מאמר זה נכתב ונדפס בתקופת המשבר הכלכלי החמור שנפגעה בו אמריקה, והיתה פגיעתו רעה ביותר ביישוב היהודי שבה שהיה פחות מבוסס משאר חלקי יישובה. לכאורה הרי הוא בגדר מאמר שהוצרך לשעתו ומשעבר זמנו בטלה חשיבותו האקטואלית. אף על פי כן לא נמנעתי מלהכניסו בין שאר מאמרי לקובץ זה, שאם נטול הוא חשיבות אקטואלית – חשיבות היסטורית לו, פחות או יותר, רישומה של המצוקה החומרית והרוחנית שניתנה בה אז כנסת ישראל באמריקה נשתמר בו, ואם תמצא לומר – מקצת מחשיבות אקטואלית יש לו גם עכשיו.

 

א    🔗

“שלוש הנה העתים העוברות בנוהג הסדר הטבעי על כל אומה קדמונית מעת היתה לגוי עד שחלפה ואבדה לה: מועד הצמיחה והגידול, מועד העוז והמפעל ומועד ההיתוך והכליון. אולם באומתנו הרוחני הכללי שבתוכנו יגן עלינו ויצילנו מדין כל בני חלוף, ובמלאת הימים לבליה, היתוך והפסד נתחדש בנו רוח חדש ומחיה…”

הזוכר אתה, אחי, מדרש־פליאה זה של רנ"ק, שעם כל ריח הדרוש התיאולוגי הנודף ממנו יש בו הרבה מן האמת הריאלית וההבנה הפילוסופית השופכות אור על כמה וכמה מפלאי חזיונות ההיסטוריה שלנו. במדרש־פליאה זה יש כדי הערכת חזון היהדות באמריקה, מראשיתה עד התקופה הנוכחית שאנו עומדים בה.

לפני חמישים שנה, בערך, עם פטר זרם “עם עולם” – זרם־אח לזרם ביל"ו – שהזרים והטה גורל עוור היסטורי לאמריקה, התחיל מועד הצמיחה והגידול של כנסת ישראל בארץ התפוצות החדשה. והיה בצמיחה וגידול אלו אחד מפלאי ההיסטוריה האנושית. נגלה בהם הנצחי שבעמנו – נצח ישראל לא ישקר – הכוח המקליט והמסגל שבנו המעמידנו מאז ועד עולם.

לא זרע כי אם מוץ – “מוץ נודף ממדושת הגורן” – נישא אל אדמת אמריקה מתפוצות ישראל אשר במזרח אירופה, והאדמה קרקע בתולה, ללא שכבת רקבובית – רקב דורות מזבל ומשמין צחיחי רגביה ומכשירם לקליטה ונביטה – וראה זה פלא: מוץ קלוקל זה נקלט בה, נבט, הזריע זרע וגדל.

מה היה טיבם של המהגרים הראשונים שנסחפו לאמריקה בזרם ההגירה שנפטר על ידי “עם עולם”? אוכלוסים גולים ונדחים, פליטי אויב, דבר וחרב ורעב, עשוקים ורצוצים, מדוכאים ומחוללים בגופם ובנפשם – וחומר אנושי שכזה – שברי גרוטאות של בני אדם – בא לארץ זרה, ללא עבר יהודי ומסורת יהודית, ללא דרכי־חיים וטופסי־חיים ונסיונות־חיים יהודיים, והם נטולי שפה ומחוסרי כלי־זין להלחם בה מלחמת הקיום הקשה, ובמהירות נפלאה הם קנו בה שביתה, התערו והתאחזו בקרבה.

ודרך התערותם והתאחזותם בארץ־התפוצות החדשה לא דרך המלך היתה, אחי! בתי־עבודה של יזע, רוכלות שיש בה קבלת זריקת אבנים ותלישת זקנים, חנוונות מרופטה ומפורטה, וכיוצא באלו פרנסות קשות כקריעת ים סוף – אלו היו שבילי־היסורים שנועדו בשביל מהגרים אלו. ואף על פי כן חביבים היו עליהם שבילי־יסורים אלו, בלי תלונה כוננו אליהם אשוריהם, והם מהלכים בהם חסיני צעד וזקופי ראש, ובפיהם מזמור שיר לעתיד לבוא, כי על כן פיעמם חפץ־החיים היהודי – אותו חפץ־חיים המבכר כלב חי על פני האריה המת – ולא ארכו הימים והנה עומדות רגליהם על דרך המלך! במהירות נפלאה שלא היתה כמוה בהיסטוריה שלנו, על כל פרשיות העקירה וההנחה שבה, השתרש היישוב היהודי באמריקה, גדל ורחב, יסף שורש למטה ופרי למעלה!

וממועד הצמיחה והגידול למועד העוז והמפעל. כחמישים שנה עברו על הישוב היהודי באמריקה שראשיתו היתה כל כך מצערה, והנה זה הגיע מספר אוכלוסיו לארבעה־חמשה מיליון נפשות, והוא מהווה את הקיבוץ היהודי היותר גדול בארצות התפוצות.

