רקע
דב סדן
מאמר א': עם ילקוט "שירי הימים"

 

א    🔗

עם טיולינו בערוגות שירה ושיר לשם התבוננוּת בטיבם ודרכם, נבחר לנו הפעם גינה קטנה שהיא גדולה – מלאכת התרגוּם המעשירה את ספרותנוּ גם במה שהיא מכניסה תכנים חדשים בבריתה גם במה שהיא מרחיבה את לשוננוּ ומעמיקתה. ונפתח במלאכת התרגוּם של אחד מראשי עודריה א. שלונסקי ונפתחנה בבחינה של דוּגמה אחת, הוּא הספר “שירי הימים” (הוצ' הקיבוץ המאוּחד תש"ו) והוא ילקוט שירים של משוררים שונים, וענינם מלחמת העולם. מתוך שהמתרגם נתבע ללוש בחומר שונה הן לפי ענינו ומתכונתו והן לפי מחבריו וייחוּדם ושילב גם שירים משלו, מניח הספר הזה בידך כמין פתח של בדיקת־אלכסון בדרכו של המתרגם, על סגולתו וכליו.


 

ב    🔗

והנה ראשית בדיקה מעלה לפניך כתכונת־יסוד את התחיחה של חמרי הלשון ואחד גילוּייה היא ההסתייעות בדרכים וצורות, ששימוּשם אינו מצוּי, או, לפחות, לא היה מצוי בדורות אחרונים, ביחוד בתמונות לשון שנעשו קבע. הרי, כמשל קטן, תיבה: ירכתים, שימוּשה המצוי הוא או בנפרד או בנסמך אך לא בתוספת כינוים, כפי שתמצא עתה לפניך: הם לא צפו לשם, גם לא אחורנית / ורק אל זכרונם, אל ירכתיו, התהומה. והוא הדין בצמד־התיבות: עמוד השחר, שאין שימושה המצוי אלא בתמונה זו, והרי עתה לפניך: אך קרוב, כבר קרוב הוא עמוד־שחרי. ואם תבקש להוסיף על דוגמאות אלה הרי לפניך: הה מצהלות מחר – כברק המאכלת ידון [= ידוה אותן] עמי הגא בבשר המכאובות; וכן אפילו: כמו להבדיל לפני בתי קפיך [= בתי הקפה שלך], שהוא כהרחבה של דרך שמצאת בביאליק: בתי־כלאים.


 

ג    🔗

גדול מזה הוא השימוש בצורות דקדוק שלא כמצוי והוא שימוש שפעמים אין אתה טועם בו אלא הרחבה רגילה ופעמים אתה טועם בו טעמו של חידוּש. הרי, למשל, בפועל שימוש בפעוּל כגון: רצוּח הוא אך לא אותו רצחו וכן: מלאכי הרצוּח בנכר או: דמעת הפליטים המרורה, כעלפון חיוכו הגווּע. והרי בנפעל תמצא: חצץ נגרס במוריגי הזחליים וכן: אני הולך בתבערה ונרשפים ימי, ומדוקרים מאור (הנבגדים בחלד), הראש וגם המפולת שניהם נאמתו יחדו; בהרכנם אלי באפלה. בפיעל תמצא: ושירי שאילמוהו זדים השמים יבקיע ויעל. בהפעיל תמצא גם פּנים מודעות גם פּנים חדשות. מכאן: איך האדיר ואיך פשה, דרכים הדשיאו הומיות, בחלל הבתים שהדמימו, ומכאן: להחביש על ראשי כרכשת של גוּמי, שפתים נרפטוּ, העור הגריד, ורובם הברידו, התאחוינוּ, הענפנוּ. בהתפעל: פקוּדה לפתע משתאגת ובפעלל: התהפּכתי, כפי חיתררו בעפר.

ראית פעלים ושימוּשם שלא כדרך המצוּי וכלל־כוונתה של הרחבה היא לגיווּנה של לשוננוּ וביטויה. אך ראוי שתתעורר על כך, כי הדרך הזה בולט ביותר ברישומו הפיוטי דוקא בצורת הקל, כפי, שתמצא לפניך: שוינו לפניך, לא נפלינו, אפלו, מבוישים ייני עם אגוזי. וכבר התבערה אחזה בכנף היער והם ערלו, הם טחו מלראות.


