בחדר קטן של בית מלון זול בקומה הרביעית יושב איש צעיר אל השולחן הקטן ועיניו תועות מעבר לחלון…
החלון פונה לחצר הבית, ומבעדו נראים רק גגות מכוסים שלג מתמזמז ושטח קטן של שמים מעוננים וחשכים. באויר מסובבות פתיתי שלג לח. הכל מעונן, הכל רטוב, הכל מעציב.
הצעיר מעביר מבטו אל תוך חדרו.
השלחן שלפניו מכוסה אבק וכתמים של דיו. הקירות חשכים, ועצבת פרושה עליהם. התמונה היחידה, התלויה על הקיר לפני השלחן, מעוררת גועל נפש. הצורות שעליה משונות. הצבעים גסים, מרגיזים גם את העין הבלתי מעונגה והמסגרת גסה, חסרת טעם.
ממול הפתח מטה, שעליה פרושה סדין כהה, ועל הקיר ממעל ראי קטן, שזכוכיותו ירקרקת ומשנה את הפנים המשתקפים בה עד כדי לעורר שחוק. הרצפה מרופשה, התקרה נמוכה, כהה, ובקצותיה נראו קורי־עכביש.
מבטי הצעיר מדלגים מפנה לפנה.
ראשו מורד על כפות ידיו, הנשענות על השלחן. פניו דלים וחורים ועיניו מפיצות רוח כהה, עצבת מדכאה ויגון נסתר.
כל אשר מסביב לו ועל כל אשר יניח מבטו – מסוגל רק לדכא את רוחו עוד יותר, והוא מבקש להתרומם ולהרחיב את נפשו.
מחפש הוא ברעיונותיו זכרונות מלבבים: תמונה מרהיבה. תקוה מזהירה; אולם שם הכל מכוסה בצעיף של עוני, צער, לחץ, שפלות־נפש, צרות ודאגות פעוטות ורגעים של שמחה פעוטה.
רק הרצון הכביר, רק השאיפה העצומה והחפץ העז, להפטר משעוריו, מההליכה והחפזון התמידים, מתלמידיו ריקי־המוח ושאלותיהם הטפּשיות – אלה הם מעוררים לפעמים את רוחו ומעודדים את נפשו.
וכל השאר – חיים כהים של יום־יום בלי קו אור של אושר מרעיש, של עונג מרחיב דעת, מלהיב, גם בלי מקרים ומאורעות קשים, רגשות חזקים לוהטים, שונים מהרגילים, הנרדמים. אין זכר לרגשות, המעבירים בחוזק את השעמום, את הכהות. שבה שקועה כל הויתו.
מאומה לא קרה, וכמדומה, מאומה לא יוכל גם לקרות בחייו.
איש לא יתחשב אתו, רעים וידידים אין לו פה, במקום זר. אף בבתי תלמידיו מביטים עליו כעל צרה מוכרחת ועוברת, שנחוץ לסבלה במשך שעה או שעתים.
ובצאתו ישכחוהו.
דומה, כאלו לא בא בחשבון הבריות.
רק פה, בחדר זה, הנהו “בן־בית”. לכלי הבית ולכותלי החדר לא זר הוא. עדים המה לרעיונותיו ולהרהוריו, אבל השתתפותם של אלה אינה מספקת…
יקרהו מה שיקרה, אבל יבוא נא גם הוא במספר האנשים החיים, הפועלים, השואפים והמקוים, תבואנה עליו כל הצרות שבעולם, אבל ירגישו נא גם אחרים במציאותו, ישימו נא גם אליו לב.
ובזכרונו מתעוררות תמונות, המעלות שחוק מר על שפתיו. פעם, זוכר הוא, בא לבית אחד מתלמידיו. אך נגע בכפתור האיליקטרי והנה נשמעו פסיעות מהירות, אי־רגילות על פני מסדרון הבית. כרגע ראה לפניו את אליל־הבית: בתו היחידה, היפה והמעונגה של בעל הבית.
