“ותען צובה ותאמר: אני נר מערכה, וניר ממלכה, ומעלתי מדור לדור נמשכה, ועל עמוד המלוכה נסמכה. וארצי לבנה כלבנה, ובמיני מעדנים דשנה ורעננה. ואני כלילת יופי, בלי דופי, אם תרד עמקים או תלך שפי. ובי ממתי החכמה אצילים ורמים, והמה חכמים מחוכמים. מהם רופאי רפאים, ומהם מחכימי פתאים. ומהם סופרים מערכות פז יערוכו, ובשבט סופר ימשוכו”.
ספר תחכמוני לרבי יהודה אלחריזי,
שער ארבעים ושבעה.
הרבה חכמים והרבה תלמידי־חכמים הוציאה קהילת ארם־צובא. בכל דור ודור היו בה רבנים ידועים לשם, אנשי תורה וחכמה ומעשים טובים. מהם התכתבו עם הרמב"ם והתידדו עימו, ומהם ארחו בביתם את רב סעדיה גאון ואת רבי יהודה אלחריזי, ומהם נקראו לעמוד בראש קהילות קרובות ורחוקות. לא בהם נשתבחה עירי.
הרבה סוחרים עשירים היו בקהילתנו בכל הדורות. מהם סחרו עם פרס ומדי, מהם עם התורכי והיווני; אריות שביניהם קישרו בין הודו ואירופה; ומשפחות אחדות הקימו סניפים בטוקיו ובשנחאי ובהונג־קונג, או בסטמבול ובמילנו ובפריס, או בברוקלין ובפנמה ובסן־פאולו ובבואנוס־איירס. הושיבו שם בנים וחתנים ודודנים, שלחו ידם בהא ובדא, וצברו כסף וזהב ומוניטין. אף לא בהם נשתבחה עירי.
קהילת ארם־צובא קהילה עתיקה מאד. שמימי החורבן היא קיימת – וודאי; שבימי בית שני ואפילו בימי בית ראשון ישבו בחלבּ יהודים – מי שאינו מן הספקנים להכעיס אומר, קרוב לוודאי. גלים רבים של גולים קלטה הקהילה ובלעה בתוכה, וכל הגלים הללו צאצאיהם אומרים בגאווה, חלבי אני. גירוש ספרד שילח אלינו רבים וטובים. ואפילו מאלה שמצאו אז מקלט באיטליה ובצרפת ובאוסטריה, קמו רבים ונהרו אלינו במאה השמונה־עשרה, הלא היא הגירת־הפרנקוס הידועה. מהם באו לתורה, מהם באו לסחורה. אלה כן אלה נקלטו בקהילה המזרחית, לבנותה ולהיבנות בה. היו איפוא בתי־אב ראשונים, שמעולם לא דרכה רגלם מחוץ לארץ ההבטחה, מעבר לנהר פרת; והיו ספרדים, שראו עולם ומלואו והביאו עימם תרבות ישמעאל ועשיו ויפיפותו של יפת. לא על הראשונים אף לא על האחרונים גאוותה של העיר.
בשניים שהם אחד נשתבחה ארם־צובא: בבית־הכנסת הקדמון ובכתר התורה – אל תאג' בשפת המקום – שהיה שמור בתוכו. וכל־כך גדולה היתה גאוות בני חלב על שני נכסים אלה שנתברכו בהם, שרקמו סביבם אגדות הרבה. שאם אתה מסמיך עתיקוּת לקדושה, נולדות אגדות.
מסורת בידי יהודי חלב שבית־הכנסת נבנה בימי בית שני, ושה“כתר” נכתב בידי עזרא הסופר בדרכו מבבל לירושלים. וכל ההוכחות של אנשי מדע, בני־ברית ושאינם בני־ברית, שבית־הכנסת הקדמון הוא בן אלף וחמש מאות שנה בלבד, ושה“כתר” נכתב לפני אלף שנה בארץ־ישראל ונתגלגל למצרים לפני בואו אל חלב – כל ההוכחות הללו אינן נחשבות בעיניהם. שהרי קברו של עזרא נמצא בעיירה תדף הסמוכה לעיר, ושם בית־כנסת “עזרא הסופר” וסביבו נסים ונסי־נסים בכל הדורות. ושם אפשר לראות בעין את האבן שעליה ישב עזרא ואת האבן הגדולה שעליה העתיק את התורה והנביאים והכתובים – שהם הכתר הקדוש. ואין דברים שהעין רואה והיד ממששת זקוקים לראיות נוספות.