 

ד    🔗

צד גדול יותר של חידוש מורגש לך בפעלים הגזורים לא משורש הפועל אלא משמות העצם שנבנו בהם. הדוגמה: במקום זרמת נהר שואנת, ששימושה נודע, תוכל לפרנסה כצירוף של שני שרשים דומים בצלצול ושוים בהוראה (שאה = [שאון] = סאן), ולומר, כי בעצם, היא גזורה משורש הפועל, מה שאין כן דוגמאות אחרות: הנה שורגנו, התאחוינו והוא פועל שאינו גזור משרשו (אחה) אלא משם העצם הגזור ממנו (אחוה) והוא הדין: מבשרכם הנבהל והמיוגן וכן: והמתים יחושבנו חשבון סיטון של אחוזים וכדרך סלנג: נתקרצף הקצין ופירצף לי מרבץ וכירמז לי סנוקרת כזאת. ענין מיוחד היא דרך ההרחבה של שמות־עצם למשקליהם. הרי לפניך משקל פעלון: כבה נרך כביון־המעצבה, מחלוני, בפתחונו, פּנים ראיתי מחמירות, וכן: ראו עלפון שפתותיו אללי לי, וכן: ועת בעלפונן ופצעיהן שפתיים התחננו לשתות. וראה משקל פיעול כגון: בריגוז מארב בגבה, ומשקל פעלות: באילמות חיוכו הגווע, שכול ועזבות ברחובה של הקרת. בולט הוא משקל מפעל והרי לפניך: במרקע עקביים והיא על דרך: מדרך רגלים, וכן: אותה שעה למטה הכל היה מצרה ולובן מלח ודוגמה שכבר היתה לעיניך: נתקרצף הקצין ופרצף לי מרבץ, וכן משקל מפעל־מפל: ומדקרות דורבן ומגח הקרן וניכרת מגמה מיוחדת למשקל פעל (שני סגולים): בכשל רגלינו היום הקימתנו, הניפו ענף הלך והבקע כל ארב אויב, ומני אז בכל האש וברד מני אז בכל פינה וכן: ורובים הברידו ברד־מות דוגמה לעצמה הוא שימוש במשקל זה, המצוי מכבר, אך בשוני הוראה: כשם משפּחתך בפרט השמות.

וראוי שתשים לבך למשקל פלפול: והוא חצה את הסמטה לקול הנפצוצים וביחוד: והטנקים הלכו ברמרום ונצנוץ ותיבה רמרום נגזרה משורש רעם, כדרך לגלוג משורש לעג שעל פיו עשה ביאליק רשרוש על פי שורש רעש.

בכלל חידושי־הרחבה אלה אתה מוצא גם מונחים, בין שם עצם: כה דיק הוא כה מיטיב להשמיד כה מפליא לשלוח באש ותיבה דיק על משקל אומנות (נפח, נגר, גנב), בין שם תואר: כל הרמ“ח והשס”ה לגופי יחשל בי שכלי הקישח ותיבה קישח על משקל מום (עיוור, פיסח, טיפש). ובאחרונה תזכיר גם הרחבה על דרך המספר הזוגי: חצץ נגרס במוריגי הזחליים, הוא ניקולא עב־שפמותיים, אך בימים ההם של שכול ויגונותיים ובדומה לכך: על מות, על טרף, על בכי בכיתיים.


 

ה    🔗

דרך מיוחד הוא דרך הזיכור של שמות עצם מצויים, והוא מדרכי־החידוש הבולטים בימינו, יש לו אב במקרא (להב־להבה, ילל־יללה) ועל פּיו אתה מוצא לפניך: תקע חצוצרות הוא שלחיל, סגרירי הלהב והפלד ויש לו אם בפייטנינו ועל פיהם אתה מוצא לפניך: איומת שאג מדובללת רעמה ויש לו אם בשירת דורנו ועל פיה אתה מוצא לפניך: ועשר מכונות־ירי וקדם בזה ביאליק שהבחין בין יריה וירי וגם פּה כהבחנה זו, אך בעיקר, כנראה, החריזה (אכזרי) נותנת. אולם זולת המסורת פועלת מגמה כפולה: גם העדפה של שם העצם הזכרי, גם ריווח המלעיל (אגב, גם ביידיש יש עתה מגמת זיכור כזאת והרחיב בזה הדיבור שלמה ביקל במסתו על אופטושו אלא שם הכוונה הפוכה: להרויח מלרע) וכך אתה מוצא לפניך: ובתוך היבב הזה אבחת פלדות ושעט וכן: ארץ רעשה משעט רגל ואף: בנבח הכלבים, בצרח תינוקות, העשוי גם על דרך חריזה פּנימית.


