לא הרחק מביתנו גרה מכשפה. אשה זקינה, קמוטה וקנוטה, ששנאתה לעולם ולכל אשר בו ניכרה בעיניה – עינים גדולות, שחורות, יוקדות ומזרות אימה; עינים שהיו פעם יפות מאוד. שיער לבן דליל, פרוע תמיד, עטר להן לעינים הכהות, כשלג־עולמים סביב לועו של הר־געש. קצרת־קומה וצנומה היתה, וגבה כפוף מאוד; ראשה נטוי לפנים כאומר לנגח כל מי שיתייצב מולה. יש לה גיבנת – אמרו הילדים, מגזימים על־פי דרכם, להצדיק אימתם ובריחתם מפניה.

שיש לה גיבנת – לא ראיתי. שהיא מכשפה – ראיתי, גם ידעתי. מבט הכשף המשוך על פניה ושיני הזהב הנוצצות מפיה לא הותירו מקום לספיקות. כולנו קראנו לה “המכשפה” – גם ילדי הכותאב גם תלמידי האליאנס – למרות שהגדולים היו מכנים אותה שלא בפניה “האלמנה”, ובפניה קראוה “סית נאזירה”, גברת נאזירה.

כל הילדים רחקו ממנה. היו עוקפים את ביתה, מגניבים מבטים מפוחדים אל הדלת המפורזלת ואל המקוש הכבד התלוי עליה, פניו פני אריה טורף. מקושים דומים היו על כמה דלתות אחרות בשכונה, אלא ששם נראה האריה רגוּע ורדוּם. תחילה נהגתי כפי שנהגו כולם, כל הילדים, אך לאחר שראיתי בעליל שאין פגיעתה רעה, שהרי שני נערים נועזים זרקו אבנים על דלתה ולא קרה להם מאומה, גברה סקרנותי על פחדי והתחלתי מתקרב יותר ויותר אל מקור האימה.

ניסיתי לומר לילדים, אין טעם לעקוף את פתח ביתה, שאם תרצה המכשפה לפגוע בהם, מרחק של כמה פסיעות לא יהיה לה למכשול. אם לא הצלחתי לשכנע אותם, את עצמי שכנעתי. על משכבי בלילות, בטרם חלומות שבהם המכשפה כוכב־תמיד, הייתי מתדיין עם עצמי כיצד עלי לנהוג. כשם שאתה הופך כלב לחשדן ותוקפן, אם אתה בורח מפניו – הייתי משנן לעצמי – כך אין היגיון בבריחה מפניה של אותה מכשפה. מטעם זה ומטעם אחר, שלא היה מחוור לי כל־צורכו, התחלתי עובר על פני ביתה בצעדים רגילים, שלווים למראין־עין; אמת, לא בלי פיק־ברכיים ולא בלי דפיקות־לב מואצות. כשהיתה הדלת פתוחה, הייתי אפילו מעז ושולח מבט מסוקרן אל תוך המבוי האפל הפעור מאחוריה.

“שדי” שהיה תלוי לי על לוח ליבי נסך בי אומץ. ליתר־ביטחון התחלתי נושא בכיסי גם ח’אמסה – מרקע נחושת שצורתו כף־יד בעלת חמש אצבעות, חרוז כחול במרכזה. מתכנן הייתי מה אעשה אם ישלח פתאום איזה ע’ול אוכל־ילדים את ידו מן הפתח הפעור ויתפסני: יד אחת תאחז ב“שדי” ושניה תתפוס בח’אמסה ומהר־מהר אומר “שמע־ישראל” – ואנצל. למעשה “ע’ול” (ogre בפי המורה לצרפתית) או שד יכולים לארוב בכל מקום, לאו דווקא בפתח ביתה של האלמנה, הייתי מהרהר ביני לביני. ובסתר ליבי רציתי לקרוב אל הסכנה כדי לגבור על הפחד.

מה עשתה אותה מכשפה זקינה בחלומות־הלילה שלי איני יודע. זוכר אני רק זאת, שעיתים היתה מתקלפת ממנה זיקנתה והיתה שבה להיות נסיכה צעירה יפת־עינים, שנלכדה בידי כוחות מרושעים. קמיעות שהושטתי לה להצילה נפלו ונפלו ונפלו לאיזו־תהום (ואני אחריהם) ולא הגיעו אל ידה המושטת. לעיתים קרובות יותר היתה מטריפה עלי שנתי, עד שהייתי צועק מאימה ומתעורר מזיע ורועד; אך פרטי אותם סיוטים נמחקו מזכרוני.

