעפו”,שנשמט המשל (כפתים) והקיצור מוציא את ההד מגדר־מליצה. יש והד הכתוב יבוא כסדרו כגון: “אני הגבר / בסער עלומי חייו / על רגע תענוג של מעלה / ולקח מר חייב תודה לה”, ויש ויבוא שלא כסדרו כגון: “יבש, חציר היה נזרו?”, והשינוי, ביחוד הטלת הפסיק, הוא כתוספת־גירוי. ויש שני הדים כאחד: “את שבט פיו היה מונע”, על דרך והכה ארץ בשבט פיו וכן חושך שבטו שונא בנו וחילופה של חסיכה במניעה.

אך חדות מאלו הן דוגמאות של שינוי מכוון, בין לתומו בין לצד ההומור. הרי “בגלותי הגורלית / מוסקבה ראש הגותי היית”, על דרך השיגרה: ראש מאוויי, ובמשמע הריתמוס: בגלותי – – ראש על דרך: בברותי ראש; או: “באין אשה / נפשו לשוא ענין בקשה”, והוא בהפך סדר הכתוב: אשר לא נשא לשוא נפשי; וכן: “תחילה סלדתי מעט מדיבוריו” , ולשון הכתוב: אסלדה בחילה; “ןמברשות בשפע רב”, ולשון הכתוב: פשע רב, וביחוד: “על השולחן גופת המת / שלעפר היא מס אובד”, ולשון הכתוב: מס עובד.

ויש לא בלבד הדי־כתובים אלא גם שברי־כתובים, מהם כלשונם מהם בשינויים. מכאן: “שוב אפרידם רצוא ושוב / עד שאומר לדבק טוב”, “עד לבסוף / אמר אבי לדבק טוב”, “ותור יבגני עת הגיע”, שנצטרפו בו ובהגיע תור אסתר ועת האביב הגיע, וכן: “ובדבקות רבה בולעת / מקסם כזב כבכורה”; “וינעמו לי סגולותיו לכתו אחרֵי עולם התהו”, וחילופי של מדבר ותהו (תהו ילל ישימון) קרוב; “והס סביב שומרי החיל / עתים יכריזו: מה מליל”, וביחוד: “ובמבוכה ובקושי רב / השב ישיב לה אמריו”, והוא כלשון הנאמר באם סיסרא שבא על השלמו: “אין זאת כי אם בושש רכבו / ולדימיר אמריו ענה לה”, ומכאן: בשעות הפנאי מצאה הגברת / הסוד כיצד להיות שוררת על בעלה", והוא בהפך הכתוב להיות כל איש שורר בביתו ודרשו ביתו זו אשתו; “יום יום עם בוקר קום אשכימה / מעט מקרא הרבה תנומות”, והוא על דרך מעט שנות מעט תנומות, ובדומה לכך: “עת לחסות היום יגיע / בצל החכמה בצל שלוה”, והוא על דרך בצל החכמה בצל הכסף, וביותר: “תעוף נוצה ידפנה רוח”, והוא הדרך כמוץ ידפנו רוח, והשחוק גלוי.

ז

השימוש בדברי חז"ל רישומיו שונים, ראשיתם תיבה אחת, אמצעיתם עיקרה של מימרה וסופם כמעט המימרה כולה, בין כלשונה בין כשינויה. הרי, למשל: “ובכן, מה פסול הוא בטטיאנה?”, או: “מי בנו לא יפסול המום”, על דרך במומו פוסל, וכן “אהוב לא טבע ילמדנו / אלא פסלתו של הרומן”, על דרך פסלתם של לוחות בשחוק של שינוי הוראה. ובדומה לכך: “עד בוא העת / לחבילה להתפרד”, על דרך חבילה שנתפרדה; “לו שב סברי אשר אבד / או אז בחרתי בה בלבד”, על דרך אבד סברו בטל סיכויו; “או אז שם גרתי גם אני / אך אוי לי מאקלים צפוני”, על דרך אוי לי מבית ביתוס וכיוצא בו; “הפה תובע עוד גביע”, על דרך אשה תובעת בפה וחילופם של זנונים בתירוש, ולכאן “עוגה של שטרסבורג משומרת”, על דרך היין המשומר וכדומה. וראה צירופם הסמוך של שני הדים כאלה: "אין בוקי סריקי בעולם / אין ניבול פה של אפיגרם. וראה שימוש כפול במימרה כלשונה: “לימדו הכל כלאחר יד”, וכשחוק־שינויה: “לא יבריק / נצנוץ של מחשבה חלילה / לו בלי משים כלאחר פה” .

וההדים אין דרכם להסתפק בניב, אם מצומצם אם נרחב, כגון: “גלגל עמה שיחה שלוה”, “ולוט ההבלים לקרוע / שלא היה ולא נברא / גם בלבה של נערה”, “הוי חזיז ורעם! / אוי לאזני שכך שומעות”. וכן: “בכובד ראש תמיד הוכח / את המוכח לכל בר־בי רב”, ודרך שינוי מועט: “כה הצפורת מהבהבת – – ביד פוחז של בית רבן”, וחילופו של תינוק בפוחז, וביחוד: “רבן של כל תמימי לבב”, על דרך רבן של כל בני הגולה. ואדרבה, ההדים מבקשים להקליט מימרה שלימה, פתגם שלם ולהבליעו בשטפו של הסיפור, וכן “לבי לפי אז לא גילה”, על דרך לבא לפומיה לא גליא, “כל יתר כנטול אשמיט”, על דרך יתר כנטול דמיא; וביחוד: “נכנס טל – שמחה גוברת”, על דרך משנכנס אדר מרבין בשמחה וחילופו של אדר בניטל (נאטאליס, חג המולד) שהוא חדשו, וחילופו של פועל (מרבין) בחברו (גוברת).

ח

כשחוק מיוחד ברוחו של ההומור, הנוהג בלשוננו, הוא השימוש בהֵדים, הקלוטים קדושה, לצרכי חול וכן: “דודי מן המהדרין הנהו”, שהוראתו כפולה (אוהבי־ההידור, מקפידים במצוה), ובהרחבה: “אוניגין זה הוחזק לא פעם / (לדעת מחמירים בני טעם) / בחור משכיל אבל קפדן”, וביחוד: “השומר מצוות המודה”. ובדומה לכך: “אך הלוֹבלָסים – – / ורום קפלט פנה הודם”, והשחוק הוא בחילופו של צדיק בקפלט; “וחיש קול איליה המריע / נדם בבית המשפחה: / אולן לגדוד אותה הסיע / אנוס על פי ההשגחה” ,וחילופו של כינוי אחד של המקום (הדיבור) בכינוי אחר (השגחה) הנתפס בכפל־הוראה; וכן: “ולעולת רגל, לעלמה / כבר עת לשוב לבית אמה”, המשעשע גם הוא בכפל כזה (רגל־חג, רגל ממש).

העברה זו מקודש לחול בולטת בביטויים: “לשמן אוהב הלכות משמעת”, על דרך אהבת תורה לשמה, וכן: “האם את החידה פתרה? / האם שם מפורש גילתה?”, וביותר בשימוש המרובה בתיבה שכינה וכן: “ירון שם נבל שבעתים / ותפעמני השכינה”, או: "אחר שכינה אותן העירה, וכשם שהיא הגדרה לאינספירציה, כך היא הגדרה לנשמה, ותפול בו תמונת המקרא: “קאטינין העלה באוב / שכינת קורניי הנאדרת”, ואף לנפש הנאהבה: “ואת שכינה בעלומיה”, על כפל הוראתה (עלומים, נעלמה), ועוקצו של השימוש “החל גילוי שכינה אלי”.

ואם כן, לא ייפלא, כי כינויי יחס בין אדם לקונו נעשים ככינויי יחס בין אדם לאדם, וכן, למשל, השימוש המרובה בביטוי הארמי: בדחילו ורחימו, כלומר ביראה ובאהבה, וראה לרוב לצורך החרוז: “ורבותי הלא תסכימו / – – אוניגין זה נהג ברחימו”:, “אך רב לי לגאות בדחילו– – ובזמירות שהאצילו”, וכן: “אך אלה שלהם ברחימו / – – או רחקו או מות הקדימו”, “הס… כפור חורק… דמות איש… בדחילו / – – ערֵב יותר מקול חליל הוא”, וכצמד: “על מה בדחילו וברחימו / בי מורשי לבי יהימו”, ושלא לצורך החרוז: “ולא אתה הוא אשר סחת / ברחימו לי דברי תקוה”, “מי לא יוציא דיבה עלינו / ומי ברחימו יטפחנו”, “ברחימו סביבתם סוקרת / ואת דברה נושאת לאמור”.

לענין השימוש בלעזים וארמיזמים ראה צירוף של שחוק: “הוי אפיקורסים ותיקים – פרחי חורה של בית לושין”, וכיוצא באלה.

ט

כבקעה קטנה לעצמם הם צרכי העירוב של הדי מקרא והדי חז"ל או לשונות מאוחרים מהם, ורישומם כמזיגה של מוקדם ומאוחר, והיא מזיגה מהַנה ביותר. כן, למשל: “בפרוס נטל היה בכין”, או “בחיל ועוצב ראיתיה, ככלי מלא כוחות טומאה”, שכאן נתקרבו שתי תיבות רחוקות־גידול וכאן נתקרבו שני צמדי תיבות רחוקות־גידול. בחילופה של בושה בטומאה, והקירבה משעשעת. בדומה לכך: “מרבה ניחוש בחרות מופקרת / שטוף בנחש גם הסב”, “ביצר טוב של איש מוכיח / דברי מוסר הוא לה הסיח”; או: “אבל גזרו מן השמים / הפרד פתאום בין הדבקים”, או: “בת קול הדרבנות צוללת – – טסות עינים אש אוכלת”, שהתיבה צוללת בהוראת מצלצלת היא כמעבר בין לשון־משנה (בת קול) ולשון־מקרא (אש אוכלת), ונגררת לה הוראת־צלילה, בשל סמיכותה של טיסה. וראה דוגמאות אחרות: “כדבר אורים דברי הבאי לה”, “כי לעתים דיבור כמעש / – – ובני מרום שטופים בלעז”, שעיקרו: מחשבה כמעשה ונחלפה מחשבה בדיבור והמעשה ניתנה לו צורתו המקוצרת, על דרך הנני העני ממעש והוכשר לחריזה. וראה שני שימושי לשון בשני מקומות קרובים, האחד מוקדם: “בלי הפוגות יומם ולילה / בידוע חולי לטפל”, והאחר מאוחר: “לשכיב מרע הרנן לבב”.

ולשם הבלטה מן הדין לראות דוגמאות של שימוש כפול באמירה, פעם כשהיא בדֵלה ופעם כשנסמך לה לשון שלא מבני־גידולה. כן, למשל, תקרא: “אולי תועיל כאפרכסת / אלא לשים את אזנך”, ותתעורר על השינוי המועט, חילופה של עשייה בשימה, אך ראה: “השם אזנו כאפרכסת / לקלוט שיחת עוּלי־שפם”, על הסמיכות של מימרת חז“ל לניב המקרא (עול ימים) על דרך שינוי של שחוק (עול־שפם). וכן תקרא: “לבסוף את רוסיה הקודרת – – / שבה שכלתי לבבי”, ותתעורר על ענין השכול, החל על בנים ועתה על הלב, אך ראה: “אבוי את מרבית ימי שכלתי עד כה על מזמוטים לרוב”, על הסמיכות של מוקדם ומאוחר המחריפה את התמונה. וראה דוגמה מענינת: “האדיק ואעמודה / על טיב החדר המופרש”, שהשימוש בצורה המקראית המוארכת (ואעמודה) מעלה רישום מקרא (על משמרתי אעמודה אתיצב על מצור) ואפשר אף הפועל מסייע (האדייק – הנשמע כלשון דָיֵק, כלומר חומה) ולשון חז”ל על העומד על טיבו או אופיו של דבר.

ועתים הסמיכות הזאת היא רק כשעשוע מלים. הרי למשל, דוגמה: “לא איש כמוהו / ישים ריחים על צואר”, ובה עמידתו הגאה של נחמיה מצטרפת לה תמונה של נושא בעול פרנסה בימינו, והצירוף משעשע בניגודו. אך ראה תוספת חידוד: “לא איש כמוהו יפקח / גלי אבק שנערם / על מגלות ימי עולם”, ולא בלבד הסמיכות של מאוחר (פיקוח הגל) ומוקדם (ימי עולם) אלא הקירבה שבין שרשי העצמים (גלים, גלות) נרשמת בנו ומוסיפה משלה. אולם עתים הסמיכות עמוקה בהרבה, שכן היא מעלה לפנינו מוטיב או דימוי, וכן הדוגמה: “שום פלא עוד לא יקסמנו / וכיתוש יכרסמנו / מוסר כליות זכרון ימים” , שבה עולה ממילא זכר יתושו של טיטוס המתפרש כמוסר כליות והפועל הנתלה בכמה לשונות בפעולת־המצפון (כרסם) מסייע לכך.

י

מן הענין הוא לבדוק את השימושים ממקורי הלשון השונים, כגון לשונות בן־סירא: “לצותת חלילה לך / זמר המורשת פה / להציץ חלילה לך / עת בנות יגילו בו”, שההצצה מבליטה הוראתה של הצותתות. וכן שימוש של בן־סירא שנשתגר בפיוט “ותמור חלבנו שולחתם”. ובדומה לקיצור זה (תמור־תמורת) דרכי־קיצור של הפייטנים: “ואוליה גש ברגל עוז / זה פיטשקוב פאר המחוז”; “חייך אוניגין בהצנע / וגש אל אולגה”.

ומכאן פסיעה להדו של סידור־התפילה, שהוא המקור גם אם הניב יסודו במקרא, כגון: “ולגורלי אפקיד רוחי”; כי אף שענין הכתוב בתהלים, הרי הסמיכות של התיבה גורל מרמזה על הפיוט אדון עולם, שנאמר בו: מנת כוסי וענינו בכתוב אחר בתהלים: ד' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי. והוא הדין בענין: “ואפלולית בחוץ סוהרת וזו בת אור חורינה”, שלכאורה סהר וחוורון זיווגם יפה, אבל אם תראה: “בקבוק של יין חוַרין / חיי בודד ושאנן”, וידעת מה מקורו בפיטום הקטורת: חמר חורין עתיק ונחלף חמר בתרגומו יין. ואין צריך לומר, כי הוא הדין בהדי־קדושה על סוד שיח שרפי קודש, הנשמעים מתוך הדוגמאות: “סוד שיח ושאר רוח”, “סוד שיח נפש טרוף הניב”, “סוד שיח עד לנראידה”, ואף בדוגמאות: “איש שלא יאמר: כליל־תפארת”, או: “שיר שבח לרבון עולם”, וכיוצא בהם.

ברור, כשם שיש הדים מוקדמים, ביחוד בארמית כגון “ויצחקו אושפיזין באו / ויפך שיחם”, שהרקע של הסוכה ושבעת אורחיה עושה את שלו; וכן “היו שם כל יקירי־קרתא”, שהרקע של נכבדי ירושלים הקדומה עושה את שלו; כך יש הדים מתקופות מאוחרות, וכן תשמע צלילי ניבים מימות ההשכלה: “בה הפליאוני רום עינים / וצדקנות בת השמים” , ועל פיו: “אשר ידך תשמור שריד / משירתי בת הכנפים”. ובאזור זה גם השימוש בענין בן־בלי־שם, שכבר השתמשו בו להגדרת הפיגורה בן־בלי־דופי, על דרך מקבילה: “כה רעיתך בת־בלי־מעל”, ודומה כי האמירה: "אך לא קראתי ציצרו / בעמק הרזים, מעלה כמאליה את עמק הארזים.

יא

סוגיה לעצמה הוא השימוש בצירופים שחידשו או החזירו לנו סופרי דור אחרון ומשורריו ושנעשו כמטבע המקובל. הרי, למשל, כדרך מנדלי “עכשו זה לא מעניננו”. ביחוד מצויים צירופים של ביאליק: “דומם איסטומינה ניצבה”, “עד שכחה לשון אלים”, “חיש קל היו למסוס־רקב”, “זעום גבות / ישב ניגן על קלויקורדים”, “זה תמהוני זעום גבות”, והוא על דרך העלם זעום העפעפים. מענין הוא גם השימוש בחידושים של ביאליק וכן “היא אהבה על הגזוזרת / את פני השחר לקדם”, והיא הרחבה, לשם זכיית מלעיל וחרוז, בתיבה גזוזרה. וכן השימוש בצורה חבֶרֶת כהרחבה, לשם זכייה כזאת, של התיבה חבֵרה: “הגות הלב שכחברת / היא לה משחר ילדותה”, “כי אז בחרתי בה בלבד ליגון ימי היות חברת”, וכאן תוספת שחוק (בחר־חבר), ושלא לצורך החרוז: “קורא אני רק לאומנת / רק לה חבֶרֶת עלומי”. וכן ענין צירופים כגון צפינת קו אור בלב למשמרת, וראה: "בלב צפנתי למשמרת שיחות קדומים דברי בדים, “אך עוד בקרת ובכפר / צפנה מזורקה למשמרת”, וכן “כה צופיה פני הירח ולמרחקים לבי יחרד”, וכיוצא באלה. וכן צירוף שהשגירו טשרניחובסקי (ביתר דיוק: מזמרי שירו): “אך לימים בבוא לנער / תור עלומים”, “נשאנו בחלום קסמים / אל תור ראשית העלומים”, “באין תמורות לה משתוללת / כסער תור העלומים”.

ויסודי לשון התרגום לא היו שלימים, אילו חסרה מהם שכבת־השיגרה, שלפי שהיא ניתנת במיעוטה גם היא כפירור של תבלין. הרי, למשל, לא בלבד שימושים מצויים מרכבה לסף ניגשת – – / הוא טס מהר, כחץ מקשת". “אח! כחץ מקשת / אל הפרוזדור יוצאת נרעשת”, ובקיצור: “הוא טס כחץ הוא מול ביתה” אלא גם מטבעות, כגון: “האהבה כל גיל תכניע / אך על תלמי לבב צעיר / בסופתה ברכה תשפיע”, "שם גם אתה קורא נכבד / אולי חיית חיי זוהר וכן: “בין כר הזמן כצל עבר”, על גיוונו בהחלפת הפועל בשם: “צל עברוֹ אשר נדם”,והחידוד הוא בייחוס הדממה לצל, ומצוי גם בשירתנו.

ולא עמדתי על דוגמאות: “איך איך הגות הזוהר”, שידענו כמותה במאנה, וכן: “בכל אשר תפני יתגל / המדיחך בצו־גורל”, שידענו כמותה ברחל ואחרים, שכן אפשר שהדרכים האלה וכמותם שאולים עמהם, והוא ענין לחקר הבקיאים.

י"ב

ונהיר כי השימוש במטבעות, שיסודם בדיבור־העם, גם הוא דרכו לגוון ומכאן שימושו, כגון: “פה נח דמטרי לרין / שר האלף עבד אלהים / נפשו צרורה בצרור חיים”, ומכאן שימוש בדיבורי־בית לעניני־חוץ כדרך שראינו בדרכים אחרים. ואם ליסודות של לשון־עם, חובה לציין את רישומם של ניבי־יידיש, ביחוד של מלים עבריות כפי שימושם ביידיש: “מזחלת נגידים נרתמת”, ותיבה נגידים הגדרה סוציולוגית של סוג עשירים, וכן: “אחדל להיות פייטן חלילה / דיבוק חדש בי ייכנס”, "הוא מקלל אף משתקע / בדיבוקו למעלה ראש. וכאן מקומם של ביטויים כגון: “שכּור כלוט אל טיט יון / נפל מסוס”, או: “כבר נתמלאה חצר הבית / ונהרו מפה משם / רעים וגם שונאים כעיט / בעלנים לקבור אדם”, והשכנות של תמונה מיתית (עיט על הפגרים) ותמונת הוי קרוב (בעלנים לקבור) מחדדת. וראה גם דוגמאות: “לפי מסורת בני עמנו / שחר ביתם לכבוד יום טוב”, וכדומה. ומענין הוא השימוש בתיבה גרמנית עתיקה, שנכנסה ביידיש, והניתנת כצורת מלה עברית: “הוצעו מיטות מן הקיטון / עד הפלוש משכב נכון”.

ויש גם דרך שימוש בניבי־יידיש או לעז כדיוקם, מבלי לחשוש לפגיעה בדרכה של לשוננו וכן: “מכּל החבורה כולה / עשות חוכא וטלולא”. על דרך ליעוז זה אתה מוצא: "אולי זו הזייה נבערת / או תום לבב שנתבדה / והגורל פסק אחרת, ואולי גם: “הכל הלך אז מישרים”.

ענין חשוב הוא השימוש בסמיכות שמות העצם, אך הוא קובע פרשה לעצמה, וטעון פירסום לגופו. ועתה נסיים בבדיקה של דרך מקובלת בשירתנו, הוא שחוק המלים, שדורות קודמים בשירתנו היו גודשים אותו ודורות אחרונים בה הזירו עצמם במכוון ממנה, ועתה משנתפוגגה האימה חזר שימושו כמובן במידה נכונה, הנשמרת גם בתרגום שלפנינו. כן השימוש בשרש שוה או דומה בשוני הוראה: “כאורח ותיקים / על האורחים כיבוד השפיעו”, “חיי ההבל ידידי! / בינותי: אֶפס הם ואין / ולהצמד בהם לא כדאי / ממדוחים אגרע עינים / אבל תוחלת מאַפסַים / עדיין לבבי תחריד”, או: “אפר וסיף ושופר / ומחשבות שוכנות עפר”. וכמותו השימוש בשורש שאותיותיו מתחלפות וכן: "כה גח מיער זאב הערב / שהציקהו רעבון, על שחוקו (ערב־רעב); “אבוי, בצערה מועלת / בעלומיה הכלה”, על שחוקו (מעל־עלם). ואף דרכים, שיש בהם מנועם טעמו של דרוש: “הביטה טניה ולא בנה / דומם בסדק התבוננה”, כשהבינה נתפסת בכפילותה (שכל, הבטה) וכן: “על כן בורדו שהוא בר־דעת / כיום לשתות אני בוחר”.

אף החריזה הפנימית נשלבת, במידה מצומצמה, ושילובה שילוב. יש והחרוזים סמוכים כמו: “שוצפים קוצפים גלי הפלג”, ושימושו ברגיל בשמות; "בטל אבל, נזיר מקרת: “ישיש תשיש עוד מזמר”, ויש והחרוזים רחוקים קצת: “לבוש פקרס חבוש כיפה”, וחוצים את השורה וכן: “ברכוב עתי או רכוב אטי / ממבוא העיר ברחו אתי” ויש גם שלא באיזון הרתמי: “שיחה בטלה עד לזרא / עד מה נפשם תפלה שוממת”.

עינינו הרואות, מה גדולה הקרקע ומה מרובים שדותיה לרוחב־הדרכים ולעומקם, ששימשו את התרגום שלפנינו. והעיקר: רק מי שיודע בטיבה של הקרקע לשכבותיה, מי שהוא מושרש במצע נרחב זה, המבריח מלוא תולדותיה של לשוננו, יעטעם.טעם התרגום לאמתו ולא יתקפחו לו כל קמט־נוי וגומת־חן. ועיקר העיקרים: בלעדי המצע הזה לשיעוריו, אין בלשוננו אפשרות של תרגום על אמת־יעודו ויעוד־אמתו.

א

בבוא ה.ד. נומברג, לפני ששים שנה ושנה, לכתוב דבר־הערכה על בכור ספרי שיריו של יעקב פיכמן “גבעולים”, רמז וידע מה שרמז, כי הרחבת לשוננו – השירה, על־פי טבעה, מסייעתה, ואם לפרש רמזוֹ, הרי מידת החירות ומידת־הדמיון, שהיא נוטלת לעצמה, הם ראשי הגרמים לכך. אין צריך־לומר, כי דרכה של הלשון ודרכיה, כפי שידענום בשני־דור אחרונות, מצדיקים את רמזו ופירושו, ושירתנו, מתוך צרכה, מקיימת כאותו תפקיד, שהיא מחדשת צורות ובוראה צירופים וחידושיה ובריאותיה הבאים לשמה, סופם משמשים שלא לשמה, באופן שלא בלבד השירה, אלא אך הפרוזה, השיחה והדיבור נהנים מהם. וכבר נתנו כמה וכמה חוקרים דעתם על כך, ומן הדין שהעבודה הזאת תיעשה לפי תכנית מובררת ודרך שיטה, אך עד אותה שעה ראוי שהמעטים־לעת־עתה, העודרים במערכה זו, יוסיפו ויעדרו, באופן שיבדקו מבחינה זו דברי משוררים ושירתם, והיא מצוה, שאני מבקש לקיימה עתה בספר שיריו של שמעון הלקין “על האי, שירים” (הוצאת מוסד ביאליק, תש"ו) והבאתיו בספר לכבוד יובלו לקיים בו בחינת משלך יתנו לך.

ב

ואפתח במה שאקדים מִקחו למַתנו כשענין מקחו זיקותיו ללשונות בשירתו של ביאליק כדוגמת שאילה של מה שמקורו כמקור המקרא וכדומה, וכבר נעשה נחלת הלשון, ואלו ענין מתנוֹ כדוגמת שפיעה על שעשוי להיות כדוגמת שאילה ועתיד ליעשות נחלת הלשון, ואתחיל בתיבה, שהיא חידוש גמור לביאליק, הלא היא תיבת יְתוֹם, שחודשה על משקל שְׁכוֹל, ושימושה בשירתו כפול:

1. בשיר “שירתי”, בספרו על אמו שנתאלמנה: “הִבִּיטָה מִסְבִיבָה: נִתְרוֹקֵן עוֹלָמָה/ וְאָלְמֹן וִיתֹם בַּאֲשֶׁר עֵינָהּ נִבָּטָה”;

2. בשירו “פרידה” בדברו גם עתה על אמו האלמנה: “וּמִדֵּי יָבֹאוּ רִגְעֵי יְתֹם וּבְדִידוּת לְנַפְשִׁי / תִּשׁעֶינָה עֵינַי בְּרַחֲמִים אֶל נֹגַה זַרְחֵךָ”. אין דרכו של ביאליק לחזור על חידושיו, ואם חזר, טעם מיוחד היה לו. מלבד שיווי הסיטואציה ואפילו זיהויה, והבירור מחייב הרחב־דברים. אבל משיצא החידוש מרשות שירו, האחד והאחר, ומסגרתם, נכנס לרשות הלשון הכוללת, מכוחם של שימושי משוררים אחרים ובתיווכם. ואבן־שושן במלונו מביא דוגמה מיצירה מאוחרת של ד' שמעוני: “פן עוד ירבה יתום ושכול” (“בשבילי הביבר”, עמ' 195), ונוסיף חרוזו: “הלא אתה הכל יכול”, שכן הוא שגרם להקדים את החידוש (יתום) לדגמו (שכול). אך הוא שימוש קפוא, והיגירו ש. הלקין, המטיל בו דינַמיזציה, מתוך שהוא נעזר בו בכמה פנים, והצד השוה חילוצו מצורתו הגלמודה, על דרך סימוכו בין כסומך ובין כנסמך, המתגוונים מצירופה של אות־שימוש לפניו או של כינוי לאחריו, והרי דוגמת סומך: “עֵת יִלְמְדוּ כָמוֹנִי כֹּרַח מַאֲסָר / בְּדִמְמַת־יְתוֹם, לֹא יִבָּקַע סְגוֹרָה” (עמ' ע'); וביחוד דוגמת נסמך: “מִכָּל אֲשֶׁר תֵּדַע / בִּיתוֹם אַהֲבָתְךָ בּוֹשָׁה כִּפְרִי גָּמַל בַּחֹרֶף” (עמ' רע"T); “כְּמוֹ לֹא הִבְחַנְתָּ גַּם אַתָֹּהִּ בִּיְתוֹם־אֱנוֹש בְּלַהֲבָה” (עמ' נ"א); “יְתוֹםֹ־עוֹלָם אֶנוֹשׁ לֹא יֵחָשֵׂף / בִּמְצוּלוֹתֶיךָ גַּל הוֹמֶה אֶחָד” (עמ' ק"ג); “וְכַתּוֹעֶה בָדָד בְּיתוֹם תֵּבל עֻזַּבְתִּי” (עמ' קצ"ד). ודוגמה מורכבת: “וְרִשְׁפֵּי אֵשׁ־הַקֹדֶשׁ, יִזְרוּ בָהּ, יַגִּיהוּ יְתוֹם אֵין־מַרְפֵּא־לוֹ / אִלֵּם הָאָדָם בִּיְתוֹמוֹ וּבוֹדֵד יִשָׁאֵר בִּיְתוֹמו”ֹ (עמ' ט"ו). ואף הוא מקדים את הדגם לחידוש שעל פיו, אלא אף עתה הוא מפעילו בכוחו של כינוי וסמיכות: ”אַךְ מִי יִתְּנֵנִי, בִּבְדִידוּת־יָמַי / רַק אַהֲבָה עוֹרֶגֶת וּדְמוּמָה / וַאֲבָרֵךְ שְׁכוֹלִי, יְתוֹם־דָּמִי" (עמ' נ"א).

ג

והרי דוגמה לגיוונה של סמיכות, והיא על דרך השימוש בתיבת מקרא, המצויה בו פעמַים. פעם אחת בלשון יחיד: פרא לִמּוּד מִדְבָּר ופעם אחת לִמֻּדֵּי הָרַע וכמותו כלשון לָמוד, וספק אם שימושו עשוי שיחגיר ממשבצתה של שירה, וביאליק נעזר בה בשיר מוקדם יותר (“כוכב נידח”): לִמּוּד עֹל וּמַשָׂא, הֵלֶךְ דַּל וְעָנִי / נֶאֱמַן בֵּית הָעֹנִי, זְקַן הַנְּדוּדִים אֲנִי“! וזכר הפרא כמובלע ועומד (“חמור למשא”), כשם שנעזר בו בשירה מאוחרת (“הבריכה”): בַּעֲבִי הַחֹרֶשׁ, פְּרוּשָׂה מִן הָעוֹלָם, / בְּצֵל שֶׁל־אַלּוֹן רָם, בְּרוְּך אוֹר וְלִמּוּד סַעַר”, וכצאצאו הציור הזה הוא ציורו של הקלין: “מִמַּעַל לַכְַּרְכֹּב יִשְׂחַק כִּבְיַלְדוּתוֹ כְּרוּב־עָשָׁת בֶּן־מֵאוֹת לִמּוּד־רְעָמִים” (עמ' רס"ט), וחילוצו בשימושו בהיפוכם מִמַעַל סער ורעמיו: “הֵן גַּם בָּזֹאת חַיַי לִי הִתְנַכָּלוּ, / כִּי רַק שֵׂיָה נוּגָה, נֶאֱלָמָה, / הִכְשִׂילּו בִי, וְלִבֵּךָ לִמּוּד־דְּמָמָה – / בְאֵין הֶגֶה מַכְאוֹבָיו בּוֹ יִתְאַבָּלוּ”. (עמ' ק"ג). ומן הענין לראות, כיצד של מקרא, שביאליק הרחיבה כדרך שהרחיבה, והלקין שינה בה כדרך ששינה, משמשת, כדרך־אגב, על דרך הריכוז (והיא משפט הסמיכות בלשוננו וביותר בשירתה), דיבור אחר בשיר אחר של ביאליק (“הולכת את מעמי”) “כָּמוֹנִי שְׂאִי עֵינַיִך הַשָּׁמַיְמָה / וְלַמְדִי־נָא מֵהֶם אֶת לִבַּךְ שַׁלְוָה”. לאמר: הלב שלמד שלוה הוא לב למוד שלוה, או בלשון אחר: למוד דממה. והניגוד: למוד סער / למוד דממה, צידוקו עמו, שכך היפוכם במקרא; יָקם סְעָרָה לִדְמָמָה" (תהילים ק"ז, 29).

הלכך לא נעזר בלשון: למוד שלוה, כפי שרישום שירו של ביאליק היה מחייבו שניגודו של הכתוב עדיף, וסימנך, ביאליק אומר באותו שיר עצמו בענין הכוכבים: "וְהֵם בְּעָשְׁרָם עוֹמְדִים וּבְשַׁלְוָתָם, / וְאֵינָם חָשִׁים כְּלָל בַּאֲבֵדָתָם. / וּכְמוֹ לֹא נִגְרַע כְּלוּם

מִכָּל־זְהָבָם". ואילו הלקין בשיר אחר: "כְּאַהֲבָת הָעֵץ לְעֵץ אַהֲבְתִי – / רַק אֶת שַׁלְוַת אַהֲבָתָם חִסְּרָנִי מִי – / הַאִם רוֹאָה אַתְּ שְׁנַיִם אֵלֶּה חֲבוּקִים, / – – – לֹא יִפָּרְדוּ עוֹד יְמֵיהֶם עַל

פְּנֵי הָאָרֶץ" (עמ' ס"ה), והנותן דעתו על החלפת פועל בפועל (הגרע – חסר) מחזיר־עצמו לתחילת שירו ההוא של ביאליק וקורא: “רְאִי חָסַרְתִּי אוֹתָךְ – אַךְ עֲדַיִן / לִי נִשְׁאָר רָב: לִי יֵשׁ־עוֹד עוֹלָם מָלֵא”. והוא ממשיך לקרוא עד שהוא מגיע לכוכבים במרום וחוזר לשירו של הלקין ומגיע לעצים בשפל ומבחין בין חסרון אשר ימנה ובין חסרון אשר לא ייימנה, (וראה איך כאותם צירופים עצמם משמשים מעמד־נפש אשר תהום ביניהם.

ד

הרי צירוף מובהק לביאליק: “מִמְקוֹם שֶׁאַתְּ נִסְתֶּרֶת שָׁם, יְחִידַת חַיַּי/וּשְׁכִינַת מַאֲוַיַּי” (איך), והלקין בונה על־פי שתי הסמיכויות סמיכות אחרת: "עִם בֹּקֶר רוֹעֲדָה רוּחִי נֶגְדֵךְ / שְׁכִינַת חַיַּי, כִּרְעוֹד גּוֹזָל שְׁמוּט גַּף/לְנִיד כְּנַף־אֵם. / – – – אִמִּי, אֲשֶׁר אֶחְיֵךְ בְּלִי אֵדָעֵךְ!/ אֵם נַעֲלָמָה, רַבָּה כֹה וּקְרוֹבָה!” (עמ' כ"ד). אבל אף מתכונת יחידת חיי יש לה מקבילה בשירת הלקין: “אַתְּ כּוֹעֲסָה, טְהוֹרַת־חַיַּי? כּוֹעֶסֶת אַתְּ? (עמ' ס"ה). ביאליק מסמיך סומך אחר לאותם מסמכים, והם בשירו “אחד אחד ובאין רואה”: כָּבוּ שְׂפוּנֵי מַאֲוַיַּי – – / אַךְ עוֹד הָאַחֲרוֹן כָּמוּס עִמִּי, וְהוּא נַהֲמַת כָּל חַיַּי”, ואף הלקין ייעזר בסמיכות האחרונה בשמיטת תיבת האמצע (כל) ובאוירת־כמיהה דומה, הלא היא הכמיהה לשיבת קדמת החוָיה: “לוּ שַׁבְתִי עוֹד הַפַּעַם, בַּעֲרוֹב יוֹמִי, לִרְאוֹת אֶת צִלְלֵי עֵצַיִךְ, הָה תַּרְשִׁישׁ שֶׁלִי – – / וְהוּא זוֹכֵר וְלֹא זוֹכֵר תִּפְאֶרֶת עֲבָרוֹ / וְנַהֲמַת חַיָּיו – הָרִיחַ גֶּשֶׁם בַּצָּפוֹן” (עמ' ש"ג)

ודאי המבקש למצות השווי והשוני של בקשת שיבת קדמת חוָיה, כשם שיזכור לשון המשאלה של ביאליק באותו שיר: “יִשָּׁנֶה־נָא אֵלַי בְכָל יְקָרוֹ חֲזוֹן קַדְמַת יַלְדוּתִי / וּבֹקֶר חַיַּי יַעַבְרֵנִי בִּמְלֹא מָתְקוֹ הָרִאשׁוֹן”, יזכור לשון אמירתו בו: “יָדַעְתִּי כִּי רַק־אַחַת יֵשְׁתְּ הָאָדָם מִכּוֹס הַזָּהָב / וַחֲזוֹן וָזֹהַר לֹא יָקוּם לְאִישׁ פַּעֲמָיִם”, ויתעורר על כך, כי ביאליק נעזר בלשון כתוב בהרחק טעמו וחילופו (“לא־תקום פעמַיִם צרה” נחום א, 9) כשם שיתעורר על כך, כי לשון הִשָׁנוֹת ופעמַים יפול בקרובו של החזון, הוא החלום: “וְעַל הִשָּׁנוּת הַחֲלוֹם אֶל פַּרְעֹה פַּעֲמָיִם” (בראשית מ"א, 32), ויתן לבו על דרך שימושיו של הלקין כדקדוקו של הכתוב, אך בהקדמת תיבת השלילה: “צָלֹל בִּי צָלְלָה, בְּשׂוֹרַת הַדָּם / לִבְרִית דָּוָה, נִכְנַעַת דֹם כָּרַתְּ / עִם עֹמֶק גַּעְגּוּעַיִךּ גַּם אַתֱּ,/ לִקְבּוֹר אוֹתָם בַּלֵּב כִּקְבוֹר־אָדָם חֲלוֹם / לֹא יִשָּׁנֶה לוֹ” (עמ' ק"כ). וקבורת החלום נשנית לו בשיר אחר: “אֶדְפֹּוק עַל שַׁעֲרֵי־שְׁחָקִים סְגוּרִים – / וְכָל חֶמְדַת הָאָרֶץ הַזָּרָה / רוֹחֶשֶׁת בִּי, קַן חֲלוֹמוֹת קְבוּרִים” (עמ' ע"ט), והסמיכות צירוף נודע של ביאליק – ואף הוא משירו “הולכת את מעמי”, שנאמר בו: “וְלֵב עוֹד לִי – דְּבִיר חָזוֹן, קֵן־הַחֲלוֹמוֹת, / וּכְאֵבִי עָצוּר שָׁם, יְגוֹן הַקֹּדֶשׁ”.

ה

אך נחזור לענין יישָׁנֶה ופעמַים, ושלילתם, מכאן: "לֹא יִחְיֶה לֵב שֵׁנִית, פְּדוּת לֹא יַחַז לוֹ עוֹד: / לֹא יֹאהַב

פעֲמַיִם אָדָם / יֵשׁ פִּתָרוֹן, יֵשׁ פִּתְרוֹן: שָׁר לֵבָב אֶת שִׁירוֹ / וְדָאַב וְטָהַר וְנָדָם" (עמ' קצ"א),מכאן: “תִּהְיֶה הֶמְיָתוֹ דַאֲבַת הַבְּרִיאָה, הַמַּתָה מֵרָצוֹן, / הָעוֹטָה לִקְרַאת מָוֶת שַׂלְמַת אוֹר וּתְכֵלֶת, וְצַר לָהּ, כֹּה צַר לָהּ /עַל יֹפִי אֶחָד וּמְיֻחָד, בְּעיֵנוֹ לָהּ עוֹד יִשָּׁנֶה”. (עמ' כ"ג). והתזנו אותיותיה של סמיכות (שלמת אור), כדי להבליט דרך צירופה מתוך ביטול כף־הדמיון, הגורם לו למשל שיהא השאלה ואפילו ממשות, כזה: עֹטֶה־אוֹר כַּשַּׂלְמָה (תהילים ק"ד, 2) – עוטה שלמת אור, ומלבד לשון יחידה, כדרך הכתוב. נמצא גם לשון רבות: “מִגִּיל פְּסָגוֹת עוֹטוֹת שַׂלְמוֹת־אוֹרָה, / מִצַּעַר תְּהוֹם קוֹדֶרֶת כַּמִסְתוֹר, / – – שִׁוַעְתִּי אֶל הַיֹּפִי – – – / – – הַנֶּעְלָם, הַנֶּאֶצָל”, (עמ' כ“ה – כ”ו). והבוחן עד־דק עלה רישומו של כתוב וקישורו: 1) וְגִיל גְּבָעוֹת תַּחְגֹּרְנָה – – וַעֲמָקִים יַעַטְפוּ בָר" (תהילים ס"ה, 13 – 14); עוטה אור כשלמה (כנ"ל), – מגיל פסגות עוטות שלמות אורה. ואילו ביאליק, נעזר באותו הדימוי שהכתוב תולאו בבורא והוא תולאו באחותו כלה. ואמר בשירו “קומי צאי”: “עוֹטָה אוֹר, שִׂמְלַת צְחוֹר / וּבְצַמָּתֵךְ קִשּׁוּר תְּכֵלֶת”, ו החלפת שלמה בשמלה לא בלבד כהחלפת תיבה ארכאית בתיבה שימושית, אלא כהוצאת טעם של קודש לטעם של חול.

ו

בנין סמיכות על דרך החלפת סדר המלים בכתוב אתה מוצא בביאליק בשירו “יהי חלקי עמכם” לאמור: “שׁוֹעִים – וְלֹא הֻגַּד לָכֶם, נְגִידֵי רוּחַ – וּבַל יְדַעְתֶּם”, ולשון הכתוב: “יִבְצֹר רוּחַ נְגִידִים נוֹרָא לְמַלְכֵי אֶרֶץ”(תהילים ע"ו, 13), ולפי התרגום לשון נגידים לשון דיבור גבוה (“גַּסּוּת רוּחֲהוֹן דְּרַבְרְבָנַיָּא”) ואף ביאליק מרמיז על שורש היגד (“ולא הוגד – נגידי רוח”) ומהפך הכוונה בהיפוך סדר סומך ונסמך, ונכנסה סמיכותו במלונו של הלקין, והוא מסתייע בה פעמַיִם באותה פואֶמה עצמה (“בין סלעים”): 1. “סְלָעִים זְקֵנִים, נַפְשִׁי וַאֲפוֹרִים / זְרּויִים נְגִידֵי־רוּחַ פֹּה בָּהָר / וּבַבִּקְעָה. אֶל הַסְּלָעִים נֵצֵא / וְנִתְלוֹנֵן בְּנִקְרוֹתָם קוֹדְרוֹת, / לִשְׂפַת־לִבָּם דְּמוּמָה נַטֶּה אָזְנֵנוּ / וְנֶאֱלַף מֵהֶם קִפְאוֹן חַיִּים” (עמ' כ"ט); 2. “אֶל בְּקִיעֵיכֶם, סְלָעַי, רַבֵּי הַחֶסֶד, / עַתָּה הֵבֵאתִי נֶפֶשׁ עֲיֵפָה: /אוּלַי מִכֶּם תִּלְמַד חֶדְוַת דְּמָמָה, / גִּיל קִפָּאוֹן אוּלַי מִכֶּם תִּלְמָד. / עִטְפוּהַ צלְלֵיכֶם, נְגִידֵי־רוּחַ, / רַפְּדוּ לָהּ גַּוְנֵיכֶם, פּוֹרְחִים בַּקֹּר!” (עמ' ל"ו).

