רקע
אפרים א. ליסיצקי
וִיגְוַמִּים שותקים

“ויגומים שותקים” מאת ישראל אפרת, הוצאת ספרים “מצפה”, תל־אביב, תרצ"ג.


שני דרכים לשיר אפי: דרך האפוס הריאלי ודרך המיתוס. צד שווה בהם: הבלטת קלסתר הנפשות הפועלות ורקע עלילותיהן מתוך שטח המקום ותחום הזמן שאליהם כונן המשורר משקפת חזותו. ואולם לא ראי זה כראי זה: האפוס הריאלי מבליטם על ידי הארתם באורה המוזהב של המציאות, והמיתוס – על ידי האפלתם באפלוליתה הכחולה של האגדה. שני תחומים להם, אף על פי שיונקים הם זה מזה, לאפוס הריאלי – תחום המודע והמוכר, ולמיתוס – תחום המופלא והמכוסה.

אין לך חומר מעולה שיכשר לשירה אפית כחיי שבטי ההודים שעברו ובטלו מאמריקה. חיים הם שיש בהם מיפעת הטבע, תמימות הילדות, הוד המסתורין והטראגיות שבין שבטים נצים ונלחמים זה בזה. טראגיות זו – טראגיות נוספת, עולה עליה, נלותה לה לבסוף: פגישה פלאית שבין שני גזעים – גזע אדום־הפנים והלבנים – שונים ומשונים זה מזה בתכונותיהם, השקפותיהם וארחות חייהם; התנגשות עקשנית, אי־וותרנות, שבין פרימיטיביות מעורה בקרקע צמיחתה וגידולה וציביליזציה של לא מעולם זה; נפתולים, לבטים, נסיונות הרואיים מצד ההודים לפרוק עול הלבנים מעליהם, ובסופם – כליון חרוץ, הכרתתם מארץ מכורתם והשמדתם מתחת שמי מולדתם. נוסף לזה: ערכי תרבות פרימיטיבית, שאם חסרה הגיהוץ והברק החיצוני – הרי נטלה תשעה קבים של יופי פנימי, טבעיות תמימה שאין בה זיוף ומלאכותיות, ועל כולם – ישרות אנושית, דתיות בלתי אמצעית, נובעת ישר מתוך הטבע והחיים, אגדות שיש בהן תומת־לב, זוך־נפש ופקחות־חיים, ושירים ליריים נפלאים, נוגעים עד הלב והנפש בפשטותם הכנה. יסודות אלו וכיוצא באלו מהווים חומר היולי מאין כמוהו ליצירת שירה אפית, חומר מתפלל ליד אמן: כבשני, התיכני בדפוס וטבע בי מטבע של יצירה!

לונגפלו בשירה “היאוותה” שלו – השירה האמריקאית הראשונה שהושרה על אדמת אמריקה – בחר לו דרך המיתוס. אזנו הקשובה צדה “מראות יער, מן ערבות, מני ימים, בירכתי צפון, מן הרים בצות וגבים” שירת המסתורין של ההודים – עם שהפך במשך תקופה קצרה בערך לאגדה, ואת אשר קלטה אזנו שר בשירת היאוותה הנהדרה, שירת־שתיה לשירת אמריקה שזכתה לפירסום ולתרגום לכמה וכמה לשונות. התגלות גיטשי־מניטו הנאדר מתוך נקרת צורי־קטורה המגלה למוסר אוזן בניו האומללים על ריבותיהם ותגרותיהם שהם מכלים בהם את כוחם ומבשר להם ביאת נביא גואל ומושיע; לידתו הפלאית של היאוותה לווינונה בת נוקומיס אשת הירח, שהרתה לרוח המערב; פרשת חייו כבירי העלילה ועשירי ההוד, והעלמו “תוך ערפל הארגמן, תוך נגהות בין השמשות” – כל שטחה של שירת־עלילה זו מעולף בערפל המיסתורין.