שבעה היכלות בבית־הכנסת הקדמון. אחד מהם נקרא “ההיכל הסתום”. ומפני־מה הוא סתום, משום מעשה שהיה לפני הרבה הרבה שנים. לאחר שעלה בידו של כמאל־א־דין, ימח שמו וזכרו, להפוך בית־כנסת קדוש ונאה למסגד – הלא הוא “מסגד הנחשים” שבעיר העתיקה – ולא ירדה אש מן השמים לבלוע אותו ואת אנשיו, עלתה מחשבת זדון בראשו של שר העיר. זמם להתנכל לבית־הכנסת הקדמון המפואר, להקים עליו צריח ולהפכו למסגד. בא השר לסייר במקום. יצא לקראתו נחש פלאי מן ההיכל, עוביו כקורת בית־הבד, ונכרך סביב צווארו. ולא סר מן השר, עד שנשבע באללה ובנביאו, שלא יגע לרעה בבית־הכנסת. עמדו הגבאים וסתמו אותו היכל, שיצא ממנו הנחש. ועד היום הוא סתום.
מכובד מכל ההיכלות היכל אליהו הנביא, ובו טמון היה הכתר. על מצבת אבן גדולה מונח היה ארגז ברזל, נעול בשני מנעולים כבדים, מפתחותיהם בידי שניים מנכבדי הקהילה. אם נצטרכו לפתחו, אחת לדור או לשני דורות, היו בעלי־המפתחות מכנסים את ועד־הקהילה ובנוכחות הרבים היו פותחים ותחת עיניהם היו שבים ונועלים. ותחילה היו כולם טובלים וסכים בשרם ליקרב אליו בטהרה. מפי אב לבנו נמסרה המסורת, כי יותר מששומרת הקהילה על הכתב שומר הכתר על הקהילה; וביום בו יוּצא הכתר ממנה תחרב קהילת־קודש ארם־צובא. ואם זו מסורת שבעל־פה, הרי מסורת אחרת – שבכתב – מצויה בסוף קלף ראשון של אותו מַצחף מקודש המכיל את הכתר, וזו לשונה: “ברוך שמרו וארור גנבו וארור ממשכנו לא ימכר ולא יגאל לעד ולעולמי עולמים”.
כתר בן אלף שנים נשאה איפוא קהילת ארם־צובא בראשה, ועליו ראש גאוותה. עתיק היה מכל תנ“ך אחר, עד שנמצאו המגילות הגנוזות, בה בשנה שאחזה בו האש בכתר התורה; ומהימן הוא מכל אחר עד היום, שכן הרמב”ם סמך עליו את ידו החזקה וקידש את נוסחו על כל תגיו ודקדוקיו וטעמיו. וכבר נתישבו מחלוקות ונמנו וגמרו חכמים ומלומדים – אנשי־שם גלויי ראש, ואנשי־שמיים גלויי עיניים – שספר הקלף נכתב בידי שלמה בן בויאעא במאה התשיעית למניינם, והוגה ונבדק ונוקד ו“נמסר” בידי בעל המסורה ר' אהרון בן־אשר, הוא אבו־סעיד. והונח בירושלים עיר־קדשנו ונשדד בידי גויים והועבר לקהיר. ונפדה והונח למשמרת בבית־הכנסת שבו ראה אותו הרמב“ם. ומשם הובא בדרך בלתי ידועה לחלב ונמסר לחכמיה למשמרת עולם; אפשר רבי דוד נכד נינו של הרמב”ם הוא שהביאו עימו. מירושלים יצא הכתר ולירושלים שב, כעבור אלף שנה. שלם יצא ממנה, וחסר חזר אליה. שברוב חטאותינו מקצתו אכלה האש, ביום שהוצתו כל בתי־הכנסת בחלב ובנותיה, עם הכרזת האומות על הקמת מדינת־ישראל.
