(ציור)
זה כבר הכרתיו.
הוא היה מהלך בחוץ וידיו מונחות בכיסי בגדו העליון הבלה, מתכוץ ומביט על כל אדם הנפגש בדרכו בפחד, כאלו חשד את כל אחד במחשבה מסותרת להרע לו.
לפעמים היה הולך במהירות ולא שם לבו ולא התבונן לכל הנעשה מסביב. אז היו גבות עיניו מתנשאות ומתקרבות זו לזו. מצחו קומט לארכו וקצות שפתיו רועדות, והוא מתכוץ עוד יותר ומגמגם דבר־מה בלחישה כמדבר לעצמו.
תמיד היה נושא איזה ספר תחת זרועו, וראשו וכתפיו נרכנים כאלו גבר עליו משאו.
אז היה עוד מורה עני שהיה שמח למצוא איזה שיעור. לפעמים היה מדפיס דבר מה מפרי עטו. כאשר היו מהללים את יצירי רוחו בפניו היה מתמוגג מרוב התפעלות, עיניו היו מתחילות נוצצות, תוי פניו להתנועע, קומתו להתישר וכולו מביע התעודדות. אולם לסוף השפיל ראשו כאילו הכיר את עצמו לאשם באיזה דבר.
מעולם לא היה מגין על יצירותיו בדברים בנליים, וכאשר היו מבקרים בבקורת קשה את יצירי רוחו ומראים על חסרונותיהם היה שבע רצון. פניו היו מלבינים מהתרגשות נפשו, על שפתיו נראה שחוק של רצון ולכל הגה יוצא מפי מבקריו היה מרכין את ראשו לאות הסכמה, כאלו מצאו את מחשבות לבבו הוא.
הכירו בו כי רק מעט מאשר היה בלבבו הגיד, ובהיות דבריו נדפסים מצא אותם דלים, צנומים ואינם מבליטים את רחשי לבבו, את כל המתהוה והמתרקם בקרב נפשו, במסתרי רוחו, ודבר זה היה מסבב לו יסורי רוח אין קץ.
למשפטי אחרים היה מתיחס בכבד ראש ומאזין ומקשיב לכל דברי חבריו, שהיה חושבם לגדולים ממנו, בתשומת לב ושומרם בלבו.
*
עברו שנים רבות. פגשתיו עוד הפעם. כמעט שלא הכרתיו. שערות ראשו גדלו והקיפו את פניו החורים. פניו שמנו ועיניו הפיקו מנוחה ולעג קל. כל תנועותיו הביעו איזה בטחון ופזיזות מיוחדה. הכל בו מעיד כי מכיר הוא ומתגאה בערכו.
“רואה אני בך, אמר אלי בתוך יתר דבריו, כי בזכרונך חי עוד אותו האיש שידעת לפני עשר שנים. עתות חדשות – רוחות חדשות…”
“כן, יצירותיך האחרונות מעידות על זה, השיבותי לו, אחרת חכינו ממך ואם תרשה לי אגיד לך…”
"ומה, ומה תגיד לי! הפסיק את דברי, אין אני צריך עוד להסכמת הקורא. זה לא כבר הגיד לי המבקר הנודע נ. “הנך סופר נעלה והסופר היחיד שאינו מקביל את עבודתו הספרותית לפי דרישת ההמון, האינו מבין והאינו מרגיש…”
“אבל לפנים אחרת חשבת! גם סבלת על דעותיך…”
“אלו ידעתי אז לחשוב מחשבות כמו עתה לא הייתי סובל כל כך. אז דמיתי כי עולמו הפנימי של הסופר הוא קדש קדשים, וכדאי הוא כולו שיהפך לתהו ובהו בשביל רעיון אחד, בשביל אחת השאיפות או הדעות של הסופר”.
“ואיך נהפך פתאם לבבך?”
"לא פתאם נעשה הדבר, השיב לי ובמבטי עיניו, בהקמטת מצחו ובהתקרבות גבות עיניו הכרתיו כמו שהיה לפני עשר שנים. “הרבה סבלתי עד אשר נוכחתי כי העולם לא יהפך וגם ליבותיהם של הבריות לא יהפכו, לא ירככו ולא ישתנו. אחת להם אם יכתוב להם הסופר בדמי לבבו ובלשד עצמותיו, אם יגלה את מכאובי רוחו, רוח ענק, או יגיש להם דעות מרפרפות, יתלוצץ ויעבור על הכל בשחוק קל, בחדוֹד מחוכם”.
ובדברו הוציא מכיסו קוּנטרס קטן העשוי לדבר ובעפרון החל לרשום בו במהירות דבר מה.
“האם אפשר לדעת מה רשמת שם?” שאלתיו.
על שפתיו הופיעה בת צחוק ועיניו הפיקו רצון. הוא בעצמו התענג על פּקחותו ורוממותו.
“הסכנתי לבלי עבור על דבר או מקרה קל שבקלים מבלי הפיק ממנו תועלת. בדברך אתי עלה על לבי הרעיון לרשום דברים אחדים על דבר תמימותו של הקורא מדור העבר – והדבר כבר מוכן”. ובדברו את דבריו אלה הראה לי את מלאכתו.
“כן, אבל לפנים הייתי מעבד ולוטש את דבריך…” חפצתי להגיד לו.
“חאַ־חאַ! הפריעני עוד הפעם המוסמך, כבר אמרתי כי זוכר הנך עוד את הימים שהייתי מעבד, משכלל, משפר ומגיה מאה פעמים ואחת את כל היוצא מעטי עד אשר מסרתיו לדפוס. זוכר אני עוד את ימות עבודתי אז. באיזה רטט של קודש הייתי נגש אליה! חאַ־חאַ! אילו הייתי חפץ לעבד ולשכלל ככה את כל היוצא מעטי היום הייתי צריך לעבוד יומם ולילה, וגם אז לא הייתי מספיק”.
“לפי דעתי הנך חוטא לכשרונך בעשותך אותו לחול”.
הוא הביט אלי בהתממות וברחמים כאילו נד לי על אשר לא ירדתי לעומק דעותיו.
“אני יודע למשול בכשרוני ולהטותו לחפצי. זהו הדבר, אמר, צריך להבין… לי ישנן פרוגרמות מדויקות, השקפות גדולות ודעות מקוריות הרחוקות מהבנתם של אלה הכתבנים הפעוטים…”
“ומדוע לא אותן?”
“אבל אם לא יבינו אותי עתה – יבינוני במשך הימים, הוסיף כאלו לא שמע את שאלתי, זה גורלם של כל האנשים הגדולים… רק אחרי מותנו ידעו לערוך את ערכנו ולרדת לסוף דעותינו.. כך מזלנו!..” גמר בהוציאו אנחה קלה ובהרימו את עיניו.
*
נפרדתי ממנו והרגשתי צער פנימי כאלו אבד לי איזה דבר יקר, כאילו נעקרה מלבי איזו אמונה שחיתה בקרבי עד עתה.
“איה, איפה הן השאיפות, החפץ והרצון הכביר של סופר צעיר בהעשותו לסופר נודע? איה עולמו הפנימי המלא קודש ורגש? איה התיחסותו הקודמת אל עבודתו?” עלו השאלות במוחי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.