 

ו    🔗

ומשהזכרת ענין חריזה פּנימית הזכרת אחת מדרכי־הלואי, ביתר דיוק: אחד האמצעים הלא־אובליגטוריים של השירה, ואתה מוצא רישומו ניכר בספר שלפניך, ללמדך, כי המשורר המתרגם נעזר גם בדרכים אלה, וביחוד כפי שהם מיוחדים לשירתנו ומסורתה. וכמה דרכים בחריזה פנימית – יש והמלים המחריזות סמוכות כגון: נטרף ונשרף באש הקלע, קצוצים ומחוצים כסדנים שביער, ביללה וחלחלה כי רבו, וסמרו וחמרו מי הדרינה, אֵלם בבית דומם וזומם, נדמה כי אחושם, כי אמושם, ובכפל: המשולהבת המצולהבת ברהבי להבי־האש. ויש והמלים המחריזות מפסיק ביניהן ריווח מועט, המבליט את ההקבלה הריתמית: זה יער סב זה יער עב, בקרים יפת נוף, בקרים נות שמש. ויש שהמלים המחריזות מפסיק ביניהן ריווח גדול יותר ונשמרת ההקבלה הריתמית: יום השכרון בוגד ולא מדעת, יום השכחון נמהר וכפוי חרון. וכן נעו ברוח… זעו בלב, נעו גם זעו מוסדי המולדת, שנצטרפו פה שיגרה: לא נע ולא זע והד כתוב: נצו גם נעו; וכן: כי יכלמו גוזזי הצמר, וכי יאלמו מזמרי הזמר. ויש ושתי תיבות מחריזות מקצה ומקצה כגון: יחבטנה סער אלי סלע בין חגוי הסלע ילבטנה, המדובר בשיר (בלדה סרבית) הוא בשלכת, אך אוזן העברי נשמעת לה יונה (חגוי הסלע, יונה מתלבטת בין החרבות) והחריזה, שהיא כבר משיגרת הדיבור, מצויה בביאליק בסמיכות: כי כיונה חרדה בחלונך התחבטה, התלבטה נשמתי (הלילה ארבתי).

כדי לסיים את ענין החריזה הפּנימית עליך להזכיר דוגמה שיש בה חריזה של שם עברי ושם לועזי והיא נשמעת כדרך הומור: הרה (ה"א סגולה) יצאה לה ורה (וא"ו סגולה) הבת וכן דוגמה של חריזה משולשת הנשמעת כעין פתגם: קברו ועברו כי סברו: “נו הקץ”. ועתה תגיע לדוגמאות שיש בהן עירוב של שני יסודות – גם חריזה פנימית גם שחוק מלים. כדוגמה זאת כבר ראית בצמד־מלים שאין ביניהן אלא הבדל אות אחת (יחבטנה־ילבטנה) ותוכל להוסיף צמדי־מלים כאלה שאותו הבדל נבלע בשמיעת אוזן המקובלת, כגון אל“ף ועי”ן: התבערות יגאו ויגעו עד קץ ודמע, כ“ף דגושה וקו”ף: עם כן תותח וקן מכי, כ“ף רפויה וחי”ת: התנכלו לך נכל, או מולדת פרח בנכלים כי רבו מנחלים בדרך וכאן גם רישום כתוב: על ארץ רבה מנחל בדרך ישתה.


 

ז    🔗

במערכת שחוק המלים לסוגיו דוגמה קלה הוא השימוש במלה אחת לשתי צורותיה הדקדוקיות (ארכאית ורגילה): עד שוך עלבונו עד כולם, עד כולהם, עולה עליה השימוש בשורש אחד או בשני שרשים דומים או נדרשים כדומים, מכאן: שוק שוקק ודברני מאד, קפלט הרוקוקו של יונת תום ומתום, הגוילים כי ישרפו עוד תפרחנה אותיות הן פורחות כשרפי קדש וניכר רישומו של חז"ל: גוילים נשרפים ואותיות פורחות, ומכאן: ושסוי ומשוסע, צל קורתכם – צלמות.

