רקע
בנימין טנא
החצר השלישית

 

פרק ראשון: פחדים    🔗

אבא פחד משֵדים.

היום, ממרחק של עשרות שנים, תמוה הדבר בעיני: הרי אדם נבון היה אבי, יהודי מפוכח ומיושב בדעתו – כיצד נתפס האיש לאמונות תפלות?

אבא פחד משדים ועשה הכול כדי להדביק אותי בפחדיו. רבים היו סיפוריו על שדים ורוחות, סיפורים שהטילו עלי אימה. אילו שמעו חכמי החינוך של ימינו את סיפוריו של אבא, היו פוסקים: חטא לא יכופר הוא לזרוע פחדים בנפשו של ילד רך! אך סמוך ובטוח לבי ובטוח שאבי לא חש עצמו חוטא. סיפוריו לא באו אלא לחשל אותי, לפקוח את עיני על הסכנות האורבות לו לאדם בכל פינה. בבחינת דע את האויב.

אבא ידע לספר. קולו חרישי היה בדרך כלל, שקט ומאופק, אך ככל שגבר המתח שבסיפור המעשה אשר בפיו, היה אבא מרים את קולו ומלווה את דבריו בתנועות ידַיִם, שדומה אף שהן דיברו. מספר־אמן היה אבא, וככל אמן זקוק היה לקהל. הוא עקב אחרי הרושם שהשאירו דבריו: ככל שרושם זה היה חזק יותר, כן גבר סיפוקו של אבא.

אהבתי את סיפוריו ובלעתי דבריו בשקיקה, אלא שבלילות הייתי מתכדר כפקעת על משכבי, עוצם בחוזקה את עיני ומושך את השמיכה מעל ראשי. לשוא: השדים והמזיקים, גיבורי סיפוריו של אבא, עטו עלי מרושעים ומהלכי־אימים. צמרמורת אחזתני, זיעה קרה כיסתה את גופי. נדרתי נדר שלא אוסיף עוד להאזין לסיפוּריו של אבא, אך בעומק לבּי ידעתי: שוב אשוב אליהם, שכן יצר הסקרנות שבי חזק ממורא הסיוטים.

השנים עברו. ככל שנתבגרתי, נתפסתי לספקות לגבי אמיתוּת סיפוריו של אבא. זכור לי ערב אחד, שבו העזתי להביע את ספקותי בקול.

היה זה ערב חורפי קר בשלהי כסלו. ישבתי עם אבא בחדרנו הקטן, לאורם של נרות חנוכה.

בימים ההם טרם הוכנס אור חשמל לבתים. דירתנו שברחוב נאלבקי בוַארשה מוארת היתה בגז, שסוּפּק לבתים בצינורות תת־קרקעיים. היה בביתנו מונה של חברת הגז, תיבת־ברזל גמלונית, ובמרכזה שעון שזגוגיתו מכוסה אבק. שעון זה היה גובה את הכסף המגיע לחברה. כיצד? הוא היה מצמצם את זרימת הגז עד שהאור במנורה נעשה עמום מאוד, ואז אבא היה קם ומשלשל לתוך חריץ דק הקבוע בראש המונה מטבע בן חמישים פרוטות. בן־רגע נתאוששה הלהבה המהבהבת ואש הגז נתפשטה והאירה באור גדול. אך יש שאבא לא נענה לתביעתו של המונה, ולא מתוך סרבנות חלילה, אלא משום שלא תמיד מצוי היה בידיו מטבע בן חמישים פרוטות. ואז נגזר עלינו לשבת בחשיכה.

כך קרה גם אותו ערב, אך למזלנו עמדו לנו בצרה נרות חנוכה, שהאירו איכשהו את החדר. פתח אבא ואמר:

"ערב חנוכה זה של קור ושלג מזכיר לי סיפור ששמעתי מפי אבי, הוא סבא שלך זכרונו לברכה. הייתי אז ילד בגילך. היה זה בערב של חנוכה, אך נרות החג טרם הודלקו בביתנו. חיכינו לאבא. בבוקר יצא אבא לרגל עסקיו למסע במזחלת מן העיירה שלנו מוֹדז’יץ אל עיר המחוז לוּבּלין – וטרם חזר. ישבתי בחדר המואר במנורת נפט, מתענג על החום הבוקע מתנור האריחים, שנתגבהּ מן הרצפה עד התקרה, אבל ככל שעברו השעות גדלה דאגתי לאבא. אולי תעה בדרך? אולי התנפלו עליו זאבים המשוטטים סיעות־סיעות בלילות החורף? והנה נפתחה הדלת ואבא עמד על הסף והבל חם עולה מפיו. השלג כיסה את כובע־הפרוַה שלו ואת צוארון אדרתו, אך אני ראיתי לובן אחר – את פניו של אבא שהיו חיורות מאוד. הבנתי שקרה לו משהו בדרך. לאחר הדלקת הנרות סיפר לי אבא את סיפורו:

“תחילה התנהל המסע בכי טוב. אמנם, בתוך החשיכה קשה היה להבחין בנתיב המתמשך בשלג, אך הסוס, שהורגל לעבור באותה דרך, גרר בשקידה את המזחלת ומד פעם צנף בקול, מתענג על הריצה במרחב. ולפתע־פתאום עצר הסוס והזדקף בפחד על רגליו האחוריות. ‘הצצתי,’ סיפר סבא זכרונו לברכה, וּנשימתי נעצרה. מולי, לצד המסילה החוצה את היער, ראיתי ארבעים שדים שראשם מכוסה שלג והם משלבים ידים ומרקדים ומיַללים יללת־אימים. לבי הלם כקורנס. לשוא ניסיתי להרגיע את הסוס, שראה ודאי כמוני את המחזה הנורא, והוא מתחבט ברתמותיו, מבעט ברגליו וצונף בקול־נכאים. לבסוף קרה לי נס: הסוס נתאושש, המזחלת עקרה ממקומה וארבעים השדים התרחקו ואבדו מעיני.”

תם סיפורו של אבי על מסע החורף של סבא ז"ל. הקשבתי לסיפור והייתי מכון להניח לו לשלהב את דמיוני, אולם באותו ערב גברו משום־מה ספקותי על שעשועי דמיוני. אמרתי לאבא:

“כיצד ידע סבא שלפניו ארבעים שדים בדיוק? הוא ספר אותם?”

אבא שילח בי מבט מופתע ובוחן ולא הוציא הגה מפיו. אזרתי אומץ והמשכתי:

"סבא נסע בחשיכה, ובתוך סופת שלג ולבו ודאי מלא היה פחד. אולי, בגלל פחדיו, ראה סבא מה שראה? אולי לא היו שם שדים אלא עצים שצמרתם מכוסה שלג?

“והרי הם רקדו שלובי־יַדיִם!” קרא אבא.

“אולי נדמה היה לסבא שהם רוקדים?” אמרתי, “סבא, שקר היה לו, לגם ודאי מבקבוק היי”ש שלו השמור עמו לעת מסע חורף. אולי הגזים סבא ולגם יתר־על־המידה?"

“והיללה?” שאל אבא ומבטו הבוחן אינו מש ממני.

“אולי היו שם ביער זאבים רעבים המיַללים בלילות חורף, וסבא חשב שכך מיַללים העצים, שהוא בפחדו הרב ראה בהם שדים?”

אבא שתק, כשוקל את דברי, אך פתאום התפרץ:

“אתה עם האולי שלך! אני מספר לך מעשה שהיה, ואתה מבלבל לי את הראש בסברות־כרס: עצים מושלגים, בקבוק יי”ש, יללת זאבים! מי היה שם ביער בלילה ההוא, אתה או אבא שלי זכרונו לברכה? אבא שלי לא הוציא מעולם דבר שקר מפיו. איך אתה מעיז להטיל ספק בדבריו?"

ידעתי מתוך הנסיון שבדין־ודברים עם אבא תהיה תמיד ידי על התחתונה. לא־פעם, בויכוחים עמו, היו לי נימוקים משכנעים לרוב, אך אבא – נוסף לדעותיו – היה מגייס את כוח סמכותו, סמכות אב, וכשהעזתי לחלוק על דעתו, היה גוער בי עד שנסתתמו טענותי. ובכל־זאת, אותו ערב של חנוכה לא ויתרתי. אמרתי חרש:

“ובכלל, סֶבֶק אומר שאין שדים בעולם. האנשים, המאמינים באמונות תפלות, הם אלו שהמציאו אותם.”

כאן עלי להסביר שסבק, חברי הטוב ביותר, היה אז בן שתים־עשרה, מבוגר בשנתיים מכל בני החבורה שלנו בחצר הבית. סבק היה ראש־וראשון למשחקים ותעלולים שלנו ופוסק אחרון במריבות שנפלו בינינו. דברו היה פקודה.

שמע אבא ופניו התכרכמו. השם סבק די היה בו בדרך־כלל כדי להעלות את חמתו. אבא רגז על סבק שבהשפעתו הרבה עלי הוא מערער את סמכותו־שלו, סמכות־אב. גם הפעם נדלק אבא לשמע השם סבק וצחק עליו בקול מלגלג.

“האומנם כך אמר? אדוננו ורבנו הרב סבק, צדיקו של עולם, פסק הלכה ואתה, חסיד־שוטה שלו, שותה בצמא את דבריו! אמונות תפלות הוא אומר, רבי סבק? שמא תשאל אותו מה פרוש הפסוק ‘יזבחו לשדים’ שבספר דברים או ‘ויזבחו את בניהם לשדים’ שבתהלים? שמא תגלה לו, לסבק חכם־הדור, שחז”ל האמינו במציאותם של שדים וידעו אפילו לספר שהללו נבראו בערב־שבת בין־השמשות? ושמא תציע לו, לסבק, שיתרץ לך את הקושיה: אם אמנם השדים לא היו לא נבראו, מנין באו צירופי־המלים שבפינו הקשורים לשדים, כגון שד משחת, או יקח אותך השד או השד אינו נורא כל־כך או מחוֹל־שדים או כמי שכפאוֹ שד או השד יודע?"

שתקתי. נסתתמו טענותי. אך זֶרע הספקות, שזָרע בי סבק, עתיד היה לנבוט. עד שנבט־טרף הייתי לפחדים.

ילד הייתי, ילד יהודי בגולת פולין. ביתנו מצוי היה, כאמור, בוַארשה הבירה, ברחוב נאלבקי, לבו של הרובע היהודי, והוא רחוב שוקק חיים, שחזיתו חנויות ובחצרותיו המרוּוחות מצויים מחסנים לרוב, והיהודים ממלאים כל פינה, ושאון המיסחר אינו פוסק מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. אולם גם בתוך הדְחק והמהומה בודד הייתי לנפשי, וימי, וביחוד לילותי, מלאים היו פחדים. סיפורי השדים של אבא, שבהיותי ילד רך הטילו רעד בלבי וצמרמורת בבשרי, היו רק פרק אחד במסכת הפחדים שלי.

ממה פחדתי?

שאלה קצרה זו מצריכה תשובה ארוכה, שכן פחדי רבים היו עד אין־ספור. על־כן אקצר ואפרט את מקצתם בלבד.

פחדתי מכלבים; מסטאשֶק הגוי, עוזרו של אנטוני שוער־הבית שלנו; מ“שקצים”, כלומר, נערם פולנים מרושעים, שסגרו על הרובע היהודי שלנו בטבעת הדוקה: כל־אימת שניסינו לחרוג מתחום המגורים שלנו ולטייל מעט בפארקים המרהיבים אשר ברבָעים הפולניים של וארשה או על שפת הוִיסלה – הנהר רחב הידים החוצה את העיר – קמו עלינו השקצים והטעימונו את נחת זרועם: במכת אגרוף, בידוי אבן, ואפילו בסכין של ממש, סכין קפיצית, ואנו נסוגונו וחזרנו בבושת־פנים אל השכונה שלנו, מובסים ומושפלים עד עפר; לא־פחות מכך פחדתי משוטר הרובע המשופם, שהיה סובב־הולך בחוצות שיכור תמיד, וידו הימנית משתעשעת באלת שוטרים המחוברת ברצועה לפרק־ידו, והוא מניפהּ לימין ולשמאל או משהה אותה באין־ניע בידו, כשוקל בדעתו על ראשו של מי כדאי להנחיתה.

אכן פחדתי מכל אלה, אך יותר מכול פחדתי מפני החושך.

ביום, לאורהּ של שמש, ידעתי איכשהו להתיַצב מול פחדי, נכון יותר – ידעתי להתחמק מהם: מהכלב הנובח, מסטאשק המנוּול, מהשקצים המרושעים שהצרו את צעדינו, מהשוטר המושחת. אך הנה ירד הלילה והחושך עט עלי מעברים. מנורת הגז האירה את חדרנו באור חיוַריין, אולם בפינות הלחיתו מיני אפלות זדוניות, המחכות לשעת כושר. בערבים היתי נתפס לעצבות ועצבות גברה והלכה ככל שקרב הלילה ועמו השעה הגורלית, שבה אנוס הייתי לעלות על משכבי ולכבות את האור. כיביתי – ומיד נצבט לבי בקרבי. ברגעים הראשונים סימאתני האפילה. החדר טבע בחשיכה, חשכת צלמוות. אך לא עברו רגעים מועטים ומחיק העלטה הגיחו מראות: החלון החיוֵר, שפרחי כפור מכסים את זגוגיותיו; ארון הספרים של אבא, שהמראה הקבועה בדלתותיו קולטת ומחזירה את בוהק החלון. ופתאום דומה היה עלי שפרחי הכפור אינם אלא שדים מבעיתים, מפלצות מאוסות הפוערות לוֹען וחושפות מלתעותיהן החדות. הנה הן זזות, ניתקות מהזגוגיות, ועיניהן רושפות אש שגִציה מתעופפים סביבי.

ואני – נפשי נבהלה מאוד. הייתי מעלה את השמיכה מעל ראשי, עוצם בחוזקה את עיני, מנסה להימָלט מרודפי מבקשי־נפשי – אבל הם השיגוני תמיד.

לימים התחכמתי והמצאתי תחבולות שונות שסייעו בידי להיחלץ מהפחדים. באותם ימים למדתי ב“חדר” ולבוש הייתי טלית־קטן, שבלילות אנוס היית בגזירת אמי לפשוט אותה ולהניחהּ ליד מיטתי, לצדם של מכנסי וחולצתי. מה עשיתי? בכבותי את האור, הייתי משרבב ידי מן השמיכה ומניחה על הטלית־קטן ובשעה שהפחדים עטו עלי עד שלא היה לי מנוס מהם, הזדרזתי ולבשתי אותה וידי לופתות בחוזקה את הציציות ולבי מאמין שיש בכך להבריח את פחדי. רק לפנות בוקר, עם אור ראשון, הייתי פושט את הטלית־קטן, כדי לטשטש את “פשעי”. אך היה גם פטנט נוסף: הרבי ב“חדר” שינן לנו את תפילת קריאת שמע, וגזר עלינו לומר אותה לפני השינה, אלא שאני התעלמתי משום־מה מגזירתו. התעצלתי ולא היה לי חשק ללחוש את המלים. והנה, לילה אחד, משהציקו לי הסיוטים עד שחששתי שאפרוץ בזעקת־אימים, החלו שפתותי ממלמלות מבלי־משים את התפילה, ופתאום גיליתי תגלית מרעישה: יש בה, בקריאת שמע הנלחשת בכוונה רבה, כדי לאמץ את הלב!

החושך מירר את חיי. מדי לילה המתין לי מעבר לכל פינה וכשנכנסתי לתחומו, התנפל עלי ואפפני בזרועותיו. כבר בגיל מוקדם גיליתי את הסכנות הטמונות בו. זכור לי, שבהיותי ילד רך, כשהתרגזתי על מישהו, עצמתי עיני והכרזתי: " עשיתי לך חושך. שתדע לך!" אכן, כבר בשחר ילדותי חשבתי שהחושך הוא עונש.

הנה כי כן סיפרתי על חשכת הלילות. אך היו גם חשכות־של־יום. הכיצד?

בית־השימוש בדירתנו תא חשוך היה, ללא כל תאורה. הצוהר היחיד, הקטן, הקבוע במרומי הקיר מתחת לתקרה, פנה לחדר המדרגות המוצל וזגוגיתו, המכוסה שכבת־אבק עבה, היתה אטומה לאור. לא ייפלא שכל הליכה לבית־השימוש כרוכה היתה בפחדים. בהיכנס לתוכו ובהגיפי את הדלת מאחורי, אפפתני חשיכה, שבה הלבינה האסלה הלבנה כלוע פעור, מאוּים. אלא שאני התחכמתי כנגד השדים והמזיקים, השוכנים כידוע בבתי־שימוש, ובאתי מצוּיד כהלכה. ציוד זה כלל זנב נר וקופסת גפרורים.

וזה היה סדר הביקור בבית־השימוש: ראשית־כול הייתי נועל יפה את הדלת בבריח הקבוע במרכזה, לפי שידעתי מן הנסיון שעינם של בני־הבית תהיה צרה וכי הם יעשו הכול כדי לקצר את משך שהותי בתא הקטן. ואז, לאחר ששילשלתי את מכנסי וישבתי על כסא־הכבוד, ניגשתי למלאכה. לאחר כמה נסיונות של הצתת גפרור, שעלו בתוהו, הצלחתי להדליק את הנר, שהחזקתיו ביד ימין כנגד פני. אמנם, שלהבתו חרכה לא־פעם את בלוריתי, אך לא היתה לי ברירה – התא קטן היה מאוד.

בהידלק הנר, נסה החשיכה על נפשהּ ונסוגה ונשתכנה במרומי התקרה, בסמוך לצוהר המאובק. נזהרתי מאוד שנשימת אפי לא תכבה את הנר, שכן כל עוד דלקה אִשוֹ, שלטתי על החשיכה והרתעתי את השדים עד שהביקור המפחיד בבית־השימוש האפל נהפך לא־פעם לחוָיה משעשעת ומענגת.

משעשעת על שום מה?

בית־השימוש הה המקום האחד והיחיד שבו ניתן לי לשחק כאוַת־נפשי באש. אבא אסר עלי בתכלית האיסור לשחק בגפרורים בשעות הערב. היה אבא חוזר ומזהיר: “כל המשחק באש בערב, מרטיב מיטתו בלילה.” לימים הרחיב את הגזירה גם על שעות היום. אך כל עוד שרוי הייתי בבית־השימוש, לא חל עלי כל איסור. הייתי משתעשע בנר הדולק, מרכינו ומטפטף על־גבי הרצפה פּניני־חֵלֶב לבנות, או נושאו גבוהּ מעל ראשי, עוקב אחר משחק הצללים במרומי התא או מאהיל עליו בכף־ידי השמאלית, מתפעל למראה ורדוּת הבשר השקופה של אצבעות, עד שדומה היה עלי שאני רואה את הדם הזורם בהן. היה הנר מטפטף ודומע, והטיפות החמות ניגרות ומדביקות את אצבעותי זו לזו כמחברות אותן בחוט תפירה סמוי, ואני מרגיש חמימות משונה המתפשטת בי.

היה גם שעשוע נוסף והוא הנייר.

באותם ימים לא ידעתי גליל נייר־טואלט מהו. תאמרו: בתא האפל ודאי נמצא מסמר תקוע בקיר ועליו דפי־נייר גזורים ומוכנים לשימוש. ולא היא. בביתנו לא היה דואג לנייר. השגתו כרוכה היתה במבצע אישי. כל אחד אנוס היה להשיגו בכוחות עצמו. גם אני דאגתי למכסת הנייר לצרכי, ודבר זה לא היה פשוט כל־עיקר כיון שצרכי מרובים היו משל אחרים, וזאת משום שהנייר שימש לי לאו דווקא לתכלית האחת והיחידה שנועדה לו.

כפי שסיפרתי, הייתי אוחז בידי האחת את הנר הדולק. ומה עשיתי בידי האחרת? הייתי מחזיק בה את הנייר, לרוב נייר עיתון, וקורא להנאת את הכתוב, ולא היה אִכפת לי מהו התוכן. מצאתי ענין בכּוֹל. במאורעות העולם, בחדשות המקומיות, אך לא־פחות מכך בפרסומת המסחרית. הייתי קורא וחוזר וקורא אך עדיין אין זה הכּוֹל, שהרי הנייר והנר הדולק התחננו ממש שאשחק בהם. נעניתי להם ולא אסתיר שהמשחק היה מלבב ביותר. הייתי מחזיק פיסת־נייר מעל לנר, והשלהבת הקטנה מלחכת מלמטה את אמצעיתה ומטביעה בה כתם חום־בהיר, ההופך חום־כהה. ופתאום – הידד! במרכז הכתם מופיע עיגול ארגמן ולאחר רגע מבצבצת מעל לנייר לשון ורדרדה, לשון אש קטנה! הנייר דולק בלהבה עליזה ואני אוחז בקצהו עד שהאש חורכת את אצבעותי. שרידי הדף השחור, השרוף, נושרים לרצפה. עתה־זה דלק הדף כאבוקה מכושפת, והנה דעך והותיר אחריו קמצוץ אפר. אולם לאחר רגע התלקח דף חדש – כל דף ושלהבתו המרנינה את לבי, כל דף והמשחק המשעשע בזיקוקין משובבי־עין.

אלא ששמחה זו נסתיימה על־פי־רוב בבכי. משגמרתי את עשיית צרכי – שלגודל הפליאה גם בהם נתפניתי לעסוק בבית־השימוש – וְהזזתי סוף־סוף את הבריח ופתחתי את דלת התא החשוך ועיני נסתמאו מן האור השורר בדירה, הייתי נתקל באבא שהציץ בי ברוגז עצור. אין זאת כי ריח העשן והנייר החרוך בא אל אפו. הציץ אבא לתא ולמראה תלולית האפר שעל הרצפה, הוכיחני על פני:

“שוב הבערת מדורות? יום אחד תשרוף את הבית כולו!”

עוצמת תגובתו של אבא מוּתנית היתה בגובהּ התלולית. תגובה זו נעה למן עקימת אף וגערה קלה, דרך צעקה זועמת ועד לסטירה, שעליה בא תורי שלי להגיב בבכי.

הוא שאמרתי: הליכה פשוטה לבית־השימוש כרוכה היתה בהרפתקאות ובחוָיות מסעירות, שילד בן־ימינו יקשה עליו להעלותן על הדעת. לא ייפלא שישיבתי בתא החשוך היתה מתארכת יתר־על־המידה. בני־הבית שחשדו בי שבמקום לשחרר את הלחץ בבני־מֵעַי, אני עסוק במעשים שלא ייעָשו, היו לא־פעם דופקים באגרוף על הדלת המוברחת וזועקים חמס ואני הייתי משיב להם: “לא גמרתי, יש לי כאב־בטן נורא!”

כדי להמחיש להם זאת וכדי לשכנעם שאמנם אני עוסק בדבר האחד והיחיד שאמור הייתי לעסוק בו בבית־שימוש, הייתי לוחץ אצבעות אל שפתי, מנפח לחיי ונושף ברווח הצר שבין האצבעות עד שעלו מהן קולות רמים, מרשימים מאוד, שנועדו לחזק את טיעוני. אך לשוא. הקונצרט המשובח ביותר לא היה בו כדי לעורר אמוּן. לא עברה שעה קלה ושוב החרידוני דפיקות וחבטו, ואני לבי התקומם נגד צרות־עינם של בני־הבית: הכיצד אין הם מניחים לבן־אדם ליהנות קצת?

אין ספק שהפחד מפני החושך היה קשור בסיפור השדים של אבא. אמנם, לימים פגה במקצת אימת השדים, בהשפעתו של סבק ידידי, שהיה מלגלג על אמונות־הבל, אלא שאני לא נושעתי, שכן המרתי את פחד השדים בפחד מפני המתים. האמת היא שלא ראיתי מעודי ולוּ מת אחד ויחיד, אך פחדם של המתים כולם העיב על ילדותי ובגללו פקדוני שעות קשות ביותר.

אימתי התחלתי לפחד ממתים?

ביום־הכיפורים ובשמיני־עצרת, ביום האחרון של פסח ובחג־השבועות נערכה בבית־הכנסת, לאחר קריאת התורה, הזכרת נשמות. סמוך לתפילה זו ניכרת היתה מתיחות בפני האנשים, מעין ציפיה דרוכה. גם פני אבא הרצינו, ואני דומה היה עלי שהכּוֹל מסתירים ממני איזה סוד. לא ייפלא שבשעה שהיה אבא רומז לי לצאת החוצה, שכן אסור לאלה שאבותיהם חיים להשתתף בתפילה – היתה לי הרגשה של מי שאין משתפים אותו במשחק. האיסור של אבא קוממני וגירה את סקרנותי.

פעם אחת אזרתי עוז והמריתי פיו של אבא. משרמז לי שעלי לצאת, שמתי פעמי אל הפתח אך בהגיעי סמוך לדלת, חמקתי אל בין המתפללים שהתגודדו ליד הקיר האחורי ונבלעתי בצל טליתותיהם. הצטנפתי והקשבתי ונרעדתי בשָמעי את מלות התפילה “יזכור אלוהים נשמת אבי מורי שהלך לעוֹלמוֹ…” כל אחד הזכיר נשמתו של קרוב־משפחה שנפטר. האחד נשמת אביו מורו, האחר – נשמת אמו הורתו, או נשמות אחיו ואחיותיו. לסיום באה תפילת “אב הרחמים” לנשמות הקדושים שמסרו נפשם על קידוש־השם, תפילה שנסתיימה במלים “יזכרם אלוהינו לטובה וינקום דם עבדיו השפוך”.

אותו יום, בדרכנו חזרה מבית־הכנסת, שאלתי:

“אבא, למה אסור לי להשתתף בהזכרת נשמות?”

ענה אבא ואמר לי שבשעת התפילה שוהות נשמות הנפטרים בבית־הכנסת. הצצתי בפני אבא. האמנם מאמין הוא בכך? ארשת פניו לא הותירה בי כל ספק שהוא משיח אלי בתום־לב. ואז נזרע בי הזרע. עולם זה שאנו חיים בו, טומן בחובו עולם נוסף, עולם של אלו שנפטרו, אך נשמותיהם מוסיפות לשכון במחיצתנו. המתים מהלכים בתוכנו והם קרובים־קרובים.

אבא נאמן היה לשיטתוֹ. הוא לא הסתפק בתשובה שהשיב לי לגבי הזכרת נשמות. שמור היה עמו בשבילי סיפור נוסף, אף הוא על המתים, השוהים במחיצתנו. אימתי? בליל כל נדרי.

בימי ילדותי היו לי לילות כל נדרי חוָיה מסעירה. ההמיה החרישית של קהל המתפללים העומדים צפופים כגוש מלוכד, והם עטופים קיטלים לבנים, דמויי תכריכים וטליתות, נרות־החֵלֶב הענקיים, שקומתם כקומת אדם, התקועים בפחים מלאי חול, ולהבותיהם מרצדות ומהבהבות – כל אלה עוררו בי ריגוש רב. לילה אחד, בדרכנו הביתה מבית־הכנסת לאחר תפילת כל נדרי, ואנו פוסעים ברחוב הדמום וידי הקטנה נתונה בכף־ידו הגדולה של אבא, שאלתי:

“למה היבהבו הנרות בבית־הכנסת? הרי לא היתה שם כל רוח!”

ענה אבא ואמר לי:

“נשמות המתים הן המרחפות בליל כל נדרי בחלל בית־הכנסת. נשמותיהם של אבי וסבי, דודי ודודותי וכל קרובי־משפחתי.”

“גם של אלה שמסרו נפשם על קידוש־השם?” שאלתי.

“ודאי!” קרא אבא והוא כמו תמה עלי שאין דבר זה מחוּור לי.

ילד הייתי והאמנתי. עד מהרה גיליתי שקל יותר להתמודד עם עולם המתים בשעת הזכרת נשמות, לאורו של יום ובמעמד קהל מתפללים רב, ואפילו בשעת כל נדרי, לאורם של הנרות הרבים המאירים את הציבור, מאשר ביחידות ובשעת לילה ואפילה. על משכבי בלילות נדדה שנתי. משעצמתי עיני, עטו עלי נשמות הנפטרים והן מטילות צמרמורת בבשרי. לפנים פחדתי מחושך, עתה – מן המתים.

פחד זה מן המתים נתעצם כל־אימת שהלך לעולמו מישהו מדיירי החצר שלנו. ביתנו ברחוב נאלבקי היו לו ארבע חצרות, זו לפנים מזו, וכל חצר ארבעה בתי־קומות לה מסביב, ובכל בית עשרות דירות. לא ייפלא שבין מאות דיירי החצרות היו מדי פעם מקרי פטירה וכל מקרה הילך עלי אימים: זעקות קרובי־המשפחה שהרעידו את החצר, היגון שירד על השכנים, ההלוָיה הקודרת וקריאות־הנכאים של אנשי חברה קדישה “צדקה תציל ממוות”. בלילות הבעיתוני סיוטים. בחלומותי חזר ובא בר־מינן מקשקש בעצמותיו היבשות, חורי עיניו מציצים בי וצינה ואימה חשיכה נושבות עלי מתכריכיו. הייתי מקיץ בגרון חנוק, לבי הולם וזיעה קרה מכסה את מצחי.

עברו שנים ואני בגרתי מעט, אך פחד המתים לא סר ממני. יש שהשתהיתי אצל חבר בשעות הערב – שטופים היינו במשחק או עסקנו בהכנת שיעורים בצוותא – ופתאום ראיתי שהשעה מאוחרת ועלי לחזור לביתי. די היה במחשבה על כך כדי להחיש את פעימות לבי.

ולא בשל הריצה החפוזה ברחוב המזומנת לי. זו לא הצריכה אומץ־לב. שלא כן הכניסה לדירתנו, לקומה השניה אשר בחצר השלישית. מאוד קשתה עלי כניסה זו, אך בבואי לתאר אותה, עלי להקדים ולספר על אנטוֹני.

שוער היה בביתנו, גוי ששמו אנטוֹני, והוא הדייר הפולני היחיד בין עשרות המשפחות היהודיות. ערב־ערב, בדיוק בשעה 10, היה אנטוני סוגר במנעול את שער־הברזל של ביתנו, השעה שהוביל מהרחוב אל החצר הראשונה. הוא, אנטוני הזקן, שקצות שפמו הלבן, הארוך, זקורים היו תמיד, בילה את מרבית זמנו בדירת המרתף שלו הסמוכה לשער: היה לוגם מבקבוק היי"ש שלו או רובץ על דרגשו ונוחר להנאתו, וסטאשק הצעיר, יד־ימינו, עושה בכל מלאכות החצר. כיון שנמנם במשך רוב שעות היום, מסוגל היה אנטוני לשמור על השער בשעות הלילה. מעוטף פרוָה, היה יוצא מפתח חדרו וקרב ובא בצעדים חורקים אל השער כל־אימת שמאחר־בנשף משך בידית המצילה הקבועה בקיר. הנכנס היה משלשל לידיו של אנטוני מטבע – שכר טרחתו.

הדרך משער הבית עד לדירתנו שבחצר השלישית דרך פשוטה היתה לכאורה, אך לגבי היתה זו דרך יגונים. זכור לי הערב, שבו חזרתי מביתו של גרינברג, חברי־לכיתה. היה זה כשבוע לאחר שנפטר שכננו סֶנדֶר סורג הכפפות, יהודי חולה־לב, ששפתיו כחולות תמיד. מותו, שבא פתאום על־אף שצפוי היה, זעקת האלמנה ובכי היתומים – זיעזעוני והוסיפו פחדים על פחדי. לא ייפלא שבימים הסמוכים לפטירתו של סנדר נהפכה לי הדרך, בלכתי יחידי בחשכת הליל, להרפתקה מבהילה.

אותו ערב – ערב חורפי היה והרחוב מעוטף היה מעטה שלג צחור המנצנץ וחורק תחת מדרך כף־הרגל. ככל שהתרחקתי מביתו של גרינברג וקרבתי לשער בית חשתי שהמחנק בגרוני גובר והולך. ריבונו־של־עולם! כיצד אעבור בשלוש החצרות האפלות, שאין בהם נפש חיה!

כיון שפחדתי ללכת לבדי, המתנתי בסבלנות בחוץ, בריחוק־מה מן השער. עוד מעט יבוא ודאי מישהו, מאחר־בנשף כמוני, ואני אפסיע לצדו, בלי שירגישו שאני הופכו לשומר־ראש שלי. ואמנם, לאחר שעה קלה הופיע אדם אחד שצוארון אדרתו זקור ומסתיר את פניו.

צילצל במצילה ואני הגחתי מתוך חשכת הרחוב והתיצבתי מאחור, סמוך לו. לאחר רגע נשמעה חריקת דלתו של אנטוני וקול דשדוּש מגפיו. המאחר־בנשף שילשל את המטבע לידו של אנטוני ואז חמקת ועברתי קדימה, מפסיע בחפזון לפני האיש הזר. ולמה לפניו? כי פחדתי להזדנב מאחור. מי יודע? אולי מאחת הפינות יגיח סנדר המת ויתנפל עלי?

שִינַי נקשו זו לזו. ריבון־העולמים! התפללתי בלבי – עשֵׂה ברחמיך הגדולים והאיש הזה ילך אחרי עד לחצר השלישית!

תפילתי לא נתקבלה. עודני צועד צעדים חפוזים, הבחנתי שהד הפסיעות מאחורי הדמים פתאום. הפניתי ראשי. האיש נעלם! אין זאת כי פנה הצדה, לאחד מחדרי־המדרגות שבחצר הראשונה. ניצבתי לבדי בחצר המושלגת, לפנַי שער שני וחצר שניה, שער שלישי וחצר שלישית. החצרות מכוסות שלג, כאילו נתעטפו בתכריכים לבנים. כאשר אהיה בחצר השלישית אצטרך לעבור ליד חדר־המדרגות של סנדר המת. האין הוא ממתין לי שם, בתוך חשכת המבוא?

רגע החלטתי בלבי: אפרוץ בריצה אל מחוז חפצי, אל ביתי. בחירוף־נפש, משליך נפשי מנגד, מגמא מרחקים. אך משנהו ידעתי: לא יעמוד לי העוז הדרוש לכך. על־כן נפניתי ובריצה מבוהלת חזרתי על עקבות, אל השער הפונה לרחוב והצטנפתי ליד כותל דירתו של אנטוני, מתרפק עליו, כרוצה להיבלע בו.

מסביב עמדה חשיכה דחוסה. הבתים בחצר סגרו עלי כמפלצות חורשות־מזימות. האין זאת כי רוב הדיירים נמו כבר שנתם, שכן החלונות ניבטו אלי דמומים ואפלים כחורי עינים בגולגולת של מת. כל גופי רעד אחוז צמרמורת. קרוב הייתי לבכי, אך עודדתני העובדה שהשוער נמצא בהישׂג־יד, מעבר לכותל.

חיכיתי וציפיתי ועיני כלו מיחל. הנה נשמעו צעדים ברחוב שקרבו לשער ונעצרו. המאחר־בנשף, השני במנין, עבר בשער ופנה לחצר. המתנתי עד שחזר אנטוני ונבלע בפתח דירתו, ואז ניתקתי מן הכותל ורצתי לפני המאחר־בנשף, ממש כפי שעשיתי בפעם הקודמת, אך גם אדם זה הנחילני אכזבה: הוא נעלם בחדר־המדרגות שבשער השני. אפילו לחצר השניה לא הגיע! ואני – בושה לספר! – חזרתי שוב בריצה אל פינתי, ליד כותל דירתו של אנטוני.

באויר עמדה צינה עזה. חששתי שאפי יקפא ושיפשפתיו מדי פעם בכפפה שעל ידי. גם תנוכי־אוזני, שהקור דקר בהם באלפי מחטים, הדאיגוני מאוד. כל אותה עת לא פסקתי להתפלל בלבי שיבוא מישהו שפניו מועדות לחצר השלישית ויושיעני מן הפחדים שלי.

ואין מושיע.

לבסוף, כשהרגשתי שעוד מעט ייהפך גופי לגוש־קרח, לא נותר לי אלא מעשה של יאוש: בבת־אחת, כאבן ממקלע, פרצתי מפינתי, ואני נישא כרוח סופה על ביתי. דומה היה עלי שסנדר דולק אחרי ועד שהגעתי אל דלת ביתי כמעט פרחה נשמתי.

פחדן! – תאמרו בלבּכם כשתקראו שורות אלה. ואולי תצחקו לו, לנער, שרץ בחשיכה רוטט כולו מאימה. אני, ממרחק שנים רבות שעברו מאז, מביט בנער ההוא ואיני מסוגל לצחוק לו. הוא ראוי יותר לרחמים, שהרי ילד רך היה כשנזרעו בו האמונות התפלות על שדים ומזיקים ועל מתים המרחפים בעולמנו.

אכן, אבא זכרונו לברכה חלקו רב היה בפחדים שנתלוו אלי, אך איני שומר לו טינה על כך. הוא נהג בתום־לב. האמין באמונה שלמה בסיפורים שסיפר לבנו הקטן. הוא לא בדה אותם חלילה מלבו. בילדותו שמע אותם מפיו של סבא, כגון את הסיפור על ארבעים השדים שרקדו ביער בליל־השלג. אבא קיבל תורה מסבא ומסרהּ לי. כיצד אתרעם עליו בשל כך?


 

פרק שני: עניים היינו    🔗

היה להם, לימי ילדותי, בן־לוָיה נוסף: המחסור. הכּרתיו היכּרוּת קרובה ביותר.

עניים היינו.

הדודה שפרינצה, אחות אבא, רוָקה מזדקנת שישבה ישיבת־קבע בביתנו והיתה מסייעת לאמא בניהול משק־הבית, אהבה להפליג בסיפורים שפיארו את עברנו הרחוק. לא־תמיד גרנו בוַארשה – סיפרה הדודה שפרינצה – לפני שנים היה אבא תושב העיירה מודז’יץ, ושם זכה לעושר וכבוד. סַפק־צבא היה אבא, והמבצר הגדול המצוי ליד העיירה, בשפך הנהר וְיֶפז' לתוך הויסלה, הוא ושדה־התעופה ותחנת־הרכבת ההומיה ובית־הספר לקצינים, סיפקו לאבא פרנסה בשפע. באותם ימים – סיפרה הדודה שפרינצה ועיניה בוהות על קירות חדרנו הקטן והעלוב שברחוב נאלבקי ופיה מתעקם עיקום של סבל ויגון – דרנו בבית מרוּוח, ארמון ממש, בן קומתַיִם, והבית מוקף היה בוסתן פורח, ואפילו כרכרה היתה לנו וזוג סוסים. יום־יום היה שֶפסיל המשרת רותם את הסוסים ומסיע אותנו לטיול.

כאן היתה הדודה שפרינצה מאריכה ומתארת את הנופים שראתה בטיוליה – את האגמים ואת היערות ואת השדות מרהיבי־העינים. הצד השוֶה שבסיפוריה היה סיומם העצוב: “במלחמת־העולם האיומה גזרו השלטונות הרוסיים על יהודי מודז’יץ לעזוב את העיר, שכן חשדו בהם שהם משמשים סוכניה של גרמניה, שאתהּ ניהלה רוסיה מלחמה עקוּבּה מדם. היהודים נטשו את בתיהם והתפזרו ברחבי המדינה. אנו,” נאנחה הדודה שפרינצה, פוכרת כפות־ידיה הגרומות, "הגענו הנה לוַארשה בעירום ובחוסר־כול ומאז אנו מתיַסרים בעוני, ואני, הזוכרת את ימינו הטובים, לבי שותת דם: ריבונו־של־עולם! מה עוללת לנו? ולמה הענשת את אחי? במה חטא לפניך?

כאן הפליגה הדודה שפרינצה בשבחו של אבא. באותם ימים – סיפרה – ימי העושר והרוָחה, היתה ידו של אבא פתוחה לאביונים. בכל יום חמישי בערב, אור ליום ששי, היתה היא, הדודה שפרינצה, מכינה לפי רשימתו של אבא עשרות מעטפות ושמה בכל מעטפה שטר בן עשרה רובלים ומתרוצצת בעיירה בחשיכה ומוסרת את המעטפות לנצרכים, שיוכלו לקנות למחרת צורכי שבת. ולמה בחשיכה? כי אבא העדיף להעניק לעניים מתן בסתר, שלא לביישם.

סיפוריה של הדודה שפרינצה על תור־הזהב של משפחתנו היו בעיני כאגדות. ילד רך היית כשעקרה משפחתנו ממודז’יץ לוַארשה. לא זכרתי את ארמון־הפלא בן הקומתַיִם, אף לא את שֶפסיל המשרת ואת הטיולים בכרכרה אל האגמים, היערות והשדות. לעומת זאת הבנתי יפה לרוּחהּ ולאנחותיה שוברות־הלב של הדודה שפרינצה בשעה שהטיחה דברים והתלוננה על העוני שירד עלינו. גם אני חשתי בו והוא הטעימני מרורים.

מאז עבר אבא לוַארשה נשבר מטה־לחמו. כיון שאנוס היה לפרנס את אשתו ואת ילדיו, מחל על כבודו ושלח ידו בכל עיסוק שנזדמן לו: היה עוזר בחנות, מחסנאי בבית־חרושת ואף מנהל־חשבונות, לפי שמוכשר היה במתמטיקה – אך כל פעם פוטר מעבודתו והיה מהלך בטל ומובטל וארשת־פניו מעידה על האמת המרה: קשה העניות הפוקדת ביתו של אדם. כבר חכמינו זכרונם לברכה ידעו את הסוד הזה ובבואם למנות פגעים קשים ופורענויות המזומנים לו לאדם, פסקו שחסרון־כיס קשה מכולם. וכי מה לא אמרו חכמינו על נושא זה? העניות מנַוולת, עני חשוב כמת, ועוד פניני־לשון, שחוכמת דורות ונסיון חיים רב צרורים בהם.

אבא פחד מאוד מפני המחסור.

שלוש פעמים ביום היה מתפלל: תפילת שחרית ומִנחה ומעריב. בתפילת שמונה־עשרה היה ניצב ופניו אל הקיר, והוא מתעלם מן העולם שמסביב. עקבתי לא־פעם אחריו וראיתיו עומד ללא־ניע, אור שפוך על פניו ושפתיו ממללות חרש. ידעתי שאבא משוחח עם אלוהיו, מבקש ומפציר, מתחטא ומתודַה. אך אבא הגדיל לעשות בברכת המזון, שבה היה חוזר ומתחנן לפני אלוהיו הזן את העולם כולו שימנע ממנו חרפת רעב. “ואל יחסר לנו מזון לעולם ועד,” התפלל אבא, “ואל־נא תצריכני לא ליד מתנת בשר־ודם ולא לידי הלוָאתם, כי אם לידך הפתוחה, הקדושה והרחבה שלא נבוש ולא ניכלם לעולם ועד.”

מלים אלה היה אבא משמיע בעינים עצומות, מדגיש כל מלה, אך להפצרותיו לא היתה כנראה אוזן קשבת במרום. עובדה: חסר היה לנו מזון ובגלל העוני בושנו ונכלמנו לא־פעם.

לכאורה: מה יש כאן להתבייש?

התשובה לכך פשוטה ביותר. אילו התחוללו העוני וכל הקשור בו בין אבא לאלוהיו או בינו לבינינו, בני הבית, היה נחסך מאתנו צער רב. אך אנו חיינו בתוך חצר שוקקת, לעיניהם של עשרות שכנים, ובעיקר שכנות שעקבו בענין רב אחר המתרחש בבתים הסמוכים.

העניות, לפי מאמר הבריות, איננה בושה, אך גם כבוד גדול איננה. לא ייפלא שניסינו להסתירה. בכל ימות השנה הצלחנו איכשהו לעשות זאת. השכנים לא העלו על דעתם שבאנו עד כיכר־לחם. הם לא ידעו מאום על שבתותינו העצובות, שבהן לא עלה שולחננו יין או דגים או בשר, ואנו סועדים לבנו בדג מלוח ובפת יבשה ולבנו חרד פן תיפתח הדלת וייכנס אחד השכנים ויראה בקלוננו. אך לא השבתות בלבד גרמו לנו צער. ככל שקרב חג־הסוכות גדלה מצוקתן של אמא והדודה שפרינצה. הן ידעו שבחג זה לא נוכל לחפות על המחסור ולהעמיד פנים מדושנות־עונג. בסוכה עתידים היו להסב הגברים שבמשפחה – אבא, זאב אחי הבכור ואני הקטן. בלילות־החג נהגו עקרות הבית להגיש ליקיריהן המסובים בסוכה מכל טוב. המחשבה על כך הטריפה דעתן של אמא והדודה שפרינצה. הן פחדו שתביישנה חלילה את החג ותעטינה חרפה על המשפחה.

לא ייפלא שכבר למחרת חג־השבועות התחילה אמא צוברת פרוטה לפרוטה. את הפרוטות צררה בגרב ישן, אפור, ואת הגרב טמנה במגירת הגרבַּיִם, המגירה התחתית בארון. לא־פעם ראיתיה בערבים יושבת בקרן־זוית, בידה הגרב האפור, והיא סופרת וחוזרת וסופרת את מטבעות־הנחושת, ופניה ספק מהורהרות ספק דאוגות: התצטברנה הפרוטות העלובות לסכום הנכבד שיהא עליה לשלם בעד המצרכים הדרושים לסעודת החג? עתים ראיתי דמעה המופיעה בזוית עינהּ של אמא, והיא משתהה שם ורוטטת עד שמתגלגלת ויורדת על לחיהּ.

אין העניות עשויה מִקשה אחת. דרגות שונות לה. כך, למשל, אם לא השיגה ידה של הדודה שפרינצה להכין בשר לארוחת הצהרים, סעדו את לבנו במרק דליל. אם לא הספיק לה הכסף לקנות לחמניה בשבילי לסעודת ההפסקה בבית־הספר, נתנה בידי כריך של לחם. לא היה לה נקניק, הכניסה לכריך גבינה צהובה, לא היתה גבינה צהובה, מרחה אותו בריבה. וכשאזל הכול – לא כרכה בו שום דבר ולא מרחה כל מִמרח, ואז הלכתי לבית־הספר כשכריך של שתי פרוסות יבשות ארוז בילקוטי.

באותם הימים היתה הדודה שפרינצה מגישה לנו בצהרים את ארוחתנו שכל־כולהּ פת לחם יבשה וכוס תה. “ואכלת ושבעת” – בירך אבא על המזון כתום הארוחה, בעצימת עינים, בדבקוּת. עם שאני שומע את ברכתו, חשתי את עצמי מרומה: הרי אכלתי ולא שבעתי!

סבור הייתי שהגענו לשפל המדרגה, אך הגרוע ביותר עדיין היה לפנינו. בא יום שבו חסר היה לנו גם לחם יבש.

בהרהרי היום בכך, מתקומם לבי בקרבי: הייתכן? משפחה יהודית מתענה ברעב ואין מושיע ועוזר? והרי היהודים הם רחמנים בני־רחמנים, כיצד לא נחלצו לעזרה? אלא שכאן אני נזכר בסיפור החסידי, שמוסר־השכל בצדו. יום אחד באו יהודים לרב וזעקה בפיהם: רבי! נבלה נעשתה בעיירה! רבי משה’לה, יהודי ירא־שמים ולמדן גדול, מת ברעב! הכיצד ראו הבריות והחרישו? היכן היו פרנסי הציבור, קרובי המשפחה והידידים? שמע הרב והשיב להם: מי אמר לכם שרבי משה’לה מת ברעב? הוא מת מגאָוה! דל גאה היה ושמר את מצוקתו בסוד.

אין זאת כי אבא שייך היה לגזע של רבי משה’לה. הוא העדיף לסבול ולהתיַסר ובלבד שלא יצטרך לידי מתנת בשר־ודם.

אלא שידו הפתוחה, הקדושה והרחבה של בוראו, שאליו הפיל תחינתו בברכת־המזון, לא נפתחה. הגיעונו ימים שבהם התיַסרתי ברעב ממש. המטעמים, שבהם סעדתי את לבי בצהרים – הלחם והתה – לא השקיטו את רעבוני. הרעב ליוָה אותי על כל צעד, מנקר בראשי ומכרסם בלבי.

יש שהייתי מהלך ברחובות ללא כל מטרה, מנסה להימלט מפני עצמי ומפני הרעב המציק לי. עתים התעכבתי ברחוב ביֶלאנסקה, שהיה מעין גשר בין הרוֹבע היהודי והפולני של העיר, ליד חלון־ראוָה של חנות לממכּר בשר ונקניקים, ועיני מביטות בשפע המעדנים וקיבתי מקרקרת בקרב עד כדי כאב. יום אחד עמדת שם, לוחץ את אפי ופוחסו אל זגוגית החלון. היו שם, מאחורי הזגוגית, מיני אִלפסים גדושים שוִיסקים, כלומר דבלולי־שומן, קדירות שטוחות ממולאות קציצות, ומעל מוט־נחושת הקבוע בתקרה נידלדלו נקניקים למיניהם, גלילים ארוכים וקצרים, נקניקי כבד וסאלאמי ועוד מינים שאת שם לא ידעתי, אך ריחם, ריח ניחוח מגרה, ערֵב היה לחכּי. נשמתי בכל פה וחשתי כיצד זועקת קיבתי המורעבת: “אני זקוק לשומן!” – והניחוח המופלא, המגרה את החֵךְ, משגע אותי עד שפולחת אותי מחשבת טירוף: מה יקרה אם איכּנס לחנות, אחטוף מן הדלפק נקניק שמן ואימלט על נפשי?!

עודני עומד כך, מוקסם ונסער, חשתי חבטה עזה בלחיי עד שסוּנוורתי מכוכבים המסתחררים לעיני. נשאתי ראשי וראיתי את האיש שסטר לי. היה זה אֵלי, בן דודי נחום.

אלי היה ההפך הגמור מאביו. הדוד נחום יהודי גוץ היה ואילו אלי בנו בחור מגודל ומגושם, שרירי ורחב־כתפים. הדוד נחום שערו חום היה וחלק, ואילו אלי ג’ינג’י היה ושערו מקורזל כשערו של כושי. ולא רק במראה נבדלו האב ובנו זה מזה, כי אם גם במזג. הדוד נחום מזגו טוב היה ועיניו בורקות ומחייכות בכל עת תמיד חיוך קונדסי, כאילו קורצות ואומרות: “הנה בא לידי תעלול משגע, תן יד והצטרף!” מה שאין כן בנו אלי, שכל־כולו רוטן ורוגז ומתרעם על העולם כולו, פניו זועפות ועיניו מביטות בך בחשד, עד שלמראיהן אתה תוהה: איזה פשע ביצעתי הפעם?

עתה ניצב אלי לפני. מבוגר היה ממני בשבע שנים בלבד, אך משום־מה החליט לחנך אותי, לאלפני בינה וללמדני הלכות נימוס. עם כל פגישה אתי היה מתאנה לי ויורד לחיי: איך אתה עומד? איך אתה מדבר? אל תחטט באף! לך טוֹל את ידיך, הן מלוכלכות! מדוע אינך נטול את ציפורניך? איפה ראית בן־אדם מן הישוב המנגב פיו בשרוולו?

אלי הרעיף עלי את לקחו ובשעת מעשה היה זוקר את סנטרו המכוסה זיפים אדמוניים ופיקת־גרונו מרטטת מיני ריטוטים מצחיקים. אלי שינן לי את תורתו ואני אנוס הייתי לציית. לא העליתי על דעתי שיש אפשרות כלשהי להמרות את פיו, שכן אלי מהיר־חימה היה, וכשעברתי עבֵירה לא הניח לי להמתין. תיכף ומיד שלח ידו והענישני.

אלי שימש בעת־ובעונה־אחת בכמה תפקידים נכבדים: נוהג היה לתבוע למשפט, לשבת בדין ולהוציא בו־במקום את גזר־דינו. קשת העונשים שלו היתה מצומצמת למדי. למען האמת כללה קשת זו גוון אחד בלבד: סטירה. אולם אלי יצע לצרור בסטירה שלו את כל הטעמים שבעולם.

אשרי האיש האוהב את מלאכתו. אלי נמנה עם המאושרים. הוא אהב אהבה עזה את הסטירות שסטר. כל כמה שרוצה אני לדבר בגנותו, לא אוכל להתעלם ולא לספר בשבחו: אלי סטרן־אמן היה, אמן דגול. כל סטירה שלו היתה יצירה מושלמת בתכלית. עתים היה מגלגל ידו וסוטר חד וחלק; עתים סטר בכף־יד פתוחה וקעורה, עתים בגב של כף־יד סגורה למחצה ומקומרת. קשה היה לעקוב אחר ידו הזריזה המונפת באויר, אך הסטירה שבאה ירדה כבזק והפתיעה תמיד אף אם הייתי מוכן לה. לשוא הייתי מנסה להיפטר מעונשה של היד הסוטרת, לעמוד על המשמר ולהימלט בתחבולה מחוכמת. משהרגיש אלי שאני רוצה להערים עליו, נקט תכסיס מלחמה. הוא הניף אגרוף ימינו, עד שבטוח הייתי שינחיתו בלחי שמאל שלי, אך הוא – אסטרטג־גאון שכמותו! – ניחש את מזימתי ופתאום שמט אגרופו ושלח את יד שמאלו דווקא בתנועת איגוף מזורזת וסטר לי על לחי ימין! סטירותיו, ששונות היו זו מזו, נבדלו גם בעקבות שהותירו: יש שעל הלחי התנוססו חמש רצועות אדומות – זכר לחמש אצבעותיו הקצרות של אלי, שדמו לנקניקיות; יש שבלטה בה רצועה חיוֶרת דווקא, כאילו קפא הבשר מעוצם המכה; ויש שנשאר בה כתם כהה ובו מֵיחוֹש אטום – דומה שהלחי לקתה בשיתוק.

איני זוכר מה היה סוג הסטירה שבה נתכבדתי אותו יום, בעָמדי ליד חלון־הראָוה של חנות הבשר. תפסתי את הלחי החבולה והטחתי באלי:

“מה פתאום?”

השיב אלי והוא מתלעלע כתמיד בשעת דיבור, ורוק לבן, מקציף, מבעבע בקצה שפתיו:

“אתה, ממזר שכמותך, עומד ונהנה כאן מבשר של טריפה!”

“איזו טריפה?” שאלתי.

“זוהי חנות פולנית והנקניקים והבשר בחלון הם של חזיר!” הוכיחני אלי.

“לא ידעתי, אני רק הרחתי,” ניסיתי ללמד זכות על עצמי.

“שקרן!” זעק אלי, “אני עומד כאן מן הצד ועוקב אחריך. אתה לא רק הרחת. אתה בלעת את הרוק!”

“אסור לבלוע רוק?” שאלתי.

“מחוצף!” נתרתח אלי ולפי רטט ידו הבחנתי שהוא מוכן ומזומן להוסיף ולחנכני על־פי דרכו. אמרתי לעצמי שאך שטות היא לנסות ולהצטדק בפני אלי, ומיד נשאתי רגלי ונמלטתי על נפשי. אלי לא ניסה לרדוף אחרי. מתוך הנסיון ידע שקל־רגלים אני ממנו.

נמלטתי מסטירותיו של אלי, אך לא מפני הרעב. אזהרתו של אל, שהבשר באותה חנות הוא בשר חזיר, לא היה בה כדי להקטין את הרעב שלי. משניתקתי מגע עם אלי, חזרתי לאטי הביתה. ולמה לאטי? כי ידעתי שבבית מחכה לי הדודה שפרינצה עם הלחם היבש וכוס התה. הללו נמאסו עלי, למראם השתנק גרוני ולא הייתי מסוגל לבלוע. כשנשארתי לבדי עם הדודה שפרינצה, הייתי פונה אליה לעתים ומבקש:

“דודה, אני רוצה בשר!”

היתה הדודה שפרינצה זוקפת בי עינים תמהות ומשיבה:

“תפוס ת’תחת שלך ויהיה לך בשר.”

תשובה זו היתה בה גסות־רוח, אך היא נאמרה ברוח בדוחה, על־כן לא נעלבתי. להיפך. לעתים קרובות ביותר הייתי נטפל אל הדודה שפרינצה בבקשתי, שמח וצוחק לשֵמע תשובתה, שהנוסח שלה לא השתנה לעולם:

“תפוס ת’תחת שלך ויהיה לך בשר.”

כי זו היתה דרכה של הדודה שפרינצה: היו לה מימרות משלה, פניני־לשון המותאמות לכל מצב. כך, למשל, בצאתי בבוקר אל בית־הספר וילקוט הספרים קשור לגבי, היתה הדודה שפרינצה פותחת לי את הדלת, יוצאת אל גרם־המדרגות, נשענת על המעקה ומלווה את ירידתי בהוראות קבועות:

“לך לאט.”

“היזהר מהחשמלית בשעה שאתה חוצה את הכביש.”

“אכול יפה את הכריך שארזתי לך.”

ולבסוף, כשעמדתי כבר למטה, במבוא, ופני מועדות לרחוב, היתה באה ההוראה האחרונה, בטרם טרקה הדודה שפרינצה את הדלת:

“אל תִפּוֹל!”

היה זה הנוסח הקבוע, מעולם לא שינתה הדודה שפרינצה את תוכן ההוראות או את סדרן.

האזהרה האחרונה עלולה לעורר גיחוך, אך אנוס אני להודות שהיה בה מן ההגיון, ובעיקר הצדיקה את עצמה בימות החורף. כיצד?

בשעות הלילה היו רחובות עירנו מתכסים שלג, ועם שחר פשטו במדרכות עובדי הנקיון של העיריה, בידיהם מגרפות־עץ חסרות־שינַיִם ומטאטאי־זרדים גדולים, והם גורפים את השלג ומערמים אותו ערימות־ערימות בשולי המדרכה. השלג הטרי פריך היה ונוצץ – תאָוה לעינים.

אין זאת כי שלג זה משכני בחבלי־קסם.

שאילולא כן, כיצד אסביר את העובדה המפליאה שיום־יום, בצאתי משערי ביתי ובקרבי אל ערימת־השלג הראשונה שבקצה הרחוב, הייתי מחליק פתאום על הקרח המכסה את אבני המדרכה ונוחת ומשתטח ושוקע בתוך ערימת־השלג? נפלתי – וערימת־השלג קיבלתני בזרועות רכות שסגרו עלי. הייתי בלי ספק משתהה בה קצת, אלא שאז בא בריצה הגיבן מוכר הכעכים, שעמד דרך־קבע בסמוך וסל כעכיו לרגליו – ומשה אותי מן הערימה, טפח על גבי ועל חזי וניער מעליהם את פתיתי השלג ובשעת מעשה היה מרגיעני:

“אל תבכה, ילד.”

האמת היא שלא בכיתי. לא סבלתי מהנפילה לתוך ערימת־השלג. חושש אני לומר שאפילו נהניתי ממנה. אך בקומי ובהתיַצבי על רגלי, ובהמשיכי דרכי אל בית־הספר, נזכרתי באזהרתה של הדודה שפרינצה – “אל תפּוֹל!” – וחייכתי לעצמי: כיצד ידעה הדודה שפרינצה שאמנם אפול?

מחזה זה בשלוש מערכות – של הדודה המשלחת בי את האזהרה, של ערימת־השלג המהפנטת אותי עד שאני משתטח בחיקהּ, ושל מוכר הכעכים המחלץ אותי מחיבוקהּ – חזר ונשנה מדי יום ביומו, עד שנעשה לי כשִׁגרה.

אלא שסטיתי מן הנושא. הרי סיפרתי על הרעב שנתלווה לימי ילדותי. שעל־כן אמשיך ואומר: גם הרעב נעשה לי שִׁגרה. למדתי לחיות אתו.

אחדים מבין חברי־לכיתה בבית־הספר, וביחוד גרינברג ורַשקֶס, ניחשו כנראה את מצבי ואילו פעמים הציעו לי כריך עם נקניק או עוגת־קרֶם, שקנו בקיוסק שליד שער בית־הספר. עם שאני תמהּ היכן השיגו את הכסף לעוגה, והמחוָה שלהם נוגעת ללבי, מצאתי בי את הכוח הנפשי לסרב. “לא, תודה, אינני רעב!” – היית טוען ובולע בשעת מעשה את הרוק העולה בפי. מבחינה זו לא נבדלתי מאבא. כלל היה נקוט עמי: לא קבל מתנת בשר־ודם.

אלא שבכל כלל יש יוצא־מן־הכלל. כוונתי לדוד נחום. יום אחד אמר לי:

“בוא אלינו היום, בֶּני. דבורה אפתה דובשן טעים מאין כמוהו. תאוָה לחֵך ולעינים!”

ובשעת מעשה מיצמץ הדוד נחום בשפתיו והתלקק ומשך בחוטמו בקול כאילו טעם בזה הרגע ממש את טעם הדובשן וניחוחו עלה באפו.

בין־ערבים באתי אל הדוד נחום אל דירת המרתף שלו, יורד בדילוגים במדרגות־העץ הרעועות. לאחר שעה קלה ישבתי במחיצתו של הדוד, ודבורה אשתו טרחה והביאה מקרן־זוית, מפינת הבישול שלה, את הכיבוד, כשהוא מעוטף במפית לבנה.

“הנה הדובשן!” צהל הדוד נחום.

פתחה הדודה דבורה את העטיפה ולעיני נתגלה כיכר־לחם שחור. נטל הדוד סכין־של־שבת, בצע את הכיכר וכיבדני בפת־קיבר ריחנית. הדוד נחום קירב את פתו לפיו ונגס נגיסה גדולה.

“מה תגיד לזה, בֶּני?” שאל ועיניו מנצנצות במשובה, “איזה דובשן! טעם גן־עדן.”

ופתאום ניתק ממקומו.

“כמעט שכחתי!” קרא, “דובשן כזה מוטב לקנח בו לגימה של יין משובח, הבה נשתה לחיים!”

ניגש הדוד נחום אל הארון והוריד מן המדף בקבוק יין גדול שתוִית צבעונית מודבקת על כרסו.

“ליקר סוג אלף־אלף!” קרא הדוד והביא כוסיות ומזג. לאחר שטעם, תבע ממני במפגיע:

“מה תגיד למשקה זה, בֶּני?”

טעמתי. עם נגיעת שפתי בכוסית גיליתי שלפני תה שלא הומתק, אך לא פציתי את פי ולא סיפרתי על תגליתי. ברור היה לי שהדוד נחום לא התכוון, חלילה, לשים אותי לצחוק או להתעלל בי. הוא נשא נפשו לעזור לי והציע לי ממה שהיה ברשותו: פת־קיבר וכוסית של תה.

כיון שאהבתי את הדוד נחום, טעמתי בהם טעם דובשן וליקר. ישבתי ואכלתי פרוסה אחר פרוסה ולגמתי מבקבוק התה וביני לבין עצמי הירהרתי לי, שאלוהים חמד לו לצון: דווקא בחזהו של עני מרוד כמו הדוד נחום, שאין בידו אפילו מטבע של נחושת, שתל לב של זהב. עם שאני אוכל ושותה, נצבט לבי בקרבי ברחמים על עצמי: ריבונו־של־עולם, ראה עד היכן הגעתי! חשתי שעיני מתמלאות דמעות. התביישתי בדמעותי והרכנתי ראשי כדי להסתירן. אותו רגע שמעתי את קולו של הדוד נחום:

“נו, בֶּני, תן חיוך!”

חייכתי והדוד נחום ענה לי בקריצת־עין שובבה, כדרכו תמיד, והפשיל ראשו ופצח באחד מניגוני מודז’יץ החביבים עליו. שלחתי יד ליטול פת־קיבר נוספת, ופתאום, לראשונה לאחר ימים רבים, הרגשתי שמעי לא עוד מְהַמים וקיבתי לא עוד מקרקרת מרעב. היתה בי הרגשה מופלאה של שובע.


 

פרק שלישי: אבא חוסך כסף    🔗

הרעב פקד את ביתנו לעתים מזומנות, אולם היו גם תקופות־בינים, שבהן השתכר אבא איכשהו למחייתנו, ואז הסתפקנו במועט, חיינו בצמצום ושמחנו בחלקנו.

עניים היינו ועניים נשארנו. העניות תכונה מגונה לה: נאמנות־יתר. אם נטפלת היא למישהו, הריהי נאמנה לו, אוחזת בו ומשתלטת עליו ואינה מרפה ממנו. אבא ידע זאת היטב מתוך הנסיון, ובכל־זאת לא אמר נואש וניסה בכל הדרכים להיאבק בעניות. אחת מדרכי המאבק שלו היה החסכון.

יום אחד הביא אבא תיבה קטנה, קשורה שתי וערב בחוט צבעוני. די היה בהצצה אחת בלבד בפני אבי, כדי לדעת שתיבה קטנה זו טומנת בחוּבה הפתעה גדולה. ישב אבא לשולחן והתחיל מתיר את קשרי החוט, ואנו – זאב, אחי הבכור, רֶגה, אחותי הקשישה ממני ושרנקה, אחותי הצעירה – ישבנו סביבו ועקבנו אחר תנועותיו.

אבא נאבק עם החוט, לבסוף נאלץ לגזור אותו באולרו ואז נפתחה התיבה וידו של אבא שלפה ממנה כלי־מתכת.

היה זה כלי של סַפָרים, חלוד כולו, אך מכונת־גזיזה לכל דבר. הניף אבא את הכלי כמציגו לפנינו ואמר:

“זה ימים רבים מחפש אני דרך כיצד לחסוך דמי סַפָּרות. השערות שלכם גדלות כאילו זובלו כל יום. והרי אין זו גזירה שנבזבז את מיטב כספנו במספרה של האדון קאווה!”

וכאן לחץ אבא את ידיות הכלי וזה הניע שיניו ימינה ושמאלה, כמחייך ומאשר את דבריו.

“אדרבא, עשו חשבון פשוט,” המשיך אבא, “אתם מסתפרים לפחות פעם אחת בחודש, נכון? אדון קאווה גובה בעד תספורת חמישים פרוטות, כלומר – שלושתנו, אני וזאב ובֶני – מבזבזים על תספורת מאה וחמישים פרוטות לחודש. וכמה אנו מוציאים לתספורת במשך שנה, שנתים, שלוש? הרי זה כסף רב שאנו, פשוט, משליכים לרחוב. כיצד אנו מרשים זאת לעצמנו? מה אנו, רוטשילדים? על־כן החלטתי לקנות מכונה זו שתחסוך כסף רב.”

“כמה עלתה המכונה?” התעניינה רגה אחותי.

“קניתי אותה בזיל־הזול אצל האדון קאווה,” השיב אבא, “בפרוטות ממש. זוהי אנטיקה, כלי ישן שיצא מכלל שימוש, אך אני אפרק אותו, אצחצח ואתקן את הצריך תיקון. סמכו עלי. הרי אין זה הכלי הראשון שאני מתקן.”

“ומי יספר?” שאלה רגה אחותי.

“מה פירוש מי?” תמה אבא, “אני! אין זו חוכמה גדולה לספר. לוחצים על הידיות ושיני המכונה עושות חיש־מהר את מלאכתן.”

מאז אותה שיחה ישב אבא ערב־ערב ליד שולחנו ומכונת־הגזיזה מוטלת לפניו, מפורקת עד לאחרון ברגיה, ואבא משפשף את חלקיה בנייר־זכוכית ומשמן סכיניה בטיפות־שמן שנותרו בתחתיתו של בקבוק השמן שלנו, ומשחיז להביה בפצירה, שלפי מיטב ידיעתי נועדה לשיוף ציפורנַיִם ולא לתיקון מכונות. ואנו, הילדים, משתוקקים לראות את הנעשה, אך אין אבא מניח לנו לגשת לשולחן מחשש שאל נתאפק ונִגע באחד החלקים. סוף־סוף שָלמה ההרכבה ואבא החליט לגשת למלאכה. משום־מה נבחרתי אני לשמש כשפן־נסיון.

