מהומה בבית: – מקדשים את הלבנה בחוץ. ורץ אחרי רץ יבוא ויודיע: “קדוש לבנה! כבר נגלתה; מהרו! כבר אפשר לקדש! עוד מעט ותעלם!”
והכל חשים, הכל רצים, הכל ממהרים…
אחד מאחי מחפש אחרי סדורו שנעלם מעיניו דוקא בשעה מבוהלת כזו.
השני – עומד וסדורו פתוח בידו. הוא מעלעל בו בחפזון עד שכמעט נקרעו דפיו.
חפץ הוא למצוא בו מקום קדוש הלבנה, אך, כמו להכעיס, אין הוא מוצא את המקום הדרוש לו.
הקטנים חוטפים את מעיליהם ושמים אותם בחפּזון על כתפותיהם. מפחדים הם פן יאחרו את המועד…
אנכי עומדת חרדה מרחוק.
יודעת אני כי בשעה כזו אהיה אני המטרה לחצי מהתלותיהם של אחי! “הביטו נא, גם היא! למה? הגם אַתּ צריכה לקדש את הלבנה?!”
בשעה כזו היו מתכונים לעקוץ אותי ולהכעיסני בחידודיהם, בהכירם את גודל יתרונם עלי בשעה זו…
*
אני עודני אז ילדה. והדבר היה מכאיב את לבי מפני כי בכל הדברים האחרים נחשבתי גם אני בין אחי כנער.
בכל שעשועיהם הייתי לוקחת תמיד חלק בראש. הייתי רצה, קופצת ומדלגת ממש כנער, וכל אנשי הבית כמעט שלא היו מבדילים ביני ובין אחי בכל דבר שבמצוה. כשהיו עוסקים בהכנת הסוכה הייתי אני מטפסת ועולה יחד את אחי על עלית הבית ועוזרת בכל. כמוהם הייתי מלקטת את ה“סכך” ומשטחת אותו על פי פקודתו של המשרת הזקן, שכולנו היינו נשמעים לקולו ומפחדים מפני גערתו.
יחד את אחי, שמעתי לקח מפי הרבי הזקן והוא היה מגיד את שבחי בפני: “אלו היתה היא נער!” “הוי, חבל!” היה מתאנח.
ואנחתו זו היתה נוקבת ויורדת עד תהום נפשי.
כיון שנולדתי ילדה, היה מוכרח רבי, שהיה חביב עלי, להוציאני מן הכלל בדבר שבקדושה כמו למוד התורה!
ונפשי חשקה כל כך בתורה!
כל כך חפצתי! –
*
וככה נהיתה שעת קדוש הלבנה לאחת מצרותי הכמוסות והנסתרות: נראה לי כי עושים עול גדול לנו הילדות ולא יכולתי להתנחם על דבר כזה, שהיה נראה לי אז כגזר דין קשה מאד…
אלו הוציאו רק אותי בלבד מן הכלל – לא היה צערי גדול כל כך, אבל לא יכולתי לותּר בשום אופן על כבוד אמי, שערכה היה בודאי גדול בעיני מערכם של רבים מן המרקדים שם נגד הלבנה…
ולא זו בלבד ששללו ממני את מצות קדוש הלבנה, שהיה נראה לי אז כאושר גדול, אלא שאחי היו עוד מזהירים אותי לבל אהין גם להביט בפני המברכים… וגם בעברי בקרבת המתפללים – היה עלי לכסות את עיני בכפות ידי, כי האשה או הנערה שהביטה בעיניה ושמעה באזניה את קולות המברכים – פורענויות מיוחדות עתידות לבוא עליה…
*
פעם אחת לא יכולתי להתאפק: התגנבתי החוצה ועמדתי בכונה לקראת המקדשים את הלבנה ושמעתי את קול נגונם… ויפחידוני אחי, בודאי יקרה לך, חלילה, אסון…
מתחלה לא שמתי לב לדבריהם, אולם כעבור ימים אחדים החילותי לפחוד מפני קול “עלה נידף”.
גם הדבור בלחש של האחרים היה מביא יראה בלבי.
ביחוד גבר פחדי בלילה. נדמה היה לי אז כי מיני בריות משונות הולכות, באות ונגשות עד מטתי, נכפפות עלי ומתנועעות… עצמתי את עיני מפחד והנה – הבריות הולכות ומשתנות… מתרחבות הן לרחבן ומשתרעות בקומתן… אני מתעוררת בקול פחדים.
ובאחד הלילות שכבתי על מטתי ולא יכולתי לישון. דממה שררה בכל הבית, גם בחדרנו – דממה. אחותי כבר היתה ישנה, ורק אני לבדי – ערה. מראות וחזיונות שונים הבהילוני ושכבתי מבלי ערב את לבי להטות את ראשי או לפקוח את עיני…
ופתאום ואני שומעת צעדי איש הולכים וקרבים אל הדלת הסגורה של חדרנו. “אולי ישנה אני? אולי חלום רע חלמתי?” חפצה אני לאַמץ את לבי, אבל דפיקות לבי אשר גברו עד כי כמעט היו נשמעות לאזני – הוכיחוני כי בהקיץ ולא בחלום אני שומעת את הצעדים.
עצרתי את נשימתי ולא הניעותי את אברי אף נדנוד קל… והצעדים הולכים וקרבים, הנה מגיעים הם עד לפני הדלת. הנה יד איש מגששת שם באפלה למצוא את כף המנעול.
זעה קרה כסתה את מצחי…
דפיקות לבבי נעצרו…
ופתאום שמעתי את קול השוער הנוצרי בקראו: “קומו וצאו להתפלל לפני הלבנה! זה עתה נגלתה!”
ונזכרתי כי צֻוה השוער בערבי חדש חשון המעוננים לשמור ולהשגיח כל הלילה את שעת צאת הלבנה…
ובצאתה – להודיע כרגע לכל אנשי הבית, מלבד הנשים… והוא תעה דוקא לפתח חדרנו אנו, חדר הנערות…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.