מורכב יותר הוא דרך השחוק בהיפוכי אותיות השורש, ויש דוגמאות בולטות ומכוונות ויש דוגמאות מוצנעות ושאין להכריע אם היו מכוונות. הרי, למשל דוגמה איך שרועים בערש לא להמה על צמדה (שרע־ערש), והרי: וחזרו כדורי לפצפץ ולקבר את קובר ייקחם הרקב על צמדה (קבר־רקב), והרי זקנקן לו ומצבוע / על בצע כסף רצחתו יד גנב על צמרת (צבע־בצע), והרי: ואזי בחמת קצף פרקו רסקו את ידו השמאלית תחילה במרפק ובכתף על צמדה (פרק־רפק), והרי: ואולי נרגע עוד איש איש בלבבו ושיר השמחה נארוגה על צמדה (רגע־ארג) וזכרה בפיוט: אנעים זמירות ושירים אארוג כי אליך נפשי תערוג (ארג־ערג). ויש גם צמד הבא מתוך צירופה של אות שהיא ספק אות־שורש ספק אות־שרת וראה הדוגמה: ליל קיץ יורד לאטו והעיר נעלטת על צמדה (לאט־עלט).

לשם הבלטה של השחוק ראה דוגמה של שיווי אותיות או דמיונן ועל ידו דוגמה של היפוכי אותיות. למשל מכאן: וחש את הכאב, את כל עצמת הכאב העצורה בעצמותי על שרשה האחד (עצם) ומכאן: גם קבר ימאס לאמצו מנוחה יבקשו עצמותיו על צמדה (אמץ־עצם). וכן מכאן: ואורן אראה אמירו הערוף עורב המגביה על אורן שרוף על שרשו הדומה (ערף־ערב). ומכאן: כת של עורבים ברעב מקרקרת וכן: כת עורבים ברעב תתחולל על צמדה (ערב־רעב) ובאחרונה תזכיר שחוק מיוחד במינו והוא שחוק בשני שרשים – האחד גלוי והאחד עלום. כן, אתה קורא: אך להדק אגרוף הוא לך הדק היטב ואתה רואה תיבה הדק ניקודה ה“א פתוחה ודל”ת דגושה וצרויה. אולם בקראך: הדק היטב אתה מתעורר על ניקוד אחר, כפי שהוא כתוב בחז“ל (פיטום הקטורת): ה”א קמוצה ודל"ת רפויה וצרויה וממילא אתה משעשע בצמד שרשים (דקק־הדק).


 

ח    🔗

שימוש־הכתובים, כנודע, יש ומכריע בו צד התוכן ויש ומכריע בו צד הצורה ואם תרצה לראות דוגמאות לכך בספר שלפניך תבדוק שימושה של תיבה קטנה, היא התיבה: מני, שאינה אלא צורה מוארכת של התיבה: מן, ושימושה המצוי בדרך שיר בלבד. ובכן, יש והשימוש הוא בעיקרו לפי תכנו של הכתוב: זה פשוט בהחלט איש אחד מני שש המאות שהוא כדרך מלאך מליץ אחד מני אלף; או: סיפור מני יאפאן הוא זה שהוא כדרך: אביע חידות מני קדם וגלגולו: שיחות מני קדם כפי שיעב"ץ קרא לספרו הנודע ונמשך לו ביאליק: משכיחים רישם במדרש שיחות מני קדם (אם יש את נפשך לדעת). ונתרחבה שיחה כדי סיפור ונחלף קדם, שמושגו זמן ומקום, בארץ מזרח רחוק. וכן: גויתך הקפואה מני כפור כדרך: הקודרים מני קרח עלימו יתעלם שלג, ונתחלפה תיבה (קרח) בדומה לה (כפור). ויש והשימוש הוא בעיקרו לפי צורתו של הכתוב וכן: מה בכה מני גיל המשורר שהוא כדרך: השמחים אלי גיל ישישו כי ימצאו קבר. ונחלפה צורה פיוטית (אלי כהארכה של אל) בדומה לה (מני כהארכה של מן), וכן: רכסים ינוטו מני אופל שהוא כדרך: לירות במו אופל וגם כאן נחלפה צורה פּיוטית בדומה לה. אך ביחוד בא שימוש זה להרויח שני מלעילים וכן: אך הוא שתי ידיו עדינות וצהובות מני דונג; מני ערש עברו שנות ט"ו וגם אלה כדרך המקרא, כפי שכבר ראית (מני קדם, מני קרח) ואפשר להוסיף: קלו מני ארג; הנשכחים מני רגל.