עד מהרה נוכחנו לדעת שנינו – אבא הסַפָר ואני המסופר – שמלאכת הגזיזה אינה פשוטה כל־עיקר. כשישבתי על שרפרף המטבח העגול, מעוטף בסדין מלוכלך שהוצאתי מסל הכביסה והידקתיו סביב צוארי בסיכת־בטחון – נטל אבא את מכונת־הגזיזה, שלא עוד חלודה היתה כביום שהובאה אל ביתנו, אלא נוצצת ומבהיקה ככסף, ופתח בעבודה. אבא הבחין, כנראה, שאני מתוח ובמקצת וניסה להפיג את חששותי.

“אין לך מה לפחד.” הרגיעני, “מכונה זו אינה חיה רעה. אין היא נושכת. ראשית־כוֹל אגזוז רצועה במרכז הגולגולת, מהעורף ועד למצח. רצועה זו תשמש לי מורה־דרך, שלפיו איַשר מן הצדדים.”

אומר ועושה. המכונה קרבה לעורפי, ואני נרעדתי מחמת מגעה הקר של המתכת. אך קור זה היה כאין וכאפס לעומת הכאב הצורב שזיעזעני סמוך לכך. שיני המכונה, שהחלו לכרסם את שערי, צבטו ומרטו משום־מה, ויש שתלשו ממש את שערותי. פרצתי בזעקה גדולה ומרה.

“פרא־אדם שכמותך!” גער בי אבא, “מה אתה צורח? כלום זו הפעם הראשונה בחייך שאתה מסתפר? שב כבן־אדם ושתוק, שאם לא כן אני מפסיק את מלאכתי ואתה תתהלך עם ראש מסופר למחצה!”

סיכוי זה – להלך עם ראש מסופר למחצה – הילך עלי פחד. לפיכך ניסית בכל כוחי לכלוא את זעקות־הכאב שלי, אך המכונה הצובטת ותולשת שתחילה עשתה דרכה על־גבי קדקודי אטית ומהססת, נתמלאה פתאום בטחון עצמי מופרז והיתה משתוללת ממש, עוברת כרוח סופה מלמעלה למטה ומימין לשמאל, ואני, שלא רציתי להרגיז את אבא, הידקתי שיני. לשוא: מבין שפתי פרצה ספק קינה חרישית ספק יללה.

סוף־סוף נדם טרטור המכונה ונפסקו הצביטות, המריטות והתלושות. עור גולגולתי בער כאש. היתה זו צריבה משונה. דומה היה עלי שאלפי סיכות שנתקעו בגולגולתי דוקרות ואינן מרפות. אבא נשף במכונה והפריח ממנה את שארית השערות, ואז נשא אותה מול עיניו והמבט ששילח בה היה מלא קורת־רוח וסיפוק. ואז העביר מבטו אל ראשי ונדמה היה לי שהוא נבוך ומהסס. חיכיתי למוצא פיו.

“יופי!” מלמל אבא ופתח את סיכת־הבטחון שהידקה את צוארי. והסדין המכוסה שערות נשר לארץ.

קפצתי מן השרפרף, ניגשתי לארון הספרים של אבא, שמראה גדולה קבועה בדלתותיו, והצצתי בבואתי המשתקפת בה. חשתי פיק־ברכים. חשכו עיני. רגע חשבתי שאני חולם חלום רע ועצמתי עיני בחוזקה. אך לשוא. כשחזרתי ופקחתי אותן, ראיתי אותו מראה עצמו:

קדקוד מחודד, שרצועה לבנה של עור הגולגולת מבהיקה באמצעיתו. לצדדיה נתמשכו פסי־שיער שונים מאוד זה מזה: האחד מגודל, השני מסופר מדרגות־מדרגות, והשלישי מנומר כתמים בהירים בגלל התלישות שתלשה המכונה בשיער.

פרצתי בבכי ונמלטתי על נפשי.

למחרת באתי אל בית־הספר חבוש כובע שלא הסרתיו בשיעורים. למורה, שהעיר לי על כך, הסברתי שנפלתי ונפצעת בראשי והיה הכרח לגלח את שערי, כדי לחבוש את הפצעים. המורה נתן אימון בסיפורי, וכן חברי־לכיתה. משחזרת אותו יום הביתה, חמקתי קודם־כוֹל למטבח ושירבבתי ראשי לתוך הכיור, מתחת לברז, והפקרתי את קדקודי המעונה לזרם של מים. שמעה הדודה שפרינצה את קול קילוח המים ובאה בריצה.

“מה זה? השתגעת”? התגוללה עלי בצעקה, “חבל על המים!”

“התלכלכתי ואני רוצה לשטוף את הראש,” עניתי.

“מה פתאום התחלת לדאוג לנקיון?” תמהה הדודה שפרינצה, “והרי אני נלחמת אתך כל בוקר שתואיל לרחוץ את פניך ואתה בורח מן הכיור!”

מובן שלא סיפרתי לה שקיוִיתי שזרם המים יחיש את מצמח השיער שלי. שתקתי ונשאתי את מצוקתי בדומיה ובגבורה. ימים אחדים הצלחתי לרמות את חברי בבית־הספר, אלא שיום אחד נגלה קלוני ברבים. כיצד?

בשעת ההפסקה הגדולה שיחקנו בחצר בית־הספר בכדורגל. למען האמת לא היה בידינו כדורגל ממש, כי אם תחליף עלוב: גרב ממולא עפר שפיו נחסם ונקשר היטב. גרב זה, אם נחת בפרצופך, ראית באמצע היום כוכבים לרוב! ואמנם משהו בדומה לזה קרה לי אותו היום.

היה זה דווקא רַשקֶס ידידי הטוב, שבעט בחוזקה בכדור – והגרב הממולא נתעופף ונחת על קדקודי כמפץ אדיר, בסמאו את עיני בגרגרי־עפר שנתעופפו מקרעיו. טלטלתי ראשי מחמת החבטה, מנסה לנער ממנו את העפר, ואותו רגע נשמט כובעי.

כל־כך התבלבלתי ונבוכותי, שלא עמד בי הכוח להתכופף, לחטוף את כובעי ולכסות על חרפתי. כמשותק עמדתי תחתי, עוצר נשימתי ומחכה לפורענות.

זו לא איחרה לבוא. לאחר רגע מוקף הייתי ילדים רבים המתגודדים סביבי וכולם מצביעים על ראשי וצוחקים בקול.

ושוב – זו הפעם השניה בגלל התספורת – פרצתי בבכי. הבקעתי לי דרך בין המלעיגים עלי ונמלטתי על נפשי.

למחרת התחליתי וסירבתי ללכת לבית־הספר. אמא, שבדרך כלל לא התעניינה בהלכי־הרוח שלנו וכל הימים מסוגרת היתה בתוך עצמה, נתונה להרהוריה, עד שהיתה לנו הרגשה שהיא חיה בעולם משלה שאין לנו חלק ונחלה בו – השגיחה שהפעם ששרוי אני במצוקה, ישבה לידי וליטפה את שערי המושחת. אמרה אמא:

“אני מרגישה, בֶּני, שאינך חולה. ספר לי מה מציק לך. אולי אוכל לעזור לך?”

ואז בכיתי שוב, זו הפעם השלישית בגלל התספורת, אבל לא נמלטתי על נפשי. סיפרתי לאמא את הכול והיא ניגשה לארון, שלפה את המגירה התחתית, הוציאה משם את הגרב האפור שלה ושלתה ממנו מטבע בן חמישים פרוטות.

“קום, בֶּני,” אמרה, “וגש אל האדון קאווה. אמור לו שיספר אותך מחדש.”

זינקתי ממיטתי וכחץ מקשת אצתי אל המספרה. הציץ אדון קאווה בתספורתי וחייך לעצמו.

“נו, מה שלום אביך?” שאל וקרץ לי בעינו, “אני מקווה שהוא נהנה ממכונת־הגזיזה שקנה אצלי.”

הרכנתי ראשי ושתקתי. לפי מבטו המבודח של אדון קאווה הבנתי שתספורתי לא הפתיעה אותו כלל. אין זאת כי אבא לא היה לקוחו האחד והיחיד שניסה להשתחרר מהתלוּת בסֲַפָר. על־כן קיבלתי ברוח טובה את החיוכים של אדון קאווה,שהיו כאין וכאפס לעומת הצחוק שלי, צחוק של אושר שנסוך היה על פני בשעה שרצתי ישר מן המספרה אל בית־הספר.

בלי כובע.

אבא לא הוסיף לספר את ראשי. נסיונותיו לחזור על מבצעו עלו בתוהו. הם התנפצו על סירובי המוחלט שהיה מלוּוה צריחות רמות, נואשות, שהקמתי בשעה שאבא ניסה להושיבני בחוזק־יד על שרפרף המטבח העגול. בדרך־כלל היתה הדודה שפרינצה באה לשמע צריחותי והיא שגאלה אותי מן הנסיון החדש.

אולם אבא לא ויתר לחלוטין על התספורת, כלומר – על הרעיון שכיון שתספורת כרוכה בבזבוז כסף, יש לחפש דרך זולה יותר לגזיזת השיער. ואמנם, הוא חיפש ומצא.

יום אחד אמר לי אבא:

“הצמחת שוב, בֶּני, בלורית אדירה. ממש מחלפות שמשון הגיבור.”

“אינני רוצה שתספר אותי!” פרצה קריאה מפי.

אבא הציץ בי נעלב.

“מנַיִן לך שאני מתכוון לספר אותך?” אמר, רציתי להציע לך שתגש לרחוב מילה עשרים, שם מספרים חינם."

“מה פתאום?” תמהתי.

“יש שם בית־ספר לספרוּת” הסביר אבא, “פרחי־סַפָרים, כלומר, הספרים הצעירים, מספרים שם את ראשיהם של מתנדבים ואינם לוקחים פרוטה בשכר עמלם.”

אני לא אהיה שפן־נסיון שלהם," מחיתי, “לא אניח להם ללמוד על ראשי!”

“אתה מדבר שטויות!” נזף בי אבא, "מי אמר שהם ילמדו על ראשך? הם כבר למדו מזמן על אימומי־ראש המכוסים פיאות נָכריות. רק לאחר שהשלימו לימודיהם על אימומים אלה, שאין בהם רוח־חיים, הם רשאים לספר אנשים. אין לך מה לחשוש. התספורת שהם עושים נאה מאוד. זהו מבחן שעליהם לעמוד בו לפני שהם מקבלים תעודת־סַפָר.

כך שידלני אבא. פיתני וָאֶפָּת. כעבור שעה טיפסתי לקומה הרביעית ברחוב מילה עשרים וצילצלתי בדלת.

פתח לי גבר מגודל ושמן, שכרסו בולטת מתחת לחלוקו הלבן. המלה “לבן” באה לתפארת המליצה בלבד. צריך היה רצון טוב כדי לפסוק שאמנם לבן הוא החלוק, שכן מלוכלך היה, מנומר בכתמים גדולים, מכוערים.

“מה יש?” זקף בי עיניו.

“באתי להסתפר,” גימגמתי.

“אהה,” אמר השמן והכניסני לחדר הסמוך. עמדו בו כורסאות אחדות ועליהן יושבים יהודים קשישים, וליד כל אחד עומד בחור צעיר הטורח ומספּר. הכורסה ליד החלון היתה פנויה. נרמזתי וטיפסתי והתרווחתי בה. קרא השמן בקול:

“זֶליג! היכן אתה לכל הרוחות? יש כאן לקוח נכבד. תמיד, כשצריך אותך, אתה נעלם!”

לאחר רגע הופיע מאחורי פרגוד בחור צעיר, רזה כגרוגרת, שקרב אל כורסתי. הבנתי שזהו זליג. בחנתי את פניו, שפני נער היו. לכל היותר הוא בן שש־עשרה – החלטת בלבי. עם שאני טורח לאמוד את גילו, קיבלני זליג בקידת נימוס.

“שלום, אדוני הנכבד,” קרא בקול, ואני ברגע הראשון חשבתי שהוא לועג לי, אך עד מהרה תפסתי שגינוני הנימוס שהוא מפגין כלפי, כלפי הלקוח, הם חלק מן המבחן שעליו לעמוד בו. מיד פתח זליג שידה קטנה המחוברת לקיר, הוציא ממנה מעפורת־ספרים מזוהמת ועטפני יפה־יפה.

“תספורת, אדוני הנכבד?” פנה אלי בשאלה.

על־אף ידיעתי שזליג עורך לי הצגה, נבוכותי ושתקתי. לבסוף הינהנתי בראשי.

מיד ניגש זליג למלאכה, והשמן בעל־הכרס, שהיה כנראה מנהל בית־הספר לספרוּת, הופיע מדי פעם ועמד מחריש מן הצד, בודק את הנעשה. ישבתי במקומי בכורסת הספרים, מהרהר לעצמי: למה נעתרתי לשידוליו של אבא?

ומדוע נתפסתי להרהורים? כי בינתים פתח זליג בעבודתו.

אמנם מכונת־הגזיזה שבידו לא עשתה שַמות בראשי כמכונתו של אבא, אך גם היא צבטה ומרטה מדי פעם את שערי עד שאנוס הייתי להדק שפתי, כדי לכלוא צעקה שעמדה לפרוץ מפי. השמן בעל־הכרס, שעמד מן הצד, הבחין כנראה במצוקתי, שכן שמעתיו גוער בזליג:

“ממזר שכמותך! מה אתה ממהר ורץ? הרי זה ילד ולא כבש שצריך לגזוז את צמרו!”

ואני – הילד ולא הכבש! – ישבתי בכורסת הספרים ורוחי קוֹדרת עלי. אך ככל שהתקדם זליג בעבודתו והִרבּה לפנות אלי בחיוך ובנימוס מוגזם, נתבהר מצב־רוחי. לא זו בלבד שהוקסמתי מן המשחק, אלא שהתחלתי לשתף פעולה.

כך, למשל, כשסיים זליג את התספורת והגיש לי ראי, שאבדוק אם אמנם היטיב לספר את השיער שעל עורפי, כיוַנתי את הראי הקטן כנגד האספקלריה שמול פני, הסתכלתי בו בתשומת־לב רבה ואמרתי ברוב חשיבות:

“כל הכבוד, אדוני הצעיר! עשית מלאכה נאה הראויה לכל שבח.”

כך הפלגנו במשחק ושנינו נהנים. אלא שאני נהניתי כנראה יותר מזליג, שהרי החזיון שהיה לגביו מבחן, היה לגבי משחק משעשע.

תמה התספורת. זליג התיר את המעפורת המזוהמת, ששוליה, במקום הקישור, חנקו את גרוני, וניער את נשורת השיער, ואז חזר והידקה תחת סנטרי.

“תגלחת, אדוני הנכבד?” פנה אלי בשאלה והחוָה קידה.

התבלבלתי. מבוכתי גדלה כשראיתיו שופך לתוך ספלית לבנה אבקת־סבון ודש בה במקצף שבידו, כלומר במכחול לגילוח, עד שנתמלאה הספלית קצף הגולש על גדותיה, לאחר רגע סיבן זליג את פני בקפידה רבה ואני מביט באספקלריה, נהנה ממראה פני המסובנים, שדומה כוסו בשכבת־שלג עבה.

ועדיין סבור הייתי שזהו משחק בלבד וזליג יסתפק בכך. לא ייפלא שהופתעתי מאוד בשעה שנטל זליג בידו את התער. תחילה העבירו אילו פעמים על רצועת־השחזה שקצה מסומר לקיר, ואז בדק את להבו בציפורן ידו, כשוחט, להבדיל, הבודק את החַלָף שלו – ולאחר רקע קירצף התער את הקצף שעל פני. זליג מתח את עורי למעלה ולמטה ולצדדים ומשך בחוטמי וגירד תחתיו בתער, ואני, שתחילה פחדתי מהתער הממורט, נתפסתי למשחק החדש והייתי מסתכל באספקלריה ונהנה כל־אימת שנתגלתה מתחת לשכבת־הקצף פיסת־פנים המוכרת לי, כחלקת שדה המבצבצת מתחת לשלג שהפשיר.

עם שאני מתענג על מראה עיני, שמעתי את קולו של זליג:

“הרשני, אדוני הנכבד, לספר לך בדיחה.”

ברגע הראשון התפלאתי: מה פתאום בדיחה באמצע התגלחת? אך לאחר־מכן נודע לי שאף היא כלולה היתה במבחן, שכן סַפָר טוב מצוּוה לא רק לגזוז שערו של הלקוח, אלא גם לשעשע אותו בבדיחה או בשיחה נאה על עניני היום. וזו היתה בדיחת הסַפרים של זליג:

“היודע אתה אדוני הנכבד, מדוע אין נוצרי קֵירח יכול להיכנס לגן־העדן? משום שהנפטרים עולים בדרך־כלל ישר לשמים, כשראשם למעלה. אלא שבפתח גן־העדן הנוצרי עומד פטרוס הקדוש, וכשעולה שמה נוצרי שגולגולתו קירחת לגמרי, בועט בה פטרוס הקדוש ומקים זעקה גדולה: תתבייש לך! לשמים עולים עם הראש ולא עם התחת!”

“חה־חה־חה!”

כך התלעלע זליג בצחוק גדול ובשעת מעשה היה מנפנף ידיו מול פני, ובידו האחת התער המושחז שמכוּון היה אל גרוני, עד שמרוב פחד נתכסיתי זיעה קרה.

לא ייפלא שכאשר שאלני זליג, שנרגע מעט: “אדוני הנכבד, אולי עוד בדיחה?” ניענעתי ראשי בשלילה והעברתי אצבעותי על צוארי, לבחון אם אמנם ניצל גרוני מן התער.

ובינתים סיים זליג את התגלחת וזלף על פני מין נוזל מסריח עד שנעתקה נשימתי והתחלתי להתעטש בעוז ואז בחן זליג את פני, גילה חתכים אחדים שהשאיר בהם התער, והעביר עליהם אבן חיטוי שמגעהּ צונן, כאילו עשויה היא קרח. סבור הייתי שתמה ההצגה, אך הנה הגיעני קולו של זליג שנרכן אלי:

“חפיפת ראש, אדוני הנכבד?”

“בהחלט!” עניתי.

זליג מזג לתוך אִלפס־זכוכית מי־סבון, נטל מעל האצטבה שלפניו קיתון של נחושת ואמר:

“אנא המתן, אדוני רב־החסד, אני ניגש למטבח להביא מים חמים. אחזור חת־שתיים.”

ואמנם, לאחר שעה קלה חזר ורמז לי:

“אנא אדוני הנכבד, תואיל להרכין ראשך מעל הכיור.”

עשיתי כמצוָתו ואותו רגע קרה הדבר הנורא שזכרוֹ שמור עמי עד היום ויש שהוא מעיר אותו בלילות כחלום־סיוטים: עם שאני יושב ועיני מביטות בכיור המלוכלך וגרוני נחנק מהסרחון הנודף ממנו, חשתי פתאום כאילו הוטל ראשי לתוך כבשן של אש.

צרחתי צריחה איומה.

כשהקיצותי מעלפוני, שכבתי על ספה דהויה ולידי פרחי־הסַפָרים הרכונים עלי. גם היהודים הקשישים, הלקוחות, סבוני וגם סבבוני והכל מצעקים בקול:

“יש להזעיק רופא!”

“את הצלב האדום!”

ועל כולם בוקעת זעקתו של השמן בעל־הכרס, שהתגולל על זליג העומד בצד, מליט פניו בכפות ידיו:

“אידיוט שכמותך! שכחת להוסיף מים קרים! שפכת קיתון של מים רותחים על ראשו של הילד! רוצח שכמותך! לא רופא דרוש כאן כי־אם משטרה!”

ככל שהוסיף וצרח, גברה והתלקחה חמתו. ופתאום התלעלע השמן בזעקה נוראה וניתר אל זליג, תפס בעורפו, גררו אל הדלת הפתוחה, והעיף אותו החוצה בבעיטה.

רק אז חזר אל הספה וגחן מעלי, ומפיו, ששאג זה־עתה שאגות איומות, בקע קול רך, מתחטא:

“אתה רואה אותי, ילד? אתה שומע אותי? אל תכעס. זליג הוא גולם. סתם משוגע! כבר הרבצתי לו כהוגן. ועכשיו, ילד, תנוח. עד שתוכל לשוב לביתך, אכרוך לראשך תחבושת עם קרח.”

את התחבושת כרך, אך לשוב הביתה לא יכולתי. לאחר כשעתים נטלני השמן בזרועותיו, הורידני במדרגות והעלני לתוך כרכרה שעקרה לדרכהּ אל ביתי. השמן ישב לידי, מביט בפני, ופניו שלו דאוגות מאוד.

ישבתי בכרכרה, מתמכר לנענועיה, ועל אף הצריבה בגולגולתי התרונן לבי בקרבי. כל ימי קינאתי בנוסעי כרכרות. עד כדי כך, שהחלטתי שכשאגדל אהיה רַכָּב בעל כרכרה. אתה מתארים לעצמכם? יום שלם לנסוע בכרכרה חינם־אין־כסף! אלא שנסיעה בכרכרה היתה לגבי חלום רחוק. נסיעה כזו עלתה זהוב שלם וסכום זה היה בעיני אוצר גדול. והנה נסעתי עם השמן בכרכרה והבתים חולפים על־פני ביעף, ואני נושא ראשי בגאוָה: אדרבה, שיראו כולם כיצד אני נוסע כמו אדון! ופתאום נתקל מבטי בגולדין, חברי־לכיתה, בן להורים אמידים, שהיה מבליט תמיד את יתרון עושרו עלי – וידי קצרה להתמודד אתו. “גולדין!” צעקתי, והוא נשא את עיניו וראיתי את התדהמה בפניו בראותו אותי נוסע בכרכרה. שירבבתי לו לשון ארוכה, אך ספק אם גולדין הבחין בכך, שכן הכרכרה התרחקה ביעף. והנה פרץ כלב מאחד השערים והיה מרדף אותנו ונובח בקול. ואני, שמאז ומתמיד פחדתי מכלבים, אמרתי בלבי: שינבח לו! מה אִכפת לי? הוא יתעייף ויעזוב אותנו. הסוס זריז ממנו. ושוב נשאת ראשי בגאוָה, אלא שהצריבה בעור הגולגולת נתגברה פתאום, ממש כברגע בו ירד עלי מבול הרותחין שהריק עלי זליג.

השמן בעל־הכרס לא העז להיכנס אל ביתנו. הוא העלני עד הדלת ונחפז וירד, מדלג – על־אף משמני בשרו – שתים־שלוש מדרגות בבת־אחת, ואני נכנסתי לביתנו ואז ­­– – –

לא, אין מה להאריך, מוטב לקצר ולומר:

מאז ויתר אבא על הישועות והנחמות שתצמחנה לנו מתספורת־חינם. הוא לא הזכיר לי לא את מכונת־הגזיזה שלו, אף לא את בית־הספר לסַפָרים. מדי חודש בחודשו היה אבא תוקע לידי מטבע בן חמישים פרוטות ומשלחני מעל פניו – אל המספרה של אדון קאווה.


 

פרק רביעי: על לא עוול בכפי    🔗

תספורת־חינם זו, שעליה סיפרתי, נסתיימה בכאבים חזקים ובשבועים של ריתוק למיטתי. הכאבים דרכם לחלוף ואף ימי שכיבת במיטה עברו חיש־מהר. גרועה מהם היתה הגושפנקה שהדביקו לי בני־הבית: שלומיאל.

כי זו היתה דרכם של בני־הבית: להיאחז בכשלון פעוט שלך ולהדביקו כאות קלון על מצחך. אילו ראו חכמי החינוך של ימינו נוהג זה, אין ספק שהיו מזדעזעים. אך בני־הבית לא התעמקו בהלכוֹת חינוך, וכשמעדתי וכשלתי – עשו מעט מאוד כדי להגביר את בטחוני העצמי. להיפך: מבלי־משים גרמו לכך שבטחון זה נתערער עד היסוד.

איש מבני־הבית לא יכול היה לטעון שאני הוא שהגיתי את הרעיון של תספורת־חינם. הכול ידעו שנתפתיתי לשידוליו של אבא. אך הם נהגו לשפוט סוף מעשה ולא מחשבה תחילה שלו. אמנם, בימים הראשונים לאחר שובי הביתה מן המספרה חשתי באהדתם של בני־הבית: הם ריחמו עלי. אך ככל שעברו הימים, גיבשו לעצמם דעה שכל זאת לא היה קורה אילולי הייתי לא־יוצלח, וכך ימים רבים לאחר מעשה, כשנתגלע ריב בינינו, היו מטיחים בפני: “מתי תלך לזליג, שלומיאל שכמותך?”

החרשתי. רגיל היית לכמו אלה. קדמו ל“שלומיאל” כמה וכמה צירופי־לשון, כל אחד וסיפור מעשה בצדו, מעשה שקשור היה באחד מכשלונותי.

זכורים לי שנים מהם: “חתול ממזר” ו“קושר־קשר”.

“חתול ממזר” על שום מה?

על שום יומי הראשון ב“חדר”. הייתי כבן ארבע כשהחליט אבא שאַל לי, בחור מגודל שכמוני, להתבטל. הרי הבטלה היא אם כל פשע ומביאה לידי חטא. עלי ללמוד תורה! אמא טענה באזניו שאני צעיר מדי ועוד אספיק ללמוד, אך אבא הוכיח אותה על פניה:

“צעיר מדי? והרי אני הובאתי ל’חדר' בגיל שנתים וחצי, ובן שלוש ידעתי לקרוא ב’סידור'. וכך גם אבי וגם סבי!”

באין־ברירה אנוסה היתה אמא להסכים. זכור לי הבוקר שבו הביאני אבא ל“חדר” שמצוי היה בסמוך לביתנו, ברחוב גֶנשה, והציגני בפני המלמד, רבי פסח, יהודי מצומק, חגור אבנט עבה, שעור פניו סמוק וזקן שחור כפחם עוטרם מסביב. רבי פסח ליטף את ראשי, שלה מכיסו צרור קטן ארוז בפיסת עיתון, שלף ממנו סוכריה דביקה וכיבדני. הסוכריה טעמה חמוץ היה, אך אני מצצתי בעוז, מנסה להתחמק מהפחד שנפל עלי, פחדם של כתריסר ילדים מבוגרים ממני, שישבו על־גבי ספסלים מוארכים משני צדיו של שולחן־עץ גדול והם מתנועעים במרץ רב וקוראים בקול מתוך הספרים שלפניהם. שאון הקולות הממני, לא ייפלא שחיפשתי לי מקלט ועד מהרה זחלתי ונכנסתי אל מתחת לשולחנו של רבי פסח, שהסיח דעתו ממני.

וכאן מתחיל סיפור המעשה. רבי פסח היתה לו, לא עלינו, רגל חולה, שלמן הקרסוֹל ועד לירך חבושה ומחותלת היתה בפקעות צמר־גפן. כיון שמקום מקלטי מתחת לשולחן היה חשוך, הטעני חוש הראיה וסבור הייתי שלפָני חתול לבן. לפי כך שלחתי ידי והתחלת לשחק אתו. אלא – כך נתברר אחר־כך – רבי פסח, שהרגיש את החיכוך ברגלו המחותלת, סבור היה שחתול הוא שחמק את מתחת לשולחן ומשתעשע ברגלו, שעל־כן שלח רגלו הבריאה ובעט בו בחתול – כלומר בי הקטן – בכל כוחו ובשעת מעשה גער בו: “חתול ממזר!”

מעוצם הבעיטה נפלתי פרקדן ונחבלתי בראשי, עד כדי כך שאבא הובהל ל“חדר” כדי להחזירני הביתה. ימים אחדים שכבתי בבית והתיַסרתי במיחוֹשי־ראש ובהקאות. תחילה נדו בני־הבית לי ולמכאובי, אך שהחלמתי, שכחו כליל שאני הוא שהייתי הקרבן ותלו את האשמה בי, וברצותם להקניטני, היו קוראים לי “חתול ממזר!”

ו“קושר־קשר” על שום מה?

כינוי זה דבק בי כשנתים לאחר מקרה החתול. ומעשה שהיה כך היה:

בימי ילדותי לא היו לי צעצועים המקובלים בימינו, כגון דמקה ודוֹמינו, שחמט ולֶגוֹ או חיילי־עופרת, מכוניות ומטוסים זעירים, רכבת חשמלית וכיוצא באלה. הורי לא העלו על הדעת לקנות לי צעצוע. ולא רק משום בזבוז הכסף הכרוך בכך. אבא ראה במשחק הצעצועים קלות־ראש והוצאת זמן לבטלה. משהשגיח שאני מסתובב בבית באפס מעשה, היה גוער בי ואומר: “שוב אתה מבזבז את זמנך? בחור בן שש הולך בטל! קח ‘סידור’ ליד וקרא!”

הסיכוי של קריאה ב“סידור” לא ליבבני. חיפשתי ומצאתי לי צעצועים משלי: כפתורים נוצצים, גולות־זכוכית ססגוניות וכיוצא באלה. אך מעל לכּוֹל חיבבתי את החוט ששמור היה תמיד בכיסי ואשר בו שיחקתי את המשחק הנפלא הקרוי “אֶטל־פֶּטל”. הכיצד?

היינו כורכים את החוט על שתי כפות־הידים, מזה ומזה, ומפעילים ארבע אצבעות בכל יד: את האגודל, האצבע, הקמיצה והזרת. הן שאחזו בחוט, פילוהו והשחילוהו בלולאות, עד שנתקבלו צורות מרהיבות – משולשים ומרובעים ומעשה־שבכה עדין. תנועה זריזה אחת – וכבמטה־קסם נהפך סבך החוטים למיזרן קלוע. תנועה נוספת – ובין שתי ידינו התנוססה עריסה או נדנדה. אך החוט שימש לי לא רק ל“אטל־פטל”.

חבר טוב היה לי ושמו יענקלה, אף הוא בן שש. יום אחד בשעת משחק, ואיני זוכר כיצד עלה אז על דעתי הרעיון – רעיון של טירוף – קמתי ועשיתי מעשה – גזרתי חתיכה מן החוט שבידי וקשרתי בו את השמֶקֶלֶה של יענקלה.

שמֶקֶלֶה מהו?

פירושוֹ ביידיש איבר של ילד המכוּנה בעברית המדוברת “זין”. בעברית זוהי משום־מה מלה גסה, ואילו בלשון־הקטנה ביידיש, שהיתה שגורה בפינו בימים ההם, זוהי מלה עדינה שצלילה ערֵב לאוזן ויש בה גם רוך וגם חיוך סלחני, כפי שמתבקש בבואנו לגולל את הסיפור על יענקלה.

אך הבה ונחזור אל עניננו. כיון שלאחר הקשר בשרוכי נעלים, שלמדתי לא־מכבר, גאה הייתי על קשרים שונים, מחוכמים ביותר, שהמצאתי במשחקי־החוט, עלה משום־מה על דעתי להדגים ליענקלה את אומנותי. ואמנם, התקנתי לו קשר בשמקלה שלו והידקתיו יפה – כפתור ופרח, מעשה־להטים ממש! אלא שעבר יום ואז נתרגשה עלי הפורענות הגדולה.

החוט שקע בבשר הרך, עצר את זרימת הדם והשמקלה של יענקלה התנפח. באין־ברירה הוא סיפר להורים – גם על הכאבים וגם על כך שאינו יכול להטיל מימיו. הביטו ההורים וחשכו עיניהם.

“מי קשר לך את השמקלה?” הקימו זעקה.

יענקלה לא עמד בחקירה. לאחר שעה קלה פרצה יֶנטֶה, אמו של יענקלה, אל ביתנו והיא צורחת בקול גדול עד שדומה היה שהזגוגיות בחלון יתנפצו מעוצמת הרעש.

“היכן קושר־הקשר? אני אהרוג אותו!”

“איזה קושר? איזה קשר?” זקפו בני־הבית עינים תמהות ביֶנטֶה.

לא המתנתי להסברים. כחץ־מקשת חמקתי אל בית־השימוש שלנו, הברחתי מאחורי את הדלת ורק בעָמדי שם בחושך, מרעיד בכל גופי, הבחנתי שמחמת הפחד והחפזון שכחת להצטייד בנר וגפרורים.

משהלכה לה ינטה, שמעתי את דפיקות ידו של אבא על הדלת.

“פתח” תבע אבא וקולו, אם אנקוט לשון־המעטה, לא בישר לי טובות.

משפתחתי סוף־סוף ולבי נצבט בקרבי מפחד המכות שבטוח הייתי שאין מנוס מהן – הושיבני אבא אל מולו, הביט בי במבט רוגז ויסרני בדבריו:

“איזה רוח־שטות נכנסה בך? אני שולח אותך ל’חדר' ללמוד תורה, ולא לקשור שמקלה!”

פניו היו כעוסות, אבל תוך הרף־שניה ראיתי בעיניו גץ של שחוק, ואולי רק נדמה היה לי?

את הקשר בשמקלה של יענקלה חתך כירורג, כי הוריו פחדו להתירו פן יפצעוהו. עברו שנים. יענקלה שכח את התקרית, אך אני זכרתיה היטב בזכות הכינוי “קושר־קשר” שדבק בי. כאות קין על מצח. לדראון עולם.

סיפרתי רק קצת מן המקצת מהכשלונות שנכשלתי בימי ילדותי. בני־ביתי טרחו לשַמֵר אותם לעד. למותר להגיד שסבלתי מאוד בשל כך, ואין לשער את הנזק שנגרם לי. יכולני להביא להדגמת דברי צרור סיפורים נוסף, כל אחד והלקח האצור בו, אך מוטב שאספר סיפור אחד ויחיד – את סיפור המוּמיה, והוא מעשה שאירע כּשהייתי בן עשר בערך.

קולנוע היה בקצה הרובע היהודי, שחזיתו צופה אל רחובות הנוצרים, והוא הקולנוע האחד והיחיד שהציג הצגות יומיות ומבקריו רובם ילדים. הסרטים – על מעשי גבורתו של וינֶטוּ ראש שבט האפאשים, על טרזן החונק נמר, על שֶריף מן המערב היורה מן המותן – הוחלפו פעמים בשבוע. למן השעה שלוש אחר־הצהרים הזדנב ברחבה שעל־יד הקופה תור ארוך. בארבע בדיוק נפתחו דלתות הקולנוע וקהל ילדים – יהודים ונוצרים – פרצו פנימה לתוך האולם.

הסיפור על המומיה הוא סיפור על ביקורי הראשון בקולנוע, נכון יותר – בראינוע, שכן בימים ההם לא היה קול בגוף הסרטים. אילמים היו הסרטים. רק תזמורת של כמה נגנים, היושבים למרגלות המסך, במפלס התחתי שברצפה, הנעימה לקהל הצופים את הצפיה בסרט.

ביקור בראינוע נחשב לתענוג גדול, אך תענוג זה נמנע ממני. לא היה בידי הכסף הדרוש – ארבעים פרוטות – מחיר הכרטיס. רבים מחברי־לכיתה היו מבקרים קבועים בהצגות היומיות ובשעת ההפסקות בין השיעורים היו משוחחים על הסרטים שראו, מחליפים רשמים, מחקים את גיבורי הסרט ומתפעלים בקולי־קולות. ואני, שלא ראיתי סרט מעודי, עמדתי כגולם מן הצד, שותק ונבוך. לא ייפלא שהייתי מציק לאמא שתִתן לי כסף לכרטיס.

הפצרתי ונידנדתי ובסופו של דבר נכנעה אמא. אלא שהיא הוסיפה תנאי משלה:

“קח אתך את שרנקה.”

הסכמתי בנפש חפצה. שרנקה אחותי צעירה היתה ממני בשלוש שנים. חיבבתיה מאוד, אם כי בדרך־כלל לא שיתפתיה במשחקים כיון שהיו לי חברים בני־גילי.

הגיע היום המאושר. בצהרים שלפה אמא מחביון הגרב האפור שלה זהוב נוצץ.

“קח בֶּני,” אמרה, “בשמונים פרוטות תקנה את הכרטיסים, ובעשרים גלידות בשבילך ובשביל שרנקה. שיהיה לכם לבריאות.”

נשימתי נעצרה מרוב ריגוש. האמנם היום, בעוד שעות מעטות, אראה סרט ראינוע?

אמא סרקה אותי ואת שרנקה, הלבישה אותנו חולצות נקיות ושילחתנו לדרך.

היה יום קיץ נאה ואנו, שרנקה ואני, שילבנו כפות־ידים והלכנו להצגה היומית. בחזית הראינוע חיפשו עיני לשוא את דמויותיהם של וינֶטוּ או של טרזן המוּכּרות לי מהשבועות הקודמים. במקומם ראיתי דמות אדם ענקית השוכבת פרקדן, וכל הגוף, פרט לראש, מסוגר במין תבנית משונה, לבנה. לא ידעתי מה פשר הציור, אך מתחתיו, באותיות ענקיות, התנוסס שם הסרט: מוּמיה.

“מה זה מומיה, בֶּני?” שאלה שרנקה.

נבוכותי. בושתי להודות שאינני יודע. כל־כך להוט היית אחרי ההצגה, שלא עלה על דעתי לבדוק תחילה מהו הסרט המוצג באותו יום. אך שרנקה לא ויתרה וחזרה על השאלה.

“אל תנדנדי!” גערתי בה, “תדעי הכול כשתראי את הסרט.”

תפסנו מקום בתור, נדחקים עם כל הקהל אל הקופה. מסביב עמדה המולה רבה, צעקות ילדים, שריקות משובה. פה־ושם בקע קול בכי מפיו של ילד שגדולים ממנו דחקו עליו כל־כך, שהועף מן התור.

סוף־סוף נפתחו דלתות האולם הכבדות ואנו נישאנו בתוך דוחק הגופות פנימה. האולם קיבל את פנינו בחלל אפל. בירכתיו, ליד דלת היציאה לשעת חירום, דלקה נורה חיוֶרת.

בהצגות היומיות לא היו מקומות מסומנים, על־כן פרצו הכול בריצה חפוזה, כדי לתפוס מקום טוב ככל האפשר. גם אנו, שרנקה ואני, רצנו, ואני אחזתי חזק בידה מחשש פן תאבד לי בחשיכה. ולאן רצנו?

כמובן, אל השורה הראשונה. הרי היא הקרובה ביותר למסך.

הגענו אל מחוז חפצנו והתיַשבנו באמצע. הצצתי לימיני ולשמאלי – אף לא נפש חיה. הכסאות מקיר אל קיר היו ריקים. הבטתי לאחור והבחנתי הרחק ממני, בשורות האחוריות, בגוש צפוף של צופים. תמהתי בלבי: מדוע אין הם תופסים את המקומות הטובים בשורה הראשונה?

עודני תוהה על־כך, חשתי בידה של שרנקה שנאחזה חזק בידי. ידעתי שהיא פוחדת ורוצה לשאוב עידוד. גם אני פחדתי מן החושך, אך שרנקה פחדה יותר ממני. אכן, שחוק הגורל: אני, האח הגדול, נגזר עלי אותו יום לשמש לשרנקה הקטנה חוף מבטחים. לחצתי את ידה ובלי נתמלא גאוָה.

ישבתי והרהרתי באושר שנפל בחלקי. עוד מעט ייפתח המסך ואראה סרט, סרט ממש. תחרויות רכיבה של קאוּבויים, מלחמות בין לבנים לבין אינדיאנים, הכול־בכול כפי שסיפרו חברי־לכיתה בהפסקות שבין השיעורים. מחר, בהפסקה הגדולה בבית־הספר, לא אעמוד עוד מן הצד נכלם ושותק. חייכתי לעצמי. מה טוב ומה נעים לשבת בראינוע וכל התענוגות שבעולם הם לפניך! מדוע אין הם מתחילים? אפשר להתפקע!

סוף־סוף הוסט המסך ומאחורי, מתוך גוש הצופים, עלתה נהימה משונה, מעין אנחת־רוָחה. המִרקע הואר וההקרנה החלה.

הבטתי נכחי נבוך ומאוכזב. מדוע מטושטשות התמוּנות עד שאין אני מצליח להבחין בפני האנשים? ומדוע נדחקים גיבורי הסרט מתוך המִרקע ורוצים להתנפל עלי? עודני תוהה על כך, שמעתי את דבריה של שרנקה:

“הסרט מקולקל, בֶּני. לא רואים שום דבר.”

אמרתי לה:

"מה פתאום שום דבר? טיפ־טיפה אני רואה. מה טוב שישבנו בשורה הראשונה. הטיפשים שישבו מאחור אינם רואים כלום!

ושוב צפינו בסרט, אבל הכול היה מטושטש ולא הבינונו את המתרחש לעינינו.

רגע חשבתי בלבי שאגש לקופה ואבקש להחזיר לי את הכסף, אך בהרהור שני הבינותי שאין לי כל סיכוי לקבלו, על־כן החלטתי לראות את הסרט עד תומו. אימצתי את עיני, שמחמת הקִרבה היתירה אל המִרקע דומה היה עלי שהן עומדות להתפוצץ בחוריהן – והבטתי.

אט־אט נתברר לי שזהו סיפור על חוקר קדמוניות מצרים שיצא אל ארץ היאור לחפש עתיקות. לבסוף הוא מוצא מומיה, כלומר את גופתו החנוטה של אחד ממלכי מצרים. בגלל טשטוש הראיה לא הייתי מסוגל לעקוב אחר העלילה, אך הסתפקתי במועט. די היה לי שתפשתי את עיקרהּ.

שרנקה לא הבינה גם את המעט הזה. היא ישבה משועממת ואפילו לא הביטה במִרקע, אלא לאחור – אל קהל הצופים. אך הִנה בא רגע מותח ביותר: החוקר גילה את מבוקשו. הוא חודר לתוך הפירמידה ומוצא את המומיה, מתחיל לפתח את הקישורים הרבים שלה, מתיר אט־אט את צעיפיה, חיתוליה וכריכותיה – עד שמבצבצים בבירור פנו של החנוט. ואז – אז נעה המומיה והחנוט המפחיד מתנער פתאום וקם על רגליו – – –

“הביטי!” קראתי אל שרנקה.

הציצה – וידה הקטנה האוחזת בידי לחצה אותה עד כאב. שרנקה נבהלה מאוד. עד שמצאתי מלת הרגעה, פרצה שרנקה בבכי נוקב שהדו הלך מסוף האולם עד סופו. לשוא ניסיתי להשתיקה. היא התיַפחה וקול בכיהּ עלה על קול התזמורת המנגנת בסמוך אלינו, במפלס התחתי ברצפה מתחת למסך.

“שקט, שרנקה!” חזרתי וקראתי. ומאחור, מבין קהל הצופים, עלו קריאות רמות: “שתקו שם, צרחנים! תסתמו את הפה!”

עם שאני שוקל בדעתי מה לעשות, חשתי בשתי אצבעות שאחזו את אוזני כבצבת. הבטתי וראיתי גוי לבוש מדים, בעל שפם מסולסל. הוא ניצב לפנינו והסתיר כליל את המִרקע. בשתי אצבעות ימניו אחז באוזני ובשתי אצבעות שמאלו – באוזנה של שרנקה.

“הלכנו!” אמר הגוי.

הסדרן! – פלחה מחשבה את מוחי ולבי התכווץ בקרבי. לא היה לי כל קושי לזהותו, שכן הכרתיו יפה על־פי תיאוריהם הרבים של חברי־לכיתה שהיו מבקרים קבועים בראינוע של השכונה. ואפילו את שמו ידעתי: מאצֶ’ק. הוא, מאצ’ק, היה גיבורם של סיפורי חברי, וביחוד של לופגס, אלוף התעלולים בכיתה, ושל סֶגל וזוֹמֶר – צמד־חמד של הרפתקנים שמוכנים היו תמיד להסתכן כדי לאפשר לחברם הטוב להתפלח.

מה פתאום להתפלח? תשאלו.

ובכן, חסרון־הכיס לא היה הפטנט שלי. רבים מחברי עניים היו ממש כמוני. אלא שאני ויתרתי ולא ראיתי סרט עד ליום בו הלכתי עם שרנקה לחזות ב“מוּמיה”, ואילו הם, חברי, לא ויתרו והיו מתפלחים בקביעות להצגות היומיות. בכל ההתפלחויות האלה היה הסדרן מאצֶ’ק דמות פעילה, מרכזית.

מבצע ההתפלחות לראינוע, בלא לשלם פרוטה בכניסה, מסובך היה והצריך מיומנות רבה. חברי פיתחו אסטרטגיה מחוכמת מאוד: כל מהלך וכל תכסיס מחושבים היו עד לפרט האחרון. כך, למשל, היו סֶגל וזוֹמֶר קונים כרטיסים ככל באי הראינוע ומתיַשבים בשורות הקדמיות, סמוך למסך. משהחשיך לגמרי והסרט התחיל, ביימו קטטה והתכתשות, עד שמאצֶ’ק, שישב כרגיל בירכתי האולם שומר על דלת הכניסה, נזעק לבוא ולהפריד בין הנִצים. עד שבא, הצליחו השניִם לחמוק ממקומם ולהיבלע בין קהל הצופים. מאצ’ק חיפש לשוא בשורות הקדמיות את מחוללי השערוריה, ובינתים נכנס לו לוֹפגס, אלוף התעלולים שלנו, בדלת שבירכתי האולם ותפס לו מקום ישיבה.

היו גם תכסיסים אחרים, תחבולות ופטנטים למיניהם, שלא כאן המקום לספרם. אולם על־אף השכלולים בטכניקת ההתפלחות כרוך היה מבצע זה בסיכון רב: לא־פעם נתפסו העבריינים בשעת מעשה, ואז היו לוקים בו־במקום.

היו לו למאצ’ק, שתי דרגות עונש ואלה הן: מתפלח שנתפס “על חם” זכה במריטת אוזן. מאצ’ק היה צובט את תנוכו כבצבת בשתי אצבעותיו, מוליכו אל הדלת ומעיפו החוצה. היה זה העונש מן הדרגה הראשונה, הקלה יותר. אולם אם ניסה העבריין שנתפס להתקומם ולהתחצף – להיאחז בכל כוחו במושב או להיצמד ברגליו לרצפה – בא תורו של העונש מן הדרגה השניה, הקשה יותר: מאצ’ק גרר את החוליגן – כפי שהיה מכנה את קָרבּנו – אל הדלת, ושם הוסיף לו חינם־אין־כסף בעיטה בישבן, עד שהנענש התגלגל החוצה לקצה הרחבה שבחזית הראינוע, ורק גדר־האבן שבירכתיה בלמה את מעוֹפוֹ, שאילולא כן היה נוחת חלילה על הכביש מתחת לגלגלי חשמלית.

אותו יום בהצגת “מומיה” החליט מאצ’ק לנקוט את העונש הראשון. הוא הוליך אותנו לאורך המעבר המתמשך בין טורי הכסאות, וידיו השלוחות לימינו ולשמאלו צובטות ומורטות את אוזנה של שרנקה ואת אוזני. שרנקה הוסיפה להתיַפח בקול גדול. ידעתי שאני צריך, כאח גדול, להיחלץ לעזרתה ולהצילה מידיו של מאצ’ק, אך כיון שזכרתי את סיפוריהם של חברי־לכיתה, החלטתי שלא להסתכן בעונש השני.

על־כן הלכתי לצידו של מאצ’ק כשֵיה תמה, בלי להוציא הגה מפי. לאחר רגע נפתחה הדלת ואנו מצאנו עצמנו עומדים בחוץ, ברחבה. הדלת נטרקה אחרינו בחבטה עזה.

עיני נסתמאו מן האור החזק. אוזני בערה כאילו הוצתה בא אש. שעה קלה עמדתי עם שרנקה ליד הדלת הסגורה. אט־אט שכך בכיָה עד שנפסק. אחזתי ידה הקטנה בידי ושמתי פעמי אל ביתנו עם שאני מפסיע והולך, נצבט לבי במחשבות נוגות.

הנה, עתה־זה ישבתי בראינוע, מצפה לסרט, ורשאי הייתי בהחלט לראות את עצמי מאושר כאדם שחלומו נתגשם. דומה היה עלי ששמים בהירים וזכים מתוחים מעל ראשי. מי פילל שלפתע־פתאום ירעים הרעם והפורענות תנחת עלי?

הפסעתי בצעדים אטיים הביתה ומרוב צער שכחתי את הגלידות שרשאי הייתי לקנות לשרנקה ולי. בבואנו הביתה, קידמתנו אמא בפנים מבוהלות:

"למה הקדמתם לחזור? קרה משהו?

גם אבא פתח בחקירה ואני סיפרתי לו הכול. אמר אבא:

“אילו שאלת לדעתי, הייתי מציע לך להוקיר רגליך מהראינוע. מה מציגים שם? אם שקר הוא הסיפור שבסרטים, הרי כתוב בספר שמות ‘מדְבר שקר תרחק’. ואם אמת הוא הסיפור, הרי זו רכילות ומצאנו בספר ויקרא ‘לא תלך רכיל בעמיך’! ואשר למצרים – כלום לא די לך בסיפורים שבחומש על פרעה והחרטומים, על ארץ־גושן ופתוֹם ורעמסס? מה יכול סרט כמו מוּמיה־שמוּמיה לחדש ולהוסיף על ידיעותיך? תאמין לי, בֶּני, אין לך מה להצטער. כל ענין הראינוע הוא ביטול זמן, המצאתם של מבלי־עולם. כלום לא מוטב לו, לאדם, לעיין בשעת הפנאי בחומש או בדף גמרא?”

איני יודע אם אבא אמנם איתן היה בדעותיו שהביע לפני, אך דבר אחד אינו מוטל בספק: הוא רצה לנחמני. כמו שכתוב: כרחם אב על בנים. וכך גם בני־הבית האחרים. אלא שגם בפרשה זו נשנה התהליך המעציב: ככל שעברו הימים, נשתכחה מבני־הביתי העובדה שהם עמדו לימיני בשובי שבור ורצוץ מהראינוע. אט־אט נהפכה פרשת הראינוע על פיה ואני, מקָרבּן תמים שלקה על לא עוול בכפו, נהפכתי לאשם. אשם במה? לאלוהים פתרונים! אך עובדה היא: כשהסתכסכתי בענין כלשהו, היו בני־ביתי מטיחים בפני: לא מוצא חן בעיניך? לך ל“מוּמיה”! מאצ’ק כבר ילמד אותך לקח!

אות קלון נוסף זה, שהודבק על מצחי, לא היה בו כדי להגביר את בטחוני העצמי. לא ייפלא שבמשך השנים שבאו לאחר הפרשה ההיא, בעמדי מול אירוע משמח בחיי, חששתי בעומק לבי: כלום לא תופר פתאום שמחתי ותיהפך לאֵבֶל?


 

פרק חמישי: הדודה שפרינצה יוצאת לקרב    🔗

מה ההבדל בין עני ואביון, בין דל ורש? ומי עני יותר – קבצן או דלפון, פושט־יד או מחזר על פתחים?

אכן, שפתנו עשירה מאוד כשמדובר בעוני. מה שאין כן בבואה לספר על עושר. אדרבה, חפשו במילון: עשיר, גביר, נגיד. וזה כמעט הכול. העושר נדב לשפתנו קומץ מלים בלבד, עלוב למדי, ואילו העוני העניק לה קשת רבגונית של מלים, שבהן נוכל לספר על עניים למיניהם: האחד הוא עני מרוד, השני הוא מך ומסכן; זה – אין לו פרוטה לפָרטהּ. וזה – בנפשו יביא לחמו. ואתה לֵך והכנס כאן סדר וְדַע: מה קודם למה? העוני לריש? הדלות למחסור? מי שירד מנכסיו למי שנשבר מטה־לחמו?

מעולם לא התיַמרתי להשיב תשובה על כך. אחת ידעתי: דיירי החצר שלנו, החצר השלישית שברחוב נאלבקי, מכנה משותף להם: כולם עד אחד מתענים בחסרון־כיס.

הריני זוכר את כולם: שרגא, הסנדלר השחוף, שישב שקוד על מלאכתו ליד החלון בקומה השניה והוא גונח ויורק דם; מוטלה זֶרמן הגיבן, שהתגורר בדירת־המרתף, הוא והֶניה אשתו ושבעת ילדיהם, החל בבתם הבכירה אסתר’ל, נערה חיננית מאוד, וכלה בבן־הזקונים הפעוט, אברהמ’לה המנומש; אלתר החייט, יהודי קשיש שמעודו לא זכה לתפור חליפה חדשה ללקוח ואנוס היה להסתפק בתיקונים קטנים ובטלאים שהטליא בבגדים ישנים; רבי שמלקה טליתמכר, יהודי תלמיד־חכם, שהיה יושב על תלמודו יומם ולילה, מסלסל בקולו ניגונים ערֵבים לאוזן, שבקעו מבעד חלונו בקומה העליונה הסמוכה לגג; שתי האלמנות – יוכבד מורטת־הנוצות ושפרה טבחת בבית־התמחוי – שפניהן שחורים כשולי קדירה, וכנגדן שמאי מוכר־הפחם שפניו לבנות דווקא בגלל מחלת־דם המקננת בו – הם ובניהם ובנותיהם הזכורים לי בשמם, ורבים אחרים ששמם נשתכח ממני והם ניצבים כחיים נגד עיני – עדה גדולה שנתלוותה אל עולם ילדותי. בטוחני: אילו נערך ביניהם מִשאל, היו כולם עונים פה אחד שהם מוכנים לקבל על עצמם כל היסורים שבעולם ולא את העניוּת. שכן מנסיונם ידעו שהיא הגרועה בכולם: מרה כלענה, משפילה ומיַסרת בעוגמת־נפש ובשברון־לב.

הם הצטופפו בחצר האחורית, השלישית, בבית שברחוב נאלבקי, שדמה לתל נמלים רוחש חיים, עובדים בפרך מבוקר עד ערב, מרדפים אחרי הפרנסה – וזו מתעופפת וחומקת מידם. מה היה להם בעולמ, שנתן להם כוח לחיות, להשכים קום ולצאת לעמל יומם? מה הן השמחות שהיו מזומנות להם?

אני מנסה להיזכר ולוּ באחת מהן, ולשוא. הם חיו צפופים ודחוסים בתחום הצר של החצר והשכונה. הרובע היהודי בוארשה מוקף היה מכל העברים בעיר הגויית הפולנית. לא היתה סבִיבו כל חומה, אך תושבי הרובע היהודי הצטנפו בתחום מושבם, שנהפך במרוצת השנים לגטו. גטו מרצון.

פרט לגן הקטן שבמרכזו, גן קראשינסקי, שהצמיח אלונים ולִיבנים, עצי דולב וערמון ואף שיחי לילך שפריחתם מרהיבה ומשכרת בניחוחה, היה הרובע היהודי בוַארשה מדבר שממה: לא עץ, לא שיח, לא פרח, לא ציפור־שיר. היה זה עולם של חומות דהויות, חצרות אחוריות שמחסני הסחורות שבהן שורצים עכברושים. רחוב נאלבקי לא ידע שאביב ירד לעולם, ששלכת הסתיו משירה עלי־זהב מצמרות העצים. הרחוב היה מלא יהודים, רובם לובשי קפוטות, שהתרוצצו בו בעצבנות, נדחקו בפתח חנויות, התמקחו וחפזו שוב נכחם במירוצם הנצחי. אחרי מה?

אחרי פת־לחם.

הרחוב היה קודר וכמוהו פני האנשים. אני עוצם עיני ומקשיב, וזוכר קולות מריבה, צריחות גערה בילדים, צעקות הקנטה וזעם, ויש שמגיע אלי קול קינה חרישית או יללה. אך לשוא אני תר בין הקולות האלה אחר קול צחוק, צחוק דשן המתלעלע בשמחה. המועקה התמידית חנקה כל צחוק באבוֹ.

אכן, פני הורינו היו דאוגות ומעונות. אין זאת אומרת שבחצר שלנו, ששימשה זירת משחקינו, לא ליבלבו חיוכים. הרי הילדוּת אוהבת לחייך – למרות הכול. בדומה לגבעולי העשב החיורים, שצצו מבין סדקי האבנים המכסות את החצר, ניסינו לשאת את פנינו המחייכות לשמש, למעט אור. אך עד מהרה אנוסים היינו לוַתר. אנו, הילדים, חשנו במועקה של הורינו. הם השחירו פניהם על פת־לחם, ואנו – כל הצחוקים שליבלבו בנו, כל המשובות שהסעירו את לבנו, נתגמדו כל־אימת שנתקלו בתוגותיהם של הורינו. שטופים היינו במשחקים כדרכם של ילדים, אבל ניסינו להסתירם ככל האפשר מעיני ההורים. גם בשעת המשחק השמח ביותר, כשלבנו התרונן ממש, נתלוותה לנו הרגשת אשמה – שאנו חוטאים ועושים מעשים שיש להתבייש בהם.

אך הבה נחזור אל דיירי ביתנו. אחטא לאמת אם אעלים את העובדה שבין העניים הרבים שאיכלסו את שלוש החצרות היו גם יהודים אמידים. הם התגוררו בחצר הראשונה וחלונות דירותיהם פנו לחזית הרחוב. מעטים היו. שנַיִם בלבד בכל שלוש החצרות. ואלה הם:

האחד – גולדמן, בעל חנות נעלים שהקפוטה המבריקה שלו מכסה על כרסו המזדקת לפניו כמכריזה: “היזהרו מפני. הריני יהודי תקיף בעל־גאוָה!” רושם זה הגבירו זקנו המטופח, הרחב כמניפה, ופניו הלוהבות כאילו בערו תמיד בחמת־זעם. והשני – ציטרין, יהודי כבן ששים, בעל בית־חרושת לסריגה, שזקנו הלבן יורד על חזהו וגביניו סבוכים ומגודלים ומצלים על עיניו. שניהם נבדלו מאוד מדיירי החצרות בקפוטות שלהם העשויות אטלס משובח, בהילוכם שהיה בוטח וכמו קורא תיגר, בניע־יד שהיה בו אחד מששים של צו שאנוס היית לציית לו. לשניהם שמרתי טינה. מה היו קורותיהן של טינות אלה? כדאי לספרן אחת לאחת.

אפתח בגולדמן. היתהו לו ברחוב פרנצ’יסקאנסקה הסמוך לרחוב נאלבקי שלנו חנות נעלים, שחלון־הראוָה שלה הציג שפע רב של מִנעלים: מגפים מגושמים שבתי־השוקַיִם שלהם מבריקים, נעלי־זַמש המגיעות עד מעל לקרסול וחצאי־נעלים המגיעות מתחת לקרסול, נעלי־לכּה וערדלַיִם, סנדלים ואנפילאות. והנעלים – אלה כהות חוטם ואלה מחודדות חרטום, שחורות וצהובות וחומות – תאוָה לעינים! ואכן, לא־פעם עמדתי שם, ליד חלון־הראוָה של גולדמן ועיני מביטות חומדות, רואות וכלות.

שכן נעלי שלי היו לרוב שחוקות ומרופטות, טלאי על־גבי טלאי. נעלַיִם אלה קיבלתי בדרך־כלל לאחר שנתבלו על רגליו של זאב אחי הקשיש ממני. וכיצד הגיעו לזאב אחי? לרוב היה זה זוג נעלים ישן של אבא. הללו אמנם גדולות היו לרגליו של זאב, אך הדודה שפרינצה התחכמה וריפדה אותן בנייר־עיתונים וכך, איכשהו, יכול היה זאב להתהלך בהן. אשר לי – בהגיע תורי לקבל את נעליו הבלות של זאב, היתה הדודה שפרינצה מצחצחת אותן ואז הגישתן לי וְאמרה:

“מה תגיד לזה, בֶּני? הרי הן נעלים חדשות לגמרי! חבל פשוט לדרוך בהן באבק דרכים!”

אולם נעלים אלה, ה“חדשות לגמרי”, פערו למחרת היום את פיהן, כלומר – סוליתן נתרופפה והמסמרים שבשוליה, שנתגלו לאור היום, דמו לשינַיִם הצוחקות לי צחוק של לגלוג. ויש שהעקב נשבר או העור נפרם בשוליו של טלאי ישן, ואז היתה הדודה שפרינצה שולחת אותי אל שרגא הסנדלר.

הצטערתי על נעלי שסולייתן פוערת פה גדול, אבל בעת־ובעונה־אחת שמחתי שבגללן ניתנה לי האפשרות לבקר בביתו של שרגא. הסנדלר השחוף, שסומק חולני כיסה את פניו, היה מקבלני בחיוך:

“ברוך הבא, בֶּני. מזמן לא היית כאן. חוששני שבסופו של דבר יקנו לך נעלים חדשות ואז תשכח שאני חי וקיים.”

הוא הושיבני על־גבי שרפרף נמוך, אח־תאוֹם לשרפרף שעליו ישב בשעת עבודתו, ונטל מידי את נעלי כדי לתקנן בו־במקום, שכן ידע שאין לי זוג אחר. ואני הבטתי מסביב ועיני בוהות על שרגא החגור סינר־עור ולפניו נעל שחוקה הנתונה על אימום, והוא מחזק סולייתה במסמרי־נעץ שהוא שוֹלה מתוך קופסת־פח, שנַיִם־שלושה מסמרים בבת־אחת, תוקעם בין שפתיו ונוטלם משם אחד־אחד, והללו נבלעים בתוך הסוליה במכת פטיש. ויש שהוא מחזק את הנעל בסמרירי־עץ, מיני יתֵדיות לבנות, ומשייף קדקודן בשופין חוזר אל הנעל במצבטַיִם ובצבת, במרצע ובדבק סנדלרים. וידיו מפליאות בזריזותן עד שאני מקנא בו: איזה מין עבודה היא הסנדלרות? הרי זה מִשחק ממש: הפטיש, מסמרי־הנעץ, יתדיות־העץ!

שרגא תיקן איכשהו את נעלי הקרועות, אך התיקון לא החזיק מעמד זמן רב. לאחר שבוע דפקתי שוב על דלתו של שרגא. ולא בגלל רשלנותו אנוס הייתי לחזור אליו, אלא בשל העובדה הפשוטה שנעלי סיימו מזמן את תפקידן בשירותו של זאב אחי, ואני העמסתי עליהן משימה שלא יכלו לעמוד בה.

לא ייפלא, שבעמדי שם, ליד חלון־הראוָה של גולדמן, נתפסתי להרהורים שבושה לגלותם ברבים. הרהורים אלה הציקו לי ביתר־שאת למראה הנעלים, נעלי קשישים וילדים מכל הסוגים והצבעים, שערוכות היו על ספסל־עץ במדרכה שבפתח החנות. הכיצד – חלפה בי מחשבה – אין גולדמן חושש שמישהו יחמוד בלבו אחד מזוגות הנעלים? ויש שהשתעשעתי בדמיונות: אילו ניתן לי חופש בחירה, באיזה זוג הייתי בוחר? מבטי ריפרפו על־פני השפע שלפני ולבסוף החלטתי שהייתי מעדיף זוג מגפים חומים שמוקיהם מקושטים בקרסי־נחושת מבריקים. אלא שבעומק לבי ידעתי שהחלטתי זו אינה אלא הבל ורעוּּת־רוח. מי יציע לי זוג נעלים במתנה? גולדמן בעל־הכרס? הרי הוא כילי הנהרג על פרוטה! אלא שיש גם דרך אחרת. מה מונע ממני לשלוח יד בחשאי וליטול לעצמי זוג אחד ויחיד? גולדמן יש לו בחנותו מאות זוגות נעלים. הוא אפילו לא ירגיש בחסרונו של זוג אחד!

עם שאני עומד שם שקוע בהרהורים, שאפשר בהחלט לכנותם מגונים, הגיעני קול ניגון מודז’יצאי המוּכר לי היטב וחשתי בכף־יד שנחתה על שכמי. היה זה הדוד נחום שעבר במקרה ברחוב, מפזם לעצמו את הניגון, והנה השגיח בי ונעצר לידי. הביט הדוד בנעלי, שחרטומיהן קרועים, העביר מבטו אל הנעלים המבהיקות, הערוכות על־גבי הספסל, אז חייך לעצמו ואמר:

“בוא נתערב שאני יודע על מה חשבת.” וכאן קרץ בעינו לעבר הספסל והוסיף: “נכון, בֶּני?”

בושתי והרכנתי ראשי. שלח הדוד נחום את ידו והרים את סנטרי ואמר:

“לא צריך להיות חכם גדול כדי לדעת שעברת זה־עתה עבֵירה גדולה: ‘לא תחמוד’. אלא כדאי שתדע: אף אם תעז ותעשה מעשה, סופך מפח־נפש. גולדמן השמן חכם ממך. אתה באמת חושב שהוא מסתכן ומפקיר רכושו לכל פִרחח יחף? הבט, הוא התחכם וערך על־גבי הספסל נעל אחת בלבד מכל זוג. את הימנית. אף אם יימצא מישהו שיצליח לסחוב אותה, איזו תועלת תצמח לו מנעל אחת ויחידה שאין לה בן־זוג?”

שתקתי וכמוני – הדוד נחום. אלא שפתאום ראיתי את גץ המשובה המוּכר לי שנדלק בעיניו. אמר הדוד נחום:

“בוא נתערב, בֶּני, שאני יכול לסדר את גולדמן. הנה אקום ואסחַב נעל ימנית אחת…”

“והרי אין לה בן־זוג!” שיסעתי את דבריו.

“מי אמר לך שאין לה?” חייך הדוד נחום, “היא ישנה, אלא שהיא מוסתרת במחסנו של גולדמן.”

“כיצד תאַלץ אותו להוציאה מן המחסן?” שאלתי.

“אני לא אאלץ”, אמר הדוד נחום, “טיפשותו היא שתדחַף אותו לכך. תחילה יצחק לו גולדמן שהצליח לשַטות בסוחב הנעל, אך לאחר כמה שבועות הוא יחליט להציג שוב על הספסל שלו נעל מאותו סוג שנגנב. ואז…”

הדוד נחום שתק רגע כרוצה להגדיל את רושם דבריו, והמשיך:

“ואז הוא לא יסכן זוג חדש, כי־אם יקח מן המחסן את הנעל השמאלית החסרה לי ויוציאה במו ידיו לרשות־הרבים, כלומר לרשותי שלי. הנה כי כן יהיה בידי זוג נעלים, אלא שבין הימנית והשמאלית אצטרך להמתין שבועות אחדים. יש לי, ברוך השם, הרבה זמן. אוכל לחכות. מה תאמר לזה. בֶּני?”

אמרתי לו:

“ולמה לא תעשה זאת, הדוד נחום? הבט שם, אתה רואה את המגף החום שמוקיו מקושטים בקרסי־נחושת? אולי כדאי באמת לנסות?”

אלא שכף־ידו של הדוד נחום ירדה שוב על שכמי. אמר הדוד נחום:

“שכחת, בֶּני, שבעשרת הדיברות כתוב לא רק ‘לא תחמוד’, כי־אם גם ‘לא תגנוב’.”

