(הרצאה שהרציתי לפני אוגדת הסופרים בירושלים ובתל־אביב)

 

א    🔗

קטונתי מכל הכבוד והיקר שהשפעתם עלי במידה גדושה ומכל דברי השבח והתהילה שהשמעתם עלי — איני רואה עצמי כדאי והגון להם. אף־על־פי־כן, מקבל אני אותם ברחשי תודה — מקבל וזוקף אותם על חשבון השירה העברית באמריקה — היא ודאי כדאית והגונה להם. חלוצית היא השירה העברית באמריקה, ויחד עם ייסורי החלוציות נטלה ייסורי גרות – לא במהרה ולא בנקל עלתה בידה להתערות ולהתאזרח בשירה העברית העולמית, הרבה נפתולים נפתלה עד שניתנה לה זכות כניסה וזכות אזרח בתוכה. ולפי צערה ראויה היא לקצר שכר — קצת הכרה והוקרה. לפי צערה — ולפי תרומתה — מצערה תרומתה שתרמה לשירה העברית העולמית — אך ברכה בה, ברכה מטוב אמריקה.

תודתי לכם על הכבוד והיקר ודברי השבח והתהילה שחלקתם לי ושאני רואה את עצמי שליח־מצוה להעבירם לחברי הסופרים העברים באמריקה, ותודה כפולה ומכופלת לכם על מסיבה זו שערכתם לכבודי שעל ידיה נתגלגלה לי הזכות להיפגש פנים אל פנים ולהידבר פה אל פה עם חברים יקרים, חכמים וסופרים, שאני מעריצם מאז ושמימיהם שתיתי בברכת־הנהנין — מסיבה זו יש בה יותר מאחד בששים מטעם העולם הבא למשורר עברי בגלות אמריקה.

בשירי “חזון מלילה”, שתוכנו שיחה בדברים שהם מכבשונו של עולם ושבה משוחחים חמשה אמנים — אחד מהם, משורר עברי באמריקה, מטיח כלפי גורלו דברים אלו:

"מְשׁוֹרֵר עִבְרִי אָנִי, הַיְדַעְתֶּם

מַה מְנָת מְשׁוֹרֵר עִבְרִי? הָעֵר נֶבֶל

נְתוּק מֵיתָרִים וּכְסוּי עֹבֶשׁ דּוֹרִים

וְצָרֹר חָזוןֹ, מַשָּׂא וּתְפלִָּה

בָּם נִצְרְרוּ דַם לֵב וְדֶמַע נֶפֶשׁ

בִּצְּלִילִים, שׁוֹט יתְשׁוֹטְטוּ כְרוּחוֹת

בְּעוֹלַם־תֹּהוּ, אוֹבְדִים וְנִדָּחִים

בְּאֶפֶס לֵב וְנֶפֶש בָּם יֵאָסְפוּ" —

לא דברי מליצה סתם הם, הפלגה בדמיון, אך דברים כהוויתם, בחינת מיטב השיר אמיתו — מבשרי חזיתי זאת.

וולט וויטמן אמר:

יפה אמר מה שאמר: זקוק משורר גדול לקהל גדול — גדול לא רק בחכמה אך גם במנין. קהל קטן אינו עשוי שיקים מקרבו משורר גדול. מה טיב קהלו של משורר עברי באמריקה? קטן ומצומצם קהל קוראי עברית באמריקה, ואלו מהם שנתפסו לקריאת דברים שבשירה — קומץ זעום ונער יכתבם. ומשורר עברי שמקים מקרבו קהל קטן ומצומצם זה — יצור עלוב הוא שנידון לחבלי בדידות ועריריות, וצלילי שירו שבו הוא צורר חזונו, משאו ותפילתו, ספוגים דם לבו ודמע נפשו, צלילים יתומים הם, מרחפים כרוחות בעולם־התוהו. מבדידות ועריריות אלו שנטל משורר עברי באמריקה נטלתי תשעה קבים. גולה אני זה כשלושים ושמונה שנה בקצה נוף דרומי נדח באמריקה — יפה נוף אך ללא נוף עברי, נוף שופע שפע של זוהר — אך באפס ניצוץ עברי. נוף־גזרה לי נוף זה, ולא אחת, בשבתי בו על האבניים, אני שואל את עצמי שאלתו של יל"ג: למי אני עמל? ושפתי דובבות שורותיו הנוגות:

"מַה יִשְׁעִי, מַה חֶפְצִי וּמְגַמַּת פָּנַי

וּלְמִי אֲנִי עָמֵל מִבְחַר כָּל שָׁנַי

וּמְחַסֵּר נַפְשִׁי מִטּוֹבָה וְנַחַת?