וכמספרו כן תקפו הכלכלי: כבוש כבשה לה כנסת ישראל באמריקה עמדות כלכליות ועשתה עושר עד כדי העשותה ל“מרא דחיטי” ליהדות העולמית שנטרפה ספינתה בסערת המלחמה ובאה עד ככר לחם.

וכעשרה ותקפה הכלכליים כן עשרה ותקפה הקיבוציים: מאות של מיליונים השקיעה בבניני בתי־כנסיות ובתי־מדרשות והיכלים ו“מרכזים” מכל המינים. וקהילה מתחרה עם קהילה ושכונה עם חברתה: זו בונה בית־כנסת – באה פלונית ובונה בית־מדרש, באה אלמונית ובונה בית־מדרש הגדול, באה רביעית ובונה בית־מקדש מעט, באה חמישית ובונה בית־מקדש ממש, כמקדש שלמה בשעתו. זו מעמידה עליה בעל־תפילה ורברנד – באה פלונית ומעמידה עליה חזן ורב, באה אלמונית ומעמידה עליה מלך מלכי החזנים וראש הרבנים, באה רביעית ומעמידה עליה מלך מלכי החזנים וראש וראשון לרבנים, באה חמישית ומעמידה עליה משנה דוד המלך, נעים זמירות ישראל, ורבן של כל בני הגולה. והתקציב השנתי להחזקת בתי־הכנסיות ובתי־המדרשות וההיכלים וה“מרכזים” ובתי־המדרש לרבנים, עם משמשיהם ומשמשי משמשיהם, עולה לחמישים מיליון – תקציב העודף כעשרת מיליון על תקציב החינוך של הממשלה השוויצארית.

ונוסף לזה השקיעה כנסת ישראל באמריקה מיליוני־מיליונים בבניני בתי־חולים, בתי־מחסה ליתומים וזקנים, מועדונים, ובשנים האחרונות גם בבניני בתי־ספר וישיבות למיניהם ולסוגיהם, ותקציב של מיליוני־מיליונים להחזקתם וכלכלתם. ואם תצרף לכל אלה סכומי תקציבן השנתי של חברות הצדקה השונות שבכל עיר ועיירה המצטרפים לסכום של מיליוני מיליונים – יסתכם לך תקציב ממלכתי ממש, סכומים לא יאמנו כי יספרו – מספרים מסחררים את הראש!

ומי מילל, אחי, כי יהדות זו שהגיעה למועד עוז ומפעל שכמותם לא היו עוד בשום ארץ מארצות התפוצות, תגיע פתאום, ממש בן־לילה, למועד היתוך וכליון!

פתאום, בן־לילה ממש, נתדלדלה כנסת ישראל באמריקה וירדה מנכסיה וגדולתה. העמדות הכלכליות שכבשה לה נשמטו מתחת רגליה, כאילו היו מעיקרן עמדות מדומות תלויות על בלימה, ועשרה האגדי היה לאגדה – אבק פורח, חלום יעוף!

אילו היה בית־המקדש קיים, והכוהן הגדול היה נכנס כדרכו ביום הכיפורים אל קדשי־הקדשים להתפלל על עם ישראל והיה מוסיף כדרכו תפילה “על אנשי השרון שלא יהיו בתיהם קבריהם”, היה צריך לכרוך אנשי השרון ויהודי אמריקה ולהתפלל עליהם ביחד. רבים בתים של יהודי אמריקה שהשקיעו בהם את עמלם ויגיעם נעשים קבריהם! וגם בהם לא ירגיעו – נטרדים הם ומושלכים בחזקת־היד מבתיהם־קבריהם אלו. נתקיימה בהם קללת התוכחה: “בית תבנה ולא תשב בו”.

וכבתיהם – שטרותיהם – כל מיני הניירות שהשקיעו גם בהם, לרבות עניים מישראל, עמלם ויגיעם, מיני שטרות של “טראנספורט, וולגה ומאלצוב, וליליפוטים ועגלות, עולים ויורדים, מלעיל ומלרע” – כשטרותיו של מנחם־מנדל בשעתו. גשר של נייר רקעו להם על פני תהום ואמרו לעבור בו אל נוף העושר אשר מעבר לו – והנה נפרץ גשר של נייר זה והם תלויים ועומדים על פניו בפירכוס רגליים, נאחזים בחוט השערה.