איני זוכר באילו נסיבות נכנסתי אליה לראשונה. פחד עמום ועז הדחיק את הביקור הראשון אל תהומות הנשייה. אך מאז עברתי את הסף, הייתי מבקר אצל המכשפה פעמיים־שלוש בכל שבוע, יושב מולה ורואה בעבודתה, שומע סיפוריה ושותה ממי הסאריג' הנפלאים שלה – מי גשם טהורים.

ואל ייקל הדבר בעיניכם. יחיד הייתי בעיר שזכה לכל אלה. אשה סגורה היתה וביתה מסוגר, אין יוצא ובא, מאז יצא בנה יחידה אחר מסחרו ובנה ביתו באחד האיים, בסמוך לסופו־של־עולם. לפרנסתה אין מה לדאוג – חשב הבן – שאם אין עדיין זהב בידה, הרי כלים לצרוף בהם זהב יוצאים מתחת ידה; ואם יישב עימה, לעולם לא ימצא לו אשה, שאין אשה שתמצא חן בעיניה של האם, ואין אשה שתיאות לגור עם חמות שכזאת.

תחילת פרישתה מן העולם בימי אבלה על מות בעלה. ילד אחד נתן לה, ובית זה שבו היא יושבת, ושתי שנים של אושר. והלך לעולמו. כך שמעתי משיחות של בני־דורה, שלא נועדו לאוזני, אוזני ילד. ועוד אמרו, סחטה אותו עד יבושת, החמדנית, אללה יקחנה; ולא הבנתי מה הם שחים. מרירותן של נשים, על שמאהבה נישאו ושדכן לא נראה יוצא ונכנס בביתם, הבנתי היטב. מעשה אשר לא ייעשה. לא פלא שכך היה סופו של אותו פורץ־גדר.

שני גברים שפלשו אל נחלתו לא הוציאו את שנתם. ולא ידעו הרופאים לומר מה היה להם. בשנתם מתו השניים, ובאורח דומה. והיתה הרינה עוברת בעיר וזורעת בימינה אימה. תחילה חשדו ברוחו של הבעל המת, אך משראו התנהגותה התמהונית של האלמנה המשולשת, גמרו מבלי שנמנו, שאין מקור הרעה אלא בה עצמה. יש אומרים, החלו הבריות מתנזרים מפניה; ויש אומרים, החלה היא מתנזרת מן הבריות. אם כך ואם כך נפערה תהום של טינה ושל חשד בינה לבין כל אדם.

מה עושה הקב“ה? שולח לה לאלמנה משלח־יד מיוחד, שלא תזדקק לבריות ושלא יפגע השיממון בשכלה. אותם שאומרים, שבגלל אותם כלים קטנים החלה להסתגר מפני העולם, לבל ילמדו אחרים את סוד מלאכתה – לא הכירו את נאזירה מנעוריה. אלה שהכירוה סבורים, בנפשה הדבר ולא בידה, רוצה לומר – במשלח ידה. אלה בשלהם ואלה בשלהם. תיק”ו.

מה היה משלח ידה – כבר סיפרתי; ולא סיפרתי. מייצרת היתה בעשר אצבעותיה גביעים מיוחדים לצורפי־זהב. כלים שאין הזהב נדבק או נספג בהם, וכל גרם הנכנס לכלי יוצא ממנו גרם מלא. מחומר מיוחד המובא ממרחקים, מעבר לגבול, היתה עושה עיסה ומשמרת אותה גושים־גושים מכוסים ומצועפים. אבקות מאבקות שונות היתה מוסיפה לעיסה, מוציאה ומחזירה אותן אל מאחורי מנעול ובריח. מן אחד הגושים הללו, מראם כמראה הבצק, היתה תולשת כדור גדול ומטיחה אותו על הרצפה בין ברכיה. תוך שניות היה הופך כדור זה, בידיה הגרומות הזריזות, לשורה של כדורים קטנים בגודל אחיד, ערוכים כחיילים במסדר. וכאן היתה מתחילה המלאכה העיקרית. מערכת של מערוכים עשויים עץ היתה לה לסית נאזירה, גדולים וקטנים ובינונים, גבוהים וקצרים וממוצעים, לפי צורכי השוק. נוטלת היתה אחד מהם בשמאלה, חובקת חלקו הדק כמחזיקה לפיד, וימינה מלבישה עליו את כדור החומר, מקודקודו המעוגל כביצה מתחילה ואל צדדיו מהדקת ויורדת, מלפפת ומדקקת. ידיה היו אמונות במלאכה וכל כדור הספיק בדיוק למערוך המזומן. כשהיתה מורידה את הגביע מן המערוך, ששימש לו אימום, די היה בתנופת חוט דק וחזק, תנופה אחת וכל העודפים היו נחתכים ונופלים; והכלי עמד מוכן, תאום לקודמיו, כאילו יצא ממכונה משוכללת. ימים אחדים היה עומד הכלי ומתייבש ולמועד היתה מכניסה אותו, עם מאות אחיו, לתוך תנור מיוחד, לתת לו חוסנו ועמידותו.