הפיתוי קרוב לפרש ענין רוח בהוראתו המלאה,כרוח מנשבת בהרים, ובמתאים לכך ענין נגידי רוח, ואף שהשכנות של הר, בקעה סלע, צל וכדומה בחטיבת הטבע המתוארת מסייעת, אין בידנו להכריע. לעומת־זאת ודאי לנו קישור בין מה שהתזנו בפואֶמה שלפנינו: “אל הסלעים נצא / ונאלף מהם”,לבין דברי ביאליק בשירו “חלפה על פני” לאמור: “אֶל צִפֳּרֵי הַשָּׂדֶה אֵצֵא – – / אוֹ אָקוּמָה אֵלְכָה־לִי אֶל־הַיְלָדִים, – – / – – אֶאֱלַף שִׂיָחם וְלַהֲגָם”, והרי הלקין, באותה פואֶמה עצמה, מקדים ואומר: “”אֶשֹּם רֹךְ אֲזוֹבְכֶם צוֹנֵן, אֵין־רֵיחַ, / וְאָאֲלֵף מִכֶּם רָוֹה בַלָּאט / מִתְּכֵלֶת הָאָסִיף, פְּקוּחָה כָעַיִן, / וּמִקַּדְרוּת שָׁמַיִם מִסְתַּמְאִים" (עמ' ל"א). ופועל אלף בנין קל יחיד במקרא, ושימושו לשלילה על דרך האזהרה לשלילה (פן תאלף – משלי כ"ב, 25). אולם מה שחשוב לעניננו עתה הוא זיווגם של אלף ולמד בדברי הלקין וקירבתם לענין שכבר העמדנו עליו, והוא ענין הזיקה ל“הולכת את מעמי”.

ז

והוא הדין בענין מעבר גל שבמקרא: “כל משבריך וגליך עלי עברו” (תהילים מ"ב, 8) ומעשה ביאליק, שעשה גל נסמך לסומך חריף, הן בהחליפו הפועל שבכתוב בפועל קרוב־הוראה, כגון: “באחד אחד ובאין רואה”; “רַק־רֶגַע יִתְמַהְמַה הֶחָזוֹן, וּשְׁטָפַנִי גַּל־מָתְקוֹ / וְאֶת־כָּל־עֲסִיס חַיָּי, עַד תַּמְצִיתוֹ, יַגְמִיאֵנִי בְאֶחָת”, הן בהניחו הפועל שבכתוב, כגון ב“מגילת האש”: “וְכַאֲשֶׁר יִנְהֲמוּ כֵּן יִגְאוּ כלְבָבָם גַּלֵּי מַשְׂטֵמָה עַזָּה מִמָוֶת וַעֲבָרוּם וְהִשְׁכִּירוּם”, והפועל האחרון מזמין את הכתוב “כגבר עברו יין” (ירמיה כ"ג, 9), אשר גם לו רישום בשירי ביאליק, כגון ב“בשל תפוח” בהקדמת פועל שכר (השכיר) לפועל עבר: “אַךְ רֵיחָהּ – רֵיחָהּ הִשְׁכִּירָנִי / וּכְיַיִּן מָתוֹק עֲבָרָנִי”, וכן ב“היה ערב הקיץ”: “הַס, הַשְּׁאֵר נָתַן רֵיחוֹ, זוֹלֵל סוֹבֵא הָעוֹלָם, / יֵין עֲגָבִים עֲבָרוֹ”. והעירונו על כך משום שמצינו לו להלקין מצרף רישומם של שני הכתובים (וגליך – עברו; כגבר עברו יין) ועושה את הגל נסמך לסומך שונה ומסמיך פועל לדומה לו: “וּכְיֶלֶד עֲבָרוֹ גַּל עֲלוּמִים בְּלֹא עֵת / וּבְעֶצֶם שַׁעְשֹוּעָיו חֶמְדַת־גְּבָרִים שְׁטָפַתּוּ, / אֶפְחַד אֶרְהֶה, הָאָרֶץ, בִּרְעָדָה אָגִיל” (עמ' קפ"ג), ואוזן צלילים תבחין, תתעורר עד שיווי המשקל של ההחלפה (כגבר – כילד), והסיפא, העשוי צירוף מקרא (גילו ברעדה) ישיב אותו לרישא, וענין גל־עלומים יישמע לה בחינת גיל עלומים. (ולשון טשרניחובסקי תור עלומים מטיל על תיבת גיל כפל הוראה, גם שמחה גם משך שנים).

ח

ותוספת עיון בלידתה של סמיכות מתוך לשון המקרא מזמנת לנו דוגמת חיק שרובו במקרא חלק גופו של אדם, אם איש אם אשה אם בניהם, וקצתו יפליג מכך ויפול בדומם כגון: “והמלך היה מעמד במרכבה נכח ארם וימת בערב ויצק דם המכה אל חיק הרכב” (מל“א כ”ב, 35) והוא קרוב לענין: “מרכבו ארגמן תוכו רצוף אהבה” (שה"ש ג', 10) וביאליק עשה חיק נסמך לסומכים הרחוקים מסומכיו במקרא. נזכיר תחילה מה שאדוק לענין המרכבה והיא ב“משירי החורף” שירו ראשון: “וְהִתְנַפֵּל אֶל־חֵיק עֶגְלַת־חֹרֶף: “הוֹ הָרַכָּב! / שָׂא גַם־אוֹתִי – צְלַח וּדְאֵה! / – – צְלַח וּנְהַג”. ובמקרא, כנודע, לשון צלח רכב (תהילים מ"ה, 5) והשימוש המצוי לרוב – צלח ורכב. ותוספת וא”ו טוענת עיון לגופו. אבל עיקר לנו עתה ההפלג מלשון הכתוב וכן, למשל, ב“הולכת את מעמי”: וּרְוַת הִרְהוּרֵי חֵטְא וְיִגְעַת חֶמְדָה / בְּחֵיק הַלַּיְלָה תִּרְבַץ כָּל־הָאָרֶץ.“, וכן הלקין: “בְּרָכָה שְׁבְּטַל־לַיְלָה לְרֹאשׁ הַגִּבְעֹל הַצּוֹנֵן, הַחֲשַׁאי, / שֶׁקִפְּאוֹן הַגִּבְעֹל, הַנִּלְפָּת בְּחֵיק לַיְלָה, מַטְפִּיחַ טוּבוֹ – “(עמ' ט"ו). וראה פירוק הסמיכות: “אֵם הֶמְיַת כָּל לֵב, שכִיִנָה מִתְגַּעְגַּעַת! / שְׁחִי עָלַי כַּלַּיְלָה, אֶל חֵיקֵךְ אִסְפִינִי – / נֵבֶל רַךְ־הַשֶּׁוַע אֵין לוֹ לִלְבָבִי” (עמ' ט"ז), והקורא כל השיר כולו (“לילות”) כמה נימי־קישור נארגות לו לשירי ביאליק, והכוונה המיוחדת היא לא בלבד ל”אם יש את נפשך לדעת”: “אִם־תֹּאבֶה לִרְאוֹת אֶת־הָחֵיק אֵלָיו נִשְׁפָּכוּ / כָּל דִּמְעוֹת עַמְּךָ – – / – – אִם תֹּאבֶה דַעַת אֶת־הָאֵם הָרַחֲמָנִיָּה,/ – – שֶׁבְּרַחֲמִים רַבִּים אָסְפָה דִמְעוֹת בְּנָהּ הָאֹבֵד”, אלא אף ל”לפני ארון הספרים“: “אֶל־הוֹד הַלַּיְלָה אֶשְׁטְחָה אֶת־כַּפַּי, / אֲבַקְּשָׁה אֶל תַּעֲלוּמוֹת חֵיקוֹ נָתִיב / – – וְאֶקְרָא לוֹ, – –: בּוֹאָה, לַיְלָה, / אָסְפֵנִי־נָא, הוֹד לַיְלָה, וַהֲלִטֵינִי”. וניתן לבקש סיוע ללידת הצירוף בכתוב: כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא עלות ינהל” (ישע' מ', 11) ויזדקק להחלפת סדרו (ובחיקו יקבץ) והמרת פעלו (יקבץ – יאסוף), ואפשר אינו רחוק כפי שנראה בהשקפה ראשונה.

ט

ועקיבת רישומי כתובים אינה קלה, שספרי המקרא אמנם רשות־הרבים, מה גם רשות משוררים, אך לא בלבד לשון הכתובים אלא אף שימושם לצד השינוי והתמורה, הכיווץ וההרחב, רשות הרבים, מה גם רשות משוררים, ורשות תרתי משמע, הלכך ראוי לעניננו עתה לאחר נסיוני עקיבה של זיקה בין משורר לקודמו, על רקע הזיקה לכתוב, לשונו ורוחו, לראות דוגמות של זיקה נפרדת – ונפתח בדוגמה קלה והוא הכתוב: “אני ישנה ולבי ער” (שה"ש ה', 2) ונמשך לו ביאליק כבעין שיר עם: “כָּל־הָעוֹלָם יָשֵׁן – הַס! / נָם תַּפּוּחַ וְאַגָּס! / אִמִּי נָמָה, נִרְדָּם אָבִי, / עֵרִים רַק אֲנִי וּלְבָבִי”. והסמיך שינה לשכנתה תנומה כשכנותן במקרא (לא ינום ולא יישן) ולרדימה כשכנותה כמושג המצוי ומונחו, וכן בשיר “בנכר”: “הָאֶתְרוֹג יָשֵׁן שְׁנַת עוֹלָל מְתוּקָה. / – – הַלּוּלָב – – / – – / צָנַח גַּם הוּא וַיִּישָׁן, / וִישֵׁנִים שְׁנֵיהֶם וּלְבָבָם עֵר”, ואילו הלקין נוהג בהיפוך סדר המקרא ומשנה מערכתו; והוא בשירתו “ברוך בן נריה”: “מְאוּמָה לֹא יִדְרֹושׁ הַיְּקוּם, הָעֵר וְלִבּוֹ / יָשֵׁן. הָאֱלֹהִים רַק הוּא בִּלְבַד אָדָם / דְּבַר־מַה יִדְרֹשׁ וְאֹזֶן אִישׁ כְָּבָדה מִשְּׁמוֹעַ” (עמ' רצ"ו), ודוגמה אחרת, והוא הכתוב: “לא נכחד עָצמי ממך אשר עֻשִּׂיתִי בסתר רֻקָּמְתִּי בתחתיות ארץ” (תהילים קל"ט, 15) וביאליק ב“בשדה”: “מַה־יִרְקֹם בַּסֵּתֶר זִיו שָׂדַי, מָה־יִפְעַל בּוּל הָרִים בִּדְמָמָה”. לאמור, סתר העשיה של הכתוב נתלה ברקימתו, העשיה נחלפת בדומה לה, היא הפעולה והסֵתֶר ניתנת לו כמקבילתו הדממה, ונשזרים רישומי כתובים אחרים (זיז שדי, בול הרים) המושכים, כנראה, לצד האגדה. ואילו הלקין מסתייע בכתוב כרוחו וכוונתו, והוא בשירו “על ילד לא יולד”: בַּסֵּתֶּר רֻקַּמְתָּ בְּמַחְשַׁך־עוֹלָמִים, / קַרְנֵּי־עַדָּנִים בּוֹ כַּפְּרִיסְמָה שִׁקָּפְתָּ" (עמ' ר"ג), אבל אין להכחיד בֶּן־הֶדוֹ של “בשדה”, שכן בהמשך השיר ייאמר: “רִבְּךָ זִיז־שָׂדַי, אַנְחוֹתָיו הַטְּהוֹרוֹת / טִפֱּחוּ נַפְשֵׁךְ, עַד תּוֹפַע בְּהִלָּה” (שם) ומי יודע דרך הרוח. אך פיתוח המקרא הנזכר ניתן בשירתו “ברוך בן נריה” מתוך ציפוף רישומי מקראות אחרים: “כַּאֲסוּפִי נִדְהָם הָיִיתִי בָאָדָם – / לֹא הִּבִּיִּטֶנִי אָב מַבַּט־תַּחֲנוּנִים / וְחֵיק הוֹרֶה לֹא אֲסָפָנִי. לֹא יִחֲמַנִי / רֶחֶם וְשָׁרְרִי מִבֶּטֶן יוֹלֵדָה / כְּמוֹ לֹא כֹרַת. מִבֶּטֶן אֶרֶץ אִוָּלֵד, / כְּצִיץ־הַבָּר וְהַכְּמֵהָה. אֲשֶׁר יַזְרִיעוּ / רְבִיבִים וְקֶרֶן־שֶׁמֶש תִּרְקְםַ / בַּסֵּתָר, בְּמַחְשַׁךְ הָאָרֶץ, הַבּוּשָׁה / בַּחֹרֶף הָעֲרָפֶל הֶחָם” (עמ' רפ"ו) דוגמה ראשונה פועל רקם בא בה, כדיוקו בכתוב, פֻּעַל זמן עבר, גוף ראשון, דוגמה אחרונה פועל רקם בא בה בבנין קל זמן עתיד גוף שלישי מין נקבה, והצד השוה כשינוי שמצינו בביאליק, שלשון בסתר יפול לא בעשיה אלא ברקימה, אף הלקין משלים לשון הכתוב בשינוי־מה: בתחתיות ארץ – במחשך הארץ, ללמדך כי אף ששינה, כמעשה ביאליק (החוזר ונוהג כך, וראה “יהי חלקי עמכם”: רֹקְמֵי חַיֵּיהֶם בסֵּתֶר צְנוּעֵי הָגוּת וַעֲלִילָה"), רישום המקרא הוא לו רישום־מישרים ומלא יותר.

י

ולענין השימוש בשחוקו של מקרא וקירובו הרי דוגמה לביאליק – ב“מתמיד” יאמר: “הַתְשַׁוְעוּ לִיּשׁוֹּעָה, הֲתִקְרְאוּ גֹאָלְכֶם / אוּלַי יִשְׁמַע מְרַחֵם וְיָבֹא לַחֲנַנְכֶם”. והיא שאלה רטורית, שתשובת הלאו ככלולה בה, היא הלאו המפורש בכתוב: “יְשַׁוְעוּ וְאֵין מוֹשִׁיעַ עַל ד' וְלֹא עָנָם” (תהלים י"ח, 42), ולשונו אחר: "יִשְׁעוּ וְאֵין מוֹשִׁיעַ אֶל ד' וְלֹא עָנָם" (שמו"ב) כ“ב, 42). והשימוש המצוי אינו לפי נוסח אחרון (שעה – ישע) אלא לפי נוסח ראשון (שוע – ישע), שנוסח תהילים שגור יותר, והוא גם מתחזק מזכרו של כתוב: “רְצוֹן־יְרֵאָיו יַעֲשֶׂה וְאֶת שַׁוְעַתָם יִשְׁמַע וְיוֹשִׁיֵעם” (תהילים קמ"ה, 19) או מזכרו של המתדמה ככתוב: “שַׁוְעַת עֲנִיִּים אַתָּה תִּשְׁמַע צַעֲקָת הַדַּל תַּקְשִׁיב וְתוֹשִׁיעַ”, ומה שימוש שגור כשגירותה של אמירת אשרי ותפילת נשמת כל חי, ואף הלקין נעזר בכ בהיפוך סדר התיבות: “אִם תַּרְתִּי לִי כָאֵלֶה רוְחָתִי – / רָחוֹק כֹּה מִישׁוּעָה קוֹל שַׁוְעָתִי” (עמ' קנ"ג) ונסמכו לו, יתר על רשמי הכתוב והדומה־לכתוב שהזכרנו, רשמי כתובים אחרים: “קוֹלִי שָׁמָעְתָּ אַל־תַּעְלֵם אָזְנְךָ לְרַוְחָתִי לְשַׁוְָעִתי” (איכה ג', 56) ושימושו נשתגר ביחוד משום אמירתו לפני תקיעת שופר, וכן: “אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי רָחוֹק מִישׁוּעָתִי דִבְרֵי שַׁאֲגָתִי” (תהילים כ"ב, 2), וראה שכנותם של ריחוק ועילום: “לָמָה ד' תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק תַּעֲלִים לְעִתוֹת בַּצָּרָה” (שם י', 1). והעיקר לעניננו עתה, שעשה שתי התיבות שהן סמוכות בכתוב (לרוחתי – לשועתי) כתיבות סיומו של צמד חרוזים, ויתר על־כן הסתייע בצמד השרשים (ישע – שוע) כדי קירבת צלצול גמורה: “לֹא תַחְקְרִי מַעֲמַקֵּי־צוּלָה, / בָּהֶם אֶתְעֶה נָבוֹךְ וְלִגְאֻלָּה / לֹא אֲשַׁוָּע, כְּמוֹ בַמְבוּכָה נוֹשָׁע?” (עמ' קכ"ו). כללו של דבר, הדרך היא מתוך הכתובים, ואם מבליח זכר שימושם של קודמים, הוא כשילוב־אגב. אלא לא תמיד הדרך של השימוש בכתוב או בחלקו שקוף כל־כך, והדבר בולט ביחוד בשימושים שבהם מתפוגגת האדיקות בצירופו של מקרא ויוצאת לאפשרויות אחרות, וכדוגמה לשון ביאליק, אשר ב”רזי לילה" ימנה עצמים ומראות וקולות, שמתוכם יחוש וישמע רמזי חלומות, ובכללם: “מִבַּת־קוֹל תְּרוּעָת חֲצֹצְרָה, גְּנֻבְתִי לָיְלָה”; והוא שימוש מדויק אך מפתיע בלשונו של המקרא: “טְרֵפָה לֹא־הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ אָנֹכִי אֲחַטֵּנָּה מיָדִי תְּבַקְּשֶׁנָּה גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לַיְלָה” (בראשית ל"א, 39). בא הלקין וכותב: “בִּרְכַּת עַיִן לַהֵלֶך, גְּנֻבְתִי הָאֵשְׁנָב יָד חִוְרָה / בְּחַלּוֹן שֶׁל רַכֶּבֶת, תְּנַפְנֵף בְּאַפְרוּרִית הַשְּׁקִיעָה” (עמ' שכ"א), ואין צריך לומר כי הסמיכות הזאת המפוגגת את האדיקות לצירופו של הכתוב, ומניחה לו לנסמך לצרף לעצמו סומכים אחרים, הוא כשטר שחרור לדרכה של מליצה פיוטית, המשמשת פה ציור מדויק, שהרי הרכבת הרצה אין אשנבה מניח אלא הצצה גנובה, והוא, האשנב, הוא כביכול הגנב. ושאלה היא, אם שימושו של ביאליק, ששמר אמנם על דיוק הסמיכות שבמקרא, אך הוציאה לשימוש חדש ונועז, לא פילס את הנתיבה גם לסמיכות המחודשת, והשאלה מתחזקת מתוך כך, שמערכת העצמים הנזכרים של “רזי לילה” פותחת לאמור: “מִדְּמִי רְחוֹבוֹת רֵיקִים – – / מִשֶּׁקֶט בָּתִּים – – / – – / מֵאֶשְׁנָב בּוֹדֵד מֵאִיר שָׁם מִפִּנַּת גַּג / – – וּמְסַנֵּן אוֹר בְּעַד מָסָךְ דַּק / מְאֹד הָאוֹר הַקָּלוּשׁ אוֹר הָרְמִיָּה”. ולא התזנו שתי תיבות אחרונות אלא כדי לציין, כי ביאליק הנעזר פה בלשון רמיה כשם־עצם, ומקדים לה עתה ה“א־הידיעה, שאינה מצויה במקראות, והוא אמנם נמנע ממנה, והמשקל מסייע מניעתו בשארי שימושיו (אור רמיה זורע, קו אור רמיה, בצדקת רמיה, בחן רמיה, שמש רמיה), והלקין נעזר בה”א־הידיעה ונמשך להיתר של קצתם לראות רמיה תואר, וכן דבריו: “שְׁלָדִים מְפֹרָקִים נִרְתָּמִים בְּמֶרְכַּבְתֶּךָ, / בַּמְלָאכָה הָרְמִיָּה לַאדוֹנָי” (ש"ח) והוא כדרך הכתוב: “אָרוּר עוֹשֶׂה מְלָאכֶת ד' רְמִיָּה וְאָרוּר מוֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם” (ירמ' מ"ח, 10) וכדרך רמיה דרך רוויה לשימוש בחינת תואר, וכן ביאליק ב“משוט במרחקים”: “וּמְלֵאָה כְּיוֹם הוֹצֵאתִיהָ, הֵבֵאתִי / אֶת־כּוֹס הַתַּרְעֵלָה, עִמָּדִי אֶל בֵּיתִי, / וּכְיוֹם עֲזַבְתִּיהָ מְלֵאָה וּרְוָיָה, /מָצָאתִי־כּוֹסְךָ – הַכֹּל כְּשֶׁהָיָה!”, והיא כדרך המקרא: דִּשַּׁנְתָּ בַּשֶֹּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְַוָּיה (תהילים כ"ג, 5) אך בו ישמש שם־העצם, ובבוא המשורר לטייב קיים התיבה כתואר, ואולי החרוז גרם (ורוָיה – כשהיה), ונמשך לכך הלקין: “אַדְּמוּת הַשְּׁקִיעָה הָרְוָיָה, הַמְּלַהֶטֶת קַדְרוּת הֲרָרַיִךְ” (עמ' קפ"ו), וכנראה מסורת השימוש בחינת ודילוגם עלי אהבה גרמה.

בירור פריטי לשון אלו, ניתן להוסיף עליהם בלי שהתוספת תשנה מסקנתו, כי אין פתח השוָאה בין דרכי השאילה, הישירה והעקיפה, ממכיתות לשונותיו של ביאליק, כפי שנהגו בני דורו וסמוכיו – מעבר האוקינוס מזה, שניאור, פיכמן, לרנר וכדומה, ומעבר האוקינוס מזה, שמעון גינצבורג, א"א ליסיצקי – ששאילתם מרובה, ישירה ובמגולה, ובני דור שלאחריו ובכללו ש' הלקין, ששאילתו מועטת, ובמובלע שכן מלונו אחר ושונה, במתאים לעולמו, שהוא אחר ושונה, והצריכו להרחבי־צורה ולחידושי־צורה וננסה לעמוד על מקצתם בגבול מצע עיוננו.

י"א

ונפתח בפיתוחי סמיכות, שמקורה במקרא, וכדוגמה לשון פטר כנסמך, שהמקרא מצרף לו כמה סומכים שונים, אך צד שווה להם, שהם, אם אדם אם בהמה, ראשונים ללידה, וכבר הוציאו משוררים את הנסמך הזה, אכן בלשון פִּטְרַת, מצמצומו (והוא גם בלשון דיבור, וראה ביידיש מערבית פועל פַטֶרְשׁן לעניין לידה, וביחוד לידה ראשונה, ונתנו אותו עניין למיני ראשונוּת אחרים, אבל הלקין נסמך זה חביב עליו וריבוי שימושו על רוב גיוונו יעיד: “דְּמְעוֹת מִסְפָּר, אִלִי, וְאַחְדָּלָה,/ רַק שֶׁוַע רֶגַע קָטָן אוֹד וְאֶמוֹג / כְּפֶטֶר גַּל בְּתוֹךְ רַעֲדוֹ” (עמ' כ"ז) וכן “עֵת אַחַז לַהַט־יוֹם עוֹטֶה כָּל הָר, כָּל גֶּבַע, / נוֹשֵׁם בְּפֶטֶר־גַּל, בְּלַחַשׁ הַשְּׁדֵמָה” (עמ' ק"פ), או: “וּשְׁכִינָה מַקְּשִׁיבָה רֵאשׁוֹנֵי גַעְגוּעָיו, / אוֹרָה פֶּטֶר זִיעוֹ הַחֹפֶשׁ” (עמ' ח') וכן: ”הֵילִל בֶּן שַׁחַר, לֹא שָׁזְפָה מִן הָעוֹלָם / עֵין הַשּׁוֹמֵר לַבֹּקֶר פֶּטֶר הֲנִצוֹ / וְרֶשֶף עִפְעוּפוֹ הָאַחֲרוֹן בּתֹהוּ – / דִּמְדוּמִים – – – " (עמ' קכ"א). וכן: ”בְּעוֹד תּוֹהֶה זוֹ בַת־צְחוֹקֵךְ מוּגָה / אֶל פֶּטֶר בְּשׂוֹרוֹתַיִךְ" קנ"ג), ואך: “לְבָבִי לְבָבִי! מִפִּטְרַת אַהֲבָה יִיף קִצָּה בְּעָצְמַת יְגוֹנָהּ” (עמ' קצ"א), והצד השווה עניין ראשית ופתיחה, שפעמים נבלט משמעו מניגודו, היא אחרית ונעילה.

ודוגמה אחרת ושונה היא השימוש בסמיכות בֶּן (בן בלי), כגון: “בְּחֵיק רֶגַע וְרֶגַע קַן־רֶגַע מָצָאתִי, כְּעוֹף / בֶּן־בְּלִי־קֵן וּפְרִי רֶגַע בְּרִגְעוֹ לִי יָנֵץ וְקָמֵל”. (עמ' שכ"א) ואינו חידוש, שעניין בן בלי […] שימש ומשמש להגדר־השלילה bez, – less, – los, ויסודו במקרא בלשון רבים “בְּנֵי־נָבָל גַּם בְּנֵי בְּלִי־שֵׁם נִבְּאוּ מִן הָאָרֶץ” (איוב ל', 8), שמליצים אחרונים עשום תרגום לתיבת Antisemiten, ועל פי היחיד: בן בלי שם שם נבנו בן בלי בית וכדומה, ולפנינו עתה העברה לעולם החי, סוג מעופפות: בן בלי קן. והלקין כדרך שבנה סמיכות במוחש, בנאה במופשט: “עַד אָנָה יִבָּלְעוּ מַרְאוֹת־הַזֹּהַר בְּתֹהוּ דָם וָאֵשׁ, בֶּן בְּלִי מְגַמָּה?” (עמ' קל"ח). וכדרך בֶּן הוא דרך בִּן, כמטבע: “והיה אם־בִּן הַכּוֹת הרשע והפילו השופט” (דברים כ"ה, 2), והרי לפנינו: “וְנֹגַה אוֹר־זַרְחוֹ, קוֹרֵן־קוֹרֵא – / רֹאשׁ הַפִּסְגָּה קָרֵב וּבִן־הַשֵּׂג” (עמ' ל"ה), ונפתחה אפשרות לרוב שימושים כאלה.

יב

ומטבע אחר: “ובן לילה אבד” (יונה ד', 10) וְעַל פִּיו: “בָּזִיתִי, הֲקִלוֹתִי הֲדָרֵךְ בִּן־רֶגַע, / בְּלֹעֶ־נֶצַח מְפֹעַר יָנֵץ אַרְגִּיעָה” (קפ"ג) ויתר על כן: “בִּכִּעוּר אִם יִתְגַּל בן־אַרְגִּיעָה – הַצְּחוֹק לוֹ כִעוּר בְּרִגְעוֹ” (עמ' י"ז) והלשונות הנדירים כצורתם במקרא, על טעמם הארכאי (ויתגל, עד ארגיעה) הם כהילת־זוקן או קדמות. וראה שם על דרך בניין אחר, והוא לפי צירופם של לשון משנה תוך רגע, שמשמעו: כדי אמירת שלום לך רבי, וצורת מקרא (בְּדֵי ריק) וכן: “רַק עָלֶה בְּאִילָן, מַעֲמִיק בְּדֵי־רֶגַע גּוֹנוֹ” (עמ' שכ"ט), וכן ראה: “יְרַנְּנוּ לִבֹּותֵיהֶם לוּא אַךְ אַרְגִּיעָה / וִיהִי הָרֶגַע שִׁמוּרִים לָהֶם בַּתֹּהוּ”. (עמ' ע'). וכפי שראינו חביב עליו כפל השימוש הסמוך באותו שורש (רגע) והיא עניין לבדיקת פינת השעשועים, שבה מצוי גם הדרך המסור הן של קיום סדר אותיות השורש, הן של חילופו ואותיות דומות היגוי בכלל, ולענייננו, עתה ראה שחוק בכפל הדרך “צְלִילִים – ––/–– – יָדְךָ בִּי שְּתָלְתַם, / זוֹרַעַת, מַרְגַּעַת הַסָעַר. / – – – בַּלָּאט אֶאֱרֵם לָךְ, בְּטֶרֶם אָבִינָה / מַה פֹּה יַאַרְגוּ לִי בַתֹּהוּ. / בְּטֶרֶם אָבִין גַּעְגּוּעַי, לָךְ יִשָּׂאוּ, / רְצִי כֹל יַעַרְגוּ לְהַבִּיעַ! / חִידַת־הַפְּלָאוֹת נְעוּרַי בָּךְ יָחוּדוּ – / נָמוֹג בְּחִידָה, לוּא אַרְגִּיעָה” (עמ' י"א) ודאי לא תמיד השחוק מורכב כל כך (רגע־ארג־ארג), ועל הרוב הוא פשוט יותר, אם כדרך אותו שורש היוצא לכפל הוראה: "בֵּין הַקּוֹצִים, נָפַלְתִּי כּוֹשֵׁל־בֶּרֶךְ / בֵּרַכְתִּי כִּשְׁלוֹנִי – – – " (עמ' קכ"ח), “אִלֵּם וְאֵין־אוֹנִים אַף הוּא כָמוֹךָ מֵהָחִישׁ / אֶת פֶּרֶץ אֲלֻמַּת־הָאוֹר הָרִאשׁוֹנָה בָּאֵד” (עמ' רע"ג) אם בדמיון אות ההיגוי: “וְעֵת גָּלַשְׁתְּ אֶל אֹפֶל־עוֹלָמִי / כְּיוֹנַת־אֵלֶם מוּל פְּנֵי יִסּוּרִים” (עמ' קל"ב).

י"ג

ובשכנות צפופה, מזה: “חָלַל הֶחָלַל, מִשָּׁמַיִם וְעַד קַרְקְעִית הַבִּקְעָה” (עמ' ר"ע), ומזה: “וְכַחֲלוֹם רֵהֶה, לֹא־יִתָּפֵשׂ, יִשְׁבָּה / כָּל עַיֶן, הַכָּלָה מִכֶּלֶא־הָאָדָם” (עמ' מ"ז), ובשכנות רווחה: " – – – יַצְבִּיא גִילִי / מִלִּים שָׂשׂוֹת אֵלַי, עוֹטוֹת פְּאֵר כָּל צֶבַע" (עמ' ר"צ), ובחילופי אותיות השורש: “וְאָנוּ לֹא נָבוֹז עַד זוֹב הַדָּם?” (עמ' קכ"ז), וכך: כְּעוֹלֶה מִן הַקֶּבֶר תְּבַרֵךְ עַל הַבֹּקֶר" (עמ' ₪). ויתירה על דרך חילופים זו (בוז־זוב, קבר־בקר) היא דוגמה, שבה ההיפוך מעשה סמיכות: “בְּחִתִּיתְכֶם מֵחֹצֶן־הַנְּצָחִים / תִּנֹעֲרוּ דֹם דֶּרֶךְ לְבָבִי / כְּגַרְעִינִים רָוִים, מְכִילֵי כֹל” (עמ' רס"ג), והתמונה יסודה במקרא: "גַּם־חָצְנִי נָעַרְתִּי – – – כָּכָה יְנַעֵר הָאֱלֹהִים – – – וְכָכָה יִהְיֶה נָעוּר וָרֵיק" (נחמ' ה' 13). פעולה שהיא במקרא ההוא מעשה שלוחו של אדוני הנצח, היא פה, כביכול בכוחו של שחוק החילופים (חצן־נצח), הנצח עצמו.

ודרך שחוק אחר הוא שכנות של אותו שורש הנפצל לשתי הוראות, הכל לפי השי“ן שבה אם ימין אם שמאל: " – – – לְטַאְטֵא כַּסַּעַר / כָּל שִׂיחַ פֶּרֶא, עַב־הַסְּבַךְ וּמְשׂוּכַת חֶדֶק / יָשֹׁכּוּ מֶרְחֲבֵי שָׁמַיִם מֵאָדָם” (עמ' רצ"ח). ודוגמה חדה במיוחד בשיר על חיילים ברכבת: “מְִנַכְּרִים אֶל גָּדִישׁ. / עַתִּיקֵי מִשָּׂדֶה, כְּמוֹ נוֹלְדוּ עֲשׂוּיִים, / – – – עֲקוּרִים מִשָּׂדוֹת, לֹא יָחֹן, לֹא ילְִטֹף / טוּב־גָּדִישׁ מַבָּטָם”. (עמ' ש"י) ולשון המקרא: “את מי־יורה דעה ואת־מי־יבין שמועה גְּמוּלֵי מֵחָלָב עַתִּיקֵי מִשָּׁדַיִם (ישע' כח, 9), ועל פיו בנה ביאליק בסיום “עם שמש”: הוֹי, גְּמוּלֵי מֵחֹשֶׁך, עַתִּיקֵי מֵאֶמֶשׁ – תְּלוּ שֶׁמֶשׁ עַל רֹאשְׁכֶם, תְּלוּ שֶׁמֶשׁ!” (אפס בשירו “קראו לנחשים” הוא נאמן יותר לעניין המקרא: “כִּי־הִנֵּה הוּטַלְתֶּם אֶל מִדְּבָּר, – – – / – – – וְעַתִּיקֵי מִשְּׁדֵי אֲדָמָה רֵיחַ חֵיק אֵם נְשִׁיֶתם”), והלקין שינוי נקודה של השין (שׁד־שׂדה) מסייעו להחזר מוצג־שתייה (אם־אדמה).

יד

בשתיים הדוגמאות האחרונות לרישומי המקרא, שהוא מכלל עניין לשונות המקרא בשירת הלקין בקעה רחבה להתגדר בה, ונסתפק בדוגמאות של שינויי הלשונות, לאמור: צירופים, המקיימים עצמם בשימוש הדורות המסור כדיוקם בכתוב, בא המשורר ומטיל בהם שינוי, ונפתח בקטנה, שהיא לפעמים גדולה, והיא עניין החלפת לשון רבים שבכתוב. ושנשתגרה כן, בלשון יחיד. כדוגמה פשוטה: " – – – נֶחְפַּזְתִּי לְהַפְשִׁיל / שׁוּלֵי שִׂמְלָתִי לְמַטָּה, עַל מַחְשׂוֹף רַגְלִי" (עמ' נ"ז), שאין המקרא יודע אלא לשון רבים (וכן בכל שימושיו, והם כמעט מניין במקרא). וקדם לו א“נ גנסין לא בלשון הפשלה אלא הרמה. וכדומה: “אֵימִים וּנְגֹהוֹת וּפוֹרְחִים רַק צוּקִים– / שׁוֹפֶכֶת שְׁקִיעָה עָגְמָתָהּ עַל דְּמֵי אֶבֶן. / כֵּף גֵּא וְיָשִׁישׁ, הַנָּפִיל הַדּוֹמֵם! (עמ' קס"ה), ואבן־שושן לא הביא דוגמה ליחיד. אין להכריע אם נטילת הכינוי שהוא במקרא (בראשית ו', 4), שכנם של כינויים כמותו, מיני יצורי־קדומים והם חיים מדברים, וכולם בה”א הידיעה (הנפילים, בני האלהים, הגיבורים, אנשי השם) והסבתו לדומם, מכוונת לצד השווה, והוא עוצם־המדיה (לשון רש"י בעניין הנפילים: ובלשון העברית הם ענקים). דוגמה אחרת: “כָּעֶפְרוֹנִי שִׁיר יְחַדֵּשׁ, שׁוֹמֵר לַבֹּקֶֹר, / וּבִכְנָפָיו הָעֲנַווֹת יַמְרִיא מוּל שֶׁמֶשׁ, / יָשִׁיר עַד הִתְעַלֵּף וְעַד הִמּוֹג יֵרוֹם” (עמ' מ"ו) ולכאורה שינוי מועט הוא, לשון יחיד תמוּר לשון רבים כפול שבכתוב: “נַפְשִׁי לַאדוֹנָי מְשּׁוֹמְרִים לַבֹּקֶר שׁוֹמְרִים לַבֹּקֶר” הוא במזמור (תהילים ק"ל, 6) שאמירתו ברוב אקסטאזה בימים נוראים, והפשט שניסה בו הראב”ע שומרי החומות נדחה מפני הדרש שהכוונה למצפים לגאולה, וכבר קרא כן ביאליק שירו “משומרים לבקר”, והוא מתאר צפייה לשחריתו של יום ועושה אותו משל להתנערות העם (“הֲשָׁמַרְתָּ לַבֹּקֶר וַתֵּרֵא בִּפְרָץ־ / עַל שְׁמֵי עַמְּךָ זָהֳרֵי שִׁמְשֵׁהוּ רִאשׁוֹנָה?”), וכינוי שומרים לבוקר חל על משכימים בתפילה ובתלמוד תורה והוא כינוי חברות ואגודות מיוחדות לכך, ונתנו הלקין עניין לציפור המשכימה לרנן עד כלות נפש ושירה חידוש (“חדשים לבקרים”), וטרשניחובסקי ב“לביבות” מדגיש מין ראשוניות ("אָכֵן בֹּקֶר – – –אָז הָיָה וְרִאשׁוֹן בְּחָדְּשֵׁי הָאָבִיב – – – / – – – וּמִי זֶה הָרֵאשׁוֹן, / רִאשׁוֹן לַכֹּל – – – / – – – עֶפְרוֹנִי – הוּא הָיָה הָרִאשׁוֹן – – – / שׁנִיָה אָז תִּיַקץ מִשְׁנָתָה הַחַמָּה – – –) וכמזמין את הכינוי: שומר לבקר, צופה לשחר המקיץ לאחריו, ואינו נעזר בו.

טו

ודוגמה מפליגה יותר בתיאור שקיעתו של יום: “מַה תְּקוֹנְנוּ, גְּמַלֵי־שְׁקִיעָה מְאָדָּמִים, / עֵת תִרְדְּפוּנִי פֹה בֵּין כַּרְכְּבֵּי־בָתִים שְׁסוּעִים מְפוֹרָרִים? / הוֹ! זְהַב שָׁמַיִם – – – / – – – מַה תֵּבְךְ עַל כָֹל אַחַי, בְּנֵי עֲנָקִים כֻּלָּם. / רוֹכְבֵי בַעֲרָבוֹת, וּשְׁיִקָעָתם לֹא תַּשִׂיֵגם?” (עמ' ר"ל), המקרא אינו יודע אלא לשון יחיד: “שירו לאלהים זמרו שמו סֹלו לרוכב בערבות בִּיָה שמו ועלזו לפניו” (תהילים ס"ח 5). ועניין ערבות פירושו שמים, וחז"ל ייחדו מקומו בין ז' רקיעים. והסמיכות רוכב בערבות, שנבנתה לפי רוכב בערבות, תיפול באחד יחיד ומיוחד שאינו יוצא מיחידתו, ומבחינה זו לא יצויר בו לשון רבים, שהוא נופל בשיר בעננים מונהגים המצטיירים כגמלי שקיעה, הרוכבים על גבם, והוא דימוי מצוי בשירתנו בשני דור אחרון, ושירת הלקין בכללה, וראה: "עַד שֶׁיָפוּחַ הַיּוֹם וּגְמַלֵּי־הַשְׁקִיעָה / הַחוּמִים, בְּלֵב שָׁמַיִם, דֹּם עַל בְּאֵרוֹת הַזָּהָב / יִבְרְכוּ – –– (עמ' פ"ג), וכן החלפת גמלים בפילים (והוא גם מדימויי נתן אלתרמן): "עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וּפִילֵי־הַשְּׁקִיעָה,/ עֲמוּסִי נַרְדְּ וָלֹהַּ, פּוֹרְשֵׁי הַדְּמָמָה בַּת־נוּמָה / עַל אָפָקֵי הֶהָרִים, הַכְּחוּלִים עַד לִשְׁחוֹר בַּמִּזְרָח, / יַעְפִּילוּ וָמֵתוּ מִיתַת נְשִׁיקָה / נִכְמָרָה – – – (עמ' פ') והוא עניין הטוען פרק לגופו.

טז

ופעמים ניתן לעקוב דרך השינוי והילוכו, ובן – “רְדִי־נָא, הַדְּמָמָה, עַל חַיַי הַהוֹמִים / וּתְנִי פֶה לְעֹצֶר יָגוֹן חוֹמֶר בּוֹ – / לְשֶׁוַע תָּכֹל וְאִלֶּם” (עמ' י"ב) והיא במזמור שנשתגר מאמירת במנחה לערב שבת: “וַיִּמְעֲטוּ וַיָּשֹׁחוּ מֵעֹצֶר רָעָה וְיָגוֹן” (תהילים ק"ז, 39), ונפסח הסומך הראשון, כזה: וימעטו וישוחו מעוצר [רעה ו]יגון, ובמקרא לשון עוצר נסמך לרחם (משלי ל', 16), אך האחרונים הפילו אותו גם לסומכים אחרים, ומלשונו של הלקין ניכר שהוא לו לשון עצירה, במובן התאפקות שבעל־כורח, וההקבלה של עוצר וחמירה מזה ושוועה ואלם מזה הוכיח, וכך ממש בדוגמה אחרת: “מַה־שָּׂבַעְתִּי דְמִי־הַשֶּׁוַע, / עֹצֶר אוֹר וְקִפָּאוֹן. / הָהּ! יוּקַד בִּי כֹּל דכאתי, / כֹּל כִּסִּיתִי בְּמַשָּׂאוֹן, / זְאֵבִים, אַחִים לַשֶּוַע, יְקֹרָא בָכֶם לִי דְרוֹר: / אֶטְעֲמָה־נָא מֹתֶק מֶרִי, / אֶטְעֲמָה הַפְקֶר שָׁחוֹר”. (עמ' ק“ס– קס”א). אף כאן הניגוד של עוצר הוא דמי שֶׁוַע, ולפי עניינו היא יללה שנגזר עליה אלם לכרחה, ובניין הסמיכות בשני סומכים, ממש כדרך: מעוצר רעה ויגון=מעוצר אור וקפאון, ושניים אלה לשון כתוב בפסיחת תיבה שבאמצע" "לא יהיה אור [יקרות] וקפאון (זכר' י"ד, 6) וכבר פסחו כאן אחרים, וביאליק כדי סמיכות הגיע, וראה “גמדי ליל”: “וּבְסוּת אוֹר קִפָּאוֹן תִּתְעַלֵּף הַחֹרְשָׁה בְּתַחְתִּית הָרָמָה”. ועוד להלקין דוגמה שלישית, וגם בה יעמת עוצר ושוועה: “עַתָּה מָה אַבָרֵךְ וְיִסוּרַיִךְ, / כְּמוֹ יְלָדִים הוּמְתוּ בַחֲנִיקָה, / אֵלַי, מֵעֹצֶר חֲרָדָה מְעִיקָה, / עִוְרִים בָּךְ יְשַוְּעוּ, בִּשְׁכוֹל חַיַיִך:” (עמ' קכ"ח).