נתגלו, אחי, כל התלישות והעראיות, כל האווריריות והסחרחורת שבחיינו. מגדלים פורחים באוויר בנינו ונתפקעו כבועות של בורית. הרוכלות והסרסרות והחנוונות הפעוטה, לרבות התעשיות הזעירות שבהן אחזנו, נדונו לכליה – נבלעות הן בתוך בית־הבליעה הגדול של הרכושנות. ואף במקצוע העבודה שבו התגדרנו, ידנו על התחתונה. החייטנות הולכת ונשמטת מידי אחינו יוצריה. בתי־מלאכתה מתרוקנים מיהודיה. כל אלו הפרוליטאריים מאחינו בני ישראל – ובהם פרוליטאריים על טהרת הקודש – שדיברו גבוהה־גבוהה על ערך העבודה ונלחמו מלחמתה – לא דאגו כלל להעמיד להם יורשים ממלאי מקום. מהם גידלו את בניהם ובנותיהם לתורה – שלוח שלחום לקוליג’ים ועשאום לרופאים ועורכי־דין וכיוצא באלו פרוליטאריים רוחניים האוכלים איש את בשר רעהו, ומהם גידלום למעשים טובים – למלאכות נקיות וקלות, מיני פרנסות אווריריות כפרנסותיו של מנחם־מנדל בשעתו, שאין ריח של זעת אפיים נודף מהן, והצד־השווה שבהם כי אין מעשי האבות סימן לבניהם, ושורת האבות בצבא העבודה פוחתות והולכות.

וכשל עוזר ונפל עזור. בתי־כנסיות ובתי־מדרשות ו“מרכזים” וכיוצא בהם בנינים, הדר גאון עוזה של היהדות האמריקאית, עומדים לפשוט את הרגל. משכן מישכנו את אהלי יעקב, בהיות השנים כתיקונן, ועתה באים הנושים ותובעים את נשיים ויורדים לתוך המשועבדים ששיעבדו להם, ובהתרוקן קופותיהם של בתי־הכנסיות ובתי־המדרשות וה“מרכזים” וכיוצא באלו הבנינים, מתחכמים נשיאיהם, גבאיהם ופרנסיהם – עוד לא אבדה חכמה מישראל! – ומנשלים ממשרותיהם את החזנים והרבנים, לרבות מלכי המלכים וראשי הראשונים שבהם, ומקפחים את פרנסתם או שיורדים לחייהם ועושקים את שכרם שקיצצוהו קיצוץ אחר קיצוץ בכדי להציל הבנינים מסכנת עיקול והפקעתם מרשות בעלותם הצפויה להם – וההצלה רחוקה לבוא!

ולא על הבנינים שנדונו לעיקול ולנישול בעליהם מהם והם עתידים ליהפך לזרים, ולא על החזנים והרבנים המנושלים, המקופחים והמעושקים, אני מיצר ודואב, אחי, כי אם על החלאה והזוהמה, הניוול והניוון שהציפו את חיינו, על גילוי פרצופה המזוהם של מפלצת הגלות המלווה אותנו בכל תפוצותינו, פושטת מסכה ולובשת מסכה, ופרצופה אינו משתנה – ואין מנוס ממנה, אחי, אין מנוס ממנה אפילו באמריקה….

 

ב    🔗

שלושת המועדים הללו – מועד הצמיחה והגידול, מועד העוז והמפעל ומועד ההיתוך והכליון – שעברו על כנסת ישראל באמריקה מבחינה כלכלית, דתית וציבורית, עברו עליה גם מבחינה לאומית. תחילת כניסתה למועד העוז והמפעל הכלכלי, הדתי והציבורי, היא תחילת מועד הצמיחה והגידול לתנועה הלאומית לשלושת סניפיה: הציונות, החינוך העברי והספרות העברית.

והיה גם בצמיחתם ובגידולם של שלושה אלו גילוי הנצחי שבעמנו – אותו ה“רוחני” המלווה אותנו, רואה ואינו נראה, בכל תפוצותינו, גולה עמנו מגלות לגלות וטובע מטבעו בקלסתר חיינו, על כל חילופיהם ושינוייהם, תולדות חילופי מקומות ושינויי תנאים, ומשרה בהם שכינתו.

לא גידולי־בית היו נטעי הלאומיות שנטעו על אדמת היהדות האמריקאית כי אם גידולי־חוץ שהובאו לכאן מעבר לים, מקום גידולם באקלים נוח להם, בתנאים מכשירים צמיחה וגידול, באדמת־מטע מזובלת מסורת ושקוית מעיני יצירה של דורי דורות. ונטעים זרים אלו נקלטו באדמת היהדות האמריקאית ונבטו בה, אם כי הקליטה והנביטה היו אטיות, והתחילו להשתגשג, להזריע זרע ולעשות פרי.

מה היתה ראשיתה של התנועה הציונית באמריקה? – הסתדרות דלה בחומר וברוח, משרד אפל של ד' על ד'. מספר חברים שנער יכתבם, ורובם מן המהגרים שהורתם ולידתם בתחום המושב היהודי שבמזרח אירופה, והתקציב השנתי של הפעולה הציונית לכל מקצועותיה אינו עולה על ארבע ספרות, ואף על פי כן הוא לוקה שנה שנה בגרעון.

זכורני הוועידה הציונית שנתוועדה ברוצ’סטר, כחודש ימים לפני פרוץ המלחמה העולמית, שבה השתתף שמריה לווין – והוא אז אחד מדבּרי ההסתדרות הציונית העולמית וראש מדבריה – והשרה עליה מרוחו, וכטוב לב המנוח לווין אפשטיין במצב־הרוח המרומם ששרה על הצירים נועז להציע תקציב של שנים־עשר אלף דולאר לשנה – ויהי כמצחק בעינינו. ואותה וועידה היתה מעין וועידת נצחון שציינה כמה וכמה כיבושים ציוניים!