נטשנו את חלון־הראוָה ואת ספסל התצוגה, שעליו התנוסס המגף החום “שלי” עם קרסי־הנחושת המבריקים, ולבי מר עלי. צעיר הייתי ואת כל הצער שבלבי תליתי בגולדמן, כאילו הוא האשם. הטינה שבלבי אל גולדמן גדלה עוד לאחר שפעם אחת שם ללעג ולקלס אותי ואת הדודה שפרינצה. והיה זה כך:

כבר סיפרתי שכלל היה נקוט בידי הורי למסור לי לפי התור את הנעלים שנתבלו על רגליו של זאב אחי. אלא שבכל כלל יש כידוע יוצא־מן־הכלל, וכך אמנם אירע פעם אחת, כשהייתי כבר בן שתים־עשרה בערך. נעליו של זאב קרועות היו כל־כך, שלא היה אפשר לתקנן ולהטליאן. כך, על־כל־פנים, פסק שרגא הסנדלר בשעה שהבאתי אליו נעלים אלה והוא בחן אותן מכל העברים והניחן מידיו ואמר:

“כל תיקוּן שאתקן יעזור להן ככוסות־רוח למת.”

“אז מה אעשה?” שאלתי.

“לא עליך המלאכה לעשות,” השיב שרגא, “ספר להוריך שהנעלים אין להן תקנה ואז יגייסו איכשהו כסף ויגשו אתך אל גולדמן. אתה באמת סבור שנעלַיִם מקבלים תמיד מאח בוגר? אם כן, טעות בידך. כדאי שתדע שיש גם מקרים, אמנם נדירים ביותר, שקונים אותן בחנות!”

וכאן נתן שרגא קולו בצחוק עד שהתלעלע בשיעול ממושך, מחרחר, שהעביר צמרמורת בבשרי.

והימים ימי אביב וחג־הפסח ממשמש ובא. בוקר אחד נטלתני הדודה שפרינצה אל חנותו של גולדמן.

השמש עמדה בשמים, כלומר, בפיסת הרקיע שמעל חומות הרחוב. מגן קראשינסקי הסמוך התנשבה ובאה רוח נעימה, משובבת־נפש, ואני, לבי רן בקרבי: עוד מעט, עוד מעט!

קרבנו לחנות וקרני השמש, שהשתקפו בזגוגיות חלון־הראוָה של גולדמן, סימאו לרגע את עיני. עד כדי כך, שלא יכולתי לראות בבירור את התצוגה שעל ספסל העץ בפתח החנות. אך לא הצטערתי על כך. הרי בתוך החנות אמצא שפע של נעלים, כולן חדשות, כולן מבריקות. מה טוב שמזומנת לי שמחה כזו!

אלא שלא כך נתגלגלו הדברים. לא שמחה היתה מנת־חלקי בחנות, כי־אם מפח־נפש. וזאת בגלל גולדמן בעל־החנות.

איני צריך לספר שצבירת הכסף לקניית זוג הנעלים בשבילי היתה מבצע מסובך, קשה כקריעת ים־סוף. הדודה שפרינצה, שהשתתפה במבצע זה מראשיתו, התכוננה לסופו, כלומר לקניה ממש של זוג הנעלים – כאל מערכה כבדה, שעליה לעמוד בה. ידוע היה לכול שבחנותו של גולדמן אין מחירים קבועים. הלקוחות עומדים על המִקח וכל המתעקש ומחרף נפשו במיקוח – זוכה. הדודה שפרינצה, שנטלה אִתהּ לפני צאתה עמי אל חנותו של גולדמן את צרור הכסף הארוז במטפחת, ראתה ודאי את פניה המודאגות של אמי והרגיעה אותה בשתי מלים קצרות, אך החלטיות: “סמכי עלי!”

אין זאת כי הדודה שפרינצה תיכננה מבעוד מועד, בשעה ששירכנו יחד דרכנו אל החנות, את המהלך הראשון במערכה הצפויה לה, שכן משעברנו את סף החנות וגולדמן קרב ובא אלינו כשכרסו וזקן־המניה שלו מהלכים לפניו, והוא שואל את הדודה: “במה אוכל לעזור לך?” – היא ענתה ואמרה:

“איך בעט אַ פּאָר שיכעלעך פאר דעם יינגעלע.”

שפירושו: אני מבקשת זוג נעלים זעירות בשביל הפעוט.

ולמה פנתה הדודה שפרינצה אל גולדמן במלים אלה דווקא? אף־על־פי שדבריה הביכוני, הבנתי יפה את כוונתה: על־ידי ההקטנה “נעלים זעירות” ו“פעוט” רצתה מלכתחילה למעט את ערכן של הנעלים, להפחית מחירן, שהרי לא מדובר כאן בנעלים של ממש. הכוונה בסך־הכוֹל לנעלים זעירות בשביל ילד פעוט. גולדמן תפס כנראה כמוני את מזימתה של הדודה שפרינצה. הוא הפשיל לאחור את ראשו, זקר את זקן־המניפה שלו ומתוך שפתיו העבות, שנבלעו בזקן שמתחתיהן ובתוך השפם שמעליהן, פרץ צחוק גדול ומלגלג שטילטל והרקיד את כרסו:

“חה־חה־חה! איזה פעוט על ראשך? הרי בחור זה גדול ממך בראש! בריון מגושם שאפשר להיחנק בו! אני במקומך, אשה פתיה, הייתי קונה לו זוג מגפים ענקיים של חייל מחיל־הפרשים.”

התכווצתי כולי. דבריו של גולדמן צרבו בי. ולא בגלל “הבריון” שהדביק לי, אלא מחמת העלבון שהטיח בדודה שפרינצה. משכתי בשרוולה ולא נרמזה. על־כן פרצתי בריצה אל פתח החנות ולאחר רגע עמדו רגלי ברחוב. הדודה שפרינצה נחפזה ובאה אחרי.

“למה ברחת?” שאלה ופניה מכורכמות מצער ומבושה.

“אנו לא נקנה כאן, דודה שפרינצה!” קראתי, “אין חנותו של גולדמן חנות הנעלים היחידה בוַארשה.”

כעבור שעה קלה נכנסנו לחנות הנעלים האחרת בשכונתנו, ושם החלה המערכה על המחיר, התגוששות אדירים, שבה נועד לדודה שפרינצה תפקיד ראשי. כיוון שנכוותה בחנות הקודמת מדבריו של גולדמן, ויתרה הפעם הדודה שפרינצה על “הנעלים הזעירות” ועל “הפעוט”, אך עדיין שמורים היו עמה תכסיסים לרוב, מיני תחבולות מחוכמות שהצטרפו להצגה נהדרת, עוצרת נשימה, עד שהצטערתי שקהל השומעים קטן כל־כך: הזבּן ואני. אותו יום היתה הדודה שפרינצה בּמיטבה. מיד במערכה הראשונה, לשמע המחיר שנקב הזבּן, הביעו פניה תדהמה רבה כל־כך, שהאיש נשתתק והביט נבוך באשה הגוצה שעמדה לפניו מגלגלת עיניה ופוכרת כפות־ידיה ומחייכת מין חיוך משונה, כנדה לו לזבּן שדעתו, רחמנא ליצלן, נטרפה עליו.

“זהו טירוף, טירוף גמור!” חזרה ואמרה הדודה שפרינצה, “מחיר כזה! והרי הנעלים מנוקבות לגמרי!”

“מה פירוש מנוקבות?” זקף בה הזבן עיניו בתמיהה.

הדודה שפרינצה לא טרחה לענות. רק זו בלבד שהצביעה על הנעל שבידה.

“הרי אלה נקבים לשרוכים!” קרא הזבן.

“כל נקב מיותר משחית את העור והוא מקום מועד לפורענות,” טענה הדודה, שכל־כולה רצון למעט את ערכן של הנעלים, “אני מעדיפה בהחלט קרסי־מתכת!”

“מאימתי אַת מומחית כזו לנעלים?” שאל הזבן וניכר בו שהוא התאושש ומוכן ומזומן לעבור להתקפה, “אביך סנדלר היה? ואולי סבך?”

אך הדודה שפרינצה לא הניחה כלי־נשקה. היא דיברה הרבה ודבריה נעו בין שני קצוות: התרפסות ויוהרה.

התרפסות כיצד? “נו, אדון, אל־נא תתעקש! נער זה, שאני דודתו, הוא נער עני. זה שנים לא קנו לו זוג נעלים. אתה טוען שתפסיד? הרי תוכל לפצות את עצמך אצל קונה אמיד. לא־כן? תן את הנעלים ונלך. מה אתה שותק, אדון? האין רחמים בלבך?”

ויוהרה כיצד? “גמרנו, אדון! יש לי, ברוך השם, הכבוד שלי. נקבתי את המחיר האחרון ולא אוסיף אף לא פרוטה אחת. אינני אוהבת להשחית דברים בגלל זוג נעלים מחורבן שהיום הוא חדש ומחר מתבלה וכולו קרעים. בוא, בֶּני!”

כך קראה הדודה שפרינצה ואחזה בידי ומשכה אותי לעבר הדלת, ואני נצמדתי לשוא ברגלי לרצפה. הדודה שפרינצה, גוצה ומצומקת, חזקה היתה ממני.

סבור הייתי שהקיץ הקץ על חלום הנעלים שלי, אך לאחר רגע פתחה הדודה שפרינצה במערכה נוספת. מערכה עקשנית, מרה. אילו פעמים השליכה נפשה מנגד, אילו פעמים חזרה ונשבעה בכל הקדוש לה שזה סוף־פסוק והיא לא תוסיף אף לא אגורה שחוּקה אחת. פניה של הדודה שפרינצה להבו כאש, פניו של הזבן חיורות היו, אך העלו אגלי־זיעה. לבסוף נסתיים הקרב בכי טוב ואנו יצאנו מן החנות כשבידי קופסת־קרטון נאה, עטופה בנייר פרחוני וקשורה בחוט אדום.

הנה כי כן רווח והצלה, כלומר, זוג נעלים חדשות, עמדו לי ממקום אחר, אבל הטינה אל גולדמן נשתרשה בי ושנים רבות לא יכולתי למחותה מלבי.

תם סיפור טינתי אל גולדמן. ואילו הסיפור על ציטרין – העשיר השני בחצרותינו – הוא פרשה שונה לגמרי. לפיכך אקדיש לה פרק מיוחד.


 

פרק ששי: אסתר’ל    🔗

בחשבי על החצר שלנו, החצר השלישית ברחוב נאלבקי, אני רואה אותה בדמיוני כמין בור שאליו הושלכו הדיירים כדי למרק את חטאיהם, כל אחד לפי חומרת העונש שנגזר עליו. קשה לי לדרג את האנשים לפי מעמדם, אך דבר אחד ברור לי מעל לכל ספק: למטה מכולם, בתחתית הבור ממש, התענה מוטלה זֶרמן, יהודי גיבן, אביון בן דלפונים, שהתגורר עם אשתו ושבעת ילדיהם בדירת־מרתף חשוכה.

בן־זקוניו, אברהמ’לה המנומש, היה אז כבן ארבע, ואילו בתו הבכירה אסתר’ל, נערה חיננית וצחקנית, מלאה לה שש־עשרה שנה. היכן נטל מוטלה זרמן פת־לחם לתשעת הפיות שבמרתף?

מקור פרנסתו של מוטלה היה מכשיר דמוי צינור המחובר לשולחן־עץ נמוך שמצדו האחד מצוי היה גלגל ומצדו האחר ידית־מתכת ארוכה. מכשיר זה, ששימש לקביעת פחיות בשרוכי נעלים, נעזב רק בשעות הלילה המאוחרות. עבד לידו בשקידה מוטלה הגיבן, וזה סדר עבודתו: היה מכניס לצינור שבמרכז המכשיר שרוכי נעלים, סובב את הגלגל והידקם היטב, ואז משך בידית המתכת והפחיות, שירדו מתוך חריץ בצינור, נתהדקו מסביב לקצה השרוך.

העבודה היתה רבה, אולם הרווח שבצדה מועט ביותר. הזֶרמנים התענו במחסור, אך לא רעבו ללחם, שכן בימים שבהם איים הרעה על המשפחה נמצאו לה תמיד פודה ומציל. היו אלה השכנים, ובעיקר השכנות, שעמדו לזרמנים בשעותיהם הקשות.

כי זאת עליכם לדעת: הכּוֹל עניים היו בחצרנו, אבל תמיד נמצאו עניים יותר. אף אם הגעת לפת־לחם, תמיד נמצא מישהו שחסרונו מרובה על חסרונך, ואז, על־אף המצוקה שירדה עליך, חייב היית לשאול את עצמך: במה אוכל לעזור? אילולא עזרה הדדית זו, שלא נפסקה מעולם, ספק אם דיירי החצר היו מחזיקים מעמד.

בימי ששי הייתי רואה את שתי האלמנות, את יוכבד מורטת־הנוצות ואת שפרה הטבחת, חוצות בחשאי את החצר, כחומקות מעינים בולשות, ובידן צרור המעוטף במגבת, והן יורדות במדרגות־העץ אל מרתפו של מוטלה זרמן. ידעתי: הן מביאות חלה או אִלפס עם תבשיל לכבוד שבת. לא־פעם יצאה בעקבותיהן אל מרתף הזרמנים הדודה שפרינצה. ויש שאלתר, החייט המטליא הזקן, נטש את מחטו ואץ לקראת מוטלה שהופיע בחצר, ליוָהו עד פתח ביתו והסתודד עמו ותקע לו כף. ידעתי: הוא נותן בידי מוטלה מעט כסף – מתן בסתר.

והנה בא הלילה המר והנמהר והאסון ירד על הזרמנים כחתף. היה זה ליל מחצית אייר ומרצפות החצר מוארות היו אור הלבנה שטיילה ברקיע. לפתע־פתאום פלחה את דממת החצר זעקה גדולה ומרה. הֶניה, אשתו של מוטלה, פרצה מתוך המרתף ועמדה תחתיה מיַללת כחיה פצועה. ואנו, שהוזעקנו ופרצנו לחצר, ראינוה לאור הלבנה מניפה זרועותיה כמטיחה אשמה ביושב במרומים, ופיה אינו פוסק מלזעוק: “געוואלעד, יידן!”

כיון שהאנשים לא יכלו להציל דבר מפיה, חפזו וירדו למרתף ולאחר רגע פשטה השמועה בחצר: מוטלה זרמן מוטל על מיטתו בלא רוח־חיים.

ואמנם, הרופא שהוזעק קבע ששכננו נפטר בשנתו.

החצר היתה כמרקחה. אלה צובאים על הניה ומנסים להשקותה סמי הרגעה, אלה יורדים למרתף וחוזרים עם אחד הילדים, כדי להעבירו אל ביתם לשעות הלילה, שהרי לא ייתכן שהילדים ילונו במחיצתו של בר־מינן! ואלה מסתודדים בפינות על גורל האלמנה והיתומים המסכנים. הגדילו לעשות יוכבד מורטת־הנוצות ושפרה הטבחת, שפניהם בלאו הכי שחורות היו כשולי קדירה ברוב ימות השנה, ועתה הביעו פנים אלה צער ויגון, והן פוכרות כפיהן ותולשות שיער ראשן וקול בכין מתערב בקול יללתה של הניה.

פטירתו הפתאומית של מוטלה זיעזעה את דרי החצר. ללוָייתו הלכו הכול כאיש אחד. בימי ה“שבעה” התפללו בדירת־המרתף, והיתומים אמרו יחדיו “קדיש” בקולות רמים. רבי שמלקה טליתמכר היה חובק בזרועותיו את אברהמ’לה בן־זקוניו של הנפטר, מגביהו ומעמידו על שרפרף ואומר לו:

“חזור, אברהמ’לה על דברי. יתגדל ויתקדש שמֵה רבא.”

אברהמ’לה חוזר בקולו הדק הילדותי, והֶניה האם שומעת וגועה בבכיה.

תמו ימי ה“שבעה” והחיים חזרו למסלולם. בדירת־המרתף נשארו האלמנה ושבעת ילדיה ונקל לשער באיזו מידה הציק להם המחסור. כל־אימת ששמעתי את דיירי החצר משוחחים על הזרמנים, ידעתי מתוך הנסיון ששיחתם תסתיים במלים: “רחמנות על המסכנים! מי יעמוד לאלמנה וליתומיה בצרתם?”

בוקר אחד, כחודש ימים לאחר פטירתו של מוטלה, נפלה הברה בחצר: נמצא לזרמנים מושיע ומגן!

“מי הוא?” תמהו הבריות.

“ציטרין,” נענו בשפה רפה.

“הייתכן? והרי ציטרין הוא יהודי קשוח, קופץ ידו מעני ואביון!”

רק אז נתגלה הסוד: ציטרין, שנתאלמן אשתקד, החליט לשאת לאשה את אסתר’ל, בתו הבכירה של מוטלה זרמן.

שמעו הבריות ונזדעזעו: הרי ציטרין הוא יהודי בן ששים, אב לחמישה בנים מגודלים וסב לתריסר נכדים בלא־עין־הרע, ואילו אסתר’ל היא בת שש־עשרה בלבד, עזה־פזיזה שלפי גילה יכולה להיות נכדתו של ציטרין! האומנם נטרפה דעתו של הזקן?

אך בהרהור שני אמרו: מי יודע? אולי נכמרו רחמיו של ציטרין על הזרמנים והחליט להשתדך אתם ולסייע להם במצוקתם? אם אמנם כך הוא הדבר, אין להתרעם עליו: באה מצוָה לידו – כיצד יחמיצנה?

“והיא, אסתר’ל, מסכימה?” שאלו הבריות.

“ראשית־כּוֹל, אין איש שואל להסכמתה. ושנית, אין ספק שהיא יודעת שלמן הרגע בו תיכנס לחופה עם ציטרין העשיר, לא תחסר פת־לחם לאמה האלמנה ולאחיה ולאחיותיה היתומים. היא ממש נכנסת לבור שומן. כיצד תוכל לסרב?”

כך שוחחו ביניהם דיירי החצר, שהידיעה על חתונתם הקרובה של ציטרין ואסתר’ל הטילה בהם ריגוש. אך לא־פחות מהם התרגשתי אני, שצעיר הייתי אז, בסך־הכל בן שתים־עשרה. ולמה התרגשתי?

כדי לענות על כך, עלי לספר על יחסי אל החתן והכלה, כלומר, אל ציטרין ואסתר’ל.

ציטרין, יהודי עשיר, בעל בית־חרושת לסריגה, היה כאמור באותם ימים בן ששים, והוא בעל־קומה ובעל־בשר, זקנו הלבן כשלג יורד על חזהו וגביניו הסבוכים ומגודלים מצִלים על עיניו. מאז עמדתי על דעתי לא חיבבתיו, אולי בשל הילוכו הבוטח בעצמו, הילוך של תקיף, ואולי בשל מבט הביטול שבעיניו, ששילח בי כל־אימת שנזדמנתי בדרכו. אולם חוסר־האהדה הזה נתחלף באחד הימים בשנאה ובבוז. ומעשה שהיה כך היה.

ציטרין התפלל באותו בית־כנסת שבו התפלל אבי. היה לו מקום קבוע בכותל המזרח, ובשבתות ובחגים היה מתכבד במפטיר. בשעת תפילתו היה מפשיל את עטרת טליתו המוכספת על עיניו, מטלטל גופו ומנפנף בידיו ומקרטע ברגליו ואומר תפילתו בקול גדול ונורא. וכיון שנוסף על כך גבוה היה משכמו ומעלה מכל יתר המתפללים, נתגמדו הללו בעיני, עד שראיתי אותו, את ציטרין, כאחד הנפילים, ואת המתפללים כחגבים. ודבר זה כשלעצמו חרה לי: מה הוא זוקף ראש ומחולל מהומות? מן הראוי לו, ליהודי, להצטנע קצת בעָמדו בתפילה!

באחת השבתות קרה דבר שזיעזעני עד עומק נפשי. ציטרין התפלל כדרכו וכל־כולו כהר־געש, מרטט ורותח ומקים שאון רב, ופתאום נתקלה רגלו המקרטעת במרקקה וזו נתהפכה על־פיה וכל הסחי שבתוכה נשפך ונקוָה בשלולית לרגליו. נקישת המתכת של הכלי הסֵבּה כנראה את תשומת־לבו של ציטרין, שהציץ מתחת לשולי טליתו המופשלת על פניו, אך כיון שעמד בדיוק בתפילת שמונה־עשרה, שאין הפסיקה בשיחה בטלה, קרא בקול מלה אחת ויחידה:

“שַמָש!”

רבי הֶשל, שמש בית־הכנסת שלנו, יהודי מצומק שפניו הקמוטות דמו לגוִיל, היה אז כבן שמונים – זְקַן המתפללים. שמע הֶשל את זעקתו של ציטרין וקרב אליו, הביט בשלולית שעל־גבי הרצפה ודישדש והתרחק לו בצעדיו המדודים, צעדי ישיש, אך מיד חזר עם מטלית של רצפה והשתטח וניגב את הסחי. ואני מביט בשניהם – בציטרין שהמשיך בתפילת שמונה־עשרה כשהוא מוסיף להיטלטל ולנפנף ולקרטע, ובגבו של רבי השל המעוטף בטלית דהויה, הרוכן על הרצפה, ואני מושך בידו של אבא העומד לידי שקוע אף הוא בתפילת שמונה־עשרה וקורא: “אבא, הבט!”

“ששש!” שיתקני אבא, שלא הניח להפסיק תפילתו, אך אני לא שתקתי. כתום התפילה, כשהלכתי לצדו של אבא לביתנו, עצרתי ברחוב ואמרתי:

“אני לא אלך עוד להתפלל בבית־הכנסת!”

אבא שילח בי מבט נדהם.

“מה פתאום?” שאל. וכשלא עניתי, דיבר אלי ברוגזה:

“מה קרה? אולי אמר לך חברך הטוב, אדוננו מורנו ורבנו הרב סֶבֶק, שאין, חלילה, אלוהים בשמים?”

“אני לא אלך עוד לבית־הכנסת!” קראתי בגרון שנוק ובשום פנים ואופן לא הייתי מסוגל להסביר את עצמי ולספר לאבא מה הרגשתי שם, בבית־הכנסת.

נתרתח אבא וסטר לי על פני. ואני – את הסטירה ההיא לא שכחתי. ידעתי שהיא באה לי בגלל ציטרין וכי לעולם לא אסלח לו, לציטרין, את עלבון הסטירה הזו. כשם שלא אסלח לו את מראה גבו השחוח של רבי השל.

הנה כי כן שנאתי את ציטרין וסבור הייתי שאין גבול לשנאה זו. אך אז באה הידיעה על החתונה שתיערך בחצר, ובשווֹתי לנגד עיני את אסתר’ל הכלה נכנסת לחופה עם ציטרין, הרגשתי שגוֹאה בלבי משטמה עזה אל החתן, משטמה שלעומתה החוִירה השנאה משכבר הימים. וכל־כך למה?

כי אהבתי את אסתר’ל.

אמנם, הייתי אז בן שתים־עשרה בסך הכּוֹל, אך נמשכתי אל אסתר’ל, שצחוקה הידהד בחצר וצילצל באוזני כקול פעמונים. צחוק זה היה בו כדי להתמיהּ: אסתר’ל זו, שצמחה במרתף החשוך והטחוב, כיצד דמתה לפרח מרהיב עינים? וכיצד לא חנקה העצבות שבמרתף את שמחתה הפורצת, את שיריה? אהבתי במיוחד את שירי־העם שאסתר’ל היתה שרה בעָמדהּ בחצר ליד גיגית וידיה משפשפות את הלבנים על־גבי קרש גלים, וכל־כולה מתנועעת מעל ערימת הכבסים כרוקדת ריקוד מופלא – ואני עוקב אחריה מסדק שבחלון ביתי ולבי מרקד יחד אתהּ, עם ראשה וכתפיה וכל מחמדיה, וטוב לי ואין מאושר ממני! ככל שעברו הימים, גברה בי הכמיהה אל אסתר’ל, עד שהיתה לחלק ממני, ממחשבותי, מחלומותי.

אסתר’ל היתה נערה עגלגלת, שצמות־הזהב שלה, צמות עבותות, קלועות כעטרה מסביב לראשה, ועיניה עיני תכלת זכות. עור פניה צח היה, לבן כחלב, וכן עור זרועותיה. לבושה היתה תמיד חולצות מהודקות לגופה, שהבליטו את שדיה, ואני הבטתי והשתוקקתי מאוד לגעת בהם, אבל לא העליתי אפילו על דעתי שמבוקשי יינתן לי אי־פעם, בן שתים־עשרה הייתי אז והיא, אסתר’ל, מלאו לה שש־עשרה.

אכן, חמדתי את אסתר’ל בלבי. ואתם, אל תתפלאו. מי אמר שבין שתים־עשרה אינו מסוגל לאהוב ולחמוד? להתגעגע על נערה ולחלום עליה בלילות?

אסתר’ל הבחינה כנראה ביחסי אליה, אך לא עשתה כלום כדי להקל עלי. להיפך. כשנשארנו לעתים רחוקות ביחידות, היתה שולחת ידה ומלטפת, כאילו מבלי משים, את בלוריתי או את פני, מחייכת אלי את חיוכה המלבב ובשעת מעשה היתה קרבה אלי עד שחשתי בחום שדיה מול פני, ואני נבוכותי מאוד ואיברי מרטטים מרוב ריגוש. רציתי לנגוע באסתר’ל, אבל חוסר־הבטחון בעצמי היה בעוכרי, וסופי שקמתי ונמלטתי ממנה בבושת־פנים.

לא הייתי אחד ויחיד שאהב את אסתר’ל. היה לי יריב, והוא חברי וידידי הטוב ביותר – סֶבֶק.

סבק, מנהיג החבורה שלנו בחצר, בן ארבע־עשרה היה בימי חתונתה של אסתר’ל. תאמרו: האהבה המשותפת הטילה פירוד בינינו, רבנו בשל אסתר’ל ושנאנו זה את זה. ולא היא! סבק ידע על אהבתי ואני על אהבתו, אך השלמנו איכשהו עם היריבות. שנינו ידענו שאין לה לאהבתנו כל סיכוי.

כיון שמבוגר היה ממני, התגבר סבק על רתיעותיו. אני, לעתים רחוקות בלבד זכיתי לשהות במחיצתה של אסתר’ל, ואילו סבק יזם פגישות אתהּ. ימים רבים לפני חתונתה של אסתר’ל ראיתיו רץ בשליחויות שלה למכולת ולשוק. וכיון שידיו היו ידי־זהב, התקין לה מטריה נאה מחלקי מטריות שיצאו מכלל שימוש, ופעם אחרת בנה לה במו ידיו קופסת־עץ יפה להפליא, מעוטרת בחישוקי נחושת מבריקים. ידעתי כל זאת מפיו של סבק עצמו, שלא הסתיר ממני מאום ואני, לגודל הפליאה, עיני לא היתה צרה בו. בסתר לבי גאה הייתי בסבק. הוא, ידידי הטוב, אינו נוהג כמוני. אין הוא בורח מאסתר’ל בבושת־פנים! אולם יום אחד, כשסיפר לי סבק שאסף פרוטה לפרוטה וקנה לאסתר’ל כרטיס לראינוע של השכונה, נצבט לבי בקנאה: הרי גם אני יכולתי לעשות זאת! היכן היה השכל שלי? ואז, ברוב קנאתי, הטחתי בפניו:

“אין לך כבוד עצמי. מתרפס לפני אסתר’ל ומשתעבד לה!”

חייך סבק לעצמו ואמר חרש:

“אני מוכן להיות עבד בעד חיוך אחד שלה. בעד נשיקה אחת.”

“הם יספיקו לך?” נמלטה שאלה מפי בו־במקום התחרטתי. הנה, מבלי משים הסגרתי את חלומות־הלילה שלי. אולם סבק הביט בי ושתק וגם אני לא פציתי עוד את פי.

ככל שקרב יום החתונה, גברה המועקה שבלבי. יש שהתעוררתי בלילה, עיני נעוצות בחשיכה ואני מנהל שיחה עם אסתר’ל.

“איך את יכולה עם התרח המאוס הזה?”

“אני באמת אינני יכולה.”

“אז למה את נכנסת לחופה?”

“כדי שתהיה פת־לחם לאמא ולילדים.”

רציתי למחות, להטיח דברים, אבל אסתר’ל שלחה כף־ידה החמימה וליטפה כדרכה את בלוריתי, ואני לבי נמס בקרבי וידי מושטות אליה, אל אסתר’ל, אך היא נסוגה ונבלעה בחשיכה. ויש שחלומותי היו נועזים יותר. עם בוקר הקיצותי כשהרגשת אשמה מחלחלת בי ואני חושש שבני־ביתי יבחינו חלילה בעקבותיהן של הסערות הליליות שפקדוני על משכבי.

ביום החתונה היתה דירתו המרוּוחת של ציטרין, שחלונותיה פנוים אל חזית הרחוב, פתוחה. בערב הועמדה חופה בחצר הראשונה וקהל רב, בעיקר מבין דיירי החצרות, התגודד מסביב. אילו פעמים ראיתי במשך היום את הֶניה, אמה של אסתר’ל, שעברה בחצר ופניה חשוכות. נלווּ אליה שתי האלמנות, יוכבד מורטת־הנוצות ושפרה הטבחת, שחזרו וגערו בה: “למה תתעצבי, מחותנת? עליך לשמוח שזכית להכניס את אסתר’ל לחופה!” הניה שלחה זרועותיה לפנים, כרוצה להדוף את המסתערות עליה, וענתה: “אני באמת שמחה.”

אלא שפניה הסגירו את המתחולל בלבּהּ.

את המעמד מתחת לחופה לא ראיתי. חסמו בעדי האנשים שהצטופפו מסביב. רק זו בלבד ששמעתי את נפץ הזכוכית בשעה שציטרין הזקן שבר את הכוס, ולבי כואב כאילו הוא־הוא שנשבר.

ואז נחלקו באי החתונה לשנַיִם. האמידים, דיירי החצר הראשונה, נהרו אל דירתו של ציטרין, אל השולחנות הערוכים המלאים כל טוב. הפחות מיוחסים, דיירי החצר השניה והשלישית, עטו על השולחנות שהועמדו מבעוד מועד על אבני החצר ואף הם עמוסים מטעמים למיניהם, שיוכבד ושפרה, שנשכרו על־ידי ציטרין, הכינו ברוב שקידה. היתה שם, בחצר, המולה רבה ובחלל עמד ריח מגרה של צלי בשר. לא ניגשתי לשולחנות. גרוני חנוק היה.

לאחר כשעה נתרוקנו השולחנות ונשארה עליהם מפולת של כלים ושיירי אוכל. אט־אט נתפזר הקהל. ירח מלא שטייל במרומיו דומה שנעצר והביט בעינו האחת אל החצר המתרוקנת.

אותו רגע הבחנתי בסבק שסובב כמוני בחצר באפס־מעשה. עינינו נפגשו וחזרו ונתפרדו. ופתאום הרים סבק ידו ונופף אגרופו ומפיו פרצה קריאה חנוקה:

“שימות מיתה משונה! שיתפגר לפני שיגע בה!”

לאחר רגע נעלם סבק מעיני בתוך החשיכה שירדה על החצר. הרגשתי שלא אוכל לחזור אל ביתי ולעלות על משכבי, על־כן חמקתי מן השער בטרם סגר אותו אנטוני השוער על בריח ומנעול, ורגלי נשאוני נכחי. שוטטתי ברחובות, שבשעות היום גדושים היו המוני יהודים שסחרו ומכרו ולא שקטו אפילו לרגע אחד, אבל בשעות הלילה נרגעו והדמימו ועתה השתרעו לפני שוממים כאילו טיילתי בעיר־רפאים. בדרכי הגעתי אל גן קראשינסקי ועמדתי ליד השער, אוחז בשתי ידי במוטות־הברזל ומנסה לקלוט את הרעשים העולים מן הגן הנעול. ואמנם, לאזני הגיעה האוושה החרישית של צמרות העצים שנעו ברוח הערב. מכיוון האגם, שהשתרע במרכז הגן, בקע קול צפרדעים, קרקוּר עיקש כשאלה התובעת תשובה. מה עושים עכשיו זוג הברבורים הלבנים שוכני האגם? – חשבתי לי – האוּמנם שטים הם על־פני משטח המים החלקלקים או שמא עלו על האי הקטן שבמרכז האגם ושם, בצל עצי הדולב, הם מתרפקים זה על זה בצוואריהם הארוכים, הלבנים? ופתאום דומה היה עלי שאסתר’ל, שעמדה מתחת לחופה ושמלתה ואף ההינומה שלה לבנות כשלג, אינה אלא ברבורה, ברבורה צחורה ואילמת. הנה היא זוקרת ראשה מתוך המצולה האפלה וחובטת בכנפיה וקרבה ובאה אלי. “אסתר’ל!” קראתי ושלחתי זרועותי לחבק אותה ולכבוש פני בחיקה, אבל פני התרפקו על סורג השער הקר.

מתוך הגן הגיעני ריח משכר. היה זה ניחוח הלילך שעמד בפריחתו.

איני זוכר כמה זמן עמדתי שם ליד הגן הנעול. במאמץ רב ניתקתי ממנו ורגלי נשאוני ברחובות הדוממים בחזרה אל ביתי. אי־שם צילצל אורלוגין שעת חצות.

אט־אט קרבתי אל ביתי. בעמדי בקרן הרחוב, נשאתי ראשי והבטתי בחזית הבית שלנו. חלונותיו היו חשוכים ורק חלון אחד ויחיד בקומה השניה, בדירתו של ציטרין, היה מואר. חשבתי לעצמי: ציטרין ואסתר’ל מצויים עכשיו, זו הפעם הראשונה, ביחידות. ופתאום דומה היה עלי שאני שומע שוב את קריאתו החנוקה של סבק: “שימות מיתה משונה! שיתפגר לפני שיגע בה!”

עודני עומד תחתי ומביט אל החלון הבודד המואר, החרידני קול נפץ זכוכית שהעביר צמרמורת בבשרי. מישהו ברחוב ידה אבן בזגוגית חלונו של ציטרין וניפץ אותה לרסיסים. השתופפתי, כאילו עמדו שברי הזכוכית לפגוע בראשי. אותו רגע הגיעני קול טפיפת צעדים חפוזים. מישהו רץ במהירות, כנמלט על נפשו.

היה זה סבק. לאור הירח החיוֵר הבחנתי בבירור בדמותו. סבק נבהל כנראה ממעשהו שלו. אין זאת כי לא תיכנן אותו מראש והוא עצמו הופתע ממנו. על־כן רץ נכחו כאחוז טירוף ולא שמע את קריאתי הנרגשת: “סבק!!!” לאחר רגע נעלמה דמותו בעיקול הרחוב.

כל־כך נדהמתי, שלא רצתי בעקבותיו. כמסומר עמדתי במקומי, עוקב אחרי החלון המנופץ. לאחר רגע הופיע בריבוע האור ראש אדם וקולו של ציטרין צרח צריחת־אימה:

“אנטוני!”

השער נפער בחריקה ואנטוני פרץ לרחוב. הבנתי שאסור לי להשתהות תחתי. אנטוני עלול לחשוד בי שאני הוא שיִדיתי את האבן. ריבונו־של־עולם! מה אעשה עכשיו? כיצד אחזור לביתי בלי לעורר חשדו של השוער בשעה שיפתח לי את השער?

עם שאני מתענה בפחדי, הבזיקה מחשבה במוחי: הרי השער פתוח לרוָחה! אנטוני, שיצא לרדוף אחרי מיַדה האבן, שכח לנעול אותו מאחוריו! על־כן השתופפתי מתחת לגגון, בצדו האפל של הרחוב, ומשחלף אנטוני על־פני והוא מצעק בזעם: “פושע! חוליגן! אני אתפוס אותך ואוציא את בני־מעיך!” – פרצתי בריצה חפוזה אל השער ומשם אל דירתנו שבחצר השלישית.

הבית אפוף היה חשיכה. בני־הבית נמו שנתם. ואני שכבתי בעינים פקוחות ושוחחתי שוב עם אסתר’ל:

“שעות עמדתי ליד הגן הנעול. למה לא באת אלי?”

“הסורג סגר עלי.”

“והרי היית ברבורה, ברבורה לבנה. מדוע לא עפת מעל לסורג?”

“כנפי היו קשורות.”

רציתי לענות לה, אבל אותו רגע שטה ובאה אל חדרי מבעד לחלון הלבנה המלאה והיא עצמה כברבורה צחורה, יפהפיה, ואני, בטרם נרדמתי, מושיט לה ידי ושפתי מלחשות: “אסתר’ל!”


 

פרק שביעי: משחקים אסורים    🔗

אותו לילה נדדה שנתי. סוף־סוף נאחזו עיני בקורי שינה ואז באו החלומות. שנַיִם היו גיבורי חלומותי: אסתר’ל וסבק.

לא אתאר את חלומותי על אסתר’ל.

אשר לסבק, חזרתי וראיתי בחלום את דמותו הנבלעת באפילה אשר בעיקול הרחוב. קראתי לו הוא התעלם מקריאתי הנואשת. שאלתי את עצמי: מה ביני לבין סבק? אני מהלך תמיד בצדי האירועים ואילו סבק מעז ומתמודד אתם. אני חי בדמיונותי ובחלומותי בלבד, ואילו סבק אינו נרתע ממעשה. וכך גם נהג במקרה של ציטרין: אני נמלטתי מחצר החתונה ובאוזני מהדהד נפץ הזכוכית של הכוס ששבר החתן מתחת לחופה, ולבי כואב כאילו הוא־הוא שנשבר. ואילו הוא, סבק, הוסיף נפץ זכוכית משלו, קול מחאה וזעם. לא, לא קינאתי בסבק שהיה לו האומץ לקום ולעשות מעשה. בסתר לבי ידעתי שאני אחר ממנו ולעולם לא יעמוד בי הכוח לנהוג כמוהו.

הקיצותי באמצע הלילה ולשוא ניסיתי לחזור ולהירדם. דומה היה עלי שאסתר’ל יושבת שוב לידי – קרובה ונושמת, חמימה וריחנית. הושטתי לה ידי, אך היא חייכה ואמרה:

“הנח, בֶּנִי. אתה עוד ילד.”

“אינני ילד,” מחיתי, “אני יודע הכול.”

“מי גילה לך?” שאלה אסתר’ל.

שתקתי נבוך. לבסוף אנוס הייתי להודות:

“סבק.”

אסתר’ל צחקה ושׂער־הזהב שלה המפוזר על הכר עטף את ראשה כחופה ריחנית.

אכן, סבק הוא שגילה לי הכול, אך קדמו לכך ימים רבים של חיפושים ותהיות. אימתי התחלתי לחקור ולחפש?

כבר בהיותי ילד רך הבחנתי שכל הקשור ביחסים שבינו לבינה אפוף סוד שהגדולים קושרים לו חשיבות מרובה. “רואים לך!” – היתה רגה אחותי מקנטרת אותי. “סגוֹר את הפִּיפִּיָה!” – גערה בי הדודה שפרינצה. כך היא קראה למִפתח מכנסי, והיה זה כנראה חידוש לשוני משלה. ואני תמהתי: מה רע בכך שרואים? במה שונה האיבר שלי מן הראש, היד והרגל, שאותם אפשר לראות באין־מפריע, ואילו הוא חייב להיות מוסתר תמיד? מדוע מתרחצות אמא והדודה שפרינצה ביחידות ואסור לי להציץ ולראותן? ומדוע ישנים אבא־אמא מאחורי דלת נעולה? מה הם עושים שם, שהוא סוד!

נתקלתי בסוד זה על כל צעד ושעל. לא־פעם קטעו הגדולים שיחתם כשהופעתי ביניהם. לא־פעם התלחשו הילדים הגדולים בחצר ולפי הבעת פניהם ידעתי שהם עוסקים בסוד. רציתי להשתתף בשיחתם, אך הם התעלמו ממני כאילו לא הייתי קיים כלל. הסוד סגר עלי עד שלא היה מנוס ממנו. שאלתי את עצמי: כיצד אוכל להכריח את הגדולים לגלותו לי?

ככל שעברו הימים הבנתי שאיש לא ישיב לי תשובה. האמת היא שלא העזתי לשאול. אוִירת הסוד שאפפה את הנושא והאיסורים למיניהם, שאת פשרם לא תפשׂתי, הרתיעוני וריפו את ידי.

כיום אין ההורים מסתירים מילדיהם שום דבר. כבר בגיל רך הם עונים להם על השאלה כיצד מעמיד האדם צאצאים. יש היום בידי כל ילד ספרים לרוב המסבירים לו הכול בפרטי־פרטים. ספרים אלה מלוּוים תצלומים צבעוניים מאירי־עינים. כיום אין המין בגדר תעלומה לילד. אם יש לו לילד שאלות, אין הוא מהסס להפנותן לגדולים, והללו משתדלים לתרצן כמיטב יכולתם. אך אז, בימים ההם – – –

בימים ההם עמדתי לפני שער נעול. ידעתי שאיש לא יפתח לי ולוּ סדק צר. גיששתי באפילה. האנשים שתקו ושתיקתם גזרה אף עלי אֵלם. לא נותר לי אלא ללקט פירורים – חצאי־מלים ומלים שלמות שאת פשרן המדוּיק לא הבנתי, אבל ידעתי שהן שייכות לסוד שאני מנסה לשוא לפענחו. ובינתים גדלתי מעט והתחלתי ללמוד בבית־הספר. כבן שמונה הייתי בימים שבהם החלה בחצרנו עונת המשחקים האסורים.

משחקים אסורים מה הם?

היו אלה משחקים ברופא, ששיחקו ילדי החצר הגדולים, בני־גילו של זאב אחי. רגה אחותי, שמבוגרת היתה ממני בשנה אחת בלבד, סופחה איכשהו לחבורת המשחקים, ואילו אני הקטן, שניסיתי להידחק בין הגדולים, צורפתי אליהם לעתים רחוקות בלבד, כמחוָה של חסד.

המשחקים נערכו בגן קראשינסקי בשעות בין־ערבים, כשצללי ערב ראשונים עטפו את צמרות העצים. בקצוֵי הגן, ליד הגדר, עמדה סוכת־עץ ששימשה מחסן לכלי הגננים. שם בסוכה, על־גבי ספסל־עץ הסמוך לקיר, התחלקו המשתתפים במשחק לזוגות: בן ובת. זה שימש כרופא וזו כחולה. אני, שקטן הייתי והזדנבתי אחרי זאב אחי, וחבריו רצו להיפטר ממני – הופקדתי על השמירה: הוטל עלי לעמוד בחוץ ולצפות אם אין מישהו מבאי הגן קרב ובא אל הסוכה. כי אז היה עלי לשרוק במשרוקית לאות אזהרה, והמשחקים הופסקו מיד.

ועדיין לא פירטתי מה היה המשחק. בדרך־כלל באה החולה אל הרופא והתלוננה על כאבים חזקים. איפה כואב? שאל הרופא. לפי נסיוני שצברתי בפעמים הספורות שהילדים הגדולים הסכימו לצרפני למשחק, ידעתי שהחולות סובלות לרוב ממיחושים בשיפולי הבטן ובאזורים הסמוכים. מיד נחלצו הרופאים לבדיקה יסודית, כשהם פותחים כפתורים ומתירים חגורות, וכל־כך להוטים היו לרפא את התחלואים, וכל־כך שקעו בעיסוקם, עד שנאלמו דום ולא הוציאו הגה מפיהם.

אילו פעמים ביקשתי להצטרף למשחק בתוך הסוכה, אך נתקלתי בסירוב. דבר זה עורר בי רוגז. אמנם, קטן הייתי, אך הבנתי שהגדולים מסתירים ממני סודות וכי סודות אלה קשורים בתעלומה הגדולה שלשוא אני מנסה לעמוד על טיבהּ. יום אחד התמרדתי ואיימתי שאעזוב את משמרתי בחוץ, ואז רמז לי מנהיג החבורה: היכנס!

לאחר רגע ישבתי על ספסל־העץ הסמוך לקיר וזכיתי בחולה הראשונה. היתה זו הדסה המתולתלת בת העשר.

“כואב לי, דוקטור,” אמרה הדסה.

“איפה?” שאלתי והלב הקטן שלי נצבט בריגוש.

“במרפק,” ענתה הדסה והושיטה לי זרועה בחיוך רחב.

החולה שבאה אחריה, רחל המנומשת, כאבה לה הציפורן בזרת ידה. ואילו החולה השלישית בתור סבלה ממיחוש באוזן.

ניסיתי לעסות את המרפק, לחבוש את הציפורן במטלית, לשפשף את האוזן החולה – אך ידי רעדו ובקושי הוצאתי מלים מפי. מימיני ומשמאלי שיחקו הזוגות האחרים. מרוב מבוכה פחדתי להישיר מבט אליהם ולא ראיתי בדיוק מה מתרחש ביניהם. אחת הרגשתי: את הרוגז המחלחל בקרבי.

חשתי עצמי מרומה. נדמה היה לי שהזוגות מימיני ומשמאלי לועגים לי ואף צוחקים בקול. לבסוף לא יכולתי עוד להבליג. עזבתי את החולה הרביעית במניָן, שהתלוננה על מיחוֹשי אף, וברחתי מן הסוכה.

מאז לא הוספתי להפציר בילדים הגדולים שישתפוני במשחקיהם. אין זאת אומרת שוִיתרתי. כיון שנוכחתי לדעת שהם משַטים בי, ניסיתי להעביר את משחק הרופאים אל שרנקה אחותי, הצעירה ממני בשלוש שנים, וכבר למחרת יום בריחתי מן הסוכה הצעתי לה: “בואי נשחק ברופא.”

שרנקה, שלא פינקתיה בהצעות משחק, ובדרך־כלל אנוסה היתה להסתפק במשחקים עם הבובה הסמרטוטית שלה, קפצה על המציאה.

“יופי” קראה, “בוא נשחק.”

ומיד עיקמה פניה ונאנחה ואמרה:

“אדוני הרופא, כואבת לי אצבע. אתמול נשפכו עליה מים רותחים.”

נבוכותי. האם נדברה שרנקה עם הילדות הגדולות ואף היא משטה בי?

“מוטב שתכאב לך הבטן,” הצעתי.

“אבל היא לא כואבת!” מחתה שרנקה, “האצבע שלי כואבת!”

“מה אכפת לך שאבדוק את הבטן?” טענתי, “הרי זה משחק ב’כאילו'.”

“אני משחקת על באמת ולא בכאילו!”

“ואני ארביץ לך!”

“ואני אספר לאבא.”

די היה במלה “אבא” כדי לצנן את התלהבותי. ידעתי שמוטב שארפה ואניח לה לשרנקה. לא תצמח לי כל ישועה ממנה. כעסתי על שרנקה והייתי ברוגז אתהּ והיא לא ידעה שלקתה על לא עוול בכפה: בגלל הדסה המתולתלת, בגלל רחל המנומשת, בגלל הילדה שסבלה ממיחוֹשים באוזן וחברתי שהתלוננה על כאבים באף. כך, למרבה הצער, קורה לא־פעם: אנו רוצים להיפרע מהגדולים והחזקים שפגעו בנו ומכַלים חמתנו בקטנים ובחלשים.

ושוב נתון הייתי לתהיותי ולספקותי. אנוס הייתי ללקט רמזים, שלא היה בהם כדי להרוות את צמאוני לדעת והם רק גירו את סקרנותי. ברחוב שמעתי מלים גסות שבניבול־פה. בבית־השימוש הציבורי בחצר ביתנו ראיתי על מחיצות־העץ שבין התאים ציורי זימה, עד שהתחלתי להאמין שכל דבר הקשור במין הוא מלוכלך וטמא. ואם בא הרגע, שבו מצאתי את הכוח להתנער מכל אלה, חב אני תודה על כך לסבק ידידי. יום אחד, בלי שביקשתיו, פתח לי פֶּתח אל הסוד שאל שעריו התדפקתי לשוא. סבק – האחד והיחיד מכל האנשים שסַבּוּני – הסביר לי הכול, ואני, שהקשבתי לדבריו, חשבתי בלבי: מה רחוק כל זה מניבול־הפה ומן הגסויות שהייתי מורגל בהן! הרגשתי עצמי מזוכך וטהור.

כיום, לאחר שנים רבות, אני חושב לא־פעם שחסד עשה עמי הגורל שהִקרה על דרכי את סבק. שנינו גדלנו באותה חצר כשני עצים באותה כברת־קרקע, ובדומה לעצים הנושאים את צמרתם לשמש ואת ענפיהם למשב רוח אביב, מופנות היו פנינו לימים שיבואו, לנעורים שעל סִפּם ניצבנו. והם באו, הנעורים, ולהם צחוקים ובכיות, חלומות ואכזבות, הישגים וכשלונות – וגם משחקים אסורים משלהם שעוד יסופר עליהם. אך למה אקדים את המאוחר?

מוטב שנחזור לליל חתונתה של אסתר’ל. ימים אחדים לאחר החופה הבחנתי שאסתר’ל אינה מראה את פניה בחצר. לשוא שמתי מצור על גרם־המדרגות שבחצר הראשונה בתקוָה שהיא תופיע ואוכל להציץ ולוּ הצצה חטופה בעיניה התכולות ובצמות־הזהב שלה. אסתר’ל הסתגרה כנראה מאחורי מנעול ובריח. לעומת זאת ראיתי לא־פעם את ציטרין. עוד בטרם נתגלה לעיני, שמעתי את צעדיו הכבדים המהדהדים על־גבי המדרגות, ואז נתגלה אלי החתן מאתמול בכל הדרו: גבוהּ משכמו ומעלה מכל יהודי החצר, זקנו הלבן יורד על חזהו, גביניו הסבוכים מצִלים על עיניו, והוא משלח בי, כדרכו, מבט של ביטול, כאילו הייתי שרץ ולא בן־אדם. ואני הייתי משפיל מבטי. חששתי שציטרין יבחין באש השנאה הבוערת בהן.

ככל שרבו הימים שבהם נעלמה אסתר’ל מעיני, גבר התסכּוּל שלי. יום אחד נטפלתי לדויד’ל בן־גילי, אחיה של אסתר’ל, ושאלתיו לשלום אחותו. פחדתי שדויד’ל יבחין במתיחות המלווה את ציפיָתי לתשובה. אך הוא ביטל דברי בניע־יד:

“לֵך ושאל אותה, את המנוּולת! מאז ליל החופה לא ראינו אותה. לא נאה לה, כנראה, לגברת ציטרין העשירה, לדרוך על סף המרתף שלנו.”

“מנַיִן לך שאין היא רוצה?” שאלתי, “אולי כלא אותה ציטרין ואינו מניח לה לצאת?”

“מה פתאום?” זקף בי דויד’ל את עיניו, ואני נרעדתי: תכולות היו בדיוק כעיניה של אסתר’ל אחותו!

ושוב עברו ימים אחדים. ערב אחד חזרתי מביתו של גרינברג, חברי־לכיתה. השעה היתה קרובה לחצות וברחוב לא ראיתי נפש חיה. אנטוני פתח לי את השער וכדרכו תמיד רטן לתוך שפמו הלבן למראה המטבע בן חמש הפרוטות שתקעתי לידו – במקום מטבע בן עשר המגיע לו כשכר טרחה – וגרר את רגליו בצעדים לאים אל דירתו. יצאתי בריצה אל עבר החצר השלישית, אלא שפתאום נעצרתי. כוח החזק ממני החזירני אל החצר הראשונה. לאחר רגע מצאתי את עצמי עולה במדרגות – אל דירתו של ציטרין.

“מה אני עושה?” שאלתי את עצמי, “הרי זה טירוף!”

אולם לא טרחתי למצוא תשובה. עליתי בגרם־המדרגות, שלב אחרי שלב ובלבי מהומה שנבצר ממני להתגבר עליה. אחת ידעתי: עלי להגיע אל דלת ביתה של אסתר’ל.

ואמנם הגעתי. בלב הולם. ברעד בכל איברי. וכך עמדתי שם משעין ראשי אל קרשי הדלת ואוזני כרויה לשמוע כל רחש הבוקע מבפנים, מתוך הדירה. חדר המדרגות היה אפל מאוד, אבל אפלות יותר היו מחשבותי. מה עושה אסתר’ל ברגע זה? ופתאום נשנק גרוני בפחד: אם יבוא מישהו מדיירי האגף הזה, מאחר־בנשף החוזר אל ביתו, כיצד אתרץ את עמידתי הנפשעת, כגנב במחתרת, מאחורי דלתו של ציטרין?

ניתקתי מהדלת ועמדתי לרדת בריצה אל החצר, אך הכוח הסמוי שהביאני שמה אילצני לקרב שוב את אוזני אל הקרשים האילמים.

ופתאום, מעבר לדלת מבפנים, הגיעני צליל עמום. עצרתי נשימתי. עכשיו שמעתי בבירור.

היה זה קול בכי. בכי חרישי, חד־גוני, כמו של ילדה קטנה שנעשה לה עוול. אך אני ידעתי את האמת: אסתר’ל היא הבוכה!

שעה ארוכה עמדתי מאחורי דלתה של אסתר’ל. ידעתי שהמעשה שאני עושה הוא מעשה מכוער הראוי לבוז. ואף־על־פי־כן, בעָמדי שם שעוּן אל הדלת ואוזני הצמודה לקרשים קושבת לבכיה של אסתר’ל – לא מצאתי בּי כוח לבוז לעצמי. וגם אתם, הקוראים, אל תדונו אותי בבוז. היה זה חטא אחד מחטאות הנעורים שלי.


 

פרק שמיני: העבד    🔗

פעמים רבות הוכיח עצמו סבק כידיד נאמן. בעת צרה ידעתי שיש לי על מי לסמוך: סבק לא יעמוד מנגד! אך במיוחד זכור לי הרגע שבו נחלץ סבק לעזרתי והצילני מצרה גדולה. זה קרה בימים שבהם הייתי עבד.

הכול החל באקדח־צעצוע.

אנו, בילדותנו, לא היו לנו צעצועים. הורינו עניים היו וידם לא השיגה לקנות צעצוע לילד. אין זאת אומרת שלא שיחקנו. להיפך. שטופים היינו במשחקים והשכלנו להפוך את רוב עשיותינו למשחק. באין בידינו כדורגל, שיחקנו בגרב ממולא עפר. באין לרשותנו לֶגוֹ של ימינו, נטלנו חוט פשוט והרכבנו ממנו צורות שונות כיד הדמיון הטובה עלינו. היה זה המשחק ב“אֶטל־פֶּטל”. אך צעצוע של ממש לא היה לנו.

זכור לי כיצד בהיותי בן שש ראיתי לראשונה בגן קראשינסקי תלת־אופן. אופנים אלה, בעלי שלושה גלגלים, צבע מסגרתם אדום היה ואוכפם ירוק, ההגה צהוב והדַוושות כחולות – מין קשת גוונים משגעת! אל ידית ההגה מימין צמוד היה בלם־יד, ומשמאל – פעמון קטן שצלילו צליל כסף. והתלת־אופן כולו נחמד היה ומראהו הסעירני.

רוכב התלת־אופן היה ילד בן־גילי, שמנמן, אדום לחיים, לבוש בגד נאה, שאנו, ילדי החצר, לא זכינו מעולם לשכמותו. הבגד מקושט היה בכפתורים ובלולאות. הילד דהר בפראות על־גבי אופניו. בחָלפוֹ על־פני, הפעיל את הפעמון וכיבדני בצלצול עליז, מתגרה. לאחר רגע נעלם הרוכב בעיקול השביל הזרוע חצץ ולאחר שעה קלה חזר ונתגלה מעבר לאגם המשתרע בלב הגן. הוא דהר בחופזה והשלים את הסיבוב, ובחָלפוֹ שוב על־פני, צילצל לי צלצול שבקנטור.

הבטתי ברוכב וחשבתי בלבי, שאילו היה לי תלת־אופן כזה לא היה מאושר ממני. ידעתי שלעולם לא אזכה לכך ומוכן הייתי להסתפק בסיבוב שיתן לי הרוכב. לא־פעם ביקשתיו זאת. התבזיתי והתחננתי. פעמים רבות, כשהאט דהירתו, רצתי בעקבות התלת־אופן וצעקתי: “תן סיבוב! מה אכפת לך? סיבוב אחד ויחיד!”

מבוקשי לא ניתן לי. הילד השמן לבו קשוח היה. הוא לא טרח אפילו להשיב לי.

הייתי אז ילד קטן, אך צערי גדול היה. מי אמר שכאבו וצערו של בן שש נופלים מאלה של אדם מבוגר?

ככל שעברו הימים נשתכח ממני ענין התלת־אופן. השנים חלפו והנה מלאו לי עשר שנים. באותם ימים התנסיתי בפיתוי חדש, פיתוי עז ומסעיר מכל הפיתויים שקדמו לו.

ערב אחד, בעברי ברחוב הסמוך לרחובנו, נעצרתי ליד חנות צעצועים. אמנם, צעצועים ממש לא היו לי ובאין־ברירה ויתרתי עליהם, אך לא ויתרתי על החלום עליהם. מדי פעם התפעלתי למראה מערכת כלי־נגרות לילדים המוצגת בחלון: פטיש וצבת, מקדח לולייני ומשור, מברג ומפסלת, מקצועה וכליבה – כולם קטנים ונחמדים – ודימיינתי לעצמי מה יכול הייתי לעשות בכלים מופלאים אלה. לא־פחות מכך משכו את עיני חיילי־העופרת שמדיהם עשויים בשלל צבעים. בטוח הייתי שאין צעצועים נאים מהם. עד שבא אותו ערב וראיתי שטעות בידי.

על־גבי המדף הקדמי אשר בחלון־הראוָה מונח היה אקדח עשוי מתכת בהירה כעין הכסף וידיתו משובצת ראשי מסמרים בגון הזהב. אקדח מושלם בתכלית: קנה ושמורת הדק ומחסנית לכדורים. חשתי בגל חם המציף אותי: ריבונו־של־עולם! עשה נס ואני אזכה באקדח זה!

כבר סיפרתי שבאותם ימים רבים היו פחדי. הם, הפחדים, היו מאֵירת ילדותי. לא ייפלא שזקוק הייתי מאוד לאותו אקדח, שעשוי היה לתרום תרומה נכבדה להגברת בטחוני העצמי.

כל־כך עזה היתה כמיהתי לצעצוע ההוא, שהתגברתי על היסוסי ולאחר רגע מצאתי עצמי עומד בתוך החנות. למרגלות הדלפק הגבוה.

“מה מחיר האקדח?” פניתי לזבן.

“איזה אקדח?” תמהּ הבחור, “כאן לא מחסן נשק.”

“זה שבחלון…” גימגמתי.

“אהה,” אמר הזבן, “אין זה אקדח. זהו פנס חשמלי.”

“והרי יש לו מחסנית לכדורים!” טענתי.

“למחסנית זו מכניסים את הסוללה,” הסביר לי הזבן.

“וההדק?”

“עליו לוחצים כשרוצים להדליק את הפנס.”

נרכן הזבן, שלף מאחד התאים שמאחוריו קופסה צבעונית והוציא ממנה אקדח – אח־תאום לזה שבחלון הראוָה. אלא שזה שבידו, שעשוי היה מתכת צהובה כעין הזהב וידיתו משובצת ראשי מסמרים בגון הכסף – מצא עוד יותר חן בעיני. הזבן כיוונוֹ אלי, לחץ על ההדק ועיני סוּנוורו מאלומת אור שבקעה מהקנה. רק אז ראיתי שבתוך הקנה קבועה נורה קטנטונת המוגנת על־ידי זכוכית.

לבי הלם בעוז. וכי לא די לו לאקדח זה שהוא אקדח לכל דבר, והנה הוא גם פנס־כיס! אילו היה פנס זה בידי – – –

אילו היה פנס זה בידי, הייתי טומן אותו מתחת לכר, ובלילות, כשהחשיכה מאיימת עלי, הייתי מניס אותה בלחיצת הדק אחת;

אילו היה פנס זה בידי, הייתי עובר בערבים ללא כל פחד בחצר החשוכה ועולה בגרם־המדרגות האפל. הוא, הפנס, היה עושה בשבילי עיגול של אור, אור־יקרות שכולו שלי.

אילו ואילו.

עיני חמדו את האקדח־פנס, לבי יצא אליו, אך ידעתי שזהו חלום בלבד, חלום שאין להגשימו. וכך עמדתי שם, למרגלות הדלפק הגבוהּ, נבוך ומחריש.

הזבן לא שם לב אלי. הוא כיוֵן את האקדח לימין ולשמאל ושילח אלומות אור, ובשעת מעשה צחק אל עצמו בקול ונהנה מן המשחק. אין זאת כי לא במקרה בחר להיות זבן בחנות צעצועים. אולי אהיה גם אני, כשאגדל, זבן בחנות כזו וכל היום אוכל לשחק באקדחים ובחיילי־עופרת?

עם שאני מהרהר כך לעצמי ומתכוון לשאול שוב למחיר האקדח, פטרני הזבן מן הטרחה.

“הפנס הזה מחירו חמישה זהובים בסך־הכול,” אמר. וכששתקתי והרכנתי ראשי, הוסיף בקול רך כמבין לצערי:

“אני רואה, ילד, שאין לך כסף. בקש את אביך ויתן לך.”

הביט בי בעינים טובות, ואני חשבתי לי שהוא בעל לב־זהב. רבים ודאי הילדים מסוגי המזדמנים לחנות זו והוא, הזבן, רואה בצערם ומשתדל לנחמם במלת־עידוד.

בצעדים מהססים עזבתי את החנות, אבל מאז לא סר מנגד עיני האקדח־הפנס. הוא נכנס בי כדיבוק. חשבתי עליו בימים, חלמתי עליו בלילות. יום־יום בשובי מבית־הספר, הייתי מכוון צעדי אל החנות ההיא ועיני אינן משות מהצעצוע המופלא.

אין זאת כי תשוקה שאינה באה על סיפוקה גדלה ותופחת עד שהיא נהפכת למאֵירה. משהו בדומה לכך קרה לי במקרה האקדח־הפנס. הגיעו הדברים לידי כך, שערב אחד, בטרם נרדמתי, מצאתי עצמי מהרהר מיני הרהורים רעים שהפחידוני: מה יהיה אם…

וכאן ראיתי בעיני רוחי את המגֵירה התחתית בארון הכלים, שבירכתיה מוטמן הגרב האפור. בגרב זה צוברת אמא מחג־השבועות ועד חג־הסוכות פרוטה לפרוטה, כדי לקנות את המטעמים שתגיש לבני־ביתה המסוּבּים בסוכה. מה יקרה – חזרתי ושאלתי את עצמי – אם אקח מן הגרב את חמשת הזהובים החסרים לי? אני לא אגנוב אותם, חלילה. רק אלוֶה אותם לזמן־מה. במהרה־בקרוב אחזירם.

וכיצד תחזירם? – שאלתי את עצמי.

נזכרתי בחנות הפרחים שברחוב לֶשנוֹ, ובסבק ידידי הטוב. אביו של סבק, נכה־מלחמה, ישב זה שנים ליד שער ביתנו ורגלו התותבת, רגל־עץ, שלוחה לפניו, והוא נשען אל דוכן קטן של סיגריות שהיה מוכרן בחפיסות וגם לאחדים. לאחרונה חלה אביו של סבק ושכב רתוק למיטתו ואמו של סבק יצאה לכבס בבתי שכנים. גם סבק הִטה שכם וסייע להביא פת־לחם הביתה. בשעות הפנאי שלאחר בית־הספר היה מביא פרחים מהחנות שברחוב לֶשנוֹ אל בתי הלקוחות. הוא הובילם באופנים ששאל מחברו. אמרתי לעצמי: אמנם צעיר אני בשנתים מסבק וגם אופנים אין לי, אבל ייתכן שבעל־החנות יסכים להעסיקני בחלוקת פרחים אל הבתים הסמוכים לחנות, שאינם מצריכים אופנים. נדרתי נדר בלבי לגשת אל בעל־החנות.

תאמרו: למחרת היום ניגשתי שמה והתחלתי לעבוד וצברתי את חמשת הזהובים שחסרים לי וכך ניצלתי מן המעשה הנפשע – הגניבה אצל אמא. ולא היא! אילו טענתי שאמנם כך עשיתי, הייתי נכשל בחטא נוסף, חטא של שקר.

האמת היא שדיבוק הפנס שנכנס בי נטל ממני את כוח השיפוט, את האפשרות להבדיל בין טוב לרע. לילה אחד מצאתי עצמי עומד ליד ארונה של אמא, מושיט ידי ושולף את המגירה התחתית, עוצר נשימתי ונזהר מאוד שלא להקים רעש.

היתה דממה בחדר. בני־הבית ישנו שינה עמוקה, ואני עמדתי ברגלים יחפות על־גבי הרצפה הקרה, אך פני שלי להטו.

מריגוש ומבושה.

למחרת חזרתי הביתה מן החנות והאקדח־הפנס בידי. את הקופסה הצבעונית השארתי בידי הזבן. גדולה מדי היתה וחששתי שתסגירני. הרי אנוס הייתי להסתיר את הפנס מעין זרים שישאלוני היכן השגתי את הכסף. החזקתי את הפנס מתחת למעילי ומדי פעם הצצתי פנימה, לתוך המעיל. בלחצי על ההדק, קידם את פני אור מסנוור, אור מופלא שקסם לי. בבואי הביתה, הסתרתי את הפנס מתחת למִזרן ורק בשעת לילה מאוחרת, בחצות, לאחר שפרשו אמא־אבא לחדרם ונעלו אחריהם את דלתם, שלפתי את הפנס מחביונו ואני משלח עיגולים של אור על־פני התקרה והכתלים. עיגול רודף עיגול וקרן אור את חברתה, ואני נהנה ומתמוגג מנחת.

בימים לא העזתי להוציא את הפנס מחביונו. הוא היה משעשע אותי בלילות בלבד. התקוות שתליתי בו לא הכזיבוני. מאז זכיתי בפנס פגו פחדי הליליים. עיגול האור של הנורה הזעירה, הקבועה בפי הקנה, חזק היה מכל השדים והרוחות. אין זאת אומרת שנשמתי לרוָחה ושהוקל לי. להיפך, לא יצאו ימים מעטים ונתברר לי שהפנס, יותר משהביא לי שמחה, השאיר בי מועקה כבדה.

על משכבי בלילות התהפכתי ועיני בוהות אל החשיכה. חזרתי ונזכרתי בדבריו של הדוד נחום שהשמיע באוזני בשעה שעמדנו ליד חנות הנעלים של גולדמן: “שכחת, בֶּני, שבעשרת הדיברות כתוב לא רק ‘לא תחמוד’, כי־אם גם ‘לא תגנוב’.”

ככל שעברו הימים נתגברו נקיפות־המצפון והציקו לי ביתר שאת. בשכבי על מיטתי, מתיַסר בהירהורי, נזכרתי פתאום: הרי החלטתי לעבוד בחנות הפרחים ולהחזיר לגרב של אמא את החסר! אכן, כל־כך שיכור הייתי משמחת הפנס, שהסחתי כליל את דעתי מנדרי. עתה גמרתי אומר בנפשי לגשת למחרת היום אל חנות הפרחים.

אולם נחלתי מפח־נפש. בעל־החנות מדד במבטו את קומתי ושאל:

“בן כמה אתה, ילד?”

“בן שתים־עשרה,” שיקרתי.

ניכר בו, בבעל־החנות, שאין הוא נותן אמון בדברי.

“ואופנים יש לך?” הוסיף ושאל.

“אני אשיג,” גימגמתי.

“היכן?”

שתקתי. גם בעל־החנות שתק, ואני נרמזתי. בבושת־פנים עזבתי את החנות ובדרכי הביתה החלטתי להחזיר את הפנס ולקבל בחזרה ולוּ חלק מחמשת הזהובים ששילמתי תמורתו. בבואי הביתה, שלפתי את הפנס מתחת למִזרן ושמתי פעמי אל חנות הצעצועים. למותר הוא לספר על שברון־הלב שנתלווה לי. אולם הזבן השיב פני ריקם. “צר לי, ילד,” אמר, “אין אנו מחזירים כסף.”