מקצת מן המיתוס יש גם בשירת “מול אהל תמורה” ששר סילניקר ז“ל. הופעתו של מוגירל מתוך הסלע האדום שבו הסתירו “הרוח הגדול” סמוך ללידתו לאחר שהצילו מן הנחש; פרקי חייו הנאדרים והטראגיים, על נפתוליהם ונצחונותיהם וכשלונותיהם; עלייתו ל”סלע הכושלים" ותפילתו לרוח הגדול להקים בני שבטו ולזכות קטשיקם לגווע עמהם, עד נדודיו בין רחבי המדבר הגדול ובקעת הכדכוד, כשמחשבה אחת ממלאה את נפשו: איפה יחצוב לו קברו – מסכת זו, ארוגת קורי ההוד והזוך, כולה פרשת תפארת שיש בה הרבה מן הטמיר והנעלם.

אמת־המידה להערכת יצירות אפיות שכאלו, שהמיתוס עיקר בהן, נקבעת מתוך עצם טיבן ומהותן. לא הערכת פעולות הנפשות ושילוב המאורעות שבהן לפי חוקי המציאות וכללי ההגיון היא עיקר לגביהן, אלא הערכת יפין הפנימי, רוח המסתורין שהן משרות עלינו, הבלטת ההווי המתואר בהן מצדו המכוסה בערפל.

גם ישראל אפרת לקח לו חומר מחיי שבטי ההודים לשירתו האפית, שירת “ויגומים שותקים”. ואולם שירה זו היא פרשה פתוחה שכולה נגלה, כולה פשטות ומציאות. אמת־המידה להערכתה של שירה זו נקבעה איפוא, מתוך טיבה ומהותה היא – לא רק הערכת יפיה הפנימי היא עיקר לגבה, אלא, יחד עם הערכה זו, הערכת אמיתותה ההגיונית שבפעולות נפשותיה ובשילוב מאורעותיה, שהיא עיקר גדול לגבי אפוס ריאלי, ולפי אמת־מידה זו נמצאת שירת “ויגומים שותקים”, על כל מעלותיה ויתרונותיה, על כל שפע ההוד והזיו שבה, לקויה מכמה בחינות.

מה הם פרקי העלילות המהווים את שלד הפאבולה שב“ויגומים שותקים”? – פגישת תם עם ללרי והתאהבותם זה בזו, בגידתו באהובת נפשו זו לאחר שעזבה את אביה ומאהבה ונישאה לו, חזירתו אליה מלונדון בתור בעל תשובה ואיבוד עצמה לדעת – שלשת פרקי־עלילות אלו הם בחינת אפשריים אבל לא הכרחיים, לפי שורת המציאות וההיגיון, וביצירה אפית־ראלית שכזו כל מה שיש בה צריך להיות מחויב מציאות, וכל מה שאינו בגדר הכרחיות של מציאות אינו בגדר האפשרויות.

כיצד נפגשו תם וללרי? עלם צעיר נתפס לציירות מתגלגל ליישוב האנגלי שבאדמת מחוז טלבוט ובני אותו היישוב מתעברים עליו בגלל שתיקתו:


"הַכֹּל מְדַבְּרִים וְהוּא אֶחָד שׁוֹתֵק!

מַה הוּא וּמִי הוּא? הוּא מְהַלֵךְ בֵּינֵינוּ

וְאֵין אִתָּנוּ יוֹדֵעַ אֶת שִׂיחוֹ וְשִׂיגוֹ.

וְמַה זֶה מְהַפֵּךְ הוּא שָׁם בְּתוֹךְ מֹחוֹ?"


ובאחד הימים הם תופשים את העלם האומלל, ואחד מהם מפשיל חבל על רגליו ועוקדו בזנבו של סוס, וסוס זה, לאחר שהוצלף בשוט, מטלטלו לעבי היער. שני הודים יוצאים לציד ומוצאים אותו כל עוד נפשו בו, והם מובילים אותו אל מחנה ההודים. הסכם, נשיא השבט הננטיקוטי, מרחם עליו והוא מכניסו לתוך אחד ויגומיו, ללרי, בתו המדומה, סועדת משכבו בחליו עד ששב לאיתנו.

