(במלאת שלושים לפטירתו של ב. נ. סילקינר)

 

א    🔗

נתפנה מקום־מזרח בהיכל השירה העברית־האמריקאית, פנה הרבה מהודו, שבחו והדרו.

נסתלק אחד מראשוני כוהניו – כוהן נאמן ששירת למזבחו בקדושה ובטהרה – ואחד מראשי בוניו שעמל בבנינו ובתיקונו.

נטלה עליו ההשגחה העליונה, בתוקף מסיבות גורל, משרתה ועושה דברה, להטלטל לאמריקה ולהיות ממניחי היסוד לשירה עברית על אדמתה, ואת תפקידו זה מילא באמונה – הוא ירה אבן־פינתה.

והאבן סלעית, שרשית, בעלת כובד ויציבות, חצובה ממחצב קדומים, מחצב לא ישקר, שממנו חצבו גדולי הקלאסיקונים שבכל דור – אבן ממחצבת יפת שהקציעה וחתם בה תבנית שם ושפך עליה מן החן והזיו השמי.

הקלאסיות העולמית והתנ"ך – אלו היו מקורות היצירה שהשקו את רוחו והפרו את כשרונו, מקורי־הקסמים שלהם ארג מסכת שירתו ומסכת חייו, שני יסודות אלו, יפת ושם, נבללו ונתמזגו בו, במשורר ובאיש, מזיגה הארמונית.

ומזיגה זו נסתננה ונסתגננה בכל קסם יפיה ב“מול אוהל תמורה” – שירת־שתיה עברית אמריקאית שזכה ליצור. אפיקה וחזון, פלסטיקה מוצקה וליריות מרטטת, קשיות מגובשה ורוך אורירי, התאפקות הלב והשתפכות הנפש, פקחות סטואית ותמימות ילדותית, דמויות חטובות סלע ובנות־דמויות ארוגות חלום ואגדה – זוהי השניות הממוזגה שנתברכה בה שירה זו שזכתה לפתוח תקופה חדשה בשירה העברית האמריקאית.

ותיתי לו שהלך לעדור בקברות ההודים, לחפור מטמוניהם חומר ליצירה.

החיים היהודיים באמריקה כלפני שלושים שנה היו במצב של תסיסה היולית – חיים פושטים צורה ולובשים צורה חדשה לבקרים, ללא קבע שבהווי מתמיד, ללא מסורת וסיגנון. והצורות הארעיות¹ שלבשו – גסות ומכוערות, שהגרוטסקה והקאריקאטורה שבהן מטשטשות כל קו של בטוי־אופי וכל שירטוט של סימון־טיפוס. ומשהיו במצב של תסיסה היולית הציפו מעמקי התוהו־ובוהו על פני שטחם העליון משקעי זיהום ועיכור שהקרישו כירוקה על פני אגם עומד. חיים כאלו לא יכלו לשמש לא חומר ולא רקע לשירה, לא לו ולא לבאים אחריו. הבאים אחריו פרשו איש־איש לרשות היחיד שלו, לנפשו, נפש האדם שביהודי, על נפתוליה ולבטיה, חזיונותיה ושאיפותיה, ועשוה חומר לשירתם הם, והוא, שהיסוד האפי נבלע בבליל־היסודות של עצם מהותו והצמיאו לעירוי ובטוי אפי, פרש להודים, אל המוצק והמגובש, המוגמר והמסוגנן שבפרשת חייהם שנסתיימה, שאלמלא כן היו נדונים, הוא והבאים אחריו, לעקרות או ללידת סנדל.

 

ב    🔗

חלוץ השירה העברית היה באמריקה – ולו צער חלוציות זו.

אין מושג למשוררים העברים האמריקאיים בני המחזור השני והשלישי מצער זה – אשריהם שלא טעמו טעמו!

מצד זה – ייסורי יצירה ראשונית שב“עשיית צבת בצבת”: קדיחה בקרקע־בתולה סלעית וצלילה בתוך שכבות טיט־היוון באפס חמרי־יצירה מגובשים, גנוזים במטמוני־מעמקים, מחכים לחציבת הכשיל, ומצד זה – סביבה מטומטמת, בטלנית, כיעור ונייוול, יחס של לעג ועקימת חוטם לכל נסיון של התנערות והתחדשות, ובדידות – בדידות מדכאה מיאשת, ממיתה כל רצון ליצירה – אלו הם, וכיוצא בהם, ייסורי־החלוציות שנפלו בגורלו של המנוח ובגורלם של חבריו חלוצי השירה העברית באמריקה.

לו צער החלוציות – ולו גם חדוותה.

ואלו שלא טעמו מטעם צערה קשה להם לקבל מושג מטעם חדוותה. זו היתה חדוות בריאת־בראשית, כיבוש חומר היולי וטביעת מטבע ראשונה – חדוות יוצר שלקריאתו: יהי אור! מואר התוהו־ובוהו באורו, ולנגהו מסתמנות דמויות ובנות־דמויות שטבע בו, שעם כל ליקוייהן ופגימותיהן, יציאת הדופן שבקויהן וחוסר ההתאמה שבשרטוטיהן – יש בהן מקסם הראשוניות.

 

ג    🔗

מתוך ערפלי העבר מתבהר לפני זכר פגישתי הראשונה עם סילקינר.

הימים – ימי נסיונותינו הספרותיים הראשונים. שנינו משוררים מתחילים באמריקה. לשנינו דרכונים שניתנו לנו, בהיותנו באמריקה, מאת הרשות הספרותית בעלת הסמכות המקובלת שבאירופה, ונרשמו, שחור על גבי לבן, ב“המעורר” וב“העולם”. אני – מושבי באמיק הארבור, כפר נידח בקאנדה, שמספר תושביו כשלושים בתי־אבות, ובהם יהודי אחד חנווני ואני המורה לבניו – מלמד כפרי, והוא – מושבו בעיר המעטירה ניו־יורק.

