רקע
אפרים א. ליסיצקי
הליכה אל העם

(מן המחזור “אגרות מאמריקה”)


מונה אתה אותי, בתשובתך על אגרותי הקודמות, בפסימיות יתירה ובצעקנות נפרזה. קובל אתה על חוסר הפרספקטיבה וההסתכלות האובייקטיבית שנכשלתי בו בהעריכי חזון כנסת ישראל באמריקה. – “אמת” – אתה אומר – "כי נתקיים בכנסת ישראל באמריקה מקרא שכתוב: כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה – ואף על פי כן – – – "

אינה דומה שמיעה לראייה, אחי!

משבר זה שבא כחתף על יהודי אמריקה, לדידך הוא רק שמיעת אוזן והלך נפש, ואולם לדידי הוא מראה עינים ומכאוב לב. רואה אני – ואוי לעינים שכך רואות! – יום־יום את היהדות האמריקאית בחורבנה החומרי והרוחני, בדלותה ובנוולותה, ויש בראייה זו בכדי קללת התוכחה: “והיית משוגע ממראה עיניך”, ואין אדם נתפס על צעקנות כשהוא שרוי בצער ובכאב הנובעים ישר מתוך ראייה מוחשית, מדכאה ומיאשת כל כך!

ואולם צעקנות לחוד ופסימיות לחוד.

לא כל הזועק זעקת שבר לקוי בפסימיות, כשם שלא כל המכלכל את דבריו בשלווה פילוסופית נתפס לאופטימיות. חולה זה, כל זמן שניצוץ של תקוה לשוב לאיתנו מהבהב בלבו – הרי הוא גונח ונואק מעצמת מכאוביו, ואילו שכיב־מרע כובש גניחותיו ונאקותיו ומתמכר לסופו מתוך שלווה נפשית שלאחר ההשלמה עם הגורל. איוב הצעקני וקוהלת בעל הטון השקט – מי משניהם הוא המתיאש הנורא – מתיאש עד לאפס תקוה לתקוה? הווי אומר: קוהלת. כמה פסימיות נוקבת ויורדת עד התהום יש בהנחתו השליווה – שליווה עד להקפיא את הדם – מתוך השלמה עם הפאטאליות הגורלית: “מעוות לא יוכל לתקון”! איוב הצועק, המוחה, הקורא תגר ומרעיש עולמות – הוא מאמין ומקווה מאין כמוהו – מאמין שיש אוזן שומעת, שיש את מי לתבוע לדין, ומקווה שדבריו יהיו נשמעים.

גם אני, אחי, גורס את ה“אף־על־פי־כן” שלך. גם אני מאמין כי עוד לא כלו כל הקצים, כי אפשר עוד לעמוד בפרץ ולהציל את היהדות האמריקאית. אמנם חולה מסוכנת היא – השם ירחם! – ואולם יש תרופה למחלתה.

ולא אכנס עמך בויכוח אם בכלל אפשר להבריא כנסת ישראל בארצות התפוצות. אין חלקי לא עם מחייבי הגלות ולא עם שולליה – אין מה לחייב ואין מה לשלול! כל הויכוח על דבר יהדות המרכז וההיקף שנתעורר בעתונות העברית לפני זמן מה הוא בגדר “דרוש וקבל שכר” שאין הלכה למעשה מוסקת מ“דרוש” זה. לאמיתו של דבר גלות וארץ ישראל הן שני צדדים ממטבע אחת – ולא זקן וזקנה צפויים למות מכאן ובחור ובתולה צפויים לחיים מכאן, כעין המוניטים שיצאו לאברהם אבינו בשעתו. יהדות גלותית בלי מפעל הבנין והיצירה בארץ ישראל, התגלמותו המוחשית של הרעיון המשיחי, רוח־אפה וצפור־נפשה של היהדות, שהחיינו וקיימנו עד היום, נדונה לכליה, ויהדות ארץ־ישראלית בלי הרחבות האוכלוסית של היהדות הגלותית, בלי צינורותיה השופעים שפע חיים ובריאות שבעממיותה, נדונה לצימוק וליובש – ל“שבטיות”, לפי מבטאו הממצה של אשר ברש. ואם ארץ ישראל היא בחינת הלב והגלות בחינת הגוף של אומתנו – קיום הגוף חשוב כקיום הלב: גוף חולה יזרים ארס מחלתו לתוך הלב. ואם הבראתה השלמה של כנסת ישראל בגלות היא אי אפשרית: לעולם יהיו חייה בגלות אי טבעיים – אי טבעיות זו – רגש הנכר והתלישות, פילוג הלב וחיצוי הנפש, אותה השניות הטראגית שבקיום עם בתוך עם ותרבות בתוך תרבות היא, במובן יחסי, טבעיות שברכה בה. אי טבעיות זו קיימה אותנו והיתה לנו כתריס בפני כל מיני פורענויות עד היום הזה.