אומר אני מקצתו; למעשה, מחמישה חומשי תורה רק חמישה פרקים אחרונים ומחציתו של פרק נמצאים היום בירושלים. ואלמלא פרנסי עירנו עקשנים בני־עקשנים ומורא חרמות בלבבם, היה הכתר ניצל בשלמותו ושוכן לבטח בקרית־מלך־רב.
ומניין לי וודאות זאת? שמעשה שהיה, בקירוב כך היה. שנים מעטות לפני קום המדינה באו חכמי ירושלים ומלומדיה, שיצאה נפשם לאותו “כתר”, והפצירו באחי עליו־השלום, שייצא לעיר הולדתו ויביא את הכתר לעיר מולדתו. אלה רצו בכתר מחמת קדושתו, ואלה מחמת ערכו לחקר המקרא; אלה רצו לכנס אוצרות ישראל ולהצילם, ואלה קיוו להגיה הוצאה חדשה של התנ"ך על־פיו. נתקף אחי לבטים קשים. יקרה היתה לו ירושלים, שבה בנה את ביתו ויקרים היו לו מלומדי האוניברסיטה, שעם קהלם נמנה; אבל כיצד יתן ידו למעשה שיש בו כדי לסכן קיומה של קהילה, שממנה יצא ואליה קשור טבורו? נתוספה לכך אותה אלה, שהיתה ידועה לו היטב, שאררה את האיש שיוציא את הכתר, אפילו הוא גואלו. חרד היה מן הקללה, אך חרד יותר פן יאמרו, מאמין הוא באמונות תפלות ובדברי הבאי. ירא היה מגבאי העיר ונגידיה, שהיה יודע עקשנותם ונאמנותם לקמיע־קיומה של הקהילה; וירא היה את נגידי ירושלים שלחצו על מצפונו בטענות־אמת: שהשנאה לישראל עולה וגואה בחלב והסכנה ליהודים ולאוצרותיהם גדולה וגדילה; כל־שכן תחת שלטון וישי הרשעה.
יצא אחי עליו־השלום, ונסע ובא אל חלב העיר. והימים ימי מלחמת־עולם. ולילותיו לילות ביעותים וחלומות רעים. הלך אל פרנסי העיר לביתם, אחד אחד, ודיבר על לבבם ועל כיסם, ולא הועיל. חזר ודיבר, חזר והזכיר שם ירושלים עיר־הקודש ושם חכמיה ונגידיה, ולא השפיעו הדברים. העלה שם ג’נבה ושם בנקאיה והוסיף אפסים הרבה, שכך נדבר עם שולחיו, ולא זזו פרנסי העיר מעמדתם. הלך אל ראש־הקהילה וביקש לזמן את הוועד.
אמר להם: דרך ארוכה הביאה אותי אליכם. דרך שראשיתה בביתי וסופה בביתי.
ענו ואמרו: אהלן ווסהלן. אהלן ווסהלן! בואך לשלום.
והוסיף מי שהוסיף: אחינו אתה.
אמר להם: מירושלים אני בא ובשמה של ירושלים עיר־קדשנו, תיבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן.
– אמן, כן יהי רצון! – ענו אחריו, משל חזן הוא העובר לפני התיבה. ריכך קולו ואמר: בקשה גדולה ונכבדה וחמורה בפי, מכובדי.
הרים עינים והישיר מבט אל תוך עיני הגביר, ראש ועד־הקהילה מימים ימימה.
חייך הגביר כאב רחום היודע נפש בניו ואמר: עלא ראסי ועיני, כלומר עד חצי המלכות, יא איזאק אפנדי. פתח פיך ויאירו דבריך.
כאילו לא ידע ולא ידעו המסובין ולא שמעה כל העיר מה מבוקשו. שכבר היו שכונות היהודים הומות כמרקחה ובתי־הכנסת סוערים והעם חלוק לשני מחנות.