יז

לתפוגת הנסמך מסומכו במקרא ניתן, כמובן, להביא כמה וכמה דוגמאות ואביא קצתן: “כְּפֶלַח־סֶלַע, רַב הַחַדּוּדִים, / אֲשֶׁר יַבְקִיעַ פְּנֵי אֲגָם רוֹגֵעַ / וְגוּשׁ־הַמָּיִם, הַמּוּצָק כָּעֶשֶׁת,/ נִקְרָע בִּמְחִי אֵחָד – רִטֵּשׁ הַקוֹל / אֶת דִּמְמַת־הַלַּיְלָה הָרַכָּה” (עמ' צ"ג) ובמקרא פלח נסמך גם לדבלה ולרימון, גם לאבן ואבן בריחיים, והחלפת אבן ופלח קלה, אלא מלשונות הדוגמה שלפנינו מבצבצת הוראת הפועל פָלַח, כלשון בקיעה, ביחוד של הקול, הבוקע את הדממה, ושימושיו המצויים לרוב, ונדחה הרחב־דיונו לעת מצוא, וכן: “– – – בְּאֵזוֹב טְלוּל שָׁנִים / עַל גְּדוֹת שֹׁקֶת בַּחֹרֶשׁ וּבְגֶדֶר־לְבֵנִים מִתְפּוֹרֶרֶת, / סָבִיב לַעֲזוּבַת גַּן פּוֹרֵחַ, יְשֻׁוַּע לָאֶחָד” (עמ' שכ"ב). ויסודה של הסמיכות במקרא: “ביום ההוא יהיו עָרֵי מָעֻזוֹ הַחֹרֶשׁ והָאָמִיר אֲשֶׁר עַזְבוּ מפני בני ישראל והיתה שְׁמָמָה” (ישע' י"ז, 9) ולמבקרי המקרא שיבוש הוא, ועיקרו: כעזובת החיוי והאמורי,אבל למסורת הלשון חורש הוא ענף האילן ואמיר צמרתו, וביאליק, נעזר פעמיים בסמיכות בלשון המקור – ב“המתמיד”: “גַּם אַלּוֹן הַזֹּקֶן, עֲזוּבַת הַחֹרֶשׁ / – – – שֶׁכְּבָר מָלְאוּ יָמָיו וַיִּיבַשׁ הַשּׁרֶשׁ / וַיָּמֶשׁ מִכְּבָר מֵעֲשׂוֹת פְּרִי אַלוֹנִים – / גַּם הוּא כְּמוֹ הִתְנַעֵר וַיֵּיטָב קָרַחְתּוֹ”, וב“שירה יתומה”: וְּרְקָב הַרְבֶּה תְּקוּפוֹת שֶׁל־חֹרֶף נֶעֱרָם בַּעֲזוּבַת הַחֹרֶשׁ, / שַׁלֶּכֶת וְקָרְחָה שֶׁל־הַרְבֶּה שָׁבוּעִים וְיוֹבְלִים", והחלפת עזובת החורש – עזובת הגן, (ואף בה נעזר ביאליק בשיר גנוז) קלה, והלקין מזכיר עניו חורש, ופירושו כאן וכאן לא כמשפטו במקרא, אלא כעניין חורשה, יער מועט, וכן השריש בשימושה המצוי של הלשון, עד שעניין חורש מצל (יחזקאל ל"א, 3), נעשה כעניין חורשה המשרה צילתה. וכן ההוראה הקדומה נדחתה מפני בת־תחרותה הצעירה בגופוֹ של מקרא,ולעניין עזובה, הרי כנסמך היא משמשת בימינו רוב סומכים, תחילה בקירובו שלחורש, לימים בריחוקו: ואף הוא עניין לגופו.

י"ח

ועתה לדוגמה אחרת " – – – וְלֹא תָּעֵז יַלְדָּה / עֲלוֹת אֵלֶיךָ כַּסַּהֲרוּרִית בְּצֵל הַלַּיְלָה, / בְּטֶרֶם בָּאָה עֵת לָהּ בְּלֵב הַנֶּצַח, טֶרֶם יֵז / עֲיַם אַהֲבָתָהּ, כַּלְּשַׁד בַּפֶּקַע הַצָּבֶה" (עמ' רע"ב), והסמיכות לפי המקרא: “והחרים ד' את לשון ים־מצרים והניף ידו ועל־הנהר בעים רוחו והכהו לשבעה נחלים והדריך בנעלים” (ישע' י"א, 15), והסמיכות קיימת עצמה בשירה, והחלפת סומכה: רוח – אהבה הוא כחידוש ומניח פתח לסומכים אחרים, אבל הנסמך לא נעקר לא מפירושו, דהיינו בעים, שאין לו אח במקרא, כלשון חוזק, ולא ממקורו הוא נהר ונחל, ולשון יֵז יוכיח. וראוי להעיר על זכר לשון הכתוב: “יֵז נִצְחָם עַל־בְּגְָדַי” (ישע' ס"ג, 3), שהרי הלקין כאמור, כתב: “בלב הנצח / טרם יז”, אלא לשון נצח אינו כדרך הכתוב ההוא. שעניינו ליח־החיים או הדם, אלא כעניין חיי־עד.

יט

ודוגמה מורכבת קצת: “אִם לֹא בְּעֶצְבוֹנְךָ בַסְּתָו סֹעַרְתִּי, / מֻרְדָף אִתְּךָ בְּשִׁיב עָבִים פָּרוּעַ / – – – אִם לֹא עָלָזְתְִּיְ בְסַעֲרוֹת־שְׁלָגֶיךָ, / – – – אִם לֹא אִתְּךָ הָאֵל, בַּטַּל צִפִּיתִי / לְשַׁחֵר מַעֲבִיר אֶת תְּנוּמָתוֹ / מֵעַפְעַפָּיו בְּאֶצְבָּעוֹת חִוְרוֹת / – – – אִם לֹא אִתְּךָ דָּמִי בִּי הִתְפַּלֵץ, / מִדֵּי עָמְדִי עַל עֵבֶר תְּהוֹם חַיֶּיךָ” (עמ' פ"ז) והבאנו הפסקאות המרוחקות קצת זו מזו גם בשם הפתיחה השווה (“אם לא”) גם בשל אפשרות העקיבה של בניין הסמיכות: בשיב־עבים, שלפי ציורו הכוונה לעננים, שאפרוריתם או לבנוניתם כעין הזיקנה, ומקורו מוליך לכתובים “ירתיח כסיר מצולה ים ישים כמרקחה, אחריו יאיר נתיב יחשוב תהום לשׂיבה” (איוב מ"א, 23 – 24) ומתפרש כלבנונית זיקנה ותשוּתה, והחלפת שיבה –שיב מסייעת, ודוגמה מורכבת הרבה: לֵב לֵב וֶאְלמֹו, לֵב לֵב וֶעֱנוּתוֹ, / אוּלָם אַחַת הִיא אֵם עֱנוּת כָּל לֵב: / סְגוֹר הַדְּמָמָה,

בָּה יִכָּלֵא לֵב אִישׁ" (עמ' ל"א), והסמיכות מרובעת התיבות יסודה בסמיכות משולשת התיבות שבמקרא: “ויקרא האדם שם אשתו חוה כי היא היתה אם כל חי” (בראשית ג', 20), והוא כינוי הנופל באדמה, ובעוד הכתוב באיוב לשונו: “ערם יצאתי מבטן אמי וערם אשוב שמה” (א', 2) הרי מקבילתו בבן סירא: מיום צאתו מרחם אמו עד־יום שובו אל־אם כל חי" (מ' ב' במהדורת כהנא) והיא פרשה גדולה לגופה.

כ

ותיבת ענות יתומה במקרא וסביביו בו: “הֹושִׁיעֵנִי מִפִּי אַרְיֵה וּמִקַּרְנֵי רֵמִים עֲנִיתָנִי – – – כִּי לֹא בַזֶה וְלֹא שִׁקֵּץ עֱנוּת עָנִי וְלֹא הִסְתיר פניו ממנו וּבְשַׁוְעוֹ אֵלָיו שָׁמַע – – – יאכלו עֲנָוִים וְיִשְׂבָּעוּ – – – " (תהילים כ"ב, 22 – 27), ותיבת עֱנוּת הותרה מקישוריה אלה, והוראתה אינה כתרגומה צלותהון, דהיינו לשון תפילה, אלא כעניין עוני ומצוקה ומכאוב, ושימושיו של ביאליק יש בהם כדיוק הוראת התיבה הנידונית” ב“יונה החייט”: “וֵאלֹהִים הִסְתִּיר פָּנָיו עֵינָיו הַצּוֹפִיוֹת, / שִׁקֵּץ אֶת עֱנוּתָם וּתְפִלָּתָם בָּזָה”., והוא צמד של תקבולת שלימה: 1) שקץ־בזה 2) ענות־תפילה, ויש בהם כקירובו והוא ב“מגילת האש”: וְנַפְשִׁי – – – כִּטְלֶה חָלָב בֵּין שִׁנֵי כְּפִיר רָעֵב – – – וַתָּחוּסִי עָלַי אַתְּ, הַזַּכָּה, הַצְּנוּעָה וְהָרַחְמָנִיָה, וְלֹא בָזִית אֶת־עֱנוֹתִי“, וכן ההקבלה שם: “ענות כל עולמים ושועת עולמים”; ואינו כן ב”אלמנות": “הַיֵשׁ כִּפּוֹרִים לֵעֵנוּת אֵם, ואם שִׁלּוּמים וּגמול / לְתִפְאֶרֶת אַדָם כּי תשׁקֵּץ?” ובכל שאר שימושיו בתיבת ענות, שהוראתם יוצאת למצוקה ולייסורים וקצת מקבילותיו (ענות־ייסורים; שפלות־ענות) יוכיחו, ואף הלקין תיבת ענות הנזכרת בשירו הוראתה מצוקה וצער ותהי ענות כל לב כעניין כאב לב, והוא שורש כל המכאובות. ולהשלמת העיון בסמיכות אביא דוגמה לקיום הנסמך שהוא תואר ולשינוי הסומך שהוא עצם: “עֵץ מִתַּמֵּר אַתָּה וְאָנֹכִי רַק אֹרְכִיס, / הַנֶּחְנָק מִתַּחַת לָעֲלֵי־שָׁרָךְ כְּבֵדִים. אַל נָא אֱהִי לְךָ כַּצִּיץ הַזֶּה, / טַפִּיל לְבֶן־הַדָּם וְאֶרֶך־הַמְּחוֹשׁוֹת” (עמ' רכ"ג) והפתיעה היא בשימוש נסמך ארכאי (ארך אפים, ארך רוח, ארך האבר) וסומכו אינו כמותו, כפי שהוא מצוי בביאליק (“ארךְ השרעפות” ולפי הכתוב שרעפים או סעפים), אלא מונח מחודש (מחושות).

כא

ולענין הטלת שינוי בלשון כתוב וכתוב, כמה וכמה פנים לה – וכן, למשל, “מְשָׁכַנִי אַחֲרָיו, עַד כִּי הוּשָׁבְנוּ שְׁנֵינוּ / עַל צוּר הַסֶּלַע דַּוְקָא, צוּר זֶה אִוִיתִיו” (עמ' נ"ז) והוא כלשון: “כי בחר ד' בציון אוה למושב לו, זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה” (תהילים קל"ב, 13 –14); או: “מִי אָנֹכִי אֵפוֹא, כִּי יַעֲלֹץ לִבִּי / לְמַדוּחֵי הָאַהֲבָה, לְכִשְׁלוֹנָהּ? / אָקוּמָה נָא! אֲמַהֲרָה וַאֲסוֹבֵב / בָּעִיר וַאֲבַקֵּש אֶת שְׁנֵי הָעֲלוּבִים, / אֲשֶׁר כֹּה בּוֹשׁוּ לְמַרְאִי מִצִּמְאוֹנָם / לִמְנַת הָאַהֲבָה בְאַשְׁפְּתוֹת־חַיִּים”. (עמ' ס"ט, – ע'), וראה הכתובים הנודעים: “אקומה נא ואסובבה בעיר – – – אבקשה את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו” (שה"ש ג', 2), וכן: “מִדֵּי תִקְרנָּה / – – – / עֵינַיִךְ לִי, תִּקְרֶאנָה לִי לִצְפּוֹת אִתָּךְ / עוֹלָם־פְּלָאוֹת, בְּחֶסֶד שְׁנַיִם יִבָּנֶּה! / חַסְדֵּךְ בְּאֶפֶס יָד יִבְנֵהוּ, הַקְּדוֹשָׁה”, (עמ' רי“ג – רי”ד), ולשון הכתוב: “כי אמרתי עולם חסד יִבָּנֶ"ה” (תהילים פ"ט, 3), והוצא מחזקתו חזקת הבורא ובחירו שנשבע ונעשה עניין לשני נבראים,, איש ואשה, ואין תיבת שנים סומך במקרא זולת פי שנים. או: “סְלַח־נָא, כִּי יוֹם צֵאתִי מִבֵּית כִּלְאִי, / יוֹם יִמָּלְחוּ חַיַּי כַּלְּבוּשׁ, יָרֵאתִי!” (עמ' מ"ב), ולשון הכתוב: “כי שמים כעשן נמלחו והארץ מבגד תבלה” (ישע' נ"א, 6), ונתלתה מליחותו של העשן בבגד ונחלף הבגד בקרובו, הלבוש, והוסמך: “בלוי הסחבות בְלוֹיֵ מְלָחִים” (ירמ' ל"ח, 11) שהם בגדים שחוקים.

כ"ב

ולעניין פארפראזה ראה: “קִיטוֹר מִתְאַבֵּךְ בּוֹ, תִּימְרָה נִפְחָדָה / מִלּוֹעַ יוֹקֵד שֶׁבְּרַכֶּבֶת טָסָה, / בּוֹרַחַת מִפַּחַד, אֶל פַּחַת נָסָה” (עמ' שי"ג) ולשון המקרא: “הנס מקול [או: מפני] הפחד יפל אל הפחת” (ישע' כ“ד, 18; ירמ' מ”ח, 44) ונשתנו הפעלים כדרך ההקבלה העולה ניגוד (בריחה מן – ניסה אל), וראה שינוי על דרך תוספת והחלפה: " – – – שַׁוְעָה יֵשׁ, שׁוֹאֲבָה / חֲלוֹם עַל טוֹב יָבוֹא מִבְּאֵר הַפַּחַד וְהַכְּאֵב, אָבוֹת כָּרוּהָ רְחוֹקִים, / אָבוֹת יָקְדוּ, כָּבוּ, מְאוֹרוֹת לוֹקִים – / וְהַשַּׁוְעָה אָדָם וְאֵל הִיא יָחַד" (עמ’קמ"א), והלשון בשירת הבאר: “באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם” (במדבר כ"א, 18) וכרחוק באר־הפחד מבאר־המדבר רחקו קול והדו.

והוא הדין בדוגמאות של עירובי כתובים, וכן: “מִי יִתְּנֵּנִי אֱמוּנַת יַלְדָּה פוֹתָה, / “תַּאֲמִין כִּי לָהּ וּמִנַּפְשָׁה – עָשׁרָהּ, / לֹא מֹהַר וּמַתָּן מִנֶּפֶשׁ־אוֹהֲבָה / עוֹבֶרֶת עַל גְּדוֹתֶיהָ, תִּבָּחֵן אֵפוֹא / בּזֹאת אַהֲבְתִי, אֲשֶׁר בָּרוּר אַכִּיר / אֶת עֶרְגוֹנִי הָרַעַבְתָן לְבָלְעֵךְ / חַיִּים – – –(עמ' רכ"ג) החלפת ההליכה על כל הגדות: (”וַישֻבו מי־הירדן למקומם וַיֵלכו כתמול־שלשום על כל־גדותיו” (יהושע ד', 18) “ולכן הנה אדנָי מעלה עליהם את־מי־הנהר – – – והלך על־כל־גדותיו” (ישע' ח', 7) בעבירתם בונה בסיועם של כתובים אחרים, והיא החלפה משכבר ונשתגרה הרבה, והעיקר פה שימושו של הציור כמשל לרגשת הנפש המגיחה כמתוך עצמה אל מחוצה לה.

וכדומה עניין הבחינה, שהכתוב תולאה במעשר ("הביאו את־כל־המעשר אל־בית־האוצר – – – ובחנוני נא בזאת " (מלאכי ג', 10) ופה היא נתלית באהבה, ואך המפליג יבקש וימצא גזירה שווה בין שני מיני הבחינה, מה שאין כן בליעת־חיים, שהכתוב ודבר־השיר כמתנגחים זה עם זה, שהכתוב המעמיד החלפת הליכת־המים בעבירתם, ותולאה בנפש, יאמר: “אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ, אֲזַי הַמַּיִם שְׁטָפוּנוּ נַחְלָה עָבַר עַל נַפְשֵׁנוּ, אֲזַי עָבַר עַל־נַפְשֵׁנוּ הַמַּיִם הַזֵּידוֹנִים” (תהילים קכ"ד, 2 – 4), ויעיד הכתוב: “נֶאֱרְבָה לְדָם נִצְפְּנָה לְנָקִי חִנָּם, נִבְלָעֵם כִּשְׁאוֹל חַיִּים וּתְמִימִים כְּיוֹרְדֵי בוֹר” (משלי א' 11 –12), וכדומה מאמרם “איש את רעהו חיים בלעו” (אבות ג' ב') ופה הבליעה חץ אהבה היא, כביכול נזדווגה בת קולם של כתובים אחרים, כבליעת בכורה וכאכילת מגילה וכדומה.

כג

וכן ראה: “לְתֶסֶס אֳנִיָה מְכֻשָּׁפִים לָעַד עַל פְּנֵי הַיָּם / תַּקְשִׁיב גֵּאָה, וְאֶת טִפְחוֹת יָמֶיךָ, הַמְשַׂרְכִים דַּרְכָּם / לִקְרַאת מוֹת־עֲרִירִי, תָּמֹד לְלֹא צַפּוֹת לְגוֹאֵלְךָ, / יָקוּם אֵי פַעַם עַל עָפָר, / יָבִין לִדְוֵי אוֹכֵל קְרָבֶיךָ וִיעִידֵהוּ” (עמ' רמ“ב – רמ”ג) התזת זכרי הכתובים מבליטה את כלל דרכו של הלקין – מעט צירופים קדומים הזרויים בתוך צירופיו החדשים שלו; וחירות חיבורם של הצירופים קדומים הזרויים בתוך צירופיו החדשים שלו; וחירות חיבורם של הצירופים הקדומים פתיעה בה, ואף היא, כתוספת חידוש. לשון טפחות ימיך היא סמיכות על פי המקרא: “הִנֵּה טְפָחוֹת נָתַתָּה יָמַי וְחֶלְדִי כְאַיִן נֶגְדֶּךָ” (תהילים ל"ט, 6), ומדידתם מעמידתכם כעניין טפחים, ופה טָפול להם לַימים שירוך דרכים, שעניינו יתום במקרא ויפול בו בבִכְרָה קלה, והוא משל לירושלים בימי הנביא (ירמי' ב', 23) ושימשו נתפשט לעניין אשר קלת מידות וכדומה, ולכל המופלג הוצא מחזקתו, וניתנה לו הוראה של שוטטות בטלה וכדומה, ולעניין הכתוב: “ואני ידעתי גואלי חי ואחרון על עפר יקום” (איוב י"ט, 26) ראוי ליתן את הדעת על הבדל הטעם המכריע הנכר בשמיטת תיבה אחת (חי) והחלפתה של בטחה בעמעום (אחרון – אי־פעם) ושל ודאות קיווי בחילופו (ידעתי – ללא צפות), ולהבלטת השוני ראה שימושו של ביאליק: ב“מקראי ציון” לא משמו של יחיד אלא משמו של עם: “אִם פְּדוּת אֵין עִמָּנוּ – עוֹד חַי גּוֹאֲלֵנוּ / וְקָמָה וּבָאָה הַשָּׁעָה הַגְּדוֹלָה, / וְאַחֲרוֹן עַל עָפָר אֶת קוֹלְכֶם יַעֲלֶה / הָרִאשׁוֹן לִיסֻד הַמַּעֲלָה”.

כד

וכעניין לגופו הוא השימוש בזכרי לשונותיהם כשל חז"ל, ושילובם בספירת לשון שאווירתה כאווירת מקרא. והרי דוגמה לאותו שילוב: “גְּאוֹן־הַשָּׁוְא הַזֶּה, יְגִיעַ אֵין־תְּבוּאוֹת; / אִישׁ לְרֵעֵהוּ לֹא יֹאמַר: חֲזָק, שָׁלוֹם! / לוּ חֹרֶב־יוֹם אֶחָד רַגְלַיִם יַךְ פְּצוּעוֹת / וְקֶרַח גַּם אֶחָד בְּלָיְלָה אֵין־חֲלוֹם. / וְאִישׁ רַק דַּם פְּצָעָיו יַצִּיג לְרַאֲוָה: / הַבִּיטוּ, הָעוֹבְרִים, אָדֹם יוֹתֵר דָּמִי”. (עמ' רנ"ז) מקורי התיבות המותזות לשונות מקרא: “איש את־רעהו יעזֹרו ולאחִיו יֹאמַר חֲזָק” (ישע' מ"א, 6); “אל תירא איש חמֻדות שלום לָךְ חֲזָק וֲחָזק (דניאל י', 19); “ביום אכלני חרב וקרח בלילה” (בראשית ל"א, 40). ובשינוי הסדר: “ונבלתו תהיה מֻשלכת לַחֹרֶב ביום ולקרח בלילה” (ירמ' ל"א, 40), ובשינוי הסדר: ונבלתו תהיה מֻשלכת לַחֹרֶב ביום ולקרח בלילה” (ירמ' ל"ו, 30), ואילו האמירה שהיא בניחותא: אדום יותר דמי, היא כתרגום אמירתם שהיא בתמיהא: דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי (פסחים כ"ה), ואילו הונחה האמירה כלשונה ונפרעה האווירה. ודוגמה אחרת: “וְלִבּוֹתֵינוּ עֵת נָתְנוּ קוֹלָם, / כְּמֵהִים לְהִצָּמֵד עַד הָעוֹלָם, / בָּחַרְנוּ מָוֶת, לֹא גִיל־שִׁכָּרוֹן, / שְׁנֵי נֵרוֹת־נֶפֶש יְאַחֶה בְּהִלָּם / וְנֶצַח יְפַלֵס אֶחָד שְׁבִילָם”. (עמ' קל"ג), והעדיף על הכינוי השגור: נר נשמה וכך בדיבור: א נשמה־ליכט, וסימנו: “נר ד' נשמת אדם” (משלי כ', 27) ששליטתו בו ריבונית, וההחלפה כדרך עילוי, והתמונה נרות בהלם כרוכה בציור: “בְּהִלּוֹ נרו עלי ראשי” (איוב כ"ט, ד), והוצא מחזקתו, שכן ירחי קדם, שנדרשו כירחי לידה, נתחלפו פה במיתה, ואפילו מיתה־מדעת, ואוזן צלילים תבחן, תתעורר על המלעילים המקבילים: [מַוֶת] נפש,נצח.

כ"ה

לא שאין שימושים בדיבור שבלשון עם ועמים, אך הוא כמתן תבל מועט בנעימה, וכדוגמה: "יִתָּם חֵפֶשׂ אֱלֹהַּ, מִשְׂחַק־מַחֲבֵא זֶה: “אַיִּי?” (עמ' שכ"ז), שהסמיכות הראשונה: חפש־אלוה שיגרתה: חיפוש־אלהים, בקשת־אלהים, כשם שהסמיכות שלאחריה שיגרתה: משחק מחבואים (Verstekspie או באהעלטעניש, ומנדלי קראו: שחוק הגניזה), והחלפת השגור בשאינו־שגור: חֵפֶש, מַחֲבֵא לפי הכלל של נדיר ושאינו נדיר נדיר עדיף, משרה אווירה מרוממת, והיא המחפה על עוקצו של השימוש בשאלה הראשונה במקרא: “ויתחבא האדם – – – ויקרא ד' אלהים אל האדם ויאמר לו אַיֶּכָּה” (בראשית ג', 9). בכלל ניתן להעיר כי כוונת ההמלטה מפני מטבע השיגרה הטריוויאלית סיועה של צורה נדירה יפה לו, והרי דוגמה קטנה, סיום שיר כמיהה לאם, המרגש בעוצמת ביטויו: “בַּאֲרוֹנִי, לְרֵיחַ אֹרֶן, טָחַב אֲדָמָה, /יָקִיץ, יְזַעֲזֵעַ הַשִּׁגָּעוֹן, כִּי לֹא אִתִּי אַתְּ, אַתְּ. / לִהִתְהַפֵּךְ אֲנַס בַּקֶּבֶר וְלאֹ אוּכָל, רַק צִפָּרְנַי תִּגְדַּלְנָה בָּאֲפֶל / וְאֵחָנֵק מִפַּחַד לֹא־אֱנוֹשׁ”. (עמ' רס"ד). החלפת העתיד הרגיל (אנסה) בעתיד מקוצר (אֲנַס) ושל השימוש המצוי (באפלה) בנדיר יותר (באפל) מונעות מציור ההפיכה בקבר, שייראה באור הליצה של שימושו בפי העם, שכרך לו כמה חידודים.

כו

ביטוי זה וכזה העילוי של שימושי־סביביו, בין עילוי תוכן בין עילוי צורה, משמרו מדרדורו ללשון הדיוט. והרי דוגמה לכך בהמנון ליוצרים האצילים ונדיבי הלב העומדים להם לאחיהם התועים והמשמימים, בהשכיחם אותם אימת המיתה והבלות־החיים; והרי תיאור מעמד אחיהם: “הֵם בָּאִים, הֵם בָּאִים, הַדַּלִּים! הַחַיִּים כְּבָר יָצְאוּ מֵאַפָּם: / נִכְרְתָה כָל תְּשׁוּקָה מִלִּבָּם, מֵת רְתֵת מַאֲוֶה אַחֲרוֹן” (עמ' י"ז). שלושה הגדרים לפנינו וראש להם העשוי לפי המקרא: “תאכלון – – – עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא יען־כי מאסתם את ד' אשר בקרבכם” (במדבר י"א, 19 – 20), כביכול מידה כנגד מידה – מיאוס תחת מיאוס, וכך נעשה הביטוי עניין של סלידה, וההחלפה של לשון עתיד (עד אשר יֵצֵא) בלשון עבר (כבר יָצָא) מקרבתו ללשון הדיוט בלשון הווה: עס קריכט אִם שוֹין פון דער נאָז [ארויס], דהיינו: כבר זוחל לו מאפו, ואווירת סביביו של הביטוי בשיר מונעת קירובו. אמת, ביאליק נטל הרבה מאווירת הסלידה, בהעמידו את משמעות הביטוי על גודש ועודף שהוא יתיר על כוח קיבולו של האדם וחושיו, וכן ב“זהר”: “מִנֹּגַהּ הַמְשֻׁמָּר / אוֹר שִׁבְעַת הַיָּּמִים, / כּוֹס זָהָב נַשְׁקֶךָ / עָרוֹת עַד־יְסוֹד / עַד־יֵצֵא מֵאַפְּךָ, / אַף יֵז מֵעֵינֶיךָ, / וּבָא בַעֲצָמֶיךָ/ וּבְלִבְּךָ, כִּמְבוֹא / רִבֹּאוֹת נְשִיקוֹת / שֶׁל רִבּוֹא קַרְנַיִם, / מְתוּקוֹת מֵהָכִיל / וּגְדוֹלוֹת מִנְּשׂא”. בדיקת זכרי הלשון צרורות בה כמה פתיעות, אך לענייננו עתה נסתפק בהערה, כי הביטוי שלנו בא להדגיש את היותרת של שפך־השיקוי הממלא את האיברים, חלקו נדחק ויוצא אל מחוצה לגוף כדמות ריר ודמע, וחלקו חודר בפנימו של הגוף שאינו יכול לעמוד ברוב טובה. ואילו הלקין נעזר בביטוי ההוא בכפל פנים – לא בשר השליו של דור המדבר ולא כוס־הזהב של אגדת הילדות, אלא עצם ההוויה האנושית וקיומה הם על המשקולת – הם החיים שנעשו הבל ותוהו ויציאתם מאפם של הדלים, כצאת נשימתם ונשמתם. והתמונה מזדווגות בה מאיסה וגסיסה כאחת, וההמשך בקו הדרגתו מעיד, וראה ההקבלות: 1) חיים – תשוקה – מאווה 2) יציאה – כריתה – מיתה 3) כבר – כל – [אחרון]; והחריזה (מת –רתת) מדגישתה.

כ"ז

כלו דברינו, ולא כלו דברי משורר ‘על האי’, המעוררים למעשה עיון ודיון. ונברך את עצמנו כי כשם שזכינו לקיים בחינת המתחיל במצווה כן נזכה לבחינת מרוק.

[תשל"ה]

למהתלת־אשמדאי – על נתן אלתרמן

מאת

דב סדן

---

מאמר א': בין שמדי לשלמי

מאת

דב סדן

א

לכאורה אין לך דבר קל כעיון בקומידיה הנידונית לנו, לשם בירור דרכם של שני נוסחיה, נוסח המקור הגרמני אשר לסמי (שמואל) גרונימן:

Der Weise und der Narr (“החכם והכסיל”)

ונוסח התרגום העברי אשר לנתן אלתרמן: “שלמה המלך ושלמי הסנדלר” (כל כתבי נתן אלתרמן, תירגומים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ה), אבל באמת קלוּת מדוּמה היא, שכן לא בלבד שני נוסחים לפנינו, אלא שני אישים לפנינו, שכל אחד ואחד עשוי וראוי להיות מרכז הנידון לעצמו. ואמנם ניסוי־מה נעשה משמו של הלוח ולשמו – במלאת, בשעה סמוכה, מאה שנה להולדת המחבּר וחמש שנים לפטירת המתרגם, נקראתי לבוא אל לפני עצרת גדולה מטעם האוניברסיטה בתל־אביב, ואשר אמרתי בעל־פה, יבוא עתה בקצת הרחבה, מצדי צדדים, בכתב.

ב

בתחילת דברי הוריתי היתר לעצמי להחזיר את שומעי מתוך שהחזרתי את עצמי אל לפני שלושים וכמה שנים, היא שנת הופעת הקומדיה במקורה ובתירגומה – היום יום־פורים היה, ובאתי לאספת האגודה של ילידי היום ההוא, ילידי פורים, שאני נמנה עמהם בכל שנה שאינה מעובּרת, הלא היא האגודה, שהיתה מתכנסת, כמשפטה שנה שנה, בקפה “עטרה” שברחוב אלנבי, כדי לברך את נשיאה, סמי גרונימן, ולהתברך מידו, ולשמוע תוספת נימוקים לסברתו, סברת־יסוד, כי כל מי שנולד ביום זה המבודח מכל הימים – ההומור יותר משהוא לו נטייה, בחירה, הוא לו גזירה, וכמה שלא יטרח – לא יימלט הימנה, וכן לשמוע תוספת נימוקים לסברתו, סברת־מישנה, כי אף הקומדיה שלו יונקת מאותה גזירה, שכן אגדת שלמה ואשמדי מקורה קדום, במסכת גטין, אך עיקר התפשטותה מכוחו של תרגום שני למגילת אסתר, ואווירת־פורים חופפתה, וסימנה המובהק הוא ענין qui pro quo, במזל עד דלא ידע, באופן שכדרך שנתקפחה ההבחנה בין מרדכי והמן נתקפחה אף ההבחנה בין שלמה לאשמדי, ולא עוד אלא אם האגדה, שעשתה את אשמדי שֵד, הניחה להם לסובביו שיור של אפשרות הבחנה, אלו רגליו רגלי עגל, שהוצרך לחפותן במיני פוזמקי, הרי הוא, גרונימן, פטרו מכך מתוך שעשאו אדם גם הוא, באופן שהכלל של מניה מכבדותא, Kleider machen Menschen, מתקיים להפליא.

וראה גם ראה, שעת הזימון עם מחבּר־הקומדיה נסמכה לו שעת זימון עם מתרגמה, ואותה שעה כנושה או כגובה הייתי לו – לבקשתו של ידיד נעורי, גבריאל טלפיר, נטלתי עלי עריכת חוברת יובל העשור של כתב־העת “גזית” והזמנתי רוב סופרים, זקנים וצעירים, ובכללם גם אותו, את אלתרמן, שפירסם באותו כתב־עת מראשוני שיריו, והנה כולם נענו, מה שאין כן הוא, שהמטרתי עליו שלוש איגרות בקשה ותחנונים, עמד בסירובו, ושלא להמשיך את המריבה בינינו עשינו הסכם ג’נטלמני, כי אם יערוך מה שיערוך לא יזמינני,והיה זה אולי לטובת הקורא, ואם אני אערוך מה שאערוך לא אזמינהו, ויהיה זה בודאי לרעת הקורא, ואמנם קיימנו את ההסכם כתומו; כמובן בזה, כי בבא כל ההסכמים בטלים כעפרא דארעא. אך נחזור לאותו זימון, שלאחר ענין ההסכם שנעשה, כרוח היום, ברוח בדחה, מה גם שאותה חוברת היתה גמורה ומוגמרת, עברה השיחה לפסים אחרים, פסי הקומדיה ההיא. אף אזכור את נקודת־המעבר – בכלל המאמרים, שפירסמתי באותה חוברת־היובל, היה מאמרה של רבקה גורפיין, שנאמר בו: “כל ביקורת המקרא או קריאה רצינית בפרקי ספר שמואל או מלכים, הנפלאים בהרצאתם החדישה של דברים מזעזעים, לא ישחררו אותנו מאגדות דוד המלך צדיק העולם ושלמה כליל החכמה והתבונה. והרי אותם הפרקים המספרים על דוד המלך אכוּל התאוות ומנהל עניני מלכותו מתוך תכונה אכזרית, הרי אותם הפרקים של שלמה העריץ המזרחי המכביד את עולו על העם ומייסר אותו בשוטים, קראו דורות על גבי דורות, ובכל־זאת געגועיו של העם, המדוכא עד־עפר, התעקשו ברצותם במלכים גדולים, מרעיפי־צדק ומשכיני־שלום. לגבי יהודי פשוט לא קובעת ולא תקבע האמת ההיסטורית את דמותם של מלכיו הנערצים – הם מכבר נעשו לו סמל שלא יוותר עליו”.

עד כאן דבריה, מכאן ואילך דברַי, שפירסמתים ברבים, גם הם באותה שנה, לאמור: אכן, יבואו המדע והביקורת בטענה שאין עליה ערר, אין האגדה מתפעלת מהם, לא כל שכן אם הטענה שבפיהם יש עליה ערר או בדומה ובמתדמה לו. אין צריך לומר, כי אגדת שלמה נתפרסמה מתוך שהמלך נזדווגו לו, במסורת העם, משורר שיר השירים, חכם משלי והוגה קהלת, שסדר כתיבתם כסולם גילו של האדם, כמאמרם: כשאדם נער – אומר דברי זמר, הגדיל – אומר משלות, הזקין – אומר הבל הבלים. אף העירותי על הניסוי של שינוי הסדר, כגון במחזה של פּאוּל הייזה

Die Weisheit Salomons (“חכמת שלמה”),

הנמצא גם בתרגומו העברי של של"ג, ועניינו היה ידוע ביחוד מתוך “אותיות פורחות” לדוד פרישמן, ועיקר השינוי שבסדר הכתיבה, שהוא גם סדר־החוויה: קהלת – שירת שחרות, שיר־השירים – שירת זקנה, שהאהבה הגדולה ומהפכת־הנפש המשוכה לה וכרוכה בה ממצעת ביניהם. אף הוספתי דעתו של ליאופולד לנדאוּ, שניסה בריקונסטרוקציה של שלמה כמחבר שלושת הספרים על דרך כך: תקופה ראשונה, בהיותו בן עשרים עד שלושים־וחמש שנה, הוא מחבּר את רוב המשלים; תקופה שלאחריה, בהיותו בן ארבעים עד ארבעים־ושתים שנה, הוא מחבר את קהלת ונלבט בין ספק ואמונה (הגיל שבו, לדברי הכותב, ניקולאוס לנאוּ דעתו נטרפה עליו, היינריך היינה חזר בתשובה, וקדם להם פרידריך שילר שכתב שירו על הרזיגנאציה), תקופה שלישית, שבה נכחדת האהבה החושית ותחתיה באה האהבה הרוחנית, ובה נכתב שיר השירים, שיר אמור ופּסיכה, שיר גופה ונפשה של התורה.

ג

ולא הארכתי עתה בזה אלא כדי להסביר מה היו ההרהורים שעימעמתי בהם בראשית הפגישה עם הקומדיה שלנו, והם שהעלו כקושיה הראשונה: מה בה, בקומדיה, עמידתו של שלמה בסולם־הגילים – והתשובה היא, כי ניכרת פסיחה על משלי, אנו נמצאים בפירוש שלאחר שיר השירים ובעצם כתיבת קהלת שמתוכו נולד או, לפחות, נסתייע ענין האשמדאי, הלא היא התיבה שבכתוב: אני קהלת הייתי מלך על ישראל בירושלים. אמת, תיבת “הייתי” כתובה בפרק הראשון, וענין ה־qui pro quo, של חילופי המלך ואשמדאי – ביתר דיוק: הסנדלר – נסיונו חל, בקומדיה, כמעט בסיום סיומו של הפרק האחרון, אך היא חירות, אחת החירויות, שנטל לעצמו המחבר. אמרתי: אחת החירויות, כי בבוא המו"ל, מארגוט קלוזנר, לומר עם ההקדמה, כי המחבר “שזר את עולם האגדה סביב המלך שלמה עם אגדות הקסמים של המדרש ופילוספית־העולם העליזה שלו עצמו בצורה קוסמת בליבובה”, הרי הדין עם הסיפא ואין הדין עם הרישא. אדרבה, בשלושת מיבחני החכמה, שנתבעים להם גם שלמה גם שמדי – או כפי שהמחבר קוראוֹ: שלמי, והוא חידוד נפלא, היאה לדמות כפל, ששניהם אדם – רק המיבחן הראשון הוא מבית, ענין משפט הנשים, ואילו בשני המיבחנים האחרים, ענין החידה המשולשת וענין השבועה והמקל החלול, שהביא מקרוב לחמו, שמקורם מאוחר ולא מבית, ובכלל החידושים האחרים, ואולי אף בראשם, מרכזיוּתה של בת־שבע, המביימת את כל המהתלה, באופן שהיא מונעת את המשכה הטראגי ומעמידתו על מוטיב של מלך ליממה אחת – אולי גם זה ברוח: היום פורים, מחר חסל – ומחכמת המחבר לדחוס את כל עלילת התהפוכה בשעה קצרה כל־כך.

ולא בלבד עלילת הקומדיה היא תהפוכה, אלא היא, הקומדיה עצמה, וממילא תרגומה, היא תהפוכה קשה, ותהא לשעה קצרה: הרי שלמה המלך אינו לוח חלק בספרותו של הדור, כי מי לנו גדול כביאליק והוא, כידוע, לא העלה מדמויות המקרא בשיריו, זולת משה ויהושע, שגם הם כסמלים הם לו לקברניטי דורו, וזולת רמזי־אגב, כגון זכר שמשון ודלילה, ולא לגופם אלא כמשל לנמשל, אבל שלמה ושיר השירים וסעודתו נזכרים גם נזכרים בהם, והרי לימים נעשו לו ענין גדול, וסימנך לא בלבד אגדות שלמה, אלא שתי יצירותיו המקוריות־עד־תום – מעשה שור אבוס וארוחת ירק, שהזימון בו הוא של מלך וטבּח, וביותר אגדת שלשה וארבעה, על שני נוסחיה.

אבל מה שחסרה התנופה הגדולה, שהניף אביר־המשוררים, היא זווית־הראייה של הדראמה וביחוד של בתה השובבה – הקומדיה. כי ביאליק נשא אמנם לבו לדראמה, החסרה בסוגי יצירתו, יעידו לא בלבד תרגומי־הדראמה שלו (“וילהלם טל” לשילר וקטע “יוליוס קיסר” לשקספיר), אלא מסת הדראמה שלו עצמו, שענינה היה דוד המלך, ומספר מערכותיה חמש, ושלא ידעתי בה אלא מה ששמעתי מפי י. ח. רבניצקי, שהיא היתה, כנראה, אחרית־דברו של ביאליק, ואבדה כדרך שאבדה, והיא בכייה לדורות. וחסרון זה לא יימנה גם במניין מפורט של הדראמות על שלמה המלך כפי שהובאו בביליוגראפיה של אברהם יערי ותוספותיה. ואם בדראמה בכללה כך, בקומדיה לא כל שכן: זווית־ראייתה השׂוחקת והעליזה נתבקשה גם נתבקשה, שאפילו ראוותה עד־ארגיעה, אווירתה – צורך ונשימתה – כורח, והנה באה בקשה זו על מילואה בעקיפין – מה שנכתב בלשון־גרמנים ובידי סופר שנון ומחונן נכתב, נעתק ללשון עברית ובידי משורר נבון ומעוּלה נעתק.

הסופר השנון והמחונן, סמי גרונימן, לשון־העברים היתה לו סנטימנט עמוק. אביו, הרב ר' זליג, היה בן־בית בה, גם אם הטפתו וכתיבתו לשון אשכנז, וכן, למשל, מחקרו על המשפחות הקדומות של קהילת רבנוּתו, האנוֹבר, ובכללו אף הארה לקורות משפחת היינה; שלח את בנו לישיבת האלבּרשטדט, וזה עשה ענין של הלכה כעניין הדוקטוראט שלו, ועד זיקנתו היה מתעניין, היֵש עוד מתעניין באביו, וכשסיפרתי לו על פנייתו של חכם עברי צנוע, ר' שבח קנבל (אביו־זקנו של המשורר פסח מיילין), שפנה מעיירתו אל אביו בעניין שנצרך לו למונוגראפיה שלו על ר' משולם איגרא, ונענה, ושהוא מזכיר זאת במבואו – נהנה מאוד, ושאל, אם עיירה זו רחוקה מז’יטומיר, שזכרה היה חקוק בלבו, שהיתה עיר־מולדת אשתו, וביקר בימי הפרעות הנודעות בה, ותוך כדי העלאת פירורי הזכרונות, אמר כבמפתיע: באמת איני מתקנא אלא בגיסי, בנימין גוטסמן, שאומנותו אינה על בני־אדם, אלא על דבורים, שהוא מגדלן בכוורותיו ומדבר אליהן עברית, ושהדבורים משיבות לו, כנראה, עברית גם הן. לפי שהכרתי יפה־יפה את גיסו, שהיינו חברים בכעין מיסדר לחידוש האמונה, העירותי: ואני סברתי, כי אתה מתקנא בו על שום שהוא כותב עברית, כגון שהוא כותב עתה על אחריתם של הפיניקים, ומבקש לפרסם מחקרו, השיב: אקווה כי אתם, העברים, כשם שהתחלתם לתרגם קצת חיבורַי, תוסיפו ותתרגמום, ואקווה ליפול תוך חברת מתרגמים טובה כאשר נפלתי, וכאן הוסיף בכעין לשון המגילה לאמור: כאשר החילותי לנפול – נפול אפול אך תוך הבאת הכתוב במגילה, כלשונה וכשנינותה, הרצינה נעימתו, לאמור: כן, אקווה כי אתם, העברים, תחוסו על זקן קרח שכמוֹתי.

לכאורה היה לשון תחוסו בפיו של אוטו־אירוניקן עשוי להפתיע, אך המשך־דבריו גילה מקורו. הוא דיבר עתה על הג’נטלמניות של ח. נ. ביאליק בתרגום “הדיבוק”, והזכיר תחינתו של ש. אנסקי לתרגום כתביו: חוסו נא על אבק עצמותי ואל נא תקברוני במצרים. וכך אמנם היה דיוק לשונו של אנסקי, שהיה חוזר עליו, כפי ששמעתי מפי פאניה שרגרודסקי, שהיתה קרובה אליו באחריתו, ולה גם משפט ירושתו.

ד

ועתה ששמענו עד־מה מובנת שמחתו של המחבּר על תרגום הקומדיה שלו, נשאל למעשה המתרגם, נתן אלתרמן, דרכו ודרכיו. ונפתח בדברי־הסיום של המהדיר והעורך, מנחם דורמן, האומר, כי לפנינו מפעל, שהוא “בעצם, למעלה מתרגום גרידא.. אלתרמן שהלך, כמובן, בעקבות המחבר, הוסיף משלו, מחן סגנונו וברק שנינותו, עד כדי כך, שמן הדין לראות בקומדיה זו, בלבושה העברי, יצירה משותפת של סמי גרונימן ונתן אלתרמן”. אכן, הגדרה נכונה היא, אך הייתי מחליף את הניסוח: יצירה משותפת, בניסוח: יצירה מיוחדת, שאף שאלתרמן נאמן למקור, ושמר על כלליו ופרטיו, הרי מבחינות אחרות הן שתי קומדיות שונות. הוכחת טענתי מחייבת מגילת־ראיות ארוכה, שכמותה כחיבור לגופו ואסתפק במחרוזת דוגמאות טיפוסיות, כדי להראות, מה היו בעיות התרגום הממשיות וכיצד ניתנו להן פתרונות ממשיים, כפי שתירגום ראוי לשמו מחייבם. ואפתח בשלוש קטנות שהן גדולות: ראשית, המחבר, המכלכל לשון רהוטה ורוּוחה, נעזר הרבה, גם לשם אֶפקט של בידוח, בחרוזים, העשויים מיני לעז שגורים ונדושים בשׂיחם הנינוח של משכילים, בין כשבן־צמדם אחד עשוי כך:

Spontan, Wissen– Kulissen, schadee ־ Fassade –Wahn, Bankett– Bett

וכדומה; בין שני בני־הצמד עשוים כך, כגון:

provisorisch–metaphorichh. Sport– Rekord. Respektlos – affektlos

וכדומה. שנית, המחבר, לשם הנוחות בשימושה של הלשון, אינו מקיים את הנורמאטיביות של ההיגוי, אלא נמשך אחרי נוהג הדיבור, וכן אין חריזתו מבחינה בין eu ובין ei ושניהם הגייתם, כמצוי בכמה

גלילות, ei כגון:

bedeuten, Steuern–feiern, – bestreiten

Feigling – Saügling

וכדומה, וכן הוא נמשך אחרי קריאת g כלשון ch, כגון:

Spruch –genug, Touch– Zug, tu ich– ruhug, bin ich– widersinnig

ואף בהבלעת אות: Städtchen –predgen [־predigen],

ויש ששני מיני הנוהג מתלכדים: Zeug sein– reich sein

שלישית, עד היכן הדברים מגיעים, כשהוא נמשך לשיווי ההגייה של i ו־ch הוא חורז:

Liebespärchen – Ferien

וכן:

Prinzipien–Liebchen

ואף עתה שני מיני הנוהג מתלכדים:

Tragödien– bestätigen.

