רקע
דב סדן
מאמר ב': עם ספר התיבה המזמרת

 

א    🔗

ספרו של נתן אלתרמן ספר התיבה המזמרת (הוצאת מחברות לספרות, תל־אביב, תשי"ח) כבר נידון ברבים, ודייניו מדדו לו כדין סאת שבחים גדושה, והיא חלה גם על לשונו ולשונותיו, אלא שהדיבור על כך היה על דרך אמירה כוללת, באופן שהונחה בקעה להתגדר בה. ננסה עתה לקפוץ לתוך הבקעה הזאת ולבדוק אותה מצדי־צדדים, כשדעתנו נתונה על השימושים השונים, מהם העשויים לצאת מרשות היחיד וליעשות כמיני מטבעות ברשות הרבים ולרשותם. כדי לעמוד על כך דין לעצור מעט את קצב הקריאה הרוהט כמאליו, כדרך קריאה בספר שעניינו ודרכו משעשעים, או לחזור ולקרוא במתינה מכוונת, שבה בלבד מתגלה סודו של המשורר, שכמותו כסודם של אנשי הקרקס, שהוא נותן בפי האחד מהם דבר וידוי לאמור:

“אך בדבר הקלות אשר מר הזכירה / יש לי רושם שלא קלותה עיקרה. / שהרי אם נדון בדבר בכללות / זו קלות שאיננה עולה בקלות. / קלילה היא אמנם, אך כרוב דברי ערך / היא נקנית על פי רוב בעמל ופרך. / אם נראית היא רוחפת כמו על כנפיים / איך הגיעה לכך? בזיעת אפיים. / כן, גלויה קלותם של רבי הזירה / אך סמויה היגיעה ששילמו במחירה. / על החבל עוברים הם כמו ברקידה / אך הרגע הזה – פרי שנים של שקידה”.


 

ב    🔗

נפתח עיוננו בדרך ההרחבה, שפירושה גם חידוש גם שימוש בצורה, שאינה שגורה כל־כך, ונעיין תחילה בדרכו של הפוֹעַל ונפתח, כמובן, בבניין קל: “ובעברית שרָדְמָה בספרים ישָנים / הם זימרו, התווכחו וערכו עתונים”. וראוי להעיד, כי כשם שמצאנו צורה זו שאינה מצויה במקרא (זולת דרך הדרש בצירוף צעיר רוֹדם), כך גם נמצא צורה מחודשה של שם־העצם על פי השורש הזה כדרך: “הכול הקיצו כמרֶדֶם / – – מיד המשיך עולם כקֶדֶם / לעופף”. הצורה הזאת, שמשתמשים בה משוררי דור אחרון, באה לכאורה לצורך החרוז, והיא מרוויחה לנו מלעיל חדש למלרע ישן, אך באמת תפקידה להבדיל בין השינה הראשונה של האדם, הנתפסת כשינה עמוקה, כפי שמתפרשת תרדמה, ובין שינה קלה ממנה.

דרך ההרחבה חלה גם על דוגמאות אחרות, כגון: “ואצות שלוליות ועולצות וגורפות / אבק קיץ – – “, וצד ההרחבה אינו בעצם קביעת לשון קל, שהוא כבר מצוי במקרא, אלא מתוך שהוא מצוי בו בלשון עבר ועתיד, /שימושו כאילו נקפא, באופן שהשימוש בהווה או בבינוני כמותו כחידוש, כך חש הקורא, שהיה רגיל בבניין פיעל של שורש פהק וגהק, כפי שהוא מצוי בחז”ל, טעם של חידוש, כשראה אותו בבניין קל, כגון ח”נ ביאליק: “אחד גוהק ואחד פוהק / ואחד גופו פולט זיעה” (“עיר לישטינא”), ומשהסכין לכך, שוב אינו נפתע בקראו בספר שלפנינו עתה: “אריה זקן, כמו שחקן שהתייגע / פוהק וסח: חיי, עוד לא הספקתי, אחא, / אף לנמנם מעט אחרי ההצגה”. והוא הדין בשם־העצם, המצוי בחז"ל בלשון פיהוק בלבד; וראה עירוב השגור בשאינו שגור: “יורדות, עומדות, מפהקות / שלוש פהיקות / א – –רוכות / ע – –ד מאוד”. ודאי שהעירוב בא גם משום שהוא משמש את החריזה המשולשת; שהרי החריזה הכפולה ניתנת גם על דרך מפהקיםפיהוקים, אבל אפשר שהאריכות מחייבת פהיקה, וכבר פירש יצחק אבינרי לחידושי ביאליק על משקל פעילה עניין צוויחה הבאה במקום צווחה (“מלון חדושי ח”נ ביאליק" תרצ"ה)

