(במלאת שבעה לפטירתו של ח. נ. ביאליק)

"אֶשְׁבֹּר מַטִּי, אֶקְבְּרֶנוּ

בְּעֹמֶק אַמֵּי־אַמּוֹת בָּאֲדָמָה,

וְעָמֹק מִכָּל עֹמֶק אֲשֶׁר תִּכֵּן

אֲנָךְ מֵעוֹדוֹ, בְּיַרְכְּתֵי הַמְּצוּלָה

אַשְׁקִיעַ סִפְרִי"

שקספיר

שר השירה העברית שבר מטו וקברו באדמה והשקיע ספרו במצולת־הנשיה – זה מטה־הקסמים וספר־הכשפים שבהם חולל את הפלא הגדול, עמוק מהחקר ונשגב מבינת־אדם – את “פלא ביאליק”.

היה לנו ביאליק משורר אשר לא קם כמותו בישראל למיום סתום חזון. משורר שהזעיק זעקת־השבר, על זעמה ורעמה, של כל דורות ישראל, שהרחיש זעזועי נשמותיהם החבויים לפני ולפנים בחלל העולם והוקיע שמימה בצלצלי שמע את צערם וכאבם, קלונם ועלבונם. צורף פלאי שהטיל לתוך כורו שברי גרוטאות של שפה מסוגסגת סיגנונים ונוסחאות, התיכם באשו, יצקם בדפוסו, טבע בהם מטבע והוציא מתחת ידו דינרים, פּז־פּז מזוקק, עם צלילה הזך והצלול של מטבע ראשונה. אישיות ברוכת־אלוהים, מכריעה ומכניעה בתוקף סמכותה – סמכות הבאה מאליה, ללא הטלת מרות בכוונה, משגיבה מתוך עצם הויתה. כל זה היה לנו ביאליק, כל זה – ויותר מזה: נשמת ישראל – שנסתמלה בסמל חי ומוחשי. זכוכית־שריפה שכינסה בקרבה כל נפוצות אורנו הפזורות על פני שטח כל הדורות והתקופות והזריחתן מתוכה, משולבות ומשולהבות בשלהבת מצרפת ומזקקת, מאירה ומרהיבה עין בשלל צבעי הקשת שלה. סולם נושא בשלביו כל יצירותיה של אומתנו, מראש דורותיה ועד סופם ומצעידן ומרוממן למרומים. מסכת־יצירה שחוטיה נארגו בתוך השתי־והערב של מסכת חיינו – כל זה היה לנו ביאליק, כל זה – ויותר מזה.

כיצד יהיה אפשר ליצור ולפעול בלי חרדת־הלב ורטט־הנפש מתוך צפיה מפחידה ומרחיבה: מה יאמר ביאליק? במה נאחז בדילוגנו על פני תהומות, בתליותנו על בלימה? אנה אנו באים ללא נקודת־החיוב המרכזת בתוך היקף שלילתנו?

תרצ"ד