אחת ויחידה היתה נאזירה שידעה אומנות זו, לא רק בחלבּ העיר ולא רק בסוריה המדינה, אלא בכל האיזור שלנו, שצורפי זהב מרובים עושים בו עבודה, וכולם מצפים לכלים מעשי־ידיה של “אל־חלבּייה”. מאחר שמחירם של כלים אלה היה מכובד, ניסו אחרים לעשות כמותה, ולא עלתה בידם. מאותו טורקי קנו את החומר, שנחצב בהרים רחוקים ומקדרים מנוסים למדו את המלאכה – ולא עמדו הכלים במבחן. נשאר המונופול בידה של נאזירה ואת הסוד שמרה, אף לקחה עימה אל הקבר.

מה היה סודה, אין איש יודע עד היום. היו מספרים, דמעות שלה יורדות לחומר ומוסיפות לאטימותו; שכל כלי שיצא מתחת ידיה אינו סופג ואינו מחדיר טיפה. ואחרים סיפרו, אבקה מיוחדת שמורה עימה, עוד מימי אמה שברחה אלינו מדמשק בימי עלילת־הדם, ואבקה זו נותנת לחומר אטימותו השלימה. והיו שאמרו בפשטות, באלף ואחד דברים תלוי טיבו של הכלי, בכל שלב ושלב של עשייה; אמה של נאזירה מצאה את הנוסחה ומסרה אותה לבתה. ואילו היה לה לבת למי למסור סודה, היתה מוסרת. אלא שבנה רחוק ממנה, וכלתה שמצא לו באיים – מוטב שלא נזכיר גויה זו ולא נחטא בשפתינו.

הייתי יושב מולה, צופה בעבודתה מוקסם. קטן הייתי מללמוד את סודותיה וגדול מכדי להפריע לה בעבודה. מאז שהחלו ביקורי אצלה היתה מדברת הרבה. וידיה לא היו פוסקות ממלאכתן בדברה. היה משהו מהפנט בתנועותיה הקצובות. קצב דיבורה הותאם למחול אצבעותיה. מרבה היתה לדבר, משל שתיקות מאונסות ששתקה במשך השנים פורצות ונדחקות לצאת. אפשר חשה שימיה כלים ושמחה שיש זוג אוזניים, שבאמצעותן יכולה היא לסכם לעצמה את חייה.

ומניין לי שאל עצמה דיברה ולא אלי, שהיתה אומרת דברים סתומים הרבה ולא היתה טורחת להשיב לשאלות־הבהרה ששאלתי בלחישה. והרבה פעמים היתה פונה אל עצמה ומזכירה דברים ברמז; פותחת במילת הפנייה לנקיבה “יאמוֹ” ומכוונת אל עצמה.

על מה דיברה ועל מה לא דיברה. אל אמה האומללה דיברה, שילדה תשעה וקברה שמונה מהם בחייה; ואילמלא ברחה עם בת־זקוניה בעוד־מועד, היתה מכלה ימיה בביתו של שר ישמעאלי תקיף, שחמד את חינה ויַחמתו בערה בו להשחית. על אביה סיפרה, שנכלא עם נכבדי הקהילה בדמשק בימי עלילת־הדם ונפח נשמתו בצינת בתי־הכלא ביסורים נוראים. על בעלה הראשון דיברה, “אבו־אליאס”. רצה שתחדל ממלאכתה, האוויל. להיות המפרנס והזן שאף, ולהופכה לעקרת־בית משחקת־קלפים. טאוויל והבּיל – היתה חוזרת ומדביקה לו כינוי, גבוה וטיפש. ויפה! בחור יפה כמוהו לא היה בכל המזרח. הבעל השני היה עקשן. שיגעון נכנס לו לראש שחייבת היא ללמד את סודה לאחותו הצעירה. עיקש כתיש. לא הבין אותה מעולם. את אחותו אהב יותר מאשר את אשתו. יאהב־את־עצמו במחילה, במחילות העפר בהן הוא שוכן. השלישי היה העדין מכולם. תמיד מתרפס ואץ לעזור, כאילו אימו היא ולא אשתו; כאילו אינו הגבר בבית. דווקא היה גברא רבא ומכת־מערוכו עוד מרעדת עצמותיה. אבל גם הוא שיגעון נכנס לו לראש. רצה לעזור לה במלאכתה. ניסה להקל עליה, לאפשר לה מנוחה – והיא הרי תיעבה מנוחה, ובשעות מנוחה רחקה ממרגוע. הוא לא היה מסוגל להבין. הכסיל. הכלב הצולע. השלישי והאחרון.