ופעמים נגלה נימוק מיוחד לבניין קל, כשהשימוש הרגיל הוא פיעל, והוא לפי כלל זיווגי מלים, המדמים פוֹעל לשכנו הסמוך: “עובר מסע קוסמים, כושפים, חיות כלי־זמר / גם בחוצות עובר גם בחלומות”, אם כי כינוי מכשפים הוא שם־דבר. כלל זה חל, כמובן, גם על שמות־עצם, וראה למשל בשם השיר “החַשָב הכַּשָף”, שתיבה ראשונה, שהיא מונח מחודש במשקל פַּעָל שהוא משקל־מקצוע, גררה אחריה תיבה אחרונה המצויה בחז"ל (דווקא לעניין דרושם בסנהדרין כז ע"ב, שהללו נקראים כך מפני שמכחישין פמליה של מעלה, יש גם נוסח כַּשָפִים גם נוסח מְכַשפים). דוגמה מורכבת יותר היא בענין הזיקיות: “אל מול העולם הטלול / מרבצנו זונקות, ושלושתנו בסך / ממריאות בזינוק עקלקל ותלול / ובוזקות במאוזן וגולשות במאונך”. שיווי הצורה בולט מאליו: זונקות – ובוזקות – וגולשות. והרי הצורה המצויה אינה “זונק” אלא מזנק; ואמנם שם־הפעולה כאן אינו של הזינוק, כלומר, הזניקה אלא של המזנק, כלומר הזינוק, והוא שסייע לחריזה שונת־מראה ושוות־משמע, “העולם הטלול – בזינוק… תלול”, שהיא כתוספת־שעשוע לעניין בוזקות, ששימושו המצוי כדרך הבוזקין מלח על גבי הכבש בשביל שהכהנים לא יחליקו (ערובין ', י"ד), וכאן כדרך בָּזָק; וכבר נעשה כשעשוע כזה שהוא בוזק גפת בכירה (בר“ר פ”נ). ומשוררנו שימש לו שורש זה מצע לחידושים אחרים כגון: "אנחנו שלוש זיקיות / שלוש בריות מהירות / כבזק בזיקיות, כביכול משקל פָּעִיל (“מהירות”) הוליד משקל פְּעִילִי (“בזיקיות”)1. ולענין בזק הרי עשה בו מעשה שחוק: “זהו דוקטור בָּזָקוּס / בר מוח בזק! מתמטיקוס / ורב־מגוּס”. צד־השחוק בולט מצירופה המשולש של הסיומת us – תחילה לתיבה עברית, אחר לתיבה לועזית, ובאחרונה כיבד באותה סיומת את שראצר רב־מג, שתרגומו “אמגושא” ונתפרש magus.

נחזור לעניין הרחבת הבניינים ונעיר, כי כדרך ההרחבה בקל ניתן לראות בפֻעל, וכן בעניין הצב, שהוא “כולו סוד / ועורו העתיק מחורץ וקמוט־קמט / ומקֻוְקָו כמו קלף המגילות הגנוזות / היוצא ממחבוא לאור־שמש”. אמנם, קדם לו למשורר מי שגזר מלשון קו לקו פועל קוקו, וכוונתו תחילה הייתה אולי שעשוע, אולם בימינו הוא מונח טכני ממש. וכהמשך דרך זו הוא עניין טקטק על פי טיק־טק, וגם הוא משמש בפֻעל: “וכאילו רק הוא מדויק לטקטק את הזמן הנכון והמדוקדק והמטוקטק לפי חוקי ברזל ופלד”. ואין צריך לומר, כי השכנות של תיבה ישנה ותיבה מחודשה וחריזתן מחדדת את צד השחוק, שבהרחבה.