מודה אני שהבראתה הכלכלית של היהדות האמריקאית היא פרשה מופלאה שהסתום מרובה בה על המפורש ואפשר לדרשה בכמה פנים, הן לחיוב והן לשלילה, ואולם מאמין אני באמונה שלמה שניתן להבריאה הבראה רוחנית – הבראה עד קצה גבול האפשרות הגלותית – אם אנחנו, דוגלי הרעיון העברי, נדע להשתמש בשעת כושר זו ולהוציא מתוק מעז.

הגיעה השעה לנו, שלומי אמוני העברים, לחפש דרכים חדשות – נחפשה דרכינו ונחקורה!

ועד שנחפש דרכים חדשות – נעשה חשבון עולמנו ונפשנו ונכה על הלב באמירת על חטא –


על חטא שחטאנו בפרישה מן הצבור, מן ההמונים – מן העם.


– "ולא בכוכבינו הוא האשם,

אך בנו הוא, כי על כן נשפיל שבת".


אל תקרא נשפיל שבת אלא נגביה שבת – והיו בשורות שקספיריות אלו בכדי הארת סיבת כשלוננו – כשלון העברים המושבעים, גדולי המלל, וקטני המעלל.

האשם הוא לא בכוכבנו, אחי, כוכבים רבים, מהם ממשיים ומהם מדומים, צצו וכבו בתקופה האחרונה בגלל עולמנו היהודי, ואילו כוכבנו אנו, כוכב העבריות – העבריות במלוא משמעותה בתור השקפת עולם, עם כל מיצוי עומק המושג שבה – כוכב זה לא אסף נגהו, והוא כיום האחד שבחשכת ההיטלריות, חשכת ימי הבינים האופפת אותנו ומחשיכה עלינו עולמנו, הבהיק נגהו שבעתיים.

לא בכוכבנו, איפוא, האשם, אך בנו, כי על כן נגביה שבת.

אולימפוס הקימונו לנו באמריקה, למרומיו עלינו, הקפנו עליו ענני־כבוד חוצים בינינו ובין השפל, וישבנו שבת צדיקים, עטרותינו בראשינו, ונהנים מזיו כוכבנו, ולא עלה על דעתו כלל לרדת לעתים לשפל, להמונים, לעם, להמשיך גם אליהם שפע אור כוכבנו.

ועד שהיינו מגביהי שבת במרומי האולימפוס העברי ונהנים מזיו כוכבנו הגנוז – באו אחרים ותפסו את כל עמדותיה הרוחניות של היהדות האמריקאית בידיהם – תפסו בתי־הכנסיות ומוסדות החינוך, האגודות וההסתדרויות למיניהן, לרבות ההסתדרות הציונית, והם טבעו בהם מטבעם, צרו קלסתרם ושפכו עליהם מרוחם ואין פוצה פה מבינינו.

וכשנתפזרו ענני־הכבוד מעל מרומי האולימפוס העברי והשפלנו לראות את הנעשה בשפל – ראינו והנה גורלנו כגורל אותו המשורר רע־המזל שאיחר לבוא לתבוע את חלקו בעולם מן הבורא לאחר שחלק אותו בין אחרים, זריזים מקדימים לתבוע, והשלמנו מתוך רזיגנאציה עם גורלנו זה.

הגיעה השעה לרדת ממרומי האולימפוס העברי – עת ללכת אל העם!

בעטיו של המשבר החומרי והרוחני שפגע ביהדות האמריקאית נתרופפה אחיזתם של כל מיני מאשרים־מתעים שאחזו בה וטענו טענת כולה שלי. שחקה לנו שעה קשה זו, ואם נדע לכוונה יש לאל ידנו להוציאה – אם לא כולה – ראשה ורובה – מתוך ידיהם, ידים בלתי־אמונות אלו, ולכבשה לנו. מצות־כיבוש זו היא מצות השעה, וחלילה לנו להחמיצה.