הוֹי, שִׁבָּלִים בּוֹדְדוֹת מִי יֵדַע אַיָּמוֹ?

מִי יִשָּׂא רֹאשָׁם, יִמְנֶה מִסְפָּר לָמוֹ?

אֶחַד בָּעִיר הֵם, שְׁנַיִם בִּמְדִינָה!"

אותה שעה רואה אני את עצמי כאותו אסיר שנדון לבדלות מבדדת כשהוא מדבר לעצמו — גם אני כמותו משורר לעצמי.

אם אמרתי, איפוא, כי יש לי במסיבה זו יותר מאחד מששים מטעם העולם הבא — לא הפרזתי על מידת הערכתה. ברכתי, ברכת חבר גולה, לכם, חברי על מסיבה זו שיש בה לגבי משום חיזוק ידים רפות ואימוץ רוח כהה ונכאה. קופסת־שימורים הבאתי אתי שבה אצרור ואגנוז האחווה והרעות והחמימות הלבבית והקירבה הנפשית שהיא שופעת לי בשפע מבורך: אקחנה עמי בשובי לגולה וממנה אהיה ניזון, קמעה קמעה, בשארית ימי חיי על אדמות.

 

ב    🔗

משהתחלתי מתכונן לנסיעתי ארצה מעין אכסטזה דתית וסערת חדווה עילאית משתררת עלי, ויחד עמן חרדה ממלאה נפשי — ואין בחרדה זו משום אימת המאורעות המתרגשים ובאים על ארצנו, שסכנת סיבוב שני צפויה מהם. משל למה הדבר דומה: לעשיר ששמורה לו בבית־גנזיו תיבה מלאה אבנים טובות, יקרות לו מכל יקר, ומזמן לזמן הוא זן עיניו ומהנה נפשו בזיון הנאצל. לימים ירד מנכסיו, והוא אנוס למכור או למשכן, אחת אחת, אבנים טובות אלו להחיות את נפשו. נתרוקנה לבסוף תיבתו ורק אבן טובה יחידה, והיא הטובה שבאבנים הטובות שמכר ומישכן, שרדה בה. והנה הוא ניגש, בעטיה של דלותו, לתיבתו, פותחה ומושיט יד מרתתת להוציאה מתוכה, למכרה או למשכנה, וחרדה ממלאה את נפשו: מה ישאר לו לאחר שיבזבז אבן־טובה שרידה־יחידה זו? לעשיר זה דמיתי. חלומות טובים היו שמורים לי בבית־גנזי־נפשי — וכולם ביזבזתי בימי חיי הבלי. חלום אחד — האחרון והטוב שבהם — נשאר לי לפליטה: חלום תקומת ישראל במדינת ישראל, והנה אני ניגש ומוציאו להמירו בפתרון — וידי מרתתת וחרדה ממלאה נפשי: יודע אני מן הנסיון עד כמה נופלים פתרונים מחלומות, במציאותם האפורה בעולם העשייה שהורדו לתוכו מעולם האצילות, בפרוטרוט פרוטותיהם שבהן הוחלפו דינרי־הזהב שלהם — ומה ישאר כשאבזבז חלום אחרון זה? והנה באתי לארץ והמרתי אחרון חלומי בפתרון — והפתרון עולה ביקרת ערכו על החלום, ועשיר, הרבה יותר משבאתי לכאן, אשוב. רואה אני את עמנו, לאחר כאלפיים שנות גלות ותלישות מן האדמה, נאחז מחדש בארץ מכורתו ובונה חרבותיה — ואני מברך: ברוך מציב גבול אלמנה! רואה אני בתקומתו המדינית של ישראל בארצו ובראשית קיבוץ גלויות, והן מעשי נסים, נסים מופלאים שלא ייאמנו כי יסופרו וכסיפורי־אגדה יישמעו לדורות הבאים — ומברך: ברוך שעשה נסים לאבותינו ולנו במקום הזה! רואה אני בהתרקמותה של תרבות עברית מחודשת, ומתבשרת לי מתוכה בשורת זרם־יצירה אדיר שעתיד שיתבקע ויתפרץ מאדמת ישראל, שנסתפגו ונתרכזו בתוכה חזיונות, חלומות, משאות־נפש, כיסופים, תפילות ודמעות של מאות דורות, ותרבות ישראל זו העתידה להתחדש על אדמת ישראל, משרישה בתוכה וניזונה ממקורותיה — רוח־הקודש תהא שרויה גם על חילוניותה — רוח־הקודש שרתה בחלקו של בנימין, שכל השבטים נולדו בחוץ־לארץ ובנימין בארץ ישראל. וזרם יצירתי־תרבותי זה, מאמין אני באמונה שלימה שעתיד הוא להשקות ולהפרות אדמת־הטרשים של היהדות בתפוצות הגולה, ויתקיים מה שאמרו חכמינו: עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות. רואה אני גם מעשה־נסים זה ומברך שוב ברכת תחית המתים. רואה אני מתוך אבק בנין ארצנו תפארת החיים החדשים שבהם באים לידי מיזוג שלם היהודי והאדם, היהדות והאנושות, נוצרת מעמל וסבל המטהרים את הגוף ומצרפים את הנפש, מקידוש חיי אדם על אדמות והידור צלם־אלהים הטבוע בו, מחבלי משיח וכיסופי גאולה שלימה — והרי היא בעיני פרוש חדש על התנ"ך ששמו “תפארת ישראל” — פירוש שמאירו באור חדש ונותנו לנו מתן חדש מנוקה מן השיבושים ששובשו בו, מדעת ושלא מדעת, ושוב אני מברך: ברוך עוטר ישראל בתפארה.