כלפי כל אלה כבר מקליש השיווי של t ו־d כגון:

friedlich – gemütlich. Ende – Instrumente.

אוזן רגישה של אלתרמן לא יכלה שלא לחוש בכך, ואף שהפליא לעשות בחריזה של לעזים והירבה בלהטיה, הדיר עצמו בתרגומו עתה ממיני לעז, ונסתייע בו, פעם אחת, וגם עתה שלא בחריזה

Jude sucht Probleme oder witzeit Der

שדיוקו: היהודי מחפש פרובלימות או מתבדח, ואף בתרגום שלפנינו: “זהו היהודי! פרובלמתות או בדיחות / רק אלו הב לו, הב”. רק בסופו של המחזה, ובפזמון, מצויים חרוזים כגון: “די חביב – פרימיטיב”, “ראש קהל – פרובינציאל”, והם בפי נופרית המצרית. והשיטה הזאת ניכרת בכמה דרכים – לענין הקריאה! Famos, הסתפק בתיבת הידד; לענין

Er ist der erste aller Psychologen

שדיוקו: הוא ראשון לכל הפסיכולוגים, תירגם: הוא אביהם של כל חוקרי הנפש, וכבר כאן רמוזה לנו דרך הפיצוי שהמתרגם נהג על־פיה, שנמשך ללשון אבי כל תופש כינור ועוגב. ועוד זאת, המחבר נוהג חרוזים מורכבים, וכבר היו קצת לפנינו, ולא נמנם מרוב, ואילו המתרגם, שידענו אותו מפליא אף בפינת־השעשועים הזאת, מדיר את עצמו מכך, ושימוש נדיר הוא לו, כגון: “עליך לא אקצוף ולא קנאה תקום בי, אהב־נא כרצונך, רֵעי, רק לא בפומבי”. וכן: “חכה נא צנון במלח / כל רע לא יאונה־לך”; ושלא במדוקדק כל־כך: “ובכל־זאת לא יושר על תוף ועל חליל לו / – – המלך, אשר אצבע לא נקף, חלילה”; וביותר: “אשרי האיש אשר עת יעל הרה־הרה / – – העולם, גברתי, לתפארה יראה רק”,וכדומה.

ה

ואף גם זאת, המתרגם מרבה בלכּסיקה של לשון המקרא או כרוחו, והוא המסד של מערכות השיח, אולם לפי שבסיסו זאת מאוששת יפה־יפה, אינו חושש מהבלעתם של לשונות מאוחרים ואחרונים, אם דרך שילוב אם דרך שירבוב, משל למי שהבאנק של זמנו עומד על עצמו, עד שאינו ירא ממיקח מיפרעה בבאנק שיומו רחוק, ואפילו במופלג, מזמנו, והכוונה כאן לא לריחוק־שלאחור אלא לריחוק־שלפנים. הילכך אין בו במתרגם שלנו מחששם של זקנינו המשכילים וקפדנותם, שהיו גודרים את המתרחש, לא כל שכן המתרחש בימי המקרא, בגדרם של לשון המקרא ולשונותיו, ואך בדוחקו של דוחק התירו לעצמם לשאול מה ממעֵבר להם, ורבים היו, בהערות־שוליים, מתנצלים על כך, כשם שאין בו המתרגם שלנו מזהירותם של אבותינו הקלאסיקנים, ששאיפת האותנטיות היתה להם כגדר מזה וכגדר מזה, ואך בתוך כפל־הגדרים הפליאו לעשות, ואף אין בו במתרגם שלנו מתעוזתם הקיצונה של בנינו המודרניסטים, המנתקת גם בחזיונות המקרא את החיבור שבין תקופת המקרא ולשונה, ומעמידה את עלילות האתמול הרחוק על כלי ההבעה של היום הקרוב הסמוך לאפם ממש. אך יש בו המתרגם שלנו מאמיצותם המאוזנת של אחינו המודרניים לעשות בה בלשון, כדרך שראינו עתה בגילגול הקומדיה שלפנינו מלשונה ללשוננו. והוא גילגול, שאינו רשאי להתעלם מן ההבדל שבין תואם הנפשות הפועלות, הם גיבורי המחזה, והנפשות הנפעלות, הם קוראיה וצופיה, נוסח המקור, ובין תואם הנפשות הפועלות, הם גיבורי המחזה, והנפשות הנפעלות, הם קוראיה וצופיה, נוסח התירגום. הילכך אפשרות הגישה הנונשאלאנטית, ואפילו הסאלופּית, לחומרי המקרא, מנהג הקוראים והצופים האמונים על ה“וועלט” ו“אוסט אונד וועסט” ולימים אף “יידישע רונדשאו”, אי־אפשר לקיימה בהתחלף הקוראים והצופים האמונים, על־פי חינוכם, על המקרא ומקורו ומקורותיו, ומתוכו ועל־ידו נספחים להם, בתוספת המקרא וגילומו, ספיחי לשון מאוחרים, ואפילו מאוחרים מאוד.

laesae crimen– gratis majestatis

יבוא חילופה: “חוצפה זאת כלפי מלכוּת” או בבוא לפנינו דבר התפעלות לדמיונו המדהים של

שמדי לשלמה:

In jedem Zug ein König. / Alles, lachte, / Dass es mich ganz ausser Fassung brachte – Ganz gleich in allem. Auch im Geh`n und Stehen– Man life ihm nach, der reine Rattenfänger.,

והרי דיוק תרגומו: “בכל קו – מלך, הכל צחקו, עד שהדבר הוציאני מגדרי כולי, שווה בכל, אף בהליכה ובעמידה, רצו אחריו. מצודד־העכברים ממש”. לאמור, המחבר ראה, לשם המחשת ה־Doppelgänger (הכפיל), להטריח את מצודד־העכברים הנודע, וכמובן שהאנכרוניזם, שעל־פיו השׂר אשר על ארמון שלמה המלך נעזר, כדרך משל, בפיגורה מימי־הביניים (שנת 1284), שכל התינוקות שבהאמֶלן רצו אחריו, והידוע יפה־יפה למאזיני הקומדיה במקורה, יש בה פלפלת של הומור, אבל המתרגם, אף שהוא רשאי להניח ידיעתה, אם כי פחותה במעט או בהרבה, בקהל קוראיו ומאזיניו, מתקשה בכל־זאת לשים אותה בפי הדובר, וכך לשונו: “המלך תג לתג, הרחוב געה בצחוק. / ומין כשרון חיקוי! / אל אלהי, / אני עצמי יצאתי מכלי. / ואם רצו אחריו? חיגר וגם פיסח!”. עיון־מעט מעמידנו על כך, כי המתרגם פיצה איחור באיחור, והכוונה היא לא בלבד בשימוש בדיבור תג לתג – ואדרבה, בפזמון שקדם מצוי גם כעין לשון מקרא: “המלך תיו לתיו / המלך לפרטיו!”– אלא לשימוש במשמע של יציאה מן הכלים, שהוא ביטוי צעיר ביותר בלשוננו (ודנתי בו באחרונה במאמר: וגם זו סוגיה במסכת כלים, שנדפס בספר זכרון לר"ח ילון). ואם לפלפלת־הוּמור, הרי לפי אגדת מצודד־העכברים – כל התינוקות שבהאמֶלן רצו אחריו, זולת תינוק מכה־רגליים, שלא יכול היה לנטוש עריסתו, ואילו כאן רצים, אחרי הכפיל, גם חיגר וגם פיסח, שהראשון אינו נמצא במקרא, ושימושו בו הוא להפלגת פליאה: אז ידלג כאַיל פיסח ותרון לשון אילם. וכענין היציאה מן הכלים, ענין שימושי־לשון מאוחרים אחרים, והרי דוגמה נוספת לקודמתה בענין הכפיל:

den wirklich ist ein rechter Doppelgänger,

והתרגום הוא: “והדמיון אמנם טיפה לטיפטיפה”; וכמובן Da ist der Kerl ששיעורו: הנה הבחור (הברנש), תרגומו: “הנה התכשיט”. ובדומה לכך:

Man schneid das Kind jetzt in zwei Teile / Dass jede eine Hälfte kriegt / Jede zur Hälfte hat gesiegt,

ודיוקו: ייגזר הילד החי לשני חלקים, כי כל אחת תקבל חצי וכל אחת תנצח עד חצי, והוא קרוב למשפט שלמה: “גזרו את הילד החי לשניים ותנו את החצי לאחת ואת החצי לאחת”, אבל המתרגם מהסס לשים משפט שלמה כדיוקו בפי שלמי ומניח לו שישפוט: “עכשיו נגזור הקונדס הקט, / החצי לאחת וחצי לאחת, / כל צד זכה איפוא במעט, / (נאום שלמה. תם המשפט)”. החריזה העודפת על חריזת המקור (הקט – לאחת – צד – במעט – המשפט) מטילה שינוי משלה בין לשון המקרא, והחלפת הילד לקונדס הקט הולמת את דוברה ומגבירה את האירוניה שבשורה הנוספת: נאום שלמה. תם המשפט. וראוי להזכיר כי שלמי הכין אותנו לאותה החלפה. בהביא למך את הילד נשמע מפי שמדי

Zu trinken erst nach altem Brauch / Damit auch die Juristerei / Nicht ganz und gar so trocken sei. / Gebt mir das Kind – Sapperlot ist trocken doch?

ושיעורו: לשתות [הבו] תחילה לפי מנהג ישן, כי אף המשפטנות לא תהא כה יבשה מכל וכל, תנוני את הילד – העבודה, הלא הוא יבש. כבר הראינו כי לא כלשון שמדי שבמקור הוא לשון שמדי שבתרגום, ואף עתה נראה בכך – המתרגם פוסח על קטנה, שהיא בנותן־נעימה, הלא היא הקריאה ei Sapperlot, שהיא לשון השבעה, ואנו ניסינו לתרגמה ברמה גבוהה מדי והרי ענין sapperment או sapperlot יסודו sacrelot מילית־קריאה־ותמיהה השאולה לה לגרמנית מן הצרפתית והיא עיוות של השבעה בשם אלהים, עד שהיא נשמעת כחילופה. והרי לשון התרגום: “ראשית חכמה – קצת רוטב לגרגרת. / כדי שגם חכמת הדין והאמת / לא תתיבש בידי שוטים בטי”ת. / הילד הבו. שמע נא, קונדסון… / הלא יבש הוא? אה?". מה אירע בדרך בין המקור לתרגום מתחוור בהשקפה ראשונה, אבל הבודק בפרטי ההערה של לשון ללשון, ראוי שלא יתעלם מכך, כי מילית התמיהה ei נתחלפה לשכמוֹתה: אה, והיא שאולה, אך עיקר לנו שימוש בלשון קונדס, קונדסון – והיא מלה במשמע ילד או נער שובב, צעירה בלשוננו. אמנם ספר הקונדס הוא כבן מאה וחמישים שנה ומעלה (1824), אך לא נשתייר הימנו אלא טופס־הצנזורה, וטופס של כתב־יד, והתיבה הרוֹוחת ביידיש נקלטה בעברית מכוחו של מנדלי, וכידוע נתרווחה הרבה, ועתה ניתנה לה נוסטוריפיקאציה־לאחור בימי שלמה המלך. והמתרגם אף מחדשה כדי מופשט. כי באמור המקור:

Und um prunkvoll zu stolzieren / Liebt man sich zu kostümieren,

ששיעורו: וכדי ברוב הדר להתגאות, מחבבים להתחפש (בלבושים), ואילו תרגומו: “ולשם השחוק והקנדוסת / מוצא הוא לו מיני תחפושת…” .

ולא יפלא, איפוא, רוב השימוש בדרכי עגה כגון: “לא מלך מן הצד”, או יצירי דקדוק, כגון: “בבית היין זאת תוקעים בו הלצים, / והוא – הוא מאמין, בול־עץ בין בול עצים”, ואף שגרות־עם כגון: “שאלנו – מה לך? שותק. לא יכירנו. / מביט כתרנגול בבני־אדם…”, כביכול, לא בלבד מנהג כפרות נהג בימי שלמה, אלא אף אמירת: בני־אדם יושבי חושך וצלמות וכו', שאותה שיגרה נשתלשלה הימנה. והרי דוגמה לשימוש מטבע כפול: מכאן שימוש לצד כובד־ראש, וכך: “לסוף חשבון ימצא בודק הבדק, / אשר על אף הכל חי וקיים הצדק”, וספק אם ענין בדק כאן כענין בדק־הבית, הוא בית־המקדש שבנאו שלמה, כמשמעו במקראות, וככל הקרוב ענינו בדיקה, ושכנות חשבון תוכיח. ומכאן שימוש לצד קלות־ראש, וכך: “את שמלותי לקח לו במשיכה, / את זוגתי משך לו בלקיחה, / ולך תצעק חי וקיים”. יותרת ההומור נבלטת עם ההקבלה למקור:

Die Frau hat er im Ernste mir entrissen / Und ich im Purpur darf nicht einmal schrein

ושיעורו: את האשה (אשתי) ברצינות חמס ממני, ואני בארגמן איני רשאי אפילו לצעוק. לאמור, המתרגם נמצא לו בטורים אלה בית אחיזה לפירוש הפתגם: כָאטש (או: גיי) שריי חי וקיים, שמשמעו תפילה שאין בה להועיל, או צעקה על אוזן ערלה.

והרי נופך של חן על דרך תוספת תיבה שאינה במקור, וכן בענין מריבת שתי הנשים, שנאמר בה במקור:

So streiten sie denn vor dem Thron / jetzt in dem dritten Monat schon

ודיוקו: כן מריבות הן לפני הכסא, עתה כבר בחודש השלישי, ואילו התרגום גורע שליש אחד לאמור: “כן כבר חדשיים רבותי, / רבות על העולל הקליפתיים, רבותי”, ותיבת קליפה, ככינוי אשה רעה ומרשעת, נולדה, ככל המשוער, מעירובה של קליפת־עץ וקליפת־טומאה ו־klepa הסלאווית, והיא תיבת־גנוּת, שביאליק עוד חשש ליתן לה מלא אזרחות ולא פטרה מכפל־מרכאות, לאמור: “גרוני יבש ויי”ש אין טיפה / ובבית אשה “קליפה” (“תאמר אהיה רב”), והנה קפצה, במיספר זוגי, לימי שלמה. ואם כן, מה תימה, שמזדמנות לנו לשונות מאוחרים לרוב, ושילובם יפה־יפה (ודאי ופנאי, כיצד ובכדי, וכדומה), ועד לשונות השאולים מפיוטים נגיע, וכדומה מערכת כינויי־גנאי שנשלב בהם מה שיסודו במקרא וניתן לידרש כך. כי הנה במקור ייאמר:

Ein Nichts, ein Trunkenbold ein eitler Gauch

ושיעורו: אפס, שיכור לתיאבון, אוויל ריק (וענין Gauch הוראתו “קוקיה” והושאל להגדרת כסיל וכדומה, עד כדי הדחת משמע מעיקרו, שהמשוררים השיבוהו) והמתרגם המיר שלושת הכינויים בארבעה: “ריקא בן־פוחזים, בן־קוץ, אבק פורח”, וקוץ שם פרטי במקרא וזכרו בני הקוץ ונדרש כשם־דבר לגנוּת בספרות, וסיפורי־מפתח בכללה (ראה “ירושלים מחכה” לי. ייבין). ושכנים לו השימושים “שמע־נא בן־קוצץ” ובסמוך לכך כלשון הפיוט ההוא: “מהר הביתה אץ קוצץ”.ואין לפסוח על צימודים, ששחוקם בצדם:

Ich hung`re und er lebt in Saus unk Braus.

ותמורת החריזה, שדיוק משמעה מיני המולה, אך כוונת הוראתה מותרות ובזבוז, ייאמר: “לי הדאגות והוא – כדג בשמן־זית”, וכחזרה על כך: “אין דאגה הליל, כי יין ודגה”. והיא חוליה בשלשלת־יוחסין ארוכה, שראשיתה בנחמיה (הדג שהובא לממכר בשבת, ניתנה אלף באמצעו) והמשכה בחריזה מצויה בשירת ימי־הביניים, ועד שיר המחולות לביאליק הגיעה (“לא לחם לא דגה – ומה כל הדאגה” והארכתי בזה בספרי “כוחו של מקרא”).

וכן מיני השחוק, כמו: “ואם חמת המלך היא – נצננה. / אשה – אם יפת־תואר היא וחכמה היא – / מכל חמות המלך, רעותי, חמה היא…”, והוא שחוק בשווי השורש ושוני ההוראות (חימה – כעס, חום, חמות – אֵם האשה) והסמיכות, שמקורה במגילה (וחמת המלך בערה, וחמת המלך שככה), היא עילה לליצת פורים. וכן: “הלכות טובות, אבל הולכים אחרת” – מבחינת הענין לפנינו פישוט האימרה: הלכה היא ואין מורין כן, ומבחינת הצורה עקבי הדרש לענין הליכות עולם לו – אַל תקרי הליכות אלא הלכות, והוא דיבור שגור משום שאמירתו בתפילת יום־יום. ואף שינוייו של המתרגם נילווים להם מיני שחוק, וראש להם שינוי: אשמדי – שמדי – שלמי, שהראשון מקורו בחז"ל (אשמדאי מלכא דשידא והוא שהסיר את שלמה מכסאו ומלך תחתיו), האמצעי – ניסוחו של גרונימן וכתיבתו Schamdai והוא סנדלר הדומה במראהו לשלמה ובשמו לאשמדאי, האחרון ניסוחו של אלתרמן וכבר ביררנו טעמו. אבל אם המקור ישים בפי שמדי את השיגרה:

Der Teufel soll mich holen, / Das ist mein Spruch

ודיוקו: השד יקחני – הוא פתגמי, הרי התרגום ישים בפי שלמי: “חי זנבו של אשמדאי / ממש דברי שלי”, ויותרת ההומור היא בהחלפת לשון: חיי ראשי בלשון חי זנבו. ושֵם – שלמי, אין כמותו במקרא אלא קירובו: שלמיהו, ואף משלימהו, וקדם לו: שלומיאל, והוראתו המאוחרת הרבה, לצד הוראת ביש־גדא, נתלית בפי נעמה בבעלה: “אבל אותי נשאה הרוח / אל שלומיאל חדל אישים”, ולא נמצא לי בלשוננו לפני ר' אברהם קרוכמל שאמר על עצמו כי הוא שלומיאל בן צורי שדי, והוא כבר שימוש השאול עמו מהיינה. וכבר הארכתי בזה במקום אחר (“אורלוגין”).

ו

ובאחרונה ענין הראוי לתשומת־דעת מיוחדת – המקור, הן הנפשות הפועלות בו על הבימה והן הקהל המאזין להם, אינם מעורים במורשת הלשון של המקרא והאגדה ופטורים מן החובה שכמותה כזכות, ומן הזכות שכמוֹתה כחובה, להאמן, ותהי אך נאמנות של שעשוע, למצע האסוציאציה של המקורות ההם, מה שאין כן התרגום. וביחוד הדברים אמורים בלשונותיו של שלמה עצמו, שמובאם בלשון עמו ומוצאת אליה, והמתרגם משלבם ובשילובו, הנעשה כמאליו, משמש יפה־יפה את דברי המקור, אף שאין בו רמיזות אלו וכאלו. כבר שמענו, כי אשת הסנדלר בקיאה בשיר השירים וכמוֹתה רוב הציבור, ולא ייפלא כי אם המקור יאמר:

`S`wird wieder sich bestät`gen / Dass auf Mist die schönsten Blumen spriessen

ושיעורו: ושוב יאושר, כי על האשפה מנצים היפים שבפרחים, יאמר התרגום: “רק לבל אשכח נא / כי בין החוחים השושנים תפרחנה” – ודאי מליצה נדושה יותר אך אמינה יותר.

והוא הדין בדוגמאות אחרות: “בבית – ארפד אותה בתפוחים. / אולם עכשיו לאן? לאן תבוא עכשיו?”, ובלשון הפזמון נשמע: “מי זאת זוהרת, / כמוך מקוטרת? / חבית היין היא” וכהמה וכהמה. ולענין ספר משלי כמובן ממילא השילוב, שבו שלמה סותר את שכתב “טובה היא החכמה אך אל נאמר דבר דופי / שהבל הוא החן ושקר הוא היופי…” ושילוב תיבת הוא מקרבו אל הדרוש, והוא גינוי העולם בדורות אחרונים הסוברים ונוהגים כך, בעוד ששלמה, שבתרגום־המחזה לא דיוֹ שהוא אומר כהיפוך דבריו של שלמה במשלי, הוא מזהיר מפני תיקונם (“אַל תאמר”). וכן ראה דברי המקור:

Der Pharao ist Herr auf Leben und auf Tod

ודברי התרגום: “דין מוות וחיים בידי פרעה, הגברת”. לכאורה, כלל עמידתה של האומרת, בת פרעה, מצדיקה הקדמת מיתה לחיים, אך באמת כך סדר הכתוב במשלי: מוות וחיים ביד לשון, וכידוע בפי העם הסדר, מטעמי מאגיה, אויפמיה או שיגרה, הפוך. וכך נשמע: “המלך בבלואים… מהיכל טולטלתי / אך ממלמדי, בתי, ומלמדותי השכלתי”, והיא כמו פראפראזה של דברי האב, דוד המלך, בפי בנו שלמה, והוא בתמניא אפין: מכל מלמדי השכלתי, ותחת התוספת הרצינית של חכמינו: ומתלמידי יותר מכולם, באה התוספת האירונית: ומלמדותי, והיא פרי מר־נסיונות של בעל אלף הנשים וכן שלמי, הבקי בלשונות משלי גם הוא, מגלגל בהם. לאמור: “עם הזקנים יושב אני קצת קט – ואץ, צדיק, בתי, מן הישיבות נחלץ”, והוא, כמובן, משעשע בדברי מי שהוא עתה זהה עמו: צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו; ולפי שהוא מבקש להיחלץ מאותה צרה, צרת qui pro quo, אפשר לוחשה לו רוח נבואה נוסח הכתוב, כפי שעתיד לנסחו ר' פפא: ויבוא אחר תחתיו. והרי דברי נעמה, שאינה יודעת על qui pro quo, ואומרת עליו על שלמי, המוחזק לה שלמה: “כה זר היה האיש לי ורחוק כל־כך / ועכשיו כמו ידיד קרוב מאח…” והיא הרחבה מיסודו של שלמה: טוב שכן קרוב מאח רחוק. ולא ייעדר, כמובן, זכר אשת־חיל, שכבר שמענו הדה; גם בהיגלותה בחיפויה: “רבות בנות עשו פה רעש, / אך היא עלתה הפעם על כולנה” וחילופה של תיבה חיל בתיבה רעש, ובהוראת ימינו: מהומה, ואולי בהנחת שחוק סתם: חיל חי“ת פתוחה, חיל חי”ת חרוקה, הוא סממן לגופו. ולענין רעש והוראתו ראה הצירוף: “חנון, ספר את הדבר למלך, / ולאט לך מרעש וממרקחה”, וזכור מקורו: “ירתיח כסיר מצולה ים ישים כמרקחה” (איוב מ“א כ”ג).

וכדי להביא דוגמה של צפיפות שימושים קרובים ורחוקים, נזכיר דברי הזעיפה של שלמי באוזני נופרית: “כן, אַת, קליפה, תרגישי ראשונה ברגש / מי פה האדון ומי הפלגש. / מה התגוללת על האשה אשר רוממתי וגידלתי? ואם גם היא תמלוך – / האם את פיך שאלתי? דין מוות וחיים אני, המלך, דן. / ודם, צפרדע ותימרות עשן”, והתמה על שידע לשונו של ישעיהו יתמה, אך מישנה־תמיהה היא שימת דבר השם בלשון מדבר בעדו כדבר הסנדלר בלשון מדבר בעדו, אך אל נשכח, כי בין אלה שדוד המלך הבדילם לעבודת המיקדש, נמצאים גם הנקראים בשם גידלתי ורוממתי עזר, ולשון גדלו לד' אתי ונרוממה שמו יחדו, הוא מכלל תפילת דוד, בשנותו את טעמו, ואמירתו בהוצאת ספר התורה מן ההיכל מאז ועד עתה. ותחרות האסוציאציות: דם, צפרדע וגו', ודם ואש ותמרות עשן, כדי לשון קללה או הפחדה. דם וצפרדע ותימרות עשן (אגב: תיבת גיזום בימי־הביניים יוצאת להוראת הפלגה ואיום כאחת) אין לו אחיזה במקור והוא כשעשוע לגופו, אך זאת לזכור, כי צירוף המכה הראשונה שלקו המצרים במצרים והכתוב ביואל (“ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש ותמרות עשן” אף שהוא נאמר לאחרית הימים, כבר נעשה בהגדה של פסח.

ז

ואם בשיר השירים ובמשלי כך, בקהלת על אחת כמה וכמה. והרי תחילת הקומדיה במקורה סיום קהלת, ששלמה הוא בגמר־חיבורו: דברי חכמים כדרבנות, והמליצה שנצמחה מכך כבר שגורה בפי העם: “מלים כדרבנות, וכדי למנוע מעל / אסור לאשת־איש הכות על ראש הבעל”, ולא ייפלאו השימושים: “וטבע העמים, דודי, להיאנח, / כי אין חדש לנצח תחת הירח”, והדברים מושמים בפי פועל המלעיג על שלמה, וחילופה של שמש בירח, כחילופם של קרובים, ועשויה להתפרש גם כחילופו של מעבר כתוב ממגילת ספר לפי העם, כשם שהיא עשויה להתפרש בצורך החריזה והיא עתה משולשת (להתפקח – להיאנח – ירח), אבל דומה כי אלתרמן הוא מכלל המשוררים, שהחרוז האחרון נולד לו ראשון, וביחוד אם ענינו טעון, והיא מסכת גדולה ואין בידי אלא להסתפק ברמיזה. וכן ראה: “טוב בעל־המלאכה החי – כך ידובר – מבעל־המלוכה המת על פת קיבר”, ונשלבו שני מיני שעשוע –השעשוע האחד בעקבי הכתוב: לכלב חי הוא טוב מן האריה המת, שנשתנה משכבר בפי עם: כי טוב לכלב (ואפילו: הכלב) החי מן האריה המת, וכך הילוך לשון התירגום שלפנינו; השעשוע האחר: מלאכה – מלוכה, והיא פתגם שגור בדורות אחרונים ויסודו קדום, ואולי נקודת־הקפיצה כאן ענין האריה מלך החיות. וכן: “עכשיו תם ונשלם. המשפטים נשא הרוח. / עת לעבוד, / ועת לנוח”, והיא כהמשך צמדי־הניגודים של לכל זמן ועת לכל חפץ. ודוגמה מורכבת יותר: “אכן לא יעלה המלך על לבו / את כל הנעשה מאחורי גבו, / אך למה יוסיף דעת ויוסיף מכאוב? / אולי אשרי האיש, הבן דודי מדוד, / אשר אינו מציץ מעבר לפרגוד”. ואף אלה דברי הפועל בדברי ביקורתו ולעגו, והוא יוצא גם מלפני לשון שיר השירים, גם מלפני לשון קהלת (לשונות: נעשה והנעשה מצויים בו לרוב, וראה ההחלפה של דבר הכתוב: שנעשה תחת השמש, בדבר הפועל: הנעשה מאחורי גבו, ובדומה לכך ההחלפה אל לשון: מציץ מבין החרכים, בלשון: אינו מציץ מעֵבר לפרגוד, ומקורו לשון חז"ל, שעיקרו: מאחורי הפרגוד, ועניינו במסתורין).

ולסיום, והוא סיום של דיון עראי, אזכיר, כי כבר ניסיתי במסכת בירור דומה בחייו של נתן אלתרמן, בירורי לשונו ולשונותיו ב“ספר התיבה המזמרת”, ופירסמתיה ברבים (“לשוננו לעם”) ונהנה הימנה, והבטחתיו לעשות כן אף לספריו האחרים, ובכללם תירגומו “שלמה המלך ושלמי הסנדלר” ואף גיליתי לפניו קצות דיוני, ובעיקר מה שאינו במקור ונתבקש בתירגום ונענה לי, אם מדעתו אם מתחושתו (והנכון לומר: משניהם), וראש להם זכרי הלשונות משלושת ספרי שלמה, ואף הרמזתיו, כי מצויים זכרי מקראות בנוסח המחבר, ואילו נוסח התירגום פסח עליהם, וראש להם השבעת התובע, לאמור:

Heb` Diene Rechte – Diese sei vergessen / Und sie verdorre, wenn Du falsch geschworen

ושיעורו: הרם את ימינך, תשכח ותיבש, אם לשווא נשבעת, והמתרגם מסתפק באמירה: “את ימינך הרם, יבוש תיבש היד / שתישבע לשקר, זכר אל יהיה לה”, והרי המקור מעלה עניין תשכח ימיני ומצרף בסמוי תיקון המבקרים בסירוס אותיות: תכחש ימיני, השיב, כי משהו דימדם בי וסימנך לשונו: זכר לא יהיה לה, כמקבילה ללשון הכתוב: אם לא אזכרכי, ושלילת הזכרון – שיכחה. אמר והוסיף: ושמא כדאי לתקן. השיבותי לו: כדאי וכדאי, כדי להוסיף על שעשועיו של אותו זקן, ר' שמואל בר' זליג לבית גרונם, כגון שאמר על מי שהיה משוטט ברחובה של עיר וידו שעונה על כתפה של נערה: הרי לפניך אסמכתא בעלמה, או כגון שסיפר לי כבוד נשיאנו המנוח, ר' זלמן שזר, מעשה ונסעו, הוא וגרונימן ולייב יפה, באניה אחת, שניים הראשונים סעדו למטה, לשולחן הכשר, מה שאין כן האחרון, שסעד למעלה לשולחן שהיה חילופו, אך לאחר הסעודה היה יורד אליהם, לגלגל שיחה של חולין, והיה בראות אותו גרונימן יורד אליהם, אמר:

Na, der kommt schon uns menachem auchel sein.

למשמע החידוד צחק אלתרמן כנפשו שבעו, ואמר: צא וראה, כמה הוא נאמן לזיקה הוויזואלית אל הלשון העברית, שאות בי“ת ואות כ”ף, הדומות למראה, מתחלפות לו בשמיעה. ושימשו לי דבריו כבית־אחיזה לרדיפת החזון הזה שראוי לו כינוי לפי הכתוב ודרושו: בחצות – כחצות וכדומה.

---

מאמר ב': עם ספר התיבה המזמרת

מאת

דב סדן

א

ספרו של נתן אלתרמן ספר התיבה המזמרת (הוצאת מחברות לספרות, תל־אביב, תשי"ח) כבר נידון ברבים, ודייניו מדדו לו כדין סאת שבחים גדושה, והיא חלה גם על לשונו ולשונותיו, אלא שהדיבור על כך היה על דרך אמירה כוללת, באופן שהונחה בקעה להתגדר בה. ננסה עתה לקפוץ לתוך הבקעה הזאת ולבדוק אותה מצדי־צדדים, כשדעתנו נתונה על השימושים השונים, מהם העשויים לצאת מרשות היחיד וליעשות כמיני מטבעות ברשות הרבים ולרשותם. כדי לעמוד על כך דין לעצור מעט את קצב הקריאה הרוהט כמאליו, כדרך קריאה בספר שעניינו ודרכו משעשעים, או לחזור ולקרוא במתינה מכוונת, שבה בלבד מתגלה סודו של המשורר, שכמותו כסודם של אנשי הקרקס, שהוא נותן בפי האחד מהם דבר וידוי לאמור:

“אך בדבר הקלות אשר מר הזכירה / יש לי רושם שלא קלותה עיקרה. / שהרי אם נדון בדבר בכללות / זו קלות שאיננה עולה בקלות. / קלילה היא אמנם, אך כרוב דברי ערך / היא נקנית על פי רוב בעמל ופרך. / אם נראית היא רוחפת כמו על כנפיים / איך הגיעה לכך? בזיעת אפיים. / כן, גלויה קלותם של רבי הזירה / אך סמויה היגיעה ששילמו במחירה. / על החבל עוברים הם כמו ברקידה / אך הרגע הזה – פרי שנים של שקידה”.

ב

נפתח עיוננו בדרך ההרחבה, שפירושה גם חידוש גם שימוש בצורה, שאינה שגורה כל־כך, ונעיין תחילה בדרכו של הפוֹעַל ונפתח, כמובן, בבניין קל: “ובעברית שרָדְמָה בספרים ישָנים / הם זימרו, התווכחו וערכו עתונים”. וראוי להעיד, כי כשם שמצאנו צורה זו שאינה מצויה במקרא (זולת דרך הדרש בצירוף צעיר רוֹדם), כך גם נמצא צורה מחודשה של שם־העצם על פי השורש הזה כדרך: “הכול הקיצו כמרֶדֶם / – – מיד המשיך עולם כקֶדֶם / לעופף”. הצורה הזאת, שמשתמשים בה משוררי דור אחרון, באה לכאורה לצורך החרוז, והיא מרוויחה לנו מלעיל חדש למלרע ישן, אך באמת תפקידה להבדיל בין השינה הראשונה של האדם, הנתפסת כשינה עמוקה, כפי שמתפרשת תרדמה, ובין שינה קלה ממנה.

דרך ההרחבה חלה גם על דוגמאות אחרות, כגון: “ואצות שלוליות ועולצות וגורפות / אבק קיץ – – “, וצד ההרחבה אינו בעצם קביעת לשון קל, שהוא כבר מצוי במקרא, אלא מתוך שהוא מצוי בו בלשון עבר ועתיד, /שימושו כאילו נקפא, באופן שהשימוש בהווה או בבינוני כמותו כחידוש, כך חש הקורא, שהיה רגיל בבניין פיעל של שורש פהק וגהק, כפי שהוא מצוי בחז”ל, טעם של חידוש, כשראה אותו בבניין קל, כגון ח”נ ביאליק: “אחד גוהק ואחד פוהק / ואחד גופו פולט זיעה” (“עיר לישטינא”), ומשהסכין לכך, שוב אינו נפתע בקראו בספר שלפנינו עתה: “אריה זקן, כמו שחקן שהתייגע / פוהק וסח: חיי, עוד לא הספקתי, אחא, / אף לנמנם מעט אחרי ההצגה”. והוא הדין בשם־העצם, המצוי בחז"ל בלשון פיהוק בלבד; וראה עירוב השגור בשאינו שגור: “יורדות, עומדות, מפהקות / שלוש פהיקות / א – –רוכות / ע – –ד מאוד”. ודאי שהעירוב בא גם משום שהוא משמש את החריזה המשולשת; שהרי החריזה הכפולה ניתנת גם על דרך מפהקים – פיהוקים, אבל אפשר שהאריכות מחייבת פהיקה, וכבר פירש יצחק אבינרי לחידושי ביאליק על משקל פעילה עניין צוויחה הבאה במקום צווחה (“מלון חדושי ח”נ ביאליק" תרצ"ה)

ופעמים נגלה נימוק מיוחד לבניין קל, כשהשימוש הרגיל הוא פיעל, והוא לפי כלל זיווגי מלים, המדמים פוֹעל לשכנו הסמוך: “עובר מסע קוסמים, כושפים, חיות כלי־זמר / גם בחוצות עובר גם בחלומות”, אם כי כינוי מכשפים הוא שם־דבר. כלל זה חל, כמובן, גם על שמות־עצם, וראה למשל בשם השיר “החַשָב הכַּשָף”, שתיבה ראשונה, שהיא מונח מחודש במשקל פַּעָל שהוא משקל־מקצוע, גררה אחריה תיבה אחרונה המצויה בחז"ל (דווקא לעניין דרושם בסנהדרין כז ע"ב, שהללו נקראים כך מפני שמכחישין פמליה של מעלה, יש גם נוסח כַּשָפִים גם נוסח מְכַשפים). דוגמה מורכבת יותר היא בענין הזיקיות: “אל מול העולם הטלול / מרבצנו זונקות, ושלושתנו בסך / ממריאות בזינוק עקלקל ותלול / ובוזקות במאוזן וגולשות במאונך”. שיווי הצורה בולט מאליו: זונקות – ובוזקות – וגולשות. והרי הצורה המצויה אינה “זונק” אלא מזנק; ואמנם שם־הפעולה כאן אינו של הזינוק, כלומר, הזניקה אלא של המזנק, כלומר הזינוק, והוא שסייע לחריזה שונת־מראה ושוות־משמע, “העולם הטלול – בזינוק… תלול”, שהיא כתוספת־שעשוע לעניין בוזקות, ששימושו המצוי כדרך הבוזקין מלח על גבי הכבש בשביל שהכהנים לא יחליקו (ערובין ', י"ד), וכאן כדרך בָּזָק; וכבר נעשה כשעשוע כזה שהוא בוזק גפת בכירה (בר“ר פ”נ). ומשוררנו שימש לו שורש זה מצע לחידושים אחרים כגון: "אנחנו שלוש זיקיות / שלוש בריות מהירות / כבזק בזיקיות, כביכול משקל פָּעִיל (“מהירות”) הוליד משקל פְּעִילִי (“בזיקיות”)¹. ולענין בזק הרי עשה בו מעשה שחוק: “זהו דוקטור בָּזָקוּס / בר מוח בזק! מתמטיקוס / ורב־מגוּס”. צד־השחוק בולט מצירופה המשולש של הסיומת us – תחילה לתיבה עברית, אחר לתיבה לועזית, ובאחרונה כיבד באותה סיומת את שראצר רב־מג, שתרגומו “אמגושא” ונתפרש magus.

נחזור לעניין הרחבת הבניינים ונעיר, כי כדרך ההרחבה בקל ניתן לראות בפֻעל, וכן בעניין הצב, שהוא “כולו סוד / ועורו העתיק מחורץ וקמוט־קמט / ומקֻוְקָו כמו קלף המגילות הגנוזות / היוצא ממחבוא לאור־שמש”. אמנם, קדם לו למשורר מי שגזר מלשון קו לקו פועל קוקו, וכוונתו תחילה הייתה אולי שעשוע, אולם בימינו הוא מונח טכני ממש. וכהמשך דרך זו הוא עניין טקטק על פי טיק־טק, וגם הוא משמש בפֻעל: “וכאילו רק הוא מדויק לטקטק את הזמן הנכון והמדוקדק והמטוקטק לפי חוקי ברזל ופלד”. ואין צריך לומר, כי השכנות של תיבה ישנה ותיבה מחודשה וחריזתן מחדדת את צד השחוק, שבהרחבה.

ג

בכלל ההרחבות בשמות הרי דוגמה למשקל פעילה: “והיו הנפילים גם יחד / רועמים רעימה של נָחת”, אך ביותר בולטת דרך הקיצור, הגורמת לביטולו של ניקוב וקביעת חילופו, ביו מסתבר מתוך צורך החרוז בין אינו מסתבר מתוכו. דוגמה לצורך החרוז: “כך היה פולט בִצְוַח – – / ואסתפק נא היום בכך”, והחריזה של תיבה שצורתה מחודשת ותיבה שגורה עשויה לגרות ². ומבחינה זו ראה בייחוד את הדוגמה: “הה, לא עת לחמוד לצון! / עת לזעום ולקצוף שצף קצף! / כי מלאו צעירי הצאן מהרה משוגות וחֶצֶף” לאחר שלושת שימושי מליצה ולווייתם (עת ל… לא עת) מפתיע החידוש (חֶצֶף), גם אם החרוז מסייעו ³. דוגמה שלא לצורך החרוז: “לפתע גח – – לַהַק שלישי”.

אך עיקר ההרחבה והחידוש בשמות ובשמות־תואר הוא בתחום ההקטנה על דרך ההעפלה או תוספת רון “שעון זהוב וגוץ שצורתו סגלגלת / כמו בצלצלת”, ובצל כינוי שעון,

וכן גרמנית Nürnberger Zwiebel (שעוני נירנברג);

“ואחר כך סוגר הוא – קליק! – על השעונון את המכסה / הקט והמבריק”; “היה ישישון תשיש (או תשוש בלשון המדוברת) / ישיש קט. לא היה בין בני איש / ישישון בר קומה כה זערערת”; “ואומר בסרקו את זקנו הסמרמר / מי כמוני מבין לרוחו של מר”; “ובין כל הנוגנים הללו – – ומנגן – – / בִּיבָּרוֹן / בין עם הבִּיבָּרִים”. לאמור, בנה על פי Biber (שיסודו fiber, biber) בִּיבָּר, ועל־פיה הקטנה בִיבָרוֹן ⁴. ויש דוגמאות של הקטנה משופעת ביותר: “נוטל את הקפיצון הדקדקיק כחוט השערה / קפיצפיצון שני, דקדק פי עשרה / ואת שניהם אט כורך הוא על צירה של גלגלית דקדקת, זערערת זעירה”. וביחוד בולטים ניסויי החיקוי של קולות למיניהם – הרי דוגמה קצרה: “וקודם כל מקיף אותך מיד קול רעש חרישי קול טקטוק וצקצוק וחירוק וצלצלת”. לאמור, כדרך שקול טיק־טק הוליד את הטקטוק כך קול ציק־צק הוליד את הצקצוק. והרי דוגמה ארוכה יותר: “ומיד צוץ צצים / עוד שני ציוצים / קצרצרים כפסיקים / אבל מספיקים / לעורר עוד צפצוף ושלושה שריקים / צפצופים, ציוצים, שריקריקים, שריקצופים, צפצוקים וצקצוק וצפצוף”. ארבע תיבות אחרונות חידושים שאינם מסתברים אלא כהרכבי שרשים ועיבוים, וקצת הרכבי שמות אלו ניתנו להם מקבילות בפעלים: “צליל שורק ומצפצף / ומצייץ ומצפצק ומצפצץ”. .

אולם דוגמאות אחרונות באות לסייע בדברים של שחוק מסכת של שחוק, והיא מסכת שיש בה כמה וכמה דרכי שעשוע; וראשיתם דרך השימוש בתיבה כפולת־הוראה: “כל הצוות כאחד מבקיע בקע / כל הצוות כאחד בצר מכה” – ההוראה המצויה של בקע כלשון “בקע לגולגולת” (ואבן שושן במילונו מביא בהוראה זו בלבד), אך כבר השתמשו, על דרך צחות, בלשון זה בהוראת פציעת הראש. משעשעת כמותה היא הדוגמה: “ואפילו בלש שיחליט לעמול / ולבלוש – לא יבדיל בין זיקית לחול”. הקורא מתעורר ממילא על רקע התמונה המבדיל בין קודש לחול, אלא ברקע – חול לשון חולין, ובשיר – חול לשון חול על שפת הים. וכן: “וצחוק עם כל אמרה קולעת / ומחיאות כ"ף וקריצות עי"ן” – והשחוק הוא כף ממש וכ“ף שם־אות ועין ממש ועי”ן שם־אות. ואם המרכאות מסלקות טעות של החלפה, באים הנסמכים (“מחיאות… קריצות”) ומעוררים לכך.