נחדור לתוך בתי הכנסיות – פתח פתוח נמצא בהם עתה לפנינו. ואל תהא חדירה זו לתוכם קלה בעינינו. מתוך איסטניסותנו היתירה ואצילותנו המפונקת זלזלנו יותר מדי בערכם. סוף־סוף בית־הכנסת הוא כתובת של אוכלוסים רבים מישראל. עוד העם בא שעריו לאלפיו ולרבבותיו, ולוּ לימים אחדים בשנה. נחדיר לתוכו רעיוננו המרומם ונכבוש לו לבותיהם של חובשיו. נדברה באזני יהודי בתי הכנסיות השכם ודבר – שמוע ישמע לנו – אני מדבר מתוך הנסיון, אחי! נכבוש את המלכה בבית!

ועד שנכבוש בתי הכנסיות – נפקיע את החינוך העברי מידי הרבנים המודרנים מצד זה, ומדי המחנכים המודרנים בעלי תפיסת המועט מצד זה. תקומה לא תהיה לו כל זמן שיהיה בחינת מכשלה תחת ידיהם. הרב המודרני – אוי לנו מרבנותו ואוי לנו ממודרניותו – ששיעבד את בית הספר העברי לבית כנסתו ועשהו מדרס לצרכיו, לצרכי בית כנסתו וצרכיו הוא, וצימצמו והעמידו על דתיות יבשה וחנוטה, נטולת נשמה ונעדרת תוכן, והמחנך המודרני בעל האוריינטציה החדשה כביכול, אוריינטציה של תפיסת מועט, מחייבת עם־ארצות, והשלמה עם הגלות – אלו ואלו קשים לחנוך העברי כספחת, אלו ואלו מפריחים ממנו את נשמתו. גאולה תהיה לו ממשעבדיו הקובעים את נפשו!

ויחד עם החדירה לתוך בתי־הכנסיות ומוסדות החנוך – חדירה לתוך האגודות וההסתדרוּיות השונות, למחניהן ולדגליהן. וראש לכולן חדירה לתוך ההסתדרות הציונית שלקה מאורה – בה נתחיל, אליה נמשיך ראשונה את שפע אור כוכבנו, כוכב העבריות. אור זה יבקיע את ענניה שעיננו שמיה והאפילו על אורה הגנוז, והוא יוחזר אלינו בתור אור חוזר, ממוזג עם אורה היא, עז ומבהיק שבעתיים.

הליכה אל העם – זוהי הדרך החדשה שנבור לנו!

ואלם תנאי קודם להליכה אל העם הוא ייסוד חלוציות עברית, מין “שליחות” עברית – אל נא נהסס לשאול מלה זו מן הנוצרים – תוכה נאכל וקליפתה נזרוק. כן אחי, נחוצים לנו “שליחים” קנאים – אין סבלנות בעיניני אמונות ודעות. יתפזרו “שליחינו” העבריים, שלוחי היהדות ההיסטורית־התרבותית החיה והיוצרת, בכל תפוצות ישראל באמריקה, ישאו “בשורת הישע” שלנו להמוני עמנו, יבואו לתוכם לא כמורמים מן העם אלא כאחדים מן העם, רואים ללבבו ולרוחו ומדברים בשפתו, יעשו נפשות מביניהם לרעיוננו, יכניסו רובי אוכלוסיהם תחת כנפי שכינתו!

ואם לא יהיו די מתנדבים לצבא של חלוצים עבריים בתוכנו – נגייסם מתוך האינטליגנציה העברית שבארץ־ישראל, מן העודף שבה שעשוי להפוך רוב הטובה שבהשפעה להשפעת רוב טובה שאין ארץ ישראל, כמות שהיא עכשיו, יכולה לקבלה. יתפשטו באמריקה בני־העלייה, מתי־הסגולה שבה שנגייסם – הרי להתפשטות ארץ־ישראל זו שלעתיד לבוא קווינו – ויעבדו שכם אחד עם החלוצים העבריים שנקים מקרבנו לשם כיבוש כנסת ישראל שבתפוצת אמריקה לרעיוננו ולביצועו במפעלים רחבי ממדים – כיבוש הגלות היא מצוה שקולה כנגד כיבוש הארץ.