דרשו דורשי רשומות: ארץ ישראל ארץ קשה היא. כשמבקש אדם לעלות לארץ ישראל, ובהיותו בדרך, ואין הוא יודע אם כבר הגיע לגבול ארץ ישראל או שעדיין הוא בחוץ־לארץ — יתכופף וינסה להרים אבן מן האדמה. אם קלה היא — המקום שהוא דורך עליו עדיין חוץ־לארץ, ואם קשה — סימן שהגיע לארץ ישראל. לא הוצרכתי להתכופף להרים אבן מן האדמה ולהבחין מתוך קשיותה כי כבר הגעתי לארץ ישראל — מתוך נגיעה פסיעתית הרגשתי בקשיותן של אבניה. והרגשה זו יוצאת להרגשת־מכורה מופלאה שאדם מישראל מודר הנאה ממנה בגלות — מוּצקוּת ויציבות בקשיותה של ארצנו, מדריכה היא את הנפש עוז והרגל — מדרך־מבטחים בצעדים מאוששים. ברכה בארצנו “אשר אבניה ברזל”, ונצטרפה לה ברכת “אשר בוניה ברזל”, לפי דרשת חז"ל — וברזל בברזל יחד, ברזל הבנים וברזל הבונים יתקינו לעמנו על אדמת מכורתו בנין עדי־עד.

 