ד

עד־כאן דוגמאות שלא נשתנתה בהן צורת התיבה, מה שאין כן בדוגמה: “מי צועד הנה חיש? / זה אכיש. צב קשיש. / יש לו כבר נכדים. הם קוראים לו צַבָּא”. כביכול נמזגו שתי תיבות סב – צב, ונמצא סַבָּא סופו צַבָּא. ומה שנעשה לצב נעשה, בתוספת־חן, לפיל בעל החוטם הגדול: “שם נאה הם ביקשו לו, חיפשו, בדקו בדק ויחליטו לקרוא לו בשם מלכיחדק”. מובן, כי מאחורי מלכיחֶדֶק מציץ בנו מקורו מלכיצדק, והעירוב של פיל וכהן לאל עליון יש בו כדי להנות, כשם שמציץ בנו דרך החריזה: צֶדֶק – חֶדֶק, שהיה שגור בשירת ההשכלה ולפניה, אלא שָם חדק מלשון משוכת־חדק. וכמעשה הצב והפיל הוא מעשה התוכּי: “השמיני מתנודד על טבעת צמיד / וקורא לצמיד ‘צָמִידוּס’ / מתבטא אך ורק ביוונית ורומית / אומר כי שמו תֻּכִּידִידֶס” לאמרו, הוא נעזר בשם ההיסטוריון היווני הקדום, בלא להטיל כל שינוי, כשהוא מפרשו: תֻּכִּי+דִידֶס, כביכול תיבת מקרא נעטרה סיומת יוונית. עתה שוב לא נתמה לקרוא: “ויהי היום ומועצת השבט הקבילה / פני מלך פילים ⁵ / רַגַ’אפּילא”, צירוף של מלה הודית (שכמותה כמלה rex תואר־מלכות ונדרשה גם לעניין “אַבְרֵךְ”) ושל מלה ארמית.

ויש דרך שחוק בפשוטו של שורש: “כי נוסעים המחוגים על לוחות השעות כל אחד לעצמו בלי לשעות על שעות אחרות במצעד”; או: והסב מחייך ברוב עונג / ודומה לסביון ובַבּוֹנג", ותוספת־השעשוע היא בהיפוכו של מוקדם ומאוחר בלשון, שבה הסביון דומה לסב ונקרא על שמו, כדרך שמו המדעי senecio, הגזור מ־senex, ולא להפך.

במעבר משחוק בפשוטה של תיבה לשחוק בדרושה: “הסתכלו בוו / נקודה בראשה! מי שיער מי חָלם? / והבוקר ההוא בתולדות הכתב / היה בוקר גדול / בו נוצר החוֹלם”; וקדם לכך דרוש גמור בעניין החיריק, שטיפס ועלה לאמצע אות וא“ו: “ויקרא אליהן בשמחה: עורו! עורו! / שׁוּרוּ! שׁוּרוּ! הנני! שׁוּרוּ! / הסתכלו בו”ו / נקודה לה באמצע! שׁוּרוּ!– / והבוקר ההוא בתולדות הכתב היה בוקר גדול: / בו נוצר השורוק!”. והרי דוגמה לשחוק בפשוטה של תיבה, כשפירושה כפול, ממש כמשל ומשל כממש: “ועל זה הכסא (שהבל פיו / של זבוב עלול להפכו על פיו)”, שהפה הראשון, פי הזבוב עשוי להראות משל, אילו הבל־פה לא נעשה נשל, בעוד שהפה האחרון, פי הכסא, עשוי להראות משל, הקערה הנהפכת על פיה שנעשתה משל לא הייתה ממש.

ה

כפרק לעצמו הוא השימוש בכתובים, באופן שבת־הקול המעלה את זכר עצם־הקול מעוררת על הקבלה ביניהם. הכוונה אינה לדוגמה, שיש בה עניין לגופו, כגון: “להק שלישי – / עובר בִּן בָּזָק / נמוך נמוך”; וכן: "הוא מכפיל בִּן בָּזָק / שלוש מאות ושלשים / במאתיים ושש – – "; וכדומה: "כל חשבון שלהם הוא קשה כאגוז / אך האיש הלזה בִּן־הרהור מפצחו. ואף לא לדוגמה, שיש בה עניין לגופו גם היא: “עם אור שחר ביום לא עבות” על דרך בוקר לא עבות (שמו“ב כ”ג, ד'), שנעשתה מליצה קפואה ועתה זזה מעט מקפאונה, כדי להתפשט על פני היום כולו. הכוונה היא לדוגמה: “אנחנו תשעה תוּכיים / תשעה עופות לא־שתוקיים / ולא סתם יודעי צַיִץ כי אם / דברנים חריפים ובקיאים”, שלא זו בלבד שהמליצה יודעי תרועה (תהלים פ“ט, ט”ז) זזה מקפאוֹנה ונעשה עניין לקולות אחרים, אלא אי אפשר שלא נחייך לניגוד העלום שבין הקול הגדול לבת־הקול הקטנה ⁶. ויש שהניגוד העלום הוא בשירת תמונה שלמה כגון: “והז’ונגלר הנה הוא שוב ניצב בלי נוע, רק אצבעותיו נעות… והוא כמו משביע / את כדורי הצבעונים והגביע המעופפים סביבו באור… הס מלהפריע”; והניגוד הוא לא בלבד בשוני האווירה שבין התמונה ובין רקעה: “והנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות” (ש“א א', י”ג), אלא במה שהז’ונגלר הס מלהפריעו, והמתפללת עלי מפריעה, שהיא חשובה לו שיכורה. והוא הדין בדוגמה אחרת: “ובשאת מלכיחדק חדקו האדיר / נע המלך הרב רג’פילא ויסג ויעמד מרחוק ויחויר / כי חשש הוא קצת פן יתחרש חלילה”, על דרך הכתוב במעמד הר סיני: “וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק” (שמות כ', ט"ו).

ומה שראינו במקראות, ניתן לראות בלשונות חז“ל. מהם הבאים בשינוי מועט, של אות אחת בלבד, כגון בעניין הג’יראף, שחלם כי קומתו נתקטנה, והוא מתרומם על בהונותיו לקטוף עלי־חזרת: “ובעודי מתאמץ, בן־שפן פתאום גחן ואומר: ‘תן אקטוף לך… אל תתיגע נא. / זה גבוה מדי בשבילך. אל תשכח: / הג’יראף בעל־חי קטן הוא’ / כך אמר. ואקיץ והנה חלום / אך עודני זוכר בשמחה עד עתה / איך אותו בכור־שפן – תאמינו או לא – / הסתכל בי מלמעלה למטה” . והשחוק הוא בעימות: בכור־שפן – בכור־שטן. ויש שהשינוי מרובה עד כדי גלגול מימרה כגון “ואין טקטוק מתערב בטקטוק ואין שני שעונים משמשים בטקטוק אחד”, על דרך “אין שני מלכים משמשים בכתר אחד” או “אין שני מלכים יכולים להשתמש בכרך אחד”, ודיוקו: “אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד” (חולין ס' ע"ב). ויש שהשימוש שינויו בשמיטת אות: “הכלי אשר בו הוא עושה נפלאות / הוא מוחו המונח בקופסת הגולגולת”, שהרי הביטוי השגור על דרך הדמיון כמונח בקופסה, ויסודו בתיאור המן: “טל מלמעלה וטל מלמטה ודומה כמו שמונח בקופסא” (יומא ע“ה ע”ב), וקיצור לשונו לפי רש”י (שמות ט"ז, ז'): “וטל מלמעלה וטל מלמטה כמונח בקופסא” ⁷. והמשורר ששמט את כ"ף הדמיון עשה את דבר־המשל לדבר ממש; ולשון capsula שנכנס לכמה לשונות, משמע הוראת מכסה, נרתיק, בית־קיבול.

המבקש למצות דרכו של המשורר, חייב לבדוק דוגמאות מורכבות כגון: “הוא פונה ויוצא ואחריו על ארבעת / צועדים צועדים צועדים הפילים / כבדי־ראש, כבדי חדק, כבדי הולם פעם / לקולות חלילים חלילים חלילים”.הביטוי על ארבעת, שהוראתו על ארבע הרגליים, בא כדרך תרגום, אם ביידיש אויף אלע פיר,

אם בפולנית na czworakach, ושימושו בייחוד לגבי תינוק הנגרר על רגליו ועל ידיו. וכן גם המשורר: “ואני אחריך מגבעת / מדלג הה כמעט על ארבעת”. הביטוי כְּבַד ראש הבנוי בדרך כובד־ראש, שפירושו מידת רצינות ודעת שקולה, מתפרש כפשוטו, והשכנות של כבד־חדק, שאין לדרוש לתוכה מידה של נפש ורוח, מסייעה. ואילו החזרה המשולשת על תיבת חלילים, באה כתגבורת החזרה הכפולה: נקבים נקבים חלולים חלולים.

דוגמה זו מקרבתנו לסוג מיוחד של שימושים, שעיקרם שכנות סמוכה של בטויים בני שכבות רחוקות, בייחוד ביסוד הקדמות מזה ויסוד המודרנה מזה, וחן־הכלאיים עליהם. למשל, בעניין החיריק: “הה כן! גם רוחו שאפה רמים / וגם נפשו נכספה אל אויר פסגות”, שמליצה ראשונה ישנה “ויבן כמו רמים מקדשו” (תהלים ע“ח, ס”ט), ומליצה אחרונה חדשה כדרך Höhenluft, ששימושו במוחש ובמושאל. או לעניין מגבעת: “ופתאום נכנסה בך הרוח / ופתאם, הה, יצאת מכליך”; שמליצה ראשונה נכנסה בך הרוח כדרך חז"ל: “אין אדם עובר עבירה אלא אם נכנסה בו רוח שטות” (סוטה ג' ע"א), אולם המשורר מדבר על רוח ממש, הנושבת ומגלגלת מגבעת, וכן כוונתו גם קודם: “והיה אם תבוא בך הרוח / יהי כן… שוב אדלוג וארדופה”, שהוא לפי המקרא “ותבוא בהם הרוח ויחיו” (יחז' לז, י), אלא שהמקרא מדבר על רוח קודש ותחייה, והמשורר מדבר על רוח ממש הנושבת ומדליגה את המגבעת. ואילו מליצה אחרונה יצאת מכליך כדרך האמירה ביידיש: ארויס פון די כלים, ולענין מקורה ומקורותיה במאמרי: גם זו סוגיה במסכת כלים (ספר ילון).

ו

ונראה, שיש ביטויים החביבים על המשורר, וסימנם שהוא מגלגל בהם בכמה פנים. כך אירע למטבע המקרא “מכף רגל ועד ראש” (ישע' א‘, ו’), ןבהפך הסדר בתוספת כינוי “מראשו ועד רגליו” (ויקרא י“ג, י”ב), ודומיו אף הם בתוספת כינויים: “מכף רגליך ועד קדקדך” (דברים כ“ח, ל”ה), “מכף רגלו עד קדקדו” (איוב ב‘, ז’), שהמשורר בונה על פיהם שימושיו, במתאים לבעלי חיים:

1) “היא זיקית שאפשר לראותה בלי קושי / כי גלויה מזנב ועד ראש היא”;

2) “צא וראה: ברבצנו בחול הצהבהב / הננו צהבהבות מקדקד עד זנב”,

הסדר והיפוכו הם פה או אֵם החריזה או תולדתה, והוא הדין בדוגמה אחרת, בעניין תוּכּי, שנאמר בו במאמר מוסגר: “האחד (זה הקט המחדד מקורו / ומנקה נוצתו מזנב עד טוטפת) / מצטט את שקספיר במקורו / מדבר אנגלית שוטפת”. עיקר־השינוי – החלפת כף־הרגל בזנב, מחריף את הניגוד, שניתן לדרשו גם לתוך המקרא, ונמצאים זנב וקדקוד לא בלבד סימני קצה לשיעור הקומה הגופנית אלא גם לשיעור הקומה הרוחנית, באופן שהזנב מתפרש כמידת הכסל, ואילו הקודקוד מתפרש כמידת השכל, והחלפת הראש בטוטפת מגביר את הבחינה הרוחנית.

מה שאין כן בדוגמה, שנאמנה ללשון המקרא, והבאה להבליט במפורש את שיעור הקומה הגופנית, והיא בעניין הג’יראף: "דומיה. וברוב עצב, בקול חרישי / סח אחד מבינינו: “אם אסקור את / המרחק העצום מרגלי עד ראשי / תוקפת אותי סחרחורת”. ומיוחדה היא הדוגמה, המסתפקת בראש בלבד, ומקיימת את תיאור המרחק מלמעלה למטה: “צחצח המטר / את הכּול / את הכּול בראש ברוש עד ראש קוץ וברקן”. אלא שכאן משמע ראש אינו כפשוטו, אלא כדרך ראש הר, ראש אילן, והעיקר הוא לא בשווי הנסמך אלא בשוני הסומכים ברוש – קוץ, ברוש – ברקן, כלומר גובה ונומך. מבחינה זו השימוש עשוי על דרך מטבע המקרא שדפוסיו שונים; כגון המרחק שבין הגובה (ארז) והנומך (אזוב) מתגברת בכוח משלימיהם (לבו, בקיר)⁸. ולעניין המקרא “מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור המשפחה אשר אחר הריחים” (שמות י"א, ה'), על דרך משל לגדול וקטן בחברת־האדם ומעמדותיה, ראה משוררנו לעניין המעמדות שבספינה: “על חרטום ובראש תרנים צופים הם פרע / כל־כולם מן הטבח עד הקצין”; או לעניין מעלת הלשונות: “אנחנו תשעה תוכּיים / תשעה עופות לא שתוקיים / כל לשון מאנגלית עד לשון של מאלאיה, / נדבר. כל שפה, מרומית עד תורכית / יש אומרים כי אי־שם בהרי הימאלאיה יש אפילו תוּכּי המדבר תוּכּית”. ואם לחזור לבעלי חיים, הרי דוגמה לשווי־מעמד: “שום חיה ובהמה, משפן ועד עז / להשעין הסנטר עד ראש־עץ לא מוכשרת”.

א

חקר הרחבת לשוננו, גיוונהּ וגימוּשהּ, בּשני דוֹר אחרוֹנוֹת, מחוּיב בּתשׂוּמת דעת מיוּחדה לשירה, שדרכּהּ להעשיר לא בּלבד בּתחוּמהּ שלה, אלא גם מחוּצה לה; מה גם לשוֹננוּ, שהשירה הייתה בּהּ ולהּ מקור חידוּש וחידושים, ששימשוּ אותהּ בּקוֹדש וּבחוֹל, בּכתב ובעל־פה. וכבר הזכּרתי וחזרתי והזכּרתי, כּי בּהוֹפיע בּכור ספרי השירה של יעקב פיכמן “גבעוֹלים”, ראה ה"ד נוֹמבּרג להעיר על חשיבוּתהּ של השירה להרחבת הלשוֹן, שכּן עצם טבעהּ מסַגלה לכך. מאז יצאוּ ימים רבּים, והבּיקורת והעיוּן שיחדוּ מכּוֹחם לפינה גדוֹלה זו, ואף כּי חסרנוּ בּיבּליוֹגרפיה של דברי חקר אלה, שהייתה מעמידתנוּ על כּלל העבוֹדה הזאת וּפרטיה, הרי דייהּ הצצה בּקצתם כּדי לגלוֹת, עד כּמה מטבּעוֹת וניבים, ואפילוּ מוּנחים, שנעשׂוּ קניין הרבּים, תחילתם חידוּשי משוֹררים ושירה, וטיוּלם ואוֹפני טיוּלם מבּתי השיר לשוּק החיים הוא עניין גדול לענות בּו. והרוצה בּראיה בּרורה לכך יבדוק בּאוצרות המלים שניתוספו לנו בּתקופה האחרונה, ודוגמה מובהקה – מילונו הגדול של אברהם אבן־שושן, ודייהּ הצצה אחת ברשימת מקורות הספרות העיקריים של המילון, כּדי לראות בּעליל, מה מקום נחשב תופסים בּהם ספרי משורר ומשורר. אך אוסיף מנסיוני, הוא נסיון האגירה של שימושי הלשון, שיש בּהם צד של חידוש, שרשמתים לרבבותיהם אגב קריאה, זה כּארבּעים שנה, והייתי רוצה בּפרסוּמם, בחינת חומר לכל מילון עברי, עד מה מאומתת הסברה, כּי כּמעט שאין לך כּל סופר וסופר שלא יחדש בּלשון, כּל שכּן משורר, שיותרת החירות הניתנת לדמיונו, להמצאתו ולצירופו היא כּבית־טביעה לחידושים מחידושים שונים. ובבואי עתה להראות דוגמה לכך, היא לשונו של המשורר שמשון מלצר, דין שאקדים ואעיר, כּי היא דוגמה למי שתכונת שירתו, לפי טבע בּרייתהּ ועיקר תכונתה, אינה פּרוצה בּחידושים וּלחידושים, אלא גדורה ומסויגת בּהם, והיא מקפּידה על כך, שהקרן הקיימת תהא מרובּה על הריבּית וקולטתהּ, בּאופן שהתוספת לא תהא כּחטוטרה על גבּהּ, אלא מובלעת בּכלי גוּפהּ ואבריה, מחזקת כּוֹשר תנוּעתם וּמגבּירה רהט דמם.

מלאכה מרובּה היא, שכּן בּדיקת לשונו חלה בּשני סוּגי כּתיבתוֹ העיקריים, כּתבים שבּמקור וּכתבים שבּתרגוּם, וּפרסוּמה מצריך יריעה גדוֹלה; וּלציוּן יוֹבלוֹ, יוֹבל השבעים, נסתפּק עתה בּיריעוֹנת ונקוה, כּי נזכּה להרחיב ולמַצוֹת, וּתהי המסה שלמה.

ב

הלכּך ניסוּי בּדיקתנוּ עתה מצטמצם על ספר שיריו הכּולל “אור זרוּע” (הוֹצאת “דביר”, תל־אביב, מהדוּרת תשי"ט) כּשתיבת חידוּש פּירוּשה חל בּין על צוּרוֹת וּדרכים שלא היוּ מצוּיוֹת, בּין על צוּרוֹת וּדרכים שלא היו שגוּרוֹת, ואנוּ מניחים, כּי נתחדשוּ לו למשוֹרר לצרכיו, צוֹרך צוֹרך וטעמוֹ. ונפתח בסוּגיה, החשובה כּצוֹמת החיוּת המקוּבּלת של לשוֹננוּ, היא סוּגיַת הפֹּעַל ונבדקה לסדר בּנייניה המקובּל, וממילא נפתח בּבניין פָּעַל (קל), ונראה מעשׂי החידוּש או ההרחבה, כשהם סדוּרים לפנינוּ, כּדרך שנסדרם אף בּשאר הבּניינים, בּסדר אלף־בּית לאמוֹר:

ברז: “בּפּוּנדק הפּוּנדקי בּוֹרֵז לו יין מן הקיר”, הפּוֹעל מחוּדש על פּי שם־העצם בֶּרֶז, שגם הוּא מחוּדש על פּי הארמית בְּרַז, בִּרְזָא, ואבן־שושן בּמילוֹנוֹ מביא דוּגמת שימוּש זוֹ ומקדים להּ דוּגמה משל ז' שניאוּר.

דבב: הוּא הוּא הכּינוֹר הראשוֹן הַדּוֹבֵב / הצוֹבט את הלב בּבכיוֹ העצוּר“, אמנם הצוּרה ידוּעה לפי מקוֹרה בּכּתוּב “וחכּך כּיין הטוֹב הוֹלך לדוֹדי למישרים דובב שׂפתי ישנים” (שה"ש ז‘, י’), ואין הוראתהּ מוּכרעת מתוכהּ: ואם להסתייע בּקצת תרגוּמים, עניינהּ נטיפה (“היין דוֹבב” = היין נוֹטף), אך חז”ל פּירשוּ פּוֹעל זה כּלשון דיבּוּר (“שפתוֹתיו דובבות בּקבר”), והוא הפּירוּש המקוּבּל, אלא שהוּא מקשה על צוּרת הכּתוּב, שלא אמר “דובבות שׂפתי ישנים”, אלא “דובב שׂפתי ישנים”, ונתפּסה הצורה כלשון פיעל עָבר, שעניינהּ לא הדובר עצמו, אלא מביא את זולתו לכלל דיבּוּר, וכך דרכּוֹ של השימוש השגור: מדובבים את פּלוני. ושימושו של בּיאליק יוצא לשתי הפּנים; מכּאן להוראת עצם הדיבּור: “ופתאום שב העלם ויכרע על בּרכּיו לפני הדמות… ושׂפתיו דובבות בּכליון געגועים: אחותי, האַתּ היא?” (מגילת האש); ומכּאן להוראת הגרימה לדיבּור: “והברות סתומות, רזי ליל נישאים / משוט בֹּאויר, קלוטות למקוטעים, / תמלט, תגנוב אוזני הקַשבת / מנבכי דממה וַמים צלמָות / כּמגנב דברים / משׂפתי ישן חלומו דובֵב פּיו” (“רזי לילה”); ושילב בּשינוי סדר לשון הכּתוּב (“דובב שׂפתי ישנים” – “ומשׂפתי ישן… דובב”), ללמדך, כּי החלום הוא שדובב (=הביא לידי דיבּור) את פּי היָשֵן. לכן: “הן כּינור היה לו – / נפש חיה וממללה, / והמשורר מדי דבּרוֹ בּוֹ / את כּל רזי לבּו הגיד לו / וכל הנימין ידוֹ דוֹבבה” (“אחרי מותי”), ללמדך, כּי ידו היא שהביאה את הכּינור לכלל דיבּוּר, על מקבּילותיו (מילול, היגד). והרי אף מלצֶר ידבּר באותו כּלי: “הכּינוֹר הראשון הדובב” – כשה"א הידיעה מסלקת כּל אפשרות של פּירוּש כּלשון פּיעל עָבר, ומעמידתו פָּעַל הווה, כּשם עצם השימוש מעיד על תפיסת שורשו דבב, המסלקת תפיסת שורשו דוב [=זוב, צוף], והיא תפיסה הנגלית גם בּדוגמה הבּאה:

נפף: “העלם יורד, העלמה בּחלון, / נופפים זה אל זה ידיהם”. הדקדוק בּשורשו של הפּועל, שהוא נוף, מחייב צורת “מנופְִפים”, כּדרך שימושהּ היחיד בּמקרא, שהיא גם מסד שימושו של השיר: “עוד היום בּנֹב לעמֹד ינופף ידו הר בּת ציון” (ישע' י', ל"ב); וכן שימושו אצל בּיאליק בּלא כּינוי: “הבּחורים… ראו את העלמות, והנה הן קרבות… וַיתרוּ כולם ממקומם ויזעקו אליהם בּקול גדול וינופפו ידיים” (מגילת האש). אבל הרגיל אינו בּפיעל, אלא בּהִפעיל, כּפי שהוא מצוי בּכתובים, ורש"י בּבואו לבאר לשון “ינופף ידו” אומר: והתחיל [סנחריב] להניף ידו בּגאוָה ואילו מלצר נוהג, כּאילו נמצא שורש נפף, המחייב פָּעַל נופף בהווה (ויש אמנם לשון פָּעַל כּזה בּפיוט, אך שורשו המשוער נוף, והוראתו זילוף והזאה). וספק, אם היה מרחיב הֵיתרוֹ והיה אומר “נָפפתי ידי”, “נָפפו ידיהם” וכדומה.

נקש: “לא יְִנקוש בּפטיש, לא ידפּוק בּמקל” /אמנם שורש נקש נמצא בּמקרא בּנפעל, פּיעל והתפּעל, ואילו צורת פָּעַל, המצויה בּכּתוב “בּפֹעַל כפיו נוקֵשׁ רשע הגיון סלה” (תהלים ט', י"ז) גם אם ראב“ע רוֹאה כּאן את הנו”ן מן השורש, הרי הוא מציע את חילופו של הצירי (“הקמץ הקטן”) בּפתח, וככל הנכון שורשו יקש, ורש“י מפרש: “נוקש רשע – נכשל רשע”. ובעקביו הטייטש: “דר ביז וויכט איז גישטרויכלט” (או: שטרויכילט); ובעל המצודות בּפשיטות: “כּאשר הרשע יפּול בּהמוקש”. לעומת זאת נמצא שורש נקש בּהוראת דפיקה פּעם אחת במקרא, בּמקבּיל לצורת פָּעַל בּארמית: וארכֻבּתהּ דא לדא נָָקְשן” (דניאל ה‘, ו’), כּלומר: וברכּיו מקישות ודופקות זו לזו; והיא מליצה שנשתגרה להוראת מורך לב. אכן, בּלשון שלאחר המקרא מצויה צורת פָּעַל, ואבן־שושן מביא בּדוגמותיו אף דוגמה בּלשון דורנו, והיא לביאליק. על כּל פנים שימושו של מלצר, יִנְקוֹשׁ, בּלשון עתיד, שעניינו כּהווה מתמיד, ללא הפּלת הנו"ן, הוא נדיר.

נתח: “יש מיד לעיר טשורטקוב לברוח / ואל בּית החולים להגיע, ואולי עוד יספיקו לִנְתּוֹחַ / ואם יוכל לעמוד בּניתוּח, והלב יעמוד לו הכּוחַ”. והשגור הוא בּפיעל, כּדרך המקרא, שאינו יודע אלא את הפּיעל בלבד; והמשורר שינה משום החרוז (לברוחַ – לנתוֹחַ), ומוכרע מדבריו, שהרי אינו אומר “לעמוד בּנתיחה”, אלא “לעמוד בּניתוח”, ולא עוד, אלא שבּהמשך השיר יאמר: “לאחר שהגיעו לטשורטקוב וקיבּלו הרופא לבדקנוּ / הוא צִוה למהר ולנסוע לפּרופסור בּלבוב שֶׁיְנַתְּחֶנוּ”.

שָׁיך: “היה מול בּיתנו שם בּית עם גן שֶׁשָּׁיַךְ לפריץ”. לשון שייך מוצאו בּארמית, ונקלט בּעברית, ונכנס ליידיש, ונתגַון בּהּ, וחזר, בּתוספת גיוונו, לעברית החיה, וחלה בּוֹ הרחבה לצורות פּיעל וּפֻעל והתפּעל, אך לא לצורת פּעַל, כּדרך הדוגמה שלפנינו בּלשון עברי, שֶׁשָּׁיַךְ – שהרי השגור הוא: “שהיה שָׁיַךְ” – וספק, אם אותו חידוש צפויה לו הרחבה מלאה, וביותר על לשון עתיד, ואפשרות לשון “יִשְׁיַךְ, יִשְׁיְכוּ” תידחה ממציאות לשון “יִשְׁתַּיֵּךְ”, “יִשְׁתַּיְכוּ”, והוא אולי הטעם לאבן־שושן, שלא הזכּיר כּאותו חידוש.

שקה: “ושם הוא [הלילך] נובט ומכּה שרשים / וְשׁוֹקֶה מדמי”./ השורש שקה שגור בּייחוד בּלשון הִפעיל (“מַשְׁקֶה”), ומצוי בּצורת הופעל, פֻעל ואף נפעל, אך לא בּצורת פָּעַל, ונראה, שהמשורר בּנאה על דרך כּךְ: דָּמִי מַשקה את הלילך, נמצא הלילך שוֹקה מדָמִי. ואולי אחיזתו לא הייתה בּפּועל, אלא בּשם־העצם, דהיינו שדמו בּחינת שוֹקת, שהלילך שוֹקה ממנה. כּי אמנם אפשר, ששם־העצם מלוי יהא סיוע, אם לא גְרָם, לחידוש הפּועל, נראה בּדוגמה הבּאה.

שעט: “והילד שׁוֹעֵט על השלג ובלבּו מבשילה המחשבת”. כּנודע אין המקרא יודע אלא שם־עצם שְׁעָטָה, וגם הוא בו בּת יחידה “מקול שַׁעֲטַת פרסות אבּיריו מרעש לרכבו המון גלגליו” וגו' (ירמ' מ"ז, ג'). ועל פּיה נבנה קיצורו שַׁעַט בּפיוט ימי־הבּיניים, וחזר ונבנה בּימינו, והתפּשטוּתוֹ מרוּבּה, בּייחוד
בּשירה, ואף מלצר משמש בּוֹ: “עגָלה – אלינו נוסעת ישר… / שמעו הטרטור וְהַשְּׁרִיק והשעט… / וּמי הנוסע? איכּר?”. וספק אם הייתה בּזה יד הדרוש, שנדרש לעניין שעטנז, אך ודאי הייתה בּזה יד המגמה להרבות במלעֵילים, אם לצורכּו של החרוז אם שלא לצורכּו. ואף הפּועל שָׁעַט נבנה בּימי הבּיניים, כּעדות רישומו בּפּיוט, וחזר ונבנה בּימינו, וצורותיו פָּעַל, פּיעל, הפעיל והתפּעל, ושימושו בּמקור ובתרגום.

ג

גם חידושי לשון פָּעוּל אין דוגמותיהם מרוּבּות:

דמה: “בּשעה ששׂיחֵי הלילך כּבר הוציאו עלים גדולים דְּמוּיֵי לֵב” /החידוש אינו בּעצם הצורה שהיא מצויה, אלא בּצירופהּ, ואבן־שושן אמנם מביא “עלים דמויי לב, דמויי נוצה”, ולא ידעתי, אם הייתה הנדידה מדברי שירה לספרי בּוטניקה, או איפּכא.

חדד: “היא נשארה שוכבת / פּניה חֲדוּדִים, ולא הוסיפה עוד דבר לאמור / עזבה את החשכוּת בּדרך אל האור”. דוגמה היא, שמזכּירה אבן־שושן, והיא דוגמת תרגום לשירו של נחום בּוֹמזֶה (“על נהרות”, תשט"ז), ולשון מקורו קצר יותר: “זי איז געבליבן ליגן מיט אַפאַרשפּיצט געזיכט – / זי האּט פאַרלאָזט דאס חשכות אויפן וועג צום ליכט” (“אַ חתונה אין האַרבסט”, 1949, ). אך דומה, כּי חשוב להזכּיר דוגמת מקור: “רק בּאמצע הבּטן – בליטה חֲדוּדָה / למשל, מישור רב עם גבע גלמודה”. החרוז עשׂוי היה שיסתפּק בּתיבה השגורה והישנה, חדה, אך נתבּקש שיווי המשקל: חֲדוּדָה – גלמודה – כּשם שנתבּקש הֶבלט כדרך “פאַרשפּיצט” או “צוגעשפּיצט”.

חלם: “עכשיו, הקורא, נעזוב את מאיר / בּטשורטקוב בסוהר חָלוּם בּהרהור”,והוא מחידושי דור אחרון, ואבן־שושן מביא משלונסקי וש' שלום בּהוראת הוזה, שוגה בּחלום, וככל הנכון הוא כדרך “פאַרחלומט”.

vertraumt

חרד: “השלג מושך, וצריך גם לחוס על פּרוטה חרודה וספורה”, ובאבן־שושן ליתא. ואין הפּירוש, שהפּרוטה חרדה או נחרדה, אלא שהבּריות חרדים עליה – כּדרך הדיבור “אַן איויסגעציטערטער גראָשן” הבּנוּי לפי “אן אויסגעציטערט קינד”, ופירושו כך: פּרוטה או תינוק, שהשׂגתם בּאה מתוך חרדה, רעדה. ועניין “פּרוטה ספורה” – – כדרך “אַ געציילטער גראָשן”, שפּירושו גם מניין גם צמצום.

טפף: “דילגנו מעל לשלוש מחלפות האישה הכּסופות / הלכנו בּחול הנוצץ ורגלינו קלות וטפופות” – צירופה של התמונה האחת, שמקורה אינו בּמקרא (שאינו יודע “רגל קלה” אלא “קל בּרגליו”) כּי אם בּתפילת “נשמת” (“ורגלינו קלות כּאיילות”), והתמונה האחרת, שהיא בּת יחידה בּמקרא “הלוך וטפוף תלכנה וברגליהן תעכּסנה” (ישע' ג', ט"ז), הריהו כּצירוף שנתבּקש מאליו, ונעשה כּשימוש המצוי, אבל לא ידענו, על מה לא הסתפּק המשורר בּלשון פָעַל, טוֹפְפוֹת, ונסתייע בּלשון טפופות שעניינו לחז"ל מידה שאינהּ מחוקה ולא גדושה (יומא מ“ח ע”א). ואם כּיוון לשיווי המשקל של בּת־הצמד לחריזה, כּסופות, הרי גם הוא חידוש מלשון כֶּסֶף, כּלוֹמר כּעין הכּסף, ועשׂוי לשמש גם לשון כּוֹסף. ואבן־שושן מביא לעניין כּסוף, כּעין הכֶּסף, דוגמה משירת דוד פוגל, ואף מביא טָפוּף כּלשון הליכה מרחפת, אך בּלא מתן דוגמה.

כמה: “שאוכל לעמול בּכל ששת ימות חול הפשוטים בּשבוע / ולכבוד יום השבּת שקידשת, לקראת יום השבּת הַכָּמוּהּ”, ' 545 ואבן־שושן מביא שימוש זה בּלא מתן דוגמה. ונראה, כּי החרוז גרם לשימוש בצורת פָּעוּל, והוא הדין בּדוגמה הבּאה.

כּנע: “ידידי לֶהוֵי לך ידוע / לא אדם אנוכי ולא מנדיל לגנֶנדיל מרשעת כּנוע / רק מלאך אנוכי… ואיזהו? – – / אנוכי השׂטן וגם מלאך המות”. ואבן־שושן מביא לשון כָּנוּעַ, וּשתיים דוגמאות מימי הביניים וחמש דוגמאות מדור אחרון, ובכללן אחת לי' בּורלא, על דרך חריזה בּפּרוזה: “עינו כּנוּעָה והבטתו צנוּעה” (“עלילות עקביא”), שצורת החידוש קודמת לצורת השגוּר; והדרך היא, בּרגיל, הפוכה, כּפי שניתנה בּדוגמת מלצר, אם כּי הוא עצמו נוהג בּסדר ההפוך, כּניכּר מן הדוגמה הבאה.

עשש: “אם עיניי עֲשׁוּשׁוּת וּפני כּבושות, הן נפשי מבּיטה מבּיטה / ורואה כּל ציור וקישוט ועיטור…”. הבלטנו את החריזה הפּנימית, כדי להבין, על שום מה לא היה די בּפָעֵל, עֲשֵׁשׁוֹת, כפי שהוא מצוי מימי הבּיניים עד עתה, ונעזר בּפָּעוּל עשושות, שאבן־שושן מביאו, אך בּלא מתן דוגמה. ולעניין החריזה הפּנימית, הרי הבּודק בלשונותיו של מלצֶר מזדמנות לו דוגמאות לרוב.

רוח: “להיותם [התפּוּחים] לקרוב ולרחוק שלוחים, / להיותם מופלאים, מותמהים וברוכים, / להיותם נגועים משושים וְרוּחִים, / להיותם קלופים, רסוקים וּפרוּכים, ועל גב הקערות הסדרים ערוּכים” / חמישה חרוזים רצופים הם, וארבּעה שימושם מצוי: שלוחים, בּרוכים, ערוכים, פּרוכים – מה שאינו כן וְרוּחִים. אם אין הכַּונה לתואר רוחי (הגזור משם־העצם רוּחַ) בדרך שאין לו הבנה לענייננו, הרי דימיתי תחילה, כּי הוא, ככל שאר בני חרוזו, צורת "windig ווינדיק "

פָּעוּל למין פּועל רוח, כדרך “אויסגעלופטערט”, בהוראת מאוּורר; ועניין הרוח מצוי בּבירור

Wywietrzony בּמקבּילתו הפּולנית

אבל המשורר העמידני על כּך, כּי לשון משושים ורוּחים, כפעול מלשון רֵיחַ, הֵרִיחַ הוּא כּדרך היידיש, “באטאפּט און באשמעקט”, ובאבן־שושן אין שני הפּעלים האלה, שנתחדשו לו למשורר, ולענין משׁוּשׁ, שלא כּדרך המצוּי “ממוּשש” (או “ממוּשמש”), כּנראה, השוָאת המשקל גרמה, וכן כּנראה, ניתן לבאר עניין “גוֹשש – מוֹשש” שהפּועל הראשון קדום, וחברו הסתגל לו בּמשקלו כּחרוזו. כיצד השוָאת המשקל מתקיימת, אתה למד מדוגמה אחרת: “חוטבי עץ הם או מים לעיר שואבים / ויודעים גם מן המעט מלאכה… / ואולם מי יודע דרכּם ויודע / מפני מה עניים הם וגם רועבים”. והמשורר הסבּירני, כּי לא בּלבד מלוא שיווי המשקל לא הניח בּידו להסתפּק בחריזה “שואֲבים – רעֵבים”, אלא אף כַּונת ההבחנה: רְעֵבִים – “הונגעריק” (שם־תואר); רועֲבִים – “הונגערן” (פּועל).

ד

ונראה, כּי ההרחבה של צורת נִפְעַל היא בּאסופּת השירה שלפנינו מועטה ביותר.

כּמהּ: “ואותו הבּחור מצדו גם לר' מנדל נפשו בּוֹ נמשֶכֶת / ואם נפש אל נפש נִכְמַהַת / הן הרגל ממילא הולכת”. והפּוֹעל כּמה אתה מוצא בּשימוש פָּעַל, הִפעיל, התפּעל, ולאו דוקא נִפעל, ואם צורכּו של החרוז אינו מצדיקו, אפשר צורכּה של הצֶזורה (מִפסָק), שהמשורר נוהג בּהּ ברוב המקרים דרך המלעיל, מצדיקו, וכסיוע לו השוָאת המשקל הבּאה, מטעמי דקדוק, על חצי תאוָתהּ: “נפש נִמְשֶׁכֶת – נפש נִכְמַהַת”.

נסג: “שיודעת כּל בּת ישׂראל לרקד / – – הפּנים לפּנים והרגל נִסֶּגֶת – ומבּלי להסב את העין מנגד”– לפי השורש, שהוא ודאי וסמוך אל הכּתובים, סוג, מתחייבת צורת נְסוֹגָה. אך לפי השורש, שהוא אולי בּדוי, נסג, מותרת צורת נִסֶּגֶת, וביותר שלשון הכּתוב “לא תַסִּיג גבוּל רעךָ” מתנודד בּין שניהם, והשוה “לא יִסַּג” (מיכה ב‘, ו’), וכבר התרגלנו שלשורש זה נזדוְגה צורת מקור חורגת, לָסֶגֶת, ולעניין שם־הפעולה גזרנו תחילה נסיגה, ואך לימים – “תְּסוּגָה”. על כל פנים צורת נִפעל משורש נסג כּדוגמה שלפנינו חידוש, ובאבן־שושן איננה.

*

אף צורת פיעל חידושיה אינם מרובּים:

אפר: הי גָזְדא, אולי לי תתן המִקטרת / לקיטוּר לשעה אך קלה? / אתֵּן גם אתֵּן, אך המתֵּן, אֲאַפֵּר את / המִקטֶרֶת וגם אמַלאהּ". בּית זה יש בּו כמה נקודות מעניינות: החריזה המורכּבת (המִקטֶרֶת – אאפֶּר אֶת), החריזה הפּנימית (אֶתֵּן אֶתֵּן אך הַמְתֵּן); אך עיקר ענייננו עתה הוא הפּועל אפר בצורת פִּעל, אַפֵּר, הגזור משם־העצם אֵפֶר. וקביעת הוראתו של פִּיעל זה כהוצאת אֵפר (כּמו בּמקרא דישן=הוציא את הדשן), בעוד שההִפעיל האפיר הוראתו כּהעלאת אֵפֶר או צבעוֹ (כּנראה, על דרך שֵׁרֵש = עקר שרשים, הִשְׁרִישׁ = הכניס שרשים והעמיקם). ואבן־שושן מביא פּיעל זה בּהוראה זו, ואמנם כּסמך לו דוגמת מלצר, כּשם שהוא מביא פיעל זה לפי שם־העצם אֲפֵר, שעניינו מַסְוֶה, והוראתו צביעת הפּנים כדרך השׂחקנים והמתחפשׂים – וזו בּת־תחרות קשה לחידושו של מלצר, ושׁגירותהּ תסתום פּתח בּפני שימושו, גם אם־לא ידעתי, אם בּחָדלנו למלא את המקטרת וּלאפּרה, ננהג חולין על טהרת הקודש ונדַשן את המקטרת ונקטמנהּ.

פקח: “אישּ בגֹולם לא ירגיש, / כי עיניו גם נְפַקֵּחַ… / הם צייתו לו לאורֵחַ”. צורה זו ודאי אינה חידוש, אבל היא על דרך החזרת משמעהּ מעיקרהּ, שכּן השימוש המצוי תולה פּקיחה בּפתיחת עיניים, וּפיקוח בּפתיחת עניינים אחרים, אם “פּיקוח הגַל” וכדומה, וסתם פּיקוח – שמירה, השגחה. בא המשורר, שהחרוז הצריכו לכך ותולאו ביסודו.

פרר: “שתַראה לכל סוס האוכל כּי עוד סוס / שם עומד ואוכל כּנגדו וימהר / גם הוא לאכול ולנשוף וּלְפָרֵר”. שכנות האכילה עשׂויה לפרש עניין הפּירור כּמותה, כּביכול הסוס עושׂה מאכלו פּירורים פּירורים. אך שכנות הנשיפה, וביותר העדפת צורה – לא “לְפוֹרֵר”, אלא לְפָרֵר – מעמידים אותנו על כּך, כּי לפנינו בּניין פּוֹעֵל לדרך צהילתו של הסוס, “פְּרְרְר” – או “טְפְּרְר” – שהיא אזהרה לעכּב מרוצתו – ודרכּו של המשורר בּמיני אונומאטופּיאה היא סוגיה לגופהּ. אף זאת נעיר, כּי בדרך כּלל בונה המשורר פּועלי אונומאטופיאה לא בּלשון פִּיעל, אלא בלשון פִּלְפֵּל.

רדף: “[האחים] לא רִדְּפוּ זה את זה, לא היו מתקנאים”. ולא ידעתי תחילה, על מה דחה את הפָּעל שהוא מצוי, והעדיף את הפִּיעל שאינו מצוי כּמותו, משום שהרודף בּכּתובים רודף גם אחרי מישהו, ואילו המרַדף מרדף תמיד את מישהו; ואילו פּירש רידוף כרדיפה חזקה וחוזרת ואף מתמדת יותר. אך המשורר הסבּירני, כי כַּונתו הייתה ליַחד פּוֹעל לעניין הרדיפה בּהוראת הטרדה קבועה, שהיא שונה מן הרדיפה בּהוראת ריצה אחרי אדם להרגו וכדומה.

ה

ואם ראינו מיעוט השימוש להרחבת צורת פִּיעל, נראה לעומתו ריבּוּיו בּצוּרת פֻּעל, ולא עוד, אלא שמיני הרחבה אלה הם גם מגוונים גם נועזים יותר.

אמל: “אך לא על חינם כּאן אֶשְׁאָל / – – דורנו הוא דור מְאֻמְלָל”. המקרא יודע צורות אֲמוּלָה, אֻמְלָל, אֻמְלָלָה, אֻמְלָלוּ, ואינו יודע את הצורה שלפנינו, ולידתהּ לא בּלבד מטעמי משקל, אלא גם לשם הבחנה בּין אומלל (=“דער אומגליקליכער”) ובין מאומלל (=“דער אומגליקליך געמאַכטער”, שעשׂאוהו אומלל). ואבן־שושן מביא דוגמה, והיא לא' בּרש. ודומה כי קדמה צורת פּיעל, ואפילו בּדיבּור שנשתגר: “[הרי] אתה מאַמלל אותי”. (=“דו מאַכסט [דאָך] מיך אומגליקלעך”).