העביר איזאק ידו על מצחו הרחב, פתח ואמר: להציל את הכתר באתי. להוציאו מכאן לארץ בטרם נאחר את המועד. סכנה נשקפת לו הן מצד הערבים, ששנאתם לציונות הופכת לעיניכם לשנאת ישראל, והן מצד וישי, שאינה אלא פילגשו של היטלר הרשע, ימח־שמו.
המשיך ומנה שמות אישים ומוסדות ששלחוהו; פירש תפקידיהם ורום ערכם; קישט מעט והפריז מעט, לשבר אוזני שומעיו.
נעץ בו הגביר הישיש עיניו, עיני נגיד ומצווה, החליק זקנו בידו, וענה קצרות: “ארור גואלו!”
העיבר אחי מבטו על שאר נכבדי הקהילה וביקש בעיניהם נכונות לשמוע. הוסיף ואמר: הכתר הוא נכס של כל ישראל. נתון הוא בידינו כאן בחלב למשמרת. העם היושב בציון, מנהיגיו ומוסדותיו נכונים לתת הרבה זהב, ובלבד שייגאל ממקום גלותו וירחק מן הסכנות.
ענה אותו ישיש ואמר: כתוב “לא יימכר!”
ואשר מימינו הזיז תרבושו ברוגזה לאחור וצעק: ארם־צובא אינה מקום גלות, בכל־אופן לא לכתר. והוא יישאר בידינו כמה שנאמר “לעד ולעולמי עולמים”.
חיפש אחי סעד בעיני יריביו הנסתרים של אותו גביר, שהיו נהירים לו לאחי סבכים וסכסוכים שבתוך הקהילה והוועד, קם ממקומו ואמר מתונות: אם זה רצונכם, רבותי המכובדים, שמור יהא הכתר לקהילת חלב במקום מבטחים. רכושה יישאר עד עולם. וימנה הוועד שבכאן נאמנים לשים עינם עליו ולשמור מפתחותיו בירושלים עיר ה…
קפץ הגביר לתוך דבריו ופסק בעברית ששוואיה נעים ומתנועעים: ארור ממשכנו – כך כתוב בפירוש. כבודו יודע זאת!
כששמעו הנכבדים דברי הגביר היוצאים מפיו בפסקנות ובתקיפות וביוהרה, החלו לפקפק בצידקתם. אלא שלא העזו להמרות פיו בפניו. והיו ביניהם שאמרו אמן אחר כל מלה שלו, מי בניע־ראש ומי במילמול. קם אחד ואמר: לא נעמיד קהילה שלימה בסכנה.
– אמת, שנשקפת סכנה לקהילתנו – ענה אחי ואמר – אך לא ממסירת הכתר מקור הסכנה, אלא מן הערבים ששנאתם ופראותם איני צריך לספר לכם, ומן השלטונות שאתם מכירים טוב ממני.
– אלמלא פזיזות ותוקפנות והתנשאות שלכם בארץ־ישראל, לא היתה עולה שנאתם – אמר אחד בעל־שפם, מצוחצח בלבושו – והא ראיה: לפני שנהרו ציונים גאיונים מאירופה אל חופי יפו, חיינו בשלום ובשלווה עם בני־דודנו הישמעאלים, כאן בחלב ובשאם ובכל ארצות ערב.
קם אחד ה“צעירים”, שראה סערת־רוחו ועגמת־נפשו של האורח. החליק שיבה שהתחילה נראית בצדעיו, הניח ידו על כתפו של אחי, דרך רעוּת, ואמר: יא אחי, יא איזאק, קללה רובצת על מי שיוציא את הכתר מכאן. על־כן לא תמצא איש שיתן ידו לכך. קללה מפורשת היא.
אמר לו: עלי ועל צווארי.
השיב לו: אך כל מי שיתן לך לקחתו, גם הוא במקוללים.
נשתתק ולא ידע מה ישיב. עבר בו הרהור של שמחה, שלא נתפתו פרנסי עירו לממון. באה עצבות גדולה ובלעה את השמחה. האנשים הללו אינם מבינים גודל האחריות שהם נוטלים על עצמם. נכס גדול הופקד בידי אנשים קטנים.