פחד זה שפחדו בני היישוב האנגלי מפני שתיקתו של תם, כולו מוקשה – מה פירושו של פחד זה ובשל מה הוא? מה לפחד מפני שתיקתו של עלם “זהוב בלורית וכחול עינים” את אנשי שדה ויער אלו, כראשוני המתישבים באמריקה, האמונים על חיק הטבע שהם לימודי דממה ומלומדי שתיקה ויראת רוממות בפני סודותיה וקול אלהים, קול הדממה הדקה שבה? ואם אפשר ליישב בדוחק פחד מוקשה זה ולהמציא לו נימוק בדרך דרוש על פי רמז וסוד – כלום יעלה על הדעת שבשביל עוון שתיקה מפחידה יתאכזרו אנשים אלו כל כך עד כדי עקידת עלם חף מפשע בזנבו של סוס, וכשהחל הסוס עף


"שִׁרְבְּבוּ רֹאשׁ וְאָחֲזוּ כְרֵסָם מִצְּחוֹקָם

וְזֶה אֶת זֶה הִכּוּ עַל שֶׁכֶם מִשִּׂמְחָה?"


כלום יש לנו עסק כאן עם סאדיסטים בעלי נפשות פאתולוגיות, וכלום נטל המשורר תפקידו של פסיכואנאליטיקן? גם הצלתו של תם ממיתה משונה מתוך ריסוק אברים היא בדרך נס. אדם נעקד בזנבו של סוס ונגרר תוך כדי שטף מרוצתו של סוס מבוהל זה שהצליפו עליו בשוט מרחק של כמה וכמה פרסאות עד שהתגלגלו לעבי היער, סמוך למשכנות השבט הננטיקוטי – וישאר בחיים? שני מקרים אלו: מעשה סדום שעשו לו אנשים רגילים העומדים בחזקת סתם בני אדם שאינם עשויים לאחוז במידות סדומיות, והצלתו הפלאית, שלא כדרך הטבע הם, ויש בהם משום סנסאציה, שעם כל חריפותה המתבלת אין מקומה בשירה אפית, ושומר שירתו ירחק ממנה.

גם בגידתו של תם בללרי, מצילת חייו, בלתי מנומקה כל צרכה. תם זה, פליט אכזריות הלבנים, שהוא אסיר־תודה כל כך להודים מארחיו, והוא רואה לנשמתם ומרגיש בעוול הנעשה להם מצד הלבנים:


"עַמִי הָאָשֵׁם, יוֹם יָבוֹא וְנֹאבֶה

לְתַקֵּן הַמְעֻוָּת וְתִקְצַר יָדֵנוּ –"


אותו צעיר שהוא מחזיק טובה בייחוד לללרי מצילת חייו ש“סעדה אותו בחוליו ועוררתהו משנת דוי”, מחזיק טובה ורוחש אהבה ליעלת־חן זו: “ללרי יפה, ללרי מתוקה”. “אחר ש’כל השם' נראה עתה כה רחוק, כה צללי, כאילו לא נהיה אך נחלם”, ואחרי שהיתה לו ללרי זו ל“שרוול שחור המשי המוחה את הכל” – כיצד, לפתע פתאום, בלי כל סיבה חיצונית ממריצה ומכריעה, פשוט מפני ששבע אהבתה, יתאכזר כה אליה ויספר לה על דבר הנערה הלונדונית והבטחתו לשוב אליה במצאו כאן זהב, ויבקש ממנה להראות לו איפה טמון הזהב? אמנם מרגיש אפרת בזרותה של הפכפכנות אכזריה זו:


"הַמִּלִים שֶׁהוֹצִיא לֹא פָרְחוּ, לֹא גָזוּ,

אַךְ עָמְדוּ בָאַוִּיר, חַיּוֹת שְׁחוֹרוֹת קְטַנְטַנּוֹת

בְּצִפָּרְנֵיהֶן הַחַדּוֹת וּבְזַעַם עֵינֵיהֶן.