 

ג    🔗

בכלל ההרחבות בשמות הרי דוגמה למשקל פעילה: “והיו הנפילים גם יחד / רועמים רעימה של נָחת”, אך ביותר בולטת דרך הקיצור, הגורמת לביטולו של ניקוב וקביעת חילופו, ביו מסתבר מתוך צורך החרוז בין אינו מסתבר מתוכו. דוגמה לצורך החרוז: “כך היה פולט בִצְוַח – – / ואסתפק נא היום בכך”, והחריזה של תיבה שצורתה מחודשת ותיבה שגורה עשויה לגרות 2. ומבחינה זו ראה בייחוד את הדוגמה: “הה, לא עת לחמוד לצון! / עת לזעום ולקצוף שצף קצף! / כי מלאו צעירי הצאן מהרה משוגות וחֶצֶף” לאחר שלושת שימושי מליצה ולווייתם (עת ל… לא עת) מפתיע החידוש (חֶצֶף), גם אם החרוז מסייעו 3. דוגמה שלא לצורך החרוז: “לפתע גח – – לַהַק שלישי”.

אך עיקר ההרחבה והחידוש בשמות ובשמות־תואר הוא בתחום ההקטנה על דרך ההעפלה או תוספת רון “שעון זהוב וגוץ שצורתו סגלגלת / כמו בצלצלת”, ובצל כינוי שעון,

וכן גרמנית Nürnberger Zwiebel (שעוני נירנברג);

“ואחר כך סוגר הוא – קליק! – על השעונון את המכסה / הקט והמבריק”; “היה ישישון תשיש (או תשוש בלשון המדוברת) / ישיש קט. לא היה בין בני איש / ישישון בר קומה כה זערערת”; “ואומר בסרקו את זקנו הסמרמר / מי כמוני מבין לרוחו של מר”; “ובין כל הנוגנים הללו – – ומנגן – – / בִּיבָּרוֹן / בין עם הבִּיבָּרִים”. לאמור, בנה על פי Biber (שיסודו fiber, biber) בִּיבָּר, ועל־פיה הקטנה בִיבָרוֹן 4. ויש דוגמאות של הקטנה משופעת ביותר: “נוטל את הקפיצון הדקדקיק כחוט השערה / קפיצפיצון שני, דקדק פי עשרה / ואת שניהם אט כורך הוא על צירה של גלגלית דקדקת, זערערת זעירה”. וביחוד בולטים ניסויי החיקוי של קולות למיניהם – הרי דוגמה קצרה: “וקודם כל מקיף אותך מיד קול רעש חרישי קול טקטוק וצקצוק וחירוק וצלצלת”. לאמור, כדרך שקול טיק־טק הוליד את הטקטוק כך קול ציק־צק הוליד את הצקצוק. והרי דוגמה ארוכה יותר: “ומיד צוץ צצים / עוד שני ציוצים / קצרצרים כפסיקים / אבל מספיקים / לעורר עוד צפצוף ושלושה שריקים / צפצופים, ציוצים, שריקריקים, שריקצופים, צפצוקים וצקצוק וצפצוף”. ארבע תיבות אחרונות חידושים שאינם מסתברים אלא כהרכבי שרשים ועיבוים, וקצת הרכבי שמות אלו ניתנו להם מקבילות בפעלים: “צליל שורק ומצפצף / ומצייץ ומצפצק ומצפצץ”. .