אמר להם: שמא נסתפק בצילום הכתוב, והכתר עצמו יישאר עימכם. שהרי אין איסור מפורש על צילום.
נזדעק הגביר ואמר: לא לא ולא!
וסיפר כמה פעמים באו מלומדים מאירופה והציעו אוצרות תמורת צילום, ונדחו כולם. שכבר פסקו חכמי העיר שאסור לצלמו. חראם. והכתר הקדוש לא צולם מעולם ולא יצולם לעולם. קם האורח ממקומו, הוציא מתיקו תצלום של עמוד אחד מן הכתר, החליקו על השולחן ושאל בלחישה: ומה זה?
היו כולם גוחנים ובוחנים את שלושת הטורים של אותו עמוד. משהוסר ספק שאכן תצלום מן הכתר הוא, היו תחילה נבוכים ואחר זועמים ואחר סוערים ואחר מטיחים האשמות זה בזה וזה באביו של זה, עד שהתנפצה הישיבה ונתפזרו מן האולם ונתקבצו סיעות־סיעות מסוערות ברחובות ובחצרות ובבתים.
פשטה השמועה בעיר ולא היה אדם שלא היתה לו דעה. היו שאמרו, אלמלא מוראו של הגביר התקיף היה ועד־הקהילה מחליט להוציא את הכתר; והיו שגרסו, היה מתיר לצלמו. טענו אחרים כנגדם, משעה שיתחילו לצלמו – יאבד ערכו, שכל ערכו בייחודו ובעילומו. שאם יש ממנו הרבה, ערכו מעט; אחת בצלים ושומים, אחת כתרים וגווילים. נזדרז השומע והוסיף: להבדיל אלף אלפי הבדלות.
היה בין חברי הוועד צעיר בעל יוזמה ותושיה ותעוזה. אולי נכנסו דברי אחי בליבו, ואולי ננעצה תקיפות הגביר במררתו, ואולי קרץ לו הממון; שהקהילה ובניה זקוקים היו אותה שעה לממון הרבה, להרחיב להם פתחי יציאה. תפס לו לאחי בדש בגדו והיטה אותו הצידה ולחש על אוזנו: לא תמצא כאן אוזן קשבת, יא אחי. והעניין יקר וחשוב: ונסיגה ממנו – בגידה. נותרה רק דרך אחת, לגנוב את הכתר ולהצילו, על אפם ועל חמתם של אותם צרי־מוחין. אתה תאמר לי מתי להוציאו, יא איזאק, ולאן להביאו. כל השאר – עלי, חי־הכתר וחי־נפשי.
מחה האורח זיעה ממצחו, טילטל ראשו כמגרש מחשבה רעה, ואמר: האם שומעות אוזניך מה שפיך מדבר? חראם עליך, יא שיך. המטרה אמנם קדושה בעיני, אך האמצעים שאתה מציע זרים לרוחי ולרוחם של שולחי.
אמר לו: וכי לא בגניבה שבים אחינו לציון? האם לחטא תיחשב להם גניבת־גבולות? ובמה גרועה ממנו גניבת־גווילים? הלא מצווה היא.
ענה לו: מצווה הבאה בעבירה אינה ראויה. לגאול ולא לגזול באתי.
כששב אחי יצחק ירושלימה וסיפר זאת לשולחיו, הסתכלו זה בזה והסתכלו בו ושבו והסתכלו זה בזה בעינים לחות, וגדול שבכולם אמר: חבל ששלחנו אדם ישר.
יצא מעל פניהם ולא ידע אם בגנותו נאמרו הדברים, אם בשבחו. עד שהגיע הביתה ידע הוא וידענו כולנו, שבשבחו נאמרו.
לא יצאו ימים רבים ושוב ראינו אותו אורז ושותק, מצחו חרוש קמטים וזרוע דאגה. מזוודת עור גדולה ארז, ושתיקה מעובה שתק; וידענו שהוא נוסע שוב לחלבּ. הפעם יצא ארי אבן־זהב אתו.