לוּ אַךְ יָכֹל לְהוֹשִיט אֶת יָדוֹ לְקַחְתָּן

אַחַת אַחַת וְלָדוּן אֶת כֻּלָּן בַּחֲנִיקָה

עַד יִטְהַר הַָאַוִּיר וְיהִי כְמוֹ שֶׁהָיָה –"


ואולם אין בשורות אלו בכדי ליישב את המוקשה שבזרות זו. הלא


"מַה שֶָמָצָא סוֹף סוֹף אַחַר חִפּוּשׂ זְמַן רַב

וּבִידֵי מִי שֶׁמִּמֶּנָּה הִתְגַּנֵּב לְחַפְּשׂוֹ:

הַיְכֹלֶת הַזּוֹרְחָה לִדָרוֹר וַחֲזָרָה,

לֹא הֵבִיא כָל גִיל לוֹ, לֹא הִרְקִיד אֶת לִבּוֹ,

לְהֶפֶךּ: זֶה הִכְאִיב, זֶה דָקַר עֲמֻקּוֹת –"


והוא מוכן להשאר ולבו מתחנן: “סלחי לי, ללרי!” ולבו לה יקרא: “ללרי איך?” מפני מה אפוא לא נשאר? אם משום שנעלמה ללרי – כלום נסתרה בתחתיות האדמה או במעמקי הים? האין גם בהעלמותה זו, ללא חשוף עקבותיה, ריח של סנסאציה?

אי הגיונית ובלתי מנומקה כל צרכה היא גם מיתתה של ללרי בידי עצמה. תאמר שגרמה למיתה משונה זו יראתה שמא לא תוכל למשול ברוחה ותקום בו נקמתה היא ונקמת אמה? – הרי גם בשעה שהוא בוגד בה היא מלמדת עליו זכות: “צר היה לה עליו, רבים נסיונות בדרך הגבר, והנשמה הדקה מרדפת זכרונה”, וגם בשעה שהוא עוזב אותה לאנחות היא נידונה בלבה ודנה אותו לכף זכות ומדברת משפטים עם רוח אמה:


"מַדּוּעַ זֶה תִּרְדְּפִי אַחֲרָיו? מֶה חָטָא

אִם אַחֵר הֱצִיקֵךְ, הִכְאִיבֵךְ? וְלָמָה

תִּתְעָרְבִי בְחַיַי, תִּתְקַנְּאִי בְאָשְׁרִי?"


ואם בבגידתו בה ובעזיבתו אותה כך – על אחת כמה וכמה בחזירתו אליה, דווי וסחוף ומעורר רחמים, כולו מלא נוחם ובוז כלפי עצמו על המעל שמעל בה ועל העלבון שהעליב אותה, והוא מתוודה לפניה: “כי עליו לכרוע על ברכיו ולבקש סליחתה על כוס היסורים שהשקה בלכתו”! –


"נְקָמָה, נְקָמָה! וְאֵין מָנוֹס וְאֵין מִפְלָט

מַה בֶּצַע בִּמְנוּסָה. וַהֲוָיָה שָׁמַיְמִית

רוֹדֶפֶת אַחֲרַיִךְ פְּרוּעַת שְׂעָרוֹת

וְעֵינֶיהָ וְצִפָּרְנֶיהָ – שְׁאָגָה לֹא פוֹסְקָה?

כַּךְ יֶהִי. הָאִזְמֵל הוּא יַעֲשֶׂה מִשְׁלַחְתּוֹ

אַךְ לֹא בָהּ בִּדְּמוּת שֶׁהָרוֹדְפָה שׁוֹאֶפֶת" –


נימוק זה המנומק בשורות אלו כולו מופלא ומוקשה ויסודו בפסיכואנאליזה שאין מקומה כאן, בשיר אפי שכולו נגלה. אי־הגיוני הוא גם הנימוק הנוסף בשורות הבאות:


"וְטוֹב כַּךְ – – –

עֵת עוֹלֶה הַשַּׁחַר וְלַיְלָה יִסְתַּלֵּק!

וְנִשְׁלָם הַמַּעְגָּל וּמְחֻבָּרוֹת הַקְּצָווֹת!