ושוב התהפכתי על משכבי בלילות, מנסה למצוא מִפלט מצרתי. בוקר אחד, בהקיצי משנתי, הבזיקה בי מחשבה:

גולדין!

היה זה חברי־לכיתה, נער ג’ינג’י בן־גילי, שכל־כולו יוצא־דופן ושונה מכולנו. אביו, סוחר אמיד, היתה לו חנות תכשיטים ברחוב הראשי של העיר והוא, גולדין, נבדל מכל תלמידי הכיתה במראהו החיצוני: לבושו היה נאה, נעליו מבריקות תמיד, ילקוטו עשוי עור משובח, והעיקר – בכיסיו היה תמיד כסף, דמי־כיס שאביו העניק לו ביד רחבה. בהפסקות שבין השיעורים היה גולדין רץ אל הקיוסק הסמוך לשער בית־הספר, חוזר לחצר ומפטם עצמו בעוגת־קרֶם ובגלידה.

מעולם לא העלה על דעתו לכבד מישהו מחבריו. להיפך: נוגס היה מן העוגה ומלקק מגביע הגלידה כמתגרה בנו, שנעצנו בו עינינו בקנאה.

גולדין מוקף היה שנאה, אבל לא היה אכפת לו. אחד ויחיד התגרה בעשרים ותשעת חברי־כיתתו, הרגיז, קינטר, ובמיוחד נטפל לחלשים ולעניים ביותר שביניהו והיה מלעיג עליהם ללא־רחם.

תאמרו: למה שתקתם? מדוע לא תקעתם לו בשינַיִם, כדי להשתיקו אחת ולתמיד? אכן, צריכים היינו לעשות עמו דין צדק, אבל טחנות הצדק, כידוע, טוחנות לאט. שתקנו. רק זו בלבד שהדבקנו לו כינוי “פגע רע”. כינוי זה שגור היה בפינו עד ששמו האמיתי של גולדין כמעט שנשתכח.

אותו בוקר, בהקיצי לאחר לילה של שינה טרופה, נזכרתי פתאום בגולדין, שכן פגע רע, נוסף להקנטות שהיה מקניט אותנו, היה לו עיסוק נוסף:

מלוֶה בריבית.

הוא היה מלוֶה לבני־הכיתה סכומים פעוטים ולוקח ריבית קצוצה שקשה היה לעמוד בה. אולם כל הפונה לגולדין עשה זאת באין־ברירה, כשכלו כל הקִצין. גולדין הרויח יפה מן הריבית, אך לא הרווח הכספי קסם לו, אלא הרגשת העליונות שנתלוותה למתן ההלוָאות – השעבוד שנשתעבדו לו בעלי־החוב.

וכך אמרתי לעצמי אותו בוקר: מה אִכפת לי שגולדין יעשוק אותי ויפשוט את עורי? העיקר הוא שאחזיר את הכסף שלקחתי מאמא. ואולי אוסיף אפילו על הסכום, כדי לכפר על חטאי. חנות הפרחים ברחוב לֶשנוֹ אינה היחידה בעיר. אעבוד, אשתכר ואסלק את החוב.

קמתי מעודד ובפסיעות זריזות אצתי אל בית־הספר. וכבר בהפסקה הראשונה פניתי אל גולדין:

“יש לי בקשה אליך. הלוֵה לי ששה זהובים.”

גולדין הִפנה אלי את פניו המנומשות ושׂערו הג’ינג’י דומה היה שבוער באש.

“מה פתאום ששה?” אמר, “אני מלוֶה לכל היותר חמישה זהובים. כידוע לך, איני חזק במיוחד במתמטיקה. חמש נוח להכפיל לצורך חישוב הריבית, כגון עשר, עשרים, שלושים. מה שאין כן את המספר שש. אך אולי תגלה לי קודם למה לך הכסף? החלטת לקנות לך פיס, לזכות בהגרלה השבועית ולהתעשר? חה־חה־חה!”

כך צחק גולדין בקולו הצרחני, הצורם, אך לאחר רגע אמר לי:

“אני מוכן להלוות לך חמישה זהובים, אבל תצטרך קודם לחתום על שטר שתמלא אחר פרטי ההסכם בינינו ותחזיר לי את הכסף המגיע לי לפי חישוב שנעשה.”

“מה יש פה לחשב?” שאלתי, “הרי לוֹוה אני חמישה זהובים, אחזירם לך בשלמות.”

“חה־חה־חה!” צרמני שוב קול צחוקו של גולדין, “חמישה זהובים אמרת? והיכן הריבית?”

“ריבית זאת תהיה קטנה ביותר,” אמרתי, “הרי אחזיר לך את כספך בהקדם.”

“מה פירוש בהקדם?”

“נו… כעבור שבועים־שלושה,” גימגמתי.

“באמת?” קרא גולדין, “אם כן כדאי לך לדעת. אין אני מבזבז את כספי לריק. אלוֶה לך חמישה זהובים, אבל אם לא תחזיר אותם עד סוף השבוע, יגדל החוב במאה אחוז. כלומר, תשלם לי עשרה זהובים. ולאחר שבועים עשרים זהובים. וכך, כל שבוע, יוכפל החוב. בנת?”

“לא כל־כך,” עניתי, “זוהי ריבית קצוצה מאין כמוה. עושק ממש. אתה שודד מיער!”

“ואתה חוצפן וכפוי־טובה!” השיב גולדין, “לא אני הוא שפניתי אליך. אינך מסכים, לא צריך!”

לכאורה צריך הייתי לוַתּר ולנתק מגע עם גולדין, אך הרצון להחזיר את הגניבה לאמא חזק היה מכל שיקול־דעת.

“ומה יהיה אם לא אוכל להחזיר לך את החוב עם הריבית?” שאלתי.

“אמתין,” אמר גולדין ושילח בי מבט בוחן שהיתה בו מעין שמחה־לאיד, “יש לי פנאי להמתין. כשהחוב יתנפח מאוד, תהיה לי לעבד.”

“מה פירוש עבד?” תמהתי.

“תצטרך לעשות בשבילי כל מלאכה שאטיל עליך,” אמר גולדין, “לציית לי ללא כל התנגדות. ממש כעבד.”

“השתגעת?” פרצה קריאת־מחאה מפי.

ושוב שילח בי גולדין את מבטו הנוקב ואמר:

“לא רוצה, לא צריך. אבל אם תחזור בך ותחליט לקחת את ההלוָאה, תודיע לי יום אחד מראש. עלי להכין את השטר.”

והוא הסתובב על עקבו ופנה־הלך לו, בהשאירו אותי טרף לספקותי. בהפסקה שלפני השיעור האחרון אמרתי לגולדין:

“אני מסכים. תביא את השטר וגם את הכסף.”

“כסף יש עמי תמיד!” התפאר גולדין וטפח בכף־ידו על כיס מכנסיו התפוח, “הקדם מחר לבוא ונגמור את העִסקה.”

למחרת השכמתי קום והייתי ראשון שעבר את שערי בית־הספר. חיכיתי בחצר, בצלו של עץ הדולב, ומסביב אין נפש חיה. והנה הופיע גולדין ושלף מילקוטו את השטר. היה זה דף תלוש ממחברת, מכוסה בכתב־ידו העקום. למעלה אותיות גדולות ולמטה אותיות קטנטנות. למראה השורות הצפופות, שהתפתלו על הנייר כנחשים, חשתי צביטה בלב.

עלינו לכיתה. הוצאתי מילקוטי את העט וטבלתיו בקסת הדיו הקבועה בספסל.

“תן ואחתום,” אמרתי.

“הרי לא קראת את התנאים,” התפלא גולדין.

“אני מאמין לך שלא הוספת שום תנאי חדש,” עניתי.

חתמתי את שמי ולא שיערתי בשעת מעשה מה גדולה הפורענות שהבאתי עלי.

תחילה היו לי דווקא רגעי שמחה: בשעה שהחזקתי בידי את חמשת הזהובים שקיבלתי מגולדין. ואחר־כך – בלילה – בשעה שעמדתי שוב בחשיכה יחף על־גבי הרצפה הקרה והחזרתי לגרב האפור של אמא את הגניבה. וגם למחרת בבוקר, כשהקיצותי אחרי לילה של שינה שקטה, ערֵבה. לא עוד יסורי־מצפון, לא עוד מועקה המכרסמת בלב.

שמחתי כל־כך על שהוקל לי מסבלי, שהסחתי דעתי מהשטר שבידי גולדין. ואם נזכרתי בו לרגע, דחיתי זכרונו ממני. היתה זו עונת הכדורגל בחצר שלנו ואנו, בני־החצר, שטופים היינו במשחק עד שעות הערב. הכדורגל הוא שהשכיח מלבי את הכול.

הימים חלפו חיש. תחילה שתק גולדין ודומה היה עלי שהוא מתעלם ממני ונמנע מלהישאר עמי ביחידות. אבל יום אחד נא אלי בהפסקה והודיע:

“היום מלאו חודשַיִם מאז הלוויתי לך את הכסף. שמונה שבועות בדיוק. אתה חייב לי אלף מאתים ושמונים זהובים.”

סבור הייתי שחוש השמיעה הטעני.

“אלף מאתים ושמונים זהובים!” קראתי, “מה פתאום?”

גולדין שתק רגע וחיוכו מתגרה ומקניט ואז שלף מכיס מכנסיו את הדף התלוש מהמחברת, כלומר, את השטר. הוא נופפו לעיני, תחב עד מתחת לאפי את החתימה וקרא:

“הבט וראה! חתמת או לא?”

לא יכולתי להכחיש.

“אמנם חתמתי,” אמרתי, “אבל על חמישה זהובים בלבד. ואתה תובע אלף מאתים ושמונים!”

“הרי התניתי זאת מראש,” אמר גולדין, “ואתה הסכמת. לאחר שבוע חייב היית לי עשרה זהובים, לאחר שבועים – עשרים, לאחר שלושה – ארבעים, לאחר ארבעה – שמונים, וכן הלאה וכן הלאה. ועכשיו קח עט ליד וחשֵב ותראה שאתה חייב לי בדיוק אלף מאתים ושמונים זהובים. אף לא פרוטה פחות.”

שתקתי. לבסוף אמרתי חרש:

“כיצד אחזירם?”

“זה לא עניָני,” השיב גולדין, “יכולת לחשוב על כך בטרם חתמת. אבל אינני לוחץ עליך. תשלם לי כשתוכל. מה אִכפת לי שחובך גדל והולך?”

ואמנם, בשבוע החמישה־עשר הודיע לי גולדין:

“כדאי שתדע שעברת את המאה אלף. ליתר דיוק: אתה חייב לי מאה ששים ושלושה אלף, שמונה מאות וארבעים זהובים.”

“השתגעת?” נפלטה קריאה מפי. ולמה אני כותב “נפלטה”? כי גרוני נשנק. הייתי אובד־עצות.

עברו שלושה שבועות נוספים ובשבוע השמונה־עשר נטפל אלי גולדין:

"מזל טוב! עברת את המיליון! אתה חייב לי בדיוק מיליון שלוש מאות ועשרה אלף, שבע מאות ועשרים זהובים.

הוא שתק כרוצה להגדיל את רושם דבריו, ואז הוסיף:

“נמאס לי לחכות עוד. כיון שלא עמדת בתנאי הראשון הרשום בשטר באותיות גדולות ולא החזרת את החוב עם הריבית, תצטרך למלא את התנאי השני הרשום באותיות קטנות. מרגע זה אתה עבד שלי.”

“עד מתי?”

“עד שתשלם את החוב.”

כך נשתעבדתי לגולדין ונתבזיתי, ואוי לאותה בושה אוי לאותה חרפה. גולדין, שלא נשה בי בימים שבהם התנפח החוב שלי, עכשיו, משנואש לקבל את כספו, רדה בי והעבידני בפרך. חייב הייתי לפי פקודתו לחדד את עפרונותיו, לעטוף את מחברותיו וספריו, להכין בשבילו שיעורים, להעתיק בשבילו תוך סיכון־נפש, בשעת המבחנים, ולעבור ולשבת לידו על ספסל אחד, כדי שאוכל ללחוש לו בשעת הצורך, כשהמורה הציג לו שאלה כלשהי. בשיעורים שיגר לי פתקים וכל פתק – תזכורת. כגון: “זכור, היום אחר־הצהרים תגש לחייט ותביא לי משם את בגדי החדש.” או: “זכור, בשתים עליך לבוא לרחבת הראינוע, להתיַצב בתור ולקנות בשבילי כרטיס להצגה היומית. הנה ארבעים פרוטות.” בהפסקות רצתי בשליחויות של גולדין אל הקיוסק והבאתי לו עוגות־קרם וגביעי גלידה. בדרכי חזרה לחצר בית־הספר, נתמלא פי רוק ובקושי התאפקתי מלנגוס בעוגה הריחנית או ללקק את הגלידה הטעימה. ראוני בני־כיתתי בבזיוני וגינו אותי. והרי צריכים היו לרחם עלי! אלא שהם לא ידעו שאני עבד החייב בציות עיוֵר לאדוניו. סבורים היו שאני מתחנף לפגע רע ורוצה לזכות על־ידי כך בטובת־הנאה. כיון שהכול שנאו את גולדין, העבירו חלק משנאתם אלי. רַשקֶס, חברי הטוב, שגולדין היה יורד לחייו ומלעיג על בגדיו המרופטים, ראה בהתחנפותי כביכול לגולדין בגידה. הוא הטיח בי אשמה זו בבוז ובשאט־נפש וניתק את קשריו עמי. לא יצאו ימים מעטים והייתי גם עבד וגם מנודה ומוחרם על־ידי רוב חברי־הכיתה.

משכתי בעול. חשבתי שכך צריך. שנגזר עלי להיות עבד נרצע. ייתכן שהיה עלי להתקומם, אבל כבר אמרו חכמינו: אין אדם מעז פניו בפני בעל־חובו.

ואז, כשמר היה לי מאוד, החלטתי לעשות הכול כדי למצוא עבודה ולהשתכר. אמנם, לעולם לא ארויח מיליון, אך אם יהיה בידי סכום כסף כלשהו, אולי אוכל להתפשר עם גולדין. אם אציע לו, לפגע רע, כסף מזומן, לא יעמוד בפני הפיתוי: הוא יקבל אותו מידי ויקרא דרור לעבדו, כלומר לי.

ואמנם, את כל מרצי השקעתי בחיפוש עבודה, אלא שבכל חנויות הפרחים, שבאתי אליהן והצעתי את שירותי, נתקלתי בסירוב. וכבר הייתי על סף היאוש. ואז, פתאום, נתקלתי בשכננו שמאי והודות לפגישה זו נפתח לי פתח הצלה.


 

פרק תשיעי: מורטוריום מהו?    🔗

מתחת לבתי החצר מצוי היה מרתף ענק המחולק תאים־תאים, כל תא ודלתו הסגורה על מנעול. לרשותה של כל משפחה מדיירות החצר עמד תא ששימש מחסן לשברי כלים ובעיקר מקום לאחסון פחמים. בגלל הקור העז בימות החורף הסיקו האנשים את התנורים הגדולים שבדירותיהם בפחם. את הפחם קנו בשלהי הסתיו אצל שמאי, יהודי גבהּ־קומה, שכפות ידיו שחורות תמיד בגלל עיסוקו בפחם, אך פניו חיורות מחמת מחלת־הדם המקננת בו. לפי הזמנה של אחד השכנים היה שמאי מביא עגלת־יד עמוסה פחמים, מריקה בכניסה למרתף ומשם היה סוחב את הפחם בסל ומביאו לתוך תאו של הלקוח.

העבודה היתה מפרכת. ראשית – גרירת העגלה. לא היה לו לשמאי סוס והוא עצמו נרתם בין יצוליה, אחז בהם בידיו מזה ומזה, חגר את חזהו ברצועה רחבה שנתמשכה מבסיס העגלה – ומשך בכל כוחו. גם פריקת הפחם והורדתו לתאים היו כרוכות בטרחה רבה. לא־פעם הסתייע שמאי בסטאשֶק, עוזרו של אנטוֹני השוער, ששמח על ההזדמנות להשתכר כמה פרוטות. סטאשק עזר לשמאי להכניס את הפחם לתוך התאים, אלא שאותו חורף הסתכסך משום־מה עם שמאי, שאנוס היה לעשות לבדו את כל העבודה.

יום אחד ירדתי בשליחותה של הדודה שפרינצה אל המרתף, כדי להעלות הביתה סל פחמים. שליחות זו לא נעמה לי: המדרגות המוליכות למרתף רעועות היו והתנודדו עם כל פסיעה ואילו המרתף עצמו חשוך היה. היורד אליו חייב היה להצטייד בגפרורים ובנר.

זכורים לי ביקורי המעטים במרתף, שערכתי בעל־כורחי. זכורות לי הירידה במדרגות, כשלבי הולם בקרבי, פתיחת הדלת הראשית, שחרקה בקול גדול כזועקת חמס, והדלקת הנר. במרתף עמדה בכל ימות השנה צינה. הקירות היו שחורים מפיח ורטובים מטחב. יום אחד, בהפסיעי עם הנר הדולק בידי אל דלת התא שלנו, ראיתי לצדהּ, על גבי אדמת המרתף, פגר של חתול החושף שינַיִם לבנות כמו בגיחוך שטני – וכל־כך נבהלתי שברחתי משם. הנר נשמט מידי וכבה ואני לא גחנתי להרימו. משזכיתי ועליתי למעלה, לאורו של יום, נשענתי על דלת הכניסה והקאתי. מפחד ומבחילה.

ימים רבים אחר־כך סירבתי ללכת בשליחות אל המרתף. עד שפעם אחת פיתני זאב אחי להתלוות אליו לאחר שנשבע שפגר החתול נעלם מזמן. מאז חזרתי וירדתי למרתף, אבל רק לאחר שנתבעתי לכך בתוקף.

וכך עשיתי אותו יום. ירדתי במדרגות־העץ והסל הריק בידי והופתעתי בראותי שדלת המרתף הראשית פתוחה. אין זאת כי המבקר שקדם לי שכח לנעול אותה – חשבתי. רגע עמדתי על הסף, קושב לדממה ולחושך שקידמו את פני. גם לאחר שהדלקתי את הנר השתהיתי תחתי ועיני סוקרות את הקירות, ששלהבת הנר הזעירה שילחה בהם נוגה חיוֵר. במרתף עמד ריח של עיפוש ורקבות עוצר נשימה. הרצפה היתה זרועה גושישי־פחם. מהתקרה נידלדלו קורי עכביש.

הטיתי אוזן קשבת וניסיתי למיין את הרחשים שעלו מתוך הדממה: ציוץ של עכבר; קול מים הזורמים בצינורות נעלמים; הד רחוק של קולות שבקעו מן החצר מעל ראשי. הפסעתי והנר הדולק בידי המורמת. הפניתי ראשי לראות אם אין מישהו הולך בעקבותי. מאחורי, על־גבי הקיר, ראיתי דמות גמלונית – מפלצת מטילה אימה. וכבר רציתי להימלט על נפשי, אבל ברגע האחרון הבנתי שזוהי דמותי שלי, צלליתי המוכפלת על־ידי להבת הנר שלפני. עם שאני מתקדם אל התא שלנו, הבחנתי באור קלוש הבוקע מתחת לדלתו של התא המרוחק אשר בקצה המרתף. לאחר רגע עלה משם קול עמום, כעין דשדוש רגלים.

לבי קפא. הפחד אחזני בזרועותיו ולא הִרפה. וכבר עמדתי להשליך את הנר הדולק ולברוח החוצה, אך הפחד שיתק את איברי. אותו רגע נפתחה דלת התא המרוחק ולעיני הופיע שכננו שמאי, אף הוא אוחז נר דולק בידו. וכך עמדנו שנינו זה מול זה שותקים, אבל השלהבות המהבהבות של הנרות שלנו דומה ששוחחו ביניהן.

נשמתי לרוָחה. לא רוח רעה ולא שד אכזרי הם שהפתיעוני במרתף. בסך־הכול זהו שמאי מוכר הפחמים. הוא, שמאי, אינו אורח נדיר במרתפים. לרגל עיסוקו הוא מבקר בהם לעתים מזומנות. שמחתי על פגישתנו. כל עוד נמצא שמאי במרתף אין לי מה לחשוש מהחושך. ואמנם, נזדרזתי ומילאתי את סלי בפחמים ולמזלי הספקתי לסיים את עבודתי לפני צאתו מן המרתף. יחד עלינו במדרגות. עמסתי את הסל על שכמי והפסעתי בפסיעות מזורזות לפני שמאי, ולבי שמח על שומר־הראש המאבטח אותי מן העורף. בחוץ קידמני אור יום חזק עד שאנוס הייתי למצמץ בעיני. והנה שמעתי את שמאי:

“אני רואה שאתה בחור כהלכה. סוחב את סל הפחם הכבד כאילו היה נוצה קלה. אולי אתה רוצה להשתכר קצת כסף?”

“איך?” שאלתי. הסביר לי שמאי:

“תעזור לי להוריד את הפחם לתאים. החורף קרוב ואני עמוס עבודה. הדיירים דוחקים וקשה לי להספיק.”

להשתכר כסף? – אמרתי לעצמי – והרי על כך אני חולם! עלי לאגור סכום כסף, לסתום את לועו של גולדין ולהיפטר ממנו אחת ולתמיד. לצאת מעבדות לחירות. להיות שוב בן־חורין.

כך חשבתי בלבי וכבר ראיתי עצמי מגיש לגולדין את צרור הכסף. אך אותו רגע פלחה אותי מחשבה: כיצד אוכל לעבוד כעוזרו של שמאי בלי שהורי ישגיחו בכך? הרי אבא לא יניח לי להשחיר פני במלאכת הסבלוּת הקשה!

אמרתי לשמאי:

“אני מסכים, אבל אעבוד רק בחצר הראשונה או השניה.”

“מה יש לך נגד החצר השלישית?” תמהּ שמאי, אך מיד טפח על מצחו בכף־ידו השחורה מפחם והשאיר עליו חותמת ברורה של אצבעותיו, “אהה, אני מבין. אתה רוצה להסתיר משכניך־לחצר את עבודתך אצלי. נכון?”

הינהנתי בראשי. אמר שמאי:

“ניחא. ממחר תוכל להתחיל בעבודה. בוא אחרי־הצהרים למרתף שבחצר הראשונה. אמתין לך.”

כך החלה תקופה חדשה בחיי. מדי יום ביומו, בסיימי את ארוחת־הצהרים, אמרתי לבני־ביתי שאני יורד לחצר אל חברי, אך בעָזבי את הבית אצתי אל המתרפים בחצר הראשונה והשניה ושם עמסתי, לצדו של שמאי, סלי פחם על שכמי והרקתי אותם לפי הנחיותיו של מעבידי בתאים החשוכים. זרועותי כאבו, אצבעותי שופשפו עד דם, אך העבודה במרתפים לא הרתיעתני. הרי לא הייתי לבדי בתוך החשיכה. שמאי עבד לצדי ונוכחותו מסכה בי בטחון.

מי ימנה את מספר הפעמים שירדתי עם סל גדוש פחם לתוך המרתפים? מי יתאר את הכאב בשרירי רגלי וידי ואת המיחוֹשים בגבי? אולם אני קיבלתי זאת באהבה. ידעתי שיש שכר לעמלי והוא שישחררני מעונשו של פגע רע.

שמאי לא הלין את שכרי. מדי יום ביומו, בתום העבודה, שילם לי, והפרוטות הצטרפו לזהובים. לא יצאו ימים מרובים ובידי היו חמשת הזהובים הדרושים לי. והיכן שמרתי את הכסף הרב הזה?

מתחת למִזרן. לא היתה כל סכנה שהמחבוא יתגלה והאוצר ייחשף לעינים זרות. המִזרן במיטתי נח בשלוָה מערב־פסח עד ערב־פסח. רק אז, פעם אחת ויחידה בשנה, היתה הדודה שפרינצה מזיזה אותו ממקומו, חובטת בו במחבט ומאַווררת אותו על אדן החלון. וכך היתה אומרת: “צריך או לא צריך, איך אפשר שלא לנקות מִזרן לכבוד פסח?”

גם לאחר שהיו בידי חמשת הזהובים לא נזדרזתי להחזירם לגולדין. ידעתי שהם סכום עלוב ומבוטל בעיניו, על־כן החלטתי להמשיך עוד זמן־מה את עבודתי אצל שמאי. כשיהיה בידי סכום גדול יותר, אביאוֹ לגולדין. אולי יתפתה ויקחהו ויבטל את שטר־החוב שבידו? הרי לא ייתכן שהוא מאמין כי באחד הימים אחזיר לו למעלה ממיליון זהובים! כל ענין הריבית הקצוצה אינו אלא לצון שחמד לו. הוא, גולדין, יסתפק בחמשת הזהובים בתוספת זהובים אחדים שיקבל כפיצוי על דחיית המועד של פרעון החוב.

כך חזרתי ואמרתי אל עצמי והמשכתי בעבודת־הפרך תחת עיניו המשגיחות של שמאי. הוא, שמאי, נהג בי ביושר. לא הניח לי לגדוש יתר־על־המידה את הסל. אילו פעמים, כשנחנו בתוך המרתף לאורו של זנב נר דולק, אמר לי:

“אני מבין שמצבכם בבית קשה ואתה החלטת להשתכר קצת ולמסור את הכסף לאמא. כל הכבוד! אך דבר אחד לא מובן לי. מדוע אתה מסתיר זאת מבני־הבית? מה יש כאן להסתיר? העבודה אינה בושה!”

אלא שאני אנוס הייתי להסתיר. הקושי שבסחיבת סלי הפחם הכבדים היו כאין וכאפס לעומת הקושי של השמירה על סודי. בגלל העיסוק בפחם השחירו־כפות ידי ופני. לא יכולתי לחזור כך הביתה. חייב הייתי לטשטש את העקבות. כתום עבודתי הייתי חומק אל בית־השימוש הציבורי שבירכתי החצר ושם, ליד הכיור המזוהם, הייתי רוכן ומשפשף את ידי ואת פני בחול ובחתיכת סבון ששמרתיה בכיסי מעוטפת במטלית. שיפשפתי וקירצפתי ומירקתי וכל אותה עת חששתי מעינו של זר, כלומר, מעינו של מכּר דווקא – אחד השכנים מן החצר שלנו, שיופתע לראותני וייטָפל אלי בשאלות.

את אשר יגורתי לא בא. כל אותם ימים, שבהם עמדתי בבית־השימוש, מקרצף את ידי ופני, לא הפתיעני אף לא שכן אחד. לעומת זאת צפויה היתה לי פגישה אחרת לגמרי.

יום אחד סרתי כתוֹם עבודתי אל בית־השימוש ומרוב עייפות נשענתי אל הקיר. לא עמד בי הכוח להרכין ראשי מעל לכיור ולהתחיל ברחיצה. אותו רגע שמעתי נקישת דלת מאחורי. הפניתי ראשי וכמעט פרצתי בצעקה. על הסף עמד סבק ידידי.

סבק הביט בי כאינו מאמין למראה עיניו. רגע ארוך עמד תחתיו כמסומר למקומו, לבסוף פסע פסיעה אחת וקרב אלי.

“זה אתה בֶּני?” שאל, “ואני חשבתי שזהו עבד כושי!”

שתקתי. לבי המה בקרבי.

“מה קרה לך, בֶּני?” שאל סבק.

ואז, בלי שהתכוונתי לכך נפלטו מפי המלים:

“אני באמת עבד.”

סבק הציץ בי כבמי שבינתו נסתתרה, ואני הפניתי ראשי ממנו והרכנתיו אל מתחת לברז והתחלתי במלאכת השפשוף כדרכי יום־יום: במים, בחול ובסבון.

סבק המתין מאחור ולא פצה פיו, ורק כשסיימתי והתנגבתי איכשהו בכנף בגדי, ושנינו יצאנו מבית־השימוש לחצר, חזר סבק ושאל:

“מה קרה לך, בֶּני?”

אותו רגע נפתח סגור לבי. סיפרתי לסבק את הכּוֹל. ידידי הקשיב ושתק, לבסוף אמר כמשיח אל עצמו:

“אכן, חוב קטן. מיליון שלוש מאות ועשרה אלף, שבע מאות ועשרים זהובים. בדיוק!” ולאחר רגע הוסיף, “ספחת שכזו! שרץ נתעב! כיצד אין אתם עושים אתו דין צדק?”

ידעתי שהגידופים מכוּונים לגולדין ונהניתי. כל המשמיץ את גולדין היה בעל־בריתי.

ושוב דיבר סבק. אט־אט, כשוקל כל מלה:

“גם אתה, בֶּני, שגית. שגיאה כפולה ומכופלת. ראשית־כּוֹל, כשחותם אדם על חוזה או על שטר, עליו לבדוק תחילה את האותיות הקטנות, כי דווקא בהן צרורה לעתים צרה גדולה. ושנית, כיצד שתקת ולא גילית לאיש את דבר השתעבדותך לגולדין? אילו שיתפת אותי בסודך, ייתכן שהיית מתפטר ממנו.”

“כלום יכולת לעזור לי?” שאלתי, “הרי גם לך אין פרוטה. הוא, גולדין, תובע למעלה ממיליון זהובים!”

סבק לא ענה. הוא נפרד ממני ונעלם בחדר־המדרגות המוליך אל ביתו.

שאלתי את עצמי: מה פשר דבריו של סבק? הרי הוא זורה מלח על פצעי! הוא חכם לאחר מעשה, אך חוכמתו לא תעזור לי בצרתי!

טעיתי. סבק לא היה מסוגל לעמוד מנגד בשעה שנעשתה לעיניו עַוולה. ומה־גם שעַוולה זו נגרמה לידידו הצעיר ממנו, שהוא חש חובה לגונן עליו. לאחר ימים נודע לי שעוד באותו ערב ניגש סבק אל גרינברג, מנהיג הכיתה שלי. סבק, מנהיג הילדים בחצר וגרינברג, מנהיג הכיתה בבית־הספר, מצאו שפה משותפת. אך מוטב שאספר את סוף המעשה, כפי שהשנַיִם תיכננוהו במחשבה תחילה. והיה זה כך:

למחרת בבוקר המתין לי סבק בחצר, וכשיצאתי מביתי בדרכי אל בית־הספר, אמר לי:

“תישאר היום אחרי השיעורים בחצר בית־הספר, צפויה לך שם הפתעה.”

“איזו הפתעה?” שאלתי.

סבק לא ענה. הוא התרחק חיש־מהר, שורק לעצמו נעימה עליזה.

כתום השיעורים התמהמתי בכוונה תחילה בכיתה. הבטתי בחלון לתוך החצר, שנתמלאה המוני תלמידים ככוורת רוחשת נמלים. לא זמן רב היתה שוקקת חיים. התלמידים פרצו מן השער כמים מתוך סכר שנפרץ ולאחר רגע נתפזרו ברחוב ונעלמו מעיני. רק אז החלטתי לרדת כפי שהורה לי סבק. בחצר ציפתה לי באמת הפתעה. מתחת לעץ הדולב ראיתי דמויות אחדות. משקרבתי, הבחנתי בגולדין, הוא פגע רע, שישב על הארץ, ומולו גרינברג, וכן סֶגל וזומֶר, תלמידי כיתתי. השנַים, בעלי־אגרוף הששים לכל תִגרה, סייעו לו, לגרינברג, לא־פעם בשעה שאנוס היה להפעיל כוח בבואו להסדיר את עניני הציבור. בצד, שעוּן אל גזע הדולב, ישב לו סבק. מה עושה כאן סבק? – פלחה מחשבה את מוחי.

עם שאני תמה, הגיעני קולו של גרינברג:

“בוא, בֶּני, שב כאן.”

ישבתי והיתה לי הרגשה שעוד מעט תתחוללנה בצל הדולב עלילות מרגשות. לא טעיתי. פתח גרינברג ואמר:

“שמעתי, פגע רע, שבֶּני חייב לך כסף. כמה הלוֵית לו?”

“חמישה זהובים,” ענה גולדין, מביט חליפות בגרינברג ובסבק ובשני בעלי־האגרוף, סגל וזומר, ועיניו ממצמצות בעצבנות.

“וכמה אתה תובע עכשיו ממנו?” המשיך גרינברג את חקירתו.

“מיליון שלוש מאוד ועשרה אלף, שבע מאות ועשרים זהובים. בדיוק.”

“האומנם?” זקף בו גרינברג את עיניו.

יש לי שטר," אמר גולדין, “בֶּני חתם עליו. לא ביקשתי ולא הכרחתי אותו לחתום. הוא עשה זאת מרצונו.”

וכאן שלף גולדין מכיס מכנסיו התפוח את דף המחברת המוּכּר לי.

“אפשר לראות?” שאל גרינברג.

בתנועה מהססת הושיט לו גולדין את הדף. גרינברג עיין בכתוב ומסר את הדף לסבק, שאף הוא בחן אותו מקרוב.

“נו, מה תגיד לזה?” פנה גרינברג אל סבק, “אולי תאמר משהו לפגע רע? כדאי שתשמיע את דעתך, דעת שופט.”

“אין אני רוצה לשמוע אפילו מלה אחת!” התפרץ גולדין, ובכלל, מי זה הזר שבא ותוקע אפו בעניני?" קרא והורה באצבעו על סבק, “אני לא זקוק לשום חוַת־דעת! הזעקתם אותי הנה כדי לערוך משפט? כל עוד יש בידי שטר זה, אני שורק עליהם ועל המשפטים שלכם!”

“באמת?” שאל סבק. וכאן שלף מכיסו קופסת גפרורים ובתנועה מהירה הדליק גפרור וקירב אליו את השטר שנתלקח ונשרף חת־שתים.

מרוב תדהמה שתק גולדין ולא הוציא הגה מפיו. ואז נשמע קולו של סבק:

“אכן, באנו הנה לערוך משפט. משפט למה? משום שאנו מאמינים שאין העולם הפקר. אסור להסכים לשעבוד אדם בידי אדם. יש לעקור מן השורש כל מעשה־נבלה. וזאת החלטנו: אנו מכריזים על מוֹרטוֹריום.”

רק אז התנער גולדין מקפאונו וזינק ממקומו כמי שהכישו נחש.

“איך העזת לשרוף את השטר שלי?” צרח, “זהו פשע! איני יודע מה זה מורטוריום, אבל ברור לי שאתה מנוּול גדול. אתה תתן את הדין ותשלם ביוקר! וגם לך, בֶּני, לא אשתוק. אתה, עבד עלוב שכמותך, הלשנת עלי. אבל אני לא אִכפת לי. עבדי היית ועבדי תישאר!”

נענה גרינברג ואמר:

“גמרת, פגע רע? כדאי, לטובתך, שתסתום את פיך המלוכלך. אם אינך יודע, מוטב שתלמד. מורטוריום הוא ביטול חובות לנושים. מכריזים עליו בשעת חירום או משבר או בשעה ש…”

גולדין לא הניח לגרינברג לסיים את המשפט. הוא אטם אוזניו ולא רצה לשמוע. הכעס העבירוֹ על דעתו. זינק גולדין אל סבק, הנחית אגרופו בחזהו וזעק בקול נורא:

“גנב שכמותך! החזר את השטר!”

רצה סבק להשיב מכה כנגד מכה, אולם סגל וזומר הקדימוהו. הם קפצו ממקום שבתם והסתערו על גולדין.

“כדאי שתלמד פרק במורטוריום,” אמר סגל ותקע לו מימין עד שהתנודד גולדין ועמד ליפול.

“תלמד ולא תשכח!” הוסיף זומר את חלקו וסטר לו לגולדין משמאל, וכך, איכשהו, נתאזן גולדין ונשאר עומד במקומו.

בעלי־האגרוף ידעו יפה את המלאכה. קול הסטירות נשמע בבירור, כקול פקק הנשלף מבקבוק.

גולדין הליט את פניו בכפות־ידיו כמתגונן מסטירות נוספות. אולם סגל וזומר נסוגו וישבו על הארץ. אמר גרינברג:

“אתה, פגע רע, נבז מנוּבז שכמותך, מוטב שתלמד את הלקח ולא תהיה עוד ספחת מאוסה ועלוקה מוצצת דם. זכור: כל שהתרחש כאן הוא סוד. אם תגלה אותו למישהו ולוּ במלה אחת, נרסק את פרצופך ונשבור את עצמותיך. אחת לאחת. בנת?”

היתה שתיקה ואיש לא נחפז להפר אותה. אמר סבק:

“שכחת, גרינברג. הוא בכל־זאת הִלוָה לבֶּני חמישה זהובים מכספו.”

“חשבתי על כך,” ענה גרינברג, “בֶּני יחזיר אותם מחר, אך לא לפגע רע. הוא ימסרם לקופת הכיתה. אנו קונסים את גולדין בחמישה זהובים, אם־כי ברור לנו שקנס זה הוא כאין וכאפס לעומת העונש המגיע לו. ועתה הבה נלך.”

ואמנם הלכנו.

גרינברג, סגל וזומר בכיוון אחד. פגע רע בכיוון שני. ואני וסבק בכיוון שלישי – אל ביתנו.

הפסענו שותקים, אבל לבי התרונן בקרבי. לבי שר שיר־מזמור לידידות.


 

פרק עשירי: שיחה בלילה    🔗

עם המשפט שנערך תחת עץ הדולב תמה תקופת העבדות שלי. משהקיץ הקץ על השעבוד, פטור הייתי מלהוסיף ולעמוס את סלי הפחם הכבדים על שכמי, אך ערימות־הפחם שנתגבהו בפתחי המרתפים תבעו ממני במפגיע: אל תפרוש! אסור לך לבגוד בשמאי!

בימי עבודתי עם שמאי נקשרו בינינו יחסי ידידות. שמאי התיַחס אלי יפה. מעולם לא חשתי את עצמי במחיצתו כילד. לא־פעם היה משוחח עמי כעם ידיד בן־גילו. ייתכן שהשפיעו עליו הנסיבות שבהן שוחחנו. בדרך־כלל נערכו שיחות אלה בשעה שאנוסים היינו מחמת עייפות להרפות מסלי הפחם ושנינו החלפנו כוח באחד המרתפים. על־פי־רוב ישבנו על כסא או שרפרף שיצאו מכלל שימוש ואשר דיירי החצר השליכום למרתפים. שלהבת הנר הקלושה לא היה בה כדי לגרש את עלטת המרתף וייתכן שהחשיכה היא שטישטשה את דמותי, דמות ילד. באותם רגעי מנוחה היה שמאי פותח בדברים ומשיח את לבו. מן־הסתם זקוק היה לאוזן קשבת.

בודד היה האיש. ללא אשה. ללא ילד. האנשים נמנעו בדרך־כלל מלבוא בחברתו בגלל מבע עיניו המיוחד־במינו, מבע שלא ראיתי מעודי אצל שום אדם אחר בעולם. עיניו מתחת לגביניו הזקורים, עינים שקמו בחוריהן ובלטו כאילו עמדו להתפוצץ כל רגע, הביעו תדהמה נוראה ואימת־מוות והפילו מורא בלב רואיהן. גם אותי הפחידו בעבר עיניו של שמאי והשתדלתי לסור מדרכו. חשבתי שכך נולד – הטבע הוא שעולל לו את התעלול הנורא, בהעניקו לו את העינים המבעיתות. יום אחד סיפר לי זאב אחי שלפני שנים היה שמאי סוחר אמיד, בעל חנות רהיטים מפוארת ברחוב מארשלקובסקה, רחוב העשירים בוארשה. כל שנה, בימי חופשת הקיץ, היה שמאי סוגר חנותו ויוצא עם אשתו לזאקוֹפָּנֶה – עיירת קיט בהרי הטאטרה. יום אחד טייל עם אשתו בשביל הררי תלול, ולפתע מעדה האשה ונידרדרה לתהום. שמאי זעק ועיניו קמו בחוריהן, ואותה הבעה של תדהמה נוראה ואימת־מוות, שהיתה בהן בשבר של השניה שבו התרחש האסון, קפאה ונשתמרה בפניו כחותם. שמאי חזר מזאקופנה לוארשה עם ארון מתים ובו גוִיתהּ של אשתו האהובה, ומאז מאס בחיים והזניח את חנותו עד שנתרושש לגמרי והגיע עד פת־לחם. מחמת צערו לקה במחלת־נפש ואושפז. לאחר שנים נתאושש איכשהו, אך לא היה זה עוד שמאי – הסוחר האמיד הבוטח בעצמו. המחסור דחף אותו לעקור מרחוב מארשלקובסקה אל נאלבקי, הרעב אילצוֹ להירתם – באין לו כסף לקניית סוס – אל עגלת־היד ולגרור את הפחם למרתפים.

כך סיפר זאב אחי וסיפורו עורר בי ריגוש. הסיפור שיחררני מהפחד שהטילו עלי עיניו של שמאי. בימים, שבהם נחנו שנינו במרתפים ושמאי היה פותח אלי בדברים, ראיתי אמנם לאור הנר הדולק שאחז בידו את הבעת האימה והטירוף שבעיניו, אך זו עוררה בי אהדה בלבד. יום אחד השיח שמאי כרגיל את לבו ובין היתר אמר:

“כשחזרתי לחיים וחייב הייתי לבחור לי עיסוק כלשהו, בחרתי בפחם. תשאל: למה דווקא בפחם, ששחור הוא ומלכלך כל מי שבא עמו במגע? הרי אבי וכן סבי לא עסקו בפחם, לא ככוֹרים במכרות ולא כסוחרים! ייתכן שהתשובה לכך הוא צבעו של הפחם, צבע שחור המשרה רוח של אֵבֶל. שכן מאז חזרתי מזאקוֹפָּנֶה החשיך עלי אור יום. שחור היה הארון שהבאתי משם, שחור היה יומי, שחורים היו חיי.”

שמאי דיבר על שובו לחיים והתכוון כנראה לשובו מן המוסד שבו אושפז. הוא דיבר על זאקופנה וסבור היה שאני יודע מה התרחש שם, בשביל התלול של הרי הטאטרה. ואולי אל עצמו דיבר? על־כל־פנים, ככל שעברו הימים ושמאי פתח לפני את סגור לבו, גדלה חיבתי אליו.

לא ייפלא שלאחר המשפט שנערך בחצר בית־הספר החלטתי שלא לבגוד בשמאי. אמרתי אל עצמי: לא אפרוש משמאי עד שאסיים את חלוקת הפחם שנצטבר. הרי אין לו, לשמאי, עוזר וכוחותיו מוגבלים. ואמנם, כך עשיתי, אבל לא שיערתי שהגורל, שהוא לעתים אכזרי, ילעג לי.

יום אחד בלבד לאחר המשפט בצל הדולב ניתן לי לסייע בידי שמאי בסחיבת הפחם. ההרגשה שתקופת עבדותי נסתיימה מסכה בי שמחה, לפיכך הפסעתי בצעדים מהירים מן הרגיל. ברדתי במדרגות אל המרתף וסל פחם על כתפי, דילגתי מחמת השובבות שבי על אחד השלבים ופתאום מעדה רגלי ואני השתטחתי פרקדן וספגתי מכה איומה בבסיס ראשי, מעל לעורף. אין זאת כי קול החבטה שחבט גופי במדרגות־העץ הבהיל את שמאי, שפרץ מבוהל מן המרתף. זכור לי שהחזיק נר בידו בשעה שגחן עלי והוא זועק אלי בקול גדול: “אתה שומע אותי? פקח עיניך!” ואז התעלפתי וכל המראות נמחו ונמוגו.

התעוררתי בביתי והפעם שנַים הם שגחנו עלי: אמא והרופא. למען הדיוק לא היה זה רופא ממש כי־אם פֶלדשֶר, כלומר חובש. ואמנם, קראנו לו רבי זלמן פלדשר. רבי על שום מה? על שום ששומר־מִצווֹת היה האיש ומעולם לא חילל שבתותיו – אף לא בשנים ששירת בצבאו של הצאר ניקולאי. שם, בצבא, עבר קורס חובשים ואף שימש חובש בשנות שירותו הארוכות. משהשתחרר סוף־סוף, הפך את החובשוּת למקור פרנסה. רבים היו היהודים שפנו אליו וביקשו את עזרתו. במשך עשרות שנות עבודתו צבר רבי זלמן פלדשר נסיון רב מאוד, לא ייפלא שהבריות אמרו עליו שהטוב ברופאים לא ישוֶה לו. שכן מה גדולתו של רופא, שדיפלומה תלויה על הקיר בחדר־הקבלה שלו? הוא למד במשך שבע שנים, שינן מאות ספרים ועמד בעשרת בחינות, אולם בסופו של דבר מה הוא יודע? אחד הוא רופא־עינים בלבד; האחר – רופא למחלות עור; אחד מומחה לאף אוזן וגרון והאחר – למחלות־לב. ואילו רבי זלמן מומחה היה לכל המחלות שבעולם: הוא ידע לרפא בעלוקות ולהקיז דם, להרכיב כוסות־רוח, לפתוח מורסה שתפחה, לסלק ציפורן שנתמגלה או לעקור שן רקובה, לחבוש בסד רגל או יד שבורה, ובשעת הצורך שימש אפילו כמיַלדת וסייע להביא תינוק לעולם. הכל חיבבו את רבי זלמן פלדשר והזמינוהו בשעת צרה לביתם: אל זקן חולה, אל ילד שלקה באחת ממחלות־הילדות. רבי זלמן נענה בנפש חפצה ובא, ומאור־פניו בלבד די היה בו כדי לעודד את החולה ואת בני־ביתו. אמנם, כפֶלדשֶר לא היה רשאי לתת לחולים מִרשם של תרופה, אך רבי זלמן לא נזקק לתרופות של ממש. היה מרפא, כאמור, בעלוקות, בכוסות־רוח ובתחבושות קרות. לריפוי גרון חולה השתמש בגרגור במי־מלח, להורדת חום – במשרת־פטל הגורמת כידוע להזעה. לכאב־שינים – בבבוֹנג, לעצירוּת – במיני עשבים שרק הוא ידע את טיבם. ורק בשעה שראה שהמחלה גדולה ממנו, כלומר, משיעור ידענותו, היה מזעיק רופא ממש, את רופא הרובע היהודי ד“ר שפאק, וכשבא ד”ר שפאק ובדק את החולה, היה רבי זלמן עומד מצטנע מן הצד. אלא שד"ר שפאק היה פונה ברוב כבוד אל רבי זלמן ואומר:

“היטבת לעשות, רבי זלמן, שזימנת אותי לקוֹנסיליוּם, כלומר, להתיָעצות. נו, מה אתה חושב, קוֹלֶגה, על מקרה זה שלפנינו?”

הנה כי כן, אותו ערב בהקיצי מעלפוני, ראיתי מעלי את אמא ואת רבי זלמן. הפלדשר, שהבחין בעיני הפקוחות, פנה אל אמא ואמר:

“הילד הקיץ מעלפונו. הקפידי על החלפת התחבושות הקרות. מחר בבוקר אציץ ואראה מה שלומו. נקווה שהיתה זו מכּה יבשה בלבד.”

ובטפחו על פני בחיבה, אמר:

“שלום, כושי, להתראות!”

והלך לו.

שלוש היו התמיהות בלבי: מדוע אני שוכב במיטה? למה הוזעק אלי רבי זלמן פלדשר? ומה פירוש ה“כושי” שבפיו?

ניסיתי להרים ראשי ולשאול את אמא, אבל הראש כבד היה כעופרת. פתאום פלחה אותי מחשבה: כושי? גם סבק קרא לי כך כשמצאני בבית־השימוש אשר בחצר בשעה שעמדתי לפני הכיור בטרם שטפתי מעל פני וידי את אבק הפחם. האוּמנם גם עכשיו מלוכלכות פני בפחם? והרי אני שוטפן תמיד בטרם שובי אל ביתי! אימתי חזרתי הפעם?

ולפתע הבזיק בי זכרון מעידתי על־גבי מדרגות המרתף. ראיתי את שמאי גוחן עלי וטופח בכף־ידו על לחיי ושמעתי את זעקתו: “אתה שומע אותי? פקח עיניך!” האוּמנם הביאני שמאי אל ביתי? אם אמנם עשה זאת, הרי נתגלה סודי. כיצד אתרץ להורי את אשר אירע לי?

רבי זלמן הלך לו ואני שקעתי בשינה טרופה. משהקיצותי, היתה כנראה שעת לילה מאוחרת, כי בשמשות החלון עמדה חשיכה דחוסה. למראשותי דלקה מנורת־נפט. חשתי את ידה של אמא שליטפה את מצחי, ספק נוגעת, ספק מרפרפת עליו. נרעדתי. לא הייתי רגיל ללטיפותיה של אמא. מאז שזכרתיה מסוגרת היתה אמא בעולמה שלה והיא שותקת הרבה כמתעלמת מאתנו. הדודה שפרינצה היא שעשתה את רוב עבודות הבית ואילו אמא, מובדלת לעצמה, היתה שוכבת הרבה במיטתה, אם כי לא ידענו מה טיב מחלתה. לא ייפלא שמגע כף־ידה על מצחי ריגשני מאוד.

אמא חשבה כנראה שאני שקוע בשינה, שכן דיברה אל הדודה שפרינצה:

“מה דחף אותו לעשות זאת? הוא יכול היה ליהרג!”

“אולי הסתבך שוב,” הביעה הדודה שפרינצה סברה, “כמו במקרה חמשת הזהובים שלקח מהגרב שלך, והוא זקוק לכסף?”

היתה לי הרגשה שאני חוזר ונופל ומטיח את בסיס ראשי אל המדרגות. ריבונו־של־עולם! מה פשר דבריהן של אמא והדודה שפרינצה? האוּמנם יודעות הן את הסוד שלי?

לבי פירפר בקרבי. לשוא החלטתי להעמיד פני ישן. הסערה שבתוכי חזקה היתה מכל החלטה. פקחתי עיני ואמרתי לאמא:

“את ידעת?”

שמעה הדודה שפרינצה ונבוכה. היא קמה ועזבה חיש את החדר ואילו אמא שתקה. לאור מנורת־הנפט ראיתי את הסומק שכיסה את פניה.

“תישן, בֶּני,” ליטפה את פני, “אתה זקוק למנוחה.”

אך אני לא ויתרתי.

“ידעת, אמא?” חזרתי ושאלתי.

אמא הרכינה ראשה.

“כן, בֶּני, ידעתי. מיד למחרת הלילה בו לקחת את חמשת הזהובים הבחנתי בחסר. הרי אין שם, בגרב שלי, אוצר גדול. תמיד אפשר להרגיש בחסרונם של חמישה זהובים.”

“ומה חשבת, אמא?”

“ידעתי שהם נגנבו ושאלתי את עצמי מי הוא שעשה את המעשה המכוער. חיפשתי, פישפשתי ולאחר יומַיִם הרמתי את המִזרן שלך, בֶּני, ומצאתי את האקדח־הפנס ואז הבינותי הכול.”

“מדוע לא סיפרת לאבא?”

“איך אתה יודע שלא סיפרתי?”

“כי אבא היה מעניש אותי. הרי הוא חוזר ואומר תמיד: חושֵׂך שבטו שונא בנו.”

“נכון, לא סיפרתי לו,” אמרה אמא, “לא רציתי לצערוֹ. וכי מעטות צרותיו? הוא מתרוצץ ומתיַגע על פת־לחם. כיצד יכולתי להוסיף לו צער על עוגמת־הנפש? אחת ויחידה שידעה את סודי היא שפרינצה. הרגשתי שלבי יתפוצץ אם לא אשתף מישהו. אנו, שפרינצה ואני, קרובות מאוד זו לזו. כשתי אחיות ממש. והיא גם יודעת לשמור סוד וגם אוהבת אותך, בֶּני.”

“ומדוע לא גילית לי, אמא, שאַת יודעת?”

“כי לא רציתי לבייש אותך. ידעתי שאתה, בֶּני, נתפתית ברגע של חולשה, אבל אין זאת אומרת שאתה חלילה גנב. ידעתי שיסורי־מצפון יציקו לך. בטוחה הייתי שתתחרט ולא תשקוט עד שתחזיר את הכסף למקומו. ואתה לא הנחת לי לחכות הרבה. החזרת הכול.”

“ידעת איפה לקחתי את הכסף שהחזרתי לך?”

“תחילה לא ידעתי, בֶּני,” אמרה אמא, "רק לאחר כמה חודשים שמתי לב שאתה נשאר בחצר עד שעות הערב. בשובך, ראיתי כתמים של אבק־פחם על פניך ועל ידיך. התרחצת באיזשהו מקום וחשבתי שמחית את העקבות, אבל אני ראיתי אותם. גם צוארון חולצתך שחור היה מאבק־הפחם.

“למה לא שאלת אותי לסיבת הדבר?”

“כי לא רציתי להביך אותך. חשבתי: אולי הסתבכת חלילה, בצרה ושלחת שוב ידך בגניבה – ואתה עובד בפרך כדי להחזיר את הכסף הגנוב? ברור היה לי שאתה עובד במחסן פחם. ואז עלה על דעתי לפנות אל שמאי.”

“והוא סיפר לך, אמא?”

“כן, הוא גילה לי שאתה, בֶּני, החלטת להשתכר ולעזור בבית, אבל לבי אמר לי שאין זו כל האמת. אם אמנם התחלת לעבוד כדי לסייע לנו, מדוע אינך מוסר לי את הכסף שהרוַחת? ברור היה לי שהסתבכת בצרה חדשה, ורע היה לי עד מוות!”

“אז מדוע לא ניסית לדבר אתי?”

“כי חששתי שתוך כדי שיחה לא אתאפק ואזכיר את מעשה הגרב, ולא רציתי שתדע שאני יודעת. כשדיברתי עם שפרינצה, לא העליתי על דעתי שאתה מקשיב. עכשיו, כיון שנודע לך שאני יודעת הכול, רוצה אני לומר לך: יותר משכאב לי שנכשלת בגניבה, כאב לי שאתה סובל ואין אני יכולה לעזור לך. אבל למה נדבר על מה שהיה? אתה אמנם שגית, אך לא תחזור עוד על כך. נכון? מה טוב שהיה לך הכוח לקום ולתקן את המִשגה. הרי קורה לפעמים…”

אמא קטעה את דבריה, הרכינה ראשה ושקעה בהרהורים. לאחר שעה קלה המשיכה כמשיחה עם עצמה:

“…הרי קורה לפעמים שבן־אדם עושה מִשגה ולא ניתן לו לחזור בו. הוא נכשל ברגע אחד של חולשה ונגזר עליו לסבול בשל כך חיים שלמים. הוא מתחרט, רוצה לכפֵּר, אך לשוא. אין כל מוצא. כל הדרכים חסומות בפניו. אילו ידעת, בֶּני, כמה זה כואב!”

אמא נשתתקה. אין זאת כי הבחינה שדבריה הסתומים הביכוני. כף־ידה הוסיפה ללטף את מצחי ומעיניה, שהוצפו דמעות, קרנה אלי חמימות מרגשת. משכתי את כף־ידה ממצחי וקירבתיה אל שפתי. ואז סיפרתי לאמא את הכול, למן היום בו עברתי ליד חנות הצעצועים וראיתי את האקדח־הפנס ואחזני בולמוס – מין תאוָה גדולה, מין שגעון שלא נתן לי מנוח עד שקמתי ועשיתי מעשה. אמא הקשיבה והחרישה. דמעות זלגו מעיניה.

ושוב תקפתני חולשה. הכאב בגולגולתי נתעצם. אמא החליפה את תחבושת־הקרח שעל ראשי ואני נרדמתי סוף־סוף וישנתי שינה עמוקה עד שעות הבוקר.

בטרם נרדמתי חשבתי על אבא. חששתי מפגישה עמו. אמנם, בטחתי באמא שלא תגלה לאבא את סודי, אך אבא הרי יראה את פני השחורות, המלוכלכות באבק־פחם ויבין שעוללתי משהו. כיצד יגיב על כך?

חששותי היו מיותרים. אבא, שבדרך־כלל נהג בי בחומרה כל־אימת שנכשלתי, הסביר לי פנים. ייתכן שנגעה אל לבו הגִרסה שמסרה לו אמא – שאני החלטתי לעבוד אצל שמאי ולעזור בפרנסת הבית. משפקחתי עיני למחרת היום, ישב אבא על מיטתי ושרוול כותונתוֹ המופשל חושף את יד שמאלו, שעל זרועה ניכרו עדיין העקבות של רצועת תפילין. בסמוך לו, על־גבי שרפרף, עמדה קערת מי־סבון ולידה מגבת נקיה.

“בוקר טוב, כושי!” קרא אבא, “מה שלומך?”

החל אבא לקרצף את פני במטלית טבולה במי־סבון. קירצף ושיפשף וניגב במגבת הנקיה, ולא הזכיר אף לא במלה אחת את דבר עבודתי אצל שמאי. קודם צאתו מן החדר שילח בי מבט מבודח ואמר: “נקווה שמעתה יהיה הכול טוב. ככתוב: סומך השם לכל הנופלים.”

ימים אחדים שכבתי רתוק למיטתי, אך לא השתעממתי. רבים היו המבקרים אצלי. ראשית, רבי זלמן פֶלדשֶר. בוקר־בוקר היה מופיע ואצבעותיו הזריזות ממששות את בסיס גולגולתי ואת חוליותי. בשעות שלאחר־הצהרים הופיעו ידידי מהחצר וחברי מהכיתה. ואפילו שמאי בא, ישב לידי וסיפר:

“ודאי אינך זוכר כלום, בֶּני, כי התעלפת. עלי לבקש סליחתך. הנחתי לך לשכב שעה יתירה על מדרגות המרתף עד שמסוגל הייתי להביאך לביתך. כשנפלת, עבדתי בתוך המרתף. לשמע החבטה פרצתי החוצה וראיתיך מוטל ללא רוח־חיים. הבינותי שמעדת ואותו רגע נזכרתי במעידה אחרת, בשביל הררי בזאקוֹפָּנֶה וחשתי פיק־ברכים. לקיתי בהלם. איברי ריטטו ולא היה לי הכוח להרימך. צעקתי לעזרה ואין שומע. כל החלונות היו מוגפים מחמת הצינה. רק לאחר שעה ארוכה התאוששתי והייתי מסוגל לשאת אותך בזרועותי עד לכאן.”

עיניו המבעיתות של שמאי הציצו בי מתחת לגביניו הזקורים, אבל לא עוררו בי כל פחד. להיפך, הן הביטו ברוֹך ומסכו בי רגיעה.

שמאי הלך לו ומי בא במקומו? סֶבֶק, ידידי הטוב! מי יתאר את השיחות הארוכות שניהלנו אותו ערב, שיחות שהופסקו על־ידי הדודה שפרינצה שנכנסה לחדר וגערה בסבק:

“די לפטפט! השיחות מיַגעות את בֶּני. עליו לנוח.”

כיון שנרגש הייתי מביקורו של סבק, ביקשתי מהדודה שפרינצה שתניח לו לעוד שעה קלה. ולא שיערתי שהריגוש הגדול עוד עתיד לבוא.

למחרת בבוקר נפתחה דלת חדרי. נשאתי עיני וחזרתי ועצמתי אותן. לא האמנתי למרה שנתגלה לי. סבור הייתי שאני חולם או מדמדם בחום.

על הסף עמד גולדין. בפניו ניכר חִוָרוֹן על־אף הנמשים שכיסו אותם כרשת צפופה. בידו אחז את ילקוט ספריו.

נכנס גולדין בפסיעות מהססות וצנח על כסא הסמוך למיטתי. נבוכותי כל־כך שלא ידעתי כיצד לקדם את פניו. לבסוף גימגמתי:

“למה לא הלכת לבית־הספר?”

גולדין כבש עיניו ברצפה וחייך מין חיוך שלא היה אלא עקימת שפתים עלובה. הוא שתק ולבסוף אמר:

“הבוקר יצאתי מביתי והתכוונתי לבוא אל בית־הספר, אבל כל הדרך חשבתי עליך, בֶּני. אתמול סיפרו בכיתה שנפלת ונחבלת בראשך וכמעט שנהרגת. לא ידעתי פרטים, אבל גרינברג סיפר לי את הסיפור כולו. הוא גילה לי שעבדת בסבלוּת אצל מוכר־פחם, כדי להחזיר לי את החוב ובשעת העבודה כשלת ונפלת. מאז לא היתה לי מנוחה. החלטתי לבוא הנה ולבקש את סליחתך. הרגשתי עצמי אשם. הרי בגללי אנוס היית לצאת לעבודה, ואם… אם תמות חלילה – – –”

גולדין הליט את פניו בכפות־ידיו, ראשו האדום כאש ניטלטל בעוִית משונה ומפיו פרצה ספק בכיה ספק שאגה.

ישב גולדין והתיַפח. לא נשאר לי אלא להושיט יד ולהרגיעו בדברים. אם שאני מדבר אליו וחוזר ומבטיח שלא אמות, נפתחה שוב הדלת.

הפעם ניצב שם גרינברג מנהיג הכיתה וילקוט ספריו בידו. אין זאת כי גם הוא הסתלק אותו בוקר מבית־הספר. גרינברג הביט חליפות בי ובגולדין, עיניו קרועות לרוָחה והוא מניד ראשו מעלה־מטה וכל־כולו פליאה ותדהמה.

נשא גולדין ראשו ולמראהו של גרינברג זינק מכסאו, חטף את ילקוטו וחמק החוצה, ואילו גרינברג קרב ותפס את המקום שנתפנה.

שתקנו שנינו. הבטתי באין־הגה בגרינברג, והוא – בדלת שנטרקה אחרי גולדין בקול חבטה עזה. אמר גרינברג:

“אני מבין שגולדין בא לבקש סליחה. מי היה מעלה זאת על דעתו? אכן, יש פלאים בעולמנו.”


 

פרק אחד־עשר: האוצר    🔗

הגיעוני ימים טובים. בבקרים הייתי פוקח עיני ואומר אל עצמי: מה טוב שזכיתי להשתחרר מהשעבוד לגולדין! בחלון עמד בוקר חיוֵר ואני שכבתי בלי ניע, חוזר ומעלה זכרונות מן הימים הקשים שעברו עלי. מה הסב לי את הסבל הגדול ביותר? לא היה לי ספק: העינוי שהתעניתי בשעה שרצתי בשליחותו של גולדין אל הקיוסק, לקנות לו עוגת־קרֶם. שוב ושוב נזכרתי כיצד בדרכי חזרה מהקיוסק אל חצר בית־הספר היה פי מתמלא רוק ובני־מעי קירקרו בתשוקה שאין לעמוד בפניה לתקוע שיני בעוגה הטעימה ולנגוס ממנה. אם לא נגסתי ואף לא נתפתיתי ללקק לקיקה קלה, חייב אני תודה לרגש הכבוד העצמי. הוא שלא הניח לי לעשות זאת, על־אף העובדה שזה ימים רבים סבלתי רעב.

רַשקֶס ידידי, נער עני כמוני, לימדני כמה וכמה פטנטים כיצד להערים על הרעב. שנַיִם מהם זכורים לי היטב. אמר רַשקֶס:

“אם יש בידך פת־לחם גדולה ועבה, עשה הכול כדי להשיג ולוּ פרוסה דקיקה של נקניק. אם השגת, שים את הנקניק בקצה הרחוק של הלחם והתחל בנגיסות בצדו האחר. אל תמהר! התענג על כל רגע. הנקניק אמנם רחוק, אבל הוא ימתיק לך את הפת כולה. הוא ימתין לך בסבלנות ואתה תגיע אליו!”

ועוד היה אומר:

אם יש לך פרוסת־לחם מרוחה בחמאה, הפוך אותה כשהחמאה למטה. שכן אז תרגיש הלשון את החמאה ותתענג עליה. אינך מאמין? נסה!"

ניסיתי – ומאז אימצתי לי את הפטנט של רשקס. אלא שלמרבה הצער לא תמיד נמצאה לי חמאה שאוכל למרוח על הלחם.

באותם ימים למדתי מה קשה הרעב ומה עזה התשוקה להשביעו. יש שהרעב נהפך לבולמוס: הוא אוחז בקָרבנוֹ ואינו מרפה. בולמוס כזה, שלא אשכחנו לעולם, ראיתי אצל סבתא לאה.

כל־אימת שנזדמנתי אל דירת־המרתף של הדוד נחום, השתהיתי ליד מיטתה של סבתא לאה, ישישה צנומה ומצומקת שעיניה כהו מזוֹקן. במשך שנים היה הדוד נחום מקיים מצוַת כיבוד אם: הוא דאג למחסורה של אמו והיה מוציאה כל ערב לטיול בגן קראשינסקי, מהלך לאט וזרועו תומכת את הישישה. יש שסייע בידו אֵלִי בנו, שאהב את סבתו ואוי לו למי שאלי חשד בו שהוא מקל בכבודה. ידו של אלי, המאומנת במתן סטירות, מוכנה היתה לעשות בו שפטים.

משמלאו לסבתא לאה שמונים שנה, הקיץ הקץ על הטיולים, שכן היא נפלה למשכב ולא ירדה עוד ממנו. אולם על־אף גילה המופלג היתה דעתה צלולה ובבואי לביתו של הדוד נחום, הקשבתי בענין לסיפוריה הארוכים שאין להם סוף. מרביתם היו סיפורים מימי ילדותה הרחוקה. דומה שבעָמדה בקצה דרכה חזרה וראתה באור בהיר את תחילתה.

לא היה זה סוד במשפחה: סבתא לאה לקתה בסרטן־הקיבה. הרופאים ויתרו על ניתוח והיא, סבתא לאה, ידעה כנראה את הצפוי לה, אך השימה עצמה כלא־יודעת.

אילו פעמים, כשישבתי ליד מיטתה ואין איש בחדר, הפליגה סבתא לאה בדברים והתלוננה על הדיאטה החמוּרה שנגזר עליה להתענות בה. “אפשר להתפוצץ,” טענה, “רק קוַקֶר וחלב, דייסת סולת וחלב! הם יוצאים לי מן האף! אני שוכבת במשך שעות ארוכות ועוצמת עינים וחולמת על חתיכת דג מלוח טעימה לחך. מחיה־נפשות ממש! או על כבד קצוץ, שריח הבצל הנודף ממנו מזיל רוק מן הפה. או על טשולֶנט של שבת, שתפוחי־האדמה השחומים, השעועית הנימוחה בפה, והמעַיִם הממולאים משגעים את הלב! אך לא תאמין, בֶּני, יותר מכל אלה אני משתוקקת לשילאווקעס!”

תשאלו: שילאווקעס מה הם?

זהו מאכל של עניים. באותם ימים היו רוכלים מופיעים בחצרות הרובע היהודי, רתומים לדו־אופנית הטעונה דגיגים קטנים, מעושנים, שקשקשיהם כעין הזהב, והם מוטלים בתוך תיבות־עץ מרופדות בגזיזי־קרח. דגיגים אלה נמכרו בפרוטות, לפי משקל, והם מלוחים מאוד, וכל הלועס אותם גרס בין שיניו את גושישי־הקרח שדבקו בהם. “שילאווקעס, שילאווקעס בזיל־הזול!” – היו הרוכלים מכריזים בקולי־קולות והבל חם עלה מפיהם והם חבטו את כפות־ידיהם זו לזו וניתרו על אבני החצר לבל יקפאו כמו השילאווקעס שלהם בצינת החורף.