ג    🔗

מגלות ישראל אשר באמריקה באתי — גלות שמחייביה מכנים אותה בשם “תפוצה”, והיא מהווה בימינו הקיבוץ היהודי היותר גדול בעולם, גדול במנין וגם בבנין, מבחינת יציבותה, של עמדתו הכלכלית וכובד־משקלו הפוליטי. מה יהא בסופה של גלות אמריקה זו? התעצור כוח להחזיק מעמד שלא תסתחף בזרמי־הטמיעה שהיא מותקפה ומוגרפה מהם מכל עבר? העתידה גם היא לתרום תרומה של ערכים רוחניים־תרבותיים כשם שתרמו בשעתן יתר הגלויות, החל מגלות בבל וכלה בגלות רוסיה? לאלהים פתרונים! מדרש נעלם הוא שרבים הדורשים בו, דורשים ומפרשים על פי פרד“ס — ואולם אין דבריהם אלא דברי נבואה! תופעה מיוחדת במינה היא שאין לעמוד עליה ולהסיק מסקנות מתוך לימוד גזירה־שווה מיתר הגלויות ההיסטוריות שלנו. אין ההיסטוריה חוזרת על עצמה, וחזירותיה הן תדיר במחזור חדש, בממדים חדשים ובצירוף גורמי־פעולה, חיוביים ושליליים, חדשים. לא ראי גלות זו כראי יתר הגלויות ההיסטוריות שלנו, שכן אותן חומות־המגן שהוקמו וגם הקימו בעצמן סביבותיהן ונתבצרו בהן, ואותם תחומי־שימורים שנתחמו ותחמו בעצמן להן ונסתגרו ונסתרגו בתוכם ושמרו על ייחודן — בטלים ומבוטלים בגלות זו, והקיבוץ היהודי שבה, בכל גודלו ויציבותו, מהווה מועט מפורז כלפי כוחות־טמיעה הרסניים המסתערים עליו. אין אני רוצה להתנבא על גלות זו מה צפוי לה באחרית הימים ומה צפוי ממנה לכלל ישראל — לא נביא ולא בן נביא אנוכי. ואולם רוצה אני להגיב על דברי הקטיגוריה שמטיחים כלפי גלות זו בארצנו: מפני מה אין יהודי אמריקה נחלצים ומצטרפים לבוני ארץ ישראל ומכונני מדינת ישראל, בפועל ממש, מתוך עקירה מארץ גלותה והנחה בארץ מכורתם? וקיטרוג קשה ביותר כלפי הציונים שבהם: מפני מה אינם נאה מקיימים מה שהיו נאה דורשים? צודקים דברי קטיגוריה אלו כשהם לעצמם, אך ניתן להשיב עליהם בדברי סניגוריה מדברי חז”ל שדרשו על הפסוק: “היא ישבה בגויים לא מצאה לה מנוח” — "אילו מצאו מנוח לא היו חוזרים. ברכבת “מצאו מנוח” ולו מנוח מדומה — שיוצאת למעין קללה מעכבת. אף־על־פי־כן אל תהא קלה בעיניכם יהדות אמריקה בתפקידה הגורלי־ההיסטורי שהוטל עליה ומילאתהו בנאמנות ובמסירות־נפש. עצם תקומתה ועלייתה הוא אחד הפלאים שיש בו מכבשונו של נצח ישראל. זכורים לי דבריו של המנוח דוליצקי שהשמיע על יהודי אמריקה ושהרציתים בספרי “אלה תולדות אדם”:

“עשוקים ורצוצים ומדולדלים, באו לאמריקה, רובם רועי־רוח, בעלי פרנסות אווריריות ומשבאו לכאן מצאו את עצמם גרים גרורים בארץ נכריה, נכריה בלשונה ובאורח־חייה, בכלכלתה ובתרבות. נפתולי אלהים נפתלו עם כל מיני מכשולים ומעצורים, נפתלו בכוח לא־אנוש, בתוקף חפץ־חיים איתן, מורשת דורות, ויכלו להם וכבשו לעצמם עמדה יציבה. בקטנות החלו, במשלחי־יד זעירים ואווריריים, ובגדולות כילו, בבתי־מסחר, תעשיות, מלאכות, ופרופסיות. רבו הליקויים שביישוב זה, אך תעודת־כבוד הוא לעמנו ועדות לנצח חיותו שלא ישקר. כיבוש חומרי זה על־כרחו שיגרור כיבוש רוחני. במקום שיש רבבות אלפי ישראל עתידה השכינה שתשרה עליהם.”

אצבע אלהים היא שהטתה ברוב־רובו זרם ההגירה של יהודי אירופה לאמריקה. ויד ההשגחה שהיתה בפלא התערותם והתבצרותם בתוכה. למחיה שלחם אלהים לפני אחיהם הנתונים בצרה ובשביה, בעוני ומרודים. גדולה עזרתם שהחישו לאחיהם האומללים נגועי מלחמת העולם הראשונה ופליטי ההרג והאבדן שהמיטה עליהם השואה ההיטלרית במלחמת־העולם השניה. עזרה זו יצאה מגדר פילאנטרופיה גרידא — עזרת אחים היתה, אחים מצירים בצרת אחיהם וכואבים כאבם.