בָּרֶגַע שֶׁאַחֲרָיו רַק חֲזָרָה, חֲזָרָה –

לָמָה טְרוֹחַ עוֹד יוֹתֵר, לָמָּה בַּלּוֹת עוֹד אֶרֶג?

טוֹב לְקַפֵּד הַפְּתִיל, הַמַּסֶכֶת נִגְמָרָה!

טוֹב לָמוּת בְּיֹפִי בֵּין סוֹף וַחֲזָרָה" –


כל הלך־נפש זה שיש בו מן ההתחכמות וההתפלספות כמה רחוק הוא מהשגתה של עלמה פרימטיבית זו!

נוסף לליקויים אלו בעצם רקמת הפאבולה בשית “ויגומים שותקים” יש גם ליקויים שבסגנון. לא אדון כאן על לשונה שהיא פרוזאית ביותר וחסרה היתוך והידוק והארמוניה פנימית, ולא על משקלה שהפרוץ מרובה בו, אלא על עצם טופס הרצאת הדברים שבה. האדם הפרימיטיבי, כידוע, מרבה בשימוש שמות, שהם מלים מוחשיות, לבוש לעצמים קונקרטיים, וממעט בשמות פעלים, שהם מלים מופשטות, לבוש לפעולות חסרות צורה ודמות, וכל שכן בשמות מקריים שנגזרו אם מתארים או מפעלים, לפי שהם לבוש למושגים מופשטים עיוניים, שאינם ענין לאדם פרימיטיבי החי בעולם מוחשי. והנה אם יש להכנס עם אפרת לפנים משורת הדין על שימושו הנפרז המלים ומונחים שיש בהם הרבה מן ההפשטה וההבעה הפילוסופית, בשעה שהוא משמש פרשן לנפשות ב“ויגומים שותקים” – הודים פרימיטיביים – אין צד זכות ללמד עליו כשהוא שם דברים שכאלו בפי גבוריו הפרימיטיביים הללו. הם צריכים לדבר בשפתם ולפי מושגיהם הם ולא בשפתו הנמלצה של משורר המדברת גבוהה גבוהה ולפי מושגיו הוא, פרי השכלה וציביליזציה. ללרי זו, למרות פקחותה והבנתה ורגש האינטואיציה המפותח שבה, הרי היא סוף סוף עלמה הודית למחצה על פי מולדתה, וכולה הודית על פי חינוכה, כלום יעלה על הדעת שתדבר בסגנון שכזה:


"לֹא נִירָא הַמָּוֶת כִּי לֹא נִרְאֶה כָּל מָוֶת,

רַק מַנִּיטוֹ יֵשׁ, כֹּחַ חַי, דְּבַר מָה פֶּלִיא

הַזּוֹרֵם בַּכֹּל וּמֵעוֹלָם עַד עוֹלָם

בַּחַי וּבַפֶּרַח, בָּאִילָן, בָּאֶבֶן.

וְאֵין מָוֶת, רַק חִלּוּף אֲפֵרִים, מִין אֶחָד

מִתְמַסֵּר בְּרָצוֹן לְמָזוֹן לַשֵּׁנִי

וְחִיּוּת גּוֹוַעַת לְחִיּוּת חֲדָשָׁה" –


הרי זה פנתיאיות ממש! ואם יש מקצת מן הפנתיאיות בהשקפת־עולמם של ההודים – מה לנערה פרימיטיבית זו המאמינה ב“איי־הציד הברוכים” ולפנתיאיות מבוטאה בצורה פילוסופית ובשפה ניאו־שפינוזאית? לא כל שכן שהודים פרימיטיביים לא ידברו בשפת אביי רבא שכזו:


"כַּמָּה זֶה כְבָר הוֹרִיתִיכֶם הֲלָכָה

קִבַּלְתִּי מֵאֲבוֹתַי וְהֵם מֵאֲבוֹתֵיהֶם:

"אֵלוּ נִקְנִים וְאֵלוּ נִמְשָׁכִים.