תחילה חשבתי שסבתא לאה חומדת לה לצון, אולם הפזמון שלה על השילאווקעס חזר ונִשנה עד שהבינותי שדיבוק הוא שנכנס בה, בולמוס שאין לעמוד בפניו. בבחינת הבה לי שילאווקעס ואם אַיִן מתה אנוכי. ולא העליתי אז על דעתי שקרוב היום שבו איענה לתביעתה של סבתא. ומעשה שהיה כך היה:

באחד מבוקרי החורף נזדמנתי אל ביתו של הדוד נחום. בני־הבית – הדוד נחום, הדודה דבורה ובנם אלי – נעדרו מן הבית. וכיצד נכנסתי? בדלת הראשית, שלא היתה נעולה. הדוד נחום היה אומר: “ממי אני צריך לפחד? מגנבים? אדרבה, יבואו ויגנבו את הדלוּת!” הִנה כי כן באתי פנימה וישבתי כדרכי ליד מיטתה של סבתא לאה והיא פתחה בנאום שלה על טעמם של הדג המלוח, הכבד הקצוץ והטשוּלֶנט של שבת. עוד רגע תגיע לשילאווקעס – חשבתי. אלא שהיה מי שהקדימה. מעבר לחלון המרתף, שחציו קבור באדמה, הגיעה קריאה רמה שניסרה בחלל והדה חדר אלינו מבעד לשמשות האטומות: “שילאווקס! שילאווקעס בזיל־הזול!”

היה זה אחד הרוכלים שנזדמן לחצר.

שמעה סבתא לאה ודבריה נקטעו בבת־אחת. היא התרוממה מעט וידה שלפה מתחת לכר צרור פרוטות.

“קח, בֶּני,” אמרה, “קפוץ החוצה והבא לי קילו שילאווקעס.”

קפאתי תחתי ולא ידעתי מה אומר לה, לסבתא לאה. גימגמתי:

“הרי את חולה, סבתא. אסור לך לאכול שילאווקעס.” אך סבתא בשלה.

“מה איכפת לך? אני רק אטעם מהם כזית.”

עמדתי בסירובי וסבתא לאה ביקשה והפצירה והתחננה. התפללתי בלבי שיבוא פתאום אחד מבני־הבית ויגאלני ממצוקתי, אבל איש לא בא. לעומת זאת שמעתי קול בכי. סבתא לאה היא שהתיפחה כילדה קטנה:

“אני רוצה שילאווקעס!”

לא יכולתי לעמוד מנגד. נטלתי את הפרוטות וכמי שכפאוֹ שד עליתי לחצר. לאחר שעה קלה חזרתי ובידי חבילה מעוטפת בנייר־עיתון משומן.

חשבתי להתיר את החבילה, לקחת שילאווקעס אחדים ולהגישם על־גבי צלחת, אולם סבתא לאה זריזה היתה ממני. היא שלחה ידה וחטפה את החבילה, התישבה בקלות מפליאה במיטתה והחלה באכילה – תוחבת שילאווקעס באצבעות רוטטות, מעוקמות מחמת השגרון, לתוך פיה ולועסת אותם בשיניה התותבות, החורקות. ואני מביט ואיני מאמין למראה עיני: פניה של סבתא לאה, המקומטות כגוִיל, דומה שנתיַשרו, עיניה אורו, והיא לועסת וטוחנת, פולטת את הראשים והזנבות ויורקת את האידרה, ובין חופן שילאווקעס למשנהו היא ממצמצת בשפתיה וממלמלת: “הרי זה אוצר ממש!”

קילו השילאווקעס פוחת והולך – ואני מביט בפלא:

בסבתא לאה, שמבוקשה ניתן לה והיא זורחת כולה ומקרינה מין אושר שאין לתארו במלים. והכול בזכות קילו שילאווקעס.

כתום הסעודה חזרה סבתא לאה ונשכבה. נזדרזתי לנגב את אצבעותיה המשומנות ולאסוף את הראשים, הזנבות והאידרות לתוך נייר־עטיפה. כחץ־מקשת פרצתי לחצר והשלכתי הכול לתוך ארגז האשפה הגדול. משחזרתי לדירת־המרתף, היתה סבתא לאה שרועה על גבה, כפות־ידיה לופתות את הכסת כנגד בטנה והיא גונחת חרש. אך האור בפניה לא הועם וזיוָם לא פג.

מובן שלא גיליתי לעולם את סודי, כלומר, את סודה של סבתא לאה והשילאווקעס. לא יצא שבוע ימים וסבתא לאה נפטרה ולקחה עמה את הסוד. לא חשתי כל אשמה. הרי הכול ידעו שהסרטן מכרסם בה וכי נגזר עליה למות. בזכרי את פרשת השילאווקעס, חשתי לא־בנוח, אך בעומק לבי ידעתי: אילו נגזר עלי לעמוד שנית בנסיון זה, לא הייתי נסוג. הייתי מביא לה, לסבתא לאה, את מבוקשה והייתי זוכה לראות במו עיני את חיוך האושר המתפשט על פניה, חיוך אל חלומה הגדול שנתגשם.

הדיבוק שאחז בסבתא לאה לא היה נורא כל־כך. עובדה: אפשר היה להוליכו שולל ולהיפטר ממנו על־ידי קילו אחד של שילאווקעס. קשה יותר היה לספק את הדיבוק שנכנס בדודה שפרינצה.

מאז הימים הרחוקים, שבהם התגוררה משפחתנו במודז’יץ, נשאר לה, לדודה שפרינצה, חלום אחד ויחיד: חלום של חיי עושר ורוָחה. בשום פנים ואופן לא יכלה להתרגל לעובדה שבמלחמת־העולם גורשה משפחתנו ממודז’יץ והקיץ הקץ על תור־הזהב שלנו, ואבא, שירד פתאום מנכסיו, הגיע לוַארשה בעירום ובחוסר־כוֹל ומאז נגזר עליו להתיַגע על פת־לחם שלא תמיד נמצאה לו. הדודה שפרינצה התענתה בימים, ימי המחסור והרעב, בדיבוק שנכנס בה ואשר תבע שפע ושוֹבע, לעומת זאת היו לה לילותיה לנחמה. כיצד? הדודה שפרינצה חלמה הרבה ובבקרים, אך הקיצה משנתה, היתה מספרת בפרטי־פרטים את חלומותיה לאבא. ולמה לאבא דווקא? כי היה לו לאבא ספר פתרונים לחלומות. בוקר אחד סיפרה הדודה שפרינצה שבחלומה הביאו לה סל מלא דגים חיים מפרפרים, והיא הרגישה שהם מיטיבים עמה. הציץ אבא בספר ופסק: הרי זה רמז ברור לעושר. המקבל בחלומו דגים חיים, סופו שיזכה ברוָחה גדולה! מאז אותו בוקר נפל בחלקה של הדודה שפרינצה אוצר גדול: היא היתה חולמת לילה־לילה על דגים חיים, המפרפרים בחיקה והמיטיבים עמה, ובבקרים היה אבא מקשיב ומחייך לעצמו ופותר לה את חלומה ומבשר לה על העושר המזומן לה, ופניה של הדודה שפרינצה קורנות בשחוק מאוּשר. האמת היא שאבא לא האמין בחלומות וביטלם בלבו בבחינת החלומות שוא ידבֵּרו, אך הניעוֹ הרצון לגרום לאחותו מעט נחת. אילו הובא לדודה שפרינצה בחלומותיה רק חלק קטן מן הדגים, ואילו נתגשם רק חלק המאה מפתרון החלומות שהציע אבא, היתה הדודה שפרינצה עשירה מופלגת שלעומתה היה רוטשילד קבצן מרוד!

זה היה הדיבוק של הדודה שפרינצה, שזקוק היה בוקר־בוקר לעידוד מפי אבא. היא האמינה בפתרון החלום: הנה יארע נס והיא תתעשר!

גם אבא האמין בנסים. בדרך משלו. הוא התפלל בדבקוּת וכל תפילה שלו היתה כשַׁוועת טובע למציל. אבא שם מבטחו באלוהים: יום יבוא וייעשה לו נס ותפילתו תירצה: ככתוב בתהילים: “מאשפות ירים אביון.”

אבא היה לומד תהילים בעל־פה, ובעיקר בשעות הערב המאוחרות, כשבני־הבית נמו את שנתם. לא־פעם העירני קולו הצלול והפסוקים העתיקים מרעידים כל נימה שבי: “תפילה לעני כי יעטוף… חוס על דל ואביון…”

שכבתי בעינים עצומות והקשבתי לפסוקים וריחמתי על אבא המרבה להתחנן על הנס ואינו נענה. יום אחד השחתי לבי לדוד נחום. אמר הדוד:

“אין הוא נענה, אך מי אמר לך שלא ייענה לעולם? אמנם, בימינו אין אנו רואים עין־בעין נסים, אבל ישועתו של אבא יכולה לבוא בדרך הטבע.”

“כיצד?” תמהתי.

זקף בי הדוד נחום את עיניו והשיב במלה אחת ויחידה: “המִזוָדה!”

נרמזתי.

היתה לו, לאבא, מִזוֶדת־קרטון חומה הקשורה שתי וערב בחבל־פִשתן. המזוָדה היתה מונחת דרך־קבע מתחת למיטתו, ולגבינו, בני־הבית, היא היתה במשך שנים בבחינת קודש־קודשים. ידענו שסוד טמון בה ולא העלינו על דעתנו לגעת בה וכל־שכן להתיר את החבל, לפתוח את המִכסה ולעמוד על הסוד. אלא שיום אחד נפתרה לי החידה. רגה אחותי גילתה לי את פתרונה. וכך נודע לי שאבא שומר במזוָדה צרורות של שטרות בני מאה רובלים – אוצר גדול ורב שנשאר בידו מימי הטובה, ימי היותו סַפָק למבצר במודז’יץ עיר הולדתו. עם האוצר הזה הגיע לאחר הגירוש ממודז’יץ לוַארשה, אלא שלא יצאו ימים מעטים ולאחר המהפכה שנתחוללה ברוסיה פג תוקפם ונתבטל ערכם של הרובלים הישנים. רק מטבעות־הזהב שמרו על ערכם, מה שאין כן השטרות, שיום אחד נהפכו לפיסות־נייר חסרות כל ערך.

אבא שמר את האוצר במזוָדה החומה שמתחת למיטה. רגה אחותי, שזכתה לילה אחד לראות כיצד מוציא אבא מן המזוָדה את צרורות הכסף ומאוורר אותם, סיפרה לי שהשטרות מבהיקים וצבעיהם מרהיבים. אני לא זכיתי לראותם, אך ידעתי שאבא שם מבטחוֹ באוצר שלו: הוא האמין באמונה שלמה שיום יבוא והמהפכה הרוסית תדוכא, והרובלים הישנים יוחזר כבודם וערכם. פעם אחת שמעתי שיחה של אבא עם הדוד נחום. אמר הדוד נחום:

“צר לי לומר לך את האמת. אין מזוָדה זו אלא ערימת־זבל. קום והשלך אותה לפח.”

אבא נפגע ונעלב.

“מה זה עלה על דעתך?” קרא, “הרי שטר־כסף אינו נופל מכל שטר־התחייבות. האוּמנם סבור אתה שמדינה גדולה ואדירה כמו רוסיה תתכחש להתחייבות מפורשת ולא תכבד את שטרות־הכסף שלה?”

“ואם לא תכבד, מה תעשה לה?” טען הדוד נחום, “תזרה לה מלח על הזנב? עליך להודות בעובדות ולא לשגות בדמיונות־שוא. אילו הזדרזת מבעוד מועד וקנית בשטרות־הנייר שלך מטבעות־זהב, לא היית מפסיד אפילו פרוטה אחת. להיפך, השלטון החדש, ככל השלטונות שבעולם, חומד זהב ומכבדו.”

אבא שתק ופניו עצובים. הדוד נחום, שהשגיח כנראה בארשת־פניו של אבא, נסוג ואמר:

“מי יודע? אולי בכל־זאת אתה צודק? אולי קרוב היום שבו יחזור הצאר ולא ירשה לעשוק את נתיניו?”

מאז לא נזדמן לי לשמוע דין־ודברים על המזוָדה. הדוד נחום לא בא עוד לסתור אשליותיו של אבא. אילו פעמים שמעתיו אפילו מדבר על המזוָדה מתוך תקוָה שאמנם יתרחש הנס ורבבות הרובלים הארוזים בה יקומו לתחיה. לא ידעתי אם מעמיד הוא פנים או שמא נדבק באמת באמונתו של אבא.

שנים ארוכות טיפח אבא בלבו אמונה זו, עד שבא הרגע ואשליותיו נמוגו כעשן ואז קם ועשה מעשה.

היה זה בליל הושענא רבה.

מאז היותי ילד רך ידעתי שזהו לילה מיוחד־במינו. בראש־השנה יושב אלוהים למשפט ודן כל באי עולם. גזר־דינם נכתב בראש־השנה ונחתם ביום־כיפור, ואילו בליל הושענא רבה נבקעים השמים ויורדים מהם הפתקים החתומים. אילו פעמים ניסינו, זאב אחי ואנוכי, להיות ערים כל אותו לילה ולראות במו עינינו בהיבקע השמים, אך בסופו של דבר גברה עלינו העייפות והתנומה ירדה על עפעפינו בטרם זכינו לראות את הפלא הגדול. ואז בא הושענא רבה שלא אשכחנו לעולם.

אותה שנה הקדים לבוא הקור מבשר החורף והרוחות הספיקו במשך שבעת ימי חג־הסוכות לפרוע את הסכך של סוכתנו הקטנה ולערער את דפנותיה. לקראת ליל הושענא רבה החלטנו זאב ואנוכי: השנה נצליח ויהי־מה! כל אותו ערב ישבנו בסוכה ועינינו נשואות למרום, אל השמים שנשקפו אלינו מבעד לפרצי הסכך. לבסוף אנוסים היינו מחמת הצינה העזה לחזור הביתה. אך לא ויתרנו. פתחנו את חלון המטבח וישבנו לידו, נזהרים מלהקים רעש העלול להסגירנו. מתחתינו השתרעה החצר ובה סוכות אחדות, ומעלינו, ממרום השמים, השקיף אלינו הירח, שבלילה הראשון של החג נתגלה לנו במילואו ואילו עתה, בסופו של החג, נתמעט ופניו פגומים במקצת. היתה דממה, ואנו נלחמנו בשינה שהציקה לנו וציפינו בכליון־עינים: שעת חצות קרובה. עוד מעט ייבקעו השמים וירד מהם מבול של פתקים.

אין זאת כי נרדמתי ברגע המכריע, שכן לפתע־פתאום חשתי בידו של זאב שחבטה על ראשי השעוּן אל אדן החלון עד שהקיצותי בבת־אחת ושמעתי את קריאתו החרישית: “הבט!”

הבטתי – וכולי נרגש ונפעם. בחלל החצר התעופפו פתקים אין־ספור, שהרוח סיחררתם עד שנשרו ונחתו – אלה על סכך הסוכות ואלה על־גבי אבני החצר. לא הייתי מסוגל להוציא הגה מפי. זאב, שאף הוא היה מלא פליאה, התאושש ראשון ומשכני אחריו. פתחנו את דלת הכניסה וגלשנו במסעד המדרגות אל החצר.

ניצבתי בלב הולם והפתקים יורדים עלי כגשם. הושטתי כפות־ידי וחפנתי אחדים מהם תוך כדי מעוֹפם. לאור הירח החיוֵר ראיתי בבירור: אלה הם שטרות כסף! חדשים, חלקים ומרשרשים. ופתאום שמעתי את קולו של זאב: “אלה הם רובלים בני מאה!”

האוצר של אבא! – פלחה מחשבה את מוחי. נשאתי עיני אל חלון חדר־השינה של אבא. החלון היה פתוח לרוָחה ובחדר דלקה מנורה. בריבוע החלון, כשהאור בגבו, עמד אבא, מניף שוב ושוב את ידו ומעיף את השטרות.

זאב הבחין כמוני בדמותו של אבא ועמד תחתיו כמסומר למקומו. נרכנתי וחפנתי מן הרובלים כדי להביאם הביתה כמזכרת, אבל זאב אחי עצר בעדי.

“עזוב,” אמר, “אבא יכעס. הרי הוא השליך אותם לא כדי שיוחזרו הביתה.”

דומם חזרנו ושכבנו לישון במיטתנו המשותפת. לא יכולתי להירדם. חשבתי על אבא. אימתי נתפש לחשש שאוצרו אינו אלא ערימת נייר חסר כל ערך? כמה זמן כירסם בו חשש זה כתולעת עד שהיה לוַדאוּת? מה הרגיש אבא בשעה שחפן מן השטרות אשר במזוָדה והשליך את האוצר לשעבר, את אשליָתו האחרונה, אל אבני החצר? מדוע העיף את השטרות ולא שרפם? ולמה עשה זאת דווקא הלילה? אולי משום שליל הושענא רבה הוא, ואבא נזכר שבהיותו ילד ער היה בלילות הושענא רבה והאמין שבחצות נבקעים השמים ומתעופפים ויורדים מהם שפעי־שפעים של פתקים?

רבות היו השאלות שהציקו לי.

סבור הייתי שמרוב ריגוש לא אירדם, אבל השינה חזקה היתה ממני. הקיצותי עם אור בוקר לשֵמע קולות רמים שעלו מן החצר. מבעד לחלון ראיתי את החצר והיא מרופדת כולה במרבד שטרות צבעוניים, שעליו מתרוצצים ילדים וגורפים את השטרות ותוחבים אותם לכיסיהם ומצעקים בקולי־קולות צעקות גיל וחדוָה. ובין הילדים טורחים ואוספים שלל גם יהודים מבוגרים. הילדים מרעישים ואילו המבוגרים שותקים וצוברים את השטרות בראש רכון כאילו התביישו איש מרעהו. ומן המטבח הגיעני קולו של אבא – פסוקי תהילים המוכּרים לי, שעל־אף תוכנם המעודד נשמעו בפי אבא כקינה מרה: “מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון…”


 

פרק שנים־עשר: היומן    🔗

סוד מהו?

דבר סתר שאדם מעלימו מאחרים, נושאו בקרבו, וכל עוד הוא שותק, נשאר דבר זה סודו שלו בלבד ואין לאדם זר כל חלק בו. אך יש שאדם מגלה סודו לחבר נאמן, שהוא רוחש לו אמון גמור, ואז זהו סוד בין שנַיִם.

כך אמנם קרה לי.

בלילה, בו עמדתי ברגלים יחפות על־גבי הרצפה הקרה ליד ארון הכלים ושלחתי ידי אל המגירה התחתית, אל הגרב האפור של אמא וגנבתי את חמשת הזהובים ­– היה זה סודי שלי בלבד, סוד נורא ומחריד. אולם כעבור חודשים אחדים, כשמצאני סבק ליד הכיור בבית־השימוש בחצר, אני, שחור ככושי מחמת אבק־הפחם שדבק בי, גיליתי את סודי וסיפרתי הכול לחברי הנאמן. תאמרו: היה זה דחף רגעי בלבד ואחר־כך התחרטתי. ולא היא! ראשית, לא במקרה נפתח אז פי. סודי העיק עלי ואנוס הייתי להתחלק בו. ושנית – לא היה כל מקום לחרטה. לא העליתי על דעתי שסבק יסגיר את סודי, שכן סבק לא בגד בי מעולם.

אך הנה בא ליל השיחה עם אמא ונודע לי שגם היא וגם הדודה שפרינצה שותפות לסוד שלי. ברגע הראשון נדהמתי: סוד בשנַיִם – מילא. אבל אנו היינו עכשיו ארבעה: אני, סבק, אמא והדודה שפרינצה! האוּמנם יישָאר הסוד שלנו בלבד? כל־אימת שחזרתי ושאלתי את עצמי שאלה זו, נטיתי להאמין שגם אמא וגם הדודה שפרינצה לא תבגודנה בי. אך שעה שהרגעתי את עצמי, שמהן לא תיפתח הרעה, הסחתי את דעתי מן העובדה שיש לי שותף נוסף לסוד, שצירפתיו במו ידי. שותף חמישי. אמנם, לא היה מקום לחשוש מפניו, שכן שותף זה היה אילם, אבל רצה הגורל שדווקא הוא, האילם, בגד בי.

כוונתי ליומן שלי.

התחלתי לכתוב יומן כמחצית השנה לפני מעשה־הגרב. תחילה כשעשוע, אך ככל שהוספתי לכתוב והדפים הלבנים נתמלאו בוידויי, נעשה היומן קרוב יותר ויותר ללבי. כיצד התחלתי?

אבא, שבחיפושיו אחרי פת־לחם שלח ידו בכל עיסוק שנזדמן לו, היה זמן־מה מנהל־חשבונות. מאותם ימים נשאר בביתנו פנקס חשבונות גדול, שכריכתו שחורה ודפיו הלבנים מקוּוקוים לרוחב, ובראש כל עמוד מתנוסס קו עבה, אדום. הפנקס חדש היה, יד אדם טרם נגעה בו. יום אחד זכיתי ופנקס זה הוענק לי על־ידי אבא כמתנה. בדרך־כלל לא הפתיעני אבא במתנות, אם משום חסרון־כיס ואם משום החשש לפנקני יתר־על־המידה. וכיצד זכיתי באותו פנקס נאה? בגלל החולשה שהיתה לו לאבא לכתיבה תמה.

אבא היה בעל כתב נאה להפליא. אותיותיו דמו לפנינים. אלה מקושטות היו בתגים שהוסיפו להן נוי ואלה מעוטרות היו בסלסולים ששיוו להן לוויית־חן. רבות עמל אבא עד שהגיע לכך. לא ייפלא שכתב־ידי העקום והמרושל עורר בו סלידה. לא־פעם שידלני אבא: קח דף־נייר והתאמן! אל תרפה! כתוב את האלף־בית מאלף עד תיו וחוזר חלילה. כיצד תבוא בין הבריות וכתב־ידך דומה לכתב־חרטומים וכל אות שלך היא כמפלצת!

אולם אני לא היתה לי סבלנות להתאמן. נוח היה לי עם המפלצות שלי. נוסף על כך זמני דחוק היה. בבוקר – בית־הספר, ואחר־כך שיעורים ומשחקים בחצר עד שעות הערב. כיון שהשתמטתי מהתרגילים בכתיבה תמה, ניסה אבא לגעור בי, אך משראה שהכעס לא יועיל, נקט שוב דברי נועם. פנקס החשבונות שהעניק לי לא בא אלא לפתותני. אמר אבא:

“מעכשיו פנקס זה הוא שלך. אבל בתנאי אחד: שישמש לך לכתיבה תמה. מסכים?”

אילו ראיתם את הפנקס, שגדול היה פי שנים ממחברת רגילה, את כריכתו השחורה, הנהדרת ואת שולי דפיו הצבועים באדום, הייתם מבינים שהסכמתי בלא כל היסוס. ועוד באותו ערב, בטרם עליתי על משכבי, פתחתי את הפנקס.

הדפים הלבנים הבהיקו באור מנורת־הגז שנגהה על החדר. הבטתי בהם ופתאום נשתלטה עלי תחושה מוזרה הפוקדת אותי עד היום כל־אימת שאני ניצב מול דפים חלקים, ריקים: ריבונו־של־עולם! מה רבים הדברים שאפשר לרשום על דפים אלה! שירים וסיפורים, מעשיות ואגדות. הדפים הריקים שותקים ומביטים בי ללא הגה, אולם לאחר שמתכסים בכתב, הם מדברים באלף קולות שמחה או צער, וכל הקולות האלה אני המנצח עליהם, והעט שבידי הוא השרביט!

כך ובדומה לכך הרגשתי גם אותו ערב. איני זוכר בדיוק למה התחלתי לרשום יומן דווקא, אבל עובדה היא: משעליתי על משכבי והנחתי את הפנקס מתחת לכר אשר למראשותי, לא היה זה עוד פנקס חשבונות כי־אם יומן, וזאת בגלל השורות שרשמתי בו.

“יומני היקר! אתה תהיה לי ידיד נאמן. אבוא אליך בשעות שמחה או צרה ואשפוך את לבי על דפיך.” – כך רשמתי בדף הראשון באותיות מאירות־עינים, ואמנם התכוונתי לעשות זאת. לימים נוכחתי שרבות היו שעות הצרה ביומן ואילו שמחות כמעט לא באו בשעריו. ככל שהתמדתי לרשום את הגיגי לבי ואת וידויי, נעשה לי היומן מקלט מפחדים למיניהם, מעַוולות שנעשו לי, ממצוקות שהציקו לי, מקיפוחים שקופחתי ומעונשים שלקיתי בהם על לא עוול בכפי. כתבתי וכתבתי ותוך כדי כתיבה נתגלו לי אמיתות שלא ידעתי: אם משיח אדם את פחדיו בכתב, הוא מפיג אותם במקצת ולא־פעם אף משתחרר מהם לגמרי. אם מספר אדם לדפים הלבנים את מצוקותיו, חריפותן פגה. כשתפשׂתי זאת, דבקתי ביתר־שאת ביומן וכך קרה שהמשאלה שלי, הרשומה בראש העמוד הראשון באותיות קידוש־לבנה, נתמלאה: היומן נהפך לי לידיד טוב.

אמנם, לא היו בו ביומן עלילות מרתקות, אף לא אירועים גדולים או מאורעות מסעירים. אילו הייתי רובינזון קרוזו, היה ודאי יומני מעניין יותר. אני כתבתי בו על עולמי הקטן בלבד. סיפרתי בו על צרותי: על השִמשה שניפצתי בחצר בשעת משחק כדורגל; על הפחדים שנתלוו למעשה זה; על המכות שספגתי מידי סטאשק, עוזרו של השוער אנטוני, בגלל פח הזבל שנשמט מידי וליכלך את חדר־המדרגות; על גירושי מן הכיתה בגלל כדור־נייר שזרקתי אל רַשקֶס ידידי, אך הוא סטה משום־מה ממסלולו ופגע בגבו של המורה. אולם, בצד הצרות היו ביומן גם סודות, כגון הסיפור על שעת בין־ערבים אחת, שבה נכנסתי לביתם של הזֶרמנים ודירת־המרתף שלהם שרויה היתה בחשיכה שהוארה על־ידי נר אחד בלבד. את הדלת פתחה לי אסתר’ל הבת הבכירה, המבוגרת ממני בארבע שנים, והיא נערה יפה להפליא, כחולת עינים וראשה עטור צמות־זהב. באתי ליטול אצל דויד’ל אחיה, שהיה בן־גילי, ספר קריאה שהבטיח לי, והנה מכל בני־הבית המרובים מצאתי במרתף את אסתר’ל בלבד. לכאורה צריך הייתי לשמוח על כך: הרי בסתר לבי נמשכתי אל אסתר’ל, עקבתי אחריה מרחוק ולא העזתי לקרוב אליה – והנה ניתן לי מבוקשי! אולם במעמד ההוא, על סף ביתה החשוך, נבוכותי ועמדתי לסגת, אלא שאסתר’ל אמרה לי: “דויד’ל הלך אל הדודה. בוא אמצא לך את הספר שאתה מבקש.” והיא נטלה בידה את הנר הדולק והתחילה מחפשת על אדן החלון, אלא שפתאום נשמט הנר מידה וכבה. רגע עמדנו שנינו בחשיכה, ואני פחדתי שאסתר’ל תשמע את הלמוּת לבי, אז גימגמתי: “אין דבר, אבוא מחר,” וניסיתי לגשש דרכי אל הדלת, אך אסתר’ל הושיטה ידה ואחזה בכף־ידי ודיברה אלי משום־מה בלחש: “אל תפחד מן החושך!” פסענו פסיעה אחת ושתים בחשיכה ופתאום נעצרה אסתר’ל, הִרפתה מכף־ידי וזרועותיה משכוני אליה וסגרו עלי. וכך עמדתי שם בחשיכה, צמוד לאסתר’ל החמה והריחנית, וכל־כולי רועד מחמת ריגוש, עד שהשתחררתי פתאום מן החיבוק ונמלטתי החוצה.

אכן, גם זאת סיפרתי ליומן שלי. לא הכחדתי דבר. ולמה גיליתי לו סוד זה? באותם ימים ראיתי בחיבוק של נער ונערה חטא. מי יודע? אולי רציתי על־ידי הוידוי שלי לכפר על החטא? ואולי נשאתי נפשי, על־ידי הכתיבה ביומן, לחזור ולחיות מחדש את הרגע המופלא ההוא, שבו נשמתי את ניחוחה של אסתר’ל ובגופי נמסכה מתיקות שאין לתארהּ במלים?

היו גם קטעים נוספים ביומן על מעשים למיניהם שבהם נכשלתי בשוגג או במזיד. ורק על דבר אחד פסחתי: על סיפור הלילה בו שלחתי ידי בגרב האפור של אמא. היו לי רתיעות. אלא שיסורי־המצפון והחרטה גברו על רתיעותי. הרגשתי דחף עז להשיח את סוד הגניבה ליומן. ואמנם כך עשיתי.

אולם אז הועמדתי בפני בעיה שלא ידעתי לפתור אותה. לאחר שהעליתי בכתב כמה וכמה מעשים שלי שללא כל ספק יפה להם השתיקה, נהפך היומן למִטרד. אמרו חכמינו: “סודך אסירך ואם תגלהו תהיה אסירו.” אני, שגיליתי ליומן את סודותי, שמחתי שפרקתי מעלי מעמסה, אך לשמחה זו נתלוותה דאגה: היכן אסתיר את היומן מעין זרים? אמנם, עד אז הייתי מטמינוֹ מתחת למִזרן, אבל מחבוא זה לא שפר עתה בעיני. הוא לא היה בטוח די צורכּו.

תאמרו: מה פשוט מזה? הרי יכולת להסתיר את היומן בארון הבגדים או באחד המגירות שלך או בין האִצטבות בספריָתך! אלא שלא היה בביתנו כל ארון בגדים. אמא החזיקה את הלבנים והסדינים בסל נצרים מרובע שמִכסהו הוצמד במנעול אל צלעוֹ. הבגדים המעטים היו תלויים על־גבי קולר הקבוע בקיר והעשוי קרש בלתי־מהוקצע. נקל להבין שלא היו לי מגירות, לא־כל־שכן ספריה ואצטבּוֹת.

דירתנו כללה שני חדרים בלבד ובהם שבע נפשות: אמא ואבא, הדודה שפרינצה, זאב ורגה, אני ושרנקה. אמא ואבא היו פורשים בלילה לחדרים, ואילו אנו, חמשת הנותרים, ישַנוּ בחדר האחר. היה דוחק בביתנו וכולנו סבלנו מחוסר פינה פרטית ולוּ הקטנה ביותר. בלילות ישנתי במיטה אחת עם זאב אחי ­– מיטת ילדים קטנה, שמזמן צריך היה להחליפהּ במיטה גדולה יותר. בלילות הקיץ הייתי מקיץ מתוך תחושת מחנק. החלון האחד לא היה בו כדי לספק לנו אוִיר. שנתו של זאב היתה בדרך־כלל טרופה. הוא תקע מרפק בצלעותי, ברך בבטני, ובלילות החורף היה מושך את השמיכה עד שהקיצותי חשוף ורועד מקור. יום אחד התמרדתי ודרשתי שיקנו לי מיטה שתהיה כולה שלי. ימים רבים לא היתה אוזן קשבת לתביעתי. סוף־סוף זכיתי והדוד נחום נטלני עמו אל שוק הפשפשים, קנה בשבילי מיטת־עץ מתקפלת וזו הועמדה בלילות בפינת המטבח וְהייתי מתענג על השינה ביחידות. אלא ששמחה זו לא ארכה הרבה, היו לה, למיטה המתקפלת, ארבע רגלים. יום אחד נשברה רגל אחת וניתקה מבסיסה ומאז היתה מיטתי החיגרת, בעלת שלוש הרגלים, מתנדנדת בלילה ולא־פעם החלקתי ממנה כמו ממגלשה ונפלתי בקול חבטה לרצפה. לשוא ניסיתי לחזור ולהצמיד את הרגל השבורה אל הגדם שלה. העץ הרקוב לא קלט את המסמרים שתקעתי בו. ואז באתי שוב בתביעות שיקנו לי מיטה חדשה, אלא שאבא גער בי ואמר: מה רע במיטה זו? טענתי: אני נופל ממנה בלילה! נזף בי אבא: אל תישן כגולם! כשאתה ישן, שמוֹר על שיווי־משקל ולא תפּוֹל!

אך הבה נחזור ליומן. סיפרתי קודם שלא היו לי מגירות – ולא דייקתי. שכחתי שהיתה לי מגירה אחת, נכון יותר – פינה של מגירה.

הזוכרים אתם את המגירה בארון הכלים של אמא, שממנה גנבתי את חמשת הזהובים? היתה זו מגירה תחתית, מרופדת בעיתונים מצהיבים, ששימשה לאמא לאחסוּן גרבַיִם, כפפות וסודרים. יום אחד, כשהתחבטתי בשאלה היכן אמצא לי פינה משלי, נתתי עיני באותה מגירה וגמרתי אומר בנפשי לאמץ אותה. כיון שלא יכולתי להשתלט על כולה, לא נותר לי אלא להיעשׂוֹת שותף לה, ולוּ שותף־זוטא. ואמנם, עוד באותו יום הרמתי את ריפוד העיתון המצהיב והטמנתי תחתיו, בפינה הימנית של המגירה, את רכושי: כמה גולות־זכוכית, אולר חלוד, שעון של סבא שיצא מכלל שימוש וכיוצא באלה חפצים יקרים שהרגשתי צורך להסתירם. עם שאני מסדר אותם בפינה הימנית, הופשל העיתון ועיני ראו בפינה השמאלית, בתחתית המגירה, מחברת עבה, קשורה שתי וערב בסרט ארגמן, אלבום בולים, מדבקות צבעוניות, מסרק משובץ זכוכיות נוצצות וכן מפיות רקומות. לא היה ספק בלבי: זהו רכושה של רגה אחותי. אנוס הייתי להשלים עם שותפות זו. קיויתי שרֶגה אחותי תדע לכבד אותה.

אלא שלא כך סברה רגה. למחרת, בבואי ליטול מן המגירה גולות־זכוכית, ראיתי על־גבי הרצפה את האוצר שלי שהועף ביד זדונית החוצה. לא נואשתי. אספתי את הגולות שהתגוללו מתחת לארון הכלים, את האולר החלוד ואת יתר חפצי וחזרתי והטמנתי אותם בתחתית המגירה מימין. לא ניסיתי לפנות לרגה. חששתי שהריב שיתגלע בינינו ישים קץ אחת ולתמיד לשותפות. אך למחרת חזר ונשנה המחזה: חפצי פזורים היו על־גבי הרצפה.

כיון שכך, החלטתי להילחם על זכויותי. הכנסתי את רכושי למגירה, אל מתחת לעיתון המצהיב, והעפתי החוצה את אוצרה של רגה: את המחברת ואת אלבום הבולים, את המדבקות הצבעוניות ואת המסרק המשובץ זכוכיות נוצצות. רגה נרמזה ובאין־ברירה הסכימה לנוכחותו של דייר־המשנה, כלומר לנוכחותי שלי. וכך, באין־מלים, נקבעה בינינו שביתת נשק. רגה טמנה חפציה בפינה השמאלית של מגירת הגרבים, ואני – בימנית. עד שבא היום וגם שרנקה אחותנו הצעירה פלשה למגירה, כשותפה שלישית, עם בובות־הסמרטוטים שלה. תחילה ניסינו, רגה ואני, לעשות יד אחת ולסלק את האורחת הבלתי־רצויה, אבל בסופו של דבר ויתרנו. והיכן טמן זאב אחי את רכושו? הוא לא שׂם מבטחו במגירה. הוא הסתיר כמה חפצים אישיים משלו על אדן הצוהר הקבוע מתחת לתקרת בית־השימוש. זאב, שזריז היה מאוד, היה מטפס על האסלה ונאחז בצינור המים הצמוד לקיר עד הגיעוֹ לאדן.

בימים שבהם נתגדש יומני בסודותי הכמוסים, ואני הרגשתי שאין לבטוח יתר־על־המידה במחבואי אשר מתחת למזרן, נתתי דעתי על מטמונו של זאב, אך ידעתי שלא אשתמש בו. דחתה אותי החשיכה שבבית־השימוש, לא פחות מכך הרתיעני הטיפוס על־גבי האסלה וצינור המים. ואז, באין־ברירה, החלטתי: אטמין את היומן במגירת הגרבַּיִם. אמנם, הוא עלול להתגלות שם, אך אני אסוֶה אותו בגל עיתונים ישנים. ואכן, כך עשיתי ולא שיערתי שמעשה זה יביא לי צער רב ומגינת־לב.

רגה אחותי מבוגרת היתה ממני בשנה אחת בלבד ויכולנו בהחלט להיות חברים טובים אילולא נטייתה להתבדל ולהתנשא. רגה לא שיתפה אותי מעולם במשחקיה. במעמדי היתה מתלחשת עם חברותיה והתיַחסה אלי בזלזול ובביטול, ואני לא הבנתי מה יש בה, ברגה, שנותן לה את תחושת העליונות. לא־פעם פרצו בינינו מריבות ואחדות מהן נהפכו לתגרות־ידַיִם, אבל כדרכם של אח ואחות היינו מתפייסים כשוך הזעם ושוכחים את טינותינו.

עד שבא היום, שבו עשתה רגה מעשה־חזירות שלא יכולתי לשכוח, לא־כל־שכן לסלוח ולמחול. ערב אחד, לאחר ריב על דבר של מה־בכך, התגוללה עלי רגה בצעקה:

“נבז שכמוך! לא מוצא חן בעיניך? לֵך אל אסתר’ל. היא תמיד מוכנה להפיל את הנר הדולק ולחבק אותך!”

דומה היה עלי שאצבעות לופתות את גרוני עד מחנק. ריבונו־של־עולם! רגה קראה את היומן!

כל־כך נפגעתי, שלא יכולתי להוציא הגה מפי. פרצתי החוצה לחצר ושעה ארוכה ישבתי שם, מתיַסר בכעס חסר־אונים. חשתי עצמי נבגד, אך יותר מן הצער הציקה לי תשוקת נקם. אני לא אשתוק! אשלם לה, לרגה, כגמולה!

אותו ערב סילקתי את יומני מן המגירה והחזרתיו אל מתחת למִזרן. למחרת פישפשתי בפינה השמאלית של המגירה, באוצרה של רגה, ונתקלתי שוב במחברת הקשורה שתי וערב בסרט ארגמן. התרתי את הסרט ופתחתי את דף הכריכה ולעיני נתגלתה כתובת מסולסלת, עטורה בפרחים, ומתחת לכתובת מצוּיר היה לב פלוח בחץ.

ידעתי שמעשה מכוער מאין כמוהו הוא לקרוא ביומנו של הזולת, אבל לא בושתי בפני עצמי. הרי לא הסקרנות היא שדחפה אותי כי־אם תשוקת הנקם שבי! ואמנם, תוך כדי קריאה ביומן קלטתי כמה וכמה סיפורים שהיה בהם כדי לאמץ את ידי בקרבות עם רגה, שעתיד הייתי לעמוד בהם. וראש לכולם הסיפור על אהבתה אל ווֹלפֶּה, המורה שלה בבית־הספר.

לא יצאו ימים מעטים ותשוקת הנקם שלי באה אל סיפוקה. בריב שפרץ בינינו שלימתי לרגה מידה כנגד מידה:

“לא מוצא חן בעיניך? את יכולה ללכת אל ווֹלפה שלך!”

מבטה של רגה ניחת בי כחרב: חד ומבריק וקר. מרוב תדהמה שתקה, בדיוק כפי ששתקתי אני לפני ימים אחדים בשעה שהטיחה בי את חטא ביקורי אצל אסתר’ל.

עד מהרה נתברר לשנינו מה מגוּנה הוא יצר הנקמנוּת המשתלט על יריבים. יצר זה עולה לשיאים שאיש לא שיער אותם ומדהים בכיעור שיש בו כדי לבייש את קרבנותיו.

הפעם היה זה תורה של רגה לנקום. עוד באותו ערב חיפשה ומצאה כנראה את היומן שלי המוטמן מתחת למִזרן ואף קראה בו, שכן למחרת היום נטפלה אלי ועל פניה חיוך של שמחה־לאיד:

“מזל טוב! התעשרת בחמישה זהובים! אולי תלוֶה לי, גביר נכבד, זהוב אחד?”

כל־כך נפגעתי, שלא היה בי הכוח להימלט לחצר. שותק ישבתי תחתי והצער והעלבון שבי פרצו החוצה בבכי אין־אונים.

“מנוּולת!” התלעלעתי בבכיי וחזרתי והטחתי בה את המלה הזאת האחת והיחידה. הבושה בפני רגה ריפתה את איברי עד שלא הייתי מסוגל לקום ממקומי.

רגה תפשה כנראה שהגדישה את הסאה. תחילה העמידה פנים שאינה מבחינה בבכיי, אולם כעבור שעה קלה אמרה לי:

“בוא נשכח הכּוֹל, שנינו שגינו. זה קורה.”

האמת היא שלא שכחנו. רגה – את סוד אהבתה לווֹלפה שנתגלה, ואני – את סוד הגרב האפור של אמא, שאף הוא נחשף. אלא שמאז היה בינינו מין מאזן־אימה, שביתת נשק מעמדות של כוח. בלילה החזרתי את היומן ממחבואו תחת המִזרן אל המגירה – ולא חששתי עוד. רגה למדה את הלקח שהנבזוּת איננה משתלמת.


 

פרק שלושה־עשר: שוק הפשפשים    🔗

כזכור לכם נטלני הדוד נחום אל שוק הפשפשים וקנה בשבילי מיטת־עץ מתקפלת. תשאלו: מדוע הלך אתך הדוד נחום דווקא לקנות את המיטה? והרי בדרך־כלל הדודה שפרינצה היא שנחלצה לכל מבצע קניה וגילתה בו תושיה רבה וגבורה עילאית! ולמה לא ניגש אתך הדוד נחום לאחת החנויות, כי־אם לשוק הפשפשים? ומה היה טיבו של שוק פשפשים זה?

אכן, שאלות רבות, וכדאי לתרצן אחת לאחת.

בקצוֵי העיר במערב, בהצטלבות הרחובות לֶשנוֹ ואוֹקוֹפוֹבה, נמצאה כיכר קֶרצֶלי ששונה היתה מכל כיכרות העיר. שכל כיכרות העיר התנוססה בטבורן גינה ציבורית ובה עצים ענֵפים שהצלו על ספסלי ישיבה המיועדים לעוברי־אורח ביום ולזוגות נאהבים בלילה, ואילו בכיכר קרצלי לא היה זכר לעץ או לפרח. מרוצפת היתה כולה אבנים סגלגלות הקרויות “ראשי חתולים”, אך ריצוף זה לא נראה כמעט לעין בגלל הדוכנים הרבים שגדשו את הכיכר עד אפס־מקום. דוכנים גדולים וקטנים, קבועים ומאולתרים, זה חשוף לקרני שמש ולקילוחי מטר וזה מחוּפה יריעת־בד. ועל־גבי הדוכנים מתגבהים בערבוביה ססגונית כובעים ובגדים ונעלים וכן בדים ועורות – שפע רב המדהים את העין. אם בגדים – יכולת למצוא שם למן זוג מכנסים ישן וממורטט ועד לחליפה חדשה כביכול התלויה על קולב. למן תלי לבנים דהויים שקשה היה לקבוע את צבעם, ועד לסודרים ואפודות, חצאיות ושמלות צבעוניות. ואם נעלים – היו שם אנפילאות וסנדלים, נעלי־צבא ומגפים, וכולם פג זיוָם מחמת יוֹשן, לאחר ששירתו בנאמנות במשך שנים את בעליהם הקודמים. כי זאת עליכם לדעת: כיכר קרצלי היתה מאגר ניקוז גדול של כל הפסולת הוארשאית – כל הקצף שהפריש הכרך הגדול. לכאן הובאו חפצים שיצאו מכלל שימוש. לכאן באו גנבים עם שללם ומכרוהו בפרוטות, וכך נתגדשו הדוכנים הקבועים ועגלות־היד הניידות והכוכים האפלים שבתוך חומות הבתים אשר הקיפו את הכיכר.

זה היה מראהו של שוק המציאות הוארשאי – שוק הפשפשים. אנו קראנו לו על שם הכיכר: קֶרְצֶלַק.

לקרצלק באו כל אלה שידם לא השיגה לקנות חפץ חדש בחנות. כל שנתאווה לו לב האדם מצוי היה בקרצלק: שידה ואורלוגין, מיטה וספה, כלי־עבודה וכלי־בית. בעלי־הדוכנים, יהודים ופולנים, עמדו אלה בצד אלה ולא ניכר ביניהם כל ניגוד. אין זאת כי קרצלק הוא שאיחד אותם לאגודה אחת – חֶבֶר תגרנים ורוכלים המתמקחים בשצף־קצף ובהמולה רבה, והם קונים ומוכרים ומכריזים בקולי־קולות על מרכולתם, זה בפנים זועפות, ככועס על גורלו שגזר עליו לעסוק במסחר בשוק הפשפשים, וזה בפנים צוחקות, כנהנה דווקא מכל העסק. רוב בעלי־הדוכנים היו אנשים בגיל־העמידה, אבל סייעו בידם עוזרים צעירים שתפקידם לפקוח עין על המון האדם שזרם בקרצלק כתהלוכה בלתי־פוסקת. כבדהו וחשדהו – גרסו “פַקחים” אלה לגבי כל אדם שעבר על־פני הדוכן, שכן רבים היו האנשים הבלתי־מהוגנים שניצלו את הדוחק ושלחו ידם בגניבה מתוך תלי החפצים המתנוססים לפניהם, ובעלי־הדוכנים לא נשאר להם אלא לסמוך על עוזריהם הגברתנים, שמסוגלים היו לטפל בו־במקום בכל מקרה חירום. ואכן, הללו אחזו בגרונו של העבריין, ניערו את כליו והחזירו לדוכן את החפץ הגנוב ואז חרצו חת־שתים את משפטו והעניקו לו את עונשו: חבטות אגרוף נאמנות שהיה בהן כדי ליטול ממנו את החשק לחזור על מבצעו בעתיד הנראה לעין.

קרצלק המה תמיד ככוורת. עמדה בו המולה מיוחדת־במינה שמתוכה בקעו קולות הקונים העומדים על מיקח וצעקות התגרנים המשבחים סחורתם בפרוזה או בדברי שיר, כלומר, בחרוזים שאין יודע מי חיברם, אך הצד השוֶה שבהם היה רצון מחבריהם למשוך תשומת־לב ולהצחיק בכל מחיר, ולוּ גם על־ידי מלים שבניבול־פה. זכורים לי חרוזיו של בעל דוכן לממכר לבנים, גוי צעיר ומשופם, שהיה צורח בקול גדול, כשהוא מנפנף בשעת מעשה בכובע המצחיה שלו האחוז בידו. וזה לשונו:

“תחתונים, תחתונים בזיל־הזול / לתחת קטן ולתחת גדול / בואו וקנו רבותי ואל פחד / יש לי מספר לכל תחת ותחת!”

הקהל שמע ונהנה. הקהל התקד לאטוֹ בשביל הצר שנתמשך בין הדוכנים, בתוך ההמולה הרוגשת והחרוזים המבדחים. האנשים חייכו לעצמם כדרכם של אנשים שנקלעו למקום של שמחה.

עתה, שסיפרתי את שבחי השוק, לא תתפלאו שהדוד נחום היה מזדמן אליו לעתים קרובות, ממש בן־בית היה בקרצלק. שכן אם במקום של שמחה מדובר, הרי הדוד נחום היה האדם האחרון בעולם שיוַתּר עליו. קונדס גדול היה הדוד נחום וחוש מיוחד שבו הִנחהוּ לכל מקום של בדיחות־דעת.

לכאורה חייב הצחוק לשכון במשכנות העשירים. הדעת נותנת שהללו, שלחמם ניתן בשפע והממון שבידם משמש להם מחסה ממחסור וערובה מכל פגע – מחייכים ושוחקים ושמחים בחלקם בכל עת תמיד. ולא היא! רבים העשירים שפניהם דאוגות דווקא. אולי משום שנמאס עליהם השפע שבידם ואין עוד דבר בעולם שהם יכולים להשתוקק לו או לחלום עליו. ואולי הדאגה לכספם היא המדריכה את מנוחתם: חוששים הם משודד ומגזלן שיבוזו את עושרם ויציגום ככלי ריק. ולעומתם יש שדווקא העניים ביותר רוחם טובה עליהם. אין להם ממה לחשוש. הם כבר ירדו לשפל המדרגה ואי־אפשר לרדת עוד. הדוד נחום, שעני ואביון היה והתגורר בדירת־מרתף בחצר אחורית של בית ישן, דירה חשוכה שמבעד לחלונותיה המאובקים נראה רק רגליהם של דיירי החצר המריקים פח אשפה אל ארגז הזבל הגדול שעמד סמוך לחלונות – נמנה עם הדלפונים היודעים לצחוק בכל פה לצרותיהם שלהם. כל ימיו חיפש לו עילה לתת קולו בצחוק, וכשמצא, היה מפשיל ראשו, זוקר זקנקנו ושולף לרגע מפיו את הסיגריה הנצחית שבדרך־כלל לא זזה מזוית שפתיו, וקולו מתגלגל כאשד, רם וסוחף ומידבק. אבי, שפניו רציניות היו תמיד וחמוּרות־סבר, גער לא־פעם בדוד נחום:

“מה יש לו ליהודי לצחוק?”

“כלום אסור להשתעשע קצת?” השיב הדוד נחום בשאלה. ואבא היה מוכיחו על פניו:

“‘ובמושב לֵצים לא ישב’ כתוב בפסוק הראשון בתהילים!”

הדוד נחום היה מפנה אלי את ראשו וקורץ לי בעינו קריצה מבודחת, כאומר: “חלילה לי להקל בכבודו של אביך, לא־כל־שכן בכבודו של נעים זמירות ישראל, מחבר ספר תהילים, אך מה הם מבינים בהלכות צחוק ומשובה?” ואני חשתי עצמי שותף לסודו של הדוד נחום וגאה הייתי על כך שהוא משתפני בתעלוליו.

מאוד חיבבתי את הדוד נחום והוא החזיר לי חיבה. לא־פעם השיח לפני את לבו עד ששאלתי את עצמי: מדוע הוא נותן בי אמון ומקרבני כל־כך? וזו היתה דרכו של הדוד נחום: משמצאני לבדי בביתי, היה מתיַשב מולי ופותח בדברים שהיו מעין מונולוג של חשבון־נפש:

“מה הם החיים? האוּמנם רק לנעול נעלים ולחלוץ אותן? והרי כך בדיוק אני חי: נועל את נעלי בבוקר וחולצן בערב ובין כה וכה חולף עלי יום. עוד יום שכלה בעשן ללא תכלית. אני רוצה לזעוק חמס, אך מי ישמע זעקתי?”

הדוד נחום היה קוטע דבריו ושותק ומפריח מפיו מעשה־אמן טבעות־עשן מסולסלות. ואז המשיך דבריו:

“כשאני רואה את חוסר־השחר שבכול, ורע לי עד מוות, אני צוחק. אתה יודע מהו הצחוק בשבילי? שמעת פעם על שסתום? כן, שסתום בדוד רותח. כל־כולו לא בא אלא להרבות בטיחוּת. בלי שסתום כזה יתפוצץ הדוד ויקיץ עליו הקץ. ועכשיו דע לך: הצחוק הוא בשבילי שסתום כזה.”

הוא היה אומר:

“מהו מותר האדם מן הבהמה? שניהם נולדים וגדלים ומתים. הבהמה גועה כשכואב לה והאדם אף הוא גועה בבכי. אלא מה? כנגד כל דמעה שמור עמו צחוק. משל למה הדבר דומה? למהלך בחשיכה, ששמורה לו בכיסו קופסת גפרורים. החושך אמנם גדול ונורא, אך המהלך בתוכו יכול כל רגע, בצר לו, להדליק גפרור ולחוג סביבו חוגה של אור.”

כך, ובדומה לכך, היה הדוד נחום מסביר לעתים את עצמו ודורש נאה, ולשבחו ייאמר שאף היה מקיים נאה. אני, כנער, הזדהיתי עמו וחשתי צורך עז לחקותו ולהידמות לו. אלא שכיום, אחרי שנים רבות, כל־אימת שאני עוצם את עיני ומקשיב לצחוקו של הדוד נחום הנישא אלי ממרחקים, נוטה אני לחשוב שצחוקו לא היה אלא נשק סודי בידו, מין סוללת־מגן מפני הפחדים המציקים לו.

איזה פחדים?

ראשית־כּוֹל פחד המחסור, שהיה לו בן־לוָיה נאמן. עני מרוד היה הדוד נחום וכל ימיו הציק לו הפחד שכירסם כתולעת בלבו: היכן יקח פת־לחם לדבורה אשתו, לאֵלי בנו וללאה אמו הישישה? אך היה עליו פחד גדול יותר – פחד מן הגויים שבקרבם ישבנו. לא־פעם היה מרצין ומדבר אלי כמשיח לתומו:

“אנו מוקפים נבלים שבבוא שעת כושר לידם יקומו עלינו לרצחנו נפש. הם עשו זאת בימי האינקביזיציה ובימי גזירות ת”ח ובפוגרומים הרבים, וכל־כמה ששתו את דמנו הם עדיין צמאים. אנו יושבים כאן על פקעת צפעונים."

פליאה היא כיצד יהודי כמוהו, שפניו מחייכות וצחוקו מתגלגל וסוחף, נשא בקרבו זכרון חרדות משכבר הימים. מפיו שמעתי לראשונה את המלה פוגרום. הוא שסיפר לי על האינקביזיציה, על טוֹרקוומדה האינקביזיטור הגדול, ועל מוקדי האש שעליהם עלו קרבנותיו. היכן שאב הדוד נחום את ידיעותיו בקורות עמנו?

אין לי תשובה על כך. אבא, שהפתיע יום אחד את הדוד נחום בשעה שסיפר לי את סיפוריו, נזף בו:

“למה אתה מבלבל ראש לילד? די לו בצרות המזומנות לו. הוא לא יימלט מהן. אז מדוע אתה מפטם אותו בסיפורי־הבל על טורקוומדה ימח שמו?”

שמע הדוד ולא הגיב. אך בהזדמנות הראשונה חזר לסיפוריו שהיה משמיעם באוזני. אין זאת כי הוא נחום, הקונדס למראית־עין, הסתיר את נחום האמיתי – זה שהפחד ליוָהו בכל עת תמיד. אני משער שימים רבים נשא נפשו להימלט מפחדיו והעלה חרס בידו, עד שהשכיל להתגונן מפניהם: כל עוד מסוגל היה לצחוק, ידע לחיות איכשהו עם פחדיו.

אך הבה נחזור אל סיפור הקֶרְצֶלַק.

את השם קרצלק שמעתי לראשונה מפי הדוד. יום אחד סיפר בהרחבה לדודה שפרינצה על שוק הפשפשים, כשהוא מלווה את סיפורו בפרצי צחוק. הדוד ניחן בכושר חיקוי ועם שהוא מגולל סיפורו, קמו כחיים נגד עיני הטיפוסים השונים של בעלי־הדוכנים בשוק, הם ופרצופיהם והעוָיותיהם ודיבורם המבודח. הדוד נחום הבחין כנראה שאני נהנה מסיפוריו, שכן אמר:

“בוא, בֶּני, ניגש לקרצלק.”

“אתה רוצה לקנות משהו?” שאלתי.

“מה פתאום?” צחק הדוד נחום, "לקרצלק באים לא רק כדי לקנות, אלא גם כדי ליהנות. וכי איזה הנאות יש לי בחיים? כל הימים מתיַסר בן־אדם בעוֹגמת־נפש. כלום לא מגיעה לו גם שעה של נחת וקורת־רוח? אני, כל־אימת שרוצה אני להתבדר, הולך לקרצלק. אילו הייתי רוטשילד, ייתכן שהייתי מבזבז שלושה זהובים וקונה כרטיס לתיאטרון. כיון שאין לי כסף, אני מסתפק בקֶרצֶלַק, שהוא אולי תיאטרון טוב יותר מכל התיאטראות שבעולם. אך למה ארבה דברים? תבוא אתי ותראה.

למחרת היום, בשעה שלאחר־הצהרים, נתלוויתי לדוד נחום בדרכו לקרצלק. הדוד הפסיע פסיעות מאוששות ופיזם לעצמו מניגוני מוֹדז’יץ, שיש בהם כדי להרנין את הלב ולהרקיד את הרגלים. ככל שקרבנו לשוק, גבר שאון הקולות הבוקע ממנו כהדהוּד גלגלי רכבת הקרבה ובאה. סוף־סוף עמדנו בין דוכני הבגדים. אמר הדוד נחום:

“כיוָן שזהו ביקורך הראשון כאן, אשמש לך מורה־דרך ואסביר את המתרחש. לקרצלק באים כפריים רבים, וביניהם בחורים צעירים, כדי לקנות לעצמם חליפה לכבוד חתונתם. חליפות אלה, התלויות בפתח הדוכנים, מבריקות למראית־עין, אך לאמיתו של דבר אין הן אלא בגדים משומשים ופגומים. אלא מה? בעלי־הדוכנים טורחים להצניע ככל האפשר פגמים אלה.”

“כיצד?” שאלתי.

“זאת תראה מיד,” אמר הדוד נחום, “במו עיניך. אך יש גם תחבולות מתוחכמות, סמויות מן העין, שנוקטים בעלי־הדוכנים כדי לבלבל דעתם ולערער את בטחונם של הקונים.”

כך הסביר לי הדוד נחום ונדחק אל אחד הדוכנים. בהמשך סיורנו בקרצלק נתברר לי שהוא מכיר מקרוב כמה וכמה מבעליהם. קרא הדוד בקול:

“שלום, שעיה! איך העסקים?”

שעיה, יהודי אדום שׂיער, שזקנו המדובלל מכסה את פניו עד שבקושי בקע מן הסבך חוטמו הסמוק, החזיר שלום לדודי, אך בשעת מעשה הצביע על לקוח שקרב אל הדוכן. “סלח לי, נחום,” אמר שעיה, “עוד מעט אתפנה אליך.”

“אין דבר,” הרגיעוֹ הדוד נחום, “אין שעתי דוחקת. בינתים אסתכל קצת בנעשה בשוק. אבל כדאי שתדע: יכול אתה לסמוך עלי. אעזור לך אם אמנם תהיה זקוק לכך.”

עודני תמהּ במה יוכל הדוד נחום לעזור לבעל־הדוכן, תקע הדוד מרפקו בצלעותי ולחש: “הבט, זהו כפרי שבא לקנות חליפה.”

הכפרי בחור צעיר היה, נעול מגפים גבוהים שמוּקיהם מרופשים בגללים ומתחת לכובעו, העטור מצחיַת־לַכָּה מבריקה, נשתרבבו שערות ארוכות בצבע הפשתן. פניו היו עגולות ושמנות. קרא שעיה בקול:

“איסר, עָרֵל בא!”

הסביר לי הדוד נחום: “איסר הוא עוזרו של שעיה. בעל־אגרוף הממונה על שמירת הדוכן מגנבים. זהו בחור יקר מפז,” אמר הדוד, “הוא עומד בדרגה גבוהה יותר מזו של מלאכי־עליון. חה־חה־חה!”

הדוד נחום צחק את צחוקו הדשן, הרווי ומיד נזדרז להסביר את עצמו:

“נאמר על מלאכי־השרת שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות בבת־אחת. ואילו איסר אינו חושש משתי המלאכות. האחת – לחבוט חבטות נאמנות בגנב שישלח ידו בסחורה, והשניה – לסייע לבעל־הדוכן במכירה.”

“איך?” שאלתי.

“אם יתמזל מזלך, תראה זאת,” השיב הדוד נחום.

לקול קריאתו של שעיה הופיע מאחורי הדוכן איסר, בחור בעל־גוף חבוש קסקט השמוט על עיניו, והתיַצב באין־הגה בצד. ואז נטל שעיה חליפה אחת מאלה התלויות בחזית הדוכן והניפה בעוז כנגד פניו של הבחור הכפרי עד שהפריחה ענן־אבק בעיניו. אמר שעיה:

"אדון נכבד, הנה חליפה שכולה משי ואטלס. בעד חליפה כזאת תשלם ברחוב מארשלקוֹבסקה מאות זהובים. האמת היא שחבל לי למכור אותה, אבל מה לא עושים בשביל חתן?

“מנין לך שאני עומד להתחתן?” שאל הכפרי ושילח מבט חשדני בשעיה.

“אין כל קושי לדעת זאת,” השיב שעיה, “פניך, אדון נכבד, קורנות כפניו של בעל־שמחה. אנו, היהודים, אומרים: ‘חתן דומה למלך’. אני בטוח שחליפה זו, שכולה פאר והדר, תהלום את זיו פניך!”

הוריד שעיה את המקטורן מן המתלה והגישו לכפרי.

“אנא, אדון נכבד, תואיל בטובך למדוד!”

הבחור תקע ידיו בשרוולי המקטורן, ואני ממקום עומדי ראיתי שהבגד צר בכמה מספרים. שולי המקטורן לא נתחברו והמרחק בין הכפתורים והלולאות היה רב ביותר. רציתי להעיר על כך לדוד נחום, אבל הוא כיבדני שוב בתקיעת מרפק בצלעותי.

“הבט ושתוק!” לחש לי.

הבטתי ותמהתי בלבי: האוּמנם אין הבחור הכפרי משגיח במה שרואות עיני שלי? אלא שכאן נכנס לתמונה איסר, עוזרו הנאמן של שעיה. הוא ניתק ממקומו, קרב אל הכפרי ואחז בשתי ידיו בדשי המקטורן מזה ומזה ופתאום הרים ברכו והִכּה בכרסו של הקונה עד שהלה נרכן בבת־אחת קדימה ופניו נתעוותו בכאב.

“מה אתה עומד כגולם ונדחף עם הבטן?” הרעים איסר בקולו, “עליך ללמוד כיצד לעמוד עמידת חתן!”

וראה זה פלא! הכפרי אסף את בטנו ושולי המקטורן ניגשו אלה לאלה והכפתורים מצאו את הלולאות. הכפרי התיַשר איכשהו, אך מרוב מאמץ להכניס את כרסו פנימה ומרוב לחץ שלחץ עליו המקטורן המכופתר, הסמיקו פניו. זיעה ניגרה מתחת למצחיַת כובעו וסימאה את עיניו.

והדוד נחום מרפקו מתדפק אל צלעותי ועיניו מביטות אל המחזה המתרחש לפנינו והן שוחקות, ושחוק זה מדביקני ומדגדג בגרוני ואני עוצרו בדי עמל.

שעיה התרחק כדי פסיעה מן הכפרי, הביט בו בעינים קרועות לרוָחה וניפנף בידיו נפנוף של קורת־רוח והתפעלות.

“איה יופי, אדון נכבד!” קרא, המקטורן הולם להפליא את אדוני, כאילו נתפר לפי מידה על־ידי חייט מומחה! חבל שאין כאן מראה. לא היית מכיר את עצמך, אדון נכבד!"

הכפרי המתענה בלחץ המקטורן שלח ידו כמנסה להתיר את הכפתורים, אלא שהיתה עליו אימתו של איסר, שברכו מוכנה היתה ללמדו פרק בהלכוֹת עמידה של חתן. רגע חשבתי שיאזור עוז ויתקומם, ישליך את המקטורן ויתרחק בקללה עסיסית מן הדוכן, אולם הוא ניצב תחתיו חסר־זיע ונטול־ישע. מן־הסתם המום היה מהמולת השוק שנקלע אליו ומהסתירה שבין שני הקולות הדוברים אליו: שעיה בנועם ובחנופה ואיסר בגסות ובמכות ברך. אך בסופו של דבר זע הבחור ופשט את המקטורן.

“תראה לי חליפה אחרת,” אמר אל שעיה.

“בעונג רב, אדון נכבד!” קרא שעיה.

הפעם היה המקטורן רחב בכמה מספרים. אפשר היה בנקל להכניס לתוכו שני חתנים. אלא ששעיה, שבעל־תושיה היה, נחלץ לפעולה. הוא עקף את החתן ובא אליו מאחור וחפן בכפו את בד המקטורן כנגד הגב ומשך בעוז, ואיסר מסייע מלפנים וצועק: “עוד!”

משהגיעו הכפתורים אל הלולאות, רמז איסר לשעיה שיפסיק ובעל־הדוכן חדל לכווץ את הבד בכף־ידו.

“בדיוק לפי המידה, אדון נכבד!” קרא שעיה מאחור וכף־ידו לא הִרפתה מקפלי האריג החפונים בה, ואילו איסר, מלפנים, החרה־החזיק אחריו: “אדון נכבד, זהו פראק ולא מקטורן!”

הכפרי דישדש ברגליו ונבוך היה מאוד. פניו, שקדרו בשעת מדידת המקטורן הצר, נתבהרו עתה, עם מדידת המקטורן הרחב.

אולם אותו רגע נתגלתה תקלה חדשה. ממקום עומדי ראיתי שעל־גבי המקטורן מלפנים, כנגד החזה, מתנוסס כתם מכוער. הכפרי השפיל עיניו כדי להציץ בבגדו, אלא שאיסר הקדים והמם אותו במכת יד מתחת לסנטרו.

“זקוף ראשך!” גער איסר בלקוח, “עמוד דום! היישר מבט! אין לך מה לחפש על הארץ. אתה חתן ולא מקבץ־נדבות!”

וכאן החלה מלחמת־העצבים. הכפרי מנסה, על־אף הכול, להגניב מבט מלמעלה במקטורנו, ואיסר חוזר וחובטו מלמטה בסנטרו ומזכיר לו את חובות החתן. בסופו של דבר בילבלו המכות בסנטר את הכפרי עד שויתר, וכך עמד שם כשֵיה תמה בלא לפצות פיו, ידו של שעיה חופנת את המקטורן מאחור, וידו של איסר מוכנה ומזומנה ללמדו פרק בזקיפת ראש. עמד החתן ועיניו בוהות כה וכה כל־כולו כשוקל בדעתו.

ועדיין לא שוכנע.

אלא שאז הטיל שעיה לחלל מלה אחת ויחידה: “נחום!”

שמע דודי ונרמז. הוא זקף ראשו וחכך כפות־ידיו זו בזו ואז ניתק ממני וקרב אט־אט אל הכפרי. משעמד לפניו, הסיר מגבעתו מראשו, קד קידה עמוקה ובירך בקול חגיגי:

“שלום, אדוני הגראף!”

ועם שהכפרי זוקף בו עיניו בתמיהה, קרא הדוד נחום:

“הה, אבקש סליחתך, אדון נכבד! חשבתי שלפני הגראף פוֹטוֹצקי. כנראה הטעני הפראק המפואר שאתה לובש.”

והכפרי עומד תחתיו והזיעה ניגרת מפניו. נשא הכפרי ידו, כדי לנגב את הזיעה בשרוולו, אך איסר הקדימו וחבט בזרועו.

“השתגעת, חתן? הרי תלכלך את המקטורן!”

ושוב עברו הדקות ונתמשכו והבחור שתק ונראה כשוקל בדעתו.

ועדיין לא שוכנע.

אלא שאז נשמע קולו של שעיה:

“טרם בדקת, אדון נכבד, את הכיסים. אדרבה, ראֵה כמה הם מרוּוחים!”

הכניס הכפרי כף־ידו לכיס המקטורן ורטט משונה עבר בפניו. עיניו התרוצצו כה וכה. והנה קרא בקול:

“אני קונה את החליפה!”