וכראשית התנועה הציונית המצערה כן ראשית החינוך העברי החדש. בתי־ספר מצערים שהועמדו בהם – לשם נסיון לכתחילה – מורים שנתפסו לשיטה הטבעית והאמינו באמונה שלימה באפשרותם להקנות על ידה לילדי ישורון שבאמריקה שפה עברית מדוברת ולהכניסם לפרוזדור של הספרות העברית – אלו היו ראשוני כיבושיו ונצחונותיו כביכול.

וכיבושיו ונצחונותיו אלו עלו בלבטים וייסורים! חיפוש וגישוש, תעייה ותהייה, בלבול ומבוכה, ללא דרכים סלולות, ללא נסיון ומסורת, ללא ספרי חינוך מתאימים, מותאמים לטבע המקום ומכוונים לטבע החניכים, כשלונות ואכזבות, מצד אחד, ומצד שני – מלחמת־קיום קשה, מלחמה עם אבות שאינם נזקקים לחינוך עברי כלל, או שמעמידים אותו על קריאת “עברי” ואמירת מפטיר ודרשת בר־מצוה, ומלחמה נמרצה מצד מלמדים־רוכלים, פרנסים וגבאים ורברנדים שאפם הריח ריח החדש שבנסיון החינוכי העלול לקעקע ביצתם והתחילו חותרים תחת יסודותיו בסתר ובגלוי, ומלחמה כנגד עוני ומחסור ורעב – אלו, אחי, היו לבטיהם ויסוריהם של ראשוני המחנכים בראשית מועד הצמיחה והגידול של החינוך העברי החדש באמריקה.

מעשה בפרנס של בית תלמוד־תורה שישב על דוכנו במשרדו על מנת לתהות על קנקנם של המורים שחזרו אחרי המשרה שנתפנתה באותו המוסד. נכנס המנוח מנחם מנדל דוליצקי שחזר גם הוא אחרי משרה זו. – “מה שמך?” שאלהו הפרנס. – “מנחם מנדל דוליצקי”. – “היודע אתה ‘עברי’?” – “אפשר” – חייך דוליצקי – “אומרים עלי כי יש לי קצת ידיעה בנקודות השחורות”. – “אומרים – אינה ראיה, הבה אבחנך!” גזר הפרנס, ופתח הסידור שהיה מונח לפניו וציוה לו לקרוא באזניו תפלת “אלהי נצור” שנדפסה בו באותיות זעירות… יש במעשה זה, אחי, כדי להעמידך על טיב הסביבה והתנאים שבהם פעלו ראשוני מחנכינו באמריקה ועל תשעת הקבים של עינויים ומרירות ועלבון ובוז שנטלו להם.

וכראשית החינוך העברי החדש כן ראשית התנועה העברית והספרות העברית החדשה. נקלים ועלובים היו ההישגים של ראשוני נושאיהן באמריקה בראשית מועד הצמיחה והגידול שלהן. אגודות עבריות אחדות בשלושה־ארבעה כרכים מרובי אוכלוסים יהודים, ובהן ישן וחדש משמשים בערבוביה – והישן מרובה על החדש; תמיכה ל“המעורר” אשר בלונדון, שכמעט לא יצא מגדר הבטחה; פיטפוט עברי שהיה בו הרבה מן ההפלאה וההצגה לראווה; גיוס בחורים אחדים בניו־יורק לממכר קונטרסים וספרים עברים ברחובות ובשווקים; הוצאת שתי חוברות צנומות: “לא כלום” מאת המנוח י. ח. ברנר, ו“הזרמים החדשים בספרותנו” מאת יוסף קלוזנר, יבדל לחיים; הוצאת חוברות אחדות של “שבלים”, ירחון כביכול שנערך על ידי בן אליעזר שנתארח אז באמריקה והיה בבחינת “שבלים בודדות בעמק רפאים” ושלא הוציא חצי שנתו; הוצאת “סנונית”, קובץ שירים ממשוררים עברים יושבי אמריקה שכל אחד השתתף בו בפרי עטו ובסכום כסף מצער משלו – ואחדים חשכו סכום זה מלחמם – להוצאת עריכתו שנעשה על ידי ראובן בריינין – והוא אז אורח באמריקה – והדפסתה שנעשתה בירושלים וארכה יותר משנה – אלו היו הכיבושים והנצחונות הגדולים, כביכול, שבהם התחיל מועד הצמיחה והגידול לתנועה העברית והספרות העברית החדשה באמריקה.

ואולם אל יהיו כיבושים ונצחונות קלוקלים אלו קלים בעיניך, אחי! היה היתה בהם נעיצת קנה והעלאת שרטון של יצירה בים של בטלנות.