 

ט    🔗

פעמים אתה מוצא שימוש במלה אחת בלבד, אולם משעיינת בסביבתה וראית כי היא צמצומה של אסוציאציה נרחבה יותר. אתה קורא: אויה כי רוח סופדת מרה ותיבה: מרה היא כמין תואר־הפועל והיא על דרך הכתוב: והשמיעו עליך בקולם ויזעקו מרה, אך אם תקרא בכתוב שלאחריו תמצא: ובכו אליך במר נפש מספד מר. ובדומה לכך: עמוד צורח תמרורים ותיבה: תמרורים ששימושה בכתובים בסמיכות: מספד־תמרורים, בכי־תמרורים, גם היא כאן כמין תואר־הפועל כדרך העשוי להשמע מתוך הכתוב: אך הכעיס אפרים תמרורים, אולם צריחת התמרורים נשמע בה הדו של כתוב אחר: יום ה' מר צורח שם גבור.

ואף תמצא שימוש במלה אחת שהיא כמליצה לעצמה. כן: הם ברמה נשאו הטלאי הזה והוא על דרך הכתוב: קול ברמה נשמע ושם פירושה של תיבה רמה שם מקום כמו גבעה (וראה: תקעו שופר בגבעה חצוצרה ברמה הריעו) והמליצה דורשת אותה בחינת קול רם וכאן פירוש ברמה כמו ביד רמה, בלב רם (ומזכיר הקריאה הנודעת של ולטש: שאו אותו בגאון את הטלאי הצהוב). ובדומה לכך: לחצרמות שאו קלונכם שתיבה חצרמות שם מקום ונדרשה כבית־קברות (וראה בגרמנית: קירכהאָף חצר כנסיה־בית־קברות) וביאליק מפריד את המלים: אז תפהק, תירק ותשתומם: מה זאת, חצר־מות או אי שומם, וענין שאו קלונכם הוא על דרך הכתוב: וחרפת עמי תשאו, בחילופי תיבה (חרפה) בדומה לה (קלון) ושינוי הוראה של אחרת (נשא).


 

י    🔗

ומובן, כי יש שימוש כתובים או שבריהם כפשוטם, בין אם הוא שימוש בשתי מלים סמוכות כגון: עד יכילו כל שבטי־מוסרי, עד בקר שתו רעים, כבר אחרי חצות, ביסורים אותו גידלתי ורוממתי, סוד לה לבת אך איננה מגדת וכן: אוי כי לבש חרדות נחל סבה שאפשר נשמר בו הד של הכתוב: וירדו מעל כסאותם כל נשיאי הים – – חרדות ילבשו על הארץ ישבו. וכן: קול מחוף נגיד גם מצוה הוא שאתה שומע גם הד כתוב: קול מעיר קול מהיכל, בשינוי תיבה (עיר־חוף) גם הד כתוב: קול־נגידים נחבאו, גם הד כתוב: נגיד ומצוה לאומים, וראה דרך שינוי מועט: אז יצו נגיד הפרטיזנים.

אבל כאן נכנסת לתחום השינויים והצירופים והוא קובע ענין לעצמו. אשר לשינויים ראה למשל: הפילוני בפח, יקחם הרקב והוא על דרך: יקחהו אופל בשינוי תיבה (אופל־רקב) והד קללה אחרת בכתוב אחר: יבוא רקב בעצמי. וכן: הבט, סבי הוגו, איך סובבו במעל והוא על דרך הכתוב: סבבוני בכחש אפרים וחילופה של תיבה בחברתה (כחש־מעל) בא משום החריזה (מעל־בליעל). וכן: ההסיר באין נזיד בעזובת טרקלין והוא כדרך הכתוב: כעזובת החרש והאמיר, ושימושו מצוי וראה בביאליק: גם אלון הזוקן, עזובת החורש (המתמיד), וכאן שינוי על דרך ניגוד (חורש–טרקלין).