ידו של שעיה הִרפתה מן האריג כנגד הגב, איסר נזדרז והפשיט את המקטורן וקיפלו וקשרו בחבל, והכפרי שילם את המחיר בלי שיעמוד על המיקח. משנתרחק בפסיעות מהירות, מפנה מדי פעם את ראשו לאחור כחושש פן דולקים אחריו, פרץ הדוד נחום בצחוק גדול.

“מה תגיד לזה, בֶּני?” קרא, “הבטחתי לך תיאטרון והנה קיבלת הצגה משובחת. לא־כן? אתה זוכר שסיפרתי לך על תחבולות מתוחכמות של בעלי־הדוכנים? תחבולה אחת כזו נעשתה לעיניך ואתה לא ראית!”

“הכיצד לא ראיתי?” נעלבתי, “ראיתי יפה את שעיה שמשך את המקטורן מאחור ואת איסר שלא נתן לו, לחתן, להציץ בכתם מלפנים.”

“אלה לא שיכנעו את הבחור,” צחק הדוד נחום, “ואף לא פנייתי אליו כאל גראף פוטוצקי. אלא מה? שעיה דאג מבעוד מועד להכניס מטבע של זהוב או שנים לכיס המקטורן. הכפרי, שתקע ידו לכיס וגילה את האוצר, החליט לרמות את בעל־הדוכן, לקנות את המקטורן ולהסתלק מהר ככל האפשר עם המצלצלים שמצא. מה תגיד לזה? הראית אי־פעם הצגה משעשעת יותר?”

ושוב התלעלע הדוד נחום בצחוק. צירפתי קולי אל קולו. רק שעיה ואיסר שתקו. המחזה לגביהם לא היה משעשע כל־עיקר. הוא היה חלק מעבודת יומם המפרכת. הם השקיעו בו מאמץ רב וכוחות נפש. אך מה אין אדם עושה בשביל הפרנסה? לא, הם לא היו, חלילה, רמאים. על־אף תחבולותיו של שעיה וחבטות הברך של איסר. בסופו של דבר לא נעשה לו, לבחור הכפרי, כל עוול. בשום מקום אחר בעולם לא היה משיג חליפה במחיר ששילמוֹ בקרצלק. כל שנעשה בקרצלק התנהל בדרך־כלל לפי כללים הוגנים בהחלט.

“אקווה שהספיק לך. אם לא, תוכל לבוא עמי הנה כל־אימת שתרצה. האמֵן לי, לא תצטער.”

ואמנם, מדי פעם נתלוויתי אל הדוד נחום בסיוריו בקרצלק ואף הכרתי מקרוב כמה וכמה מבעלי־הדוכנים ועוזריהם הגברתנים. הם נטו לי חיבה. אולי בזכותו של הדוד נחום, שהיה משעשעם בדברים מבדחים, ואולי משום שבשעת צרה, כמו במקרה החתן הכפרי, מוכן היה להיחָלץ לעזרתם ולסייע להם כפי יכולתוֹ. הדוד נחום עשה זאת בנפש חפצה, בכל מאודו, ונהנה מאוד מן התפקיד שנטל על עצמו.

תם סיפור הקֶרצֶלַק, אך לא נסתיימו העלילות שהתרחשו שם. אלה שהייתי עד להן בבקרי בו מדי פעם, ואלה ששמעתי עליהן מפי הדוד נחום. רבות מן העלילות נשתכחו ממני במרוצת השנים, אך אחת מהן זכורה לי היטב, זו הקשורה בקניית המיטה המתקפלת בשבילי, קניה שעליה הוחלט לאחר התלבטויות ודיונים ממושכים. אולם, לאחר שהוחלט, ברור היה שהדוד נחום הוא שיבצע את ההחלטה. והיכן? בקרצלק, הוא שוק הפשפשים!


 

פרק ארבעה־עשר: קונים לי מיטה מתקפלת    🔗

היתה שעת אחר־הצהרים, הרחובות היו מלאים כרגיל עוברי־אורח, ואנו, הדוד נחום ואני, פנינו מועדות אל שוק הפשפשים. אמר הדוד נחום:

“מה בין הביקורים הקודמים שלנו בקרצלק לבין ביקורנו היום? שבביקורינו הקודמים הלכנו בידים ריקות וחזרנו בידים ריקות ואילו בביקור של היום אנו יוצאים לדרך ללא כל משא, אך בשובנו נסחַב את המיטה המתקפלת.”

“האוּמנם נשיג?” שאלתי.

“סמוֹך עלי,” הרגיעני הדוד נחום, “כל עוד יש בכיסי צרור־הכסף, אין לך מה לחשוש.”

הדוד נחום הגזים במקצת. “צרור־הכסף” לא היה אלא שטר אחד ויחיד בן עשרה זהובים, שבו הצטייד מבעוד מועד. גם לגבי מקום מחבואו של השטר לא דייק הדוד. שטר זה, מקופל לארבעה, לא נמצא בכיסו, כי־אם תקוע היה ברצועת־העור בצִדהּ הפנימי של מגבעתו, שתכליתה להגן על המגבעת מפני הזיעה. הסביר לי הדוד נחום: “גנבים השורצים בשוק לא יעלו על דעתם שיהודי הטמין את כספו במגבעתו דווקא!” ואני שמעתי והתפלאתי על תושיָתוֹ וכוח אמצאתו.

התקדמנו בפסיעות מהירות. ניכר היה בדוד נחום שהוא משתעשע בעלילות שנכונו לו. הרי לא כל יום זוכה בן־אדם לבוא לקרצלק כשברשותו הון עתק – שטר בן עשרה זהובים! ככל שקרבנו לשוק, גבר הזיק המשובה בעיניו של הדוד נחום. הוא זקף ראשו והפסיע בבטחה עד שנדמה לי שהוא מכריז: “היכּוֹנוּ, סוחרי הקרצלק! אני, נחום, בא לערוך לכם הצגה שלא ראיתם כמוה!”

אכן, הדוד נחום נבדל מהדודה שפרינצה. לכאורה ערכה אף היא, כל־אימת שיצאה אתי לקניה, הצגה מרעישה, אלא שהצגתה שלה דמתה יותר לדו־קרב שניהלה עם המוכרים, קרב פנים־אל־פנים של עמידה על המִיקח עקשנית עד טירוף. ואילו הדוד נחום זימן עצמו למעמד משעשע דווקא, מתובל באמרות־כנף ומשובץ בדברים של בדיחות־הדעת.

ככל שקרבנו לשוק, הואטה הליכתנו. מסביבנו גבר זרם האנשים הנוהרים לקרצלק או חוזרים משם, עד שאנוסים היינו להתנהל עקב בצד אגודל. עם שאנו מדשדשים בתוך ההמון, נדחק ובא לקראתנו בחור גיבן, שפניו מחוטטות וצוָארוֹ עטוף בסודר צבעוני, והוא מחזיק בזרועותיו המורמות מעל ראשו תיבת־קרטון גדולה. בעָברו על־ידנו, העיפה התיבה את מגבעתו של הדוד לארץ. מיד שמט הבחור את תיבתו ועט ונרכן על המגבעת המתגוללת בין רגלי האנשים והרימהּ והחזירהּ לדוד נחום.

“סלח לי!” התנצל, “זה בגלל הדוחק!”

אבל הדוד נחום לא סלח ולא נתרצה. וכבר עמד לנזוף בבחור המחוטט ולהוכיחו על־פניו, אך בטרם פצה פיו נבלע הגיבן ונעלם בתוך הקהל. לֵך חפש מחט בערימה של שחת!

המשכנו דרכנו והגענו לטבור השוק וסרנו אל דוכני הרהיטים. היו שם מיטות שהמִסעד למראשותיהן עשוי צינורות־פליז ובקצותיהם גולות־נחושת נוצצות; ספות־קטיפה שריפודן מטולא וכרעיהן מעוקמים; ארונות ושידות למיניהם, שלא תואר להם ולא הדר. ומאחורי גבב כסאות צולעים ושרפרפים דהויים ראיתי את בעל־הדוכן: אברך מצומק כגרוגרת, שפאוֹתיו מגולגלות מאחורי אוזניו ופיו מעוקם ספק בחיוך ספק בהבעת צער. הוא ישב סמוך לשולחן־עץ עגול ועיין בספר ושפתיו ממלמלות לעצמו מלמול המלוּוה בניגון. לא הכרתי את האיש מביקורי הקודמים בקרצלק ושיערתי שאף הדוד נחום לא הכירוֹ. עובדה: הוא לא קרא בשמו.

אמר הדוד נחום:

“שמא אמצא כאן מיטה מתקפלת?”

נשא האברך את עיניו מן הספר כמתרעם שהפריעו לו.

“ייתכן שתמצא,” אמר, “הרי למדנו: יגעתי ומצאתי תאמין.”

“אדרבה, הראנה לי!” תבע הדוד נחום.

“אתה מתכוון באמת לקנות?” שאל האברך ולא מש ממקום שבתו.

“מה פירוש אם אני מתכוון לקנות באמת?” תמהּ הדוד, “כלום אפשר לקנות בשקר?”

אמר האברך:

“רבים כאן הטרדנים והקבצנים למיניהם שבאים ומבלבלים את הראש ומבטלים את זמני. הב להם כסא! הב להם ארון! ממששים בסחורה ומעקמים אפם ובסופו של דבר מסתלקים ומשאירים כאן אנדרלמוסיה נוראה.”

“אני נראה כאחד הטרדנים?” נעלב הדוד, “ושמא כאחד הקבצנים?”

והוא שלח מבלי־משים את ידו וליטף את מגבעתו שבתוכה מצוי היה המטמון עם עשרת הזהובים.

האברך בחן את פניו של הדוד נחום ושתק. לבסוף אמר, כאילו אל עצמו:

“לעולם אין לדעת.”

הדוד נחום החליט כנראה שלא למחול על כבודו. אמר לו, לאברך:

“לפי פאותיך אני רואה שאתה בן־תורה. על־כן תמהני עליך. כיצד אתה מבזה שֵם שמים?”

“אני?” זקף האברך בדוד נחום עינים קרועות לרוָחה.

“אלא מי? כלום לא למדת בספר בראשית ‘ויברא אלוהים את האדם בצלמו.’ אם כן כיצד אתה מלבין את פני שלי? הרי כתוב במפורש ‘בצלם אלוהים ברא אותו’!”

נבוך האברך ושלח ידו ואחז בפיאה שמאחורי אוזנו והיה מושך ומסלסל, מסלסל ומושך ונושך שפתו כמי שנתפס בקלקלתו. ראה הדוד שדבריו עשו שליחותם וחייך אל עצמו חיוך של קורת־רוח והמשיך:

“מי היה מעלה על דעתו שבן־תורה שכמוך אינו אלא רוצח פשוט?”

“מה פתאום רוצח?” גימגם האברך הנדהם. השיב לו הדוד נחום:

“הרי למדת בבבא מציעא שהמלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים. לא־כן? ומה פירושו של שופך־דמים אם לא רוצח?”

אותו רגע הִרפּה האברך מן הפיאה והניף שתי זרועותיו כנגד הדוד נחום והתגולל עליו בצעקה:

“למה נטפלת אלי? למה דבקת בי כספחת? מי ביקש ממך לבוא הנה ולדרוש דרשות של שטות, פעם בספר בראשית ופעם בבבא מציעא, דרשות מטופשות של עם־הארץ!”

“האוּמנם כך הן נראות לך?” שאל הדוד נחום והוא מחליק את זקנקנו ומשלח בו, באברך, מבט ארוך ומוכיח.

הדוד נחום, שזימן עצמו למחזה משעשע של קניית מיטה, תפס כנראה שמזומן לו דין־ודברים מאלף ומשעשע לא־פחות מן הקניה. שעל־כן שלף מתוך ערימת הכסאות השבורים כורסת ישיבה צולעת וגונחת והתיַשב עליה בהרחבה ואף לי הגיש כסא. כי זאת עליכם לדעת: הדוד נחום איש־דברים היה, וכשבאה לידו אפשרות לגלגל שיחה, היה קופץ על המציאה ואוחז בה יפה לבל תישמט מידו ומאריך ככל האפשר את התענוג האצור בה. הדוד נחום ידע לדבר עם כל אדם בלשונו: עם בן־תורה – בלשון־התורה; עם הדיוט – בלשון ההדיוטות; ואפילו בשיחה עם גוי ידע לגלגל להפליא את קומץ המלים הפולניות השגורות בפיו, עד שבן־שיחו התפלא שהיהודי המזוקן מדבר אליו בשפתו ובמטבעות־לשון שכולן שלו.

כיון שהכרתי יפה את הדוד נחום, ידעתי שבסופו של דבר ימחל לו, לאברך, על ה“טרדן” וה“קבצן”, אך בשום פנים ואופן לא ישכח לו את “עם־הארץ”. הדוד נחום לא היה למדן. כל ימיו היה מצטער שלא ניתן לו בנעוריו להמשיך אחרי שנות ה“חדר” את תלמודו ב“ישיבה”. אמנם, הוא ידע לגלגל במעט שרכש לו: בפסוקים מן המקרא ובאמָרוֹת מפרקי אבות, אולם לא־פעם ראיתיו נדרך במעמדו של בן־תורה, כאילו נדחף, שלא בטובתו, לעמדת התגוננות וחשש שידו תהיה על התחתונה. לא ייפלא שהכינוי “עם־הארץ” פגע בו פגיעה קשה, ומה־גם שבא מפיו של אברך, שלפי גילו יכול להיות בנו. ברור היה לי שהדוד נחום לא ישתוק. הוא ילמד את האברך לקח.

ואמנם, הדוד נחום נשען אל מסעד הכורסה החורקת, הדליק לעצמו סיגריה ופתח ואמר:

“בבואי הנה, לשוק, לא העליתי על דעתי שיחלקו לי כבוד מלכים. סוף־סוף איני מלך ואף לא בן־מלך. עברתי מדוכן לדוכן וחככתי בדעתי לאיזה מהם אגש. לא אסתיר ממך: צריחותיהם של בעלי־הדוכנים והגידופים שבפיהם הרתיעוני. מאז עמדתי על דעתי אני סולד מגסות־רוח, אך לדאבוני היא רבה כאן בשוק. כשראיתיך יושב ולומד בספר, אמרתי לעצמי: אברך נאה זה ודאי יסביר לי פנים. והנה הנחלת לי אכזבה מרה. ואני חוזר ושואל את עצמי: מה קרה כאן? במה חטאתי שמיד בבואי הנה הכפשת אותי בבוץ? אם לא יחס אלף, הרי יכולת לפחות להתייחס אלי יחס בית!”

הדוד נחום הפסיק והביט בבן־שיחו והמתין לתגובה. זו לא בוששה לבוא.

“על מה אתה מדבר, רבי יהודי?” גימגם האברך, “מה פירוש יחס אלף ויחס בית?”

הדוד נחום הפריח מפיו טבעות־עשן, עקב אחריהן בשימת־לב רבה, כאילו גורלו תלוי בהן, ואמר:

“אני אינני יליד וארשה. מוצאי מעיירה קטנה, ממוֹדז’יץ. בעיירה שלנו היה גלב, שעשה מלאכתו בשוק תחת כיפת השמים. היו לו לגלב שלנו שלוש דרגות־כבוד כלפי לקוחותיו: יחס אלף, יחס בית ויחס גימל. כשבא אליו לקוח, כדי לגלח את פניו, היה הגלב אומדו במבטו. אם היה זה אדם מכובד, הזדרז הגלב ותפס את קערית הסבון, רץ אל הבאר המצויה בשוק ומילאהּ מים וחזר והתקין בתוכהּ, בעזרת המברשת שבידו, קצף־סבון וכיסה בקצף זה את פני הלקוח. היה זה יחס אלף.”

“ומה היה יחס בית?” שאל האברך. השיב לו הדוד נחום:

“כשבא אדם פחות מכובד, היה הגלב מתעצל לרוץ אל הבאר ולשאוב מים. מה עשה? ירק לתוך הקערית, הוסיף אבקת־סבון, בחש במברשת והעלה קצף וכך גילח את הלקוח.”

“ומה היה יחס גימל?” שאל האברך.

נשא הדוד נחום את ידו והכריז:

“כשבא אדם נִקלה, היה הגלב יורק ישר על פרצופו ומפזר על הרוק אבקת־סבון. חה־חה־חה!”

צחק הדוד, אבל מיד הרצינו פניו בדברו:

“מילא, לא חיכיתי ממך ליחס אלף. אינך חייב לרוץ בשבילי ולטרוח. אך לפחות תן לי יחס בית, כלומר – תירק לתוך הקערית ולא ישר בפני!”

שמע האברך ופניו, שקודם־לכן כעוסות היו, נתבהרו מעט. עקמומית שפתיו היה בה עכשיו יותר שחוק מאשר צער. אין זאת כי נהנה מדברי הדוד. אמר האברך:

“האמת היא, שאינני בעל הדוכן הזה. הוא שייך לאחי. נזדמנתי הנה במקרה ואחי ביקשני שאחליפו, שכן צריך היה ללכת לשעה קלה. מסתבר ששעה קלה זו מתמשכת כבר שלוש שעות. ישבתי ועיינתי בספר והצטערתי שבאת לבטל זמני. הרי אין אדם נתפס על צערו. אני לא רציתי לפגוע בך, רבי יהודי.”

אמר הדוד נחום:

רק חסר היה שתעשה זאת במזיד! תאמין לי, דבר זה לא העליתי אפילו על דעתי. סוף־סוף אין אנו אנשים זרים זה לזה. הרי קרובים אנחנו. צאצאיו של סבא אחד."

“איזה קרוב אני לך?” נבוך האברך.

“אינך זוכר?” השיב הדוד נחום, “הרי שנינו מבני־בניו של אדם הראשון. חה־חה־חה!”

האברך נתרכך לגמרי וצירף צחוקו לצחוק של הדוד. אמר האברך:

“ואף־על־פי־כן, איני מבין את כעסך. במה חטאתי לך? בסך־הכול רמזתי לך שאיני רוצה להתעסק אתך וביקשתיך שתניח לי לנפשי. בבחינת ‘שלי שלי ושלך שלך’ שבפרקי אבות, שהיא מידה בינונית.”

“האוּמנם?” זקף הדוד נחום את גביניו, “תמהני עליך, בן־תורה שכמותך, ששכחת את הסיפא. והרי כך נאמר בפרקי אבות: ‘האומר שלי שלי ושלך שלך זו מידה בינונית ויש אומרים זו מידת סדום’. אודה, שלא־פעם תמהתי על כך. מידת סדום על שום מה? והרי אדם זה מסתפק במה שיש לו ואינו תובע משל חברו! עד שתפשׂתי את הכתוב. משל לאדם שתעה בלילה חשוך וגשום ופתאום ראה אור דולק בחלון. דפק על הדלת ואמר לבעל־הבית: הלינני־נא הלילה. אמר בעל־הבית: שלי שלי ושלך שלך. איני רוצה להלינך. המשיך אותו אדם דרכו ובא אל בית אחר, דפק על הדלת – ובעל־הבית פתח לו והסביר פנים לעובר־האורח והכניסו אל ביתו והגיש לו פת־לחם והציע לו מיטה חמה. לכך התכוונו חכמינו. האומר שלי שלי ושלך שלך, כלומר – אם האומר זאת הוא אחד ויחיד, זוהי מידה בינונית ואפשר איכשהו לחיות עמהּ בעולמנו. אין נזקהּ מרוּבּה. בעל־בית אחד סירב להלין את התועה בלילה, אבל מיד נמצא בעל־בית אחר שלבו לב פתוח היה. שלא כן, אילו נתקל אותו אדם ב’ויש אומרים', כלומר – אם הכול היו אומרים שלי שלי ושלך שלך, הרי היתה זו מידת סדום, ואותו אדם היה נשאר חלילה בלילה בלא מיטה חמה!”

שלח הדוד נחום ידו לכיסו ושלף חפיסת סיגריות, כיבד את האברך ואף הדליק לעצמו סיגריה חדשה, הפריח מפיו סלילי־עשן והמשיך בדבריו:

“זהו המשל. והנמשל הוא: אילו היית אחד ויחיד שטען שלי שלי ושלך שלך, היתה זו מידה בינונית. אך אילו הצטרפו אליך חבריך בעלי הדוכנים לרהיטים, בבחינת ‘ויש אומרים’, הרי לא היתה לו, לנער זה, שהוא בן־אחותי, מיטה מתקפלת להניח עליה את ראשו בלילה!”

שמע האברך ועיניו הנוצצות העידו עליו שהוא נהנה הנאה מרובה משיחו של הדוד נחום. ואז נתגלגלה ביניהם שיחה ארוכה. דיבר בעיקר הדוד נחום והאברך הקשיב. ניכר בו, באברך, שלבו נמשך אל הדוד נחום.

עם שהם משוחחים בניחותא, הופיע בפתח הדוכן בחור בעל־קומה, לבוש ירכית של עור. רגע עמד תחתיו, מקשיב לשיחה של האברך עם הדוד נחום, ומשנהו נפנה אל האברך ושאל, בהצביעו על הדוד נחום: “ידיד או לקוח?”

“לקוח,” השיב האברך ופניו נבוכות. ואז הוסיף, בפנותו אל הדוד נחום:

“הנה אחי, בעל־הדוכן.”

קפץ הדוד נחום מהכורסה הגונחת ופניו אומרות צער על השיחה שנקטעה. אמר הדוד נחום לאברך:

“כשבאתי הנה, הטחת דברים על בזבוז הזמן ועל שיחה בטלה המזומנת לך. אני מניח שבינתים עמדת על טעותך. כל שנאמר בין שני אנשים הוא חשוב. ‘מכל מלמדי השכלתי’, נאמר בתהילים.”

ואז פנה אל בעל־הדוכן וחזר על השאלה שהציגה לפני כשעתים לאברך:

“שמא אמצא כאן מיטה מתקפלת?”

בעל־הדוכן איש־מעשה היה והעִסקה נכנסה מיד להילוך גבוהּ. הוא שלף מבין שתי ספות דהויות מיטת־עץ מקופלת בשלושה, ניער ממנה את האבק הרב שנצטבר עליה, התיר רצועת־עור הכרוכה לרוחבּהּ ופתח את הקיפולים – ולפנינו עמדה בכל תפארתהּ המיטה המתקפלת: רגליה חרוטי־עץ הפוכים וגופה מִזרן המעוטף אריג מחוספס. טפח בעל־הדוכן על המיטה ואמר:

“מה תגיד לזה? ראית מימיך כלי נאה כזה?”

“ראיתי יפים ממנו,” פסק הדוד נחום.

בעל־הדוכן נפגע:

“האוּמנם? אם חשקה נפשך במיטת־שֵן, למה באת לקרצלק? אתה יכול להסתלק וללכת. איש לא יֵשׁב אחריך שבעה.”

“אחיך כבר שילח אותי מכאן,” אמר הדוד נחום, “ולא שמעתי לעצתו. הרי באתי הנה לקנות וצרור־כספי בכיסי!” וכאן טפח הדוד נחום על מגבעתו עד שזו נתפחסה לגמרי.

שמע בעל־הדוכן על צרור־הכסף ונשך שפתו. בא אחיו האברך ונחלץ לעזרתו. אמר האברך:

“אל תשים לב, רבי נחום, לדבריו של אחי. רגיל הוא למענה־לשון זה. קנֵה את המיטה ולא תתחרט. אמנם, אין היא כמיטתו של שלמה משיר־השירים, אף לא כמיטות הזהב והכסף שבמגילת אסתר, אך לעומת זאת היא מוצקה ונוחה.”

“והעיקר,” החרה־החזיק אחריו בעל הדוכן, “תוכל לקבלה בזיל־הזול.”

“מהו בזיל־הזול ביני ובינך?” שאל הדוד נחום.

“חמישים זהובים בסך־הכּוֹל,” הכריז בעל־הדוכן. אמר הדוד נחום:

“תפשת מרובה! מה אתה חושב, שאני רוטשילד?”

ועם שבעל־הדוכן עומד להוסיף ולטעון, קטע הדוד נחום את דבריו:

“שמע, ידידי,” אמר, “האמת היא שבאתי לקרצלק מוכן ומזומן להתמקח ולא לחוס על כוחותי. אלא מה? כבר כיליתי את כל כוחי בשיחה. שאל אחיך ויגדך. הריני יושב כאן למעלה משעתים ולשוני לא נחה אף לרגע אחד. על־כן אוַתר על העמידה על המִיקח ואומר לך את המחיר האחרון שאני מוכן לשלם.”

“והוא?” זקף בו בעל־הדוכן את עיניו.

“עשרה זהובים!” הכריז הדוד נחום.

בעל־הדוכן הניע ידו כמתנער מן הדברים ששמע.

“עשרה זהובים הם מחיר הפשפשים בלבד!” קרא.

“מה פתאום פשפשים?” נחרד הדוד, “יש במיטה פשפשים?”

“ראית מיטה בלי פשפשים?” תמהּ בעל־הדוכן, “אם אין, אז יהיו!”

שתק הדוד, כי נסתתמו טענותיו. ואף־על־פי־כן, ניסה למצוא פגם במיטה. שלח ידו ומישש את המִזרן.

“אין הוא רך כל־צורכּוֹ,” אמר, “כלום אין הוא מרופד בצמר־גפן?”

“לא די לך בריפוד־קש?” שאל בעל־הדוכן, “ראו־נא מפונק שכמותו! עוד מעט תבקש שמיכת־נוצות כתוספת! הערב יורד ועלינו לגמור. שלם את חמישים הזהובים ותזכה במציאה.”

אך הדוד נחום בשלו: “עשרה זהובים, כסף עובר לסוחר ואף לא פרוטה יותר!”

המשא־ומתן לא היה מסתיים עד הלילה אילולא האברך שהתערב ולחש משהו על אוזנו של אחיו. לחש זה פעל את פעולתו, שכן בעל־הדוכן הושיט פתאום את כף־ידו והכריז:

“תן עשרה זהובים ונגמור את העִסקה. שיהיה במזל טוב!”

חייך הדוד נחום והסיר מגבעתו ותקע לתוכהּ את ידו. ופתאום הרימה לעינינו בתנועה של חוסר־ישע וזעק:

“געוואלד! גנבו את כספי!”

“גנבו לך?” תמהּ בעל־הדוכן. אמר הדוד:

“הריני נשבע לך בהן צדקי שלא באתי הנה לבלבל לך את הראש. היה לי שטר של עשרה זהובים, וכיון שחששתי מגנבים שבשוק, הכנסתיו לתוך רצועת־העור שבתוך המגבעת. בטוח הייתי שזהו פטנט שלי ואיש לא יעלה על דעתו שמישהו מחזיק את כספו במגבעת.”

“אתה טועה, רבי יהודי,” אמר בעל־הדוכן, “פטנט זה יש לו זקן ארוך. אבל דבר אחד אינני מבין. כיצד לא הרגשת שהגנב תקע ידו לתוך מגבעתך?”

“גם אני תמהּ על כך,” אמר הדוד נחום והוא עדיין נבוך מאוד, “הרי לא הסרתי את מגבעתי אף לא לרגע אחד!”

ופתאום טפח הדוד נחום בכף־ידו על מצחו וקרא בקול:

“הברנש עם תיבת־הקרטון! ממזר שכזה!”

“איזה ברנש? איזה ממזר?” שאל בעל־הדוכן.

סיפר לו הדוד נחום. קרא בעל־הדוכן:

“גיבן אמרת? מחוּטט? הרי זה אהר’לֶה שֵד!”

“מי זה אהר’לה שד?” שאל הדוד נחום.

“פנים ידועות לנו, לסוחרי השוק,” הסביר בעל־הדוכן, “גנב ממולח ופגע רע שאין לו תקנה. ידו בכּוֹל ויד כּוֹל בו.”

אמר הדוד נחום:

“עכשיו, שידועה לי זהותו של הגנב, אתלונן במשטרה וכספי יוחזר.”

שמע בעל־הדוכן והניע ידו בביטול וצחק בקול.

“אל תשתטה, רבי יהודי,” אמר, “ראשית־כּוֹל כיצד תוכיח שאמנם אהר’לה שד הוא שגנב את כספך? ושנית, כדאי שתדע: מעולם לא החזיר אהר’לה שד אפילו פרוטה שחוּקה!”

עמד הדוד נחום ופניו קודרות. נאנח הדוד נחום ואמר לבעל־הדוכן:

“סלח לי על כל מה שקרה בינינו. אתה אמנם ביזבזת זמנך, אבל אני גם הפסדתי עשרה זהובים וגם נשארתי עם פצע בלב. הנה הנער הזה, שהוא בן־אחותי, לא ישן מעולם במיטה משלו. אילו ידעת כמה חלם על המיטה המתקפלת הזאת, כמה שמח בבואו הנה, והנה אין שמחה אלא צער.”

ובהושיטו לי ידו, קרא הדוד נחום:

“בוא, בֶּני, נחזור הביתה.”

שתק בעל־הדוכן וכמוהו אחיו האברך. יצאנו לדרך, אך לא הספקנו להתרחק, כששמענו מאחורינו קריאה רמה: “רבי נחום!”

היה זה האברך.

“אנא, חזרו לדוכן,” ביקש. ומשחזרנו, אמר לנו אחיו:

“קחו את המיטה ושיהיה לכם לבריאות.”

“והרי אין לי פרוטה,” גימגם הדוד נחום.

“מי מבקש ממך כסף?” אמר בעל־הדוכן, “אחי הוא שערב לך, ומי אני שאטיל ספק בערבותו? אלא שתמהּ אני: במה רכשת את אמונו?”

“אני מודה לך מעומק לבי,” אמר הדוד, “אבל כיצד אחזיר לך את הכסף?”

התערב האברך שעמד מן הצד:

“אל תדאג, רבי נחום. תחזיר בשיעורים. איננו דוחקים.”

הנה כי־כן זכיתי במיטה המתקפלת. לא נותר אלא להביאהּ לביתנו, לחצר השלישית שברחוב נאלבקי.

קל לומר להביא לביתנו. כיצד? בכרכרה? והרי נסיעה בכרכרה עולה זהוב שלם! בעגלת־יד? היכן לוקחים עגלה כזאת? ניסיתי להציע: “נשאיר את המיטה בדוכן ונביאה למחרת היום בעגלתו של שמאי.”

“השתגעת?!” נזף בי הדוד נחום, “בעגלת־הפחם שלו? האוּמנם מוכן אתה להפקיר מיטה זו לאבק־הפחם?”

רווח והצלה עמדו לנו מן האברך. מששמע שפנינו מועדות לרחוב נאלבקי, אמר:

“גם אני הולך שמה, במקרה לגמרי. ברצון רב אסייע בידכם.”

ושוב הותרה הרצועה וקפליה של המיטה נפתחו ואנו התיצבנו לאורכּהּ. הושטנו ידַיִם ואחזנו בה, וזה היה סדר הליכתנו: הדוד נחום בראש, האברך בתווך ואני במאסף.

משקל המיטה, שחולק בשלושה, לא הכביד עלינו במיוחד. פילסנו לנו דרך בתוך זרם האנשים, וחלקהּ הקדמי של המיטה שימש לנו כעין איל־ברזל – קורָה שהשתמשו בה בימי קדם כדי לנגח את חומות האויב ולהבקיען. משיצאנו מתחומי הקרצלק, הוקל לנו והתקדמנו ללא כל קושי. הדוד נחום והאברך המשיכו שיחתם, שהופסקה בקרצלק והיה לי הרושם שהם נהנים מאוד. פיו של הדוד נחום היה כמעיין המתגבר השופע מעשיות שיש בהן מוסר־השכל, סיפורים משעשעים וסתם בדיחות שנפלטו בצרורות: לא הספקתי לצחוק לבדיחה, וחברותיה עטו עלי ולא ידעתי על איזו מהן אצחק תחילה. אכן, המסע עם המיטה המתקפלת היה מסע מענג ביותר.

סוף־סוף הגענו לרחוב נאלבקי ורגלינו ניצבו בחצר השלישית. היתה שעת ערב. במשך היום עמדה בחצר המולה רבה שמקורה בחצר הסמוכה, הרביעית, שכל־כולה גדושה היתה מחסני סחורות ובחללה ניסרו חריקות אופנים של עגלות־משא, צניפות סוסים וגידופי עגלונים. עכשיו לא היתה בחצר נפש חיה. שוממה ודוממת עמדה החצר, כאילו לא נשמע בה מעולם קול אדם.

הרפינו מן המיטה והורדנוה לארץ. רגע ישבנו עליה לפוש מן הדרך. אמר הדוד לאברך:

“לעולם לא אשכח לך את הטובה שעשית לי.”

אמר האברך: “בביקורך בדוכן של אחי דיברת על גסות־הרוח של בני הקרצלק. רציתי להראות לך שאותם גסי־רוח יש להם לב. ואשר לתודה, אני הוא החייב לך תודה. נהניתי מדבריך, רבי נחום. אתה איש כלבבי.”

נפרד האברך והלך לו. שעה קלה ישבתי עם הדוד נחום על־גבי המיטה, מתחתינו אבני החצר ומעלינו ריבוע השמים, שתחילה כהים היו ואחר־כך נתגוונו בנצנוצי כוכבים. והנה הפציע לעינינו ירח מלא. אמרתי לדוד נחום: “כבר לילה. ידאגו לנו.”

אך הדוד נחום השתרע על־גבי המיטה, הפריח תימרות־עשן כנגד הרקיע וחייך אל הכוכבים המהבהבים. אמר הדוד נחום:

“הט אוזן, בֶּני. השומע אתה את קול הכוכבים במסילותם? אילולא הייתי חייב לחזור הביתה, הייתי נשאר כאן עד אור הבוקר.”

נשתתק והוסיף להפריח טבעות־עשן. בנוגהּ הירח ראיתי שחיוכו נעלם ופניו הרצינו. לאחר שעה קלה אזרתי עוז ושאלתי:

“על מה אתה חושב, דוד נחום?”

הביט בי כחוכך בדעתו אם להשיב על שאלתי. לבסוף אמר:

“אתה יודע, בֶּני, מה שאוֹמַר לך? כל העולם הוא קרצלק.”

סתם ולא פירש, ואני לא רציתי להטרידו בשאלות נוספות. שתקתי ונשמתי מלוא ראוֹתי את הדומיה שמסביב.



 

פרק חמישה־עשר: אדרת היתה לדודי    🔗

אותו לילה העמדתי את המיטה המתקפלת במטבח וזכיתי – זו הפעם הראשונה בחיי – לשכב במיטה שכולה שלי. מבעד לחלון השקיף הירח המלא ואני שכבתי ער, מקשיב לרחשי הלילה: למים המְהַמים בצינורות, לברז המטפטף לתוך הכיור ולקולות אדם עמומים שבקעו מתוך החצר. לנגד עיני חלפו מראות שוק הפשפשים, וכשנרדמתי, חלמתי על אהר’לה שד, שבא אלי, מנגח אותי בתיבה שבזרועותיו. ולא ידעתי שגם בהקיץ עוד ייקָרה אהר’לה על דרכי. כיצד?

אדרת היתה לדודי נחום, המלבוש היחיד שעליו גאוָתוֹ. הוא קיבל אותה במתנה מידי חותנו ביום שנכנס לחופה: אדרת מאריג משובח, על טהרת הצמר, ובִטנתהּ עשויה פרוָה חומר־בהירה, שזנבות שועלים משתלשלים ממנה. כל בגדיו של הדוד נחום נתרפטו ונתבלו במרוצת השנים, והוא החליפם באחרים ואף הללו יצאו מכלל שימוש, ואילו אדרתו היתה היחידה שעמדה בפני שיני הזמן. אמנם ברק הצמר שלה דהה, ושוליה, שנתכסו כל שנה עם הפשרת השלגים בשכבה חדשה של בוץ שהותז מן השלוליות, נתקשו כפח, אך האדרת הוסיפה לשרת את הדוד נחום: בימות החורף היה מתעטף בה ונהנה, ובלילות היה מניחהּ על שמיכתו הבלויה, והאדרת שופעת עליו מחוּמהּ.

פעם אחת שאלתי את הדוד נחום: “בת כמה היא האדרת שלך?”

השיב לי: “שתַיִם הן שאין לשאול לגילן. אשה ואדרת. למה תרצה לדעת את מספר שנותיה? אדרת־פרוָה כמוה כיין הטוב. ככל שהיא מתיַשנת, היא מחממת יותר.”

ובדברו הושיט ידו וליטף את האדרת שמחמת השנים מנומרת היתה כתמי שומן. ניכר היה בדוד נחום שהוא מחבב את אדרתו. ולא שיער הדוד שקרוב היום שבו ינסו בני־עַוולה להפריד בינו לבין אדרתו.

יום אחד נזדמנתי לדירת־המרתף של הדוד נחום ומיד עם כניסתי ראיתי שפניו שלו, וכן פניה של הדודה דבורה, מדוכדכות. לא הספקתי לשאול לפשר הדבר והדוד בישר לי:

“האדרת נגנבה!”

“מה פתאום?” נדהמתי.

סיפר לי הדוד נחום שבלילה חדר גנב אל ביתם ונטל את האדרת שכיסתה את גופו. הוא, הדוד, לא הרגיש שהאדרת נלקחה ממנו. רק לפנות בוקר הקיץ מחמת הצינה, ואז הבחין בחסרונהּ.

“האם לא היתה הדלת נעולה?” שאלתי.

“זה שנים אינני נועל את הדלת,” השיב הדוד, “מה יש לי להסתיר? את הדלוּת? היא לא תפרח ממני. ואשר לגנבים, הם לא יחמדו אותה בלבּם.”

כך דיבר הדוד נחום ובקולו, שרעד קצת, ניכּרה מרירות. הדודה דבורה שתקה ופכרה כפות־ידיה. עם שאנו יושבים לשולחן וגומעים כוס תה, נפתחה הדלת ועל הסף הופיע ילד לבוש בלויים. עיניו ריפרפו על־פני המסוּבּים ונעצרו על הדוד נחום. אמר הילד:

“תגש, אדון, לבית־הקפה ברחוב ניסקה פינת סמוֹצ’ה ותקבל את האדרת.”

“מי אתה, ילד?” תמהּ הדוד נחום, “ומי הוא ששלח אותך הנה?”

הילד שתק. נרכנה הדודה דבורה אל אוזנו של הדוד נחום ואני שמעתי בבירור את לחשה: “אל תניח לו לצאת מכאן עד שיגלה מי הוא הגנב.”

אבל הדוד נחום החליק את זקנקנו ואמר:

“לא אגרום צער לילד. אין הוא אלא שליח.”

ובפנותו אל הילד, שאל:

“באיזו שעה עלי לבוא?”

“בכל שעה שתרצה. סוגרים שם בחצות.”

“אבוא מיד,” אמר הדוד.

נפנה הילד ויצא כנמלט על נפשו. אמרה הדודה דבורה:

“לא תלך, נחום. לא אניח לך להכניס ראשך למאורה של פוֹשעים.”

אך הדוד נחום חייך ואמר: “סמכי עלי! לא יאונה לי כל רע. ועכשיו הביאי את הקוּפה.”

פניה של הדודה דבורה הסמיקו מרוב ריגוש. ידעתי: ה“קוּפה” שלה אינה אלא קופסת־פח, שבה צוברת הדודה פרוטה לפרוטה מאז חג־הסוכות, כדי להכין את הפסח. הביאה הדודה את הקופסה והושיטה אותה לדוד נחום. נאנח הדוד, שילשלהּ לכיסו ופנה אלי:

“רוצה להתלוות אלי?”

הסכמתי בנפש חפצה. לאחר שעה קלה הפסעתי לצדו של הדוד נחום בדרך אל בית־הקפה. ככל שקרבנו אל מחוז חפצנו, ראיתי שהבתים משני עברי הרחוב דהויים יותר והאנשים שניקרו על דרכנו אפורים ומדוכדכים יותר, שכן הרחובות ניסקה וסמוֹצ’ה היו רחובותיהם של העניים ביותר ברובע היהודי בוארשה. תוך כדי הליכה הסביר לי הדוד:

“בית־הקפה שאליו אנו הולכים הוא כנראה תחנת פַּאסֶרים.”

“פּאסֶר מהו?” שאלתי.

“זהו המתווך בין הגנב לבין קָרבּנוֹ,” השיב הדוד, “האיש המוכר את השלל, שכן הגנב עצמו חושש להשאיר עקבות.”

“אינך פוחד לבוא אליהם?” שאלתי.

“מה יש לפחד?” אמר הדוד נחום, “אין להם מה לגנוב עוד אצלי. והרי אין הם שודדים ורוצחים צמאי־דם.”

קרבנו להצטלבות ניסקה וסמוצ’ה ולעינינו נתגלה בית־הקפה. עברנו את הסף ונעצרנו. בפנים היה אור עמום שהסתנן מבעד לשמשה מאובקת. אט־אט התרגלו עיני לדמדומים, ואז ראיתי סמוך לכניסה דלפק של עץ ומאחוריו מדפים עמוסי בקבוקים, ובקצוֵי החדר, בפינה מרוחקת, עמדו כמה שולחנות קטנים. ליד אחד מהם הבחנתי בדמותו של אדם בודד.

“בוא,” משכני הדוד נחום והפסיע לעבר השולחנות. ישבנו וציפינו לבאות. והנה קם האיש הבודד ממקומו וקרב אלינו, נטל כיסא וישב.

על־אף האור העמום שבחדר הבחנתי שהוא גיבן. פניו עטופות היו סודר צבעוני כמי שחש בשיניו. לראשו חבש כובע־פרוָה. אימצתי עיני וניסיתי לראות את פניו, אך לשוא. פתח הגיבן ואמר:

“ברוך הבא, רבי יהודי. פניך מוּכּרות לי. האם לא נפגשנו אי־פעם?”

“מה פתאום?” השיב הדוד ומשך בכתפיו.

“מילא, טעיתי,” אמר הגיבן, “דע לך שחיכיתי לך. אני שמח שבאת.”

“ואני אשמח כשאלך מכאן,” אמר הדוד, “ואוכל לברך ברוך שפטרני.”

“באת הנה לריב?” שאל הגיבן בקול מתגרה.

עם שהוא מדבר, הופשל הסודר ולמשך רגע נתגלו לי פניו. נשימתי נעצרה בקרבי. היו אלה פנים מחוטטות!

“אהר’לה שד!” רציתי לצעוק, אבל לא העזתי לפצות פי. רק זו בלבד שצבטתי מתחת לשולחן את ברכו של הדוד נחום. צביטה אחת ושניה ושלישית. נענה הדוד נחום ואמר: “בסדר, בסדר, בסדר!” נרמזתי, שגם הדוד נחום תפשׂ עם מי יש לו ענין.

“מה בסדר?” זקף הגיבן עינים חשדניות. השיב לו הדוד:

“אמרתי לך שזה בסדר. לא באתי לריב. מוטב שנִגש לענין.”

“אדרבה,” אמר הגיבן, “הבה נגמור חת־שתים. שלשל לידי עשרה זהובים ועוד הערב תוחזר לך האדרת.”

“כיצד חישבנת ומצאת שמחירה הוא עשרה זהובים דווקא?” שאל הדוד.

חייך הגיבן והשיב:

“סמוך עלי! אדרת חדשה כזו מחירה כחמישים זהובים. זו שלך היא מלבוש ישן, אנטיקה ממש. אם אציעהּ לבעל־דוכן בקרצלק, אקבל תמורתהּ חמישה זהובים בלבד. והרי מגיעים לי חמישה זהובים נוספים כשכר סיכון וטרחה כפולה!”

“איזה סיכון ואיזוֹ טרחה כפולה?” תמִהּ הדוד.

“מה אתה חושב,” השיג הגיבן, “שקל להסתובב בלילות ולהיכנס לבתי זרים? אני האיש שטעמתי טעם זה. אל תשאל! לילה אחד באתי לבית שבעליו גברתן והוא תפסני ושבר את עצמותי. החבר שלי, שביקר אמש בדירתך, סיכן את עצמו, על־כן מגיע לו שכר סיכון. אבל הוא גם טרח לפרוץ את דלתך ומגיע לו שכר טרחה.”

“דלתי לא היתה נעולה,” טען הדוד, אולם הגיבן דחה טיעון זה בכל התוקף:

“מי ביקש ממך להקל על הגנב?”

“ולמה טִרחה כפולה?” שאל הדוד.

“כי לאחר שתשלם את עשרת הזהובים, אני הוא שאטרח ואביא לביתך את האדרת,” הסביר הגיבן.

“ומנַיִן לי שלא תרמה?” שאל הדוד, “אולי תקבל את הכסף ולא תחזיר את האדרת?”

ניכר בו, בגיבן, שהוא נעלב עד עומק נפשו.

“איך אתה מעלה זאת על דעתך?” קרא, “הרי אין לך עסק עם רמאים נקלים, אלא עם גנבים הגונים. המלה שלנו היא מלה והכבוד שלנו הוא כבוד. פי שבעים ושבעה ממלתם וכבודם של בעלי­־הכרס הזוללים וסובאים ואחר־כך נוחרים על משכבם בשעה שאנחנו עובדים בפרך – מטפסים על מרזבים ופורצים מנעולים.”

שתק הדוד נחום והדליק לעצמו סיגריה, נשען אל מסעד כסאו ואמר, בהדגישו כל מלה:

“ומה תעשה, ידידי העובד בפרך, שהמלה שלך היא מלה והכבוד שלך הוא כבוד, אם אקום ואגש למשטרה?”

הגיבן הופתע ושתק. אך לאחר רגע אמר:

“אתה נראה לי יהודי פיקח. בטוחני שלא תעשה מעשה של שטות. בסופו של דבר אנו יודעים תמיד מי שילח בנו את השוטרים, ואין לנו רחמים על מלשין. תאמין לי, אין אנו מטפלים במלשינים בכפפות של משי. ושנית, האוּמנם סבור אתה שהשוטרים יזדעזעו בגלל אדרת אחת מימי מתושלח? אדרת שורצת כינים?”

“אם אמנם כזאת היא אדרתי,” אמר הדוד, “מדוע חייב אני לשלם בעבורהּ עשרה זהובים כופר?”

“אתה אינך משלם בעבור האדרת,” השיב הגיבן, “אלא בעבור ההצלחה שלנו. הרי אמרתי לך, אנחנו גנבים הגונים וישרים. יש לנו חוקים משלנו. כלל ראשון אצלנו הוא: אם הצלחנו – שַׁלֵם! אילולא הצלחנו, לא היית חייב לשלם אפילו פרוטה אחת!”

“ומדוע אינך מחזיר לי את אדרתי כאן במקום?” שאל הדוד, “למה לך לטרוח ולבוא אל ביתי?”

“נו באמת!” קרא הגיבן, “אתה רוצה שנחזיק כאן, בבית־הקפה, את שללנו? אם יימצא אידיוט שילשין, הרי יתגלה שיש כאן ברשותנו מחסן של חפצים גנובים! אני סומך עליך, רבי יהודי, שיש לך שכל בקדקודך. מוטב שתשלם את הכופר. האמן לי: תעשה עסק טוב!”

שתק הדוד נחום ושלח ידו לכיסו, הוציא את קופסת־הפח והריקה על טבלת השולחן. היו שם מטבעות נחושת וניקל ואף מטבעות־כסף. ספר הדוד פרוטה לפרוטה עד שנתמעטה הערימה שלפניו ולא נותרו על־גבי השולחן אלא פרוטות מעטות. אמר הדוד:

“הנה עשרה זהובים. ועכשיו אלך לי.”

אמר הגיבן:

“לפני שתלך הרשני לכבד אותך בכוסית יי”ש. הרי חתמנו עִסקה. לא־כן?"

“מה פתאום?” נבוך הדוד. והגיבן שלח ידו כמפציר בו:

“הרי אמרתי לך. אנו, הגנבים, אנשי־כבוד. אנחנו מכבדים את לקוחותינו.”

רמז הגיבן לבעל בית־הקפה, והאיש הביא בקבוק יי"ש וכוסיות וכן צלחת גדושה קורקבנים צלויים. בצדהּ מונחים היו מזלגות. מזג הגיבן לדוד נחום ולעצמו, ולי הגיש קורקבן על מזלג.

“אכול,” אמר, “לבריאות!”

הדוד נחום הריק את כוסיתו, אך לא קינח בבשר. שאל הדוד נחום:

“באיזו שעה תבוא לביתי עם האדרת?”

הגיבן שלח ידו אל כיסו ושלף שעון ולחץ עליו בבוהן ידו עד שקפץ מִכסהוּ ונפתח. על־אף האור הקלוש הבחנתי שזהו שעון־זהב. מנין לו שעון יקר כזה? – חלפה מחשבה במוחי – היכן גנב אותו?

“עכשיו השעה חמש,” אמר הגיבן, “בשבע בדיוק תקבל את האדרת.”

קמנו, ואף הגיבן התרומם מכסאו. סודרוֹ הותר לגמרי וראיתי בבירור את פניו המחוטטות – פניו של אהר’לה שד מהקרצלק. וכבר עמדנו ללכת, כשלפתע פסע הדוד נחום פסיעה אחת קדימה, הושיט זרועותיו וחיבק את הגיבן חיבוק של חיבה ואמר:

“בלכתי הנה חשבתי שאפּול לתוך מאורת פריצים. והנה הסברת לי פנים, דיברת עמי דברי טעם ואף כיבדת אותנו ביי”ש ובקינוח. כל הכבוד!"

חזרנו הביתה שותקים. הדוד הפסיע בצעד מזורז, פניו מחייכות חיוך של קורת־רוח, והוא מבמבם לעצמו ניגון מודז’יצאי. אותה שעה תמהתי שתי תמיהות: מה פשרה של שמחת־עולם זו שקפצה עליו? יותר מכך תמהתי על הדוד נחום: האם לא הגזים בשעה שקם וחיבק את הגיבן?

כשבאנו הביתה, הושיט הדוד נחום לדודה דבורה את קופסת־הפח. הדודה הרימה אותה בכף־ידהּ הפתוחה כאומדת את משקלה ופניה קדרו מאוד.

“כל הכסף הלך!” נאנחה.

אולם הדוד נחום ניחמהּ:

אל תצטערי, דבורה. אני מבטיח לך שעוד מעט יוחזר לנו הכסף."

הביטה בו הדודה דבורה כבמי שדעתו נשתבשה עליו. ואני שמעתי את דברי הדוד נחום ותמהתי תמיהה שלישית. אלא שלאחר כשעתים עתיד הייתי למצוא תשובה לשלוש תמיהותי גם יחד.

בשבע בדיוק נפתחה הדלת והופיע הגיבן, כשעל זרועו תלויה האדרת.

“ידעתי שתבוא,” קידמוֹ הדוד נחום, “התכבד ושב. אמנם אין לי בקבוק יי”ש ואף לא קורקבנים צלויים, אך כוס תה תוכל לקבל תמיד בביתי."

ישבנו ושתינו תה, והדוד נחום פתח בשיחה ודבריו קולחים בנחת. הגיבן תרם אף הוא את חלקו. משקם הגיבן ונפרד והושיט ידו לשלום, שאלוֹ הדוד:

“שמא תגיד לי, ידידי, מה השעה?”

“ברצון רב,” השיב הגיבן ושלח ידו לכיסו ופתאום קפאו פניו וגבותיו נתרוממו מרוב פליאה.

“השעון!” צרח בקול גדול, “גנבו את שעון־הזהב שלי!”

“אם לא תוכל לומר לי מה השעה, אגיד אני לך,” אמר הדוד נחום ושלף מכיסו שעון ולחץ עליו בבוהן ידו עד שקפץ מכסהו ונפתח. הבטתי ודומה היה עלי שאני שומע את הלמוּת לבי: היה זה שעונו של הגיבן, שראיתי בבית־הקפה!

והדוד נחום עיניו שחקו בשעה שדיבר:

“אל תחשוש. אני אחזיר לך את השעון. אלא שקודם־לכן תשלשל לידי עשרה זהובים. לא תמורת השעון ששוֹויו רב לאין־ערוך מזה, אלא בעבור ההצלחה שלי. כלל ראשון הוא אצלי: אם הצלחתי – שלם! בדיוק כמו אצלכם, הגנבים ההגונים. גם אני איש־כבוד הנני!”

עמד הגיבן ופיו פעור מרוב תמיהה. ניכר בו שאין הוא יודע אם לתת קולו בצחוק או להתפרץ בזעם. לבסוף גימגם:

“אימתי עשית זאת, רבי יהודי? וכיצד הצלחת?”

צחק הדוד נחום במלוא פיו והפשיל ראשו ופיקת גרונו קיפצה מעלה־מטה מרוב צחוק. אמר הדוד נחום:

“בשעה שחיבקתי אותך. מה חשבת? שלבי דבק בך לאהבה משום שהוֹאלת לסחוט ממני, יהודי עני ואביון, עשרה זהובים שאשתי צברה כדי להכין, אם נזכה לכך, פסח כשר בביתנו? לא בלב שלם עשיתי מה שעשיתי, אבל עז היה רצוני ללמד אותך לקח. לא־פחות מכך השתוקקתי להחזיר לאשתי את פרוטותיה העלובות. נו, מה אתה עומד כגולם? שלם את הכופר ולֵך!”

שלח הגיבן ידו אל כיסו, שלף שטר מבריק של עשרה זהובים והושיטו לדוד נחום. אמר הגיבן:

“אנו, הגנבים, יש לנו גאוָה משלנו. אנו יודעים להפסיד ולהודות בכשלון. אבל חייב אני לומר, שאני מלא הערכה אליך. כל הכבוד! הרי אינך אחד מן החברֶה. כיצד הצלחת לעשות את מלאכתך ביד קלה כל־כך? ושמא תצטרף אלינו? אנו זקוקים לבעל־כשרון כמוך!”

חייך הדוד והשיב:

“הריני יהודי זקן. בגילי מאוחר מדי להחליף את משלח־ידי. ועכשיו, כיון שאנו מסיימים את פרשת האדרת, הרשני לעוץ לך עצה: להבא לכו לגנוב אצל רוטשילד או הגראף פוֹטוֹצקי והניחו ליהודי קבצן כמוני. אם התעקשתם לרדת למרתף דווקא, איזו תועלתת תצמח לכם מדירת־המרתף שלי? מוטב שתלכו אל המרתפים של הבנק הממלכתי הפולני. אומרים שהם גדושי זהב.”

הושיט הגיבן ידו ונפרד לשלום, ואני – שלוש תמיהותי נתיַשבוּ: הבינותי למה חיבק הדוד נחום את הגיבן בשעה שנפרד ממנו בבית־הקפה; נתחוור לי על שום מה חייך לעצמו הדוד חיוך של קורת־רוח בדרכו הביתה מבית־הקפה; תפשתי מאַיִן נבע בטחונו של הדוד נחום כשהבטיח לדודה דבורה שהכסף שנסחט מהם יוחזר. אולם עדיין ציפתה לי תמיהה רביעית: בטרם יצא הגיבן לדרכו, שלח הדוד נחום ידו והעיף לארץ את כובע הפרוָה שלו. גחן הדוד בזריזות, הרים את הכובע ותקעו אל כיסו. ואני תמהתי בלבי: הנטרפה עליו דעתו?

רגע ניצב הגיבן בלא־ניע. מרוב תדהמה ניטל הדיבר מפיו. משהתאושש, צרח בקול:

“מה עשית?”

הדוד נחום פרץ בצחוק.

“ברוך הבא, אהר’לה שד!” קרא הדוד, “האינך זוכר? לפני שבועים עשית לי קונץ כזה בדיוק. הפלת את מגבעתי בקרצלק וגנבת ממנה עשרה זהובים. ועכשיו החזר את הכסף. לא, לא תמורת כובע־הפרוָה, אלא לפי הכלל שלכם: אם הצלחתי – שלם!”

עמד הגיבן ופניו סמוקות יותר מחמת בושה מאשר מחמת זעם. גימגם הגיבן: אתה מכיר אותי? מנַיִן לך שמי?"

“מי לא מכיר אותך?” השיב הדוד בשאלה, “הרי אתה האיש שעליו נאמר ‘ידו בכול ויד כּוֹל בו’. אלא שלא ידעתי שנוסף לגניבות בשוק אתה מרוִיח גם מן הצד כפאסֶר. מילא, מה זה עניָני? כלום פקיד אני במס־הכנסה? תן את הכסף!”

כאן נכנסה לתמונה הדודה דבורה, שעמדה כל הזמן מן הצד. היא קרבה אל הדוד נחום, נאחזה בזרועו וביקשה:

“תפסיק, נחום! די לנו בעשרת הזהובים מן הקופה שהוחזרו לנו. אל תתגרה בבחור זה.”

אולם הדוד נחום שיחרר זרועו מאחיזתהּ וקרא:

“אין לך מה לחשוש, דבורה. בחור זה אינו רמאי נקלה. הריהו איש־כבוד, בן־אדם שיש לו גאוָה משלו. הוא יודע להפסיד בכבוד.”

ואמנם, אהר’לה שד שלף מכיסו שטר נוסף בן עשרה זהובים והגישו באין־אומר לדוד. משקיבל את כובעו, פתח בחופזה את הדלת וטרק אותה מאחוריו.

נשארנו שלושה: הדוד דבורה שפניה חיורוֹת; הדוד נחום שעיניו בורקות; ואני, שגם תמיהתי הרביעית נתישבה. אמר הדוד נחום:

“מי זה אמר שמעולם לא החזיר אהר’לה שד פרוטה שחוּקה אחת? אני האיש שהוצאתי מדיו לא פרוטה אחת בלבד, כי־אם עשרים זהובים, כסף עובר לסוחר. חה־חה־חה!”

וכדרכו תמיד, עבר מצחוק מתגלגל לניגון של מודז’יץ. הפשיל ראשו ועצם עיניו ומפיו פרץ ה“ריקוד” החביב עליו: בּוֹם־בּים־בּוֹם, בּוֹם־בּים־בּוֹם! פיו מבמבם ורגלו רוקעת, ואני חש שגם רגלי שלי מתרוממת ומתופפת לקצב הניגון.


 

פרק ששה־עשר: בין שני עולמות    🔗

למחרת היום נתלוויתי אל הדוד נחום, שיצא לקרצלק להחזיר לבעל דוכן־הרהיטים את עשרת הזהובים – מחיר המיטה המתקפלת. אמנם, הדוד נחום התחייב לפרוע את החוב לשיעורים, אבל בשעה שהוסכם על כך לא שיער שכספו שנגנב יוחזר לו עד הפרוטה האחרונה.

הפעם לא סמך הדוד נחום על הרצועה שבתוך מגבעתו. את שטר עשרת הזהובים החזיק בידו הקמוצה, השמאלית, ואילו בידו הימנית אחז את מקל־ההליכה החביב עליו, שבשעות רצון ונחת־רוח היה מגלגלו בכף־ידו, עד שסובב המקל ככנף של טחנת־רוח וסיכן כל עובר־אורח שנִקרה על דרכו.

רוחו של הדוד נחום היתה טובה עליו. גם אני התענגתי על הטיול, לפי שהקרצלק שכן בגבולו המערבי של הרובע היהודי בוארשה, והוא מרוחק מביתנו מרחק רב. אנו, ילדי הרובע, הסתגרנו בדרך־כלל בחצרותינו ולא הרחקנו ללכת מתחומן.

מאות אלפי היהודים הדחוסים בתוך הרובע היהודי בוארשה חיו כבתוך גטו. גטו זה לא היה מוקף גדרות, אולם בינו ובין העיר הנוצרית חצצה חומה של זרוּת עוינת. שנאת הגויים הקיפה אותנו סביב־סביב.

הרובע היהודי בואַרשה דמה למדבר ללא פרח ועץ. גן קראשינסקי שבמרכזו היה נוֶה קטן וצנוע בתוך שממת החומות. אנו, הילדים, שיחקנו בגן זה ופינות הירק הדלות שבו היו לני פיצוי על כל היערות שבעולם, והמִזרקה הקטנה – תחליף לכל המעיינות ומפלי־המים שבארצות רחוקות. אמנם, בריחוק כמה רחובות, בתוך העיר הנוצרית, נמצא הגן הזאקסי הגדול בהרבה מגן קראשינסקי, אולם נמנענו מלבוא בשעריו מאימת השקצים הפולנים שהיו מתאנים לנו ומטעימים אותנו את נחת זרועם. בגן קראשינסקי שיחקנו בזכות ואילו בגן הזאקסי בחסד השקצים שהעלימו עין מפלישתנו אל תחומם. לא ייפָּלא שויתרנו על הגן הזאקסי, כשם שויתרנו על אתרים אחרים הקוסמים ללב: על בילוי בפארק לאזֶ’נקי שבדרום העיר, פארק מרהיב־עינים שבפתחו קידם את פנינו פסלו של שוֹפֶן, המוסיקאי הגאוני הפולני, היושב מתחת לצמרתו של עץ ענֵף עשוי ברוֹנזה, וסמוך לו התנוסס ארמון בֶּלבֶדֶר, משכנו של יוזף פילסודסקי מנהיגהּ של פולין. כן ויתרנו על ביקור במזרח העיר, בפראגה שמעבר לנהר הויסלה, בפארק רחב־הידים על שם פאדֶרֶבסקי, אף הוא פסנתרן ומלחין פולני מפורסם. לא־פחות מכך חששנו לטייל לאורך נהר הוִיסלה החוצה את וארשה לשנַיִם. בימי הקיץ היו גדות הנהר מרהיבות בצמרות עצי הערמון, ובימות החורף היו מימיו שקפאו ונהפכו למשטח־קרח קורצים ומזמינים לבוא ולהחליק עליהם. אלא שאיני זוכר טיול קיצי או חורפי שלא נסתיים במגינת־לב. השקצים קידמונו תמיד בגידופים ובמכות, בקיץ יִדוּ בנו אבנים ובחורף – כדורי־שלג. כך השקצים הצעירים. ואילו אחיהם המבוגרים, הסטודנטים, היו מתעללים ביהודים, חבריהם לספסל הלימודים באוניברסיטה, והפליאו את מכותיהם.

אנו, הילדים היהודים, שגדלנו מסוגרים בעולמנו, מה היתה תגובתנו לאיבה ולבוז ששפע עלינו העולם האחר, הגויי? זכור לי שהיינו מחישים צעדינו ליד כנסיה ולוחשים: “שַקֵץ תשקצנו ותעֵב תתעבנו כי־חֵרֶם הוא”. אך לא הסתפקנו בכך. לנו, לילדי ה“חדר”, היה משחק מיוחד־במינו: היינו משתינים בשנַיִם ומכוונים את מימינו עד שיצר הזרם צורת צלב, ואז תלשנו שערה משערות ראשנו והחזקנוה במקום ההצטלבות. האמנו באמונה שלמה שעל־ידי כך יתפגר גוי צורר היהודים. והיו גם סגולות ומעשי־קסם אחרים. כך, למשל, שעה שנתקלנו בהלוָיה נוצרית, היינו אוחזים בכפתור בגדנו ושפתינו מלחשות: “איינס, צוויי, דריי, פיר, פינף, זעקס, זיבן, אכט, ניין, צעהן – אלע מינוט זאָל איך עס זעהן!” שפירושו: אחת, שתים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, תשע, עשר – הלואי שאראה זאת כל רגע!

האוּמנם היו ילדי ה“חדר” בגולה אכזריים כל־כך וצמאי־דם? כיום, לאחר שנים, אני נוטה לחשוב שכל אלה לא היו אלא מעשי־ילדוּת. כיון שצעירים היינו מאוד, לא עמד בנו הכוח להתמודד עם האיבה האופפת אותנו ותשובתנו היתה תשובה ילדותית: הם דיכאונו ואנו גמלנו להם בשנאה עיוֶרת.

בימי ראשון בשבוע היו פעמוני הכנסיות בוארשה הנוצרית פותחים בצלצולים עמומים, מבשרי־רעות, וקולם הפיל אימה והלב נצבט בפחדים שאת פשרם לא ידענו. ככל שעברו השנים גדלה רתיעתנו מן העולם הגויי. הרובע היהודי היה לנו מקלט ואנו הסתגרנו בו כצב בשריונו.

ידענו: העולם הגויי של וארשה אינו עשוי מִקשה אחת. יש בו ודאי גם רעים וגם טובים, גם רשעים וגם צדיקים גמורים. אלא שאנו לא נתמזל מזלנו ולא נתקלנו בטובים ובצדיקים. אנו פחדנו מהעולם הגויי, וכיון שעמדנו מול עולם זה חסרי־אונים, נמלטנו אל איבה חסרת־שחר שהיא נשקם של החלשים.

היום תמוהּ הדבר בעיני: הרי מורינו בבית־הספר עשו הכּוֹל, כדי לחבב עלינו את פולין ותרבותהּ! כבר בכיתות הנמוכות אנוסים היינו לשנן את קורותיה ותולדות מלכיה: למן מְיֶשקוֹ הראשון לבית הפְּיאסטים, שקיבל בשנת 966 את הנצרוּת הקתולית, דרך בנו בּוֹלֶסלאב הראשון האמיץ, ועד לקאזימיר הגדול, שהעניק זכויות ליהודים אשר נקבצו מן המערב. ידענו לספר על תור־הזהב, ימי פריחתה של פולין, שבמאה ה־16 השתרעה מן הים הבאלטי ועד לים השחור, כשם שידענו בפרטי־פרטים את קורותיה הטרגיות של פולין, ששכנותיה – רוסיה, אוסטריה ופרוסיה – נגסו במאה ה־18 שלוש פעמים משטחיה, עד שבשנת 1795, לאחר ה“חלוקה” השלישית, הקיץ הקץ על עצמאותה של פולין. למדנו וחזרנו ולמדנו על המרידות שמרדו הפולנים תוך נסיונותיהם הנואשים להיחָלץ מן השעבוד: על מרד קוֹשצ’וּשקוֹ בשנת 1794, שנחל כשלון חרוץ, ועל שתי המרידות הגדולות, ב־1831 וב־1863, שדוכאו באכזריות על־ידי הרוסים. עוז־רוחו של העם הפולני קסם לנו ועורר בנו אהדה. לא־פחות מכך התרגשנו משירתם של משוררי פולין הדגולים – מיצקֶביץ', סלוֹבאצקי וקראשינסקי – השירה ששיגשגה במאה ה־19 ואשר ינקה מחלומות השחרור של העם הפולני. שיריהם שגורים היו בפינו ועוררו רטט בלב. וכך קרה דבר מוזר ביותר: אהבנו את השפה הפולנית ושנאנו את הפולנים, הערצנו את העם הפולני המורד והלוחם על חירותו – ובזנו לגוי היחיד, הגוי שגידף והשפיל, יִדה בנו אבן ושלף סכין.

ייתכן שפעל גם הזכּרון, זכרונו של עם שאינו שוכח כלום. ראשוני היהודים הגיעו לפולין כבר במאה ה־10. כאלף שנים חיו היהודים על אדמתהּ של פולין, השתלבו בכלכלתהּ ותרמו לתרבותהּ, אך אלף השנים האלה היו רצופות נגישות לרוב, גירושים ועלילות־דם ופרעות ביהודים. לא ייפָּלא שהזמן לא גישר על התהום. להיפך: הניתוק מהעולם הגויי ניתוק מוחלט היה. נטע זר היינו בארץ שבה ראינו אור עולם. דיברנו בשפתה ושרנו את שיריה, אך בינינו ובין בניה חצצה חומה שאין להבקיעהּ.