בינתיים עברו זעזועים על ועד־הקהילה בעיר. אך כאותו צעצוע הקרוי נחום־קום, שכמה שאתה הופכו ומטלטלו סופו שהוא מתייצב ראשו למעלה, כך חזר הוועד והעמיד אותו גביר בראשו וחזרו אחרים ותפסו מקומם – תחתונים למטה ועליונים למעלה.
חשבו שלוחי ירושלים, שמא נתרכך ליבם של החלבּים הללו ונתגמש סירובם. פתחו ושאלו מה מהם יהלוך, אם יצלמו את עמודי הכתר.
– לא יקום ולא יהיה! – פסק ראש־הקהילה – ואם לשם כך באתם, לשווא הטרחתם את כבודכם. וכדי למנוע זעזועים נוספים תמכו בו כל הנוכחים פה אחד. הוציאו שלוחי־מצווה מרצעם משקם, ואמרו:
– גדול בתורה יושב עימנו בירושלים, הלא הוא הרב החכם משה דוד קאסוטו. בוודאי שמעתם שימעו.
הסתכלו חברי הוועד זה בזה נבוכים, עד שנתלכדו המבטים ונתמקדו בפניו של הגביר הישיש. הגביה זה סנטרו והזקיף זקנו, נעץ עיניו בנברשת הבדולח, נזדרז ואמר:
– חכם קאסוטו אמרת? משה דוד קאסוטו? בוודאי. בוודאי. מי לא שמע שימעו.
אמרו להם: הרשו נא לו לעיין בכתב־היד ולרשום לו רשימות. עומד הוא בפני מצווה גדולה: תנ"ך מתוקן רוצה הוא להדפיס בירושלים, ועל־פי כתר־חלבּ, המהימן מכל הספרים, אומר הוא להגיהו. יישב הוא עימכם ותשבו אתם עימו, ורק בעיניו יגע בכתר וידו לא תהי בו. ושכרכם יהיה הרבה, בעולם הזה ובעולם הבא.
עמדה שתיקה באולם. נשמע קול זבוב במעופו. זה גרד זקנו, זה סילסל שפמו וזה החליק שער ראשו לאחור. היו כל העינים מציצות בגניבה בפניו החתומות של ראש הקהילה, מהן כנועות מהן מפצירות. ולא ארהיב עוז לומר מי מהיושבים הרהר באותה שעה בשכר המצפה לו בעולם הבא דווקא.
פתח הלה את פיו, הטיל מבט בוטח סביב־סביב, קם על רגליו ואמר:
– בביתי אקבלנו, את הרב החכם קאסוטו, נרו יאיר. ברוך יהיה בבואו. וברוך יהיה בשובו ירושלימה.
ובעוד הנועצים קמים, חיוך מאושר על פניהם שכך נסתיים העניין, חבט קלות על השולחן והוסיף: וזכרו כולכם, חלבּ לא תוותר על הכתר. ולא תיתן להוציאו מגבולה. לעולם!
כך נסתיימה אותה פרשה שהטביעה חותמה על קהילת חלבּ ועל גורלה. נסתיימה ולא נסתיימה, שהיום מרביתו של הכתר בירושלים ומקצתו אכלה האש ומרביתה של הקהילה בארצות בטוחות ומקצתה אכלו הפרעות; אולם עדיין שרידים דוויים של אותה קהילה חיים בחלבּ העיר; חיים ואינם חיים. תרצו, יצא הכתר וחרבה הקהילה; תרצו חרבה הקהילה ויצא הכתר.
שנסע פרופסור קאסוטו לחלבּ ועיין ב“כתר” ורשם ממנו רשימות והכין תנ"ך מתוקן על־פיו – לא אבוא לספר, שכבר סופרו הדברים. כיצד נתגלגל הכתר והגיע ירושלימה לאחר שאכלה בו האש – הייתי רוצה לספר, אך איני יודע את הסיפור; עדיין אופף אותו הסוד. וכיוון שעיקר סיפורי זה נסמך על אמיתות, לא רציתי לסיימו בדברים מפי השמועה. שאין דומה שמועה לשמיעה. השמועה – גרעינה אמת וכל גופה הבאי ובדיה. ואילו שמיעה מפי בעל־הדבר קרובה הרבה למה שהיה.
1.9.73
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.