בתוך סביבה רקובה קופאת על רקבונה, בתוך משכיליות בטלנית שנתרוקנה מכל תוכן ושאיפה ותסיסה ולא זזה כמלוא רוחב חוט השערה ממאפו ואד“ם הכוהן, נטל על ראשוני העברים והסופרים העברים לפעול וליצור. תמיכה ל”המעורר" אשר בלונדון ומכירת קונטרסים וספרים עברים ברחובות ובשווקים היו כיבושים חשובים! הוצאת החוברות “לא כלום” ו“הזרמים החדשים בספרותנו” היו נצחונות מכריעים. בהוצאת “שבלים” היתה משום פתיחת תקופה, ובהוצאת החוברת בדלה “סנונית” שברובה הכילה שירי בוסר היה מעין מזמור שיר, כשיר הסנונית, המבשר בוא אביב חדש וגילויי “עקבות הרוח העברי החדש השורר בקרב טוב צעירי עמנו באמריקה”, כדברי עורכה.

סח הפילוסוף סוקרטס בפידרוס על משורר שבא לפתח ה“היכל” ולבבו לא נוגע בנגע “שגעון המוזות” ואמר להכנס לתוכו בגלל אמנותו, ואולם רשות הכניסה לא ניתנה לו. לא על־ידי אמנותם, אחי, נכנסו ראשוני המשוררים העברים באמריקה לתוך ה“היכל” כי אם על־ידי השגעון – ולא על יד שגעון המוזות גרידה, כי אם על ידי שגעון נוסף – “שגעון איש הרוח” – כמה “שגעון הרוח” היה דרוש אז למשוררים אלו לשיר שיר ה' על אדמת אמריקה, בתוך חיים חילוניים ואפורים, בתוך טומאה וזוהמה, בתוך סביבה מבאישה ומעבישה, באפס אוזן שומעת צליליהם ולב מרגיש כאבם, ללא “אודיסה” מדריכה ומעריכה ונוסף לזה יחס של ביטול ועקימת חוטם מצד דבּרי הספרות העברית מעבר לים וראשי מדבריה.

וממועד הצמיחה והגידול למועד עוז ומפעל. ההסתדרות הציונית הנחותה היתה להסתדרות מנוכסת ומיוחסת. מרובת חברים, אדירת הון ושגיבת השפעה. משרדה – משרד ממשלה ממש, עשוי לשכות לשכות, ובהן צבא מזכירים וסגנים ועוזרים ומשמשים באים בוקר־בוקר לעבודתם ולפועלם עדי ערב, ומכונות־כתיבה בקישקוש מקשקשות ובאומר מאדירות ומציפות תפוצות ישראל באמריקה במבול של מכתבים וכרוזים ומודעות, ושלוחים יוצאים מן המשרד הציוני ומתפשטים בכל רחבי אמריקה, למן האוקינוס האטלאנטי עד האוקינוס השקט, להעיר ולעורר את היהודים, להשמיעם על הגאולה והשקלים, ולפתוח את לבותיהם וכיסיהם, והיהודים שומעים ונשמעים, נתבעים ונותנים. מתעלה ההסתדרות הציונית באמריקה במשך שנות המלחמה וכמה שנים לאחריה למדרגת “יוסף” שאלוהי האומה שלח לאמריקה למחיה, ובעשרה ובהשפעתה המדינית שומרת היא על הקיים בארץ־ישראל שלא יחרב ומוסיפה נדבך על נדבך בבנין הבית הלאומי שעמדו עליו לכלותו מכל צד, בידי שמים ובידי אדם.

וכתקפה הכלכלי והמדיני כן תקפה הרוחני והמוסרי. מחדירה היא את הרעיון הציוני לכל השדרות והשכבות של היהדות האמריקאית ומזריחה את המאור שבו לכל פנותיה שנחצצו בפניה. פורצת הציונות לתוך האוניברסיטאות וגורפת בתוך זרמה את הנוער היהודי המתלמד, בוקעת לתוך ה“היכלים” של היהודים המתקנים ומכניסה תחת כנפיה את רבניהם ופרנסיהם, והיא באה במחתרת גם לתוך קודש־הקודשים שלהם – בית המדרש לרבנים אשר בסינסינאטי, מבצרה של “יהדות התעודה” הדוגלת בשם הפיזור והטמיעה – חודרת היא לתוכו וגונבת כמה וכמה מלבות פרופיסוריו ותלמידיו – אין מנוס ואין מפלט ממנה!

וככיבושיה באגף הימני כן כיבושיה באגף השמאלי, במחנה ה“גינוסים” השונים – אותם ה“גינוסים” עורכי “משתאות יום כיפור” ו“טיולי תשעה באב” שנתפסו לסוציאליות לפי פירושם של ראשוני מפרשיה: אפיקורסות זולה, התכחשות לעמם, לגורלו ולקניניו, קוסמופוליטיות מטיפה להלכה לביטול ישראל ומיזוגו בתוך אנושות מופשטה – ולמעשה – לביטול ישראל ומיזוגו בתוך הגויים שבקרבם הוא יושב. היתה רוח אחרת על ה“גינוסים” הללו. מהם נותנים ידם לציונות, נספחים לאגף השמאלי שלה, ומהם מתיחסים בכבוד ובהערצה למפעל בנין הבית הלאומי בארץ ישראל, ותורמים בעין יפה תרומותיהם לאחיהם הפועלים שבארץ ישראל השולחים אליהם ציריהם שנה שנה ובפיהם בשורת התחיה. ואפילו המוהיקאנים האחרונים שבהם, המחזיקים עדיין בתורתם לפי פירושי ראשוני מפרשיה על כרחם ושלא בידיעתם והכרתם, הושפעו השפעה ניכרת לעין מבחינה מהשקפת עולמה של הציונות, וכמה וכמה מגופי תורתה נצרפו לתורתם ונמזגו בעיקריה.