ושינויים אלה אתה מוצא בהם מדרך השחוק, הבולט ביחוד אם אין זה אלא שינוי של אות אחת. ראה: רוצחי אדם, רוצחי־דלים, רוצחי הטף שאתה שומע הד הכתוב: פּרות הבשן עושקות דלים רוצצות אביונים; וכן: שירו אמרו לה: חכי עוד מעט ככתוב: חכי כמעט רגע. וכבר קדמו בזה ראשונים וכבר הארכתי בזה (במאמרי: חכה רגע, בספרי “אבני שפה”) ויעויין שם. וביחוד בולט השחוק בדוגמאות: ולעבר דוק משם החלו בשצף־קצב צועדים והוא על דרך הכתוב: בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך. וכך בשינוי שתי מלים אך בשמירת הנגינה: אין קול ואין נשם עיר וילנא מוטלת על דרך הכתוב: וישם את המשענת על פני הנער ואין קול ואין קשב, ולפי הענין שם הכוונה לנשימה. ואולי כאן מקומה של הדוגמה: ויזרה לרוח עפרי שנצטרפו בו לשון הכתובים: והשלישית לכל רוח אזרה, וכל אגפיו אזרה לכל רוח ודברי חז“ל בענין טיטוס שציוה לפני פטירתו: שרפוני ופזרו את אפרי על שבעה ימים (והתמונה הזאת נתקיימה בידי ביאליק: ויזרו את אפרי אל שבעת הימים ועל דרך שינוי: שבעה מדורות לגיהינום – הם שרפוני בחיי – ישרפוני במותי, קלו את לבי זרו אפרי וכו'). ואם לרישום דברי חז”ל הרי לפניך: יהיו לו לגשם־די־נור על דרך: נהר־די־נור, ועל פיו בביאליק: שביב־דינור, ועל טהרת העברית: ברק־נור.


 

י"א    🔗

מובן, כי כשם שמצאת הדי כתובים כפשוטם בשימוש של שתי מלים סמוכות אתה מוצא בשלוש מלים סמוכות או כמעט סמוכות: וקידשתיך לי רעיה, אשתי כגפן פוריה אוי מנחש משפיפון עלי אורח, הבזוני בוז אבדו זכרי מארץ, גם נחת זרועותי לה להראות בגזל וחמס. שכול ועזבות ברחובה של קרת בראש הומיות וכדומה. אך יש והשימוש הוא כדרך תמונה המסרבת להתפוגג במליצה. הדוגמה: איך נלך ואחור לא נביט מעלה ממילא ענין אשת לוט, וכן: עורבים פורחים בקול ענות מעלה ממילא ענין העגל, וכן: דבר לא לשכוח עד דור עשירי מעלה ממילא ענין לא יבוא ממזר ולא יבוא עמוני ומואבי בקהל ד' גם דור עשירי לא יבוא להם; ואלה דוגמאות שבהם אפשר וזכר הכתוב אומר יותר מכפי כוונת המשתמש בו. ויש תמונה שיותר משפועל בה רישום כתוב פועל בה רישום־רישומו במשורר אחר. הרי דוגמה: מחשכים ישופוהו הזד (והיא לפי הכתוב: אך חושך ישופני ולילה אור בעדני, אולם ההרחבה ללשון רבים כבר נעשתה בידי ביאליק: שפעת הלילה כסתני שפוני מחשכים (“דבר”). אך שימוש בלשון רבים בשינוי שם העצם: בראש הומיות ישופון יגונים ולעומתו חזרה ללשון יחיד: האופל ישופכם להיות לו לברות שגם בהחלפת תיבה בחברתה (חושך־אופל) וכן: נקם ישופהו, שבו מרתת גם הד הנחש: והוא ישופך ראש, נוקם ונוטר כנחש.