גדש: “ארבעה [תינוקות] הוא הוציא אל בּיתו החָדָש / שבּנה בּתוככי העיר, בּטבּור. / ונקל לשער, מה היה מְגֻדָּשׁ / זה הבּית הקט משֶל חדר יחיד”. והוא שימוש מצוי על דרך הצמד “גדוש ומגודש”, המובא עוד בּמדרש; והמשורר, כּשם שהחרוז סייעוֹ (לגבי “גדוש”), כּך המשקל סייעוֹ (לגבּי “נגדש”). והרי דוגמה אחרת: “ואותה החוה מי יושב בּהּ? יהודי מגודש ומפוטם”, והכַּונה בזה לעניין “אָנגעשטאָפּט”, המשמש גם עניין פּיטום הבּשׂר וגם עניין גידוש הכּיס, ומשום כּך ויתר, כנראה, המשורר על חריזה פּנימית קרובה – “מגושם ומפוטם” – שהרי הוא קרוי כּמה פעמים “בּעל גוף”, שהוא שם־דבר לגשמיות. ואבן־שושן מביא דוגמת תרגום: “סבו שעמס על הגב / את הציבור המגוּדש, / ויצא אל העולם / ללמוד בּראשית מחדש” (“על נהרות”, והוא ליעקב פרידמן, ולשון מקורו: “זיין זיידע וואָס האָט אָנגעלאָדן / דעם קלומיק אויף פּלייצעס / און אַוועק אין דער וועלט / צו לערנען בראשית” (“לידער און פּאָעמע”ן“, תשל”ד, כּרך ב,). לאמור, תיבת המגודש תוספת המתרגם, כּנראה, כיותרת הֶדגש.

דאב: “וְשַׁבְתָּ אל סבתא, רעיה השוכֶבֶת / חצייהּ משותקת, כּוּלהּ מְדֹאֶבֶת”. המקרא אינו יודע אלא צורת פָּעַל וצורת הִפעיל חסרה (“מְדיבת נפש”), אך חז"ל יודעים אותה שלמה (“עד שתדאיב נשמתן”, כּדרוש לעניין “עד מֵידְבָא”). מה שאין כּן צורת פֻּעַל, שיותר משנולדה לצורך החרוז (שאין נפקא מינה בּין דוֹאבת או מדוֹאבת) נולדה לצורך השוָאת המשקל (מְשֻׁתֶּקֶת – מְדֹאֶבֶת). וכפי שהסבּירני המשורר, התכַּון ל להבחנה בּין דואבת או נדאבת ("ווייטיקדיק, – כּוֹאבת) ובין מדואבת (=צעווייטיקט, אָנגעווייטיקט) – רבּת מכאובים. ראה – “כּך הוכיחני בּנחת. ואני בּפנים של שלהֶבֶת / בּשתיקה חרטה לו הקשבתי ובנפש מאוד מְדֹאֶבֶת”. ובאבן־שושן ליתא.

כתף: “עזב [ר' ישראל מריז’ין] את אחיו שבּסתר שָׁאָפוּ / לקרן של זוהר ופדוּת / עזב וברח – – והנה מְכֻתָּף הוא / בּין רעש גליו של הפְּרוּט / הנה הוא נישׂא על גבּו של גבריאלו – – “. המקרא אינו יודע אלא את שם־העצם כָּתֵף, ואילו חז”ל יודעים גם את הפּועל בּבניין פּיעל (ואולי בּבניין נִפעל); אך השימוש שלפנינו הוא חידוש, ואבן־שושן מביא דוגמה משל א”א ליסיצקי. ומלצר נעזר בּכך לשם חריזה מורכּבת (שָׁאָפוּ – מְכֻתָּף הוא), ופירושו – מי שנמצא על כּתפיו של אחר, כלומר שהאחר מְכַתְּפוֹ, כּמפורש בּהמשך השיר בּלשון השגור (“נִישָׂא על גַבּוֹ”).

לאט: “יש אֵם לו נשקה, נערה לו תִּלְאַט / ועלמה גם תאהב, / מָצָא האישה וגם בּן לו נולד / וזקן וגם שָׂב; // ויש לא נֻשַּׁק, לא לֹאַט, לא נאהב / ואישה הוא מוֹצֵא; / כּבא לא נשוּק כּן עשוק הוא גם שׁב / ריקם הוא יוצא”. פּסקה זו מצויים בּהּ מיני שׂחוק, הבּאים להבליט את ההבדל בּין בּעל המזל ובין חילופו, שהראשון נלוות לו ארבּע נשים, אישה אישה לפי ארבּע דרגות גילו (אֵם, נערה, עלמה, אישה), והאחרון נזכּרת בּו אישה אחת. ולא עוד, אלא שהראשון נאמר בּו לשון מָצָא (כּדרך: מָצָא אִשה מָצָא טוב), והאחרון נאמר בּוֹ לשון מוצֵא (כּדרך: וּמוצֵא אני מר ממות את האשה). וכל מעגל חייו מתואר על דרך “תחילתו כּסוֹפוֹ” מתוך הבלט בּסיועהּ של חריזה פּנימית (“כּבא לא נשׁוּק כּן עָשׁוק הוא גם שׁב”). אולם לענייננו עתה חשובה ההבחנה, כּי הראשון נופל בּו הֶגדר אקטיבי (נָשקה, תלאט, תאהב), והאחרון נוֹפל בּו הֶגדר פּאסיבי (לא נוּשק, לא לוֹאט לא נאהב); והאמצע חידוש, ובאבן־שושן ליתא. ולא מצינו בּמקרא את הפּועל לאט אלא פּעמיים, ובבניין פּעַל בלבד; פּעם אחת כּלשון הלָטה ועטיפה, וּפעם אחרת כּלשון הנדרשת כּלחישה, ומטבע הכּתוב (“ודבר לָאַט, עמך, איוב ט”ו, י"א), המתקיים בּלשון (וראה, למשל, בּיאליק: “הוא לָאַט עמי: אוֹמן, תוֹם – / כּקרן אור בּערוֹב היום” [“בּערוב היום”] מעכּב עמידתו לגופו, כּל שכּן שינוי בּניינו, וביותר לצד הפּאסיב, כּפי שהוא מצוי בּלשונות אחרות, וראה האמירה: “געשושקעט הייסט מער ווי גערעדט” לאמור: יפה כּוחה של לאיטה ולחישה מכּוחו של דיבּור.

מקח: “(אך לפני התפירה שיהיה מְמֻקָּח!) / – – ותהיה כּתינוק־שנולד מְזֻכָּךְ”. שורשו הוא אמנם לקח, שעל פּיו נגזר מִקָּח, הבּא בּצמד המלים “מיקח וממכּר” או לבדו, והגייתו המצויה מֶקַח, שעניינו מחיר על דרך “המקח השוה”, “מקח טעות” (ובבדיחות: מקח שטוּפּ), והדיבּור “עמד על המקח”, ובימינו “התמקח”, כּאילו המי"ם מאותיות השורש, והמשורר בּנה בּניין פֻּעל, ובאבן־שושן ליתא, והחרוז מסייעו. וכסבור הייתי, כּי עניינו על דרך “מחיר ממוּקח” (= “אַן אויסגעדונגענער פּרייז”) והסבּירני המשורר, כּי עניינו על דרך “זאָל זיין געהאנדלט, געדונגען”, כּלומר: שהמיקוח ייעשׂה קודם התפירה.

נטף: “ושירה גם סיפּור הוא והוא גם שיר־זמר / מְנֻטָּף בּעצבוּת מראשית ועד גֶמר”. צורת פֻּעל היא חידוש, ואבן־שושן מביא דוגמה, והיא לשלונסקי, וידובּר בּה על הרוח החובט בּכפיו על גזעם המנוּטף של האילנות, כּלומר שירדו עליו נטפים הרבּה, ואילו בּדוגמה שלפנינו אינו על דרך הממש, אלא על דרך ההשאלה, שהמסַפרת מנטפת עליו, על סיפּורהּ, נטפי עצבות, כדרך האישה, המנטפת יין או שמן או שאר נוזלים על בּצקוֹ של מאפה, ועניינו כמו “באַשפּריצט, באַטריפט”.

פעם: “חצית מְפֻעְמֶנֶת יורדת מְלֻכְסֶנֶת / ממותן עֶדנה בּקפילה מְמֻתֶּנֶת”. בּתוך השׂחוק המורכּב, שאמצעו חריזה פּנימית (מפועמֶנֶת – מלוּכסֶנֶת) וכפל שימוש בּכעין שורש אחד (מוֹתן האישה – קפלי שׂמלה מתונים, כלומר רכּים, נוחים), בולטת, ליד הרחבה אחת, שגם היא צעירה מדיי (אלכסוֹן – לכסוּן – מלַכסן – מלוּכסן), הרחבה אחרת, שהיא חידוש גמור – בּניין פֻּעַל על פּי שם־עצם, שעיקרו פּועל (פָּעַם – פַּעַם, פַּעֲמוֹן – מפוּעמן), כּדי להגדיר סוג של חצי שׂמלה (ותחת הצורה המקובּלת חֲצָאִית – צורת חָצִית), הקרויה Glockenkleid. ובאבן־שושן לשונות קפילה, חָצית, מפוּעמנת ליתא.

קנם: “מבוּשל ומטוּגן ומצוּמק, / – – מבוּצל ומפוּלפּל / ובנזגביל מתוּבּל, / ממוּלח ומשוּמן, / ומכורכּם וּמְקֻנְמָן”. לפנינו מיני פֻּעַל שונים, המשמשים הֶגדרים למעשׂה לפתן ועשׂייתו, והמשורר צירף על פּי דרך הבּניין הישן (כּרכּום – כִּרכֵּם – מכוּרכּם) דרך בּניין חדש (קינמוֹן – [קנמן] – מקוּנמן), אולי מתוך סברת חשאי, כּי כּשם שהדרך הישן נסמך אל הנחת מציאותו של שורש עברי, כּך גם הדרך החדש נסמך על כּך, לפחות דרך דרוּש. שהרי כּבר חז"ל הסמיכו קינוּמא וקינמוֹן, כּביכול שורשם מבּית ואחד. ושמא משום כּך לא נתפּתה המשורר להפליג ולבנות על פּי שם־העצם זנגביל (והוא מצוי בּגמרא: זנגבילא) פּועל, שהיה מרויחוֹ תוספת חריזה (מבוּצל – מפוּלפל – “מזוּנגבל”) לחריזתו (מטוּגן – משוּמן – מקוּנמן).

רוק: “דלתי לא נפתחת, דלתי לא נסגרת. חדרנו – כּלה המחכּה לחתן. / עייף וּמְרֻוָּק מחכּה השלחן, מצפה לידך זריזה ומסַדרת” . ובניין פֻּעַל, שנבנה על פּי שם־עצם (רַוָּק, רווקא) הוא חידוש, ואבן־שושן מביא דוגמה של מי שקדם בּזה, והוא א"נ גנֶסין: “אותו חָזֶה נלאה, הריק והמרוּוק, המתחיל מצטמק”, לאמור, לפנינו תיבת רַוָּק כּעיקר הוראתהּ – רֵיק; והיא נתלית בּחלק הגוף, ואילו בּדוגמה שלפנינו הוראתהּ בּחור פּנוי, השרוי בּלא אישה – וראה תיבת ledig, היוצאת לשתי ההוראות. והעוסק בּנסתרות ידרוש בּסמלים, כּגון חֶדֶר – אישה (Frauenzimmer); שֻלְחָן – כּדרך “הפיכת השולחן”. והמסתפּק בּפשוטו של עניין יראה את השולחן המרווק כּשולחן, שתכונתו כּשל חדר רַוָּקִים (Kavalirzimmer), שאין בּו סדר.

שלך: “לרוּח כנפיים – מגל, / נקצר השׂדה וְנִשְׁחַף. / אילן מְשֻׁלָךְ – כּחלל, / ציפּור כּמסוּמרת כּנף”. דימוי המשקל גרם לשני חידושים, האחד בּנִפעל (נקצר – נשחף), האחר בּפֻעל (משוּלך –מסוּמר[ת]); והשימוש המצוי בשניהם – בהִפעיל (השחיף – השליך). ואילן משוּלך, כהֶגדר אילן העומד בּשַלכת, הוא קצר ומדוקדק, וצורכּו צורך. ואבן־שושן מביא דוגמת תרגום: “אילן מְשֻׁלָּךְ והבּית חומרי וכבד” (“על נהרות”, עמ' 95), והיא לב"י ביאליסטוצקי, ובמקור: “בוים ארומגעריסן; היוז ליימיק שווער”, ותיבת “ארומגעריסן” הוראתה שמוּט, קרוּע, תלוּש מסביב, ומקבּילתהּ משוּלך מלשון שַׁלֶּכֶת.

שלף: "ואיך אעשׂה זאת, חרבּי מְשֻׁלֶּפֶת / כּך הוא אומר לה / ואיך אעשׂה זאת, חרבּי מְשֻׁלֶּפֶת – – ". ההרחבה הזאת – ובאבן־שושן ליכּא – אינה לצורך החרוז, שהרי אינו אלא חזרה על עצמו, אלא לצורך המשקל, שדחה מטבּע קדום “חרב שְׁלוּפָה”, ודאי גם בּסיוע של מטבּעות קדומים כּמותו, ובייחוד “חרב מצוּמדת”.

תשש: “והרי הוא אסור שם ימים כּשישה / מְתֻשָּׁשׁ מן הפּחד, חולה מן הצוֹם”. מלבד המשקל הפּתיחה האנאפֶּסטית, הנוהגת בּכל אותו פּרק (שתים עשׂרה שמיניות) – שגרם להרחבה – גרמה אולי השערת דיבּורהּ של האישה: “אויסגעמוטשעט פון שרעק און קראנק פונעם תענית”. ובאבן־שושן ליכּא.

*

כּנגד הריבּוי הזה בּולט מיעוט ההרחבה בּהִפעיל:

דהר: “בּוא נבוא בּזמן העירה, הסוסי אל נא תַדהירה / המושכות רפות השאירה – ואתה פּנה וסוב”. וקדמו בּזה אחרים, והוא בּימינו כּשימוש המצוי.

נבע: “בּחברה, בּיחידות, הוא היה איש שׂיחה / ומבריק בּחידוד ואמן הבּדיחה / ומעיין שאיננו פּוֹסק מִלְּהַנְבִּיעַ / עם כּל זה לא השׂכּיל לדבר־מה להגיע”. וקיים המשורר הנוּ"ן שבּשורש כּדרך הכּתוב “וְלַנְפִּיל ירך” וּכדרך הפִּיוט “מַנְטִיף ומשחיל”, כּדי להטעימנו מעיין הנובע, שנמשל לו הדיבּור. ולשון מַבִּיעַ היה עלול לטשטש את המשל. וקדם לו הקליר בּפּיוט מלך עליון: “צורר מים וּמַנְבִּיעַ” ובבן־יהודה אינו. ושמעתי מפּי המשורר, כּי גם בּשירו על חולדה כּתב: “הרחבת את פּיך לקבר – לבלוע פּיך פּתחת / לְהַנְבִּיעַ מים לא פּתחת”, ובא המגיהּ ושינה: לְהַבִּיע מים.

עבב: “הוא [אבי] הקדים להודות לבּורא והוא שר / עם חמה העולה, עם ציפּור שתעלוז, / עם רקיע תכול או אפור מעביב / לעת קיץ או חורף או סתיו או אביב”. והצורה מצויה וידועה, בּייחוד מפּיוט הגשם: “להעביב ולהענין”, אלא ששם היא פּועל יוצא (שהבּורא מעביב, כּלומר מביא עננים), מה שאין כּן בּשיר שלפנינו: הרקיע מעביב, כלומר מתעבּב, מתענן.

פרץ: “ידך הגדולה נגע בּשׂפתיו ולימדה אותו להפריץ את הבּי”ת של אבּא ולהשטיף את המי“ם של אימא”. שתי הצורות מצויות בּחז“ל, אבל לפנינו הֶגדר האותיות – שהבּי”ת נגדרת כּאות פּרוצה; ואמנם לפי חיתוכה ומונחו בּדקדוק היא מכּלל הפּורצים. ואילו המי"ם נגדרת כּאות שטופה; ואמנם לפי חיתוכה ומונחו בּדקדוק היא מכּלל אותיות השטף.

שרק: “אדם עם פַּטיש מהלך ומַקיש / נְקישה יְחידה כּל גלגל, / השלג משריק תחת רגל האיש / ומואר בּוָרוד סגלגל”. שריקת השלג כּבר נעשׂתה שם־דבר מפּרסומהּ בּשירי החורף של בּיאליק, שעשׂאה אונומאטופּיאה: “שְׁרִיק שְׁרַק שְׁרִיק שְׁרַק – נאום השלג”. ועניין השלג השורק שימושו מצוי, ודקדוקו “השלג מַשְׁרִיק”, שהרי שריקתו אינהּ בּאה מאליה, אלא בּעבוֹר עגלה או בּפסוֹע נעל על גבּם, והוא משריקם. ומִשנה טעם, שלא להסתפּק בּפָעַל ולהיעזר בּהִפעיל הוא בּדימוי המשקל, שעיקרו פּתח־חירק (פַּטִּישׁ – מַקִּישׁ – מַשְׁרִיק), שכּמותו כקמץ־חירק (הָאִישׁ), והיא כּמסגרת למשקל אחר (נְקִישָׁה – יְחִידָה).

*

ודומה, כּי המועט בּיותר הוא צד ההרחבה של בּניין הוּפעל:

תמה: “להיות מוּפלאים, מוּתמהים וברוּכים”. וכבר העירונו על דוגמה זו, ונוסיף ונעיר, כּי דימוי המשקל של צורה קיימת (“מוּפלא”) לא זו בּלבד שסייע לְבניין צורה מחודשת (“מוּתמהּ”), אלא אף שיוָה את מובנם, באופן שעניין “מוּפלא” נראה כּעיקרו, כּלומר שמפליאים אותו, כּדרך “מוּתמהּ” כּדבר שמתמיהים עליו; כּלומר לא wunderbar או wunderlich אלא bewundert.

ו

אף בּניין הִתפעל, שדור אחרון שטוף בּהרחבותיו, אין דוגמותיו מרובּות.

בהק: “הוספנו ללכת דוּמם. הסלעים נעלמו. רק החול נפרשׂ מתבּהק בּחמה, מתנוצץ לו כּכל שיכול”. המקרא אין בּו אלא שם־עצם, ועניינו בּפרשת נגעים, בֹּהַק; וחז"ל יודעים כּתוספת לו, בַּהֲקָן, ואף פָּעַל, בּוֹהֵק, הִפעיל, הִבְהִיק, והוּפעל, מֻבְהַק בּלבד; והספרות המאוחרת הוסיפה פּיעל, מְבַהֵק, והתפּעל, מִתְבַּהֵק. והמשורר נוהג כּדרכּו בּצמדי דימוי משקל (נעלמו – נפרשׂ; מתבּהק – מתנוצץ). ולשון מִתְבַּהֵק מצוי בּימינו, וראה אבן־שושן, הפּותח בּדוגמה אחת רחוקה מעט (חזקוּני) ומוסיף עליה דוגמאות קרובות.

כסף: “הוא היה בינוני בּגובהו וזָקָן / לו היה צהבהב, ומשנזדקַּן / נתכּסף אט לאט והלבּין”. כבר ראינו פּועל כּסף בצורת פָּעוּל, ועתה נוספה לו צורת הִתְפַּעֵל. ויכול היה לנהוג לשון הִפעיל, בּייחוד בּמטבּע הקדום שהיה מצטרף לו המטבּע המחודש: “ומשהזקין הִכְסִיף”; והיה בּכך מדימוי המשקל לעניין הִלְבִּין, אך מִשֶּׁבָּנָה חריזה על פּי שורש אחד, הנפלג לכפֶל משמע – זָקָן, זִקְנָה – הרי לא בּלבד אריכות התיבה ומשנזדקן, אלא אריכות הצבע הראשון צהבהב, חייבה אריכות הצבע האחרון: נִתְכַּסֵּף. ובאבן־שושן מובא לשון כסף כעניין מתכת וצבעה בּהִפעיל והופעל, אך לא בּהתפַּעל; ואילו לשון כסף כּעניין כּוסף ותשוקה מובא בּפָעַל, נִפעל, הִפעיל, הוּפעל ואף בהתפַּעל. והדוגמאות – בּורלא ויזהר.

סלח: “והכול נִסְתַּלַּח לו הכּול לו שכוּח / ועם שאר קדושים ותמימים שם ינוּח”. הפּועל סלח מצוי בבניין פָעַל ונִפעל. והוּפעל היה קרוב ביותר, שהרי הצמד השגור “סלח ומחל, מוֹחל וסוֹלח, מוֹחלן וסוֹלחן” וכדומה, עשׂוּי, ובייחוד ממציאותו של הפָּעוּל מָחוּל, לגרור כּממילא צמד “מָחוּל וְסָלוּחַ”, העשׂוי שישתגר, ובאמת לא גרר, וממילא לא נשתגר, והיא מתמיהוֹת הלשון. והלכּך פּליאה, שהמשורר לא נמשך כּאן לדרכו ולא כּתב “והכּוֹל לו סָלוּחַ, והכּוֹל לו שָׁכוּחַ / ועם שאר קדושים ותמימים שם יָנוּחַ”, אלא נעזר בנִתפַּעל. ואבן־שושן מביא דוגמת תרגום, והיא לשלונסקי (“אוּלֶנשפּיגל”), ודומה שקדמה לו לאה גולדבּרג (“טבּעות עשן”).

עלה: “עַלְוָתְךָ, פּריחתך, ריחך, סגורים וצרורים עוד עמך. / אך למען השם, בּבוא עת – התעורר הִתְעַלְעֵל, התלַבלֵב! / ואַל נא תישאר חס וחלילה שָׁלוּךְ, מנוּשל, מתעלף…”. ראוי לעיין בּבנין הפּסקה, שבּה צמד חרוזים פּנימיים (“סגורים וצרורים”) מעוטר שלישיות, אחת לפניו, שלושה שמות־עצם שוני משקל – פַּעְלָה (עלוה), פְּעִילָה (פּריחה), פֵעֶל (רֵיחַ) – ושתיים לאחריו, אחת שלושה פּעלים שוֵי בניין, כּולם בּהתפּעל (התעורר, הִתְעַלְעֵל, התלַבלֵב); אחרת שלושה פּעלים שונֵי בּניין – פָּעוּל (שלוך), פֻּעַל (מנוּשל), הִתְפַּעֵל (מתעלף).

שלישיית הפעלים הראשונה בּנויה צורה ישנה ושתי צורות חדשות, וכולן שְוות שיעור, ואילו שלישיית הפּעלים האחרונה בּנוּיה שתי צורות חדשות וצורה ישנה, והן שונות שיעור, וקו העלייה כּסדרן: שתי הברות (שָׁלוּךְ), שוא נע ושתי הברות, והן כשלוש הברות למבטא (מְנֻשָּׁל), ושלוש הברות שלמות (מִתְעַלֵּף). השלישייה הראשׁונה הצורה הישנה בּראשהּ (הִתְעוֹרֵר), ושתי החדשות לאחריה (הִתְעַלְעֵל, הִתְלַבְלֵב); השלישייה האחרונה שתי הצורות החדשות בּראשהּ (שָׁלוּךְ, מְנֻשָּׁל), והצורה הישנה לאחריהן (מִתְעַלֵּף). ולעניין הצורות החדשות, אף כּי משוררנו חידשן, הוא נתן טעם חידוש בּהוראתן: התעלעל – מתוך שכנות התלבלב שלאחריו מתפּרש כעניין של צמיחה, תפוקת העלים, אולם מתוך שכנות התעורר שלפניו הוא מתפּרש כעניין של רעישה כּדרך אוְשת העלים, ואולי גוּנב משהו מגעישה כּלשון עַלְעוֹל, שהוא לשון סערה. עניין שָׁלוּךְ הוראתו כּעניין מְשֻׁלָּךְ, שכּבר נבדק לנו, אך שכנותו לעניין מְנֻשָּׁל מחזקת את כּפילות ההוראה של שניהם – שָׁלוּךְ גם כּלשון שַׁלֶּכֶת גם כלשון השלכה; מְנֻשָּׁל גם כלשון נֵשֶׁל, שעניינו נשירת הפירות, גם כּלשון נישול בּהוראה השגורה עתה. ואבן־שושן מביא התעלעל בּהוראת משנֶה של עָלֶה, כּלומר עמוד סֵפר או דַפּוֹ, והדוגמה היא לארד, ואילו דוגמה להוראת היסוד, כּפי שהיא ניתנת בּדוגמתנו, ליתא.

ערם: “ואולם איצטבּות שמלאות הן כּל אחת מקצה אל קָצֶהָ / ושורה על שורה מִתְעָרֶמֶת והטור על הטור מתגבֵּהַּ”. ערם כלשון גיבּוּב מצוי בפָעַל ונִפעל, והרחבתו הִתפעל; ונמצא בּמבקרי המקרא (פוֹלץ), שראה בּאיצטגנינות שלו כּאותהּ צורה, בּספר איוב, לשון הכּתוב “יִתְעַלֶּם שלג” נקרא לו: “עלימו יִתְעָרֶם שלג”. אולם לענייננו עתה חשוב שילובו של החידוש על דרך ההקבּלה “שורה – טור”, שאינה אלא שימוש בּאותה מלה עצמהּ, ראשונה בּעברית ואחרונה בּארמית. ואבן־שושן מביא דוגמה ללשון התערם, והיא לשלמה צמח.

ציץ: “בּכּרך הגדול נִצְטַיֵּץ לי ראשי ונמלא ציפּוֹרי רננה / שמעתי הרבּה ושכחתי הרבּה, נשכּחה גם רחל הקטנה”. צורת פועל צייץ, שעניינהּ פּעייה וזמרה של תינוקות ועופות, נתפסת כּאונומאטופיאה, כל שכּן צורת ההתפּעל, הצטייץ, העשׂויה על פּיה. אך לענייננו עתה נראה להעיר, כּי אף שאותה הצטייצות הוראתהּ מתחזקת משכנותהּ, אלו ציפּורי רננה, שיסודם בּמטבּע המקרא “כּנף רננים”, מותר לשער, שחבויה בּהּ גם הוראת ציץ, שעניינו צמיחה, כּביכול נמלא ראשו ציצים, וראה דרך ההשאלה: בּאמרה es ist ihm grün im Kopf`

[=ירוק בּראשו], וכדרך המרתהּ בחברתה er hat Veilchen im Kopfe

[=יש לו סיגליות בּראשו], וכן בּפּולנית. ואבן־שושן מביא לשון הצטייץ, ודוגמתו למ' טבּיב, כּשם שהוא מביא לשון הִצְטַוֵּץ, ודוגמותיו לטברסקי ואריכא.

צלל: “או שומעת גם איך המטוס מִצְטוֹלֵל / בּשריקה איומה ומיד מתחוֹלֵל / האויר מפּצצה שנפלה מקרוב”. פועל צלל פּתוח לכפל הוראה, והמשורר כּאילו מציע לפנינו הבדלה בּהתפַּעל: הִצְטַלֵּל = הזדכּך; הִצְטוֹלֵל = ירד, שקע, צנח; וסמיכתו על דרך הכּפולים: הִסְתּוֹבֵב, הִסְתּוֹלֵל וכדומה. ועניין מִתְחוֹלֵל כּדרך “חולי ארץ”, והוראתו עירוב חרדה ורעדה. ואבן־שושן מביא לשון נִצְטַלֵּל בּהוראת ירידה, ודוגמתו בּחז"ל, ולשון הִצְטוֹלֵל ליתא.

שקד: “הוי עוּצִי, רחל, מה אעשׂה שיהיה מִשְׁתַקֵּד בּתורה / וּפוֹתֵחַ לבּוֹ לדברהּ וּפוֹקֵחַ עיניו לאורהּ”. המקרא ושימוש הלשון המצוּי אינו יודע אלא בּניין פָּעַל, אך דומה שימושו (שׁוֹקֵד) היה מעמיד את הכּלל מצומצם בּשיעורו משני פרטיו הארוכּים ממנו בּשל הפּתח הגנובה (פּוֹתֵחַ, פּוֹקֵחַ), וההתפּעל (מִשְׁתַּקֵּד), כּאילו בּא להגדילו. ואבן־שושן מביא לשון הִשְׁתַּקֵּד, והדוגמה שלנו כּאמצע של שתי דוגמאות אחרות, והן דוגמת מקור לקַבַּק ודוגמת תרגום לשלונסקי.

ועוד ניתן ליַחד את הדיבּור על צורות פַּעְלֵל, פַּלְפֵּל, ופָעִיל, והיא סוגיה לגופהּ. ובדחותנו דיונהּ ומיצויהּ לשעה אחרת, נעיר שתיים הערות:

ראשית, כּי גם אז לא נצא מגדרו של סעיף אחד, סעיף החידושים של הפּועַל. והרי יש הרחבות לפנים מהרחבות אף בשאר חלקי הלשון ובשאר דרכיה – כּגון ענייני רישומם של מקורות ראשונים, בּייחוד לפי המקרא וחז"ל; מהם שימושי שׂחוק ושעשוע על דרך שינוי מועט ודק; וכן שימוש מימרות ופתגמים כּפשוטם וכסיגולם לצורכּו של נושׂא ונושׂא; אופני שאילה בּלשון הדיבּור של רוב הנפשות הפּועלות והנפעלות, והיא לשון יידיש, ופעמים אף לשון לעז (סלאבית); וכך מחויבת תשׂומת הדעת לבעיות בּניין ומבנה, כּגון דרכי חריזה, אם סופית אם פּנימית, וכדומה.

אחרית, גם בּמיצוי אלה וכאלה לא נצא ידי חובה אלא כּלפי ספרו אחד, הוא “אור זרוע”. והרי הֶשלם עיוננו מחייב עיון בּשאר ספרי השירה (“אָלף”, “בצּל שׂיח של שושן”, “ילדות מבּעד לדמע”) ובייחוד בּשני הכּרכים של שירת יידיש בּתרגומו (“על נהרות”), שבּהם נתבּע לרוב יגיעת חידוש והרחבה.

[תשל"ט]

א

דברינו עתה, הם ניסוי־עיון בדברי־שירה, ביחוד מבחינת הבדיקה של מסכת־הכלים, מתוך ייחודה של תשומת־הדעת לכלים הסמויים יותר, שהעין בולעתם כדרך־אגב והאוזן סופגתם כממילא, מבלי שתדענה את שתחושנה, שצירופי־הרישומים של הפכים הקטנים עולים לחשבון גדול, שפעמים הוא שקול כנגד חיבורי־הרשמים של כלי־הראווה הגלויים והבולטים, באופן שהטפלה עולה, מצד מה, עיקר. והכוונה היא לספר שיריה של פניה ברגשטיין: “אסיף” (הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשט"ו), שמתוך ששירתה שקופה ונהירה, וגם לשון־גלוייה האישית ביותר אינה מזקיקה עצמה לדקדוק מיוחד, המצריך יגיעת פיענוח קשה, עשויה שתתקבל הסברה, כי אמצעיה מתמצים בדרך־המלך ואינם מסתייעים בשבילי־צדדין. ולא היא, קריאה שאינה מעלימה מתודעתה כל קטנה וקטנה, מגלה בבירור, עד מה השירה הזאת מפרנסת את מנגנון־הקליטה של הקורא בפרופורציה, כמעט מעויינת, של אמצעים מגולים ושל אמצעים מוצנעים, וצימודם הוא סוד ההתרשמות הכוללת על נעימותה הממוזגת.

וראשית בחינה ופרופורציה, על חושה ומידתה, היא סוגית חידושי־הלשון. אמרנו: סוגיה, כדי להבחין בין דרכה של המשוררת ובין דרכם של רבים ממשוררי־דורה, שלא סוגיה היא להם אלא מסכת שלימה, שכן החידוש והחידושים כובשים בהם הרבה ממצע־לשונם, בין מקורם במילוי של צורך־ייחוד, בין מקורם בכיסוי של חסרונו; ואין זו תעודת־יושר לביקורת־השירה, שלא הבחינה בעצמה, ולא לימדה את הקורא להבחין, בין שני המקורות השונים האלה, וממילא סייעה להתפשטותה של סימולציה. אכן, ענין החידושים הוא סוגיה בלשונה של המשוררת, וסוגיה קטנה, וגם בה חידושיה שלה ושל זולתה משמשים בעירבוב, ומותר לומר, כי היא מקפידה על קביעת מקומם שלא יהיו מאפילים בבליטותם על שכניהם, אלא נבלעים בהם ועמהם, כריבית הנוספת לקרן ונעשית מניה־וביה קרן גם היא. וודאי יש צד של חשיבות בציון, כי לא הפועל, הנחשב ראש־מכונות בלשוננו, ניתן לה ענין לחידוש, אף שהוא מצדיק הרחבה בלבד, ביחוד בבנינים, והלגיטימיות של שימושי־ההרחבה כמובטחת לו מאליה. ואמנם, מעטים פה שימושים אלה, וכולם כבר שימשו בהם אחרים, כגון (עמ' 62): “וּמַצְלִיבִים מֵעַל לְמֶרְחַקֵּי יוֹם טֹרַח / מֶבָּטֵיהֶם הַשּׁוֹאֲלִים וּמִתְרַפְּקִים”.

הרחבה זו באה מלשון־הדיבור, שביקשה תרגום לביטוי: sich kreutzen, krzyzowac sie שהוראתו זימון של נפשות או דברים כדרך שתי וערב, ומצוי הלשון: הדרכים מצטלבות, ובהוראה אחרת: המכתבים הצטלבו, ונראה שהצלב שוב אין בו כדי הפרעה, כדרך שהוא מפריע לה ליידיש, שלא תאמר: די בריוו האבן זיך געצלמט; אבל, היא אומרת: האבן זיך געקרייצט, אם כי המקפיד אומר: האבן זיך געמיטן; ועד כמה שאין הוא מפריע, ניתן ללמוד מדרכה של העתונות שלנו, שהיתה, במשך שנים, מתרגמת Kreuzer, שהוא כינוי אניה, לשון צלבנית, ואך זה מקרוב נתעוררה על טעותה והיא נוהגת לכתוב: סיירת. וודאי שחרורו של הצלב מרישומי־האסוציציה שלו גם הוא ענין לענות בו, אולם דין שנזכור, כי היידיש נוהגת להגדיר את הפרידה וברכתה בלשון: זיך געזעגנען והפולנית נוהגת: zegnac sie גם לגבי פרידה גם לגבי סימן־צלב שהוא סימן־ברכה, ונוהג בשעת־פרידה. על־כל־פנים השחרור הזה, בין טעמו לשבח בין טעמו לגנאי, הניח לה למשוררת לבנות תמונה פיוטית של הצלבת המבטים מעל למרחק, כביכול צלב גדול וסמוי מוטל מעליו.

זו כמעט הרחבת־בנין יחידה, שעלינו לפרנסה לגופה, מה שאין כן הרחבה דומה, שטעמה בדרך־החריזה כגון (עמ' 254)

שכן גם קודם שמענו:

ודוגמה זו מלמדתנו בבירור סדר הפרופורציה – שלושה בני־החרוז (השחילה, הבשילה, הכשילה) הם מטבעות קבועים וישנים בלשון, ומשמצטרף להם בן־החרוז הרביעי, (הנעילה), שהוא כדרך חידוש, שכבר נתפשט שימושו ועד לשון־הדיבור הגיע, הוא מבליע עצמו בחבריו. מה שאין כן בהרחבת־בנין בסופה של שורה שאין החרוז מחייבה (עמ' 161):

אמת, צורה זו אינה חידוש בלשון וכבר־מצויה במדרש, אבל כמותה כחידוש; ועל־כן קוראו של השיר, הבנוי כולו מלים נודעות, אינו יכול שלא לחוש בהבלט־מה של התיבה הזאת בבנין־התפעל, והוא בעוכרי כוונת המלה, שהרי ענינה ענין צניעות. אפשר ומשתשתגר צורה זו בדיבור, שוב לא תהא הזרות מורגשת כשיעורה במעמד הרגשתנו הלשונית עתה, אם כי, כמדומה, שכנות של צד“י וטי”ת אינה עשויה כסגולה לצניעות, אך אין אנו רשאים לשכוח, כי השימוש הזה, אם לא עמד לו טעם חריזה, עמד לו טעם אחר, הוא טעם המלעיל, שעניותנו בו מוחשת לנו ביותר, עם נטישת הנגינה המלעילית ועשירותה המופלגת. ולא עוד, אוזן קשבת תשמע גם צד של כוונה צלילית באותו הבלט־מה, כי תיבה זו, המסיימת את המלים שונה מהם, והרי הם לפנינו:

הטעם הזה של ריבוי אוצרו של המלעיל עמד גם לדוגמה אחרת (עמ' 49):

וודאי פעל גם טעם־לוואי בשימוש הזה, העשוי דרך חידוש נועז, וכבר נתרווח בספרות, והיא הנטייה לשמות־תואר, שלא כמסורתה של הלשון הנוהגת סמיכויות, ואפשר והמשוררת כבר מכוונת להוראה שניתן לחידוש זה בלשון־הדיבור, כלומר: שולחן־שיש הוא עשוי שיש ממש, ושולחן משויש הוא עשוי כעין השיש; והרי המשוררת מדייקת ואינה תולה את המשוישות בשולחן אלא בחלקתו, וכך נצמחה לה תמונה מיוחדת, שנראתה בשני מעמדי־הדגש:

המעמד הראשון מראנו את השולחן על טבלתו, פותח את פיו ומספר, ומאחורי המראה תמונת־קדומים של אבן זועקת וכפיס עונה, כשהיא נתונה בסינונה בתחום הריאליה של הקן על פני מרום־הגבע, כפי שהמשוררת מכנה את קיבוצה; המעמד האחרון מבליט את הניגוד שבין תדמית־העושר (חלקת שולחן משוישת) וממשות העוני (תה ללא סוכר, וההמשך: מרק שלא ידע ריח בשר).

ב

מרובה יותר הוא ענין החידושים בשם־העצם, אם כי מנינם מועט, וניתן להבחין בהם מה שהבחנו בחידושי־הפועל וצידוקם, חוץ לטענת החרוז, ואפשר מותר להניח בפינה זו חפץ של לגיטימיות גמורה, המובנת בשירה, שמגמתה פתוחה במיוחד לצד שיר־העם ומתכנתו, גם טענת המלעיל כמעט שאינה מטריחתנו בסופי־השורה, ודוגמתה כמעט בודדת, כגון (עמ' 49):

השיר בנוי, מבחינת החריזה, בתים בני ארבע שורות, שורה א' וג' מלעיל וללא־חריזה, שורה ב' וד' מלרע ובחריזה, ואם נראה תיבת טען, שמובנה החומר הנטען לתוך כלי־קיבול (ואם אינו משמש דין שישמש כך את לשון־הדיבור) בתוך שארי שמות־העצם המסיימים את שורות מלעיל, ומצינו אותו כאותו מיעוט הנבלע ברוב, והרי סדרם: הגבע – העין – פלא – מרצפת – הסבל – הטען – וזית – בחורף – משוזף – העצב – היגע – הנבט – בשמש – בשקט. ואפילו נצרף לו לטען את השוֹזף ואת היגע, שגם הם מחידושי־הלשון, אבל מורגשים כאזרחים גמורים בה, אין הפרופורציה מתקפחת.

מגמת ההרחבה של המלעיל באה על דרך השימוש במשקל הסגוליים, שמשנפתח נעזרו בו רבים והרבה, פעמים במידה העודפת את הצורך, עד שמותר לדבר על אינפלאציה. המשקל הזה מצוי בשימושים, שנצמחו בתוך השירה ומתוכה, ורובם ככולם לא חרגו מעבר לגבולה, אל לשון הפרוזה, כל שכן אל לשון־הדיבור, אם כי למודי־נסיון אנו וידענו, כי מה שלא נעשה היום אפשר וייעשה מחר. והרי קצת דוגמאות כגון (עמ' 168):

חידוש זה מצוי בשירה וכמעט שהבריח את המלרע: מַשב, ושימוש בשיר מסתבר גם בטעמו לגופו, גם בטעם שילובו בבנין השיר, ששורותיו שש־עשרה ומהן שש מתחילות בבי"ת אינסטרומנטאלית או לוקאלית שלפני שם־עצם: שלוש לפני מלרע: 1) בכסות עבי שמים 2) בסבך גבות זעוף 3) בלב אגם; שלוש לפני מלעיל: 1) בסתר זעף עפעפים; 2) בנשב חם; 3) בסתר כל; ואם נביא במנין את שאר המלעילים פותחי־שורה: 1) וריח מור לאדמה; 2) ולילה עֵר, וראינו כי חוק ההבלעה המתואמת של החידוש נתקיים יפה־יפה. והוא הדין בדוגמה אחרת (עמ' 170):

שורות אלה מצויות בשיר, שהוא חלק־האמצע של מחזור קטן בן שלושה שירים, כל אחד בן שלושה בתים בני ארבע שורות, השיר הראשון והשני חריזת בתיהם: א' וג' – מלרע; ב' וד' – מלעיל; השיר האחרון חריזת בתיו א' וג‘, ב’ וד' וכולם מלרע. ובכן, בשיר־האמצע תיבת נשב משולבת בשמות־עצם בני משקלה, והרי סדרם שלא־בחריזה: נשב – בערש – השחר, בחריזה: 1) בשקט – מתרפקת; 2) לבטח – פתח; ואם נוסיף עוד אסוננס: 3) והולכת – אליך; ואף פועל: אשאנו, וראינו את מלוא־ההבלעה, אלא שאינה ממצה את השימוש, אם לא נזכור את ההקבלה: נשב – נשימתי הנופלת ברוח (משב, נשמה).

המצוי אצל שימושי שמות־העצם, המחודשים על משקל הסגוליים, יודע כי פועלת בהם גם מגמת־הזיכור, וניתן כמעט בכל מקרה ומקרה לקבוע, כי לשון־זכר, שהוא קצר יותר, קדם לו לשון־נקבה, שהוא ארוך יותר, ונמצא הריווח כפול – גם מלעיל גם קיצור. הרי, למשל (עמ' 167):

משנתרחבה לשוננו, בדורות אחרונים, על דרך היניקה מרבדים מאוחרים יותר, נעזרה גם בשורש הפועל צלף, שאין לשון המקרא יודעת אותו, ואילו המשנה והתרגום יודעים אותו בבנין הפעיל כלשון הכאה, ואנו נעזרים בו בדרכים שונות, ומפורסמות אינם צריכים ראיה, וכשם־עצם גזרנו צורת צליפה, באה השירה ומעמידתה על צורת צלף, וספק אם כניסתו ללשון־הדיבור קרובה כל־כך, אלא אם כן יונח לשימוש טכני בצליפה, שנעשתה לשון ירייה. אך נחטא לשיר שלפנינו, אם נבאר את השימוש במגמה הכוללת למשקל הסגוליי המזכּר ומקצר, שכן דומה, כי מאחורי הצלף מזדקר הצלב, שהוא שם־דבר לייסורים, ומה שלא הפריע לה למשוררת בהצלבת עינים, מפריע לה פה – הצלב, ובמשקל סגול מזכיר בבירור את השימוש שהיה שמוש־ילדותה, ביידיש: צלם, אך מה שלא נאמר במגולה נאמר במכוסה, והשכנות האסוציאטיבית תוכיח:

אין צריך לומר, עד מה הצלב משתלב בשלישיה הזאת: שפוד, חרב, להב (המשמש לשון־כפל – להבה בוערת, להב־החרב). על דרך המשקל הזה נמצא גם בשיר שלפנינו:

וכך בשירים אחרים (עמ' 91):

דרך ההבלעה של החידוש ניכרת פה מאליה לפי ההקבלה הריתמית של הקיסורה, וביאורים למותר. וראה דוגמה מיוחדה (עמ' 94):

גם פה קדמה לטיפה לזיכורה וקיצורה כדמות לטף, וכנודע כל שורש לטף צעיר הוא עמנו, ולא היה בלשוננו, עד שלא נקנה במשיכה מלשון־ערב, בתקופת בן־יהודה, והריהו בן־בית גמור, ומשקליו פרים ורבים. והדוגמה שלנו מחייבת את הקיצור, לא בלבד משום שכנותיה מימין (לרגע) ומשמאל (פרח) אלא משום בנינה המאוזן להפליא מבחינת ניגודיו: פרח – אבן; 2) לטף – צרור; 3) לרגע – לעולם, וראויות שתי השורות להכלל כפנינה באוצר הפתגמים שלנו.