נפתולי אלהים נפתלה הציונות עם מתנגדיה מימין ומשמאל וגם יכלה להם. במשך זמן קצר בערך נעשתה אותה ההסתדרות הציונית הנקלה והעלובה לכוח שגיא, פועל ומפעיל בחיים הציבוריים, כוח שאפילו הנמרצים שבמתנגדיה אנוסים להתחשב עמו ולכבדו, ולדפוס הצר צורה ליהדות האמריקאית וטובע בה חותמו.

וכמועד העוז והמפעל לציונות כן מועד העוז והמפעל לחינוך העברי החדש. בתי־ספר מכל המינים והסוגים מתייסדים בכל תפוצות ישראל ברחבי אמריקה, מהם הלשון העברית היא שפת ההוראה שבהם, ומהם – אותם שאחזו בשיטת התרגום – לימוד הלשון העברית וספרותה תופס מקום בתכנית לימודיהם. ההוראה העברית נעשתה לאמנות נקיה וקלה שמתן שכרה בצידה והכל מחזרים אחריה. צבא של מנהלים ומורים מכל הטיפוסים מהנים את עצמם באהלה של תורה, וצעירי ישראל שהורתם ולידתם באמריקה מתחנכים ומתאמנים למורים עברים בבתי־מדרש להוראה עברית מכל המינים, מהם נושאים נפשם אל הוראה עברית בשל סיפוק הנפש שבה, ומהם – בשל סיפוק הצרכים שבה. אגודות של מנהלים ומורים, אשה־אשה על מחנה ועל דגלה, מתייסדות, ונעשית התחלה להדפסת ספרות חינוכית, הן בעברית והן בלשון המדינה, וספרי־לימוד מתוצרת המקום מתחילים להציף את שוק ספרי־הלמוד שבאמריקה. שחקה השעה לחינוך העברי והתחילו מסבירים פנים לו ופורשים עליו כנפי־פטרונות. התחילו כתות ומפלגות מדיינות ומתמנחות זו עם זו בשל החינוך, זאת אומרת: כולו שלי וזאת אומרת כולו שלי. התחילו רברנדים ורבנים ומנהיגים רוחניים נלחמים במנהל ובמורה ומפקיעים בתי־ספר מרשות הרבים הציבורית ומכניסים אותו לרשות־היחיד של בתי כנסיותיהם ו“מרכזיהם” ועושים אותו מדרס להם על מנת להבנות ממנו, אם מבנינו או מחורבנו. התחילו חברות של צדקה בכל עיר ועיר – והיהודים המתקנים הם העומדים בראשן, נותני המטבע ומחווי הדעה שבהן – מפרישות מתקציבן סכומים הגונים להחזקת בתי־הספר ופורשות עליהן כנפיהן. התקנאו היהודים המתקנים באחיהם האדוקים והאדוקים־למחצה, ולא נתקררה דעתם עד שעמדו ופתחו לשכת־חינוך ויסדו בית־מדרש למורים משלהם, והתחילו גם הם בחינוך מחנכים! נתעלה מזלו – מזל טלה דלול ומדולל – של החינוך העברי והיה ל“תעלא בעידניה” – הכל סוגדים לו, הכל מנצחים בניצוחו, הכל נעשים אפיטרופסיו ופטרוניו, מתחממים כנגד אורו וחותים גחליו על ראשי מתנגדיהם.