מימינה הלך מחנה הגביעים ההפוכים ועצם. כשורות שורות של חיילים ממושמעים נראו הללו בעיני. וכשהיתה הזקינה מתחילה לקשקש בחצאי מלים ורבעי משפטים, הייתי עוצם עיני לחצאין ורואה את המחנה מתחיל לצעוד, ששיות ששיות, בקווים ישרים; יחידת קצרי־קומה בראש ואחריה הבינונים ואחריהם הגבוהים – צועדים לקול תופים וחצוצרות. עוד הם צועדים וחיילים בודדים מצטרפים אליהם בסוף השורה בריצה, בהולים וחפוזים, מתאמים צעדיהם עם השאר ומפנים מקום לבאים אחריהם, היוצאים בלי־הרף מידי המכשפה.

כמה משלבי הייצור לא ראיתי מעולם. רק אל שלב הביניים – שבין גושי החומר שנלושו ובין השריפה בתנור – הורשיתי לקרוב ולראות. יושבת היתה על מחצלת בישיבה מזרחית, כפות רגליה תחת ירכיה, ראשה נטוי מעלה ברכיה וידיה הרזות מפזזות בתנועות חסכוניות מאומנות היטב. העור היבש שעל זרועותיה תלוי היה בעודפים ניכרים, שריד לימים בהם עטף זרועות עגולות. אך עם כל דקותן היו הזרועות הללו חזקות ועשו עבודה שייגעה את עיני.

לפעמים היתה מבקשת שאשיר. נודע לה שידועים לי שיריו של עַדיסי, מזמרי עירנו באותם הימים. אני לא־כל־כך רציתי לשיר, אבל לא יכולתי להשיב פניה ריקם. הייתי שר. פעם ופעמיים ואולי יותר הזילו עיניה דמעות למשמע שירים ש“הזמינה” מפי. ואמנם ירדו הדמעות אל תוך עיסת החומר. אך איני רוצה לומר בזאת דבר על אותה שמועה שתלתה סודה בדמעותיה.

לעיתים רחוקות קשרה אתי שיחה. לדו־שיח כוונתי. פעם שאלה אותי:

– שמעת על ארץ ששמה סלוודור?

– שמעתי. זה רחוק.

– זה לפני אמריקה או אחרי אמריקה?

– אחרי אמריקה אין כלום.

– מה פירוש אין כלום? יש ים, לא?

– ים יש.

– ובים יש איים.

– יש. כמובן.

– וסלוודור זה אי, אתה לא יודע?

– לא ידעתי.

– אין דבר. גם אני לא ידעתי. חשבתי שסלוודור זה שם של אדם. חתנה של בוליסה התופרת שמו סלוודור, זה שנסע לפנמה ופשט שם את הרגל. לא ידעתי שיש ארץ כזאת ובה עיר ששמה סן־סלוודור, עד שאליאס בני הגיע שמה. והלוואי שלא היה מגיע.

הרגשתי שהנה זה בא. כל דו־שיח היה הופך אצלה עד מהרה לחד־שיח. זה טבעה.

– מכתב ארוך כתב לי משם. יעני בשורות בישר לאמו, אלמלעוּן (הארור). הנערה הכי יפה באי תהיה אשתו באחד לחודש. והאיש הכי עשיר באי יהיה חותנו. ארמון יש לו על החוף לקוּנסוֶוגרוֹ (למחותן) שלך – כך כתב הכסיל, הבן־של־אבא־שלו. חומץ בן־חומץ. שאשתו תלד לו ילדים נוצרים, על־כך לא חשב. שיגדלו ויעלילו עלינו עלילות־דם. נכדים גויים אני צריכה, לעת־זיקנה. בשביל לקנות להם צלבי־זהב לחג־המולד אני עמילה ימים ולילות וצוברת כשף וזהב?