חומה זו נתגבהה כתום מלחמת־העולם הראשונה. בראשיתה של מלחמה זו הקים יוּזף פליסודסקי לגיונות פולנים לוחמים, שזכו לשחרר בזה אחר זה את מחוזותיה הכבושים של פולין, עד שבנובמבר 1918 יכול היה מפקדם להקים את הממשלה הזמנית של פולין – המדינה שחזרה וקמה לתחיה. 123 שנים לאחר חלוקתה בין רוסיה, אוסטריה ופרוסיה נתגשם חלומם של המשוררים הדגולים ושל כל פולני ללא יוצא־מן־הכלל: הקיץ הקץ על השעבוד לכובשים הזרים. פולין צהלה, אך שלושת מיליוני היהודים שבתחומיה, שאהדו כל השנים את חלום־העצמאות של העם הפולני, שמחתם הועבה: לידתה מחדש של פולין היתה מלוּוה בפוגרומים. בלבוב, בוילנה, בפינסק. גדודי הגנרל האלֶר – ממפקדי הלגיונות של פילסודסקי – התעללו ביהודים, חתכו זקנים, השליכו מתוך רכבות דוהרות. קנאים קיצונים מבין הפולנים, הקרויים אֶנדֶקים, שכבר שנים לפני המלחמה הכריזו על מטרתם – מלחמה אכזרית ביהודי פולין – בטוחים היו כי עתה, עם השחרור, יינתן להם מבוקשם.

השנים שבאו לאחר השחרור קשות היו ליהודים, אזרחיה של פולין. הם סבלו מאיבה, מאפליה ומנישול. כמרים בכנסיות ליבּו את אש הקנאוּת הדתית וקראו לעשות דין צדק ביהודים; סוחרים פולנים, שביקשו להתפטר ממתחריהם היהודים, ששו על החרם שהוטל עליהם. והמוני סטודנטים פולנים התאנו לתלמידים היהודים והפכו את חייהם באוניברסיטה לגיהנום.

עמדו היהודים תוהים ונבוכים. מה רבים היו החלומות שקדמו לתחייתה של פולין ומה רבים היו הכתרים שקשרו בניה לעצמאותה המחודשת, והנה בא היום הגדול והם, היהודים, חיו בצל אימתן של פרעות. מסביב הריעו המונים חוגגים והם, היהודים, ניצבו מלאי חרדה ומנת־חלקם לא שמחה וששון, כי־אם מפח־נפש.

שנות ילדותי ונעורי עברו עלי בפולין ההיא. בן עשרים הייתי כשעזבתי את פולין בדרכי לארץ־ישראל. לכמה פולנים התוַדעתי במשך עשרים שנות חיי בפולין? כמה מהם היו ידידי? לא ייאמן: את מספר הפולנים שהכּרתי – ואף זו היכּרוּת שטחית ביותר – אפשר לספור על אצבעות יד אחת! מי היו הפולנים המעטים שהכּרתי?

אתחיל באנטוֹני, שוער הבית שלנו, שמשפחתו היתה משפחה פולנית אחת ויחידה בארבע החצרות שלנו הגדושות עשרות משפחות יהודים. גוי זקן היה אנטוני, ראשו שיבה וקצות שפמו הלבן והארוך זקורים תמיד. הוא התגורר בדירת־מרתף הסמוכה לשער הפונה לרחוב, ורוב שעות היום היה רובץ על דרגשו ומנמנם, לפי שבלילות הופרעה שנתו על־ידי מאחרים־בנשף, שצילצלו במצילת השער – והוא, אנטוני, אנוס היה לקום ולפתוח להם. בין נמנום לנמנום היה אנטוני לוגם מבקבוק היי"ש שלו. אבל היה לו שעשוע נוסף: להרביץ לאשתו. לא עבר יום שבו לא החרידה את שלוַת החצר זעקת־שבר: זו היתה צריחתה של מאריה, שהתיַסרה תחת יד בעלה.

היתה להם בת אחת ויחידה ושמה קאשה, ריבה בעלת־בשר שעיניה טרוטות. היה לה, לקאשה, בן ממזר ושמו טאדֶק, נער חיגר וחולני, שהיה מדדה בחצר, גורר אחריו את כף־רגלו המשותקת, ועושה מאמצים נואשים להצטרף אלינו במשחקינו.

והיה גם סטאשק, עוזרו ויד־ימינו של אנטוני, שפרצופו פרצוף של נוכל. סטאשק ירד לחייהם של ילדי החצר: הפחידם בפגר עכבר הטמון בכיסו, גנב או גזל את צעצועיהם העלובים. היום, שבו תפשׂ ילד יהודי ששבר בשגגה שמשה בחצר, יום של חג היה לו לסטאשק, כי אז ניתנה לו הזדמנות להפליא מכותיו. גבוהּ וחסון התהלך סטאשק בחצר והכּוֹל סרו מדרכו. הוא הפיל פחדו לא רק על הילדים, אלא גם על המבוגרים, שהתלחשו: “בריון זה סכין תקוע לו במגפו!”

סטאשק התגורר בביתו של אנטוני נותן־לחמו, בדירת־המרתף שממנה עלו ריחות טיגון של טריפה אשר עוררו בנו סלידה. בימי ראשון בשבוע בקע מתוך המרתף קול גרמופון שהידהד בחצר. הגרמופון ניגן ואלסים, וקאשה וסטאשק יצאו במחול. כיון שדלת המרתף וחלונותיו היו פתוחים לרוָחה, ראינו את החינגה: אנטוני, שיכור כלוט ופניו אדומים כסלק, צירף את קולו הצרוד לצלילי התקליט. מאריה אשתו מחאה כף אל כף וניסתה מדי פעם לאחוז בבעלה ולהרקידו, אך הוא עמד בפישוק־רגלים, נאחז בשולחן, ואילו קאשה וסטאשק הסתחררו בריקוד ומפעם לפעם צרחה קאשה, סטרה לסטאשק על פרצופו וגערה בו: “אל תצבוט, מנוּול!” – וסטאשק התלעלע בצחוק מופקר וטפח לה על אחוריה. ובתוך המהומה דידה טאדק החיגר, תוקע אצבעותיו לפיו ושורק שריקות הצורמות את האוזן.

כך בימי ראשון בשבוע. אך היו גם ימי חג נוצריים, שבהם לא הסתפק סטאשק בקאשה בת־זוגו למחול. היה סטאשק מזמין את חבריו, שבאו בלוויית ריבותיהם, וסופם שהשתכרו ופרצו לחצר ושם התאבקו והתכתשו – ומאות היהודים דרי החצרות הסתגרו בבתיהם, כי נפלה עליהם אימת הבריונים הצעירים.

הנה כי כן הזכרתי את כל הנפשות הפועלות: אנטוני – אחת; מאריה זוגתו – שתיים; קאשה בתם – שלוש; טאדק, הממזר החיגר – ארבע; סטאשק – חמש. הוא שאמרתי: את מספר הפולנים שהכּרתי – במשך עשרים שנה! – אפשר לספור על אצבעות יד אחת. אין זאת אומרת שאני וחברי לא גילגלנו בינינו שמות פולניים לרוב. היו אלה דמויות מספרים, גיבוריהם של סֶנקֶביץ, אוֹזֶ’שקוֹבה וסופריה האחרים של פולין האהובים עלינו, שהתוַדענו אליהם תוך כדי קריאה. שוחחנו עליהם – על גיבורי הספרים – כאילו היו מיודעינו הטובים, כתבנו עליהם בבית־הספר חיבורים נלהבים, עלילותיהם הסעירונו ומידותיהם הטובות היו לנו למופת. אולם הרגשנו שבינינו ובין העולם הפולני משתרעת תהום שאין לחצותהּ.

אחטא לאמת אם אטען שהרגשה זו היתה משותפת לכל היהודים. העולם היהודי, כמוהו כעולם הגויי, לא היה עשוי מִקשה אחת. כנגד רחובות המצוקה של היהודים העניים בוַארשה מצויים היו רחובות עושר ורוָחה של יהודים אמידים, כשם שכנגד בתי־כנסיות עלובים מצויה היתה בוארשה סינגוגה מפוארת, שמתפלליה עשירים מופלגים. הללו היו באים לתפילת יום־הכיפורים במכוניותיהם ההדורות שהחנו ברחובות הסמוכים. ובחזית הסינגוגה ניצב ביום־הכיפורים שוטר רכוב על סוס, אוחז מגלב ומשגיח על הסדר, ואילו השַמָש הגברתן של הסינגוגה שמר על השער לבל יחדור חלילה פנימה נער יהודי שחשקה נפשו לשמוע קול רינה ותפילה – את קולו של החזן המפורסם גרשון סירוֹטה. והיו גם יהודים מתבוללים לגמרי, שאפילו ביום־הכיפורים לא באו לתפילה. הם עשו הכול כדי להתכחש לעמם, לצעוד את הצעד המכריע מעל לתהום ולהשתלב בתוך העולם הגויי, אבל עולם זה ביזה אותם והרחיקם מעל־פניו. אלא שזהו סיפור בפני עצמו.

בינתים אחזור ואמשיך את סיפור הטיול שלי עם הדוד נחום. אין זה מקרה שהפסקתי סיפור זה והפלגתי בדברים על העולם הגויי. עולם זה נתגלה לעינינו באותו טיול, הוא אכזרי ומרושע, והפך את דרכנו לקרצלק לסיוט. והיה זה כך:

תחילה התנהל הכול על הצד הטוב ביותר. כבכל עת תמיד הפתיעני הדוד נחום במעשה־קונדס. כשאך יצאנו לדרך, סמוך לרחוב נאלבקי, הופיע לפנינו יהודי שצעד בכביש, מושך אחריו פרה קשורה בחבל. מראה זה היה נדיר ביותר בחוצות וארשה. מי יודע? אולי הוביל היהודי את הפרה לבית־המטבחַיִם? אותו רגע חשתי בלחיצת ידו של הדוד נחום. היה זה איתות מצידו, מעין קריאה אילמת: “היכון!” וכיון שלקריאה זו נתלווה גץ המשובה המוּכּר לי שהבזיק בעיניו, הכנתי עצמי לאחד מתעלוליו.

הדוד נחום לא הניח לי להמתין הרבה. הוא ניתק ממני, קרב אל מוביל הפרה ושאל:

“תסלח לי, רבי יהודי, איזו חיה היא זו?”

והצביע על הפרה.

הביט בו היהודי בעינים קרועות לרוָחה.

“הנטרפה דעתך?” קרא בקול גדול, “איזה מין שאלה היא זו? הרי זו פרה!”

“פרה? באמת?” היתמם הדוד נחום, “ואני חשבתי שזוהי עז! כאן, בעיר הגדולה, אין כל בעלי־חיים. מעולם לא ראיתי פרה או עז!”

מוביל הפרה לטש עיניו בדוד נחום וניכר בו שקשה לו להחליט אם עומד לפניו לץ מארץ הלצים או סתם ברנש מטומטם שאינו מבדיל בין פרה לבין עז. לבסוף משך בחבל ועקר ממקומו, מפנה מדי פעם את ראשו ומשלח בדוד נחום מבטי תוכחה, ואילו הדוד נחום חזר אלי צוחק בקול ונהנה.

צירפתי צחוקי לצחוקו של הדוד נחום ושנינו המשכנו דרכנו בנחת, ולא שיערנו שלפתח הצחוק רובץ הבכי. משקרבנו לקרצלק, עד ששמענו בבירור את שאונו והמולתו, נעצרנו בבת־אחת. ברחוב לֶשנוֹ, שבו עמדו רגלינו, התרחש משהו, שאת פשרו לא ידענו. דלתות נטרקו בחופזה, תריסים הוגפו בקול חבטה, ועם שאנו תמהים על כך, פרצו העוברים־ושבים ברחוב במרוצה עיוֶרת. עודנו עומדים כמסומרים למקומנו מרוב תדהמה, חלפו על־פנינו יהודים מוכי־בהלה המנפנפים בידיהם ומצעקים: “לְמה אתם ממתינים? תברחו.” על־אף הזעזוע הבחנתי בין הנמלטים על נפשם בכיוון הקרצלק בדמותו של אהר’לה שד. הגיבן רץ כל עוד רוחו בו, כובע־הפרוָה שמוט על מצחו וסודרו שהותר מתעופף מאחורי בו ככנף פרושה. אותו רגע הגיעו מאחורינו צריחות עזות “מוות ליהודים!” ולעינינו נתגלתה כנופיַת גויים צעירים שרצו נכחם כחיות המשחרות לטרף.

לא היינו זקוקים להסברים. ידענו שאלה הם תלמידי האוניברסיטה הוַארשאית אשר פרצו מתוך המכללה אל הרחובות. באותם ימים היה זה חזון נפרץ בעירנו: סטודנטים אֶנדֶקים היו עורכים לעצמם הילולה ברובע היהודי, מעין פוגרום־זוטא. בדרך־כלל נזהרו מלבוא בקרבת כיכר שער־הברזל, שבה התגודדו הסבלים היהודים הגברתנים אשר קמו אילו פעמים על הפורעים ולימדו אותם לקח שלא במהרה נשכח מהם. אבל גם בפרצם לאחד הרחובות השקטים שברובע היהודי, שבו לא היה עליהם מוראם של הסבלים, הקפידו הבריונים הצעירים לעשות מלאכתם במפתיע. כל עוד היתה גיחתם בלתי־צפויה, לא הספיקו היהודים להתארגן להגנה.

הפורעים שלפנינו חמושים היו במקלות ובאגרופנים – מין מכשיר־ברזל המורכב על אצבעות היד כשהן קמוצות. אולם עיקר נשקם היו סכיני־גילוח שהורכבו במאונך על־גבי כפיסי־עץ. שנַיִם מתוך שלושת הנקבים של סכין הגילוח הוצמדו אל העץ בברגים או במסמרים ואילו השליש העליון, הבולט החוצה, היה נשק מסוכן למדי: הוא היה פולח בגדים עבים ביותר ומחתך בבשר החי חתכים עמוקים.

למותר לספר שהדוד נחום ואני נשאנו רגלינו ופרצנו במרוצה לעבר כיכר קרצלק. אלא שאיחרנו את המועד. הפורעים, שאת שעטת רגליהם שמענו מאחור, הקדימונו, חלפו על־פנינו וחסמו את מוצא הרחוב. וכך היה לנו האויב מפנים ומאחור. לאחר רגע עטו עלינו שלושה בריונים צעירים, חובשי כובעי סטודנטים והם מסתערים עלינו בחמת־זעם – אחד באגרופן שלו ושנַיִם בסכיני־הגילוח שבידם.

הדוד נחום דחפם מעליו ונסוג, משעין גבו אל כותל בנין, ידו האחת מושכת אותי אל הקיר עד שגופו מגונן עלי, וידו השניה מניפה את מקל־ההליכה שלו כנגד הפורעים.

לא האמנתי למראה עיני. מנין שואב הדוד נחום, יהודי גוץ שאינו מסוגל לפגוע בזבוב שעל הקיר, את הכוח להתיַצב מול שלושת הבריונים? אין זאת כי היאוש הוא המוסך כוח בלב החלשים. הדוד נופף במקלו לכל עבר עד שמבקשי־נפשנו נעצרו רגע וניסו למצוא מקום תורפה. אחד מהם פרץ קדימה, שולח לפניו את סכין־הגילוח שלו, מוכן לשסף את פנינו, אולם הדוד נחום שלח את רגלו הממוגפת ובעט לו, לתוקף, במבושיו. נתקפל הבריון ומפיו פרצה זעקת־כאב.

האימה שיתקה את איברי. עם שאני בוכה בקרבי בכי ללא קול, עטו עלינו שני הבריונים הנותרים. האחד הטיח את ידו החמושה באגרופן בפניו של הדוד נחום עד שמעוצם המכה נשמטה מגבעתו של הדוד ונפלה לארץ, וחברו התנפל עלי בסכין־הגילוח שלו. פחדתי שינקר את עיני והפניתי לו גבי, ואותו רגע חשתי את להב הסכין החותך בבשרי. הכאב לא היה נורא, אבל הרגשתי בדם המלחלח את גבי. חולצתי שנרטבה דבקה אל בשרי כתחבושת. להרף־עין הפניתי ראשי וראיתי את הדוד נחום, מניף מקלו ומנחיתו בראשו של בעל סכין־הגילוח. פני הדוד הפילו עלי אימה. הדם, שזירזף מחתך במצחו, כיסה את עיניו וירד אל זקנו. אותו רגע חשתי שגם פני רטובות. הבריון בעל־האגרופן הוא שירק בפני.

רציתי להקיא. גרוני שנוק היה עד שנשמתי בקושי. ובינתים נתאוששו שלושת הבריונים והסתערו כאיש אחד על הדוד נחום. בעל־האגרופן תפשׂ במפתיע במקלו של הדוד ושמט אותו מידו, אחזוֹ מזה ומזה ושברוֹ כקיסם על ברכו. עצמתי עיני. הנה הקיץ הקץ. עוד מעט תנחת המכה – מכת־המוות.

אולם מכה זו בוששה לבוא. לפתע־פתאום הגיע לאוזני קול־צעקות. פקחתי עיני. במוצא הרחוב, בקטע הפונה אל קרצלק, ראיתי אנשים מתכתשים ומקלות מונפים באוִיר ולאחר רגע הבחנתי בכנופיַת סטודנטים הנסוגים ונמלטים על נפשם – ישר אלינו. הם ברחו מאימת רודפיהם. ומי הם הרודפים?

היו אלה עוזריהם של בעלי־הדוכנים בקרצלק, השומרים על רכושם של נותני־לחמם מפני גנבים. ראיתי ביניהם את איסר בעל־הגוף, עוזרו של שעיה מדוכן הבגדים, שזכור היה לי מביקורי הראשון בקרצלק.

עכשיו רצו לקראתנו איסר וחבריו הגברתנים, מזנבים בגויים הבורחים. אלה מניפים מקלות, אלה אגרופים ואלה מבעטים באחוריהם של הפורעים הפולנים המנסים לשוא לנתק מגע. ראו שלושת הבריונים שלנו את המתרחש והפנוּ גבם וניסו להימלט על נפשם, אך איסר ושנַיִם מחבריו סגרו עליהם. השליכו הבריונים את האגרופן ואת סכיני־הגילוח, הרימו ידיהם וצרחו: “אל תרביצו! אנחנו נכנעים!” אולם איסר אחז בצוארונו של אחד מהם, הרימו באויר והפילו על הארץ וצעק בזעם: “נבלים! אין זה משחק בשוטרים וגנבים! אני אמעך אתכם כפשפשים!”

פחד־המוות אילץ את הבריון לקום. ניסו הפורעים לפרוץ להם דרך, אך הבחורים מן הקרצלק זריזים היו מהם. איסר שלח ידו ואגרופו נחת על קדקודו של אחד הפורעים, עד שגנח הבריון גניחה הדומה לגעיה ונשתטח אפים ארצה. חבריו של איסר טיפלו בשנַיִם הנותרים, שאחרי רגע היו פניהם שותתות דם, והם מצעקים בקול בוכים: “הצילו!”

אם קיוו לישועה שתבוא להם משוטרים אשר יחושו לעזרתם ויחלצו אותם מידי מכיהם – טעו טעות מרה. השוטרים הפולנים, ששותפו כנראה מבעוד מועד בסוד הפוגרום העומד להיערך, נעלמו מרחוב לֶשנוֹ ומן הרחובות הסמוכים ולא העלו על דעתם שהיוצרות יתחלפו והמכים ייהָפכו למוכים.

מסביבנו, על־גבי המדרכה והכביש, התגוללו בריונים חבולים. במאוחר נתחוור להם ששגו: בחורי הקרצלק אינם נופלים במאום מהסבלים היהודים המתגודדים בכיכר שער־הברזל. המנוּולים שילמו ביוקר על שגיאתם.

עודנו עומדים נרעשים והמומים, ראינו קבוצה של בעלי־דוכנים שבאו מן הקרצלק להזין עינים בנעשה. הם המתינו כנראה במבוא הרחוב לתוצאות המערכה. משהוכרעה הכף, קרבו אלינו. פתחתי עיני לרוָחה. מי זה העובר בראש?

לא שגיתי. היה זה אהר’לה שד הגיבן, חבוש כובע־פרוָה ומעוטף בסודר הצבעוני. עכשיו, כששרידי הבריונים הפולנים פורקו מנשקם ונתונים היו לחסדם של גברתני הקרצלק, ניסה אהר’לה שד לשסות בהם את המנצחים.

“מה אתם עומדים כגלמים?” צעק אהר’לה שד, “תנו להם באבי־אביהם! עוד טְרַמוֹך, ועוד פְלַאסק, עוד זְבֶּנג ועוד פְליק! הוציאו את בני־מעיהם!”

ולפתע, על אף רוח־הקרב שצררה אותו, הבחין אהר’לה שד בדוד נחום, שעמד עדיין שעוּן בגבו אל הקיר, ומגבעתו, שנשמטה מראשו במכת האגרופן, מוטלת לרגליו.

“מה מעשיך כאן?” תמהּ הגיבן.

“ומה מעשיך שלך?” השיב הדוד בשאלה. הסביר אהר’לה שד:

“הותקפתי קודם ברחוב זה על־ידי הפורעים. אני הוא שהזעקתי את בחורי הקרצלק!”

אמר הדוד נחום:

“עיניך הרואות שגם אני הותקפתי. המנוּולים ימח שמם לא רצו להמתין עד שתביא את בחורי הקרצלק.”

עודנו מדבר, נזכר הדוד נחום בשטר בן עשרת הזהובים שאתו יצא לקרצלק. בלהט הקרב הסיח כליל את דעתו ממנו.

“געוואלד! היכן הכסף?” קרא הדוד נחום.

שילחתי מבט בידו השמאלית של הדוד נחום, שבמשך רגעי הקרב נידלדלה לצדו כמשותקת.

“בידך,” אמרתי.

ואמנם, מרוב ריגוש ואימה שכח הדוד שהוא עדיין מחזיק את השטר בידו הקמוצה. משהבחין בכך, נחה דעתו.

לאחר שעה קלה הגענו אל דוכן הרהיטים וסילקנו את החוב בעבור המיטה המתקפלת. למראה פצעיו של הדוד נחום, נזדרז בעל־הדוכן והביא קערת מים ומגבת ושטף את הדם מפניו. רק אז הבחין בחולצתי המוכתמת בדם. לאחר רגע שכבתי על בטני על אחת הספות ומחצית גופי העליונה חשופה לעין השמש. הדוד ובעל־הדוכן רחצו את גבי המחותך, ומשסיימו, חבשוהו במטלית. אמר בעל־הדוכן:

“כדאי לגשת לצלב האדום. אדרבה, יראה רופא את הפצעים.”

אולם הדוד נחום התנגד לכך.

“די לנו היום בגויים,” אמר, “נחזור הביתה ונקרא לזלמן פֶלדשֶר. חזקה עליו שירפא את כל הפצעים כולם.”

לאחר שנחנו והחלפנו כוח, שמנו פעמינו הביתה. הדוד נחום נתון היה להרהוריו והפסיע לאט. אמר הדוד:

“כשיצאנו לדרך אל הקרצלק, צריכים היינו לחזור מיד על עקבותינו. הרי הוזהרנו. מן השמים רמזו לנו שסכנה צפויה ואנו התעלמנו ולא נרמזנו. מה אתה תוקע בי עיניך כתרנגול בבני־אדם? אינך זוכר? הרי זימנו לנו רמז ברור למדי – את הפרה שהובלה לבית־המטבחַיִם. ללמדנו, שאף אנו כמוה הולכים לשחיטה. ואמנם, כמה חסר היה שישחטו אותנו?”

הלכתי שותק, מכונס בתוך עצמי. שאל הדוד נחום:

“מדוע אתה שותק, בֶּני? כואבים לך החתכים בגב?”

עניתי לדוד נחום:

“יותר משכואבים החתכים, כואבת היריקה בפנים.”

אמר הדוד נחום:

“לא כדאי להתרגש מיריקתו של חוליגן נִבזה. הוא שילם בעבורה ביוקר.” אבל אני עמדתי בשתיקתי. לאורך כל הדרך. רק בשעה שהגענו למחוז חפצנו, ובטרם עליתי אל ביתי, אמרתי:

“דוד נחום, אני לא אוכל לחיות במקום שיורקים בפני.”


 

פרק שבעה־עשר: מאחורי הגדר    🔗

שמה היה יאנינה. דבר זה נודע לי אחר־כך, ימים רבים לאחר שראיתיה לראשונה.

היה זה כשנתים אחרי הפוגרום בקרצלק, ואני מלאו לי כבר 14 שנה. באותם ימים נתון הייתי במצוקה גדולה. בגרתי וכל מעייני נתונים היו לנושא אחד ויחיד: נערות. אלא שהנערות לא היו בהישג־ידי. בבית־הספר למדתי עם בנים בלבד. ובחצר? משבגרנו, חלה בחצר הפרדה גמורה בין בנים לבנות. ככל שרחקתי מבנות, כן נכספתי אליהן יותר. באותם ימים רבים היו חלומותי, והצד השוֶה שבהם, שבכולם הופיעה נערה שאהבתי. והחלומות – מהם צנועים ומלאים רוך ומהם פרועים עד שבושתי בהם. שאלתי את עצמי: חלומות אלה, כלום פוקדים אותי בלבד? כמעט נתפתיתי לשאול שאלה זו בקול, אבל ברגע האחרון שמתי מחסום לפי. שתקתי ושתיקתי הגבירה את מבוכתי, את חוסר־הבטחון והרגשת החטא.

חטא? והרי אין זה פשע להתגעגע לקִרבת נערה ולחלום על מגעים עמה! אלא שלא נמצא לי בימים ההם מישהו שאוכל להתוַדוֹת לפניו ולהשיח את לבי. סבק, שהצטרף לאחרונה לתנועה, בילה את רוב זמנו בקן. הוא התרחק ממני ואני בודד הייתי, נתון לעצמי בלבד, לכמיהותי ולפחדי. כך זֶרע, הנתון במחשכי האדמה, נגזר עליו להבקיע לעצמו – בכוחותיו בלבד! – דרך אל השמש ואל האור.

זכורות לי תעיותי ברחובות העיר, ואני הולך ותוהה כמחפש את העיקר שאבד לי. יש שמבטי הצטלב עם מבטהּ של נערה אלמונית ודומה היה עלי שהוצת בי ניצוץ. הייתי יוצא בעקבותיה, מהופנט ואובד־עצות, מביט בעינים כלות בדמותה ההולכת לפני ומשלח אליה את כל המלים הטובות שנצטברו בלבי, אבל היא לא הבחינה בקריאותי הנואשות ואפילו לא הפנתה לעברי את ראשהּ.

יום אחד בחופש הגדול, בטיילי ברחובות, סרתי אל הגן הזאקסי. סמוך לשער הפונה לרחוב ז’אבּיה, בתוך שטח הגן, מצויה היתה חלקה גדורה ובירכתיה בית־קפה, שברחבה אשר לפניו, המרוצפת אבני־גזית, ערוכים היו טורי שולחנות קטנים, צבעוניים. בית־הקפה והרחבה מוקפים היו סורג. עברתי שם תוך כדי שיטוטי, אדיש לאנשים המסובים אל השולחנות הקטנים, אולם לפתע־פתאום הגיעוני מתוך בית־הקפה קולות נגינה. צלילי כינור.

נעצרתי והסתכלתי נכחי. האכסדרה, שהקיפה את בנין בית־הקפה, מחוּפה היתה אפריוֹן בגוֹן הזהב וגם בה הסבּו אורחים רבים. בקצה האכסדרה, מאחורי גדר חיה של ענפים קלועים, ראיתי את המנגנת, נכון יותר – את זרועהּ ואת אמת־ידהּ המוליכה את הקשת. כן ראיתי – במטושטש מחמת הריחוק – את צדוּדית פניה ואת סנטרה הכבוש בכינור. הראש עטור היה צמת־זהב שגלשה כנראה על כתפה, אך את הכתף לא ראיתי בגלל הגדר הקלועה.

הצלילים ערבים היו לאוזן. דומה היה עלי שאני שומע בהם אשדות צחוק משתפכים, אבל מדי פעם בקע מתוך הצחוק קול בכי קטוע וחנוק שחזר ופרץ בעקשנות את גבול השמחה. נעצרתי ליד הסורג, מביט בצלליתה של הכַּנֶרֶת, וככל שהוספתי והאזנתי לנגינתה, נמשכתי אליה יותר.

איני יודע מה ניגנה הכנֶרֶת. חינוכי המוסיקלי היה אז – מלבד כמה ניגוני מוֹדז’יץ ששמעתי מפעם לפעם מפיו של הדוד נחום – תיבת־נגינה שהפעיל קבצן עיוֵר אשר הובל בחצרות הרובע היהודי על־ידי ילדה כחושה וחיוֶרת. משהגיע לחצרנו, היה העיוֵר פורק מעליו את משא התיבה הקשורה ברצועה רחבה אל כתפיו, משעינהּ אל הארץ על רגל־העץ שלה היחידה ומסובב את ידיתה – ואז בקעו ממנה צלילים חדגוניים, צורמניים. העיוֵר ליוָה את נגינתו בשירה. היו לו ברפרטואר שלו שני שירים בלבד. האחד על אֳניית־הפאר “טיטאניק” שהתנגשה במסע־הבכורה שלה בקרחון וירדה לתהומות, והאחר על פאריזֶנבֶּרג, בחור יהודי עני, שרצח בקרדום את חברו העשיר בגלל בצע כסף והטמין את גויִיתו במרתף. היה הקבצן הסומא מרים קולו הצרוד ומקונן על נוסעיה של “טיטאניק”, שבעיצומו של נשף־חשק עליז, שנערך על סיפונה, מצאו את מותם במים קרים, ועל פאריזנברג, שברק הזהב סימא את עיניו והעבירוֹ על דעתו עד ששלח ידו לרצוח את ידידו. בשעת מעשה נשא העיוֵר את ראשו אל חלונות הבתים שמסביב וגילגל את לובן עיניו הסומות, ודיירי החצר, שצבאו על החלונות, נתרכך לבם: הם עטפו פרוטה בפיסת־נייר והשליכוה לחצר, והילדה הכחושה, החיוֶרת, נרכנה והרימה את הפרוטות ותחבה אותן לכיסו של העיוֵר.

תיבת־נגינה זו וצליליה החורקניים היו מקור אחד של השכלתי המוסיקלית. אולם היה גם מקור נוסף: בכל יום א', בשעות שלאחר־הצהרים, היתה תזמורת כלי־נשיפה של המשטרה עורכת קונצרט בגן הזאקסי ברחבה המוגבהת המיועדת לכך. על־פי־רוב נוגנו מארשים צבאיים, שירי־לכת שצליליהם הרמים הידהדו ברחבי הגן, ובעיקר נשמע רעם התופים והמצלתַים שהחרישו את האוזנַיִם והעבירו צמרמורת בבשרי. הקונצרט בגן הזאקסי קסם לי, אך נמנעתי מלבוא שמה מחמת תִגרת־ידם של השקצים.

אותו יום, בעָמדי ליד הסורג של בית־הקפה, הגיעוני צלילים אחרים לגמרי, צלילים מופלאים ומרגשים, שבדומה להם לא שמעתי מעודי. יותר מהצלילים משכה אותי דמותה המרוחקת של הכנרת, שממנה ראיתי במטושטש את צדוּדיתה ואת אמת־ידה בלבד. אלא שדמיוני מילא את החסר. הדמות שנצטיירה לעיני רוחי היתה דמות הנערה של חלומותי הליליים – ענוגה ומלבבת ומחייכת חיוך חרישי. נצבט לבי בריגוש: כיצד חמקה הנערה מתוך חלומותי ונתעתה ובאה אל בית־הקפה שבגן הזאקסי?

איני יודעת כמה זמן עמדתי שם, ליד הגדר. באין לי שעון יד, ממילא לא הייתי רגיל למדוד את זמני בשעות ובדקות. השמש נטתה מערבה, אל מעבר לצמרות הערמונים, והשמים האדימו וצללים עטפו את שבילי הגן, ואני עדיין עמדתי שם, קושב לנגינה. הכנרת הפסיקה מדי פעם את נגינתה, מן־הסתם פרשה לשעה קלה להחליף כוח. והנה נדלקו פנסים ראשונים בשׂדירות הגן, ומעל ראשי, בשמים שאדמומית השקיעה שבהם נתחלפה באפרורית של הערב, הפציעו כוכבים – ואני לא מַשתי ממקום עומדי ועיני לטושות אל האכסדרה המרוחקת של בית־הקפה, שהוצפה אור חשמל, ובתוך חוגת האור נישא ראשהּ של המנגנת העטור צמה, וכף־ידה המוליכה את הקשת מרקדת ריקוד מופלא.

סוף־סוף ניתקתי ממקומי וחזרתי אל ביתי. למוֹתר לספר מה היו חלומותי אותו לילה. כיון שהימים היו ימי החופש הגדול, אצתי למחרת אחר ארוחת הבוקר אל הגן הזאקסי, אל השער ברחוב ז’אביה, כָּמֵהּ לצלילי הכינור. ואכן, הם קידמו את פני. הנערה המנגנת הוליכה את הקשת על־גבי המיתרים.

ושוב ביליתי שם שעות בעמידה, וכיון שהמנגינות זכורות היו לי במקצת מן היום הקודם, נתלוויתי אליהן בלי קול, כלומר – לבי זימר וזמרתו השתלבה בצלילי הכינור. וכך עשיתי גם למחרת וכן בימים הבאים. באותו חופש גדול היה לי עיסוק מלא: לרוץ אל הגן הזאקסי. יום אחד – בבוקר, כשהשמש סימאה את עיני וטישטשה את דמות הכנרת עד שזכיתי ושמש זו התרוממה ברקיע וניתן לי להזין עיני בצדוּדית של הנערה, ומשנהו – בשעות בין־ערבַּים, כשדמותה נבלעה בדמדומים עד שזכיתי והאכסדרה של בית־הקפה הוצפה אור חשמל, וראש הנערה, על צמתהּ הזהובה ועל סנטרהּ השעוּן על הכינור, נגלה והוא קוסם מרחוק.

גם בערבים, בשובי הביתה מהגן, היה לי עיסוק מלא. דפים רבים של יומני הקדשתי לנערה, שפעם קראתי לה הכנֶרֶת ופעם המנגנת. כתבתי וכתבתי ולא־פעם חלף בי הרהור שאילו לפחות ידעתי את שמה, הייתי חש עצמי קרוב יותר אליה. אבל כיצד יכולתי לדעת את שמה, ובינינו נתגבהּ חיץ שאין לעבור עליו: אני נער יהודי, והיא – פולניה מבוגרת ממני, רחוקה וזרה. לא נותר לי אלא לחלום עליה. בימים – בעָמדי מאחורי הסורג, ובלילות – כשלא היה בינינו כל חיץ.

כך עבר עלי אותו קיץ, קיץ של אהבה חלומית לנערה שרק מרחוק הבטתי בה והיא אפילו לא השגיחה בי. כתום ימי החופש לא יכולתי עוד לבוא בבקרים אל הגן הזאקסי, ורק בשעות בין־הערבַּיִם התיַצבתי אל מול הקפה. אולם גם ימים אלה הקיץ עליהם הקץ. בא הסתיו, ובגלל הקרה והגשמים נסגרה האכסדרה המחוּפה אפריוֹן בגוֹן הזהב. ניסיתי לקלוט ולוּ צליל אחד של כינור הבוקע מבית־הקפה, אך החלונות המוגפים שׂמו לאַל את מאמצי. לא נותר לי אלא להקשיב לזכרון ניגוניה של הנערה שהֵדם הרטיט את לבי.

הנה כי־כן, הנערה־הכנרֶת היתה לי עיסוק של קיץ. אך היו גם עיסוקי חורף. כיצד?

בימי הכפור נפתח באחת מכיכרות העיר משטח החלקה על קרח. המשטח הוקף גדר־ברזל וליד שער הגדר, בסוכה קטנה, נקבע אשנב למכירת כרטיסים. מתוך לועי הרמקולים, הצמודים לעמודי־עץ אשר מסביב למשטח, בקעו ואלסים עליזים ושירי־אהבה, ועל־גבי הקרח המלוטש כראי החליקו זוגות. נעולים היו מחליקַיִם, כלומר – נעלי־קרח, שלהב פס־הברזל הקבוע בסוליָתם חרץ חריצים בוהקים במשטח הקפוא, עד שדומה היה כי עוד מעט יתעופפו גצים.

באחד מימי החורף, תוך שיטוט חסר־תכלית ברחובות העיר, נזדמנתי אל משטח ההחלקה. צלילי הוַאלסים הם שקסמו לי מרחוק. לא העזתי לחלום על החלקה על הקרח. ראשית, לא ידעתי להחליק. שנית, לא היו לי מחליקַיִם. שלישית – היכן אקח דמי כניסה? אולם, אם לא ניתן לי לחלום, הרי יכולתי באין־מפריע להזין עיני במראה המרהיב: המחליקים רובם היו צעירים לימים, נער ונערה, עלם ועלמה. כל צמד הפגין את כושרו. קצב הרמקולים צנף את הזוגות שפרצו במחול סוער: הנה הם טסים כרוח־סערה, והנה הם קורסים בשפיפה ומסתחררים על רגל אחת. ושוב הם מזדקפים וטסים כמכונפים מקצה המגרש עד קצהו, רגלם האחת מלהטטת להטוטים על הקרח, והאחרת שלוחה באוִיר כעוגן שנִשלה ממצולה, ותוך כדי שמיניות נועזות וסחרורים עוצרי־נשימה הם קדים ומשתחוִים, והמחליק על הקרח חובק מותניה של בת־זוגו ומניפהּ באוִיר כנטולת־משקל, עד שחוזרים להבי המחליקַיִם שלה ונוחתים על הקרח המבהיק. ואני, שעמדתי שם בחוץ, לבי עונה לניגון הרמקולים ולשירי־האהבה הבוקעים מהם ומהדהדים מעל לכיכר, ואני בודד עד אימה ובת־קול מתיַפּחת בקרבי: מדוע נגזר עלי שמנת־חלקי תהיינה כמיהות ועצבוּת בלבד?

זה היה עיסוק של חורף שלי. מדי יום ביומו באתי אל הכיכר ההיא שבטבורהּ השתרע משטח־הקרח, עמדתי והבטתי בזוגות הנישאים ביעף, מופיעים וחולפים בסערה, ודומה היה עלי שחלומותיה הם החולפים על־פני.

ערב אחד עמדתי שם כדרכי, שיכור מן השירים הבוקעים מהרמקולים ומוקסם ממחול הזוגות, ולידי קומץ סקרנים שעקבו כמוני אחרי הנעשה על משטח־הקרח. מימיני ניצבה נערה פולנית, לבושה ירכית של פרוָה וראשהּ מכוסה ברדס. ופתאום הִפנתה אלי הנערה את ראשה ואז ראיתי את עיניה, עינים גדולות וכחולות. רגע אמדה אותי במבט בוחן ואז אמרה:

“אתה עומד כך תמיד מאחורי הגדר?”

נבוכותי.

“מה פתאום?” גימגמתי.

חייכה הנערה ואמרה:

“נו, בחורף ליד משטח־הקרח ובקיץ ליד בית־הקפה בגן הזאקסי!”

הרגשתי שהדם אוזל מפני. רציתי לומר משהו, אך גרוני היה חנוק. ריבונו־של־עולם! מי היא נערה זו היודעת את סודי? אותו רגע חזרה הנערה והִפנתה את פניה אל המגרש ואני קפאתי תחתי. ראיתי צמת־זהב המתמלטת מתוך הברדס ויורדת אל כתפיה, וכן את צדוּדיתה. לא היתה כל אפשרות לטעות. הרי קיץ שלם עקבתי אחריהן מרחוק!

עמדתי מסומר למקומי, רועד כולי. הנערה השגיחה כנראה במבוכתי, שכן שמה כף־ידה הנתונה בכסיה על שכמי ואמרה:

“מדוע אתה נרגש כל־כך? הירָגע. אני שמחה שפגשתיך סוף־סוף. רק דבר אחד אני מבקשת שתגלה לי: מדוע עמדת ימים שלמים ליד הסורג בגן? מה חיפשת שם?”

“אותך!” זעק קול בקרבי, אך שפתי היו אילמות. ורק לבי הלם בעוז עד שחששתי שהנערה תשמע את פעימותיו.

רגע ארוך כנצח עמדה הנערה ולא הוציאה הגה מפיה. ופתאום אמרה לי: “בוא!”

אחזה בזרועי, כחוששת פן אימָלט על נפשי, והוליכתני עמה. לאחר שעה קלה עמדו רגלינו בשערי הגן הזאקסי ברחוב ז’אבּיה. בית־הקפה מאחורי הסורג חשוך היה ודומם. השלג, שירד לא־מכבר, חיתל את שבילי הגן ורגלינו הטביעו בשלג הטרי והפריך את עקבותיהן ­– העקבות היחידים שהשחיתו את ההינומה הצחורה. בירכתי שׂדירה נידחת קידם את פנינו ספסל בודד. מסביב לא היתה נפש חיה. הנערה פינתה את השלג שעל המושב. ישבנו. מולנו נתגבהה חומת עצים – אלונים ואשוחים, עצי תרזה ודולב – וענפיהם מעוטפים מעטה־שלג. אמרה הנערה:

“עדיין לא ענית על שאלתי. מדוע עמדת ליד הסורג? מה חיפשת שם?”

כיון ששתקתי, שתקה גם היא. רק כף־ידה, שהגיחה רכה וחמימה מתוך הכסיה, ליטפה את פני. ופתאום צנפני כוח החזק ממני. הרכנתי ראשי אל כתפה וכבשתי פני בצוָארהּ.

ושוב היתה בינינו שתיקה, ואז, להפתעתי הרבה, שמעתי את קולי שלי:

“מה שמך?”

“יאנינה,” השיבה הנערה וצחקה, “סוף־סוף פתחת את פיך! אם כן דבֵּר! ספֵּר על עצמך. מדוע נבהלת כל־כך כשפניתי אליך? הרי אנו מכַּרים ותיקים. מה חשבת? שלא הבחנתי בך בבקרים הארוכים ובשעות הערב הממושכות שבהן עמדת ליד הסורג? אמנם הייתי עסוקה בנגינה בכינור, אבל ראיתיך עומד ולוטש בי את עיניך. אילו פעמים חייכתי אליך. מדוע לא נרמזת ולא ניגשת אלי?”

עמדתי בשתיקתי. כפות־ידיה אספו את ראשי אל חזה ונשימתי נעצרה. מתיקות פשטה בגופי, חמימות טובה, מרגשת. אחזתי בכף־ידה החשופה ונשאתיה אל שפתי. חיממתיה בהבל פי, נשמתי את ניחוחהּ, והמגע מסך בי עוז עד שחדלתי לרעוד.

יאנינה הפקירה את כף־ידה לפי. כנראה נואשה מלדובב אותי, על־כן הפליגה היא עצמהּ בדברים וסיפרה על אביה השיכור שהפקיר את בני־הבית למחסור. על אחותה הצעירה, שהיא, יאנינה, מממנת את לימודיה בגימנסיה בכסף שהיא מרוִיחה בנגינה בכינור. יאנינה סיפרה הרבה ואני שתקתי ורק שפתי מחפשות בכף־ידה את כל שחסר היה לי בימי הקיץ הארוכים, שבהם חלמתי את חלום הכנֶרת. ככל שנמשכה ישיבתנו על ספסל הגן, התאוששתי מן ההלם שבו לקיתי ליד הגדר של משטח־הקרח, והעזתי יותר ויותר: עכשיו היו פניה חפונות בשתי ידי המלטפות את מצחה ואת עיניה, את לחייה ואת אפה, מרפרפות על שפתיה הרכות ועל סנטרה וצוָארה – ואצבעותי, הזוכרות את חלומותי הליליים, בוכות חרש: כיצד קם ונתגשם החלום?

נשתתקה יאנינה וניתקה את כפות־ידי מגופה החם. זרועותיה חיבקוני ושפתיה דבקו לשפתי.

“אני מוכרחה ללכת,” אמרה. ואז הוסיפה: “טוב היה לי אתך, נער פתי שכמותך!”

דמותה של יאנינה נעלמה בעיקול השׂדירה. נותרתי על הספסל בודד וגלמוד. מאז לא ראיתיה. אף לא פעם אחת. לשוא חזרתי ובאתי ימים רבים אחרי פגישתנו אל משטח־הקרח, שוגה בדמיונות. יאנינה לא היתה שם.

לשוא ביקרתי בקיץ שלאחר אותו חורף בגן הזאקסי, משתעשע בתקוה שאראה את יאנינה. משקרבתי אל בית־הקפה שליד שער ז’אבּיה, נרעדתי: שמעתי בבירור צלילי כינור, אולם בעָמדי ליד הסורג ראיתי שהמנגן הוא גבר משופם, בעל־בלורית.

ככל שעברו הימים ניטשטשה דמותה של יאנינה כאילו נמוגה בערפל. לא־פעם שאלתי את עצמי: האומנם היתה קיימת במציאות? ואולי רק חלום היתה, חלום שהמציא לבי, לב נער? אולם, אף אם היתה חלום בלבד, לא יכולתי שלא לספר עליה. הרי החלומות הם חלק נכבד מהחיים.


 

פרק שמונה־עשר: חלומהּ של אמא    🔗

החלומות ליוונו כרֵעים נאמנים. אילולא הם היו חיינו בחצר השלישית נהפכים לגיהנוֹם. אל החלומות נמלטנו בעת צרה וצוקה. הודות להם מצאנו עוז בנפשנו לשוב ולקום לאחר כל מעידה. שבע נפשות היינו בתוך הדירה הקטנה בחצר השלישית ולכל אחד חלומו שלו. יש שחלום זה היה סוד כמוס שהשתיקה יפה לו, ויש שגלוי וידוע היה לכול.

כגון חלומו של אבא.

שלוש פעמים ביום היה אבא מתפלל: תפילת שחרית ומנחה ומעריב. בתפילת שמונה־עשרה של יום חול רגיל היה אבא ניצב ללא־ניע, פניו אל הקיר ושפתיו ממללות חרש. הוא דיבר אם אלוהיו, מתחטא ומפציר. והנה גבר קולו והמלים נאמרו בלהט: “ולירושלים עירך ברחמים תשוב… ובנֵה אותה בקרוב בימינו… ותחזינה עינינו בשובך לציון.”

היה זה חלומו של אבא. חלום חייו. ומה היה חלומה של אמא?

חייה של אמא זרמו באפיק אחר לגמרי. אמא היתה תמיד סגורה ומסוגרת. דומה שחגה סביבה חוגה שאין להבקיעה. מזה – שהינו אנו בני־הבית, ומזה – שהתה אמא, נתונה להרהוריה ואדישה לנעשה בבית. הדודה שפרינצה היא שדאגה לנו. ביום בישלה את ארוחותינו, בלילה הטליאה את בגדינו. אמא חיתה לכאורה בינינו, אך ככל שגדלנו הבינונו שהיא מרחפת בעולם זר, רחוק. ארשת־פניה הסגירה את האמת: אין עולם זה משופע בשמחה. להיפך. רבים בו העצבונות.

אמא סבלה ממחוֹשי־ראש. היתה שוכבת על הספה. מגבת ספוגה מים קרים כרוכה לראשה, ואנו, בני־הבית, נצטווינו על השתיקה: הס, לאמא כואב הראש!

שתקנו. הרגשנו שאמא יש לה סוד משלה, אבל לא ניסינו לתהות עליו ולפענחו. עד שבא היום ורגה אחותי סיפרה לי תגלית מרעישה וסיפורהּ פקח את עיני להבין ולדעת את סודהּ של אמא.

היה זה כשנה לאחר הקיץ, שאת החופש הגדול שלו ביליתי ליד הסורג שבגן הזאקסי, מאזין לנגינת הכינור של יאנינה. בן 15 הייתי ואילו רגה מבוגרת היתה ממני בשנה. כיון שבגרנו, ניטשטשו רבים מן הניגודים שליוונו בשנות ילדותנו. רגה הסבירה לי פנים. ייתכן שאת הסיבה לכך יש לחפש בעובדה שנעשיתי לה בעל־ברית. באותם ימים התאהבה רגה בבחור בן־גילה ונסתייעה בי: הייתי שליח נאמן שלה. העברתי בין הזוג פתקים, מכתבים והודעות למיניהן. וייתכן שרגה הרגישה שעל־אף ההבדל בגיל בעיותי שלי אינו רחוקות מאלה שלה. על־כל־פנים היא החלה לדבר אלי כשוֶה אל שוֶה.

ערב אחד יצאה רגה בשליחותה של הדודה שפרינצה אל הדוד נחום, ומשחזרה הביתה הבחנתי שהיא נסערת מאוד. רציתי לשאול אותה לפשר הדבר, אבל רגה הקדימה ורמזה לי, ומשיצאה מן הבית יצאתי חיש אחריה.

היכן יכולנו למצוא לנו פינה שקטה? חמקנו אל החצר הרביעית, שכולה מחסני סחורות וישבנו על מדרגת־עץ בפתח אחד המחסנים. החצר שרויה היתה בחשיכה ורק מעליה, בתוך ריבוע השמים הכהים, ניצנצו כוכבים חיורים. עמדה דומיה מסביב. מתוך החצרות הסמוכות הגיעונו קולות עמומים.

סיפורהּ של רגה ארוך היה ונרגש. הקשבתי ונתפשׂתי לריגושה, אך לא פציתי פי ולא הפסקתיה. והרי תמצית דבריה:

אבא שלנו אלמן היה כשנשא את אמא. שניהם ילידי העיירה מוֹדז’יץ. משפחתו של אבא משפחה עשירה היתה. סבא, סַפַּק סחורות למבצר הסמוך למודז’יץ, נהנה מעושר ורוָחה. מה שאין כן משפחתהּ של אמא, שאביה, רבי בנימין, סומא היה בשתי עיניו, ובביתו ארבע בנות מגודלות והדלוּת מצפצפת מכל פינה. אשתו הראשונה של אבא, בתו של הגביר המודז’יצאי, נפטרה מהתקף־לב. היה זה בשנת נישואיהם הראשונה, כשאבא סמוך היה על שולחן חותנו. גם לאחר שנכנס לחופה ישב אבא ולמד בבית־המדרש אשר בחצרו של הרבי ממודז’יץ, אולם לאחר פטירת אשתו הצעירה חזר אל בית הוריו.

כתום שנה נתנו קרובי־משפחה עינם באמא שלנו והחליטו לשדכהּ לאבא. אמנם, נערה עניה היתה אמא, אך יופיה שם־דבר היה בעיירה. אלא שהדברים לא היו פשוטים. אבא בחור־ישיבה היה, שומר־מצוות, ואילו אמא – חילונית. אבא אלמן היה ואילו אמא – נערה צעירה ממנו בכמה שנים. אבל כל אלה היו כאין וכאפס לעומת המכשול הגדול: אמא מיודדת היתה אותו זמן עם בחור מודז’יצאי משכיל, אדם חילוני כמוה וקרוב לה קרבת־דעות. שמו היה יוסף. לא היה זה סוד בעיירה: השנַיִם מאוהבים וקרוב היום בו יבואו בברית הנישואים.

אלא שלא כך רצה הגורל. בני־ביתה של אמא – שלוש אחיותיה, סבתא ואף סבא רבי בנימין סגי־נהור, דיברו על לבּהּ לבל תדחה את השידוך עם אבא, שהוא בן־טובים ועשיר מופלג. וכי לא די לה בעוני ובמחסור שבו היא מתיַסרת מאז פקחה עיניה?

תחילה גילתה אמא התנגדות עזה, אך ככל שרבו השידולים נחלשה רוח־המרי שבה והיא הסכימה לבסוף לפגישה שתיערך בינה ובין אבא.

נישואיו הראשונים של אבא, נישואים קצרי ימים, לא היו מאושרים. אבא נכנס לחופה בלי להכיר את הנערה שעתיד היה לשאתהּ לאשה. הוא התחתן, כמנהג הימים ההם, לפי הוראת הרבי ממודז’יץ, שהצביע על הכלה המיועדת, בתו של הגביר המודז’יצאי. בעיירה ידעו לספר שחייו של אבא עם אשתו הצעירה לא עלו יפה ואין זה מקרה שהוא מבלה רוב ימיו בבית־המדרש. ייתכן שהיתה זו רכילות של אנשים צרי־עין, שהתקנאו בשניהם: באבא, שזכה בבת־הגביר ובאשתו, שנתמזל מזלה ונישאה לאברך עשיר, בן־תורה. אך לא היה זה סוד: צל כבד מעיב על חייו של הזוג הצעיר. והנה מתה האשה בדמי ימיה. לא ייפלא שבני־משפחתו של אבא ציפו במתיחות לתוצאות הפגישה של האלמן עם הנערה הצעירה. פגישה זו פנים־אל־פנים קבעה את חייו של אבא. הוא הציץ ונפגע.

מה התרחש בימים שבאו אחרי פגישה זו? אבא עשה ודאי הכּוֹל כדי להשפיע על הכרעתה של אמא, ויש לשער שגם בני־ביתה וידידותיה לא טמנו ידם בצלחת. כנגד כל אלה עמדה דעתה של אמא שדבקה לאהבה ביוסף.

אין לדעת איך נתגלגלו אז הדברים, אך עובדה היא: לא יצאו ימים רבים ואמא נישאה לאבא. היא התכחשה לאהבתה ליוסף וביטלה רצונה שלה בפני רצונם של קרוביה וידידיה, שכוונותיהם היו טובות, אך בסופו של דבר הם אימללו אותה.

בעצם ימי המלחמה עזבו אמא ואבא את מודז’יץ ועברו לוַארשה, ואילו יוסף חזר כתום המלחמה למודז’יץ, נשא אשה מבנות־המקום ונשאר שם עד עצם היום הזה.

תם סיפורה של רגה. עמדה בינינו דממה עמוקה. שאלתי:

“מנין לך כל הסיפור הזה?”

אמרה רגה:

“ביקרתי היום אצל הדוד נחום. כשעמדתי לשוב הביתה, נזדמנה שמה הינדה, אחותה הצעירה של הדודה דבורה. היא הציעה לי ללוותני ותוך כדי הליכה סיפרה לי הכול.”

“את מאמינה לה?” שאלתי.

“למה אטיל ספק בדבריה?” אמרה רגה, “ברור לי שהיא לא המציאה סיפור זה. אני מרגישה שהוא אמת. למן הרגע הראשון נתתי בו אמון. סיפור זה פקח את עיני. פתאום נפתח לי פתח להבין את עצבותה של אמא. את בדידותה.”

רגה נשתתקה. לאחר שעה קלה דיברה שוב:

“יש לי רצון לבכות. כיצד עשתה אמא שגיאה אחת ויחידה, והיא משלמת עליה במשך חיים שלמים! אני מתארת לעצמי שהיא החליטה להינשא לאבא בגלל רצונה לעזור לאמה, לאביה ולאחיותיה. היא סמכה על עושרו של אבא. אלא ששנים מועטות בלבד זכתה לחיות חיי רוָחה ולעזור למשפחתה. באה המלחמה הגדולה והשלטונות גזרו גירוש על יהודי מודז’יץ ומשפחתנו עזבה את הבית הגדול המוקף בוסתן, את הכרכרה ששֶפסיל המשרת היה מסיענו בה לטיולים, ואנו באנו לוַארשה בחוסר־כּול ומאז אנו חיים כאביונים.”

ושוב שתקה רגה ואני לא העזתי להפר את הדממה. עיני, שהתרגלו לחשכת החצר, ראו בבירור את רגה, שהשעינה מרפקים אל ברכיה וכפות־ידיה תומכות את ראשה. שעה ארוכה שתקנו ואז הגיעני שוב קולה:

“כשהקשבתי לסיפורה של הינדה, שאלתי את עצמי: למה היא מספרת לי כל זה? הינדה הסבירה את עצמה. כשנפרדה ממני ליד שער ביתנו, אמרה לי: ‘אני מקווה, רגה, שלא תכעסי עלי שסיפרתי לך את הסיפור העצוב הזה. עשיתי זאת לא בגלל הרצון לרכל, אלא בגלל רצוני לפקוח את עיניך. לעזור לך. הרי אינך עוד ילדה קטנה. מוטב שתביני את אמך.’ הינדה הלכה לה לדרכה ואני לא יכולתי להיכנס הביתה. טיילתי ברחובות. הלכתי והרהרתי בכל שנעשה בביתנו בשנים האחרונות ופתאום נתחוורו לי דברים רבים. בין היתר נזכרתי שלילה אחד התעוררתי משנתי ולאור מנורת־הנפט ראיתי את אמא רוכנת על סל־הנצרים שלה, שבו היא שומרת על הלבנים, פותחת את מנעולו ומוציאה חבילה ארוזה במטפחת. שכבתי בעינים פקוחות למחצה וראיתי את אמא שולה מתוך החבילה תצלום וכן כמה גלויות ומעטפות, והיא מביטה ארוכות בתצלום וקוראת וחוזרת וקוראת את הגלויות ואת הדפים ששלפה מתוך המעטפות – ואז נעצמו עיני ונרדמתי. למחרת חשבתי שחלמתי חלום. רציתי לבדוק את אמיתותו, למצוא את החבילה בסל ולראות של מי התצלום והמכתבים, אלא שלא עמד בי העוז לעשות זאת. עכשיו, לאחר סיפורה של הינדה, אני מבינה. כל אותן שנים ברחה אמא אל זכרונותיה. ימים שלמים היא שוכבת עם מחוֹשי־הראש שלה ועיניה עצומות, אולם עינים אלה רואות ודאי את האיש שאותו עזבה. היה לאמא חלום ולא נשאר ממנו אלא תצלום ישן וצרור מכתבים. בלילות היא מוציאה אותם ממחבואם ולבּהּ בוכה בקרבּהּ. הוי, כמה אני מרחמת עליה!”

“ועל אבא?” שאלתי.

“מה פירוש על אבא?” תמהה רגה.

“הרי גם הוא זקוק לרחמים,” אמרתי, “מה חטאו ומה פשעו של אבא? שהתאהב לפני שנים בנערה היפה ועדיין הוא אוהב אותה? לא ייתכן שאין הוא מבחין במצוקתה של אמא, שאין הוא יודע את סודה. אמנם, כל אותן שנים לא שמע מפי אמא תלונות וטרוניות, אבל שתיקותיה של אמא – האם לא זעקו באוזניו? אני מתאר לי את מפח־הנפש הנורא של אבא: תחילה ניסה להחזיק את אמא בכלוב של זהב ולא הצליח. אחר־כך ירד מנכסיו וכלוב־הזהב המפואר נתחלף בכלוב־נצרים עלוב, אבל אמא – על־אף השנים הרבות שעברו – לא שכחה ועדיין היא מתחבטת בו. כנפיה פצועות, אך היא חולמת לפרוש אותן ולעוף. אליו, אל יוסף שלה. ואבא רואה ומבין.”

“זו מנין לך?”

“משתיקותיו של אבא. מעצבותו. מעמידתו בפני אמא כאילו חב הוא לה חוב שלא יוכל לפרוע לעולם. על־כן אני חוזר ואומר: גם הוא ראוי לרחמים. לא־פחות מאמא.”

אמרה רגה:

“האמת היא שהיססתי לספר לך את הסיפור. לא ידעתי כיצד תקבל אותו. אבל הרגשתי שאתפוצץ אם אשתוק. ואתה, בֶּני, הפתעת אותי בתגובתך. גדלת והתבגרת.”

נעם לי לשמוע את דבריה של רגה. לדעת שלא איכזבתי את האמון שנתנה בי ואת ציפיותיה. הרגשתי שהסוד המשותף הרס את המחיצות האחרונות בינינו וכי פתאום קרובים אנו זה לזה כפי שלא היינו מעולם. הושטתי יד לרגה ועזרתי לה לקום. שעה קלה עמדנו בחצר כרוצים להאריך את שהותנו בשנַיִם.

שותקים חזרנו הביתה וחמקנו חרש פנימה, שלא לעורר תשומת־לב. אולם הזהירות היתה מיותרת. בני־הבית נתונים היו לעניניהם. הם לא הבחינו בכניסתנו הביתה כשם שלא השגיחו בהיעָדרנו.


 

פרק תשעה־עשר: לאור הברק    🔗

בלילה התהפכתי על משכבי. סיפורה של רגה נידד שֵינה מעיני. הצוהר שנפתח לי ואשר בעדו ניתן לי להציץ לתוך חייה של אמא הביכני מאוד.

כיון שהשינה לא באה, הדלקתי אור במנורת־הנפט המפוּיחת ונטלתי ליד את יומני. הפלגתי בקריאה ודפי היומן גוללו לפני פרשיות־פרשיות משנות גידולי. ראיתי את הנער בן ה־12 העומד מאחורי דלתו הנעולה של ציטרין הזקן, מטה אוזן אל קרשי הדלת ומאזין לבכיהּ של אסתר’ל; את נער בן ה־14 הניצב מאחורי הסורג בגן הזאקסי, קושב לצלילי כינורהּ של יאנינה. כל אלה היו חלק ממני – משגים ומעשי־כשל ששנות גידולי היו משופעות בהם. אך כיצד יכולתי להעלות על הדעת שגם אמא, בהיותה נערה צעירה לימים, אנוסה היתה לגשש דרכה ולהיכשל? סיפורה של רגה העלה לפני דיוקן של אמא שונה מכפי שהייתי רגיל לו. קשה היה לי לקבלו. כל־כמה שניסיתי, נבצר ממני לראות את אמא כנערה אוהבת או כאשה המתיַסרת בחרטה ומבכה את חטא התכחשותה לאהבתה. סיפורה של רגה זיעזעני. אכן, אמא שגתה, ועוד איך שגתה! חיים שלמים אנוסה היתה לחיות אחרת מכפי שחלמה בנעוריה. לא נותר לה אלא עצב גדול שאנו, בני־הבית, ראינוהו יום־יום, אך לא ידענו פשרוֹ.

מאז הופקד בידי סודה של אמא, היא נעשתה קרובה לי יותר. שאלתי את עצמי במה אוכל לעזור לה, וברור היה לי מעל לכל ספק: שעה שהיא מפליגה, בודדה מאוד, אל עולמה שאין לי חלק בו, שום אדם בעולם לא יוכל לעזור לה.

שום אדם?

הצצתי בסל־הנצרים הגדול שעמד בפינה. שם, מתחת ללבנים, מונחת החבילה של אמא המעוטפת במטפחת. התצלום של יוסף. המכתבים שלו. חשתי שיוסף קרוב לי. אם יזדמן בדרכי באחד הימים, ארחַש לו חיבה. ניסיתי לתאר אותו לעצמי, את צבע עיניו, את מבע פניו, ועם שאני שוגה בדמיונות נרדמתי ומנורת־הנפט דולקת למראשותי. משפקחתי את עיני, היה אור יום במטבח וקולהּ של אמא גער בי: “מדוע הדלקת את המנורה בלילה? הרי אסרתי עליך להשתמש בה!”

נשאתי עיני והבטתי באמא ודומה היה עלי שאני רואה אותה זו הפעם הראשונה בחיי: אשה צעירה, נאה, שעיניה חומות ועצובות, ובשפתיה הבעת מרירות כשל ילדה שנעשה לה עוול. מה היה מראה פנים אלה לפני עשרים שנה, בימים שבהם נשאה אותם בחיוך אל יוסף?

הפניתי פני אל הקיר. פחדתי שמבטי יסגיר את הרהורי לבי. אך אמא לא הבחינה במבוכתי. היא נשפה באהיל המנורה, כיבתה את האש ויצאה מן המטבח.

קמתי לקראת יום חדש, שלכאורה דומה היה לקודמיו, אבל הרגשתי שנפל דבר בחיי. שמעתה יטרידני גורלה של אמא ולא יתן לי מנוח. כשם שיטריד את רגה. עד מהרה נתברר לי שיש לנו שותף נוסף. רגה שיתפה בסוד את זאב אחינו. לעומת זאת התעלמה משרנקה שהיתה צעירה מדי. זאב שתק, אך לפי המבטים ששילח בי למחרת היום ידעתי שהוא נבוך מאוד – בדיוק כמוני.

ואז באו עלינו ימים מיוחדים־במינם: דומה שהתבגרנו בבת־אחת. התהלכנו בבית על בהונות כאילו מצוי בו, בבית, חולה אנוּש. ואכן, העוול שעוללו החיים לאמא הרי גרוע היה מכל חוֹלי.

הימים חלפו, ימי שִׁגרה שקטים, ולא שיערנו שאסון עומד אחר כותלנו. עד שבא כחֶתֶף והכּה בנו בחמת־זעם.

אותו חורף חלתה אמא לעתים מזומנות. לבסוף לקתה בשפעת שלא יכלה להיחָלץ ממנה. החובש, רבי זלמן פֶלדשֶר, שהוזמן לביתנו, עשה כמיטב יכולתו: המליץ לגרגר את הגרון במי־מלח, להוריד את החום במשרת־פטל הגורמת להזעה. כל אלה לא הועילו. אז הזעיק רבי זלמן פלדשר את ד“ר שפאק, רופא הרובע היהודי. בדק ד”ר שפאק את אמא ופסק:

“כדאי שתחליף את האויר. לפחות לחודש ימים. אם אמנם תעשה זאת, היא תבריא גם בלי תרופות.”

ד"ר שפאק התכוון כנראה לאויר ים או אויר הרים. שניהם מצויים בשפע בפולין: מצפון – הים הבאלטי, ומדרום – הרי הקארפאטים. אך כיון שהפרוטה לא היתה מצויה בביתנו, הוחלט על מסע קטן יותר. במודז’יץ, העיירה שבה נולדה אמא, התגוררה אחותה הנשואה פֶּרל. הוחלט שאמא תסע למודז’יץ לשבועות אחדים ותתארח בבית אחותה.

כך יצאה אמא לדרך ובביתנו היה זה מאורע גדול. לא זכור לי, קודם־לכן, אפילו מקרה אחד ויחיד שמישהו מבני־הבית ינדוד למרחקים. אמנם, מרחקים אלה לא היו גדולים. מודז’יץ שוכנת כ־50 קילומטרים בלבד מזרחה מוַארשה, בשפך הנהר ויֶפז' לתוך הוִיסלה, ואף־על־פי־כן אריזת המזוָדה והפרידה מאמא בתחנת־הרכבת מלֻווֹת היו ריגוש.

אמא יצאה למודז’יץ ובבית לא נשתנה שום דבר. הדודה שפרינצה ניהלה כתמיד את משק־הבית, אבא טרוד היה בעבודתו ואנו, הילדים, נתונים היינו כל אחד לעניָניו. לאחר כשבועים הגיענו מכתב של אמא. ד"ר שפאק צדק. אמא התאוששה מן השפעת והרגישה טוב.

החודש שבו שהתה אמא במודז’יץ חלף חיש־מהר. הגיע השבוע האחרון וכבר התכוננו לקבל את פניה בתחנת־הרכבת, אולם יומים לפני שובהּ בא לביתנו במפתיע בן־דוד תושב מודז’יץ, הסתודד עם אבא והלך לו. אמר לנו אבא:

“אמא לקתה שוב בהצטננות. אני יוצא למודז’יץ ברכבת הצהרים.”

אבא נסע ואנו לא התרגשנו במיוחד. הרי מאז ומתמיד חרד אבא לשלומהּ של אמא. אלא שאותו ערב, סמוך לחצות, הקיצונו לקול חבטות בדלת.

“מי שם?” שמעתי את קולה הנפחד של הדודה שפרינצה.

“מברק!” הגיע מענה מבחוץ.