והיתה התחלה מצערה למועד עוז ומפעל גם לספרות העברית החדשה. מוצא “התורן” החדשי שריח עלומים נודף ממנו ומכל חוברת שבו מבצבצת חדוות ראשוניות של כיבוש יצירתי. מוצאים שני השבועונים: “התורן” – אותו “התורן” החדשי שנהפך לשבועון – ו“העברי”, שבמשך שנות המלחמה שבהן נדונה המלה העברית הנדפסת לשיתוק ושתיקה היו כמעט העתונים העברים היחידים שעמדו על משמרתם ונלחמו מלחמתה של תרבותנו ושמרו על גחלתה שלא תכבה, והכניסו לקיום כמה וכמה ערכים שנוצרו על ידי הסופרים העברים שבאמריקה, לרבות אלה שנתגלגלו לכאן בימי המלחמה וששימשו להם אכסניה ספרותית מארחת. מוצא “המקלט” רב הכמות והאיכות שנעשה במשך ימי קיומו, אם כי לא ארכו, ממש כשמו שנקרא עליו: “מקלט” – קולט לתוכו דברי יצירה של הסופרים העברים המפוזרים והמפורדים בתפוצות העולם. נקבעת תכנית לתרגומים מן הספרות האנגלית ועבודת תרגום זו נחלקת בין הסופרים העברים שבאמריקה, והם ניגשים אליה בהכרת ערכו של מפעל־אדירים שכזה, ויושבים על האבניים ומוציאים מתחת ידם תרגומים מתוקנים, מהם שנדפסו, ומהם המונחים תחת ידם מחסרון מדפיסים. מוצא הדואר" היומי והוא נהפך, אחרי חדשי נסיון – נסיון שהצליח מבחינה ספרותית – לשבועון, שעם כל הליקויים שבו הוא מלא חיים ותסיסה ותגובה על כל המתרחש בעולמנו היהודי וקולו נשמע בארץ ובחוץ־לארץ. צרף לכל אלה הנסיונות להוצאת עתונים לילדים – ומהם אחדים שהצליחו – והוצאת הקבצים הספרותיים “לוח אחיעבר”, “נימים”, “ספר השנה” והוצאת הספרים “חברים” ו“עוגן” שהוציאו והתעתדו להוציא ספרי שירה ופרוזה מזמרת הארץ, פרי משוררים וסופרים שנתאזרחו באמריקה, ובהם גם אחדים שגדלו ונתחנכו בה – והיה לך סך־הכול של הישגים, קלים אך לא נקלים, שבהם התחילה התחלת מועד עוז ומפעל גם לספרות העברית החדשה באמריקה.

וגלויים וידועים לפני דברי הקטיגוריה שהשמעת ושעתיד אתה להשמיע על הציונות והחינוך העברי והספרות העברית שבאמריקה – ארץ האפשרויות הבלתי־מוגבלות. גלויות וידועות לפני תביעותיהם של אנשי שלומנו אשר בארץ־ישראל התובעים מהם, תביעות שנתפרשו בכתב ושהורצו בעל־פה בפגישות ומסיבות שונות הנערכות מזמן לזמן לבאי־כוחם האמריקאיים המתארחים בארץ־ישראל, ושבעיקרן כולן צודקות. אין חלקי עם הסניגורים המושבעים בעלי המרה הלבנה והמשקפים הכחולים. הליקויים והכשלונות שבעבודתנו הלאומית, בשלושת שדות פעולותיה, לא נעלמו גם מעיני. ואולם זכור ואל תשכח, אחי, את התנאים שבהם אנו נתונים ובהם נטל עלינו לפעול וליצור את אשר פעלנו ויצרנו.

לא הספיקה השעה לציונות האמריקאית להתעמק ול“התרבּת” ולהתמלא תוכן רוחני תמציתי עד שקפץ עליה רוגזה של המלחמה העולמית, והמפעל הציוני שספג לתוכו דמו ולשדו של דור שלם הועמד בסכנה, והיא היתה היחידה, שבתוקף מאורעות־הדמים שעשו שמות ביהדות העולמית ולרגלי התנאים הנאותים שניתנה בהם, נדרשה להחיש עזרה מהירה – עזרה מדינית שאינה במידה ובמשקל, ועזרה מוחשית נמדדת ונשקלת בטבין ותקילין – ועל כרחה נדונה לשטחיות וצעקנות וקשקשנות בקופסות של צדקה, וכיוצא באלו תכסיסים ואמצעים ממעטי דמות ומנוולי צורה, שיש בהם משום ריווח והצלה לשעה ולדורות.

ובנוגע לחינוך העברי – אין אתם יודעים בצערו של המחנך העברי העלוב באמריקה! נבלעים חניכינו בבית־הבליעה הגדול של התרבות האמריקאית וההווי האמריקאי כמעט ללא שיור כל שהוא. מלחמה למחנך העברי בבית־ספר לא־יהודי, ברחוב לא־יהודי ובארחות־חיים לא יהודיים הצרים קלסתרו הרוחני של הילד היהודי וטובעים מטבעם בנשמתו. כל שטח חייהם של חניכינו נכבש על ידי זרים והם המושלים בו, ולמחנה העברי נשארה רק “פאה” – פאת־חיים מוגבלת ומצומצמת, ונטל עליו לפרנס את חניכיו ב“פאה” זו ב“לקט” – לקט פירורי תורה, כדי להצילם מ“שכחה”. שנים אוחזים בנשמת הילד היהודי: בית־הספר האנגלי ובית־הספר העברי. זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: מקצתה שלי – על המקצת שבה הוא נלחם, אחי, להכניסה תחת כנפי השכינה, וקשה, קשה מלחמתו, ולואי ועלתה בידו מקצת זו!

ואשר לספרות העברית – עמדתי כבר על טיב הסביבה והתנאים שבהם נטל על נושאיה לפעול וליצור. ואם השביחו במקצת – אין בהשבחה זו כדי יצירת סביבה ותנאים מחייבי פעולה ספרותית עברית. הכל באמריקה כנגדנו, אחי! אין בהווי היהודי־אמריקאי כדי מצע ורקע ליצירה עברית והגברת יצרה. ונוסף לזה בודדים אנו בגלות אמריקה – אין לך כל מושג מבדידותנו הנוראה בתוך הרחבות האמריקאית, לרבות הרחבות היהודית – ומלחמת־קיום קשה בולעת רובי שעותינו ומרבית מרצנו ומשאירה לנו פירורים, פירורי זמן ומרץ ליצירה.