הַפָּרָה, הָעֵגֶל, הַשּׁוֹר וְהַכֶּבֶשׂ

הֵם נִקְנִים בְּכֶסֶף, וְאֵלוּ נִמְשָׁכִים:

הַסּוּס וְהַסּוּסָה, לְרַבּוֹת סְיָחֵיהֶם".

נֶהֱנוּ הַשּׁוֹמְעִים מֵאוֹתָהּ סְתַם מִשְׁנָה,

וְנָעוּ הַנּוֹצוֹת לְאוֹת שֶׁל הַסְכָּמָה.

אַךְ יֵשׁ אֲשֶׁר יָרְדוּ לְעוֹמְקָא דְדִינָא:

"מַאי שְׁנָא הַבָּקָר שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בְּעָלִים

גַּם סוּסִים בְּוַדַּאי יֵשׁ לָהֶם בְּעָלִים"

– "קַבָּלָה בְּיָדִי: אֵין בְּעָלִים לְסוּסִים

וְכָל מִי הַגּוֹנְבָם – מִגַּנָּב הוּא גוֹנְבָם!"


טרמינולוגיה זו וטופס של משא ומתן זה שנוצרו בעולם אחר – ביבנה, ציפורי, סורא ופומבדיתא – מה להם ולשוכני יערות־צפון אלו?

ודוקא במקום שהדיוק פוגם שם דק אפרת. את השירים ההודיים האחדים שהכניס לתוך “ויגומים שותקים” – הכניסם כמות שהם, בתרגום מילולי גרידה. אמת כי: “פרימיטיביות של תרבות איננה אומרת כלל פרימיטיביות של נשמה, ושיריהם הליריים – העממיים של שבטי ההודים באמריקה יוכיחו” – כפי שאומר המשורר בהקדמתו, שירים אלו במקורם, למרות פרימיטיביותם, יש בהם יופי שבצירוף־האותיות והרכב המלים ההארמוניים, יופי שבצילצול ובריתמוס, והוא המכריע בשיר ולא הרעיון הגלום בו כשהוא לעצמו, ולא די בהרקתם מכלי השפה שבה הושרו לכלי שפה אחרת, מבלי להתקין להם צירוף־אותיות והרכב־מלים וצלצול וריתמוס מתאימים, שאם לא כן יתנדפו בשעת הרקתם מכלי אל כלי ויפוג יפים. סוף סוף תפקידו של אפרת ב“ויגומים שותקים” הוא לא של פולקלוריסטן הרושם למשמרת עולם השירים העממיים של ההודים מבלי לשנות אפילו כקוצו של יו"ד מן המטבע שטבעו להם ראשונים –


"הַכֹּל יָפֶה,

הַכֹּל יָפֶה,

הַכֹּל יָפֶה מְאֹד!

וְלַיְלָה שֶׁכֻּלּוֹ אֲפֵלָה

וְשַׁחַר שֶׁכֻּלּוֹ נְהָרָה

נִפְגָּשִׁים מִתְחַבְּרִים

וְעוֹזְרִים לָעַד זֶה אֶת זֶה.

הַכֹּל יָפֶה

הַכֹּל יָפֶה

הַכֹּל יָפֶה מְאֹד,

וְהַחִיוּת לָעַד אֵינָהּ עוֹבְרָה

כָל הַדְּבָרִים נִפְגָּשִׁים בְּאשֶׁר,

נִפְגָּשִׁים מִתְחַבְּרִים

וְעוֹזְרִים לָעַד זֶה אֶת זֶה.

הַכֹּל יָפֶה,

הַכֹּל יָפֶה,

הַכֹּל יָפֶה מְאֹד".


שיר שכזה היה צריך אפרת – ויש לו היכולת – לתת בתרגום עברי אמנותי שיש בו מן היצירה, ולא בתרגום מילולי זה שהפריח את נשמתו ויפיו.