ונוסף למחנה חלוצים זה שיהווה החזית שלנו נתקין לנו עורף – גיוס המוני חברים מתוך אוכלוסי יודעי ספר וקוראי עברית שבאמריקה שמספרם עולה לרבבות וספיחתם להסתדרות עברית חיה ורבת פעלים ויצירת קרן תרבות עתירת הון שופע מתרומות שנתיות שנתרים מחברים שנרכוש וסתם תורמים שנקנה לבם לרעיון העברי שבו נדגול. הליכה בגדולות ובנפלאות? כן, אחי. לא בקטנות אך בגדולות ובנפלאות נחולל מהפכה בחיי היהודים באמריקה. הרעיון העברי זקוק למרחביה. צא ולמד שכוחו של הרצל היה גדול בזה שהלך בגדולות ובנפלאות. לא אמתיותו ההגיונית של רעיון – איזה רעיון שהוא – ולא העמקנות שבהשקפת־עולמנו הן המכריעות – מכריעים רוממותו, מעופו, תפיסתו המרובה, שאיפתו רחבת ההיקף. בכוחו של רעיון רם ונישא, אדיר־מעוף, רב תפיסה וכביר־שאיפה אפשר לחולל נפלאות.

דמיונות וחלומות של משורר? אפשר, אחי שנתפסתי לדמיונות וחלומות. ואולם דע לך כי הגבול בין הדמיון והמציאות, החלום והממשיות, הוא מדומה. שני תחומים הם היונקים זה מזה וקשה לסמן קו מסוים שבו כלה האחד ומתחיל השני. הדמיון הוא מקור המציאות. המציאות מפציעה מתוך הדמיון בתור חלום ערפלי, מתגבשת ומתגלמת לזמן־מה ונעשית ממשות מוצקה, ומתערפלת שוב, לאחר זמן מה, ושבה ומפציעה בתור חלום ערפלי, לתוך הדמיון. המציאות של היום היא הדמיון של אתמול ותשוב להיות הדמיון של מחר – – –

הזוכר אתה, אחי, חלומו של נבוכדנאצר? – בחלומו והנה צלם שגיא לפניו: ראשו של זהב טהור, חזהו וזרועותיו של כסף, בטנו וירכותיו של נחושת, שוקיו של ברזל ורגליו – מהן מברזל ומהן מחרס. פתאום – והנה נעקרה אבן ונתגלגלה אל הצלם, ואבן זו הכתה על רגליו והדקה אותן, והצלם נטחן לעפר ונתפזר ברוח כמוץ.

צלם זה הוא סמל היהדות האמריקאית: גולם ענקי, קלסוס – הקיבוץ היהודי הגדול ביותר שבעולם – אך בלי שם־מפורש מחיה: ראש של זהב וחזה וזרועות של כסף – הקיבוץ היהודי הכי עשיר שבעולם, למרות התדלדלותו – אך ראש ללא מוח חושב, חזה ללא לב מרגיש, וזרועות ללא רצון מניע ומפעיל. וצלם גולם זה מעמד על רגלי ברזל וחרס – בניני בתי־כנסיות ובתי־מדרשות והיכלים ו“מרכזים” ומועדונים ובתי חולים ובתי־מחסה ליתומים וזקנים – שפע של ברזל וחרס ששוקעה לתוכם נשמת היהדות ונדונה לחנק ולהתאבנות. האבן האיומה כבר נעקרה, אחי, הנה היא מתגלגלת וקרבה לצלם – עוד מעט תפגע בו, עוד מעט תכה על רגליו ותהדק1 אותן!

עלינו לקדם את הרעה, עלינו להקדים רפואה למכה, כל עוד לא עבר המועד. נהיה מתלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי, נעשה את מעשה־ההצלה הגדול שעשה הוא בשעתו. במפחה של יבנה נחשל רגלים חדשות לצלם השגיא – יסודות רוחניים, שעליהם נעמיד את היהדות האמריקאית. אוי לנו אם נחכה – אנחנו נתחייב בנפשה של היהדות האמריקאית – דמה יהיה בראשינו!

ואולם – שאלה מרה מחלחלת בלב ומנקרת במוח כיתושו של טיטוס:

– הנפקחו עינינו לראות את האבן המתגלגלת וקרבה? הימצאו בתוכנו אנשי־מעשה, בעלי רצון ויכולת להציל כל זמן שאפשר ויש מה להציל –

היש ה' בקרבנו אם אין? – – –


תרצ"ד



  1. במקור “ותדק” – הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49533 יצירות מאת 2739 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!