 

י"ב    🔗

יש והדו של כתוב נשמע לך מתוך פיזורו. והרי לפניך דוגמה קלה: פנה עמוד הלך עמוד האש כדרך הכתוב בשינוי סדר הפעלים: אנה הלך דודך היפה בנשים אנה פנה דודך. בדומה: ורב עם תלמיד בחייהם לא נפרדו כל שכן במותם שיחדו הרוגים על דרך הכתוב: הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו ובהדגשה בשילוב תוספת קטנה (כל שכן). וביחוד ראה: קומה כח עמנו כקדם שיר דברי נפשו של העם שהוא כדרך הכתוב: עורי, עורי שיר דברי לפי רשומו בפיוט: קומי אורי כי בא אורך עורי עורי שיר דברי. וכן: סבוך משטמות – – כמרגמות מצור, סבבוך יער לגדע על דרך הכתוב: סבוני כדבורים דעכו כאש קוצים, שעל פיו תמצא לפניך: הם הקיפוני סבוני באש. וכן: ובראש חוצות ברלין דרכיך כבדי צעד אל תוהו תשרכי בבוז עדי אובד על דרך הכתוב בשינוי סדר המלים: בכרה קלה משרכת דרכיה.

ענין לעצמו הוא שימוש בזכרי כתובים כדרך דרוש וכן: עלי עלי בלבד חסדך אחרון למנוע שהדו: היטבת חסדך האחרון מן הראשון. אך הוראתו אחרת (כלומר לא במובן חסד שני אלא חסד אחרון ממש וכך בשיגרת הלשון על חסד של אמת וכדומה). וכן: נכשלתי אז, אבל רק קו לקו כמו פרחו המוחין מראשי הן תראוני: בחור קו־לקו וכבר נעזרו בכך קודמים אם ש. מנדלקרן שעשאו שם אדם (קולקו וצולצו) אם ביאליק (גוי קו־קו אנחנו מקו לקו קוממו; וקול לקול וקו לקו וצל לצל).


 

י"ג    🔗

ועתים, הד הכתוב הוא כפיתול זכרי כתובים ושילובם. הרי למשל: כשה מורדף סחוף עדי אובד שנפתלו בו מזה: תעיתי כשה אובד ומזה: והוא עדי אובד ובדומה לכך: עץ פורת שתול על מי אילידזה שנפתלו בו מזה: כעץ שתול על פלגי מים ומזה: בן פורת עלי עין. אך יש ולא נשאר מהדם של כתובים אלא ניגונם בלבד ולפניך דוגמאות של פסידומורפוזה. וכן: תוכל בנשמתך למצוא הכשר וכוח על פי: המשל ופחד עמי, וכן: מטוסי הפצץ על פי: במטאטא־השמד, ואולי גם: כי רעמו הפצץ וטרף על פי: הפלא ופלא. ויש גם פסידומורפוזה מורכבת יותר שנתקיימו בה שיורי הכתוב: חדלו הזון ופרח הלילך נחלי האור אשר למכורתו חדלו והוא על פי: חדלו פרזון בישראל חדלו; כשם שיש פסידומורפוזה מורכבת יותר שנטרדו מתוכה שיורי הכתוב: מני בורות כרום פגזי מטוס שאם אין אתה שומע מתוכה אלא במעומם הד הכתוב: באר חפרוה שרים כרוה נדיבי עם, הרי שאתה שומעו ביתר בירור בדוגמה אחרת: כי בין קירות נופלים שרוהו כל העם.


 

י"ד    🔗

כמובן, מלבד כתובים ראשונים יש זכר כתובים אחרונים עם הדי מימרות, תפילות, פיוטים עד שירת דור אחרון. הנה מכאן: הדור נאה הוא זיו הרומח יפה קולו של התותח על דרך הפיוט: הדור נאה זיו העולם נפשי חולת אהבתך. וכן: שאלו שרופים באש, שאלו שרופים עד אפר איך העזה יד בליעל את הקודש לחלל והוא על דרך הפיוט: שאלי שרופה באש, ועל דרך זה גם השיר של ש. שלום: שאלי שרופה באש, בת שש וחצי חפציה. והנה מכאן: לא לנו החרפה לא אנו המנוצחים ובדומה לכך: כי לא לך החרפה ביאלורוס וכן: לא לנו החרפה בטלאי צהוב על כתף והוא על פי שירו הנודע של יל"ג שנאמר בו: לא לך החרפה כי אם למעניך, ועל פי אימרה זו תירגם נ. אלתרמן (בפדרה לראסין): לא לך היא החרפה כי אם לשתיקתך.