הדודה שפרינצה שיחררה את מוט־הברזל המבריח את הדלת וקיבלה את המברק. אנו, בני־הבית, קפצנו ממשכבינו. וכי דבר קל הוא בעיניכם מברק? מעולם לא נתקבל מברק בביתנו. עכשיו, שזכינו לאירוע הגדול, לא נראתה כלל הדודה שפרינצה מאושרת. להיפך. פניה חיורים היו מאוד וידיה ריטטו בשעה שהגישה לזאב את המברק.

“קרא!” ציוותה עליו.

המברק היה בסך־הכול בן שלוש מלים: “בואו מיד. אבא.”

שמעה הדודה שפרינצה וגעתה בבכי. אנו שתקנו, אך היינו כבר די מבוגרים להבין שאבא לא שיגר את המברק מתוך קלות־דעת. אין זאת כי מחלתהּ של אמא אנושה.

זכור לי בכיהּ הממושך, החרישי, של הדודה שפרינצה שליוַני אותו לילה. למחרת עם בוקר העירני משנתי קולה של הדודה: “קום, אנו נוסעים למודז’יץ!”

לאחר כשעה ישבנו בקרון הרכבת שדהרה מזרחה, אל העיירה מודז’יץ, שבה שכבה אמא חולה אנושה. באחד מתאי הקרון ישבו הדודה שפרינצה, זאב ורגה, ובתא הסמוך – שרנקה ואני. היה בוקר אדר ומבעד לחלון שהוסט הגיעני ריח מרחבים שלא הייתי רגיל בהם, וניחוח האביב, שבינתים הסתתר מעינינו, אבל אנו חשנו בו על־אף צינת החורף העומדת עדיין באויר. בשדות שמשני עברי המסילה הפשירו שלגים ומשטחיהם הלבנים מנומרים היו שלוליות. סיעות־סיעות של חסידות חגו בשמים במעוף אטי.

שרנקה השעינה את ראשה אל כתפי, עצמה עיניה ונרדמה. אין זאת כי התקתוק החדגוני של הגלגלים הפיל עליה תנומה. ישבתי בעינים פקוחות, אך אנוס הייתי לנגבן מדי פעם, כדי לראות את המראות החולפים מעבר לחלון. היו אלה דמעות שעלו בעיני בחָשבי על אמא.

חשבתי על שנות ילדותה ונעוריה בביתו הדל של אביה הסומא. הנה גדלה הנערה ועלה כפורחת ואז חייך אליה הגורל זו הפעם הראשונה בחייה: היא אהבה. אלא שפריחה זו לא ארכה הרבה. בא משגה אחד ויחיד וניפץ את הכול. הגיעו שנים של עצב, של בריחה אל החלומות. באותן שנים נותק הקשר בין אמא לבין מודז’יץ. רק לפני חודש חזרה לעיירה, שבה לא ביקרה מאז גורשה ממנה המשפחה בימי המלחמה. כיצד השפיעה על אמא הפגישה עם נוף ילדותה ונעוריה?

עודני מהרהר, חלפה בי מחשבה: הרי יוסף נמצא במודז’יץ! כלום חמד לו הגורל האכזרי לצון והפגיש את הנאהבים משכבר־הימים, כדי לחזור ולהפריד ביניהם על־ידי מחלתה של אמא?

מחלה? עצמתי עיני. בסתר לבי ידעתי שאין זו סתם הצטננות. אמא גוועת. ושמא כבר איננה.

הקרון הידהד וניטלטל על־גבי הפסים וגלגליו חזרו עד לזרא על אותו ניגון עמום, חדגוני. פקחתי עיני. התא מוצף היה שמש. מעבר לחלון השתקפו קרניה בשלוליות וכל שלולית דמתה לראי שבתוכו טובלת שמש של פז. הרכבת דהרה בתוך השדות, בין אלפי השמשות הבורקות.

עיני בהו על־פני שכנַי־לתא. מולי, ליד החלון, ישבה נערה פולנית ששערה הבהיר כפשתן שופע ומנצנץ. השמש טבלה בשיער וקרניה ריצדו עליו ועל פניה המחוטבים של הנערה. נצבט לבי בקרבי. נערה זאת דומה היתה מאוד ליאנינה, שקיץ שלם עקבתי מרחוק אחרי צדוּדיתה, ורק פעם אחת ויחידה, בערב צונן של חורף, זכיתי להתרפק עליה ולחפון את פניה בכפות־ידי.

ניסיתי לצוד את מבטה של הנערה האלמונית, אך היא לא המישה עיניה מן החלון. ואז דיברתי אליה בלי קול. אמרתי לה: כיצד הופעת כאן, נערה ענוגה, שאינך אלא אחות־תאומה ליאנינה? הגם לך, כמו ליאנינה, שמורים בכל קפל של שמלתך פתרונים לרוב לחלומותי?

ושוב עצמתי עיני, הפעם מתוך חשש שהן תסגרנה את המתרחש בקרבי. הרגשתי שעיני קורנות. ששיכור אני מחלומותי ומניחוח האביב המתדפק על לבי.

שאלתי את עצמי: לשמחה מה זו עושה? אני נוסע אל אמי הגוועת והנה מלא לבי על גדותיו בגלל השמש הדולקת בשׂער הנערה שממולי ובגלל הריגוש שמעורר בי זכרהּ של יאנינה. כיצד לא אבוש?

ואמנם, התביישתי בפני עצמי, אך בושה זו לא היה בה כדי לאלצני לנתק עיני מן הנערה האלמונית. בן 15 הייתי והאביב בחוץ הסעיר את האביב שבקרבי ובילבל את עשתונותי.

“מתי נגיע למודז’יץ?” הגיעני קולה של שרנקה שנשאה ראשה מעל כתפי. הבטתי בהּ. עיניה שטופות היו דמעות. היא כנראה העמידה פנים במשך הנסיעה. השימה עצמה ישנה.

לא יצאה שעה קלה והרכבת האֵטה מהלכה. מימינה הופיע המסלול של שדה־התעופה ומשמאלה חומותיו הכהות של המבצר המודז’יצאי. נכנסנו לתוך רציף התחנה ומשם יצאנו בכרכרה שכוּרה אל ביתה של הדודה פֶּרל.

אט־אט נתגלו לעינינו בתיה הראשונים של מודז’יץ, בתים קטנים, מגובנים, שדומה שהם קבורים עד מותניהם באדמה. תחילה בתים של עץ, מקוֹרים גגות־קש, שעל ארובתם, בתוך קן קלוע זרדים, עמדו חסידות על רגלן האחת ולא נעו ולא זעו, ואחר־כך בתי לבֵינים אדומות, שגגותיהם עשויים רעפים ומעליהם מתעופפים עורבים המקרקרים בקול. ואז נתגלתה כיכר השוק וסביבה חנויות ובטבורה דוכנים לרוב וכל־כולה גדושה המון עם רב, שכן היה זה יום היריד במודז’יץ. עמדה בשוק המולה רבה של איכרים שהגיעו מן הכפרים הסמוכים ופשטו על הדוכנים, של חיילים וקצינים שבאו מן המבצר, של קבצנים בעלי־מום שדידו על קבַּיִם, שרו בקול־בוכים שירי־כנסיה והושיטו כובעם וביקשו נדבה. השוק המה ככוורת. כאן, במודז’יץ, נולדו אמא ואבא. את אוירהּ נשמו. מה שונה הוא אויר השוק במודז’יץ מזה של החצר הוארשאית!

הכרכרה נעצרה על־יד בית־לבֵינים בקצה השוק. מתוך הדלת פרצה הדודה פרל, פוכרת כפיה ומעוותת פניה עוִית של צער והובילתנו לתוך הבית, שהדומיה העומדת בו הממתני לאחר המולת השוק. אמרה הדודה פרל:

“אמא שלכם לקתה בדלקת־ריאות. היא חולה מאוד. יש שהיא מדמדמת מתוך חום ויש שהיא מחוסרת־הכרה ושותקת. לא כדאי להטרידהּ. אבא יושב על־ידהּ.”

הגישה תה וכריכים ולא משה מאתנו אפילו לרגע אחד. החלטתי להמרות פיה ולהציץ באמא ולוּ הצצה חטופה בלבד. קמתי וחמקתי החוצה. מתוך חדר שבקצה הפרוזדור, שדלתו פתוחה למחצה, הגיעני קול עמום. היה זה קולה של אמא.

הצצתי פנימה.

אמא שכבה במיטה וראשה מוגבּה, שעוּן אל כרים המעורמים תחתיו. עיניה היו פקוחות ונשימתהּ כבדה. אבא ישב לידה על־גבי שרפרף, כף־ידה של אמא בכף־ידו ועיניו עצומות. וכבר עמדתי להסתלק משם, כשהגביהה אמא את ראשהּ ומתוך פיה נתמלטו מלים מקוטעות, מפצירות:

“אל תלך, יוסף! אל תשאיר אותי לבדי! אני פוחדת! לא, יוסף, הפעם לא אתן לך ללכת!”

ראשה חזר וצנח אל הכרים. אמא שכבה ללא־ניע ופניה מתוחים כמצפים למענה של האיש יוסף אשר אליו הפילה את תחינתה. ושוב, כזעקת טובע, פלחה את דממת החדר קריאה נואשת: “יוסף!”

ראיתי את אבא קם, גוהר על אמא ומחליק את ראשהּ. ראיתי את אבא חוזר ויושב ומליט פניו בכפות־ידיו. ואז – אז שמעתי נהימה שהקפיאה את דמי.

אבא בכה. בקול. כילד קטן.

נמלטתי על נפשי החוצה, אל גינת עצי הפרי המשתרעת מאחורי הבית. השענתי ראשי אל גזעו של עץ העומד בשלכת והתיַפּחתי. חרש. אל עצמי.

מסביב עמד בוקר בהיר, שטוף שמש. השעה היתה עשר בערך. לאחר כשעתים נפטרה אמא. אבא ישב לידהּ עד הרגע האחרון, אוחז כף־ידה בידיו, אבל אמא לא הבחינה בו. אמא דיברה אל האיש יוסף. הדודה פרל, שידעה כנראה את המתרחש, מנעה מאתנו באמתלות שונות להיכנס לחדר. בחירוף־נפש שמרה על הדלת. שפתיה מכוּוצות ושותקות, פניה שחורים משחור ואטומים, ורק עיניה האדומות מבכי הסגירו את מצוקת נפשה.

במודז’יץ נהגו שלא להלין מת. לא יצאה שעה קלה מאז עצמה אמא את עיניה לנצח ובבית הופיעו אנשי החברה קדישא. אמא הורדה מן המיטה והושכבה על־גבי הרצפה כשרגליה פונות לדלת. למראשותיה הודלקו נרות.

בין־ערבים יצאנו אל בית־העלמין: אבא, הדודה שפרינצה, ארבעת היתומים, דודים ודודות, וביניהם הדוד נחום שהגיע בצהרים מוארשה עם בנו אֵלי, וכן קומץ מלווים מבין תושבי מודז’יץ. היום, שנפתח עם בוקר בשמש קורנת ובשמים תכולים, שינה טעמו. בצהרים נתקשר הרקיע בעננים כבדים ושעה ששירכנו דרכנו אל בית־העלמין התחיל מזרזף גשם דק שחדר מבעד לבגדינו. דומה היה שהשמים בוכים אתנו.

בית־העלמין השתרע הרחק ממודז’יץ, ליד הכפר בּוֹבּריניק, והוא גובל בשדה־תעופה צבאי. נושאי המיטה התחלפו מדי פעם. במחצית הדרך, ליד העץ העקום, חזרו מרבית המלווים ונשארנו בני־המשפחה בלבד. אט־אט ירד הערב והשדות האפירו ואנו מבוססים בבוץ של הדרך הכפרית. אל שערי בית־העלמין הגענו בחשיכה, אך חברי חברה קדישא הביאו עמם פנסי־רוח ולאורם נכרה הקבר ואמא הובאה למנוחת־עולמים.

הפנסים היבהבו והטילו צללים שחורים ולאורם הקלוש הבחנתי בפיסת־קרקע שלוֹעהּ פעור ועל שפתה מתגבהת תלולית עפר תחוח, שטוף גשם. ופתאום הבריק ברק ופלח את יריעת השמים השחורים ולאורו ראיתי טורים־טורים של מצבות חיורות שסבוני־גם־סבבוני, כאילו הגיחו מתוך המחשכים והם זוממים לסגור עלי ולחסום כל דרך נסיגה. נרעדתי. דומה היה עלי שאני רואה לאור הברק את חיי שלי, שחלק מהם יהיה קשור מעתה בפיסת־הקרקע של קבר אמי.

הגשם נתגבר וירד עלינו קילוחים־קילוחים. משנסתם הגולל ואנו, היתומים, אמרנו קדיש, זירזונו חברי חברה קדישא לשוב למודז’יץ. שעה קלה עמדתי ליד תלולית הקבר ואז ניתקתי ושמתי פעמי אל השער. משקרבתי, ראיתי צללית של אדם שעמד בחוץ, מעבר לגדר, אדם בודד בתוך הלילה והגשם. מי הוא? – שאלתי את עצמי.

עד מהרה ניתנה לי תשובה. הדוד נחום קרב אל האיש, ושמעתי בבירור את קולו:

“זה אתה יוסף? למה אתה עומד בחוץ?”

“אני כוהן,” השיב האיש ומש ממקומו ונבלע בחשיכה.

יצאנו בדרך העולה מבובריניק אל מודז’יץ. דומם הלכתי והגשם שטף את פני. תוך כדי הילוכי חשתי בזרוע שנכרכה על כתפי.

“אבא!” לחשתי.

עטפני אבא בכנף מעילו כמחסה מפני הגשם. שלחתי ידי מתחת למעיל וחיבקתי את אבא והרגשתי שכולו רוטט, אולי בגלל הצינה ואולי מחמת הבכי שטילטל את גופו. עם שאנו פוסעים, הבחנתי שאבא הוא הנשען עלי ואני הוא המוליכו בתוך החשיכה.

הלכנו והלכנו ודומה היה עלי שלעולם לא יקיץ הקץ על הליכתנו. הגשם סימא את עינינו ורק בקושי ראינו את חברי חברה קדישא שפנסיהם היבהבו לפנינו. סוף־סוף הופיעו מימיננו אורות בתיה של מודז’יץ, שחלונותיהם המוארים קרצו לנו. הפניתי ראשי לעבר הדרך שממנה באנו והיא כולה מסַכּי חושך וקילוחי מטר. ופתאום, לאורו של ברק שקרע את החשיכה, ראיתי דמות אדם שהפסיע הרחק מאחורינו, במאסף. לא היה ספק בלבי: יוסף הוא האיש.


 

פרק עשרים: כוחו של ניגון    🔗

רטובים עד לשד עצמותינו חזרנו אל ביתה של הדודה פרל. היה ערב פורים ומן החוץ, מכיכר השוק, הגיעונו קולות עליזים ופרצי צחוק של שחקני־פורים שסובבו מבית לבית ושרו פזמונים של החג, נתכבדו בכוסית יי"ש וקינחו באוזן־המן. הם פסחו על ביתה של הדודה פרל, שהיה בית־אבלים.

ובכל זאת טעמנו במקצת טעמו של החג. הדוד נחום הוא שהפתיע אותנו. בבואו בצהרי אותו יום מוַארשה עם בנו אֵלי, הביא עמו את מגילת־אסתר שלו הכתובה על קלף מגולל כספר תורה והנתון בתוך נרתיק של פח. דומם ישבנו מסביב לשולחן הגדול בחדר־האוכל המרוּוח של הדודה פרל, והדוד נחום קורא את המגילה בניגון המסורתי, אך לנו מתחלף ניגון זה בקול קינה.

המומים עלינו על משכבינו. הדודה פרל, שאנוסה היתה להלין אורחים רבים, צופפה אותם בחדריה, ויש שבאין־ברירה צירפה זוג אורחים למיטה אחת. כך נפל בחלקי לישון עם אבא. באותו חדר, בפינה שממול, הוצעה מיטה לדודה שפרינצה.

חוָיות אותו יום נתנו בי אותותיהן. שכבתי ועיני נעצמו ודומה היה עלי שאני שוקע בתוך תהום. בטרם ירדה עלי תרדמה הרגשתי בזרועו של אבא שחיבקתני. נצבט לבי בקרבי. אבא לא העניק לנו, לילדים, אותות חיבה, כגון נשיקות וחיבוקים. הוא לא היה פנוי לכך, תמיד התרוצץ ונחפז, טרוד ומיוגע. וייתכן שנהג כך מתוך השקפתו על החינוך: יש להקפיד עם הילדים, שאם לא כן יתפרעו. עצור ומאופק היה אבא, ואנו יותר משחשנו ברוֹך אהבתו, הרגשנו במבטו התובע והמחמיר. פעם אחת בשנה זכינו בגילוי חיבה: בערב יום־כיפור. בטרם שמנו פעמינו אל בית־הכנסת לתפילת כל נדרי, היה אבא קורא לנו, לילדים, אחד־אחד לפי הגיל, ומברכנו “ברכת הבנים” הפותחת במלים “ישימך אלוהים כאפרים וכמנשה,” ואת הברכה חתם בנשיקה שהטביע במצחנו. והנה, בלילה שלאחר לוָייתה של אמא, חיבקני אבא ואף נשקני. לא ייפלא שדבר זה גרם לי לריגוש, אלא שעייפותי גברה עלי ונרדמתי.

אותו לילה צפוי היה לי ריגוש נוסף. איני זוכר מתי התעוררתי – האם היה זה במחצית הלילה או קרוב לשעת שחרית. החדר אפוף היה חשיכה, ואני הקיצותי פתאום כאילו הִכּני ברק. ברגע הראשון לא ידעתי היכן אני, אבל הרגשתי בזרועו של אבא החובקת אותי ונוסף על כך הגיעני קולה של הדודה שפרינצה מן המיטה שממול – ומיד זכרתי הכול.

הדודה שפרינצה דיברה לאט ודבריה קטועים. ייתכן ששניהם שוחחו כל אותו לילה מאז עצמתי עיני. אולם, אם לדון לפי מה ששמעתי, קרוב יותר לאמת שהדודה שפרינצה היא שדיברה ואילו אבא הקשיב ושתק. הדודה שפרינצה לא הנמיכה קולה. בטוחה היתה שאני ישן שינה עמוקה.

מקטעי דבריה ניתן לי ללמוד כיצד עבר על אמא החודש האחרון של חייה. מיד עם בואה למודז’יץ התקשרה אמא עם יוסף והשנַים היו נפגשים ואף מטיילים הרבה – למורת־רוחהּ של הדודה פּרל, שבוֹשה מפני הולכי־רכיל בעיירה. פרל העירה אילו פעמים לאמא, אבל זו לא שעתה לדבריה. אמא שילמה מחיר נורא: בטיולה האחרון עם יוסף, בערב שקדם למחלתה, יצאה על־אף הקור העז בלבוש קל, הצטננה ולקתה בדלקת־ריאות קשה.

כל זאת סיפרה הדודה שפרינצה, שאצה לה הדרך לגלות לאבא כל שנודע לה מאז בואה למודז’יץ. שאלתי את עצמי: למה זוֹרה הדודה שפרינצה מלח על פצעיו של אבא? מדוע היא מטילה דופי באמא? והרי כל שנות שהוֹתהּ בביתנו היא היתה לה ידידת־נפש. היא ידעה את סודה של אמא ולמדה לחיות עמו. אז למה בגדה בה עכשיו, שעות ספורות אחרי פטירתה?

דומם שכבתי, נזהר לנפשי שלא לגלות סימן חיים. לא יכולתי שלא לשמוע, אך באותה מידה לא יכולתי להסגיר את עצמי. כיון שלא הודעתי מיד שעֵר אני ומקשיב – לא נותר לי אלא להוסיף ולשתוק. אבא שכב לצדי בלי ניע ולא הוציא הגה מפיו, רק זרועו החובקת אותי זעה מדי פעם זיע עצבני. ואני, ככל שהוספתי וחשבתי על דבריה של הדודה שפרינצה, נתברר לי יותר ויותר מה הניע אותה לספר את סיפורה. כל השנים היתה בה, בדודה שפרינצה, נאמנות כפולה: לאחיה ולגיסתה. משנסתלקה אמא, נותר לה אחיה בלבד, אח כאוב ומתיַסר, על־כן נחלצה להפיג את צערו ולהפחית את כאבו על־ידי הטלת דופי באמא. וכך, בין היתר, אמרה לאבא: “אתה דואב ומתענה, אך דע לך, היא אינה ראויה לכך!”

שמע אבא ונזדעזע. הוא משך ממני את זרועו, התיַשב במיטה והטיח בקול רוגז:

“שתקי! לא ביקשתי ממך ללכת רכיל! את אינך שוָה את אצבעהּ הקטנה!”

סבור הייתי שהדודה שפרינצה לא תמחל על כבודה ותתגולל על אבא בדברים. אולם מתוך החשיכה הגיעני קול בכיָה בלבד, בכי חרישי עמום.

אבא לא נרגע. הוא ישב במיטה ומפיו התמלטו אנחות שוברות־לב. לבסוף קם, נטל ידיו והתלבש ויצא אל המטבח הסמוך. לאחר רגע נדלקה שם מנורה ושמעתי את קולו של אבא הקורא פרקי תהילים. “גם כי־אלך בגיא צלמוות לא־אירא רע כי־אתה עמדי” – קרא אבא בהטעמה והניגון עוטף אותי ועיני נעצמות ואני שוקע בשינה בין בכיָהּ של הדודה שפרינצה לבין הניגון של אבא.

כך נפתח השבוע של ה“שבעה”. ייתכן שהאבל הוא שחידד את חושי, שכן זכורים לי בבירור פני הקרובים והמכּרים שבאו אלינו, אל ביתה של הדודה פרל, לניחום־אבלים, והם יושבים ושותקים, ויש שנאנחים ומפליגים בדברים אל העבר הרחוק ומעלים זכרונות מן הימים שבהם התגורר אבא במודז’יץ. את רובם לא הכּרתי, הרי ילד פעוט הייתי כשגורשה משפחתנו ממודז’יץ, על־כן פטור הייתי מהשתתף בשיחה. שתקתי וחשבתי בלבי שגם בתוך קהל שוקק עלול אדם להיות בודד מאוד. שמעתי את דבריהם של מנחמי־האבלים והם זרים לי ואני מפליג הרחק –

אל אמא.

שוב ושוב עלתה דמותה לפני. שוחחתי אתהּ שיחות שאין להן סוף ותמהתי בלבי: כיצד היא עונה לי? הרי איננה עוד בארץ החיים! ועוד תמהתי: כיצד עכשיו, כשהיא איננה, היא קרובה לי יותר מכפי שהיתה כל אותן שנים שבהן חייתי במחיצתה? בלילות ראיתי בחלום את פיסת־הקרקע שבלעה את אמא. עם כל יום שעבר דומה היה עלי שהכאב נעשה חד יותר. בשעה של שחרית הייתי פוקח עיני, עוצר נשימתי לבל אעיר את אבא שישן לצדי, אבל לאחר רגע הבחנתי שאבא הוא המעמיד פני ישֵן. אבא שכב לצדי, מפליג אל זכרונותיו וכאבו. עיני בהו על־פני הכתלים האפורים ועל־גבי שמשות החלון המחוִירות עם דמדומי השחר, ונפשי הומה בי מעצב. אמרתי לאמא: כיצד חיית חיים שלמים שלא רצית בהם? אמרה לי: ואתה, התדע לחיות את חייך שלך? שתקתי, כי לא היתה תשובה בפי, אולם הצער, המכרסם בלבי כתולעת, דיבר מתוכי. אמרתי לאמא: למה עוללת לי זאת? למה עזבתִני? אמרה לי: לאחר החודש כאן, במודז’יץ, לא יכולתי לשוב הביתה אל החצר השלישית.

הבנתי ללבּהּ. היא לא יכלה – זו הפעם השניה בחייה! – לנטוש את יוסף. ייתכן ששמחה על סימניה הראשונים של המחלה: באורח־פלא נמצאה לה סיבה סבירה לדחות את מועד שובה לוַארשה. אולם המחלה, שהיתה בעיניה מפלט, הערימה עליה: היא ארבה לה, לנמלטת אל חיקה, וסגרה עליה. לנצח.

הימים זחלו אט־אט. כל אותו שבוע לא עברתי את סף הבית, אבל החוץ בא אל ביתנו. וכך נתוַדעתי מקרוב את מודז’יץ, עיירתם של אמא ואבא. במשך השבוע למדתי מה שלא הספקתי ללמוד במשך 15 שנות חיי. מבעד לחלונות ראיתי את כיכר השוק ובה בניני ציבור: העיריה, מכבי־האש, בית־הסוהר, ולהבדיל בית־הקהילה. הרחוב הראשי, שבו עמד ביתה של הדודה פּרל, נמשך מקצה העיירה עד קצֶהָ והוא מרוצף אבנים, ומשני עבריו בתי־עץ ובתי־לבֵינים. מודז’יץ שכנה בצומת חשוב בין רוסיה ופולין. מתחנתה יצאו רכבות עמוסות לגלילות מרוחקים. מן המעגן על גדות הוִיסלה, ליד המבצר המודז’יצאי, הפליגו ספינות טעונות סחורות אל וארשה ודאנציג. באותם ימים היו במודז’יץ כ־8,000 תושבים, מחציתם יהודים, שהתפרנסו בעיקר מן המבצר, שדה־התעופה ובית־הספר לקצינים ולטייסים.

בבקרים התכנסו בביתה של הדודה פרל מניַן יהודים שהתפללו שחרית. מאוחר יותר הופיעו המנחמים. האחד נטש את מכונת־התפירה שלו, שבה תפר מדים לקציני המבצר; השני את אימומו שעליו התקין מגפַים לטייסים; השלישי את חנותו שבה הצטיידו החיילים המשרתים שירות־קבע במבצר. כל אלה לא עוררו בי ענין מיוחד. דיבורם, שנסַב בעיקר על דאגות הפרנסה וקשיי הזמן, הוגיעַני. לא כן מנחמי־האבלים שהתכנסו בשעות הערב. היו אלה חבריו־לשעבר של אבא מימי בחרותו, כשלמד בבית־המדרש של הרבי ממודז’יץ. אז היו אברכים ועכשיו – בעלי־בתים, אבות לבנים מגודלים. המכנה המשותף, שחיברם ואיגדם לחבורה אחת, היה זיקתם אל הרבי ממודז’יץ. ערבים שלמים ישבו וסיפרו בשבח רבם, רבי ישראל טאוב זכרונו לברכה, מיַסד השושלת המודז’יצאית בחסידות פולין.

הם לא הסתפקו בסיפורים ופצחו בניגונים המרעידים את הלב, וכך נפתח לפני עולם מופלא שלא היה לי כל מושג עליו. אמנם, ידעתי תמיד שמודז’יץ היא ערש ניגונים חסידיים, אבל אבא לא טיפח בביתנו פולחן מודז’יץ.

בלילה, על משכבי, ניסיתי לצרף אחד לאחד את קטעי דבריהם ושיחם ולשחזר את סיפורהּ של שוֹשלת מודז’יץ. וזה מה שהעליתי:

הרבי ישראל טאוּבּ, מיַסד השוֹשלת, היה נכדו של הצדיק מחבר הניגונים רבי יחזקאל מקוזמיר. רבי יחזקאל היה אומר: שבת שאין בה ניגון חדש איני חש בה טעם שבת.

בנו של רבי יחזקאל מקוזמיר, רבי שמואל אליהו הרב מזווֹלין, אף הוא היה מחבר ניגונים. יום אחד חדל. אמר לחסידיו: אני נהנה יותר מדי מן הניגונים. והרי אסור ליהודי ליהנות בעולם הזה.

בנו של רבי שמואל אליהו מזוולין, רבי ישראל טאוב, שהיה הרבי הראשון לבית מודז’יץ, הפך את העיירה למרכז הניגון החסידי. מאז ומתמיד תפש הניגון מקום חשוב בעולם החסידות, אך רבי ישראל העלה אותו לערך עליון מקודש. משחר ילדותו אהב ניגונים ואף חיבר לא־מעט, אם־כי לא ידע לקרוא תוִים. משעלה על כסא האדמו"רות, התמסר כולו לאהבה זו. הוא חיבר ניגונים וזימרם והללו נמסרו מפה לפה בין חסידיו והתפשטו בכל העולם היהודי.

מסיפורי חבריו של אבא הצטייר לפני ביתו של רבי ישראל, שעמד במרכז העיירה, והוא בית מרוּוח, וכרכּוּבּים נאים עוטרים את דלתותיו וחלונותיו. בחזית צמחו עצי שיטים שבקיץ הדיפו ניחוחם וענפיהם שימשו חיץ בין הבית לבין השוק ההומה של מודז’יץ. בחצר, מאחורי הבית, עמד בית־המדרש ומאחוריו השתרע בוסתן עצי פרי שחסידים עשירים קנו בשביל הרבי. הבית גדוש היה בנים ובנות, חתנים וכלות ונכדים, ובמוצאי־שבת דלקו בו נברשות והפיצו אור גדול, וחסידים באו בהמוניהם לסעודת מלווה מלכה וזכו ליהנות מזיו פניו של רבם, שהיה בעל הדרת־פנים: עיניו נבונות, זקנו יורד על־פי מידותיו ופאוֹתיו מסולסלות. אחד מנכדיו עמד על כסא ואחז בידו נר־הבדלה קלוע, ורבי ישראל בירך “בורא מאורי האש” ושר בקול טנוֹר כובש־לב “המבדיל בין קודש לחול” וניצח על מקהלת בניו ונכדיו, שענו בקול גדול, וקהל החסידים המסובים אל השולחנות הערוכים אף הם מצרפים קולם והבית מלא שירה והניגון משתפך ופורץ החוצה אל שמי הערב. בחוץ צבאו על חלונות הבית צעירים ומבוגרים מבין תושביה של מודז’יץ, שלא נמצא להם מקום ליד השולחנות, והם מתמוגגים לשֵמע הניגונים ושותים בצמא כל צליל, וביניהם נדחקו גם גויים – כפריים מן הסביבה, חיילים וקצינים פולנים – שהצד השוֶה שבהם, שכולם היו חובבי שיר, ולפיכך באו ממרחקים להתענג על ניגוניו של הרבי ממודז’יץ.

בימות החול היה רבי ישראל מקבל את חסידיו דורשי־פניו בשעות לילה מאוחרות. הם הגיעו למודז’יץ ברכבות ליליות. הרבי קיבלם עד שלוש אחרי חצות והם שפכו לפניו את לבם ונטלו עצה מפיו. עם עלות השחר היה הרבי פותח חלון ועומד ומציץ לגן ומקשיב לדומיָתו ומפזם חרש לעצמו. את ניגוניו יצר הרבי בשעות שחרית בלבד והיה בהם, בניגוניו, שברון־לב וצער גלות ורחמים בלי קץ על היהודי המתיַסר ביסורים. כך הניגון “ידיד־נפש” וכך “בני היכלא” ומאות ניגונים אחרים. אך במיוחד חזרו המספרים, חבריו של אבא, על תולדות הניגון “אזכרה” שרבי ישראל חיברוֹ בברלין בשנת 1913 במרפאה שבה נותחה רגלו. משהקיץ מן ההרדמה וראה דרך החלון את ברלין על בניָניה המרהיבים, החל לפזם לעצמו: “אזכרה אלוהים ואהמיה בראותי כל עיר על תלה בנויה.”

שעות־על־שעות הפליגו חבריו של אבא בשבחי הרבי, ובין סיפור לסיפור פצחו בניגון. הם שרו בנוסח מודז’יץ – בעצימת עינים ובהפשלת ראש, וקולם מסלסל והולך ורגלם רוקעת לקצב הניגון. ככל שהוספתי להאזין, הרגשתי עצמי קרוב יותר לאנשים אלה שתמול־שלשום זרים היו לי לחלוטין. אין זאת כי הניגון הוא גשר הנטוי בין אדם לאדם. הניגונים הקסימוני. חשתי שהם נמסכים בי ומרננים ומתיַפּחים בקול דממה דקה. אלה צונפים בסערה ואלה מרגיעים כשיר־ערש, אלה תובעים בעוז ואלה מתחטאים ומפילים תחינה.

במיוחד זכור לי הערב האחרון שלנו במודז’יץ: מוצאי־שבת. יום קודם־לכן קמנו מאבלנו. עם יציאת השבת נתכנסו חבריו של אבא ליטול פרידה ממנו. הדודה פרל ערכה שולחן עם חלות ויי"ש ודגים מלוחים וחמיצת־סלק, והבאים פתחו בניגוני מודז’יץ ושיר רודף שיר: המבדיל בין קודש לחול; ויתן לך; איש חסיד היה; אמר השם ליעקב – ועוד ניגונים רבים ערֵבים ומשמחים את הלב. שמעתי ונבוכותי. אחדים מהם הזכירו לי כמה מניגוניה של יאנינה בגן הזאקסי וכן את תזמורת כלי־הנשיפה של המשטרה, שהיתה עורכת קונצרטים בגן הציבורי בוארשה ועל־פי־רוב השמיעה מארשים צבאיים. כיצד חדרו הצלילים של שירי־לכת לתוך ניגוני מודז’יץ? לימים שאלתי על כך את הדוד נחום והוא תירץ את הקושיה: במבצר של מודז’יץ חנה דרך־קבע גדוד קוזאקים, ולו תזמורת משלו. בימי ראשון בשבוע היה הגדוד עורך מצעד בעיירה והתזמורת השמיעה מארשים והתופים רעמו והֵדם צנף את העיירה. הרבי, שהצלילים שָבו את לבו, היה יוצא לגזוזטרה ומקשיב. הרבי לא שמע מעולם מוסיקה אחרת. מעודו לא ביקר באולמי קונצרטים או באופרה. הייפלא שהצלילים והקצב של המארשים הצבאיים נקלטו בו ולימים נתגלגלו לתוך שירי־הקודש שלו?

חבריו של אבא סיפרו ושרו וראיתי אור בעיניהם. ערב זה של מוצאי־שבת וכן הערבים שקדמו לו, שבהם ישבו בצוותא ונתנו קולם בשיר, היו להם ערבים של התעלוּת־הנפש. הם באו אל ניגוני מודז’יץ כאל מקלט: מאפרורית חייהם, מדאגות יום־יום, מקשיי הפרנסה. הניגון הוא שהאיר להם בחשכתם והוא הוציאם מבדידותם ואיגד אותם לחברותא. אמנם, רבי ישראל טאוּבּ נפטר כתום מלחמת־העולם הראשונה וחצרו במודז’יץ נתרוקנה, שכן בנו רבי שאול עקר לעיר אוֹטבוֹצק המרוחקת, אך כל עוד פעם בלבּם של חסידיו לשעבר הניגון המודז’יאצי – מצאו עוז בנפשם להתיַצב נגד כל רעה ופגע.

אכן, כוחו של ניגון.

כאן נתעוררה בי תמיהה: אבא, שהוא מיוצאי מודז’יץ, מדוע לא טיפח את הקשר לחצר הרבי? אמנם, אבא נעקר מעיירת הולדתו והשתקע בוארשה, אך מהו מרחק, ויהי גדול כאשר יהיה, לגבי חסיד הנכסף אל רבו? לא העזתי להטריד את אבא בשאלות. בסופו של דבר הדוד נחום הוא שתירץ לי גם קושיה זו. אמר הדוד נחום:

“אל תשכח שהחצר במודז’יץ חרבה במלחמה. בדיוק כמו מעמדו של אבא שלך שנתערער באותה מלחמה. אבא ראה בשני אלה דין שמים שגזר עליו ניתוק מוחלט מעברו. לאחר הגירוש הוא לא חזר למודז’יץ אף לא פעם אחת. הוא ראה אותה כסמל לשברון חייו ועשה הכול כדי להינתק ממנה. הוא לא היה מסוגל לבוא לעיירה שזכרה אותו מימי גדולתו, ימי היותו עשיר מופלג, והנה הוא יהודי דל ואביון. תחילה שגה באשליות ובדמיונות־שוא. במשך שנים שמר מתחת למיטתו את המזוָדה, שבה צבר בשעתו רבבות רובלים. הוא האמין שיום יבוא וכסף זה, שפג ערכו, יחזור ויעלה לגדולה. אלא שבא רגע, שבו הבין את חוסר־השחר שבאמונתו ואז קם והשליך את האוצר אל אבני החצר. הרי אתה הוא שסיפרת לי על ליל הושענא רבה ועל מטר הרובלים שירד ממרומים. אבא התבייש בעניותו וזו הסיבה שהוקיר רגליו ממודז’יץ.”

“והניגון המודז’יצאי?” שאלתי, “מדוע נטש אבא גם את הניגון?”

השיב לי הדוד נחום:

“שאלה יפה שאלת. לא־פעם שאלתי את עצמי שאלה זו. אני נוטה לחשוב שאבא שלך לא נתאושש עד היום מגירושו ממודז’יץ. מן ההלם שבו לקה כשנשבר מטה־לחמו, כשלפתע־פתאום נידרדר לשפל המדרגה. לא־פעם ניסיתי לפזם במעמדו ניגון מודז’יצאי. קיוִיתי שיצטרף אלי וישתחרר לשעה קלה מן המועקה. אולם אבא שתק. מאז בא לוַארשה כפליט לא שמעתי ניגון מודז’יצאי מפיו. אני חושב שמיתר הוא שפקע בלבו. ודבר זה – מיתר שפקע – מצער יותר מכל פורענות היורדת על האדם.”

ועדיין לא שוכנעתי. אמרתי:

“והרי אבא יכול היה להמשיך דרכו בחסידות מחוץ למודז’יץ. לנסוע לאוטבוצק אל הבן, אל רבי שאול.”

הדוד נחום שילח בי מבט בוחן כאומד אותי אם אבין את דבריו.

“אבא שלך”, אמר, “הוא מן האנשים שיש להם בעולמם אהבה אחת בלבד. הוא דבק ברבי ישראל רבו, ולא היה מסוגל להעביר אהבתו לבנו.”

נשתתק הדוד נחום והרכין ראשו ואז הוסיף חרש:

“גם אהבתו לאמך, היא אחותי, אחת ויחידה היתה. בטוחני שיתאבל עליה עד סוף ימיו ולא ימצא ניחומים.”


 

פרק עשרים ואחד: עברתי את הסף    🔗

למחרת, בשעת בוקר מוקדמת, חזרנו לוַארשה. שבוע קודם־לכן, כשנסענו למודז’יץ, היתה הרכבת מלאה וגדושה המוני אדם ואילו אותו בוקר ריקה היתה כמעט. אנו, בני־המשפחה, התפזרנו על־פני התאים ואף טיילנו במעבר הקרון, מחליפים מדי פעם מקום ובן־זוג לנסיעה ולשיחה.

תחילה ישבתי בתא אחד עם זאב ורגה ושרנקה. הפלגנו בדברים על ימי מודז’יץ שנשארו מאחורינו. לכאורה שָהינו ארבעתנו באותו בית ולעינינו עברו אותם אנשים מנחמי־אבלים ואוזנינו שמעו את שיחם ואת ניגונם, אך כל אחד מאתנו הגיב בדרך משלו. זאב, למשל, הושפע מאוד מחבריו לשעבר של אבא ולא פסק לדבר על חסידי מודז’יץ ולהפליג בשבחם. עד כדי כך, שהכריז שיום אחד יֵצא לאוטבוצק אל רבי שאול, הרבי המודז’יצאי. גם אני הבעתי התפעלותי מהניגונים המודז’יצאיים אם־כי לא העליתי על דעתי להסתופף בחצרו של הרבי. שרנקה, שצעירה היתה מכולנו, שתקה ולא הביעה כל דעה, ואילו רגה התיַצבה מנגד, סותרת את דברינו ומבטלת אותם. אמרה רגה:

“הקרתנות המודז’יצאית מעוררת בי ניגוד נפשי וסלידה. אני תמהה עליכם. מה קרה לכם שנתפסתם להתפעלות־עגל? ערבים שלמים ישבתם בביתה של הדודה פֶּרל והקשבתם בפה פעור לניגונים החסידיים. מה לכם ולעולם זה הרחוק כל־כך מאתנו?”

“הרי אלה הם השורשים שלנו,” ניסה זאב לטעון, “קרקע הגידול שממנה צמחנו.”

“אני לא מרגישה כל שייכות לזה!” טענה רגה, “אני מאושרת שמשפחתנו עזבה את מודז’יץ. אילולא כן הייתי גדלה בבִּצה המודז’יצאית.”

לא ניסינו להתוַכּח עם רגה. מן הנסיון ידענו שנשחית דברים לשוא. רגה ספגה בבית־הספר שלה דעות זרות לנו. ייתכן שהושפעה ממאלגוֹשה, ה“אחות” הפולניה, או מכמה מורים, שאף הם היו פולנים. יום אחד חזרה רגה מבית־הספר ודיקלמה באוזנינו בהדגשה יתירה של הזדהות שיר קטן הפותח במלים: “מי אתה? פולני קטן! / ומה דגלך? אדום־לבן!” אמנם נחלצתי להגן על כבודנו היהודי ובו־במקום אילתרתי חרוזים שכנגד בזה הלשון: “מי אתה? יהודי בן־ברית! / ומה סמלך? מגן־דוד!” אולם רגה לא נסוגה ובכל שעת כושר היתה מקנטרת אותנו בפולני הקטן שלה. ויתרנו מזמן על הויכוחים אתה.

קמתי ועזבתי את התא. יצאתי למעבר, הצמדתי מצחי אל זגוגית החלון והבטתי בנוף החולף על־פני. ריבועי שדות הגיחו מן האופק ונעלמו, עמודי טלגרף רצו ריצה חפוזה לאחור ואילנות, שהושיטו ענפיהם העטורים אִמרות־שלג כזרועות משוועות לעזרה, נסוגו אף הם, נתגמדו ונעלמו. ולפתע דומה היה עלי שחיי הם החופזים וחומקים ממני. מי אני? – שאלתי את עצמי – הזאטוט שהלך בגן קראשינסקי אחרי בעל התלת־אופן הקטן, מתחנן שיתן לו סיבוב? הילד שגנב חמישה זהובים מהגרב של אמא ואחר־כך עבד עם שמאי במרתפי הפחם? הנער שישב עם יאנינה בגן הזאקסי המושלג, חופן את פניה החמות בכפות־ידיו? היתום שעמד על תלולית העפר בבית־העלמין במודז’יץ? אני כל אחד מהם לחוד וכולם יחד – ניסיתי לתרץ לעצמי את קושיותי, ועדיין נשארו רבות שלא באו על פתרונן. אולם אחת ידעתי: שבעת הימים של ישיבתי במודז’יץ הם ציוּן־דרך בחיי. עד עולם אזכור את הליכתי מבית־העלמין בחזרה למודז’יץ, כשאבא הוא שנשען עלי ואני הוא שהולכתיו בתוך החשיכה והגשם. “כְּרַחֵם אב על בנים” – צילצל באוזני קולו של אבא בתפילת המוסף של ראש־השנה. והנה בא הרגע, ואני, הבן, ריחמתי על האב. רגע זה היה לי פתח אל הבגרוּת.

אכן, בגרתי. לפתע־פתאום.

עיני בהו על־פני השלוליות שנקוו מעבר לחלון הרכבת. השלגים הם שמפשירים – אמרתי לעצמי. – ולבי שלי, שקפא באותו לילה בבית־העלמין, אימתי יפשיר? לאן אני נוסע ומה צפוי לי בסופהּ של הדרך? עצמי עיני וראיתי את החצר השלישית והיא קודרת ומשמימה, את תושביה המדשדשים בה והם מדוכאים וחסרי־אונים, ובשום פנים ואופן לא יכולתי לשבץ את עצמי בחצר זו ובין אנשים אלה. אני איחָלץ משם. אחרוג. האוּמנם? האם יעמוד בי הכוח לכך? והרי איני אלא נער.

נתחמץ לבי בקרבי. עמדתי, משעין ראשי אל הזגוגית, ובכיתי בלי קול.

פתאום הרגשתי שמישהו עומד לידי. הפניתי ראשי וראיתי את הדוד נחום שניצב בסמוך, במעבר.

“כואב, בֶּני?” אמר חרש הדוד נחום, “כך גדלים.”

והלך לו, בלאט. כעל בהונות.

ניתקתי מהחלון ונכנסתי לתא הקרוב. התא היה ריק. רק אבא ישב בפינה כמצניע את עצמו וראשו רכון. ישבתי לידו. שתקנו, אולם השתיקה בשנַיִם קירבה אותנו יותר מכל המלים שבעולם.

הרכבת נעצרה לרגע בתחנה קטנה, נידחת, וחזרה והמשיכה דרכה. במעבר, ליד דלת התא, הופיעו פנים חדשות: נוסע שזה־עתה עלה לרכבת. היה זה בחור פולני מגודל, לבוש ירכית־עור ונעול מגפַיִם גבוהים. מצחיַת־הלַכָּה של הקסקט שלו הצלה על עיניו. בידו אחז תרמיל מרופט. נכנס לתא וישב מולנו, פשט רגליו בתנועה הפקרית והשעין מגפיו המרופשים על הספסל ממולו, כלומר, לידינו. הצחנה העזה הנודפת מהם מילאה את התא.

רק עתה ראיתי את פניו. סמוקים היו מאוד והסקתי מכך שבעליהם לגם לגימה יתירה בטרם יצא למסע. הבחור שתק, מושך מדי פעם את שפמו, אולם לא יצאה שעה קלה ולשונו הותרה. אמר הבחור:

“בן־אדם נוצרי אינו יכול לנסוע ברכבת בחברת אחיו הנוצרים. בכל תא שורצים יהודים מטונפים. כפשפשים ממש. נמאס לי מסרחון הבצל והשום העולה מהם! גועל־נפש!”

ירק הבחור ורוקו ניתז ונחת ליד רגלו של אבא. רציתי לקום ולעבור אל התא הסמוך וכבר משכתי את ידו של אבא, שיתלווה אלי, אך הרגשתי שידו, שהיתה כמאובנת, מסרבת לי.

אבא היה חיוֵר. את עיניו כבש בקרקע. דומה שחֵירש הוא ואין זרמת דיבורו של הבחור מגיעה אליו. והבחור שלח ידו לתרמיל ושלף בקבוק יי"ש, קירבו אל שפתיו והפשיל ראשו ולגם לגימות גדולות עד שהנוזל ביעבע בתוך הבקבוק. ואז ניגב בגב ידו את שפתיו ושפמו והמשיך דיבורו, דיבור מתגרה ומשפיל, רצוף גידופים וניבול־פה. אמר הבחור:

“אני מביט בכם, יהודים מוכי־שחין, ושואל את עצמי: על שום מה אתם צצים בכל מקום בלי שזרעו אתכם? למה אתם צפים ועולים תמיד כטינופת על־פני המים? מדוע אתם מתרוצצים בלי לנוח? יש לכם סיכות בתחת? ולמה, לכל הרוחות, השכמתם קום היום? מה החפזון? לשוא תנסו לשקר, אותי לא תרמו! הרי עומדים אנו לפני חג־הפסחא, נכון? ומה עושים יהודים לפני פסחא? מחפשים נער נוצרי, שאפשר להקיז את דמו למצות!”

ושוב לגם הבחור מבקבוק היי"ש ופתאום נשא קולו בצריחה צרודה:

“סוף־סוף גיליתי את פרצופכם הנאלח, אז למה, לעזאזל, אתם שותקים? חכו, חכו, תיכף ומיד תפתחו אצלי את לועכם!”

ישבתי תחתי כעל גחלים. ריבונו־של־עולם! מדוע שומע אבא ושותק? ולמה אין הוא עוזב את התא? הרי אין הוא חייב לשבת במחיצתו של הבריון! אולם בסתר לבי ידעתי שאבא לא יזוז. נזכרתי בסטאשק, עוזרו של אנטוני שוער־הבית שלנו. הבחור היה משתכר בימי ראשון בשבוע ומאות היהודים יושבי החצרות הסתגרו בבתיהם ופחדו להוציא את אפם החוצה. סטאשק ידע שהוא מפיל פחדו על היהודים והתענג על כך. הוא התנכל לדיירי החצר, התגרה בהם בגסות ולא־פעם נטפל גם לאבא. ואני, מאז שעמדתי על דעתי, התקוממתי: למה שותק אבא ואינו מגיב?

אבא יהודי חזק היה, אך הצניע כוחו כאילו התבייש בו. פעמים ספורות בלבד, כטוב עליו רוחו, ניסה להרשים אותי. בחצרנו, החצר השלישית, התגוללו פרסות־סוסים, שכן רבות היו העגלות שעברו בדרכן אל החצר הרביעית ליטול סחורה מן המחסנים. והנה, אילו פעמים נתפתה אבא וגחן, הרים פרסה, הניף כף־ידו מול פני ואמר מלה אחת ויחידה: “הבט!” – ואצבעותיו מתהדקות סביב הפרסה ומלבינות מרוב מאמץ ואני מביט מלא התפעלות ורואה כיצד נכפפת הפרסה ושני קצותיה קרבים ומשיקים זה לזה. לא ייפלא שבראותי את אבא מחריש ואינו מגיב על התגרויותיו של סטאשק, חשבתי בלבי: הכיצד אין הוא קם ועושה שפטים במנוּול? פעם אחת הסביר אבא את עצמו:

“כשתגדל, בֶּני, תבין. אנו בגלות וזה סוד הקללה האיומה הרובצת עלינו. אנו מיעוט מבוטל. אסור לנו להתגרות בגויים. תלַמד לקח את אחד הבריונים, ומיד יעוטו עליך מאה. הללו רק מחכים לזה. הם מוכנים תמיד לפרוע בנו פרעות.”

אבא קיבל את ההשפלות כגזירה מן השמים שאין להתקומם נגדה, אולם כל־כמה שניסה להסביר לי זאת לא שיכנעני.

נאמן לשיטתו, שתק אבא גם אותו בוקר בקרון הרכבת. בשבתי שם מבוזה ומדוכדך, הבחנתי פתאום בצללית בדלת התא. בחוץ, במעבר ליד החלון, עמד אֵלי, בנו של הדוד נחום ולפי ארשת־פניו ידעתי שהוא שמע את שיחו של הבריון הפולני. אלי הג’ינג’י, ששערו מקורזל כשערו של כושי, בחור גברתן היה, הבחור היחיד ברחובנו שלא פחד משקצים. להיפך, לא־פעם הטעימם את נחת זרועו והללו סרו מדרכו, שכן ידעו מן הנסיון שאלי הוא מהיר־חימה.

בטוח הייתי שאֵלי ייכנס לתא שלנו ויסתום את פיו הטמא של הבריון, אך הוא קרץ לי בעינו. הבינותי: אלי, שכיבד את אבא, לא רצה לפתוח במעמדו בתגרה, הוא עמד במעבר, משלח מדי פעם מבט לתוך התא שלנו לעבר הבריון וחזותו כשל חתול האורב לטַרפּוֹ.

ארב ולא נתאכזב.

לאחר שעה קלה קם הבחור ויצא מתוך התא. הוא פנה ימינה, ואֵלי ניתק מן החלון והפסיע אחריו. כוח, החזק ממני, הקימני ממושבי. חיש־מהר יצאתי בעקבותיהם.

הבריון קרב אל בית־השימוש שנמצא בקצה המעבר, סמוך לדלת הקרון, אלא שלא הספיק להיכנס פנימה. אלי דחפוֹ בגבו. נפנה הבריון וקרא: “מה יש?”

אמר אלי:

“שמעתי שגידפת את היהודי בתא שלך. אני מציע לך לסתום את פיך המלוכלך.”

“מי אתה?” נדהם הבריון מחוצפתו של אלי, אולם לאחר רגע התפרץ בזעקה:

“איך אתה מעז, יהודי מטונף, לאיים על נוצרי בן־נוצרים! את בני־מעיך אוציא!”

“אני חוזר ומתרה בך,” אמר אלי, “אתה, בן־זונה, תחזור לתא ותשתוק כמו דג. אף לא הגה! מבין?”

הבריון לא השיב. בתנועת־פתע הניף אגרופו כנגד פניו של אלי, אבל אלי הקדימוֹ והנחית מכת אגרוף בחזהו עד שהבריון התנודד וגבו נחבט אל דופן הקרון.

רועד כולי עקבתי אחרי הנעשה. סבור הייתי שבזה תסתיים הפרשה: הבריון למד לקח ויוַתר. אבל טעיתי. בן־רגע התאושש הבריון ונרכן, שלף ממגפו סכין קפיצית והסתער על אלי.

“פה תהיה מיתתך!” חירחר הבריון ולהב סכינו רושף ומאיים.

אלי לא הניח לו להוציא לפועל את זממו. הוא לפת בשתי כפות־ידיו את היד האוחזת בסכין והטיח אותה בכל כוחו אל דופן הקרון. הבריון פלט צריחת־כאב ושמט את סכינו, אך פתאום שלח נכחו את אגרופו. אלי הספיק לסגת והבריון, מרוב תנופה, נזרק קדימה. אלא שלא נפל. אלי הוא שקלט אותו, רגע עמד אלי והבריון לפות בזרועותיו ומשנהו הדפוֹ ממנו והלאה, בהוסיפו לו בעיטה אדירה.

הועף הבריון וגבו התנגש בעוצמה רבה בדלת הקרון. ואז קרה הדבר שלא אשכחנו לעולם: דלת־הברזל נפתחה ובתוך שבריר של שניה ראיתי את הבריון נופל החוצה ומתגלגל כפקעת בסוללת־העפר.

“לֵך קיבינימַט, חוליגן שכמותך!” קרא אלי בקול חנוק, כמדבר אל עצמו. רגע עמד בלי ניע ופני להבים פניו, ושערו המקורזל הבוקע מתחת לכובעו בוער כאש, ומשנהו ניגב ידיו במכנסיו כרוצה למחות סחי שדבק בהן, גחן החוצה, תפשׂ את דלת הקרון המיטלטלת על שגמיה וסגרהּ היטב. הוא נפנה אל המעבר ורק אז הבחין בי והביט בי מופתע ונבוך.

“כל שהיה פה יישאר בינינו. אל תעז לפצות פה ולפטפט! בנת?”

כך התרה בי אלי והוא מתלעלע כתמיד בשעת דיבור ורוק לבן, מקציף, מבעבע בקצה שפתיו.

גרוני חנוק היה. רגלי ריטטו. הצצתי במעבר המפולש המתמשך לאורך התאים. לא נראתה שם כל נפש חיה. ואולי הביט אחד הנוסעים בחלון וראה את המתרחש? הרכבת נכנסה למנהרה ופתאום שרויים היינו בחשיכה דחוסה. למשך רגע חלפה מחשבה במוחי שכל שהתרחש זה־עתה היה חלום בלבד שבעוד רגע אקיץ ממנו. אך בעומק לבי ידעתי שאין זה חלום. אלי שילם לו, לבריון, על הכול. על הבוז, על ניבול־הפה ועל ההשפלה. מה קרה לגוי הנבל, הסכינאי? נחבל? נתרסק אל מרגלות הסוללה? ופתאום תפשׂתי את עצמי שאני נד לו לשיכור, שאיתרע מזלו ומכל שלושת מיליוני היהודים בפולין נתקל באלי דווקא, שגבו גב אתלט ועורפו עורף פר ושתי ידיו כמפצים.

חזרתי לתא, אל אבא. תרמילו של הבריון מוטל היה עדיין על מושבו ונדף ממנו ריח חריף, דוחה, של קדַל חזיר. אמר אבא:

“טוב שהחוליגן הסתלק. רק חבל שיחזור.”

“הוא לא יחזור, אבא,” נפלט מפי.

“מנין אתה יודע?”

שתקתי. כיון שרציתי לטשטש את רושם דברי, פתחתי בשיחה על הבריונים הנטפלים ליהודים ברכות, על הפורעים המתנכלים בחוצות הערים. ממילא חזרתי אל יום פציעתי בקֶרצֶלַק וסיימתי בדברים שהשמעתי ביום הפוגרום באוזניו של הדוד נחום: “אני לא אוכל לחיות במקום שיורקים בפני!”

אמר אבא: “מה פירוש לא תוכל לחיות כאן? היכן תמצא בעולמנו מקום שאין משפילים בו יהודים?”

“אני אעלה לארץ־ישראל,” אמרתי.

אבא שילח בי מבט מופתע.

“מה פתאום?” פרצה שאלה מפיו. ואז הוסיף חרש: “נאמר בתהילים: ‘אִם־השם לא־יבנה בית שוא עמלו בוניו בו.’ מה לך שאתה דוחק את הקץ?”

“אינני היחיד שעושה זאת,” טענתי, “סבק הולך זה שנתים לקן. הוא מדבר על לבי שאצטרף לתנועה.”

“למה לא נשמעת לו?” שאל אבא, “הרי מאז ומתמיד אתה מטה אוזן לדעותיו של סבק ועושה רצונו.”

אבא ביטא את שמו של סבק ולא הוסיף לו, כדרכו בעבר, “מורנו ורבנו.” במשך השנים נוכח אבא לדעת שהשפעתו של סבק טובה עלי ועינו לא היתה עוד צרה בחברי המבוגר ממני בשנתים. על־כן פסק אבא ללגלג עליו וגם עתה שאל את שאלתו לתומו.

התקשיתי לענות. ואף־על־פי־כן ניסיתי להסביר את עצמי. סיפרתי לאבא שסבק הצטרף לתנועה עם חבורה שלמה מכיתתו, ואילו בכיתתי אין אף חבר־תנועה אחד. הקן גם מושך אותי וגם מרתיע. אני פוחד מעולם זר לי. ודאי יש לו, לעולם זה, חוקים משלו שאיני מכירם, חובות שלא אוכל לעמוד בהן, תביעות שיקשה עלי למלאן. לא־פעם אני מתקרב בערבים לדלוּגה 50, אל הקן, עומד בחוץ ומקשיב לקול השירים הבוקעים ממנו. אני נושא ראשי ורואה למעלה, על רקע החלונות הרחבים, מעגלי רוקדים. אני שומע הד רגלים רוקעות בקצב. מתוך השער יוצאות סיעות־סיעות של חברי־התנועה ודיבורם העברי מרעיד את לבי. לשוא אני חוזר ואומר אל עצמי: מדוע אתה עומד תמיד בחוץ? הרי שייך הנך לקן זה! אך אין בי העוז לצעוד את הצעד המכריע ולעבור את ספו!

חרש דיברתי ואבא הקשיב ולא הוציא הגה מפיו. ולפתע־פתאום נרעדתי: האומנם יושב אני ומשיח לבי לפני אבא? והרי מעולם לא הגעתי לכלל שיחה עמו! מה קרה ביני לבין אבא בשבוע שבו ישבנו “שבעה” במודז’יץ? כיצד נפתח לפנַי אבא, שמסוגר היה תמיד על שבעה בריחים? כיצד נתפייס לי? האם פיוסו המופלא הוא תוצאה של הליכתנו בצוותא מבית־העלמין של מודז’יץ או של שבעת הלילות שבהם ישַנו בשנַיִם וזרועו חובקת אותי? דיברתי ודיברתי, ודומה היה עלי שסכר הוא שנבקע בי. סיפרתי לאבא מה קשה לי לחזור אל החצר השלישית, אל הדלות והקדרות, אל נמיכות־הקומה ואוזלת־היד. חיי הגיעו אל פרשת־דרכים. איני יודע מהי הדרך שאבחר בה, אבל דבר אחד ברור לי: אסור לי להמתין.

סוף־סוף שכך פֶרץ דברי. אבא עצם עיניו. לפי הקמטים במצחו, המוּכּרים לי היטב, ידעתי שהוא שוקל בדעתו ומתחבט. לבסוף פקח עיניו, שילח בי מבט עצוב ואמר:

“ברור לי שלא אוכל לעצור בעדך. על־כן מוטב, אולי, שתקבל עצתו של סבק. תוכל תמיד לחזור בך אם תיוָכח ששגית.”

הגענו לתחנת־הרכבת בוארשה וחזרנו בחשמלית לביתנו. איני זוכר כיצד עבר עלי אותו יום. לעומת זאת זכור לי היטב הערב, כשהפסעתי לצדו של סבק, ופני מועדות אל דלוגה 50, אל הקן.

עברתי את הסף. היתה שעת חצות כשחזרתי מהערב הראשון שלי בקן. הייתי נסער מאוד כמי שמצא אבידה שחיפשה ימים רבים. טיפטף גשם קל, אבל היה בי רצון ללכת וללכת, לתעות ברחובות ולהקשיב אל עצמי. הדלף צינן את מצחי, ואני מפסיע נכחי ומביט לתוך החשיכה וחושב לי שכל 15 שנות חיי לא היו אלא הקדמה ופתיחה בלבד לערב זה.

הרחובות היו ריקים. הכבישים הרטובים נוצצו באור הפנסים וטיפות הגשם טופפו עליהם חרש כיוצאות במחול. מפעם לפעם חלפה על־פני כרכרה מאחרת־בנשף שנבלעה בקצה הרחוב והותירה אחריה הד עמום של פרסות הסוס. ואני הולך והולך, מביט ברחובות הזרים ותמהַּ: כיצד נתעיתי רחוק כל־כך מביתי?


 

אחרית דבר    🔗

כשיצאתי עם סבק מביתנו שברחוב נאלבקי ופנינו מועדות אל הקן שבדלוּגה 50, לא ידעתי שזוהי הפסיעה הראשונה בדרך ארוכה, שראשיתה בחצר השלישית וסופה ברמה הגלילית. כמו־כן לא העליתי על דעתי ששנים רבות לאחר הליכה זו, כל־אימת שאהרהר בקן, אכנה אותו במחשבותי “מקדש נעורי”. ימים רבים חלמתי שיעמוד בי הכוח לספר את סיפור הקן שאני חב לו שלמי־תודה: הרי הוא שעשאני מה שהנני. יום אחד, כשעמדתי להגשים את חלומי, פרצה המלחמה הגדולה וצנפה את עולם ילדותי ונעורי. וארשה היהודית היתה למדבר ומקדש נעורי לתל חורבות. המלחמה ארכה שנים ומשנסתיימה ונתברר לי מעל לכל ספק שמכל עברי נשארו אוּדים עשנים בלבד, מצאתי את עצמי חוזר אל העבר ומלקט את שבריו, מנסה לצרפם כאבנים קטנות לפסיפס. קיוִיתי, שבהצילי את זכרונותי, אמלט את עולם ילדותי מן ההרס והאובדן.

על משכבי בלילות תהיתי על כל שהיה. מתוך המחשך הגיחו דמויות: קרובים וידידים וחברים. דיברתי אליהם והם ענו לי. גם בהקיץ צפו ועלו זכרונות והם הפתיעוני מאוד: כיצד נמו בי במשך עשרות שנים כזרע הטמון בעמקי האדמה – ופתאום הקיצו ונבטו?

עולם הילדות, שבו שוטטתי, היה עולם עצוב. התפללתי בלבי: מי יתן וכנגד כל תוגה אמצא אנחת־רוָחה וכנגד כל דמעה – חיוך. באו חלומות ליליים והביאו לי לעתים חיוכים. הצטערתי שהם נדירים כל־כך: חיוכים מעטים בתוך ים על עצבונות.

משתכפו החלומות, נכנס בי חשש שישתכחו ממני. ואז התחלתי לרשום. בדיוק כמו בשנים ההן, כשהייתי רושם את וידויי בפנקס החשבונות של אבא, הפנקס־היומן שנעשה לי ידיד נאמן. רשמתי והרגשתי שכל חלום הוא סיפור בפני עצמו. סיפור הצטרף לסיפור כלבֵינה על־גבי לבֵינה, עד שיום אחד ראיתי: הבנין קם על תִלוֹ. החצר השלישית, שהיתה זכרון רחוק ואבוד, היא ממשות חיה ונושמת.

חזרתי וקראתי את סיפורי החצר השלישית וראיתי את הקדרוּת שבפני דייריה. את גבו של רבי הֶשל, השַמָש בן השמונים, בשעה שרכון היה מעוטף בטלית על־גבי הרצפה וניגב את הסחי שלרגליו של ציטרין הגביר. את עיני היהודים שנמלטו על נפשם ביום הפוגרום בקרצלק. ואז נתחלפו המראות בקולות: שמעתי את זעקתה של הֶניה בליל פטירתו של בעלהּ רבי מוטלה, את בכיה של אסתר’ל שהגיע אלי מבעד לדלתה הנעולה. ועל כולם – את קולו של אבא שהתחנן: “ואל־נא תצריכנו לידי מתנת בשר ודם…” וכנגד כל אלה ראיתי את גץ המשובה בעיניו של הדוד נחום ושמעתי את צחוקו, צחוק רוֶה, מתגלגל וכובש. ואז החלטתי לשבץ בתוך סיפורי החצר השלישית את צחוקו של הדוד נחום. צחוק זה היה לי כעיר־מקלט שאליה נמלטתי בצר לי. הודות לו חייכתי לא־פעם בשעה שכתבתי את פרקי החצֶר.

כך בימים. ואילו בלילות פקדוני סיוטים. מה קרה לידידי וליקירי מאז עזבתי אותם ויצאתי בדרכי אל הרמה הגלילית? ראיתי בחלומי את תחנת־הרכבת של אושוִיץ. השנה 1942. לילה. לרציף המואר בזרקורים קרבה ובאה רכבת־משא. קטר גועה ומיַלל בחשיכה. הדלתות נפתחות והמון היהודים – אלה פורצים מתוך הקרונות ואלה צונחים לארץ מעולפים. וברציף, מוגבה על כּן, ניצב רודולף הֶס מפקד־המחנה וממיין בניע אצבעו: ימין! שמאל! לחיים. למוות.

אבא רץ עם הרצים לשמאל ואחריו חיילים גרמנים המניפים פרגולים ומשַסים את כלביהם. בחשכת הלילה רץ אבא אל תאי־הגזים ולפניו עמוד־עשן המיתמר מארובת הכבשן. ניבא לבו של אבא וידע מה ניבא. הנאצים, שהריצוהו למוות, כלום לא היו שֵדים־משחת שאבא פחד מהם כל ימיו?

ואמא?

סוּפּר לי שביום הראשון של המלחמה הופצץ שדה־התעופה במודז’יץ. שבעה ימים ארכו ההפצצות. מאות מטוסים נשרפו ואִשם עלתה עד לב השמים. מהדף האוִיר הועפו המציבות בבית־העלמין בבוֹבּריניק הסמוכה, שבו קברנו את אמא. לא יצאו ימים מעטים והנאצים ציוו לסלול כבישים ולשַקע בהם את המציבות.

אפרו של אבא נעלם בשדותיה של אוֹשוִיץ. קברהּ של אמא זוֹרה לרוח בבוֹבריניק.

ואני, ששרדתי, מכל שהיה ומכל שאבד לי נותר בידי צרור דפים בלבד – יומן שמעבר לזמן. אני נוטלו לידי וקורא בו. ודאי, לא הכול סיפרתי, אך די לי במה שהצלחתי לצרור בו: הנה פיסת־הקרקע שממנה צמחתי. אלה הם שורשי. וזהו גזעי המצולק. וזאת צמרתי שבוכות בה רוחות. הדמעה מני אז על לחיי עוד רועדת, והחלום שקרץ לי עדיין מאיר את נתיבי. עיר ילדותי חיה שוב את חייה: בגן קראשינסקי פורח הלילך וניחוחו משכר, ובגן הזאקסי, בבית־הקפה המוקף אכסדרה, מנגנת יאנינה בכינור. מציצה יאנינה לעבר הסורג ואומרת: מה תבקש, נער פתי?

ואני שותק.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49514 יצירות מאת 2733 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!