אולם דוגמאות אחרונות באות לסייע בדברים של שחוק מסכת של שחוק, והיא מסכת שיש בה כמה וכמה דרכי שעשוע; וראשיתם דרך השימוש בתיבה כפולת־הוראה: “כל הצוות כאחד מבקיע בקע / כל הצוות כאחד בצר מכה” – ההוראה המצויה של בקע כלשון “בקע לגולגולת” (ואבן שושן במילונו מביא בהוראה זו בלבד), אך כבר השתמשו, על דרך צחות, בלשון זה בהוראת פציעת הראש. משעשעת כמותה היא הדוגמה: “ואפילו בלש שיחליט לעמול / ולבלוש – לא יבדיל בין זיקית לחול”. הקורא מתעורר ממילא על רקע התמונה המבדיל בין קודש לחול, אלא ברקע – חול לשון חולין, ובשיר – חול לשון חול על שפת הים. וכן: “וצחוק עם כל אמרה קולעת / ומחיאות כ"ף וקריצות עי"ן” – והשחוק הוא כף ממש וכ“ף שם־אות ועין ממש ועי”ן שם־אות. ואם המרכאות מסלקות טעות של החלפה, באים הנסמכים (“מחיאות… קריצות”) ומעוררים לכך.


 

ד    🔗

עד־כאן דוגמאות שלא נשתנתה בהן צורת התיבה, מה שאין כן בדוגמה: “מי צועד הנה חיש? / זה אכיש. צב קשיש. / יש לו כבר נכדים. הם קוראים לו צַבָּא”. כביכול נמזגו שתי תיבות סב – צב, ונמצא סַבָּא סופו צַבָּא. ומה שנעשה לצב נעשה, בתוספת־חן, לפיל בעל החוטם הגדול: “שם נאה הם ביקשו לו, חיפשו, בדקו בדק ויחליטו לקרוא לו בשם מלכיחדק”. מובן, כי מאחורי מלכיחֶדֶק מציץ בנו מקורו מלכיצדק, והעירוב של פיל וכהן לאל עליון יש בו כדי להנות, כשם שמציץ בנו דרך החריזה: צֶדֶק – חֶדֶק, שהיה שגור בשירת ההשכלה ולפניה, אלא שָם חדק מלשון משוכת־חדק. וכמעשה הצב והפיל הוא מעשה התוכּי: “השמיני מתנודד על טבעת צמיד / וקורא לצמיד ‘צָמִידוּס’ / מתבטא אך ורק ביוונית ורומית / אומר כי שמו תֻּכִּידִידֶס” לאמרו, הוא נעזר בשם ההיסטוריון היווני הקדום, בלא להטיל כל שינוי, כשהוא מפרשו: תֻּכִּי+דִידֶס, כביכול תיבת מקרא נעטרה סיומת יוונית. עתה שוב לא נתמה לקרוא: “ויהי היום ומועצת השבט הקבילה / פני מלך פילים 5 / רַגַ’אפּילא”, צירוף של מלה הודית (שכמותה כמלה rex תואר־מלכות ונדרשה גם לעניין “אַבְרֵךְ”) ושל מלה ארמית.

ויש דרך שחוק בפשוטו של שורש: “כי נוסעים המחוגים על לוחות השעות כל אחד לעצמו בלי לשעות על שעות אחרות במצעד”; או: והסב מחייך ברוב עונג / ודומה לסביון ובַבּוֹנג", ותוספת־השעשוע היא בהיפוכו של מוקדם ומאוחר בלשון, שבה הסביון דומה לסב ונקרא על שמו, כדרך שמו המדעי senecio, הגזור מ־senex, ולא להפך.