מרובות חובותינו, אחי, ואף על פי כן יש לנו גם זכויות. תרום תרמה הציונות האמריקאית לציונות העולמית ולארץ־ישראל, מלבד תרומות של מיליוני דולארים, גם תרומות של אישים בעלי שיעור קומה שדעותיהם והשפעתם היו לגורמים חיוביים, ושל שיטות־עבודה מתוקנות ומשוכללות שנתקבלו להלכה ולמעשה. ויש גם זכויות לחינוך העברי. הכנס הכנסנו כמה וכמה נפשות יקרות תחת כנפי השכינה והצבאנו צבא קטן של לוחמי מלחמת תרבותנו ונותנים צוארם בעולה. ואשר לספרות העברית – הרי הכניסה לקיום, אם מעט ואם הרבה, ערכי־יצירה, שאם אין בהם “אמריקאיות” בולטת – יש ויש בהם כמה וכמה מגווני אמריקה וצליליה שנתמזגו בקרבם ורישומם ניכר.

היה היה מועד של עוז ומפעל לציונות ולחינוך העברי והיתה גם התחלה של מועד עוז ומפעל לספרות העברית באמריקה – והנה קפץ עלינו רוגזו של המצוק הכלכלי, ובעקב מועד ההיתוך והכליון הכלכלי הדתי והציבורי שבא עלינו כחתף הגיענו גם מועד היתוך וכליון לאומי.

ירדה ההסתדרות הציונית ירידה שאין למטה ממנה. מרבבות האלפים של חבריה נשארו אלפים אחדים, ובהתרוקן חבריה מתוכה התרוקנו הכנסותיה, התנמכה קומתה ונדם קולה. בתי ספר עברים נסגרים, מורים עברים מנושלים ממשרותיהם, והחזיקו מאתיים מורים במשרה אחת – מעשה שהיה באחת מערי המערב – ואלו שנשארו עוד על כנם – גורלם כגורל החזנים והרבנים שיורדים לחייהם ועושקים את שכרם המקוצץ כדי להציל בניני בתי־הספר מסכנת פשיטת־הרגל הצפויה להם, כי על כן מישכנו גם אותם כשם שמישכנו בתי־הכנסיות ובתי־המדרשות וה“מרכזים”, והנושים מאיימים בעיקול. מאות של מורים עבריים מחוסרי פרנסה נמקים ברעב וביגון. ואין נחת במחנה הסופרים העברים. פסקו כל התכניות והשאיפות להוצאת ספרים וקבצים. אחד הוא “הדואר” השבועי המתקיים – אוי ואבוי לאותו קיום! – בשל עקשנותו של עורכו וקרבנותיו – קרבנות מחים ודמים ממש. ממטיר עורך עקשן זה על העברים והסופרים העברים מכתבים וטלגרמות. צועק צעקת יאוש וקורא לעזרה – ועזרה אין. רוח של יאוש תקף את העברים והסופרים העברים. אין אמונה, אין תקוה, אין רצון – יש רק השלמה עם המצב וקבלת גזר־הדין.

וייסורים אלו שבאו עלינו, ייסורי חנם הם, אין הם משמשים חבלים ללידה, אבניים ליצירה. אין חיפוש דרכים, אין ביקורת עצמית, אין הכאת על חטא, אין צעקת יאוש מחרידה וממריצה לפעולה של הצלה, אין מיצוי עומק מוסר השכל מעומק הסבל הכלכלי והרוחני שאנו נתונים בו. רפו הידים, נטמטמו הלבבות, כהו הרוחות – יאוש, דכאון, קפאון – ונר אלהים כבה – – –

* * *

הימים ימי סתיו, ימי נשיבת רוחות קרים ונשירת עלים כמושים – מועד ההיתוך והכליון שבטבע. לילה־לילה כשאני מתהפך על משכבי נדוד שינה, יש כי נדמה לי ששומע אני מתוך רישרוש העלים הנסערים והננערים ברוח האנקה הכבושה שהשמיע אחד העם בשעתו: “עם כי יחרב!”

והלב משווע: חרבה כנסת ישראל באמריקה!

ורוח הקודש צווחת ואומרת: על אלה אני בוכיה! – – –

ויש שבהדום הרוח יגונב אל אזני לחש פלאי העולה מתוך משנתו של רנ"ק: “אולם הרוחני הכללי שבתוכנו יגן עלינו ויצילנו מדין כל בני־חלוף, ובמלאת הימים האלה לבליה, היתוך והפסד, נתחדש בנו תמיד רוח חדש ומחיה” – ואני שואל את נפשי: היש בנו אותו הרוחני הכללי שיגן על כנסת ישראל באמריקה ויציל אותה מן הבליה, ההיתוך וההפסד? היתחדש בנו רוח חדש ומחיה?

אל אלהים אדני הוא יודע! – – –

תרצ"ג