ערב. החוצות מוארים זעיר פה זעיר שם. הבתים נראים באור דמיוני והיער מקצה מלא רמזים. השמים טהורים, בהירים, מקושטים כוכבים נוצצים. האויר מרווה טל, חום, וגעגועי האביב. –
הם הולכים שלובי־יד על הדרך העולה אל היער. היא נלחצת אליו, הוא מביט פעם בפעם בפניה. בפגשו את מבט עיניה המתנוצצות, הוא לוחץ את ידה ביתר שאת.
היא מפסיקה את שתיקתו:
– הטוב לך על ידי?
– מבטא דל. אין די מלים בפי להביע את רגשותי!
– וחושב אתה כי בי מצאת את הראויה לך?
– אינני חושב – ודאי לי הדבר!
– מה הוכיחך?
הוא העיף מבטו עליה וענה: “נשמתך המשתקפת מתוך עיניך!”
– ומה היא נשמתי?
– נשמה טהורה וכבירה – ואני מצאתיה!
– הנח לי! חפצה אני להגיד לך הרבה ואיני יכולה.
– למה? יודע אני כי חלק מנפשי אַתּ, האור שבה…
– אל תדבר דברים כאלה באזני!
– למה?…
– המה מבלבלים אותי… יראה אני… פן תנחם…
– מה חפצת להגיד?
– אולי תוואש ממני… עלמה פשוטה ועניה אני…
– אבל נפש עשירה לך ודי לי!…
– אתה תצא מזה, תשתלם, תעלה מעלה ותתרחק ממני…
הוא לחץ את כפה הקטנה, הביט בעיניה וישחק בקול מלא חדות־הנוער. גם היא שחקה בלאט.
“כל העולם ממלא אותי ואני מלא העולם כולו כשמרגיש אני את קרבתך!”
היא לא ענתה. מבטה הלך אחרי העננים הקלים העוברים וחולפים ופניה כסה עב קל ועגום.
"אולי לגדולות נוצרת… הרף ממני. למה תעורר את געגועי? אומללה אהיה אז בלעדיך…
– את בלעדי? רק המות יפריד בינינו!
שחוק קל עבר על שפתיה…
– השמיעיני את קולך. למה תשתקי?
– דבריך מזכירים את הכתוב בספרי אהבה… “שפת המשוררים” היא, עוד אגלה את אוצרות רוחי לפניך, נשמת נשמתי, את נימי נפשי עוררת…
– מתי תלך מזה?
– בימי הסתיו, נא אל תדברי לי על אדות הימים ההם: כבר עתה מתעוררים הגעגועים עליך…
– אולי טוב הוא שתסע מפה…
– אלך מפה, אכין את מעמדי, ואז תבואי אלי, הלא?
– אני לדרכי אלך!
– דרכך אחוזה בדרכי… לא תשמטי ממני…
– יראה אני מפניך!
– הנך עושה לי עול. נשמתי מזדקקת, מטהרת על ידך!…
– אל תמשכני. אבקש בעצמי את דרכי בחיים.
– בלעדיך הנני אפס ואין!
– דרכיך יובילוך למקום אחר. הנח לי. שכחני. חברה, ידידה אשאר לך…
– הכל תהיי לי. אינני מכיר את הגבולים שקבעת… אהבתיך ועד נשימתי האחרונה רק לך נפשי תהיה…
ערב של חורף. החדר הקטן מואר באור העששית העומדת על השולחן. על כתלי החדר משתרעים הצללים הכהים. ספרים אחדים מפוזרים על השולחן, על הכסא ועל המטה. מן החוץ נשמע רעש האופנים של המרכבות העוברות ומשק החשמלית. הקור והשלג מודבקים אל החלון.
הם יושבים על האקביטה הישנה הסמוכה אל התנור.
– מדוע את מתעטפת במטפחתך? הקר לך?
– כך, מעט, שמחה אני שבאתי…
– לא חשבתי כי יעמוד בך הרוח…
היא התאדמה קצת. “הלא אמרתי לך כי חפצה אני לבקש לי דרך בחיים!”
– אבל הודי שאלי באת, יקירתי!
היא לא ענתה.
"כשלא ראיתיך היה מוחי מלא רעיונות שגעון…
– איזה?
– רגזתי, התמרמרתי, כעסתי, קצפתי, השתוללתי…
– הלא ידעת – את נפשי מסרתי לך…
– עתה נוכחתי…
– ולימודיך מה? ספר נא!