במעבר משחוק בפשוטה של תיבה לשחוק בדרושה: “הסתכלו בוו / נקודה בראשה! מי שיער מי חָלם? / והבוקר ההוא בתולדות הכתב / היה בוקר גדול / בו נוצר החוֹלם”; וקדם לכך דרוש גמור בעניין החיריק, שטיפס ועלה לאמצע אות וא“ו: “ויקרא אליהן בשמחה: עורו! עורו! / שׁוּרוּ! שׁוּרוּ! הנני! שׁוּרוּ! / הסתכלו בו”ו / נקודה לה באמצע! שׁוּרוּ!– / והבוקר ההוא בתולדות הכתב היה בוקר גדול: / בו נוצר השורוק!”. והרי דוגמה לשחוק בפשוטה של תיבה, כשפירושה כפול, ממש כמשל ומשל כממש: “ועל זה הכסא (שהבל פיו / של זבוב עלול להפכו על פיו)”, שהפה הראשון, פי הזבוב עשוי להראות משל, אילו הבל־פה לא נעשה נשל, בעוד שהפה האחרון, פי הכסא, עשוי להראות משל, הקערה הנהפכת על פיה שנעשתה משל לא הייתה ממש.


 

ה    🔗

כפרק לעצמו הוא השימוש בכתובים, באופן שבת־הקול המעלה את זכר עצם־הקול מעוררת על הקבלה ביניהם. הכוונה אינה לדוגמה, שיש בה עניין לגופו, כגון: “להק שלישי – / עובר בִּן בָּזָק / נמוך נמוך”; וכן: "הוא מכפיל בִּן בָּזָק / שלוש מאות ושלשים / במאתיים ושש – – "; וכדומה: "כל חשבון שלהם הוא קשה כאגוז / אך האיש הלזה בִּן־הרהור מפצחו. ואף לא לדוגמה, שיש בה עניין לגופו גם היא: “עם אור שחר ביום לא עבות” על דרך בוקר לא עבות (שמו“ב כ”ג, ד'), שנעשתה מליצה קפואה ועתה זזה מעט מקפאונה, כדי להתפשט על פני היום כולו. הכוונה היא לדוגמה: “אנחנו תשעה תוּכיים / תשעה עופות לא־שתוקיים / ולא סתם יודעי צַיִץ כי אם / דברנים חריפים ובקיאים”, שלא זו בלבד שהמליצה יודעי תרועה (תהלים פ“ט, ט”ז) זזה מקפאוֹנה ונעשה עניין לקולות אחרים, אלא אי אפשר שלא נחייך לניגוד העלום שבין הקול הגדול לבת־הקול הקטנה 6. ויש שהניגוד העלום הוא בשירת תמונה שלמה כגון: “והז’ונגלר הנה הוא שוב ניצב בלי נוע, רק אצבעותיו נעות… והוא כמו משביע / את כדורי הצבעונים והגביע המעופפים סביבו באור… הס מלהפריע”; והניגוד הוא לא בלבד בשוני האווירה שבין התמונה ובין רקעה: “והנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות” (ש“א א', י”ג), אלא במה שהז’ונגלר הס מלהפריעו, והמתפללת עלי מפריעה, שהיא חשובה לו שיכורה. והוא הדין בדוגמה אחרת: “ובשאת מלכיחדק חדקו האדיר / נע המלך הרב רג’פילא ויסג ויעמד מרחוק ויחויר / כי חשש הוא קצת פן יתחרש חלילה”, על דרך הכתוב במעמד הר סיני: “וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק” (שמות כ', ט"ו).