ואולם ליקויים אלו, אף על פי שהם פוגמים, אם מעט ואם הרבה, בשירת “ויגומים שותקים”, אין בהם בכדי ביטול ערכה – ערכה במקומו מונח. שירה אפית זו היא יצירה, שעם כל מגרעותיה, יש בה בכדי תרומה לשירה העברית. עולם שעבר ובטל קם בה לתחיה, כלתנופת מטה־אשף, והוא עובר לנגד עינינו על אורותיו וצלליו, תמונותיו וחזיונותיו, טיפוסי אישיו ומראות נופיו, מואר באור נשמתו הרך והענוג של משוררה. אפרת צייר הנוף והמנגן הלירי נתגלה בשירה חדשה זו גילוי חדש, ביכולת אפית חדשה. טפוסי הסכם והרג־נמר, לרבות עיני־חתול, אותה מכשפה ישישה ושחוחה, הם אנושיים ואמתיים, ללא אבק של זיוף ומלאכותיות כל שהיא. גם ללרי ותם, למרות הליקויים שבעיצוב טיפוסיהם ותיאור הלך־נפשם, הם נפשות חיות ולוקחות לב ביופי הטראגי שבהן. מרעידים את הלב בייחוד הפרקים שבהם מתוארת ללרי, למן הרגע שנתעורר בקרבה רגש האמהות לשמע “דפיקות החיים הראשונות של פלאה הנסתר שחדל להיות תעלומה מופשטת ויהיה לדבר מה ממשי ומוחשי” עד הרגע שהיא משתטחת על התלולית הקטנה “שותקת, מקדשה את נפשה עד תבקש אזנו של מי אשר מת ומעולם לא חי” כשהיא מחליקה תלולית זו בחיבה עדינה. נודע עד הלב הוא גם הציור של תם כשהוא שב מלונדון, שבור ורצוץ, שב – כדי להיות עד ראייה להלוית ללרי, שהוא מעמד מאחרי עץ עבות בחורשה, מתבונן בסדריה, כשלבו משווע:


"לַלֶרִי, לַלֶרִי, מַה זֹּאת עָשִׂית?

מֵעוֹלָם לְעוֹלָם כַּתּוֹתִי אֶת רַגְלַי.

חִפַּשְׂתִּי מָה רַבִּים בְּלִי טוֹרַח יִמְצָאוּ,

מַה יַּקְרֶה גוֹרָלָם לֹא נִשְׁאַל עַל דַּרְכָּם;

וּמַה גוֹרָל מִגּוֹרָל שֶׁכָּכָה יִרְדְּפֵנִי

וְיַחְמֹס כּל חֶמְדָּה בְהוֹשִׁיטִי לָהּ יָדִי?

לַלֶרִי מְתוּקָה, מַדּוּעַ עָשִׂית זֹאת

וְאָנָה אֲנִי בָא, אָנָה אוֹלִיךְ אֶת בְּדִידוּתִי?…"


פרקים אלו יש בהם כדי לזעזע נפש הקורא ביפים הטראגי ולא במהרה ימחה רישומם.

ויכולתו האפית מתגלה לא רק בדרישה אלא גם בפרישה, בהבלגה, בכיבוש ובצימצום, שהם סימנים מובהקים לאמנות אפית נאמנה. נמנע הוא מהרבות דברים במקומות שהשתיקה יפה להם, וגם כשהוא מדבר, במקום שהדיבור הכרחי, די לו לפעמים בשורות אחדות כדי לגולל את יריעתו רחבת ההיקף. כשללרי יוצאה את ויגומה על מנת ללכת לתם ועוזבת בו את אביה והרג־נמר מאהבה:


"נַעֲשָׂה כְעֵין קֶרַע בְּאֲוִּיר הַבַּיִת,

כְּגַן אֲשֶׁר חֻלַּץ מִתּוֹךְ אֶמְצָעִיתוֹ

אִילָנוֹ הַיְחִידִי, וְעָמֹק הַחוֹר.

וּשְׁנַיִם יְגוֹנִים דֹּם יָשְׁבוּ מֵעֲבָרִים

וְהִבִּיטוּ בִּכְאֵב תּוֹךְ אֲפֵלַת הַחוֹר".