דוגמת קיצור וזיכור אתה מוצא בשימוש חוזר, כגון (עמ' 11):

המקשן אפשר שיקשה, מה הכרח היה לשנות ממטבעות־הקבע, שהרי לא מצינו במסורת־הלשון אלא צהלה, ולעומת זאת מצינו בה גם שפע גם שפעה גם שפעת, וניתן לכתוב, מבלי לפגוע בבנין השיר:

אלא שהמקשן מתעלם משרבוב־סתר של הוראת־הכפל, שתיבת קרן מצוינת בה, ואך קרן צוהלת פתוחה לכפל הזה, וראה ח. נ. ביאליק (“על כף ים מות זה”):

שמאחורי תקיעת־קרנות־הצריחים, שפירושה נעיצת קצות המגדלים, מסותרת תקיעת־קרן וצריחתה, ודוגמה הפוכה לביאליק (“עם פתיחת החלון”):

ששימוש הלשון נוהג גדיעה בקרן בהמה, ואילו המשורר נוהג אותה בקרני־אור; ובדומה לכך חיים גורי הכותב, מתוך פסיחה על הקרן (“אשרי התמים”):

ונחזור למשוררת ונראה בשאר דוגמאות שימושה (עמ' 40):

גם פה ההקבלה הריתמית קובעת את החידוש (צהל) כאמצע בין שכנו מעליו (זוהר) ושכנו מתחתיו (זמר), ומשנמצא בין שני ותיקים כאלה בלשון, ונאצל גם עליו מכוחם ומסמכותם. וכדומה גם דוגמה אחרת (עמ' 233):

שמלבד האיזון לפי המינים, לשון זכר: 1) צהל, 2) דרור, לשון נקבה: 1) תרועה, 2) פדות, הרי קדמו לו לצהל באותו שיר מקבילים, אזרחים מעורים בלשון: רעש – רעם – סער, וראה שם.

וכחידוש הזה חביב על המשוררת גם חידוש אחר, הוא תיבת צרב, העשויה כמשקל שרב, והיא נעזרת בו בנסמך, ואף מגלה דרך צמיחתו (עמ' 59):

וראה סיומו של שיר (עמ' 43):

השורה האחרונה היא כחלוקה משולשת של הזעקה, שני חלקיה הראשונים הם כצמד שבנינו שוה: 1) במרי – בצרב; 2) [של] אין אונים – געגועים, כשעצם הזעקה ניתנת בקצרה: במרי – בצרב, וענינה בארוכה: [של] אין אונים – געגועים; ואילו החלק השלישי, שהוא בקו המורד, בנוי באופן כשעצם הזעקה מפוגגת וניתנת בארוכה: בלחישה, אך ענינה ניתן בקצרה: קנאה. אילו אמרה המשוררת: בצריבת געגועים, וערערה לא בלבד בנינה אלא גם משמעה של השורה, אם כי היתה מחזקת את כפל המשמעות של תיבת לחישה, גם כלחישת־סוד גם כלחישת־נחש. ואין היא חוששת מן הצורה הזאת ועדות לכך (עמ' 40):

ויש גם עדויות אחרות, כי הנה, למשל, תכתוב (עמ' 65):

נראית בבירור הפסיחה בין קהל־צפרים, וכן בשירי הילדים של ח. נ. ביאליק ובין מקהלת־צפרים, ובא הקיצור: מקהל ונאחדו שתי התכונות, ההתכנסות והזימרה, אבל אתה מוצא גם את הצורה הארוכה (עמ' 59):

וכדי לסיים את הסוגיה נציין, כי גם נקודה אחרת של מגמת־החידוש, חיפוש ההקטנה, באה פה על ביטויה, ואפשר והמשוררת נעזרת בחידוש זולתה, בכתבה (עמ' 52):

ושימוש זה בפעלול כהקטנה מצוי (גפרור) והחידוש שלנו עתה מזכיר בדומה לו: קמטוט – קמצוץ, אלא שהראשון אין לו בית־אב ונתחדש בדורנו, והאחרון יש לו בית־אב בחז"ל, והוראתו בעל־מום שגופו מכווץ וראשו מסומך לרגליו, ונשתקעה הוראתו הראשונה ונעשה כמין הקטנה ללשון קומץ (קמצוץ־טבק וכדומה).

ג

ולפי שאין עיסוקנו במסלולים המחייבים ומחוייבים, אלא – אם מותר לומר כן – במשעולים שאינם־אובליגאטריים, לא נדבר על דרך החריזה וסוגיה, אלא נסתפק בהערה כוללת, כי הם מתנודדים בקשת נרחבה שבין הקצוות – מכאן חריזה שלימה, ששמרנותה בולטת ביותר כשמתקיימת ההגייה, שהמשוררת קלטתו בסביבת־ילדותה (שלילת ההבדל בין שין שמאל וימין), מכאן אסונאנסים, והרי שתי דוגמאות לכך מאותו שיר גופו (עמ' 127):

ואם נזכור, כי הבית הראשון הוא בית פתיחתו של השיר והבית האחרון הוא סיומו, וראינו בסדר החריזה ומקומה כמין קצר של קצות־הקשת. בדרך־כלל מתקיים המישור שבין הקצוות, ולא בחריזה בלבד, אלא גם בשארי פינות. הרי, למשל, ענין מלות־חיבור קטנות ונדירות, כגון (עמ' 105):

ההארכה: מני דרך, היא כמעט כדקדוקה ולגמרי כדרך ענינו של המקרא (ישעיהו ל' י"א):

מה שאין כן, כשהיא נעזרת שלא על דרך הדקדוק הנוהג הארכה (מן־מני) לפני תיבת מלעיל סגולית (מני אלף, מני קרח וכדומה), וביותר שהיא אדוקה בדרכה, כעדות הדוגמאות: “בקר צח בוקע מני כל חלון” (עמ' 20), “לשחור הלב אורב מני כל עבר” (עמ' 62), "ומני כל רעף על פני גג שלוו (עמ' 48); ואדרבה אילו מחקה בשתי הדוגמאות תיבת כל והיו לפנינו צורות ליגיטימיות (מני עבר, מני רעף) ומשלא עשתה כן הצטרפה למשוררים אחרים בני דורה, הנוהגים כך, כאילו נקבע כלל, שההארכה דיה בתיבה בודדת בת הברה אחת שלאחריה.

ולרישומי הכתובים אין לפרוש את כל המגילה, ודיינו בפיסקאות מוצנעות, כגון (עמ' 123):

הצרוף נע ונד הוא שגור כל־כך, וניתן לענינים מרובים כל־כך, עד שנסחט מתוכו אחרון נטפי קישורו למקורו, היא קללת קין; אבל משהעלתה המשוררת כשטח־התנועה והתנודה את מלוא־תבל, וראינו את לבה באורו של אותו חזיון־ קדומים, וההדגשה שכל הפסים על פני המשטח הכביר הזה מוליכים אל האב, אי אפשר שלא תעלה זכר המדרש, שתלה בקין את דברי תהלים: “אנה אלך מרוחך ואנא מפניך אברח / אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך” (קל"ט ז’־ח'), אלא מה שקין עושה לכרחו עושה לב הבת לרצונה. כדרך הדוגמה האחרונה בנויה גם דוגמה אחרת (עמ' 215):

לאמור, כדרך חלוקתו של הצירוף: נע ונד, על דרך הקבלה ריתמית, הוא דרך חלוקתו של הצירוף שלפנינו, ותוספת־נופך לו, שהוא על דרך חריזה, אלא הצירוף גופו אינו לשון מקרא, אך מצוי בשימוש הלשון לרוב בשלילה, ונודעים דברי ח. נ. ביאליק:

דרך צירופו של המשורר: 1) “ולא קם ולא זע ממנו (אסתר ג' ט'), 2) “הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא” (במדבר כ“ג, כ”ד); 3) “כי נעור ממעון קדשו” (זכריה ב' י"ז); 4) היתן כפיר קולו ממעונתו” (עמוס ג' ד'); 5) “אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרד” (שם, ג‘, ו’), ועדיין לא מתחנו את קצה קו־החיבורים. וודאי שאין אנו מבקשים לומר, כי כדרכו של המשורר דרכה של המשוררת, במה שנמשכה לו, וככל הנכון נטלה את שנטלה כמטבע־קבע, אבל היפוכה של שלילה (ולא נע ולא זע) לחיוב (זעה, נעה), וביותר החלוקה מעידים, כי דרכה בשאבלונה אינה שאַבּלונית.

והוא הדין בזוטות־שחוק, הזרויות זעיר־שם זעיר־שם; ואם בשחוק־הכפל בשיווי אותיות השורש, כגון (עמ' 30):

המקור קדום: “עת הזמיר הגיע” (שיר השירים, ב', י"א); שענינו מעיקרו זמירה־קצירה, וסופו נתפרש זמרה־שירה, הרי לא כן בשחוק־הכפל בחילופי־אותיות־השורש, כגון (עמ' 20):

אך הוא שחוק מצוי, ועד שם ספר־שירים שלם הגיע – לאה גולדברג: ברק בבקר וכדומה דוגמה אחרת (עמ' 31):

וגם כאן באה חלוקה המרחיקה ומגבירה את הרישום, המיטשטש בקירבה יתירה, וראה ח. נ. ביאליק (“משירי הקיץ”):

ואם נהג קריאה ליטאית, כדרכו בקצת טורים, הרי תוספת־ציפופו של השעשוע בשורה הבאה:

אבל הדוגמאות המעטות של כפלי־השחוק שראינו קשה לומר בהן, כי נודעת להן חשיבות פונקציונאלית מיוחדת, מה שאין כן דוגמה החוזרת כמה וכמה פעמים, ואפילו כמותה עדות לתפקידה, קל־וחומר איכותה, וביחוד שהיא דוגמה המצויה בספירת הנחלה של שירת ביאליק, שכן הוא שהעלה אותה משיפולי־שחוק ועשאה מרכז־משמעות. כוונתנו לשורש שחר על חילופי אותיותיו השונים. כבר ניסינו להראות (“מכיתת שביבים” בספר ביאליק), מה סיגל את השורש הזה לתפקיד נחשב של איחוד סמלים, סמלי־יסוד של הוויה ונפש, ומיצויה של הפרשה קובע דיון נרחב ומפורט לעצמו. לעניננו עתה נסתפק בהערה, כי המשוררת אף היא נמשכה לדרך זה, והרי לפנינו שימושיה. קודם כל שורש שחר, כשהוא משמר סדר־האתיות אך נפלג לכפל־משמעות, כן (עמ' 57):

שחור ושחר נתפסים כניגודים שבין לילה (“בחיק הלילי”) ויום (“נוכח שחר מבהיר”), כשהראשון הוא מסגרתו של הזרע הסמוי והאחרון הוא מסגרתו של הנבט הגלוי; והשימוש הזה מצוי בשירת שני דור, וחידושו פה שילוב תהליך גידול וצמיחה בשיתופו של עמל־האדם ודאגתו. והמשוררת חוזרת על התמונה באותו שיר גופו (עמ' 58):

ניגוד, הבולט בשימוש אותיות שחר, אינו בולט בשימוש אותיות חרש, ויותר משאנו רשאים לדבר על שוני־משמעות אנו חייבים לדבר על שיוויה, כגון (עמ' 136):

ההבדל שבין שני השימושים אינו במהות אלא בדרגה – כאן שתיקה (החריש) וכאן דיבור הקרוב ביותר אל השתיקה (חרש), ואפשר וההבדל הזה מתקיים, בעצם, גם בדרך אחר (עמ' 96):

ובדומה לכך (עמ' 95):

אולם עיקרה של הסוגיה שלנו היא בתרכובת של השורש לחילופי אותיותיו, אם לשם זיהוי וחיזוקו, אם לשם ניגוד ותגברתו. את הזיהוי משמש ענין שחר [שחור] – חרש, שכן הוא מקפל תחתיו אפלה ושתיקה בכרך אחד, וכן (עמ' 59):

וכן (עמ' 104):

והוא הדין בענין שחר [=שחרית] – חרש, המקפל תחתיו אורה ושתיקה בכרך אחד, וכן (עמ' 212):

וכאן המשוררת מרמיזתנו, כי השתיקה היא, בעצם, מתחומו של הלילה (עד השחר), ואפשר ולא מקרה הוא לה, באמרה בשירה אחר (עמ' 146):

לאמור, צירופם של שחר [= שחרית] – וחרש [= שתיקה] אינו יפה לבקרו של יום־עמל אלא לבקרו של יום־מנוחה, וענין השמש המסותר אף הוא סיוע בכך. סטיית־מה מנקודת־הזיהוי, כדי נגיעת־מה בנקודת־הניגוד בענין חרש – רחש, כזימון של שתיקה וראשית־חילופה, וכן (עמ' 69):

ברור, כי בתמונה הזאת החורש [= החורשה] בא בחזקת מנוח והרחש בחזקת מנוע, באופן שההגדרה של פסיעה ממחוז־הזיהוי למחוז־הניגוד אינה מוגזמת. וקשה להכריע, אם הגדרה זו חלה, באותה מידה, גם על דוגמה אחרת (עמ' 60):

אלא שעיקר־עיקרו של השחוק הפונקציונאלי בא מתוך הפעלה של תרכובת מגוונה יותר, ובה באים צמדי־זיהוי וצמדי־ניגוד על מלוא הבעתם הסמלית, וכן (עמ' 150)

ועל פני פיסקה ארוכה יותר (עמ' 49):

ה

הבוחן, ואפילו הוא מחמיר, בדוגמאות שנבדקו לנו, לא ימצא בהן שעשוע־בעלמא, שכן כולן שלובות ושזורות בשיר, שימוש ותפקידו שימוש ותפקידו, וזימונם של חילופי־האותיות כשם שהוא מוצדק מבחינת הענין, כך הוא מוצדק מבחינת האפשרות שניתנת בו לסַפק את צרכנו לסַמל, את האחדות שמאחורי הניגודים, ומה שעשתה המגיה של האותיות לפנים, עושה השחוק של האותיות עתה. אבל מבחנה של המשוררת אינה במנהג של דור אחרון, שלא נפוג חידושו, אלא במנהג דורות, שכבר נשתחק מרוב שימוש, והמשוררת נתנה בו רוח של חידוש. כוונתנו לשימוש הרווח לעשות אריגה ורקימה וכדומה ענין להמשלות ודימויים, שנשתגר בלהג־העתונאים, בשיפולי־הפרוזה ובעגה המדוברת. בדיקת הפרשה הזאת מחייבת דיון מפורט ונקוה כי תבוא שעתו, ועתה דיינו בהערה, כי דרושה סגולה מיוחדת, כדי להשיב להם לאותם השימושים את חיותם, כל־שכן חיותם הקמאית, שהרי השיגרה אוכלתם אלפי שנים ממש. והמשוררת היתה בה כסגולה הזאת, הלא היא סגולת החווייה – היא חיתה בממש את האריגה והרקימה כסוד־ההווייה, ואמינות חווייתה בפינה זאת היא עדות לאמינות כלל חוויותיה, כל חוויותיה. ובאמת מעשה אריגה ורקימה ואביזריו משמשים לה כסמל הכולל, וכמעט שאין תחום פנוי ממנו. טבע, נפש, הוויה ויקום נראים כמעשה־מארג, וכן נקרא (עמ' 38):

החלום כרקמה הוא דימוי נודע וישן, ואף תיאור הבוקר כהמשך חלום הלילה כן, אבל המשוררת מראה את שיורי־החלום כמשתרבבים לתוך מלוא התרחשותו של הבוקר, וכממילא המלים: על הבד, נשמעות בכפל־הוראה, האחת המפורשת – בד כשכנו של ענף, זלזל וכדומה; האחת המרומזת – בד כשכנו של מטוה, אריג וכדומה. וסופו של המרומז שנעשה מפורש – משקראנו על כל שפעת הרחש והעשייה שמזמן הבוקר, באה, בסיומו של השיר, קינת המשוררת הכלואה בארבעת קירותיה הצרים לאמור (עמ' 39):

חוויית הגזירה – תרתי משמע – שהמשוררת נוהגת בה עירוב של מרד ופיוס וממילא עירוב של מלחמה ושלום, היא המפרנסת את דימוייה השונים. הרי תיאורו של מחזור הימים, המשולב בתיאורם של ראשוני־החלוצים (עמ' 53):

ובהמשך השיר נקרא (עמ' 54):

הקור, החוט מרובים שימושיהם, מכאן בשיר על הגיל הברוך (עמ' 17):

(ודומה עלינו, כי תיבת נאגר עיקרה נארג), ומכאן בשיר על האהוב, ששמו נרדם בה כתינוק (עמ' 170):

הקור נראה פה בניעורו, כדרך חוט בניתוקו, כמו שמצאנו בשיר על היערות (עמ' 61) שבו הכרם, הגן, השביל והחורש

לאמור, הצעד יתואר בחינת חוט מתנועע, המצרף את ריווחי־המרחק בחינת חרוז אדוק בחברו כמעשה השחלה, שימושו מצוי גם הוא (עמ' 256):

וגדולה מן ההשחלה היא השזירה, על שני קצותיה – הקישור והניתוק, (עמ' 108):

ובין הקישור והניתוק מתפשטת אדמת המישור המשוזרת, ובה בעצם מתחילה מערכת החיים, ההוויה, העשייה והיא מתחוללה בשתים פנים: כחסד המצמיח את חוויית־ההתערות, כגזירה המגדלת את חוויית־השבייה. ראה מכאן בפנייה אל התלתל המתפנק (עמ' 159):

או בשיר לפינתה בלב־חלד (עמ' 110):

ומכאן שיר שהיה מצורף לשיר הנזכר והמשוררת השמיטתו ובה ההגדרה אחרת (עמ' 272):

ואולי לא מקרה הוא, כי כשם שחוויית־ההתערות נעזרת בדימוי של חוטי־בגד וכדומה, כן חוויית השבייה נעזרת בדימוי של חוטי־רשת וראה (עמ' 166):

וכדומה לכך בשיר הנזכר על שער־התלתל הנשלח ביעף (עמ' 158):

ולא ייפלא, כי גם כלי־חושינו, שמשיהם קורים וחוטים, וראה בענין האוזן בשיר על אביה (עמ' 120):

וראה בענין העין והאוזן כאחת (עמ' 57):

ואלה וכאלה מפרפרת מאחוריהם חוויית המשוררת, שגורלה כלאה בחדרה ונתן את חוט התפירה והרקמה בידה, והוא תנחומה ועצבה כאחד. מתוכה נצמחה גם הבלדה הנחמדה “שיר הפלך” (עמ' 98–102) שנאמר בה:

מתוך אצבעותיה שלה חשה המשוררת אצבעות כל הדורות ושעל כן בבואה לתאר את מעגל עמלו של האדם שרה לאמור (עמ' 17):

[תשי״ז]

א

ספרי־נפש – כך שם הספריה, שנוסדה בידי אגודת הסופרים העברים ותפקידה לכנס ולהוציא מבחר־יצירותיהם של סופרים שנשכחו שלא כדין. וכבר ניתן בידינו בכור־הספרים האלה “ספר המתנגדים” של יצחק (איצי) פרנהוף. למקרא הספר, שיצא בטירחתו המסורה ובהקדמתו של ישראל כהן, מתעוררת כמאליה התגובה המצויה שכך, בערך, לשונה: צדקה נעשתה לאותו סופר שלא זכה וכו'. ולא היא, כי לא צדקה היא אלא חובה היא. המתבונן בפוליטיקה של המו"לות שלנו, ואפילו באזור שאפקו, מבחינת הדאגה לנכסי־תרבותנו, נרחב יותר, רואה בעליל, כמה היא מתקשה להחלץ מראייה הירואיסטית, שביטויה למעשה היא פירסומם של המפורסמים, באופן שתודעת הספרות בלב־הקורא ובינתו היא כלקויה ביסודה. שכן הספרות מצטיירת לו כקבוצת אילנות גדולים ביותר, הנראים כגדלים מאליהם, שהרי אין הוא יודע ספריהם של חבריהם שעל ידם, שהיו בחינת ציבור־העצים שלא זכו לאותה קומה, לא כל שכן ספריהם של שכניהם שמתחת להם, שהיו בחינת השיחים הצנועים והמוצנעים, ושהם־הם עצמו של היער, הם־הם אפשרות־גידולם וערובת־גידולם של אילני־הקומה. ודאי, כי הראייה ההירואיסטית הזאת אינה אלא לוואי לראייה כוללת יותר ברוחה של הלקות הזאת, שדרכה בהבלטת הישגיהם של המעטים שהעפילו ובהבלעת מאמציהם של הרבים, שלא יכלו להעפיל כמותם, אך אפילו כשלונותיהם, לא־כל־שכן הצלחותיהם, היו כבסיס־העלייה לאותם המעטים.

ואף זאת, כינוס יצירותיהם של נשכחים תפקיד־משנה לו – הוא מחייב לבדוק, האמנם ההערכה שנקבעה לו לנשכח, לרוב בהערת־שוליים ובנוסחה של שיגרה, שדרכה ברגיל בזלזול, היתה הערכה כדין או בדיקה היא צריכה. וכבר למדנו מפי הנסיון, כי מרחק־הימים מניח פתח־הבנה רחב יותר, שכן קנה־המידה שבידו בחון יותר.

ולענין יצחק פרנהוף כבר ניסה המביא־לבית־הדפוס בהקדמתו בבדיקה כזאת, אך דומני כי בחינה אחת, שרמז עליה בקצרה, ראויה להבלטה יתירה. כוונתי לבחינת הלשון, שנאמר שם עליה: “ולשונו העברית רעננה, ויש בה צירופי־ניב וחידושי־הוראה, אף כי פה ושם משורבבים שיירי מליצה משכילית”. כראיה קטנה מובאת העובדה, כי הסופר כשכתב, ב־1896, על היודשטאַאַט של הרצל, אמר: מדינת ישראל, שרי פנים, שרי־חוץ, והיא לו עדות לאינטואיציה לשונית.

ובבואי בזה לנסות להרחיב בענין זה, אעיר תחילה, כי מעמד־הלשון דין שיהא מוחזק קנה־הבחנה חשוב ביותר, ואפילו מכריע, במיונו וסיוגו של סופר. ביחוד בתקופת־המיפנה של ספרותנו בדורות אחרונים. ומעמד־הלשון נקבע, בעיקר, לפי ארבע נקודות: הדינמיזציה של צורות־לשון גנוזות; ההרחבה של אוצר־הלשון וסגנונה על הרבדים המאוחרים; הדאגה להשלמה של חסרון אידיומאטיקה; הטירחה לחידוש בתחום הריאליה.

ב

המעיין בספר שלפנינו לא יוכל לכבוש תמיהתו עד מה המחבר רואה ענין וצורך להפעיל צורות־לשון חבויות, בדרך ההרחבה של אפשרויות דקדוק. הרי קודם־כל דרכו בפועל בחידוש בנינים והרחבתם, וכן בבנין קל “חוזר על כל מלה כמה פעמים עוקם שפתיו, עוצם את עיניו” (עמ' 25), “הוא עומד ותופף באגרופו” (עמ' 29) והמצוי ברגיל בפיעל (מעקם, מתופף); בבנין נפעל "נתמהו האנשים ואינם עונים (עמ' 85); "ונרתת למך מגודל השתיקה" (עמ' 128), “העבר עם כל מאורעותיו נצלל בתהום” (עמ' 137); “ומצא יופי רק בנשים נשקעות” (עמ' 141), “ונכתר בשם רופא” (145), “רגשי צערו היו נבלטים על קמטי מצחו” "כאילו נצטרך להגרד בעקבו (עמ' 157) והמצוי ברגיל בקל (תמהו, צלל, בולטים) פיעל (ריתת), הופעל (והוכתר), התפעל (להתגרד). בבנין פיעל: "מלטשת את לשונה בתאניות (עמ' 76), "היא מעצמת עיניה כי תישן (עמ' 136) והמצוי ברגיל בקל (לוטשת, עוצמת). בבנין פוּעל: “כובעו משופל על עיניו” (עמ' 93) והמצוי ברגיל בהופעל (מושפל), "מחקות הנשים בקול מחונק (עמ' 128) והמצוי ברגיל בינוני פעוּל (חנוק) או נפעל (נחנק); וכן “הרגיש ר' שלמה זרת את עצמו מחונף מעט” (עמ' 82) “עתה נגלו לנו חייו המכוזבים והמשקרים” (עמ' 142) כאן וכאן חידוש צורה למושגים, שלא היתה להם מקבילה ראויה בשימוש המצוי. בבנין הפעיל: “ציוה להעטיף אותו בטלית” (עמ' 107), והמצוי ברגיל בקל (לעטוף); “הנני מסגיר ריסי עיני ברוח” (עמ' 188), והמצוי ברגיל בתיבה אחרת (עוצם), “והנה הלאומיות הקביצה את כל המפלגות למרכז אחד” (עמ' 189), והוא כנראה חידוש לענין קאנצענטרירן, ובשימושנו עתה לשון אחר לפי תיבה תיבונית (מרכז, ריכז). בבנין התפעל: “שערות ראשו מתסמרות מהשערוריה שהוא רואה בבית ישראל” (עמ' 26) והמצוי ברגיל קל (סומרות), “הדמעות נסתטחו מאליהן” (עמ' 46) והמצוי ברגיל נפעל (נסחטו), “והברות מרוססות משתרכות מעל לשונו” (עמ' 30) ובמקרא פיעל (משרכת); “גם הם מתפרכסים ומתפרפרים” (עמ' 115) והמצוי ברגיל פיעל (מפרכסים ומפרפרים) וכן נהג גם בשם־עצם: "ומבינים הם הכוכבים התפרפרות הלבבות (עמ' 120) והמצוי ברגיל בפיעול (פרפור הלבבות), ונראה כי צורה זו חביבה עליו וראה “ועיני האשה – – אורו פתאום והפיקו השתוקקות עזה” (עמ' 135) שלא ראה להסתפק בצורה המצויה (תשוקה); “פניו מתחילים להתחוור” (עמ' 165) והשימוש המצוי בהפעיל (להחוויר); “מתאבן ומתיאש עומד אדם ואומר בקול רפה” (עמ' 114) וכן: "כמו מתאבן נשאר על מקומו (עמ' 161) והשימוש המצוי בפועל (מאובן ומיואש).

ג

ההרחבה דרכה גם בבינוני וביחוד בצורת פעוּל וכך: "בדול מהסיר הנפוח, מהמון עוברים ושבים (עמ' 164), “היא עומדת בדודה” (עמ' 132) והשימוש המצוי דרך פעל ופועל (בדל, בודד); והרי ראיה לנטייה לבינוני פעול, כנגד פעם אחת: “הפרחים שצמחו בלבו הולכים וכומשים” (עמ' 99) שלוש פעמים: “נושב הרוח ומתיז את העלים הכמושים” (עמ' 129), “ליער עצוב… לעלים כמושים” (עמ' 113), "סבתא כמושה באה גם היא (עמ' 159), וראה דרך חריזה: “תפילות קרות גהוקות ופהוקות” (עמ' 27) אף כי אין הוא יודע קל (כדרך שיודעו ביאליק: אחד גוהק ואחד פוהק) אלא פיעל: “מגהק ומפהק הדיבוק” (עמ' 53), “ובעודו מגהק ומפהק יפול על הספה השבורה” (עמ' 174).

צרור־דוגמאות זה דיו להוכיח, כי הסופר לא ראה עצמו משועבד לצורות המקובלות ונהג מידה ראויה של חירות, והיא המפוגגה את ההערכה המקובלת, הרואה אותו מאחרוני־המשכילים, והרי הללו היו כפותים לא בלבד לרכושו של המקרא, אלא גם לסטאטיקה של דרכו, ופריצתה היא להם לרוב מקרה או רישול, אך לא כוונה ברורה, כדרך שראינוה בזה.

ד

וכדין הפועל הוא דין שם־העצם, וגם כאן היו לו צורות־הרחבה חביבות במיוחד. צא וראה מה מועטת ההרחבה במשקל פיעול: “עסוקה אני באיגוד הפרחים” (עמ' 167) או במשקל הפעלה: “נשם הנוטה למות בהבלגה גדולה ופניו נתעוותו” (עמ' 30), "וישמע את דברי תלמידו בהשקטה מוכנית (עמ' 157), ומה מרובה כמעט מופלגת, ההרחבה במשקל פעילה: “אפשר צביטת טבק” (עמ' 22), “ולוקח צביטה גדולה של טבק” (עמ' 36), “לא חשה כל כך את פריעת חוק המוסר” (עמ' 123), “ולוטשת עין עלי והלטישה הזאת מפיקה מין יראת הכבוד” (עמ' 189), “בלי שעייה אל המציאות היתה רוחו מרחפת” (עמ' 193). שימוש זה בולט, כשהוא בא בסמיכות לחברו, הדומה לו במשקל, כגון: “חוגרות הן את חגורותיהם, בשעת החגירה גוחנות הן גחינה וכפיפה” (עמ' 119), וכן: “זמן בקיעת האמונה השלטת מביצתה – – גם לנו היא תקופת בקיעה ודגירה” (עמ' 198), התדמות ריתמית זו מגיעה גם לידי דרך מוזרה וכן: “איזו עקיצה בלבו איזה דכדוכה של נפש” (עמ' 157). ומן העניין להעיר, כי דרך זו נלמדה לו מדרכה של ספרות־היראים, שנסתייעו בדרך חריזה: הזהירות והשמירות והמחבר נמשך לכך: "למה לו כל הזהירות והשמירות (עמ' 67), “מוסיף הוא שמירה על שמירה, זהירה על זהירה”, לא הועילו כל הזהירות והשמירות של האבות (עמ' 106), והוא נעזר גם שלא כדרך חריזה: “וגדרים וסייגים של פרישה וזהירה” (עמ' 66). פחותה יותר היא ההרחבה במשקל קרוב לפעילה, הוא משקל פעילות, אם צורה מצויה: “זה מקרה יוצא מדרך־הטבע, אי־שגירות שאין כגון זה” (עמ' 73), אם צורה שאינה מצויה: “יחושו איזו צניעות במזג־האויר” (עמ' 133).

בתחומו של שם־העצם ראה כינוי לאשה, על דרך ניקוב של פלג (החצי): “מה זה אינך יכול? צועקת הפלגה שלו” (עמ' 28), וכן ראה העזה של הפיכת תואר־הפועל לשם־עצם על ידי הקדמת ה"א הידיעה: “להשכיח מלבו של המורה את העכשיו שלו המר:Iנערה ב” (עמ' 154). והוא כרוח: מה ואיך כדרך: המה, האיך וכדומה.

ה

חסרונו של התואר מתמלא מגזירתו משמות־עצם, וכן מלשון קיקיון: “לא במלים קיקיניות בלבד, אלא בכלי זין הפעולה” (עמ' 50); מלשון גולם: מצוותיהם של אלה מצוות גלמיות" (עמ' 68): מלשון שוק, שווקים: “בדיבורו החולני והשווקי” (עמ' 86); מלשון חסידה: “החסידה – – מפשילה צוארה ומהגה בלשון חסידית” (עמ' 117), מלשון נמלה וגמד: “שאלותיו הנמליות ותביעותיו הגמדיות” (עמ' 147), מלשון קסם: "החזיונות הקסמיים המבהיקים והמבריקים (עמ' 162), מלשון גוון: “בקבוקים מכורכים בנייר גוונווני” (עמ' 166). יתר על כן, כדרכו בשם־עצם דרכו בשם־תואר – גם כאן הוא נוטה למשקל פעיל, פעילה, או פעילי, פעילות, וראה: "בראותו את הליכותיה הפעיטות נגדו (עמ' 147), ושעל כן נראה בעיני, כי במה שנדפס: “יהא קלוי במחבת קטנטנה… פעיטות…” (עמ' 99) נפל שיבוש דפוס וצריך להיות: קטנטנה… פעיטית. וראה בדומה לכך: “הפקק שנרטב ביין על ידי ההעמדה הפזיזית” (עמ' 28), והשימוש המצוי: הפזיזה. לעומת זאת ראה בהפך, שהוא כותב: “אש קדושה וחרישה מסביב” (עמ' 193), “המיה נעימה ותנודה חרישה” (עמ' 125), שכאן וכאן נמנע, מטעמי הקבלה ריתמית, מן הצורה המצויה יותר: חרישית.

ו

ודאי ניכר רישומו של המקרא, אבל המעיין יתעורר ביחוד על הנסיונות של תפוגת־האדיקות בו, על דרך שינוי או חידוש. מענין הוא עירובם של שרשים, למשל שורש נפח ופוח כגון: “כי בה במיטה יפיח רוחו ונשמתו” (עמ' 99), או דלל ודלה: "קמות עיניו מחרדה ודלויות למרום (עמ' 128) שהוא על דרך הכתוב: דלו עיני למרום (ישע' ל“ח, י”ד). וראוי לציין הפיכת שם־תואר לתואר־הפועל: “למה נתהלך קודר באביב חיינו” (עמ' 102) על דרך הכתוב: למה קודר אלך בלחץ אויב (תהלים מ"ב, י'); וראה טביעת־פתגם כרוח המקרא: “וראשו כמו נתון בין שכב לרכב” (עמ' 141) ולא כמצוי בימינו: בין הפטיש והסדן וכדומה. ולענין שחוק מקראות ראה דוגמה בולטת: “קדקד חסיד מתהלך באסמיו” (עמ' 27) שהוא כדרך: אך אלהים ימחץ ראש אויביו קדקד שיער מתהלך באשמיו (תהלים ס“ח כ”ב), אבל איני יודע לפרנס ענין באסמיו.

בסיכומו של דבר השעשוע בלשונות המקרא מועט, ומרובה ממנו השעשוע בלשונות חז“ל. יש דוגמאות פשוטות יותר כגון: “בעל האצטלה המזוהמה והמרובבה” (עמ' 29), דהיינו שגזר פועל על פי שם עצם כדרך: תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו, או: “אבל החשד כיון דעל על” (עמ' 149), שהחליף שם עצם בחברו, כמאמרם שבשתא כיון דעל על; וראה דקדוק במאמרם: “לא איברא סיהרא אלא לגירסא” (עמ' 57) והשגור: לא איברא ליליא אלא לגירסא. אף יש דוגמאות חדות יותר, וכן על דרך תוספת למימרה כגון: דשמיא ובסיעתא דלבאי” ( עמ' 69) וברוח זו שינוי חריף ביותר: “הלב גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים” (עמ' 70) על דרך המימרה הנודעת המיוחסת לחז"ל ואינה שלהם: הצדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים. ודרך חידוד אתה מוצא גם באימרה: "אבל ברכה אחת עוד חסרה – – “אשר קידשנו במצוותיו וציונו על נטילת־שיניים”. “רבים מבני אתה בחרנו אינם נזהרים ברחיצת שיניים” (עמ' 105), כשם שאתה מוצאה ביחוד בפיסקה: “גופן ארוך כפוף שמונה וצנום” (עמ' 31) העשויה על דרך: כפול שמונה הנאמר בציצית. ועד דרך המימרה: געבויגן אין דרייען, שפירושו כפוף פי שלושה.

ז

הדוגמה האחרונה מוליכתנו ליגיעתו של הסופר באידיומטיקה, שהרי כוונתו היתה לביטוי הרווח ביידיש: געבויגן אין דרייען, ששיעורו כפוף בשלושה, פי שלושה, ונמצא לו תרגומו בשעשוע עברי נאה. אך פתרונים חדים כאלה אי אפשר שיזדמנו תמיד, ועל הרוב רואה המחבר הכרח לעצמו להעזר באידיומטיקה על דרך תרגום מדויק. רישומה של יידיש, שהיא מקור האידיומטיקה הזאת, ניכר הרבה ובדרכים שונים. יש והמחבר נגרף לה באופן שהוא פוגע בקצת סעיפי דקדוק קטנים וראה, למשל: “הוא לא בטח על שום ספר וסופר” (עמ' 84), “התחיל למנות על האצבעות” (שם); ויש שהוא נמשך לה שהוא נעזר בביטויים עבריים, כצורתם בה, וראה למשל: "אשרי האיש שלא שמע את “העברי” שלהם (עמ' 87), “עזות מחוצף פנים”. – “צועקים מכל העברים” (עמ' 72), וגם בצורות דקדוק המקובלות ביידיש: “ועל הטלית הגדול קטן” (עמ' 58); “אין פנאי להתעסק – בשטותים טפלים כאלה” (עמ' 23), "בשביל שטותים כאלה, בשביל רשלנים ועצלנים הללו (עמ' 45), “שישליכו את כל השטותים, את המחלוקות – –” (עמ' 106) “ובאמת למה כל השטותים האלה” (עמ' 144) ואינו מביא צורת שטויות דרך שהוא מביא: “את מנהגיהם וטיפשויותיהם” (עמ’81); וכן: "כל התעניתים עם כל הסליחות שלהם (עמ' 20) אולם כנגד זה פעמיים: “הרי חוץ מהתעניות המצוות” (עמ' 31), “ואנו משחירים את שנותינו בתעניות” (עמ' 36) והרי כאן המקור: און מיר פאַרשוואַרצן אונדזערע יאָרן מיט תעניתים.

יש והשאילה מיידיש היא בתרגומה של תיבה כגון: “אלמלא הייתי מסבב את האבנט בפעם השלישית” (עמ' 44) על דרך: דריעען דעם גאַרטל; או: “אנוסה אני לברוח מביתו וללון בחוץ שלא אשיג מהלומות ומכות לחי” (עמ' 167) על דרך: קריגן פעטש; ויש והשאילה היא בתרגומו של ביטוי, שהכותב מביאו בלא מרכאות ללמדך, כי סיפחו ללשוננו, וכן: “מה מה מרעימה החברה הלבנה” (עמ' 91) על דרך ווייסע חברה (כינוי לשובבים, רישום חבורות החסידים הראשונים לובשי לבנים); “שומעיו מלקקים את האצבעות מסיפורים כאלה” (עמ' 37) על דרך: לעקן די פינגער כביטוי הנאה מסיפור שכמותו כהנאת מטעמים; “והעולם הזה של הקדוש־ברוך הוא ישר כסרגל” (עמ' 55) על דרך: גלייך ווי א ווירע, והעברי יעדיף לומר: דומה כמישור. וראה גם המשלות ופתגמים, כגון: “משקר אתה כמדרש” (עמ' 105) והמצוי יותר: כלוח; “התרוץ לא ביד יוקח” (עמ' 62) והוא תרגום נחמד לענין: א תירוץ איז נישט מיט דער האַנט אוועקגעצומאַכן, צד כזה אתה מוצא גם בביטוי: “ולשמה אינו טובל אפילו אצבע קטנה” (עמ' 156) שעיקרו: ער לייגט ניט קיין האנט אין קאלטן וואסער, כלומר אינו שם יד בצוננין והיא הגדרה לאדם מתרפה במלאכתו והחליף הכותב יד באצבע כדרך: אין אדם נוקף אצבעו (ובימינו מתרגמים כך, ושלא כדין, אותו ביטוי יידי) ולשם הדגשה הקטין ואמר: אצבע קטנה כדרך: אינו נהנה באצבע קטנה וכדומה. ויש והשאילה היא בתרגומו של ביטוי שהכותב מביאו במרכאות ללמדך, כי אינו מספחו ללשוננו; כן, למשל, בלשונות קללה כגון: “חלירע עליהם” (עמ' 33), "כל הרביים שלהם “לשנה שחורה” (שם) על דרך: צום שווארצן יאָר; מה שאין כן בקללה אחרת שהוא מביאה בלא מרכאות: “מפלה על ראשם של הבורים” (עמ' 35) שכן יסודה בעברית כדרך: תחול ברכה על ראשו. והרי מחרוזת ביטויים המובאים במרכאות: “העליון” יודע אפילו (עמ' 25) כדרך: דער אויבערשטער, שהוא כינוי לאלהים, "חותרים הם “מתחת לארץ” (עמ' 31) על דרך: פון אונטער דער ערד, “חוטף הוא את עצמו” בלב רותח אל “חובת הלבבות” (עמ' 24) כדרך: ער כאפט זיך צו צום וכו'; "למה זה צריך להיות “רענן, בריא ומשוגע” (עמ' 108) כדרך: פריש געזונט און משוגע. ודוגמה מיוחדת במינה: "והשיעול מתאים לסבלות כמו המקל עם גולת הכסף לגציל “עושה־המוך” (עמ' 95) כדרך: פאסט זיך ווי א שטעקן מיט א זילבערנער סקיווקע (סקאָווקע) צו געצל וואטנמאכער; ולשון וואטנמאכער לכאורה עושה צמר־גפן ובאמת ענינו כינוי של זלזול ונידוי: גיי צום וואטנמאכער, והוא ענין שנאמרו בו רוב דברים מגומגמים, וטוען פרק לגופו.

ומצויים גם עקבי־רישום של הגרמנית כגון: “ונועצות גם העלמות בו מבטים אוסרים” כדרך: abweisende Blicke; “אבל השאר “על פני כל הספסל” לא יצלחו” (עמ' 95) כדרך: durch die Bank כלומר, אחד אחד, כל־כולם. וראה ניסויי תרגום מענינים: ואתם בעצמכם תתנו התעודה של עניות הדעת על נפשם" (עמ' 105) שתרגם ענין: Armutszeugnis כלומר תעודת עניות על דרך צירוף עניות דעת כמאמרם: אין עני אלא בדעת; וכן: “החי מן התלושין שהוא תולש משטרי־הערבון” (עמ' 144) כדרך: פאָן קופאנען לעבען.

ח

וניתן לעיין בכמה נקודות אחרות, כגון רישומם של אחרונים וכן למשל “האלונים מתנמנמים כקסומים, עלה בל יתעורר, היער שותק ושומע” (עמ' 139) והוא כדרך שירו הנודע של מ. צ. מאנה: “סביב תשלט שלות השקט / עלה בל יתעורר” (“משאת נפשי”); או: ותארב להם השמש ותיר בהם כל חניתותיה מרסיסי אורות נחפזים" (עמ' 120), והוא כדרך ח.נ. ביאליק: "ארוב ארבה לי השמש / ואך ראני – קם וייר בי כל חניתותיו – –" (“משירי החורף”) וכן “והשמים זכים ממעל, ביער מרחפות רוחות שאננות ומספרות להצמחים ולדשאים רזי רזים” (עמ' 139) וגם הוא דרך ביאליק: "רוך רוחות שאננות המרחפות בדממה / – המספרות בלחש, בנשיקה, ברמזים / לשיח השדה סוד־יה רזי־רזים (“הרהורי לילה”).

