עוד בהיותה ילדה הסתמנה בה נטיה להזות. מתרחקת היתה לעתים מחברת הילדים. יושבת לה בפנה, מבלי השתתף בשעשועי בני גילה, וכל עמלם של הקטנים לפתותה לקחת חלק בשעשועיהם היה לשוא.
הם היו מתרחקים ממנה, קוראים לה “בעלת מרה שחורה”; אולם כשהיתה נעתרת לבקשותיהם לספר להם “מעשיות”, היו כולם נמשכים אליה וסובבים אותה.
וסגולה נפלאה היתה לסיפוריה. היא ספּרה בדברים סתומים, מאורעות, שקשה להם להתקבל על הדעת; אולם תארה את כל אלה בצבעים בהירים כל כך, בהתלהבות כל כך עצומה, עד כי נמשכו גם השומעים מבלי משים אחרי פנטזיותיה של המספרת וכאלו ראו בעיניהם את כל התמונות הנהדרות אשר תארה לפניהם.
כאשר גדלה, גדלה גם נטיתה להזות; אולם עתה לא רק ספרה, כי גם הגינה על חלומה; משפט אחד, זכות שוה לשני המינים בחברה. היא התקוממה נגד כל הגבלה, פדות וחוק, המביא להקטנת ערך המין החלש.
הכבוד הנהוג והנאצל רק להן היה בעיניה כהוכחה גלויה עד כמה נקלות הן בעיני הגברים; החלקות ושימת־הלב מצד הצעירים – כנכלי מרמה, המכסים רק כונה זרה ולעג נסתר.
כל דעה, כל רגש של רחמים ביחוד להן, כאל בריות חלשות עורר את התנגדותה היותר נמרצה. היא היתה מתלהבת, מתקוממת ועיניה בוערות, פניה חורים ולוהטים חליפות.
“אתם רק אתם המתם בקרבנו את האומץ והעז ברגשי הרחמים שלכם, לתועלתכם ולהנאתכם!” – היתה קוראת, וכולה מזדעזעת – “תנו לנו להתפּתח, אל תדכאו את רוחנו, אל תצמצמו את חוגנו ואל תעמדו כשטן על דרכנו, אז תראו את יתרונותינו!”
והיא חלמה והטיפה, כי עוד יבוא יום ולא יהיה כל חוק, אשר יעצור את המין החלש על מדרגה יותר נמוכה ויכלאו בחוג צר ומוגבל. לא יהיו כל מעצורים וכל הגבלות בנוגע לזכויותיהן ואז תגענה לכל מצב גבוה בחברה, באנושיות.
*
עברו ימים רבים, והנערה נשאה, היתה לאם.
מדרישותיה, שאיפותיה וחלומותיה הקודמים לא נשאר כי אם זכרון בלבד, שהיה מעלה רק בת־שחוק על שפתי האנשים, המכירים אותה מכבר…
את משושה ויגונה הפנימי מסתירה היא עתה; על חלומותיה לא תריע עוד: הם יולדו, יצמחו ויקברו בלבה פנימה. – חושבת היא כל התגלות־לב כחלול מקדשה.
הוזה היא גם עתה; רק שהחלומות נשתנו…
*
“הגידי נא לי, רעותי, איך שונית ככה?” היתה שואלת אותה רעותה, הנאמנה להדעות הקודמות שלהן “איך החלפת ככה את דעותיך וטבעך?”
על שפתי החולמת נראה שחוק־רצון.
– “רק האשה המרגישה עצמה אומללה בתור אשה, יכולה להתמכר לדעות ולשאיפות כאלו, שהייתי מפיצה אז”, היתה משיבה.
– “או יותר נכון, מסוגלה עוד ללחום בעד השגת זכויותיה הגבוהות” אמרה הרֵעה בעקיצה.
– “חה־חה; הנה הם חלומותי הקודמים: זכיות גבוהות הניחו להן! זכיות אחרות לנו ובהן עלינו להשתמש!”
– “איך, הנך מכחישה איפוא גם את צדקת דרישותיהן?” שאלה הרעה בזעף.
– “לא, אבל לנו זכויות מיוחדות, ועלינו לבלי בגוד בהן”, ענתה בקול בטוח.
הרעה התקצפה יותר ויותר, “החוג הצר…” התמלט מפיה דבור בהביטה על רעותה ברחמים.
– “אבל מדוע נלחמת אז ככה על דעותיך?” שאלה פתאום.
– “כי הרהיבוני הפרזות היפות והמצלצלות, שהסכלתי להאמין בהן, מבלי הכר את עצמיותה האמתית של האשה”.
“ועתה הנך מכירה אותה?” שאלה רעותה כלועגת.
“כן, לא רק את עצמיותה, כי אם גם את תעודתה האמתית”, השיבה בבטחון.
“אם כן הלא תוכלי לגלות גם לי סוד זה!” התלוצצה הרעה.
היא סרה מעל רעותה, מבלי הגד דבר. אך מסתריה לא תגלה לה.
*
שלש בנות היו לה וחלומה היותר גדול והיותר כמוס הוא עתה… בן.
לועגת היא עתה להאשה, המקוה והשואפת לזכיות ולתעודות אחרות, זרות לתבונתה…
אף אחד מחלומותיה לא היה כל כך דרוש, כל כך צפוי, כל כך מקווה כחלומה האחרון.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.