כמה כיבוש והתאפקות, וכמה מן המועט הברוך המחזיק את המרובה, יש בשורות אלו! ושורות שכאלו אינן בודדות – יש כהנה וכהנה בכל פרק ופרק שב“ויגומים שותקים”.

וראוי ליחד את הדיבור על תיאוריו – אם תיאורי נפשות או תיאורי נוף – שאין בהם מן השגרה השבלונית והבאנאלית, והם משיבים עלינו רעננות ריחנית משיבת נפש. “הזדעזעו עגילי הזהב ונוצת הגאון הצדה קפצה”; “היא מעודה הסכינה לפתוח את דלת לבבה בחשאי, הכנס על בהונות רגליה ושבת לשעות רצופות בחדר הדממה, בסוד שעיפים והגיגים ושותקים וצופים”, “אי שם בליל על רקיעי השתיקה דרך הגורל ופעמיו רעמו”; “כבר ראה איך החמה גוררת על גלים השובל הארוך של כסף גלימתה” – כאלו וכיוצא בהם תיאורים מוצלחים למכביר בכמה וכמה מקומות ב“ויגומים שותקים” – דברי תיאור שופעים הוד והדר, מאירים ושמחים כדברים בנתינתם במתן־יצירה ראשוני.

ונוסף לזה – שפע של אפוריזמים שיש בהם מתפארת השירה, ברק המחשבה ופשטות המשל. “אם יגון או גילה הרגש הוא אחד, רק צדדים לו שנים, ולילה כמו נחתום יתגנב בשינה ויהפכם מצד אל צד”; “גשר של ברזל דורש שנים עמודים מזה ומזה, ובהתמוטט צד אחד, כולו נופל לתהום, לא כן גשר ידידות, עת לב אחד משתחרר אז הלבב השני נושא ביגון כל כובד המשא”; “ובאשר שני לבבות אם גם בקצה העולם, אם האחד הוא פה השני הוא אוזן” – אפוריזמים כאלו מוסיפים לווית חן לשירת “ויגומים שותקים” – לווית חן ולווית משקל.

מתן חשוב נתן ישראל אפרת לספרות העברית. יש בשירים שכאלו הנארגים ממסכת־הווי של עם אחר כדי הרחבת הגבולים של ספרותנו. יתירה מזו: הווי זה המתואר ב“ויגומים שותקים”, הווי של עם הודים אומלל, עם כל זרותו הפלאית, כמה קרוב הוא – וכמה קירבנו אפרת – אל ליבותינו בשל ההוד הטראגי שבו! מי כמונו יהודים גולים ונידחים, עלולים להרגיש בטראגיותו הגורלית של עם ניסח על שרשי שרשיו מאדמת מכורתו? הקורא העברי יחזיק טובה מרובה לישראל אפרת בעד שירה נאה זו, ודברי תם, שבהם הוא מגלה למוסר את אזני ההודים, יצלצלו באזנינו כדברי אזהרה – אזהרת משורר עברי לעמו ודברי צו לאחיו בציון:


"כַּךְ אַחַי, הֵבַנְתִּי, הֵבַנְתִּי מַדּוּעַ

מִתַּחַת רַגְלֵיכֶם מִשְׁתַּמְּטָה הָאָרֶץ.

עַם אוֹהֵב אֶת אַרְצוֹ, בָּנָיו – אִילָנוֹת

הַתּוֹקְעִים אֶת עַצְמָם בְּתוֹךְ הָאֲדָמָה

וּמְשַׁלְּחִים שָׁרְשֵׁיהֶם לְכִבּוּשׁ הָעֹמֶק

וְקוֹלְעִים שָׁרְשֵׁיהֶם סְבִיב סְלָעִים וְצוּרִים –

וּבוֹאָה הַסַּעַר וְנַס לַהֲזִיזֵנוּ!

– – – – הֵאָחֲזוּ בָאֲדָמָה

בְּשֵׁן וּבְצִפֹּרֶן הֵאָחֲזוּ בָרְגָבִים

וּגְבוּרָה נִפְלָאָה בָכֶם אָז תִּוָּלֵד – – –"


תרצ"ו


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49227 יצירות מאת 2721 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20979 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!