כשהיתה מתרגשת היתה סמך הופכת בפיה לשין. מכאן ואילך אפילו האי שינה שמו ל־שלווהדור.

– אללה ישלם לו כגמולו, אני בטוחה. אך אני מה ייצא לי מזה? מי יאמר אחרי קדיש, מי?

לא ידעתי מה לומר. נסיתי לקום ולצאת.

– שב! ציוותה עלי. טרם כילתה דבריה. – אחר־כך הגיעו תמונות מהחתונה. לא שכח את אימו, אבּן־אל־חַלאל. אשה נאה בחר לו, מחציתה חם ומחציתה יפת. עורה – שחור כזפת. סוֹדה־זַראה (שחורה־כחולה) כמו שאומרים אצלנו, אבל במלוא מובן המלה. אמת, יופי נדיר בפניה – מלאכתו להתפאר של השטן. יא רבי, מה עשיתי לך שכך עלה בגורלי?? – פרשׂה ידיה כלפי מעלה ועצמה עיניה.

כששבה ופקחה אותן היה מבט ארסי הולך ומתפשט מתוכן על הפנים המיוסרות.

– נחש איך קוראים לשלווהדור בשפת־הילידים. לא תנחש. אני אגיד לך: גאנאהאני. וזהו שיבוש, אני־אומרת־לך. ג’האנאם – גיהינום – הפך בפיהם לגאנאהני.

איך עשתה נאזירה את כל מלאכתה בעצמה, לא אבין לעולם. עובדה היא שלתוך אותו חדר ענק, שבו עשתה את הגביעים ובו עמד התנור, לא נכנס איש מלבדי, מאז נסע בנה ולא שב. שתי משרתות מוסלמיות (מַרדלִייאת) ועוזרת ארמנית חמורת־סבר היו באות אל ביתה לנקות ולשטוף ולצחצח ולכבס; היתה משלמת להן בעין יפה, שלא רבות הסכימו להיכנס אל ביתה, אך אף אחת מהן לא הורשתה להיכנס לחדר־העבודה. אותו ניקתה בעלת־הבית בעצמה. וביום שבאו הקַניינים לא הורשה איש להיכנס לבית, אף לא אני. הייתי יודע זאת מעצמי, שהרי בכרכרות באו הללו והכרכרה היתה מצפה בפתח הבית ומושכת עינן ולשונן של רכלניות.

היו מתלחשות ואומרות: עוד שקיק של זהב היא מקבלת; עוד לבינה היא מוציאה מהקיר לקוברו. מי יירש את כל הקירות הללו המלאים שקיות־זהב, מי? שהרי השמועה אמרה שהאלמנה לא קיבלה שכרה בשום מטבע, אלא זהב טהור דרשה מן הקניינים; וקיבלה. ומרשעות שביניהן הוסיפו וירקו ארס קנאתן. צמידי זהב לזרועות כלתה הרי לא תענוד – אמרה האחת. וקמיעות־זהב לא תתלה על עריסת נכדה ביום הברית – הוסיפה אחרת; ונתביישה.

כשנודע להורי היכן אני מבלה עיתותי – חרדו חרדה גדולה. לא רצו לצער אותה אומללה ויעצו לי למעט ביקורי אצלה בהדרגה עד היפסקם כליל. לא הבנתי מדוע עלי למעט ולהפסיק ביקורים שנעמו לי. מעולם לא היו לי ימים של מתח ומסתורין וסיפורי־מעשיות כאותם ימים. וסופסוף התחלתי להבין מהו שאומרים “ידי־זהב”. הודעתי להם להורי, שאני אוהב את הביקורים אצלה ואין לי כל כוונה להפסיקם. ואז הסבירו לי במילים בוטות: ביתה הוא בית שרובצת עליו קללה. נדהמתי. סחרחורת אחזה בי. שערו בנפשכם, בית שקירותיו וריצפתו מלאים זהב, וקללה רובצת עליו. הייתכן?

לא יכולתי להאמין. לא יכולתי להבין. זה נשמע באוזני דבר והיפוכו. עד שבגרתי – והבנתי.

חנוכה תשל"ד

27.12.73