וגדולה זכותם גם בתרומות־הכסף שתרמו לארץ ישראל, וחלק להם — ולא בכמות מבוטלה — בבנין הארץ ובייסודם וביסוסם של מוסדותיה לפני תקומת מדינת ישראל, והרבה יותר באלו שלאחריה שהתרחבו עד כדי ממדים ענקיים. וחלק גדול להם, בהשפעתם ופעולתם הפוליטיות, בעצם ייסוד מדינת ישראל — ההיסטוריון שלעתיד־לבוא יעריך כמו, מתוך צפייה רטרוספקטיבית, חלקם זה, ולפיהו יעריך תעודת־הכבוד שהם ראויים לה. גם עזרה זו עילה לה לא פילאנטרופיה גרידא, יסודה בחיבת ארץ ישראל ובהרגשה אינטואיטיבית, הכרתית ותת־הכרתית, ש“אמר הקדוש ברוך הוא שלא יבוא לירושלים של מעלה עד שיבוא לירושלים של מטה”, ושאותו “סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמים” אין לו עמידה ואחיזה יציבה אלא באדמת ישראל. ירושלים של מעלה שיסודה בירושלים של מטה וסולם מגיע השמים שעמידתו על אדמת ישראל הם המניעים הנפשיים, באתגליא ובאיתכסיא, הממריצים פעולותיהם לשם בנין הארץ וביצורה של מדינת־ישראל. עד כמה שיערערו תורתו, תורת המרכז וההיקף, של אחד העם — בנוגע ליהודי אמריקה חותמה אמת: ארץ ישראל, כמות שהיא, נעשית למרכז שופע חיוניות ליהודי אמריקה, והיא נקבעת והולכת במרכז חייהם הרוחניים, הדתיים והתרבותיים, והיא עתידה להעשות לצומת־הגידים וצפור־הנפש שבהם.

 

ד    🔗

לא כולו חייב הוא הציבור היהודי באמריקה — יש לו זכויות שקולות כנגד חובותיו, וזכויות לא מצערות גם לציבור המצומצם שבתוך ציבור עתיר אוכלוסים זה: ציבור הסופרים העברים באמריקה. יצרנו דבר־מה בתוך גלות אמריקה, ומה שיצרנו נוצר מתוך חבלים כפולים ומכופלים. לאחינו, הסופרים העברים שבארצנו, חבלי יצירה שמתן שכרם בצידם: בתוך עמם הם יושבים, דבריהם נקראים, נערכים, מעוררים תגובה ונעשים לבסוף לגורמי־חיים פועלים ומפעילים, ועתים — לדפוס מעצב טופס וטובע מטבע לחיי ישראל בארצו — והלא על זאת יתפלל כל תופש עט! ואילו אנו — לנו חבלי יצירה שבצידה חבלי בדלות ובדידות. גרים גרורים אנו, מוקפים נכר אמריקאי ונכר יהודי, נאבקים על נפשנו בתוך בית־הבליעה הגדול של התרבות האמריקאית וההווי האמריקאי שגדול כוח עיכולם וטימועם, ומתייסרים בייסורי אדישות והתנכרות מצד עמנו שבתוכו אנו יושבים. שרים אנו שיר ד' על אדמת נכר, ושירנו אובד בתוך חלל נכר — תוקעים אנו לתוך הדוּת! אכן קטנות פעלנו, אם נעריך פעולתנו לפי אמת־המידה שבה נערכת פעולתם של סופרי ישראל, אף־על־פי־כן, אל תבוזו לקטנות אלו, יש בהן, ביחס לגורמים ולתנאים השליליים שאנו נתונים בהם, כדי החזקת המרובה.