ובאחד הימים נזדמנתי לעיר מושבו זו ודרשתי לשכנו. לא היה צורך באיש־ביניים שיציגני לפניו, כדרישת הנימוס המקובל, פתחתי את דלת מעונו ונכנסתי.

ומשנכנסתי למעונו – נפסקו הרעש והשאון, הקולניות והצעקנות של כרך גדול זה שהדהימו אותי, בן־הכפר, וטפחה עלי אוירה שליווה, רוויה שקט קלאסי, עדינות לב ואצילות רוח.

ובתוך אווירה זו הסתמנה לפני תמונת המנוח: ישר קומה וישר רוח, איש תם יושב אוהל, איסטניס וענוותן, בודד לנפשו וחלומותיו, ויחד עם זה איש רעים, ואיש שיחה שצער והומור ענוג כרוכים בה. ראיתיו – ובראייה ראשונה זו קנה את לבי.

יצאנו לטייל בתוך ה“גן המרכזי” היום יום קיץ ברוך זוהר. מטיילים אנו שעות ארוכות בין שדרות אילנות, שיחים ופרחים, ופיו כמעין המתגבר. מגולל הוא לפני יריעת־חזון ועליה רקמת חלומות מרהיבי עין ומצודדי נפש – חלומות נעורים עטופי הוד ונסוכי זיו. מוציא הוא מבית־הגניזה של נשמתו וחושף לעיני תוכניות ליצירה – תוכניות נאדרות, חובקות זרועות עולם, מרקיעות שחקים ויורדות תהומות. מרצה הוא לפני, כהרצות דינרים, פרשת מפעלים ספרותיים שיש בהם בכדי השרשת הספרות העברית החדשה באדמת הטרשים של אמריקה. השעות עפות, היום רד. שולי שמי־המערב מתלקחים באורי־הקסם של שקיעת שמש קיץ. בוערים בהם שמים, עננים וראשי אילנות. טפחה עלינו שעת בין־השמשות הנוגה – והמנוח נשתתק. עיניו החולמות נטויות אל המערב, שותות את הוד השקיעה ויגונה, ופניו מוארים באור ורוד רך – אור של לא מעולם זה. עברו רגעי־שתיקה ממושכים – שקענו איש־איש לתוך נבכי נפשו – ופתאום, בלי קשר לשיחה שנפסקה, הפליט בקול נוגה שורה מביירון – אותה שורה שרשמה מעין רשימה מבואית בראש “מול אהל תמורה”:

רואה אני בנועם שמי־חייו ואני תוהה: היוכל היות כי שמשו שזה לא כבר זרחה והנעימה אותם בזריחתה כבר שקעה ומנעימה אותם בשקיעתה? הזה ה“סך־הכול” מכל חזיונותיו, שאיפותיו ותוכניותיו – קומץ עפר שכיסה גלגל עינו? הזהו הפתרון לחלומו הנהדר?

וצבת־כאב צובתת הלב והוא בוכה במסתרים על שמש נהדרה ששקעה קודם זמנה!

והנפש שוועת: נתפרדה החבילה… ופחד סתום אינסטיקטיבי מלווה בצליל־לוואי את בכית הלב ושוועת הנפש: אחד מן החבורה שמת…

 

ד    🔗

"הָבָה אֵדִים תּוֹעִים

נְלַוֶּה אֶת הַקַּיִץ!

אַשְׁרָיו שֶׁבַּעֲבָרוֹ –

אִם רַב וְאִם מְעַט פָּעֳלוֹ –

אֵין דָּבָר שֶׁיְעַכֵּר

בְּמוֹתוֹ אֶת טָהֳרוֹ…"

שורות אלו שבהן הספיד המנוח את גוויעת הקיץ מתבקשות להחרת לשם ציון לנפש משוררן.

כי היה בכשרונו של המנוח ובאישיותו הרבה מיסוד הקיץ, מן הבישול והביכור והתנובתיות שבו. לא את כל ציציו ופרחיו הבשיל ונובב – בודק היה בשבע עינים כל ציץ ופרח שנבטו בו, מבחין בגרעיניותו הצפונה בו אם היא בריאה ועסיסית למדי, עד כדי העשותה לפרי ישוה לו, וציץ ופרח שהיה מסופק בכושר עשייתו פרי מגדים דן לעקירה מן השורש ולייבוש, לזבל בהם שדמת יצירתו. ואולם מעט הפירות שהבשיל הם מן המין המשובח, בריאים ועסיסיים, פרי ברכה שיש בו כדי הזנה וכדי נטיעת נטיעות חדשות מגרעיניו.

 

ה    🔗

רד יומך בלא עתו, אחי היקר! שקעה שמשך הנהדרה קודם זמנה! נאספת לחיק הלילה – אותו לילה טמיר ונעלם שלחיקו נאסף גם אנחנו –

"כּוֹכְבֵי נֶשֶׁף לוֹ הָאִירוּ,

כּוֹכְבֵי נֶשֶׁף לוֹ;

נִטְפֵי זֹהַר, נִטְפֵי נֹחַם

שִׁפְעוּ, נִסְכוּ בוֹ.

בְּחֶסֶד אֱמֶת לִנְכֵה רוּחַ,

לֵיל מַרְגּוֹעַ דְּרוֹשׁ!

וַעֲלֵי יְגִיעַ־כֹּחַ

סֻכַּת־שְׁלוֹמּךָ פְרוֹשׂ…"

תרצ"ד