ומה שראינו במקראות, ניתן לראות בלשונות חז“ל. מהם הבאים בשינוי מועט, של אות אחת בלבד, כגון בעניין הג’יראף, שחלם כי קומתו נתקטנה, והוא מתרומם על בהונותיו לקטוף עלי־חזרת: “ובעודי מתאמץ, בן־שפן פתאום גחן ואומר: ‘תן אקטוף לך… אל תתיגע נא. / זה גבוה מדי בשבילך. אל תשכח: / הג’יראף בעל־חי קטן הוא’ / כך אמר. ואקיץ והנה חלום / אך עודני זוכר בשמחה עד עתה / איך אותו בכור־שפן – תאמינו או לא – / הסתכל בי מלמעלה למטה” . והשחוק הוא בעימות: בכור־שפן – בכור־שטן. ויש שהשינוי מרובה עד כדי גלגול מימרה כגון “ואין טקטוק מתערב בטקטוק ואין שני שעונים משמשים בטקטוק אחד”, על דרך “אין שני מלכים משמשים בכתר אחד” או “אין שני מלכים יכולים להשתמש בכרך אחד”, ודיוקו: “אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד” (חולין ס' ע"ב). ויש שהשימוש שינויו בשמיטת אות: “הכלי אשר בו הוא עושה נפלאות / הוא מוחו המונח בקופסת הגולגולת”, שהרי הביטוי השגור על דרך הדמיון כמונח בקופסה, ויסודו בתיאור המן: “טל מלמעלה וטל מלמטה ודומה כמו שמונח בקופסא” (יומא ע“ה ע”ב), וקיצור לשונו לפי רש”י (שמות ט"ז, ז'): “וטל מלמעלה וטל מלמטה כמונח בקופסא” 7. והמשורר ששמט את כ"ף הדמיון עשה את דבר־המשל לדבר ממש; ולשון capsula שנכנס לכמה לשונות, משמע הוראת מכסה, נרתיק, בית־קיבול.

המבקש למצות דרכו של המשורר, חייב לבדוק דוגמאות מורכבות כגון: “הוא פונה ויוצא ואחריו על ארבעת / צועדים צועדים צועדים הפילים / כבדי־ראש, כבדי חדק, כבדי הולם פעם / לקולות חלילים חלילים חלילים”.הביטוי על ארבעת, שהוראתו על ארבע הרגליים, בא כדרך תרגום, אם ביידיש אויף אלע פיר,

אם בפולנית na czworakach, ושימושו בייחוד לגבי תינוק הנגרר על רגליו ועל ידיו. וכן גם המשורר: “ואני אחריך מגבעת / מדלג הה כמעט על ארבעת”. הביטוי כְּבַד ראש הבנוי בדרך כובד־ראש, שפירושו מידת רצינות ודעת שקולה, מתפרש כפשוטו, והשכנות של כבד־חדק, שאין לדרוש לתוכה מידה של נפש ורוח, מסייעה. ואילו החזרה המשולשת על תיבת חלילים, באה כתגבורת החזרה הכפולה: נקבים נקבים חלולים חלולים.

דוגמה זו מקרבתנו לסוג מיוחד של שימושים, שעיקרם שכנות סמוכה של בטויים בני שכבות רחוקות, בייחוד ביסוד הקדמות מזה ויסוד המודרנה מזה, וחן־הכלאיים עליהם. למשל, בעניין החיריק: “הה כן! גם רוחו שאפה רמים / וגם נפשו נכספה אל אויר פסגות”, שמליצה ראשונה ישנה “ויבן כמו רמים מקדשו” (תהלים ע“ח, ס”ט), ומליצה אחרונה חדשה כדרך Höhenluft, ששימושו במוחש ובמושאל. או לעניין מגבעת: “ופתאום נכנסה בך הרוח / ופתאם, הה, יצאת מכליך”; שמליצה ראשונה נכנסה בך הרוח כדרך חז"ל: “אין אדם עובר עבירה אלא אם נכנסה בו רוח שטות” (סוטה ג' ע"א), אולם המשורר מדבר על רוח ממש, הנושבת ומגלגלת מגבעת, וכן כוונתו גם קודם: “והיה אם תבוא בך הרוח / יהי כן… שוב אדלוג וארדופה”, שהוא לפי המקרא “ותבוא בהם הרוח ויחיו” (יחז' לז, י), אלא שהמקרא מדבר על רוח קודש ותחייה, והמשורר מדבר על רוח ממש הנושבת ומדליגה את המגבעת. ואילו מליצה אחרונה יצאת מכליך כדרך האמירה ביידיש: ארויס פון די כלים, ולענין מקורה ומקורותיה במאמרי: גם זו סוגיה במסכת כלים (ספר ילון).