"למודי? מה לי ולצרה זו? הלימודים רק מחשיכים, רק מכבים את “שביב האלהים…”
היא העבירה כפה על בלוריתו.
“איזה שנוי! – האמנם גלית בקרבך את השביב?”
– לא, אחרים גלו. עתה ידעתי: תעודה גדולה לי בחיים…
בעיניו נוצצה הבעה אי־מוכרה לה. גאוה? נצחון? לא, איזה בטחון, איזו אמונה תמימה…
“געגועי עליך העירו את רוחי, את ה”שביב" שבי…"
– ועתה יכבה?
הוא שחק בקול ויאחז את כפה בידו.
“את היית הרוח המפעם אותי, כשלא ראיתיך עוד גברה אהבתי”
– האמנם?
– את לא תתחרי עמדי… הנשים אינן מכירות את עומק האהבה והצער שבה…
– מאין באה לך הוכחה זו?
– נולדו בי רעיונות, השקפות חדשות. רק על פי דרכּו לאהוב יוכר האיש.
– וגם אתה תתגלה באהבתך?
– בשיר השירים שלי. אמת המדה של עצמותי תהיה! ועיניו הביטו נכחו והתנוצצו. אותה לא ראה.
– וכשתגמור את השיר? – אמרה בקול נמוך ורוה געגועים ועל פניה ענן תוגה חרישית.
הוא הפנה אליה את ראשו בהפתעה.
– למה השאלות התמידות? מדת נשים היא! ובקולו נשמעה התרגזות קלה.
– אה, כך?
– כולנו רק חיי שעה נחיה, התאמץ לפיס אותה…
ערב של קיץ בהיר, החוצות מוארים בפנסי החשמל המרובים, שמשיות החנויות הגדולות מבהיקות באלפי צעצועים מתנוצצים ומושכות אליהן את עיני העוברים. נדחקים בתוך ההמון הם מבקשים לצאת ולהתרחק ממנו. היא חורת פנים ועיניה למטה. הוא – בלוריתו מגודלה, משקפים על עיניו ומבטו מודד בהבעה של בוז את הנפגשים בדרכו.
– ומה תאמרי לעשות?
– טרם אדע…
– צריכה את להבין אותי… לא אני ולא את אשמים…
– למה תצטדק? את צערי לא תקיל…
“הגידי, כשתצטרכי הלא תפני לעזרה אלי?”
היא רעדה מחמה עצורה.
– נדבות לא אבקש ממך!…
– את כועסת. ואני לגורלך אדאג.
– לגורלי? ח־ח! מדוע לא דאגת אז?
– אהבתיך…
– איזו הצטדקות?
– עליך להבין ולא להאשים.
– מבינה אני… כן מבינה אני.
– הרגשות משתנים…
– ידעתי… די!
– גם עתה די רק שתביטי בי ולבבי סוער, עוד הפעם הולם… התביני קרע זה?…
היא נעצה עיניה בו. מבטו היה למביע עצב:
“כשזוכר אני את אותם הערבים, כשהיית מעבירה ידך הרכה על שערות ראשי…” דבר כמו לנפשו.
– רק הגעגועים נחוצים לך… ואני את נשמתי מסרתי לך באהבתי.
– צערי גדול משלך!
היא העיפה עין עליו ותכוץ את שפתותיה למעוג מלא לעג: “חבל!”
– אל נא תרחימיני. יפה הצער להמשוררים!
– כן. הצער, “הצער המדומה”…
– כן אבל הצער הזה נובע מתכנתי, מהקרע הפנימי שבקרבי!…
– השם מלבב אותך.
הוא הביט אליה ברחמים.
“את לא תביני… לולא הצער הייתי נעשה גס, פעוט, רגיל…”
אנחה התפרצה מלבה:
– ולרעיון שוא זה הנך מקריב את אשרך?
– אשרי – זהו כשרוני. תוכחי – עוד יבוא היום….
הם נפרדו.
היא בקשה תנחומים בלא שירה… הוא “התגלה” בשירי הצער שלו.
ובכל שיר חדש, בכל ספור היה מתחיל בתלונות על “בת שירתו” הקודמת שהכזיבה את תקוותיו… על הרעה שבגדה בו. וישר על הצער שהוא נושא בקרבו…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.