בכלל זכרי תפילה אתה מוצא: על דעת עיני שראו את השכול – – על דעת רחמי שהורוני למחול והוא על דרך האמירה שלפני כל נדרי: על דעת המקום ועל דעת הקהל וכו' ונחלף המקום בעיני המשורר והקהל ברחמיו. לאמור, נכנסת בתחום הכללתם ביחוד חילוּנם של מושגים, דימויים, ביטויים (וראית כזאת בטיולנו בין כווורת “עמא דדהבא” לש. טשרניחובסקי). משהו מדרך זה כבר הורגש לך בדוגמאות קודמות (שאלי שרופה באש – הכוונה לתורה, שאלו שרופים באש – הכוונה לספרים, עיקרם ספרי חול, שהועלו על המוקד) אך יש דוגמאות בולטות יותר: כי שמי יגדיל ויאדיר וכן: עד יניסו משנאי מארץ גבוליך בוסניה מולדת על דרך: קומה ד' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך; ובדומה לכך: עוד אבנך ונבנית בתולת ישראל, (ועל פיו ביאליק: לא תמוט אהל שם, עוד אבנך ונבנית), ובבירור־יתר בענין סטאלינגרד: תשעה באב שלך הנה, ברכת הגומל של העולם.

כענין לעצמו הוא שימוש כזה בדרך ההחזרה של ההוראה השאולה להוראה פשוטה: שש מאות חמשים הוד־גבורה־שבסבל והתוספת (שבסבל) החזירה את שכנותיה (הוד, גבורה) מתחום הספירות של הקבלה לתחום המיתוס האנושי בן־ימינו. וכן: בת־קול נוהמת בי מקרב, עדי לאות ואנחה. ופעמים עולה החזרה זו כעין אמירה בדוחה: טירה שבהר כלפי שמיא מטחת.


 

ט"ו    🔗

כמעט שנתמצה התחום הזה לפי שימושו בספר שלפניך וראית כי הוא שימוש מרובה ללמדך, כי לא זו בלבד שהמשורר נטוע ועומד במעגל האסוציאציה של כתובים, הדיהם, שבריהם, צירופיהם וחילופיהם, אלא שהוא מכניס במעגל זה גם שירתם של משוררי לועז ומוצא במעגל זה שיווי־ערך לדבריהם. אך ראוי שתדע, כי עוד כמה וכמה דרכים לגיוונו של תרגום ואם תאמר לפרוט כולם לא תספיק. אך ראוי שתתן דעתך על קצתם, כגון ענין הסמיכות: אך לא שלהי־השכרון צרבו על דרך שלהי־דקייטא; וכן: יברקו חזיזי־טרם־גשם והוא על דרך בטרם קיץ וכן: וכל שיח השדה טרם יצמח – – לא המטיר, בשמיטת השחוק (מטר־טרם, וראה יצחק שלו: ובטרם תבינו כי רד המטר) וביותר תן דעתך על הדוגמאות: ובמחץ־אדירים על אפר הדיקונו וכן: כלהב־אדירים בחזיזי המות והוא על דרך: ספל אדירים בשינוי הוראה כפי שנדרש בשירה וראה בביאליק: מפעל אדירים כמוהו ורב.

בתחום הסמיכות שייכות גם דוגמאות שנפתרה בהן שאלת השלילה: ובבוא בשדות־קטל אין־דשא השלום אל גדודי־אין־שלו, לתוך כוסות־אין־צליל שלנו מלוא קובעת ובדומה לכך: ועליהם שמים־אין־רחמים וכדומה.


 

ט"ז    🔗

ובאחרונה תשים לבך לפטורי הארמית והלעז. וכן מזה: שתי מאות חמשים תינוקות – עמא עניא ומזה: אפתח באֶפּילוג בסוף דבר פשוט, בהם תמיד שנוררת לך זכות לשוד ולגנוב ונודע שימוש זה מביאליק (שנוררים־אוררים, כאשר שנוררתם תשנוררו), וכן: ובפלוש – – להסירם יתחילו והיא דוגמה למלה לועזית (גרמנית עתיקה) המתדמה כמלה עברית וגם היא היתה כנודע דרך הרחבה ללשוננו.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49514 יצירות מאת 2733 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!