 

ו    🔗

ונראה, שיש ביטויים החביבים על המשורר, וסימנם שהוא מגלגל בהם בכמה פנים. כך אירע למטבע המקרא “מכף רגל ועד ראש” (ישע' א‘, ו’), ןבהפך הסדר בתוספת כינוי “מראשו ועד רגליו” (ויקרא י“ג, י”ב), ודומיו אף הם בתוספת כינויים: “מכף רגליך ועד קדקדך” (דברים כ“ח, ל”ה), “מכף רגלו עד קדקדו” (איוב ב‘, ז’), שהמשורר בונה על פיהם שימושיו, במתאים לבעלי חיים:

1) “היא זיקית שאפשר לראותה בלי קושי / כי גלויה מזנב ועד ראש היא”;

2) “צא וראה: ברבצנו בחול הצהבהב / הננו צהבהבות מקדקד עד זנב”,

הסדר והיפוכו הם פה או אֵם החריזה או תולדתה, והוא הדין בדוגמה אחרת, בעניין תוּכּי, שנאמר בו במאמר מוסגר: “האחד (זה הקט המחדד מקורו / ומנקה נוצתו מזנב עד טוטפת) / מצטט את שקספיר במקורו / מדבר אנגלית שוטפת”. עיקר־השינוי – החלפת כף־הרגל בזנב, מחריף את הניגוד, שניתן לדרשו גם לתוך המקרא, ונמצאים זנב וקדקוד לא בלבד סימני קצה לשיעור הקומה הגופנית אלא גם לשיעור הקומה הרוחנית, באופן שהזנב מתפרש כמידת הכסל, ואילו הקודקוד מתפרש כמידת השכל, והחלפת הראש בטוטפת מגביר את הבחינה הרוחנית.

מה שאין כן בדוגמה, שנאמנה ללשון המקרא, והבאה להבליט במפורש את שיעור הקומה הגופנית, והיא בעניין הג’יראף: "דומיה. וברוב עצב, בקול חרישי / סח אחד מבינינו: “אם אסקור את / המרחק העצום מרגלי עד ראשי / תוקפת אותי סחרחורת”. ומיוחדה היא הדוגמה, המסתפקת בראש בלבד, ומקיימת את תיאור המרחק מלמעלה למטה: “צחצח המטר / את הכּול / את הכּול בראש ברוש עד ראש קוץ וברקן”. אלא שכאן משמע ראש אינו כפשוטו, אלא כדרך ראש הר, ראש אילן, והעיקר הוא לא בשווי הנסמך אלא בשוני הסומכים ברוש – קוץ, ברוש – ברקן, כלומר גובה ונומך. מבחינה זו השימוש עשוי על דרך מטבע המקרא שדפוסיו שונים; כגון המרחק שבין הגובה (ארז) והנומך (אזוב) מתגברת בכוח משלימיהם (לבו, בקיר)8. ולעניין המקרא “מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור המשפחה אשר אחר הריחים” (שמות י"א, ה'), על דרך משל לגדול וקטן בחברת־האדם ומעמדותיה, ראה משוררנו לעניין המעמדות שבספינה: “על חרטום ובראש תרנים צופים הם פרע / כל־כולם מן הטבח עד הקצין”; או לעניין מעלת הלשונות: “אנחנו תשעה תוכּיים / תשעה עופות לא שתוקיים / כל לשון מאנגלית עד לשון של מאלאיה, / נדבר. כל שפה, מרומית עד תורכית / יש אומרים כי אי־שם בהרי הימאלאיה יש אפילו תוּכּי המדבר תוּכּית”. ואם לחזור לבעלי חיים, הרי דוגמה לשווי־מעמד: “שום חיה ובהמה, משפן ועד עז / להשעין הסנטר עד ראש־עץ לא מוכשרת”.