מה טיבה של יהדות אמריקה לפני כיובל שנים? יהדות שבעיקרה: בורות, גסות, טימטום הלב, ואטימות הנפש. דתיות שמרנית שנתרוקנה מתוכנה התורני ונידונה להתאבנות חנוטית. רחוב יהודי מופקר, נטול מסרת והווי יהודיים. “גינוסיזם” מתכחש לעמנו, משליך אחרי גוו קניניו הדתיים והתרבותיים המקודשים ומשליך עליהם שיקוצים. משכיליות בטלנית, חוני־מעגלית, קופאה על שמריה שניטלה מהם תסיסותם ונתכסו בירוקה עבושה. ובתוך סביבה זו, אוכלת כל גרעין של יצירה, נטל עלינו לפעול וליצור. ואולם, סוף סוף, השגנו דבר־מה. הזזנו עגלת היהדות שהיתה טבועה בבוץ עד למעלה מאופניה. דרך ארוכה עברנו מן המלמד הרוכל הבור שהיה חוזר על הפתחים בבוקר ושקו תחת בית־שחיו ומשמיע על קניית סמרטוטים, ולאחר הצהרים — עם סידורו וחוטרו ללמד לילדי ישורון תורת ישראל עומדת על שלוש קופי"ן: קידוש, קדושה, וקדיש, עד בתי־הספר המתוקנים והישיבות הקטנות והגדולות ובתי־מדרש למורים שזכו להעמיד תלמידים, ולו במתי־מעט, יודעי עברית ונותנים צווארם בעולה של הציונות והעבריות, ומנובלת של ספרות עברית משכילית, מסוגרת בתחום צר של בטלנות, עד הספרות העברית המחודשת שזכתה לכניסה לתוך אוצר ספרות ישראל. לא קלה היתה דרך ארוכה זו. הרבה לבטים נתלבטנו ובהרבה אבני־נגף נתקלנו בה — ולא במישרים עברנוה — רבו בה הסטיות בהדורים ובמעקשים. קנה נעצנו בתוך הים היהודי האמריקאי הנגרש וגורש רפש וטיט והעלה שרטון ועליו בנינו מקדש־מעט — אל יהא קל בעיניכם בשל מיעוט־דמותו — אכן יש אלהים במקדש־מעט זה!

 

ה    🔗

אסכם את דברי שנגעתי בהם בבעית גלות ישראל באמריקה לשם הסקת מסקנה שיש בה משום “קום ועשה”.

הקיבוץ היהודי באמריקה נתון בסכנת טמיעה הצפויה לו, מועט מובלע בתוך רוב לא־יהודי, מפורז כלפי כוחות־טמיעה שהוא מפגיע בו, ביודעים ובלא יודעים, ופגיעתם רעה: חתירה הם חותרים תחתיו. דברי־הקיטרוג שמטיחים כלפיו ודברי־הנבואה שמשמיעים עליו, מהם מתנבאים כליה נחרצה, מנת חלקן של יתר הגלויות, ומהם מתנבאים התבצרות בתוך מסגרת דתית־תרבותית וקיום של תפוצה בפני עצמה שיש בה משום ייחוד דתי־לאומי, אינם אלא דברי סרק, ורוח ישאם, אם המדרש שבהם לא יצא למעשה.

תפקיד היסטורי גדול מוטל עלינו: כיבוש גלות ישראל באמריקה ששימשה ומשמשת עורף לחזית ישראל בארצו והפיכתה לקולוניה לאומת ישראל המתערה במדינת־ישראל שיחסי־גומלין ביניהן והן זנות זו את זו וניזונות זו מזו, היתוכם של מטבע ישראל בארצו ומטבע ישראל שבאמריקה ויציקתם בדפוס לשם טביעת מטבע אחד — ולא זקן וזקנה מכאן ובחור ובתולה מכאן כאותם מוניטין שיצאו לאברהם אבינו, אך מטבע ששתי צורותיו משני צדדיו מתקלסתרות ומתאפיינות זו בזו. יש תלות הדדית בין שני חלקי ישראל אלו. יהדות אמריקה מנותקה ומנוזרה ממפעל הבנין והיצירה בארץ ישראל שבו מתגשם חזון הגאולה, רוח־אפה וצפור־נפשה של כנסת ישראל באלפי שנות גלותה, נידונה ליובש ולצימוק ולניוון, וזקוקה גם יהדות ישראל ליהדות אמריקה. זקוקה היא לא רק לסיועה בייסודם וביסוסם והחזקתם של מפעלי הבנין שלה, בממדיהם הענקיים, ולהשפעתה ופעולותיה הפוליטיות, אך גם לרחבות האוכלוסית ולמרחביה האופקית שבה, לעלייתם של בני־עלייה שבה ולו מועטים מתחילה, בחינת שאר ישוב, שיביאו אליה מטוב אמריקה, מגודל המושג ועוצם המשיג שבה, בטכניקה ובמדע ובספרות, מישרותה ופשטותה ומעשיותה. זקוקה היא גם לזרם היצירתי של יהדות אמריקה בתחום הרוח. זרם יצירתי זה שראשיתו מצער אפשר להגדילו ולהאדירו על ידי הטיתו של אותו כוח חיוני של נצח ישראל שפעל פעולתו בתחום החומר לאפיקי הרוח, וכשיוזרם לתוך אפיקי הזרם היצירתי של ישראל בארצו — ברכה יזרים לתוכו, תוספת של שפיעות ורעננות.