הוא הבין אז, כי לא לו חכתה, בפתחה בעצמה את הדלת. כמתגנב סקר מן הצד את פניה ששוּנו והביעו תוחלת נכזבה. אז הרגיש את עצמו כאשם, השפיל את עיניו, התכוץ ונכנס בפיק ברכים לחדר תלמידו.
עוד עתה איננו יכול לסלוח לעצמו על הרעיון, שעבר אז במוחו: אילו חכו לו ככה!…
ועוד אירע לו, כי בבואו פעם אחת לבית אחד מתלמידיו, והמשרתת פתחה לו את הדלת, והנה כל בני הבית יוצאים אל המסדרון לקבל פני הבא.
תוחלתם נכזבה: האורח החביב שחיכו לו, לא בא, ובמקום זה עמד הוא בעצמו… בני־הבית שבו כרגע אל חדר האוכל, והוא שמע את הדברים היוצאים מפי בעלת הבית בענתה על שאלת אישה: מי בא? “איש לא בא, זהו המורה”.
*
הוא צועד בחדרו הנה והנה ומרגיש, שלבבו נמס, יתמוגג בקרבו. בא קץ לקרת רוחו ולשויון נפשו. הכח הפועל התעורר בכל תקפו. המרירות, היאוש עברו, נשתתקו – ורגש חדש הלך וגבר, הלך וגדל.
איזה נועם, פנוק ורוך השתפכו בקרבו, חבה מיוחדת לכל המין האנושי. דומה, שהיה יכול עתה לאהוב את הכל.
והוא צועד בחדרו הנה והנה, ועל שפתיו – שחוק של רצון. בעיניו מזהיר ברק מיוחד, ובידו הוא עושה את שפמו, מבטו עובר על הספרים, המונחים על השלחן, והוא מסב את פניו מהם: כמה נמאסים הם עתה עליו!
דפיקה בדלת, והנה בחדר הופיעה המשרתת. היא ידעה אותו זה כבר, אבל מעולם לא ראתה את פניו, אותו כלו במצב כזה, ותעמוד כמשתוממת.
– “האם ילך האדון עתה מזה?” שאלה בהביטה אליו רגע.
– “לא, אבל… חכי נא” אמר בראותו כי נכונה היא לצאת.
– “ומה?” שאלה.
– “חפצתי להגיד לך”… החל לגמגם ויביט עליה בעינים צוהלות “כן, מה חפצתי להגיד?”
הוא, אשר מחשבות רבות כאלה לו, הוא איננו מוצא בפיו מלים לדבר עם העלמה הפשוטה הזאת. הוא כעס על עצמו ויעמוד פנים רציניים ויתבונן בה.
– " מה?" שאלה העלמה עוד הפעם ותחכה.
– “חפצתי להגיד… כן”… גמגם בסלסלו את שפמו ובהשפילו את עיניו, "כן, כמה שנות חייך? שאל פתאום.
פני העלמה הפיקו תמהון.
– “ולמה זה פתאום שואל הוא?” התפלאה.
– “כן… חפצתי לדבר אתך… רואה את”… עוד הפעם לא ידע, איך להמשיך את דבריו.
פני העלמה הפיקו השתוממות יותר ויותר.
הוא חדל להתהלך בחדר ויעמוד נכחה. על שפתיו רפרפה בת צחוק משונה.
הוא ירא, פן תלך ולא תשמעהו גם היא.
– “אבל יגיד נא מה הוא חפץ?” שאלה בקוצר רוח ובהשתוממות הולכת וגדולה.
– “חכי נא… אבל, לא, שבי נא, פה… ונשוחח מעט”! אמר פתאום, ואת עיניו לא גרע ממנה.
העלמה אחזה בכף המנעול ונבהלה, נפחדה נמלטה מן החדר.
“הוא יצא מדעתו!”… שמע את קריאתה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.