  1. וראה דוגמה אחרת: “אל מרחביו הצופיים ומחרישים / לפתע גח” (69), וּודאי היה טעמו עמו, שלא הסתפק לגבי הראייה בצורה רגילה, כדרך שהסתפק בה לגבי השמיעה.  ↩

  2. אפשר שהדרך הייתה: צוחה – צוח – צוח, כדרך שבח – שבח, וראה בספרנו: “ואומרים כי בדרך ציֵן הוא לשבח – – אך למטה – – עסוק הוא כל־כך” ולעניין הצורה שְבַח – הרי, ככל המשוער, היא לפי הגייתה של התיבה ביידיש, וכך בה ניקודה, כגון א“מ דיק: אָפּ צוא געבין אשְבַח אונ אלויב דעם בורא ברוך הוא” (“רויזע פינקעל”, וילנא, 1874, עמ' 18), כלומר ליתן שבח ותהילה לבורא ברוך הוא. אבל כך היא מצויה גם כדרך חריזה עברית, כגון משה חאשקס: “גם את הכופר בישראל יש דורשים לִשְבַח / מפרש גדול הוא על פי דרכו… הוא־הוא הֶאָח!” (“אנחות לב דוי”, קראקא תרע"ח, עמ' 45), והא“ח ראשי תיבות: אורח חיים. ושלא דרך חריזה א”צ גרינברג: “ולעוגות עונג שבת: דבש וצימוקים וקנמון בנותן טעם לִשְבַח” (“למנצח מזמור שיר”). אך עצם הצורה קדומה, ועל רוחב התפשטותה כבר העיד ר“ח ילון, ובפיוטים קריאתה מוכרעת מן המשקל, וראה: ”תאזין קול שואבים / שְבָח מושיך הוגים" (סליחה לאלמוני מהדורת מ' אזולאי, הארץ, ער“ה תשי”ג), וכדומה.  ↩

  3. המליצה הקדומה היא גם כחיפוי לבן־חרוזה, המחודש, ובייחוד אם הוא שאול וכן: “בוּם־בוֹם / ובום־בום! בום ועוד בומבומים! ובסיימו את בֻמו עד תֻמו הוא מוחה מרוב יגע זיעה מחוטמו”.  ↩

  4. וכבר יל“ג כתב משל, שהוא כהקדמה לשיריו: ”כנמלה עמלת / כעכביש טָוִית / כבִּבֵּר בנית / או דונג ודבש כדבורה הזלת“. ובהערת שוליים משלח לעניין ביברי דנרש (חולין קכז ע"א) ודוכתי אחריני, ויעוין שם. וכנראה לא נחה דעתו, שכן העביר קולמוסו על תיבת כבבר ורשם בגליון וכקסתור. ובימינו שגור הכינוי בונה, ואמנם Biber ואף Biene נדרשו מלשון bauen (לבנות), ואף משוררנו כותב: ”לא אמן מקצועי הוא / בנאי הוא".  ↩

  5. ודאי ששמיטת ה"א הידיעה (לא מלך הפילים אלא מלך פילים) באה מטעמי משקל, אך ודאי פועל גם רישומו של תדעל מלך גוים (בראשית יד, ב).  ↩

  6. קו החיבור מצד המשמעות יודעי צַיִץיודעי תרועה מקביל לו קו חיבור מצד הצלצול: יודעי צַיִץ – ויהי עשו איש יודע ציד (בראשית כ“ה, כ”ז).  ↩

  7. ובפי הבריות בהוראה של בטיחות, וכן ביידיש: כמונח בקופסא, אזוי ווי ביי מיר אין קעשענע [=כמו בכיסי]; ושימוש מבודח משמו של ר' חיים בראדי לעניין יד שבורה שנחבשה בגבס: כמונח בגובסא.  ↩

  8. ואילו בהרחבת חז“ל ”אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר. לויתן בחכה הועלה מה יעשו דגי הרקק. בנחל שוטף נפלה חכה מה יעשו מי גבים" (מו“ק כ”ה ע"ב) נצטרפו לצמד הניגודים בקו המאונך (גבוה – נמוך) חבריו בקו המאוזן (לויתן – דגי רקק, נחל – גבים).  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49714 יצירות מאת 2747 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21199 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!