עלינו לחבר את הגוף היהודי שבגלות אמריקה ללב היהודי שבארץ ישראל על ידי ריפוי של גוף זה ממחלת הסתיידות־הגידים שלקה בה, שיהא זרם דם חיוני נובע מן הגוף ללב לשם תוספת הזנה וחיזוק, ומן הלב, משוקה בחמצן שופע חיות, אל הגוף, להחלימו ולהבריאו.

מבחינה זו כיבוש גלות ישראל באמריקה הוא מצוה גדולה ככיבוש ארץ ישראל, שכן יש בכיבושה של זו בכדי הגברה והמרצה וחיסון וייצוב לכיבושה של זו.

 

ו    🔗

אסיים בדברי־פרידה אחדים. לבי דווי כי עלי לשוב לאדמת נכר. חייל זקן אנוכי שעמד זה כחמישים שנה במערכת ישראל באמריקה, וכנראה נטל עלי גורלי לנפול באותה מערכה גלותית. מי יתן ויכולתי לשבת ביניכם שבת אח בין אחים וליהנות מזיו שכינת היצירה העברית שנתגלה במלוא זהירותו ובהיקותו בארצנו! ואולם כלום גדול אני ממשה רבנו? די לי כי זכיתי לראות את ארצנו פעמיים בעיני בשר. דמות ארץ ישראל שראיתי אחתום בתוך נפשי, דמות ארץ ישראל של מעלה — ובה דמותכם אתם, חברי אנשי־מעלה, ויתמשך לי מהן, בשארית ימי חיי הקצובים, שפע קודש שופע הוד וזיו נאצלים.

אפרד מכם בדברי השיר שבהם נפרדתי מארצנו לפני עשרים ושתים שנה:

"מִי יִתֵּן וְטָוִיתִי חוּטֵי חַיֵּי

בִּטְוִי חַיֵּיכֶם אַתֶּם, טְוִי־קֹדֶשׁ

בִּקְדוּשַׁת סֵבֶל תִּטְווּ אֶת מַסַּכְתּוֹ —

אֲהָהּ, כִּי נִקְלוּ, נִקְלוּ חוּטֵי חַיַּי,

לֹא עֹז, לֹא תֹאַר וְלֹא הָדָר לָמוֹ,

כְּקּוּרֵי שְׁמָמִית, שְׁחוֹרִים וַעֲבֵשִׁים,

בְּפִנַּת טַחַב וַאֲפֵלָה נִתְלוּ,

בָּם נֶאֶחְזוּ, כְּפִגְרֵי זְבוּבִים שְׁחוּפִים,

חֲלוֹמוֹת מֵתִים מִשֶׁכְּבָר הַיָּמִים,

לְמִגַּע קֶרֶן אוֹר וּמַשַב רוּחַ

יִתְמֹוגְּגוּ וְאֵינָם.

אַךְ אַחַת אֶשְאֲלָה: בְּמוֹ מַסֶּכֶת

טְוִי קָדְשְכֶם בְּאַחַת מִשְבְּצוֹתֶיהָ,

רְסִיס מִדִּמְעַת עֵינַי לוּ יְשֻׁבַּץ

וְנָגַּהּ בָּהּ בְּעַנְוַת חֵן, וְהִרְעִיף

אֶת זֹךְ יְגוֹנִי נִצְרַר בּוֹ וְהִרְעִיד

חֶרְדָּתִי וּבִרְכָתִי לָכֶם, אַחַי.

תשט"ז