וכבקעה קטנה לעצמה היא בדיקת היגיעה לקבוע מונחים הנצרכים לריאליה, ומצויים פה כמה וכמה דרכים, שלא נקלטו בלשוננו עתה, כגון: משורר מתיאטראות (עמ' 138), ובימינו: זַמָר, וכן נרתיק (שם עמ' 153 ואילך) ובימינו: ארנק; “אך עבודותיו בתא־הסופרים לא הרשו לו זאת” (עמ' 138), “והלך ישר אל תא־הסופרים (עמ' 154) ובימינו: משרד, לשכה; וכן: הוא קנה עתה הבקבוקים בבית הסמים” (עמ' 166), והמקובל: בבית המרקחת, כלשון העוסק בו: רַקָח, רוקח, וראה גם המחבר: “אבל מאין פרוטות לשלם לרוקח” (עמ' 166); וכן “ולכתוב לה כתבי־רפואה” (עמ' 146) והכוונה למין Rezept, וכבר ליגלג בן עירו, ש"י עגנון, ב“בנעורינו ובזקנינו” על בהולי־החידושים, ובכללם: רצפת, וכן: “בתי לימוד תכסיסי מלחמה, בתי חילוץ עצמות, בתי כנסיות” (עמ' 190), ובימינו: אולמי התעמלות. ונסיים בדוגמה מיוחדת: “וראה נרתיק מונח על היריעה (עמ' 157), ובימינו: מרבד, ואכן בבוא מוריס רוזנפלד, לתרגם דרך שיר מזמור ק”ד בתהילים, תירגם את הכתוב: “עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה”, על דרך כך: “עס איז געמאכט / פאן שטראלען־ליכט דיין קלייד / ווי דיוואן פערשפרייט” (שריפטן, כרך ג‘, עמ’ 112).

א

“רבדים” – כך שם סוף הספר, שבו נלקטו מבחר רשימותיו ואגרותיו של העתונאי המצוין יצחק בן־דור, מאנשי בית “דבר” וראשוניהם; תחילתו בתל־אביב וסופו בירושלים, שנהרג בה בימי המצור. הספר יצא בשתי מהדורות – במהדורה הראשונה (הוצאת נ. טברסקי, תל־אביב תשי"א) והקדמתי לו מבוא, לומר מה בענינו, ובמהדורה שלאחריה הוספתי דברים, לומר מה בלשונו וכפתח־אמירה תהא ההערה, כי דרך־לשונו מבקשת למזג שני יסודות שהם כיריבים – מהירות־ההגבה וניפוי־הביטוי – והיא מזיגה שעלתה יפה, והעיון מראה, עד כמה ידע הכותב, בתוך המתיחות של שני היסודות האלה ומתוכה, לטפח שימושי־לשון, בין על צד ההרחבה ובין על צד החידוש. והרי לקט דוגמאות מספרו, העשוי להאיר את דרכו לבחינותיה.

ראשונה נפתח בדרך־שימוש בצורה מובהקה של לשוננו, שהיא אֵם להרחבתה, היא צורת־הסמיכות. הרי, למשל, חילופו של חדר־האוכל בקיבוץ בכינוי מתאים יותר: אולם־הסעודות; או חילופם של יחסי־כבוד, שהיא הגדרה שנשתחקה מרוב שימוש, בהגדרה חגיגית יותר: יחסי־יקר בין אסיר לאיסר; והרי מונחים מצוינים לעתונאים ועסקנים שדרכם להזיק: שועלי־העט ועורבי הציבור, וכן מונח מקורי לתהלוכה שיש בה סוגי אדם שונים ביותר: תהלוכת־שעטנז. יפה הוא גם השימוש על פי ביטוי עברי נודע כגון: בחור־המעלה, שהוא על משקל אדם־המעלה, לפי לשון הכּתוב: תור אדם־המעלה (דברי הימים א', י“ז, י”ז). גם השימוש על פי ביטוי כללי בליווי ביטוי שנשתגר בלשוננו, כגון: יער אדם עבות,שדרך צירופו מורכב: עץ עבות – יער עבות – יער־אדם – יער אדם עבות. וכן ראוי להעיר על סמיכות נאה של שם־תואר ושם־עצם כגון: זכאי־חיים, ואף על סמיכות המעידה על הקפדה ביפי־לשוננו ודקדוקה, כגון שאינו כותב: הנאתו הנאה מידית, אלא כותב: הנאתו הנאת־מיד. וכדוגמה מיוחדת הוא צמד־סמיכות, כגון: חוסר־עבודה ואפס־תגבורת.

וצורה אחרת, מובהקת גם היא, של לשוננו, שחוק־המלים לסוגיו, ייצוגה הוא מועט, ומעיד על כך, כי הכותב לא נאחז בו אלא לצורך מיוחד, אם כדרך שחוק־האותיות, כגון: לא מעטים המתאלחים בתוך המחנה בחלאה; או כדרך החריזה, כגון: אין מתרגז על הדיפה ודחיפה ודריכה על רגל; וביחוד כשהחריזה מתעגלת כדי פתגם כגון: אך לפי שעה הבירה נשארת הטירה.

ב

כפינה גדולה הוא שימוש במקראות ושוה־מקראות על דרך השינוי ההולם כוונתו המיוחדת של הכותב. יש והשינוי הוא מועט, שהכותב משתמש בלשון־רבים, בעוד המקרא יודע אך לשון יחיד, כגון: וקול דממות דקות על דרך: קול דממה דקה; ויש שהוא מחליף תיבה בדומה לה, כגון: כדבר איש אל אמו על דרך: כדבר איש אל רעהו; וכן: התחמיץ שיהיה לבהמות כתאוה לחך על דרך: תאוה לעינים, וכן: להשעין את סוכת העם הנופלת על דרך: סוכת דוד הנופלת. ויש והשימוש יש בו צד של חידוד כגון: עדר המתאימות שכושל ונחשל ופוסע אין בהם, וצירופו מורכב לפי הכתוב: כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה שכולם מתאימות ושכּולה אין בהם; לאמור הכותב פסח על חמש תיבות וצירף סמיכות: עדר־מתאימות ואילו תיבות: שכולם שכולה העלו לו תיבה בחילופי אותיות: כושל, והיא גררה בדומה לה בצלצול ובמשמעות: נחשל. צירוף מורכב היא גם האמירה: היתה אדמה אחרת ורוח אחרת מסביב,שיסודה במקרא בענין כלב בן יפונה: היתה רוח אחרת עמו, ושכבר נעזר בה ח.נ. ביאליק בשירו הנודע לאמור: היתה רוח אחרת מסביב, ואילו כאן ההרחבה גדולה יותר, דהיינו שהשינוי הוא כולל יותר (אדמה, רוח).

מרובה הוא השימוש בניבי חז"ל ולאחריהם, בין הוא בא כפשוטו, כגון: מתוך הילקוט אני למד כי אין בית מדרש בלא חידוש; בין הוא בא על דרך השינוי: דע מה אתה נוטע; או צער גידול מפעלים על דרך: צער גידול בנים; או ירושלים פושטת ביצורים ולובשת ביצורים על דרך: פושטת צורה ולובשת צורה. נאים הם השימושים, כגון: העיקר עודנו שנוי בהתאבקות רבה על דרך: שנוי במחלוקת; ונחמד במיוחד הוא השימוש: המולדת הקוראת ומתחננת ישבוני, שבו נצטרפו גם־הד־המימרה: המקרא אומר, קורא או צווח דרשני, וגם רוח־התחינה של השושנה המתגוללת בשירו הנודע של צונזר. ובולט הוא צירוף, שבחינתו המקורית עודפת על הדיו, כגון: לתפוס את הדין בין אבני השתייה של החיים ממש.

וכן מצויה, כמובן, זיקה לניבים משל עמים ולשונות אחרים; בין הניב ניתן כפשוטו, כגון: אינה נחה על זר־דפנים; בין הוטל בו שינוי־מה, כגון: מלחמה עד המקל האחרון ועד האבן האחרונה על דרך: עד החייל האחרון, עד טיפת־דם האחרונה וכדומה. ופעמים השינוי בא לטבוע את הניב בחותם עברי, כגון: נסה ק"א פעמים, ולא כמצוי מאה ואחת פעמים. ובדומה לכך: שלא להיות הפקר לטלטלה סיזיפית, שתלה בסיזיפוס את הטלטלה שנתפרשה ככף־הקלע וכדומה.

ג

ויש דוגמאות, שהם בתחומה של הרחבת צורות הדקדוק. וכן בשמות־עצם, כגון: דלח ועוכר ראשון על משקל קלח, פלח ואחרון על משקל אוזן, עומק; וכן: מעקל, מעקלים על משקל מעבר, מעברים; וכן: מחלת האדישות נקראנה אדשת, על משקל גרענת, עגבת, ונמשך בזה לחידושיו של אברהם שרון למחלות רוחניות ומנטאַליות: נאמת, חגגת וכדומה. צורך הרחבה נגלה ביחוד במשקל: פעלן היוצא לאומנות, כגון: אדריכלן ושתלן; או לנטייה, כגון: אגרנים מובהקים הם הגויים; או לתכונה, כגון נצלנים. וכן אתה מוצא שימוש במשקל התפעלות, כגון: התאזנות, וביחוד: התקנדסות.

ואין צורך לומר, כי ההרחבה חלה על פעלים, וכן נמצא בבנין נפעל: רוכבים ורכובים, רוכבים ונרכבים; בבנין הפעיל: שלא יפלו לתוך יאוש מאדיש; וכן: כשהנך מחמיא לי (כלומר אומר מחמאה) על מכתבי אליך, וכן: משאיב־המים: וביחוד בבנין התפעל: להשתוחח בשי"ן שמאל, מלשון שיח, שיחה; וכן: לא להתנחם ולא להשתאנן; ואף: בראשונה התקפדו הבריטים.

על כל אלה ניתן להוסיף שימושים שאינם מצויים, כגון: עומדים לצאת הקוה, כלומר אל הקו, על המשקל הביתה; וכן מיני דיוקים נאים, כגון: ובכל זאת נמצאו שרקדו תחתיהם, כלומר במקום אחד; או: לא היה בככר טפח אחד לזוז בו, וכדומה. אך מה שצריך הבלטה מיוחדה הם שימושים רחבים יותר, שהם כחידושים גמורים, ואלה דברי הכותב העשויים כמטבע של מימרות ואפילו פתגמים. והרי ילקוט קטן: א) מאז היו החידושים נחלתם של המחפשים מתוך דוחק; ב) אמרנו ויחי אבל לגידול צריך זמן; ג) מי הגשם גולשים לתוהו; ד) לא כביצה – האבן; ה) היערות מדברים בעדם; ו) ומרוב עצים לא תראו אלא אותם.

א

בנסיוני להעריך את דרכו של ישראל זרחי (סיפא לספרו “כפר־השילוח”, תש"ח) ציינתי, כי הוא מבני דור־הביניים, שתקופת־חינוכו חלה באוירה, שכבר לא ינקה משרשי ההוויה העברית הישָנה ועוד לא ינקה משרשי ההוויה העברית החדשה. עמידת־ביניים זו ניכרת גם בלשונם של בני הדור ההוא. ביחוד של אלה, אשר בבואם אל ספרותנו הביאו עמהם ילקוט מועט וקל. מהם שהתנחמו על־נקלה ופירשו דלותם כחירות ממעמסת־דורות, מהם שהבינו עָנים ובמאמצי־נפש גדולים, שלא יבינום הממוזלים מהם בדור שלפניהם או בדור שלאחריהם, יצאו לכבוש את הלשון ומכמניה תוך־עצם־תהליך־יצירתם, וכיבושה עלה יפה־יפה. בכללם בולט ישראל זרחי, אשר בבואו לקרית־הספר היה בידו צרור לשון דל וקל ובצאתו ממנה בטרם־עת הניח תיבת־לשון כבדה ומשופעת.

ב

והנה חפצי עתה לסקור אילו נקודות בדרכו זו אל הלשון ובתוכה, ביחוד באותה חטיבת־כתיבה שלו, שבה מאמצי הכיבוש האלה הם בעצם־ריתחתם. לאמור, הסקירה לא תחול לא על הבוסר– ספריו הראשונים ולא על גמר־הבישול – ספריו האחרונים, אלא על ספריו שבאמצע וסביביו, שכן בהם נראים ביותר נפתוליו על כיבוש־הלשון וניכרת בבירור המתיחות בין השיגרה של אסימוני־דיבור, כפי שהיא בולטת בספריו הראשונים ובין הנוסח של מטבעות כתב, כפי שהוא בולט בספריו האחרונים. הסקירה חלה, אפוא, על ספרים אלה: “הנפט זורם לים התיכון” (בקיצור: הנז"ר), “הר־הצופים” (בקיצור: הרה"צ), “מסע בלא צרור” (בקיצור: מבל"צ). “בית סבתא שחרב” (בקיצור: בס"ש), “שלהבת גנוזה” (בקיצור: ש"ג).

וראשית הסקירה בקטנה שהיא גדולה – דרך־ההרחבה של צורות־הלשון. אם נפתח בפועל נמצא אך מעט בבנין קל: צד שורד ותועה [הנז“ר, 253], וברוקה היה פּוֹצל קיסמים [הרה”צ, 15], ולא יותר מזה בבנין נפעל: ורוחות עזים היו נפרחים [הרה“צ 207], וכן: ורוחות נועם היו נפרחים מן ההרים [ש”ג, 154]; ובורי [הכלב] היה נשרך אחריו [הרה“צ 215], ובמקום אחר תחול צורה זו על הצל. בכל אלה ניתן לומר, כי טעמו של החידוש היה, כנראה, בצורך גיוון, אך הכרחו וממילא צידוקו אינו מבורר, מה שאין־כן בדוגמה: למה לו עוד השלוה הנשאפת [הנז”ר, 110] וכן: אהובה רחוקה ונשאפת [שם 175], שהרי כאן החידוש מסייע לצמצום־הלשון, שאילולא הוא הוצרך הכותב לומר: למה לו עוד השלוה אשר ישאף אליה וכו'.

בבניין פיעל אין אלא דוגמה בודדת: פעם אחת בילש אותו וארב לו [ש“ג, 19]. מרובות משהו הדוגמאות בבנין פּוּעל, וכן בשלימים: רגלים מגורבות המשי [הנז”ר, 140] רגלים הלבושות גרבי משי; בנחי ל"א: עמק מדושא [בס“ש 17] וכאן וכאן צמצום־הלשון, שלא לומר: רגלים לבושות גרבי משי, עמק מכוסה דשא. ויש והחידוש אינו בעצם הצורה אלא בשימושה כגון בשלימים: כשכוסו בידו וברכיו מקומרות [ש”ג, 62], שקימור החל בבנין (תקרה, כיפה) יפול בתנועת הגוף, ובנחי ל"ה: כל זה לא ידומה כלל בזמן ש – – [הנז"ר, 251] והוא דרך המחזיר לשימוש המצוי (מדמה, כמדומה) את הכוח המדמה, הדמיון.

בבנין הפעיל אין הרחבה או חידוש אלא בשלמים: הסגילו כבר הרי המדבר והכחילו באור השמש השוקעת [הנז“ר, 234], צל כנפי האלבטרוס נמוג – – בטרם העליט על המפעל [שם, 207], תפס את הנבל וינגין את תוגתו [שם, 113] וכן: יקנה גרמופון עתיק ינגינהו על זרועותיו [מבל”צ, 44]. בשתי הדוגמאות האחרונות מורגש אבק־ארכאיות בראשונה וא"ו ההיפוך (וינגין), באחרונה הד הכתוב (קחם על זרועותיך).

בנין הפעל מוצג בצורה, שכמותה כבינוני פעול, ומועט הוא גם הייצוג בהתפעל: פעמים שהם מתנצים זה עם זה [ש“ג, 56] לא־כל־שכן בנתפעל: ואמנם נתנהלו הלימודים [הרה”צ, 162].

ג

אך עיקר ההרחבה יפול בצורת הבינוני הפעול וראה: בשלימים: עיניו הבלוטות [ש“ג, 44], ואתה עומד מבויש ולעוּג [שם, 32], וכן: ועיקמו שפתים לעוגות [שם, 35]; אולם־הפקידים כשהוא עלוט דממה [ש”ג, 127], יש גם נטייה מיוחדת של הכותב כגון: אף במעונו פרושה היתה השמחה [הרה“צ, 212] מחשבתו של הגבר פרושה לפניה כמרבד [שם, 114]; וכן: בקול רפה ורעוּד [ש”ג, 196], ישיבה בהולה ורעודה בקצה־המרפד [ש“ג, 195, פסיעה דקה ורעודה [שם, 53], באצבעות רעודות [שם]. אך יש גם שימוש בנפעל והפעל: היה יורד פתאום מבוהל ומורעד [ש”ג, 49] צעדו הופך מורעד כתפיו משתפעות ולבו החצוף עליו נרעד [שם, 58] ובדומה לכך: וכולו מורטט ומזועזע [שם, 42[. נטייה מיוחדה אתה מוצא גם בדוגמאות: ונחשפת העיר הרחושה [ש"ג, 56], לבו רחוש מאד – – ולבו כעוס – – שלבו היה קנוט [שם, 39]. המעיין לא יוכל לומר, כי ברוב הדוגמאות האלו לא ניתן להסתפק בבנין הקל (רועד, רוטט, רוחש, כועס, קנט), אך ההסתפקות היתה נוטלת אותו קורטוב רעננות המורגש בצורה שלא נשתחקה מרוב שימוש.

עד כמה ההרחבה בבינוני פעול נוהגת פה כמעט בשלימים בלבד, בולט מתוך כך, כי בנחי פ“ה אין אלא דוגמה אחת וגם היא מצויה אצל אחרים: קומתו שחויה [ש”ג, 20], אך קומתו שחויה מעט [שם, 193], צלו השחוי [שם].

דרך ההרחבה בולט ביחוד בדוגמאות של הרחבת שמות־תואר מיעוטם גזור משמות־עצם, כגון משקל פעלי: קולו היה כרסי כמעט [הנז“ר, 278], או שם עצם הגזור מפועל כגון משקל פעילתי: קולו היה עמוק ונעימתי שלא כרגיל [הרה”צ, 37], אך רובם ככולם גזורים מפעלים, כגון משקל פעיל: חיבוק לטיף של זרוע אשה [הרה“צ, 190], אור לטיף וחמים [בס”ש, 17]; משקל פעלני: מוסיקה ראשונית שכזאת ערגנית ומתרפקת על הלב [הנז“ר, 170], משקל פעלולי: עגום עצבובי [ש”ג, 5] שעיניהם עצבוביות ביותר [מבל“צ, 9]. במעבר לשם־העצם משקל פועלן: כבר עובדת כמוכרנית בחנות [ש”ג, 126].

ההרחבה של שמות־העצם חלה על שמות הגזורים מפעלים ומשקליה שונים. משקל פֶּעֶל: כעדר אווזים אחרי המֶרֶט [הנז“ר, 24], הלילות הרבים לילות האֶרֶב לגילוי [שם, 91], הנהג הוציא את מחצית המושב המרופד – – שָׂם את הרֶפֶד למראשותיו [שם, 163]. כדי להשאיר חֶרֶץ של פקפוק [הנז”ר, 20] בהוראת אבק־פקפוק. משקל פעילה: הנהר נרגע עד כדי קפיאה שלימה [הנז“ר 29], משקל פעילות: לקוי היה אולם זה בזעימות אור [הרה”צ, 11] ובשימוש תואר הפועל ראה: האירה בחדר זעומות [שם, 33]: משקל פעלנות: הוא התנצל על חפזנותו [הרה“צ, 202], משקל פיעול: עוזר בגיבול הגבינה [ש”ג, 16], משקל פעפוע: דנדון הפעמון הודיע על ארוחת הערב [הרה“צ 150]. מרובה יותר הוא השימוש במשקל הפעלה: ומנסה להביא [את החלומות הנועזים] לידי הפעטה והקטנה [הנז”ר, 12], וראה גם בפועל: והמועקה הופעטה והוקטנה כמעט לאפס [שם, 244]; היא לא שמעה ולא ראתה כבר כהוגן ורק לעתים רחוקות היו לה רגעי־הבהרה והיתה עלולה להשתתף עוד בשיחה [שם, 35]. במשקל תפעולת: התרעולת שכיסתה את ראשה [שם, 102], תרכוזת העבר האנגלי ובית־הנכאת הלאומי [מבל“צ, 79]. הרחבה של שם עצם הגזור בשם עצם ניתנת בדוגמה אחת, והיא של הקטנה ובמשקל פעלול: גדעון העמיד את ספלול הקפה [הנז”ר, 229].

בתחום, שבו מרובים כנודע הלבטים, תחומו של תואר הפועל יש לציין שימושים בשם־התואר לשון רבות, מהם גם מיותרים. הרי למשל: ולבו פעם בו חזקות [הנז"ר, 114] שאפשר היה להסתפק בשימוש המצוי: בחזקה, או: וצבי אוהב אותה נאמנות [שם, 131], שאפשר היה להסתפק בשימוש המצוי: נאמנה. ויש גם שם התואר רבות: הכניסה דרך הפשפש התלוי עקומות על ציריו [שם 14] שאפשר היה להסתפק ביחיד: עקום, או לומר: במעוקם. וכן יש שימוש כדרך הדיבור (פשוט במובן: בפשטות) הנעזר בכתוב (ברור מללו): מוזר יצאו המלים מפיו (שם, 143).

ד

בתחום הצירופים והניבים נראה דרך שימוש במטבעות על דרך השינוי שבלט בו קו־התפתחות מקביל לקו התפתחותו של המחבר – הוא הקו שתחילתו בקיאות רפופה וסופו ידיעה ברורה. אם נפסח על דוגמאות, שאפשר לפרנסן כשיבושי־דפוס, כגון זקן אשמדאי [=זקן אשמאי] זה [הרה“צ, 165] ואולי: כול הדברים יחרטו [יחרתו] במוחך כמזמור־שיר [שם, 207], וכן על דוגמאות שיש בהן הוספה מיותרת כגון: בשבע עינים זהירות [הנז”ר, 97], הרי נמצא לו מעט דוגמאות שהשינוי אין לו ביאור אלא בעמעום. האמירה כגון: כלום לא צלחה לו שעתו [הרה“צ, 7] היא דוגמה של עירוב־סיגנאות (מקרא: צלחה, משנה: כלום לא, שעתו) שניתן להמנע בשמירת המימרה כלשונה: כלום לא שחקה לו שעתו. וכן דוגמאות של שינוי שלא לצורך בלשון הכתובים כגון: שכמו נטוי למשא [שם, 78] בעוד לשון הכתוב: ויט שכמו לסבול; וכן: מה לכם שנתעקשתם כחמורו של בלעם [ש”ג, 60] בעוד הכתוב מדבר, כנודע באתון; וכן: אורח שרוצים ביקרו [שם, 80] בעוד לשון הכתוב: אשר המלך חפץ ביקרו; וכן: לא היה בית בלא חלל [שם, 164] בעוד לשון הכתוב: כי אין בית אשר אין בו מת.

והוא הדין בכמה דקויות שאינן נשמרות, כגון לבה חושב לקפוץ מסגורו [בס“ש, 73] שהמדקדק היה כותב: מחשב; וכן: האם משום שאני אלמנה אפשר כך להתעלל בי [בס”ש, 10] שהמדקדק היה כותב: ובשביל שאני וכו': וכן: מועד החתונה נקבע [בס“ש, 10] שהמדקדק היה כותב: הוגבל; וכן היה בדעתו להכניס את נטלקה בלא־רואים [ש”ג, 109] ואף: קם ממקומו בלא רואים [שם, 138] שהמדקדק היה כותב: באין רואים. מה שאין כן דוגמאות אחרות, שהשינויים נעשו מדעת וידיעה כגון: נקב מחיר [הרה“צ, 7], בעוד המקרא נוקב שכר: וכן: טוב יום אחד קודם [הנז”ר, 132] בעוד לשון מאמרם: יפה שעה אחת קודם (ניכר רישום מאמרם: שוב יום אחד לפני מיתתך). לעומת זה צד הידיעה והכוונה בולט בדוגמאות של תרגומים עברים למימרות ארמיות כגון: לבו לפיו לא גילה [ש“ג, 106] כדרך לבא לפומיה לא גליא; או: וכשם נהר נהר ומהלך־מימיו כך בית בית ודרכי פרנסתו [בס”ש, 5] כדרך נהרא נהרא ופשטיה וכיוצא באלה.

ואמנם בכתביו הנידונים זרויים משלים לרוב לשימוש בזכרי כתובים ומאמרים על דרך שינויים מכוונים לתכלית מיוחדת. וביחוד מצוינות הדוגמאות שהשינוי הזה מטיל בהן נעימה הומוריסטית דקה. אתה חש בה גם בדוגמאות כגון: כאותו ירק שנכמש בחום־הקיץ ושוב לא נותרה בו שמינית של לחלוחית [ש“ג, 64] על דרך שמינית שבשמינית של גאוה, וכן: בשפל־העונה [שם, 131] על דרך השגור: בשפל־המדרגה, ואם אתה מצרף: וירכוש את השטר בשפלותו [שם, 46] הרי השחוק העלום של כפל המשמעות (שפלות כמונח מוסריי ושפלו,ת כמונח בנקאי) מעלה רישום של הומור מיוחד. והוא הדין בדוגמה: חותם שמו בתוספת זנב־התנופה [ש”ג, 130] ששחוקו משולש, אם לא מרובע (עומר־התנופה, זנב־התנופה במעופפות, וסלסול־כתיבה ועצם־התנופה בכפל משמעות ההרמה והאִימפֶּט). וראה מכאן: כסעודת קינוח ליום הארוך [הרה“צ, 114] על דרך: קינוח סעודה בהפיכה הומוריית של סומך ונסמך, ומכאן: לקינוח הלימוד נתעוררה תמיד שיחת חולין [שם, 163] שתיבה קינוח המשמשת פעולה גופנית (אכילה) באה לשמש פעול רוחנית (לימוד). משהו מדרך זה יש גם בדוגמאות, שיש להן בית־אב: אבקת־תחרות [בס”ש, 36], ויותר: או שעלה בדבריה אבק טעות [הרה“צ, 193] וביחוד: הוא בלע אבק־חיוך [שם, 171] שכן הבליעה היא המוציאה את האבק ממשמעותו המושאלת (משהו, קורטוב) ומחזירה לו משמעותו הממשית ושחוק־המשמעויות מהַנה, וכן מהַנה אותנו ביטוי כגון: קמט־הטעות במכנסיו [שם, 115] העשוי על דרך מקח־טעות, וכן: נהיה לוחמים בני־כבוד [שם, 179] על דרך בני־תורה, ואולי אף: הקפות הצפרים [שם, 106]: וכן: כי את כיסך אתה קובע [מבל”צ, 24], וכן: אם אני קובע ממוני ומפזרו לכל רוח [ש“ג, 47], שכן הקונפרונטאציה של הכתוב מעלה ניגוד (נפש – כיס או ממון) והוא נשמע כניגוד משעשע. ובדומה לכך: יודע אב נפש בתו [בס”ש, ט'], שזכר־הכתוב: יודע צדיק נפש בהמתו מעלה גוון של שחוק.

פעמים השחוק הוא קל יותר, והוא דרך ההבאה של כתוב או מימרה ושינוים על ידי תוספת של דיבור־שלילה, כגון: אפילו טעות גוי אינה מותרת לו [שם, 31]; או: ומעשי אבות אשר לא שימשו סימן לצעירים [שם, 15] על דרך מעשי אבות סימן לבנים. שחוק מיוחד בהטלת שינוי בכתוב על דרך חילונו של ביטוי מקודש וראה, למשל: אשרי מי שבצל חדרו יתלונן [ש“ג, 33] על דרך: בצל שדי יתלונן. וכן ראוי להזכיר דרך הצירוף של כתובים שונים, ביחוד אם מקומם במקראות סמוך וראה: סוס ונוהגו יצללו במים אדירים [בס”ש, 23] העשוי כדרך: סוס ורוכבו רמה בים וכן: צללו כעופרת במים אדירים, והם שברי כתובים סמוכים בשירת־הים. ומיוחד במינו הוא צירוף של ביטוי עברי ויידי כדי מטבע עברי של אימרה: ואתה כלך לך אצל הקיר [מבל“צ, 96] על דרך: כלך אצל נגעים ואהלות ועל דרך: רעד צו דער וואַנט (=דבר אל הקיר). ואגב, ראה דרך שחוק מיוחד כגון: היה מדקדק שידו תפסח על מנעול דלתותם [ש”ג, 13] ונבלעו שתי מימרות ביידיש: זיין פוס האָט נישט אבערגעטרעטן די שוועל (=רגלו לא פסחה על המפתן) וכן: זיין האנט האָט נישט אָנגערירט זיין קליאמקע (=ידו לא נגעה בידית־דלתו) והחלפת רגל פוסחת ליד פוסחת היא החלפה של הומור.

ה

הרוצה לעמוד על דרכו להסתייע ממקורות שונים הן בלשוננו והן בזולתה אם יידיש ואם לעז, ראוי שיבדוק דרכו בהשוואה. הרי מכאן דוגמאות: כשמן המור שמושחים גופו של עייף [הרה“צ, 80], נכנע לו – – כעבד נרצע [שם, 78] נמשך אחריו כחבל אחרי הדלי [שם], הוא היה כמי שמחכה לרותחים ומתכבד בצוננים [ש”ג, 1ג51], ידע אימתי להיות קשה כארז ואימתי עליו להיות רך כקנה [שם, 6], קשה הבדידות כיום סגריר [שם, 33], (ואולי ניכר רישום שירו של ביאליק: אך בבוא תור הסתיו בימי סגריר ועב – – בשממון הזה אחפוץ בדד היות); מיותר כחרס הנשבר שאין לו תקנה [שם, 6] והוא צירוף שלמשול כחרס הנשבר ושל: איבריק ווי א צעבראָכעער שאַרבּן. ובדומה לכם: דועכים כפתילה מפוחמת [הרה“צ, 80] על דרך: אויסגיין ווּּ אַ פאַרקאָפטשעטער קנויט, וכן: חירף וגידף כשלושה שיכורים (הנז”ר, 60] כדרך: ער שעלט פאר (או: ווי) דריי (או: צען) שיכורים, וכן: לשון יבשה כעור־המגף [שם, 85] כדרך טרוקן ווי א פאָדעשווע (=סוליה); וכן: פניו שחורים כשל מנקה־הארובות [ש“ג, 15] כדרך: שווארץ ווי א קוימנקערער; וכן זקופה כברוש צעיר [הנז”ר 86], ישרה כברוש נאה [ש"ג, ג19] והוע על דרך: גלייך ווי א סאָסנעלע (=ישר כאורן צעיר), לעומת זאת ניכר מקור הלעז: ויפיו כשל אליל צעיר [שם, 18] והוא כבר מצוי בשיר של טשרניחובסקי: אל נער רענן כליל־יופי. השוואה משונה היא: לבו מורתח כגחלת [שם, 35] שאין גחלת רותחת, אלא שנצטרפו בו ביטוי מצוי בפי העברי: בלב קרוע ומורתח, וביטוי מצוי ביידיש: ברענען ווי א קויל, שדמיונו בכתוב: נפשו גחלים תלהט.

כנגד השוואות הלקוחות מן ההווי: והילדה שקעה פתאום כסביבון שנתקל פתאום במכשול [ש“ג, 158] ובדומה לכך: נלעג כסביבון שנתקל במכשול ונפל [שם, 6] אתה מוצא השוואות הלקוחות מן הספר: סעודת בשר בלא משקה היא כאותה קרטגה בלי חניבעל [הרה”צ, 86]. מין השוואות שרישום־הלעז ניכר בהן אתה מוצא קרובות יותר: חמתו שככה כבועת סבון שנתפקעה [ש“ג, 16] ורחוקות יותר: כטיול של סוף ימי השבוע [מב”צ, 125] כדרך וויקנד, וכדומה.

מובן כי ההסתייעות ביידיש ולעז אינה מצומצמת על ההשוואה בלבד, אלא מתפשטת על דרכים אחרות. יש והשימוש ביידיש בא למסור שיחות שהיו בלשון זו הרי, למשל, בדרך השוואה: תראה אותו כמו שתראה את אזניך [ש“ג, 138] על דרך: וועסט אים זען ווי דאס לינקע אויער (=כמו את האוזן השמאלית), והרי בדרכים אחרות: איזה אברהם כהן על ראשך [ש”ג, 151] כדרך: וואָס פאר – – אויף דיין קאָפּ; וכן: הרוחות בלבד יודעים [הרה“צ, 70] כדרך: איין רוח [=שד] ווייסט [בניגוד: איין גאָט ווייסט]; עולם היה נותן [מבל”צ, 108] כדרך: א וועלט וואָלט ער אוועקגעגעבען, וכן: עליך יאמן הכל [הרה“צ, 77] כדרך: אויף דיר איז אלץ צו גלייבען; וכן: עורך דין של רבונו של עולם [ש”ג, 161] כדרך: גאָטס אדוואקאט [והוא עשוי כדרך: גאָטס סטראַפטשיק]. וכן: אך סיפרו שניהלו אהבה עם ריבה אחת [בס“ש, 15] על דרך: ער האָט געפירט א ליבע, וכן: נאחזו במתניהם וצחקו [בס”ש, 45] כדרך: זיך האלטן ביי די זייטן פאר לאכן, וכן: נשמתו היתה פורחת מקרבו שבע פעמים בדקה [ש"ג, 18] שטארבן זיבענמאל אין טאָג פאר הונגער ויסודו בשבע נפילות כורעים, וענין שבע יפול צדיק וכדומה.

כנסיונות לטבוע מטבע עברי לניב־לעז אתה מוצא בדוגמה שניסוחיה שונים: רכבת של שחר [בס“ש, 60], רכבת שבין חמה לצל [שם, 55], חוזרים עם רכבת־המנחה [שם, 66], משכימים לרכבת של שחרית ומעריבים לרכבת של לילה [שם 30] וכן: באת לבקש כאן כתובת של הרוח בשדה [ש”ג, 140] שהוא צירוף כמעט פיקאנטי – מזה אמירה, שנטלה בודאי מעם הדיבור הפולני: לחפש את הרוח בשדה ומזה אמירה, שנטלה אולי מעם הדיבור היידי, היכן לו לרוח (=שד) מספר־בית (=אדריסה). תרגום מלעז מורגש בלשונות: ימים אפורים [הנז“ר, 98] בהוראה של ימי חולין, וביחוד: הסדין הכסוף [מבל”צ, 84] שהוראתו בד־הראינוע, עצם־הראינוע; וכן: דמי־כיס [בס“ש, 19] כדרך: טאַשגעלט. ויש, כמובן, שהוא נעזר במטבעות עברים לניבי־לעז שחידשום אחרים, כמו למשל: הוא מוכרח למצוא אויר לנשימה, אויר־פסגות למען לא יחנק כאן [הנז”ר, 89] וביחוד ראה: מיקי־מהים מרקדים ומקפצים – – רק מיקי־מהו אחד [מבל"צ 99] שהוא חידוד של א. שלונסקי לענין מיקי־מאוז (=עכבר).

ו

דבר הראוי לעיון הוא דרך החידוש או השינון של ביטויים עבריים מיסודם כגון: מחוז־הערגה [הרה“צ, 153] על דרך: מחוז החפץ שיסודו בתהלים: וינחם למחוז חפצם; וכן: כלום לא היה חלום זה צפור־חלומותיו [שם, 6] על דרך צפור־הנפש, וכן ראשו של החטא מתוק ואילו סופו מר, מר מאד [ש”ג, 35] והוא: צירוף של מימרה ביידיש ולשונות אחרות: וסופו של כתוב: ואחריתה מרה כלענה; וכן: בנתה את חייה נדבך של שמחה על נדבך של צער [בס"ש, 80] והוא כדרך המניח לבינה על גבי האריח.

אבל דוגמה אחרונה יש בה צירוף מיוחד – דבר מעולם העשייה (נדבך) ודבר מעולם הנפש (שמחה, צער) וצירופים דומים של יסודות אתה מוצא בדוגמאות כגון: התנצל בקומץ מלים שחונות [הרה“צ, 200] והיא החרָפה של הגדרה שכבר נשחקה מרוב שימוש: מלים יבשות. החרפה כזאת אתה מוצא ביחוד בדוגמאות שבהן תיוחס לתחושה גופנית תכונה מוסרית ולהיפך וראה למשל: ריח שחצן ומחוצף של פלפלים [ש”ג, 56], וכן: מדבריו בלטה בורות וצפצפה שחצנות [הרה“צ, 179], וכאן השפעת יידיש על דרך: ס’פייפט דער דלות (=מצפצפת הדלות). ויש גם צד אחר של החרפה והוא בתחום הגידופים: טחרן שכמותו [הרה”צ, 162] והוא שימוש מצוי מלשון טחורים וענינו קוועטשער. וראה דוגמאות אחרות: צפצף עליו עש שכמותו [שם], חמורים, תולעים, אזובי קיר! [שם, 160] חמור על כנפים היכן אתה מתעופף [שם 191], וביטויים מצויים: קורקבן שכמותך [ש“ג, 15], קוף במשקפים [שם] וכן: לעזוב כבר כאן את העבודה? אצבע משולשת [הרה”צ 259] והוא דרך היידיש: וואָס וכו'? אפייג! לתחום זה משויכות גם דוגמאות מרככות יותר כגון: מה אתה מיתמם? טלה בן יומו [שם, 111].

הנטייה לגיוונה וגימושה של ההרצאה, אם בתיאור אם בשיחה, מעוררת לשימושים שונים בשברי־כתובים ופירורי־מאמרים באופן שנבנית כמין חטיבה חדשה: הלך אחריה כעולה על גרדום [הרה“צ, 196] ונצטרפו כאן ענין מנוח שהלך אחרי אשתו וענין הליכה כבהמה בבקעה; וכן: כל נחלי האהבה זורמים לים אחד [שם, 207] והוא הרחבה לענין כל הנחלים הולכים אל הים, ובדומה לכך: מחלק הולך ומחלק בא והחלוקה לעולם עומדת [שם, 207] והוא שינוי הומוריי לענין דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת [הנז”ר, 111]. אגב, לענין סיומה של מימרה בתיבה: לעולם ראה גם דוגמאות אחרות: האהבה תתנדף והדלות תשאר לעולם [שם, 132] וכן: חובות גוררים חובות ואין הפירצה נסתמת לעולם [הנז“ר, 111] וכאן גם דרך עבירה גוררת עבירה וחילופה של עבירה בחובה (כף חובה) וחילופה של חובה בחוב. רישומי מימרות חז”ל אתה מוצא גם כגון: ולא עלתה השותפות יפה [בס“ש, 14] כדרך הזיווג העולה יפה, ובדומה לכך: אבנים טובות ולחם לא תמיד עולים יפה בקנה אחד [מב”צ, 114] וענין הניגוד של אבנים ולחם על דרך הניגוד במימרה כדרך: באצאָלן שטיינער פאר ברויט (=לשלם אבנים תחת לחם). דוגמה מענינת היא: הזמן קצר והמלאכה מרובה והפה תובעני מאד [הרה“צ, 143] שחילופו של היום בזמן ושינויו הגמור של הסיום מעלים כמימרה חדשה הקלוטה רוח של בדיחות. כרוח הזאת אתה מוצא באמירה: ככר שלא בעלה רכב [מבל”צ, 121] על דרך נערה אשר לא בעלה איש, אלא שכאן אנו בקו־החיבור בין המימרה ובין הפתגם.

לקו חיבור מצטרפים ניבים שונים: ואף שהיא [גיורת] בתם של רודפים נתחברה לנרדפים [ש“ג, 194], ואף שכבר יצאה מכלל פרגית לכלל אשה גמורה עדיין לא הגיעה [ש”ג], שכן צרורה לא יתמלא מחוליתו [שם, 196] על דרך אין הבור מתמלא מחוליתו; ערפל שאין לראות אפילו את קצה האף [מב“צ 108] והוא על דרך היידיש, כביכול הערפל הוא ככסת המכסה את האדם בשנתו והיא משוכה מעל פניו: וכן: אין אני רוצה בנעל גדולה מרגל [הנז”ר, 259] ואף דוגמה שאינה מובנת: אי אפשר אפילו לפתותך באסימון מחוק [בס"ש, 15] וכדומה.

כבקעה קטנה ונאה לעצמה הוא דרכו בפתגם שהיה חביב עליו והוא נעזר בו בין בדרך שתרגם או עיבד פתגמים אחרים ובין שטבע פתגמים משלו עצמו. והרי בזה אסופת פתגמים כאלה, השלובים שילוב אורגאני בתוך הסיפורים, ושנשלפו מתוכם ונערכו, לתועלתם של הקוראים על סדר א"ב. בירור מקורם הוא כפרשה לעצמה ועתה העירותי בזה אך מעט מזעיר. לפי שלא שיניתי מנוסחו של המחבר, הרי הצעות השינויים הצריכים לגופו של פתגם מוצעות באופן שהמלים הטעונות שמיטה ניתנו על ידי בסוגרים. והרי הפתגמים:

אבן שישבו עליה ביום לא ישבו עליה בלילה [בס“ש, 96]; [בחינת] אדם [ש]מכיר כאבו ואינו מכיר רפאותו [הרה”צ, 12]; אח לבטלה – הקלף [מבל“צ, 1ג11]; אין [זה נוהג שיהא] אדם רודף אחרי הצער [בס”ש,6]; אם האוסם מלא בר – לא יגוע בעליו ברעב [מבל“צ, 123]; אם רוצים להוציא רגל אחת השקועה בבוץ שוקעת עד מהרה הרגל השניה [הנז”ר, 258]; אמרת מלה – הב חשבון [הרה"צ, 20]; אמת של זה שקרו של זה ושקר של זה אמתו של זה [שם, 11].

בּוערים יערות ואתה מציל [כאן] שושנים [הנז"ר, 200] (והוא על דרך דברי המשורר סלובאצקי: לא עת לחוס על שושנים בבעור יערות); ברח ללוע האריה להתאונן על זוללותו הרבה [שם, 208].

דברים סתומין אין מבטיחים [מראש] [ש"ג, 17]; [אותם הבריות שה]דבש נוטף מפיהם ורוח קרה בלבם.

זהב בזהב ניתך [שם, 46]

[ה]חידוד אינו מתרץ [הרה"צ, 157].

טוב חזיר מרוצה מסוקראטס בלתי מרוצה [הרה"צ, 204].

[ה]כדים לנהר שברי חרס לאן [הרה“צ, 182] (והוא תרגום מימרה של אותו צדוקי ששאל לרבי ששת: חצבא לנהרא כגני לייא, וביאליק־רבניצקי תרגמו: כדים לנהר חרסים להיכן; אבל בקובץ הפתגמים שם כתבו: הכדים (השלימים הולכים) אל הנהר, שברי החרס לאן? כל עוד סובב הגלגל זזה המכונית [מבל”צ, 108]; מכלי ריק אין לקמץ [הרה“צ, 15] (ופתגם מצוי בפולנית: מתוך הריק לא תמזוג); כרגע ירויח טוב ואכל [ארוחת צהרים שמנה] ומחר־ שדפון [הנז”ר, 132].

לא כל האורחים שוים ולא כל המארחים שוים [הרה“צ, 23]; על לב ריקן נראים דברים הרבה גדולים מכפי שהם באמת [בס”ש, 24].

[ה]מגיש מתנה בעתה מאה רעות מונע מנפשו [ש“ג, 47]; מוטב להצליף את הבהמה בשק מאשר בשוט [הנז”ר, 41] והוא כדרך: שמייס דאס פערד מיטב האבער נישט מיט דער בייטש (ברנשטין־זגל סי' 2966) [ה]מים [ה]גנובים של אתמול היום מימי חוק [הרה"צ, 12].

סוס לא קל־רגל אלא אט־רגל [מבל"צ, 75].

[ה]עולם בוער ואתה ישן [הרה“צ, 181]; [ב]עין יפה ו[ב]לב נעול [שם, 191]; עיניו מבינות דבר בטרם אזניו שמעוהו [בס”ש, 42] (תיבה: מבינות כפולת משמעות ראייה והבנה); עשרים שנה אתה סבור שיש לך עסק עם בן אדם ופתאום אתה מגלה שאין לך אלא חמור [הרה"צ, 156].

קול [ה]עשוי להמית חיים ולהחיות מתים [בס"ש, 20].

שומר נפשו מכנס רגליו [ש"ג, 32]; שעת־כושר, מי שירדם ליום לא ישיג את הנפסד לשנה.

[תש"ט]